פספסנו בהונג־קונג. פספסנו במוסקבה. פספסנו בהנגלאו. פספסנו בפאריס. פספסנו בכדורסל, כדורמים, כדורעף, שחמט. פספסנו אשתקד, פספסנו השתא. פספסנו אחד־אחד. פספסנו בחברותא.
עכשיו – הביתה! הביתה, יַחְרְבֶּתְכּום, ונשחק עמכם באגוזים! עייפנו מן הכבוד, סאווי?
כל השופך דמעות תנין על תבוסתנו באצטדיון “דינמו” דומה עלי כאשה… לא, כגבר, שהרבה לזלול ראשי־עוף מהורמנים. תבוסה? אני אומר לכם: נצחון!
ראשית כל – על הרוסים! מובטחני – כן תשתברנה אצבעות־רגלי ולא אוכל עוד לגעת בכדור! – שלא נתכוונו לגנוני חן־חן. אדרבא: נמנו וגמרו לתקוע לנו שם תקיעת־טלף כזו במכנסינו, שעוד ימים רבים יהיו רועי־גמלים לבני־זקן דנים בה מתוך הסבה על מחצלאות־פרעושים, לאור כוכב־הכלב, בדרך מדבר־צין. חמש־אפס בלבד הם סטירת־לחי פשוטה בפני כל סַפַּר־צמות ערבי בדמשק.
שנית – משכנו לנו, להנאתנו, בחטמם של ייבסקים, שנאלצו לעמוד סוף־סוף דום על כרעיהם, לשמע המנונה האמתי של מדינת־היהודים האמתית. על כך בלבד, בחורים, ראויים אתם לשבח! מלאדצי, מלאדצי ריבייטא!
שלישית… לא, את השדים הבלונדיניים עצמם – סימפטיים, יש להודות בכך! לא נצחנו לפי־שעה… אלא שלכך יש לנו כמדומני הסברים הגיוניים למדי: ימי־דלף, ככר־אמונים חלקלקת, נמוסי־סדום של מארחינו… הוא אשר אמרתי: סדום! שוו נא בנפשכם: חד־מני־חברייא מטיל מים־קטנים על גדרו־של־אצטדיון… נגש אליו מאן־דהוא, גוי גמור, ורומז לו באצבעו:
“בית השטפין – להלן…”
נוסף לכל – עניין הדתיים! איני צר־עין, חלילה, אך פשפשתי ומצאתי כי הקימונו למענם, במדינה זו, מאה מקוואות טהורים ולמעלה מאלף גם ברמת־יוחנן – על הגדר, מתחת לזית, או בצל עצי־חרוב… טול מעמנו גינונים אלה ואתה נוטל את נשמת־החג!
נוסף לכל – עניין הדתיים! סוגייא נאה, חי־ראשי! פשפשתי ומצאתי שהקימונו כאן למענם שמונים ושבעה מקוואות טהורים ולמעלה מאלף בתי־כנסיות. הנחנו להם להפיץ, חנם־אין־כסף, שמונה עשר אלף לוחות־חישוב לזמני הדלקת־נרות. הפקדנו בידיהם ספרי־תהלים, מחזורים, קיצורי־שלחן־ערוך, תפילין, גמרות, שופרות, משניות, אתרוגים, מזוזות וספרים תורניים… ומהו, מהו שכרנו? דווקא בשעה שאנו זקוקים להם יותר מכל, שעה שכל תחינה קלה, כל צקון־לחש, כל מלמול־תפלה עשוי לקדם את ענייננו בישיבה־של־מעלה – אינם זורקים למעננו אף מלה חמה אחת! מרנן ורבנן: נס קטן על מגרש־הרוסים לא ישיר השבוע, הריני מבטיחכם, אף נוצה אחת מכתרי־צדיקים שלכם. אשר לתודעה היהודית – ראה נראה…
אך יהי נא כך! משחקם של ספורטאים, כיוצא בפרי־מכחולם של מייסטרים גדולים, דומה ליין: אינו מובחר באמת אלא על אדמת־מטעו. רמברנדטים בהולנד, ואן־דיקים בפלנדרייה, יין־אלבנו לבן על־מלאת שבקאסטלגונדולפו, יין־פראסקטי על מימי־טיבולי… כדורגל עברי – בצד גדר עברית! בדומה לבדים, בדומה ליינות – רק חמה שזרחה עלינו ביום כניסתנו לעולם, רק האדים שנסתפגו בנו מאז, עשויים לשוות לנו עצמת־בראשית…
צפו איפוא לתחרות־הגומלין, כאן על מגרש־הרוסים. כשם שנתפלמנו שם אנחנו במי־צפרדעים, יתמגמגו עתה הם בהבלי־יולי שלנו! ואלו אתם, פספסנים, עלו והצליחו! רוצה אני לראות אתכם פורשים את המגרש, לאחר שאתם מגוללים אותו! זכרו נא שכולנו עמכם! יעלות־חן תהיינה שם, לעודד אתכם. אני אהיה שם – לעודד אותן! קפה־הפוך, למי שיבקיע שער ראשון!
מיום שעמדתי על דעתי, נעשיתי חסידה המובהק של אמנות הצורה. דברים כצורתם – מעשים כצורתם. גם אני, גם ידידי פורשים, דרך־משל, מבית־קפה לעת תיקון־חצות… הם משלמים. אני – מסלק את חשבוני. הם הולכים לישון. אני – עולה על יצועי. הם יושבים ואוכלים. אני – מיסב לי לשלחן, אני סועד! אותו עתון, אותו קפה, אותה ביצה, אותה לחמניה, אותה חמאת־זהב טרייה… אלא שאצלם – “ארוחת בוקר” ואצלי – פת־שחרית!
נטייתי זו לגינוני צורה ולנימוסים יפים מכשירתני לרדת לסוף כל היפה, הנאצל, האלגנטי בפגישות מועדון חקר־המקרא, שהוא עתה המובחר, האכסכלוסיבי, האריסטוקראטי שבכל מועדוננו כחולי־הדם.
חייב אני להודות, בבושה לי ולנפשי, כי לא הוזמנתי עדיין ליטול חלק בכנסת־חכמים זו ואיני יודע איך הופכים שם מרנן בדבר־תורה… מתוך הסבה, כדרך יוונים – מוצצים בכורה ואומרים דבר־חדוש, טועמים זית־על־הוצו ומפריחים אמרת־כנף? מתוך שפיפת־ברכים, כדרך זקני־דרוזים על מחצלאות־חילף? רגלם תחת עגבותם ואציליהם על פי חזם, כדרך נזירי־בודהה? הייתי נותן משהו, אלו יכולתי לראותם בשעת־מעשה!
דברים שאמרו קדמונינו כי בהם נקנית תורה כמה הם? ארבעים ושמונה, כמדומים אנו… בתוכן מידות שקורין “ענווה”, “מעוט שיחה”, “מעוט־שחוק”… כיוצא בכך אמרו חכמים כי מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך. ללמדך שאף דברי־תורה אינם מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה… מה עוד השנונו? “המגביה עצמו על דבר־תורה דומה לנבלה מושלכת בדרך, שכל עובר־ושב מניח ידו על חטמו ומתרחק ממנה…”
אך מה לי “סייג לתורה”! מה לי מצווה שצוונו חכמינו לברוח מן הכבוד, לא להגיס לבנו בתלמוד, לא להחזיק טובה לעצמנו, לא לשמוח בהוראה? מי כמוני – שש על משתאות תחכמוני! הא, לילות אתונא, לילות דוכסי־מילנו! לילות וולטריאניים שעליהם אמרו שם, בחצר מלך־הפרוסים, כי שיחה אחת שלהם היתה מאלפת מן המעולה שבספרים!
איני גורע מכם עין, רקדניות חקר־המקרא! קורא אני עליכן בעתונים ולבי נמלא נחת… מר פלוני הציע, פרופיסור פלוני העיר, אלוף פלוני הוסיף… כאן הפוך־עין של ארכיאולוגים, שם נפנוף חזה־ג’יין־מאנספילד של חכם־לשון… פסוק יווני… קושיית צורבא־דרבנן… נפשי יוצאת אליכם, צנועי הגות! מי יתנני טועם שם גלוסקא ומוצא אחר כך את שמי בעתונים מצויירים… “מר בנימין, פאלמירולוג, משך בחטמו וצטט, למרבה תמיהת כל המסובים, את נוסח ספר־יהושוע בלשון תדמור…”
פסקא אחת, שורה אחת, מלה אחת כזו – מובלעת, כביכול, בנעימה – דייני!
“לא אני הוא שהגיתי את רעיון המחלקה החדשה למלחמה בחרם הערבי”, הצהיר ראש־הממשלה, “אלא שרת־החוץ…”
כל הכבוד, אדוני ראש־הממשלה, ואולם – אלף־אלפי סליחות – מה קרה? “רנו” סטרה לנו על לחיינו? ספוג של סטירות־לחי, בלאו־הכי! “אייר־פראנס” בעטה בנו? בלאו־הכי מחתים לנו כל מוגף־מגפים את מכנסינו מאחור, כמין דואר־רשום! שמא לא נתגלה לנו כי הצי האמריקני נתן ידו לחרם, אלא מפי דג שהגיע אתמול? לא, שמע שמענו, ידע ידענו, זה כבר!
“לא אני, אלא שרת־החוץ היא שהגתה…” אלף־אלפי סליחות ומחילות! לא את, גברתי, הרשיני נא, ולא הוא – אלא אנחנו, בכל שפל־רוחנו… לא עכשיו, אלא לפני שלוש חמש, שבע שנים!
אחד ממלכי־קדם, אם שרוי לי לספר כאן סיפור־מעשה, היה חכם מופלג. לבו – כך אמרו עליו – היה פתוח לדבר־משל ולא עוד אלא שהיה פטרון לפייטנים. כיוון שהיו מקרין לפניו שיר כלשהו פעם אחת – ידעו על־פה.
זקן־וזיריו לא נפל ממנו בעצה, אלא מעט־מן־המעט. שיר ששמעו פעמיים – נשאר חקוק על לוח־לבו.
אחותו היתה חכמה כמותם. כיוון שהשמיעהו שיר כלשהו שלוש פעמים – שוב לא נמחה מזכרונה!
יום אחד צווה המלך להכריז, כי כל המשנן לו באזניו שיר חדש – מזומן לחיי־עושר. נתקבצו מושלי־משלים ומליצי־מליצה ובקשו לנסות מזלם.
“ברי לך,” היה שואל כל אחד מהם, “כי שירך חדש, בתכלית־כל־חידוש?”
“אי־אפשר לו, מלכי, שלא יהא חדש”, היה משיב איש־שיחו, " שכן אני עצמי חברתיו…"
הרמיזו המלך כי יפצה פיו וישא משלו.
“מליצת־ישרים!” היה משבחו אחר־כך באזני אנשי־חצרו. “אלא ששמעתיה בחצר הכליף הגדול מבגדאד, לפני כ”ד ירחי־מולד!"
מייד היה חוזר על הדברים כלשונם.
“זקן־וזירי”, היה מוסיף ואומר, “שמעה אשתקד בחצר החאן הגדול מבוכארה!”
הוזיר, ששמעה עתה פעמיים, חזר עליה מלה במלה.
“אחותי זו”, הוסיף המלך ואמר, "שמעה את שירך בחצר השאח הפרסי, “לפני אחד־עשר יום!”
אחותו, שהאזינה בינתים לדברים שלוש פעמים, חזרה עליהם בנשימה אחת.
היה אותו שיננא משטה בפיטניו. לא נמצא לו, בכל מדינות־מלכותו, אדם שיאמר דבר־חדוש…
כך נסו מדינאינו לשטות אף בנו, בעצרות־ההסברה שלהם השבוע… אלא שעלינו אין מערימים!
ימים רבים לפני שהציעה שרת־החוץ את הצעתה פעם אחת, ראש־הממשלה הציעה פעם שנייה ושאר כל דוברינו חזרו והגיעוה פעם שלישית – הציעה אותה דעת־הקהל, באמצעות עתונותה!
משרד־החוץ מלא פיו מים. סבורים היינו – דברים מחוכמים בגו, דברים שיפה להם שתיקה… הללו, היינו סבורים, עינם פקוחה… מיטיבים, מן־הסתם, לדעת… אך צאו נא וראו! מקצה שלוש, חמש, שבע שנים מתברר כי מה שהגו פשוטי־עם בעוד מועד – לא הרו ולא הגו חכמינו אלא לאחר־זמן!
וולטר היה אומר שאם אמנם יש הבדל בין אורח חיי הדוג’ים של וונצייה לאורח חיי גונדוליירים, הריהו דק כל־כך, שאינו ראוי כי ידברו בו. כיוצא בכך יכולים אנו לאמר כי יש, אולי, הבדל בין חכמתם של חכמי־מדינה לחכמת יושבי־קרנות, אלא שאינו ניכר כמעט…
יום אחד תופיע עוד שרת־החוץ ותצהיר, ממרום דוכנה הגבוה, כי צף ועלה פתאום במוחה מין הרהור חדש: לכונן, סוף־סוף, מחלקה מיוחדת למה שקורין “קולטור־קאמפף”… פרצוף־אותלו, שהטיח שם בפניה שאלת תם־למחצה על שיילוק, יכיר בינתים לדעת את יתר הפרופילים במוזיאון־השעווה האנטישמי: יהודיו של דיקנס, של גוגול, של דוסטוייבסקי… מצרים תחרוץ עד אז חריצים בנפש האדם־השחור. האינטליגנציה הצעירה, שוחרת הדעת, המסיימת עתה, שנה־שנה, באלפיה את אוניברסיטאות אפריקה, תמצא בינתים סעד מוסרי במכוני הפאן־איסלאם ותתרפק על תרבותם. כל תערוכה, כל הרצאה חיה, כל ספר מכוון יפה, כל מגע רוחני ישיר יטיל שם במזונה האינטלקטואלי קמח־ביצים, שיזרום בדמה וישריץ במרוצת־העתים, קרדיות וקרציות מתחת לעורה…
או אז תהגה ודאי שרת־החוץ את רעיונה. עשר שנים לאחר־מעשה תגלה אף היא את אמריקה – באפריקה! מן־הסתם תציע לשגר נספחים צעירים לענייני־תרבות אף לגאנה, קונגו, טוגו, ניגריה, דאהומי…
רוצים היינו כי תזכור, מקצה שלוש, ארבע שנים, כי הדיוטות־שבעם הגו בכך ימים רבים לפני שנודע כאן לנבונינו מאיזה צד מרוחה פתם יותר… ימים רבים לפני שגמרו כאן בלבם כי כל הכבוד לשרת־החוץ, אלא שמסע חד־פעמי הוא מצמוץ־שפתים, שאין אחריו המשך בחיי־אהבה!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.