לפני כשבועיים צלצל אלי מכר־לא־מכר ושאלני אם אוכל להקצות לו שעה קלה מזמני. תמהתי לשמוע כי אשה אחת, גרמנייה, רוצה להחליף עמי דברים. לא טרחתי לדחותו בקש. דחיתיו – בשתי ידי!
לעולם לא אדע מדוע… לא ישרת־דרך? הן! לא נוצרייה, שעמסה על שכמה את צלובנו שלנו? הן! לא אנטי־נאצית, שמן הדין היה כי נאמצנה אל לבנו? הן! כל הוויתי המוסרית אומרת “הן” – ואני איני רוצה!
לא שאינני יכול, חלילה! לא שקשה לי, משום מה, שנדרתי נדר, ששיחה מעין זו עשוייה להפיג את שנתי בלילות, לא… פשוט, איני רוצה! אינני רוצה – וסוף פסוק!
“צר לי מאד”, השיבותי לו לאיש־שיחי. “שעתי דוחקת!”
ימים אחדים לאחר מכן חזר וצלצל. הדין עמו, הודיתי בפני עצמי. מישהו חייב להאזין לדבריה. צלצלתי לידידי – עמיתי למקצוע, ככל אשר אומרים – וקראתיו לדגל… ישמע הוא, יכתוב הוא. שעה קלה לפני שנועד עמה לראיון, בביתי שלי, קמתי ויצאתי החוצה. הרי קפה, הרי סיגריות, הרי כורסאות להסבה, הרי בעלת־הבית לשמשכם ואלו בעל־הבית עצמו – אינו רוצה לשמוע, אינו רוצה לדעת! בעל־הבית איננו שנא את כל הגרמנים, בעל־הבית אינו שנא גרמנים כלל, בעל־הבית מבחין יפה בין נאצי לאנטי־נאצי! אך בשם אלוהים, הניחו לו!
חזרתי ומצאתי אי־סדר נאה שלאחר שעת־שיחה, ספלי קפה ריקים, מאפרות מלאות… משמע שמצאו לשון משותפת. שמחתי מאד. אשה זו ראוייה לכל.
עד מה היא ראוייה לכך – נודע לי שעה קלה לאחר־מכן. “אבי היה נאצי”, הודתה הגרמנייה. “עד יומו האחרון קווה לנצחון הרייך שלו.”
למחרת שוחחתי עם עמיתי־לעט.
“נכרים דברי־אמת!” אמר לי מייד.
“מי היא, בעצם?” עכשיו רציתי לדעת.
“אשה משכילה, סופרת, או משהו… אולי – עתונאית. נמצאת לפי שעה בבית־אורן ומסלקת את שכר־שהייתה בעבודה שהיא עובדת בכרם”.
“אינה יהודיה, לא כן? אף בעלה אינו יהודי… על שום מה – דווקא אלינו?”
“שני טעמים לדבר,” משיב לי ידידי. “ראשית כל – משום שהיא רוצה להשתקע במדינה האחת בעולם, שאין ולא יכול להיות בה זכר לנאציזם. שנית – משום שהיא רוצה כי יראו כאן את תמונותיו…”
“תערוכה?”
“לאו־דווקא! כל מה שהיא מבקשת הוא שיניחו להם לשים את פסות־הניר הקטנות על שלחנות מועדון־הסופרים. יעברו אנשים, יעיפו עין… לא יותר! לאחר שעה וחצי היא אוספת אותם ומסתלקת לה. טרחה מועטה לכל!”
צלצלנו לידידינו במועדון “מלוא”, ב“עין־הוד”, במועדון העתונאים והסופרים שבכרמל – והבטיחונו לסייע לה. אחר־כך ישבנו ושתינו קפה.
“חבל!” אומר לי פתאום ידידי. “אדם אחד היה יכול להוציא לה את ציוריה במין ספרון נאה. הכרת את מר פלוני?”
“הן!” חייכתי חיוך מר. “מראשי העושים בקריית־ספר שלנו. אמרו עליו כי יחלוץ את עגלת “עם־עובד” מן הבוץ. מימיו לא טרח להביט עלי פעמיים. היכן הוא?”
“בוינא, מהפך בסחורה ועושה עסקים טובים!”
“כך שיערתי… אך עמוד נא! מדוע לא מייסדה של הוצאת פלונית?”
"כוונתך ל’איש־הברזל' "? צחק ידידי. “מראשי־העושים? ראש אגף, או משהו, במחלקת־ההסברה?”
“הוא ולא אחר! יכול היה להוציא, אולי, משהו ב’ילקוט'…”
“אין לה מזל לאותה אשה!” נאנח ידידי הטוב. “אדון זה פתח, בימים אלה, חנות יפה במינכן!”
לא, איני רוצה לשמוע! אף לא חצי־דבר! לא על נאצים, לא על אנטינאצים, לא על גרמנים – לא על יהודים!
אירונייה מרה היא שנפגע מרסיסי פגז גרמני דווקא…" היא עצמה – אנטינאצית, ובחוגים אנטינאציים ואנטיפאשיסטיים פגשה בבעלה, צייר גרמני, לא יהודי, גדול ממנה בשנים. עד שלא נלקח אחר כבוד, העלה על בדיו פרקי־הווי אנטיפאשיסטיים ששלחם – שוו נא בנפשכם! – לאפטון סינקלר, אלא שסינקלר החזירם לידיו: “דרסטיים מדי!”
בשלושים־ושלוש לקחוהו הנאציים אחר כבוד, נטלו ארבע ממבחר תמונותיו והציבון סביבו.
“כיוון שאמן אתה – נטעימך טעם־אמנות!”
עמדו ודשו את בשרו בשברי־מסגרת.
במחנה־הרכוז שלתוכו הוטל המשיך לשרטט, לצייר, להעלות את רשמיו על פסות־נייר, שידידיו לכלא הצפינו למענו במקומות־סתר. בדרך זו נותרו לפליטה והגיעו אלינו. עם שחרורו הציעו הרוסים להוציא לו מעין יומן־ציורים, שהינריך מאן נזדרז לכתוב להם דברי־מבוא. אלא שרוסייה גדולה היא ודברים רבים יורדים בה, משום מה, לטמיון. יומן־הציורים נשלח – ושוב לא שמעו עליו דבר.
בידה – רבים מציוריו האחרים. קצתם מימי ענותו בכלא קצתם מן הימים שלאחר־מכן.
“הראיני נא…” אומרת פתאום רעייתי ונוטלת מידה דף מצוייר אחד.
“זוהי”, מסבירה האשה הזרה, “חבורת אינטלקטואליסטים, שצוירו בבית־כלא. הנה כאן – איש מדע הונגרי. כאן, על ידו…”
“על ידו,” אומרת רעייתו, “ריכרד ליברמן…”
“אמנם כן!” תמהה האשה.
מכניסים אותה לחדרי שלי. על כותל שלחני – היפה בתמונות ביתנו: ילדה קטנה ששערה תפוז־ירקרק, עיניה שחורות ופיה אדום, פעור למחצה. הגרמנייה מביטה ואינה מאמינה למראה עיניה: הוא, הוא, ליברמן!
בשכבר־הימים קבלנו את הילדונת המתוקה מתנה מהורינו.
“מי הוא ליברמן?” בקשתי תמיד לדעת.
“אדם נחמד”, היתה משיבה לו רעייתי. “מבאי־בית־אבא בגרמניה, חרש־אלם. תמהני לדעת מה עלתה לו בסופו…”
“הנה,” אני אומר לה, “מה שעלתה לו שם בסופו!”
“יודע אתה מה אמרתי לה לאותה אשה?”
“לא, אך, יכול אני לשער לי בנפשי!”
“הראיני נא את כל השאר”, אמרתי לה. “שמא אמצא בהם את סבא!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.