איני מאמין באלים, אך מאמין אני במקדשים. אולי משום כך אינני יכול לחלוף על פני היכל־הקונצרטים של ככר־הוברמן מבלי שאעמוד עליו לברכו:
“יפי לך, מזבח! יפי לך, מקדש־מעט!”
לא שכחתי… לא שכחתי כי אין לנו עדיין רכבת לאילת. זוכר אני יפה: מכרות־תמנע, עין־יהב, דימונה, נחל־עוז! אני יודע: אשפוז אומלל, מקרים סוציאליים, נכים, חולים כרוניים. יודע כי אין לנו זרעים, מאור, דשנים, דלק, טרקטורים, דירות־מגורים. יודע כי בצפון לא היה לנו כותן, אך היו תולעי־זפית. כי בדרום לא היו גפנים, אך היה קמחון. יודע שאנו מייצאים, לפי־שעה, פחות מדי בטנים, פחות מדי מכוניות, פחות מדי שעונים, סמי־מרפא, מעילי־גשם – ומייבאים יותר מדי מספוא, קמחים, דגנים, עצים, בשר, מוצרי־צמר! יודע אני יפה כי יערותינו חשופים, אגמינו מחלחלים ובארות־מים רבות מכילות עדיין אחוז גבוה מדי של כלור. אף־על־פי־כן איני יכול לעבור עליו מבלי שאברכנו בלבב־תמים:
“יפי לך, מקדש־מעט!”
אני יודע שכל טפח בכותל, כל חפיפת־שיש, כל עמוד שבאכסדרא הוא פצע שותת־דם בכיס־האומה. יודע כי לגיון־שמשים אינו מספיק למרק את זגוגיותיו. יודע כי דמי־החזקתו בלבד יעלו לנו הון־תועפות – שאינו בידינו! אך אינני יכול לעבור על פניו מבלי לברכו.
אני יודע, שעריו לא יהיו פתוחים אלא בפני מי שידו משגת: בעלי־כיס ובעלי־קאדילאקים, כסיות־פטל ומצנפות־תות. אך לעבור על פניו מבלי לברכו – איני יכול! ליהנות מזיוו לא אזכה אלא לעתים נדירות. לא אותי נועד לשמש. לא למעני נוצר. לא לי הודו, לא לי הדרו. לעולם לא אגיע כאן למקום־של־ממש, חלף כל מעותי. אלא שאיני יכול לעבור על פניו מבלי לברכו.
אני רואה אותו מרחוק, בכל יפיו הארכיטקטוני, בכל כשרון־המעשה שהושקע בו, בכל תפארתו המקורית, העומדת להוסיף לנו רב־רווחה. רואה כביכול, בעיני־רוחי, את שמשותיו מופזות מוצפות אור־יקרות. לא באזני ממש, אך באזני־רוחי אני שומע את סערת תשואות־ההודייה נשאת לעומת דוכן המנצחים. מרחוק אני רואה בדמיוני שרים ושופטים, שגרירים ואמנים־אורחים ואיני יכול שלא לברכו.
אני צופה ורואה אכרים שירדו מן הגליל, כורמים שבאו מיהודה, חוואים מפאתי־נגב, דייגים מאילת… חולפים על פניו, כמוני אני, ומעיפים בו עין סקרנית, במעט קנאה ובהרבה, הרבה גאווה. אני רואה אותם ויודע כי שמחים בו, מתברכים בו, מתהללים בו, בסתר־נפשם.
אעיז נא ואומר שהוא יקר לי, חרף כל מגרעותיו, ככפר שלם. כשלושה כפרים. יפי לך, מזבח! יפי לך, מקדש־מעט!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.