רקע
בנימין גלאי

אתה עוזב אותה מתוך אנחת־רווחה, על אף כל נצנוציה. היית ב“צוותא”. ראית הצגה אחת בתיאטרון. שמעת קונצרט אחד. מה עוד? אספרסו, אדוני, לרווייה!

גרוע מכל הוא שאתה נושא עמך בשערך את ריחה המיוחד. היא המטרופוליס, היא נותנת־הטעם. היא שמכה לפנינו בחליל!

אדריכלות זעירה, אמנות זעירה. לילות־אספרסו, ציויליזצייה של אספרסו. לזרא, לזרא!

אני מיסב לי בקפה וחורת, באולר על שלחני, דברים שכתב פעם פייטן רומאי אחד לפלגשו:

"תלתליך, יקירתי, מיוצרים בקצווי־עולם.

"את שיניך, כאת שמלת משייך, את מניחה בשעת־שינה לצדך.

"כולך צרורה בקופסאות… אלפי שדות, קופסאות וקמטרים! שוכבת לישון – ופניך אינן שוכבות עמך!

"כיוון שאת מעפעפת, את מעפעפת בריסי־עין, שאנשיך מביאים לך אל יצועך עם שחר…

“שוב אין לך בנפשך רחשי־כבוד כלשהם לגווך. את נבלתך הבלה יכולה את למנות כבר עתה עם פגרי אבות־אבותיך…”

הא, עירי העברית! העברית, הראשונה! הראשונה, הבלתי־מקורית כל־כך!

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות