ראשון לנחלי־השרון הוא הירקון. מים רבים נשתפכו בו, גלגלו בו טחנות־קמח, גרפו בו דגים, מיום שהכרתיו היכרות ראשונה. לעיני פשט צורה – ולבש צורה.
בימי נעורי שכן בו פאן, אלוהי־המרעה, במחיצת כל חבר־שעיריו. נוף ירוק יותר, פאסטורלי יותר, רומנטי יותר לא מצאת אז לא בשפלה ולא בשרון. דף מצוייר, מתוך פרקי־אנדרסן.
בבחרותנו פינה פאן את מקומו לאל, שקדמונים כנוהו ארוס. מי איננו זוכר את ה“באראקות” הערביות, בצלן של צפצפות־החוף? אח, בתי־הספר הגבוהים הללו אשר לאהבה!
עכשיו שוכנים בו הם… סטרקוטיוס, אל המחראות, וקלואקינה, אלת־הביבין! סיק טראנזיט… מתחת לגשר – אמת־מים. מעל לאמת־המים – גשר! צופים זה בפני זו ומהרהרים:
“אני שלך, את שלי!”
לה יש בילהרצייה. לו – אלפנטיסיס. משל ונמשלו. הוא נישא עליה כצעקה. היא נושאת אותו כחטוטרת. אינך יודע אם לעמוד עליו ולירוק עליה. או לעמוד עליה – ולירוק עליו!
אני משווה… מובן, שאני משווה! לא לענקי־הפלדה המודרניים, כחולי־הגידין שעל הטיין, על הסנט־לורנס, על ההודסון ועל האיסט־ריוור, הבלים! כאלו באתי להשוות מעוף־אווז, שמלאוהו פטריות וטבלוהו ביין־טוקאי, למעופם של אוזי־בר חיים!
אף לא לגשרים הקטנים, העתיקים, ההסטוריים, שאתה מוצא באירופה, בהודו, ביפן… לא ל“ריאלטו”, ל“פונטו־ווקיו”, לא לגשר־אוויניון… אבסורד! כאלו העמדתי את קלסתר פניה של מלכת־הקלפים, בצד זיו־איקונין של בדי־ואלסקז!
אך משווה אני את קמרון־הפיקוד שלירקון עם בני־מינו… עם קטני־עולם, עם פשוטי־עם שבמלכות הגשרים! כשם שאני יהודי: מיתרי הסיבים שמתחו הודים מעל להינדוס בטיבט; גשרי־הכלונסאות של האצטקים; האקוודוקטים הפרובינציאליים ביותר של קיסרות־רומי – נאים ממנו, פשוטים ממנו, הגיוניים ממנו!
גשר שאין לו דם, אין בו רוח־חיים, אין לו – שכל! צאו וראו באיזו שחצנות הוא מניף עצמו מחוף־אל־חוף! “אנחנו הגשרים”, הוא מצפצף לך באזניך. משל לפקידון תא־המודיעין של מחלקת־האפסנייה, שמצאוהו כותב מכתבים פרטיים על נייר־משרדים רשמי:
“ממשלת ישראל, משרד־התחבורה…”
מה לך מתפרצף כל־כך, שוטה? מה לך מעמיד פנים? לוח אחד, דף אחד, קלף פשוט אחד עשוי למלא את מקומך ביתר חן! מתחו לי עור־פר על פני מיעיים שנתמקמקו, ואני מראכם גשרים על הירקון!
איני יכול למנות בפטרוניה של מלאכת־מחשבת זו אלא מעלה אחת: חוש להרמונייה! הרהרו נא, לעזאזל, במה שיכול היה להתרחש כאן לעינינו, אלו הקימו על בצה מעופשת זו – גשר נאה באמת! חחי־זהב באף חזיר! או אלו טהרו, חלילה, את הנהר משופכיו, ולא הקימו עליו אלא גשר צנוע? מיתר פקוע, על מרכופו של סטראדיוואריוס עתיק־יומין! לא, שמרנו אל! מוטב כך… היא נאה לו והוא נאה לה. היא שלו והוא שלה.
ביצי עוף־הדודו אינם שמורים אלא במוזיאום אחד בעולם. גשר אשר כזה – בעיר אחת בלבד. הנה הוא צופה לתוך מימיו, מדגה בהם דגי־זהב וחולם עמם חלום עולם־הפוך!
איני מאמין באלים, אך מאמין אני במקדשים. אולי משום כך אינני יכול לחלוף על פני היכל־הקונצרטים של ככר־הוברמן מבלי שאעמוד עליו לברכו:
“יפי לך, מזבח! יפי לך, מקדש־מעט!”
לא שכחתי… לא שכחתי כי אין לנו עדיין רכבת לאילת. זוכר אני יפה: מכרות־תמנע, עין־יהב, דימונה, נחל־עוז! אני יודע: אשפוז אומלל, מקרים סוציאליים, נכים, חולים כרוניים. יודע כי אין לנו זרעים, מאור, דשנים, דלק, טרקטורים, דירות־מגורים. יודע כי בצפון לא היה לנו כותן, אך היו תולעי־זפית. כי בדרום לא היו גפנים, אך היה קמחון. יודע שאנו מייצאים, לפי־שעה, פחות מדי בטנים, פחות מדי מכוניות, פחות מדי שעונים, סמי־מרפא, מעילי־גשם – ומייבאים יותר מדי מספוא, קמחים, דגנים, עצים, בשר, מוצרי־צמר! יודע אני יפה כי יערותינו חשופים, אגמינו מחלחלים ובארות־מים רבות מכילות עדיין אחוז גבוה מדי של כלור. אף־על־פי־כן איני יכול לעבור עליו מבלי שאברכנו בלבב־תמים:
“יפי לך, מקדש־מעט!”
אני יודע שכל טפח בכותל, כל חפיפת־שיש, כל עמוד שבאכסדרא הוא פצע שותת־דם בכיס־האומה. יודע כי לגיון־שמשים אינו מספיק למרק את זגוגיותיו. יודע כי דמי־החזקתו בלבד יעלו לנו הון־תועפות – שאינו בידינו! אך אינני יכול לעבור על פניו מבלי לברכו.
אני יודע, שעריו לא יהיו פתוחים אלא בפני מי שידו משגת: בעלי־כיס ובעלי־קאדילאקים, כסיות־פטל ומצנפות־תות. אך לעבור על פניו מבלי לברכו – איני יכול! ליהנות מזיוו לא אזכה אלא לעתים נדירות. לא אותי נועד לשמש. לא למעני נוצר. לא לי הודו, לא לי הדרו. לעולם לא אגיע כאן למקום־של־ממש, חלף כל מעותי. אלא שאיני יכול לעבור על פניו מבלי לברכו.
אני רואה אותו מרחוק, בכל יפיו הארכיטקטוני, בכל כשרון־המעשה שהושקע בו, בכל תפארתו המקורית, העומדת להוסיף לנו רב־רווחה. רואה כביכול, בעיני־רוחי, את שמשותיו מופזות מוצפות אור־יקרות. לא באזני ממש, אך באזני־רוחי אני שומע את סערת תשואות־ההודייה נשאת לעומת דוכן המנצחים. מרחוק אני רואה בדמיוני שרים ושופטים, שגרירים ואמנים־אורחים ואיני יכול שלא לברכו.
אני צופה ורואה אכרים שירדו מן הגליל, כורמים שבאו מיהודה, חוואים מפאתי־נגב, דייגים מאילת… חולפים על פניו, כמוני אני, ומעיפים בו עין סקרנית, במעט קנאה ובהרבה, הרבה גאווה. אני רואה אותם ויודע כי שמחים בו, מתברכים בו, מתהללים בו, בסתר־נפשם.
אעיז נא ואומר שהוא יקר לי, חרף כל מגרעותיו, ככפר שלם. כשלושה כפרים. יפי לך, מזבח! יפי לך, מקדש־מעט!
ראש־העיר הגיש לו, למר ברנשטיין, את שרביט־המנצחים. עצמתי עין אחת, עין שניה…
כיוון שפקחתין – ראיתיו לו למאסטרו מעלה ניצת־זקן, שהחל יורד פתאם על פי־מידותיו, נמלא נימי־כסף, הופך שיבה… קומתו כמו נתמרה, אך ראשו נשתוחח עליו… הנה הוא עומד לפני, עטוף הנדווין…
אסף!
אין צריך לאמר כי מעבר לכתפיו, אני רואה משמרות־לויים. עומדים – ובידם מצלתים, בידם שופרות־זהב, בידם חצוצרות כסף־מקשה. נימין – תחת צ’לו. עשור – תחת אבוב. לא פאגוט, לא באסון, לא קלארינט – אלא כלי שקורין “גיתית”, שקורין “חליל”.
עכשיו אני נותן עיני בתכנייה: לא רקוויים, לא קנטטה, לא קאפריצ’יו – אלא “תפלה”, “מכתם”, “משכיל”. לא “לנטו” ולא “אנדנטינו”, אלא “על שגיונות”, “על שושנים”, “על מות־לבן”…
את מי נשמע הערב? מוצארט? בראהמס? אני פורש את מגלת־הקלף שבידי: “מזמור לאיתן, לידותון, להימן…”
מתוך שלושים־ושמונה אלף לויים בימי דוד – ארבעת אלפים היו מוסיקאים שמקצועם בכך. חצי מליון, גורס פלאויוס, בימי בית־שני! “עשור”, הוא אומר, “על שום שהיו לו עשרה מיתרים – ופורטים עליו בקשת. נבל, שפורטין עליו באצבעות והוא משמיע שנים־עשר צלילים… צלצלים…”
“צלצל”, אני מהרהר לי בלבי. "אף אומני אלכסנדרייא־של־מצרים לא ראו כמותם בארצם. מגרפה, שמוציאה מאה מיני־זמר… “היא אמה וגבוהה אמה וקתא יוצא המנה…”
אני נוגף בסנדלי מין אגרטל־נחושת. מרכין ראשי ורואה: מאות כמותו סדורים כאן, כביכול, מתחת לכורסאות, במהופך, בגימל טורים… צלילים שיורדים עלינו ממרומיה של קתדרא פוגעים בתחתיתם, מכים על דפנותם וחוזרים אלינו כשהם מכוונים יפה. כך דאגו אז לסדרי־תהודה, לא כן?
מישהו מיטיב את הנרות באולם, אלפי קנים, אלפי פכי־שמן! אני מעיף עין ורואה יהודים… יוצאים־עיירות, יוצאי־תחומים… יהודי־תהלים, יהודי גמרא ופוסקים, יהודים שסלסלו פרקי־משניות בבתי־מדרש: אני רואה חזנים, בעלי־תפלה, בעלי “נגון”, ש"צים שחוזרים לפני התיבה בימים נוראים; מלמדים שפרקם נאה, זקנם מטופח וקולם ערב לאוזן; כליזמרים טלואי־מכנסיים, ליצנים ובדחנים שמרקדין לפני כלות־ישראל… אני רואה את מופים ואת חופים, את סטאמפאניו, את ברל עם כנורו ואת יוס’ל עם הבאס… יהודים ירוקים, שירדו פתאום מעל ראשי גגות־שגאל!
אני חוזר ורואה שם, בקצה האולם, חסידים מתולתלי־פיאות, בפוזמקאות לבנים, קַפטני־משי שחורים ומצנפות זנב־שועל… הנה יגיעו, חלילה, לידי המיית־נפש ויתנו קולם ביא־בא־באם של חצרות אדמו"רים…
מרחוק אני רואה מקובלים, חוורי־פנים ולוהטי־עינים, מבעלי־צירופין שבצפת… דומים עלי כמתכוונים לצאת בכלי־לבן אל מחוץ לעיר, לקדם פני שבת־מלכתא בפסוקי־דזמרא…
מתחת לחופות הספון, שעינן כעין־האלומיניום, אני רואה את יהודי פרס, מארוקו, תורכייה… יהודי הלאדינו… פורטים על פי העוד והרבאבא ומכים בתוף־של־יניצ’ארים!
אני נושא עיני למעלה, לעבר היציע, ורואה אותם… את דוכסי המוסיקה, את נסיכיה: מנדלסון־ברתולדי, בקפלט מפוייך. אופנבאך, מחכך את גולת־העצם אשר למקלו… החזר מן ה“אופרה־קומיק” לאחר שערורייה שהקים? אני רואה את מאהלר, דוקא, מילו, שנברג… את ג’ורג' גרשווין, המסלק את כנפות־הפראק שלו לצדדין! כנגדם אני רואה את אשפי־הנימין וכשפי־כל־המנענעין. את רבי־המגים של אמנות הבצוע: קרייזלר, הילמאן, הוברמן, מנוחין, חפץ, שנאבל, רובינשטיין…
כולם יהודים! כולם נתכנסו־באו לכאן, ירדו ממרומים, עלו מעמקי־רפאים, כדי לחוג עמנו הערב את חג המוסיקה היהודית!
הס, כל־בשר! מאסטרו רובינשטיין יורד מן הדוכן ופונה אל מעלות־היציע… לויים לבנים אחריו. יהודים ירוקים – הולכים וראשם למטה – אחריהם. כליזמרים אדומים, נוסח אשכנז, נוסח ספרד, נוסח תימן – אחריהם. אי־שם, למעלה, מרחף ונישא לעומתם כנורו־של־דוד. כנורות־בבל – שחורים, עטופים כיסוס וזרדי־ערבה נלווים אליו במעופו כפמליית־מלאכים… אני רואה מנצחים, כנרים, פסנתרנים, מוסיקולוגים, יוצרים… רואה צ’מבאלו רכוב על כסלופון, מפוחית־פה ומפוחית־יד, קתרוסים ועוגבים אלקטרוניים, מסכות ליצני־פורים, הגדות סדר־פסח, שמלות חופה וסודרי־תחרים של חתונות יהודיות בעיירות־פולין… רואה סולמות עולים ויורדים, תגים ותווי־נגינה, דו־מי־סול… הנה, יוצאים מן האולם ונכנסים לפואייה. הנה מגיעים לכותל ומבקיעים אותו. הנה נספגים לתוכו כסיד ומפיגים בו את מימדם השלישי… פושטים צורת כלים, צורות בשר־ודם ונעשים דיוקנאות, סמלים, עטורים…
אני רואה לוח־צבעים נשמט מן הספון כמין פסת־יד ומכחול מרחף עליו. הנה טובל עצמו – וחותם…
הא, ידידי יוסל? מי יתנך “כותל” אשר כזה?
אתה עוזב אותה מתוך אנחת־רווחה, על אף כל נצנוציה. היית ב“צוותא”. ראית הצגה אחת בתיאטרון. שמעת קונצרט אחד. מה עוד? אספרסו, אדוני, לרווייה!
גרוע מכל הוא שאתה נושא עמך בשערך את ריחה המיוחד. היא המטרופוליס, היא נותנת־הטעם. היא שמכה לפנינו בחליל!
אדריכלות זעירה, אמנות זעירה. לילות־אספרסו, ציויליזצייה של אספרסו. לזרא, לזרא!
אני מיסב לי בקפה וחורת, באולר על שלחני, דברים שכתב פעם פייטן רומאי אחד לפלגשו:
"תלתליך, יקירתי, מיוצרים בקצווי־עולם.
"את שיניך, כאת שמלת משייך, את מניחה בשעת־שינה לצדך.
"כולך צרורה בקופסאות… אלפי שדות, קופסאות וקמטרים! שוכבת לישון – ופניך אינן שוכבות עמך!
"כיוון שאת מעפעפת, את מעפעפת בריסי־עין, שאנשיך מביאים לך אל יצועך עם שחר…
“שוב אין לך בנפשך רחשי־כבוד כלשהם לגווך. את נבלתך הבלה יכולה את למנות כבר עתה עם פגרי אבות־אבותיך…”
הא, עירי העברית! העברית, הראשונה! הראשונה, הבלתי־מקורית כל־כך!
תעודת ארכיטקטים אין לי בכיסי, אך תודה לאל! את בית־הספר הגבוה לצלי־דג סיימתי בהצלחה רבה. כל שיגיש לי דגים – בפרפרת־שנף, ימצאני סועד עמו למחרת על שלחנו בכסיות – ובמכנסי־רחצה!
קאפיטול פסבדו־קלאסי – והרי־ציון בירושלים! חי ראשי!
אך לא, בניין־הכנסת החדש – יותר משהוא חטא, הריהו עונש! עונשם של ידידינו, אנשי אמנות־האנך, הקרויים “אדריכלים”. כמה ספלי־קפה שפכנו לתוך בית־צוארם? כמה טבק הפכנו עמם לאפר? כמה פעמים חשנו לביתם בצעקה:
“בשם אלוהים, הצילו! בונים את באר שבע… מקימים את קריית שמונה… מתכננים את…”
שבע, שמונה, תשע… היו מושכים כתף, נאנחים, מסיעים אותך במכוניתם לבתי־חולים שהקימו הם, שכונים שטפחו הם, בתי־מדות שהם אחראים לתכנונם ומוכיחים לך כי לא ידם היא שהיתה במעל.
לא ידם, אני יודע! אך כנגד שלוש חי"תין שמנינו בדברים שעשו – חן, חוסן, חסכון – מצינו חטא אחד בדברים שלא עשו: חטאה של שאננות! עד שנטרו את כרמם שלהם – קמו אחרים והשחיתו לנו כל חלקה טובה. אם אינם פושעים, הריהם שותפים־לפשע!
איזו שעת חסד רבת־השראה היתה יכולה להיות לה כאן לארכיטקטורה העברית! אחת־יחידה בכל הדורות. מופלאה. בלתי־חוזרת. מה לא היו צרפתים, איטלקים, שוייצרים, פינים, הודים או תורכים נותנים חלף דף חלק כשלנו? לא פרוורי־חלכאים, לא “סלאמס”, לא עיירות־צללין עתיקות, לא “הארלמים”, לא “צ’יינא־טאונס”… לא סגנונות רשמיים של טעם קפוא, לא נוסחים מקודשים, לא מסורת יוונית, רומאנו־גוטית, ביזאנטית… לא רינסאנס־מוקדם ולא רינסאנס מאוחר… לוח נקי!
נתנו לכם, ידידי, מישורים פתוחים, גבעות־יער משתפלות בעצלתים, הרים גולשים לים, גיאיות, עמקי־חמדה, ערבות פנויות – כל הדרוש לו לרינסאנס ארכיטקטוני חדש, רנסאנס משלנו. לא דרשנו לא גורדי־שחקים, לא מגרשי־חנייה להליקופטרים, לא אוטוסטראדות, לא מדרכות נעות, לא סימפוניות־אבני־גזית ולא אקוורלין־של־שיש. לא שיקום ולא קימום ולא שחזור…
“הרי נייר”, אמרנו לכם. “הרי דיו שחורה. הרי חמרים, פועלים, מליונים! צאו והקימו לנו כרכים חדשים, כפרים חדשים. מעט חן שבפשטות, לא יותר. מעט נועם. שמינית של רוחה. שמינית נוי…”
מה עשיתם אתם? כל אמנות־הבנייה בת־זמננו, כל אסכולות המאה־העשרים, כל פלאי החומר המודרני – וקריית־שלום? לגזול את דרכי־המלך ולתתן למכוניות, שעה שאחרים מחזירים אותן להולכי־רגל, יכלו אף מהנדסי־אליל! להקים שכוני־קופסא ולגולל מגרות, הפוכות על צדן, יכלו אף ספסרים. לזרוע לולים על חוף הים הגדול יכלו אף קבלני־משנה… ואלו אתם – אמנים! ראיתם את פאריס, ראיתם את לונדון!
אל תאמרו לי פרנסים לא הניחו לכם, שמרנים שבכם לא הניחו לכם! אתם – היכן הייתם? “שימוני בפרצה”, כתב משוררנו קרני, “קחוני עם האבן הירושלמית ושימוני בכתלים וטוחו עלי טיח… ומחומת־הקיר ירננו עצמותי הכלים – לקראת המשיח!” אלא שקרני היה משורר. מי אתם? מי אתם, לעזאזל, שלא הנחתם את סרגליכם ולא הכרזתם: “על גופותינו!”
צעירים שבכם היכן הם? היכן אלה שבני־דורם בספרות, בציור, במוסיקה בחרו לגווע ברעב, מלתת ידם למהלך הרשמי? היכן אנשי “כתובים” שלכם?
לא, דגם הקאפיטול החדש באקרופוליס של ירושלים איננו חטא, אלא עונש. אינו אתחלתא, אלא המשך. אינו אבי־אבות הטומאה, אלא בנה־בכורה! עכשיו איכפת לכם? עכשיו נתעוררתם? עכשיו אתם מחפשים לכם בני־ברית בין אנשי־הרוח? צאו וקצרו בדמעה מה שזרעתם בלא־אנחה!
אדריכל אחד מידידי אחזני אתמול שלוש שעות בכפתורי ונסה להוכיח לי כי הגיעה עת לעשות־מעשה. השארתי את מחצית אצבעותי בידיו.
“תירס יש לכם במקומותיכם?” שאלתי אני.
“הן…” מלמל בתמיהה.
“טלו שלושה גרגרים ליום, שתירס משביח את המוחין! אלו היה ראשכם פתוח במקצת, לא היינו מגיעים לידי־כך!”
“צר לי לאמר”, השיב הוא, “שלא היה פתוח כל־כך…”
או אז, בדומה למיאקובסקי, התאפקתי… התאפקתי… התא… התא… ופתאם – ופתאם דפיקה דפקתי:
די, גלגלת־סלת, רב! צריכים היינו לפתחו למענכם בגרזן! הנה הקימותם לכם מצבת־זכרון, חסידים ומתנגדים גם־יחד!"
על קתדראלת סט. פול אתה מוצא כתוב: “אם מבקשים אתם לראות את מצבת זכרונו של סיר כריסטופר רֵן – העיפו נא עין על כל סביבכם!”
אתם, רבותי? רוצים לראות את המונומנטים שלכם? אל תסתכלו בצער רב כל־כך על דגם הכנסת האומלל בלבד. העיפו עין על כל סביבכם, מדן – עד באר־שבע!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.