רקע
סמי פדר
הקדמה – אלי ויזל
סמי פדר
תרגום: זאב ליבנה (מיידיש)

סמי פדר היקר,

טוב עשית שכתבת את זכרונותיך. טוב עשית שדאגת לכך שיתורגמו לעברית. מי כמוך יודע ששרידי עידן המוות נשרדו אך־ורק כדי להזכיר נשכחות; הניצולים ניצלו אך־ורק כדי להשמיע את עדותם.

הצרה היא שמעטים מוכנים לשמוע. זוהי הסיבה שבגללה שתקו עדים רבים כל־כך, זמן רב כל־כך. נתעטפו בדומיה כי חששו פן לא יאזינו לדבריהם – ואכן לא האזינו.

רק בשנים האחרונות חל מפנה, בעיקר בקרב הנוער היהודי בישראל ובתפוצות. תלמידים מבקשים לדעת: מה קרה לעמנו? מבקשים להבין: למה זה קרה? זוהי תופעה חדשה ומנחמת: לא ראינו כמותה בקרב דור־תש"ח. הנוער של היום מתעניין בעבר הקרוב ואינו מפחד מלהישיר את מבטו אל מול פני האבדון; הוא קורא וקורא כל מה שהופיע על עידן־השואה; זה נוגע לו, זה משפיע השפעה עמוקה על חייו ועל השקפת־עולמו; זה איכפת לו.


הנוער הזה יקרא גם את ספרך, סמי פדר היקר. ובעזרתך – ובהדרכתך – ילמד כיצד חיו היהודים שלנו אי־שם באירופה ב“אגרופים קמוצים”, כיצד הבריחו גבולות וליהנות מיום נוסף של חופש וקיום, כיצד קידשו את השם ברבים במחנות־האימים, כיצד התפללו, שרו, חלמו, אהבו, לחמו ונפלו בגיטאות וביערות ובמבצרי־ההשמדה

קוראיך בישראל ילמדו להכיר – ולהעריך, ולאהוב – את ר' אברהם־משה (המכונה אשמדאי) שבליל יום־הכיפורים, כשספר־תורה בזרועותיו, עטוף בטליתו, הגן על קהילתו בצעדו לקראת החייל הגרמני, ובצעקו: “ויאמר ד' סלחתי כדבריך”… רק השמיע את צעקתו, רק השליך אותה לתוך החלל, וכבר צנח: החזיר את נשמתו לבוראו. יאהבוהו בישראל. אבל האם יבינוהו?

או: ר' בריש שוחט… האם יבינו קוראיך למה רקד ולמה שר “שישו ושימחו בשמחת תורה”, למה החזיק בשארית־כוחותיו בספר־התורה הקטן שבידיו שעה שעמד על סף־המוות. ר' בריש שיכל את אשתו שעות ספורות לפני־כן; וידע שתורו יגיע; ובכל־זאת רקד ושר וגילה את אהבתו לתורה בכל עצמותיו. מה חשב באותם הרגעים? האם שמע את פקודות הגרמנים? ציוו עליו להפסיק את השירה, אבל הוא המשיך. אולי לא קלט את צעקותיהם. ירו בו והוא עדיין שר… “ר' בריש נעצר להרף־עין, התנודד אנה ואנה. ספר־התורה הקטן החליק מידו ונפל, יריעותיו נתפרשו ברחוב. מתנדנד קרב ר' בריש לגרמני, שעמד ואקדחו בידו וירק בפרצופו רוק מעורב בדמו וצנח על יריעות ספר־התורה הפתוח… שני זרמי דם דקים משתי זוויות פיו של ר' בריש זרמו אט והתפתלו על גווילי ספר התורה… השמש זרחה וליטפה בקרניה החמות. האילנות פרחו במלוא יפעת פריחת האביב. הציפורים צייצו, כאילו השמיעו שירה לכבוד הקדוש ברוך הוא…”


האם יבינו צברים את גדולתו הנפשית של ר' בריש, את גבורתו המוסרית של ר' אברהם־משה? לא, לא יוכלו להבין. איש לא יבין מה שקרה שם, במסתרי־אירופה המזרחית, בשנים שבהן נתנו לרוצח לרצוח ולשחוט ולהרוג ולהמית – והעולם שתק. רק מי שהיה שם, רק מי שעבר את המוראות ואת העינויים יבין. אחרים יסבירו ויפרשו לשוא: המשל שלהם לא יהיה דומה לנמשל. עדותך, סמי פדר, חשובה יותר ושוקלת יותר מתיאוריות של מומחים־כביכול: במקום להסביר, אתה מתאר; במקום לפרש, אתה מספר.

כמובן: אסור לנו לחפש בספרים כגון זה “ספרות יפה”. אילו ניסית ליצור יצירה ספרותית, היית נכשל. מחנות־מוות וספרות יפה אינם מצטרפים יחד. במקרה כזה, גביית־העדות מכילה בתוכה יותר עצמה ויותר אמת מאשר עשר יצירות שחיברו אנשים ונשים שלא היו שם.

“ילדים בגיטו”… “מלקט הנייר”… “הנס”… “גונב הלחם”: כל פרק ופרק הנו סיפור קצר. קוראים אותם ושוקעים לתוך מעמקי־הזכרון. קוראים אותם ורוצים להסב גב לתרבות האירופית על חוקיה ואמונותיה, רוצים לרוץ אחרי יהודים נרדפים ולתת להם פיסת־לחם, ברכה־חטופה, תפילת־דרך או סתם מבט, רוצים לבכות אתם ועליהם – ועל כך תבורך, סמי פדר היקר: פתחת לתוך עולמך הסמוי, הנעלם, אשנב זעיר; מספיק להציץ לתוכו כדי להבחין בו דמות מוכרת.

העולם היהודי שנעלם אי־שם מתחת לחורבות אירופה, כל כולנו היה.

אלי וויזל

ה' בטבת תשל"ט



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות