רקע
בנימין גלאי
אנה בי"ת

ספרי לנו, אנה! ספרי נא גם את!

אנה – ולא אנה פראנק – פתחה ואמרה:

מפאריס – נסנו דרומה, אלא שספרד היתה חסומה בפנינו. פנינו והלכנו מזרחה. ערב אחד הגעתי לעיירה קטנה, על חוף הרוהן. ראיתי דלת ושרטטיה בצפרני. גבר אחד, כבן שלושים, פתח לי כמלוא שיעור מידת־נעלו. לחשתי לו, שאם איננו מכניסני מיד פנימה, הריני צונחת לרגליו. “לא לכאן…”, נענה לי במבוכה ודחקני החוצה. הפצרתי בו, עד שהעלני לעלית גגה של מין אורווה, פרש לי מזרון ונסתלק. עם חשכה חזר והופיע. “המתיני כאן”, אמר והגיש לי צלחת מרק, “עד שנמצא לך מקום בטוח יותר!” בלילה העלה לי שמיכת־טלאים ובשרני בשורה נאה:

“את היהודים שולחים למקום שאין חוזרים ממנו. אך את אל תחששי, נדאג לך…”

לא זז ממני עד שהוכחתי לו – פרקדן – כי ראויה אני לטרוח עלי. חמשה אחים היו שם… כולם דאגו לי ושמרו על סודי! אין לך קורה שלא הפכוני עליה. יש אשר חשקו במשהו מיוחד. או אז היו עולים ורומזים לי כי לאוואל נטל את רסן־השלטון לידיו, כי הגרמנים סורקים את הכפר, כי לא נותר עוד יהודי אחד בעולם, אלא שאני – איני צריכה לחשוש… הם ידאגו לי! אין צריך לומר, כי הצהרת־ידותון זו היתה נחתמת בסטרנורא של רגשת־נפש מיוחדת. להרמיזם כי יש שכר לאנשי־חסד…

טיבעו את הצי בטולון – בישמנו את המאורע בחגיגות־משכב. רצחו את דארלן – ערכנו חנגא־של־כסתות־ומצעים. פלשו לנורמנדייה… לא, יקירי שלי! לא נשארתי חייבת להם מחיר קליפת־בצל אחת!

אחר־כך הוסיפה ואמרה:

שחק לי מזלי, שמצאתי סתרה בבית אנשים נאים! לימים הכרתי שם עלם אחד, שניצל כמוני – בידי איש־חסד נחמד, שלא דרש ממנו, חרף כל טרחותיו עמו, אלא דבר של מה־בכך: כי יטעם, מפעם לפעם, את – סלחו לי!– גלליו!

ספרי נא, ספרי לנו, אנה! איך ניצלנו, איך מילטנו נפשנו. איך חסו עלינו ולמי, על מה, חייבים אנו לפרקים תודה!

יש יומנים, שלעולם לא ייכתבו, לא יוצגו, לא ייזכרו.

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות