רקע
בנימין גלאי
סי מונומנטום רקויריס...

תעודת ארכיטקטים אין לי בכיסי, אך תודה לאל! את בית־הספר הגבוה לצלי־דג סיימתי בהצלחה רבה. כל שיגיש לי דגים – בפרפרת־שנף, ימצאני סועד עמו למחרת על שלחנו בכסיות – ובמכנסי־רחצה!

קאפיטול פסבדו־קלאסי – והרי־ציון בירושלים! חי ראשי!

אך לא, בניין־הכנסת החדש – יותר משהוא חטא, הריהו עונש! עונשם של ידידינו, אנשי אמנות־האנך, הקרויים “אדריכלים”. כמה ספלי־קפה שפכנו לתוך בית־צוארם? כמה טבק הפכנו עמם לאפר? כמה פעמים חשנו לביתם בצעקה:

“בשם אלוהים, הצילו! בונים את באר שבע… מקימים את קריית שמונה… מתכננים את…”

שבע, שמונה, תשע… היו מושכים כתף, נאנחים, מסיעים אותך במכוניתם לבתי־חולים שהקימו הם, שכונים שטפחו הם, בתי־מדות שהם אחראים לתכנונם ומוכיחים לך כי לא ידם היא שהיתה במעל.

לא ידם, אני יודע! אך כנגד שלוש חי"תין שמנינו בדברים שעשו – חן, חוסן, חסכון – מצינו חטא אחד בדברים שלא עשו: חטאה של שאננות! עד שנטרו את כרמם שלהם – קמו אחרים והשחיתו לנו כל חלקה טובה. אם אינם פושעים, הריהם שותפים־לפשע!

איזו שעת חסד רבת־השראה היתה יכולה להיות לה כאן לארכיטקטורה העברית! אחת־יחידה בכל הדורות. מופלאה. בלתי־חוזרת. מה לא היו צרפתים, איטלקים, שוייצרים, פינים, הודים או תורכים נותנים חלף דף חלק כשלנו? לא פרוורי־חלכאים, לא “סלאמס”, לא עיירות־צללין עתיקות, לא “הארלמים”, לא “צ’יינא־טאונס”… לא סגנונות רשמיים של טעם קפוא, לא נוסחים מקודשים, לא מסורת יוונית, רומאנו־גוטית, ביזאנטית… לא רינסאנס־מוקדם ולא רינסאנס מאוחר… לוח נקי!

נתנו לכם, ידידי, מישורים פתוחים, גבעות־יער משתפלות בעצלתים, הרים גולשים לים, גיאיות, עמקי־חמדה, ערבות פנויות – כל הדרוש לו לרינסאנס ארכיטקטוני חדש, רנסאנס משלנו. לא דרשנו לא גורדי־שחקים, לא מגרשי־חנייה להליקופטרים, לא אוטוסטראדות, לא מדרכות נעות, לא סימפוניות־אבני־גזית ולא אקוורלין־של־שיש. לא שיקום ולא קימום ולא שחזור…

“הרי נייר”, אמרנו לכם. “הרי דיו שחורה. הרי חמרים, פועלים, מליונים! צאו והקימו לנו כרכים חדשים, כפרים חדשים. מעט חן שבפשטות, לא יותר. מעט נועם. שמינית של רוחה. שמינית נוי…”

מה עשיתם אתם? כל אמנות־הבנייה בת־זמננו, כל אסכולות המאה־העשרים, כל פלאי החומר המודרני – וקריית־שלום? לגזול את דרכי־המלך ולתתן למכוניות, שעה שאחרים מחזירים אותן להולכי־רגל, יכלו אף מהנדסי־אליל! להקים שכוני־קופסא ולגולל מגרות, הפוכות על צדן, יכלו אף ספסרים. לזרוע לולים על חוף הים הגדול יכלו אף קבלני־משנה… ואלו אתם – אמנים! ראיתם את פאריס, ראיתם את לונדון!

אל תאמרו לי פרנסים לא הניחו לכם, שמרנים שבכם לא הניחו לכם! אתם – היכן הייתם? “שימוני בפרצה”, כתב משוררנו קרני, “קחוני עם האבן הירושלמית ושימוני בכתלים וטוחו עלי טיח… ומחומת־הקיר ירננו עצמותי הכלים – לקראת המשיח!” אלא שקרני היה משורר. מי אתם? מי אתם, לעזאזל, שלא הנחתם את סרגליכם ולא הכרזתם: “על גופותינו!”

צעירים שבכם היכן הם? היכן אלה שבני־דורם בספרות, בציור, במוסיקה בחרו לגווע ברעב, מלתת ידם למהלך הרשמי? היכן אנשי “כתובים” שלכם?

לא, דגם הקאפיטול החדש באקרופוליס של ירושלים איננו חטא, אלא עונש. אינו אתחלתא, אלא המשך. אינו אבי־אבות הטומאה, אלא בנה־בכורה! עכשיו איכפת לכם? עכשיו נתעוררתם? עכשיו אתם מחפשים לכם בני־ברית בין אנשי־הרוח? צאו וקצרו בדמעה מה שזרעתם בלא־אנחה!

אדריכל אחד מידידי אחזני אתמול שלוש שעות בכפתורי ונסה להוכיח לי כי הגיעה עת לעשות־מעשה. השארתי את מחצית אצבעותי בידיו.

“תירס יש לכם במקומותיכם?” שאלתי אני.

“הן…” מלמל בתמיהה.

“טלו שלושה גרגרים ליום, שתירס משביח את המוחין! אלו היה ראשכם פתוח במקצת, לא היינו מגיעים לידי־כך!”

“צר לי לאמר”, השיב הוא, “שלא היה פתוח כל־כך…”

או אז, בדומה למיאקובסקי, התאפקתי… התאפקתי… התא… התא… ופתאם – ופתאם דפיקה דפקתי:

די, גלגלת־סלת, רב! צריכים היינו לפתחו למענכם בגרזן! הנה הקימותם לכם מצבת־זכרון, חסידים ומתנגדים גם־יחד!"

על קתדראלת סט. פול אתה מוצא כתוב: “אם מבקשים אתם לראות את מצבת זכרונו של סיר כריסטופר רֵן – העיפו נא עין על כל סביבכם!”

אתם, רבותי? רוצים לראות את המונומנטים שלכם? אל תסתכלו בצער רב כל־כך על דגם הכנסת האומלל בלבד. העיפו עין על כל סביבכם, מדן – עד באר־שבע!

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות