רקע
יעקב יהושע
ילדות בירושלים הישנה: פרקי הווי מימים עברו

לזכר הורי


 

הקדמה    🔗

בראשית שנת תשכ"ב התחלתי לפרסם בכתב העת “במערכה”, ביטאון הציבור הספרדי ועדות המזרח היוצא לאור על ידי ועד עדת הספרדים בירושלים, וכן בכתב העת “מחניים”, זכרונות מימי ילדותי, מבית אבא וחבריו הרבנים. קטעי הווי אלה הקיפו ברובם את חיי העדה בירושלים העתיקה והשכונות שמחוץ לחומה בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה.

עיסוק זה היה בחינת יוצא־דופן בעבודתי, שכן עד לפני ארבע שנים שקוע הייתי ראשי ורובי בתאור חיי הערבים בארץ ולעניין זה הקדשתי מספר ניכר של מאמרים שהתחלתי לפרסם עוד לפני שנים רבות. אולם ככל שהנני מתרחק מימי ילדותי ונעורי והשנים נערמות על כתפי, הנני חש בצורך להקים אנדרטה כלשהי לאותם חיים שהולכים ונעלמים, אשר בית אבי, הצנוע בהליכותיו, משמש בספר זה מעין אספקלריה להם.

עולים יוצאי גלויות שונות רואים לעצמם חובת כבוד ורגש להקים מצבות זכרון לערים ועיירות אשר נכרתו בתגרת־ידו של הצורר, ואף בניהם וצאצאיהם של ראשוני המתישבים בארץ מוציאים לאור “ספרי יובל” על ערים ומושבות שהוקמו עם תחילת התחיה העברית, ואילו אותו הווי מרהיב־עין שהיה קיים ב“ארבע ארצות” (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) הולך ושוקע לעינינו ואנו מחשים. והרי שקיעתו של הווי זה פירושו הכחדת ההווי של ארצות המזרח, צפון אפריקה והבלקנים – המעיין ממנו נשאבו החיים הללו שנתבצרו אחר כך בארץ־ישראל.

בקובץ ראשון זה כונסו זכרונות וחוויות מימי חג ומועד בבית ובבית־הכנסת. אין קובץ זה דן בהלכות מועדים ואינו עוסק בעיקרי דינים. לא נתכוונתי אלא לתת ביטוי לריתמוס החיים של שבתות וימים טובים, חיים שחלפו ואינם עוד. אין בספר זה פולקלור אלא הליכה בשדה, לאחר שעברה עליו יד הקוצר, כדי ללקט שבלים.

לא הייתי מרהיב עוז בנפשי לכנס את הרשימות אלמלא העידוד שקבלתי מאת חברים וידידים ובמיוחד מהסופר ר' ש“י עגנון נ”י אשר כתב לי לאחר שהואיל בטובו לקרוא כמה מהרשימות “שכדאי שיעשה מהרשימות ספר וקרוב בעיני שאם יפרסם את ציוריו בספר יאותו רבים לקרותם”.

בריכוז הרשימות נסתייעתי בידיו של אבא ח’ואג’ה יוסף ברזאני ז"ל שהלך לעולמו שבע ימים ושנים ומפיו עברה אלי נימת הגעגועים מזה ונימת העליצות מזה העוברת את ספרי.

תודתי נתונה לועד העדה הספרדית בירושלים וליו"ר ועד הפועל ידידי מר דוד סיטון עורך “במערכה” אשר סייעו בהוצאתו של הקובץ הראשון הזה לאור. כן נתונה תודתי לסופר עזרא המנחם שעבר על כתב היד ולמר שמואל סידיס שלא זו בלבד שתיקן את התעתיק בשפת הלאדינו, אף הוסיף משלו פרטים עניניים. תודה וברכה לגיסי העורך דין מאיר חי ג’יניאו ולאשתו אחותי היקרה אסתר, על הזכרונות המשפחתיים ואירועי ירושלים שסיפרו לי. ואחרון אחרון חביב, שלמי תודה לרעייתי היקרה מרת מלכה מבית רוזיליו אשר עמדה לימיני וסייעתני בעבודתי.

כן נתונה תודתי למר ראובן מס, שכני הנכבד, שהואיל בטובו להוציא את הקובץ בהידור ובטעם רב.

כ“ח בסיון תשכ”ה.

י. י.


 

לילות הסליחות וראש השנה    🔗

"וצא בחצות הלילות / בעקבות אנשי שמות / אשר בלשונם תהלות /

ואין תוכם תוך ומרמות / לילותיהם תפילות וימותיהם צומות /

לאל בלבם מסילות /.

(מתוך בקשה “ישן אל תרדם” מאת ר' יהודה הלוי)


כבר מתחילת חודש אלול עטה הרובע היהודי בעיר העתיקה שבירושלים דמות שונה מזו שבשאר ימות השנה. משעה שתיים אחר חצות החלו הכל מתעוררים. אורות הועלו בחלונות. שמשי בתי־הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי, איסטנבוליס, תלמוד תורה, ביהכנ“ס האמצעי, “איל קאל די אין מידיו”, “משגב לדך”, “בית אל” שנקרא גם “איל קאל די אריבה” לאמור, בית הכנסת דלמעלה שכן שימש מקום תפילה למקובלים וחסידים, וכן כל שאר בתי־כנסיות קראו את יחידיהם לקום לעבודת הבורא. השמשים הקישו במקלותיהם על דלתות ה”חצרות", פונים בדברי שידול וידידות אל אלה שהיו נמים שנתם ועוררום לקום לסליחות. והיו שמשים אשר עמדו בפינות הסימטאות שבעיר העתיקה וקראו בקול רם ס־לי־חות!

לאחר שובם אל בתי־הכנסת התחילו לשפות את הקומקומים ולערוך את הספלים הקטנים כדי לכבד בקפה את המתפללים לאחר אמירת סליחות ולפני תפילת השחר. נשים שבאו לשמוע סליחות סייעו אף הן בידי השמשים.

מוכרי הבוריקאס, הבוגאג’אס והתמריניס (מיני מאפה) כבר המתינו בחוץ ליד ה“סיניס” (המגשים) שמתחתם לחשה אש־פחמים קטנה. המטעמים הללו היו ערבים מאד לחיכם של בני ירושלים ספרדים ואשכנזים כאחד. הם נאכלו על הרוב בשעות הבוקר המוקדמות יחד עם ביצים קשות, “גואיב’וס ח’מינאדוס”, שעליהן היו זורים מלח ופלפל שחור. אין טעם ל“בוגאצ’יאס” ול“בוריקאס” אם אין ביצה קשה בצדן. כל הכבודה הזאת של מעשי־מאפה התרכזה בקרבת בתי־הכנסת להנאתם ורווחתם של המתפללים שהשכימו קום ולא טעמו כזית לפני צאתם מבתיהם.

מתוך בתי־הכנסת הרבים בקעו קולותיהם של החזנים הנודעים חכם דויג’ון פיזאנטי, חכם אברהם ביג’אג’ו, חכם יוסף בורלא, חכם רפאל מימראן, חכם שמואל מזרחי ואחרים שאמרו את הסליחות בנעימה מתוקה שעלתה ממעמקים והרנינה את לבות המתפללים.

חסידים ובעלי־תשובה לא הסתפקו בחודש אלול, חודש הרחמים, לשם אמירת סליחות עם השכמה. יום יום בשעות אחרי־הצהרים הם נקהלו בישיבות הרבות של ירושלים וקראו בשולחן ערוך, למדו בספרי הזוהר ואמרו תהילים.

שכנינו המוסלמים שהכירו את מועדי ישראל וחגיו, ראו בחודש אלול מעין “חודש רמדאן” שלהם, כלומר ימים של תפילות וחשבון הנפש. לפעמים חל חודש רמדאן בחודש אלול, ואז היו נפגשים יהודים ומוסלמים, לאחר חצות, בסמטאותיה האפלות של ירושלים, אלה הולכים לבתי־הכנסיות לשם אמירת סליחות ואלה לתפילה במסגד עומר. כבוד ואחוה שררו בין שתי העדות אשר השכימו בעת ובעונה אחת לעבודת הבורא.

לימודינו בבית־המדרש “דורש ציון” ובתלמוד תורה נסתיימו בט"ו באלול ומיום זה ועד לאחר חג הסוכות היינו חפשים לנפשנו. את הפיוטים והבקשות כבר ידענו על פה שכן שיננו אותם היטב עוד מתחילת החודש. עתה היינו חוזרים עליהם מדי פעם בפעם במשך היום עד שעלינו על משכבנו. וכך סייענו אף אנו הקטנים להכניס את אוירת החג לבית.

החוויה העמוקה ביותר שנפלה בחלקנו היתה הקימה לסליחות. בזאת היינו נבחנים וערכנו עלה בעיני חברינו. מי שלא קם לסליחות היה כילד שלא בגר כל צרכו. רבים היו הילדים שהפילו תחינה לפני הוריהם להעירם לסליחות כדי שלא יפגרו אחרי חבריהם.

בבית הכנסת השרינו אוירה עליזה. חלקנו באמירת הסליחות חשיבותו לא היתה פחותה מזו של החזן. לאחר “בן אדם מה לך נרדם” היינו נכנסים לזירה. פתחנו בפיוט “לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים”. החזן אומר פסוק ואנחנו פסוק חליפות. לאחר מכן הגיע תורו של הפיוט “שבט יהודה בדוחק ובצער” שהיינו קוראים אותו “בשאגה”. סיימנו בזה והתכוננו לתחינה שבאה אחריו שהיתה חביבה עלינו ביותר, זו התחינה שליוותנו לא רק בשעת אמירת הסליחות אלא גם בשאר התפילות של הימים הנוראים. אילולי תחינה זו, שהיתה בבחינת חבר וידיד לנו, ספק אם מוצאים היינו טעם בתפילותינו. תחילתה של התחינה “אל מלך יושב על כסא רחמים” והמשכה “ויעבור ה' על פניו ויקרא”. בשעת אמירת “ויעבור” היינו מרכינים ראשינו כיאה לצדיקים גמורים אך גם מחייכים בסתר איש לרעהו ולפעמים אף מטיחים אגרוף בגבו של אחד מחברינו. משהזדקפנו העמדנו פנים תמימים, כאילו לא אירע דבר, ואם צעק המוכה מעצמת המכה היתה שאגת קריאתנו “ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת” משתיקה את צעקת הכאב.

תחינה זו, שלא כשאר התחינות, עיקרה לא היה בקשת תחנונים אלא בטחון כי “האל היושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות”, ימחל לעוונות עמו, ירבה סליחה לחטאים ומחילה לפושעים, ירבה לעשות צדקה עם כל בשר. אם כן מה כל האנחות והתחנונים שמסביבנו? היא הנותנת. חרף כל אלה, בטוחים היינו אנו הקטנים, כי נצא מהימים הנוראים עטורים נצחון. השכילו עורכי הסליחות ו“החדירו” בין בקשה לבקשה ובין פיוט לפיוט את התחינה האמורה כדי לתת הזדמנות לקטנים לעודד את הגדולים, לבל ירך לבבם ולא יבואו לכלל יאוש. הורינו נהנו הנאה רבה מ“צאן קדשים” שלהם והסתכלו בנו בחיבה. הם חייכו בשמעם אותנו צועקים “אל מלך” ואותה שעה היו נזכרים בימי ילדותם כאשר היו קוראים אף הם תחינה זו בהתלהבות ותוך כדי שובבות.

אף על פי שתפילת הסליחות נמשכה זמן רב לא היתה כל עילה לשעמום כלשהו. פיוט ופיוט וטעמו הערב הטמון בחובו. אך היו מהם גם עצובים ורוויים כליון־נפש כגון “אנשי אמונה”, “תמהנו מרחוק” ו“אלוקינו ואלוקי אבותינו אל תעש עמנו כלה” שאחריהם נלווה “אל מלך”. פעמים ואחד מאתנו זכה באמירת הפיוטים הללו משום שחונן בקול ערב.

היו פיוטים שרוח עידוד ופיוס בקעה מהם כגון הבקשה “אדון הסליחות בוחן לבבות” שהחייתה אותנו. בקשה זו חטפנו אותה ממש מפיו של החזן ולא הועילו דפיקותיו על “התיבה”. אהבתנו את הפיוט הזה היתה עזה ולא אבינו ולא נתרצינו לתתה לחזן.

סיום הסליחות היה מעודד ביותר, והסיבה לכך הפיוט “אליך ה' נשאתי עיני שמע קול תחנוני כגודל חסדך / בשמך בטחתי וכפי שטחתי דברים לקחתי ובאתי עדיך” / שנתפתח לדו־שיח של ניגון בינינו לבין החזן. הניגון היה עולה ויורד, פעמים עצב פעמים שמח, הכל לפי הפסוק אם שנקרא בפינו או בפי החזן. החזן אומר בקול רם “מרום ממרומים רחם על עגומים ועל זרע רחומים ילדי ידידיך” ואנו בקול חרישי “נואקים בבור גלות בך שמנו אילוּת והרם משפלות זרע חסידיך”. וכן על זה הדרך עד לסיומו של הפיוט. אלמלא חכם אלעזר לוי, שמש בית הכנסת של בית היתומים הספרדי, שהיה צובט זרועותינו ומטביע בהן סימנים כחולים שלא נמחו ימים רבים ובשעת מעשה היה צועק אלינו “יגער השם בך השטן”, “לא יאבה השם סלוח לכם”, אלמלא הוא ייתכן שהיינו יוצאים במחול של דבקות לצליליו של נגון זה.

אנו מתקרבים לסיום הסליחות. השחר מפציע. מבעד לחלונותיו של בית־הכנסת הקטן נשקפות אלינו פניהן של הפלחיות הערביות, בנות הכפרים ליפתה, עין־כרם, דיר יאסין ועוד שהגיעו יחפות־רגל העירה וסליהן על ראשן. הסלים גדושים פירות וירקות רעננים שנאספו מן השדות מבעוד יום ועדיין הם רעננים, נוטפים מים. לצדן משתרכים לאטם גמלים וחמורים שהגיעו מרחוק טעונים משא לעייפה. הגמלים זוגים תלויים להם בצואריהם וצלצוליהם עולים באזנינו בכמיהה. כל השיירה הכבודה הזאת פניה מועדים לשוק הירקות שבעיר העתיקה והגדר שמסביב לבנין בית היתומים שימשה מקום חניה. נעזרות אשה ברעותה הורידו הפלחיות סליהן והניחום על גבי הגדר, הסירו מעל ראשיהן את עיגול־הבד שעליו נשען הסל והתקינו את שביסיהן ואת האבנט שבמתניהן. ולאחר מנוחת־מה המשיכו בדרכן תוך שיחה קולנית ערה.

תפילת הסליחות נסתיימה. הקטנים התחילו באמירת הברכות ואחדים “מיחידי” בית הכנסת יצאו לחצר כדי לשאוף אויר בוקר צח ולעשן סיגרה.

לאחר הפסקה קצרה זו שבו כולם לבית הכנסת לתפילת הבוקר. תלמידי המוסד פתחו באמירת “ותתפלל חנה ותאמר”, תפילה שבישרה את תחילתו של היום, והיא נאמרה בשלוה של בוקר וכל פסוק ופסוק שבה השרה עלינו רוח שונה מזו שעוררו בנו הסליחות. נדמה היה לנו כאילו חנה עצמה נמצאת עמנו בבית הכנסת בחברת היתומים ויחד אתם שרה היא את תפילת ההודיה לאלהים שחנן אותה בפרי בטן.


ב    🔗

בערב ראש־השנה ויום הכיפורים לאחר אמירת הסליחות, נתקיים טכס התרת נדרים. בימים אלה היה בית הכנסת מלא מפה אל פה מתפללים. ביניהם פנים חדשות מאלה שלא ביקרו בו בלילות הסליחות. עזרת הנשים היתה אף היא מלאה כיוון שגם הנשים חפצו להתיר את נדריהן. הן הקשיבו בחרדה לדברי ההתרה, הקללות, האלות, השבועות והאסורין וכו'. ואיזו אשה לא נדרה נדרים למען שלומם ובריאותם של ילדיה אשר נותרו בחיים? איזו אשה לא שמה עצמה כפרתם של בניה? “יו כפרה פור טי”, אני כפרתך, היתה אומרת האם לבנה כשהלה נפל למשכב. יד על המזוזה הן נשבעו שבועות וקיבלו עליהן כל מיתות בית־דין ובלבד שתתמלא בקשתן. “הלואי ולא אזכה לסיים את השנה”. נשבעת אני “בספרים כי כיטאן אין כל נדרי” (בספרי כל נדרי). שבועות וקללות הללו על אף היותן שגורות הרעידו את לב האומרים והשומעים כאחד. חייהן של אמותינו קשים היו וצער גידול בנים רב היה מכוחן. אולם לאחר שנשבעו שבועות ונתקללו בקללות היו שופכות דמעות חרטה למכביר. לכן ישבו עתה בעזרה מאזינות ברטט לדברים שיצאו מפי “חברי בית דין” הרבנים והזקנים, לאמור, כל האלות, הקללות, השמתות, החרמים, הנדויים, הנזיפות וכן שאר כל מיני דברים רעים וחלומות ופתרונות – בטלים ומבוטלים. אז רווח להן. התרת הנדרים נסתיימה. הן יוצאות מבית־הכנסת עטופות “שאלים” צעיפים, שהגנו עליהן מפני צינת הבוקר, לוחצות ידי רעותיהן בבקשת מחילה וסליחה מכולן. הן חוזרות לבתיהן מחייכות, ניגשות אל הילדים הקטנים, מחבקות אותם ומשפיעות עליהם דברי חיבה.


ג    🔗

בין שאר שמחות שזכינו להן בראש השנה היתה שמחת הבגדים והמנעלים (הבוטיניס) החדשים הגלויה מכולן. עוד זמן רב לפני החג הופיע בביתנו, לפי הזמנת אבא, חיים נחמיאס הסנדלר כדי לקחת “מיזוראס”, מידות, מרגליהם של כל בני המשפחה קטנים וגדולים. הבגדים נתפרו על־הרוב בידיה של אמא שנעזרה בתופרת שכנה שהיתה מומחה לדבר. יום התפירה היה כרוך בתכונה רבה כעין הכנה לחג.

חג וחג ופיוטו. פיוטו של ראש השנה התחיל במלים “אחות קטנה” ונעימתו הענוגה שיצאה מפיו של הרב פילוסוף הרטיטה את הלבבות. אך לא זו בלבד. פיוט זה הכריז על פתיחת החג. סיומו של הפיוט במלים “תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה” שכל הקהל והילדים בכללם שרו אותו בהתעוררות ושמחה.

אבא והרב פילוסוף הקדימו לבוא לבית הכנסת בערב ראש השנה וזאת כדי לדאוג למקומות ישיבה ל“היחידים” והאורחים שמלאו בערב זה את בית הכנסת. הם ישבו משני צדיה של “התיבה” לבושים גלימותיהם הנקיות והמגוהצות שידיהן של ה“רוביסות”, נשותיהם, טיפלו בהן באמונה, ועל ראשיהם מצנפות שחורות של משי (פושיס די סידה). אור קרן מפניהם. מזמן לזמן היו קמים ממקומם ומקדמים את “יחידי” בית הכנסת ואת האורחים בברכת “תזכו לשנים רבות”, משתהים על ידם לשיחה קצרה כדי לדעת שלום קרוביהם ובני משפחותיהם.

סעודת ערב ראש השנה דמתה במקצת לסעודת סדר־ליל־פסח. וכשם שבסדר פסח קראנו לפני הסעודה את ההגדה כן קראנו בערב ראש השנה לפני הסעודה את ה“יהי רצונים” שהיו מלווים סמלים, רזין וסודות.

ה“יהי רצונים” לא היו עשויים גוון אחד. היו מהם שנועדו “לשנה טובה ומתוקה” ואכן לא עלה מלח על שולחננו בשני הלילות של ראש־השנה. את “המוציא” טבלנו בסוכר. היו מהם שנאכלו כדי להרבות את זכויותינו, והיו מהם שנועדו “להכרית לסלק ולקרוע את אויבי האל ושונאינו ואת מבקשי רעתנו”.

עם הסוג הראשון נמנו תפוחי־עץ טבולים בדבש, ותמרים. עם הסוג השני גרגירי הרימונים, הרוביה (מיני קטניות), גרגירי שומשומין, ודגים ואילו עם הסוג השלישי הסלקא (סלק), הקרא (דלעת) והכרתי (פרסה) שהוגשו לשולחן פעמים בצורת קציצות, ופעמים בתוך מעשי־מאפה שנקראו בשם “רודאנג’אס”. ואילו את ראש הכבש אכלנו לזכר האיל של יצחק וכן כדי שנהיה לראש ולא לזנב.

חלק מה“יהי רצונים” היו מונחים על השולחן, חלק אחר צריכה היתה אמי להביאם מהמטבח. ומאחר שלא היה המחזור לפניה ו“ארמית” לא ידעה, היינו אנו הילדים מדריכים אותה ומבקשים שתביא את ה“פרסה” שפירושה בארמית “כרתי” או את ה“קאלאבאסה” שבארמית פירושה “קרא”. ובכל ראש השנה היתה אמי מעירה בעדינות על התערובת הזאת של מאכלים מתוקים ומלוחים, ואבא היה מסביר לה את הכוונה הצפונה בהם, היינו “לעלות לזכרון טוב לפני האל כמבואר בספר מגיד ישרים למאר”י קארו ז“ל”.

הפלחיות הערביות בקיאות היו בהלכות החגים שלנו והציפו את שוקי העיר העתיקה בירקות שהיו דרושים לראש השנה. אך הדבר לא מנע אותן מלדרוש מחירים מפולפלים וכשהתרעמו עליהן השיבו דרך לצון, בחיוך ובדברי חונף: “יא מועלמי, מה הווא עיד אל יום וכול עאם ואנתה בח’ייר” לאמור, אדוני הן חג היום ותזכה לשנים רבות.

קשה יותר היתה השגת ראש כבש שנהגו לאכלו לזכר האיל של יצחק אבינו וכן כדי “להיות לראש ולא לזנב”. רבנים וסתם בעלי־בתים הלכו ימים אחדים לפני החג אל הקצבים גלנטי, דסה, וביקשו מהם בקורטוב של תחנונים: “ג’אנום, נו סי אולבידדו די גודראר מי און פדסיקו די קביסה”. לאמור, אנא אל תשכח לשמור לי חתיכת ראש.

וכדי להרבות ב“שהחיינו” בלילה השני של ראש השנה נוהג היה יצחק ברוכיאל להעמיד בפתחו של בית הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי חבית של זיתים מהיבול החדש כדי שקהל המתפללים יברך עליהם “שהחיינו” בצאתם מבית הכנסת.


ד    🔗

תפילת שחרית נפתחה בבקשה “האדרת והאמונה לחי העולמים” שנאמרה לפני “ברוך שאמר”. לא לחינם צויין “שבח” זה במחזורים במלים “וטוב לומר גם כן השבח הנחמד הזה”, ואכן נחמד השבח ונחמד נגונו.

בחזרה של העמידה בשחרית פתח אבא ב“רשות” “ה' שמעתי שמעך יראתי ה'”. כשאני נזכר היום בתפילתו של אבא, והוא נמנה עם חזניה החביבים של ירושלים, אני נוכח כי חונן בנועם מיוחד לפיוטים ובקשות שהיו גדושים מורא ופחד. העצבות נמשכה אליו מאליה ומצאה בו את שליחה המוכשר ביותר. הוא והניגון העצוב התלכדו יחדיו. וכשנמשך אחרי הניגון העצוב, הזיל לפעמים דמעה שהיה מנגבה במטפחתו הלבנה הטמונה לה תמיד בכיס ה“אנטרי”. לפעמים סבל בדומיה כי לא רצה לגלות חולשתו ברבים ובעיקר לעיני בנו. ואף אני לא רציתי לראותו בכך והייתי שוקע במחזורי או מפנה את פני ממנו ומשים עצמי כלא רואה.

שומע אני את קולו בפסוק “ענה עני העומד לפניך” ובפסוק “ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים” בשעה שכל המתפללים שקועים בהרהורים על יום הדין. עתה נשמע קולנו, קול תינוקות של בית רבן, הבאים כדרכנו תמיד, לנחם ולעודד. פתחנו ב“אתאנו לחלות פניך כי חסד ואמת יקדמו פניך. נא אל תבישנו נא אל תשיבנו ריקם מלפניך. סלח לנו ושלח לנו ישועה ורחמים ממעונך”.

תפילת השחרית נסתיימה. שמש בית הכנסת חכם אלעזר לוי פתח בהקפותיו כדי למכור את ה“מצוות”. “דייס דאן פור פתיחת ההיכל”, כלומר עשרה גרושים תורכים נותנים (לאמיתו של דבר אף אחד לא נתן ולא היתה זאת אלא דרך אמירה בעלמא) בשביל פתיחת ההיכל. לאחר מכן התחילו יחידי הקהל מוסיפים על המחיר ולהעלותו עד לסכום גבוה יותר, דהיינו, חמישים או ששים גרושים תורכיים.

על זה הדרך נמכרו שאר המצוות, ספר ראשון, ספר שני, רימונים, כלומר הזכות לשים את הרימונים על ספרי התורה בשעת הוצאתם מן ההיכל. מצוה זו נרכשה על ידי ההורים בשביל ילדיהם. המכירות האחרונות היו “סמוך”, “משלים” ו“מפטיר”. כספי המכירות הוקדשו להחזקת בית הכנסת, תשלום מצער לחזנים ולשמש.

עתה ניגש חכם אלעזר לוי אל אחד החזנים שעמד באותה שעה על יד התיבה ועקב אחרי המכירות, ומבקשו שיגיד את ה“מי שברך” לכל אלה אשר “קנו” את המצוות. חכם אלעזר לוי ראייתו היתה לקויה, ומכיון שלא יכול לראות את הקונים בשעה שהיו מוסיפים על המחיר נבצר ממנו לדעת מי הוא הקונה, ואף אם ראה אותו לא זכר את שמו. וכך נתבלבלו היוצרות וה“מי שברך” הוחלף, דהיינו זה שקנה את “פתיחת ההיכל” זכה ב“מי שברך” על קניית ספר ראשון וכן להיפך. לפעמים רחמנו עליו. נבוך ונכלם במקצת עמד לפני החזן כשעיניו קצרות הראייה תרות אחר הקונים, מתחננות באין קול כי יבוא מי לעזרתו. כפרת עוונות, “מי שישיארון”, בלבלו אותי, ממלמל הוא לעצמו. אולם רגעי המבוכה הללו לא ארכו. כמה מבין יחידי בית הכנסת באו לעזרתו והזכירו לו את שמותיהם של אלה אשר זכו במצוות. יחידי הקהל מחייכים ואף החזן עמהם. אך מיד פותח זה ב“מי שברך” בניגון עליז, בצרוף הברכות המסורתיות “כי יזכה לשנים רבות נעימות וטובות הוא וביתו וכל אשר לו וכן יהי רצון ונאמר אמן”.

בין יחידי הקהל נמצא גם החלפן יעקב טאג’יר שבגלל היותו חשוך בנים נהג לקנות מדי שנה בשנה את ה“הפטרה” של יום הראשון דראש השנה. ידעו יחידי בית הכנסת כי ליעקב טאג’יר חזקה על הפטרה זו ואיש לא אבה לערער על זכותו. בעל המצוה לא רצה לזכות בה במחיר נמוך וקבע לה, מיד עם ההכרזה הראשונה, מחיר גבוה. ומאחר שלא נמצאו מתחרים זכה בה מיד.

יעקב טאג’יר התחיל קורא “ויהי איש אחד מן הרמתים צופים” בקול יבש ומונוטוני, ללא כל ניגון, ודבריו נשמעו לאזנינו כעין דו־שיח בינו לבין אשתו “מאדאם סרינה”, אשה נמוכת־קומה, בריאת־בשר ובעלת פנים עגולים ונסוכים כובד ראש שישבה בעזרת נשים ענודה תכשיטים יקרים, מתהדרת בעושרה, מכירה בערך עצמה ומתנשאת על רעותיה.

כשהגיע יעקב טאג’יר למקום “ויאמר לה אלקנה אישה חנה למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים” ידענו כי פסוק זה מכוון במיוחד לאשתו. אף כי לא ידעה עברית הקשיבה האשה לקריאתו של בעלה בפנים דרוכות. אותה שעה דומה היה כי גאוותה הושפלה בעיני חברותיה שהיו מטופלות בבנות ובבנים רבים והורידה עיניה בעצב כחוטאת. יעקב טאג’יר סיים את קריאת ההפטרה, נדב בעין יפה לבית הכנסת, לחזן ולשמש, וחזר אט אט למקומו סמוך להיכל. יחידי בית הכנסת הסבירו לו פנים וברכוהו בברכת “חזק ברוך”. הוא החזיק את כנף טליתו בידו האחת, נפנף בה לעבר המברכים ונשא אליהם את עיניו בהכרת טובה. ברגע זה זכו הוא ואשתו בקורטוב של נחמה.

לאחר קריאת התורה, ה“אשכבות” וה“מי שברכ”ים התחילו ההכנות לתקיעת שופר. כמה צעירים אשר שהו בשעת קריאת התורה בחצר ועישנו או שהיו שקועים בשיחות מענייני דיומא חזרו עתה לבית הכנסת וישבו במקומותיהם. הפיוט “עת שערי רצון” סימל את תקיעת השופר כשם שהפיוט “אחות קטנה” סימל את תחילת החג.

אף בעזרת הנשים הורגשה מעין הכנה לתקיעת השופר. הן הפסיקו לחישותיהן והיו דרוכות לשמוע את תקיעת השופר שלוו אותה בברכה חרישית ובאחולים ותפילות לשלום בני־המשפחה. רובן לא עקבו אחרי התפילה במחזוריהן כיוון שלא ידעו לקרוא בהם. אמי נמנתה עם אלו המעטות אשר עקבו אחר התפילה במחזוריהן אולם לא יכלה למצוא דרכה בין הפיוטים, הבקשות והתחינות. היא הביטה לעברי מבעד ל“רישה”, סורג הקרשים שחצץ בין הנשים לגברים, רומזת לי לגשת אליה כדי להנחותה. שליחות זו היתה לי תמיד לרצון שכן בהזדמנות זאת סובבתי קצת בחצר וחטפתי שיחה עם חברי. לפעמים הייתי מביא לה את מחזורי או את מחזורו של אבא ולוקח ממנה את המחזור שהיה בידה. חליפין מעין אלה עשיתי פעמים רבות.


ה    🔗

כשפתח החזן בפיוט “עת שערי רצון” ידענו כי שעת תקיעת השופר הולכת וקרבה. הגיע החזן לבית שהתחיל במלים “שיחו לאמי” שינה את נגונו של הפיוט והפך להיות עצוב וקורע לב. ארבעת הבתים האחרונים שבפיוט שתורגמו על ידי אחד החזנים גם ל“לאדינו” זעזעו לא רק את הנשים אלא אף את ה“חזקים” שבין יחידי הקהל כגון קצבים ועוד, אשר לא יכלו לעצור ברוחם. אף הם התמוטטו לשמע הנגון של ארבעת הבתים הללו שתיארו את עקדתו של יצחק. בבתים אלו התעלו החזנים למעלה רמה.

בכיין החרישי והעמוק של הנשים זעזעו אותנו שכן הבינו את משמעותה של כל מילה ומילה שבתרגום. רחמינו נכמרו על אמותינו ותקפנו רצון לחוש אליהן, לחבקן ולנשקן ולמחות את דמעותיהן. זה היה החלק המרטיט ביותר שבתפילה שנגע אל לבן של אמותינו. בכלל כמה אהבו אמותינו לבכות. לבן גדוש היה תמיד צער ויגון. בכו על צער גידול בנים, בכו על מחלות שלא ידעו פשרן. הזילו דמעות על בנות שהגיעו לפרקן, על בנים אשר גלו משולחן אבותיהם ונדדו למרחקים כדי למצוא פרנסה או שנמלטו מתגרת ידם של השלטונות התורכיים שדלקו אחריהם כדי לגייסם לצבא. מוראו של השירות בצבא התורכי לא נמחה מזכרונם של אלה אשר נפל בגורלם לעמוד בחזית מלחמת העולם הראשונה. חיילים אלה עברו ארצות וימים רעבים ללחם.

הרב אברהם פילוסוף היה ה“בעל תוקע”. הוא הכשיר את עצמו לתפקיד זה במורא ופחד. מלבד התפילות שנהג לאמרן בקול לפני התקיעה ראינוהו שקוע גם במלל חרישי לעצמו. אך לא הוא בלבד דרוך היה לקראת התקיעות, כולנו תקופים היינו חיל ורעדה. נדמה היה לנו כי הרב עומד לצאת לשליחות מסוימת בשמנו וחוששים היינו פן תארע חס ושלום תקלה כלשהי בשעת התקיעה ונמצא כולנו מחטיאים את מטרתנו. יתרה מזו: גורלו של הציבור כולו תלוי היה בשופר זה העקום והמפותל. כיסה את ראשו בטלית ומזמן לזמן זרק על קהל המתפללים מבטים שהיה בהם משום בקשת עזרה וסעד. באותה שעה דמה לקברניט של ספינה העושה דרכה בלב ים בתוך נחשולים זידוניים והוא ניצב הכן ליד ההגה.

הרגע המכריע קרב ובא. אבא קם ממקום מושבו, ניגש לתיבה, עומד לצד הרב פילוסוף ולוחש את תשר“ת תש”ת תר"ת. ידע אבא שבשעה זו עליו לנהוג בנחת ובשלוה ולא להטריד חס וחלילה את הרב פילוסוף שהיה עלול להתרגז מכל טרדה אף הקלה שבקלות. ומאחר שזקן היה הרב ולבו תשוש ולא יכול לעמוד בתקיעותיו עד תומן נהג להפסיק לפרקים כדי “לקחת” נשימה ולאזור כוח. ורק סיים את התקיעה האחרונה מיד קראנו אחריו בעזוז ובשמחה “אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון”. התיבות יודעי תרועה מכוונות היו כמובן להרב פילוסוף, הוא ולא אחר. וכשסיים הסתכל עלינו שנית והרגשה של נחת וקורת־רוח היתה שפוכה עתה על פניו. נדמה היה כאילו אומר לנו: אכן שליחותי היתה קשה, אבל “פרימירו איל דיו” (בעזרת האל), מימרה שהיתה שגורה בפיו, הצלחתי והכל עבר כשורה.

בעמידה שבתפילת מוסף חכינו שלוש פעמים לתקיעת תשר“ת תש”ת ותר"ת. לאחר כל תקיעה לוינו אותה בלחש במלים “היום הרת עולם”, ולאחר שניות אחדות שוב נשתררה דממה והמשכנו באמירת העמידה בלחש. אולם בחזרה של העמידה כשחזרו התקיעות הללו שנית צפינו לאמירת “היום הרת עולם” מפיו של אבא. קטע זה היה נאמר בחזרה של מוסף בשלושה ניגונים שונים, כששר אבא דומה היה עלינו כמי שמישן תינוק בעריסתו.

בשני ימי החג נהנינו במיוחד משני האופנים הנהדרים של רבי יהודה הלוי “ידי רשים” ו“יה שמך” שאותם שיננו בתלמוד תורה בחודש אלול. וכשהגענו לבתים האחרונים של שני האופנים הללו, “המבורך בכל מערך” ו“השתונן והכונן והתבונן בסודך”, היה החזן שר אותם בנעימה השונה מהנעימה של שאר הבתים. כל מילה ומילה שבשני הבתים הללו נאמרה ברגש וברטט והיא חדרה עמוק עמוק למעמקי הנפש.


ו    🔗

בגמר התפילה היו הנשים משתהות במקצת בפתח העזרה כדי לתת לגברים לצאת תחילה. אני אצתי אל אמי וניגשתי כמו כן אל הסבתות והדודות כדי לנשק את ידיהן. שכנות ומכרות שנמצאו באותו מעמד השמיעו באזני אמי דברי הוקרה וחיבה: “בן פורת יוסף, סי איזו נוביו” (כבר חתן הוא) ובאשר ידעו כמה יקר הייתי לאמי לאחר ששכלה לפני שלושה בנים, היו מוסיפות: “בוליסה רחל, כי בייאס בואינו די איל”, תזכי לנחת ממנו. אמרי־חיבה אלה העלו סומק על לחייה של אמי שהשיבה להן בדברי תודה וברכה.

הביתה שבנו בשעה מאוחרת, דהיינו קרוב לשעת הצהרים. חטפנו סעודה קלה, פתח לסעודה העיקרית שתבוא לאחר מכן. אבא המשיך לאמור תהלים שפתח בקריאתו עוד בערב ראש השנה כיוון שביום זה נוהגים לעבור עליו פעמיים. אבא השתדל להיות ער כל היום כי מי שישן בראש השנה מזלו נרדם בכל השנה. אבי המסכן זקוק היה למזל ער בכל ימות השנה. ספר התהלים בידו היה מסתובב אילך ואילך ומזמן לזמן פונה אל אמי וחוקר ודורש על דבר התפילה אם התנהלה כסדרה.

אחרי הצהרים, לאחר מנוחה קלה, חזר הקהל אל בתי הכנסיות לתפילת מנחה. תפילה זו קצרה היתה. עיקרה “התשליך” שלאחריה שנערך על־פיהם של הבורות שהיו חצובים מתחת לכמה בתי כנסיות שבעיר העתיקה. מי הבורות הללו נועדו בראש וראשונה לתושבי ההקדשים הסמוכים, שכן הללו לא השיגה ידם לשלם עבור המים שנשאבו מבורות מסגד “אל אקצה” אשר סבלים ערבים נשאום בתוך נאדות. מי הבורות הללו היו זכים וצוננים. בשבתות גמעו מהם ילדי תלמוד תורה שנאספו בבתי הכנסת לאמור תהילים.

יומו השני של החג חיוור היה לעומת קודמו. אפילו קולו של השופר נשמע צרוד, יגע, ולא היה מלווה ברכת “שהחיינו”.

בראש השנה לא נערכו ביקורים כיוון שהימים היו קודש לתפילה. הוא הדבר גם במשחקינו. זמננו תפוס היה בבית הכנסת.

עתה התכוננו לעשרת ימי תשובה ואת היום הראשון פתחנו בצום גדליה.


 

יום הכיפורים    🔗

שלא כבחודש אלול שבו התעצלנו לפעמים לקום באשמורת הבוקר כדי להילוות אל אבא ל“סליחות”, הנה בעשרת ימי תשובה קמנו מדי לילה בלילה בהשכמה. לא הועילו לה לאמא כל בקשותיה ותחינותיה שהפילה לפני אבא כי “יחוס יחמול וירחם” על הילד הרך והחלש. אבא עמד על דעתו. עלי לקום להתעורר משנתי ולהילוות אליו לבית הכנסת.

בבית המדרש “דורש ציון” לא התקיימו לימודים בעשרת ימי תשובה. את הפיוטים והבקשות שנאמרו בבית־הכנסת ביום הכיפורים שננו עוד לפני ראש השנה וכבר היו שגורים בפינו. ואילו ה“קדושות” של רבי יהודה הלוי, אברהם בן־עזרא ומשה בן־עזרא שנוהגים לאמרן בשעת החזרה של עמידה בשחרית, במוסף, במנחה ובנעילה – אל אלו לא העזנו להתקרב בלב שלם והשארנו אותן לחזנים. פסוקיהן המסובכים הטילו בנו מורא ופחד. כי מי מאתנו, הקטנים, יכול היה להגות בשפתיו דברים כגון “נבהלו אפסים והתפוצצו והתפלצו רכסים, יתמהמהו ויתמהו ויפחדו וירהו” ועוד כיוצא באלה. חוששים היינו למעוד להכשל בלשוננו ואוי לאותה בושה. מיד היו קמים עלינו אותם זריזים הצוהלים לאידנו המצויים בשפע בכל בית־כנסת כדי לתקן שגיאות כביכול, ודי בזיון וקצף. משום כך נצרנו את לשוננו מכל ה“קדוּשות” והסתפקנו בקריאת אותם שברי פסוקים שאותיותיהם גדולות ומאירות עינים כגון “אין קדוש כה' כי אין בלתך”. “שרפים עומדים ממעל לו” וגומר.

ביחוד חביב היה עלינו הפיוט הפותח ב“אדיר ונאור בורא דוק וחלד”, פיוט זה היה בעיקר נחלתם של הקטנים שטרם הגיעו למצוות. הוריהם עודדום לקרוא ולזמר בית אחד או שנים ממנו. ברם הדבר לא עלה לנו בנקל והיינו מתענים ארוכות עד שהוציאנום מפינו כראוי להם. ומשסיימנו היתה זיעה קרה מכסה את פנינו. לפעמים נמצאו קופצים רבים על פיוט זה, והם זימרוהו בקול רם בעת ובעונה אחת. מחזה זה היה שובה לב ומשעשע את המתפללים.

אולם מלבד ההליכה ל“סליחות” בהשכמת הבוקר היו לנו עוד עניינים מעשיים יותר לענות בהם. הולך הייתי עם אבא לשוק שבעיר העתיקה כדי לבחור את העופות שנועדו לכפרות, ומחירי העופות שהובאו לירושלים מחברון ומעזה האמירו שכן ידעו סוחרי העופות הערבים כי “עיד אל ג’אג”' (חג העופות) הולך וקרב. לאחר שהעיפונו עין פה ושם השתדלנו לבחור את העופות הלבנים לקיים את הכתוב “אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו”. ומכיוון שעד ליל הכפרות עדיין נותרו כמה ימים הפכנו פינה אחת שבמטבח ל“לול”. ומי הוא שיטול עליו את העשייה הזאת וכל הכרוך בה אם לא אנו הילדים? פשטנו אפוא בחצרות ואספנו כל מיני קופסאות־פח ריקות שיצאו מכלל שימוש, וכן צלחות חלודות. מלאנו את אלה בפרורי לחם רטובים, גרגירי דורה וכן מים והכנסנו את הכל לתוך הלול הארעי הזה שהתקנו במו ידינו. ומאחר שהיינו בטלים מלמודים, בילינו את הזמן בהצצה לתוך הלול ובעקוב אחרי כל תנועה או נדנוד עפעף או עטוש של תרנגול או תרנגולת, ומיד דיווחנו את אשר ראינו לשאר האחים והאחיות שעמדו בקרבתנו, או לסתם חברים מבני השכונה אשר באו אף הם להעיף עין על הלול שלנו. במיוחד חשקה נפשנו לדעת במה עסוקים העופות שלנו. מי מהם אוכל לשובע ומי הכריז שביתת רעב, מי עצוב ומהרהר, מן הסתם, על יום־הדין ומי אוכל ושותה ואינו דואג ליום מחר. וכמה התייפחו אחיותי כשעמדו התרנגולים וניקרו במקוריהם את ראשיהן של התרנגולות. הן חשדו בי שאני הסתי את התרנגולים לפתוח בתגרה. סבורות היו כי פניתי אליהם בשפת־סתר כדי שיפתחו בריב ויפגעו בתרנגולות. לא הועילו לי שבועות שנשבעתי בכל היקר. הן עמדו על דעתן שאני הגורם לתגרה זו.

בערב הכפרות נגש אבא אל ה“לול”. הרגשנו כי שעת הפרידה הולכת וקרבה. רחמינו נכמרו על העופות משראינו כיצד פושט אבא את זרועו פנימה ונוטלם בידו ומושכם החוצה. רק ימים מועטים התגוררו במחיצתנו אך כבר הספקנו להתרגל אליהם ויחסי ידידות נקשרו בינינו. אבא מרים תרנגול ומסובבו קודם לעצמו ולאחר מכן לוקח תרנגולת שניה ומסובבה לאמי. לאחר מכן לוקח תרנגול קטן ומסובבו מעל לראשי שלוש פעמים בעוד הוא ממלמל: “זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך. זה התרנגול ילך למיתה ואתה תכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום”. אחר כך מגיע תורם של אחי ואחיותי.

נסתיימה פרשה זו הננו כופתים את רגליהם של העופות והולכים אל השוחט. אחיותי שרגשניות הן אינן יכולות לעצור בדמעותיהן. הן אינן נלוות אלינו כדי שלא לראות בצערן של התרנגולות הלבנות שלהן. תובעות הן מאתנו כי נפיל תחינה לפני השוחט לבל ינהג באכזריות כלפיהן.

בכיכר הרחבה של השכונה עומד לו על משמרתו נסים מיוחס השוחט, בעל החזקה על השחיטה בליל הכפרות. לידו פנס גדול וסמוך לו פח מלא אפר. לפעמים היה השוחט עושה את מלאכתו ליד פתח ביתנו וזאת משום כבודו של אבא. אבא היה נותן לו את שכרו, היינו רבע מג’ידי, שהיה טומנו בתוך כיס ה“אנטרי” המגואל בדם ונפטר ממנו בברכת תזכו לשנים רבות.

מספרים כי הרב יוסף עוזיאל, אביו של הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, נמנה עם השוחטים הידועים בירושלים. במלאכת השחיטה עסק שנים רבות גם בנו אחריו. הוא נהג לסור בליל הכפרות אל בתיהם של כמה מנכבדי העדה ורבניה, שנמנו בין ידידיו ומכיריו ושוחט בבתיהם את התרנגולות לכפרות. סיים את מלאכתו, הזמינוהו בעלות הבית להיכנס פנימה וכיבדוהו בספל קפה עם “דולסורה” (מתיקה), ולפעמים כששעתו היתה פנויה הגישו לו גם “נרגילה” לעישון. הוא היה “פודירוזו” (דהיינו בעל אמצעים) ומעשה זה לא היה אלא מחווה של רצון וידידות וכבוד כלפי רבנים ונכבדי העדה שלא יטרחו לבוא אליו עם הכפרות.

עתה נשאנו את העופות הביתה כשהם נוטפים דם והטלנו אותם לתוך גיגית נחושת גדולה אשר שימשה במשך ימות השנה להשריית כבסים. כל אחד מבני הבית לקח לו “בנקיטה” (שרפרף קטן), העמידוֹ ליד הגיגית והתחיל עוסק במריטת הנוצות. לא עלינו על מיטתנו אלא לאחר ששלמה המלאכה. כשקמנו לסליחות למחרת הבוקר כבר עמדו אמותינו במטבח וטרחו על בישולם של העופות.

מנהג היה בירושלים העתיקה להטיל על הגגות את מעיהם של העופות וזאת על שום שהם מתפרנסים מגזל. נוברים כל היום באשפות מעשה הפקר. דודי חכם בכור ג’יניאו (אחד ממניחי היסוד של תעשיית היין בירושלים) לא נהג, כשם שלא נהגו רבים כמוהו, לשחוט כפרות אלא חילק תמורתן צדקה לעניים.

ימים אלה היו כמעט היחידים שבהם אכלנו בשר עוף לשובע. ידו של מי השיגה לאכול בשר־עוף במשך ימות־השנה? הוא נועד לחולים ובמיוחד לחולי קדחת (מחלה אשר היתה פוקדת אותנו לעתים כה קרובות בימי ילדותנו). כשהייתי נופל למשכב, וזאת קרה לעתים קרובות, היתה אמי מבקשת מאבי להביא לה עוף קטן כדי להכין לבן החולה “און בואין קאלדו די גאינה” (מרק טוב של תרנגולת) למען “יקבל כוחות” (קי טומי פואירסאס).


ב    🔗

בשעות המוקדמות של אחרי־הצהרים שלפני ערב יום־הכפורים היו אימותינו מתפנות לשעה קלה מעבודתן כדי לקיים מצוה שהזכות לה שמורה להן ואשר הקפידו מאד לקיימה.

מכוסות ועטופות שביסים, “יאזמות” צבעוניות, נטלו אל בית הכנסת צנצנות שמן־זית זך. בבית־הכנסת של בית היתומים הספרדי שמחוץ לחומות, התהלך חכם אלעזר לוי, שמש בית־הכנסת, כששולי ה“אנטרי” (קפטן עשוי משי ומנומר פסים) תקועים באבנטו והיה מקבל את צנצנות השמן מידיהן של הנשים. מתחננות היו לפניו להרשות להן לשפוך את השמן אל תוך העששיות הגדולות והקטנות שעמדו על החלונות או שהיו תלויות בשרשראות, מסביב לארון הקודש ולהדליק “אונה מיג’ה” (פתילה אחת). אולם כשהעששיות הלכו ונתמלאו על גדותיהן השתדל חכם אלעזר, במתיקות לשונו, לשכנע אותן לצקת את השמן לתוך “אלקוזה” דהיינו פחית שנועדה לאגירת השמן לשבתות וחגים. ואילו הנשים אינן נוטות לויתור כלשהו. ברצונן לצקת, לפחות טיפות אחדות, ישר לתוך העששיות הדולקות ביום הקדוש הזה ולהדליק “מיג’ה” (פתילה) אחת לפחות. “ג’אנום דישאמי איג’אר אונה דאמלה די אזייטי אה לה קאראייה” (אנא יתן לי לשפוך טיפת שמן אחת לתוך העששית). לאחר דברי שידול מרובים מצליח סוף סוף חכם אלעזר ליישב את העניינים עם כל הנשים שהקיפוהו בשעה דחוקה זו, שעליו היה גם ללכת לביתו כדי לאכול את סעודתו. הוא יצק שמן מעששית אחת לשניה וכך באו כל הנשים על סיפוקן. עתה הן עומדות לפני העששיות הדולקות ושופכות את מרי שיחן בדבקות ובדמעות, מנשקות לפרוכת ההיכל ופורשות אט אט רגועות קמעה.

חסידים ויראי־שמים נהגו בערב יום הכיפורים לקבל עליהם את דינן של ארבע מיתות בית דין. וזה היה המנהג: לאחר הסליחות בבוקר התייצבו לפני אבות בתי־דין, ואלה עמדו והורידו את השוט על גביהם. מונים היו את המכות לפי “והוא רחום יכפר עון”. הרב יעקב חי בורלא היה עורך את ההלקאות בבית הכנסת של ה“איסטנבוליס”. בדרך זו קידמו חסידים יראי־שמים את יום הדין הגדול.

סיגוף מסוג אחר הייתי עד לו אני עצמי. חכם יוסף, טבח בית־היתומים הספרדי, יהודי נמוך־קומה, עומד היה על רגליו מערב עד ערב, במקום מושבו שהיה סמוך לפתח בית־הכנסת בלא שיוציא הגה מפיו.

בין מנחה למעריב נהגו חזני בתי־הכנסת לבקש מחילה וסליחה מיחידי הקהל. היו שעשו זאת לפני שפתחו בפיוט “לך אלי תשוקתי”. גם הנשים פנו אשה אל רעותה וביקשו מחילה על אשר אמרו ועשו בזדון או בשגגה.

השולחן לסעודה המפסקת נערך בשעה מוקדמת. בתפריט לא היתה חסרה ה“באמייה”, ירק מחוספס ודביק שלא הכל חיבבוהו ביותר אך ביום זה נעתרו לאכלו שכן, לדברי הורינו, “קורטה לה סיקור” (מרגיע את הצמאון). העופות נאכלו מבושלים במים ובקימצוץ מלח שלא לעורר צמאון.

לאחר שסיימנו את הסעודה המפסקת חילקנו בין בני הבית את המחזורים שהוצאנו אותם קודם לכן מארון הספרים של אבא. בקשה היתה שגורה בפי אמא מדי שנה בשנה והיא שבמחזור שלה יהיו הפיוטים, הבקשות והתפילות ערוכים אלה אחר אלה כדי שלא תצטרך לחפש ולחטט בו בלי הרף כדי “להשיג” את החזן. יתרה מזו: היא תבעה שהאותיות של המחזור שלה תהיינה גדולות ומאירות עינים. על בקשה זו שנתמזגו בה מקצת בדיחות־הדעת וכובד־ראש כאחד היה אבא משיב בחיוך: אין ברשותי לעת עתה מחזור כזה אך אתן את הדעת שידפיסו מחזור מיוחד בשבילך.

לפני צאתנו מהבית נשקנו את ידיהם של הורינו והם הניחו כפותיהם על ראשינו ומילמלו בשפתותיהם ברכה רוויה עצבות ותקוה, ברכה ברכה לבן ולבת כפי שהם ראויים לה.


ג    🔗

מנורות הנפט הגדולות “די נומרוֹ קוארינטה” (של מספר ארבעים) ועששיות השמן הגדולות והקטנות שהיו תלויות מול היכל הקודש האירו את בית־הכנסת הגדול של בית־היתומים באור יקרות. בית־התפילה גדוש אורחים, בעיקר מאלה שגם בימי ראש־השנה אינם דורכים על ספו. אבא, יחד עם הרב פילוסוף, לבושים גלימות־חג הדורות קיבלו את הבאים בסבר פנים יפות ובברכת “תזכו לשנים רבות”.

בעזרת־הנשים שוררת חשכה, מנורות לא דלקו שם, ורק אור מעט חדר אליה בעד ל“רישה”, סורג העץ המשמש מחיצה בין הגברים לבין הנשים. כל המתפללים, זקנים צעירים וטף, עטופים טליתות ונהרה שפוכה על פניהם.

תפילת ערבית נפתחת בפיוט “לך אלי תשוקתי” שניגונו ספוג ערגה עמוקה. ומי כמו אבא והרב פילוסוף יודעים לדלות ממנו בקולותיהם הערבים את מלוא חנו וקסמו? הם זמרו לסירוגין, זה אומר בית אחד וזה בית אחד. אנו הילדים רואים היינו בעיני רוחנו את המלאכים היוצאים להקות להקות להקביל את פניהם של שני הרבנים החזנים עם גלימותיהם ההדורות ולהושיבם בגן עדן.

ותשלח מלאכי החן     ויצאו נא לעומתי

ושלום בואך יאמרו     בקול אחד בבואתי1

יביאוני לגן עדנך     ושם תהיה ישיבתי

ואתעדן באורך     ושים כבוד מנוחתי.


ולאחר שפרטנו ומנינו בפיוט זה את כל העבירות שעשינו בימי חיינו: אשמתי, וארבתי, ובגדתי, ובזיתי, וגזלתי, וגנבתי, הרעותי והרשעתי ועוד עבירות כהנה וכהנה, שלא שערתי שקיימות הן בעולם הזה, באה אתנחתא, שכן עתה מתחילה פרשת “מכירת המצוות”, אשר לנו הקטנים אין חלק בה. חכם אלעזר לוי סובב הולך בין המתפללים ומכריז “טריס דאן פור ספר ראשון די כל נדרי” (שלושה גרושים תורכיים נותנים בשביל ספר ראשון של כל נדרי) וכך ממשיך והולך ומכריז על ספר שני וספר שלישי, פתיחת ההיכל, והנחת רמונים. “מכירת המצוות” היתה כרוכה במקצת בהרפיית המתח ופיזרה את אווירת היראה שירדה עלינו עם קריאת הפיוט “לך אלי”. חזרנו לחיי יום יום ונדמה היה שכל החטאים והעוונות שהזכרנו כאילו נשכחו במחי יד.

ארגעה זו לא ארכה. מיד לאחר ה“מכירות” אפפה אותנו שוב אוירה של קדושה שנמשכה עד תום התפילה.

החזן התחיל קורא “כהניך ילבשו צדק” וכל יחידי הקהל קמים על רגליהם. בעלי המצוות ניגשים להיכל כדי לפתחו ולקבל לידם את ספרי התורה.

שעה זו היא הקדושה ביותר בכל יום הכיפורים. בעזרת הנשים שוררת דומיה, צמרמורת חולפת במתפללות. הנה הולכים להוציא “לוס ספרי תורה די כל נדרי”. שבועה שנשבע אדם בהם חומרתה נוראה היא ומרעידה את מיתרי הנפש. הבריות נזקקו לשבועה מעין זו רק כשהגיעו מים עד נפש.

ההיכל פתוח לרווחה, ספרי התורה “די פלטה” (של כסף) נוצצים באור העששיות. בעלי־המצוה מחזיקים בהם בזהירות שמא חס וחלילה תארע תקלה כלשהי לרימונים הסמוכים לעששיות והשמן שבהן ישפך על טליתותיהם של המתפללים, כפי שאירע פעמים רבות. שאר ספרי התורה נשארו חבויים בודדים בפינות ההיכל וכאילו קובלים באין אומר על כי שכחום ועליהם לצפות ליום שמחת תורה שאז יוציאום את כולם עד האחרון. בשעה זו הבנתי את פירושה של המימרה “הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל”.

שלוש פעמים בזו אחר זו השמיעו החזנים את תפילת “כל נדרי”, וכל פעם בניגון שונה מקודמו. התפילה נפתחה במלים “בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה” ונסתיימה במלים “אנו מתירין להתפלל את העבריינין”.

נזדמן רב גדול בבית־הכנסת היה מתכבד באמירת ניגון אחד מניגוני כל נדרי, שכן נאמר במחזור “היותר זקן וחכם ביראה ורעד ובקול בוכים”. אל מול ההיכל ניצבים רבני העדה בגלימותיהם היפות ופניהם נוהרות. האורות ממנורות הנפט הבהיקו ודמו ללהבות אש. מעמד נשגב זה ישאר חרות בזכרוני לכל ימי חיי.

לאחר “כל נדרי” נאמרה ברכת “שהחיינו” בקול חגיגי. ידעתי שברכת “שהחיינו” נאמרת על פרי חדש שבא אל פינו. אבל “שהחיינו” במעמד זה – קצרה בינתי מהבין. ואכן עכשיו עומד אני על פרושה ומובנה של ברכה זו. שהחיינו במשך כל השנה ונתן בנו הכוח והיכולת להגיע למעמד נכבד זה.

מיד לאחר “שהחיינו” בא ה“תיקון” “קם רבי שמעון על רגלוי וסליק ידוי לגבי עילא”, המלא סודות ורמזים שלא חדרנו לעומקם. לאחר מכן בא תורה של הברכה למלכות או לשררה הפותחת במלים “הנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים”. ברכה זו נאמרה בניגון של שיר־לכת תורכי. לפעמים נתבלבלו רבנינו כיוון שלא ידעו אל נכון מיהו היושב על כסא המלוכה בארמון “ילדיז” אשר בקושטא, אם זה מחמד רשאד או עבד אל חמיד והחליפו איפוא את היוצרות. לפעמים זיכו בברכה לאריכות ימים ושנים סולטאן שכבר הלך לעולמו או שהורד מעל כסא מלכותו והוא עורך עתה גלות. לעזרת הרבנים, שלא היו בקיאים די הצורך בסדרי מלוכה ומלכות, נחלצו משכילי העדה הצעירים ותקנו את הטעון תיקון בכל האדיבות והנימוס, והברכה נסתיימה בכי טוב בהזכרת שמו של הסולטאן שישב באותם ימים על כסא המלכות ובאחולים ש“מלך מלכי המלכים ברחמיו ירום ויגביה כוכב מערכתו ויאריך ימים על ממלכתו”.

לאחר שנים, בראשית ימיו של המנדט הבריטי, הזכיר אחד החזנים את שמו של סולטאן תורכי והדבר הפך לצחוק בין המתפללים. אך עד מהרה תיקן את עצמו והזכיר את המלך ג’ורג' החמישי “ירום הודו”. ועד היום מקובל מנהג זה בקרב בני עדתנו אך בשינוי נוסח, לאמור, “כי יתן בלב נשיאנו והשרים ובלב כל יועציהם ושריהם רחמנות לעשות טובה עמנו ועם ישראל אחינו”.

לאחר אמירת הברכות לשלטונות ברכו רבנינו את “הקהילות הקדושות והטהורות וכל הקהל הקדוש הזה גדולים וקטנים. הם ובניהם ובנותיהם נשיהם ותלמידיהם וכל אשר להם. מלכא דעלמא הוא יברך יתכון וכו', וכי יטע בינינו אהבה ואחוה שלום וריעות ויסלק שנאת חינם מבנינו”. וכל הקהל ענה אחריהם אמן.

ואם כבר ידועים היו חתני שמחת תורה זכו אף הם בשעה זו ל“מי שברך”. אולם לא תמיד נודעו שמותיהם של “החתנים המפוארים היקרים והנעלים” בערב יום הכיפורים ו“המשא והמתן” נמשך עד הרגע האחרון, דהיינו עד ערב שמחת תורה.

לאחר הברכות פתחו בהזכרת נשמות. תחילה הועלה זכרם של הרבנים שישבו על כסא הרבנות בארץ הקודש, את הראשון לציון ואת חברי בית־הדין וכל אותם עסקנים אשר הקדישו מזמנם למען העדה ונשאו בגבורה ובענווה את טרחה ומשאה. ה“השכבה לאדם גדול” נפתחה במלים “והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה, אשרי אדם מצא חכמה ואדם יסיק תבונה”. ההשכבה ארוכה וכל פסוק ופסוק ממנה נאמר בחגיגיות רבה, בכבוד ובהערצה. היו מבין הקהל אשר רצו להעלות בשעה גדולה ונכבדה זו גם את זכרם של יקיריהם. הם נגשו בשקט אל החזן ולחשו על אזנו את בקשתם. החזן היה נענה להם ופתח במלים “טוב שם משמן טוב” או “אשת חיל מי ימצא”.

לאחר הברכות וההשכבות התחילה הקפת ספרי התורה סביב התיבה כשהכל שרים “מזמור לדוד הבו לה' בני אלים” והקהל מושיטים את ציציותיהם של הטליתות לעבר ספרי התורה ונושקים אותן. ההקפה נסתיימה וספרי התורה מוחזרים לתוך ההיכל. החזן פותח בפסוקים “שובה למעונך ושכון בבית מאוויך”. זו היתה שירת פרידה מספרי התורה ששבו למעונם בהיכל.

סיימו תפילת ערבית ופתחו בסליחות, אותן סליחות שאמרנון עם השכמה בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה. על אלו נוסף הפזמון “אנא בקראנו לקול שוענו” שלאחר כל בית היה עלינו לומר בצעקה “א־דני שמעה” או “א־דני סלחה”. אלא שאנו הילדים מתבלבלים היינו והיינו מחליפים את היוצרות.

כשיצאנו מבית־הכנסת האירה הלבנה את חצרו של בית חינוך יתומים. אבא לא קיפל את טליתו ולא הסירה מעליו אלא כרך אותה סביב צוארו וכך פסע והלך לביתו שנמצא בקרבת המוסד. זו היתה הפעם היחידה בשנה שאבא יצא מבית־הכנסת כשהוא עטוף בטליתו. בני עדות המזרח לא התהלכו עטופים טליתות ברחובות העיר כשם שנוהגים לעשות אחינו האשכנזים עד היום הזה. דבר זה נראה לנו מוזר ביותר. אנו סברנו שמקומה של הטלית בבית־הכנסת ולא ברחובות קריה.


ד    🔗

תפילת הבוקר התחילה בהשכמה. עדיין רעננים היינו והתפללנו מתוך התלהבות ודבקות. אולם בשעות הצהרים התחלנו להרגיש צמאון וסחרחורת תקפה אותנו. אך עדיין לא גילינו חולשתנו ברבים. נהפוך הוא. היינו מוציאים את לשוננו מפינו חוצה להראותה לחברינו למען יווכחו כי לא טעמנו דבר עד כה. לא שעינו אל רמיזותיהן של אמותינו שישבו בעזרת הנשים ובמטפחותיהן עוגות ומיני מתיקה כדי להטעים מהם את הילדים כשירגישו ברע. עיני אמא הביטו בי מה“עזרה” בתחנונים וחמלה והפצירו בי לגשת אליה כדי להשקיט את רעבוני שהרי טרם מלאו לי שלוש־עשרה שנה. אז בא רגע שלא יכולתי עוד לעמוד בתעניתי, ובפינה נסתרת שבחצר עמדתי ואכלתי לתאבון מעוגותיה של אמא. חברי הרגישו בכך בשובי למקומי בבית־הכנסת, כיוון שלא יכולתי לשאת אליהם את עיני וכמובן שלא יכולתי להראות להם את לשוני שכבר איננה עוד “בלנקה” (לבנה) כיאה ללשונו של אדם השרוי בתענית, וכבודי ירד והושפל.

“הקדושות” לרבי יהודה הלוי נאמרו לסירוגין. החזן קרא את מחציתו הראשונה של הפסוק ואנו את מחציתו השניה. לא קלטנו הרבה מתכנן של ה“קדושות”. ביחוד התקשינו בהבנת תאורי המלאכים ומעשי המרכבה, את ה“חילים חילים, חפושים מכבל קרואים נחלת חבל”, וכן “צבא השמים וחיות מרכבה גבות מלאות עינים”. לאחר הפסוק “יראה לובשים ומתבוששים, מתאוששים לעבדך ומתקוששים וחשים ולא מחשים, מעריצים ומקדישים וקדושה משלשים” באה ה“נקדישך” הרוגעת והמשקיטה.

את הוידוי הגדול לרבינו נסים ראש ישיבת בבל היה אבא בעצמו קורא ברגש ובקול רם. הוא היה מסיר את המשקפיים ומקרב את המחזור אל עיניו. וידוי זה שתרגום לאדינו בצדו מקובל היה בכל קהילות הספרדים בארצות המזרח והבלקן. בעיקר זוכר אני את הפסוק הנוקב “ואם אתה דן אותי כמעשי, אוי לי, אויה לי, אללי לי, אהה עלי, אויה על נפשי, ואם תבקש לנקותי כמטהר וכמצרף כסף”, שבסופו היינו עונים “לא ישאר ממני מאומה”. כן זכור לי רושמו של הפסוק “מה אני מה חיי, אני כקש לפני אש וכעצים יבשים לפני האור. כסף סיגים מצפה על חרש” שבסיומו היינו אומרים “הבל הבלים שאין בו ממש”. זה לא היה וידוי יחיד, שני הצדדים, גם החזן וגם הקהל, התלכדו יחד והשלימו זה את זה ואף עזרו זה לזה בהפחתת ערכו של האדם בשעה זו בפני האל. קהל המתפללים היה מתלכד עם אבא בתפילתו ועוקב בחרדה אחרי וידויו, “כי לא על עצמו בלבד הוא מתפלל כי אם בעדו ובעד כל הקהל הקדוש הזה העומדים לפני האל”.

מנהג הוא בקהילות הספרדים להעלות לתורה ביום הכיפורים נוסף על כמה מיחידי בית־הכנסת הקבועים גם כמה עשירים. מוראו של יום־הדין עליהם ומשום כך מוכנים הם לתרום בעין יפה לבית־הכנסת ולמוסדות הצדקה של העדה. העליות הללו מאריכות את זמן קריאת התורה ורבים מיחידי הקהל יוצאים לחצר. אותה שעה מוצאים להם הצעירים שעת כושר לחטוף שיחה עם נערות אשר נהגו אף הן להילוות אל אמותיהן כדי לשמוע את הפיוטים שהיו חביבים גם עליהן, וגם כדי “לראות ולהראות”, שמא יזדמן “און פרטידו בואינו” (חתן טוב).

את הפיוט “ונתנה תוקף” נהגו לומר לפני התחלת המוסף כדי לעודד ולעורר את קהל המתפללים. מיד לאחר מכן נשמע תרגומו ללאדינו בשביל “עמך” והנשים. כשהיה אבא פותח “אי ריקונטארימוס פורטאליזה די סאנטידאד די דיאה” היה בכין של הנשים נשמע בכל פינות בית הכנסת.

“סדר העבודה” שבתפילת מוסף השרה עלינו רוממות ויראה כאחד. במיוחד אהבנו את “והכהנים והעם העומדים בעזרה”, שכן ברגע זה עלתה תפילתו של הכהן בבית המקדש עד לכסא מלכותו. הקטע היה מושר בארבעה ניגונים שונים ורק יחידי סגולה מבין החזנים המלומדים יכלו להתמודד אתו. כרענו אפים ארצה (שלא ככריעתנו בשעת תפילת “ויעבור” באל מלך יושב על כסא רחמים), זו היתה כריעה של ממש. וכמה אהבנו אנחנו הילדים לקיים מצוה זו כהלכתה. אבא היה מניח על הרצפה את הכר שהביא מהבית שעליו ישב בבית־הכנסת ומשעין עליו את ברכיו. ואילו אנו הילדים השתטחנו מלוא קומתנו ארצה, התעטפנו בטלית עד למעלה מראשינו וצעקנו “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.

לאמיתו של דבר התפילות לא הטילו עלינו שעמום. ידענו למצוא בהן תוכן ועניין. ילדים מאמינים היינו והפיוטים העמוקים והרוויים עדנה והשתפכות נפש עוד העמיקו את רגשות האמונה והאימה שבקרבנו. גם כעבור ימים רבים, לאחר שגדלנו והפכנו “כופרים”, כביכול, לא הרפו מאתנו אותם ניגונים ומזמן לזמן, בשעת תוגה וברגעי אושר, היינו חוזרים אליהם בערגה כמוסה.

כילה החזן את סדר העבודה פתחנו בשירה נעימה אשר היתה בחינת סיום פרשת הקרבנות. נדמה היה לנו כאילו ראינו את הכהן הגדול יוצא מקודש הקדשים וכולו שופע אור ושמחה על צאתו בשלום מן הקודש. “ובכן מה נהדר כהן גדול בצאתו בשלום מן הקודש” אמרנו, הוא היה בעינינו כאבן יקרה שאף־על־פי שלא ראינוה מעולם ידענו שאין ערוך ליפיה ולזהרה.


ה    🔗

תפילת מוסף נסתיימה קרוב לשעה אחת אחרי הצהרים. את הטליתות לא קיפלנו אלא השארנון כמות שהן במקומות ישיבתנו, כי היה בדעתנו לשוב לאחר מנוחה קצרה. לא כל יחידי בית־הכנסת פרשו למנוחה. יראי־שמים ושומרי מצוות נשארו במקומם כדי “לעבור” על ספר תהילים מהחל עד כלה.

לאט לאט התחילו חוזרים אלה שפרשו למנוחה בבתיהם והם עייפים עתה יותר מאשר לפני כן. תפילת המנחה החלה אולם לא בקול ענות גבורה. דודי, הרוקח, הצטייד בצלוחית אמוניאק שהיה מוכן לתיתה להרחה לכל מי שיחפץ. תפקיד זה הוא הטיל עלי. הצלוחית בידי עברתי מאחד לשני והגשתיה בזהירות רבה לאפם של תשושי כוח. אלה שלא ידעו טיבו של ריח זה נטלו את הצלוחית מידי והגישו אותה בבת אחת לאפם. פניהם נתעוותו מעוצם הריח ועיניהם הזילו דמעות. באמתחתו של דודי הרוקח נמצאו עוד מינים אחרים של “תרופות” משיבות נפש כגון אבקה לבנה, מי קולון, ועוד. היו גם שהצטיידו בעשבים ריחניים שהלכו ונתכמשו וריחם פג לאחר זמן קצר. מצויד בכל התרופות הללו הגעתי עד לעזרת הנשים. אותה שעה עלתה יוקרתי בעיני חברי הילדים. הם סבוני סבבוני, קראוני בשמי ומשכוני בשרוולי. ואילו אני הייתי עונה להם בהכרת חשיבות כי התרופות הללו לא להם נועדו הואיל ולא צמו ולא מגיע להם להריח.

תפילת נעילה היתה נאמרת סמוך לשקיעה כשהחמה בראש האילנות, וכאן באה הפסקה קצרה. החזנים שואלים מה השעה ומיד עונים להם כמה קולות בבת אחת. זה אומר “מנקה סינקו פונטוס פור נעילה” (חסרים חמישה רגעים לנעילה) וזה אומר “דאינדה אַי סול” (עדיין יש שמש). אחרים ניצבו סמוך לחלונות כדי לראות אם אמנם עומדת השמש בראשי האילנות.

שעת הנעילה מתקרבת. הפתיחה לסליחות של רבי יהודה הלוי “יה שמע אביונך” ניגונה דומה לניגון של “אל נורא עלילה” המרעיד את הלבבות. כל הקהל נתעורר לתחיה.

והנה בקעו מפיו של החזן המלים הראשונות של “אל נורא עלילה” וכל הקהל הצטרף אליו בקול אחד שעלה ממעמקי הנשמה. הפנים החיוורים הודלקו באור חדש. שמחה מיוחדת תקפה אותנו הקטנים. בעוד מועד הכינונו גרונותינו לקרוא בקול גדול “אל נורא עלילה” תוך הדגשת המלים “המציא לנו מנוחה בשעת הנעילה” שהיינו חוזרים ואומרים ומשלשים. המלה “המציא” זכתה להדגשת יתר.

בשעה זו דומה היה בית־הכנסת להר געש. כל אחד ואחד נשתוקק “לחטוף” בית אחד לפחות משירה קצרה ויפה זו. רק חזן בעל קול איתנים יכול היה לעצור בעד התלהבות זו אשר הקיפה את כל בני העדה, קטנים וגדולים. באותה שעה נשכח הצום ונדמה היה כי הננו מוכנים לפתוח בתענית מחדש ובלבד שיתנו לנו לקרוא בקול “אל נורא עלילה”.

מאבק הקולות הגיע סוף סוף אל קצו ועייפות נשתררה על כולם. עתה בא רגע של חשבון הנפש. אל דלתות ההיכל הפתוחות נגשים יחידי בית־הכנסת, ואיש איש כובש את פניו בין ספרי התורה בחינת תפילת־יחיד בחשאי.

הגיעה השעה לברכת כהנים אחרונה בתפילת יום הכיפורים. הכהנים יוצאים לחצר והלוויים יוצקים מים על ידיהם ומגישים להם את המגבות. המים הנאגרים בכיור לאחר הנטילה אינם נשפכים. אחותי הקטנה ועוד ילדות כמותה עתה זה באו ובידיהן ספלים כדי ליטול מעט מהמים הללו ולשתותם לאחר הפסקת הצום, שכן מי־סגולה הם, מרפא לכל חולי ומחלה ומרעין בישין.

תקיעת השופר שלאחר הנעילה זמנה קבוע ועומד. כמה מיחידי הקהל מוציאים מכיס החזיה את שעוניהם כדי להשוותם עם האורלוגין הגדול התלוי על הכותל המורה על לוח השעות הערבי2.

אם עדיין יש שהות מאריך החזן בפסוקים “קראתי בכל לב ענני ה' חקיך אצורה” וכן בפסוק “ה' הוא האלקים, ה' הוא האלקים” עד שמגיע זמן תקיעה.

תוקעים תשר“ת תש”ת ותר“ת. ה”תיבה" עליה עומד התוקע מוקפת ילדים קטנים וגדולים שמשתוקקים לראות במו עיניהם את התוקע בשעה התקיעה. גולת הכותרת של התקיעה היתה ה“תרועה גדולה”, שבמידה שהתוקע האריך בה כן עלה ערכו בעיני המתפללים. ואכן היה התוקע משתדל להאריך בה עד כלות כוחו ונשימתו. המתפללים ממהרים עתה לקפל טליתותיהם. אחד היחידים שנפשו חשקה לעבור לפני התיבה מוצא שעת כושר ופותח בתפילת מעריב חטופה.

בשעה זו נמצאו בניו של יצחק לוי החברוני (אל ח’לילי) בחדר סמוך לבית־הכנסת עסוקים בביתור פלחי אבטיחים (טאג’וס די קראפוס), מאלה האבטיחים האחרונים שבעונה הבשלים יתר על המידה שעדיין ניתן היה להשיגם בשוק, כדי להגישם למתפללים מעל גבי מגשים גדולים. מצוה זו היתה ה“חזקה” של יצחק לוי החברוני מדי שנה בשנה. כך נהג גם לאחר צום תשעה באב.

המתפללים התחילו מתפזרים לבתיהם. רק קבוצה קטנה עדיין משתהה בחצר ואומרת את ברכת הלבנה כדי לקיים את הנאמר “ומנהג נכון לברך ברכת הלבנה במוצאי יום הכיפור מפני שאנו מכופרים ודומים למלאכים וראויים לקבל פני שכינה”.


ו    🔗

הנשים זריזות מן הגברים. עוד אלה מתנהלים לאיטם לבתיהם כבר עומדות הנשים במטבחן וטורחות בהכנת הסעודה. מבעוד יום כיתשו את גרעיני ה“מילון” שיובשו בשמש הקיץ לשם הכנת ה“פיפיטאדה” מלשון “פיפיטאס”, גרעינים. את הגרעינים הכתושים שמות הן בתוך מטלית דקה, את המטלית מטבילות במים חיים שבכד שעמד על יד החלון עטוף מטפחת רטובה, למען תצננו הרוח הנושבת קרירה בערב זה של סוף הקיץ. “פיפיטאדה” זו היה המשקה שהרווה את צמאוננו לאחר הצום.

הסעודה נפתחה בהטבלת פרוסת לחם בקערה מלאה שמן זית ומלח כדי להשקיט את הרעב. הורינו הזהירונו לבל נרבה באכילה לאחר הצום מחשש קלקול קיבה חלילה. גם אנו הקטנים השתוקקנו לטבול פרוסת לחם קטנה כמו הגדולים לתוך צלחת שמן הזית, אבל מבוקשנו לא ניתן לנו. זו היתה זכותם הבלעדית של אלה שצמו, זכות אשר נוצלה מתוך יהירות והכרת ערך המעשה הגדול שעשו. בהנאה מלווה בקנאה מסתכלים היינו בפרוסות הלחם שבידי הגדולים הנוטפות שמן שגירו את תאבוננו. באותה שעה גמלה בלבנו החלטה נחושה לצום בשנה הבאה ככל הגדולים במשפחתנו, וזאת כדי שנוכל אף אנו לטבול את פיתנו בצלחת השמן.

הסעודה התנהלה לאיטה ובהפסקות. בין מנה למנה נתפתחה שיחה על התפילה, על יחידי בית־הכנסת, על מזג האויר ששרר ביום הקדוש, על מיחושי הראש, על הצמא ועל הרעב, על העליות לספר תורה ועל הנדבות שתרמו וכדומה. לאחר הסעודה היו בני המשפחה יוצאים לביקורים אצל סבא וסבתא. בנים ובנות נשואים שהתגוררו בשכונותיה החדשות של ירושלים, כגון באהל משה, במחנה יהודה ועוד, נהגו לבוא בערב זה אל בתי הוריהם לפרוש בשלומם, לנשק ידיהם ולקבל את ברכתם.

הביקורים המשפחתיים נמשכו עד שעה מאוחרת בלילה. אי מזה נשמעו דפיקות קורנסים והלמות פטישים. זריזים התחילו בהקמת סוכותיהם.


 

סוכות ושמיני עצרת    🔗

כבר למחרת ראש־השנה התחלנו מתבשמים מריחותיו של חג הסוכות. רחוב היהודים הפך בין כסא3 לעשור לגן פורח. לולבים, אתרוגים, הדסים וערבה, הופיעו בחנויות. למחרת יום הכיפורים הופיעו גם קני־סוף (קניאס) וסכך שהובאו על ידי ערבים ועל ידי יהודים מכפרי הסביבה ומיריחו. דוכנים מיוחדים הוקמו כדי למכור תשמישי קדושה אלה. חכמים, רבנים וסתם בעלי־בתים קפצו עליהם ושילמו מחיר יקר עבור המשובחים שבהם. בני דלת העם ידם לא היתה משגת לקנות לולבים ואתרוגים והסתפקו בברכת “שהחיינו” עליהם לפני ההקפות ביום הראשון של החג. לתשמישי קדושה הללו היו בעלי “חזקות” מבין סוחרי העיר העתיקה. חכם מורנו נבון למשל היה בעל חזקה להדסים שהביא מצפת.

קניית הלולבים, האתרוגים, ההדסים והערבה היתה כרוכה בתכונה רבה. זריזים מבין הרבנים ובעלי־הבתים שהתגוררו בשכונותיה החדשות של ירושלים שמחוץ לחומות הקדימו “לרדת” בין ראש השנה ליום הכיפורים לרחוב היהודים שבעיר העתיקה כדי לבחור לעצמם את הסחורה המשובחת ביותר. ליד כל דוכן שהוצב בפתח החנויות ראית רבנים עטופי איצטלאות וחבושי מצנפות שהחזיקו בידיהם לולבים כשהם עומדים ומתדיינים אלה עם אלה, נוטלים עצה איש מרעהו בדבר כשרותם והידורם. ביניהם נמצא כמובן חכם אברהם פילוסוף לולב ארוך בידו והוא בוחנו מכל צדדיו, מקרבו אל עיניו ומכוונו לפנים כחייל זה הבודק את קנה רובהו כדי להווכח אם ה“שדרה” ישרה כדין וכהלכה ולא עקומה חס ושלום. אבא נזדמן לידו ובודק אתרוג, מגלגלו בכפיו ומבקש מהרב פילוסוף שיחווה דעתו על פטמתו. חכם פילוסוף ידוע היה כקפדן בהלכות אלו והיה אומר: “ניסה, נו איסטה מאלו. נו איס די לוס משובחים משובחים”… כלומר, מילא נדמה לי כי אינו רע אם כי אין הוא מן המשובחים ביותר. “אמא יא איס מהודר”, אבל הוא מהודר. הרב פילוסוף נהג תמיד לקנות את המובחר. לעומתו לא היה אבא מן המחמירים ביותר בענייני הידור. הוא לא חיבב את ההפרזה. הוא לא סבל, למשל, את מנהגו של רב ידוע שהיה מניח את ראשו על זרועו ומשעינה על ההיכל כשעמד ב“עמידה”. תפילתו של אבא, עמידתו, צנועות היו ללא אנחות וגינוני התחסדות. הוא שנא “פיזגור” (כבדות). נוהה היה בסתר ובגלוי אחרי הפשוט והקל (ג’וסטו).

סיימו את בחירתם של הלולבים והאתרוגים התחילו מתמקחים עם בעלי החנויות על המחירים. הללו טוענים שהמחירים מוגזמים והללו עונים להם “אה סי מי ביבה סומרסד כי נו סו דימנדנדו פריסיו קארו”, לאמור חי אדוני, כי אין אני שואל ממך מחיר יקר. לאחר שהגיעו לעמק השוה הם תחבו ידם לתוך הכיס שבחזיה שמתחת ל“אנטרי”, הקפטן, שלפו משם מג’ידים ורבעי מג’ידים לבנים (מטבעות תורכיות) ושילמו מחיר הסחורה תוך החלפת הברכות המסורתיות “קאדה אניו מיזוראדו”, תזכו לשנים רבות.

סיפרו על חכם יוסף דסה הקצב שהיה נוהג לקנות את האתרוג המשובח והיקר ביותר שנמצא בשוק אף אם מחירו נפוליון אחד. פעם, לאחר שהשיג אתרוג כפי שהתאווה, הלך להראותו לחכם יצחק גנין ולחכם חיים נחום. אחד משניהם לא נזהר בו והפיטמה נפלה. הדבר גרם לחכם יוסף דסה עגמת נפש מרובה ונאלץ להסתפק באותה שנה באתרוג פחות מהודר.

לולבים ואתרוגים בידיהם צועדים היו בעלי־בתים ורבנים ברחובותיה ובסמטאותיה של ירושלים העתיקה. משנפגשו במכיריהם וידידיהם המוסלמים בירכו אלה את אלה בערבית “בכול עאם ואנתה סאלם” (תזכה לשנים רבות) שכן ידעו המוסלמים כי “עיד אל עורש” (חג הסוכות) הולך וקרב. יהודי ארץ ישראל, יהודי המזרח וצפון אפריקה קיימו את מצוות הדת בגלוי ובאופן חפשי לעיני השכנים המוסלמים. טכסים ומנהגים כגון חתונות, ברית מילה, תהלוכת בר מצוה נערכו בגלוי ברחובות היהודים ואין פוצה פה. המוסלמים לא ראו בזה כל תופעה זרה. תקיעת שופרות בלילות הסליחות לא הפריעה שנתם של המוסלמים ולא התרעמו על כך מעולם. הם ראו עצמם שותפים לחגינו להלכה אם לא למעשה.

נושאי הלולבים והאתרוגים הגיעו עד שער יפו מיד עטו עליהם העגלונים, רובם ערביים, שעמדו עם עגלותיהם מול חומת העיר באמצע הכביש, וצעקו “עה לא פו” בערבית, למעלה, “אריבה” למעלה, בלאדינו כדי שיבואו לעלות בעגלותיהם לשכונת מחנה יהודה ולשאר שכונות שבמעלה הרחוב הארוך והמאובק. דחוקים וצפופים ישבו הרבנים בעגלות הפתוחות, מחזיקים בידיהם בזהירות את הלולבים לבל ייפגעו חלילה.

כשהייתי רואה את אבא עולה במדרגות ביתנו והלולב בידו מיד רצתי אל אמי וביקשתי מגבת רטובה כדי לעטוף את הלולב ואת אביזריו. את האתרוג עטפו בפשתן והניחוהו במקום סתר. הלולב הונח על הארון גבוה גבוה שלא תוכלנה להגיע אליו ידיהם “המשחיתות” של הילדים הקטנים. רק בערב החג הוריד אבא את הלולב ממקומו שעל הארון, ובעזרת חוטים דקים שתלש מקצהו התחתון קשר אליו את ההדסים ואת הערבות. עתה היה הלולב כשר לתכליתו וחכה ליום המחרת.


ב    🔗

עוד הורינו עסוקים בענינים שבקדושה שקענו אנו הילדים בענייני חול. ילדי העיר העתיקה נחנו בחוש למסחר יותר מאתנו ילדי השכונות שמחוץ לחומות. עניותם היתה רבה יותר. הם נהגו להעמיד “בסטות” (תיבות עץ) ברחוב היהודים ומכרו לחבריהם הילדים ניירות צבעוניים שמהם היינו מתקינים קישוטים לסוכה כגון “קאדינס”, שרשראות צבעוניות שטבעותיהן הודבקו בדבק שהוכן מקמח. כן היו מוכרים לנו “רוזאס”, דהיינו פרחים, “סיסטוס”, סלים קטנים של ניר דק שבקציהם שמנו אבן קטנה, “פיניריס”, פנסים צבעוניים מנייר שהיו מתקפלים ומתרחבים ככלי־הנגינה, ובקרקעיתם טבעת של פח שלתוכה תקענו נר קטן. מכרו לנו כמו־כן תמונות צבעוניות של משה ואהרון, לוחות הברית עטורים פסוקים שונים הנוגעים לחג הסוכות, וכן תמונות בית המקדש וקברי הקדושים. כל אלה נועדו לפאר ולקשט את הסוכה. המסחר התנהל בין קטנים שידעו להתמקח יפה. לעזרתנו הבאנו את אחיותינו הבכירות כדי שתבחרנה את גליונות הנייר המתאימים למיזוג הצבעים. כך בדיוק נהגו גם אמותינו כשירדו לרחוב היהודים לקנות לעצמן בדים לשמלותיהן. הבנות המבוגרות הן שהכריעו בסופו של דבר איזהו הבד היאה להן.

כל הסחורה הזאת נקנתה במחיר פרוטות שקיבלנו ביגיעה רבה מאת אמותינו והיא הובאה הביתה ברגש של שמחה שהיה ניכר על פנינו. אחיותינו ישבו על ידינו וסייעו לנו בהכנת הקשוטים. ידיהן היו אמונות יותר והעבודה עלתה יפה. בכל מקום, בחצר ובחדר האוכל ובסוכה עצמה ניכרו עקבות עבודתנו. לא חסרו כמובן קטטות ומריבות בינינו לבין אחיותינו ורק תודות לאמא שהיתה נזעקת מדי פעם בפעם מהמטבח היה שב השלום על כנו.

תפקיד נוסף נועד לנו הילדים והוא לעזור לאבא להקים את הסוכה. זריזים שבשכונתנו התחילו בהנחת יסודותיה של הסוכה עוד במוצאי יום הכיפורים. מכל עבר ופינה עלתה הלמות פטישים. דפיקות אלו בשעות הלילה בישרו על החג הקרב ובא.

אבא לא היה בין הנחפזים, ובניין הסוכה התחילה בחצרנו למחרת יום הכיפורים. ראשית לכל טיפסתי אל עליית הגג והורדתי משם את הקורות ואת הקרשים השמורים שם משנה לשנה וכן את ה“קאניאס”, קני הסוף, שעליהם הנחנו את הערבה. אך עיקר העבודה היה הוצאת מספר שורות של רעפים מעל הגג שבחצר. לדידי זו היתה המלאכה הנעימה ביותר. הזדמנות נדירה להשקיף מלמעלה על כל העיר העתיקה, רחובות, סמטאות, מנזרים, כנסיות, מסגדים, וגם לזרוק מבט הרחק לעבר הר הזיתים על מצבותיו הרבות השקועות באדמה. באותה שעה היתה אמא קוראת מהמטבח לעבר אבא כי יזהר על הבן. “מיטה טינו אל איזו”, שים נא לב על הילד. חוששת היתה פן תמעד רגלי. קני הסוף שימשו, כאמור לכיסוי הסוכה, כלומר אותו חלק מהגג שהורדו הרעפים מעליו. על אלה נוספו ענפי עצים רעננים אשר הובאו מערבות יריחו שקנינו מהערבים. ירושלים לא היתה משופעת באילנות וכל הירק והסכך שהיה דרוש לנו הובא ממרחקים.

הסוכה עמדה על רגליה. עתה התחלנו במלאכת הקישוט. אמי נתנה לנו סדינים לבנים כשלג שהוציאה מה“קאשאס”, תיבות עץ, אשר שימשו לכיסוי דפנות הסוכה. אך הקישוט הבולט ביותר לעין ואשר נסך הוד והדר על הסוכה וכל אשר בה, היו הפרוכיות. כל יחיד מיחידי בית־הכנסת זכה בפרוכת אחת או שתיים. מאחר שאבא היה גבאי של בית־הכנסת נטל לו את הפרוכיות המהודרות ביותר, אלו העשויות משי, רקומות ציצים ופרחים, ועליהן מתנוססים שמותיהם של נפטרים רקומים חוטי זהב וכסף. עומדים היינו ומסתכלים בפרוכיות בשעות היום והלילה והרגשה של קדושה היתה אופפת אותנו. פרוכיות הללו הכר הכרנו אותן היטב, שכן לא פעם הצמדנו אליהן את פנינו כשלבנו רוחש תפילה ותחינה לשלומו של שאר בשר, קרוב או מודע אשר נפל למשכב או יצא לדרך רחוקה.

עיקר יופיה והדרה של הסוכה נתגלה בשעות הערב והלילה כשהיתה מוארת ב“פ’יניר”, פנס של זכוכית, ובתוכו עששית או מנורת נפט. אורחים שבאו לבקרנו בימי החג נתבקשו על ידי אבא לבוא ולשבת בסוכה, “ואמוס מוס אסינטארימוס אה לה סוכה”. אנו הקטנים שבענו נחת מדברי השבח שחילקו האורחים למעשי ידינו, ואכן זה היה שכרנו מכל עמלנו. עד שעת לילה מאוחרת ישבנו בסוכה והאזנו לשיחם ושיגם של המבוגרים.

לפרקים, כשהשמים התעננו ורוח קרירה נשבה, תקפנו פחד פן יפקוד אותנו הגשם דווקא בסוכות. אולם אל דאגה. מחברי התפילות דחו את תיקון הגשם לשמיני עצרת, ובכך נמנעה מאתנו עגמת־נפש רבה. תארו לעצמכם שהתיקון היה נאמר ביום ראשון של סוכות והאל ברחמיו הרבים היה נענה לתפילתנו, פותח ארובות השמים “ומשיב הרוח ומוריד הגשם” ככתוב “לאורה, לברכה, לגילה, לדיצה להוד, לועד טוב” וגומר, האם היה נשאר זכר כלשהו לסוכה סוכתנו על קישוטיה?

אולם קרה שירדו גשמים בסוכות, אם כי לעתים נדירות מאד. עלובה עמדה הסוכה אותה שעה ועלובים עמדנו אנו על ידה. רחמינו נכמרו ביותר על הפרוכיות היקרות, שמיד מהרנו להסירן מהסוכה, ועל הקישוטים היפים שכה טרחנו בהכנתם. הסדינים הלבנים. פניהם נתכרכמו ודומים היו כבוכים. אך הגשם בסוכות לא ארך זמן רב ושוב נתפזרו העננים והשמש זרחה. בכל זאת לא היה מראה הסוכה לאחר הגשם כמראה שלפני הגשם.

את ארוחותינו אכלנו בתוך הסוכה. אפילו ספל קפה או עוגה לא טעמנו מחוץ לסוכה. הקפדנו שלא לאכול “אפואירה די לה סוכה”, מחוץ לסוכה. מצוה זו נעמה לנו הקטנים, שכן נדמה היה כאילו אכלנו את סעודתנו בבית אחר ובסביבה אחרת.

ביום הראשון של החג, אם לא חל בשבת, היה אבא לוקח את הלולב לסוכה בהדרת קודש. נכנס פנימה, בירך עליו וטלטלו כדין וכהלכה לארבע רוחות השמים. לאחר מכן הזמין את אנשי הבית אל הסוכה כדי שיברכו על הלולב איש איש בתורו. תחילה ניגשה אמא. לפני כניסתה לסוכה היתה מתקינה את ה“יאזמה”, כיסוי הראש שלה, לבל ייראו שערותיה השחורות. ביד אחת החזיקה את הלולב ובשניה את האתרוג. השפילה עיניה והתחילה למלמל את הברכות. אודם קל היה עולה על לחייה. התרגשה במקצת ודומה היתה לנערה צעירה העומדת בפני בוחניה. בדרך כלל אמרה את הברכות כסדרן. אך לפעמים החליפה את היוצרות והקדימה ברכה אחרונה לראשונה. לאחר הברכות וה“טלטול” הקצר החזירה את הלולב והאתרוג לאבא שנזהר עליהם מאד, והיה אומר לה “קאדה אניו מיז’וראדו”. היא ענתה לברכתו וחזרה לעבודתה במטבח.

לא כל יחידי בית־הכנסת הצטיידו בלולבים. היו אחדים שלא השיגה ידם לקנותם, אחדים מתוך התפקרות, אפיקורסות ר"ל, אך הצד השווה שבהם שכולם ניגשו אל בעלי הלולבים ובירכו עליהם “שהחיינו”. גם הנשים זכורות לטוב. נטל לו חכם אלעזר לוי לולב ואתרוג ופסע מתונות לעבר העזרה. הנשים קמו ממקומותיהן וניגשו אחת אחרי רעותה אל חכם אלעזר וברכו תוך מורא והדרת קודש והוא עונה אמן אחרי ברכותיהן, ומוסיף להן את ברכותיו.

אנו הקטנים, ברכנו על הלולב שבידי ההורים, החזנים או אצל חכם אלעזר לוי, שהיה נוזף בנו אם חס וחלילה לא אמרנו את הברכה כדין. בשעת אמירת ההלל עמדנו מן הצד פוזלים לעבר אלה שניכר בהם שאין הם יודעים כיצד מחזיקים לולב. ב“הודו לה' כי טוב”, “אנא ה' הושיעה־נא”, היו זורקים מבט חטוף בחזן כדי לדעת איך לנענע, אם לדרום, לצפון למזרח או למערב.

מוזרים במקצת נראו לנו לולביהם של האשכנזים. הם היו נתונים בתוך נרתיק, קלוע מעלי הלולב, והחזיקו בהם כשם שמחזיקים זרי פרחים. עליהם של הלולבים פתוחים היו, לא כלולבים שלנו שעליהם היו צמודים והדוקים זה לזה. את האתרוג החזיקו בקופסאות של כסף בשעה שאנו החזקנום עטופים בפשתן. אנו לא נהגנו בפזרנות מעין זו. כי מי מבין בני עדתנו, עדת הספרדים העניה, הרהיב עוז בנפשו להחזיק את האתרוג בקופסאות של כסף.

בחול־המועד של סוכות התעסקו הילדים ב“פניונס”, שיחקו בהם בחצרות, בסמטאות ואפילו על גבי גגות שטוחים. כמובן שלא תמיד נסתיימו משחקים אלה בשמחה. תכופות הזלנו דמעות לאחר שהפסדנו מספר “פניונס”.

הפרישה מן הסוכה היתה קשה. לכן נהג אבא “לפסול” אותה למען נוכל לשבת בה עוד יום אחד. פסילה זו כיצד? נטל לוח עץ והטילו על גגה של הסוכה, מעל לסכך וקני־הסוף שכבר התחילו להתייבש. על־ידי־כך נעשתה הסוכה מקום של חולין, כביכול. האור בתוכה אמנם נתעמם במקצת, אף־על־פי־כן לא פנה זיוה.


ג    🔗

שני מאורעות עמדו במרכז חג שמחת תורה. ראשון להם בתור החתנים, חתני התורה, שהמשא והמתן על בחירתם התחיל עוד ביום הכיפורים בין מנחה לתפילת נעילה. שלושת חתני־התורה נקראו “חתן בראשית”, “חתן מסיים” ו“חתן מעונה”. גבאי בית־הכנסת רצו שהחתנים יהיו אנשים מכובדים, יראי־שמים וגם, אם אפשר היה, בעלי־אמצעים למען יוכלו לשאת בהוצאות ה“כבוד”. לא היה הכרח שהחתנים יהיו דוקא צעירים אך העדיפו את אלה שנשאו להם נשים באותה שנה, כיוון ששמחת החתונה היתה עדיין שורה במעונם.

מקום מושב החתנים בבית־הכנסת עוטר באפריון. לרגליהם נפרשו שטיחים וכסאותיהם היו מרופדים. כשהוצאו ספרי־התורה מן ההיכל לצורך ההקפות היו הם הראשונים לשאתם. נשותיהם ישבו בעזרה מצוידות ב“פאפיליראס די קונפיטיס די אלמינדרה” שקיות של סוכריות שקדים, ושעה שבעליהן נתכבדו בעלייה לתורה המטירו על ראשיהם ועל ראשי יחידי הקהל את הממתקים כגשם נדבות. הנועזים שבין הילדים עטו על השלל ואספו סוכריות מתחת לכסאות ולמושבים.

המאורע השני היה ההקפות שהוחל בהן בליל שמחת תורה לאחר תפילת מעריב. כל ספרי־התורה, קטנים וגדולים, עתיקים וחדשים הוצאו מתוך ההיכל. תמהים היינו למספרם הרב. לא העלינו בדעתנו שההיכל הצר יכול להכיל את כל אלה. שלושת ספרי־התורה הראשונים, המהודרים מכולם, נישאו בידי שלושת החתנים וכל השאר בידי היחידים. לאחר כל הקפה היו ספרי־התורה עוברים מיד ליד וכל הציבור זוכה במצוה. מצויים היו גם ספרי־תורה קטנים ואת אלה נשאו הילדים. משהחזיק ילד כלשהו ספר־תורה קטן בזרועותיו לא הרפה ממנו ברצון. לכל הקפה היה פזמון מיוחד. התחלנו ב“הללויה הללויה הללו עבדי ה'” והמשכנו ב“יגלה כבוד מלכותך”, “מזמור לדוד הבו לה'”, “מפי אל מפי אל”, “יגדל אלקים חי” ועוד. בעזרת הנשים נותרו רק האמהות והסבתות, ואילו הנערות חדרו לבית־הכנסת ועמדו והסתכלו בנו הנערים כיצד אנו מרקדים ומזמרים וספר־התורה בין זרועותינו. אחיותינו הצעירות הורשו, זו הפעם היחידה בשנה להיכנס לבית־הכנסת.

ההקפות של שמחת תורה בלילה היו שקטות מאופקות, ואילו ביום שמחת תורה פרצו כל גדר. פתחו בהקפות לאחר תפילת מוסף. הסדר היה כזה שבליל אמש אלא שעתה, גם לאחר שסיימו את ההקפות וספרי־התורה הוחזרו למקומם, לא פסקו הזמירות והריקודים. המשיכו בהם גם מחוץ לכתלי בית־הכנסת, שכן מנהג היה ללוות את החתנים לבתיהם, בתחילה אצל האחד, לאחר מכן אצל השני והשלישי וכל חתן וחתן מבקר בבית חברו. הנימוס היה מחייב “אזיר לה אונור”, לחלוק כבוד.

בכמה בתי־כנסת נערכו הקפות גם לאחר תפילת מנחה, אם כי מספר המשתתפים בהן לא היה רב. דופק השמחה שונה היה מבית־כנסת אחד למשנהו, הכל לפי סוג הציבור שהיה מבקר בו.

היו שרקדו אלה מול אלה ונרות דולקים בידיהם. בבית־הכנסת “בית אל” של המקובלים המשיכו בהקפות עד שעת הצהרים ביום החג כשעל השירה ניצח דודי משה קואינקה שנודע בקולו הנעים.

בשמחת תורה “נתגלו” כל בעלי הקולות הערבים שבמשך כל ימות השנה לא הרהיבו עוז בנפשם לפצות פה בשעת התפילה. היום הם יצאו מגדרם, כביכול, ושבו את לבות המון העם אשר ידע והכיר אותם ואת נגינתם הערבה במסיבות משפחתיות. “טיינה בוס אירמוזה קי טראבה איל קוראסון”, יש לו קול ערב המושך את הלב, היו אומרים. זו היתה המחמאה הטובה ביותר שבעל קול ערב היה זוכה לה. בעלי הקולות הערבים שמבני העדה הספרדית זכו לתשומת לב גם מצד אמידים ובעלי שררה שאינם מבני ברית אשר הזמינו אותם ליטול חלק בשמחותיהם.

ביום שמחת תורה זכו גם הילדים שטרם הגיעו למצוות לקיים את מצות העלייה לתורה. אך מאחר שאי־אפשר היה להעלותם כל אחד לחוד קיבצו את כולם יחד, פרשו עליהם טלית, כעין אפריון, והגדול שביניהם שלא נמנה בין הביישנים נצטווה לקרוא את הברכה בשם כולם, הוא גם קרא מתוך ספר תורה את שלושת הפסוקים שהיו משוננים על פה “ולאשר אמר ברוך מבנים אשר” וכו'. זה היה המגע הראשון שלנו עם ספר־התורה בטרם הגענו למצוות. ומה גדולה היתה שמחת הורינו כשקראנו את הפסוקים הללו לפי כל הטעמים ולא קילקלנו חס וחלילה אפילו ניגון אחד מניגוני הטעמים.

בעיר העתיקה נערכה ביום שמחת תורה תהלוכת בני נוער שעברו בסמטאות מרקדים ומזמרים “מפי אל, מפי אל, יבורך כל ישראל”. היו שנישאו על כפים וקראו קריאות בלאדינו ובערבית לחיי הנכבדים שבעדה. מנהג זה שאול היה מאת השכנים המוסלמים מחגיגות נבי מוסה שלהם. הקריאות בערבית היו “יעיש, יעיש”, כלומר, יחי, יחי, ובזמנים רחוקים יותר “אללה יסתור אל סולטאן”, דהיינו ישמור האל את אדוננו הסולטאן. הזריזים והבולטים שבבני הנוער היו צעירי משפחת פרנס, אירמוזה ועוד שכונו ה“שבאב” של העיר העתיקה. הנוער הערבי שישב באותה שעה בבתי הקפה הצטרף לזמרה ולריקודים מתוך סולידאריות ולמען חזק את הידידות שבין שתי העדות.

חג שמחת תורה חלף ונשתרר עלינו חולין. הלולב, כל פארו והדרו ניטל ממנו. אבא הפקיר אותו בידינו מאחר ששוב לא היה כל חפץ בו. אנו התחלנו לפרק אותו, לקלוף מעליו את העלים שהתחילו להתייבש ועשינו מהם צעצועים שונים. האתרוג נשמר יותר, אולי על שום ריחו שלא פג, אף־על־פי שהתחיל להצטמק. עטוף בפשתן הוטמן אי־שם בארון. לפעמים, במוצאי שבת, הוצא ממקומו כדי שנוכל לברך עליו בשעת ההבדלה “הנותן ריח טוב בפירות”. וכשהצטמק לגמרי שימש להכנתן של תרופות.

הסוכה פורקה וכל דברי הקישוט והעידוי, חלקם כגון שרשראות הנייר, פרחי הנייר, נזרקו לאשפה, וחלקם כגון פנסי הנייר והתמונות נטמן עד לסוכות הבא. את הרימונים והלימונים שהיו תלויים בסוכה חילקנו בינינו ואכלנום. הרעפים הוחזרו למקומם. את קני הסוף, לוחות העץ והקורות עשינו אגודות אגודות ונשאנו לעליית הגג או שנשמרו באחת מפינות החצר. הפרוכיות היפות קופלו והוחזרו לבית־הכנסת.

החורף עמד אחר כתלנו. השמים היו מעוננים ורוח צינה נשבה. חודש מרחשון עמד בפתח. התעתדנו לחזור אל ספסלי הלימודים בתלמוד תורה שבעיר העתיקה ובבית המדרש “דורש ציון” שמחוץ לחומות. עצב נשתרר עלינו. האור בבית ובחוץ הועם. עתה חיכינו בקוצר רוח לחג הקרוב – חג החנוכה.


 

חנוכת המזבח    🔗

מתחילת כסלו התחילו יוצאים ילדי תלמוד תורה של הספרדים לסמטאותיה של ירושלים ולשוטט בחצרותיה ובפיהם פזמון, אשר אלה שנולדו וגדלו בה עודם זוכרים אותו בגעגועים. אליהם נלוו מלמדם החביב חכם דויג’ון פיזנטי, שהיה מעניק מדי שבת בשבתו פירות ומגדנות לתלמידים למען יקראו תהילים, וכן חכם חיים קאסוטו. על שכמיהם תלויים שקי בד ובידיהם החזיקו בקבוקי נפט ריקים וכלי שמן העשויים פח (אלקוזאס). ואלה דברי הפזמון:

אקי מוס וינימוס לכאן באנו
או איז’יקו מוס טרושימוס ילד קטן הבאנו אתנו
מילדאדור אי איסקריבאנו למדן וסופר
קון לה פינדולה אין לה מאנו וקולמוסו בידו
דאמוס און אז’יקו תנו לנו שום קטן
איל דיו קי ווס די יתן לכם האל
און איז’יקו בן קטן
דאמוס אונה סיבואיקה תנו לנו בצל קטן
איל דיו קי ווס די יתן לכם האל
אונה איז’יקה ילדה קטנה
דאמוס קארבון תנו לנו פחמים
קי איל דיו ווס די יתן לכם האל
און איז’ו בארון בן חזק וגבור
דאמוס ארינה תנו לנו קמח
קי איל דיו יתן לכם
ווס די לה בידה האל חיים
דאמוס אזיטי תנו לנו שמן
קי איל דיו יתן לכם
ווס די פריזנטי האל מתנה
דאמוס קי מוס קירימוס אייר תנו לנו כי עלינו ללכת
ביבה אל חכם יחיה החכם (המלמד)
קון לוס תלמידים יחד עם תלמידיו
יא מוזדאן הנה הם כבר נותנים לנו
יא מוזדאן הנה הם כבר נותנים לנו
איל דיו בוס די יתן לכם האל
לה ברכה. את הברכה.

פזמון ארוך זה הרווי בקשות, תחנונים וברכות, שרים היו אותו כדי לזכות בבצל קטן, מעט פחמים, חופן מלח ומקצת שמן. השיר התמים נגע ללבותיהן של כל הנשים וביחוד ללבותיהן של אלה שהיו חשוכות בנים. מדי ערב בערב, בקור ובגשם, עמדו הנערים הלבושים בגדים מטולאים, ולרגליהם נעלים קרועות ואספו את מצרכי האוכל לעריכת החגיגה, ה“מרינדה” באחרון דחנוכה, יום חנוכת המזבח. הם לא הסתפקו בשיר ילדותי זה שקיבלוהו מאבות אבותיהם אלא הוסיפו עליו גם את הפסוק של פרשת השבוע שלמדו בתלמוד תורה: “ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אוכל”, מושר לפי כל טעמיו וניגוניו. היה זה מין צירוף של קודש וחול. כוונתם היתה לומר לבעלות הבית שנענו להם כי הן מקיימות מצוה מן התורה באשר גם יעקב אבינו שלח את בניו לשבור אוכל במצרים.

בשכונות החדשות שקמו מחוץ לחומה לא נהגו לשיר שיר זה. ילדי שכונת מונטיפיורי הישנה היו פושטים בבתים בלווית מלמדם חכם שמואל זמרו כדי לאסוף מצרכי אוכל בשביל ה“מרינדה” שנערכה ב“חדר” של המלמד. אף אלה שרים היו אלא שלא היה לשירם כל דמיון לפזמון שהושר בירושלים העתיקה שהעניות בה היתה קשה יותר.

ה“מרינדה” היתה נערכת בבית־הכנסת של “תלמוד תורה”, אחד מארבעת בתי־הכנסת שהיו משולבים זה בתוך זה: בית־הכנסת “איסטנבוליס”, בית־ הכנסת האמצעי (“דיל מדיו”), בית־הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי שנקרא “איל קאל גרנדי”, בית־הכנסת הגדול, ובית־הכנסת תלמוד תורה שבו נמצאה מערת אליהו הנביא.

בבתי־הכנסת הללו נערכו מסיבות השמחה בחגים ובהם נתקיימו גם תפילות בשנים של עצירת גשמים. בתי־הכנסת הללו שימשו מקום כינוסם של בני העדה בשעות של שמחה וצער.

בחנוכת המזבח באו תלמידי התלמוד תורה כדרכם יום יום. אולם ידעו כי לא ללמוד באו ביום זה. הם הסתדרו שורות שורות וצעדו ברעש ובהמולה לבית־הכנסת, מקום שבו עמדה להתקיים המסיבה. הזאטוטים הללו אשר לבשו ביום זה בגדים שונים ומשונים, “בלוזאס”, כותנות ארוכות עד הברכיים, חבשו קסקטים, “תקאאיקאס”, “פיזיס”, תרבושים, הקימו את הרחוב היהודי על רגליו. חנוונים עמדו בפתחי חנויותיהם לחזות בתהלוכה מוזרה זו שצעדה בלווית “פטינג’יאס” (אקדחי צעצועים) מכל המינים, קטנים וגדולים, מטילי ברזל שבקצותיהם “קפסוניס” (כפתורים טעוני אבק־שריפה), עצמות־כבש חלולות שבתוכן טמנו חומר נפץ ועוד. ב“ציוד מלחמתי” זה הורשו להשתמש רק פעמיים בשנה, ביום חנוכת המזבח וביום הפורים.

לפעמים נערכה ה“מרינדה” בחצר התלמוד תורה. וכדי לשמח את הילדים השתתף בה גם הנוער היהודי ה“שבאב” בריקודים נלהבים. על ראשיהם נשאו “סיניס”, מגשי נחושת גדולים, מלאים “אבאס אי ארוז”, שעועית ואורז, זה המאכל הלאומי שכה אהבנו בילדותנו, ושאף היום משתוקקת נפשנו אליו לפרקים. הריקודים התנהלו לצלילי ה“תרבוקאס”, תופי החרס, וה“פנדרוס”, התופים. לפעמים הנעימה את המסיבה תזמורתו של עזריה, שכליה היו ה“סנטור”, ה“עוד”, ה“נקארה” ועוד.

את המאכלים הטעימים הכינו נשים צדקניות אשר התנדבו לבשל את האורז ואת השעועית ב“ורשה” שבמורד “בית־החיים” (שדה במורד הר־הזיתים). גם עוזרים היו להן, הלא הם החכמים חיים קאסוטו, רבנו בנבנסטי ומשה נחמה. הללו מכניסים היו כפות גדולות לתוך סירי החרס העצומים וטועמים מהמאכלים. מרי־נפש היו החכמים הללו וחייהם קודש לצאן מרעיתם. מעולם לא ידעו מנוחה ומרגוע והשתתפותם בחגיגת הילדים היתה אחת השמחות הנדירות שזכו להן. לפעמים הכינו את האורז והשעועית מבעוד יום וטעמם היה כטעם החמין בימי שבתות. הקדרות הגדולות היו מונחות על גבי אש קטנה במשך כל הלילה.

ביום זה כאילו נפלו המחיצות בין ה“חכמים” לבין תלמידיהם אשר לא פחדו פן “תעוף” לה הרצועה פתאום ממקום מושב החכמים ותיפול על פניהם או על כתפיהם. כל אחד קיבל את ה“פתיקה”, פיתת הלחם הקטנה והטעימה, ואת מנת האורז והשעועית, ולקינוח סעודה גם את ה“לעקעך”, זו העוגה האשכנזית שהפכה להיות בת־בית בכל מסיבה וחגיגה של בני העדה הספרדית. ה“לעקעך” עשוי היה מקמח וסוכר זרוי עליו. פריך היה ונהגו לאכלו טבול בקפה עם חלב, שעל כן בירכו עליו בורא מיני מזונות. חיבה יתירה נודעת היתה ל“לעקעך” מאתנו. כשהיו הורינו חוזרים ממסיבות שמחה עטים היינו עליהם ותובעים את ה“לעקעך” ששמרו בכיסיהם בשבילנו.

תלמידים אשר שכבו חולים ביום חנוכת המזבח ולא יכלו להשתתף בשמחה זו שכה ערגה אליה נפשם, קיבלו את ה“פתיקה” יחד עם מנת האורז והשעועית וה“לעקעך” מידי שליחים שהביאום אליהם עד מיטת חוליים.

בחוץ הסתובבו עניים ואביונים אשר הסתכלו בעיני קנאה על אלה אשר זכו לצלחת האורז והשעועית ולכיכר הלחם הקטנה. אירע לפעמים שה“פתיקה” או ה“לעקעך” נחטפו מידי הילדים, בהם ביקשו העניים להשקיט את רעבונם.

ל“מרינדה” באו לפעמים גם חברי בית־הדין ועל פניהם קורת־רוח משמחת הילדים. השתתפותם של חברי בית־הדין היתה משום כבוד גדול ורק לעיתים רחוקות זכו לה.

זה היה ה“קומזיץ” של אבותינו ואבות אבותינו. בניהם ונכדיהם יושבים היום בגימנסיות ובבתי־אולפנה לסוגיהם וחלקם שפר עליהם. אין הם נזקקים לתחינות ובקשות כדי לקבל את הדרוש להם לעריכת ה“מרינדה”־ה“קומזיץ” שלהם. הכל ניתן להם ביד רחבה ואין עולה על דעתם עד כמה קשים היו חיי הוריהם בילדותם.


ב    🔗

בלילות חנוכה הארוכים הסבו אמותינו וסבתותינו על ספות רחבות ושמעו את קריאת תרגומו של הספר “תקפו של יוסף”, בו מתואר כל “הקורות אשר עברו על ראש יוסף”. מחברו היה יוסף שבתי פרחי ס“ט ונדפס בליוורנו בשנת “לישרים נאוה” על ידי המדפיס שלמה בילפורטי וחבריו הי”ו.

בהקדמה לתרגומו של הספר ללשון ספרד נאמר:

“אי קואנדו נו פואידיין איר אסינטיר אל דרשן או לאס נוג’יס די אינויירנו אי אוראס די באטליק, אי לוגאר די קונוירסיסיוניס די דברים בטלים קי סיימפרי פידריריאן. קי טומין די איסטוס ליברוס אמילדאר קי סי דיב’ירטיראן אי סיימפרי גאנאראן אי קאדה אונו סוס קאמינוס טואירטוס אינדריג’ארה אי אין תשובה טורנרה” (וכאשר אין באפשרות ללכת לשמוע לדרשתו של הדרשן או בלילות החורף ובשעות של בטלה, במקום לבלות את הזמן בשיחות על דברים בטלים שיש מהן הפסד, שיקחו את הספרים הללו לקריאה כדי שישעשעו אותם ותמיד יפיקו מהם תועלת וכל אחד יתקן את דרכיו המקולקלים ויחזור בתשובה).

אל הנשים נצטרפו גם הגברים ויחדיו ישבו והתפעלו ונתמלאו גאוה על מעללי הגבורה של יהודה ואחיו. בשעת האזנה לא טמנו הנשים את ידיהן בצלחתן. לאור מנורות נפט קטנות סורגות היו גרביים או מטליאות בגדים. מלבד הספר הנזכר מפורסם ביותר היה קובץ המעשיות “מעם לועז” וספרי מוסר אחרים שגם מתוכם קוראים היו באזני הכל, לרבות הילדים אשר האזינו למסופר תוך ישיבה שפופה באחת הפינות עד שעה מאוחרת בלילה.

ממשחקי חנוכה הנני זוכר את ה“פוריראס”, דהיינו הסביבונים שהיינו קושרים חוט ארוך סביבם, מטילים אותם על הרצפה בתנופה תוך כדי משיכת החוט אחורה. הסביבון היה מסתובב לבדו עד שלבסוף התהפך על צדו ונח לו. הזריזים שבנו היו “מעלים” את הסביבון על כף היד בעודו סובב וממשיך פה את סיבוביו עד תומם.

מבין מאכלי חנוכה הטעימים אהבנו ביותר את ה“בורמילוס”, לביבות העשויות בצק, להבדיל מה“לטקס” שנעשו מתפוחי אדמה. הבצק מעורב בשמרים למען יתפח, הוכן מבעוד יום. הניחוהו בתוך ערבת־נחושת רחבה וכיסוהו בבגדים למען ייחם לו. כך מונח היה הבצק כל הלילה. בשעות הבוקר המוקדמות עמדו אמותינו והכינו ממנו לביבות, לביבות עגלגלות ושטוחות, שטיגנו אותן בשמן וזרו עליהן סוכר דקיק. הלביבות נבלעו בעודן חמות. לכבודן שרים היינו בניגון טעמי המקרא: “ויהי מקץ בורמילוס קון מייל, פרעה לוס אזייה יוסף סי לוס קומייה” (ויהי מקץ לביבות עם דבש, פרעה הכינן ויוסף אכלן). ואכן לפעמים אכלנו אותן טבולות בדבש. יש והחליפו אמותינו את הלביבות שעשו עם אלו של השכנות, שכן כל שכנה רצתה לטעום מה“בורמילוס” של חברתה כדי לדעת “קומו סאליירון לוס בורמילוס דילה ויזינה”, כלומר כיצד עלו הלביבות של השכנה.

בשעות הערב מיהרנו הביתה כדי להדליק את החנוכיה, “אסינדיר לה חנוכיה”, שאמותינו מירקוה היטב, הכינו את הפתילות, ה“מיג’אס”, שהיו עשויות מצמר גפן וגבעולי קש ומילאו את הקעריות הקטנות שמן זית. החנוכיות תלויות היו על הקיר בפנים החדר, סמוך לדלת, ולא ליד החלון כמנהג האשכנזים. החדר דמה אותה שעה לפינה קטנה בקבר רחל אמנו. טיפות שמן ניתזו על הרצפה ועמל רב השקיעו אמותינו לאחר חנוכה כדי לגרד את הכתמים. לאחר הדלקת החנוכיה עמדנו על ידה ועקבנו אחרי האורות הקטנים שהלכו וכבו. פתילות החנוכיה האירו את פנינו הקטנים.

בבית־הכנסת דלקה החנוכיה עוד זמן רב לאחר שסיימנו תפילת ערבית. חשכה רבה שררה בו ורק הפתילות הדלות המבליחות לאיטן פיזרו במקצת את האפלה. אוירה זו של בית־הכנסת השרתה עלינו פחד. שדים ורוחות, עליהם שמענו רבות, או נשמות מתים ונרות דולקים בידיהם, מרחפים היו בדמיוננו בחללו. ודיה היתה צעקה אחת בפי הילדים כדי להבריח אותנו הביתה חוורים ורועדים מאימה.

שמחת החג הורגשה במיוחד בשבת חנוכה שהיתה גם ראש חודש. שלושה ספרי־תורה הוצאו מההיכל. את פניהם קידם החזן בפסוק “מי לא יראך אביר הגויים” – נעימה שהביעה את המורא והפחד להמצאם של שלושה ספרי־תורה בתוכנו.

בקוצר רוח חכינו ליום האחרון של חנוכה. הדלקת שמונה קעריות השמן השרתה שמחה מיוחדת בבית שהואר כולו באורה של החנוכיה. עומדים היינו ומצפים לבואו של אבא. וכשנכנס, מיד התחלנו מרקדים סביבו וקוראים בדבקות “מזמור שיר חנוכת הבית לדוד”. בשעת מעשה עוקבים היינו אחריו ובמיוחד אחר כיסי ה“אנטרי”, הקפטן שלו, מנחשים אם יש בהם דמי חנוכה, ה“הנוקאליק”. באותה שעה היינו לוחשים באזנה של אמא ומבקשים ממנה כי תשפיע על אבא לתת לנו דמי חנוכה הוגנים “כפי כבודנו”, כלומר לפי גילנו. דמי חנוכה הללו וכן דמי הפורים שקיבלנו מהורינו, מהדודים ומהסבתות הזינו אותנו ופירנסונו בכל חדשי השנה. כי מי שמע באותם ימים על “כסף כיס”. לעתים רחוקות ביותר ראינו צורת מטבע בשאר ימות השנה. לאורה של החנוכיה מסתכלים היינו בהנאה ברבע מג’ידי או בחצאי המג’ידים שקיבלנו מידי הורינו. את המטבעות הנוצצות הללו נטלנו עמנו אל יצועינו והסתרנו אותן מתחת לכרים. בעינים עצומות למחצה תולים היינו מבטינו בפתילות החנוכיה שהלכו אט אט וכבו עד שהיה בא מלאך השינה ופורש עלינו את סוכת שלומו. בעצב מר נפרדנו מהחנוכיה שהאירה משכנותינו בכל לילות החנוכה.


ג    🔗

גם ילדי המוסלמים בירושלים העתיקה ובחברון יצאו לשוטט בבתים ובחצרות שבשכונות המוסלמיות כדי לאסוף מגדנות ושאר מאכלים. אך מה רב היה ההבדל בין דרכיהם לדרכנו. אביא כאן את השיר ששרו אותו נערי השכנים הערבים בעיר העתיקה של ירושלים.

לולאַ פולאן מה ג’ינא חללי אל כיס ואעטינא

אעטינא חלוינא צחנין בקלאווה

ג’אי עלינא ג’אי פי אידינא אל עצא

נודרוב אל חאוויה וארע’פיין שאמיאת

וארע’יפיין שלביאת חי אללה יא אולאד אל שאם

פיהא אל ח’וח' ואל רומאן דולבי דולבי

דולבי אבו אל עביד דולבי אבו רקבה

– – – – – – –

– – – – – – – – – – – –


(אלמלא כבודו של פלוני לא היינו באים. התר את הארנק ותן לנו. תן לנו את המתנה המגיעה לנו. שתי צלחות של המאפה הידוע “בקלאווה”, השמר והזהר בידינו המקל. נכה בו את מאלפת הנחשים. נוסף לכך תן לנו גם שני ככרות לחם ממאפה דמשק (העשויים מקמח סולת) ושני ככרות יפים ונאים. תנו לנו את אשר תתנו. אתם בני ארץ דמשק [סוריה] שיש בה אפרסקים ורמונים.)

הם לא הסתפקו בבצלים, שמן וקמח, אלא דרשו ככרי דמשק העשויים מסולת. הם באו במקל וביד חזקה ואף השתמשו בביטויים זולים. ואילו ילדי תלמוד תורה, באו בברכות ובתחנונים.


ד    🔗

את השיר “אה קי מוס וינימוס” שהבאתי בתחילתו של פרק זה שמעתי בפעם האחרונה מפי הישיש המופלג ח’אוג’ה יוסף ברזאני, זמן קצר לפני פטירתו. ביקרתיו בביתו ומצאתיו שוכב על ערש דווי. כשראני, שאל אותי: הזוכר אתה את השיר שהיינו שרים אנו הילדים בחנוכה? אם כי זכרתי את השיר השיבותי לאו, כדי לגרום לו נחת רוח, שכן ראיתי בפניו שמבקש הוא לשיר אותו באזני.

הוא התיישב במיטתו והתחיל לשיר. שר בהתלהבות. עיניו נצצו באור של תקופת הילדות. כשהגיע למקום “יא מוזדאן, יא מוזדאן” (כבר נותנים, כבר נותנים) עלתה התלהבותו. בעיני דמיוני ראיתיו בין חבריו התלמידים בתלמוד תורה של הספרדים רוקד ושמח עמם לאחר שבעלות הבית נעתרו לבקשתם והעניקו להם בצל קטן או שום.

הוא שר את השיר עד תומו. כשסיים, נאנח ואמר: “קי טי בו דיזיר. איס בירדאד קי אביאה עניות, אמא אביאה טאמביין אליגרייה. אוי נו אי עניות אמא נו אי אליגריה” (מה אומר ומה אדבר, נכון הדבר שאז שררה עניות אבל גם שמחה היתה בצדה. כיום אין עניות, אך גם השמחה פרחה לה).

בראשית תנועת התחיה לימדונו שירים אחרים במקום אלה של ילדותנו. זוכר אני אחד מאלה שלימדנו חכם יהודה קאסטיל, מורנו מבית־המדרש דורש ציון, שנפתח במילים: “על החלון נר הדלקתי, נר חנוכה ילד נעים”.


 

ט"ו בשבט    🔗

חסד עשה עמנו הקדוש־ברוך־הוא שנתן לנו כמה ימי שמחה בין חג הסוכות לחג הפסח. חדשי החורף בירושלים היו קשים מנשוא. גשמים עזים וכפור, ברד ושלג פקדו אותנו בלי הפוגה ואילצונו לכלוא עצמנו בתוך החצרות והבתים שלא היו מוגנים כלל מפגעי החורף. התקרות דלפו והכתלים היו מכוסים טחב. לפעמים נערם שלג רב לפתחי החדרים וחסם את היציאה החוצה. הקור היה עז והבגדים שלבשנו לא היה בהם כדי לגונן על גופנו.

בימי חורף ארוכים אלה סגורים היינו כמעט עד חשכה בתוך חדרי־הלימוד הקרים, החשוכים והמקומרים, של בנין תלמוד־תורה שבתוך החומות ובית־המדרש “דורש־ציון” שמחוץ לחומות. יושבים היינו על ספסלים ארוכים צמודים אלה לאלה למען יחם לנו. בקרן־זוית שבחדר ישב החכם נסים וארון מכורבל ב“סמארה” (פרווה שנהגו ללבוש אותה בחורף מתחת לגלימה) רועד מקור אף הוא.

חרף הסגריר ששרר בחוץ שמחנו בהגיע רגע השחרור מכלאנו. עתה נתנו פורקן למרץ שהיה עצור בנו כל היום. בדרכנו הביתה מבית־המדרש “דורש־ציון” עברנו על פני שדה, הוא רחוב המלך ג’ורג' היום, וששים היינו לשקוע בביצות ובשלוליות עד ברכינו.

רק בהגיענו הביתה ראינו מה שעוללנו לעצמנו במשוגותינו. נעלינו שבלאו־הכי קרועות היו ומטולאות ביד לא־אמונה נתנפחו מגשם, הבגדים שעלינו רטובים ואצבעות הרגליים והידיים צפודות מקרה. נחמה פורתא מצאנו שעה שישבנו מסביב ל“מנגאל”, כלי נחושת או ברזל שבו בערו פחמים. אך דא עקא שכשביקשנו לחמם ידינו היו אלו כואבות מחמת הקור. הנעליים והבגדים נערכו סביב ה“מנגאל” כדי שיתייבשו אבל חומה של האש הועיל להם אך במעט.

כשעלינו על מיטותינו חשנו ביתר־שאת באותה צרה שהיתה מנת חלקנו. אבעבועות־חורף (“סאפאניוניס”) פשטו על אצבעות הרגליים והידיים שבערו כמו אחזתן אש. זולת זאת הגירוי המתמיד, התשוקה העזה לגרד במקומות הנגועים היתה מוציאה אותנו מדעתנו ולא אחת שפכנו דמעות לרוב בטרם נרדמנו. במיוחד דווה היה לבנו על אחיותינו שחייבות היו לעזור לאמא בשטיפת הכלים והדחת הרצפות ובשל כך נתנפחו ידיהן עד לבלי הכיר.

למחרת, כשעמדנו על רגלינו רועדים מקור וביקשנו לנעול נעלינו, נתברר כי עורן נתקשה והיה לאבן ובשום פנים לא עלה בידינו לתחוב רגלינו פנימה. תארו לעצמכם, מצד אחד נעליים צרות ומצד שני אצבעות נפוחות. רק בדי־עמל ותוך כאבים עצומים הצלחנו סוף סוף לחוש את רגלינו, הנתונות בתוך מנעלים, פוסעות אט אט לעבר בית־האולפנא.

בהגיענו למקום חיכה לנו “מושון אל סחליבג’י” (שנקרא כך על שם ה“סחלב”, משקה טעים מתובל בקינמון וג’ינג’יביר – זנגביל), שהיה מוזג לנו, חם ומהביל, לתוך ספלים שמהם גמענו בהנאה רבה. מושון היה מופיע בחצר בית־המדרש “דורש־ציון” ועל צווארו כעין אֵסל שבקצהו האחד תלוי קומקום גדול עשוי פח ומתחתיו מחתה בה בערה אש גחלים, ובקצהו השני מין דלפק נייד, עליו היו ערוכים הספלים, הצלחות וצנצנות הקינמון. אנו הכנסנו ידינו לתוך כיסינו ושלינו כמה קבּקים וחצאי קבקים ומטליקים שהיינו מושיטים לו למושון. לפעמים לא היתה הפרוטה מצויה בכיסנו וביקשנו ממנו לתת לנו מן המשקה בהקפה. מושון היה יהודי סלוניקאי טוב־לב והוא נעתר לנו. “בּיאֵן פ’יז’ו” (טוב, בחור) היה אומר, ואף־על־פי שלא רשם את החובות זכר בדיוק כמה נשארנו חייבים לו.

מכאן ששמחותינו בעונת החורף הארוכה מעטות וצנועות היו. לכן אין תימה שכה עלז לבנו כשהגיעו ימי החנוכה, ט"ו בשבט ופורים. יושבים היינו ומונים באצבעותינו כמה שבועות חלפו מאז החג הקודם וכמה זמן נותר לנו לצפות עד לחג הבא.

סמל חג ט“ו בשבט היו ה”בולסאס", אלה שקיקי הפירות העשויים בד שנשאנו אותם תלויים על צווארינו בדרכנו לבתי־המדרש ולבתי התלמוד־תורה. דמו בנפשכם את התלמידים הקטנים הולכים חבורות חבורות כשעל צוואריהם מתנודדים שקיקי־בד לבנים שבתוכם תפוח זהב, מעט חרובים קצת גזר, מעט צימוקים וקמצוץ בטנים ושתיים־שלוש תאנים.

בערב ט“ו בשבט הייתי מבקש מאמי כי תחפש ב”קאשה" או ב“בּאוּל” (תיבות וארגזי עץ בהם שמורים היו הבגדים) סדין בלוי וקרוע כדי לתתו לאחותי הבכירה למען “תגזור” ממנו מספר “בולסאס” לי ולאחי הקטנים. הסדין הבלוי בידי מפיל הייתי תחינתי לפני אחותי, שידעה לתפור על מכונת התפירה הקטנה של “זינגר” בעלת הידית הקטנה, כי תתפור כמה שקיקים ותשחיל בהם “גאייטאן” (חוט לבן) לתלותם על צווארינו. הייתי מבטיח לה כי אסייע לה ואגלגל את ידית מכונת התפירה בשעה שהיא תכוון את המחט על הבד. רק לאחר הפצרות מרובות היתה אחותי נעתרת לי. עומד הייתי על־ידה ועוזר לה ואחי הקטנים סובבים אותנו ומצפים בקוצר־רוח לקבל את השקיקים.

בערב ט"ו בשבט המתה חנותו של שמואל “איל פיפטרו” (מוכר האפונים והזרעונים הקלויים) כשם שהמו שאר החנויות בירושלים העתיקה שעסקו במכירת פירות יבשים. שקים גדולים עמדו שם גדושים שקדים, אגוזים, צימוקים, תאנים, תמרים, בטנים ועוד. מתוך ערימה גדולה של “פאפיליראס” (שקי נייר) עשויים בצורת קונוס נטל בעל החנות שקית אחר שקית לבקשת הקונים שצבאו עליו וצעקו: שמואל, “אונה אונסה די אלמינדרה” (אוקייה של שקדים), “דוס אונסאס די איגוס” (שתי אוקיות של תאנים) וכו'.

השקיקים הריקים על צווארינו חיכינו בקוצר־רוח לשובו של אבא. לאחר סעודת הערב פרשה אמא למטבח וכעבור זמן קצר חזרה ובידיה טס גדול עליו ערוכים היו הפירות בסדר למופת.

הבה ואפרט מקצת מן הפירות שהיו מצויים באותם ימים רחוקים של ילדותי.

נתחיל בתפוח הזהב. לכאורה היה פרי זה מצוי בשפע, אף־על־פי־כן לא השיגה ידנו לקנותו, שכן יקר היה. האורחים נתכבדו ב“טאז’וס די פורטוקאל”, פלחי תפוזים על קליפותיהם חתוכים לרוחב, שאמא היתה עורכת על גבי מגש ובוזקת עליהם סוכר דקיק. האורח נטל לו חלק מתפוז ואכל את תוכו בצורה אלגנטית ולאחר מכן ניגב את שפתיו במגבת קטנה רקומה שהיתה מונחת בקצה המגש.

אספר מעשה שאירע לי בתפוח זהב. הימים ימי מלחמת־העולם הראשונה. למדתי אז בבית־המדרש “דורש ציון”. בבנין זה שבצדו האחד נמצאת היום מסעדת “אורינט” ובצדו השני שוכנת לשכת העבודה, מאחורי רחוב מרדכי בן־הלל הכהן. בבית שממול חילקו באחד הימים תפוחי זהב רקובים למחצה שהובאו ממושבות יהודה לשם חלוקתם בין תושבי ירושלים. יש להזכיר שבשנות מלחמת־העולם הראשונה שרר רעב בארץ ובמיוחד בירושלים. החלוקה נעשתה דרך אחד החלונות שפנו לעבר הסימטא המחברת את רחוב מרדכי בן־הלל הכהן ורחוב יפו. נזקקים רבים מבני ירושלים עמדו זמן רב מול אותו חלון כדי לזכות בתפוח אחד או שניים. אני ילד הייתי והעמידה מול החלון כדי לזכות בתפוח זהב אחד לא סייעה הרבה, שכן המחלק לא יכול לראות אותי. אז טיפסתי על הקיר ואחזתי בסורגי החלון וביקשתי את חלקי. בגורלי נפל תפוח זהב גדול ושלם, אך מה רבה היתה אכזבתי כשתקעתי שיני בו והנה טעמו מר, שכן רקוב היה. טעמו של אותו תפוח זהב עודנו שמור בפי.

מחצית תפוח זהב היתה ארוחתי לבית־הספר באותם ימי מלחמה שבלעתיו עם פרוסת־לחם דלה.

אם תפוחי־הזהב היו יקרים שלא לפי הישג ידינו גם בימים כתיקונם, תפוחי־העץ על אחת כמה וכמה. ומה היה מראיהם של תפוחי־העץ? קטנים היו וחמוצים במקצת. ואם נזדמנו לנו תפוחים יותר גדולים היה אבא נוהג בסעודת שבת לחותכם חתיכות חתיכות ולהשרות אותן ביין. רק לאחר מכן היינו נועצים שינינו בהן בהנאה ובתשוקה. “אונה מנסנה”, תפוח־עץ שלם, לאו כל אדם זכה בו.

נמצאו גם תפוחי־עץ זעירים שאותם נהגו הערבים לטבול בתמיסת־סוכר אדומה. בגופו של כל תפוח תקעו מקל דק ואת המקלות נעצו בעלי צבר גדולים. כל תפוח ממותק כזה נמכר במטליק. וכך זכינו ללקק את הסוכר האדום שבראש כל תפוח ולאכול את התפוח הקטן שהסתתר מתחת לשכבת הסוכר.

את החרובים (ח’ארובאס) השחורים ראינו רק בט“ו בשבט. פרי זה לא נתקלנו בו בשאר ימות השנה. יותר מכל פרי אחר סימלו החרובים את ט”ו בשבט, וכן גם הגזר (סאפ’אנורייאס). באותם ימים שונה היה הגזר מזה שאנו מוצאים היום. חלקו התחתון היה מצבע ירקרק, רך, ואילו בגרגירי החרובים היינו משתעשעים.

“קלמנטינות”, לא היו בנמצא בימים ההם ולא ידענו על קיומן. במקומן היה לנו ה“יוסף אפנדי” שהיה לו דמיון כלשהו לקלמנטינות, אלא שקליפתו היתה שטוחה ורכה ונקלפה בקלות.

בין הפירות שגדלו בארץ יש להזכיר את האפונים, ה“בּיליבּיזיס” הקלויים, הלבנים־קשים והצהובים־רכים שהיו מלעיטים אותנו בהם כמעט בכל שבת כשהיינו הולכים ל“לימוד” ועליהם ברכנו “בורא פרי אדמה”. ה“ביליביזס” יחד עם ה“פיפיטאס (הזרעונים) די קרפוס” (של אבטיח) ו“אי די קאלאבאסה” (של דלעת) היו עולים בשבת על שולחנו של כל יהודי יחד עם ה“קאקאווס” (בטנים) הקלויים וה“תרמוזיס” (תורמוס), שהיו משרים אותם מבעוד יום במי־מלח, בקדרה של חרס. כל אלה שימשו תחליף לסיגרה (אין לוגאר די סיגארו). האפונים והצימוקים (פאסאס) הוגשו לאורחים ב“למודים”. קומץ מהם היינו נוטלים בשלוש אצבעות.

גם האגוזים היו מתוצרת הארץ. האגוזים הטריים (לאס מואיזיס פ’ריסקאס) באו מחברון. את הקליפה הירוקה קלפנו באצבעותינו ותוכו של האגוז היה טרי וטעים. היו גם אגוזים בלי קליפה ירוקה שתוכם היה יבש יותר.

את השקדים אכלנו בעודם ירוקים. ניתן היה למצאם בשוק סמוך לחג הפסח מסודרים ערמות ערמות בסלי הקש העגולים (סחארות) של הפלחיות. השקדים היבשים טעימים היו אף הם אך השתמשו בהם במיוחד לשם עשיית “מארוג’ינוס” וה“מאסאפאן” (מיני מתיקה) “די אלמנדרה” (של שקדים). השקדים נקלפו ונטחנו עד דק, הוסיפו סוכר עד שהיו עיסה קשה. נתנו את העיסה בתוך תבניות עד שהפכה לפלחים פלחים בעלי־צורה. את הפלחים עטפו בנייר־זהב דקיק (ב’אראק) והגישום לאורחים בחגיגת ברית־מילה. גם היולדת אכלה מה“מאסאפאן”, שכן השפיע רוב חלב על שדיה. השקדים נאכלו גם בהיותם קלויים וטעמם היה ערב לחך. סוחרים ובעלי־חנויות נהגו בשעות הערב של ימות הקיץ בשובם לבתיהם אשר מחוץ לעיר, לעבור על פניו של מוכר־השקדים הקלויים שעמד בקרן הרחוב מול גן העיר וצנצנת בידו. הוא היה מקיש עליה בכוסית כדי למשוך את תשומת־הלב של העוברים והשבים, ובעזרת כוסית זו היה חופן כמות שקדים מתוך הצנצנת ונותן בכף ידו של הקונה, צידה לדרך.

את ה“קאסטאנייאס” (ערמונים) הביאו מחוץ לארץ. אכלנו אותם קלויים או מבושלים במים רותחים בתוך קדרה של חרס. נעזרנו בכפית כדי להוציא את תוכם ולשימו בפינו.

התמרים היו משני סוגים, בודדים או בצורת דבלה.

התאנים היו מצויות בשפע בארץ אך לא היו דומות לתאנים הארוזות כיום בעטיפות ניילון המובאות מתורכיה או מיוון. הן היו פשוטות בתכלית, עגולות, שחורות. כמובן שנהגנו לפתוח תחילה כל תאנה כדי לבדוק אם לא שרצו בה תולעים.

הפרי היבש ששימש לנו למאכל ולמשחק כאחד בחג הסוכות ובחג הפסח היה ה“פיניוניס”. את תוכם אכלנו ובקליפותיהם שיחקנו. נהגנו לסדר אותם בקבוצות של שלושה, שניים ופניון אחד. הסתרנו שתי קליפות בכף ידנו והשקנו אותן זו בזו כשם שמשיקים קוביות, והיה אם יצאו שתי הקליפות הפוכות על גביהן הרי זכינו בקבוצת הפיניונס שהיתה מורכבת משלושה, ואם נחו שתי הקליפות על גביהן זכינו בקבוצה בת שני פיניונס, וכשיצאה קליפה אחת על גבה והשנייה על בטנה זכינו בפניון אחד.

ה“אלביאנאס”, סוג אגוזים קטנים וטעימים, וכן השקדים שנהגו להגיש לאורחים בזמן ביקוריהם בחגים נתפצחו בעזרת “פארטידור”, מפצח.

היו גם ה“פרונאס”, השזיפים השחורים לקינוח סעודה, רתוחים במים שנועדו לשתייה כתרופה לעצירות.

לפעמים עלו על שולחננו גם רימונים שאמותינו שמרו אותם מחג הסוכות כדי שנברך עליהם בערב זה.

והיכן אפשר למצוא היום את ה“חבג’יג’יס”, את ה“בוטמס” (מעין גרגירי פלפל ירוקים חמוצים) ואת ה“קניה מוניס”, אשר ילדינו אינם יודעים כלל מהי צורתם. אלה היו הפירות שעלו על שולחננו בליל ט"ו בשבט.

שאלתי פעם את ח’אווג’ה יוסף ברזאני המנוח: הלא תמיד טענת שירושלים ענייה היתה וכיצד תסביר את השפע הזה שעלה על השולחן בבתי אבותינו? והוא השיב: הלא רוטל אגוזים עלה אז שנים־עשר מטליקים ורוטל שקדים עשרה מטליקים, ואילו היום קילו שקדים מחירו עשר לירות.

ועל שפע הפירות הללו נוספו שני סוגי יין, שעל האחד ברכנו “בורא פרי הגפן” ועל השני “הטוב והמטיב”. זה היה החג היחידי שבו ברכנו שתי ברכות שונות על היין. עיקר דאגתם של אבותינו היתה לברך על “שבעת־המינים”, אולם הרבו גם בפירות אחרים ו“בני עמך” החזיקו במצוה זו יותר מאחרים.

בשבתנו ליד השולחן הרבינו לברך. בושה כיסתה את פנינו כשלא ידענו להבדיל בין פרי שיש לברך עליו “בורא פרי אדמה” לבין פרי שהברכה היא “בורא פרי העץ”. לאמיתו של דבר כיצד יכולנו לדעת אם פרי זה גידולו על עץ ופרי אחר מקום צמיחתו באדמה? והלא מעולם לא הרחקנו לכת מבתינו, לא יצאנו לשוטט בטבע וכל עניין זה של שדה ואחו היה לנו, ילדי ירושלים באותם ימים, בחינת עולם רחוק וזר. מזמן לזמן היה אבא מתקן את ברכותינו בנימה של תרעומת. אולם עוד הוא רוטן והפרי כבר בפינו ואז היינו אומרים “בורא פרי מי לו קומי”, היינו בורא פרי שכבר אכלנו אותו, ומתגלגלים מצחוק.

כמובן שלא יכולנו לאכול את כל הפירות כולם בלילה אחד ושלשלנו משהו מכל פרי לתוך השקיקים שלנו. השקיקים על צווארינו פרשנו למנוחת לילה. כשהקיצונו למחרת הבוקר ראינו, למגינת לבנו, והנה הפירות כולם הפכו עיסה אחת דביקה.


ב    🔗

כשם ש“שבת זכור” בישרה את חג הפורים כן בישרה “שבת בשלח” או “שבת שירה” את חג ט"ו בשבט. הצד השווה בין השבתות שבשתיהן נהגנו לרקוע ברגלינו ברצפת בית־הכנסת בשעת קריאת התורה כשהקורא הגיע לקטע “ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים”. מפסוק זה ועד סוף הפרשה ליווינו את שמו של עמלק ברקיעות על הרצפה. ביחוד הפלאנו מכותינו כששמענו את שלושת הפסוקים האחרונים הפותחים במילים “ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע”, וגומר עד סוף הפרשה.

נדמה לי כי “עמלק” זה אשר הופיע חודש לפני פורים לא בא אלא כדי להזכירנו כי חג הפורים הולך וקרב ויש להכין “ציוד מלחמתי” כגון “קפסונים” ו“פאטנג’יאס” ו“אבק שריפה” בו מילאנו את חוריהם של מפתחות. (על כך עוד ארחיב את הדיבור בפרק על פורים).

אולם לא נתפרסמה שבת בשלח אלא בזכות ה“חמין די טריגו” או “חמין די סיבאדינה קון פאג’ה”, דהיינו חמין של חיטה או חמין של גריסין עם רגל פרה, שנאכל לשובע בכל בית בישראל. ואכן בשבת זו נהג ה“תמחוי” לחלק מנות לעניים כדי שיוכלו להכין את החמין כהלכתו. ואם אירע ובשבת בשלח נשבו רוחות סוערות וירדו גשמים ולפעמים גם שלג, הרי טעמו של חמין זה היה ערב לחיך שבעתיים.

אמנם החמין היה ערב לחכנו, אך הכנתו היתה קשה, וביחוד מלאכת ניקויה של רגל הפרה. רואה אני רגל זו המכוסה שערות שחורות, טלפיה המטונפים מגואלים ברפש ובזבל, מוטלת במטבח ומעוררת בחילה. רק לאחר שהיתה בה ידה החרוצה של אמא לנקותה, לגרדה ולשפשפה היטב, נמצאה ראויה להיטמן יחד עם החטים או הגריסים בתוך הקדרה. אך לפני שהוטלה פנימה עברה הרגל הנקייה למשעי לידיו של אבא שהיה מרסק את עצמותיה בעלי של המכתש. רק לאחר עמל רב זה זכינו לטעום מהפאג’ה בשבת בבוקר.

יודעי ח"ן מצאו כי חמין זה הוא מן התורה, שכן ראשי תיבות של “ויהי בשלח פרעה” הם: “ונהגו (בני) ישראל השם ישמרם בשבת שירה לאכול חמין פרסה רבה עם החטים”.


ג    🔗

כבר סיפרתי בתחילתו של פרק זה כי בדרכנו אל בתי־המדרש היו ה“בולסאס”, שקיקי־הבד המלאים פירות, תלויים לנו על צווארינו. מראה זה היה משיב נפש ובמיוחד שבה את לבבם של החכמים שלנו שנתנו עינם בפירות שהבאנו עמנו. החכמים שלנו דוד פנסו, משה נחמה, יעקב מבורך וחיים קסוטו מה הם עושים? מריקים את תוכם של השקיקים לתוך צלחת גדולה, מערבבים את הפירות ותוך כדי כך “מושכים” לעצמם את הטובים והנאים שבהם כדי לעשות “ויאכלו”. התלמידים לא התרעמו על “משיכה” זו שכן לכבוד גדול נחשב המעשה שעשו החכמים שלקחו להם מפירותיהם.

ביום זה בטלים היינו מלימודים. מיד לאחר בואנו לבתי־האולפנא התפזרנו ויצאנו מחוץ לחומה ופנינו מועדות לעבר בית־הקברות של הקראים שנמצא על יד בית־החולים האנגלי לעיניים שבשכונת “אבו־תור”. לפעמים הרחקנו לכת עד “ביר יוב” (באר איוב), אלה מי השילוח ההולכים לאט, לאחר ש“נפתח” (סי אבריו) מחמת הגשמים המרובים. עומדים היינו על שפת “הנהר הגדול” וזורקים לתוכו קליפות תפוחי־זהב ועוקבים אחריהן עד שנעלמו מן העין.

כשנוסדו בתי־ספר עבריים, מודרניים, הפך ט“ו בשבט לחג של נטיעות. ה”בולסאס" נעלמו מעל צווארי הילדים ובהיותם פוסעים בתהלוכה היו שרים:

חדר קטן צר וחמים ועל הכירה אש

שם הרבי לתלמידים מורה אלף בית.


השיר מצוי בספרי המקראות שחוברו ונדפסו במזרח אירופה ואיני בטוח אם היתה להם לילדי הספרדים שלמדו מתוך מקראות אלו אותה תחושת חג שהיתה לנו בילדותנו.


ד    🔗

המשתכנים הראשונים בשכונת “אהל משה” נהגו להרחיק ביום זה מהלך חצי שעה ברגל כדי לראות אותם שלושה אילנות שקראו להם “לוס טריס אירמאניקוס”, שלושה אחים, אשר עליהם סיפרו כי הם מתחבקים ומתנשקים בליל ט"ו בשבט.

עוד סיפרו כי בליל ט"ו בשבט נוהגים כל האילנות להתחבק וכל מי שזוכה לראותם בכך ובשעת מעשה הוא מבקש איזו משאלה, מובטח לו כי משאלתו תקויים. מעשה ביהודי אחד שהוציא את ראשו בעד לסורגי החלון בשעת התחבקותם של האילנות. משאלתו היתה כי תינתן לו “קאביסה גראנדי” (ראש גדול), היינו שיחונן אותו אלהים בדעת ותבונה. אותה שעה גדל ראשו עד שלא יכול לחלוץ אותו מסורגי החלון. לשמע צעקותיו חשו אליו השכנים, הביאו משור וניסרו את הסורג ובהוציאם את ראשו נוכחו הכל כי קטן הוא כבתחילה.

אבותינו נהגו לשיר שיר ספרדי לכבוד ט"ו בשבט שהיה מעין דו־שיח בין הפרחים לאילנות. דודתי טיאה ליאוג’ה די קואינקה עדיין זוכרת בית אחד משיר זה:

“דישו איל טריגו נו מי ביאס מינודיקו קי די מי אזן לה ג’נטי אונום קואנטוס ביסקוג’יקוס אי לו ייבאן פור קאמינו אי דיזין ברכת בורא מיני מזונות”.

תרגומו של השיר כך: אומרת החיטה: אל תראוני שגרגירי קטנים, שכן מהם עושים בני אדם כעכים ומצטיידים בהם בלכתם בדרכים ומברכים “בורא מיני מזונות”.

בעיר העתיקה נהגו השכנים להתאסף בבית אחד, להביא אתם את סירי האוכל והפירות לאכול בצוותא ומרבים בשמחה.

קדושה יתרה היתה לחג ט“ו בשבט בימים ההם. רבנים ו”מנינים" נהגו לצאת ביום זה לשדות ולברך את “ברכת האילנות”. מספרים על הרבנים רבי בנימין אלקוציר ורבי בן ציון קואינקה, שני הרבנים שנהגו לערוך טיולים בימי חול ובשבתות בשדות סביב לשכונת מונטיפיורי, שעליהם נבנו כעבור שנים שכונת קטמון והמושבה היוונית, כי ביום ט"ו בשבט היו מקפידים לצאת ולברך את הברכות.


 

פורים    🔗

דומה כי חגינו לא באו אלינו מאליהם. אנו, תינוקות־של־בית־רבן, התכוננו, הכשרנו את עצמנו וסללנו את הדרך לבואם. פיוטים, מזמורים ופזמונים שרנו לכבודם ורק לאחר מכן נעתרו לנו ובאו אל בתינו. לזכותנו יש לזקוף את אוירת השמחה וחדוות־החיים שנוצרה סביב לחגים. כלום היה בא חג־הפורים אם לא למדנו תחילה ב“חדר” (כותיף) את “מי כמוך” ואת “מגילת־אסתר”?

זכה חג־הפורים ששבת מיוחדת תכריז על בואו, הלא היא “שבת זכור”. בשעת קריאת התורה קרא המפטיר את הפסוק “והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח”. ברגע זה דרוכים היינו אנו הקטנים ל“מבצע” מיוחד. מבט אחד וכל הרגליים נעתקו ממקומן והתחילו רוקעות ברצפה בכל הכוח ומרביצות בעמלק הטמון מתחת לקרקע בית־הכנסת. זה היה המקרה האחד והיחיד שבו העזנו להפריע בגלוי ובלא מורא את קריאת התורה. בשאר כל הימים ישבנו בשקט ולא הוצאנו הגה מפינו בכל שעת הקריאה בתורה. זאת הפעם לא גער בנו איש, לא החזן ולא השמש. הורינו נראו מחייכים ורק כדי לצאת ידי חובה פנו אלינו, וזאת מן השפה ולחוץ, “יא באסטה”, מספיק, די.

פרשת הכאות המן התחילה לפני קריאת התורה כאשר פתחנו באמירה “מי כמוך” שהיתה מלווה בהזכרת שם המן. בו ברגע ממש דפקנו ברגלינו ודאגנו שלא יימלט חס וחלילה המן אחד מתחת לרגלינו הקטנות. ואכן משהגיע החזן לפסוק “קדשתי לצוררי מזבח, ואכין לבניו מטבח בעוון אביהם המרצח, ואלה שמות הילודים לו, רצצתי, פרשנדתא וכו'” התנפלנו בשצף קצף על בניו אלה של המן והכינו בהם עד חרמה. היה במעשה זה משום נקם ושילם על כל העלבונות, הבזיונות, הקללות והמכות שספגנו מידי שכנינו בלכתנו אל בית התלמוד־תורה שבעיר העתיקה ובשובנו משם כשנאלצנו לעבור דרך שכונת “הר ציון” והשכונות שמסביב ל“ימין משה” את כל הבזיונות הללו ספגנו בדומיה. הנערים הערביים היו “קלעים” מצוינים וידם אמונה ב“מוגיטות” (מקלעות), ועוד מרחוק ידו עלינו אבנים. ברקיעה על הרצפה ברגלינו הקטנות והרזות באה לידי ביטוי “גבורתנו” שלנו.

פיוטו של ר' יהודה הלוי “מי כמוך” היה מקובל מאד בחג הפורים. כידוע חיבר הלוי את פיוטו זה לפי סדר האלף־בית. מספרים כי משהגיע עד לאות ר, לא ידע כיצד להמשיך ותלמידו ר' אברהם אבן־עזרא סייע לו להשלים את הפיוט עד תומו.

שתי התיבות “מי כמוך” היו להן כמה משמעויות ששימשו לנו לעניינים שונים בשאר ימות השנה בבית וברחוב. משפטים מתוך “מי כמוך” היו בחינת גינוי בפינו כדי להוקיע אלה מחברינו שהיו מתנשאים עלינו. במקרה זה קראנו לעומתו “מלך הוקם על כברוש, נשיא ורם על כל קצין וראש”. כשמי מחברינו נענש על חטא שחטא קראנו לעברו “גם פליטה לא היתה לו”. ואם חטא בשנית הטחנו בפניו “וזה הוסיף על חטאתו פשע”. ואם סר חינו של חבר מעלינו גם בשבילו נמצא לנו פסוק מן המוכן, כגון “אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו”. וכשרצינו לרדת לחייו של מישהו אמרנו: “נשקה למלך סם המות רועץ”. המונח “סם המות רועץ” היה שגור גם בפיהם של הגדולים. כשרצו לקלל אמרו: “כי ביבאס סם המוות רועץ” (ישקוך סם המות רועץ). ואם כרע נפל מישהו ואנו, אכזרים כפי שהיינו, שמחנו לאידו וצעקנו לעברו: “חבלי יולדה יבואו לך”.

גם צד היתולי היה ל“מי כמוך”. כשהיינו שבים מן ה“חדר” הביתה לפנות ערב ומוראו של החכם לא היה עלינו שרנו את “מי כמוך” בנוסח שחיברנו בעצמנו: “מי כמוך לה בוראג’ונה סי ביביו איל בינו ארומפיו לה בוג’ה” (מי כמוך השיכורה אשר שתתה את היין ושברה את החבית). “נוסחאות” מסוג זה הדבקנו גם לפסוקים מתהילים ושיר השירים.

שבת זו שבת זכור, מכונה היתה בפינו בשם “שבת די פולאריס”. וזה מעשה הפולאריס: קרקעית של בצק וביצה זקופה תקועה בה. מעל לביצה מתנשא מגדל עשוי בצק הדומה לעץ תלייה. לפולאר שלוש דפנות שהתלכדו בקציהן. מסביב לדפנות חישוקים של בצק. בתי־החרושת של סידס וחביליו הכינו אף הם פולאריס, אך אלה היו עשויים מסוכר. 


ב    🔗

חג הפורים היה באותם ימים כשם שהוא בימינו חג “הקאראנטוניאס”, המסכות שהופיעו רובן במשך היום וקצתן בלילה.

מה דמות היתה למסכות שהתחפשו בהן גדולים וקטנים? “סאמארה” (פרווה) הפוכה. הורינו הרבו ללבוש פרוות והיא היתה חלק עיקרי וחשוב ממערכת המלבושים. הגברים לבשו את הפרוות מתחת לגלימות והנשים מעל לשמלות. סוגי ה“סאמארה” היו שונים, מהם משובחים ויפים ומהם פשוטים. ובכן פרווה הפוכה כמוה כלבוש של מסכה. תחפושת אחרת היתה עשויה מקלפים. כיצד? נטלו קלפים (קארטס) ותפרו אותם על גבי מכנסיים בלויים או על גבי המעיל. את הראש והפנים עטפו בשק, שתי קרניים בקצהו כאזני חמור, שני חורים פתוחים משני צדדיו, אור לעינים. מאחוריהם היה זנב של בד. לובשי המסכות החזיקו בידיהם מטאטא שליווה אותם בריקודיהם. למתניהם תלו פעמונים שתלשום מצווארי חמורים וגמלים אשר צלצלו נוגות ושמחות כאורחה המתנהלת בשוק או ברחובות ה“מדאן”. אחרים לבשו “שארוואליס”, סרבלים, כאותם של ה“קוואסים” שפסעו לפני הראשון לציון, הקונסולים, או כאלה של הספנים הערביים. האיפור היה פשוט בתכלית. משחת נעליים מרוחה על הפנים. ה“קארינטוניאס” החזיקו “טרבוקה” (תוף ערבי) לשמח את לב הרוקדים והצופים בהם. אלה שידעו פרק בשירה שרו כמה “קומפלאס דה פורים”, חרוזים לפורים, בלשון לאדינו. אלה שלא ידעו הסתפקו בקריאות: הורר, הורר…

אנו הילדים תחפושתנו היתה ממין אחר. מסכות קרטון בעלות צורות משונות, אף גדול ולחיים תפוחות, שקנינו בחנות המכולת או אצל קאפילי בשוק הבטראק שבעיר העתיקה. המסכות הללו תלויות היו להן בפתחי החנויות בחוטים ארוכים – מחזה משובב לב.

שונות היו המסכות שנראו בשכונות שמחוץ לירושלים העתיקה. הללו עשירות היו יותר, כביכול, כגון בגדיהם הישנים של הורים וסבתות, תרבוש בלוי של סבא או בגדים הדורים יותר של נשים סלוניקאיות ונשי איזמיר עם ה“קופיאס” על הראש.

מסותרים מאחרי המסכות הללו יצאנו לבקר את קרובי־המשפחה, את השכנים והידידים. לא קל היה לזהותנו אלא אם כן השמיע מי מאתנו קול או הברה כלשהי. מאידך גיסא גם לאחר שנתגלתה זהותנו לפני הקרובים העמידו הללו פנים כאילו עדיין תוהים הם עלינו לידע מי אנו. אולם אנו קצרי־רוח היינו לגרוף את דמי הפורים וכשהסירונו את המסכות היתה הפגישה לבבית ביותר, רצופה צחוק ושובבות שבסופה זכינו למנות של “דולסוראס”, מיני מתיקה, נוסף על ה“פורימליק”, דמי הפורים.

חנויות הממתקים של חביליו וסידס טרחו להכין מיני מתיקה מיוחדים לחג הפורים. בכל ימות השנה דאגו לגדולים וייצרו חלבות בנות צבעים שונים, סוכריות־שקדים לבנות וגם ורודות וכן ביליביזיס טבולים בסוכר קרוש ואילו בפורים דאגו לקטנים והוציאו לשוק, ערוכים על גבי דוכנים בפתח חנויותיהם, מיני צעצועים עשויים סוכר, פרימיטיביים, שהסבו לנו עונג רב. הם היו דמויי־כלים שונים, כגון גאליג’אס, קבקבים. טיג’יראס, מספריים, מגילות קטנות, פולאריס ועוד, והכל עשוי סוכר ותבלינים. אולם סוכר זה היה קשה כאבן וכששמנו את הצעצועים בפינו כדי לנגוס מהם היינו משאירים שם שן אחת או שתיים. כך חוסכים היינו לעצמנו ביקור אצל ריפאלאג’י אשכנזי, יהודי בעל זקן ארוך שירד על חזהו, שהיה ממונה על קבלת חולים בבית־החולים רוטשילד שברחוב החבשים. ריפאלאג’י אשכנזי אף שהיה יהודי חביב ומסביר פנים נתייראנו אנו הקטנים ממנו, שכן הוא החזיק בתוך הכיס הגדול של הסינר שעטף את גופו צבת גדולה לעקירת שיניים.

וכך מלקקים היינו את הסוכר שבצעצועים יחד עם הדם שנטף מפינו.


ג    🔗

לאמיתו של דבר שימש חג הפורים לרבים מתושבי ירושלים מסוה לצרכים מצרכים שונים. בריות מכל הסוגים נסתתרו מאחרי תחפושות ומסכות. קאראנטוניאס מסוג אחד יצאו מ“העארה”, רחוב היהודים שבירושלים העתיקה והן היו המבהילות ביותר. צורותיהן היו משונות, על גביהן נשאו חטוטרות גבוהות ובידיהן החזיקו קורבאג’ים, שוטים. הללו צעדו על פני רחובות ירושלים בחוצפה וביהירות כמו היה כל העולם כולו היום להם בלבד. מגמת פניהם –“כיבוש” השכונות החדשות שמחוץ לחומה שבהן נשתכנו גבירי העיר. במטאטא שבידיהם הלמו על דלתות הבתים שנסגרו בפניהם כבפני פורעים ותבעו בתוקף דמי פורים וביד רחבה. כיוון שהכירו את תושבי השכונות בשמותיהם פנו אליהם בדברי־מוסר ותוכחה כגון אל תהיו “ג’ינג’יאס דה תמוז” (פשפשים של תמוז), כלומר קמצנים. שכן פורים “איז אונה ביס אל אניו” (פורים רק פעם בשנה חג הוא). ומחמת בושה וכן כדי שלא להתגלות לעיני השכנים בקלקלתם, היו הגבירים הללו נענים להם ביד רחבה ואף כיבדו אותם בכוסית עראק. אלה שהכירו את דרכיהם הנלוזות של בני החבורה הללו ביכרו להתנהג אתם “קון פוליטיקה”, היינו באדיבות, בנימוס, באמרי־נועם. חוששים היו להתנגש עמהם, לבוא לידי ריב־שפתיים ואולי גם לידי תיגרה. אלה היו אנשים עזי־פנים, מרי־נפש, פורקי־עול שאספו נדבות בדרכי־כפייה לפרנסתם וגם לשעשועיהם. אנו הילדים פחד ורעדה תקפונו מששמענו צעדיהם של ה“שאבאב” הללו המלווים בקולות הטארבוקה. נתייראו מפניהם יותר מאתנו עסקני העדה ונכבדיה.

בריות מסוג שני שנסתתרו מאחרי התחפושות היו עניי ירושלים. הללו נרתעו מלאסוף נדבות בגלוי ובראש חוצות. הם פנו אל רגש הרחמים והחמלה שבלב והחזירו תמורה חלף הנדבות שקיבלו על־ידי ששיעשעו גדולים וקטנים, רקדו ושרו לפניהם. הקבקים, המטליקים והגרושים שקיבלו נצטברו לסכום מסוים שבו שילמו שכר־דירה עבור החדרים האפלים שהתגוררו בהם. אכן, זה היה הטעם שרבים מתושבי ירושלים העניים דחו את תשלום שכר־הדירה עד לאחר חג הפורים.

נוסיף על אלה סוג שלישי של מבקשי נדבות, בלתי־מחופשים אמנם, ולא למען עצמם אלא בשביל זולתם. חכמים וסתם עסקנים ביקרו בבתים שונים ואף כי לא הכריזו במפורש על מטרת בואם עמדו הכל על כוונתם. למראית עין פתחו בברכות ובאיחולים לבעלי־הבית, טעמו מן המאכל והמשקה שהוגש להם, אך בסופו של דבר נטלו את התרומה שהוענקה להם. אי־אפשר היה לסרב לאלה החכמים והעסקנים, שכן הליכותיהם האצילות, דיבורם הנאה וחיוכיהם הנלבבים היה בהם כדי לשכנע.

וירושלים היתה הומה מעניים. בחוברות השנתיות שהיה מפרסם ועד העדה הספרדית, משנת תרנ"א ואילך, נזכרו שמותיהם של כל העניים אשר קבלו קמחא דפסחא. הרשימה השתרעה על פני כמה עמודים והסתיימה במספר “סך הכל עשרת אלפים ומאתים ושבע נפש, או עשרת אלפים וחמש־מאות נפש אשר עיניהם נשואות לה' ואל רחמי אחיהם שבגולה שיחוננום”. ורשימת הערים שמהן באו העניים והתישבו בעיר הקודש היתה ארוכה אף היא וכללה למעלה משמונים ערים מכל ערי ארצות המזרח הקרוב והרחוק. החלק הארי של העניים נמנו עם בני העדה המערבית (צפון אפריקה) והתימנית שהיו ענייה הקבועים של העיר.

ביום פורים נהג רבי יוסף פראג בנו של הרב יצחק פראג, מיסד בית־המדרש “דורש ציון” לפני מאה שנה, אבי־סבי מצד אמי, להעמיד בפתח ביתו “בסטה” שולחן ועליו כמה צלחות ובתוכן מיני מטבעות גדולות וקטנות שמהן היה מחלק נדבות לכל עובר ושב עני, יהודים ומוסלמים.

נדיבות לבם של בני משפחת אמך ביום הפורים, אמרה דודתי ליוג’ה קואינקה, גרמה לפעמים טרדה לסבך, הוא אבי, חכם גבריאל, שכן העניים היו תובעים ממנו כי יעניק להם נדבות ביד רחבה כדוגמת משפחת אמך.

ואילו סבך פונה היה לעניים ואומר להם בלשון רכה ומלאת חן, “אירמאנוס, יו סי תלמיד חכם” (אחים תלמיד חכם אני) “אי נו טומו חלוקה” (ואין אני נזון מכספי חלוקה).4

אספו נדבות בחג הפורים גם מוסלמים אשר שימשו את המוסדות היהודים. נכנסו הביתה ועל פניהם ארשת של כובד־ראש ועליצות כאחד ובפיהם ברכות כגון “כל עאם ואנתום בח’ייר” או “כל עאם ואנתה סאלם”. בין מאספי הנדבות יש למנות גם את הקאוואסים, שמשים, של הקונסוליות השונות שבעיר. אלה הופיעו בבתיהם של בני חסותם בעלי ה“אחמאייה” (רובם מבני העדה האשכנזית) לבושים בגדי־כהונתם ההדורים. זבּלי העיריה, אלה שבכל ימות השנה טורחים היו לאסוף על גבי חמוריהם הקטנים והכחושים את אשפתה של ירושלים הופיעו אף הם, לבושים ביום זה בגדים נקיים ופשוטים.

לא חסרו גם ה“אלתייה”, דהיינו אלה המנגנים ששימחו את האורחים בחתונות, ברית מילה וכו'. עזריה וחבריו הופיעו בכלי־הזמר שלהם, “סנטור”, “נקארה”, “פנדרו” והיו פורטים עליהם. תוך כדי כך שרו כמה “קומפלאס די פורים” (שירי־עם פורימיים). מה שניתן להם לא היה איפוא בחינת נדבת־חינם. מלבד דמי־פורים כובדו בכוסית עראק ובמיני מאפה. הם כונו בפי הילדים מנגני “בדרי לאמה זאר יא עיני” בגין אותו שיר אשר בו קידמו כל אורח שנכנס לאולם השמחה ואשר נועד לחלוק לו כבוד. האורח לא טמן ידו בצלחתו אלא כיבדם בעין יפה. זה היה מעין דמי־כניסה. תכופות אירע שטרם הספיקו המנגנים לשיר בית אחד לכבוד הנכנס וכבר בא אורח שני, ואז היו חוזרים על אותו בית כמה פעמים.

עדיין נשאר לנו להזכיר אורחים מסוג אחר שבאו ליטול את המגיע להם בשעות אחר הצהרים. כוונתנו לאופים. הללו החזיקו בידיהם בכל ימות השנה את כל יגיען ועמלן של אמותינו, כגון החמינים של שבת, המגשים המלאים עוגות, ובעיקר טבלות הלחם שנלוש עם שחר בבית והובא לתנוריהם לאחר הפצרות מרובות בידי השליח, אל מוסו, אשר עמס את הטבלה על ראשו. האופים ידעו את מעמדם ואת ייחוסם. בכל ימות השנה גומלים היו לעצמם ביד נדיבה ממה שלקחו במשיכה מתוך המגשים, כגון כעכים, בוריקאס, ועוד מעשי מאפה לפי ראות עיניהם ויצר לבם. אמהותינו השלימו עם הגזרה בלי לפצות פה, שכן חששו מנקמתם של האופים ושליחיהם ושליחי שליחיהם. כשאר האורחים כן גם האופים פותחים היו בכניסתם בברכת “תזכו לשנים רבות” ולאחר שקיבלו מנה כפולה ומכופלת פנו אמהותינו אליהם בבקשות כגון “ג’אנו נו מיטאס לוס חמינים סירקה די לה לומברי” (אל תניח את החמינים בקרבת האש), או “נו מי כימיס לוס סיניס די בוריקאס” (אל נא תשרוף לי את מגשי הבוריקאס).

הם, האופים, לא חסכו בשעת רצון זו בהבטחות. “סוברי לה קאביסה עלא עיני וראסי. נו טינגה די פינסאר” (על עיני ועל ראשי. אל תדאגי). דיאלוג זה חזר ונשנה מדי שנה בשנה בחג הפורים.


ד    🔗

מסכות, פורימליקיס, דמי פורים, לא היו עיסוקינו היחידים ביום זה. חלק ניכר מזמננו תפס מסחר מיוחד לפורים. על הבנים הגדולים, דהיינו בני עשר ומעלה הוטל לעסוק במשלוח מנות לשכנים ולקרובים ולידידים או ללוות את העוזרות שנשאו את מגשי משלוח המנות ובכך זוכים היו גם ב“דמי־פורים”. על כל פלאטו, מגש, שהגיע אלינו חייבים היינו להחזיר אחר תחתיו לפי כבודו וערכו של השולח ולמסרו בידי השליח שהביאו. ותמיד נתעוררה השאלה איזה “פידאסו”, כלומר איזה חלק מהמנה יש להשאיר ואיזה להחליף. ובפעולה זאת שחייבת היתה להיעשות מתוך שיקול־דעת מהיר תלוי היה הרבה כבודה של המשפחה.

רואה אני את פניה של אמא טרודים במחשבה כדת מה לעשות ולא להיכשל חלילה במעשה שיש בו אולי משום פגיעה בשולח. וכשעלה בידה למלא את המגש כיאות והשליח פנה הלך לו היו פניה מביעים שביעות רצון גלויה. אולם קרה שגם הצטערה לאחר מעשה בהיותה סבורה שעל אף שיקול דעתה לא נהגה כיאות. אכן היו אלה רגעים קשים. תכופות באה הסבתה לעזרתה והעתירה עליה דברי עידוד ונחמה. אבל היא עוד המשיכה להרהר בסתר.

לתשומת לב מיוחדת זוכה היה תמיד ה“פלאטו” שנשלח על־ידי הארוס לארוסתו ולהיפך. במקרה זה היתה נערכת בדיקה יסודית ומדוקדקת, שכן כל “פידאסו” ו“פידאסו” (מנה) רצוף היה כוונות ורמזים. למה התכוונו בהרכבו של המשלוח? האם סימן הוא לאהבה יתירה או, חלילה, לאדישות. ועל אחת כמה וכמה כאשר התנוצץ על המגש גם חפץ יקר־ערך, טבעת זהב, צמיד, או מגילה שעטיפתה כסף – מתנת משפחת הכלה לבחיר לבה.

את שאר הזמן הקדשנו להפעלת חמרי הנפץ שלנו. סוגי הנשק שונים היו וכן גם עצמתם וגדלם. הקטנים שבנו צויידו ב“טפנג’איס” קטנות שמילאו בקושי את כף היד הקטנה. או שקונים היינו קופסאות קרטון צבעוניות מלאות “קפיסוניס די פפיל”, כלומר חמרי נפץ עטופים נייר צבעוני שצורתם היתה עגולה ובאמצעיתה בליטה קטנה מלאה “אבק שריפה”. את קופסאות הקרטון רכשנו במחיר מלא – ובהיתר – בחנויות המכולת. כשביקשנו להרעיש מעט לקחנו “קפסון” אחד, שמנו אותו בתוך מושב ה“פאטנג’יה”, לחצנו על ההדק, ואז נשמע קול נפץ שלא היה בו משום סכנה לילדים הקטנים שהשתמשו בו.

המבוגרים יותר, בני שלוש עשרה ומעלה, היו מצטיידים במוטות ברזל עגולים ודקים שבקציהם תקועים קפסונים של נחושת מבריקה. בדרך הילוכם היו מטיחים את המוט בקרקע ומבהילים את העוברים והשבים.

אלה מבינינו שלמדו מסגרות ונפחות או שעבדו בבית־המלאכה של חברת כל ישראל חברים (“אליאנס”) הצטיידו בכלי־משחית מקוריים שהוכנו במו ידיהם. היו אלה מפתחות בעלי חלל חרירי אותו מילאו בזרחן שהורד מראשי הגפרורים. לאחר שדחסו היטב את הגפרית לתוך החלל, הכניסו לתוכו מסמר שהיה קשור בחוט. ומשהטיחו את המסמר בכותל נרעד הרחוב כולו מקולות הנפץ העזים.

חצר בית־היתומים הספרדי המתה ורעשה מקולות הנפץ של “כלי הנשק” שלנו. מעשים אלה העלו את חמתו של המשגיח חכם אליעזר לוי. הלז היה מזנק אלינו מתוך המטבח או מחדר הכביסה שם בילה בשיחה שקטה עם המפקחת על המוסד, סיניורה שמחה, אשה חביבה ואם ליתומים, וצועק: “לא יאבה השם סלוח לכם רשעים, יא בסטה!” מבדח ביותר היה כשהפעלנו את “כלי הנשק” שלנו בתוככי בית־הכנסת וקולות נפצם עלו מן הספסלים האחוריים, מקום שם יושבים היינו. כמה מבאי בית־הכנסת היו שבעים נחת מתעלולינו ומחייכים אלינו, כגון יצחק לוי החברוני. ואילו הרב אברהם פילוסוף, שהיה ידוע כמחמיר, היה קוצף עלינו וקורא: “יא בסטה, כפרת עוונות”. ואולם אבא שנהנה לראות את רוגזו של הרב פילוסוף היה מעמיד פנים כאילו אף הוא נוזף בילדים.


ה    🔗

בבית־הכנסת משכו את עינינו המגילות על צורותיהן השונות. מהן גדולות שהקלף שלהן כבר “בלה מזוקן” ומהן קטנות ומקושטות בעיטורים מרהיבי־עין של כסף ושל זהב מעשה ידי האחים מזרחי, “לוס פלאטירוס”, צורפי הכסף הנודעים לתהילה. מגילות נאות אלה היו חמדת לבי. בעליהן היו על הרוב אלה שנשאו להם נשים בשנים האחרונות והמגילה שבידיהם היא זו שקיבלוה במשלוח מנות לפורים.

קריאת המגילה אצל הספרדים היתה קלה ומשעשעת בנעימתה היורדת ועולה חליפות בהתאם לתוכן הדברים, שלא כקריאת המגילה אצל אחינו האשכנזים שהיתה רצופה כובד ראש. יתר על כן, גם הקהל לקח חלק בקריאת כמה פסוקים מזמן לזמן, כגון: “איש יהודי היה בשושן הבירה” וכן “בלילה ההוא נדדה שנת המלך”, “ומרדכי יצא מלפני המלך” וכן הפסוק האחרון “כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש”. שיתוף פעולה זה בין החזן לבין הקהל בקריאת המגילה גרם לנו, הילדים, שמחה רבה.

בשעת קריאת המגילה הסתובבו עניים בין הקהל וכל אחד מן המתפללים תוחב היה ידו לכיסו ומושיט לעני “מטליקים” ו“קבאקים”. העניים, בני העדה הפרסית, שמרדכי הגבור נמנה עליהם, אף לא הודו על כך. התנהגותם היתה כשל אדם הבא לגבות חוב.

וכשהיינו מגיעים לפסוק “ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמד על נפשם ונח מאויביהם והרג בשנאיהם” היה הספק מתחיל לכרסם בלבנו אם אמנם יתכן כדבר הזה, שאותם יהודים פרסים חלושים יכו את שונאיהם מכת חרב והלא אלה היו אבותיהם של מוכרי ה“אלטע זעכן” או “בימלה גאז”, השמן והנפט, שהתגוררו בשכונותינו. האם באמת מסוגלים היו ה“גיבורים” הללו לחולל נפלאות כאלה ולהרוג כל כך הרבה “גויים”…

בשובו מבית־הכנסת עמד אבא וקרא שנית את המגילה והפעם באזני אמי וסבתי. הסב על הספה ועל ידו בני המשפחה הגדולים עם הקטנים. קריאתו עתה לא היתה מלווה אותה נעימה שבה קראו את המגילה בבית־הכנסת. קרא במהירות, ואותם פסוקים שהקהל אמר בקול רם נפלו עתה בחלקי. אני ייצגתי, כביכול, את הציבור שבבית־הכנסת.

לאחר ששמענו את קריאת המגילה, “אוייר לה מגילה”, הגיעה השעה שציפינו לה ביותר, שעת קבלת ה“פורימליק”, דמי פורים. לעניין זה הסתייענו בהשפעתה של אמא וביקשנוה לדבר בנו טובות באזני אבא למען יעלה את דמי הפורים. בדרך זאת נהגנו גם בחנוכה (כפי שכבר סיפרתי) וכך עלו מדי שנה בשנה “דמי הכיס” שלנו.

בעוד נמשכת ההילולא ברחובות, מסכות, קאראנטוניאס, סובבות קבוצות קבוצות ועניים מחזרים על הפתחים, היתה השמחה בבית רבה. בני משפחה, קרובים, דודים ודודות ושכנים הסבו יחדיו לשולחן לסעודת צהרים, זו הסעודה העיקרית של פורים שנמשכה לפעמים עד חצות (מי שמאריך בסעודה אומרים היו עליו שסועד הוא סעודת פורים). שונה היתה סעודת הצהרים מסעודת הבוקר. בסעודת הבוקר אכלנו מאכלי חלב, כגון “סוטלאג”, דייסת אורז בחלב שפיזרו עליה פסי קנמון, “גיזאדיקאס די קיזו” (בצק דק שתוכו רצוף גבינה) או בוריקיתאס די קיזו, ועוד.

בכלל הרבו לאכול מאכלי חלב בפורים וצריכת החלב עלתה עשרת מונים. בשאר ימות השנה לא נזקקו לחלב אלא לשעת מחלה. “קי טיינס כזינו אין קאזה”, חולה לך בביתך? פונים היו בשאלה אל זה שראוהו הולך ואוקיה של חלב בידו.

לארוחת הצהרים הוכנו מאכלים מיוחדים, כגון “אבאס פריסקאס” (פולים ירוקים), “קארני אסאדה” (בשר צלוי), “פישקאדו פריסקו” (דג טרי) ועוד. למאכלים העריבים הללו צורפו כוסות יין משל יקבי ג’יניאו וקואינקה. המאכלים הוכנו בידי עקרות הבית מתוך שמחה ועליצות ותוך כדי עבודה פצחו בשירים פורימיים.

גיזאנדוניס אה לאס קוזינאס

אזיינדו לאס גאינאס

קאי מאק אי אגורט אי מיאינאס

אין אל דיה די פורים.


טבחים במטבח תרנגולות מכינים / שמנת ויוגורט וחביתות ביום זה הפורים.

אמותינו חיבבו את אסתר המלכה ושרו שירי תהילה לכבודה. התפארו בה על אשר עלתה לגדולה וגורמת להן אושר ושמחה דוקא בפרוס חג הפסח שהוא להן חודש של עבודה מפרכת. “ביבה יו ביבה איל ריי, ביבה לה ריינה די אסתר כי טנטו פלאזיר מוס דיו”. כלומר, לחיי ולחיי המלך, תחי המלכה אסתר על רוב הנחת שגמלה לנו. ואילו על זרש שפכו אמותינו חיצי לעג למכביר וביחוד לועגות היו לבגדי החופה שלה, “לה אנשואר די זרש”.

אולם גם בשעות שמחה לא יכלו אמותינו להסיח דעתן מדאגותיהן וציפו לרחמי שמים. “מוזוטרוס טנימוס און פאדרי רחמן קי מוס אפיאדה אי אה המן לו מאתה”. היינו, אב רחמן לנו המרחם עלינו ואת המן הוא מכרית.

בשעת הסעודה שרים היו שירים לרוב שהיו נקראים “קומפלאס די פורים”. זכור לי שיר פורימי נודע שאבא היה חוזר ושר באזני הסבתא הסלוניקאית עם הקופיה הנוצצת על ראשה, שהיתה מפזמת עמו בלחש:

קואנדו המן סי אינבוראג’ו

אי סאליו אפ’וירה

אה סוס איזוס פריגונטו

כי פרשה אירה

לי די שירון וארא

וארא אל אברהם.

אי סו איזו אדליא

קי לו אינקולגאן אה איל אייה

סי קיריש ויר ראיה

אמנינה איס פורים.

אי טו זרש לה לוקה

אה טי אבלאר נו טי טוקה

אי פור טי אורדאן לה פורקה

אין לוס דיאס די פורים.


(כשהשתכר המן יצא לחצר ואת בניו שאל מה שמה של פרשת השבוע, דהיינו באיזו פרשה עסקינן. אמרו לו ואירא, כלומר עומדים אנו בפרשת וארא אל אברהם. ואת בנו אדליא אשר ראוי הוא לתליה. ואם רוצים אתם ראיה הרי מחר הוא יום פורים. ואַת זרש המשוגעת אסור לך שתדברי. גם למענך הזמינו את עץ התליה ביום פורים).

בחג הפורים נטלו להן הנשים חופש מעט. הן נשאו קולן בשיר וחלקן בזמרה לא היה פחות מחלקם של הגברים. הללו לא ראו בכך משום התפקרות כלל. להיפך, נהנים היו לראות אותן שמחות ומשרות עליזות על החג.


 

בפרוס הפסח    🔗

פורים חלף עבר ונדמו ה“קומפלאס” והדי הצחוק של אמותינו על המן וושתי. עתה התחילו לתת את הדעת על פסח העומד על הסף. אכן, חסד עשה הקדוש ברוך הוא עמהן שקבע את הפסח חדש אחד בלבד לאחר פורים. שאילו חל פסח חדשיים או שלושה לאחר פורים כי אז היו אמותינו עובדות ללא הרף ימים ושבועות רבים. “למצוא” עבודות “מתחת לאדמה” (די באשו די לה טיירה) לא היה הדבר קשה ביותר. מומחיות היו לכך. וכדי להצטדק בפני בני הבית שהתרעמו לפעמים היו עונות במימרה שהיה בה משום נימה של היתול: “פורים פורים לנו פסח אין לה מאנו”, דהיינו עודנו בשמחת פורים והפסח אחר כתלנו, הנה הוא בידינו.

לאמיתו של דבר ההכנות לקראת הפסח התחילו כבר לאחר חנוכה. אולם אז הסתפקו אמותינו ב“הרהורים ובתכניות” בלבד, וכל שעשו עשו בהצנע שלא להעלות את חמתם של הגברים שהתרעמו על זריזותן המופרזת. ואילו עתה, לאחר הפורים, נהגו בגלוי וביד חזקה עד כדי כך שהפכו את הגברים למיותרים בכל תחומי הבית. שלטונם חלף וכוחם פג. דחוקים לקרן זוית ולא נתנו את הדעת עליהם כלל ועיקר. התמרמרותם היתה בחינת קול ענות חלושה והעמידו פנים של כבשות תמימות ואמרו לעצמם “כפרת עונות”. רק באזני ידידיהם, אחים לצרה, התלוננו על ה“פיזגוריס די לאס מוז’יריס” (קפדנותן של הנשים). מיום ליום נעשה המצב קשה מנשוא, שכן הם הפכו לנוודים ללא “אהל ומשכן” פשוטו כמשמעו. הבית היה נסגר בפני הגברים שעל אחר שעל ומקלט מעט מצאו ב“ישיבה” בה אמרו תהילים וקראו פרקי משניות. את המאכלים הגישו בפנות שבחצר, על המדרגות. לא ערכו כל שולחן. וכשנכנסו לחדר פנימה נערו את בגדיהם מכל פרור, ניקו שפתותיהם מכל שריד של אוכל.

על כל ההטרדה הזאת משיבות היו אמותינו תשובה נצחת: הזמן קצר והמלאכה מרובה, שאם נוציא מכלל החשבון ימי חמישי ושישי ושבתות הרי לא נותרו עד פסח אלא ימים ספורים. ולא זו בלבד: הגשמים עדיין לא פסקו כליל. גשמים הללו שכה השתוקקו להם בחורף עלולים היו ליהפך בימים אלה למטרד מדכא. הן התפללו לימי שמש צחים ובהירים למען תוכלנה להוציא לחצר את מטלטלי הבית ולנקותם. וכשירדו גשמים סמוך לפסח היו הגברים מתגרים בנשותיהם ואומרים גם מן השמיים מסייעים, שכן אפילו האויר הוכשר לפסח וכל החמץ שבחצרות והשכונה כולה נשטף והולך ואיננו.

אחיותינו, נתנו אף הן את ידיהן לקנוניה נגד הגברים. האחות הצעירה ביותר הפכה בחודש זה שליטה וכל יכולה. אבל לא בכדי, שכן מיד עם שובן מבית הספר אזרו חלציהן, לבשו סינרים, קשרו את שער ראשן, כיסוהו במטפחות ונגשו אל המלאכה.

ומה עשינו אנו הילדים בימים אלה? אמותינו ואחיותינו התנכרו לנו והתייחסו אלינו כאל בטלנים וטרדנים וגירשונו מעליהן כשם שמגרשים תרנגולים “קיש קיש אפואירה” (החוצה) אוצו רוצו מפה. ואנו היינו מצייתים בשקט ופורחים הרחק בחצר או יושבים על המדרגות.

קשים היו חיי אמותינו ואחיותינו בימים אלה ולא עלה בידיהן להתגבר על העבודה אלא בהיותן שקועות בשירה, ואמנם שרו ללא הפוגה, שרו יפה ובקולות ערבים. וקולן נשמע בחצרות ובסמטאות ואת השירה הזאת לוו שפשופה של המברשת וקלוחי המים שנשפכו על הרהיטים. בכבוד ובחיבה מסתכלים היינו במעשיהן שעה שהיו כפופות על הבלטות וממרקות אותן “קון פורג’ה, שאבון אי ארינה” (מברשת סבון וחול). צמותיהן של אחיותינו גלשו להן מתחת לשביסים ורגליהן היחפות טבלו במים. אהבה עמוקה אהבנו אותן בשעה זו ואף חמלנו עליהן. הן וכן אמותינו מחייכות היו לעברינו, שואלות למעשינו ברוך וברחמים כמתייסרות בלבן שאין שעתן פנויה לפנק אותנו וכאילו אומרות: הרי למענכם אנו טורחים וגמול לסבלכם תקבלו בחג הפסח המתקרב ובא עדינו, בית נקי ומצוחצח.

חרף העמל הרב לא פסק הצחוק מעל פניה של אמי שחוננה בחוש הומור, מדי שנה בשנה היתה חוזרת ומספרת סיפורים מבדחים על נשים אחרות שהחמירו בהכנות לפסח, וזאת כדי להקל מעלינו את הסבל: מעשה בחסיד סלוניקאי, היתה מספרת בחנה המיוחד, חכם בכור בנבנישטי שמו, ולו זקן גדול שירד על פי מידותיו. מיד לאחר הפורים היתה אשתו “הרוביסה” נוטלת את זקנו שעה שבעלה ישב לסעוד ומטמינתו בתוך שק של בד כדי שלא יתפזרו הפרורים עליו. בערב פסח היתה עומדת ורוחצת את זקנו הגדול היטב בסבון כדי לנקותו ולהכשירו לפסח. אני הקטן מתפתל הייתי מצחוק לשמע הסיפור ושמח בלבי שאין לי זקן.

כן נהגו, לספר על אשת אחד הרבנים הגדולים שהיתה מוציאה את הצמר (לאנה) מהמזרונים ומנערת אותו היטב מחשש של חמץ. לשם כך היתה מסתגרת בחדרה ועוסקת במלאכה.

הבה אפרט מקצת מן המלאכות שהנשים היו עסוקות בהן. ראשית כל מעשה הסיוד. הסיידים היו ברובם תימנים שעלו לארץ מתימן בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה ועסקו בעבודות בנין. הם התגוררו בשכונת “סוכת שלום” הקרובה. תחילה צריך היה לזכות בסייד כמה שבועות שלפני חג הפסח בהם החזיקו שבע נשים בסייד אחד, שכן ידיהם של אלה היו מלאות עבודה בעונה זו.

וכשזכו בסייד טוב וישר היו חוששות שמא לא יעלה הסיוד יפה. ועד שלא ראו את הסייד כגון “יוסף איל ימני” בעל העין הפוזלת עומד על המפתן החצר ופחי הסיד והמברשות בזרועותיו לא האמינו כי אכן יקיים זה את הבטחתו ויבוא. וגם לאחר שבא עדיין היה חשש שיעשה “ויברח” כדי לסייד שתי דירות בעת ובעונה אחת. ומשום כך נהגו “להפקיד” את המברשות הארוכות ודליי הסיד בבתים כדי להרגיע את בעלות הבית. סוף סוף נסתיים הסיוד בכי טוב והן אמא והן הסייד מרוצים ושבעים נחת. הדירה מסוידת כולה, סיד לבן על הכתלים ופס כחול רחב סביב סביב הקירות סמוך לרצפה.

נסתיים מעשה הסיוד התחילו בניקוי הרהיטים. ומה היו הרהיטים אם לא ארגזי עץ גדולים שנקראו “קאשאס” ו“באוליס” שבהם הטמינו לבנים וכלים שונים. כן השתמשו בתיבות עץ שהגיעו מרוסיה ובתוכן פחי נפט, כדי לערוך עליהן את הספות, לבד מאלה היה ה“בורון”, עם “הקאשוגיס”, מגירות, וכן “אלמאריו קון איספיז’וס” (ארון עם מראות).

על הרהיטים הללו שפכו הנשים את כל זעמן וחמתן. הן מירקו ושפשפו אותם במברשות וסבון וארינה, כלומר, החול, שהובא על ידי הערביים על גבי חמורים משפת הים של יפו ונמכר דליים דליים לבעלות הבית.

עתה הגיע תור המטבח על הכלים הרבים שבו, בעיקר כלי הנחושת. כדי להשתמש בכלים אלה בפסח היה צורך “לבער מהם את החמץ” על ידי ציפויים מחדש בבדיל לבן. מלאכה זו נקראה “איסטאניאר איל קוברי” ועסקו בה בעיקר הערביים.

שבועות אחדים לפני פסח נהגו להסתובב ברחובות היהודים ובחצרות ועל גביהם שקי בד שבתוכם נשאו את כלי הנחושת שאספו מהבתים. אמא היתה משטחת לפניהם את כלי הנחושת והם היו מעריכים את שכר העבודה. לאחר שקלא וטריא לפי דרכי המזרח כגון שהם היו נוקבים שכר פי שניים או שלושה ומתפשרים בפחות מרבע ממה שביקשו, היו מוציאים מכיס “הכומאבז” הקפטן המטונף, כמה מג’ידים לשם “ערבון”. את המג’ידים הלבנים והנוצצים האלה היו שוקלים בידי אמא בעין יפה והיא היתה מחזירה אותם להם לאחר מכן, כלומר כאשר החזירו את כלי הנחושת נקיים ונוצצים, בתוספת שכר עבודה כפי שהוסכם. אירע לפעמים שהכלים נתחלפו בטעות באלה של בעלת בית אחרת. אולם עינם של “האיסטאניאדוריס” (המנקים) היתה פקוחה ואמונה וידעו להחזיר כל כלי לבעליו. מלאכה מיוחדת זו נמשכה מפורים עד פסח.

לפעמים לקחו “האיסטאניאדוריס” הללו שותפים יהודים שסובבו בבתים ואספו את כלי הנחושת.

עדיין לא הזכרתי את ארון הספרים שגם הוא טעון היה ביעור חמץ. מלאכה זו אבא נטל על עצמו, ואני שמחתי לעזור על ידו, שכן אצל הספרדים היתה זו מלאכת גברים, להבדיל מרבני האשכנזים שנשיהם “השתלטו” גם על ארונות הספרים של בעליהן. אבא היה נוטל ספר ספר, “התלמוד הבבלי” הוצאת האלמנה ראם מוילנה, התלמוד הירושלמי, משניות, ספרי שאלות ותשובות מהם בכריכות נאות ומהם בכריכות ישנות למחצה, ועוד, ספרים שחלק מהם קבל אותם מירושה מסבי שנהג לקנות אותם מכספי מעשר ולרשום על שעריהם את המלים, “קניתי את הספר מכסף מעשר”. מנער היה את האבק והעובש מהם שנצטבר עליהם ובתוכם.

האשכנזים, כפי שזכור לי, נהגו אחרת. נשיהן הוציאו את הספרים לחצרות ופזרום על גבי ספסלים ארוכים כדי שהרוח תעלעל בהם במשך יום שלם ותפריח את האבק וכל לכלוך אחר מתוכם.

מנוחה ומרגוע מעמלן מצאו אמותינו בשעות הערב המאוחרות. עתה הסירו מעליהן את שמלות העבודה כדי להופיע בפני בעליהן כשהן מסודרות “טקאנאדאס” והתקינו עצמן לפוש על “המנדר” הספה, ולשתות בצוותא את ספל הקפה. כמה טעים היה באותה שעה ספל קפה שחור זה עם ה“ביסקוג’ו”, הכעך, הפריך. מעדנים ממש. בימי עבודה קשים אלה כמעט שלא בא אוכל לפיהן פרט ל“ג’יני די לינטיג’אס”, צלחת עדשים, או “ג’יני די אבאס אי ארוז”, צלחת שעועית עם אורז, שאכלו “אינפיאס”, בעמידה. ותוך כדי אכילה סוקרות היו בעיניהן את העבודות שנעשו ומתכננות את העבודות שעוד יש לעשותן מחר ומחרתיים.

אמותינו פנו לעזרה בעבודות קלות, ולא מעייפות ביותר, אל חמותיהן הזקנות שלא היו טרודות ביותר וצרכיהן מעטים.

“ג’אנום, פאסי אמניאנה פור אקי” אנא עברי מכאן מחר, הייתה אמי פונה לחמותה הסלוניקאית, זו הסבתה הנחמדה שהשפיעה עלינו רוב טובה, כדי שתעזור לנו בהכנות לפסח.

“אי יו נו טינגו פסח”? וכי לי אין פסח, היתה סבתה משיבה בשאלה. ומוסיפה, “אי יו טינגו אה פאזיר” (גם לי יש מה לעשות).

“יא באסטה פריגאר (ואת המילה פריגאר היתה אמי מבטא במבטא סלוניקאי עם גימל רפויה) לאס טבלאס”, מספיק לשפשף את לוחות העץ (הכוונה לתיבות העץ שסבתה הניחה בהן את כלי הבית), השיבה לה אמא במקצת אירוניה ונימה של קינטור. ידועה היתה סבתי בנקיונה המופרז.

עתה דומני, שלמה המלאכה, שכן ה“מנדיריס”, ספות העץ כבר היו סדורות ומכסה לבן פרוש עליהן. מעתה אסורה שבעתיים הגישה לכל מקום בבית שניכר בו שהוכשר לפסח.


ב    🔗

מבין כל חדשי השנה היה חודש זה שבין פורים לפסח הקשה ביותר לועד העדה הספרדית בירושלים. לאחר פורים מתאספים היו חברי הועד כמעט מדי יום ביומו כדי לטכס עצה כיצד לספק מצות לעניי העיר. כפי שנאמר בחוברת שיצאה לאור בשנת תרס“א על ידי הועד, “לעיה”ק ירושלים יתאספו המונים המונים מערי סוריה ותימן פרס ותורכיה וכו' ואך לפתח בית ועדנו רובצים ודורשים עזר בצר להם להשביע רעבונם. בעת על עפעפיהם ילין צל מות להצילם מפח יקוש, אותם ואת נשיהם ואת עולליהם האומללים”.

הועד שכן בבנין התלמוד תורה והחדר ששימש משרד קראו “לה אודה”. בחדר זה, ישבו חברי הועד על המדוכה כיצד לגייס כמה מאות נפוליונים לקניית קמח לאפיית מצות, תפוחי אדמה ויין לשם חלוקת רוטל מצה לכל נצרך ובקבוק יין. בחודש זה ציפו לכספים שצריכים היו להגיע מהשליחים שבמערב הפנימי או ממערב החיצון, מהודו, בוכארה ומערביסטאן, שכן לא עניי ירושלים בלבד חיכו למנת המצות אלא גם הרבנים שנהגו לקבל את מענק החג “תפארת לישראל”, וחכמי התלמוד תורה של הספרדים, חברי בתי הדין, סופרי הועד, שמשים, החכם באשי, הקוואס של הרב הראשי ועוד, את משכורתם שלא שולמה להם במשך חדשים מספר.

אכן לעתים רחוקות נתרחשו נסים. אגדות התהלכו בקרב בני העדה על נדיבים נסתרים אשר הופיעו ונגלו בשעת צרה ומצוקה והצילו את העדה מרעב, ביניהם נדיבים ואורחים שבאו לחוג את הפסח בירושלים. משלחת של רבנים נציגי ועד העדה, ערכו ביקורים בבתי גבירים ושאר נכבדים. הם נהגו לשכור עגלה ונשאו אתם מכתב הערוך בשפה עברית מליצית בצירוף תרגום אנגלי או צרפתי רצוף דברים קורעים לב על מצוקתם של בני העדה. בשולי המכתבים הבריקו החותמות העגולים שבתוכם התנוססו באותיות זעירות בעברית ערבית וצרפתית שמותיהם של “הקאים מקאם חכם באשי” נשיא העדה ובצד כל אלה חתימותיהם המסולסלות של אבות בתי דין בראשן התואר “הצעיר” או “ע”ה" ובסופן ס"ט לאמור “ספרדי טהור” או “סיפא טובה” או “סימן טוב” (גירסאות המשמשות נושא לעיונים בין חוקרינו).

גדולי הרבנים עסקו באיסוף חיטי דפסחא שלא על מנת לקבל פרס. הם סובבו מחנות לחנות ומבית לבית ופנו אל התושבים בהכרת ערך המעשה שהם עושים ועם זאת בחן ובנועם שאפין אותם. אולם לא רב היה מספר הסוחרים שיכלו לתרום כפי שהיו רוצים. בדו“ח של הועד משנת תרנ”א אנו קוראים: “לא יכלנו להעמיס על תושבי עיקו”ת, עתה אחרת דברנו אתכם. אך לא נוכל עוד העמס עליהם כי סוחריה מועטים ומרביתם לא על נקלה תשיג ידם להביא טרף לביתם". אל הרבנים נלוו לפעמים נכבדי העדה וסוחריה וביחוד הסוחר מאיר גאני.

זקני ירושלים מספרים כי באחת השנים בתקופת כהונתו של הראשון לציון מאיר פניז’ל (המרפ"א) לא נאותו האופים למסור את המצות לידי הכולל עד אשר יסלקו את חובם. ימי הפסח קרבו ובאו ובידי הרב לא נמצא הסכום הדרוש. הרב הישיש פנה לתפילה ובקשה. הסתגר בחדרו וציווה על שמשו חכם יצחק טאג’יר לא לתת לאיש להיכנס אליו. חבריו הרבנים ישבו בחדר סמוך אמרו תהילים וקראו בקול נכאים את הקינה של תשעה באב “על נהרות בבל”. בעוד הכל מתאבלים הופיע אדם לבוש בגדים ארופים, משקפי זהב על עיניו, וביקש שיתנוהו לראות את הרב. השמש הציץ דרך חור המנעול וראה את הרב הישיש חגור שק, אפר על ראשו, ומפיל תחינתו לפני האל. השמש לא נתן לאורח להיכנס. אז שלף האיש פנקס מכיסו ונתן בידי השמש המחאה על סך מאתיים נפוליונים ונעלם. השמש פרץ בשמחה לחדרו של הרב ומסר לו את ההמחאה. החוב לאופים סולק ולרבנים חילקו באותה שנה פעמיים “תפארת לישראל”, ואילו שמו של הנדיב נשאר סוד עד היום הזה.

הועד נהג למסור בקבלנות את קנית החטים, ניפויים וטחינתם, כעין מכרז. בכל שנה זכה במכרז קבלן אחר. בין אלה שזכו במכרזים בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה ראוי להזכיר את סימן טוב אדוני, יוסף ברזאני, חכם אברהם בצראוי, ובני משפחת פרנס.

סיפר לי פעם ח’אוג’ה יוסף ברזאני. “פעם עשינו שותפות, אביך, חכם יוסף מרדכי לוי, ואנכי. קנינו חטים והבאנו אותם לחדר האוכל המרווח של בית חינוך יתומים בו ישבו “מונדאדיראס”, נשים פרסיות ותימניות שהיו מבררות את החיטה בתוך מגשי נחושת גדולים עגולים ומוציאים מתוכם החצץ ושאר דברי פסולת. ובאותה שנה הרוחנו שלושתנו כמה נפוליונים”.

המצות שנאפו באותם הימים היו “פוסטימאס” – הוסיף מר ברזאני – דהיינו לא מהוקצעות לא נאות אף קשות לאכילה. מה עשיתי הלכתי והזמנתי “מאקינה די מצות די לוס אישכינאזים” דהיינו מכונה של מצות של האשכנזים שהבצק היה עובר בין שני גלגלים והמצה היתה עדינה יותר ודומה למצה שהוכנה על ידי האשכנזים.

אפיית המצות נמסרה למספר האופים שבירושלים. כל אופה קיבל עליו להכין כך וכך קנטארים של מצה, וזאת כדי לתת “פרנסה” למספר רב יותר של אופים.

בעלי התנור ב“עארה”, רחוב היהודים היו האופים האחים שחאדה, יקו (יעקב) אל קיקי, דאווידיה, תנורם היה במידאן, האופה מימאראן תנורו נמצא “אה לה קנטרה די לוס קראים”, ברובע הקראים, ותנורו של צדוק מזרחי רחוק יותר “בחמאם איל עין” שברובע המוסלמי. בשבועות האחרונים שלפני הפסח אפו מצות ארבעה ימים בשבוע ואילו את הלחם אפו ביום חמישי ושישי.

אולם היו תנורים שלא אפו לחם מפורים ועד פסח. תנורים אלו אפו את המצות של ועד העדה הספרדית.

היו גם בעלי בתים שהכינו בעצמם את המצות. מספר בנו של אליהו אירמוזה שאביו היה הולך לאחד התנורים ומכין את המצות במו ידיו.

כדי לפקח על הכשרות באותם תנורים שאפו בהם את המצות בלילות מינה ועד העדה משגיח מיוחד שהיה מקפיד על ניקוי “הבלטות”, רצפות האבן, מכל שריד או חשש של חמץ. חדר התנור היה מתמלא נשים וגברים שהיו לשים את העיסה “אמאסאר אי אפיניאר” עד שהפכה קשה ביותר כדי שלא תדבק בבלטה שאז לא היתה המצה כשרה. דודי משה קואינקה היה אחד המשגיחים האלה והוא היה מספר כי העבודה היתה קשה ומפרכת והעובדים שפכו את לבם בשיר לפעמים הרטיבו את גרונם בכוסית עראק.

גם לאחר שהביאו לירושלים את “המצה פראנקה” מצה ארופית, העדיפו רבים לאכול מהמצה הטעימה שנאפתה בתנורי העיר העתיקה של ירושלים, שקראו לה “מצה די פליג’ה”. (מצה העשויה במערוך).

כזאת היתה סדר חלוקת המצות. כל נצרך קיבל פתק למצה “תזכריקו” (כרטיס) וניגש לאחד התנורים לקבל את מנתו. היו שקיבלו את מנת המצות בחצר ריקה שעמדה מול בית החולים “משגב לדך”. חצר זו שימשה בדרך כלל לחלוקת מצרכי אוכל ובגדים ישנים לעניים.

ומי לא היה עני בקרב העדה הספרדית בירושלים? כולם היו עניים וכולם נזקקו לרוטל מצה. אך בין העניים היו גם בעלי זרוע, אנשים תוקפנים ועזי פנים שביימו הפגנות סוערות ו“שפכו את דמם” של רבנינו. כנגד “בריונים” אלה, כפי שכינום, לא נמצאה כל עצה ותושיה.


ג    🔗

תגרי חברון המוסלמים הביאו בימים אלה למכירה בירושלים כדי חרס גדולים למים “טינאז’אס”, וקדרות חרס לבשול שנועדו לבוא במקומם של כלי החמץ. מספרים על אבושדיד, איש חברון, זה הגבר יפה התואר והתמיר, שנהג ללכת לחברון ולחזור לירושלים ברגל על מנת להביא תרנגולות, וגבינה בשר ויין לכמה מידידיו ומכיריו בירושלים לכבוד חג הפסח.5 באחד מימי ניסן כשהלך ברגל כדרכו מחברון לירושלים פגש במוסלמי איש חברון שנהג בחמור טעון כדי חרס למכירה בירושלים. וכדי לזרז את חמורו היה מצעק ואומר: אמשי יא יהודי (הזדרז יהודי), אבושדיד יהודי גא היה ודברי הנבלה של בעל החמור העלו את חמתו. מה עשה התקרב אל אזן החמור ועשה עצמו כאילו הוא לוחש לו דבר, ותוך כדי לחישה הטיל מאפר הסיגרה שבידו אל תוך תנוך אזנו. החמור התחיל להשתולל ושבר את כדי החרס שנשא על גבו. בהגיע המוסלמי לירושלים התאונן על אבושדיד בפני קצין המשטרה אמין אפנדי. “אדוני הקצין, אמר המוסלמי, אינני יודע מה לחש היהודי על אזנו של החמור, אבל עובדה היא כי לאחר הלחישה התחיל החמור להשתולל ושבר את כדי החרס”. הקצין פנה אל אבושדיד ושאל: מה לחשת על אוזן החמור? אבושדיד השיב לו: אדוני הקצין, היה זה יום שישי וכידוע לך מזדרזים אנו היהודים ביום זה לסיום עיסוקנו כדי לקבל את פני השבת. לאחר ששמעתי את בעל החמור הקורא לחמורו “יא יהודי”, ניגשתי אליו ואמרתי לו הן יודע אתה שעוד מעט ערב שבת ועליך להזדרז. החמור הזדרז והתחיל לרוץ וגרם לשבירת כדי החרס. מה פשעי ומה חטאתי? חייך הקצין ופיטר את היהודי בלא עונש.

סמוך לחג הפסח נהגו מאיר חפץ, אליהו אירמוזה ואוואדיש ללכת לכפרים הערבים שבסביבת ירושלים כדי להכין גבינה, שכן בעונה זו היה החלב מצוי בשפע. את הגבינה שמרו בפחים שמלאו אותם ב“סאלאמורה” (מי מלח). בתקופה שבין פורים לפסח הרבינו לאכול גבינה מלוחה עם ביצים מטוגנות ובצלים טריים. זה היה אחד המאכלים החביבים שאמותינו שהיו טרודות בעבודה, הכינו ללא יגיעה רבה.

בערב פסח קנינו בשוק כמויות גדולות של ביצים, שאותן נהגו אמותינו לרחוץ “בליפה אי שאבון”, מחשש חמץ. את הביצים הביאו ערביי הכפרים שבסביבות חברון “בסחארות” תיבות עץ מלאות קש. בוררים היינו את הביצים תוך כפיפת־גוף והמוכר היה מקרב כל ביצה לעיניו בודקה באור ומונה אותן בשירה, אחת ואחת אחת ושתים וכו'.

בהיותינו בשוק הגדול שבעיר העתיקה נהגנו לסור אל חנות היין של טפרברג שעמדה ברחוב חב"ד. אהבתי להכנס לחנות יין זו שבעליה היה יהודי נעים הליכות, דיבורו בנחת ופניו מאירים תמיד שלא כשאר המוזגים שפניהם היו זעומים ורוטנים. טפרברג המוזג שהיה בר־אורין ויודע תורה, היה מכבד תלמידי חכמים. מדבר היה עברית צחה, ומלווה אותנו בברכות החג המסורתית.

מחנותו נשאתי את “הבוקאל”, זו הצנצנת הגדולה שהכילה רוטל יין לארבע כוסות, ובקבוק קטן של שכר. סיימנו את קניית צרכינו ופנינו לעבר שער יפו. פה עמדה שורה ארוכה של עגלות שציפו לנוסעים. בערב חג לא עמדו הסוסים בטלים כשהם סועדים את לבם מתוך שקי אוכל שהיו העגלונים קושרים מסביב ראשיהם. אף הסוסים “עבדו קשה” בערבי חגים ושבתות. בכל ימות השבוע היינו רואים את העגלונים יושבים בתוך העגלות משוחחים ביניהם כשעל צואריהם של הסוסים קשורים שקי התבן ואוכלים בשלוה ונחת.

העגלונים צעקו “אריבה” כלומר למעלה, והכונה לשכונת מחנה יהודה, ואחרים קוראים “מיו שורים” כלומר מאה שערים. הנוסעים עלו על העגלות הם וצרורותיהם כשהם צפופים ודחוקים. אני בחרתי לשבת ליד מושב העגלון שכן לפעמים, אם היה העגלון נוח לבריות ומחבב ילדים, היה נותן לי להחזיק במושכות של הסוסים או בשוט ולסייע לו בקריאות “דיו דיו”.

בין פורים לפסח הופיע בשוק הסוכר הכשר שהגיע ממצרים. קונוסים עטופים נייר כחול, שהיו תלויים להם בפתחי החנויות. קונוסים אלה בישרו את בוא החג. את הקונוסים הללו היו אמותינו כותשים במכתשי הנחושת כדי להפוך אותו לדקיק. אולם רבנינו לא נתנו אימון רב בכשרותם על אף תעודות ההכשר שהיו דבוקות על גביהם. התענו והתאפקו ולא טעמו סוכר זה, העדיפו להמתיק את הקפה בתמרים יבשים שמצצו בפיהם.

ימים אחדים לפני הפסח היה אבא פונה לאמי ומבקש ממנה “אונה סבאנה” (סדין לבן). ידענו כי המצה עלולה לבוא היום הביתה, ואכן בשעות הערב הובאה המצה כשהיא עטופה בסדין לבן או נתונה בתוך סלי קש גדולים. מצה זו מקודשת ונערצה היתה עלינו שכן בשאר ימות השנה לא ראינו אותה כלל בעינינו. המצות היו עגולות ותפוחות מכוסות “פושקאס פריטאס”, אבעבועות שחורות, כלומר מיני כוויות. אמותינו נוטלות היו את המצות וטומנות אותן מיד לתוך ה“קאשאס” או ה“באוליס” (תיבות העץ) כדי שלא תיגע בהן יד. אנו הילדים אורבים היינו בשעת העברת המצות מהסדין אל תוך התיבות כדי לזכות בפרור או חתיכה שנשמטה מתוך הסדין. היינו חוטפים ושמים בפינו.

יום לפני החג כשנסתיימו כמעט עבודות הבית, הגיע תורינו, כלומר הגברים, מבוגרים וקטנים, להוריד את כלי הפסח ממקומם שבעלית הגג (“אבאשאר לה לוסה”). שמחנו לשוב ולהיפגש עם אותן צלחות המקושטות בציורים וכוסות הדורות, מזלגות וכפות בעלי ניצבי שנהב או עצם, ושאר כלי מטבח נוצצים. בזהירות רבה הורדנו אותם והעברנו הכל אל המטבח המבריק בנקיונו. כלים יפים ופשוטים אלה מילאו לב הכל שמחה ואושר. ואילו אנו הילדים דימינו לראות בהם כלים יקרים ומפוארים שהוצאנום ממערת פלאים.

שלמה המלאכה עתה לא נותר לנו אלא לעסוק בביעור חמץ, בהכנת החרוסת, ובאפית השמורה, אלה היו עבודות גברים ממש.


 

פסח    🔗

את הכרת ערכו של חג הפסח, השונה משאר כל חגי השנה, הרגשנו עוד בערב כל חמירא. בשעת בין הערביים הטמינה אמא צרורות קטנים ובתוכם פרוסות לחם זעירות עטופות נייר בפינות שונות של הבית, פינות נעלמות כביכול. לאחר שחזר אבא מתפילת ערבית בבית הכנסת, נטל בידו נר והתחיל לאסוף את הצרורות כביכול היה מחפש, אולם למעשה ניחש וידע את מקומות הסתר, שכן אמא צעדה אחריו. זה היה המעשה האחרון לבדיקת חמץ בבית, סמל לביעור חמץ.

באותה שעה נגררנו אנו הילדים אחרי אבא, מתכופפים מתחת למיטות, מתחת לארונות ולשידות והגענו עד לאותם מקומות שמזה ימים נאסר עלינו לגשת אליהם. ברגעים אלה חוגגים היינו את נצחוננו. אחיותינו עמדו מן הצד אך השגיחו עלינו בשבע עינים פן נעשה מעשה קונדס ונטמין בהסתר דבר חמץ מתחת לאיזה ארון. אולם פחדן היה פחד שוא, שכן הורינו ידעו בדיוק את מספר פרוסות הלחם, שהונחו בפינות הבית.

למחרת השכמנו קום. עוד רבה היתה המלאכה לפנינו. אני הלכתי עם אבא לבית הכנסת. לאחר התפילה העמידו בחצר שולחנות ארוכים עליהם היו ערוכים מיני מאכל ומשקה כגון לחם טרי, האחרון שנאפה עם שחר, גבינה סרדינים, ביצים קשות, מיני מאפה, לעקעך, תמרים, זיתים, בצלים ירוקים וכן יי"ש. כל זה נועד לסעודה שנקראה סעודת־בכורות. לפי הדין חייבים היו הבכורות לצום בערב פסח, מעין מתן הודיה לאלהים על שהפלה אותם לטובה מבכורות מצרים. אולם אלה הבכורות המשתתפים בסעודת מצווה פטורים היו מהצום. אבות שבניהם או בנותיהם עדיין יונקי שדיים, חייבים היו בצום במקום עולליהם. ואם טעמו אפילו כזית מסעודת הבכורות אף הם היו פטורים מן הצום. אמי וכן אחותי בכורות היו ומכיוון שלא השתתפו בסעודה הבאתי אני להן פרוסת עוגה או תמר. כשהייתי מגיש לאחותי הבכירה את הכזית מסעודת המצווה מוסיף הייתי ואומר: “התכבדי בכורה לה בובה”, כלומר בכורה הטפשה, שכן סברה היתה נפוצה בקרב עדות המזרח שכל בכור או בכורה בחזקת טפשים הם, וזאת על סמך הפסוק “כל בכור בהמה”.

כמובן שקדמה לסעודה זו סיומה של מסכת שאבא היה מסיימה בערב פסח. כן נהג אבא לסיים ביום הולדתי את הדף האחרון של המסכת שהיה קורא אתי בכל ימות השנה. נדר נדר אבי, לאחר שנפטרו כמה בנים לפני, לקרוא מדי שנה בשנה מסכת אחת ולסיימה בערב יום הולדתי.

שאר בני הבית אכלו את סעודת הבוקר בחצר. לאחר מכן סרות היו אלינו פלחיות מכפרי הסביבה ואוספות לתוך סליהן את שיירי הלחם החמץ, וכדי שלא לקבל לחם חסד נתנו לנו תמורתו מלוא חפניים שקדים ירוקים ובצלים לחים.

בערב פסח וכמו כן בערבי שאר החגים, נהגנו ללכת לבית המרחץ. שניים היו בתי המרחץ הידועים. “חמאם אל עין” שבעיר העתיקה סמוך למסגד עומר, ו“חמאם סיתנא מרים” שבשער החומה המזרחית. אלו היו ההזדמנויות היחידות שבהן נהנינו מרחיצה במים חמים בשפע ומשפשוף הגוף שנעשה בידי אנשי בית המרחץ הערביים. אלה העבירו על גופינו מטלית קשה, שהוציאה מגופנו אטריות של זיעה. ביקור אחד בבית המרחץ בערב פסח, זוכר אני עד היום. אבא לקחני עמו אל “חמאם סיתנא מרים”. בצעדים קטנים ונחפזים נגררתי אחריו, עמו ועם הרב יוסף מרדכי הלוי וח’אוג’ה יוסף ברזאני ובידי “הבוגו די בניו” כלומר חבילה שהכילה את הלבנים.

ביום זה דהיינו בערב החג, הוטלה עלי השליחות ללכת אל ביתו של מר יוסף ברזאני, שהתגורר בשכונת “אבו אל בצל”. מטרת שליחותי היתה לקבל ממנו קמח להכנת מצה שמורה. ממלא היה מר ברזאני את שק הבד הקטן והלבן קמח ומלווה אותי בדברים: “דילי אה טו פאדרי קאדה אניו מיז’וראדו”, אמור לאביך שיזכה לשנים רבות. כך היה מנהגו של מר ברזאני לחלק למספר תלמידי חכמים שנמנו בין ידידיו קמח למצה שמורה.

בשעות שלאחר הצהרים היה אבא הולך לתנור שבקרבת מקום כדי להכין את השמורה. בתנור נאספו באותה שעה כמה רבנים. מראה התנור שונה היה משאר כל הימים. קדרות החמין, המגשים, טבלות הלחם וכו' נעלמו ממנו וכל כולו צח ומצוחצח. הרבנים פשטו מעליהם את איצטלאותיהם וכן הסירו מעל ראשיהם את מצנפות המשי השחורות, ונשארו רק עם “האנטרי” ו“הקפיטנה”, מעיל שחור קצר שהגיע עד למתניהם, ו“הטאקאיקה” שחבשו על ראשם. הם עמדו כפופים, שרווליהם מקופלים מעל לזרועותיהם ובידיהם הענוגות הרזות והחיוורות, לשים היו את הבצק שנועד לשמורה. תוך כדי העבודה היו הרבנים פוצחים בשיר הלל כמקובל. אנו ילדים הסתכלנו עליהם בתמהון. הכיצד? אבא וחבריו הרבנים הפכו להיות אופים! הבצק היה קשה כאבן והם התאמצו בכל כחם לרככו, כדי שהשמורות תהיינה טעימות וקלות לעיכול. בערב בשעת הסעודה, כשהיינו טועמים מהשמורה, מספר היה אבא כי עמל קשה עד אשר הוציא מתחת ידיו שמורה טובה והשמורה איננה “קוירנוס” (דהיינו קשה כקרני פרה), אלא שמורה שניתן לכרוך אותה בחרוסת ולאכלה בלי חשש של קלקול קיבה.

יצאו השמורות מהתנור כשהן מסומנות בסימנים מיוחדים על ידי המזלג, כדי להבחין בין השמורה העליונה האמצעית והאפיקומן, ובעודן חמות עטפו אותן במטפחות לבנות ונשאו אותן תחת בית השחי הביתה. לאופים העניקו שכרם בעין יפה ונפרדו אלה מאלה בברכת “תזכו לשנים רבות”.

אולם, חרף המאמץ הרב, לא תמיד עלו השמורות יפה. כמה התענו הורינו וסבינו בלעסם את השמורה העבה, עד תומה כפי הדין. זוכר אני את אבא כשהוא מסב בכסאו ושיניו התותבות לועסות ולועסות בלי הפוגה ואינו מוציא הגה מפיו. תוך כדי לעיסה, היה שם אצבעו לפיו כדי לרמז לנו שלא נדבר ונאכל את השמורה עד גמירה. אמי, נכדת הרב יצחק פראג, הרב האשכנזי “שהסתפרד”, שני אחיה היו רוקחים ואחיה השלישי רופא. כיון שכך הרי היתה בקיאה בחכמת הרפואה. היא עמדה וטענה, בהומור כמובן, כי אכילת מנות גדולות של השמורה יש בה כדי להזיק לגוף. שכן קשה היא ללעיסה. אף סבתי לעסה את השמורה בחניכיה והשתדלה לקיים את המצווה כדין וכהלכה.

לפעמים אירע כי אכן נתקעו “הבוקאדוס” (פרוסות השמורה) “אה לה בוקה דיל קוראסון” (בשער הלב) וגרמו מיחושים להורינו בשעות הלילה המאוחרות. מספרים כי פעמים רבות הרגיש הצדיק החסיד רבי יצחק באדהב, תושב שכונת מונטיפיורי הישנה, כאבים מחמת “הבוקאדוס” שאכל ושכנות חשו אליו עם כוס “אגואה די אואר” (מי שושנים) כדי להקל עליו את מחושיו, “ולהוריד” (אבאשאר) את השמורה שנתקעה לו “אה לה בוקה דיל קוראסון”.


ב    🔗

תפילת מעריב של פסח, נפתחה במזמור “הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו”. אכן קראנו מזמור זה בשמחה ובסיפוק נפש שכן נסתיימו סוף סוף כל עבודות הפסח. ולא לחינם כלל מזמור זה פעמים את המלים “ויצעקו” “ויזעקו”. מלים שבלי ספק מכוונות לנו המבוגרים והילדים. ועוד נאמר באותו מזמור “רעבים וגם צמאים יחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע וישמחו כי ישתוקו” וכו' האם אין בכל אלה רמזים לכל אותם ימים שבין פורים לפסח? וכשהגענו לסוף המזמור “מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'” פתח החזן בקדיש בניגון חגיגי.

מזמור זה שימש מעין פתיחה לחג. כשיצאנו מבית הכנסת ברכנו איש את רעהו וכל ראש משפחה הזמין אורחים, זקנים ואלמנות להסב לסדר.

בחייו של סבי, אבי אבי, חכם גבריאל שבתי יהושע, נהגנו לערוך את הסדר בביתו. בן חמש הייתי כשהשתתפתי בליל הסדר האחרון שחגגנו יחדיו, שכן באותה שנה נפטר סבי; הייתי נכדו הראשון מבנו יחידו וחיבה מיוחדת נודעת היתה לי ממנו. הוא קרא לי “יעקובצ’י” דרך חיבה. בהיותי בן שנה הצילני ממוות כשהשקוני בטעות רפואה “חיצונית”. הוא נשאני בזרועותיו ממונטיפיורי הישנה ועד לבית החולים “ביקור חולים” שבעיר העתיקה שם שטפו את קיבתי.

שונה היה אבא מסבי, הן בתכונותיו והן במראהו. סבי היה בעל קומה תמירה, פנים הדורים, מקפיד בלבושו, צועד בנחת עקב בצד אגודל מזגו שקט ונוח לבריות – בקיצור סלוניקאי טיפוסי אוהב חיים. לא כן אבא שקומתו היתה בינונית, מזגו סוער, תוסס ומלא חיים, חריף וממולח שאורך הרוח רחוק היה ממנו.

זכור לי היטב אותו ליל הסדר האחרון שבחייו. מיד בשובו מבית הכנסת פתח בנגון “קדש ורחץ” ולאחר שסיים חזר על כל אחת מהמלים. פתח בקדש ולאחר שקדש על היין אמר “ורחץ” והוסיף מיד בספרדית “סי לאבאראן לאס מאנוס אי נון דיראן ברכה פורקי ואמוס אה קומיר קוזה אמוז’אדה, כיאיס לה קוזה אמוז’אדה? איל אפיו”. היינו, יטלו ידיים ולא יאמרו ברכה על שאנו אוכלים דבר שהוא רטוב, מה הוא הדבר הרטוב, המרור הטבול בחומץ יין. הדברים היו נאמרים על דרך שאלה ותשובה, אלא שהוא היה השואל והוא היה המשיב.

עתה הגיע ל“מגיד” והוא פותח ואומר: “אינג’יראן לוס ואזוס די בינו אי דיראן לה הגדה קאנטאנדו”. ממלאים את הכוסות יין ואומרים את ההגדה בזמרה. בשעת אמירת עשר המכות מזלפים היו טיפות יין מתוך הכוס לתוך קערה כמניין המכות. ליצני הדור היו מוסיפים על עשר המכות עוד “מכה”, שקראו לה בנים כיוון שקשה היה צער גידול בנים. ובכלל, בליל הסדר, ניתן פורקן גם לבדיחות הדעת שסבי נטל בה חלק והשרה בכך אוירה של שמחה שהקיפה את כל בני הבית קטנים וגדולים.

בליל פסח נהגו משפחות רבות להתכנס יחד. והיו רבים מבני עמך שלא ידעו לקרוא את ההגדה והאזינו לה מפי אחרים. אבא מספר היה על יהודי סלוניקאי אחד שלא ידע לקרוא את ההגדה שאשתו היתה טוענת כנגדו תמיד ואומרת: ראה נא את כל השכנים שרים את ההגדה בשמחה וחדוה. ואילו אנו יושבים ומסבים לשולחן, סועדים את לבנו ללא אמירת הגדה. אז היה בעלה משיב לה: בואינה מוז’יר, אשתי הטובה, אספר לך את כל ההגדה כולה בשני משפטים: “טיאו משה קון טיאו פרעה סי פילייארון”, דוד משה ודוד פרעה פרצה קטטה ביניהם, “אי דיספואיס סי איזיירון פאס”, ולאחר מכן השלימו ביניהם. זה כל תכנה של ההגדה ועכשיו בואי ונשב לסעוד.

הילדים למדו את ההגדה במקורה בתלמוד תורה, אך אבותינו ידעוה בלאדינו וקראו אותה בלשון זו קטע קטע בשביל הנשים שתוכלנה אף הן להשתתף. בשנים האחרונות קראו בביתנו קטעים מספר בלאדינו כדי לגרום נחת רוח לסבתי הסלוניקאית שהסבה לשולחן, חרף אלמנותה, בכל הודה והדרה לבושה לבוש סלוניקאי טפוסי.

את ההגדה קראו כל בני הבית קטנים וגדולים. גם אמי השתתפה בקריאה וביקשה כי יתנו לה לקרוא את הקטעים הקצרים שאינם מסובכים ביותר. סבתי אשר לא ידעה לקרוא הסתכלה על כלתה בחיוך והערצה. אף כי היתה אשתו של אב בית דין בירושלים לא למדה לקרוא בצעירותה ובכך לא נבדלה מנשים רבות של רבנינו שלא ידעו לקרוא אף הן. אמי היתה יוצאת מן הכלל. אמה הביאה לה בילדותה חכם שילמד אותה בבית. היא ידעה לקרוא בספר תהלים ומדי שבת בשבתו קראה כמה מזמורים מתוכו כדי לקיים את נדרה אשר נדרה בקטנותי. אמי קראה גם ספרי רומאנים בלאדינו שנדפסו בבית הדפוס של שי"ש, שלמה ישראל שריזלי בירושלים ובדפוסי קושטא וסלוניקי. כן קראה את העתונים בלאדינו שנתקבלו מסלוניקי ומהגולה הספרדית באמריקה. אמי דיברה גם צרפתית וזאת בהשפעת אמה שהיתה ילידת מארסייל ואחיה שחונכו בבחרותם על ברכי התרבות הצרפתית בבירות אשר בלבנון. כן דיברה מעט ערבית ואף ידעה לכתוב “ליטרה די קארטה” או “סוליטריו” היינו כתב מיוחד בלאדינו ששימש לכתיבת מכתבים, והיא אשר כתבה את המכתבים לאבא בהיותו בשליחות מטעם העדה בחוץ־לארץ.

כשהגענו למקום שבהגדה רבן גמליאל היה אומר “כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו” – מפסיקים היינו כולנו בבת אחת כדי לתת לסבתה להשלים את הפסוק לאמור: “פסח מצה ומרור”. הבעה של נחת ופורקן היתה שפוכה ברגע זה על פניה, שבאמירתן של שלוש מלים אלו יצאה גם היא ידי חובתה בסדר ליל פסח.

חלקו הראשון של הסדר הגיע לסיומו. עתה שקענו באכילה שכן רעבים היינו, רק צלחת אחת של “סודרה”, פתיתי מצה עם ביצים אכלנו בסעודת הצהריים.

שאלתי פעם את יוסף ברזאני אילו מאכלים הכינו אמותינו לחג הפסח? והוא השיבני: “טורטה די מצה קון קארני”, עוגת מצה עם בשר הקרוי “פסטל לארגו”, קובאבאס קון קארני אי פניוניס, אנג’ינאראס ריינאדאס, קאלאבאסיקאס אינג’ידאס (קישואים ממולאים). כשהגיע לקאלאבאסיקאס (קישואים), לא היה יכול לשלוט בעצמו והוסיף: וינטי קאלבאסיסיקאס פור און גרוש. אי אוי דוס ליראס איל קילו, לאמור, עשרים קישואים בגרוש אחד והיום שתי לירות קילו. משהו מכל זה אכלנו בליל הסדר. כשסיימנו את הסעודה היה ראשינו סחרחר עלינו ותנומה נתלתה על עפעפינו מחמת מעט היין ששתינו. אולם עד מהרה גברנו על חולשתנו שכן עדיין נותר לנו לסיים את ההגדה. לאחר אמירת ברכת המזון פתחנו ב“שפוך חמתך” וגומר, והפעם ביתר מרץ והתעוררות. אהבנו את ההלל וביחוד את נגינתם של הפסוקים “אודך כי עניתני” שאבא נהג לשיר אותם בנגון מיוחד וכולנו שרנו אותם אתו. לאחר ההלל פתחנו ב“חד גדיא” ובתרגומו הספרדי “און קבריטיקו כי לו מירקו מי פאדרי” וכן “אחד מי יודע” ובתרגומו הספרדי “אונו קין סאביין אונו יו סאביין ועוד”. בשירים אלו השתתפו גם הנשים ששרו אותם בחן ובחדוה.

את ליל הסדר חתם “שיר השירים”. שרנו אותו בליל הסדר בפעם הראשונה והמשכנו בו בכל ערב שבת עד חג השבועות. בשנים מאוחרות יותר ככל שהבנים והבנות גדלו ונתחנכו בבתי הספר העבריים היו שסיימו את ליל הסדר בשירים לאומיים ציוניים. אותה שעה היו כבר העששיות מתעממות והקולות נצרדים ורק זעיר פה זעיר שם, בכל פינה ובכל סימטא של ירושלים הישנה והחדשה, עוד הדהדו קולות אחרונים ועייפים של ששון ושמחה. עד לאחר חצות. כדי לקיים את הפסוק “קריאת שמע של שחרית”.


ג    🔗

השאלה הראשונה שעלתה על דל שפתינו למחרת היום בשעת התפילה היתה “ביביטיס לוס קואטרו ואזוס, נו טי אימבורג’אטיס” האם שתית את ארבע הכוסות, האם לא השתכרת. האם נשארת ער עד “חד גדיא” האם החזקת מעמד עד הסוף ולא נשאו אותך אל מיטתך? אכן מעטים מאד מבין הילדים החזיקו מעמד.

מהגשמים נפרדנו בפזמון קצר אמרנו “לך לשלום גשם ובא בשלום טל, כי רב להושיע ומוריד הטל” ואילו לגשם הקדשנו פזמון ארוך שנאמר בסדר האליף בית “אל חי יפתח אוצרות שמים”. מכאן שחביב היה עלינו הגשם על אף הטרדות שגרם לנו הקטנים. “מוריד הטל” הזכיר לנו את הקיץ העומד על המפתן ועמו פגעים חדשים, אבק, צמא ומחלות לרוב.

בשעת העמידה של מוסף נמצאו תמיד כמה טרדנים שהזכירו למתפללים שיש לאמור מעתה “מוריד הטל” ולא “משיב הרוח ומוריד הגשם”, כאילו היה בטעות זו משום הפיכת סדרי בראשית וחששו כי במקום הטל שירד עלינו שעה שעדיין נמים היינו את שנתנו יפקדו אותנו גשמים. הקטעים שבמוסף “אלהינו ואלהי אבותינו מפני חטאינו” וכו‘, וכן “אלהינו ואלהי אבותינו מלך רחמן רחם עלינו” וכו’ הרעידו את הלב. תפילת מוסף שנאמרה בשלושה רגלים ליד הכותל המערבי נראית לי כתפילה המתאימה ביותר במעמד זה. עודני זוכר שעת תפילה זו ליד הכותל. יחידי בתי כנסת שונים שבעיר העתיקה ומחוצה לה פסעו עטופים בטליתות במדרגות היורדות לכותל המערבי. עמדנו לידו וכמו לוחשים היינו: “רבונו של עולם, הנה אנו נמצאים מחוץ למקום המקדש אך קרוב קרוב אליו, סמוך להר הבית ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך בבית בחירתך” כלום יש טרגדיה גדולה מזו? וכדי לנחם ולעודד את עצמנו מדובבים היינו: “שובה עלינו בהמון רחמיך בגלל אבות שעשו רצונך. בנה ביתך כבתחלה כונן בית מקדשך על מכונו, הראנו בבנינו שמחנו בתיקונו והשב שכינתך לתוכו”.

זכר תפילת מוסף ליד הכותל המערבי שהשתתפתי בה בזכות אבא שלקחני משכונת “עזרת ישראל” מקום מגורינו, עודנו חקוק עמוק בלבי. אכן חן מיוחד היה לתפילת מוסף שנאמרה במקום הזה.

לאחר התפילה, ישבנו לסעוד לסעודת הבוקר שבה אכלנו מיני מאפה מיוחדים לפסח. טעימים במיוחד היו ה“בורמואליס”, סופגניות, העשויות ממצה שרויה במים ומתובלת בביצים, שהיו נאכלות לאחר טיגון כשהן מכוסות שכבה דקה של סוכר טחונה או טבולה במי סוכר. כן חיבבנו את ה“קוקלאס”, כופתאות, של מצה טחונה, שהיו צפות על פני צלחת המרק. “הקובאבאס” הממולאות בשר, שהיזו עליהן מיץ לימון.

בחג הפסח לא היו עוגות. המצה שימשה עוגה טעימה ביותר. פתיתי מצה טבולים בקפה וחלב היו מאכל תאוה. כן אהבנו את “המאסאייקאס די גואיבו או די וינו”, עוגיות שנלושו ביין או בביצים שצורתן עגולה ונקובה חורים.

לכבוד החג לבשו אמותינו שמלות יפות וכשיצאו לבקר שמו עליהן את ה“שאל” או “הפישו” השחור אשר כיסה את כתפיהן ואת ראשיהן. חן רב נסוך היה עליהן שעה שצעדו מתונות. ועל הכל יפה במיוחד היתה ה“יאזמה”, זו המטפחת הצבעונית הדקה שכיסתה את הראש שבשוליה הבריקו ה“אויאס” הגדילים הצבעוניים רבי החן. ביאזמה זו באו לידי ביטוי גינוני התקשטותה של האשה, ממטפחת זו נשתקפו מאוויה ורגשותיה. היאזמה כיסתה את הראש, מלבד תלתל אחד או שנים שביצבצו חוצה. מתחת ליאזמה של נשים צעירות יותר חמקו שתי צמות שחורות וארוכות שדמו לשני נחשים התלויים להן על הגב. ה“יאזמה” היתה בלי ספק “המחשוף” המושך והמגרה ביותר של אמותינו. מה אהבתי לראות את היאזמה על שערותיה השחורות והמתולתלות של אמא שהיתה מקפידה בטיפולה בשעה שהופיעה לפני בעלה ומכל שכן לפני זרים.

שבעת ימי הפסח דמו לשבעת ימי חופה. הבית הבריק בנקיונו ודומה היה כי האביב פרץ לו דרך אל סמטאותיה של העיר העתיקה. השמחה שררה במעונותינו בכל ימי החג. הנשים נחו מן העמל שנמשך למעלה מחודש ימים ובילו עתה את הזמן בביקורים בבתי שכנות ובקבלת אורחים. אנו הקטנים נלוינו אל הורינו בביקוריהם אצל קרובי משפחה שהתגוררו בעיר העתיקה ובמונטיפיורי הישנה ואני נלויתי לאבא שערך את הבקור הראשון של החג אצל ה“ראשון לציון”.

ימי חול המועד נועדו גם לטיולים ולמסיבות משפחתיות. הטיולים נערכו מחוץ לעיר, במקומות שונים על החומה הפונים לעבר הרי ירושלים, בחורשת המנזר הארמני וכן בשאר קטעי חורשות וגנים בעיר העתיקה וסביבתה.

לאחר הפסח, השתדלו בני העיר העתיקה לצאת לשדות ולדרוך על הירק “פיזאר לאס ירבאס”. גם נפשם התגעגעה “לפרימה בירא” לאביב המרענן. בטיולים אלו צלו בשר כבש שבתקופה זו מצוי בשפע ואכלו חסות גדולות מכפר השילוח או משכם, אותן החסות שעליהן הבריקו מחמת ה“שמן” שנטף מהן. להשלמת השמחה נלוותה ה“טרבוקה” הקטנה שעליה הקישו ידיה העדינות של אשה. כן שרו שירי אביב שונים ו“רומנסות” ספרדיות ידועות שהזכירו לכל את ימי הנעורים. מסיבות המשפחה נערכו ברוב־עם בלילות לאור מנורות נפט גדולות ששימשו רק לעתות שמחה אלו. שרו, רקדו, לקול רעמי צחוק של המסובים. גם במסיבות אלו היתה ה“טרבוקה” בלבד מקור השמחה. הגרמפון עם משפכו הגדול ותקליטי הזמרים הערבים היו נחלתם של עשירים בלבד. אלה מוצבים היו בבתי קפה שונים וכל מי שביקש ליהנות מהם ישב על שרפרף קטן באחת הפינות והאזין למנגינות הערביות תוך גמיעת קפה תורכי.

כן היו שעשועים מסוג אחר. המון העם נהר לרובע “חאן אל זית” כדי לראות את “כרכוז עואז” (משחק בובות) או את הכבש בעל שני הראשים ושמונה הרגלים “ראס מן גייר גייט”, או ששחקו ב“דדוס” (קוביות) ו“בצרה” (קלפים).

החג היחידי שבו ציפו השכנים והמכרים המוסלמים לטובת הנאה מידידיהם היהודים היה חג הפסח, שכן ה“פטיר”, כלומר המצה היהודית, ערבה מאד לחיכם. המתנה הטובה שניתן היה להעניק למוסלמי בחג הפסח, היתה מנה של מצות. סלים אל חוסיני, ראש עירית ירושלים בשעתו. קיבל ברצון רב את מתנת־המצות שהגיש לו גזבר העיריה היהודי, חואג’ה יוסף ברזאני מדי שנה בשנה. וכשביקש פעם גם אליאס אפנדי הנוצרי לקבל מתנת מצות אמר לו הגזבר היהודי: “לפי טענתכם אפויה המצה בדם ילד נוצרי וכיצד רוצה אתה לטעום הימנה?” “בלאש מסח’רה, חדל להתלוצץ”, השיב אליאס הנוצרי, “אוהב אני לטבול את המצה בכוס הקפה והחלב שלי בבוקר”.

תמורת המצות הללו שהגישו למוסלמים כמתנת־חג, נתנו המוסלמים ליהודים עם צאת החג פיתות חמות, חמאה, דבש, זיתים, פרחים ותפוחי־זהב גדולים כשעל קליפותיהם “באראק” נייר־זהב דקיק, – מתנה שנתקבלה ברצון ובהכרת־טובה לאחר שבעת ימי הינזרות מלחם.

בחג הפסח חלו כמה אירועים שהעסיקו את בני ירושלים בימי חול המועד.

חג הפסח הנוצרי נחוג ביום הראשון של פסח ברוב פאר והדר. על גגות הבתים שבקרבת הקבר הקדוש “לה קימאדה” הצטופפו מאות נשים וגברים כדי לחזות בתהלוכה המפוארת של הפטריארך עם חבר אנשי הכמורה שהיו לבושים כולם בגדים רקומים בחוטי זהב ומשי, “ויסטידוס די קלאבידון אי די סירמה”. לפני התהלוכה צעדו הקוואסים של הקונסוליות השונות שהקישו בקצב במקלותיהם העטורים גולות כסף על אבני סמטאותיה של ירושלים.

חגיגה בעלת אופי שונה לגמרי, התקיימה ביום הראשון שלאחר חג הפסח, הלא היא חגיגת העליה לקברו של משה רבנו, נבי מוסה. מפיה של דודתי טיאה ליוג’ה קואינקה שמעתי: נוהגות היינו ללכת לשדה שמאחורי “אל בניו די לה מיריאמיקה”, בית המרחץ של מרים, ולחזות בעשרות הרקדנים הערבים שרקדו בחרבות שלופות. פחד אחז אותנו בראותינו את ערביי חברון וכפרי הסביבה כשהם מנופפים בחרבותיהם החדות וב“נבוטים” שבידיהם. רק אנשי המון העם, “ג’נטי די פרובידאד נו ג’ינטי די כבוד” (עניים ולא מכובדים) הלכו לחזות בתהלוכות אלו.

בימי הפסחא נתמלאו חוצותיה של ירושלים העתיקה, גם בעולי רגל שבאו מארצות אירופה. אנו הילדים נהגנו ללכת אחר קבוצות עולי הרגל הרוסיים שבאו מתחנת הרכבת עד לאכסניה שלהם במגרש הרוסים, או שעלו ברגל מנמלי יפו לירושלים כשבידיהם מקלות גדולים ועבים והם שרים ומתפללים. אנו רצים היינו אחריהם וקוראים לעומתם: “דריסטה מאריסטה6 איל ווירקו טי אריסטה אין דיאה די מרטיס”, כלומר שלום עליכם וכי השטן יגרור אותכם ביום שלישי.

הם לא הבינו כמובן את פשר קריאתנו והיו עונים לנו בנדנוד ראש. “דריסטה דריסטה”. עצובה היתה שירתם של הרוסים, וכולם, גברים ונשים לבשו בגדים שחורים ועבים. בעוברם ברחוב יפו, תימרו ענני אבק מתחת לרגליהם שהיו נתונות במגפים שחורים. זכורני כי פעם עברה קבוצה בת כמה מאות גברים ונשים דרך רחוב יפו ובידי כמה מאלה שהלכו בסוף השיירה, שמיכה עבה שעטפו בה גופתו של אדם שנפח, כנראה, את נשמתו בדרך.

־ ־ ־ ־ ־ ־

קשה היתה הפרידה מחג הפסח. במוצאי החג הלכנו לשדות לקטוף שבלי־שעורה ירוקים בהן חבטנו איש את ריעהו ובירכנו זה את זה משום מה בערבית “סנתך ח’דרה”, דהיינו תהא שנתך ירוקה, בצרוף הברכה המסורתית “קאדה אניו מיז’וראדו”, תזכו לשנים רבות. אנו הקטנים הרהבנו עוז בנפשנו ואחזנו בירק וחבטנו בו בעדינות, מתביישים קמעה ועינינו מושפלות, את הורינו ומאחלים להם שנה טובה ומבורכת.

במוצאי החג נהגו לקשט את השולחן בירק. הדליקו עששית, קאראיה, וערכו שולחן עם כל מיני מטעמים לקבל פני אורחים. בתחתיתה של העששית מניחים היו כמה מטבעות של זהב. למחרת החג נטלו את המטבעות המשומנות מתוך העששית ומשחו בהן את הידיים לסימן של ברכה והצלחה.

כן נהגו להניח במוצאי החג, “בג’וזדאן” (נרתיק הכסף) חצי־נפוליאון, לסימן ברכה. את זאת הניחו למשמרת במשך השנה, ולא פרטו את המטבע.

במוצאי חג הפסח, בלילה הראשון לספירת העומר נהגו הגברים להטמין לסימן ברכה בכיס בגדיהם גבישי־מלח שהחזיקו אותם עד היום האחרון לספירת העומר.

אף הנשים הוקירו את ימי “הספירה” האסורים בשמחה, ונהגו להפסיק את מלאכה התפירה סמוך לשעת המנחה.

בשעה מאוחרת בלילה, עלו מתוך החשכה קריאותיהם של האופים שהכריזו על “ליבאדורה בלנדה אי דורה” דהיינו שאור רך וקשה, לאפיית הלחם בידי בעלות הבית השכם ביום המחרת.


 

בין פסח לשבועות    🔗

א    🔗

חן מיוחד היה לשבתות שבין פסח לשבועות. שמחה רבה היתה שרויה במעונותינו בשבתות אלו. מלאי פיוט ושירה היו. הכל היו שרים. שרו “פרקי אבות”, “בר־יוחאי” ו“שיר השירים”. בני המשפחה, גדולים וקטנים, הורים וזקנים, ישבו בצוותא על הספות הלבנות שליד החלונות שמהן נשקפה ירושלים העתיקה על חומותיה הגבוהות ושרו בדבקות בלשון הקודש ובשפת לאדינו. ניגון אחד היה לשירת הקודש ולתרגומה הספרדי. קולותיהם של הגברים התלכדו והתמזגו בקולות הנשים. אכן לא דמו שבתות אלו לשאר שבתות השנה. כל האירועים המשפחתיים רוכזו בתקופה זו שבין פסח לשבועות. רגשות ומאווים שבכל השנה מוסתרים היו בין קיפולי הנשמה קמו עתה לתחייה. בתקופה קצרה זו באו הורינו במגע הדוק עם העולם ועם הטבע. בעונה זו נערכו “השטחות”, מסיבות, באויר החפשי במגרש שליד קבר שמעון הצדיק וכלבא שבוע. הורינו הרחיקו לכת ועד טבריה וצפת הגיעו. ואם כי הלכו להשתטח על קברי צדיקים, הרי בדרכם נהנו מזיו השדות הפורחים והעצים המלבלבים. היו שלנו תחת כיפות השמים בלילות ולבתיהם חזרו סמוך לחג השבועות. מעודדים חזרו כדי לעצור כח ולהתכונן לימי הקיץ החמים, לסבל המים, ולאבק של ירושלים.

מבין כל השירים והתשבחות שיצאו מפיהם של הורינו, פרקי אבות זכו יותר מכולם שכן מנגינתם רווית השמחה והכיסופים היתה תואמת את הלך הרוח שלנו בתקופה זו. “משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע”. זו היתה שירה עילאית שנבעה ממעמקי הלב. שירת געגועים לעולם שכולו טוב, עולם של מוסר, עולם של אמת וצדק. עד היום עולה באזני קולו של אבא שעה שהיה שר את “פרקי אבות”, מלווה בקולה הנעים של אמא. יחדיו שרו. לא לעתים קרובות זכיתי לשמוע אותם שרים שכן צער וסבל היו מנת חלקם. שעה שאמא שרה היא הניחה את כף ידה על אחת מלחייה כמו היתה מתביישת להרים קולה לפני גדולים ממנה. היא אהבה לשיר בהיתה יחידה, לבדה עם עצמה. רק בעת שהיו שרים יכלו להסיח דעתם מדאגות הפרנסה, צער גידול בנים, פגעים, מחלות ועולם של יופי נגלה לפניהם.


ב    🔗

שיר השירים היה מנת חלקם של הקטנים. היינו קוראים אותו בזמר ורננה בכל ערב שבת בבית הכנסת בין מנחה למעריב. לאחר סעודת הערב לפני ברכת המזון שרנו את “בר יוחאי”. כן ידענו על פה את מגילת רות מאחר שלמדנו אותה בחדר.

את ניגונה של מגילת רות למדתי בחדרו של חכם משה איל ינשרלי. יהודי שעלה לארץ מיוון והיה מראשוני המלמדים בשכונת אהל משה. יושבים היינו על דרגשים קטנים סביבו ואילו הוא, המלמד, ישב ב“כושה”, דהיינו על מזרן שהיה פרוש על גבי מחצלות, סביבו כרים קטנים ולידו שלחן קטן. הוא לא חיכה שאנו נשיר את מגילת רות. הוא עצמו קרא אותה ואנו הסתכלנו בו בהערצה. אותה שעה נשתכחו ממנו כל צרותיו ולא נתן דעתו על מעשיה של אשתו שעמדה במטבח הסמוך ועסקה בטיגון. שירתו הגיעה לכל קצות השכונה. לא היתה זו שירה סתם אלא הוא החיה בקולו ותנועותיו ובעיניו את גיבוריה של מגילת רות. היתה זאת מעין הצגה מבויימת על ידו. כשם שפנתה נעמי אל שתי כלותיה כן ממש היה מחקה אותה ואומר: “לכנה שובנה אשה אל בית אמה יעשה ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי”. נדמה היה לנו שכלותיה של נעמי עומדות כאן בחדר ומקשיבות לתחנוניו. ואילו הן ניצבות מולה ואינן נעות לתחינותיה. דמעות נוצצו בעיניו כשהוא קורא: “שבנה בנותי למה תלכנה עמי העוד לי בנים במעי והיו לכן לאנשים” ותוך כדי קריאת פסוק זה הוא מניח את שתי ידיו על בטנו כדי להראות שאכן בטנו ריקה היא. אנו התלמידים עוקבים היינו אחר תנועותיו וקלסתר פניו של מלמדנו קטן־הקומה והתוסס־חיים. והנה הועילו תחנוניו. ערפה חוזרת אל עמה ואל מולדתה ורות נשארת. ושוב מנסה מלמדנו להשפיע עליה כי תשוב והוא פונה אליה בדברים: “הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה, שובי אחרי יבמתך”. רות מתרעמת פונה אל מלמדנו ואומרת: “אל תפגעי בי לעזבך, לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי”.

חדל מלמדנו לשדל אותה והוא מתמלא גאוה על התשובה שנתנה לו רות. היא לא תשוב למולדתה וכאילו היא אומרת לו: “חדל לשדלני ולהתחנן בפני. פה אני נשארת”. אורו פניו של מלמדנו. רות דבקה באלהי ישראל.

אך שמחתו נתעכרה שנית. כשמגיעות נעמי ורות לבית לחם אין תושבי העיר מכירים אותן והם שואלים: הזאת נעמי? והמלמד החביב עונה בשמה של נעמי: אל תקראנה לי נעמי קראנה לי מרה כי המר שדי לי מאד.

אנו קוראים אתו את כל מגילת רות בנעימה של שמחה ובנעימה של צער חליפות. הוא ממקום מושבו מנצח עלינו, ואנו עינינו תלויות בתנועותיו, ולפי קצב קולו והבעת פניו, שמחים עצובים אנו אתו.

ניגונו של מגילת רות נעלם היום מקרבנו. הניגון אבד. שוב אין אנו קוראים ואין אנו שרים את מגילת רות. לא בבית הכנסת ולא בבית. וכן ירד לטמיון עוד ניגון אחד מניגונינו החביבים.

אולם אם ניגונו של מגילת רות אבד, הרי נשאר לנו לפליטה ניגונו של שיר השירים אשר מפאת ספירת העומר קוראים אותו בבית־הכנסת בין מנחה למעריב בלילות שבת. בקריאת שיר השירים פתחנו עוד בערב פסח, לאחר ההגדה וניגונו השתלב והתמזג עם עונת האביב שבין פסח לשבועות. האביב פרח סביבנו. ראינוהו מתלבלב על הרי ירושלים ובשדות שהקיפוה. נשתקף בעציצים הירוקים אשר מילאו את חצרות בתינו.

הנשים אהבו אף הן לשיר את שיר השירים. הן שרו אותו בלאדינו, והשירה הרנינה את לב השומעים. ספרו על רחל סרגוסטי, ששרה על־פה בחן רב את כל שיר השירים. שמעתי את ניגונו מפיה של בוליסה שרה די ג’יניאו, רעיית חכם דוד ג’יניאו ואמם של האחים בכור יצחק ואליהו ג’יניאו ממיסדי יקבי היין בירושלים העתיקה. היא ידעה על־פה לא רק את שיר השירים בתרגומו הספרדי, אלא גם את המגילות והפיוטים. היא התגוררה בשכונת מונטיפיורי וכשהייתי בא לבקרה בימי חג ומועד, הופיעה לפני בדמות נסיכה מארצות המזרח. ראשה היה עטור שביס לבן, “לה טארח’ה”, ענוד כל מיני תכשיטים. את הפיוטים והמגילות למדה בילדותה מפי אביה, המלמד הנודע, רבי אליהו ג’אחון שהרביץ תורה בסלוניקי עירו ועלה לירושלים בסוף ימיו. פה הוא ייסד את המקהלה הראשונה בבית הכנסת “איסטנבוליס” שבעיר העתיקה. היא ידעה פרקים שלמים מהתורה והאגדה. היא חיבבה אותי מאד ונהגה לקרוא לי “יקובאצ’י איל קרידו די לה מדרי” יעקב היקר לאמו, שכן ראתה את הסבל שסבלה אמי שגרה בשכנותה כדי לגדלני.

קריאת שיר השירים בבית הכנסת בערבי שבתות שבין פסח לשבועות, התמזגה בריח הפרחים והירק אשר היו עוטרים את המקום הקדוש. אנו הילדים היינו מצפים בקוצר רוח לפסוק: “שמה חבלתך אמך שמה חבלתך יולדתך”, שהמלה “שמה” יצאה פעמיים מפינו בקול רועש. קריאותינו הבהילו את אלה אשר נמנמו על הספות מחמת עייפות ועונג שבת ורגליהם מקופלות תחתיהם.

קריאת שיר השירים קשורה גם בזכרון עגום שעה שאבא נפטר לעולמו. ימים אחדים לפני מותו, קראני אל מיטתו ובקשני לקרוא עמו את שיר השירים. לקחתי את הסידור והתחלתי קורא. אך לאחר שני פסוקים ביקשני להפסיק ולקרוא עמו “שמע ישראל”. היתה זו הקריאה האחרונה בחייו. בשעת הלוויתו ביקשוני אנשי חברה קדישא לאמור יחד אתם את שיר השירים. קשה היה עלי הדבר. אמרתי להתחנן לפניהם שלא יאלצוני בשעה שארונו של אבא מוטל לפני לשיר על כרמי עין גדי. אולם חזקו עלי דבריהם. ומחשבה חלפה באותה שעה במוחי שמא עלי להשלים עתה את אשר לא היה סיפק בידי לקרוא לפני אבא כשהיה עדיין בחיים. וכך, מתמוגג מבכי, קראתי את שיר השירים עד תומו.

תמונה זו העגומה חוזרת ועולה לנגד עיני כשאני קורא את שיר השירים בבית הכנסת בערבי שבתות שבין פסח לשבועות.


ג    🔗

גם הטבע שמח בשמחתנו. בשבתות אלו קושטו בתי הכנסת בפרחים וירק לרוב. כל אשה אשר בחצרה עמדו עציצים וחביות עץ, שבהם גידלה פרחים ועשבים ריחניים אם לתרופות ואם לברכת “בורא עצי בשמים”, במוצאי שבת הביאה את תרומתה לקישוט התיבה, הרימונים והקאראייס, אלו העששיות שאמותינו מלאו אותן בשמן זית זך מהול בדמעות ואנחות שהתאבכו באש הפתילות לפני ארון הקודש. ריחו של השמן התמזג בריח הפרחים. ומה יפים היו ספרי התורה והרימונים וכה זוהרים כשעברו בין קהל המתפללים בשבתות עטורים זרי פרחים.

מספרים על אשתו של סיניור מושון די נבון, כי פרחיה היו ממלאים את כל בתי הכנסת שבירושלים העתיקה. חביות פרחים מכל המינים מילאו את חצר ביתה כגן פורח. היתה אשה עקרה והטיפול בפרחים מילא את כל חייה. חתן שביקש לשלוח מתנת חג לארוסתו, נטל מפרחיה של אשה זו, לקשט בהם את הטס עם הדורון שבו. במעשה זה היה משום תגמול לעצמה על שלא זכתה לפרי בטן. בעלה סיניור מושון די נבון שימש ממלא מקום לחבר שלישי בבית המשפט בימי השלטון התורכי (מחכמת בידאייה). כן נמנה עם ספקי המזון לצבא התורכי.

ומר שמואל סידיס מוסיף:

סיניור מושון די נבון, היה יהודי אציל שכל הליכותיו אמרו כבוד. תושבי העיר העתיקה הרבו לדבר על יחסי האהבה והכבוד ההדדי ששררו בין הבעל ו“הסיניורה” אשתו. ביתם היה ידוע ומפורסם בסדריו הנאים ובעיקר בנקיונו המופרז.

ולא רק בין פסח לשבועות, אלא גם בשאר שבתות השנה הביאו אמותינו פרחים ועשבים ריחניים אל בית הכנסת. הן מסרו את תרומת־הפרחים לידי השמש. וקהל המתפללים היה מברך עליהם “בורא עצי בשמים”, לאחר התפילה וכן בשעות ההבדלה במוצאי שבת. הן עמדו מן הצד מתמוגגות מנחת שעה שבירכו עליהם המתפללים זה אחר זה. הברכות הללו היו השכר שקיבלו עבור העמל הרב שהשקיעו בטיפוחם בכל ימות השנה וחסכו מים מביתן כדי להשקותם.

חיבה רבה היתה נודעת מאמי לפרחים שגידלה בתוך תיבות־עץ “סקסיזיס”, עציצים. ידיעה רבה בגננות לא היתה לה, אך אהבתה וחיבתה לפרחים הם שסייעו להם לצמוח ולגדול. היא היתה מרבה להשקותם, ואבא קובל היה לפעמים על בזבוזם של המים שכה יקרים הם בירושלים. אך רבה היתה שמחתה כאשר ראתה פרח קטן נובט בעציצה.

בוליסה רבקה די חכם יעקב חי בורלא, היתה אשה צדקת ובליל ל"ג בעומר קישטה בפרחים את הקאראייס, העששיות שהודלקו בביתה, לזכרו של ר' שמעון בר יוחאי. השמש יעקובאג’י בנבנישטי איל טניקיג’י (יעקב הפחח), היה מוכר את מצוות הדלקת הפתילות לכל המרבה במחיר, והפרוטות שנאספו חילקם בין העניים. כן היתה עורכת סעודה לעניים ולתלמידי חכמים שנמשכה עד חצות.


ד    🔗

ימים אלה שבין פסח לשבועות, נועדו לביקור על קבריהם של צדיקים במקומות שונים בארץ, בהרי הגליל, במירון, בטבריה. לביקורים אלה קראו “זיאראס”. מיד לאחר חג הפסח, התחילו הגברים להתעניין אצל בעלי הסוכנויות לנסיעות שהיו קיימות בימים ההם. ומי היו בעלי הסוכנויות אם לא יצחק ברווה, בלו ושות' ועוד מאלה שהיו להם קשרים עם החמרים הערבים שאת חמוריהם ופרדותיהם שכרו לנסיעה ארוכה ומעייפת, שהיתה כרוכה, לעתים קרובות, בסכנות והרפתקאות שונות. על החמורים והפרדות הטעינו מזרונים, כלי מיטה, סלי אוכל וביניהם דברי־מאפה שהכינו הנשים מבעוד זמן – צידה לימים אחדים. בשעות הבוקר המוקדמות יצאו לדרך שיירות שיירות גברים נשים וטף. על כל קבוצה היה ממונה “מוקר” מלווה ערבי שדאג לצרכיהם וגם השגיח עליהם מכל פגיעה בדרך.

הנסיעה “לזיאראס” לא היתה כלל קלה ונוחה ואף עלתה ממון רב. נסעו בעיקר האמידים ואורחים אשר באו מחוץ לארץ, מבוסניה, איזמיר ועוד, שאדיר חפצם בכל חייהם היה לראות את הארץ ולהשתטח על קבריהם של צדיקים בטרם ימותו. תושביה הותיקים של ירושלים הלכו בעיקר, כדי לקיים נדרים ולמצוא תרופות למחלותיהם.

מספרים כי חיל ורעדה אחזו את אמותינו כשהיתה השיירה מגיעה למקום שהיה ידוע בשם “עין אל חראמין” (מעין הגנבים), הנמצא בדרך לשכם. מקום מיועד לגנבים ושודדים. בשעות הערב היו מורידים מעל גבי החמורים את כלי המיטה, פורשים אותם על האדמה וישנים שינה חטופה. תכשיטי זהב וכסף לא נשאו אתן, אולם הסתירו באמתחותיהן מטפחות ושמלות משי, שהפקידו בידיהן שכנות וידידות כדי להעלותן על המדורה של ל"ג בעומר.

היו שהביאו עמהם גם מזומנים שצברו על יד משפחות דלות, פרוטה לפרוטה והפקידו בידי אלה שזכו לקיים את מצות הזיארה. כספים אלו נועדו להימסר לידי הממונים על קבר רבי מאיר בעל הנס ועוד.

היו ששכרו בעצמם חמורים מאת ערביי הכפרים הסמוכים לירושלים. החמורים היו כחושים וכושלים והמחיר ששולם לא היה רב. מספרים על אחד מתושבי ירושלים האשכנזים אשר קנה מידי ערבי את חמורו, שכן מחיר הנסיעה שווה היה כמעט למחיר החמור. נטל לו איפוא היהודי הלז את החמור שקנה ורכב לצפת. החמרים ראו במעשה זה משום קיפוח פרנסתם. מה עשו? בשעות המנוחה, בעיקר בלילות, מעמידים היו לפני רגליו של החמור דנן כלים שונים, ואך פסע החמור פסיעה אחת, נשברו הכלים תחת רגליו. החמרים הקימו צעקות וקוראים היו לעבר היהודי “חמארך”, היינו חמורך הוא ששבר את הכלים ועליך לשלם תמורתם. כך היו מציקים לו כל הדרך, והיהודי משלם עבור הכלים. לבסוף פקעה סבלנותו של היהודי ונתן להם את החמור, וכך יצא מהעסק וידיו על ראשו. מעשה קינטור ומירמה זה חוזר היה תכופות במקרים שונים וגורם לעולי הרגל נזקים גדולים.

ועוד מספרים כי שתי שיירות, זו בצד זו, עולות היו לצפת, אחת שונה מחברתה. בראש אחת השיירות צעד חכם יעקב חי בורלא כדי להניח פרוכת מפוארת שהוכנה בירושלים מתרומותיהם של בני העם על קברו של רבי שמעון בר יוחאי. השיירה השניה היתה מורכבת מבני נוער, שבאב יהודי, ובראשה בן ציון פרנס, יהודי שהיתה לו חזקה על הקמת המצבות בבית העלמין שעל הר הזיתים. בן־ציון פרנס ידוע היה כמי שעומד באומץ ובגבורה בפני כל פגיעה בכבוד ישראל. שיירה זו היתה בבחינת חיקוי לשיירת הנוער הערבי שהלך בדגלים רקומים פסוקי קוראן לקברו של משה רבינו שנקבר לפי המסורת בערבות יריחו.

וכך צעדה שיירתו של חכם יעקב חי בורלא, עם הפרוכת שלה בצד שיירתו של בן ציון פרנס שסימלה את כוחו וגבורתו של הנוער היהודי. בדרך זו צעדו יחדיו קדושה וגבורה.


ה    🔗

עייפות ורצוצות חוזרות היו אמותינו מהמסע הארוך לצפת וטבריה ועם זאת מאושרות ושמחות. את כל מרי־רוחן שפכו ליד המצבות האפורות שמוקפות היו נרות ועששיות דולקות יומם ולילה. עתה הוקל ללבן, ואותן מצבות אפורות המכוסות כתמי שמן ודונג המנטפים סביבן, השפיעו עליהן רוב עדוד וטובה וכוח לשאת את צער החיים, הפגעים ומחלות הילדים. מאותן מצבות שאבו גם הבטחות ל“מזלות טובים” לבנים ולבנות שהגיעו לפרקן.

בערבי הקיץ הצוננים עוד ישבו אמותינו על ספל קפה וסיפרו לשכנות את כל ההרפתקאות שעברו עליהן ב“זיארה” על קבריהם של צדיקים וקדושים.


 

שבועות    🔗

כשהגיע הקורא בתפילה בשבת פרשת בחוקותי לפסוק האחרון “אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני”, קרא אותו בניגון שקוראים את “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא” שמתוך פרקי אבות, שנהגנו לשיר בבית הכנסת לפני מנחה גדולה ובבית במשך ששת השבתות שבין פסח לשבועות, פרק לשבת. ידענו כי חג השבועות עומד אחר כתלינו. ניגונם של פרקי אבות דומה לרומנסה ספרדית רוויה המיה שמתוכה בקעה האהבה בין ישראל למקום, ובשעה שהוא עולה בזכרוני נתקף אני געגועים לימי ילדותי.

עוד ידענו שלאחר חג השבועות באים ימי הצומות, שבעה עשר בתמוז, תקופת בין המיצרים, תשעה באב, וכמה שבועות לאחר מכן חודש הרחמים ולילות הסליחות.

חג השבועות עמד איפוא על גבול שתי עונות: עונה רוויה שמחה ועליזות מזה, כפי שסיפרנו בפרק הקודם, ועונה של סיגופים ומורא יום הדין.

כיוון שכך, התקדשנו במיוחד לקראת בואו של חג זה. רבנינו לבשו את הגלימות הצבעוניות המיוחדות לחג השבועות ובלילות של החג, נערכו לימודים עד לאחר האשמורת האחרונה. את תפילת הבוקר ערכנו בהשכמה ליד הכותל המערבי.

הלימוד בליל שבועות נועד לקבלת התורה, להידוק הקשר בין העם ואלוהיו, בו טובת הכלל היה עיקר. בכך נבדל לימוד זה מהלימוד של ליל הושענא רבה שהיה משום סיום לימים גדושים חשבון הנפש ויראה מיום הדין.

הלימוד בליל שבועות נערך במקומות שונים, בבתי אמידים, במעונותיהם הצנועים של המון העם ובבתי כנסת. אלה שהשתתפו בלימודים, הביאו עמהם פירות ודברי־מאפה כדי שכלם יטעמו מהם מזמן לזמן בשעות הלילה הרבות ולברך עליהם. הנשים אף הן נרתמו מרצון למצוה זו, סייעו לבעלת הבית המארחת בהגשת “המזונות”, בהכנת הקפה, ויחד עם זה הקשיבו בדריכות ללימוד ולדרשה. כל הלילה לא עצמו עין, ומכיון שכך, הרבו בשתית קפה חם מתובל בג’ינג’יר, כדי להסיר תנומה מעפעפיהם. בכל לימוד נטל חלק חכם שהשמיע דברי־מוסר ותוכחה בנועם דיבור ובלשון עממית. פרושיו והסבריו על פסוקי התורה והאגדה נתחבבו מאד על השומעים ובפרט נהנו הנשים מדבריו שאמרם בספניולית. גם המון העם נטל חלק בלימוד, אפילו אלה שבכל ימות השנה לא הרהיבו עוז לפצות פה בשל קריאתם הנלעגת בשיר השירים או בתהלים. עתה סר מורא הציבור מעליהם ולא חששו פן “לוס ואן אריפטאר”, דהיינו יתקנו את שגיאותיהם. כאן בקרב ידידים וקרובים נפתח סגור פיהם וקראו בלי מורא ופחד כל שידעו על השגיאות המרובות והמבדחות שנשתגרו בפיהם.

עם זריחת השמש, לאחר שכילו ללמוד קטעים מהתורה נביאים וכתובים, משניות וזהר ובעיקר את הקטעים המספרים על מתן תורה ולאחר ששמעו את דרשתו של החכם נפרדו מבעל הבית ומבעלת הבית ופנו לעבר הכותל המערבי כדי להתפלל שם שחרית ומוסף.

בליל שבועות קראו את האזהרה לרבי שלמה יהודה אבן גבירול, המתחילה במלים “בשמור לבי מענה היה במאד נענה ירא האל ומנה את דבריו הישרים” שנאמרה בנעימה מיוחדת עם תרגומה בלאדינו “גוארדה מי קוראסון ריספונסו”. מספרים על החכם המלמד שמואל זמרו, תלמידו של החזן הנודע חכם אלהיו ג’חון, זה המלמד, שנהג לשים אפר על ראשו וללבוש שק (ח’ישה) ולבכות יחד עם תלמידיו על גורלו של עם ישראל, כשהגיע לפסוק “ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפשר” וכו', שבמגילת אסתר, שידע לשמוח ולעלוז, כשהגיע בקריאתו לבית “ימהר אל עליון לקבץ עם אביון ויבנה הר ציון ועמק הפגרים”, מרים היה את שולי האנטרי ופורץ במחול של התלהבות ודבקות, שנמשך עד לאחר סיומו של הבית “ועל הר הגליל נהלך בחליל ואז תחפץ כליל ואז יעלו פרים”. אותה שעה נהרו פניו של המלמד שכל ימיו שרוי היה בדחקות ועוני ועבודה מפרכת עם תלמידיו בחדרו הקטן והדל. דומה היה כי נשכחו ממנו משא חייו ויגונו והריהו מהלך על הרי הגליל ומחלל בחליל.

בלימודים אלה, נהגו להדליק “קאראייאס”, זו העששית הנצחית המלאה לה שמן זית זך בתוכה שטות פתילות מאירות כספינות בים. עששית זו שאמרתי עליה שנצחית היא, הפיחה תקוה ושמחה בכל מקום הימצאה. את זכות ההדלקה של הפתילות והנרות נהגו “למכור” וכל ההכנסה קודש לקופות רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס.

ליל שימורים היה ליל שבועות. אורות בקעו מכל המשכנות, ובלכתך בסמטאות העיר העתיקה או בשכונותיה של ירושלים שמחוץ לחומה, דומה היה עליך, כי זוהי מסיבה אחת גדולה, אלא שהקרואים והמסובים אינם יושבים בצוותא, אלא במקומות נפרדים ופזורים.

תפילת שחרית נערכה, כפי שכבר ספרתי, עם השכמה. בפתיחת ההיכל קרא החזן את שלושת הפסוקים הראשונים של הפזמון “ירד דודי לגנו לערוגת בשמו” וסיים בשלושת הפסוקים האחרונים “אשרי העם שככה לו”. אולם את “הכתובה” שהתחילה ב־“איס ראזון די אלאבאר אאיל דיו גראנדי אי פודירוזו”, חובה להלל את השם הגדול והכל יכול ואשר חברה יהודה בר ליאון קלעי, שרו הגברים והנשים בבית ביום השבועות.

ב.    🔗

בבוקר חג השבועות, סעדנו את לבנו במאכלי חלב כגון סוטלאג', דייסה קרושה עשויה אורז טחון וחלב, מקושטת בפסי אבקת קנמון, איסקולאג’ה קון קיזו, אטריות עם גבינה, גיזאדיקאס די קיזו, מיני מאפה ממולאים גבינה, יאגורט ועוד.

לאחר הסעודה עלינו לקברו של דוד המלך שבהר ציון. הביקור לבני העדה הספרדית היה ללא תשלום, שכן כולל ועד העדה הספרדית שילם את חלקו עבור הביקור מבעוד יום. בני העדה האשכנזית ביקרו ליד הקבר ביום המחרת ושילמו את דמי הכניסה בשיעור של שני מטליקים לכל נפש.

אולם העלייה ליד הקבר היתה רצופה סבל ויסורים. בני משפחת אל דג’אני, וביחוד “השבאב” התגרו בנשים, לא די היה להם בפגיעות בכבודן של אמותינו ואחיותינו, אף ערכו כמה “משיכות”. בכניסה ליד הקבר, חובה היה לחלוץ את הנעליים, והנשים הסתירו נעליהן מתחת לבית שחיין או מתחת לשמלותיהן, שכן אירעו לפעמים שחזרו לבתיהן יחפות כיון שהנעלים נגנבו על יד משפחת דג’אני שנקראו גם בשם “דאודייה”.

למחרת חג השבועות, נערך הביקור המסורתי לקבר שמעון הצדיק שבשכונת שיח' ג’ראח, כשם שנערך בל"ג בעומר. אם חל חג השבועות בימי סוף השבוע, היינו, חמישי, שישי, נתקיים הביקור ביום הראשון שלאחר שבת. מקום הקבר והשדה הרחב שמסביב לו, אשר היה קניינה של העדה הספרדית בירושלים נקראו בפי העם צדיק שמעון. בשער שכם בסמוך למקום, עמדו חמרים ערבים ויהודים כדי להוביל את המבקרים בשכר של שני מטליקים עד למקום. אלה שהתגוררו בשכונות מרוחקות יותר, הגיעו בכרכרות שכורות לשדה אשר עמד בדרך להר הצופים, סמוך למסגד הקטן אשר בשכונת שיח' ג’ראח, ומכאן המשיכו בדרכם מהלך צעדים מספר עד מקום ההילולה.

משפחות מבנות המון העם, שכל חג ומאורע חגיגי שימש להן שעת כושר להרבות בשמחה, הגיעו לצדיק שמעון משעות הבוקר. בשדה שליד הקבר ותחת העצים פרשו מחצלות, תלו חבלים על ענפיהם ועשו “קונאס” דהיינו נדנדות, בשביל הילדים. את היום בילו במאכל ובמשקה. מכל עבר בקע קולה של ה“תרבוקה”, זה התוף העשוי חרס שהיה מצוי בכל בית ונקישותיו ליוו את השירים והמנגינות בכל מסיבת שמחה או מאורע חגיגי. מוכרי משקאות ו“דונדורמה” ו“בוזה” (מיני גלידה) הקימו להם דוכנים וסוכות והשקו כל צמא. מוכרי “כעכה וביד”, כעכים וביצים קשות, “חמלה מלאנה”, אפונה קלויה, “שער אל בנאת”, שערות הבנות, עשו ביום זה עסקים טובים. נפתחו בתי קפה ארעיים של יהודים ושל ערבים, בהם ישבו החוגגים, ביניהם גם מוסלמים, על גבי שרפרפי קש, שתו קפה ועישנו נרגילה. וכשאזל המלאי בבתי הקפה, היו בעליהם קופצים לעיר העתיקה ומשלימים את החסר.

אשר לקבר עצמו, שמעתי את דודתי ליוג’ה די קואינקה מספרת, כי לא ראתה אותו בעיניה, מלבד “מסתבס”, ספות אבן שעליהן הדליקו נרות שמשי בתי הכנסת שבעיר העתיקה. בתו של חכם יהושע בורלא סיפרה, כי אביה שימש את אלה שבאו להעלות נרות בקבר שמעון הצדיק, כשם ששימש את הבאים להשתטח על קבר רחל אמנו.

אם ההליכה לצדיק שמעון היתה בשמחה ובששון, הרי החזרה בשעות הערב, היתה מלווה טרדות ובהלה. ילדים רבים טעו בחושך והוריהם חיפשום כשהם ממרים בבכי.

היו שביקרו ביום זה, בשעות שלפני הצהרים, בקברות “כלבא שבוע”. את הזמן בילו באכילת “אסאדוס”, נתחי בשר צלוי, ובישיבה ליד הבריכות שהיו במקום. כמו כן בקרו במערות תוך זחילה על ארבע, אגאתאס, בהחזיקם בידיהם נרות שעוה. קרה שהנרות כבו. אז היה הפחד תוקפם ומיהרו למלט נפשם מתוך המחילות.

כן נהגו לבקר בקבר חולדה הנביאה. ודודתי מוסיפה ומספרת: מסביב לקברה של חולדה הנביאה היה מעבר אבנים צר ומי שהצליח לעבור את המעבר הצר ברגליו הרי שהיתה לו זכות גדולה. אולם מי שלא הצליח ורגלו היתה “נתפסת” בין חריצי האבנים, הרי הוא לא יכול להוציאה, אלא בעזרת קריאת פרק מתהלים.

לקבר שמואל הנביא, הנמצא בכפר הנקרא “נבי סמואל”, אשר ממנו הפגיזו את ירושלים בימי מלחמת העצמאות, הלכו על גבי חמורים. קברו של שמואל הנביא, מצוי בתחתיתו של אולם, שאליו היו נכנסים המבקרים. באמצע האולם היתה רשת ברזל ומתחתה נראה הקבר שהיה מכוסה בפרוכיות. שאלתי את דודתי: האם לא היה חשש מאיזו פגיעה כלשהי בביקורים אלה במקומות בודדים ונדחים? והיא השיבה בחיוך:

“מוס קיריאן מונג’ו”, הערבים חיבבו אותנו מאד. “נו טיניאמוס אפרטאמינטוס”, לא היו קיימים בינינו הבדלים.

התיירים שהגיעו מחוץ לארץ, נשתוקקו במיוחד לבקר במקומות הקדושים האלה שעליהם שמעו עוד בגולה. תודות להם זכו גם תושבי ירושלים העתיקה לבקר במקומות שלא תמיד מזדמנת להם השעה לבקרם.

ג    🔗

בחג השבועות, כמו בשאר החגים, לא נשכחו העניים אשר הסתירו את עניים. עוד בפרוס החג, ערכו אמותינו “קוזיטאס”, קיבוץ נדבות, מגביות של מאכלים ותבשילים ובגדים ששלחום בהסתר למשפחות צנועות מרובות ילדים “פאמיוזאס”. רואה אני אותן את “העסקניות” הללו עולות במדרגות הבית לבושות מעילים ארוכים העשויים ממשי שחור (אלפקה) כשעל ראשיהן ה“פישו” השחור. פּותחות בברכה ושואלות בשלום אמא ובני הבית. לאחר שתיית הקפה, היו מספרות בעדינות על מטרת ביקורן ועל מצבן הקשה של משפחות מסויימות. אחת העסקניות מחזיקה בידה מטפחת לבנה ובה מספר מטבעות. כשהיתה אמא מוסרת את תרומתה בידיהן של העסקניות הפעילות הללו שהיו מכובדות ומוכרות, היה אודם קל מכסה את לחייה ואומרת להן: “פירדונאמי” (סלחו לי) על שאין באפשרותי לתת תרומה גדולה יותר. ולאחר קבלת התרומה היו נפרדות ממנה במלים “איזו זכות גראנדי” (עשית מצוה גדולה).

וכיצד הכרתן את המשפחות הנצרכות? שואל הייתי את דודתי. הכרת פניהן ענתה בהן, היתה משיבה לי. ולא רק בחגים ומועדים זכרנו אותן. בכל מסיבה משפחתית פקדנו אותן, כגון אירוסין, חתונה, ברית מילה, פדיון הבן ועוד. בית התמחוי שימש מרכז אספקה לנצרכים בכלל וגבאיו ועסקניו השכילו לחלק את מנותיהם ובו בזמן להצניע מעשיהם.

חג השבועות נבדל משאר החגים בבגדים שלבשנו. אבא נהג ללבוש גלימה צבעונית. בעלי בתים לבשו “ג’יטריס די סידה קון סיראאיקאס די סידה”, כלומר קפטנים של משי עם פסים של משי, “קושאק”, היינו, אבנט משי יפה שהקיף את המתנים; “סאקו” כלומר, מעיל שצבעיו היו שונים ושוליו הגיעו עד הברכיים. ועל כל אלה התרבוש הגבוה והמגוהץ למשעי.

הנשים לבשו שמלות לבנות עשויות מבד שנקרא “וולס” ומקושט בפרחים ירוקים, “קון רוזאאיקאס מביס”. כן נפוץ היה הבד שנודע בשם “קורנישס” עשוי מ“רופה אינקוז’ידה” בד בעל קיפולים.

גם את הילדים הלבישו בגדים לבנים. שלוש פעמים בשנה נהגנו ללבוש בגדים חדשים: בראש השנה, בחג הפסח ובחג השבועות. לחגים אלה מצפים היינו בקוצר רוח. שלא כבימים אלה, מעירה דודתי, שבכל שני וחמישי “סי אינסטריאנאן פוסטאניס מואיבוס”, לובשים בגדים חדשים. בגד חדש, שמלה חדשה, היו באותם ימים מאורע נכבד.

ומה היה לבושן של הנשים האשכנזיות? הן, האשכנזיות, אומרת דודתי, לבושן הדור היה שלא כשמלותינו שלנו הפשוטות. ואין פלא בדבר, מוסיפה היא בחיוך. להן היה “חילוק” דבר שאנו לא זכינו לו. הכולל שלנו עני היה. על שמלותיהן לבשו סינרים רקומים “דנטאלאס קון בריליס”, תחרים שזורים חוטי כסף. גם בלכתן לבית הכנסת לבשו הנשים האשכנזיות את סינריהן היפים. ואילו הסינרים שלנו, שפשוטים היו, שמשו לנו רק בשעות העבודה.

אחד המשחקים המיוחדים לתקופה שבין פסח לשבועות, היה המשחק “בקואישקוס”, חרצני המשמשים. וזה המשחק: חופרים היינו גומה בחצר וזורקים לתוכה ממרחק כמה פסיעות חופן חרצנים. מי שהיה בר־מזל וחרצניו הגיעו ליעדם, זכה בכל החרצנים שנצטברו בגומה משאר חבריו.

כן היינו מכינים משרוקית מחרצן של משמש. היינו לוקחים חרצן ושוחקים אותו משני צדדיו במים מעורבים בעפר, עד שהקליפה היתה מתרככת משני צדדיה נוקבים חור ומוריקים7 את תוכנו והרי לך משרוקית.

החרצנים שנאגרו בדרך זו, נשמרו בשקי בד וביום תשעה באב שהיינו חפשים מלימודים ישבנו על הארץ ועסקנו בפיצוחם בעזרת אבנים. את תוכם של החרצנים, היו אמותינו משרות במים מלוחים כדי להוציא את טעמם המר. החרצנים המתוקים שימשו כיבוד לאורחים, “מזה” לכוסית יי"ש, או לקינוח סעודה. כן שימשו החרצנים המתוקים לקישוט עוגות־מאכל תאוה לגדולים ולקטנים.

בשנים מאוחרות יותר נשתרש המנהג להעלות מדורות “משעאלאס” בל"ג בעומר. מנהג זה למדנו מהאשכנזים לאחר שעקרנו לירושלים החדשה.


 

בין המצרים ותשעה באב    🔗

ראש־חודש־אב הגיע וכבר השתרר עלינו דכאון. למעשה, ימי האבל תשעה באב ניכרו בחיינו עוד משבעה־עשר בתמוז, שכן מיום זה התחלנו נוהגים בעצמנו כל מיני חומרות, מהן גלויות מהן סמויות. בשר לא בא אל פינו, פרט ליום השבת. כל מאכלנו היה דגים ומרק עדשים וגבינות. רבנינו לבשו גלימות שחורות, בלויות וישנות. הגלימות הצבעוניות נעלמו, והגרביים שחורים היו אף הם. נדמה היה כי הם היו מבשרי האבל ושליחיו. מסיבות וחגיגות לא נערכו. הכל נדחה לאחר ט"ו באב. בשעות אחרי־הצהרים הניחו חסידים ויראי שמים את עסקיהם וישבו לקרוא “תיקון”. אנו הילדים נזהרנו לנפשנו כיון שימי בין המצרים מועדים הם לאסונות, חלילה.

ילדי שכונת מונטיפיורי הוזהרו בימי בין המצרים מלהתקרב “לברכת אל סולטאן” היא הברכה העליונה שלרגלי הר ציון מחשש שתמשוך אותם לקרקעיתה כמנהגה למשוך ילד אחד מדי שנה בשנה. ואילו אנו הילדים הוזהרנו על־ידי אמותינו לבל נתקרב לבורות המים של השכונה פן “נקבל סחרחורת” ונפול חלילה לתוכם.

הימים שבין שבעה עשר בתמוז וט“ו באב נקראו בפי הורינו “לאס טריס סימאנאס”, דהיינו שלושת השבועות שבהם לא הסתפרנו. ואילו בערב ט”ו באב היו ידיהם של הספרים בעיר העתיקה מלאות עבודה שכן באותו ערב סרו כלם להסתפר וביחוד, אנו הילדים.

בשלושת השבועות הללו לא נהגו אמותינו לסייד את “הדירידוריס” דהיינו שולי הקירות שבחצר הבית והמטבח, כשם שנהגו לעשות זאת בכל יום חמישי. בשלושת השבועות הללו לא הבריקו המקומות הללו בלובן הסיד.

ביום תשעה באב נהגו אמותינו גם לכסות בסדין את המראה כשם שנוהגים לעשות כן בשבעת ימי האבל.

את הסעודה המפסקת בערב תשעה באב לא אכלנו ליד שולחן. אמי היתה נוהגת ליטול גיגית של כבסים והופכת אותה על פניה, פורשת עליה סדין ועורכת כמה כרים סביבה. היו שהשתמשו ב“סיני” ­– קערת נחושת עגולה וגדולה שנועדה לניפוי חיטה בשביל המצות לפסח. שלא כמנהגנו תמיד יושבים היינו בשקט ובדממה. שתינו מרק עדשים שטעמו היה תפל בפינו ואכלנו “במיא”, מאכל בדוק המשקיט את הצמאון. נמצאו משפחות שכל מאכלן היה ביצים במיץ עגבניות בלבד. הסעודה נאכלה בשקט ובדממה ובלי תאבון יתר וברכת המזון נאמרה בקול ענות חלושה. מיד לאחר מכן נזדקף אבא ממקומו וניגש אל ה“בורון”, כלומר השידה עם המגרות, נטל גלימה ישנה ונעל נעלי בד. אחר כך פנה אל ארון הספרים והוציא משם את ספר הקינות, ובלי אומר ודברים פנה הלך לבית הכנסת.

בית הכנסת של בית היתומים הספרדי לבש ביום תשעה באב פנים זועפות, אפורות. הכרים שהיו ערוכים סביב סביב לספות הונחו על הרצפה, על גבי מחצלאות. “התיבה” שמקומה הקבוע היה באמצע בית־הכנסת הועתקה ליד ההיכל ו“המגרעת” שנתהוותה עקב כך השרתה דכאון. מעל היכל הקודש הורדה הפרוכת רקומה אותיות זהב אשר שיוותה תמיד מראה חגיגי והוא נגלה עתה בכל מראהו הקודר. למרגלות ההיכל ישבו על הרצפה שני החזנים הנודעים של בית הכנסת הרב אברהם פילוסוף, ומר אבי הרב חנניה גבריאל יהושע זצ"ל ולצדם שני ארגזים פשוטים וערומים ששימשו דוכנים לספרי הקינות. יחידי בית הכנסת, בעלי בתים אצילים ואמידים כגון סניור סנור שמחה ובניו, אלבאראניס, נאצר, יצחק לוי החברוני (אל ח’לילי) ובניו, חיים הדיה ועוד, כרעו אף הם על הרצפה ליד מקום מושבם. בתווך ישבו יתומי המוסד, חכם אלעזר לוי היה משגיח “בשבע עינים” על היתומים לבל ישתוללו ביום אבל זה.

אם בכל ימות השנה היו פניו של הרב אברהם פילוסוף חמורות הרי בליל תשעה באב היה זועם שבעתיים. נדמה היה כי בית המקדש חרב בימיו. אני יושב הייתי סמוך לשני הרבנים ועיני מרצדות מפינה לפינה, אך במיוחד עוקב הייתי אחרי מעשה־הקונדס של יתומי המוסד ומאד השתוקקתי לשבת במחיצתם.

אנו הילדים לא תפסנו את מוראו של יום זה. ירושלים עמדה על תלה ושכונות חדשות הלכו ונבנו. ל“בית המקדש” היינו נכנסים לעתים קרובות, אם כי לאחר שהיה נודע להורינו על כך היו נוזפים בנו קשות. ילדי המוסלמים הזמינו אותנו לפעמים לשחק בחצרם. אלא שבית מקדש זה לא היה לו כל דמיון לבית־המקדש שעליו למדנו בתנ"ך. מגגות הבתים בעיר העתיקה ראוהו אבותינו ואמותינו. הם שמעו ביום ובלילה את קריאות המואזינים מעל צריחיו, ובימי הקיץ כשהמחסור במים היה גדול שתו את המים שהובאו על ידי “שואבי המים” (“האסקה”) שנשאו נאדות עור (הקירבאס") מבורות המסגד.

מטעמים אלה לא עמדנו על משמעותו של אבל תשעה באב. בשעת כיבוי האורות, בתפילת מעריב, היינו עושים מעשי־שובבות ואילו את הקינות שרנו בנעימה עליזה כשם ששרנו את הפיוטים בראש השנה ויום הכיפורים. במיוחד מצפים היינו לקינה “מדי שנה קינה בליל זה מזומנה בו היתה כאלמנה”, שכן מוסיפים היינו בלחש בית משלנו שחיברנו בעצמנו הדומה לבית שבקינה בשפת לאדינו “מדי שנה קינה לוס גואיב’וס אין טחינה” וכו' (הביצים בטחינה).

פתיחה לתשעה באב שימשה קריאת “האזינו השמים ואדברה” מפי הרב פילוסוף ולאחריה הקינה “למי אבכה וכף אכה”. קינה זו הכניסתנו לאוירה של אבל ועצבות.

לאחר הקינות עבר לחש בקרב יתומי המוסד. קרבה ובאה השעה שאליה נשאו את נפשם. חכם אלעזר לוי שהיה שקוע עד כה בספר הקינות ומחזיקו קרוב לעיניו מחמת קוצר ראייתו, קם ממקומו לפי רמז שנתן לו הרב פילוסוף, והתחיל לעמם את הפתילות שבמנורת הנפט שהיתה תלויה בתקרה ושל אלו שהיו קבועות בכתלים. במקומן העלה נר בודד על גבי תיבת העץ שהיתה סמוכה למקום מושבו של הרב. בשעה זו דומה היה הרב פילוסוף לירמיהו הנביא בשעתו. קולו העצוב חדר למעמקי בטן. בית הכנסת שרוי היה בחשכה רבה ואור הנר הבודד היה מרצד על גלימתו ומצנפתו ועורר בנו הילדים פחד ואימה. דמותו השחורה עטופה היתה אבל ויגון ומגרונו בקעו בקול־בכי המלים “אז בחטאינו חרב מקדש ובעוונותינו נשרף היכל”. כמה מיחידי בית הכנסת שזה מקרוב עלו לירושלים מארצות המזרח השילו דמעות למראה בית הכנסת השרוי בחשכה. מאפלת עזרת הנשים עלה בכי עצור.

הרב פילוסוף פתח בהזכרת מניין השנים מאז חרב בית המקדש באלו המלים: “אחינו בני ישראל שמעו. היום אלף… שנחרב בית מקדשנו ותפארתנו. נפלה עטרת ראשנו. אוי נא לנו כי חטאנו”. ולאחר מכן השמיע הרב כמה דברי כיבושין באזני העדה.

בבתי כנסת רבים נהגו לכבות את כל האורות. אף נר בודד אחד לא דלק. חכם דויג’ון פיזאנטי אשר נהג לבוא משכונת מונטיפיורי הישנה לבית הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי נוהג היה לשאת את דרשתו כשבית הכנסת כולו היה עטוף בחשיכה גמורה. כל המחזה הזה אמר לי מר ש. סידיס, השרה עלינו עצבות מדכאת ובעלותינו על משכבנו באותו לילה לא יכולנו להרדם על נקלה.

חכם אלעזר לוי העלה את הפתילות במנורות ובית הכנסת נתמלא שוב אור אם כי עדיין עמום משהו. אז הגיעה שעתה של הקינה שרק לרב פילוסוף, לאבא ולי, היתה חזקה עליה ורק אנו היינו מגידים אותה. קינה זו לא היתה כתובה עלי ספר בין שאר הקינות אלא אני עצמי העתקתיה בעצם ידי והדבקתיה בפנים ספר הקינות. קינה זו פותחת במלים: “קול ברמה נשמע ביללה קול נהי מציון המהוללה”. מחברה של קינה זו, הוא הרב חיים הכהן מארם צובא, ונהגו לאמרה עם בקשות הבוקר. אהבתי את מנגינתה של קינה זו והנני אוהב אותה עד היום והיא מנסרת באזני ועולה מקרבי בשעת צער ועצב.

כשיצאנו מבית הכנסת היתה הלבנה מאירה פניה לנו. הביתה נכנסנו על בהונות רגלינו. הנשים ישבו על אדני החלונות ושוחחו אלו עם אלו. אור לא הועלה. אנו הקטנים נמנענו מלהיכנס למטבח כדי שלא נסתכל לעבר “הטינאג’ה”, זה סיר החרס הגדול והעמוק שעמד מוצנע בפינה שמאחורי הדלת וגירה אותנו במימיו הקרים. בשעה מוקדמת עלינו על יצוענו.

דוממים ושחוחים הלכנו ביום תשעה באב. לא דרשנו בשלום אדם ולא השבנו שלום. בערב תשעה באב נהגו רבים לקרוא את מגילת איכה ברחבת הכותל המערבי. קבוצות קבוצות היו נכנסות ויוצאות מרחבת הכותל בשקט ובדומיה. זו היתה מעין תהלוכת אבל חרישית.


ב.    🔗

קינות הבוקר שונות היו מקינות הערב. ארוכות היו ומספרן רב. מהן קינות שנאמרו בפי שני הרבים־החזנים, מהן קינות שנאמרו בפי הכל. גם האוירה בבוקר שונה היתה מזו של ליל אמש. לא היה כיבוי מנורות ואף לא מעשה שובבות. באמצע תפילת שחרית, לפני אמירת מגילת איכה, עבר חכם אלעזר על פני כל המתפללים ובידו צלחת מלאה אפר שכל יחיד היה טובל בה שתי אצבעותיו ושם אפר במצחו. זוכר אני את החיוך שעלה בפניו של אבא פעם אחת כשנטלתי גם אני בשתי אצבעותי מנה הגונה של אפר ומרחתי בו את מצחי הקטן.

הגיעה שעת הקריאה במגילת איכה. הפרק החמישי נועד לנו הילדים לקריאה וניגונו שונה היה משאר פרקים שבאיכה. טעם מיוחד היה לפסוק “יתומים היינו ואין אב”. כאן הורגש הפסוק במלוא משמעותו. משהגענו למלים נפלה עטרת ראשינו, השחנו כולנו את הראש עד הרצפה והטחנו אגרופנו בחזנו באמרנו “אוי נא לנו כי חטאנו”.

שאר הקינות שבתפילת שחרית, קצתן עצובות היו, קצתן אפופות רוח־נחמה ופיוס. לא כל הנאמר קלטנו. כשפתח אבא באמירת הקינה “דממו שרפים מזמר וחיות ואופנים ממשמר”, אחזה אותנו רעדה. דוממים ועצובים ישבנו. אך הוא לא נתן לנו לשקוע זמן רב בדכאון. אך זה סיים את הבית האחרון פתחנו אנו בקינה אחרת שניגונה מעודד. “שאי קינה במנגינה בת ציון ונודי שבי דומם כי שמם בית מקדשי והודי ברח דודי ובא שודדי וגם גלה כבודי”.

את הקינה המפורסמת “אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה כי בלעוני זאבים כעוגה בלי הפוכה” אמרו שני הרבנים יחד. אבא הסיר את משקפיו כדי לנגב את הדמעות שעלו מדי פעם בפעם בעיניו. זוכר אני בכאב את הבית שנהג להגיד בהטעמה רבה, אולי משום ששמו נזכר בו, “צוה להוציא רבי חנניה בן תרדיון מבית אולמו”. וכך עברו הבתים מפיו של חזן למשנהו. ובסיימם פתחנו אנו בקול רווי צער וכאב, ב“אמרה ציון מצאוני עוני לארץ אחרת יצאוני בני”.

שעת פתיחת ההיכל מתקרבת. אנו קמים על רגלינו ומקדמים את המעמד בקינה “קומי וספדי תורה ועשי קינות זכירה”. קינה זו נסתיימה במלים “צעקה גדולה ומרה זאת חוקת התורה”. לאחר מכן פתח הרב פילוסוף בקינה “במקום אשרי העם איכה זהב יועם במקום גדלו המונינו נפלה עטרת ראשינו”. כיום, כשאני מעלה בזכרוני את נעימתו העצובה של הרב פילוסוף הנני נוכח שוב כי אכן הוא היה החזן היחיד אשר ידע להשרות הן על ימי אבל הן על מועדים, אוירה של קדושה ועצבות כנדרש.

רואה אני את הרב פילוסוף, מחזיק בידו את ספר התורה שבדומה להיכל ערום היה ללא מטפחות המשי שעטפו אותו בכל ימות השנה וללא רימונים. ברגע זה דומה היה הרב, למי שנושא יתום בזרועותיו. הוא הניחו על גבי התיבה ללא גילויי החיבה שהיינו נוהגים בו כאשר היה עובר בכל ימות השנה בין המתפללים. הכהן עלה לספר התורה ללא ברכת “יעלה בכבוד” ואת ברכתו אמר בלחש. וכך החרו החזיקו אחריו לוי וישראל. הרב קרא את הפרשה “כי תוליד בנים ובני בנים”, בניגון קודר ובלחש. שונה היתה קריאת התורה ביום זה מהקריאה בשבתות ובחגים.

הרב פילוסוף נוהג “לעלות” בעצמו לקריאת המפטיר. וההפטרה אחד מקרא ואחד תרגום בלאדינו, בשביל אמותינו וסבתותינו שלא כולן ידעו לשון עברית. עוד מהדהד באזני קולו הרווי חום ונעימות של אבא כשהתחיל לקרוא “דישו ירמיה איל פרופיטה אה ישראל”. הרב פילוסוף החרה החזיק אחריו והיה זה בחינת דו־שיח בין השניים שהשתלב בבכי הנשים שבעזרה.

ההפטרה בתרגומה ללאדינו, תארה את חורבן הבית ואת הריגתם של עשרת הרוגי מלכות. והתאורים היו מזעזעים ומרטיטים. זה היה סיפור מלא כאב אשר לשמעו הזילו דמעות לא רק הנשים שבעזרה, אלא גם “מבני עמך”.

בשובנו הביתה הסתגר אבי בחדרו וקרא את איוב. חצר בית היתומים שממה. נותרו בה משתעשעים, רק היתומים הקטנים שטרם הגיעו לגיל בר־מצוה. ואילו הגדולים התהלכו פה ופה חיורים מחמת הצום וחיכו לתפילת מנחה. בניו של הסוחר יצחק לויט, הביאו אבטיחים כדי להגישם פלחים פלחים למתפללים לאחר תפילת מעריב.

ג.    🔗

אביא להלן כמה מעוללות תשעה באב.

בליל החורבן נהגו כמה מתושביה הותיקים של שכונת ימין משה, זו השכונה שכוננה השר משה מונטיפיורי, לשבת בצוותא בביתו של הסוחר המכובד והתקיף נסים יעיש כדי לשמוע את ה“אינדיג’אס” (הקינות) בלאדינו. כן ישבו והאזינו לקריאת איוב מפי הפיטן הנודע בקולו הערב באותם הימים, סיניור אשריקו.

יהודי ארצות המזרח שהתגוררו בירושלים התיחסו לצום וליום האבל ביראה רבה. מספרים על יהודי שעלה לארץ מקוקז ונכח בליל תשעה באב בבית הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי בירושלים העתיקה. כששמע את דרשתו של הרב בעת כיבוי האורות געה בבכי רב. לאחר תפילת ערבית ראה יהודי קוקזי זה את הרב משוחח עם יחידי בית הכנסת כשחיוך על פניו. לא יכול היהודי הקוקזי להבין את התמורה שחלה ברב ושאל את יחידי בית הכנסת לפשר הדבר. כיצד יתכן שהרב אשר עתה־זה געה בבכי וגרם שגם אני אבכה על חורבן בית המקדש, עומד לו ומשוחח בלב קל כאילו לא אירע דבר, הוא כה התרעם על המעשה עד שדומה היה כי הוא מבקש להכות את הרב.

שכנינו המוסלמים לא הבינו את פשרו של יום האבל, שהיה שונה מצום יום כפור. ראגב ביי נשאשיבי, ראש עירית ירושלים, שאל פעם את גזבר העיר היהודי, ח’אוג’ה יוסף ברזאני: למה אתם מעשנים ביום זה? ענה לו: רק עד הצהרים אסור לעשן ואילו לאחר מכן מותר לעשן. השיב לו ראגב. “אנתום מוש מותדיינין” (אין אתם שומרים דת כהלכה).

רק לאחר מלחמת העולם הראשונה וראשית התגבשותה של התנועה הלאומית הערבית בארץ, החלו המוסלמים להבין את פשרו הלאומי של יום האבל, ומכאן הסיקו המופתי חאג' אמין אל חוסייני ואנשי המועצה המוסלמית את המסקנה, שאבלם של היהודים הוא על חורבן בית המקדש, ועז רצונם “לבנות על חורבותיו את בית המקדש”. השיח' עבד אל קאדר אל מוזפר שהכרתיו פנים, מסית ידוע ובעל לשון שנונה, עלה פעמים מספר למכה כדי לעורר את עולי הרגל מכל ארצות האיסלאם נגד היהודים הזוממים להשתלט על מקום המקדש. וכהוכחה לדבריו הראה להם את התמונות שנהגנו לקשט בהן את הסוכה שבמרכזה תמונת בית המקדש.

בשנות העשרים והשלושים למאה זו, נהגו בני נוער וגם מבוגרים להקיף בהמוניהם את חומת ירושלים בליל תשעה באב. סמטאות ירושלים העתיקה המו בלילה זה, וממשלת המנדט נאלצה להעמיד שמירה של שוטרים לכל אורך הדרך עד לכותל המערבי. בראש התהלוכה הלך המורה הותיק, דוד אבישר ז"ל אשר גולל לפני המשתתפים בלשון עברית צחה ובהיגוי מזרחי את פרשת חורבן הבית. בין המשתתפים היו גם עולים חדשים שביקור זה ליד הכותל ראשון הוא להם.

ביום תשעה באב, נהגו סוחרי ירושלים לפתוח את חנויותיהם לשעות ספורות בלבד. רבים התכנסו ליד הכותל המערבי, מהם כרעו על המחצלות שהיו פרושות על הרחבה שלפני הכותל, מהם ישבו על הרצפה וקראו את מגילת איכה.

מאחר שלא בא אל פינו בשר מראש חודש אב ועד התשעה בו (פרט לשבת), נסגרו כל האיטליזים והשוחטים ועוזריהם נטלו לעצמם חופשה. כמה מבעלי האיטליזים ירדו ליפו כדי לרחוץ בימה. תושבי שכונת מונטיפיורי, היא ימין משה, מספרים כי בליל תשעה באב, עולה היה קול בכי עצור מקבר זכריה הנביא שבמורדות הר הזיתים. ועוד מספרים ותיקי השכונה, כי בשעת כבוי האורות בליל תשעה באב, הוציאו מכיסיהם, הצעירים שבעדה, מחטים גדולות כדוגמת אלו שהשתמשו בהם הסבלים הערבים לתפירת שקים שנקראו בשם “אמסאליס”. לתוך העינים של המחטים השחילו חוטים עבים ותפרו את גלימותיהם של הרבנים אלו באלו. מחטים אלו אפשר היה לקנותן בשוק הבשמים.

כיום פסקו הביקורים ליד הכותל המערבי. מעל מצפה בית גבוה, אנו משקיפים על החומה ועל הר הבית ולבנו דווה שאין אנו יכולים לקרב אליהם. בשעה זו קמים לתחייה ימי ילדותנו, סמטאותיה של ירושלים ובתי כנסיותיה. ספר הקינות בידי, הוא ספר הקינות של אבא, הולך אני אל בית הכנסת לשפוך שיחי על חורבן הבית. שעה שאני פותח את הספר, דומה עלי שהנני שומע את קולו של אבא מהדהד באזני ולבי נכמר בקרבי.


 

ראש חודש    🔗

ימי ראש חודש היו לנו בבחינת חג זוטא, שלזכרם מתעוררים בי געגועים עמוקים. בזמנים אלה אין ימי ראש־חודש ניכרים כלל ועל כמה וכמה שאין הם מטביעים שום חותם על חיינו. אולם לא כן היה באותם ימים רחוקים של ילדות.

לראש־חודש נועדה ברכה מיוחדת ולבבית כמו לכל חג אחר. ראש חודש טוב ומבורך", כך ברכו אבותינו אלה את אלה בסמטאות ירושלים העתיקה ובשכונות הראשונות שהוקמו מחוץ לחומה. ולברכה זו תשובה בצדה: “עליכם ועלינו מבורך”.

חכם אלעזר לוי, הממונה על המשק בבית היתומים הספרדי, אשר לרגל תפקידו נועד עם אבא תכופות עד שעה מאוחרת בלילה, נוהג היה להיפרד מעליו בברכה שנגעה מאד אל לבי, ושרק היום עומד אני על יופיה: “בטוב ילין מר”, ואבא היה משיב “וברחמים תקיצו”. זו לא היתה ברכה מן השפה ולחוץ, אלא ברכה שנבעה ממעמקי הלב והיא יצאה מפיהם של המברכים, כשאר כל הברכות שנאמרו בימי חג ומועד, בשלוה, בכנות, ברחבות־לב ובקול נעימה דקה כיאה לבני המזרח. אותה שעה היו פניהם מאירים ואפופים שמחה.

ראש־חודש חל, כידוע, פעמים ביום חול פעמים בשבת. כשהיה חל ביום חול, דומה היה לכעין שבת־זוטא, שבה היתה לנו הרגשה של חרות ושלות־נפש אם כי שונות מאלו שהיו נחלתנו ביום השבת.

עוד בערב ראש־חודש הורגש בבית הכנסת בואו של ראש־חודש. בין מנחה למעריב שוררנו “ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד” ובשעת העמידה לתפילת “שמונה עשרה” הכרזנו, אנו הילדים, בקול שיש לומר תפילת “יעלה ויבוא”.

הקונדסים שבינינו, היו חוזרים מידי פעם בפעם על הכרזה זו. עד שחכם אלעזר שהיה אותה שעה ב“עמידה” היה מפנה את פניו אלינו, זורק עלינו מבטי זעם, קורא ברוגזה מתוך התפילה מלים אחדות, בקול רם, שכן לא יכול היה להפסיק את תפילתו.

תפילת שחרית של ראש־חודש היתה קצרה. לא נפלנו על פנינו לתפילת “תחנון”, כמנהגנו בימי חול רגילים. דבר זה הורגש במיוחד כשחל ראש חודש בימי שני או חמישי. גם ב“תלמוד תורה” הורגשה שמחת ראש חודש, ביום זה היו באים הגבאים לבחון אותנו ולעמוד על ידיעותינו בלימודים. הרבנים־המלמדים היו מעודדים אותנו בדברי חיבה, ומאירים לנו פנים, שלא כמנהגם תמיד שכן רצו כי לא נכלים אותם, ונשיב לשאלותיהם של הבוחנים ללא יראה ובעיקר שנענה “לענין”.

ביום זה נפסקו הלימודים בשעת הצהרים שלא כשאר הימים שהיינו לומדים בהם עד חשכה. אם חל ראש־חודש ביום נאה בעונת החורף, יוצאים היינו אל מחוץ לחומות ומרחיקים לכת עד כפר השילוח ו“באר איוב” (שקראנו לו בקיצור “ביריוב”), זה הנחל שמימיו גואים בשנה משופעת גשמים. תענוג מיוחד רוינו מאכילת החסות של כפר השילוח שהיו ידועות בטעמן.

גם המלמדים שלנו נלוו אלינו בטיולינו, כדי להינפש מעמלם. לפעמים היינו הולכים לסביבה קרובה יותר, לבית הקברות של הקראים (“בית החיים די לוס קראים”). שם מצויות מערות, החצובות בסלע. בעונת החורף היו מצטברות בהן שלוליות של מי־גשמים. במקום נאה זה שממולו נשקף כפר השילוח ושהיה מוקף עצים רבים, היו המלמדים שלנו פורשים מחצלות וסועדים את לבם בבשר שהיה נצלה על גזרי עצים שאספנו, אנו התלמידים, ומקנחים בכמה לגימות של יין מהבקבוקים שהמלמדים הביאו אתם מתחת לגלימותיהם. אולם טיולים אלו, לא תמיד התנהלו על מי מנוחות. לפעמים היה פורץ ריב בינינו לבין הרועים הערבים הקטנים, שרעו את צאנם בקרבת מקום, שבסופו שימוש “בקלעים” (מוגיאטות) וידיית אבנים. (הערבים עלו עלינו בקליעה למַטרה). במקרים כאלה היו המלמדים נאלצים להפסיק את סעודתם וממהרים לחזור בבהלה אל רובע היהודים רוגזים ורוטנים על אשר השבתנו את שמחתם.

אם אנו, תינוקות של בית רבן, ניצלנו יום זה לפי דרכנו הרי לאמותינו היה זה יום של התפרקות מעול העבודה הקשה. שכנות וידידות נפגשו אלו עם אלו, סעדו בצוותא וזימרו ביחד. “אסינטאר קון ביזינאס”, כלומר בילוי בחברותא עם שכנות ­– זה היה התענוג הגדול והמיוחד. שעות רבות ישבו על ספל קפה עם “ביסקוג’וס”, אלה הכעכים המלוחים והפריכים שהטבילו בתוך הקפה השחור, וגילגלו שיחה בענינים שונים. “לי גוסטה חברה” (אוהבת חברה) נוהגות היו לומר על אשה שהיתה מבלה את שעות הבוקר או אחרי הצהרים בביקורים אצל שכנות.

מספרת דודתי לבית קואינקה: נהגנו להתאסף בראש חודש שכן ביום זה היינו פנויות מעבודה. לא תפרנו, לא כבסנו, אף לא בישלנו לא עדשים או “גארבאנסוס” (אפונה) ו“אבאס” (שעועית) ­– מאכלים מקובלים לכל שני וחמישי. לכבוד יום זה הכינונו מטעמים ערבים יותר, כגון בשר ואכלנו ושרנו בצוותא, ובעיקר פטפטנו הרבה, וכל אחת מאתנו פתחה את סגור לבה. לפעמים הצטרפו אלינו גם שכנות מוסלמיות שקיימו אתנו קשרי ידידות וחברתנו היתה חביבה עליהן. כמה מהן אף שוחחו עמנו באיספניולית רהוטה “כומו אונה די לאס מואיסטראס” (כאחת משלנו), ואילו “הבוליסאס” (המבוגרות שבינינו) עשנו “נרגילה”.

סבתותינו מספרות: לא נתן הקדוש־ברוך־הוא את ראש חודש לעמו ישראל אלא בזכות הנשים בלבד. כשביקש אהרן לעשות את העגל לאחר שבושש משה לרדת מההר לא נתנו לו הנשים עדייהן כפי שמצאנו כתוב “ויתפרקו כל העם נזמי הזהב אשר באזניהם” ולא נאמר ויתפרקו הנשים וכו'.

תלמידי חכמים לא נהגו ללכת בראש־חודש ל“ישיבה”, אלא ערכו לעצמם מסיבות רעים לשמח לבם, בהם לקחו חלק בעלי קולות ערבים. כמה מהם הקדישו יום זה לענייני חולין כגון תיקון גלימותיהם או נעליהם המרופטות.

גם רבנים וחכמים שבכל ימי החודש נהגו בחומרה עם לעצמם ועם זולתם, ביקשו להתפרק ביום זה מכל דאגה. אבא נוהג היה לקחת אותי אתו לטיול שהיה עורך יחד עם חבריו הרבנים אברהם פילוסוף ויוסף מרדכי הלוי, ששימשו בגבאות בבית חינוך יתומים, ואשר עשו להם מנהג לצאת לפרקים, בימי ראש חודש אל מחוץ לעיר. אליהם נלווה ח’אוג’ה יוסף ברזאני מי שהיה גזבר עירית ירושלים עשרות בשנים. הם פנו לשכונת “אבו אל בצל” (מקום שעליו עומדים כיום “בניני האומה” ואשר כמה בתים ורחובות מאותם ימים עדיין נשארו עומדים על מקומם) ובשקיהם כמה אוקיות בשר, כבד ומעט ירקות ובקבוק יין ופירות. הגיעו למקום, מיד פושטים מעליהם את גלימותיהם ותולים אותן על ענפיהם של עצי הזית. מסירים את “הפוש” (המצנפת השחורה) ושמים על ראשיהם את “התאקאיקה” (הכיפה), מעלים מדורה וצולים עליה את הבשר ומכינים סלאט עגבניות עם בצל ופלפל חריף. וכך, תוך זחיחות הדעת, היו לועסים את הבשר הצלוי, לוגמים מהיין, מזמרים ומברכים, והכל מתוך יראת קודש שבענווה ולא מתוך קלות דעת חלילה.

גם עמך שמח ביום זה. בליל ראש חודש היו מתאספות משפחות משפחות וסועדות בצוותא; לפעמים נתבלט מישהו בעל קול ערב אשר השמיע פיוטים וזמירות וכן מיני שירים חדשים שהיו נפוצים באותם ימים ברחוב היהודי.

אולם ראש־חודש היה גם יום של חשבון הנפש לנשים בכלל ול“מאדרינאס” בפרט ­– אלו האלמנות הבודדות שעלו מן הגולה כדי למות בעיר הקודש ולהיקבר בהר הזיתים. נוהגות היו נשים אלו להתכנס בערב ראש־חודש בחצרות כדי לשמוע מפי אחד החכמים את קריאת ה“מודעה”. חכמים הללו שהיו אף הם ידועים כחכמי עמך שהיו מסייעים בידי זקנים וזקנות, עיקר פרנסתם על מצוות מסוג זה וכן מ“לימודים” בבתי אבלים וב“מניינים”. בבית החזה, מתחת ל“אנטרי” (הקפטן) הטמינו ספרי תהלים זעירים מקומטים ובלויים מרוב שימוש, סידורים וכן קונטרסי סגולות ותפילות, מתוכם עמדו וקראו לפני הנשים את ה“מודעה” בשפת “לאדינו” המובנת להן. וזה היה המראה בשעת קריאת “המודעה”: הנשים נתקבצו ובאו מכל פינות החצר בה התגוררו בחדרים אפלים; ראשיהן מורכנים, ועל פניהן המקומטות הבעה של דאגה וכניעה. עמדו סביב החכם בידים שלובות על לבן וזה פתח בקול רווי כאב ותוכחה: “דיקלארו איל בעל יורה חטאים דיל נומבראדו די איל בעל שני לוחות הברית דישו איל רב הגדול איל מקובל איל רב רבי אלעזר די גארמיזה” וכו' כלומר “הצהיר בעל יורה חטאים בשם בעל שני לוחות הברית אמר הרב הגדול והמקובל הרב אלעזר מגארמיזה” וגומר.

ובכן “מודעה” זו לא היתה אלא שלושה־עשר עיקרים של הרמב"ם בצרוף תאור יום הדין, והן עמדו והקשיבו ורטט עובר על פניהן.

האמידות שבין הנשים הללו, אלו שקיבלו קיצבתן לעתים מזומנות מאת בניהן שנשארו בחוץ־לארץ הזמינו את “החכם” לבוא לחדריהן המהודרים. התקינו את “המינדר”, זו הספה הרכה עליה פרוש היה מכסה לבן כשלג, ערכו זה על יד זה את הכרים הקטנים המעוטרים רקמה ותחרים מעשה ידיהן, העמידו על השלחן שבפינה צנצנת עם מיני צמחים ירוקים כגון “המינתה” ו“הרודה” (שני צמחים שהיו מצויים בכל בית שכן שמשו לא רק לסגולה אלא גם לרפואה) ובצדם פינכות למיני תרגימה שהכינו במו ידיהן, וצלוחית יי"ש קטנה שהיתה מצויה בחדריהן של הנשים לכל מיני מיחושים ובעיקר כדי להסיר דאגה וצער כאחד ­– וישבו והמתינו באורך רוח. הליכותיו של “החכם” בנסיבות כאלו, שונות היו. חגיגיות כבושה היתה נסוכה על פניו ולבושו כשל יום חג. לאחר שקרא לפני האשה שנתהדרה בלבושה, את הכתוב בספר בקול של חומרה שהיתה בו גם מקצת התרוממות־הרוח, ישב וגילגל שיחה עמה ברוב מתינות ובינה. יודע היה שככל שיאריך שבתו יזכה למתת של ברכה כפולה מידי האשה, ואף יקנה חזקה על המצווה הזו מדי חודש בחודשו. והאשה מצדה חשה שאורו חייה חרף בדידותה ואלמנותה. מעתה יכולה היא לצפות בשלוה וללא מורא ופחד ליום המוות הקרב ובא.

ומספר מר שמואל סידיס, בן ירושלים: נער הייתי וגם ידעתי לקרוא “לאדינו” כאחד הגדולים שקראו את “מעם לועז” ורומנים בלאדינו. בחצרנו גרה בוליסה שרה שריזלי אשתו של אליהו שריזלי, בעל חנות הקמח שברחוב היהודים. אשה כבודה זו עמדה על מרפסת ביתה באורך־רוח לשובי מתלמוד־תורה בערב ראש־חודש כדי שאקרא לפניה את “המודעה”. דמותה האצילה של מרת שריזלי שהיתה חשוכת בנים עודנה עומדת בפני עיני. על עיניה היפות שכן הצער על גורלה המר. ישבה ממולי והיתה מקשיבה ברטט למלים שיצאו מפי, הילד הקטן אשר בקושי עמדתי על תוכנן. לאחר מכן הגישה לי “דולסורה”, מיני מתיקה, שהוציאה מהארון שבקיר.

היו נשים שהלכו בערבי ראש־חודש לכותל המערבי לשמוע את קריאת המודעה מפיו של השמש מיוחס שהיתה לו חזקה על המקום מאבותיו ומאבות אבותיו.

כיום, אותן נשים צדקניות, “מדרינאס” כמעט שאין בנמצא ואין חכמים מבני עמך אשר יעסקו במצווה זו. בכלל, דומני, כי מנהג זה אינו קיים עוד כיון שאין דורש לו. כששאלתי את דודתי הזקנה טיה ליוג’ה די קואינקה, אם נוהגת היא לשמוע את המודעה, ענתה לי שאין מי שיקרא אותה לפניה. היא הוסיפה ואמרה כי שמעה “שבבית כנסת טרנטו” בשכונת “אהל משה”, יושב בראש חודש מניין יהודים הקרויים “עשרה בטלנים”, האומרים תהלים שלוש פעמים מהחל ועד כלה. הללו שרויים כל הזמן ב“תענית הדיבור” ונשים צדקניות הגרות בשכונה, מגישות להם דברי חלב ודברי מאפה כדי להשיב את רוחם. כיון שבאו, הן יושבות להן ומקשיבות לפסוקי התהלים היוצאים מפיהם של ה“עשרה בטלנים” ­– וזה במקום המודעה. “אבל אני זקנתי, הוסיפה טיה ליוג’ה ואמרה, אין בכוחי ללכת לשם”. “איל דיו כי מי פירדוני” (יסלח לי האל).

אם בכל יום, וביחוד ביום שישי, פשטו העניים על־פני כל רובע היהודים בעיר החדשה ובשכונות החדשות, הרי בראש חודש גדל עוד יותר מספרם. הולכים היו קבוצות קבוצות. בראש כל קבוצה הלכו נשים, שהיו ידועות כתוקפניות יותר, כשהן גוררות אחריהן את בעליהן או את אביהן הסומא. יום ראש חודש נתן משנה תוקף לעניינם. נדמה היה כאילו לא באו לבקש נדבות, אלא לתבוע פרעון של שטר. דיה היתה המלה “ראש חודש” כדי להשתיק כל התנגדות או השתמטות מצד בעלי־הבית. מספרם של עניי ירושלים בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה שנזונו מקופת התמיכות של ועדי הכוללים, הגיע למאות.

אולם היו גם שני ראשי חודש עצובים. היו אלה ראש חודש ניסן וראש חודש אלול, ימי “המשמרה”, שאז היו הורינו עולים ל“בית החיים” היינו, להר הזיתים, להשתטח על קברי בני המשפחה באותו ההר, הזרוע כולו מצבות.

בימי ראש חודש אלה, שררה בבית אוירה עצובה. אמי לבשה שמלה כהה ואת שערותיה כינסה אל תוך “יאזמה” (מטפחת ראש) פשוטה ללא קישוט ועיטור. עצובים היו פני אמי באותם הימים ולפעמים ראיתי בעיניה היפות דמעה חרישית. באותו יום השתדלתי לא להמרות את פיה ולהתנהג בשקט. בצאתי ללכת בשעות הבוקר לתלמוד־תורה, רואה הייתי את העגלה הרתומה לשני סוסים שבה נסעו הורי, יחד עם סבתי ודודותי, כדי להשתטח על קברי בני המשפחה. את ההליכה להר־הזיתים קראו הורינו “אבאשאר אה באשו” (לרדת למטה) או ללכת ל“בית החיים”.

בשובי לעת צהרים מתלמוד־תורה, ראיתי את אבא כשהוא מתבודד ב“ישיבה” ואת אמא כשהיא מהורהרת ופניה אפופים עננה של עצב.

בראש חודש נהגו הורינו לתת לנו “דמי־כיס” ­– מספר מטליקים (אגורות), ששמרנו עליהם היטב לשעת הדחק. אני לא הסתפקתי בדמי־הכיס הללו, אלא גם סרתי אל סבתי, שבזכות בעלה, נהגה לקבל חלוקה מכולל הונגריה כדי לזכות בארבעה מטליקים נוספים שנתנה לי מדי חודש בחודשו, שהיו מאזנים את “תקציבי” החדשי.

עומד אני בסיומו של פרק זה, אך עדיין לא סיפרתי את מעשה “ברכת הלבנה”, שזכרו צפון בלבי בכל הדרו.

המנהג לברך על הלבנה לא נתקיים דוקא בראש חודש, אלא ימים ספורים לאחר מכן, לאחר שהתחיל להתגלות על פני השמים חרמש הסהר. על־פי רוב כיוונו את מועד “קידוש הלבנה”, למוצאי שבת, כדי לקיים את הכתוב: כשהוא מבושם ובגדיו נאים. מתרכזים היינו בחצר בית הכנסת ופנינו מול הלבנה, ואבא היה מתחיל בקולו, שהיה מלא חן ונועם, את הפרק “הללויה הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים”. ואילו אנו הקטנים, יותר משהקשבנו לברכת הלבנה, עקבנו אחרי הלבנה והסתכלנו בפניה. הברכה נאמרה בשקט, ללא הרמת קול יתירה, שלא בדומה למתפללי בית הכנסת של האשכנזים, שקידשו אף הם את הלבנה בקרבת מקום בקול רם. אם היו עננים מכסים באותה שעה את השמים, היינו מחכים בקוצר רוח שיתפזרו וירפו מן הלבנה, למען תקשיב היטב לתפילתנו. וכשהיה אבא מגיע לפסוק “כשם שאנו מרקדים כנגדך ואין אנו יכולים לנגוע בך” ­– היינו ממלאים מצוות רקידה זו בהתלהבות.

והשירה היתה מתלכדת בין שתי קבוצות המתפללים מסביב. קבוצה אחת היתה גומרת ושניה מתחילה. קבוצות קבוצות של יחידי בתי הכנסת כולם התפללו יחד לאל כי “לא יוכלו אחרים לנגוע בנו ולא ישלטו בנו”.

לאחר ברכת הלבנה, היו שנהגו להוציא מכיסם מטבע של נחושת ולהסתכל בה לאור הירח כשם שנהגו לאחר ברכת ההבדלה, סגולה לסימן טוב והצלחה. עתה היו הכל נפרדים זה מזה בברכת ראש חודש טוב ומבורך, או שהיו ממשיכים לשוחח לאור הלבנה, שהיה מאיר את פניהם בזוהר רך ומתוק. וכשהיינו חוזרים הביתה בלילות־לבנה בקיץ, רואים היינו את אמותינו יושבות ליד החלונות והבית כולו מוצף באור הלבנה עד שלא היה צורך להעלות את מנורות הנפט. ולאור הלבנה שרו אמותינו את השירים הנוגים והעצובים ביותר, שרמזו על בנות שהגיעו לפרקן וטרם נישאו.

"אלטה אלטה איס לה לונה

קואנדו אין פיסה אמאניסיר

איז’ה אירמוזה סין בינטורה

נו אייגי אה נאסיר".


(גבוהה הלבנה כשהיא מתחילה לזרוח. נערה יפה בלי מזל מוטב לה שלא תיולד).

אחרי ברכת הלבנה, היה אבא נכנס הביתה ומברך את בני־הבית, בחודש טוב ומבורך, ואמא היתה עונה לעומתו “עליכם ועלינו מבורך”. באותו לילה לא עסקה אמא בשום עבודת בית. אבא לא נכנס ל“ישיבה” כדי ללמוד. יושב היה בחצר הבית ומגלגל שיחה עם אמא. היתה זו שעת מנוחה ושלוה משפחתית.

ואילו ח’אואג’ה יוסף ברזאני המנוח, שכבר הזכרנוהו רבות, היה אומר: לא נברא ראש חודש אלא כדי להרגיע ולנחם את הלבנה אשר בעת היבראה שפכה דמעות לפני הקדוש ברוך הוא על כי אורה חלש מאור השמש, ואין היא זורחת אלא שעות אחדות בלבד בלילה, בעוד שהשמש מאירה משעות הבוקר עד שעות הערב ללא הפסק. אז אמר לה האל כי תמורת התפקיד הצנוע הזה, יברכו אותה בני ישראל “ברוך יוצרך ברוך עושך ברוך קונך ברוך בוראך”.


 

אמירת תהלים    🔗

כשמזדמן לי, לפרקים, להצטרף לחבורת “אומרי תהלים”, אם ב“לימוד” לזכרו של הנפטר, אם במוצאי־שבת בין הערביים לפני אמירת הפרק “מכתם לדוד” המסמל את צער הפרידה משבת מלכתה, מחזירתני אמירת התהלים לימי הילדות בהם היה לי ספר התהלים ידיד נפש.

אם כי ניגונם של פרקי התהלים אחד הוא, צליל מיוחד לכל פרק ופרק שבו, המבדילו מחברו. עצבות חרישית טמונה בכל פרק ופרק, אם זוכה הנך היום ושומע ניגונו של פרק תהלים מפי אחד הזקנים בני אותו דור שידעו טעמו של ניגון זה על כל דקדוקיו. מיד יורדת עליך תרדמה קלה ומתוקה המטלטלת אותך לבית אבא, לבית הכנסת, מושיבה אותך שם בין חבריך על גבי ספסלי עץ ארוכים המכוסים מחצלות בימי שבת ומועד ובימי חול בתפילות לעצירת גשמים, לבטולן של גזרות, להסרת מחלות ומגפות שפקדו את העיר, ושומע עצמך אומר בצוותא עמם פרקי תהלים.

כדוגמת הסידור כן ספר התהלים מצוי היה בכל אשר פנינו, על שולחנו של אבא בבית, על “התיבה” בבית הכנסת, ובבתי האבלים. כריכתו ודפיו היו בלויים וקרועים, שוליהם עקומים וצהובים ומכותמים בדמעות של הורים וסבים.

צורות שונות היו לספרי התהלים. מהם גדולים, מהם קטנים, מהם שאותיותיהם גדולות ומאירות עינים, מהם בעלי אותיות קטנות שהקריאה בהם קשה היתה להורינו.

ספר התהלים ליווה אותנו בדרכנו, צמוד לגופנו. מאחרי קפטנו של כל רב, סמוך לבית החזה, טמון היה ספר תהלים קטן שקרא בו בכל הזדמנות שבאה לידו בשעות היום ובשעות שלאחר חצות. קורא היה בו בשעות של בטלה, בשעת ביקורו בבית אבל, בפני הכותל המערבי ובמערת המכפלה שבחברון, בהשתטחו על קברי אבותיו בהר הזיתים או על קבריהם של צדיקים כמו רחל אמנו, שמעון הצדיק, רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. קרא בו בימי שמחה וצער, בימי חג ומועד, בשבתות ובראשי חדשים. הקריאה בספר תהלים סגולה היתה בפני כל מיני פגעים ומחלות ומרעין בישין.

בתי הכנסת בעיר העתיקה, רוויים וספוגים היו פסוקי תהלים. דומה היה כי מכל פינה ומכל קרן זוית שבבית הכנסת כמעט, עמדו לפרוץ פּסוקי תהלים. מזמורי תהלים הדהדו בחלל בית הכנסת, כמעט בכל שעות היום והערב. בעלי מלאכה שסיימו עבודתם בשעה מוקדמת, סרו לבית הכנסת לחטוף כמה פרקי תהלים בחינת שיקוי ומרגוע לנפש.

לאמיתו של דבר, לא נזקקו כלל לספר גופא כדי לאמור תהלים, שכן הכל ידעוהו על פה. הספר הקטן החזיקוהו אצבעות גרומות, לא שימש אלא כעין מורה דרך. בבית הכנסת של “טרנטו”, אשר בשכונת אהל משה, הקשבנו לאמירת תהלים מפיו של חכם יעקב אלקלעי הסגי־נהור ושהלך לבית הכנסת בלווית בנו הקטן. חן מיוחד היה לפרקי תהלים כששמענום יוצאים מפיהן של אמותינו אשר כמה מהן ידעו לקרוא ואף זכרו פרקים אחדים על פה. אמי חוזרת היתה ומשננת לעצמה לעתים קרובות את המזמור “למה ה' תעמוד מרחוק תעלים לעתות בצרה”, מזמור אשר נתן ביטוי לצער האדם ולסבלו בחיים. באמירת תהלים של אמותינו, טמונה היתה בקשה ומשאלה מאת הקדוש ברוך הוא, אחת מרבות שנפשה של כל אשה ואם מלאה מהן. ספר התהלים שמר על אלמנות ערירות בבדידותן הקשה. הספר הקטן נטמן מתחת למראשותיהן והוא נסך עליהן בטחון ושלוה. כן נהגו להניח את ספר התהלים מתחת לכריהם של התנוקות, כדי לשמור עליהם מכל רע.

בן משפחה שנפל למשכב ומחלתו אנושה, מהרו הקרובים לבית הכנסת להזעיק עשרה בטלנים כדי שיאמרו תהלים לרפואתו בשכר כמה מטליקים. אשה אשר התקשתה בלידתה הסתגרו קרוביה ובני משפחתה בבית הכנסת ואמרו תהלים.

חברות ואגודות היו קיימות לאמירת תהלים. זו היתה פגישת הרעים החביבה ביותר. ביחוד הרבו באמירת תהלים בחודש אלול. בחודש זה היה הרב פריסיאדו סורנאגה עורך “מילדאדוס” (לימודים) בבית הכנסת של “האיסטנבוליס”.

אם בימי החול קראו תהלים לעתים מזומנות, הרי יום השבת הוקדש לאמירת תהלים. לא היה טעם לשבת ללא אמירת תהלים. נדמה היה כי שבת ותהלים ירדו כרוכים יחד. ביום זה נרתמנו אנו הקטנים גם לאמירת תהלים. מניינים של אומרי תהלים התלקטו בכל בית כנסת ואנו הקטנים הוזמנו להצטרף למניינים אלה. אמירת התהלים שטפה בנחת, בתענוג ותוך שמחה.

היו גם אשר התפרנסו מאמירת תהלים. אלה כונו “עשרה בטלנים”. הם הצטרפו לכל מנין שעלה להר הזיתים. נשלחו על ידי הרב הראשי לכותל המערבי, לפי בקשת אחד הנדבנים מחו"ל ששלח את תרומתו למטרה זו, כדי להתפלל לשלומו, נספחו אל תלמידי חכמים שעלו במיוחד יחד עם הרב הראשי לקבר רחל אמנו או למערת המכפלה. הם ישבו בשבעת ימי האבל ליד עששית דולקת לזכר נפטר בפינת ביתו של אבל. קריאתם הפיגה במקצת את היגון.


ב    🔗

הרביתי לקרוא בספר תהלים בימי ילדותי. יתומי המוסד שבשכנותו התגוררנו מתאספים היו באחת הכיתות מדי שבת בשבתו לפני הצהרים כדי להתאמן בניגון התהלים. לפעמים הלכו בצוותא לביתו של אבל, בו נערך “לימוד” וקראו את “האלפא ביתא ושיר המעלות”. לצורך זה הכרח היה לשאת אל בית האבל כמה מספסלי הכתות שבמוסד.

מדריך ומורה לנו בלימוד התהלים היה הרב חיים אלבוחיר, שעלה לארץ ממוניאסטיר בהיותו נער, לפני מלחמת העולם הראשונה ונמנה עם המלמדים הותיקים בירושלים. למעלה משלושים וחמש שנה שימש הרב חיים אלבוחיר בהוראה בבתי תלמוד תורה שונים והעמיד אלפי תלמידים שחבבוהו מפאת פשטותו ואהבתו לתלמידיו. הוא השתדל לכבוש את לב תלמידיו במילי נועם ובזה נבדל ממלמדים אחרים שהיו קשוחים. בפנותו אלינו היה פותח ואומר: בני היקרים! עם זאת היה בעל יד תקיפה ואם הרגיזוהו, לא חשך מתלמידיו את רצועתו.

אמירת התהלים מפי ילדי בית היתומים בבית האבל, הדיה נפוצו בכל השכונה. הפתיחה נאמרה בקצב וכל היתומים השתתפו בה בחינת מקהלה. “לכו נרננה לה' נריע לצור ישענו” ­– קראנו בקול גדול ובהכרת חשיבות, שכן תפקיד כפול נועד לנו היום, היינו לסייע לנפטר לעבור לחיי עולם הבא וכן לעודד ולנחם את בני משפחתו של המת ומקורביו.

ומה היה הגמול הממשי שניתן ליתומים חלף מאמציהם ובתמורה לשעות המשחקים שנגזלו מהם בחצר הגדולה של המוסד? כעכים קטנים מלוחים או מתוקים, אפונים חומים, צימוקים, ואם היתה עונת קיץ זכו גם לפלח אבטיח, מלפפון או משמשים אחדים. בכיבודים אלה פיצו לא רק את חניכי בית היתומים, אלא גם את תלמידי תלמוד תורה של הספרדים והחרדים השונים שבירושלים העתיקה והחדשה.

תלמידיו של חכם דויג’ון פיזנטי, אשר בתלמוד תורה הלכו בשבתות ללמודים לא רק לבתיהם של אבלים בעיר העתיקה, אלא גם לבתיהם של אבלים במונטיפיורי הישנה, וב“שמעה” אשר לרגלי הר ציון. בכל מקום קראו את האלפא ביתא ושיר המעלות. אחד מתלמידיו של חכם דויג’ון פיזנטי מספר: “אהבנו ללכת ללמודים שנערכו בבתיהם של ‘המנסטירליס’ עולי העיר מנסטיר, וכן לבית הכנסת שלהם ששכן בחצרו של נשאשיבי שממול חצר הקראים שנקראו בשם ‘איל קאל די לוס קסורלאס’ על שם מייסדו יעקב קאסורלה. שכן בלימודים אלה חלקו לנו ‘גואיבוס ח’אמינאדוס’ דהיינו ביצים קשות שנאפו בתוך כד חרס עם אפר בתנור, שצבעם חום וטעמם ערב לחכנו”.

לזימון זה של ילדים בבתי מדרשות או אצל אבלים לאמירת תהלים, היתה מטרה נוספת, שאם כי לא הכריזו עליה ברבים, ידעו הכל את טיבה. ילדים ואפילו הם חניכי בית יתומים דרכם להשתובב ולהרעיש עולמות, במיוחד בשבתות, ולגזול את מנוחתם של הורים ושכנים. לפיכך עמדו וקיבצו אותם בתוך כתלי בית כנסת או בביתו של אבל, מעשה שראינו בו משום גזירה. ומי היו אלה שעסקו בגיוס זה, על דרך הפיתוי והשידול כמובן? בעלי בתים ישרים ותמימים וכן רבנים הדורי שיבה שראו בכך מעשה מצוה לעצמם ולאחרים. שידוליהם מלווים היו דברי חיבה וחיוכים וטפיחות על הכתף ודברי מוסר והבטחות למגדנות מכל הסוגים.

מספרים על אחיו של חכם יהודה אלעזר, שהיה ידוע בשם “רבי”, שנהג לכנס ילדים מבני עשר ועד שלוש עשרה, מדי שבת בשבתו, לאחר סעודת הבוקר, בבית הכנסת של “האיסטנבוליס”, כדי “לעבור” על ספר תהלים.

על קבוצה זו שהיתה מורכבת מעניים ואמידים, נצח יעקובצ’י אל טיניקוג’י (הפחח) שהקפיד על התמדתם.

לאחר שסיימו את ספר תהלים, קבלו מידי יעקובצ’י זה כעכים, ולעקעך, אולם המתנה היקרה ביותר שקיבלו ילדים מתמידים אלו, היתה, מעיל לעונת החורף בראש השנה, וחליפה בקיץ בפסח. את המתנות הללו קבלו העניים שביניהם. וכשלבשו הילדים את מעילי החורף ברכו ברכה כפולה, ברכת “מלביש ערומים” וברכת “שהחיינו”.

לפעמים נתבקש יעקובצ’י זה, להביא את הילדים “טראייר לוס איז’יקוס” ללמוד בבית אבלים. אכן לא היה טעם ללימוד בבית האבל, ללא אומרי התהלים הללו שהשרו בקולם הנעים אוירה מרגיעה ומנחמת.

למקהלת אומרי תהלים בבית הכנסת בשבתות, נצטרפו בעלי מלאכה וסתם יהודים שהסבו בהרגעה על הספות הרכות, רגליהם מקופלות תחתיהם וקראו פרק אחר פרק כל אחד בתורו. תכופות אירע שאחד הלומדים טעה ו“החכם” שבחבורה תיקנו, ריפטאר, בנימה של רוגז. הלומד ביש־המזל נמצא במבוכה ורחמינו נכמרו עליו. לפעמים נהנינו כשהחכם תקן את שגיאותיהם של אלה שלא חיבבנום ביותר. שמחנו לראותם בקלקלתם.

לאחר הפתיחה הרעשנית מלאת הגבורה, היינו, “לכו נרננה לה'” נכנסנו למערכה בעוז ובתנופה.

לאחר שסיימו שבעה עשר מזמורים ראשונים אלה שהיו קלים ונחמדים לאמירה, משתדלים היינו להעביר את המזמורים הקשים והכבדים ל“אויבנו” כדי להכשילו. המסכן נופל וקם חליפות וקיבל נזיפות מהחכם ואנו עלצנו למראהו הנבוך, שמחים לאידו. וכך “חוטפים” היינו מזמורים קלים או אותם שהכרנום טוב יותר שהיו משובצים בין התפילות של החגים. לסוף מזמור מ"א היתה הדרך חלקה ללא חתחתים. וכשקראנו את הפסוק האחרון, “ברוך ה' אלהי ישראל מהעולם ועד העולם אמן ואמן”, רווח לבנו במקצת. חמישית הדרך היתה מאחורינו.

חלק שני בספר תהלים, פרקיו מפתים ביותר ומוכרים לנו היטב. מזמור מ"ט “שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד”, השרה עלינו עצבות. מזמור זה נוהגים לאמרו בבית האבל במשך ימי השבעה בוקר וערב לאחר תפילת הבוקר ומנחה ופסוקיו שימשו דברי נוחם לאבלים שכרעו על מזרון בפינת החדר מכורבלים בשמיכות על רגליהם.

מזמור נוגה ורציני זה, כלל שני פסוקים, שהפכו משום מה מקור לבידוח דעתם של מבוגרים. שם נאמר “ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו” וכן “אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו”. המלה “ביקר” שנזכרת שתי פעמים מובנה בתורכית רווק. ולפי הדרש של ליצני הדור כוונת הפסוק היא, כי רווק זקן שנתו אינה שקטה ולכן משול הוא לבהמה ולא יבין. ייתכן שתארים וכנויים מסוג זה שהדביקו לו לרווק, גרמו שיזדרז לישא אשה. בשכונתנו התגורר רווק מושבע, חיימאג’י שמו, שחיזר אחרי הבתולות שבשכונה ללא הצלחה יתירה. כשהגענו לפסוקים אלה, מדגישים היינו את המילה “ביקר” ביודעים ואת עינינו נשאנו לעברו. בידעו את כוונתנו היה מניע בראשו וקופץ אגרופיו כמאיים: “עוד תראו את נחת זרועי”.

וכשרצו הורינו להרחיקנו מחבר רע אשר הטריד אותנו והציק לנו, היו מייעצים לנו להתרחק ממנו שכן נאמר בפרוש: “רחוק מרשעים ישועה”.

ואילו שמשי בתי־הכנסת כשרצו להחזיר את אותם היחידים, “פורקי־עול”, שנהגו לצאת לחצר, בשעת החזרה בתפילת מוסף בשבת, היו פונים אליהם בפסוק “סביב רשעים יתהלכון”. פסוק קצר זה זרזם להכנס לבית הכנסת.

חייטי העיר העתיקה אשר התפרנסו בדוחק ובצמצום, נהגו לפנות אל הקונה אשר הזמין אצלם מעיל או חליפה, ולבקש כי ישלם “על החשבון” איזה סכום שהוא והפסוק שרמז על כך היה שגור בפיהם: “פתחת שקי ותאזרני שמחה”. הקונה הבין את הרמז העדין הזה, ופתח את שקו.

מפרק נ“א ועד ע”ב, נדמה היה לנו כי אנו מטפסים על הר גבוה וקשה. דוד ושאול המלך העסיקו אותנו ונדמה היה, כי אנו נשאנו את עול צרותיהם. משהגענו לפרק ע“ב פתחנו כולנו יחד, אף אלה שהשתמטו ויצאו לשחק בחצר ושבו בינתיים למקומותיהם, בפסוק “לשלמה אלהים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך”. קראנו את הפרק בשמחה שכן “כלו תפלות דוד בן ישי”. אולם המנוחה לא היתה ארוכה. מיד שמענו את קולו של אחד מחברינו המתחיל בפרק ע”ג ומדגיש את המלה “אך” בפסוק “אך טוב לישראל”. בזאת רמז לנו כי הדרך עוד רחוקה, שכן רק עד מחצית הספר הגענו. המלה “אך” שזקנינו היו אומרים כדי להביע צער וכאב, תוקנה מיד על ידי אלה אשר שמעו את “האנחה” הזאת, בהוספת המלים “אך טוב לישראל”, דהיינו אין צורך להאנח, שכן רק טוב מובטח לישראל ואין כדאי הדבר “לקחת ללב” (טואמר אל קוראסון). וכך בלענו, פשוטו כמשמעו, את כל הספר מהחל ועד כלה, דומים בעינינו לסוסים אשר ראו מרחוק את האורווה והם אצים רצים אליה בשעטה כדי להשביע את נפשם הרעבה והעייפה במנה הגונה של שעורים. הגענו לסיומו של הפסוק האחרון בספר, מיד חזרנו בדהרה על עקבותינו ושוב פתחנו ב“אשרי האיש” הוא הפסוק הראשון של המזמור הראשון. אלא שמיד לאחר המזמור הראשון היינו מפסיקים ומוסיפים “מי יתן מציון ישועת ישראל”. לא נתכוונו בכך אלא להראות כי מוכנים אנו לחזור על הספר כולו שנית.

אבל כאן היה עומד אחד מקרובי הנפטר ואומר קדיש ואחריו הרב “שעשה את ההשכבה”. סיימנו בכה, מלאנו את כרסינו כעכים, ביצים קשות, חתיכות חלבה וצמוקים ואפונים לבנים ואפורים. וכמובן שלפני שטעמנו מכל “הטוב” הזה ברכנו בקול רב “מזונות” “בורא פרי העץ” או “בורא פרי האדמה”, וחברינו ענו בקול רב “אמן”. וכך השארנו אחרינו בבית האבל מספר רב של ברכות.

בינתיים התחילו להתאסף בבית האבל מוזמנים ותושבי השכונה, וכן רבנים שבאו להקשיב לדרשתו של הדרשן שהספיד את הנפטר. אנו שלא היינו מסוגלים להבין לדרשתו של הרב, משכנו עמנו את הספסלים, שעליהם התענינו שעות ארוכות, אל בית הכנסת. אך העמדנו אותם במקומם, נשאנו רגלינו וברחנו כדי להמשיך עד שעת המנחה במשחקינו.

אמירת תהלים היתה גם בחינת עונש של ממש שהורינו פסקו לנו שעה שסטינו מדרכנו. הושיבונו בקרן זוית בבית וציוו עלינו לקרוא תהלים עד שיאמרו לנו די. אמותינו עמדו עלינו לשמור לבל נברח כדי להצטרף לחברינו שציפו לנו בחצר. פעמים הצטרפו גם האבות לשמירה. אך משראינו שעיניהם נעצמות מעייפות, סגרנו את ספר התהלים ויצאנו על בהונות רגלינו החוצה.


ג    🔗

יצאה השבת. בבין הערביים נגש אני לפעמים אל ארון הספרים ונוטל את ספר התהלים שאמי עליה השלום נהגה לקרוא בו בשבתות ובימים טובים. בשער הספר כתוב בכתב ידה בכתב ה“סוליטריו”.

פור מנוחה פור תודוס מיס אבות

אי פור וידאס די תודוס מיס איג’וס סלוד בואינה

יו רחל יהושע מילדי מונג’וס אניוס

אין איסטי ליברו קון מונג’ה אהבה

אי טינגו פלאזיר קי דיס פואיס די מי מואירטי

קי מילדן אונס קונטאס ויזס אין איל.

(למנוחתם של כל אבותי ולחייהם של כל בני, בריאות טובה אני רחל יהושע קראתי שנים רבות בספר זה באהבה רבה יהיה זה לי לעונג אם לאחר מותי יקראו בו (בני) לפעמים).


שבתות אלו של אמי בהן קוראת היתה בספר תהלים זה שאני מחזיק היום בידי, זכורות לי היטב. מטריד הייתי אותה בבקשות להפסיק קריאתה ולהעניק לי “אונה קוזה בואינה” לאמור, דבר טוב. ואילו היא פונה היתה אלי בתחנונים לתת לה לסיים את המכסה שנטלה על עצמה לקרוא מדי שבת בשבתו לרפואתי ולרווחתי.

כאשר סיים בני את שרותו ב־צ.ה.ל. לאחר שהשתתף בקרבות ירדן וסיני, שאלתיו: האם נעזרת באיזו תפילה באותן שעות של סכנה שעברו עליך? והוא השיבני: כן, אבא, תכופות ממלמל הייתי בשפתי את המזמור כ"ג מספר תהלים “מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר”, הוא המזמור שכה נתחבב עלי בילדותי כשהייתי הולך עמך לבית הכנסת לתפילה של שבת.


 

בקשות, פיוטים, זמירות    🔗

בטרם הבקיע השחר, עוד עיני אחוזות תנומה, עלה מחדר ה“ישיבה”8 של אבא ניגון ערב שנדמה היה כי ממרחקים בא. היה זה קולו של אבא שאמר בלחש, כדי שלא לעורר את בני הבית משנתם, את הבקשות שלפני תפילת הבוקר.

רגשי חיבה ורחמים אליו נתעוררו בי אותה שעה. על הספה הרכה שבחדרו ישוב היה, שרוי בחשכה מסלסל בקול נוגה את התחינות שהיו שגורות בפיו. ראשי מתחת לשמיכה מקשיב הייתי בכליון־נפש למנגינה הערבה אשר חוזרת ונעורה בי גם היום כשאני קם עם שחר.

“כל ברואי עולם מעלה ומטה יעידון יגידון. כולם כאחד ה' אחד ושמו אחד. שלושים ושתים נתיבות שבילך, וכל מבין סודם יספרו את גדלך”.

ולפי הניגון מנחש הייתי את מצב רוחו. תכופות היו דמעות חונקות ניגונו. אותה שעה נעורה אמא משנתה ופסעה על בהונות רגליה אל המטבח כדי להבעיר את הפחמים בתנור. מסירה את האפר שבו כיסתה את הפחמים מבעוד לילה כדי שקל יהיה להבעיר את האש בבוקר, על־ידי הוספת “און ג’יבוק” (ענף פחם דק). בין הפחמים הלוהטים תוקעת היתה קומקום קפה קטן ומחכה באורך רוח, בעוד שפתיה לוחשות את ברכות הבוקר, עד “שיעלה” הקפה כדי להוציא את הקומקום מן האש בשעה הנכונה. חוששת היתה פן ישפך “האיסקומה”, הקצף, על הגחלים וכל טעמו של הקפה יפוג. טעם מיוחד היה לקפה של שעת־בוקר זו, ביחוד אם השתיה היא בצוותא מלווה שיחה שקטה.

מבית הכנסת הקטן שבחצר בית־היתומים הספרדי עלתה אותה שעה תפילת חנה, ותתפלל חנה ותאמר, כשהיא יוצאת בקצב ובהתעוררות מפיהם של היתומים הקטנים. תפילה זו שימשה כוח משיכה רב לכל דרי הסביבה לבוא אל התפילה בבית הכנסת. “ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון” ­– תפילה יפה וזכה של אשה לפני עלות השחר המביעה רחשי תודה לאל על חסדיו עמה, נסכה עלינו רוח תקוה ובטחון. “רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך ידמו כי לא בכוח יגבר איש”.

תפילה זו הקפיצה גם אותי ממיטתי. התלבשתי, נטלתי ידי, תפסתי את התרמיל של טליתי “לה טליגה” ומהרתי אל בית הכנסת בו כבר מצוי היה אבא שהקדימני תמיד. בבית הכנסת ארחתי לחברתם של היתומים שעמהם התרועעתי שנים רבות של ילדותי.

שנים חלפו והבנות וכן הבנים נטשו את בית הוריהם. שוב לא הדהדו ניגוני הבקשות באזניהם. ההורים נותרו לבדם, בדידותם עמקה, ועמם גם התחינות והבקשות שהיו עצובות יותר.


ב    🔗

סדר יומנו התחיל איפוא בזמרת תחינות ובקשות שנתפשטה על פני תפילת הבוקר ולאחריה, בבית ובתלמוד תורה, בימי חול וכמובן בשבתות בבית הכנסת. חיינו כולם אמרו שירה. אמרנו תהילים בקול שירה, קראנו שיר השירים בעליצות־נפש. שרנו במסיבות של ברית־מילה, לכבוד אבי הבן ולאבי הבת. פצחנו בניגונים במשתה חתונות ובסעודות מצווה לסוגיהן, סילסלנו בגרוננו במוצאי־שבתות. וגם את המת לוינו בשירה, “יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן” או “אשת חיל מי ימצא” וכו'. גם תפילת “האשכבה” לזכר הורינו נאמרה בקול שירה.

בלילות שבת, לאחר הסעודה, היו הפיוטים שזימרנו מקור נחמתנו לאחר תלאות השבוע המרובות. פיוטים אלה רבנינו הם שחיברום. פשוטים היו אך לבביים. הם לא היו משוררים גדולים, אולם חרוזיהם ספוגים רגשות חמים, אהבה וחיבה לפרט ולכלל. אין לדמותם, כמובן, למשוררי־ספרד הנאורים והדגולים, אולם רב היה כוחם לרכך את לבנו ולנער מעליו את הצער והכאב. והכל היו שותפים בשירה ובזמרה, קטנים וגדולים, אלמנות וזקנים. אף המון העם אהב לשיר. וכשהיו מבקרים את “הראשון לציון” בימי חג ומועד, היו נכנסים בשירה. זו היתה הפגישה הלבבית בין נשיאה הרוחני האהוב של העדה ובין העם. הלחן היה בעל גונים שונים ומארצות שונות, הבלקן וממלכות הקדם. לחני הערביים שבקרבם היינו נפוצים מצאו חן בעיני משוררינו ופיטנינו והם התאימו מנגינותיהם על יסורי אנוש, תקוות ואכזבות, לפיוטי התפילה שלנו על “גולת אריאל”.

מנעמי זמירות רבים מצויים היו במחנינו אשר הנעימו את התפילות בחגים ובמועדים בקולותיהם הערבים. ביניהם נמצאו רבנים שעברו לפני התיבה. והיו גם יהודי־חולין, היינו יהודים של כל ימות השנה, לא רבנים לא חכמים ולא למדנים שקולם היה שובה לבבות. בשעה שפצחו בזמר, לא ניכר בהם שאין התורה אמנותם.

סבתי הסלוניקאית התגוררה באותם ימים של ילדותי בשכונת “אהל משה” הסמוכה לשכונתנו. בודדת היתה וגלמודה באלמנותה. כדי להפיג מעט את בדידותה שולחים היו אותי הורי לפרקים ללון בביתה. “פור טיניר קומפניה”. חדרה שקט היה ונקי. לפני עלותי על יצועי יושב הייתי ומכין את שיעורי לאורה של עששית של שמן שדלקה על השולחן. הימים ימי מלחמת העולם הראשונה.

מתעורר הייתי משנתי ביום השבת בשעה מוקדמת, אך סבתי כבר עמדה על רגליה וטורחת בהכנות שונות. לאחר מכן היתה יושבת לה ליד החלון שפנה לביתו של שכנה חכם רפאל הכהן שאקו והאזינה בדריכות, במורא ובגעגועים לאמירת הבקשות. שכנה חכם רפאל הכהן שאקו, דמותו היתה נאה להפליא וגלימותיו צבעוניות. הנני רואהו ניצב חי לעיני בכל הודו והדרו ממש כבאותה שעה שבא לבחון אותנו בכל ראש חודש בבית המדרש “דורש ציון”.

שכוב במיטתי עוקב הייתי בעיני מבעד לחשכה אחרי דמותה ותנועותיה של סבתי שעה שהאזינה לתחינות שהגיעו אליה מחלון ביתו של חכם רפאל הכהן שאקו. “קבל תפילתי של בוקר האל חוקר, עיני תמיד את ה', כפר כל חטאות נעורי וזכור לי זכות אבותי האל חוקר”. זך וצלול עלה הקול, כובש את הדממה והשלוה ומרעיף עידוד ונחמה.

הרב עובדיה הדאיה, מיחידי בית הכנסת “בית אל” מספר על הרב יצחק פרירה אף הוא מיחידי בית כנסת זה, שהיה רגיל לקום מדי לילה בלילה כדי ללכת לבית הכנסת “איסטמבוליס” ולאמור שם את כל הבקשות עד אור הבוקר. סיים הרב פרירה את הבקשות פנה ל“בית אל” בו התפלל עם שאר המקובלים תפילה עם “כוונות” כמנהגם. אביו הרב אהרן פרירה נמנה אף הוא עם מתפללי “בית אל”.

בין הפייטנים שהנעימו זמר בבתי הכנסת השונים שבעיר העתיקה נזכיר את הרב בכור כהן, רבי אליהו פניז’יל, הרב יעקב מאיר, חכם־שמעון אשריקי וכן חכם פריסיאדו בכר משה שהיה ראש המקובלים ועבר לפני התיבה ב“בית אל”. כן נעלה בזכרון את רבי יוסף בורלא רבו של בעל “שדה חמד” הרב חזקיהו מדיני, שקולו היה ערב להפליא.

והרב עובדיה הדאיה מוסיף ומספר. דבריו מובאים בזה כלשונם.

“בשבת הראשונה שבא החתן לבית הנסת, היו שרים לו שירים מיוחדים. ובעלותו לס”ת היו שרים לו את הפסוקים “ואברהם זקן” בקול נעים. כל פסוק ופסוק במקרא והמתרגם היה חוזר אתו בתרגום עד גמירא. בבית הכנסת המקובלים “בית אל”, היה מנגן אותם בנו של הרב החסיד בכר משה רבי שלמה שהיה לו קול נעים נורא להפליא שלא היה כמוהו כקול נעים. אז היו משלמים לו בעד ניגון הפסוקים שלושה נאפוליון באותו זמן".

“אביו הרב ששון בכר משה חונן אף הוא בקול נעים עד להפליא. בליל מוצאי שבת קודש היה שר את הפסוקים “ויהי נועם” בכוונה בקול נעים שאין לתאר, היו הרבה אנשים באים במיוחד ממקום רחוק מחוץ לעיר לשמוע קול הניגון שלו בפסוק “ויהי נועם”. הוא היה שליח ציבור ב”בית אל" בימים נוראים והיה אומר את הסליחות “ויעבור” וי“ג מדות ו”רחמנא" בניגון נפלא שאין לשער. כמובן היו כמה רבנים באותו זמן בעלי קול נעים שהיו משמחים אלקים ואנשים בפרט בימי הסליחות, בפיוטים “בזכרי על משכבי, אליך ה' נשאתי עיני וכו' עשה למען מלאכיך הקדושים” וכן שאר הפיוטים בתפלת ראש השנה ויום הכפורים. מי שלא שמע פיוטים אלה בקול נעים כזה לא שמע קול נעים מימיו, ממש כמו שאדם מנגן בפיאנו".

זהו תאורו של אחד משרידי רבנינו אשר זכה להתפלל במחיצתם של החזנים והפייטנים שחיו בסוף המאה שעברה.


ג    🔗

השירה היתה לחם חוקם של רבנינו. ספרי בקשות ופיוטים נאספו ונדפסו במהדורות רבות. ועד היום נדפסים קובצי פיוטים ובקשות שאחינו בני ארם צובא, השומרים עדיין על גחלת הבקשות, שרים אותן בלילות שבת ובימי חג ומועד. ואכן תרומה גדולה תרמו חכמי ארם צובא שעלו לירושלים במאת השנים האחרונות לפיתוח ניגוני הבקשות והפיוטים.

מספרים על חכם רפאל טבוש שהיה סגי נהור ושנהג “לתאם” ניגונים ממנגינות ערביות לפיוטים ובקשות. בעלותו לירושלים הביא אתו אוסף גדול של מנגינות אלו. הוא אף חיבר שירים לכבודו של הראש"ל רבי יעקב שאול אלישר “ישא ברכה” לפי מקאם שנקרא “מוזיקה”. על שיר זה, שמעתי אומרים, העניק לו הרב שני נאפוליונים. שיר אחד חיבר חכם טבוש לכבודו של הרב פריסיאדו בכר משה, מגדולי המקובלים שבירושלים.

אין ספק שמחברי הניגונים לבקשות בארם צובא היו נתונים להשפעתה של השירה הדתית המוסלמית וביחוד לשירי תשבחות הנביא שהמוסלמים מרבים לשיר בתפילת השחר.

השיר לכבודו של הרב יש"א ברכה, פתיחתו היתה כדלהלן:

“ראשון על כל הגולה. דורש טוב לעמו וטעמו ונמוקו עמו והמשרה על שכמו כי יעקב בחר לו יה”. בשיר זה שולבו שמות בניו חיים ונסים אלישר.

השיר השני מנגינתו חוברה לפי ניגונו של השיר הלאומי המצרי הכדוי (סלאם אל כדויי) ופותח בחרוז: “שיר אגידה לאל דר חביון יחיד מוכתר בכתר עליון והוא נעלם מכל רעיון באומר אסדר שבחיו כל יום”.

אלה שלא טרחו לחבר לחן מיוחד לפיוט או לבקשה היו מתאימים אותם ללחנים שהיו נפוצים באותם ימים, הלא הם לחן השיר הלאומי “הכדויי” שכבר הזכרנו וההמנון הלאומי התורכי. עד היום נוהגים בכמה בתי־כנסת לשיר את הקדיש או את הקדושה לפי אחד הלחנים האלה.

בקהל “קדוש איסטנבוליס” שבעיר העתיקה שרו הפייטנים חכם יצחק בגאס שהיה גם שמש בית הכנסת, חכם אברהם כהן מוכר השמן והנפט נסים יעיש ומר שלמה בורלא, יהודי צעיר ויפה תואר. שלמה בורלא שימש דוור בדואר התורכי, אולי היהודי היחיד בתפקיד זה.

כשהיה עולה ויורד במדרגות היתה בת־צחוקו שובה את לבותיהם של כל אלה אשר קיבלו מידיו את המכתבים. בכל ימות השבוע לבש שלמה בורלא “בגדי שרד”, אלה הבגדים המיוחדים לדוורים. ואילו ביום השבת כמעט שלא ניכר מראהו. הוא התעטף באנטרי יפה, קפטן, ועליו מעיל שירד עד ברכיו ולראשו חבש תרבוש מעוטר ציצית שחורה. אגב שלמה בורלא המשיך בתפקיד הדוור גם בזמן המנדט במשך שנים רבות. ההבדל היה בכך שעתה לבש בגדי שרד אחרים, שונים במראיהם מאלה שלבש בימי התורכים. שלמה בורלא היה יהודי צנוע וענו והשלים בלא כל טרוניה עם החליפות של חליפותיו.

מלבד ההשפעה שהיתה נודעת לפייטני ארם צובא בעיצוב מנגינותיהם של הבקשות והפיוטים, הרי קדמה לה השפעה אחרת, זו של המנגינות הספרדיות שעברו מספרד לסלוניק, עיר ואם בישראל. בעיר זו קיים היה מכון לשירה שנקרא “בית השיר” שהיה בודק בדיקה קפדנית את ניגוניהם של הבקשות והפיוטים שהגיעו אליו. ורק לאחר שהמכון נתן את אישורו לשיר או למנגינה נתקבל זה על דעת הקהל.

לאחר הניתוק בין סלוניק לירושלים ויציאתן של אלו מההשפעה התורכית ירדה השפעתה של סלוניק. את מקומה תפסה ההשפעה הערבית שהלכה וגברה בעקבות התפתחותה של השירה הערבית בארצות המזרח בכלל ובמצרים בפרט.

המלים למנגינות מורכבות היו מפסוקים ושברי פסוקים על כאבו של היחיד וכאבו של הציבור שרבנינו ליקטו וצרפו אחד לאחד. בין המחברים האלה שהיו בבחינת נעלמים ראוי להזכיר את רבי יעקב חי בורלא, רבי יוסף נסים בורלא, רבי אהרן עזריאל מחבר הספר “כפי אהרן”, הרב יעקב אלישר, הרב אליהו חזן ועוד. שמותיהם של אלה ואחרים שמעתים מפי אבא. ובצד כל פיוט ופיוט שחוברו בידי הרבנים מצורף גם הלחן שהותאם לו כגון לחן “ייא גזאל”, לחן “אנא אל הווא”, לחן “ראייח פין מצרי”, לחן “יא מחלה” וכן לחנים אחרים של שירים ערביים שהיו נפוצים באותם הימים וכיום אין איש זוכרם. בין הלחנים שצורפו לפיוטים ולבקשות אנו מוצאים גם לחנים של שירים ספרדיים כגון “יו מיקרו לה מי מאדרי” ועוד. רבנינו אמצו להם גם מקמאמים ידועים ומפורסמים מתוך השירה הערבית והמזרחית כגון מקאם “ראשט עג’ים”, “ביאת” “שיגא” ועוד שאינם ידועים כלל לאלה המשמשים היום בחזנות. את הלחנים ניתן היה ללקטם ממש ברחוב, אלא שלחניהם של שכנינו המוסלמים (אלה הנפוצים ביותר) היו על הרוב שירי אהבה ועגבים, היינו היפוכם של פסוקי הצער והכמיהה והקדושה שליקטו רבנינו.

ואולם המון העם תאב גם שירים חילוניים. יהודי חברון, טבריה וצפת וכן יהודי ירושלים העתיקה שרו במסיבות משפחתיות גם שירי אהבה ערביים ששלטו ברחוב היהודי והערבי כאחד. מקומם של הבקשות והפיוטים היה רק בבית הכנסת ובמסיבות דתיות. ואולי על פי זה ניתן לתרץ את העובדה משום מה מייחסים את השיר הערבי “יא גזאלי ליש עני אבעדוך” (הוי צבי למה הרחיקו אותך ממני) לרבה של חברון הרב סלימאן מאני שחיבר אותו כשהיה בגלות מטעם השלטונות בדמשק. שיר זה שומע הייתי אותו לפעמים מפי אמא. אין ספק שהמדובר הוא בצבי המצוי בשירי הקודש שלנו. הרב הזקן שהיה מקובל מאד על יהודי חברון נתכוון שבני עדתו ישירו שיר קודש בלבוש אהבה טהורה ותמימה.


ד    🔗

עיקר יפיים וחינם של הפיוטים והבקשות חשים היינו במיוחד בשבתות, לעת הסעודות בצוותא. ביום השבת נתן אבא פורקן לרגשותיו בפומבי. והשירים, אף אם היו ברובם מיועדים לקדושת השבת ולצרת האומה, נמצאו ביניהם גם כאלה שכאב היחיד וסבלו בקעו מבין שורותיהם.

ספר בקשות ופיזמונים היה לאבא שחובר בידי “המשתדלים לדבר מצוה וחותמים ביום כ”ב מנחם תרל“ה לפ”ג ובא סימן טוב ובלילה שירה עמי לפ“ק מאת הצעיר אליהו משה בכ”ר יהודה יצ“ו והצעיר יעקב חי בורלא יצ”ו ס“ט הכולל פתיחות בקשות ופזמונים”. דפיו של ספר זה מלאים היו כתמי יין שנשפך עליהם בהיסח הדעת בשעת הסעודה.

ספר פזמונים קטן זה שאותיותיו נראות כה ישנות ועתיקות היה נוהג אבא לקחת לידיו יחד עם ספר הפרשה שעה שהסב לסעודת ליל שבת. תחילה חזר עמי על טעמי פרשת־השבוע ולאחר מכן פנה אל ספר השירים שחובר בידי שני הצעירים הספרדים שנזכרו לעיל ופתח בשירו של רבי יהודה הלוי “יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב לך נכספה נפשי מפאתי מערב”. עד היום מהדהד באזני קולו של אבא הרווי צער אשר ביטא את כאבו של המשורר הדגול שהתגעגע לציון. “מי יתנני על כנפי נשרים עד אשר ארוה בדמעתי עפרך וגם אתערב”.

ולאחר פיוט זה פתח אבא בשיר השבת “יודוך רעיוני ה' רועי ביום שבת קודש יום השביעי. יום אשר כלית בו כל מלאכתך”. פיוט זה הושר בצוותא וכולנו נטלנו בו חלק. אף אמי שסימני עייפות נתגלו על פניה מחמת עמלה בכל ימות השבוע נצטרפה אלינו. זו היתה שעתה הנאה ביותר, קולה היה רב חן ונועם, אך מפאת כבודו של אבא ליוותה זימרתו בלחש.

עתה בא תורו של הפיוט ממנו בקע כאבו של כל יחיד ויחיד, הלא הוא הפיוט שפתח במילים “בן אדם אל תדאג לשעבר כי הוא אין, ולעתיד כי הוא עדיין קוה אל ה' כי הוא ממציא לך יש מאין ותשועת ה' כהרף עין”. ומי לא קוה לתשועה זו, והרי כל חיינו היו תקוה לתשועת ה'.

הפיוט שהושר לאחר מכן הביע את צער האומה אך כלל גם רמזים לכאב הפרט. וזו תחילתו של הפיוט: “אומר לה' מחסי מעוז ראשי ומנוסי. מנת חלקי וכוסי ה' יגמור בעדי חי אל תרחיב צעדי ה' יגמור בעדי. נצח אל אל תשכחנו כי כלו בבור חיינו. בא נא נגד אחינו. הבר לך מה עמדי”.

פיוטים רצופי־כאב אלו שאבא הרבה לשוררם העידו כי רבות דאגותיו ולכן ישבנו על מקומנו בשקט בלא להפריע את השתפכויות נפשו. והיה עוד פיוט של רמזי דודים ואהבה שאני זוכרו עד היום. הרי כמה מלותיו: “לדוד נדד שינה תדד מבת עיני. חמק עבר והתעבר בי בשבי. רק בקשתיו ולא מצאתיו והפציר בו. אולי יבוא אל מסיבו יזבלני”.

עתה מתחילות פתילותיה של עששית השמן להשמיע קולות נפץ שלפני הדעיכה ואנו ממהרים אל חדר המיטות כדי לעלות על יצוענו. לאורה של פתילה בודדת או מנורת נפט קטנה אנו פושטים את בגדינו באין אומר ודברים שכן יודעים אנו כי אין שעה קדושה זו מתאימה לשיחות חולין ולמעשה שובבות.

בראשיתה של מאה זו עת החלה תחיתה של השפה העברית, נפתחו גני ילדים ובתי ספר עבריים, תרמנו אנו הילדים את חלקנו בשירים בלילות שבת. שרנו את “אל הצפור” “תחזקנה” וכו'. אבא ברוב טובו צירף את קולו למנגינותינו. מתמוגגים היינו מנחת ומצחוק כששמענוהו שר “תחזקנה ידי כל אחינו” בקול רם כמו “החלוצים הרוסים” לובשי הרובשקות שהיינו נתקלים בהם בשכונותינו.

לילות שבת בבית אבא הם מהזכרונות היקרים והנעימים שנשתמרו בי. ליד השולחן הערוך מסובים היינו כולנו, נוהג שפסחנו עליו בששת ימי המעשה, רוקמים את האהבה והריעות והדביקות שהיו הבסיס האיתן למשפחה הפטריארכלית שהיום נעלמה ואיננה. ואין פלא בדבר שזכרונות אלה חוזרים אלי חדשים לבקרים רצופים כאב וגעגועים כאחד.

ספר הפיוטים המוכתם כתמי יין ודמעות שמור בארון הספרים שלי. מזמן לזמן אני נוטלו לידי, מעלעל בדפיו ומזמזם לעצמי, ללבי, אותם הפיוטים והבקשות שהייתי שומעם מפי אבא. לפעמים בלילות שבת שלנו תוקף אותי רצון עז לחזור ולשורר בקול “בן אדם אל תדאג לשעבר כי הוא אין ולעתיד כי הוא עדיין” אלא שהדברים חונקים גרוני.

בימי חודש רמדאן בשעות הבוקר המוקדמות מאזין אני לפעמים לשבחים ולדברי השירה הדתיים המשודרים מתחנת השידור בירושלים העתיקה. אלה הם “התסאביח” (התשבחות) שניגוניהם ותוכנם מעלים בזכרוני, להבדיל, את הבקשות והפיוטים ששמעתים בילדותי. הם כל כך דומים בלחניהם לבקשות שלנו שאי אתה יכול להינתק מעליהם. ואולם מאותה ירושלים העתיקה עולים דברי השירה הדתיים עתה לבדם. ואילו בעבר עלו ובאו יחד מבתי המדרשות ובתי הכנסיות גם בקשותינו ופיוטינו והרנינו לבב תושביהן היהודים של סמטאות העיר העתיקה.


ה    🔗

מלבד רבנים וחסידים ומקובלים שקמו בלילות שבת לאמור “בקשות” נתעוררו עם השכמה גם פשוטי־עם ועמלים, יהודים שומרי דת ומצוות, אשר חרף עייפותם הרבה שמו פעמיהם אל בתי הכנסת שבעיר העתיקה ובשכונת מונטיפיורי הישנה. ביניהם היו גם אלה שנקראו “מורישקוס”, כלומר תושבי ירושלים העתיקה מדור דורות. כן נמצאו ביניהם מאלה שעסקו באספקת בשר, קצבים, מנקרים ועוד ששמם הכולל מסלאח’ירוס, היינו, אנשי בית המטבחיים.

באחת הפינות של בית הכנסת “איסטנבוליס” עמדה ה“ולאדירה” (כיריים של שבת) ועליה קומקום מלא מים רותחים. שמש בית הכנסת היה מוזג מתוכו לתוך ספלי־קפה ומגישם לבאים.

בין המעטים ששרדו מאותם הימים ועדיין זוכרים טעמם של לילות שבת בנעוריהם, ברצוני להזכיר את יצחק שלום (וו שרוקה) שפגשתיו לא מכבר בשוק מחנה יהודה, המקום היחיד והאחרון בירושלים שאפשר עדיין למצוא בו עקבות של השווקים שהיו בעבר, וכן סוחרים, ובעלי מלאכה שעסקו באותן מלאכות בעיר העתיקה. יצחק שלום שהגיע לזקנה פרנסתו על ניפוח ריאות של בהמות, “אונפלאר לוס בופיס”. מראהו כשל שבאב לבנוני, היינו שפמו גדול ולבן והוא מתהלך לבוש “קומבאז סכני”, קפטן בעל צבע אפור, פארו ותפארתו של אנשי הזרוע מבין הערבים והיהודים בתחילת מאה זו.

שאלתיו אם עודנו זוכר את הפייטנים שקראו תהלים ובקשות והנעימו זמר בלילות השבת. יצחק שלום נאנח ואמר: “אללה ירחמהום” (עליהם השלום) היו אלה פייטנים טובים משמחי אלקים ואדם. מוסה בללו, יצחק מזרחי קי וינדיה קארבון (מוכר הפחמים) ואברהם מזרחי קי לו יאמבאמוס שיח’נא, שנהגנו לכנותו בשם השיח' שלנו.

כן פוגש אני לפרקים את משה נסים דסה, יליד מונטיפיורי הישנה, זו השכונה שהתחממה לאורה של ירושלים העתיקה ובתי־כנסיותיה, ואף הוא זוכר את לילות הבקשות שהתקיימו בבית הכנסת של השכונה. משה נסים דסה מספר: "יש ואנו הצעירים עסקנו בלילות אלה ברדיפה אחר גנבים שהיו פוקדים את שכונתנו דווקא בלילות שבת. מגמת פניהם ­– חנויותיהם של חליפה ושלום לוי כדי להריקן עד בלי הותיר מאום. ואולם אנו סיכלנו מזימותיהם וזאת תודות לבקשות שערכנו בלילות שבת. “אין גן עדן קי איסטן”, בגן עדן תהא מנוחתם של פייטני מונטיפיורי, משה חליפה, הרב בכור נסים, יוסף בורלא ועוד.

“האם קמים אתם היום להגיד בקשות”? שואל אני.

“קומו נו (איך לא), אנו פליטי השכונה המתגוררים בליפתה עילית מתכנסים בכל ליל שבת בבית הכנסת “בית יעקב” וממשיכים באותה מסורת”.

בירושלים עדיין מצויים כמה בתי כנסת השומרים על מסורת אמירת הבקשות כגון בית הכנסת “חסד ורחמים” שברחוב אגריפס וכן בתי כנסת שונים של בני העדה החלבית שאבות אבותיהם נמנו עם אלה שתרמו רבות לפיתוח הנגינות של הפיוטים. בני העדה החלבית מוצאם מארם צובא, היא חלב אשר בסוריה היום. עיר זו היתה לפנים מבורכת ברבנים וסוחרים ישרים וחרוצים. בניה פזורים היום בכל חלקי תבל והם שומרים עדיין בלבם ניצוצות קדושה שירשו מאבותיהם. בשעת אמירת הבקשות מוארים בתי הכסת הללו באורות ניאון בהירים ומסנוורים תחת מנורות הנפט המפוחמות ועששיות השמן שהיו נהוגות באותם ימים רחוקים.


 

שבת    🔗

בבוקרו של יום חמישי בשבוע עמדו אבותינו בפתח המטבח או ישבו בחדר האוכל, ורשמו מפי אמותינו את המצרכים שיש לקנותם בשוקי העיר העתיקה. התעסקות זו נקראה בשם “איזמירסאר”. נטלו עמהם שקי בד לבנים או סלים הקלועים קני סוף ושמו פניהם, או נכון יותר, ירדו לשוק הירקות הגדול, שוק הבזאר אשר שימש בעבר בית מחסה או כנסיה צלבנית. שם הסתובבו בין הפלחיות שהגיעו ובאו הנה מכפרי הסביבה וסליהן על ראשן, סלי קש עגולים וחומים העמוסים ירקות ופירות רעננים וטריים.

משם סרו לשוק הקצבים שבמעלה רחוב היהודים הסמוך לשער ציון וביקשו סוגי בשר ששמותיהם עודם שמורים בזכרוני כגון קארני די פיקאר (בשר קציצות) קארני די קוזינאר (בשר לבישול) פופלי (בשר זרוע) מיאויו (מוח) ועוד. אלה היו נתחי בשר שנשתבחו בהם בשבת. בשאר ימות החול אכלנו “איגדו כון בופיס” (כבד וריאות) שהיו זולים יותר וכן “פאג’יאקאס”, (רגלי בהמות). כל אלה קראו מינודאייאס, דהיינו שיריים.

משוק הקצבים פנו לחנותו של בן סנור וארוטשאס, מוכרי הדגים שנודעו לשם “בסויכת עלון”. קנו דג בורי שנשלה מימה של יפו עוד ביום רביעי שכן שתים־עשרה שעות היתה נמשכת דרכו של הדג מיפו לירושלים. משנה זהירות היתה איפוא דרושה בבחירתו. מה היו עושים? הרימו את שני הקשקשים שבצדי הראש והסתכלו אם אדומים הם שכן צבע זה העיד על טריותו. לאחר מכן קרבו את ראש הדג אל אפם והריחו. ריחו קבע את גורלו.

הדג בורי נודע היה לשם והיה נחלת העשירים. בני המעמד הבינוני והמון העם הסתפקו בדג המיובש שקראו לו “בקאלה” שהיה מצוי בחנויות המכולת ומחירו שווה היה לכל נפש. באור ליום שישי היו משרים אותו במים ועומד שם כל הלילה כדי להפיג ממנו את מליחותו. ביום שישי טיגנוהו או בישלוהו ברוטב עגבניות מתובל שומים ופלפלים. טעמו היה מאד ערב לחך.

מנהגם זה של הגברים לרדת אל השוק כדי לקנות את המצרכים לשבת לא פסח גם על הרבנים והחכמים. לובשים גלימותיהם סובבו אף הם בשווקים וברחובות, אלא שסליהם מוסתרים, היינו מתחת לבגדיהם. במעשה זה של רבנים וחכמים היה משום האדרת השבת וסימן לענוותנותם, וגם כדי לחסוך טרחה מ“הרוביסות”, שכל כבודן היה בבית פנימה. (באותם ימים לא נהגו הנשים הספרדיות פרט לאלמנות ללכת לשוק).

ילדי התלמוד תורה ושאר בתי אולפנה ומדרשות נשלחו לבתיהם כבר בצהרי יום שישי. לפני כן, בשעה האחרונה ללימודיהם קראו הכל בקול רם את שיר השירים ואת “לכו נרננה לה'”.

בבית חיכתה להם צלחת “אבאס אי ארוז אי אונה כיפתיקה די קארני” (אורז ושעועית וכופתת בשר). זה היה המאכל המסורתי של כל המשפחות הספרדיות בצהרי יום שישי שעקרות הבית נשתבחו בו.

כן נהגו בעלי הבתים “לטעום” בצהרי יום שישי מהמאכלים שהכינה כל בעלת בית לשבת. נוהג זה נקרא “וטועמיה”. הסיבה לכך היתה החשש פן יקדיח אחד התבשילים ולא יהיה ערב לחיך בשעה שיוגש באחת הסעודות של שבת, ועל ידי כך יועם זהרו של יום השבת ואנשי הבית יהיו מרוגזים, ובשבת הן לא יתכן רוגז. משום כך הקדימו ונהנו מטעמו של כל מאכל.

הרב יעקב מאיר, ראשון לציון ורבה הראשי של ארץ ישראל לאחר מכן, מזדמן היה לפעמים בצהרי יום שישי ב“ישיבה” של סבי הרב גבריאל שבתי. סבתי היתה מגישה לו מיד את צלחת האורז והשעועית עם כופתת הבשר. בקורטוב של גאוה היתה סבתי מספרת ואומרת כי הרב הצעיר שאיסטניס גדול היה, נהנה תמיד מתבשילי מטבחה והיה משבחם. “איסטאס מאנוס קי נו לאס קומאן גוזאנוס”, היה אומר, כלומר, שידיים אלו לא תהיינה למאכל לתולעים, או “בינדיג’אס מאנוס”, כלומר, ברוכות הידיים.

ארוחת הצהרים קלה זו תכליתה היתה “צבירת” תאבון לסעודת ליל השבת הדשנה. סיימנו בזה הלכו הילדים בשליחות הוריהם. אם לחנותו של המוזג כדי להביא בקבוק יין או אוקיה עראק, או לתנור כדי להחזיר משם את המגשים עם דברי המאפה שהוכנו בידי אמותינו, או להזמין את שליח האופה אל ביתנו כדי לקחת את קדירת החמין לתנור.

האחיות הקטנות, בשובן מבית הספר, היו פושטות מעליהן את הסינרים השחורים שנהגו ללבשם על שמלותיהן והחלו עוזרות בשטיפת הרצפות. על האחיות הגדולות הוטל הטיפול בקטנים. הן חפפו את ראשיהם והלבישום בגדים נקיים. מלאכה זו של חפיפת הראש, “לבאר לה קאביסה”, לא היתה מן הנוחות והקלות. היא היתה לנו עינוי והיינו מתקוממים כנגדה. צעקנו, התרתחנו, בעטנו ברגלינו בגיגית ולפעמים ברחנו מתחת ידיהן בעוד ראשנו חם ונוטף סבון ומים. במנוסתנו כמעט והגענו עד לרחוב. לאחר זאת התחילה פרשת רחיצת הידיים והזרועות עד הארכובות וכן הרגלים עד הברכיים, “לוס פייזיס פיסטה לוס ג’ינויוס”. המים שרחצנו בהם נועדו לשטיפת הרצפות, במיוחד בחדשי הקיץ האחרונים, כאשר הלכו ואזלו המים בבורות.

לבסוף התרחצנו והתפייסנו והתחלנו בהחלפת הלבנים. עתה נתגלתה תמונה מבדחת ביותר. מאחר שכל משפחה היתה מטופלת בילדים רבים שהבדל הגיל ביניהם היה מועט נתחלפו ונתערבבו החולצות והתחתונים אלה באלה וכל אחד צעק וטען שחולצה זו דוקא ולא אחרת שלו היא מאחר שזו מתוקנת ובלתי קרועה, או שתחתונים הללו החסרים ג’יקוריס, היינו שרוכים, אינם שלו. השרוכים תפקידם היה לקשור את הגרביים לברך. הגרביים שחורים ועבים ומטולאים, נסרגו בידי הסבתות שלנו, בידיים ממש ובעזרת מסרגות, בלילות החורף הארוכים, והגישום לנו מתנה לחגים.

ביום זה בשעות שלאחר הצהרים, הלכנו אל “הקאלופג’י” כדי שיגהץ את תרבושינו הקטנים שנתמעכו מרוב שימוש במשך ימי החול. “הקאלופג’י” דהיינו, מגהץ התרבושים, שחנותו עמדה בשוק הבשמים, היה חובש את התרבוש המקומט על גבי קונוס של נחושת שמתחתיו בערה אש גחלים. לאחר גיהוצו היה מתקין לו את “הפישקול”, גדיל הישן שהיה קודם לכן בתרבוש או “פישקול” חדש שחור. המבוגרים שבינינו היו מחקים את האפנדים הערביים והיו חובשים את התרבוש כשהוא נטוי על צדו והגדיל אף הוא.

ביום זה הלכנו אל הספר, לפני שחפפנו את ראשינו. מאת הספר ביקשנו לספר אותנו “נומרו אונו”, היינו, מספר אחד שפירושו תספורת דקה מאד שקרויה היתה בפינו “קאלאבאסה”, כלומר דלעת. או שביקשנו “נומרו דוס”, היינו מספר שנים, כלומר תספורת נורמלית יותר. אנו הקטנים מקפידים היינו שיותיר לנו הספר את ה“גורה” (בלורית) כפי שנהוג אצל נערי הערביים. השארנו שתי פיאות קטנות ועבות שלא כפיאותיהם הארוכות והמסתלסלות של הילדים האשכנזים שלפעמים אף כרכו אותן מסביב לאזנים.

עתה קרבה היתה והולכת שעת הדלקת הנרות. האשה פונה אל אישה בבקשה להכין את “המיג’אס”, הפתילות, בשביל “הקאראייה”, העששית, אבא נוטל לידיו קיסמים דקים ועוטפם בצמר גפן, גילגלם בין שתי כפות ידיו או על גבי השולחן, יצק מים לתוך העששית ועליהם שמן ותקע את הפתילות לתוך עגילי פּח בעלי נקבים שצפים היו על פני השמן והמים. עתה לקח את העששית בשתי ידיו והעמידה בין חוליותיה של שרשרת שהיתה תלויה ויורדת מן התקרה. אירע כי פתיליותיה של העששית כבו בליל שבת משום סיבות שלא תמיד אפשר היה לעמוד על טיבן שכן ידי אבותינו מנוסות היו בהתקנתן. קרה, איפוא, שסעדו את ארוחת הערב בחשכה או לאורה של פתילה יתומה אחת. כדי להקדים תרופה למכה נהג אבא להכין גם מנורת נפט שהדלקנוה מבעוד יום ועמדה דולקת שעות רבות בליל שבת עד שאזל הנפט מתוכה.

“קואנטו מאנקה פארה אסינדיר” (כמה זמן נותר עד להדלקת הנרות), היתה אמא שואלת בפנותה אל אבא, לאמור, כמה זמן נותר לה לסיום עבודותיה. אנו הילדים היינו מאיצים באמותינו להדליק את הפתילות כי חששנו פן יאונה להן לאמותינו רע. בבית־הכנסת קוראים היינו בערב שבת את “במה מדליקין” ושם נאמר כי “על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן”, וביניהן “על שאינן זהירות בהדלקת הנר”. רווח איפוא ללבנו כששמענו את אבינו אומר, “יא איס אורה די אסינדר”, הגיעה שעת ההדלקה, או כשנשמע קולו של שמש בית־הכנסת שקרא “אסינדיר” (להדליק). עמדו אמותינו לאורן של פתילות העששית, ראשיהן מכוסים יאזמה, צעיף ראש, קצות אצבעותיהן מכסים עיניהן ושפתיהן ממלמלות תפילה חרישית. אנו, הקטנים, עמדנו כל אותה שעה על ידן אך לא קלטנו מאומה מדברי התפילה. רק מזמן לזמן שמענו את המלים “מזל בואינו”, מזל טוב, “סלוד בואינה”, בריאות טובה וכוונתן לנו הקטנים, הרזים והכחושים, חולי־הקדחת, דלקת עיניים וגרענת ושאר סוגי מחלות ילדים משונות שלא הרפו מאתנו כל ימות השנה. וכשהורידו עיניהן9 מעל העיניים ראינו כי דומעות הן. מה נאות היו פניהן של אמותינו אותה שעה.

השולחן כבר היה ערוך לסעודת ליל שבת. עליו עמדו ארבע “פיתות”, לחם משנה, מרוחות בחלמונה של ביצה וגרעיני סומסום זרויים עליהן.

החשכה ירדה והורינו חוזרים בצעד מתון מבית הכנסת. הגיעו הביתה פתחו ב“שלום עליכם” ותיכף לאחר מכן “אשת חיל מי ימצא” וגומר. זה שיר השבח לאמותינו שעמלות וטורחות כל ימי השבוע להכין שבת כהלכתה. חיוך של נחת חלף על פניהן כשהגיעו בעליהן לפסוקים “רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל”.

סיימו שיר שבח זה פתחו בפיוטים בלשון ארמית שאנו הקטנים חזרנו עליהם כמצוות אנשים מלומדה, ולא הבנו הרבה מתוכנם. אבל ידענו שצפונים בהם סודות ורמזים על השבת. התחלנו “אתקינו סעודתא דמהמנותא שלימתא” המשכנו ב“אזמר בשבחין” וסיימנו ב“יהי רעוא מן קדם עתיקא קדישא”.

לאחר סיום הפיוטים והזמירות עמדו אבותינו, ההדורים בגלימותיהם היפות וקידשו על היין בשמחה ובניגון. אותה שעה עלו מכל בתי רחוב היהודים והשכונות הסמוכות צלילי “הקידוש” הידוע, בית בית ואיש איש וטעמו וניגונו וסילסולו הכל לפי ארץ מוצאו. אחד מסיים וחברו פותח ודומה עליך כי חברי מקהלה אחת מפוזרים להם במקומות שונים ועונים איש איש לריעהו. לאחר מכן ניגשו הילדים אל הוריהם ואל הסבא והסבתא שהסבו לשלחן ונישקו ידיהם.

לאחר נטילת ידים וקודם שיבצע אבא על ה“לחם משנה” היינו פותחים כולנו בניגון “למבצע על רפתא”.

לאור פתילותיה של עששית השמן סעדנו את ארוחת ליל שבת, עוקבים בחרדה אחרי האורות הקטנים שלא יכבו בעוד אכלנו בפינו. ואכן נכמרו רחמיהם של האורות הקטנים עלינו והחזיקו מעמד זמן רב. וכשהתחילו הפתילות להשמיע “קולות נפץ”, ראשיהן הפכו דמויי־פטריות וצלליהן מרצדים על הקירות ועל כל פנים, מהרנו לסיים את הארוחה “אנטיס קי סי אמאטי לה קאראייה” בטרם תכבה העששית. לדמדומי האורות הללו שרנו צור משלו אכלנו, יה רבון עולם, יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב, אומר לה' מחסי. בשבתות שבין פסח לשבועות הוספנו את הפיוט בר יוחאי נמשחת אשריך. כל בני הבית השתתפו באמירת זמירות כשאמותינו מלוות בקולן העדין והיפה את בעליהן. זוכר אני את הפיוט שאבא אהב לשיר בכל ליל שבת הלא הוא “יום השבת אין כמוהו. ברכו אלקים ויקדשהו. מיום ראשון עד יום ששי לקראת שבת נכספה נפשי כי בשבת אצא חפשי”.

כשפתח אבא בפסוק “אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי. סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם”, ידענו כי ברכת המזון החלה. שררה דומיה וכלנו ברכנו את ברכת המזון בקול לחש.

לאחר ברכת המזון לקח כל אחד מבני הבית ספר קריאה, ואילו אני עזרתי לאבא לחזור על פרשת השבוע לפי הספר “תקוני סופרים” שכן הוא שעבר לפני התיבה בבית הכנסת. אותה שעה קרבתי אליו ישבתי לצדו, עוקב אחריו על פי הספר שבידי ומעיר לו לפעמים את הערותי בטעמי המקרא.

בלילות הקיץ יצאנו לטייל בשכונה וביחוד בלילות לבנה, ובלילות החורף כשבחוץ ירדו גשמי עוז היינו עולים מיד על יצועינו כדי להשכים קום לתפילת הבוקר.


ב    🔗

“תפילה ראשונה” התפללו בעיקר בעלי מלאכה ועמך מתוך כונה ליהנות יותר ממנוחת יום השבת. ואילו בעלי המעמד הבינוני וכן רבנים ביכרו להתפלל תפילה שניה שאף זו היתה מסתיימת בשעה מוקדמת וחשו הביתה לסעוד את ארוחת הבוקר. לפני לכתם לתפילה שתו “קפה סין אונטאר” דהיינו קפה בלי לטבול בו שום מעשה מאפה.

תפילת הבוקר היתה גולת הכותרת של כל תפילות שבת. היו בה קטעים שנאמרו בניגון מיוחד, וביחוד אם באותה שבת נזדמנה שמחה בבית הכנסת דהיינו, “אבי הבן” “אבי הבת” או חתן. ואיזו שבת לא היה בה מאורע משפחתי מעין זה?

לפי סלסולי החזן בקולו ב“נשמת כל חי” ו“בקדושה” ידענו כי בשבת זאת ישנה שמחה משפחתית, אם כי כבר גונב לאוזנינו, אנו הילדים, קודם לכן למי נולד בן ולמי בת (דאב לבנו על אבי הבת במיוחד אם היתה זו בת שנייה או שלישית) ומי נשא אשה. כשעלו בעלי השמחה לתורה זכו הקטנים בשתי מתנות נאות. ממחטותינו בידינו חכינו לשמש בית הכנסת שיעבור על פנינו ויזליף לתוכן מקומקום הכסף שבידו מי־ורדים. כן ביקשנוהו שיזליף גם על כפות ידינו. גם בעזרת הנשים ניכרה תכונה שעה שעלה בעל השמחה לתורה. ידיהן של הקרובות מלאות היו סוכריות כדי לזרוק אותן עליו אם בעברו על פניהן כשספר התורה בידו, אם בעלותו לתורה. אז חלקנו בינינו את שטח בית הכנסת כדי לאסוף את הסוכריות.

את החתן, שלא נהג לצאת מביתו בכל שבעת ימי החופה, ושבא לתפילת השבת בלווית רעים וידידים, מחשש פגיעתם של “שדים ומזיקין”, הושיבו תחת אפריון שהותקן לכבודו בבית הכנסת. לא הבדילו בין חתן עשיר ובין חתן עני. כלם זכו לאותו כבוד מצד יחידי בית הכנסת. וכשעלה לתורה שרו לו “חתן נעים עלה בתוך עם אמוני לקרוא בספר התורה” וכן פתח החזן בפסוק “ברשות אל חי אמת ויציב אתרגם את פרשת ואברהם סיב” (ואברהם זקן בא בימים). לאחר התפילה לוו אותו הביתה כל יחידי בית הכנסת. הנשים בבית החתן מהרו להתקין את הבית לבואם שכן “באן אביניר לה ג’ינטי דיל קאל” (יבואו האנשים מבית הכנסת).

ואילו לאבי הבן שרנו כלנו “יהי שלום בחילנו ושלוה בישראל. בסימן טוב בן בא לנו בימיו יבוא גואל”. לאבי הבת הסתפק החזן בפסוק קצר שקרא אותו לפי ניגון שיר השירים “יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראייך”. כך קפחו אבותינו את “זכויות האשה”…

חתן בר־מצוה נוהג היה, לאחר שעלה לתורה, לעבור על פני כל יחידי בית הכנסת ולנשק ידיהם של זקנים וקרובים. בשעת שמחה זו היה בית הכנסת הופך לקלחת מזמרת ושרה. שרנו את כל הפיוטים והפזמונים.

את פרשת השבוע בתפילת יום השבת קראו בעיקר רבנים הן מפאת בקיאותם בתורה ובטעמים, הן מפאת הנדבות שהעולים לתורה היו מנדבים “לחיי המברך”, נדבות שבמרוצת השנה היו מצטרפות לכמה נפוליונים. כל ברכה מסוג זה שהיתה קרויה בנוסח כולל “מי שברך” (איג’אר מי שבירך) היתה מורכבת משלושה חלקים: חלק אחד לבית הכנסת, חלק למברך וחלק לשמש שאף הוא זכה להכנסה צדדית משרותו בבית הכנסת. ומי היו הזקוקים ביותר לפרוטותיהם של הסוחרים והגבירים אם לא הרבנים שקראו את הפרשה ו“עשו” את ההשכבה לזכר הנעדרים, בקול מסתלסל ורווי רגש וצער שהיה מדמיע את עיניהם של העולים לתורה! לרבנים לא אמרו “אשרי איש” בלבד, אלא להם הוקדשה השכבה מיוחדת שהתחילה במלים “והחכמה מאין תמצא”. השכבה זו היתה נדירה וכשנאמרה על ידי החזן ידענו שהמדובר הוא בהזכרת שמו של רב גדול בישראל, ומשום כך נהגו רבים מיחידי בית הכנסת לקום ולעמוד על רגליהם עד תום ההשכבה.

וכשהיה השמש ניגש אל יחיד מיחידי בית הכנסת ואומר יעלה בכבוד שלישי, סמוך, או משלים, היה המועמד לעליה לתורה פוסע אט אט וביראת כבוד אל התיבה עליה עמד ספר התורה. יראת כבוד גדולה היתה שבעתיים אם הקורא בפרשה נמנה עם הרבנים או שהיה חבר בית הדין או רב ראשי. כשעלה לתורה הרב הראשי ראשון לציון קמו כל יחידי בית הכנסת על רגליהם, ובשובו למקומו עבר בין השורות כשכל יחידי בית הכנסת מברכים אותו ב“חזק ברוך” והוא משיב “חזק ואמץ” ובאותה שעה מעלה את כפות ידיו ומורידן ומוסיף “ברוכים תהיו”.

וכשעלו אבותינו לתורה ואך פתחו ב“ברכו את ה' המבורך” היו הבנים עומדים על רגליהם בכל שעת עליתם לתורה. ומאחר שאבא היה תמיד קורא את הפרשה, הרי היה זה זימון כפול עליה לתורה וקריאה. אני הייתי ניגש אל מקום עמדו ליד התיבה, פורש את שתי ידי הקטנות כדי שהוא יניח עליהן את ידו, מנשק אותה וחוזר למקומי. זו היתה הבעת הכבוד לאבא כשעלה לתורה. אך מה נאה היה המראה בבית הכנסת כאשר, גיסים, נכדים וחותנים עמדו כולם על רגליהם עד שירד אבי המשפחה מהתיבה. אחד אחד, היו הכל ניגשים אליו למקום מושבו, מנשקים את ידו ומקבלים ברכתו. זו היתה הבעת־הכבוד כלפי הורים, סבים קרובי משפחה ועוד בשעת התפילה.


ג    🔗

בשעת קריאת הפרשה שררה בבית הכנסת דומיה רבה. הקריאה כשלעצמה בלווית הטעמים וביחוד אם הקורא היה בעל קול נעים וידע את מלאכת הסלסולים ובעיקר אם קרא בהבנת הכתוב וללא שגיאות, ריתקה את תשומת לבנו. פרשיות מסויימות כמה ביטויים ופסוקים שבהן העלו חיוכים בפנינו והחלפנו רמיזות וקריצות עיניים עם חברינו.

הקריאה בתורה לפי טעמיה המקוריים החייתה את דמויות התורה. זאת לא היתה קריאה מונוטונית. הקורא הפיח באישים ובמאורעות רוח ונשמה. עקבנו בחרדה אחרי כל מאורע שאירע לאחד האבות. שמחנו לכל מאורע והתאבלנו על כל אסון. הקשבנו בחרדה כשהרב הראשי עלה לתורה לקרוא את עשרת הדיברות בטעמיהן המיוחדים. רעדה אחזה אותנו כאשר נדמה היה לנו כאילו יורד האל בענן כבד אל בית הכנסת הקטן שלנו לתת לנו היושבים פה את התורה. בעיני רוחנו ראינו את עצמנו עומדים לרגלי הר סיני.

אולם היו גם רגעים של עצב ודכאון. לבנו הקטן דאב כשעלה לתורה שמש בית הכנסת חכם אלעזר לוי, יהודי פשוט ומופלא, בשעת קריאת הקללות בפרשת “כי תבא”. הקללות הללו סימרו את שערות ראשינו ועשו את בשרנו חידודין חידודין. בקללות הללו נעשה גם שימוש בחיי יום יום. “קי טי אלקנסין לאס מאלדיסיוניס די לה פרשה די כי תבוא” לאמור, ישיגוך הקללות של פרשת כי תבוא, היתה אמירה שבה קיללו איש את ריעהו ואשה את חברתה. הקורא בתפילה עבר על הקללות בחפזון, בלחש, וללא סלסולי טעמים. אותה שעה נשכחו מלבנו גערותיו ונזיפותיו של חכם אלעזר לוי. וכשנגמרה הקריאה והחזן הרים את קולו “אלה דברי הברית” נשמנו לרוחה. נשאנו עינינו לעבר השמש כדי לראות אם עדיין חי וקיים הנהו. חכם אלעזר לוי היה יורד מהתיבה מדוכא, כאילו ספג מלקות, לא בשל חטאותיו בלבד, אלא גם בשל חטאיה של העדה כולה. לפעמים היה שמש בית הכנסת שוכר בפרוטות מספר אדם אחר כדי שיסכים לעלות לתורה במקומו בקטע זה של פרשת השבוע “כי תבא”.

אולם לא הכל נתייראו לעלות לתורה בפסוק זה של הקללות. סיפרו על הסוחר חזקיה טאג’יר שדוקא העליה לתורה במקום זה הביאה לו הצלחה במסחרו. כדי להוציא מלב המון העם את האמונה כי עליה זו ממיטה, חס ושלום, אסון היה הראשון לציון, הרב יעקב מאיר, עולה בעצמו לתורה בקטע זה של הפרשה.

אף קריאת מעשה העגל היתה בקול לחש כאילו היינו גם אנו שותפים לו. משהתחיל החזן קורא את הפסוק “ויהי כי בושש משה לרדת מן ההר” הורדנו ראשינו מבושה.

נסתייענו בכמה מימרות מהתורה לשם מתן ביטוי, עתים קולע עתים מלגלג, לחיי יום יום שלנו. למשל, אדם שחוזר היה על דברי עצמו פעם אחר פעם כונה “וכפתור” על דרך הנאמר בפרשת משפטים “וכפתור תחת שני הקנים ממנה” כמה פעמים בזו אחר זו.

“עורות אילים מאדמים” ­– שלוש מלים אלו שימשו להדגשה שהסחורה המוצעת אינה מהמין המשובח, דברים מטולאים שאינם בני ערך.

“ואם תחתיה תעמד הבהרת” ­– המלה “תחתיה” שימשה לחקירת העוזרת או בעלת הבית אם ביתה נקי לא רק כלפי חוץ אלא גם מתחת לספות, למיטות וכו', היינו אם הניקוי הוא יסודי.

פרשת “נשא” היא הארוכה בפרשיות והיא כונתה איפוא “נשא כי יא מי קנסו” לאמור, נשא שכבר עייפה אותי.

“דרוש דרש נו אי פודראס”, היינו פיטפט ופיטפט ומזומנים לא שילם.

בלעם בן פעור" ­– כינוי לזולל וסובא.

מצירופם של כמה שמות של הפרשיות בספר דברים נתחבר סיפור מעשה על אדם אשר היה חייב כסף לחבירו ולא שילם. התחיל בדברים ולאחר מכן “שופטים ושוטרים” ואחר מכן “כי תצא” ו“כי תבוא” בבית המשפט ולבסוף הסתלק ולא שילם דבר “נצבים וילך”.

“לא יאבה ה' סלוח לו” בקטע פסוק זה מפרשת נצבים השתמשנו תכופות כשרצינו להגיד על אדם אשר פגע בנו בלי יכולת להחזיר לו כגמולו.

“גם תבן גם מספוא רב אתנו” ­– פסוק זה אמור היה כלפי אדם שהעמיד פנים כאילו הוא גדול בתורה.

“וכי תאמרו מה נאכל” מפרשת בהר פרושו תכנית הפעולה מתקבלת על הדעת והכל נאה ושפיר אלא כיצד נממן אותה. מה נאכל?

“הם המדברים אל פרעה” ­– פסוק זה שבפרשת וארא נתפרש בפי הספרדים כך: אמרו בני ישראל למשה מה משקיע אתה מאמצים כדי לגמור את העניין עם פרעה ואין הדבר עולה בידך. יכול אתה לגמור בדרך מעשית יותר. תציע מתן כסף שכן “הם המדברים אל פרעה” ולא דיבורים. אולם משה לא קיבל, כנראה, את עצת בני ישראל שכן בפסוק שלאחריו נאמר: וידבר ה' אל משה לאמור. כלומר שוב דיבור וכו' המסקנא: “הם המדברים” פירושו כסף, שכן הכסף יענה את הכל.

המנוח יוסף ברזאני ששמש כגזבר עירית ירושלים במשך שלושים שנה סיפר כשבא אליו למשרדו ידיד שחפץ לשוחח אתו ביחידות, והוא, ח’אוג’ה יוסף, לא יכול להיענות לו בגלל הפקיד הערבי שישב לידו היה משיב לו ליהודי בפסוק שחציו עברי, מצוטט מהמקרא, וחציו ספרדי, “לו טינגו אה לה בוקה די לה אלמה והוא יושב ממולי” לאמור הוא עומד לי בפתח הנשמה.

את הדגים אכלנו באצבעות ידינו שכן מקרא מפורש הוא: “וכל דגי הים בידכם נתנו”. משום כך לא היה צורך לנו במזלגות.

שתי הפרשיות תזריע ומצורע ידוע כי הין קשות בקריאתן ובטעמיהן, שכן אין לדעת מתי יש לאמור צרעת היא או צרעת הוא טמא הוא או טמא היא בהרת הוא או בהרת היא, ורבים היו הטועים באלה, ואם טעה הקורא היו מתקוממים כל יחידי בית־הכנסת, ומתקנים את השגיאה. בהקשר לזה סיפרו את הסיפור הבא:

מעשה במושל מוסלמי שהיו לו שני יועצים אחד מוסלמי ואחד יהודי. אמר היועץ המוסלמי למושל דבר על לב היהודי שיקבל עליו את דת האיסלאם. אמר המושל ליועצו היהודי למה לך לדבק בדת שהיא כה מושפלת וכה נרדפת, קבל את דתנו. הזמין היהודי את המושל לשמוע לקריאת הפרשיות תזריע ומצורע והוא עצמו קרא בתורה. והנה כשטעה בקריאה פעמים רבות ניגש אליו יחיד מיחידי בית הכנסת תפסו בזקנו ורצה להורידו מהתיבה. כשיצאו מבית הכנסת הלכו יחד למסגד והנה ראו שהאימאם מתפלל ואף אחד אינו מעיר הערה כל שהיא ואינו מפריעו.

אמר היהודי למושל המוסלמי: אני מבכר להשאר בדתי.

קריאת התורה וטעמיה בבתי הכנסת של הספרדים בירושלים הושפעו במידה רבה מסגנון קריאת התורה בבתי הכנסת במצרים שכן השפעתה של יהדות מצרים על יהדות ארץ ישראל היתה גדולה במשך כל הדורות.

פעם הלך אבא בשליחות לערי מצרים בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה, ובשובו נהג לספר בהתפעלות על קריאת התורה בבתי הכנסת היהודים במצרים. ספר כי קריאת פרשת ויגש נמשכה באחד מבתי הכנסת בקהיר למעלה משעה. הוא עצמו הדגים לי את הפסוק הראשון של הפרשה באותו נוסח ששמע, קריאה שנמשכה כשני רגעים.

את טעמי המקרא על כל דקדוקיהם למדנו ושיננו בכל ימות השנה בתלמודי תורה, בחדרים ובבתי המדרש השונים. כן גם את טעמי ההפטרה שהיו יפים ונעימים כטעמי התורה. אך תמוה בעיני שאין נוהגים היום לקרוא את ההפטרה בניגונה המסורתי כפי שלמדנו אותה בילדותנו. בני הנוער הספרדי מבכרים, את הניגון האשכנזי בעליתם לתורה בהגיעם לבר מצוה. ניגון ההפטרה האשכנזי רווי אמנם רגש אך לא כן קריאת התורה הנשמעת מונוטונית ואין בה אותה ההטעמה ודו־שיח שבקריאת התורה בנוסח ספרד.

לא רק בעלי־שמחה נפקדו בבית הכנסת בשבתות. בין יחידי בית הכנסת נמצא תכופות אבל או אבלים ואף אלו נפקדו. קודם כל הם עלו לתורה למפטיר לשם הזכרת נשמות. בסיומה של התפילה נהגו לבקר בביתו של האבל, זה היה מעין ביקור נחומים שכל יחידי בית הכנסת גדולים וקטנים, גבירים ונכבדים ופשוטי עם נטלו בו חלק. הלכו גם אל האביון ביותר מבני העדה וקראו שם, חלקם בעמידה, חלקם בישיבה, מתוך החוברות הדקיקות של “הזוהר” כמה עמודים שמרבית בני העדה לא עמדו על מובנם ותכנם על אחת כמה וכמה שאנו הילדים לא תפסנו דבר וחצי דבר מכל האמור שם. לאחר הקריאה הזו אמרו קדיש ותפילת השכבה לזכר הנפטר. לאחר מכן חילקו כעכים, צימוקים אפונה ביצים קשות ומשקה. ביקור זה רווח לא רק במקרהו של אבל שאך זה קם מאבלו אלא גם במועדי “פטירה” שנתיים.

כיום “התאשכנזו” הספרדים ונוהגים להביא את הכבוד לבית הכנסת ולאחר התפילה קוראים יחידי בית הכנסת באותם הספרים הדקיקים של הזוהר. ואילו אותם הבקורים בבית פסקו.

מנהג אכילת ביצים קשות ביום השבת מקובל היה גם מחוץ לביקור אבלים. בבית הכנסת “איסטנבוליס” היה כל יחיד משלם בימי השבוע חצי מטליק והיה זוכה לאחר תפילת מוסף בביצה קשה עם כוסית קטנה של עראק. והמהדרים היו מביאים מהבית מעט פטרוזיליה ולימון כדי לתבל בה את הביצה. הביצים היו על הרוב חמות כיוון שעמדו כל הלילה על גבי כיריים עשויים פח שמתחתם לחשה שלהבת מנורת נפט. נעימה ומתוקה היתה אכילת הביצה שכן מלבד טעמה הטוב היה באכילתה בצוותא משום קירוב לבבות.


ד    🔗

הביתה הגענו בשעה מאוחרת במקצת ובידינו ה“טאליגאס” היינו התרמיל שבו נשמרה הטלית. מיד פתחו הורינו בניגון “אסדר לסעודתא בצפרא דשבתא ואזמין בה השתא עתיקא קדישא”. כולנו הצטרפנו לזמר ובה בשעה השלמנו את עריכת השולחן לסעודת בוקר של שבת. ביחוד הקפדנו ש“הסילרו”, הממלחה, תהיה במקומה כי גדול היה כעסו של אבא אם לא מצא את הממלחה לידו בשעה שהיה אומר את ברכת “המוציא”.

התחלת הקידוש “אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי” הזעיקה את כל בני הבית מכל החדרים אל השולחן. אם קדירת החמין כבר הגיע מהתנור ישבנו וסעדנו. אם טרם הגיע הלך אחד מבני הבית ועל פי הרוב הייתי אני הקורבן שהלכתי, אל התנור כדי לחכות שם עד “שייצא החמין מהתנור” ולשאתו הביתה. וזוכרני כי ביום שבת אחד כשנשאתי את קדרת החמין בידי הקטנות, מעדו רגלי במדרגות הבית וכל “החמין” נשפך על המדרגות. אבא נזף בי על היותי “פריסטורוזו” (פזיז) ואילו אמא עמדה לצדי והגישה לשולחן באותה שבת “כפטיקאס די מיאויו” (קציצות של מוח) במקום החמין שהלך לאבוד באשמתי.

שעת הסרת המכסה מהחמין היתה גורלית. חיכינו למוצא פיה של אמא מהמטבח. “קומו סאליו איל חמין” היינו, כיצד יצא החמין?. זו היתה השאלה שפרצה מפי כולנו, גדולים וקטנים, וכשהשיבה אמא כי אכן הצליח נגולה אבן מעל לבנו, שידענו כי שבת זו היא שבת של “מנוחה השקט ובטח”. אולם כשהשיבה “לו קימו איל חמין”, דהיינו, שרף האופה את החמין, הקדיח את תבשילו משום שהניחו קרוב מדי לאש, פשטה מיד דאגה על פני כולנו. מה אומללות ומסכנות היו אמותינו בשעה זו עולמן חשך בעדן. הן ראו את עצמן אשמות בחבלה זו.

ואם החמין עלה יפה אכלנו ממנו גם במוצאי שבת וגם למחרת השבת. בעקבות הנאה זו נאלצנו לשתות, לאחר מכן, כוס מלאה שמן קיק מתוך ה“בוקל” (צנצנת גדולה) שהיתה שמורה בארון על כל צרה שלא תבוא. נמצאו יהודים, בעיקר מהמון העם, שתקפתם עצלות וטמטום חושים מחמת אכילה גדושה של חמין ולא יכלו להניע אבר גם ממחרת השבת.

לאחר סעודת הבוקר ישבו אמותינו בעונת החורף על הגגות והתחממו בשמש, ואילו הגברים נהרו לבתי הכנסת ולבתי מדרשות כדי לשמוע לדרשותיהם של רבני עמך שנאמרו בשפת לאדינו שהיו רצופות דברי תורה ומוסר ומשולבות סיפורי מעשיות מתוך “ספר הישר” ו“עושה פלא”. ייזכרו לטובה הרבנים בכור פדרו, שמואל פדרו, בן ציון פרידיס, אברהם רומאנו צדיק מקובל שכל ימיו חי בדוחק. לפני הדרשות אמרנו, אנו הילדים, תהלים. מה נעימה היתה אמירת התהלים בשעה זו! ישובים היינו בצד אחד של בית הכנסת וסביבנו בעלי־בתים שהחזיקו ספרי תהלים בידיהם. הילדים אמרו תהלים בעל פה ועל כך היתה גאותם של הורינו. לאחר שסיימנו ק"ן פרקים הוספנו עוד שבעה כדי שנזכה להגיע לזקנה (זקן). עבור כל פרק ששיננו בעל פה בעוד מועד מקבלים היינו מידי הורינו מטליק אחד.

השעות שבין סעודה לסעודה נועדו לביקורים אצל בעלי־שמחה, קרובים שכנים וידידים. המבקרים הביאו עמהם “בוקל די וינו אי און פאן איספונג’אדו” היינו בקבוק גדול של יין ועוגה. את העוגה קנו מבעוד יום אצל רחמים סידיס שחרט עליה את המלים “בסימן טוב”.

ארוחת הצהרים היתה קלה לעומת ארוחת החמין הדשנה. הסתפקו באכילת כופתאות של מח, “קאדרוס אינריינאדוס” כלומר חרשוף ממולא.

ה“קידוש” שונה היה בסעודת הצהרים משאר “קידושים” שנאמרו בליל שבת ובבוקר השבת. באמצע הארוחה הפסיק אבא סעודתו, מילא כוס יין ואמר קידוש שפתיחתו במשפטים “ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה” וכו'. שאר בני הבית הפסיקו סעודתם אף הם וענו אחרי הקידוש אמן.

לאחר סעודת הצהרים פרשו רבים למנוחה ושינה. בשבת נהגה גם אמא לחטוף תנומה קלה. לפעמים נרדם לו אחד הילדים מתוך עיפות שבשובבות ואמא היתה נזהרת שלא להעירו באמרה תוך חיוך “שינה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם”.

רחוב היהודים כולו ישן את שינתו בשעות אחר הצהרים בשבת, ביחוד אלה שהריקו עם סעודתם כוס יין או כוסית עראק.


ה    🔗

בין מנחה למעריב, לאחר שנטלו להם הורינו את מנת השינה של שבת, יצאו מבתיהם בשניים או בשלושה כדי לטייל, להניע אבריהם. לאורה של קרני השמש השוקעת פסעו לעבר המוראיקאס, החומות, טיפסו עליהן אט אט והשקיפו משם על הר הבית והסביבה הקרובה. היו שהרחיקו והגיעו עד למנזר הארמני שמחוץ לחומה. בחצרו מצויה היתה באר שמתוכה הקרו מים חיים. כד נחושת מחובר לשרשרת עמד שם והם היו מקרבים פיהם אליו בלי געת בשפתיהם בזרבוביתו ושותים מימיו.

היו גם שהלכו ל“בתי מחסה” של האשכנזים שבטבורה נשתטח מגרש גדול ובו אילנות וירק, או אל ה“סראיה” (בית השלטון) כדי לשמוע את מנגינותיה של התזמורת הצבאית התורכית.

שעת בין השמשות קרבה ובאה והגברים התחילו מתכנסים שנית בבתי הכנסת. אותה שעה ישבו להן הנשים ליד חלונות בתיהן מסתכלות בעוברים ושבים. עצבות ירדה על רחוב היהודים. האנשים התהלכו לאטם, משוחחים על דא ועל הא, מפצחים זרעונים וידיהם משתעשעות ב“טריספיל” (מחרוזת). בבתי הכנסת שררה חשכה. רק הפתילות העשנות של העששיות שאצל ארון הקודש הפיצו אור מעט. אנו קוראים “אשרי תמימי דרך”, ונזהרים שלא לנענע רגלינו הקטנות שכן המניע רגליו בשעה זו גורם לכך שגם המתים השוכנים בקרבת מקום על הר הזיתים ינועו בקבריהם, ואנו לא רצינו בכך.

הגברים ישבו בבתי־הכנסיות מצפים לשעת אמירתה של ערבית והנשים ישבו בבתים ובחצרות צופות לצאתם של שלושה כוכבים בשמים כדי להעלות אור במנורות הנפט הקטנות. הבית שרוי היה בחשכה. רק אורה הדל של ה“וילדריה” הגיח מהמטבח. “הוולדירה” לא היתה אלא קופסת פּח גדולה נקובה בקצה העליון וצדה האחד פתוח לרווחה. בתוכה מונחת היתה כל השבת מנורת נפט דולקת (שהיתה אסורה בנגיעה). על הקופסה הניחו את החמין או קדרה אחרת, או קומקום מים, כדי לשמור על חומם. הפעוטות התכנסו ליד אמותיהם, ישבו בחיקן והאזינו לשיריהן העצובים בעוד ידיהן מחליקות שער ראשם. תוגה עמדה בעיני האמהות, תוגת השבת החולפת ותחילתו של שבוע חדש על דאגותיו וטרדותיו.

הערבים כבדו את יום השבת של היהודים. פלחיות מכפרי הסביבה באו רק במספר מועט ובדוכני הירקות והפירות שבתה כמעט המלאכה. כשאיתרע המזל וה“וולאדרה” הלכה הלוך ודעוך רצו הקטנים לבתי הקפה הערביים הסמוכים והזעיקו אחד המכרים לבוא הביתה ולתקן את הפתילה. בשכר טרחתם כובדו בכעכים או דברי מאפה אחרים שהיתה למוסלמים חולשה עליהם. כן העניקו להם חפני זרעונים ובטנים.

וכשגילו את הכוכבים הזהירונו לבל נצביע עליהם שכן כל המצביע צומחת לו באצבעי “ורוגה”, מין גידול שלא ניתן להיפטר ממנו. הופיעו הכוכבים מיד העלו אמותינו אור באמרן “סימנאדה בואינה אי קלארה”, שבוע טוב ומבורך.

בינתים קרבה ובאה שעת ערבית. לבית הכנסת נכנסות דמויות חדשות ותופסות מקומותיהן. לפי מקומות הישיבה יודעים אנו מי ומי הבאים. עתה סיימנו קריאתו של פרק קלד, שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' ואחד החזנים פתח בפיוט “אגדלך אלהי כל נשמה” לרבי אברהם אבן עזרא ואחריו “מכתם לדוד”. הפיוטים ונגינתם אין כמותם לעצב וכאב על צערו של היהודי לפרידתו מן השבת. “מכתם לדוד” הושר בפי כמה חזנים בעלי קול נעים. הם היו שרים מחציתו הראשונה של הפסוק והקהל את המחצית השנייה.

מספר מר שמואל סידיס.

במוצאי שבת נהג אבי להתפלל בבית הכנסת של “תלמוד תורה” שבו היתה מערת אליהו. בית כנסת זה גדול ורחב ידים היה ורק עששית שמן אחת דלקה על יד ההיכל. במוצאי שבת, כשבית הכנסת היה שרוי כולו בחשכה יושב הייתי על יד אבא ולבי מלא פחד וחרדה מנגונו העצוב של “מכתם לדוד” ומהחשיכה מסביב. באותה שעה אוחז הייתי בידו של אבא. עד כדי כך השפיע עלי נגונו העצוב של “מכתם לדוד”.

סיימנו ב“מכתם לדוד” פתחנו ב“מזמור לדוד ה' צורי המלמד ידי לקרב”. הרגשת העצב והדכאון לא פסחה גם עלינו הילדים שכן שוב מתחיל שבוע של עבודה ועמל לימודים בבתי התלמוד תורה לקול נזיפותיהם של מורינו והצלפות שוט מאיימות של חכמינו.

בהגיע החזן ל“ואתה קדוש” היה קם השמש ממקומו מטפס על אחת הספות ומעלה אור במנורת הנפט. עצמת האור סינוורה את עינינו. עתה הולך עובר השמש בין הספסלים ומחלק ליחידי הקהל ענפים קטנים של צמח ריחני הקרוי “רומרו” כדי לברך בורא עשבי בשמים. עם ה“רומרו” בידינו חזרנו הביתה להגיד הבדלה. בבית הכנסת לא נותר איש פרט לצללים המפחידים שהשרו העששיות הדולקות. הילדים נזהרו מלעבור ליד בית הכנסת במוצאי־שבתות מפחד הרוחות המתהלכות שם. שמואל סידיס מוסיף ומספר, שהיה חושש להיכנס במוצאי שבת למערת אליהו הנביא שבבית הכנסת תלמוד תורה, אף על פי שהיתה מוארה כרגיל ב“קאראייה”. וכדי לעודד את עצמו היה קורא פרקי תהלים.

ההבדלה נאמרה בנחת, בלא חפזון כל עיקר, כמו עתותינו בידינו. הקדמנו לה כמה פיוטים כגון “אלהינו ואלהי אבותינו בסימן טוב החל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים לקראתנו לשלום” עד שהגענו ל“שערי אורה שערי ברכה” וכו'. במקום זה חיכינו קצת כדי שאמותינו וסבתותינו וכן כל שאר בני הבית יקראו אמן בקול רם. אמן ארוך ומודגש הגידו אמותינו כשהגענו ל“שערי רפואה שלמה”. כשהתקרבנו לפסוק “שערי למוד בתורה לשמה” הן הפנו את ראשיהן אלינו הילדים לרמז כי כוונת פסוק זה שעלינו לשקוד על לימודינו. עתה הגיע הזמן לברך בורא עשבי בשמים או הנותן ריח טוב בפירות. אני קמתי ממקומי נטלתי את ה“רומרו” שהבאנו מבית הכנסת או את הלימון הריחני שהיה מצוי בבית, או את קופסת הקפה והגשתי לאפיהם של כל בני הבית למען יריחו. אבא מחכה היה עד שאסיים את ההקפה ואז פתח בברכת “בורא מאורי האש”. סיים בכה נטל את כוס ההבדלה והריקה עד תומה לתוך גרונו. זה היה הקידוש השמח ביותר שכן לא היה מלווה נשיקת ידי הורים וקרובים ושמיעת דברי מוסר ותוכחה.

לאחר מכן התחלנו לקרוא בקול רם ובנעימה, “ויתן לך האלהים מטל השמים” וכן “המבדיל בין קודש לחול”.

תמה פרשת ההבדלה פתחו הנשים בפזמונים ובשירים בספרדית כגון אלה הבאים להלן.

איל דיו אלטו קון סה גראסייה מאנדאמוס מונג’ה גאנאנסיה

נו וויאמוס ני מאל ני אנסיה אה נוס אי אה טודו איז’ו די ישראל

ב’יני טודוס אג’ונטימוס אה סו נומברי בינדיזירימוס

קי די איל אספירארימוס לה סאלבאסיון די ישראל

דאמוס סיניור טו בינדיסיון פור לה בואינה קונדיסיון

אמוסטראמוס מואיסטרה סאלואסיון איל משיח די ישראל קודק

יה איס ביין אבאסטאדו לו כי אביאמוס פאסאדו

מאנדאמוס אל איל אונטאדו איל משיח די ישראל.10


(לפי נגון “המבדיל בין קודש לחול”).

(בואו ונתקבץ כולנו ואת שמו נברך שכן ממנו אנו מצפים לתשועת ישראל. אמור לסבלנו די, ושלח לנו את משיח ישראל, תן לנו האל את ברכתך והראה לנו את גואלנו, את משיח ישראל, אל עליון שלח לנו בחסדך רוח הרבה ואל נא נראה צרה ומצוקה לא אנו ולא אף אחד מבני ישראל).

–––––

בני ירושלים היו מאריכים באמירת ההבדלה ­– מספרת דודתי. אנו הסלוניקאים לא הארכנו בה שכן לא עסקנו במנהגים כגון מריחת ה“פיסקואיסו” (העצם שבראש חוט השדרה) או כפות הידים או תנוכי האזניים, מריחת הכיסים לסימן עושר וברכה, ביין ההבדלה. והיא מוסיפה ואומרת כי הירושלמים עסקו ב“סממנים” שונים ובסגולות לשבוע טוב, שבוע של ברכה ופרנסה טובה כגון שכננו אברהם מזרחי שהיה בעל שתי מלאכות רוחץ מתים ומוכר שמן. זה האריך בהבדלה כסגולה לפרנסה טובה.

מצוות סעודה רביעית לא הכל קיימוה מאחר שקיבותיהם עדיין היו מלאות מאכילת החמין הדשן. לכל היותר טעמו כזית כדי לצאת ידי חובה. סבי הרב גבריאל שבתי היה נוהג לבקש מסבתי “אונה כיפתיקה קון אונה ריבנאדה די פאן”, לאמור, כופתה אחת עם פרוסת לחם אחת, ובזאת יצא ידי חובת סעודה רביעית.

למוצאי שבת נקבעו ה“איספוזוריוס” (ארוסין) וה“נוג’אדאס” (נשפים). אליהם הלכו האמהות והאחיות הגדולות. פה הן בילו את הזמן בשיחות רעים והאזינו למנגינותיו של עזריה בעל ה“סנטור” ולזמרתו של הפיטן יהודה שלם.

מעתה התחילו למעשה ימי החול והכל נפנו לעיסוקיהם השונים. אבא נטל את קופסת הטבק, גלל שתי סיגריות, אחת לאמו הישישה ואחת לעצמו. לאחר מכן פנה והלך ל“ישיבה”. לפעמים הלך אל ביתו של החכם באשי שכן בערב זה נועדו הרבנים בביתו וגלגלו בענייני העדה תוך גמיעת קפה. בביתו של החכם באשי ביקרו במוצאי שבת גם נכבדי העדה שהיו מקורבים לרבנים ושיעשעו אותם במעשיות חולין.

ודודתי מסיימת: בימינו היה חן לשבת (אביאה כן אין שבת). היינו מאריכים בסעודותינו, “שולחנותינו היו מתארכים” (סי אלרגאבאן לאס מיזאס). לא היינו נחפזים. עסוקינו לא היה “חמינים” בחורף ו“דיזאיונוס” (מעשי מאפה של בשר ודגים) בקיץ בלבד. גברים ונשים עסקו גם בעניני רוח. חולין וקדושה השתלבו. אם הגברים בלו את יום השבת בבתי הכנסת באמירת תהילים ובשמיעת דרשותיהם של רבנים, הרי אנו הנשים נהגנו להתכנס בביתה של בוליסה חיון שגרה בחצרו של יוסף לוי, ברובע ה“גוזלאניס”, והיינו מקשיבות להסבריה ופרושיה לפרשת השבוע שנאמרו בספרדית. כנוסים אלה, מוסיפה דודתי בחיוך קל, היו גם כדי למנוע מהנשים לבלות את יום הקדוש הזה ב“לשון הרע”.


הערה לפרק שבת

ימים מספר לפני כניסת הספר תחת מכבש הדפוס, הואיל בטובו המנהל הכללי של לשכת ההסברה הממשלתית בספרד, מר קרלוס רובליס פיקר, לשלוח אלי חוברת בת שלושים עמודים בשם “לוס ספרדיס” (הספרדים), אחת מארבע מאות וחמישים וחמש החוברות שיצאו לאור על ידי “שרותי הפרסום הספרדיים במדריד”, הדנות בנושאים ספרדיים שונים.

חוברת זו שמספרה 352, מאת כזוס קנטרה אורטיז די אורבינה, שיצאה לאור במהדורה שניה, מכילה שבעה פרקים על “ידידם הגדול של הספרדים ד”ר פולידו, ספרד והספרדים בזמן הזה, השפה הספרדית, קטעי הווי ועוד".

בדפדפי בחוברת זו, מצאתי, לשמחתי, את השיר “איל דיו אלטו קון סו גראסיה” ששרו אמותינו במוצאי שבת, שקטעים ממנו הבאתי בפרק שבת.

העתקתי את השיר בשלימותו, כדי שהקוראים יעמדו על הדמיון הרב שבין שני השירים.


AL ACABAR EL SABADO Y EMPEZAR UNA NUEVA SEMANA:

El Dió alto con su gracia

nos mande mucha ganancia,

no veamos mal ni ansia,

a nos y a todo Israel.

Bendito el Abastado (= Dios)

que mos dió dia honrado,

cada Sabat (= sabado) mijorado,

a nos y a todo Israel

Ah, Dió! Avre tus cielos,

y danos muchos dineros,


 

סוף דבר    🔗

הווי זה שהעליתי בספרי אין המחבר מתיימר לראותו מושלם, ואין הוא אלא כטיפה בים הזכרונות. רקמת־חיים זו שנתעצבה במהלך דורות רבים בידי יהודים יוצאי ארצות המזרח, הבלקן וצפון אפריקה נתפוררה לה לבלי הותיר שריד. מן הדין כי ניתן את הדעת על הסיבות והגורמים שהביאו להתערערות מסורת עמוקת־רבדים זו שקצת ממנה העליתי בספרי.

סבורני כי הגורם הראשון יסודו בהתעלמותה של שכבת הרבנים שעמדו בראש העדה. הרבנים נטלו על עצמם כל תפקיד אם כבד ואם קל למען העדה. נשאו טרחה ומשאה יום יום, ישבו בבתי־דין, שימשו גבאים במוסדות צדקה, עברו לפני התיבה בשבתות ובמועדים. הדרת־פניהם, הליכותיהם הצנועות, קולם הערב, נועם דיבורם וידיעותיהם הרבות בתורה שבו את הלבבות. יתירה מזו: מהם שנדדו למרחקים בשליחות העדה וביקוריהם בתפוצות ישראל הפכו שם לימי חג. שלוחי ארץ־ישראל שמם יצא לתהילה בכל מקום שישראל פזורים שם. עם הסתלקותה של שכבה זו נתמוטט אחד היסודות האיתנים ביותר שעליו הושתתו חיינו בבית־הכנסת, בבית וברחוב.

סיבה שנייה ­– דור בני הנעורים היום המדיר רגליו מבית־הכנסת. לא כן היה הדבר לפנים. אנו בילדותנו מלאנו את בית־הכנסת חדוה וששון. בפיוטינו, בתחינותינו ובבקשותינו היינו מעטים אור על מועדינו ושבתותינו. שותפים היינו עם הורינו לעת צרה ולעת שמחה. הבית ובית־הכנסת השלימו זה את זה ואף יצרו מזיגה נאה שרוחם של בני הנעורים שימשה להם בריח.

גם עזרת הנשים ריקה היא היום. נעלמו פניהן של דודות וסבתות ולא יישמע עוד קול בכיין החרישי שעה שהאזינו לפיוטים “עת שערי רצון”, ו“נתנה תוקף”, להפטרה ולקינות תשעה באב שתורגמו למענן ללאדינו. הזקנות הנאות שהיו עטורות שביסים יפים הלכו לעולמן. נשותינו עסוקות מדי בשבתות ובחגים מכדי לבקר בבית הכנסת.

ומכל חגינו היפים שמקצת שבחם סיפרתי בספרי לא נותרו אלא שיריים. “לימודים” אינם נערכים עוד בבתיהם של אבלים, והננו מסתפקים בקריאה חטופה בספרונים הקטנים של “הזוהר” בבית־הכנסת לאחר תפילת מוסף בשבת. נרות צבעוניים קטנים לקחו את מקומה של חנוכיית־השמן המסורתית. על צווארי ילדינו אינן תלויות עוד ה“בולסאס” שקי־הפירות של ט“ו בשבט, ובפורים אין לראות עוד את ה”קאראנטוניאס" המסכות, שאף־על־פי שהבהילונו בתחילה הרנינו את לבנו לאחר מכן. פסו כמעט מנהגי משלוח מנות שהיו כה חביבים ומקובלים על הכל. בפסח אין אנו עוזרים להורינו להכין את השמורה בתנור, ובין פסח לשבועות אין אנו הולכים להשתטח על קברי צדיקים. הילולות אינן נערכות ליד קבר שמעון הצדיק, ובראשי חדשים לא ילכו רבנינו עם תלמידיהם לבית הקברות של הקראים המשקיף על כפר השילוח והטמון בתוך חורשות עצים. שוב לא נערוך “קומזיץ” במערה החצובה בסלע שבבית הקברות הנ“ל. בלילות אלול לא נרכב על גבי חמורים כדי לילך לקבר רחל אמנו ולא נראה עוד את פניו החביבים של חכם יהושע בורלא ז”ל בעודנו עסוק בהדלקת פתילות שמן לאין ספור ובחג הסוכות לא נטה שכם עם הורינו כדי להקים את הסוכות שהיו מפארות את חצרותינו.

בספר זה ביקשתי לחזור ולהחיות את זכרונות ילדותי שנתרכזו בעיקר בבית הכנסת וסביבו וכן ב“ישיבה”. כל אימת שנשתוקקתי לראות את אבא הלכתי לבית הכנסת או ל“ישיבה” שכן ידעתי כי שם הוא מצוי. בבית הכנסת ישבתי עמו על דף גמרא, בו האזנתי לתפילותיו עמוקות־הרגש בלילות הסליחות ובשבתות וימים טובים.

בצאתי עתה בבוקרי חודש אלול אל חצרי ועל פני מטפחות רוחות ירושלים הקרירות הנני חש כי הנה חוזרים ועולים בקרבי אותם ניגונים ערבים שהקסימוני בילדותי. עצב כבד משתלט עלי בשמעי את קול עצמי מסלסל בדבקות ובגעגועים “שיחו לאמי כי ששונה פנה”, או, “אתאנו לחלות פניך”, ועוד קטעים מתפילות ראש השנה ויום הכיפורים. דמעות חונקות גרוני ממש כאותן דמעות שהיו עולות בעיני אבא שעה שהיה שופך נפשו בתפילה זכה. דמותו ההדורה עולה אותה שעה לנגד עיני בעמדו לפני התיבה, עטור גלימתו הנאה ועטוף טליתו הלבנה. כך מדי בוקר בבוקר בחודש אלול ותשרי.

יודעני היטב כי לא הבלגתי על רגשותי וייתכן כי פה ושם גם חזרתי על עצמי. הקורא שזכרם של אותם ימים לא פס מקרבו יבין לרעי, ואילו הקורא אשר לא ידע ולא הכיר הווי זה, תקוותי רבה שייעשה שותף להגיגי והיה זה שכרי.



  1. ‘בבואתי’ – כך במקור; בפיוט: ‘בביאתי’ (הערת פרויקט בן־יהודה)  ↩

  2. לוח השעות הערבי – תחילתו בשחר שאז השעה היא אחת וסיומו עם שקיעת השמש שאז השעה היא שתים עשרה. וכן בלילה. שעה שש היא חצות.  ↩

  3. ‘כסא’ ולא ‘כסה’ – כך במקור, כמו: “ליום הכסא יבוא ביתו”, משלי ז כ (הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  4. אבי סבי ר' יצחק פראג נהג לקבל תמיכות מחוץ לארץ וחלוקה מכולל הונגריה. בשנת תרכ“ו יסד את בית המדרש ”דורש ציון“ שהספרדים קראו לו ”לה אישכולה די פראג" (בית הספר של משפחת פראג). בית ספר זה קיים עד היום בירושלים.  ↩

  5. במאורעות תרפ"ט הצליח אבושדיד לגבור על שני פורעים והרגם. אולם לאחר מכן הוכרע בידי קבוצה גדולה של ערבים. בניו ונכדיו פזורים היו ברחבי הארץ. אחד מאלה, יהודה אבושדיד, מהעובדים הבכירים והותיקים של בנק לאומי לישראל.  ↩

  6. ברוסית “זדראסוויטיה”.  ↩

  7. ‘מוריקים’ – כך במקור (הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  8. בבתיהם של גדולי הרבנים הספרדים בירושלים, שימש אחד החדרים כ“ישיבה” לאמור “חדר עבודה”. בחדר זה עמדה ספרייתו הגדולה וכן ספה שעליה היה נח בשעות אחר הצהרים. בחדר הישיבה היו מתכנסים חבריו הרבנים לשם לימוד בצוותא ולשיחה בענייני העדה. בני הבית נמנעו מלהיכנס לחדר ה“ישיבה” ונזהרו שלא להטריד את הרב ולא להפריעו מלימודו. ישיבה מסוג אחר היתה ה“ישיבה” שבה היו הרבנים נוהגים להתכנס באחד מבתי הכנסת בימים ובשעות קבועים כדי ללמוד בצוותא. ישיבות אלו נקראו על שם נדיבי חוץ לארץ שהחזיקו בלומדים בכספים שנשלחו לרב הראשי פעמיים או שלוש פעמים בשנה. הראשון לציון הוא שמינה את הרבנים שלמדו בישיבות אלו.  ↩

  9. “עיניהן” – כך במקור, וצריך להיות “ידיהן” – הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

  10. ראו ‘הערה לערב שבת’ בסוף הפרק  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות