רקע
בנימין גלאי
בית־ספר לקולומבוסים

“לא אני הוא שהגיתי את רעיון המחלקה החדשה למלחמה בחרם הערבי”, הצהיר ראש־הממשלה, “אלא שרת־החוץ…”

כל הכבוד, אדוני ראש־הממשלה, ואולם – אלף־אלפי סליחות – מה קרה? “רנו” סטרה לנו על לחיינו? ספוג של סטירות־לחי, בלאו־הכי! “אייר־פראנס” בעטה בנו? בלאו־הכי מחתים לנו כל מוגף־מגפים את מכנסינו מאחור, כמין דואר־רשום! שמא לא נתגלה לנו כי הצי האמריקני נתן ידו לחרם, אלא מפי דג שהגיע אתמול? לא, שמע שמענו, ידע ידענו, זה כבר!

“לא אני, אלא שרת־החוץ היא שהגתה…” אלף־אלפי סליחות ומחילות! לא את, גברתי, הרשיני נא, ולא הוא – אלא אנחנו, בכל שפל־רוחנו… לא עכשיו, אלא לפני שלוש חמש, שבע שנים!

אחד ממלכי־קדם, אם שרוי לי לספר כאן סיפור־מעשה, היה חכם מופלג. לבו – כך אמרו עליו – היה פתוח לדבר־משל ולא עוד אלא שהיה פטרון לפייטנים. כיוון שהיו מקרין לפניו שיר כלשהו פעם אחת – ידעו על־פה.

זקן־וזיריו לא נפל ממנו בעצה, אלא מעט־מן־המעט. שיר ששמעו פעמיים – נשאר חקוק על לוח־לבו.

אחותו היתה חכמה כמותם. כיוון שהשמיעהו שיר כלשהו שלוש פעמים – שוב לא נמחה מזכרונה!

יום אחד צווה המלך להכריז, כי כל המשנן לו באזניו שיר חדש – מזומן לחיי־עושר. נתקבצו מושלי־משלים ומליצי־מליצה ובקשו לנסות מזלם.

“ברי לך,” היה שואל כל אחד מהם, “כי שירך חדש, בתכלית־כל־חידוש?”

“אי־אפשר לו, מלכי, שלא יהא חדש”, היה משיב איש־שיחו, " שכן אני עצמי חברתיו…"

הרמיזו המלך כי יפצה פיו וישא משלו.

“מליצת־ישרים!” היה משבחו אחר־כך באזני אנשי־חצרו. “אלא ששמעתיה בחצר הכליף הגדול מבגדאד, לפני כ”ד ירחי־מולד!"

מייד היה חוזר על הדברים כלשונם.

“זקן־וזירי”, היה מוסיף ואומר, “שמעה אשתקד בחצר החאן הגדול מבוכארה!”

הוזיר, ששמעה עתה פעמיים, חזר עליה מלה במלה.

“אחותי זו”, הוסיף המלך ואמר, "שמעה את שירך בחצר השאח הפרסי, “לפני אחד־עשר יום!”

אחותו, שהאזינה בינתים לדברים שלוש פעמים, חזרה עליהם בנשימה אחת.

היה אותו שיננא משטה בפיטניו. לא נמצא לו, בכל מדינות־מלכותו, אדם שיאמר דבר־חדוש…

כך נסו מדינאינו לשטות אף בנו, בעצרות־ההסברה שלהם השבוע… אלא שעלינו אין מערימים!

ימים רבים לפני שהציעה שרת־החוץ את הצעתה פעם אחת, ראש־הממשלה הציעה פעם שנייה ושאר כל דוברינו חזרו והגיעוה פעם שלישית – הציעה אותה דעת־הקהל, באמצעות עתונותה!

משרד־החוץ מלא פיו מים. סבורים היינו – דברים מחוכמים בגו, דברים שיפה להם שתיקה… הללו, היינו סבורים, עינם פקוחה… מיטיבים, מן־הסתם, לדעת… אך צאו נא וראו! מקצה שלוש, חמש, שבע שנים מתברר כי מה שהגו פשוטי־עם בעוד מועד – לא הרו ולא הגו חכמינו אלא לאחר־זמן!

וולטר היה אומר שאם אמנם יש הבדל בין אורח חיי הדוג’ים של וונצייה לאורח חיי גונדוליירים, הריהו דק כל־כך, שאינו ראוי כי ידברו בו. כיוצא בכך יכולים אנו לאמר כי יש, אולי, הבדל בין חכמתם של חכמי־מדינה לחכמת יושבי־קרנות, אלא שאינו ניכר כמעט…

יום אחד תופיע עוד שרת־החוץ ותצהיר, ממרום דוכנה הגבוה, כי צף ועלה פתאום במוחה מין הרהור חדש: לכונן, סוף־סוף, מחלקה מיוחדת למה שקורין “קולטור־קאמפף”… פרצוף־אותלו, שהטיח שם בפניה שאלת תם־למחצה על שיילוק, יכיר בינתים לדעת את יתר הפרופילים במוזיאון־השעווה האנטישמי: יהודיו של דיקנס, של גוגול, של דוסטוייבסקי… מצרים תחרוץ עד אז חריצים בנפש האדם־השחור. האינטליגנציה הצעירה, שוחרת הדעת, המסיימת עתה, שנה־שנה, באלפיה את אוניברסיטאות אפריקה, תמצא בינתים סעד מוסרי במכוני הפאן־איסלאם ותתרפק על תרבותם. כל תערוכה, כל הרצאה חיה, כל ספר מכוון יפה, כל מגע רוחני ישיר יטיל שם במזונה האינטלקטואלי קמח־ביצים, שיזרום בדמה וישריץ במרוצת־העתים, קרדיות וקרציות מתחת לעורה…

או אז תהגה ודאי שרת־החוץ את רעיונה. עשר שנים לאחר־מעשה תגלה אף היא את אמריקה – באפריקה! מן־הסתם תציע לשגר נספחים צעירים לענייני־תרבות אף לגאנה, קונגו, טוגו, ניגריה, דאהומי…

רוצים היינו כי תזכור, מקצה שלוש, ארבע שנים, כי הדיוטות־שבעם הגו בכך ימים רבים לפני שנודע כאן לנבונינו מאיזה צד מרוחה פתם יותר… ימים רבים לפני שגמרו כאן בלבם כי כל הכבוד לשרת־החוץ, אלא שמסע חד־פעמי הוא מצמוץ־שפתים, שאין אחריו המשך בחיי־אהבה!

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות