בדי־עמל ובדמי־נשך קצוצים, כנגד ליטרת בשר מבשרי, רכשתי לעצמי בימים אלה את עשרים וארבעת כרכי “בריטניקה”. הריהי כאן, חנות־כל־בו שלי, על כוננית זו שמעלי… כף־דלת חביונות בטנוניות של יין משומר!
לא משום שאוהב אני לפרש בימי־הדעת הגדולים, אלא משום שהם מלחכים עתה, פשוט, את כף־רגלי – פתחתי בסיורי־שיט קלים, לאורך מפרצי־החוף. ללבב־ימים אינני מרחיק, כמובן, ללכת… אך בתחום מימיה הטריטוריאליים של ממלכת־הבערות, במיצרי הצדפות ובמשטח בצעי־המים של “פלאי עולם”, הריני יוצא לי לאודיסיאות משלי.
אתמול נתחוור לי, דרך־משל, במין נשף־שיט שערכתי באות רי"ש, כי ההיפסילוכודונטים, הקומטוסירים והטראכודונטים, שסתם חובשי־קרנות סבורים עליהם בודאי כי נמנים עם פמליית הטרומורפידים, אינם, לאמיתו־של־דבר, אלא אורניטופודים פשוטים… צא והרהר בכך! שעה תמימה – כנגד שנה ששהה אודיסיאוס במחיצת צ’יִרקה – נשתכשכתי במסכת רמשים (“רפטילין”), עד שזימנו לי האלים רוח צולחת וטלטלוני למסכת שטיחין… על דברתי: שום רומן־עגבים צרפתי – אפילו נכתב בידי אשה – לא נראה לי מענין כל־כך! שטיחי־גנים, שטיחי־פתחים, שטיחי־צייד, שטיחים שקורין “טקה”, “יומוד”, “סאריק”, “ארסארו”… איזו חבה, איזה הגיון דיקורטיבי, איזה דמיון־פיטנים ואיזו המיית־נפש משקיעים אמני־האצבעות במלאכת־מחשבת זו, שכולה הרמוניות, כולה מוסיקה כתובה טוי־צמר וטוי־משי! אגב־אורחא: איזו פרוזה מעולה ומדוייקת, לשון־נוסחא, שהיא מועט המכיל את המרובה! עשרים ושמונה עמודי פטיט – למסכת שטיחין בלבד!
כיוון שעמדתי ברי“ש (“רגס־אנד־קרפטס”) עיינתי אף ב”ריצ’ארד השלישי“, ב”רומא" וב“רינסאנס”… אך מסעי־חשק אלה – לעולם אינך יודע היכן הם מגיעים לקצם! אני הגעתי, בסופו־של־דבר, ל“ריכסבאנק” ומשם – בדרך־המלך של ההגיון – לערך ששמו “גרמניה”.
למעלה ממאה עמודי מאתים טורי־פטיט; חוקה, ספרות, היסטוריה, אוכלוסין, אמונה ודת, חברה, כלכלה ומשק, עסקי־פיננסים וענייני־מדינה. פתחתי כמובן, בדברי ימי הרייך השלישי – ואין צריך לאמר: בפסקא העוסקת ביהודים… חמש־עשרה שורות קצרות, בלשון זו: “…הכל באשר לכל, מתוך שמונה מליון שלוש מאות אלף, נהרגו או גוועו מרעב וממחלות, ששה מליונים…”
רעב ומחלות! ומכלאות־המוות היכן הן? והיכן – זריקות־הבנזין? ופולי גאז־הציקלון? והילדים, שאחזום בקצות עקבם ופצפצו את מפרקתם על כל חומת־אבן? וכתובות־הקעקע? ונשים שנאנסו, שנכרתו שדיהן, שהוטלו לבתי־מיאוס? כל אותם עינויי בשר ורוח, אותו סאדיזם, אותו צמאון־דמים זואולוגי? אף לא חצי מלה!
לא, חצי מלה! בפרשת “האימפרייה הנאצית” יש מעין זכר לכך: “אלה שהיו עשויים לשמש מנהיגים”, נאמר שם, “ועמם יהודים ואנשים שגילו סימני־מרד, הוצאו להורג…” או משהו מעין זה: “באושווינצ’ים אשר בפולין הומתו שנים וחצי מליון…” מי הוא שהומת? סתמו ולא פרשו. רצונך – צא והבן דבר מתוך דבר! כנגד שלוש שורות סתומות שנאמרו עלינו בחצי־פה, מבעד לשיטין ממש, אתה מוצא כאן עשרים שורות על מלאכת־כפייה של רוסים, פולנים וצרפתים…
ג’נטלמנים! כל מלל־משי של שטיח־פתחים תורכמני, כל פיף־ארגמן מצוייץ זוכה לתיאור מדוקדק – וששה מליון יהודים מובלעים בנעימה? כי שטיחו של הדוכס הגדול מאנהאלט הגיע, בסופו של דבר, לידי אספן פרטי שקורין דווין; כי שטיח מסגדה של ארדיבל נמצא חציו בקתדרלה של קרקאו וחציו במוזיי־ד’זאר דקורטיף, פאריז – אתם יודעים, והיכן נמצאת מחצית יהדות אירופה אינכם יודעים?
תמונות אתה מוצא כאן למכביר: כנסיות מינכן, אולם, אאכן: האיצטדיון הנאצי בנירנברג; בית־קפה מודרני בקורפירסטנדאם: סצנת־ההורדה מעל לצלב, במחזה דתי עממי באובראמרגאו; ה“קינדרצכה” בדינקלסביהל, לזכר שחרורה בימי מלחמת שלושים השנה… אך לא דיוקן רפאים אחד של ילד כחוש, מפליטי־השואה! לא נוף אחד של קאצטים! לא מדף אחד מאלה שהגרמנים (עיין: “גרמניה – שירה ופילוסופיה!”) ערכו עליהם את שיני־זהבם, את שערם (יפה לכסתות), את עצמותיהם (סבון־תמרוקים, ריח־סיגל!) ואת גפיהם התותבות של ההולכים למות!
לא, לא! מה לכך ולגרמניה? מה לו, נאמר, לסטודנט האנגלי לרפואה, לפרקליט או למהנדס המבקש להכיר את הרייך – ולפרשת־יהודונים זו? אין כופין על כל המבקש לקנות חכמה דברים שאינם צריכים לגופם. וגופו של דבר מהו? יפה דרשת: גרמניה!
אני נזכר בדף ספרה האחרון של ר. כגן, “נשים בלשכת הגיהנום”. היא חוזרת עם כל יתר החוזרים – לפאריז. לאחר שלוש שנות־עינויים מעבר לריין נדמה לה שאף כאן נוהג הכל כתיקונו… אך לא… האוטובוסים נעצרים פתאום. אשה אחת, בריאת־בשר, שחיוך רחב משתפך לה על פניה, מנפנפת לעומתם בחמת שבידה: “רובע לה־פילט מברך אתכם! זה עידן־ועידנים שלא טעמתם את ה”פינאר" שלנו, ייננו הצרפתי הישן!" ומאן־דהוא מוסיף: “אל תראונו שכיבודנו דל־כל־כך… לא המדינה היא הנותנת… אנחנו, אנשי רובע לה־פילט נותנים לכם… בלב ונפש!”
הא, רובע לה־פילט, פשוטי־עם! על שום מה לא שכחתם את המתים, עשרה רגעים לאחר־מעשה? הפרופיסורים – שכחו, גם שכחו! מאורותיה הערמומיים של אוניברסיטת שיקגו, חבר יועציהן של פאקולטות אוכספורד, קמבריג' ולונדון מהרו לשכוח! לשכוח, אמרתי? להשכיח! ולגבי אנציקלופדייה שבאה לעולם באלף־שבע־מאות־ששים־ושמונה – בפחות מעשרה רגעים!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.