רקע
בנימין גלאי
על הנס מקלן

רומית: קולוניה־קלאודייה־ארא־אגריפינזיום. גרמנית: קלן.

ימים רבים לפני שראשון־כל־הטווטונים הציג בה כף־רגל של ארעי – ישבו בה יהודים ישיבת קבע. אגדה שבמסורת: שבויות־יהודה, שהובלו בידי לגיונות רומי למחנות־הריין, הורשו לגדל את ילדיהן ברוח־אמונתן. מקום שיש בו מניין יהודים – יש בו, מן־הסתם, בית־כנסת…

מסמך מן המאה הרביעית: יהודים בדרום־העיר, בדרך העולה לבון. גבאים, פרנסים, רבנים, בית־כנסת… אנו עומדים עתה בימי קונסטנטינוס.

המאה השתים־עשרה: אנשי־שלומנו עוקרים לסביבות ה“בירגנהאוז”: “מקווה”, “הקדש”, “תמחוי” ואין צריך לאמר – בית־כנסת. זגוגיותיו, למדים אנו לדעת, מעוטרות דמויות שרפים וגורי־אריות. מפי קדומים שברבנן: מחלוקת־לשם־שמים – מותר, או אסור היה לעבור על “לא תעשה לך…”

המאה התשע־עשרה; שני בתי־כנסת. אחד בגלוקנגאסה, אחד ברונשטראסה. נמחים מן העולם ביום־הסכינים־הארוכות של העשרה בנובמבר, אלף־תשע־מאות־שלושים־ושמונה.

אלף־תשע־מאות־שלושים־ושמונה… באלף תשע־מאות חמשים ושמונה, הווה אומר: לפני שנתים, מגיע לגמר בניינו בית־כנסת חדש־חדש, חדיש־חדיש. מחירו – שני מיליון מארק, מכספי־השלומים. אשה אחת שהיתה בו – אף בשכנו אשר בדיסלדורף – סחה לי: כליל התפארת הארכיטקטונית, מעשה ידי אדריכל יהודי צעיר מפרנקפורט.

עליו מצאו בימים אלה את ראשוני צלבי־הקרס של ימי חג־המולד.


יצאנו מעיירה שקורין “פוקה” לשדה מטוסי־קרב, שהיה מצויין על מפותינו כ“סיקסטי אל־ג’י”. לילה אחד קודם לכן נתבשרנו על מותן המר והנמהר של צביה – ושל טוסיה. על ששה מיליון – לא שמענו עדיין. בדרך נתקלנו בטאנק גרמני חרוך, הפוך על צדו, ובתוכו פגר־אדם. אף־על־פי שהיה מפוחם למחצה הכרנו בו שהוא צעיר. שכמותו היה קרוי בפינו “גרין”, ירוק, ירוק־אזנים… פניו היו מחוצות ושער־ראשו – אדום כעין־החלודה. כל אחד מאתנו, פשוטים שבצבא, היה קרוי “טומי”. לו קראתי – “הנס”.

כיוון שהגענו למקומנו נתכנסתי לי לפנתי וכתבתי שיר. הקדשתיו לצבייה ולטוסיה. רק לאחר־מכן נתחוור לי כי צבייה נותרה בחיים. עד היום איני יודע איך היא נראית, אף כי יודע אני שהיא נמצאת בקבוץ מורדי־הגיטאות.

בכור כל שירי! שלחתיו ארצה ונתפרסם בגליונו הראשון של “על־המשמר”.


המק ופגר, כי בא אידך,

משוש לעוף־שמים.

איכה הרחקת מן הריין,

בשר־טרף לתנים.

עם אשתך שוכב אחר,

כלבון ירוק־אזנים,

בקלן, עירך היפיפיה,

בקרת הפתנים.


קבורת־חמור בין העורבים!

הא, האנס, יפה־העין…

עיניך, לא תראינה עוד

את ליל־הסכינים!

הרחק מפונדקי־הריין,

ממרתפי־היין,

הרחק מקלן־היפיפיה

זללוך הכינים.


אהה, ליום אשר יעוט

כשוד מן השמים!

אהה, שנאת־הנחשים,

עלה־הלענה!

אהה ליללה ההיא,

לחרק־השנים,

בקלן שלך, היפיפיה,

בקלן הישנה!


לאורך הדרכים – אראה –

הם סעורים ברוח.

על פנסים דולקים ברחוב

הם מעלים עשן

והוא – הפרח האדום

עוטרה על כל־סביביה,

את קלן, את קלן־על־מי־הרין,

מי־אש… עלה, כבשן!


אך את פצעיך עוד נסוף

על גופתך, על המתה…

עוד נבך לך, נבך, אחות קטנה,

רב־בכה על שברך,

ובראש גבעה אחת יפה,

בזרוע הכנרת,

נכרה לך בנשיקות, שנית

את מערת־קברך.


לא זו בלבד שאינה עטורה עתה אש, פרחי האש, אלא שהיא לבנה מלילך. רחוקה מיללה, רחוקה מחרק־שנים. פונדקי־הריין ומרתפי־היין – כולם פתוחים ובתוכם – יהודים!

והאנסי, האנסי הקטן, האנסי ירוק־האזנים, האנס הארור שראיתיו מוטל מת לפני על הקרקע – רץ בחוצותיה ומלכלך לי כתלים!

אי, שלשלת, שלשלת־הזהב!

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות