רקע
בנימין גלאי
קונצרט־הבכורה

ראש־העיר הגיש לו, למר ברנשטיין, את שרביט־המנצחים. עצמתי עין אחת, עין שניה…

כיוון שפקחתין – ראיתיו לו למאסטרו מעלה ניצת־זקן, שהחל יורד פתאם על פי־מידותיו, נמלא נימי־כסף, הופך שיבה… קומתו כמו נתמרה, אך ראשו נשתוחח עליו… הנה הוא עומד לפני, עטוף הנדווין…

אסף!

אין צריך לאמר כי מעבר לכתפיו, אני רואה משמרות־לויים. עומדים – ובידם מצלתים, בידם שופרות־זהב, בידם חצוצרות כסף־מקשה. נימין – תחת צ’לו. עשור – תחת אבוב. לא פאגוט, לא באסון, לא קלארינט – אלא כלי שקורין “גיתית”, שקורין “חליל”.

עכשיו אני נותן עיני בתכנייה: לא רקוויים, לא קנטטה, לא קאפריצ’יו – אלא “תפלה”, “מכתם”, “משכיל”. לא “לנטו” ולא “אנדנטינו”, אלא “על שגיונות”, “על שושנים”, “על מות־לבן”…

את מי נשמע הערב? מוצארט? בראהמס? אני פורש את מגלת־הקלף שבידי: “מזמור לאיתן, לידותון, להימן…”

מתוך שלושים־ושמונה אלף לויים בימי דוד – ארבעת אלפים היו מוסיקאים שמקצועם בכך. חצי מליון, גורס פלאויוס, בימי בית־שני! “עשור”, הוא אומר, “על שום שהיו לו עשרה מיתרים – ופורטים עליו בקשת. נבל, שפורטין עליו באצבעות והוא משמיע שנים־עשר צלילים… צלצלים…”

“צלצל”, אני מהרהר לי בלבי. "אף אומני אלכסנדרייא־של־מצרים לא ראו כמותם בארצם. מגרפה, שמוציאה מאה מיני־זמר… “היא אמה וגבוהה אמה וקתא יוצא המנה…”

אני נוגף בסנדלי מין אגרטל־נחושת. מרכין ראשי ורואה: מאות כמותו סדורים כאן, כביכול, מתחת לכורסאות, במהופך, בגימל טורים… צלילים שיורדים עלינו ממרומיה של קתדרא פוגעים בתחתיתם, מכים על דפנותם וחוזרים אלינו כשהם מכוונים יפה. כך דאגו אז לסדרי־תהודה, לא כן?

מישהו מיטיב את הנרות באולם, אלפי קנים, אלפי פכי־שמן! אני מעיף עין ורואה יהודים… יוצאים־עיירות, יוצאי־תחומים… יהודי־תהלים, יהודי גמרא ופוסקים, יהודים שסלסלו פרקי־משניות בבתי־מדרש: אני רואה חזנים, בעלי־תפלה, בעלי “נגון”, ש"צים שחוזרים לפני התיבה בימים נוראים; מלמדים שפרקם נאה, זקנם מטופח וקולם ערב לאוזן; כליזמרים טלואי־מכנסיים, ליצנים ובדחנים שמרקדין לפני כלות־ישראל… אני רואה את מופים ואת חופים, את סטאמפאניו, את ברל עם כנורו ואת יוס’ל עם הבאס… יהודים ירוקים, שירדו פתאום מעל ראשי גגות־שגאל!

אני חוזר ורואה שם, בקצה האולם, חסידים מתולתלי־פיאות, בפוזמקאות לבנים, קַפטני־משי שחורים ומצנפות זנב־שועל… הנה יגיעו, חלילה, לידי המיית־נפש ויתנו קולם ביא־בא־באם של חצרות אדמו"רים…

מרחוק אני רואה מקובלים, חוורי־פנים ולוהטי־עינים, מבעלי־צירופין שבצפת… דומים עלי כמתכוונים לצאת בכלי־לבן אל מחוץ לעיר, לקדם פני שבת־מלכתא בפסוקי־דזמרא…

מתחת לחופות הספון, שעינן כעין־האלומיניום, אני רואה את יהודי פרס, מארוקו, תורכייה… יהודי הלאדינו… פורטים על פי העוד והרבאבא ומכים בתוף־של־יניצ’ארים!

אני נושא עיני למעלה, לעבר היציע, ורואה אותם… את דוכסי המוסיקה, את נסיכיה: מנדלסון־ברתולדי, בקפלט מפוייך. אופנבאך, מחכך את גולת־העצם אשר למקלו… החזר מן ה“אופרה־קומיק” לאחר שערורייה שהקים? אני רואה את מאהלר, דוקא, מילו, שנברג… את ג’ורג' גרשווין, המסלק את כנפות־הפראק שלו לצדדין! כנגדם אני רואה את אשפי־הנימין וכשפי־כל־המנענעין. את רבי־המגים של אמנות הבצוע: קרייזלר, הילמאן, הוברמן, מנוחין, חפץ, שנאבל, רובינשטיין…

כולם יהודים! כולם נתכנסו־באו לכאן, ירדו ממרומים, עלו מעמקי־רפאים, כדי לחוג עמנו הערב את חג המוסיקה היהודית!

הס, כל־בשר! מאסטרו רובינשטיין יורד מן הדוכן ופונה אל מעלות־היציע… לויים לבנים אחריו. יהודים ירוקים – הולכים וראשם למטה – אחריהם. כליזמרים אדומים, נוסח אשכנז, נוסח ספרד, נוסח תימן – אחריהם. אי־שם, למעלה, מרחף ונישא לעומתם כנורו־של־דוד. כנורות־בבל – שחורים, עטופים כיסוס וזרדי־ערבה נלווים אליו במעופו כפמליית־מלאכים… אני רואה מנצחים, כנרים, פסנתרנים, מוסיקולוגים, יוצרים… רואה צ’מבאלו רכוב על כסלופון, מפוחית־פה ומפוחית־יד, קתרוסים ועוגבים אלקטרוניים, מסכות ליצני־פורים, הגדות סדר־פסח, שמלות חופה וסודרי־תחרים של חתונות יהודיות בעיירות־פולין… רואה סולמות עולים ויורדים, תגים ותווי־נגינה, דו־מי־סול… הנה, יוצאים מן האולם ונכנסים לפואייה. הנה מגיעים לכותל ומבקיעים אותו. הנה נספגים לתוכו כסיד ומפיגים בו את מימדם השלישי… פושטים צורת כלים, צורות בשר־ודם ונעשים דיוקנאות, סמלים, עטורים…

אני רואה לוח־צבעים נשמט מן הספון כמין פסת־יד ומכחול מרחף עליו. הנה טובל עצמו – וחותם…

הא, ידידי יוסל? מי יתנך “כותל” אשר כזה?

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות