בדי־עמל ובדמי־נשך קצוצים, כנגד ליטרת בשר מבשרי, רכשתי לעצמי בימים אלה את עשרים וארבעת כרכי “בריטניקה”. הריהי כאן, חנות־כל־בו שלי, על כוננית זו שמעלי… כף־דלת חביונות בטנוניות של יין משומר!
לא משום שאוהב אני לפרש בימי־הדעת הגדולים, אלא משום שהם מלחכים עתה, פשוט, את כף־רגלי – פתחתי בסיורי־שיט קלים, לאורך מפרצי־החוף. ללבב־ימים אינני מרחיק, כמובן, ללכת… אך בתחום מימיה הטריטוריאליים של ממלכת־הבערות, במיצרי הצדפות ובמשטח בצעי־המים של “פלאי עולם”, הריני יוצא לי לאודיסיאות משלי.
אתמול נתחוור לי, דרך־משל, במין נשף־שיט שערכתי באות רי"ש, כי ההיפסילוכודונטים, הקומטוסירים והטראכודונטים, שסתם חובשי־קרנות סבורים עליהם בודאי כי נמנים עם פמליית הטרומורפידים, אינם, לאמיתו־של־דבר, אלא אורניטופודים פשוטים… צא והרהר בכך! שעה תמימה – כנגד שנה ששהה אודיסיאוס במחיצת צ’יִרקה – נשתכשכתי במסכת רמשים (“רפטילין”), עד שזימנו לי האלים רוח צולחת וטלטלוני למסכת שטיחין… על דברתי: שום רומן־עגבים צרפתי – אפילו נכתב בידי אשה – לא נראה לי מענין כל־כך! שטיחי־גנים, שטיחי־פתחים, שטיחי־צייד, שטיחים שקורין “טקה”, “יומוד”, “סאריק”, “ארסארו”… איזו חבה, איזה הגיון דיקורטיבי, איזה דמיון־פיטנים ואיזו המיית־נפש משקיעים אמני־האצבעות במלאכת־מחשבת זו, שכולה הרמוניות, כולה מוסיקה כתובה טוי־צמר וטוי־משי! אגב־אורחא: איזו פרוזה מעולה ומדוייקת, לשון־נוסחא, שהיא מועט המכיל את המרובה! עשרים ושמונה עמודי פטיט – למסכת שטיחין בלבד!
כיוון שעמדתי ברי“ש (“רגס־אנד־קרפטס”) עיינתי אף ב”ריצ’ארד השלישי“, ב”רומא" וב“רינסאנס”… אך מסעי־חשק אלה – לעולם אינך יודע היכן הם מגיעים לקצם! אני הגעתי, בסופו־של־דבר, ל“ריכסבאנק” ומשם – בדרך־המלך של ההגיון – לערך ששמו “גרמניה”.
למעלה ממאה עמודי מאתים טורי־פטיט; חוקה, ספרות, היסטוריה, אוכלוסין, אמונה ודת, חברה, כלכלה ומשק, עסקי־פיננסים וענייני־מדינה. פתחתי כמובן, בדברי ימי הרייך השלישי – ואין צריך לאמר: בפסקא העוסקת ביהודים… חמש־עשרה שורות קצרות, בלשון זו: “…הכל באשר לכל, מתוך שמונה מליון שלוש מאות אלף, נהרגו או גוועו מרעב וממחלות, ששה מליונים…”
רעב ומחלות! ומכלאות־המוות היכן הן? והיכן – זריקות־הבנזין? ופולי גאז־הציקלון? והילדים, שאחזום בקצות עקבם ופצפצו את מפרקתם על כל חומת־אבן? וכתובות־הקעקע? ונשים שנאנסו, שנכרתו שדיהן, שהוטלו לבתי־מיאוס? כל אותם עינויי בשר ורוח, אותו סאדיזם, אותו צמאון־דמים זואולוגי? אף לא חצי מלה!
לא, חצי מלה! בפרשת “האימפרייה הנאצית” יש מעין זכר לכך: “אלה שהיו עשויים לשמש מנהיגים”, נאמר שם, “ועמם יהודים ואנשים שגילו סימני־מרד, הוצאו להורג…” או משהו מעין זה: “באושווינצ’ים אשר בפולין הומתו שנים וחצי מליון…” מי הוא שהומת? סתמו ולא פרשו. רצונך – צא והבן דבר מתוך דבר! כנגד שלוש שורות סתומות שנאמרו עלינו בחצי־פה, מבעד לשיטין ממש, אתה מוצא כאן עשרים שורות על מלאכת־כפייה של רוסים, פולנים וצרפתים…
ג’נטלמנים! כל מלל־משי של שטיח־פתחים תורכמני, כל פיף־ארגמן מצוייץ זוכה לתיאור מדוקדק – וששה מליון יהודים מובלעים בנעימה? כי שטיחו של הדוכס הגדול מאנהאלט הגיע, בסופו של דבר, לידי אספן פרטי שקורין דווין; כי שטיח מסגדה של ארדיבל נמצא חציו בקתדרלה של קרקאו וחציו במוזיי־ד’זאר דקורטיף, פאריז – אתם יודעים, והיכן נמצאת מחצית יהדות אירופה אינכם יודעים?
תמונות אתה מוצא כאן למכביר: כנסיות מינכן, אולם, אאכן: האיצטדיון הנאצי בנירנברג; בית־קפה מודרני בקורפירסטנדאם: סצנת־ההורדה מעל לצלב, במחזה דתי עממי באובראמרגאו; ה“קינדרצכה” בדינקלסביהל, לזכר שחרורה בימי מלחמת שלושים השנה… אך לא דיוקן רפאים אחד של ילד כחוש, מפליטי־השואה! לא נוף אחד של קאצטים! לא מדף אחד מאלה שהגרמנים (עיין: “גרמניה – שירה ופילוסופיה!”) ערכו עליהם את שיני־זהבם, את שערם (יפה לכסתות), את עצמותיהם (סבון־תמרוקים, ריח־סיגל!) ואת גפיהם התותבות של ההולכים למות!
לא, לא! מה לכך ולגרמניה? מה לו, נאמר, לסטודנט האנגלי לרפואה, לפרקליט או למהנדס המבקש להכיר את הרייך – ולפרשת־יהודונים זו? אין כופין על כל המבקש לקנות חכמה דברים שאינם צריכים לגופם. וגופו של דבר מהו? יפה דרשת: גרמניה!
אני נזכר בדף ספרה האחרון של ר. כגן, “נשים בלשכת הגיהנום”. היא חוזרת עם כל יתר החוזרים – לפאריז. לאחר שלוש שנות־עינויים מעבר לריין נדמה לה שאף כאן נוהג הכל כתיקונו… אך לא… האוטובוסים נעצרים פתאום. אשה אחת, בריאת־בשר, שחיוך רחב משתפך לה על פניה, מנפנפת לעומתם בחמת שבידה: “רובע לה־פילט מברך אתכם! זה עידן־ועידנים שלא טעמתם את ה”פינאר" שלנו, ייננו הצרפתי הישן!" ומאן־דהוא מוסיף: “אל תראונו שכיבודנו דל־כל־כך… לא המדינה היא הנותנת… אנחנו, אנשי רובע לה־פילט נותנים לכם… בלב ונפש!”
הא, רובע לה־פילט, פשוטי־עם! על שום מה לא שכחתם את המתים, עשרה רגעים לאחר־מעשה? הפרופיסורים – שכחו, גם שכחו! מאורותיה הערמומיים של אוניברסיטת שיקגו, חבר יועציהן של פאקולטות אוכספורד, קמבריג' ולונדון מהרו לשכוח! לשכוח, אמרתי? להשכיח! ולגבי אנציקלופדייה שבאה לעולם באלף־שבע־מאות־ששים־ושמונה – בפחות מעשרה רגעים!
ספרי לנו, אנה! ספרי נא גם את!
אנה – ולא אנה פראנק – פתחה ואמרה:
מפאריס – נסנו דרומה, אלא שספרד היתה חסומה בפנינו. פנינו והלכנו מזרחה. ערב אחד הגעתי לעיירה קטנה, על חוף הרוהן. ראיתי דלת ושרטטיה בצפרני. גבר אחד, כבן שלושים, פתח לי כמלוא שיעור מידת־נעלו. לחשתי לו, שאם איננו מכניסני מיד פנימה, הריני צונחת לרגליו. “לא לכאן…”, נענה לי במבוכה ודחקני החוצה. הפצרתי בו, עד שהעלני לעלית גגה של מין אורווה, פרש לי מזרון ונסתלק. עם חשכה חזר והופיע. “המתיני כאן”, אמר והגיש לי צלחת מרק, “עד שנמצא לך מקום בטוח יותר!” בלילה העלה לי שמיכת־טלאים ובשרני בשורה נאה:
“את היהודים שולחים למקום שאין חוזרים ממנו. אך את אל תחששי, נדאג לך…”
לא זז ממני עד שהוכחתי לו – פרקדן – כי ראויה אני לטרוח עלי. חמשה אחים היו שם… כולם דאגו לי ושמרו על סודי! אין לך קורה שלא הפכוני עליה. יש אשר חשקו במשהו מיוחד. או אז היו עולים ורומזים לי כי לאוואל נטל את רסן־השלטון לידיו, כי הגרמנים סורקים את הכפר, כי לא נותר עוד יהודי אחד בעולם, אלא שאני – איני צריכה לחשוש… הם ידאגו לי! אין צריך לומר, כי הצהרת־ידותון זו היתה נחתמת בסטרנורא של רגשת־נפש מיוחדת. להרמיזם כי יש שכר לאנשי־חסד…
טיבעו את הצי בטולון – בישמנו את המאורע בחגיגות־משכב. רצחו את דארלן – ערכנו חנגא־של־כסתות־ומצעים. פלשו לנורמנדייה… לא, יקירי שלי! לא נשארתי חייבת להם מחיר קליפת־בצל אחת!
אחר־כך הוסיפה ואמרה:
שחק לי מזלי, שמצאתי סתרה בבית אנשים נאים! לימים הכרתי שם עלם אחד, שניצל כמוני – בידי איש־חסד נחמד, שלא דרש ממנו, חרף כל טרחותיו עמו, אלא דבר של מה־בכך: כי יטעם, מפעם לפעם, את – סלחו לי!– גלליו!
ספרי נא, ספרי לנו, אנה! איך ניצלנו, איך מילטנו נפשנו. איך חסו עלינו ולמי, על מה, חייבים אנו לפרקים תודה!
יש יומנים, שלעולם לא ייכתבו, לא יוצגו, לא ייזכרו.
כבכל שבוע, נסענו אף הפעם מתוך רווחה שלמה. כדרכי, סרתי תחילה למזנון הנעים והזמנתי לעצמי קפה. אם אמנם איננו משובח ביותר, כשהוא לעצמו, הריהו מוגש לפחות בידי עלמה נאה מג’יבוטי, שעיניה חומות כעין־הטבק ותנועותיה רכות ובטוחות. ידעתי, כי אין טעם מיוחד לשתות מתוך חפזה, כשם שאין טעם לחשוש לאיחור. הרכבת הכחולה לא תגיע לפני־זמנה, ועל מסע־הנשיא, על פגישותיו עם אנשי־מחתרת, על סיוריו בבתי־גנזים. כיון שהגענו לכך, קם ידידנו ונכנס פנימה. מייד חזר – ובידו שני כרכים, שהגישם לי בשתיקה.
פתחתי את הצנום שבהם ומצאתי ספר־שירים, מעוטר ומעתק על נייר־גיגית של כתבי־נזירים. איני יודע מיהו האציל לבית־מינכהאוזן, ששמו חתום עליו, ואיני קורא גרמנית. אך סקרן הייתי לדעת במה דברים אמורים. תרגם לי ידידי, איש השיבה, בית ראשון מתוך שיר הפתיחה הקרוי “לכם”. משהו כיוצא בכך:
“ממרחקי ימים־עברו עולה אלי בת־קול, / תרועת קרנות־יובל רבות ערגה. / בפאתי־מזרח אני רואה את מעלות היכל־ציון / ועצמותי תרונה כסופים…” בעמוד השער אני מוצא את ציור מנורת־המשכן ולמטה ממנו כתובת: “.EX LIBRIS G.B”.
השירים עצמם כתובים בדיו כחולה ואלו כותרותיהם – דיו אדומה. מימי לא ראיתי אותיות קצובות יותר, מלים מחוטבות יותר, שורות ישרות יותר ובתים סימטריים יותר. בעמוד האחרון אני חוזר ומוצא כתובת חתימה: “H.H. FECIT”, דהיינו: “מעשה ידי ה.ה. להתפאר!”
חייכתי. עולם שנבלות־כלבה ופגרי־עכברושים מקיפים אותו סביב, עולם של “לייקות” ומיני “וויקים”, עולמם של זנבות־קלעים – ותמהונים, המעלים בקולמוסם שירי־ציון נשכחים של פייטנים גרמניים?
“מיהו ג. ר.?” שאלתי.
“אחותי,” השיב לי ידידי.
“וה. ה.?”
“נוצריה, שאת הקפה המשובח שלה הואלת לקלס באזנינו!”
היתה זו פתיחה עליזה לספור־מעשה עצוב. שמה – הני הונדיוס, ספרנית פשוטה מאנסכדה, הולנד. כיוון ששמעה כי יהודיה פלונית, אחותו המנוחה של מארחי החביב, מזומנת לגירוש, הציעה לה פינת־סתר בביתה. לימים נעשו שם הדברים באנסכדה יגעים כל־כך, שהחליטה למצוא לה מקלט בטוח יותר. עמדה והצפינה אותה בבית־איכרים שבכפר. ראשון לכל חודש היתה שולחת לאותה משפחה, במשך שנים, חלק ממשכורתה – דמי החזקת ידידתה בת־היהודים. יום אחד בקשה להסב לה קורת־רוח מיוחדת. כיוון שעבדה בבית עקד ספרים, מצאה לה כרך משירי האציל הגרמני והעתיקה למענה את כל ה“בלדות העבריות” שלו. לא נחה דעתה עד שמצאה נייר משובח. לא נחה דעתה עד שמצאה שני מיני דיו. לא נחה דעתה עד שהעתיקה לתוכו את עיטוריו הישנים של ליליין. לא נחה דעתה עד שכרכה את ספרה בכריכת־עור נאה.
“מה עלתה לה לאחותך בסופה?” שאלתי אני.
“זכתה לצאת ממחבואה”, השיב הוא. “כיוון שחלפו ימי הרעה, נמנו הידידות וגמרו שלא להפרד עוד אשה מעל אחותה והמשיכו לדור בצל קורת־גג אחת. אלא שאחותי לא האריכה ימים ונסתלקה חיש־מהר לעולמה…”
אני פותח את הכרך השני. אותו נייר־גיגית משובח. אותה כריכת־עור. אותה דיו כחולה־אדומה. אותו כתב־יד. אף הוא מימי הכבוש. אלא שלא ספר אני מוצא כאן לפני, כי לוח. לוח־שנה. המופלא בלוחות השנה, שראיתי מעודי!
דף ראשון – ההמנון ההולנדי “וילהלמוס ואן־נסאו”. דף שני – פסוק מוסיקאלי של בטהובן: תוים ובצדם תפילה קצרה – “ברכת ה' עליך!” שלישי – בית שלם מתוך עמאר־חיאם.
לאחר מכן – הלוח עצמו: ינואר, פברואר… בין כל שני עמודים – עטור נאה. אני מעלעל בו ורואה: זוג יונים, נוף כפרי, בקתת־איכרים, ליל־כוכבים על פני חלקת־שלג נוצצת, דמויות דגים, צפורי שיר…
ישבנו שם, בצל חופת־הבוגנויליאה, ולא הכברנו מילים. מה בקשה אותה אשה לאמר במתנת־הנחם התמהונית, המוזרה, הילדותית כל־כך? בלוח, שציירה למען יהודייתה? שהכל חולף־עובר, בדומה לרוח שפייו של חיאם? כי אין על מה להודות, בעצם, ואין על מה להרהר חרטה? האמנם היתה פסימית כל־כך? או שמא בקשה, פשוט, לרמוז לה לידידתה ולאמר: עוד דף, עוד יום… רייכים באים, רייכים הולכים – והארץ לעולם עומדת! האמנם היתה אופטימית כל־כך?
איני יודע! אך מה לי “נוצרייה”, “יהודייה!” רוצה אני לחשוב על רוח־האדם! על שתי נשים בודדות, שאת כפל־מצוקתן ביקשו למזוג – ככל אשר אומר לנו בודלייר – למין אושר־אומלל אחד… רוצה אני לחשוב כי בכל מקום שמצוייה בו נפש נרדפת, מצוייה נפש טובה שכנגדה!
אלא שאיני יכול שלא לזכור:..
הולנד – ורק הולנד! שפינוזא, אראסמוס… אנה פרנק! תימה שהנשיא הולך תחילה לשם? תימה שהוא בוכה? אי, הנפש־הטובה! הנפש הטובה מאנסכדה, נידרלאנד!
בסוף ימי־המלחמה כתב אחד ממשוררינו האידישאים שיר, שלא רבים כמותו לזעקת־לבב. בשעתו תורגם אף לעברית והיה דומה עלינו כמין יריקה בפני ההיסטוריה. תוכנו: רימה נאצית ופגרי־יהודים…
אם לא הופרכה עדיין הסברה כי מיטב השיר כזבו – באה קינה זו והפריכתה. פגרי היהודים הם שדישנו את רימת בתי־העלמין הטווטונית. דמם הוא שהעלה את מיצי־הסוכר בשרשי־הסלק הגרמני. בשרם הוא שהתפיח את שרף־הגזעים והבכיר את ענבי־יינו של הריין…
אך מה עשתה בינתיים ההיסטוריה? קמה והחזירה לנו יריקה תחת יריקה! שנים לא רבות לאחר אותו מעשה, אנו מוצאים פתאום נבלות־נאצים – ותולעים יהודיות… ובדרך שלא פללנו לה כלל!
עד שלא פג מנחירינו ריח פגרו המסואב של רומל, קמה תולעת־ספרים אחת בדמותו של מין סופר, או ביאוגרף ומצאה עיסוק נאה לכישרונה: לקט כל כתבי המארשל היפה בצרור אחד… מין יומן, או אוסף־אגרות, ככל אשר יצאו מתחת ידי המארשל בימי הדראנג־נאך־אלכסנדרייה. אמתלא נאה מצאה לה אותה תולעת־פגרים: הגיעה השעה שנכיר את פרשת הקורפוס האפריקאני – כדי שנוכל להוציא ממנה מוסר־השכל… אך מבעד לשטין אתה קורא כוונה אחרת: להוסיף לה להיסטוריה עוד “ספרא וסייפא”! “אנבסים” של כסנופין, “מלחמות־גליא” של קיסר, זכרונותיהם של נאפוליון, פוש, אייזנהאור – ויומניו של רומל, תשחקנה עצמותיו!
נתנת אמת להאמר כי יהודון זה עשה מלאכתו אמונה. כל פתק גנוז, כל אגרת מקרית, כל שורה שיצאה מתחת ידי המארשל – הובאה בספרו בהרחבה, בצירוף הערות מחוכמות, תאריכים והסברים מדויקים. אלמלא שקד כל־כך על מלאכתו, יכולים היינו לשכוח, חלילה, מתי שרה המארשל את רגליו במי־חמין, מתי אחזתו פודגרא, מתי ראה שני גמלים מתגוללים סמוך לאהלו ומתי לן בחוץ, על אלונקא… היסטוריה היא היסטוריה! העובדה שהפלדמארשל הנאצי צעד מטוניס לאלכסנדרייה – ולא להיפך… שסייע לכלוא את מחצית־העולם בסוגרים – ולא לשחררה – אינה מעלה בעיניו ואיננה מורידה. עורב ליטרטי, כיוון שהוא מוצא פגר – הוא עורך לו מחלבו משתה־שמנים!
היכן היכרתיו, בעצם? אם אין זכרוני מטעני – באולפנו של רוברט, סמוך לשטח הקרוי “גדול”. בעתון צרפתי, המופיע בישראל, הוא חותם את רשימותיו בשם אלף־נון. נולד באתונא, בשנתה האחרונה של מלחמת־העולם הקודמת, גדל בפאריס ונלחם בצבא דה־גול. כרבים מבני־דורו שרת במצריים, בלוב, בלבנון, באריטריאה… בביר־חכים נפגע בעיניו, אך לא נפטר לדרכו אלא לאחר ככלות הכל… שנים אחדות לאחר־מכן הוא משוטט לו בעולם על סיפונה של גיגית־ימאים צרפתית, מרבה בהירהורים ומבקש את עלומיו. בסופו של דבר הוא מוצא את דרכו לישראל וביפו, שלתוכה נקלע, הוא מעלה על הנייר את רשמיו: רומן, שיש בו הרבה מן האוטוביוגרפיה. לא עיינתי בו עדיין, אך סבורני שאם יש בו משהו מדמות אביו־מחוללו, טיבו ידוע לי: רומן של הלקאה עצמית, לב עירום – ומה שקורין נפש־שסועה…
את ספרו הוא משגר להוצאת “גלימר” בפאריז וזוכה להוקרה, אף כי נדרש להוציא מתוכו קטעים שאינם יפים לקריאה משפחתית אפילו בצרפת. הוא מסרב ומשגרו לפטרון רוחני, שאותו הוא מחשיב יותר מכל: היואיל להעיף עליו עין ולפתוח בפניו את שערי המו"לות הצרפתית?
שעה קלה לפני פתיחת תערוכתו היפה של רוברט בארמון־העזים, הקרוי אצלנו משום מה ביתן־הציירים, הוא מראה לי, בשמחת לב רבה, את תשובת הפטרון:
“מא סרטמאן! קראתי את ספרך ואף אקדים לו מבוא, אם רצונך בכך. דבר זה לא עשיתי עדיין לאיש… על אפם ועל חמתם של כל הרוצים לראות בי אנטישמי, טרטיופים שכמותם! אתה הרי מכיר את בני־מינם…”
על המעטפה אני קורא את שם השולח: “ד”ר ל.פ. דטוש, פקולטת הרפואה בפאריז. רי גארדה, מידון…" ז’ק מחייך ומספר לי עליו שהוא גיניקולוג, אלא שלא תמיד הוא עוסק במקצועו… יש שהוא מפתיע את העולם אף בספריו. שמא נזדמן לי משהו משלו? “המסע עד קצה הלילה”, דרך־משל?
סלין? לואי פרדיננד סלין? אותה חמת־זוהמה? אותו היסטריקן אנטישמי שהורה להיטלר איך לשחוט יהודים? אמנם כן, הוא־הוא! הוא ולא אחר, דטוש־סלין! סא־וא־סן־פארול: משתף־פעולה – ומן השפלים שבחבורא דווקא… כיוון שנסתחפו שדות הרייך השלישי נטל רגליו ונמלט לדניה, שבה התגורר בבקתת־דייגים נדחת, כשהוא מעמיד פני מטורף… על כך היו אומרים אז בפאריז כי יש משהו רקוב בארץ־דנמרק!
כשך הסער הוא חוזר למקומו בצרפת ומקדיש עתותיו לרפואה ואין צריך לאמר: לספרות… כאלו, הו מחמוד, לא יצאנו, לא חזרנו!
שותפות־לב חד־־פעמית בין יפו למֵידוֹן? או רוח־הזמן?
בתשובה לביוליטין שנשלח לי, שגרתי לקבוץ לוחמי־הגיטאות מכתב, שבו ספרתי על גרמנייה אחת, נוצרייה, שגורל חייה הטילה על חולות חופי ארצנו. בעלה, צייר ידוע־שם, אף הוא נוצרי, עונה שנים רבות במחנות־רכוז נאציים. כלוא בין יהודים ואנשי־רוח, היה מעלה את רשמיו על פסות־נייר קטנות, שהוברחו בידי אנשי־אימונים אל מחוץ־לחומות. לימים חזר והעלם על בד. כיוון שנפטר לעולמו נטלה רעייתו את ילדיה, נערה את עפר מולדתה מעל כפות רגליה ועלתה עמם לישראל.
סבור הייתי כי ירושת־חייו של לוחם אמיץ זה ראוייה למקום־כבוד במשכן היזכור של מורדי־הגיטאות וברוח זו כתבתי את דברי.
מקצה שבעה ימים, סחה לי ידידתי הגרמנייה, הופיעה בביתה נציגת הקבוץ: עצורה, רתוייה, לבושת־שחורים. סרבה לגעת בעוגה, לשתות עמה קפה. סרבה ליטול מידה כוס מים־חיים. עם זאת – הבינו אשה לנפש רעותה. מקצת מיצירות האמן המעונה תשוכנה עתה במאוזוליאון־האבל של הקבוץ.
חייב אני להודות כי לבי יוצא אליהן, אל שתיהן. אל הנכלמת על־לא־חטא ואל המכלימה על־לא־עוון. זו שאינה יכולה למחול וזו שאין מוחלין לה.
אך מה לי חטא ומה עוון – לעומת סכלות־הלב, לעומת כל הטמטום בחוצותינו!
יוצא אני לרחוב ורואה יהודי, רכוב על אופניו. כבן ארבעים ומשהו, הייתי אומר… רוכב ועל ראשו – כובע…
זוכרים את עודפי הציוד האמריקני? שמיכות־צמר, מעילי־רוח, תרמילי־צד, שנמכרו בשעתם לאזרחים בחצי־חינם? הגרמנים מכרו מן־הסתם עודפי־צייד משלהם. רוכב לו איפוא יהודון על אופניו במרומי־גפי־קרת ועל ראשו המטופש כובע, כובע־מצחות, כובע־בד גרמני – כיוצא באלה שראינו בשעתו על ראש נערי־החמד אשר לקורפוס האפריקני בטוברוק, בבנגאזי…
רוכב ומחייך. מציאה היא שמצא. כובע זול, שמושי, יפה לכביסה, לפי מידת־ראשו ממש!
את ראשו איני יכול להסיר מעליו. אך מסיר הייתי את כובעו ומציגו לראווה על קתדרת חקר־השואה באוניברסיטת בר־אילן, במועדון האכסכלוסיבי ביותר שלנו – “בית ברגן־בלזן”, שנפתח בימים אלה – או בבית מורדי־הגיטאות. אותו – בצד יצירותיו של האמן החולה, שאשתו קמה וזנחה בגללנו את ביתם הישן, מתוך יריקה בפני אחיה לגזע!
בעשרים ואחד בפברואר, אלף תשע־מאות ארבעים ושלש, כתב אבינו־זקננו, עמנואל גולשמיד, איש דורטמונד, ווסטפלייה, עציר מכלאות־טרייזנשטאט, את צוואתו האחרונה:
"בימים אלה נוכחתי לדעת כי ילדי ונכדי הגיעו לחוף־מבטחים. ממילא גובר בי הרצון לחזור ולהנשא מעל גל־האשפה שעליו הוטלתי ולסיים את תור חיי באורח הקצוב לי מידי־שמים.
עס זאת הריני חש שכוחותי כלים והולכים מיום־ליום. לבי אומר לי כי סערות האביב תטאטאנה אותי מן העולם. לכך הריני מבקש כי אחי, מאיר גולדשמיד, יירשני לאחר מותי ויתן דעתו לפרטים אלה:
יעשה נא כל אשר יוכל למען שריפת גוייתי.
את טבעת־הקידושין, המסומנת בראשי־תיבות ה. ל. יואיל נא למסור למשפחת פינס, שדאגה לכביסת לבני והפכה את משכבי בחליי. גמול של ממש איני יכול לגמלם אלא ברגשי־לבי בלבד.
הגברת יוהנה שטרן דאגה לי בכל מאודה ואין בידי להעניק לה, חלף כל חסדיה עמי, לא כסף ולא שווה־כסף. איני יכול אלא להללה על מעשיה וצר לי כי לא אמצא שעת־כושר לכך. אם יש עמי בצקלוני דבר־חפץ, הנראה לה מועיל לצרכיה – יימסר נא לידה. אף הגברת רוזנטאל והאדונים זיליג ונתן הקדישו לי שימת־לב מרובה. ימצא בצרורי משהו שיש בו כדי לשמחם – יותן להם ותברכם על־כך נפשי.
את צלוחית־השתן ששאלתי מידידי אנדורן אבקש להחזיר לו, לאחר מותי, כשהיא נקייה.
אם יארע – דבר שאיני מצפה לו – כי יקראוני ליתן דין־וחשבון בפני זיו־השכינה (במקור: Giorie) ואם יורשה לי לשטח תחינותי לפניה, אתחנן על נפש אלה שהזכרתי בזה ואבקש כי יאריכו ימים וכי חייהם יהיו יפים מאלה שהיו עד עתה.
האמנם אזכה להאזין לרננת־שרפים זו?"
איני יכול לקרוא את הדברים, שהגיעו לידי הורינו בדרכי־עקיפין, מבלי לחוש בלבי רגשי הערצה, שאין לה מעצור, אל סבנו עמנואל. רבונו של עולם, טרייזנשטאט,
פברואר, ארבעים־ושלוש,
זקנים שהורעבו למוות,
חפצי־ערך כיוצא בטבעת, שני־זהב, בקבוק־שתן ומעט סחבות…
יהודים גדולים, אצילי־נפש! צלם אלוהים!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.