…לגופו־של־דבר אני זוכר עדיין מסע חטוף אחד באירופה: מאיטליה, דרך לאגו־די־גארדה, לאגו־מג’ורה ועמקי־הכרמים של מראנו ובולצאנו לטירול ומשם – דרך באד־ריכנהאל – למינכן.
כיוון שהגענו לאיסברוק, זכינו לראות איך מכים יהודים, על־אף מגבעות־הנוצה הטירוליות החבושות לראשם. בתוך מכנסי־הכותפות־ועור־האייל שלהם – השליכום אחד־אחד מבתי־הקפה. יהודים – והירש־לנדרגה רייטהויזן!
בחצות הגענו למינכן ולמחרת, בתשע, המתנו לאותו אוסוואלד פון – את שמו שכחתי, אך זכורני שכינוהו “כסיית פריזלנד”, או משהו בדומה לכך. בסימטא צדדית, סמוכה לבית־הכלא, המתינו מכוניות לכה שחורות, כחולות ואפורות, שנוצצו בחלקת־ציפויין. נגשנו אל הסמוכה שבהן ושאלנו לשעת שחרורם של הכלואים.
“צריכים היו לצאת בתשע, אך נשתהו. אמריקאנר… עדיין לא למדו סדר גרמני!”.
הצצנו פנימה, לתוך מושבי־הנוסעים: פרחים, “לשונות חתולים”, חפיסות־ממתקים ארוזות יפה בנייר־דק ומשונצות שנצי־צבעונין… על מושב הנהג – שתי נשים, במגבעות שחורות, שמלות שחורות, כסיות… מצפות, מסתמא, ליקירי־לבן. העיפונו עין על השעון: עשר! הגברים המשיכו לעשן וה“דאמן” הציצו בלכה הטרייה שעל צפורניהן. כיוון שדרכנו אצה לנו – נפטרנו והלכנו משם. סופה של פרשה נתחוור לנו מתוך העתונות.
בשתים־עשרה נפתחו השערים. קציני וורמאכט כחושים, לבני־צדעים, שאף זרת אחת מקומת־היונקרים שלהם לא שחה, כביכול, ארצה, יצאו החוצה כמחותנים. קשיש שבהם פסע ישר אל המרצדס השחור, שהמתין לו מן הצד. אחריו צעדו־פסעו כל השאר: מתון־מתון, כאנשים שדרכם נהירה להם…
“וכי לא היו צריכים לשחררכם בתשע?” שאלם מאן־דהוא – עתונאי זר, מן־הסתם.
“בתשע”, משיב הגנראל, “הניחונו לנפשנו, אלא שחייבים היינו ליטול תחילה ברכת־פרידה מחברים, שהלכו כאן בינתיים לעולמם…”
מתשע עד שתים־עשרה! שהות מספקת לנאומי־הספד, הצדעה, שבועת־אימונים פרוסית… עד היום אני רואה אותן בעיני רוחי: מכוניות הדורות, מסתלקות להן הביתה אחת־אחת… חזרה אל הסדינים הצחורים, אל נקניקיות־הכרוב, אל הקפה השחור.
“אכזנט אוסוואלד”, ציטט אז מישהו מתוך המלך־ליר: “אוסוואלד יוצא…”
אך לא הוא בלבד! תריסרים־תריסרים נשתחררו מבתי־הכלא. נידונו לעשרים־שלושים שנות מאסר, אך ריצו את עוונם – ובניחותא! – שנתים, שלוש… גרמניה קוראת להם, משני צדדיו של מסך־הציניזם!
עכשיו, שאתה שומע על “דפי העדות” הטהורים שלנו – על כרחך אתה שואל: גורלם של אלה מה יהא עליו? עכשיו, שארכיוני נירנברג וגנזכי כלאיה־של־אירופה נגזלו מעמנו – מי ידאג להיסטוריה? עוד שנה, שנתיים, יוכלו אדונים משוחררים אלה, שהלת־מעונים עוטרת לראשם, לחזור ולערוך את הביאוגרפיה שלהם מחדש. ודאי ידאגו לכך שאיש לא ישכח כי אבי אבות אבותיהם עלה בשעתו עם פרידריך ברברוסא על ירושלים. אך מי ידאג לפרטים אחרים? מי ידאג להזכיר לו, או לצאצאיו, כי הזריק אף זריקות־בנזין ליהודים?
דבר זה אסור לו שיקרה! מוטב שנעמיד להם אנחנו רושמי־רשומות. מוטב שנצרף למענם “דפי־עדות” שחורים, שישמרו עמנו בספר־היללה וחרוק־השנים. כל אחד – בשמו ובכל כינוייו. ואם נצח־ישראל לא ישקר – נזכה, אולי, לפתוח פעם מחדש את התיקים הישנים!
איני יודע אט כובעו, מקלו, אזיקיו של אותו קצין בריטי חנוק נצורים עדיין בבית־עקד־מעללי־הגבורה של פורט־סעיד. אך אפילו נאמר שנגנזו מעין־אדם; אפילו הורדו, לפי־שעה, לטמיונו של מוזיאון – מזגם, הלך־רוחם, אורח מחשבתם של אחדים מערביי־דורנו נראים לנו, לאור בלהותיהם, כמימצאים מוזיאוניים ראויים לציון.
חכמי חקר־המין מכירים מין סטייה שבריח: באשת שרצים ונבלות, סרחון פגרים, רקבון קרביים מתמקמקים, דומים על בריות מסוג מסוים כצרי־מור, שרק לניחוח בשמיו יש טעם לאהבה ולעינוגי־בשרים… תמהני מה יאמרו ניאואגיפטולוגים על חושם ריחם הפטריוטי של מצריי־דורנו… והרי פרשת מוזיאום־מורהאוס היא עלבון – לא למקל, לאזיקים, לכובע – אלא לכתלים!
אין לך אומה שאינה מקדשת את מעוניה ואינה מעלה את מרתף־ענותם למעלת משכן רב־השראה: כאן המיתונו, כאן טבחונו, כאן עינונו… אך הללו? מנציחים את קלונם? “כאן עינינו, כאן רצחנו, כאן חנקנו...?”
יש לך אות חותך יותר לחלי נפשה של אומה זו?
ואולם מוזיאון־מורהאוס אינו בית־מידות בפורט־סעיד. מוזיאון מורהאוס הוא הלך־נפש. לא בגדי הקצין הבריטי האומלל הם מיטב שכיות־חמדתו. נדיר שבאוצרותיו הוא – אייכמן.
באיזו אבירות־לב, איזו מסירות, איזה פאתוס מוסרי הם נותנים סתרה לראשו. המבקש להוכיח להם כי אינו בגדר אדם כלל, כי הבאתו לדין היא עניין שמעבר לכל חשבון – למי דומה? למי שמנסה להסביר לסוטי־מין פגומי־ריח כי רקבון־פגרים אינן יסמין!
אומה זו אינה רעה כלל. חולה. חולה מאד.
1959
בספרו המאלף על אנוסי ספרד ופורטוגל סח לנו פרופיסור ססיל רות מעשה באשה אחת מבנות האנוסים – איזבלה, אשת פראנסיסקו פאלוס, מסיודאד־ריאל.
בת עשרים ואחת העמידוה לדין־האינקויזיציה־הקאטולית בולאדוליד. לאחר־מכן חזרו והפכו בתיקה חמש פעמים נוספות: פעמיים בלירנה, פעמים בקואנקה, לבסוף בטולידו. אחרון כל משפטיה נפתח בשנת 1665. דהיינו, חמשים ושבע שנה לאחר שהעלוה בחרמם לראשונה. משנסתיים – מלאו לה שמונים וחמש. שלוש פעמים ענוה, כותב פרופיסור רות, עד שהשיבה נפשה לאלוהים. ואולם בית דינה של האינקוויזיציה הקדושה לא וויתר על טרפו. דיוקנה הועלה על מוקד ונשרף עם עצמותיה לסיד, כדין חוטא שלא חזר בתשובה…
דונה איזבלה לא הרעילה אנשים בפולי גאז־הצקלון. לא הזריקה להם זריקות בנזין. לא שלחתם לכבשני־סיד. דונה איזבלה לא פגעה מימיה בזבוב שעל הכותל. ואולם דונה איזבלה היתה יהודייה והאינקויזיציה לא שכחה זאת – ששים שנה!
השכחנו אנחנו? את אייכמן? את אוטו הרמאן? את תאודור אובר־לנדר? לא, אומה זו נשאה דיה, סבלה דיה, ולא תוכל לעמוד בפני הטחות מעין אלו. לא תוכל – ואינה ראוייה להן!
שנים תחלופנה וילדינו ישאלו את אבותם:
מה נתרחש אחר־כך? מה ארע לאחר מעשה?
לאחר מעשה, נשיב אנחנו ונציץ לה להיסטוריה ישר לתוך עיניה, היה מעשה… לאחר הטרגדיה – טרגדיה! כשם שלא נמצא לנו מוצא קודם לכן, כך לא נפתח לנו פתח סיכוי לאחר מכן!
אך מי יודע? מי יודע אם לא עצם קיומנו, עצם קוממיותנו, עצם חיינו החפשיים, הנצחיים על אדמתנו זו היא היפה בנקמות, המתוקה במעשי־הגמול־והשילם?
לא, איני סבור כי אייכמן ימלט מגזר־דינו. אם ימלט – איני סבור כי חייו קרויים חיים. לא דין שיש לנו עמו מציק לי, אלא דין שיש לנו עם עצמנו: תבוא נא ההיסטוריה ותשפוט אם יפה עשינו כי השקענו את מעט כספנו, מעט אוננו, כל יצר־החיים המפעם בנו וכל יאושנו בהתמכרותנו לתקומה־בכל־מחיר, לא לנקמה־בכל מחיר!
זה עתה! אך זה עתה! עד שאני מעלה כאן על הנייר את רשמי סוף־השבוע, מבלי אשר ציפיתי, בלי שפללתי ומללתי, נוחתת עלי בשורת־כל־העתים:
אייכמן!
הא, מחץ אלפי־קרדומות! איני יכול שלא לכבוש צעקה בלבי.
פחד אלוהי אבי יצחק, הנה באתי על עונשי! ארבעים שנה אני מהלך לפניך – חפשי מחומרות־אמונתך, משכרון אמונתך! אל מי אשא היום את רגשי תודתי? כל פקחון־עיני, כל שפיוני, כל גאוותי על רוח־האדם שאין לה אדונים, אינם שווים עתה תפלה אחת, ברכה אחת, שיכולתי לשטחה לפניך היום!
מי יתנני יהודי פשוט. הייתי מתעטף עתה טלית, נוטל את בני הקטן ויוצא לשפוך עמו כל שיחי לרגליך, בגדול, במפואר שבבתי־כנסיותיך.
רוצה הייתי לבטוח היום בענשי־שמים. רוצה הייתי להאמין עתה, בכל נפשי ובכל מאדי, כי רשעים נדונים בגיהנום, כי כל־טפה שבו רותחת רתחים־רתחים וכי שתי כתין של מלאכים עומדות על פתחו ואומרות:
“הבא, הבא!”
יאיר נא לו לזה תלייננו את דרכו לגיהנום, אך מה נותר לנו עוד? מה דין אמת נעשה בו אנחנו? אפילו ממיתים אותו פעמיים, עשר פעמים בזו־אחר־זו – יש בידינו לנקום נקם אחת מעיניו של קטון־כל־מעונינו? והרי הם – ששה, ששה מליון!
על סף נצחוננו המופלא, המיוחד במינו, אנו עומדים לפני ברייה זו חדלי־אונים. יותר מבכל שעה אחרת, הכרח הוא לנו להאמין עתה כי הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדיין, הוא העד, הוא בעל־הדין, הוא עתיד לדון. וכי אין לפניו לא עוולה ולא שכחה ולא משוא־פנים ולא מקח־שוחד. שהכל שלו!
היה עמנו אך הפעם, אל מלא רחמים!
24.5.60
רומית: קולוניה־קלאודייה־ארא־אגריפינזיום. גרמנית: קלן.
ימים רבים לפני שראשון־כל־הטווטונים הציג בה כף־רגל של ארעי – ישבו בה יהודים ישיבת קבע. אגדה שבמסורת: שבויות־יהודה, שהובלו בידי לגיונות רומי למחנות־הריין, הורשו לגדל את ילדיהן ברוח־אמונתן. מקום שיש בו מניין יהודים – יש בו, מן־הסתם, בית־כנסת…
מסמך מן המאה הרביעית: יהודים בדרום־העיר, בדרך העולה לבון. גבאים, פרנסים, רבנים, בית־כנסת… אנו עומדים עתה בימי קונסטנטינוס.
המאה השתים־עשרה: אנשי־שלומנו עוקרים לסביבות ה“בירגנהאוז”: “מקווה”, “הקדש”, “תמחוי” ואין צריך לאמר – בית־כנסת. זגוגיותיו, למדים אנו לדעת, מעוטרות דמויות שרפים וגורי־אריות. מפי קדומים שברבנן: מחלוקת־לשם־שמים – מותר, או אסור היה לעבור על “לא תעשה לך…”
המאה התשע־עשרה; שני בתי־כנסת. אחד בגלוקנגאסה, אחד ברונשטראסה. נמחים מן העולם ביום־הסכינים־הארוכות של העשרה בנובמבר, אלף־תשע־מאות־שלושים־ושמונה.
אלף־תשע־מאות־שלושים־ושמונה… באלף תשע־מאות חמשים ושמונה, הווה אומר: לפני שנתים, מגיע לגמר בניינו בית־כנסת חדש־חדש, חדיש־חדיש. מחירו – שני מיליון מארק, מכספי־השלומים. אשה אחת שהיתה בו – אף בשכנו אשר בדיסלדורף – סחה לי: כליל התפארת הארכיטקטונית, מעשה ידי אדריכל יהודי צעיר מפרנקפורט.
עליו מצאו בימים אלה את ראשוני צלבי־הקרס של ימי חג־המולד.
יצאנו מעיירה שקורין “פוקה” לשדה מטוסי־קרב, שהיה מצויין על מפותינו כ“סיקסטי אל־ג’י”. לילה אחד קודם לכן נתבשרנו על מותן המר והנמהר של צביה – ושל טוסיה. על ששה מיליון – לא שמענו עדיין. בדרך נתקלנו בטאנק גרמני חרוך, הפוך על צדו, ובתוכו פגר־אדם. אף־על־פי שהיה מפוחם למחצה הכרנו בו שהוא צעיר. שכמותו היה קרוי בפינו “גרין”, ירוק, ירוק־אזנים… פניו היו מחוצות ושער־ראשו – אדום כעין־החלודה. כל אחד מאתנו, פשוטים שבצבא, היה קרוי “טומי”. לו קראתי – “הנס”.
כיוון שהגענו למקומנו נתכנסתי לי לפנתי וכתבתי שיר. הקדשתיו לצבייה ולטוסיה. רק לאחר־מכן נתחוור לי כי צבייה נותרה בחיים. עד היום איני יודע איך היא נראית, אף כי יודע אני שהיא נמצאת בקבוץ מורדי־הגיטאות.
בכור כל שירי! שלחתיו ארצה ונתפרסם בגליונו הראשון של “על־המשמר”.
המק ופגר, כי בא אידך,
משוש לעוף־שמים.
איכה הרחקת מן הריין,
בשר־טרף לתנים.
עם אשתך שוכב אחר,
כלבון ירוק־אזנים,
בקלן, עירך היפיפיה,
בקרת הפתנים.
קבורת־חמור בין העורבים!
הא, האנס, יפה־העין…
עיניך, לא תראינה עוד
את ליל־הסכינים!
הרחק מפונדקי־הריין,
ממרתפי־היין,
הרחק מקלן־היפיפיה
זללוך הכינים.
אהה, ליום אשר יעוט
כשוד מן השמים!
אהה, שנאת־הנחשים,
עלה־הלענה!
אהה ליללה ההיא,
לחרק־השנים,
בקלן שלך, היפיפיה,
בקלן הישנה!
לאורך הדרכים – אראה –
הם סעורים ברוח.
על פנסים דולקים ברחוב
הם מעלים עשן
והוא – הפרח האדום –
עוטרה על כל־סביביה,
את קלן, את קלן־על־מי־הרין,
מי־אש… עלה, כבשן!
אך את פצעיך עוד נסוף
על גופתך, על המתה…
עוד נבך לך, נבך, אחות קטנה,
רב־בכה על שברך,
ובראש גבעה אחת יפה,
בזרוע הכנרת,
נכרה לך בנשיקות, שנית
את מערת־קברך.
לא זו בלבד שאינה עטורה עתה אש, פרחי האש, אלא שהיא לבנה מלילך. רחוקה מיללה, רחוקה מחרק־שנים. פונדקי־הריין ומרתפי־היין – כולם פתוחים ובתוכם – יהודים!
והאנסי, האנסי הקטן, האנסי ירוק־האזנים, האנס הארור שראיתיו מוטל מת לפני על הקרקע – רץ בחוצותיה ומלכלך לי כתלים!
אי, שלשלת, שלשלת־הזהב!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.