פרקי עלילה וגבורה בפי יהודי כּוּרדיסתּן

רשמם ממסורות שבעל-פה

ותרגמם לעברית ופירשם והקדים להם מבוא

יוסף יואל ריבלין

לזכר

אבי ומורי ר' ראובן ריבלין ז"ל

סופר ועד כל הכוללים ‘כנסת ישראל’

בן סופר כולל הפרושים ר' יוסף יואל ריבלין

 

הקדמה    🔗

כינוס יצירות שבטי-ישראל ללהגיהם השונים נידון הרבה בין חכמי ישראל, והפליג בחשיבות הענין ח. נ. ביאליק בהזדמנויות שונות. עתה משבטלו כמה גלויות ויהודיהן עלו לארץ, הרי כינוס זה הוא מצווה שהזמן גרמה, כדי להציל יצירות אלו מן האבדון הצפוי להן. השפה העברית יורשת את מקום הלהגים, והם הולכים ונשכחים, ויחד אתם גם יצירת דורות הכתובות בהם.

ואם הדבר כך לגבי כל הלהגים, לגבי להג ‘לשון התרגום’ של יהודי כּוּרדיסתן לא כל שכן. רוב רובם של יהודי כּוּרדיסתן נמצאים היום בארץ. הם עלו לארץ עוד לפני קום המדינה, ועתה כמעט שלא נשארו שם יהודים; והיחידים שעדיין יושבים במדינה ההיא, אינם נושאי תרבות. עצם השימוש בלשון זו הולך וכלה. הדור החדש מדבר עברית, ואין ספק שבעוד שני דורות יאבד זכרו של הלהג הכּוּרדי לגמרי. ואין צריך לומר שבעוד ימי דור אחד לא יימצאו עוד שומרי משמרת היצירה של שבט זה, שיצר במשך דורות ב’לשון-התרגום‘. יצירות יהודי כורדיסתן נשמרו במשך דורות רק בעל-פה, בפי ‘חזנים’ ו’זמרים’. אלה סמכו על זכרונם, ורק ‘ראשי-פרקים’ או ‘ראשי-בתים’ רשמו להם לשימושם. לעתים רחוקות אפשר למצוא שיר שהוא רשום כולו בידי חכם. שונים בזה יהודי כּוּרדיסתן מן השבטים היהודים דוברי לאדינוֹ בארצות הבּאלקן ודרום-אמריקה, מדוברי ערבית שבתימן, בסוריה ובצפון-אפריקה ומדוברי פרסית שבפרס ובבוכרה; אותם שבטים הרבו לרשום את יצירותיהם וכתבו בכתב הדר, וגנזו אותן למשמרת, ואף הרבו להדפיסן, ואילו יהודי כּוּרדיסתן לא נהגו כן.

מצד אחר חביב עלינו וחשוב בעינינו להג זה של ‘לשון התרגום’. מבחינת הלשון הרי זו לשון שהיתה לשון שנייה לעמנו במשך אלפי שנים. השתמשו בה גם במקרא בספרי דניאל ועזרא, ובה תרגמו את כתבי-הקודש: תרגום אונקלוס, יונתן והירושלמי. שני התלמודים הירושלמי והבבלי כתובים רובם ב’לשון התרגום'. חקירת ‘להגים חיים’ של לשון זו ברכה רבה בה לחקירת ספרותנו בלהגים הארמיים.

אני, כשלעצמי, קסם לי מימי עלומי שבט יהודי זה המחונן בריאות הגוף והנפש, במנהגיו, מנהגי-ישראל קדומים, ובלשונו המדברת ללב היהודי. זה יותר משלושים שנה הנני עוסק בכינוס יצירותיו, ככל העולה בידי. וזכוּר לטוב אבי ומורי ז“ל – שהקדשתי לו ספר זה – שעודדני בפעלי זה, ואף אצל לי חלק הגון מחסכונותיו הדלים, כדי להעלות על הכתב את תרגומי התנ”ך נוסח זאכו ונוסח אורמיה. במשך שלושים שנה עלה בידי לכנס אוצרות, כפי שרשמתי בפנים הספר.

כאן אני נותן מבחר משירת יהודי התרגום ודוגמאות אחדות מלהג אוּרמיה ואַרְבֵּל, ומקווה אני שמעשה ראשון זה יביא בעקבותיו הוצאת ספרים שלמים מיצירת רוחם של יהודי כּוּרדיתן, בייחוד של תרגומי התנ"ך בלהגים אלה.

במבוא הצטמצמתי בעיקר בתיאור הרקע לספר עצמו. עסקתי במיוחד בחיי התרבות והציבור של יהדות זו. במה שנוגע לעצם הלשון, הסתפקתי בהערות לשירים. חקירת הלשון וחיבור דקדוק מקיף ללהג זה הוא מעשה רב בפני עצמו ואין להכניסו ב’מבואות'.

תודתי נתונה בזה ‘למוסד ביאליק’, שקיבל על עצמו משימה זו להדפיס ספר זה. בזה הוא ממלא גם אחת משאיפות ביאליק, שגם הוא עודד אותי הרבה במפעלי זה.

ויעמדו על הברכה ידידַי היקרים: מר משה גרדון, מנהל מוסד ביאליק, שהקדיש תשומת-לב מיוחדת לגדולות ולקטנות לשיפור ההוצאה, לא רק מתוך חובה אלא גם מאהבה. ידידי מר מ. ינון עבר אתי יחד על התרגום העברי ועל כל חומר ההערות. ידידי היקר מר ישראל ייבין יגע יגיעת הנפש והגוף בהגהה. ניפוי ההגהה יזוקף רק על חשבונו ולזכותו.

ולסוף יעמוד על הברכה, אחרון אחרון חביב, ידידי ורעי, איש תרומות ומדע הפרופ' חיים יעקב פוֹלוֹצקי. מאות ההערות שלו, שהבאתי בשמו, עדות נאמנה הן לחלקו בעבודתי זו. ואולם יותר ממה שכתוב כאן עזר לי בבירור הרבה בעיות לשוניות-דקדוקיות, ובייחוד בניקוד הטכסט של לשון התרגום. יבורך מפי כל שוחר מדע.

י. י. ריבלין

 

מבוא    🔗

א    🔗

אין לך גלות מגלויות ישראל, שרישומה מועט בהיסטוריה היהודית כגלות כּוּרדיסתן. אין ספק, שמקומה של גלות זו בתחומי מושבה של גלות עשרת-השבטים, בקצווי ארץ אשור ובארץ מדי, אותה גלות שכּינה הנביא את בניה, זמן לא רב לאחר שגלו: ‘האובדים בארץ אשור’. מסורת היא בידינו, שישיבתם של יהודים בחבל-ארץ זה, ממזרח לחידקל, התחילה עם גלות עשרת-השבטים. מסורת זו נמסרה מדור לדור, למן המאה השתים-עשרה ועד לדורות האחרונים. החזיקו בה תיירים ודנו בה חוקרים¹, וגם המסורת המקובלת בידי היהודים היושבים בגלות כּוּרדיסתּן היום מקיימת כמה פרטים של מסורת זו. יהודי הכפר רוּסְתָּקָה, השוכן בצלעו של ההר הלגוּרְדְ, מספרים שהם מצאצאי בני-ישראל שהגלה סנחריב², ואילו יהודי ג’אלא מאחרים קצת את זמן בואם לאחר גלות נבוזראדן וחורבן ירושלים³.

מסתבר, ששרידים מאותן גלויות נשארו במקומות אלה. זכר ליהדות זו אתה מוצא ב’ספר טוביה' שבכתובים אחרונים, שהמעשים שהוא מספר עליהם אירעו באותם מקומות⁴. בימי המשנה ולאחריה ראו באזור זה את קצה-גבולו של מקום יישוב בני-אדם, סופו של עולם. התנא היחיד בן ארץ מדי בסוף תקופת הבית השני היה נחום המדי, שלא נחשב הרבה בעיניהם של חכמי-המשנה⁵. רב אחא בר מניומי, האמטורא הבבלי בן דורו של אביי, היה אף הוא בן מדינה זו⁶. על ההתייחסות אל טהרת הגזע היהודי במקומות אלה אתה למד מן ההגדרה התלמודית ‘מדי חולה⁷, וכן מן ההלכה השנויה במחלוקת על קבלת גרים מן ה’קרודוּיים’⁸, ואלה כל הדברים שבתלמוד שאתה מוצא בהם זכר לשם כּוּרדיסתּן. אונקלוס תרגם ‘הרי אררט’ – ‘טורי קרדו’⁹,וכן אתה מוצא אצל יוסף בן מתתיהו ב’קדמוניות'¹⁰. ועוד ידועה האגדה על אברהם אבינו, שישב 'שבע שנים בקרדו¹¹. בתלמוד נזכרה העיר ארבל בלבד¹² כעיר מושבם של יהודים.

רשאים אנו להניח, שהתפתחותו של היישוב היהודי במקומות אלה התחילה עם הכיבוש הערבי של בבל. בזמנים קשים נמלטו יהודים לכאן, ומצאו להם מקלט בשרשרות ההרים המבותרים, שבקעות עמוקות מקשות את הדרך אליהם. כן נוצר יישוב גם לרגלי הרי הזַגְרוס, בערבה המתפשטת ומגעת עד לחידקל. מתקופה לתקופה היגרו לכאן יהודים מארצות שונות. בדרכים שהתיירים בתקופות השונות היו הולכים ובאים בהן, באותן דרכים באו גם גלי הגירה יהודית לכּוּרדיסתּן. אמת, רובם של המהגרים מן המערב באו, אבל אין ספק שגם מן הצפון באו יהודים לכאן. הארץ המרוחקת והמבודדת היתה למקום-מקלט ליהודים בני הארצות שמסביב לה, ואף היתה מקום-מקלט לבני עמים אחרים. משנשתנו העתים והיתה שעה כשרה, חזר מן ההרים אל העמקים המבוצרים שביתרו את הארץ לרוחבה גל מהגרים שפנו לעבר בבל, או אל תּוּרכּיה או אל פרס. היישוב היהודי שבעמידיה, המוגנת בביצורים טבעיים והמים מצוּיים שם, יש בו משום דוּגמה לכך, וכן היישובים היהודיים שבזאכו ובכוֹי-סַנְגַ’ק, בסמוך לדרכים הראשיות ולעורקי המסחר העיקריים, ויישובים אחרים שבמלוא שטחו של האזור המיושב שמדרום להרים, בואכה ארבל וכרכוךְ¹³.

ב    🔗

אף-על-פי שלא פסק יישוב יהודי מארץ כּוּרדיסתּן מיום שהגלום לכאן מלכי אשור, לא היתה בידינו, עד למאה השתים-עשרה, שום עדות ברורה על יהדות זו. דומה כאילו מנותקת היתה מכל קשר של קיימא עם מרכזי היהדות. בתקופת התלמוד היתה מנותקת אפילו מן המרכזים שבבבל, מסורא ומפומבדיתא, שלא היו רחוקות ממנה הרבה, וגם מן המרכז שבבגדאד בתקופת הגאונים היתה מנותקת¹⁴.

לפי מסורת יהודי כּוּרדיסתּן, היה המרכז הראשון ליהדות שבארץ זו בסוּנְדוֹ (‘סונדור’ או גם ‘צונדור’), זו עיירה השוכנת במקום המוקף הרים, והיא רחוקה מהלך ארבע שעות מברזאני; וכן היה מרכז יהודי בברזאני עצמה, שהיא היום כפר באזור הררי מרוחק, צפונית-מערבית לארקא, ושוכנת על ההרים שבטבורה של כּוּרדיסתּן. וכבר לפנים מורגלת היתה בפיהם של יהודי כורדיסתן: ‘כי מסונדו תצא תורה ודבר ה’ מברזאני'¹⁵. חכמי ברזאני היו ידועים לשם ולתהילה בכל תפוצות כּוּרדיסתּן¹⁶. על

עתיקותה של סונדו – היא צונדור – מעיד בית-הקברות, העולה בשטחו על שטח הכפר עצמו, ובו נמצאו מצבות אבן, שאותיות עבריות חקוקות בהן¹⁷. כמו-כן היה בסונדו, לפי עדות יהודי כּוּרדיסתּן, בית-כנסת גדול עתיק, שהיה בו מקום לשלושת אלפי אנשים, ובו ספרים ישנים וגניזה. עדות ברורה על סונדו מצויה בידנו מסוף המאה השמונה-עשרה, לאחר שירדה מגדולתה; באותם הימים עדיין היו בה ‘חכמים, נשיאים, גבאים, וגבירים וכלל קהלה קדושה’¹⁸. אחריה היתה נֶירְוָא המרכז הראשי, וממנה באה משפחת חכמים ידועה בעמידיה, משפחת אבידאני¹⁹.

עדויות ראשונות בכתב על יהדות כּוּרדיסתּן מצויות בידינו מסוף המאה השתים-עשרה²⁰, מר' בנימין מטודילה, שסייר את הארץ מדרומה לצפונה, ומבן-זמנו ר' פתחיה מרגנסבורג, שעבר בה מצפונה לדרומה. אבל ספק רב אם נכנסו גם אל האזור ההררי, ואפשר שלא ביקרו אלא בגבולות הארץ בלבד.

ר' בנימין מחלק את היישוב לשניים: (א) אשור, היינו ארץ השפלה; מרכזה מוֹצוּל, שהוא מכנה אותה ‘אשור הגדולה’, והוא מונה בצדה עוד ערים אחרות שבאזור הזה; (ב) מדי, האזור ההררי ‘מתחילת עמאריה’ – היא עמידיה – ‘והיא תחילת ארץ מדי’, ‘והיא תחילת הקהילות הדרים בהרי חפטון, כי שם יותר ממאה קהילות יהודיות’. ‘והם חונים ממדינת עמאריה ועד מדינת גילון מהלך כ"ה יום עד מלכות פרס’. ‘אשור היא תחת שלטון בגדאד’, ‘מדי תחת שלון פרס’²¹.

סימניה של חלוקת יהודי כּוּרדיסתּן לשני אזורים, אזור בבלי ואזור פרסי, לא ממש לפי אותם תחומים שתחם התייר, ניכרים עד היום בדיאלקטים של התרגום. האזור הבבלי מגיע עד לגבולות הרי כּוּרדיסתּן. ר' פתחיה הבא מן הצפון מציין את הדרך מ’ארץ אררט' היא ארמניה, אל ‘הרי אררט’, היא כּוּרדיסתּן, ‘ובארץ אררט הלך בהרי אררט עד נציבין’; ‘מנציבין ואילך ארץ אשור’²².

אין ספק, שבאותם ימים היתה מוֹצוּל מרכזה הרוחני של יהדות ‘אשור’, ובמידה מרובה אף של יהדות ‘תחילת מדי’ – האזור ההררי הגובל ב’אשור‘. אבל נראה שכבר באותם הימים היתה מתחרה בה עמידיה, שביקשה לשמש מרכז לאזור כולו, למאה ‘הקהילות היהודיות’ המאוחדות ב’לשון תרגום’, שמונה ר' בנימין מטודילה. ספק, אם היו בה באמת ‘עשרים וחמשה אלף מישראל’, אבל ודאי שהיו ‘ביניהם תלמידי חכמים’, ויש רגליים לדבר, שהפרסים ששלטו בארץ ביקשו להנאת עצמם, שיהא כאן מרכז יהודי שאינו תלוי במרכז הכליפות הבּגדאדית. הנציב הפרסי, מפקד המצודה, נתן עיניו תחילה בדוד אלרואי, תלמידו של הגאון ר' עלי מבגדאד, ‘מהיר בתורת ישראל ובהלכה ובתלמוד ובכל חכמה חיצונית’, מעורר תנועה יהודית וקושר קשרים עם ‘היהודים שהיו נודדים בערי אזרבידשאן וסביבותיה’. ‘יהודי פרס והיהודים מסביבות אלעמאדיה שמעו לקולו’, עד שנתקבץ אליו המון רב. תחילה היה מפקד המצודה סבור, שההמון בא לבקר תלמיד-חכם זה, שהיה מפורסם בארצו²³, ורצויה היתה לו, למפקד, תנועה זו. אבל משהרחיק דוד אלרואי ומרד ועורר תנועה משיחית, היה מלך פרס אנוס לגלות את אוזנו של ראש-הגולה שבבגדאד על דבר זה. הכליף שבבגדאד איים על היהודים יושבי מדינתו שיגזור עליהם שמד, אם לא יחזור דוד אלרואי מסורו. בלב מלא חרדה ביקש ראש-הגולה שבבגדאד מ’זכאי הנשיא אשר בארץ אשור ור' יוסף בדהאן אלפאלךְ – הרואה בכוכבים, היינו מראש-הגולה ומראש ישיבת מוצול, שישימו קץ למרד של אלרואי²⁴.

עניין מיוחד אתה מוצא בדברים שמספר אלמָגְרִיבִּי על ‘כתה משיחית’ ו’שיטה דתית' שמצאה לה מהלכים בכל הסביבה: ‘יהודי עמידיה מהללין אותו [את אלרואי] עד עתה בהרבה מאספותיהם, ויש אנשים ביניהם שחושבים אותו למשיח שאליו מצפים, וראיתי קהילות של יהודי פרס בכוֹי, סאלְמַס, תַּבְּריז ומַראגה, שמזכירים את שמו בעת שהם נשבעים… במדינה הזאת יש עדה הולכת בשיטה דתית שמקורה לפי דבריהם, מהרמאי הנזכר, מנחם’²⁵. אבל מן הראוי להעיר, ששמו של דוד אלראי נשתכח בכורדיסתן, ושוב אין הם יודעים כלום על כל המאורע הזה.

עוד אנו שומעים על ערכה של קהילת עמידיה ממכתבים שנכתבו במאה השש-עשרה²⁶. ואף-על-פי שמוֹצוּל היתה המטרוֹפּוֹלין ליהדות כּוּרדיסתּן באותה תקופה, עתים היתה עמידיה מתחרה בה וביקשה לה מעמד של מרכז. מתוך מכתבים אלה ניכר גם ששימשה עמידיה מרכז לכל הקהילות בהרים שבסביבתה, ושהיתה השפעתה עליהן. ומצב זה נמשך גם במאה השמונה-עשרה, כפי שאנו מוצאים במכתבים משנות תקמ“א-תקמ”ב²⁷. בתקופה זו היתה היא למעשה המרכז לכל הקהילות שבסביבתה, המכריעה בכל ענייני רוח, ענייני דת וענייני הציבור; בכל אלה היה רבה של עמידיה הפוסק האחרון. חכמיה היו נותנים היתר-הוראה לרבנים והיתר-שחיטה לשוחטים. כמו-כן היתה המרכז לשליחים מארץ-ישראל. השליח מארץ-ישראל היה קובע בה את מקומו, ומכאן הוא שולח את שליחיו שהיה בוחר מן היהודים מבני הקהילות שמסביב. מתוכה יצאה השפעתם של שליחי ארץ-ישראל גם בענייני דת ודין²⁸.

אבל כחמישים שנה לאחר מכן, בראשית המאה התשע-עשרה, כבר ירדה עמידיה ממעמדה, אף-על-פי-כן שמה נזכר בכבוד עד היום בפי יהודי כּוּרדיסתּן, והיא מכובדת עליהם כמרכז הרוחני החשוב ביותר. וזו היתה הסיבה לירידתה של עמידיה: בשנת 1832 עלה על העיר האגא של רוונדוז, מחמד בּךּ כורא שמרד בתורכיה, ושם עליה מצור, כבשה והחריבה, ומאלף בתיה לא דרו אנשים אלא במאתיים וחמישים בלבד. ולא נשתפר מצבה גם לאחר שחזרו התורכים לשלוט בה; פקיד התורכים, המֻתַּסַלּים, עשק אף הוא את יושביה, והפחה התורכי היושב במוֹצוּל לא הרשה להם לעזוב את העיר. בשלהי המאה התשע-עשרה נעשה מצבם של יהודי עמידיה קשה ביותר, מחמת חוסר פרנסה וחוסר בתי-מגורים בעיר החרבה, ועוד סבלה גם מתככים שעוררה הממשלה התורכית בין הכּוּרדים והאשורים (הנֶסטוֹריאנים), אף-על-פי שהיהודים עצמם לא היו מעורבים בסכסוכים אלה²⁹.

משנסתיימה מלחמת-העולם הראשונה נמחה קו-הגבול שבין תורכיה לעיראק צפונית לעמידיה, ומעתה היה מקומה בגבול עצמו, כפופה למוֹצוּל³⁰. בראשית המאה העשרים עוד מצא בה רבי דוד דבית-הלל כמאתיים משפחות יהודיות³¹, מהן של סוחרים עשירים, ואילו לפני כעשרים וחמש שנים נמצאו בה כשמונים או³² חמישים משפחות ושלושה שוחטים³³. נוסע שביקר בה בשנת תרצ"ב מציין, שבזמן ביקורו לא היו יהודי עמידיה משועבדים עוד לתקיפים כּוּרדים, ולפי דבריו ‘יש למצוא מעט תורה בעמידיה ובזאכו’³⁴.

גדוּלתה של עמידיה, שעמדה בה מאות שנים, נשארה בזיכרונם של יהודי כּוּרדיסתּן. הרבה נשמר גם באגדות, במנהגים קדומים ובסדרי קהל מיוחדים – ומנהגי עמידיה נתפרסמו הרבה. אף-על-פי-כן את מקומה של עמידיה ירשה זאכו, השוכנת מערבית-צפונית לה בחצי-אי על נהר כאבור, המשמש נתיב-מים להעברת מטען מכּוּרדיסתּן המרכזית, שהיתה מרכז ליצוא עצים, אל ערבת החידקל, ואת המשאות היו משיטים ברפסודות גדולות. לפי אחת הסטטיסטיקוֹת היו מאה וחמישים משלוש מאות והמשפחות שבה מתפרנסות מן המסחר. סמוך לרובע היהודי, שחמישה-עשר רחובות שבו נקראו על שמן של משפחות יהודיות מן הוותיקות שבעיר, נמצא גם שוק יהודי, ‘שׁוֹקֶת הוּדָאֶי’. רוכלים סוחרי בדים הרחיקו צפונה עד למחוז אגם וָאן ודרומה עד לכוי-סנג’ק. כמה מיהודיה הוותיקים נודעו כרפסוֹדאים. מארבע מאות המשפחות שהיו בעיר לפני מלחמת-העולם הראשונה היו שבעים של רפסוֹדאים. לעומת עמידיה האריסטוקראטית, היתה זאכו עיר מסחר מלאת חיים, וסימנים לכך אתה מוצא במנהגיה, כגון במנהגי הנישואין, וכדומה.

על ראשית היישוב היהודי בזאכו אין בידנו ידיעות ברורות. יהודי זאכו מבקשים לגזור את השם ‘זאכו’ מהמלה הארמית ‘זכות’ במובן ‘צדקה’, לפי שהיו תושביה ידועים כנדיבים בעלי צדקה³⁵. כנגד זה אין זאכו מפורסמת לשבח בפי יושבי בגדאד. פתגם יהודי בגדאדי אומר: ‘הַדא מן זאכו, הדא מן זאכו, אַכַּלוּ לֶבֶּן וַתַאחוּ’ (‘זהו מזאכו, זהו מזאכו, אכלו לבן ונתלכלכו’). ר' יצחק יחזקאל יהודה מעיר: ‘זאכוּ עיר קטנה בארץ בבל בכורדיסתּן’. ‘ואנשי זאכו נחשבים אצל אנשי בגדאד לאנשים פתאים ותמימים, דוגמת מַקֶדה בפי היהודים הספרדים וחֶלֶם ברוסיה’³⁶. על לכלוכה של זאכו מדבר לַמְךְּ סַעַד שביקר בה בשנות 1914–1918: ‘העוני כללי והלכלוך לא יאומן. גם הבתים בנויים באופן דל ביותר’³⁷. על מראה הבתים העלוב, הרחובות והשווקים הצרים בזאכו, מדבר גם ר' דוד דבית הלל³⁸.

במאה השמונה-עשרה עדיין היתה זאכו כפופה לעמידיה בענייני דת. שליח ארץ-ישראל דורש מיהודי בן זאכו שיבוא לעמידיה לעמוד לפניו בדין, ואם לאו – יטיל עליו חרם³⁹. אבל כבר ברבע הראשון למאה התשע-עשרה זרחה שמשה של זאכו עד שר' דוד דבית הלל, שעוד מצא בעמידיה מאתיים משפחות יהודיות, בדבריו שהוא מדבר עליה הוא מציין ש’לשונם ומנהגם של בני עמידיה הם כשל היהודים בזאכו‘⁴⁰. למעשה, היפוך הדברים: זאכו החזיקה בהרבה ממנהגיה של עמידיה גם תחילה וגם לאחר שעברה ההגמוניה אליה. ואף-על-פי שבדורות האחרונים היתה זאכו, בשל ריבוי אוכלוסיה ומצבה החומרי הטוב, מטרוֹפוֹלין ליהדות כּוּרדיסתּן הדרומית עד שנודעה יהדות כורדיסתן בשם ‘יהודי זאכו’, מכל מקום לא הצטיינה זאכו גם עתה לא בתורה ולא בחכמה, ולא נתהווה כל מרכז רוחני בתוכה. בדורות האחרונים נעשתה זאכו למקום תורה, והוציאה מתוכה חכמים ושוחטים במקומה של עמידיה, עד שחכם מעמידיה נמצא שולח את בנו, שכבר היתה לו קבלה לשחיטה מחכמי עמידיה, ליטול קבלה גם מחכמי זאכו⁴¹. בשנת 1920 היתה זאכו היחידה בערי כּוּרדיסתּן שהיה בה תלמוד-תורה של כמה כיתות ולמדו בהן מאתיים וחמישים תלמידים; ואף-על-פי-כן לא נשתנה המצב הרבה מזמן ביקורו של בנימין השני, המציין כי ‘רובם עשירים, אך כולם בני בלי דעת’⁴². לפי א. י. בראוור, שביקר שם בשנת תרצ"ב, יש למצוא מעט תורה בזאכו ובעמידיה’. מכלל 26,834 תושבים הוא מונה 1,471 תושבים יהודים⁴³.

אין אתה יכול לדבר על זאכו, בלא להזכיר את דוּהוּךּ, הרחוקה ממוֹצוּל מהלך שישה ימים⁴⁴ ושוכנת בהרים שממזרח לזאכו. היא נבנתה בעיקר מחורבנה של הקהילה העתיקה של בַּרַאשִׁי⁴⁵, צפונית-מזרחית לדוהוך בדרך לעמידיה, שרבים מיהודיה עברו לדוהוך. חשיבותה של דוהוך הוא מצד מקומה, שכן היא שוכנת בדרך העוברת ממוצוּל לעמידיה ומשם על הטאוּרוּס עד לאגם ואן⁴⁶. בקרבת דוּהוּך נמצאים גם מעיינות חמים, ‘חמי גרממיא’ של דוהוך, ולשם הוליכו במאה הט“ז שליח מארץ-ישראל שיתרחץ בהם לשם רפואה⁴⁷. במקום זה ביקרו ר' דוד דבית הלל⁴⁸ ובנימין השני⁴⁹. בזמן האחרון משמשת גם דוהוך מקום ללימוד שחיטה⁵⁰. בנימין השני מונה בדוּהוּך 40 משפחות⁵¹. נזכרים בה בעלי כרמים שעברו להם כרמיהם בירושה מאבותיהם⁵². א. י. בראוור מצא בה בשנת תרצ”ב 843 יהודים בין 31,754 תושביה⁵³. מסורת משלה אין לה אלא זו של עמידיה וזאכו. דוהוך סבלה הרבה במלחמה שהיתה בין העיראקים והאשורים, ובשנת 1933 ערכו טבח באשורים שבדוהוך⁵⁴.

נוסף על מרכזים יהודיים אלו שהזכרנו, ידועים עוד כמה יישובים מן הדורות הקודמים כמקומות תורה. לפי עדות בני כּוּרדיסתּן היה רובם של יהודי בראשי או בַרִשא שבקרבת עמידיה⁵⁵, מזרחית-צפונית לדוהוך⁵⁶, חכמים ויודעי תורה, והיו נדיבי לב ויראי שמיים, מכניסי אורחים ובעלי מנהגים נאים⁵⁷. מחמת לחצו של האגא, הוא השר שעל העיר, הלך מספרם ונתמעט; מהם עברו לדוהוךּ ומהם עברו לירושלים. ידוע בירושלים בית-הכנסת המיוחס לקהילת בראשי⁵⁸. כן היה ערך תרבותי גם לאַקְרא⁵⁹ ובר תנורא⁶⁰. מפורסמת מאד בין יהדות כּורדיסתן היא נֶירְוָא שבמחוז עמידיה, ממזרח לה⁶¹. ידועה היתה נירוא כמרכז לתורה, והיא באה לאחר סוּנדוּ וברזאני, ונזכרה במאה הט"ז במעשה שר' יעקב בן-יהודה ממוֹצוּל ביקש מיהודיה שיתמכו בישיבתו, ושלח אליהם אחד מתלמידיו, את יוסף, שיורם תורה ויזרזם לשלוח אליו תלמידים ‘שאינו רוצה שתיפחת תורה מביתם ומזרעם’,ו’מסורת מעונה‘. הכספים שנאספו בנירוא לישיבתו של ר’ יעקב היו מצרפים אותם לכספים שנאספו בעמידיה⁶². במאה השמונה-עשרה עברו אליה שליחי ארץ-ישראל מעמידיה, שהיתה מקומם הקבוע⁶³. זכור השוחט של העיר חכם מרדכי, שהיה כותב קמיעות גם לשאינם-יהודים⁶⁴. מנירוא יצאה משפחת הנחכמים הידועה אבידאני, והיה בה גם תלמוד-תורה ציבורי⁶⁵. עיר זו היתה מרכז לכפרים היהודים שבסביבתה, והיו אוספים אליה מהם את הילדים שנולדו בכפרים ומלים אותם שם⁶⁶.

כן ידועה ג’אלא הסמוכה אליה, שבאזור ההרים⁶⁷, שעוד במאה השש-עשרה נודעה בתורה ובמעשים טובים של תושביה⁶⁸. מכתב מן המאה השמונה-עשרה מכליל את תושביה עם תושבי נירוא⁶⁹, תושביה מתוארים כ’גומלי חסדים טובים וחכמים וגבוהים ורמים'⁷⁰, ‘לומדי תורה לשמה, מביני מדע’⁷¹. גם בה היו עוסקים בקבלה מעשית, וקמיעות שנעשו בה נשמרו עד היום⁷². אבל שני מקומות אלה, נירוא וג’אלא, מתוארים כרחוקים מן היישוב, והדרכים לשם הן בחזקת סכנה⁷³.

באזור הפרסי היתה ידועה גם קהילת מראג’ה, השוכנת על החוף המזרחי של אורמיה⁷⁴; מקומה במחוז הנמנה עם האזור הפרסי של יהדות כורדיסתן, שלפי עדותו של אלמגרבי היתה בו תורה פחות מן האזור הבבלי⁷⁵. במאה השש-עשרה נזכרת העיר כתומכת בישיבת ר' יעקב בן-יהודה⁷⁶. במאה השבע-עשרה הזכירוה לשבח כתומכת בישיבת עמידיה. רבה של עמידיה, שעמד בראש ישיבתה, פונה במכתבו אל ‘קהל מראג’ה בתורה קשורה ובמצוות ונדיבות משוכה’, ‘משענת תורות ועמודי לחמו ופרנסתו כוחו וגבורתו… כמה שנים פירנסו אותי ואת בית מדרשי… באהבת גרים ובפדיון שבויים משוכה’. כנראה שהיתה לה גם השפעה על השלטונות. ו’בשעת התפיסה שתפסו אותו [את הרב] הגויים‘, הצילוהו לא רק ב’מאדם’ – היינו בממונם – אלא גם ב’כוחם' ו’הרבה טובות עשו', לא עמו בלבד אלא ‘עם כל ישראל’⁷⁷. אבל מסתבר, שמצבה הרוחני והדתי לא הצטיין כלל. נוהגים בה קלוּת-ראש בכשרות ובמועדות ובענייני אישות. רבה של עמידיה מוכיח אותם על שהם נוטלים גם כתר-תורה לעצמם, שהם אומרים: ‘בעלי התורה שבקהל מראג’ה כך וכך עושים’⁷⁸.

בין הקהילות הרשומות בשפלה יש להזכיר עוד את ארבל, העיר הנזכרת בתלמוד⁷⁹, אף-על-פי שאין לה חשיבות. אלחריזי, במאה השלוש-עשרה, מתאר עיר זו כעיר של עמי ארצות, למרות ברקה החיצוני⁸⁰. כנגדו מהללה אלט’אהרי, במחצית השנייה של המאה השש-עשרה, ומציין את העושר שבה. אף הוא מזכיר תלמידי-חכמים המשׂיחים כגם בדברי חכמה ובענייני קבלה⁸¹. בזמנו של ר' יום-טוב צהלון, שישב בצפת, באו לצפת גם תלמידים מארבל⁸². לעומת זה מציין בנימין השני, כי 'בכלל כולם (בארבל) נבערים מדעת עד מאד⁸³. אולם בראוור מעיר בשנת תרצ"ב, שבדורות האחרונים ‘האכסניה הגדולה לחכמי הכורדים היא ארבל’⁸⁴. אפשר שיהודים כורדים, שהגיעו לארבל מן ההרים, מיישובים שהיו תחילה מקומות תורה, הם שהעלו את מצבה התורני.

ג    🔗

אף-על-פי שבזמנים כתיקנם לא היתה ידיעת התורה מרובה באזורים הנדונים, ניתן לראות בעליל, שהירידה הרוחנית בכמה וכמה מן המקומות חלה עם דלדולו של היישוב מחמת המצב הכלכלי שהורע. מעולם לא היה סיפק בידם של יהודי המקומות האלה להכות שורשים במקום קבוע לשנים רבות. סיבות חיצוניות מדיניות ולחץ ה’אגים' גרמו לתנועה ולנדודים תמידיים ממקום למקום ביישוב יהודי זה. מקומות שלפני דור או דורות מעטים היו מרובים באוכלוסים נצטמצמו ואף בטלו לחלוטין מחמת עריצותם של יושבי הארץ מן העממים, ואחריהם גם מן הפקידים התורכים, או מאלו ומאלו כאחד. ביטול המרכזים שהיו דלים גם בשנת פריחתם, גרם לירידה קשה יותר לאותן נקודות-יישוב זעירות ונידחות שמסביב להן. דרך משל, עם ביטול המרכז שבעמידיה מתמעט היישוב בעשרות מקומות מסביב לה, עד ששליח מארץ-ישראל חושש לנסוע אליהם, אלא שולח לשם שליחי-משנה בני המקום, הנכנסים לסכנה לעבור בדרך המשובשת בלסטים ושודדים⁸⁵. וכך ירד שם מצבה של היהדות. היו יישובים קטנים וגדולים שנחרבו, ולא היו בהם עוד לא חכם ולא חזן ולא שוחט ולא מוהל. ברובם לא היו בתי-כנסיות, ואף לא מניין של עשרה לתפילה בציבור⁸⁶. בכמה מהם נמצאו שרידי חורבות של שתי כנסיות, המעידים שהיה בהם פעם יישוב בעל חשיבות.

התרבות היהודית של יהדות כּוּרדיסתן בדורות האחרונים היתה בשפל המדרגה. בנימין השני מציין ש’הבּוּרוּת היא גדולה עד כדי כך, שאפילו להתפלל אין יודעים'. הוא מודה מתוך צער, שבשום מקום אחר לא מצא את היהודי שקוע בגסות ובשפל מוסרי כזה שראה בכאן⁸⁷. הערכה כיוצא בזו מעריכם גם נוימארק: ‘מצב היהודים (יושבי ההרים) הרוחני שמה בשפל המדרגה, ומהם העומדים במצב הפראי במלוא מובן המלה הזאת’⁸⁸. רבים מראשי המשפחות אינם יודעים לקרוא את ההגדה של פסח⁸⁹. כך היה המצב בעיירות חשובות אף בזמן האחרון גם בין ‘בעלים בעמם’, ואין צריך לומר בין המוני העם, ועל אחת כמה וכמה במקומות נידחים. לא מעטים היו מבין בני בעלי הבתים, שלא ידעו צורת אות, ורבים היו שלא ידעו לקרוא את הרגילות שבתפילות אלא בקושי. חכמים גדולים היו בחינת חזון בלתי-נפרץ בין היהודים האלה.

ואם בגברים כך – בנשים על אחת כמה וכמה. במאה השש-עשרה עוד נמצאו נשים יודעות תורה. היו בנות בבתי חכמים שלימדו אותן לתכלית ידועה; בנות מלמדי תינוקות היו עוזרות על-יד בעליהן במלאכתם. חכמים שלא חוננו בבנים זכרים יש שהיו מלמדים את בנותיהם. במאה השש-עשרה נודעה אשתו של ראש-הישיבה שבעמידיה ר' יעקב בן-יהודה, בתו של חכם שמואל לוי, שלימד אותה אביה תורה לפי שלא היו לו בנים זכרים. וכל כך הגדילה בחכמתה עד שהיתה מלמדת לנערים במקום בעלה, ואף ניהלה את בית-מדרשו במוֹצוּל לאחר פטירתו. היתה מוכיחה ודורשת בפני נשים בענייני טהרה וטומאה ושבת ותפילה ואורחות כשרים⁹⁰. כן זכורה לפני שלוש מאות שנים אשת חכם אחד שמעון, שהיתה מלמדת תינוקות; ולפני מאה וחמישים שנה בערך נודעה בעמידיה כמלמדת אשת ר' אשר. לפני מאה שנה אנו מוצאים את אחותו של מלמד תינוקות, ר' אליהו, שהיתה עוזרת לאחיה בהוראה. בדורות האחרונים היו בעמידיה שתי נשים בלבד שידעו קרוא וכתוב. בירושלים לא היתה אלא אחת שידעה אלה⁹¹. לימוד של נערות בצוותא לא היה נהוג אלא באמנות הסריגה בלבד. עתים היו תלמידות יושבות אצל אשה אמנית בסריגה שהיתה מלמדתן חינם⁹². בדרך כלל נזהרו במצווֹת שנשים חייבות בהן, אבל מצד שני מספרים וידועים כמה וכמה מעשים של זנות, וסופן של נשים אלו שנתאסלמו⁹³. ידיעותיהן של הנשים ביהדות באו להן מן השימוש בפתגמים, בברכות ובקללות. לדוגמה: שרה⁹⁴, אסתר⁹⁵ לברכה; ושתי, זרש – לקללה⁹⁶. יודעות הן מקצת מברכות-הנהנין; תפילתן קצרה היתה ולא היו בה אלא הפסוקים הראשונים של הפרשה הראשונה של קריאת שמע, או כמה פסוקים ממנה עד ‘ובכל מאודך’, שהן קוראות בוקר-בוקר ליד המזוזה; בתפילתה שואלת האשה את צרכיה⁹⁷. ויש להזכיר, שנערות נוהגות לעשות נרות שעווה משיירי נרות החנוכה, ומדליקות אותם ומברכות עליהם בערב שבת⁹⁸. בדרך כלל אין בבתי-הכנסת של כורדיסתן עזרת נשים. לפי שמנהג ארצות המזרח שאין נשים באות לבית-הכנסת, ובמקומות מועטים בלבד אתה מוצא גזוזטרא סמוכה לקיר המערבי והיא מוקפת מחיצה של עצים, כדי שלא ייראו פניהן של הנשים, כדרך הגזוזטרות המשמשות ל’עזרת נשים' בבתי-כנסת של הספרדים בירושלים. על-פי הרוב מקשיבות הזקנות לתפילה בעמדן בחצר בית-הכנסת. זקנות באות לבית-הכנסת בלילי ‘שבועות’ ובהושענא רבה, ובזאכו באות גם נערות בלילות אלה לשעת קריאת ה’תיקון'⁹⁹. ביום הכיפורים בבית-הכנסת בעזרת האנשים, ואילו הגברים מתפללים בחצר. הנשים הצעירות ותינוקותיהן עמהן מקשיבות לתפילה מעל הגגות הסמוכים לבתי-הכנסת¹⁰⁰. מן התפילה מבינות הן את הפיוטים הנאמרים בלשון תרגום¹⁰¹. זמנים מיוחדים לביקורי נשים בחצר בית-הכנסת היו בליל פורים, לשמוע קריאת המגילה – זכרה של אסתר מכובד וחביב עליהן ביותר¹⁰² – וכן בשבת פרשת ‘בשלח’. כשהיו מגיעים לפסוק ‘ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה’, היו נשי עמידיה מכות בתופים ומשמיעות את הקִלילילי¹⁰³. הנשים היו באות לבית-הכנסת ונכנסת לפנים בערב ראש-השנה בלבד, ואפילו נערות ונשים צעירות היו באות כדי להתיר נדריהן. בהתרת נדרים – עניין הקשור ביראת העונש על חילול הנדר – מדקדקות הן כל כך, שאשה שאינה יכולה לבוא לבית-הכנסת מתירים לה בביתה¹⁰⁴. וגדולה היראה מפני חילול הנדר המביא צרות גם על האשה והבנים¹⁰⁵. עצרת מיוחדת של נשים ידועה היתה בעמידיה בליל תשעה-באב, הן היו מתאספות בבית אשה היודעת את שיר ‘הַלַאלַא’, שיר בלשון תרגום המתאר את חורבן המקדש. בזאכו היו יושבות בלילה זה על גגות הבתים ושרות את השיר ‘לֵיל-הוּד’א, ‘שד היהודים’, המצוי לפי האגדה בתשעת ימי האבל, מראש-חודש אב ועד ט’ באב, במים¹⁰⁶.

אבל אין דברים אלה אמורים אלא לעניין התפילה בלבד. ועוד נראה להלן את החלק הרב שהנשים נוטלות בתפילה ופולחן. מקצתו של דבר זה מקורו יהודי ומקצתו שאול מן העממים. הן המקוננות על המתים, ויש להתפעל מכשרון היצירה על-אתר, שהן מצטיינות בו. המקוננות ידועות היו לפנים בישראל וגם אצל הערבים.

ולא הנשים בלבד, אלא אפילו הגברים, ידיעתם בתורה, ואין צורך לומר בתרבות יהודית בכלל, היתה מועטת ביותר; ואף-על-פי שמסתבר שמעולם לא עמדה על דרגה גבוהה – בדורות האחרונים עוד הלכה וירדה, ובמקומות נידחים אף נשכחה התורה והגיעו לכלל זלזול במצווֹת מעשיות, זלזול שלא שערוהו בשום גלות אחרת מגלויות ישראל¹⁰⁷.

במקומות נידחים, שמספר היהודים היה מועט שם לכתחילה או שנתמעט מחמת סיבות שונות, אין מוסדות-חינוך ציבוריים, ויש מקומות שאין מלמדים את הנערים כל עיקר. עתים היה יהודי חכם או עשיר שולח את בנו-לעיירה הסמוכה ללמוד שם¹⁰⁸, ויש שהיה מזמין את השוחט העובר במקום, מאכסנו בביתו חודש ימים או יותר, כדי שילמד את בנו. עד מקום שידיעותינו מגיעות לא היו בתי תלמוד תורה לבני כל הקהילה עם מלמדים הנוטלים שכרם מקופת הציבור אלא בעמידיה ולפנים גם בנירוא וריכאן, שבמחוז עמידיה מצפון לג’אלא. החינוך נחשב ברוב המקומות כעניין פרטי של האב, ואפילו בעיר כזאכו היה עד לדור האחרון כל אב חייב לדאוג לחינוך בניו. רק בתקופה מאוחרת היה בזאכו תלמוד-תורה בעל כמה מחלקות. המלמד היה מורה את תלמידיו בביתו הפרטי או בבית-הכנסת של היישוב. בדרך כלל היו למלמד כעשרים תלמידים גדולים וקטנים, מתחילים וגם תלמידים היודעים פרק בלימודם. יכולת למצוא אצל מלמד כזה תינוקות בני ארבע או בני שלוש, ואף בני שנתיים ומחצה, וגם נערים בני עשר ובני חמש-עשרה. המלמד היה מסתייע בתלמידים הגדולים להורות את הפעוטות. הוא היה מלמד את הגדולים, והם היו מורים לקטנים, והוא היה בוחן ורואה את פעולת הוראתם. בעיקר היה נוהג כך, בשעה שהיה עסוק הרבה בתפקידיו האחרים ונעדר מבית לימודו רוב יומו. כדאי לציין, שיש שמלמד היה מקבל תלמידים להורות ב’קבלנות'. דרך דוגמה: היה מקבל ילד ללמדו מאל“ף–בי”ת עד סוף המקרא – היינו קריאה מיכאנית עד סוף המקרא בלא פירוש המלים. לימוד כזה היה עולה בערך כחמש לירות אנגליות, ובמטבעות שלהם – חמישים קראן¹⁰⁹. המלמד היה מצרף למלאכתו גם אומנויות אחרות, והיה משמש גם חזן, דיין, מוהל ושוחט, וגם עסק בכתיבת קמיעות.

חינוך של בית-ספר מודרני לא נודע כמעט בכל רחבי כּוּרדיסתן. חברת ‘כל ישראל חברים’ הצרפתית, שהשתדלה בחינוכן של גלויות רחוקות במזרח, כמעט לא הגיעה לכּוּרדיסתּן. בכל רחבי הארץ היו לה ארבעה בתי-ספר בלבד, שיסדה בראשית המאה העשרים (בין שנת 1903 לשנת 1911), אבל היא הגיעה עד לקצות היישוב בלבד, לסינה וכִירְמַנְשַׁה שבצפון ולמוֹצוּל ולחַנְקינה שבדרום. אבל לאזור ההרים, אל היהודי הכּוּרדי הטיפוסי, לא הגיעה¹¹⁰.

חסרון ספרים עיכב הרבה את הלימוד. תימן, אף-על-פי שלא היה בה דפוס, היו מרובים בה מאוד כתבי-היד, ואילו היהודים הכּוּרדים לא היו רגילים לכתוב ספרים בידיהם. מועטים כתבי-היד בכּוּרדיסתּן, מקצת בהלכות שחיטה, ומקצת תפסירים של הפטרות ופיוטים בתרגום, ועל-פי הרוב שמורים הדברים בעל-פה. ספרים, ספרי תפילה וחומשים, הגיעו כנראה מבבל במידה מצומצמת. מסיוֹנרים ומוּמרים בלבד הפיצו את התנ“ך במחיר נמוך במקומות אלה¹¹¹. ראשית האל”ף-בי“ת והתנועות למדו הילדים מכתב-ידו של מורה, שהיה כותב על לוחות-עץ שהודבק עליהם נייר. לאחר שלמדו את שמות אותיות הא”ב למדו לקראן בניקוד. ולאחר שלמדו לצרף הברות התחילו בלימוד הקריאה בספר ויקרא כמנהג ישראל הקדום¹¹². כמה שנים קורא הילד את ספרי ויקרא, במדבר ודברים לפי הסדר, בלא תרגום ובלא ביאור, וחוזר וקורא את ספרי בראשית ושמות, ויש שהוא קורא כך את התנ"ך כולו עד שמלאו לו עשר שנים. וכשהגיע לגיל זה הוא לומד ‘שרח’, היינו ה’תרגום' המקובל אצל יהודי כּוּרדיסתּן, בקבלה בעל-פה שנמסרה מאות בשנים בשינויים קלים – הכול לפי המקום. יחידה היתה עמידיה, שהתחילו בה בלימוד ה’תרגום' מיד לאחר קריאת חמשת חמשי התורה. ויש לציין, שאת ספר תהלים אין מלמדים בתרגום מפני קדושתו, אלא קוראים בו לפי הטעמים. כמו-כן אין הם מתרגמים בדרך כלל את ‘שיר השירים’ כפשוטו, שלא ייראה כמין זמר עגבים, אלא לפי התרגום האליגורי כדרך שמצוי במדרשים¹¹³.

‘משנה’ כמעט שאין מלמדים, ואין צריך לומר תלמוד. סדר של משניות אינו מצוי אלא בידי יחידי סגולה; ש"ס שלם לא תמצא כלל אפילו בביתו של חכם כּוּרדי. מצויים ספרי חומש, ‘חוק לישראל’ מעטים וספרי ‘זוהר’. יחידים היו לומדים ‘עין יעקב’ והלכה מתוך ‘שולחן ערוך אורח חיים’. ארבעת חלקי השולחן-ערוך לא תמצא אלא בידי מקצתם של ה’חכמים'.

זה הכלל, רובם הגדול של יהודי כּוּרדיסתּן לא הגיע לכלל לימוד הקריאה, לא בערים ולא כל שכן במקומות הקטנים וביישובים הנידחים. ואין צריך לומר שלא עסקו בלימודי חול; את אלה לימדו בזמן האחרון רק במוסדות החינוך המשוכללים ביותר שבערים; קצת כתיבה וקצת חשבון שימושי. לכלל כתיבה תמה לא הגיעו אלא יחידי סגולה בלבד.

למושג ‘בית-מדרש’, כפי שנקרא לפנים בית-אולפן לתורה, או ‘ישיבה’, כדרך שהיו קוראים גם במזרח, לא נמצא בדורות האחרונים כל זכר בכל רחבי כּוּרדיסתּן. ‘כשתא’ (בית-כנסת) או ‘צלולת’ (בית-תפילה) – אלה השמות הרוֹוחים לציין מקום המיועד לתפילה. ‘מדראש’ (בית-מדרש) כמעט שלא תמצא כלל בלשונם, לשון תרגום. תלמידי-חכמים, שתורתם אומנותם ויושבים על התורה, אינם מצוים. על-פי כתבי כּוּרדיסתּן השונים והמקורות שלפנינו, היה בלימוד השחיטה מלימוד אומנות, יותר משהיה בו מלימוד התורה. לא היה מוסד, שממנו יצאו ‘חכמים’ מוסמכים. לימוד התורה בציבור אף הוא אינו נהוג. לימוד התורה בציבור מצטמצם לדרשה, שהחכם דורש ביישובים גדולים בשבת לאחר תפילת המנחה, כמנהג שהיה נוהג מידי קדם ושמרוהו במקומות אלה. לשון הדרשה – לשון תרגום, ועניינה – תפסיר פרשת השבוע, ובשבתות שבין פסח לעצרת – פרקי אבות, ולפני חגים גם דינים ומנהגים והלכות חג. עתים נמשכת דרה זו כשתי שעות. ונהוגה היתה הדרשה בבתי-כנסיות של היהודים הכּוּרדים בירושלים לאחר שנוסדו בה הקהילות שלהם. השפעה רבה היתה לספריו של ר' יוסף חיים בן ר' אליהו בן ר' משה חיים¹¹⁴, שהיה רבה הגדול והנערץ של בּגדאד והשפעתו הגיעה עד לכורדיסתן לפני ארבעה ושלושה דורות. ספרו ‘עוד יוסף חי’ היה לספר שהחכמים דורשים ממנו לעם וקוראים ומתרגמים מתוכו להמונים. מלבד דרשה זו שיש בה עוד זכר ללימוד תורה, נהוגות גם ה’קריאות', קריאות מיכאניות: קריאות שהיו קוראים בבית-הכנסת תיקון ליל שבועות וליל הושענא רבא, קריאת ספר ‘איוב’ בתשעה באב בבוקר לאחר התפילה, וקוראים בבית-הכנסת ומשתתפים בה רק זקנים ונערים שעדיין הם תלמידים של בית רבם. יחידי סגולה קוראים בשבתות קצת ‘זוהר’, על-פי רוב בלי להבין פירוש המלות, ובלילי ראש-השנה – קצת זוהר ומשניות.

מרובות הן הקריאות לשם ‘תכלית’, ו’סגולה' ו’תיקון‘, בבית האבל ב’שבעה’, ב’שלושים' ובשנת האבל, קריאות הכרוכות בסעודות ובמשתאות, בטעימת פירות ובברכות לשם תיקון נשמתו של הנפטר, וכן היו קוראים לשם כך בשבתות לאחר סעודה שנייה, בלילי שבתות והושענא רבא, בשחרית של ראש השנה. לשם ‘סגולה’, דרך דוגמה, קוראים משניות בשעת חנוכת בית. מעין ‘דרשה’ נהוגה, בשעה שהחכם עם הזקנים באים לשם שידוכין משמו של אבי החתן אל אבי הכלה לבקש שייתן את בתו לחתן. החכם דורש אותה שעה דרישה, שיש לה נוסח קבוע, על הפסוק ‘לא טוב היות האדם לבדו’. אם נוסיף עוד על אלה את ה’הספד‘, שמספידים את החכמים שמביאים מיטתם לבית-הכנסת, ונזכיר עוד את המנהג שבעמידיה, שאנשי ה’חברה קדישא’ היו נוהגים להתאסף בחדרם המיוחד קרוב לקברי ‘בי-חזאני’, שלוש פעמים בשבוע אור לימים ב, ד ובבוקרי שבתות והחכם דורש לפניהם ‘דרשה’ שבעצם לא היתה אלא לוואי למשתה – שלוש כוסיות עראק לכל חבר שהוא שותה עם ה’מַזַא' (פרפראות לשתייה) שהוא מביא מביתו – ונמצאנו ממצים את ‘קול התורה’ שהיה נשמע ב’אהלי יעקב' שבכּוּרדיסתּן¹¹⁵. לימוד התורה לשמה נשתקע ונשכח בכּוּרדיסתּן; לא זו בלבד שרחוקים היו מן העיון בתורה ובמשנה, בתלמוד ובפוסקים, אלא גם עצם קיום המצווֹת נתרופף הרבה מחמת עם-הארצוּת. נתקיים בה ביהדות זו: ‘אין עם הארץ חסיד ולא בּוּר ירא חטא’. כבר הכרתי את התמרמרותו של רבה של עמידיה במאה השמונה-עשרה על הזלזול במצווֹת גם בקהילה כקהילת מראג’ה, ועדויות מאוחרות של תיירים ושליחי ארץ-ישראל מאשרות דבר זה. בדבריהם אנו מוצאים פרטים על הזלזול בכשרות ובהלכות אישות, ואפילו במילה בזמנה. בתמונה עגומה תיארו בנימין השני וכן יהודי מארבל במכתב אל א. י. בראוור בשנת תרצ"ב את עניין קיום המצווֹת ביישובי הכפרים בחבר רוונדוז, בחבל רוֹיסנג’ק ובחבל ארבל. ואם במקומות של יישוב יהודי כך, על אחת כמה וכמה בכפרים וביישובים רחוקים, שאין בהם לא שוחט ולא חזן ולא בית-כנסת; ובהם מקומות נודעים ביישוב היהודי כג’אלא, שיהודיהם אינם יודעים לא ספר ולא קריאה וכתיבה, ומהם כפרים נידחים ש’אפילו תפילה אינם יודעים‘, ‘עוסקים ששת ימים במלאכתם ושובתים ביום השביעי’ ‘ובסימן יחיד זה הם ניכרים שיהודים הם אפילו שוחט אינם רואים אלא פעם או שתי פעמים בשנה’. ויש מהם שאפילו ארמית [לשון התרגום] אינם יודעים אלא כּוּרדית’¹¹⁶. אפילו בחילול שבת ובשר בחלב הם נכשלים; רק בערים היו עוד מקפידים על כך¹¹⁷.

אבל אף-על-פי שלא היתה תורה בכוּרדיסתן ואף הלכה נשכחה ממנה במידה מרובה, ונהגו בה זלזול – אף-על-פי-כן טבעה לה יהדות זו במרכזיה ואף ביישוביה האחרים מטבע של חיים יהודיים מיוחדים במינם. את מקומה של ה’הלכה' מילאו שניים: מצד אחד, הטכס לצורותיו השונות, שהקיף את החיים היהודיים לכל צדדיהם, בחול ובקודש; ומצד אחר, הפולחן לגווניו השונים: פולחן המתים, פולחן מקומות, על-פי הרוב מקומות-קברים, פולחן אש ופולחן מים. פולחנים אלה, שיש בהם הרבה מן המקור היהודי והרבה ממנה שהתפתח במשך דורות בבבל בתערובת רבה של מנהגי-חיים ואמונות ודעות משל הגויים, שבתוכם היתה יהדות זו שרויה דורות על דורות, נתנו צביון מיוחד ליהדות כּוּרדיסתן, ואָצלו עליה גוון מיוחד משלה.

ד    🔗

קשים היו חיי היהודי בכּוּרדיסתן מבחינה לאומית. כוח מדיני לא היה להם ליהודים, ויחידי סגולה בלבד היו עוסקים בענייני המדינה, ואף הללו לא היו אלא בערים. היהודי נתון כאן ביד אדונים קשה, שליטי הערים, ‘אַגִים’ (‘שרים’), ששלטו בארץ שלטון עריצים. וכך היה המצב גם לאחר הכיבוש התורכי¹¹⁸. מצבם של היהודים היה חמור יותר במקומות שכמה ‘אגים’ היו מתחרים זה בזה, כגון בעמידיה, ששלטו בה שלושה אגים¹¹⁹. היהודים זקוקים היו ל’אגים' שיהיו מגינים עליהם בעריהם, ובייחוד כשהיו יוצאים למרחקים. חסות האגא עליהם מפני אגים אחרים, וגם מפני בני שבטו של האגא המגן עליהם. הרבה יהודים היו שביקשו לחסות לא בצלו של האגא בלבד, אלא אף בצלם של ראשי משפחות¹²⁰, והיו מקומות שהיו המשפחות היהודיות חלוקות: אלו היו שרויות בחסותו של ראש-משפחה כּוּרדי אחד ואלו בחסותו של ראש-משפחה, כורדי אחר, ‘פִּיס מִירֵי’ – בן אמיר, תואר שנקראו בו ראשי הכורדים¹²¹. ‘בלי חסותו של שבט תקיף לא יכול איש להתקיים בהרים’, ובייחוד במחוזות הכפריים, וחסות זו היתה עוברת בירושה במשפחות המגינים והמוּגנים מדור לדור, והיהודים נחשבו בעיני ה’מגינים' כבני-שבטם, וכן גם ראו היהודים את עצמם. וכך נעשה היהודי במשך הזמן כמין קניינו של ‘מגינו’. ולא זו בלבד ששילם לו היהודי מסים ועבד בשבילו כל עבודה בבית ובשדה וגם מתנות נתן לו, אלא שהגיעו הדברים לידי כך, שהאגים ובני האמירים ראו את היהודי רכושם לכל דבר, כנכסים שהאב מנחילם לבניו, ואף יכולים היו להשכיר את היהודים לעבודה לאחרים וגם למכור אותם לאגא אחר. עתים היה אגא מוסר מיהודיו, יחידים או משפחות ולעתים גם כפרים שלמים, לרשות אחרת, ולא עוד אלא שעתים היה ה’מגן' לרועץ להם, שיש שהיה השוֹד נערך על דעת ה’מגן' וברצונו ועל-ידי אנשיו¹²². האגא שלט גם בנפש היהודי ובממונו; דרך דוגמה, כשסירבו יהודים לשלם את המס (בכוי סנג’ק), ציווה האגא לרצוח את החכם שלהם¹²³. האגא היה מקבל שליש מן המוהר שנתן החתן לאבי הכלה¹²⁴. אף היו כפרים, ששם היו היהודים צריכים ליטול רשות מן האגא להשיא בת-כפר שבחסותו לבן-כפר אחר, או חתן שבא לשאת אשה מכפר אחר. והיה מעשה שדן האגא כלה אחת למאסר של שלושה ימים קודם שהחזירה לכפרה¹²⁵. סידור הנישואים היה טעון רשות מן האגא¹²⁶. בנימין השני מוסר אפילו על זכות הגביר – היינו האגא – על ‘הלילה הראשון’¹²⁷. אמת, חוץ מבנימין אין איש מכיר זאת. על-כל-פנים, אנו שומעים באגדה היהודית בכּוּרדיסתּן הרבה על דבר גזלת נשים. האגים ראו עצמם בעיקר אפוטרופסים על היתומות. ‘בת יתומה באים הגויים ליקח אותה’, ‘וכשהקדים יהודי נשא אותה, נאלץ לבסוף לברוח מפני הגזירה’¹²⁸. וכן נשתמרו אגדות על מעשי אונס שאנסו האגים את החכמים שיתאסלמו¹²⁹. גזרה טיפוסית אתה מוצא באיסור שאוסר אגא לתקוע בשופר¹³⁰. בת-קול לצרות אלו אתה שומע בסכסוכי קהילה עם נשיאה, שכדי להשתלט עליה הוא נזקק לעזרת האגא, שפגיעתו קשה ביחידים ובקהילות, או בפגיעת קהל ב’שוטר יהודי' שמתאוננים עליו לפני האגא. פרשה בפני עצמה היא פרשת הסבל של השוטרים והנשיאים, שהיו נתונים בין הפטיש והסדן, בין האגא לציבור, בגביית מסים, בהטלת חובת עבודה, ולפעמים בענייניהם הפרטיים של יחידים. מחוץ לנשיא ולשוטר היה גם גֶזיראיא¹³¹, שהיה מקיים את פסקי-דינו של הנשיא, ובתעודות שבאו לידינו מכונה אף הוא ‘שוטר’, וכן היה מכונה בדם ‘סגן’. מוצאים אנו שוטר וקהל עומדים לדין, כדי לברר את הגדרים של ‘זכויות כל אחד’ משני הצדדים¹³².

לא פחות קשה מן המצב הפוליטי היה מצבה הכלכלי של יהדות נידחת זו. הסוחר משלם מסים כבדים לאגא, וגם הנשיא היהודי והשוטר נוטלים ממנו לעתים יתר על המידה. ונוספת על זו סכנת-הדרכים, שהסוחר ובייחוד הרוכל היו צפויים לה, לפי שרבים היו הרוכלים שהביאו לחמם ממרחק בסכנת-נפשות¹³³. קשה יותר היה מצבם של בעלי-המלאכה שבערים, וקשה מכולם היה מצב עובדי האדמה היהודים, האיכרים שבכפרים וביישובים מרוחקים, ובהם בעלי מקנה ובקר ורועי צאן¹³⁴.

אבל למרות קושיים של החיים ונדודים תמיד – שיחיד בורח ממקום למקום, קהילה שלמה נודדת, ‘בורחת’¹³⁵, או שהאגא מטלטל ומסיע יחיד ורבים – אין לך גלות שתמצא בה שמחת-חיים כבגלות כּוּרדיסתּן. טבע הארץ גידל אנשים חסונים בגופם ובריאים, המרבים באכילה ובשתייה. קרקעה נותנת שפע של תבואה, ירקות ופירות, ומאכלי חלב ובשר – בשר מקנה ועוף – וכן דגים ועראק לשתייה. והאקלים הנוח מעורר תיאבון ושומר על בריאות הגוף. בריא ובעל גזרה חטובה הוא היהודי הכּוּרדי, ואינו מטופל בשומן ואינו כרסתן. ה’סעודה' – סעודה בביתו בשבתות, חגים ומועדים – תופסת מקום נכבד בחייו, ואין מספר לסעודות בציבור ובקהל. גם בירושלים תוכל לראות, בשבת רגילה לאחר הצהריים, כמה משפחות מתאספות בבית אחד לשם שעשועים ולסעודה קלה, פרפראות, ‘מַזא’ – קינוח לגימה, שמלפתים אותה בדגים צוננים, בבשר תרנגולת צונן או בקוֹקְוַאנָא (קורא כשר), בשר-בקר צלוי ומבושל, וכמהים ופטריות ופירות ואגוזים ובטנים. כל אחד מביא את שלו ל’מסיבה' זו, משתף את חבריו לטעום משלו וטועם משל חברו, וכוס העראק נוקפת ביניהם. ומן ה’מזא' הזאת ה’לגימה הקלה', יכולים אנו ללמוד מה היא ‘סעודה’ של ממש, סעודה כהלכה אצל יהודי-כּוּרדיסתּן.

מרובים הם המשתאות בנישואין מ’ליל-כֶּתֵיתַא' – ליל התרנגולות, על שם סעודה במוצאי-שבת לאחר הסכמתו של אבי הכלה. עוד בשעות אותו לילה שולח אבי החתן הזמנה לאורחים שבבית הכלה, ובבית החתן נערכת סעודה שנייה של תרנגולות. והולכות הסעודות ונשנות ב’שב-מַעָארִפֶי' –ההיכרות – ביום השבת שלאחר ‘ליל-כתיתא’, והפעם תחילה בבית החתן ואחר-כך בבית הכלה. ושוב סעודת קידושין בבית הכלה, בדרך כלל אור ליום ד‘, שבועיים לאחר ה’מעארפי’; ארוחה מיוחדת עורך אבי הכלה בין הקידושין והנישואין, פתיחת דרך לחתן, ‘פְתָאכִתּ אוּרְכֶת כִתְּנָא’, הקשורה בהזמנה ראשונה של החתן לבית הכלה. ואין קץ למסיבות הנערכות עם ההכנות לנישואין, ובשעת הנישואין עצמם בשבעת ימי המשתה¹³⁶. והוא הדין כשנולד בן. מיום השני להיוולדו ועד לברית נועדים הגברים בלילות ל’שֶׁתַּאיָא' עם קינוח פרפראות לשתייה, והנשים עורכות מסיבות בבית היולדת בימים, ואין צריך לומר בשבת שחל בתוך השבוע. ידועה סעודת שחרית בשבת של שבוע המילה, היא ה’פֶּתַּרְתָּא' –ארוחת הבוקר. בעסק גדול נערכת הסעודה ביום המילה¹³⁷, ובעסק גדול נערכות סעודות בחגים¹³⁸. בפסח נערך הסדר בקהל רב; משפחות מרובות מזדמנות כאחד. במרכז עמד ‘מאראפיסחא’,היינו בעל-הבית שבביתו מתאספות משפחות לחוג את הפסח שעוד לפני ליל הסדר בשבת הגדול מתחיל הוא בתפקידו ועורך סעודה בביתו, בחינת הקדמה לסדר עצמו. וכך בשני הימים האחרונים של החג. בחג השבועות עורכים מסיבה בביתו של מי שכיבדוהו בעלייה של ‘עשרת הדברות’, ה’גביר' או ה’נשיא' או ‘ראש הקהילה’, ובמקום שמוכרים את העליות – בביתו של מי שהרבה במחירה וזכה בה. בסוכות עומד במרכז ‘מארא-לולב’, זה שקנה את הזכות שיהיה הלולב בביתו, ומביתו מביאים אותו תהלוכה לבית-הכנסת, והוא נותנו שם לכל אחד לברך עליו. ה’מארא-לולב' עורך סעודה בכל יום מימות החג. וסעודה עורך ה’חתן-תורה' בשמחת תורה, או גם שלושת החתנים – חתן תורה, חתן בראשית וחתן ‘כל הנערים’. – אגב, מנהג היא בעמידיה סעודת ‘כֶּתָּאבִּתּ פִצְלֶי’ – ‘רשימת מעשים טובים’ בבית הגבאי, שהיו רושמים לאחר שמחת תורה שמות האנשים שקנו את העליות של כל השנה כולה. ואפילו בערב יום הכיפורים אין השמחה חסרה בקהילה, שמתאספים בצהריים בבית הגבאי למכור את הזכות לשאת נר יום-הכיפורים, ‘שמא מבורך’ (‘מבורך’ כינוי הוא ליום הכיפורים גם בסוריה), לבית-הכנסת; ומתכבדים הנאספים בפרפראות, ‘סעודת כוהן גדול’. סעודת פורים אף היא נעשית בחברותא, הצעירים מכינים סעודותיהם בשדה¹³⁹. בעמידיה עורכת אותם החברה-קדישא בבית-חזאני¹⁴⁰. מלבד החגיגות והמסיבות המתחילות מראש-חודש אדר ונמשכות עד לאחר הפורים, יש גם שבתות מיוחדות בשנה למשתה ושמחה. ‘שבת-בנאתא’, היא ‘שבת זכור’, שהבנות חוגגות אותה. וכמו ה’מארא' בפסח ובלולב. כך יש כאן ‘אִיסְתַּתא’ – ‘גברת’, המנהיגה, העומדת בראש קבוצת נערות בטכס ה’רחיצה‘, כפי שנראה להלן. בשבת מתאספות הבנות למסיבה בבית האיסתתא¹⁴¹. ויש שבת ‘ויקרא’: ‘שַבְּתֶת דְיַלוֹנְכֶּי’, שבת הילדים, על שם פרשת ‘ויקרא’, שמשם מתחילים הילדים את לימודיהם. גם את גמר הלימוד של צירוף האותות עם התנועות חוגג הילד בהבאת טס פירות לבית-הספר, וכן תחילת הקריאה בספר¹⁴². ויש שבת שירה, שבת בשלח, עם ה’מארא שירה’ שלה, זה שעלה לתורה לשירת הים, שהוא עושה סעודה מיוחדת עם שתייה כדת בשבת לאחר התפילה. סעודה טובה במיוחד מכינים גם בשבת נחמו¹⁴³. סעודות נערכות גם בשעת פטירה. זקנות התופרות תכריכיהן בחייהן מזמינות תופרות וידידות לבתיהן ועורכות להן סעודה מיוחדת, סעודת ‘כִיָאטֶת כּוּרכא’ – סעודת תפירת התכריכין. בזאכו עורכים את סעודת ההלוויה, ‘גוּרְפָּאלא’, עוד לפני שרוחצים את המת וידידים שולחים מאכלים לבית האבל. הרוחצים והבאים ללווֹת את המת אוכלים סעודה, ושולחים ממנה גם לחופרי הקבר לבית-הקברות. בעמידיה נערכת סעודה זו לחברי החברה-קדישא בלבד. המבקרים בבית האבלים מביאים מאכלים מביתם, וסועדים שחרית וערבית עם האבלים, ושותים עמהם יין ועראק.

בעמידיה מסדרת החברה-קדישא את הביקורים בבית האבל, וקובעת מי יבקר ביום זה של שבעת ימי האבל ומי ביום זה. בבתיהם של עשירים עורכים סעודה גדולה עם חכמים ושמשים וקהל רב לאחר שעברו שבעת ימי האבל בלילה, ‘סעודת ריש תימנייא’, אף-על-פי שלכאורה נאספים כדי לקרוא כל הלילה בזוהר וכדומה, ולמחרת בבוקר עורכים סעודה שנייה, וסעודות כאלה עורכים לאחר שלושים ימי האבל, ‘סעודת ריש יַרכא’, סעודת ראשית החודש. וכשעוברת שנת האבל עושים סעודת ‘ריש-שאתא’, סעודת ראשית השנה שלאחר שנת האבל¹⁴⁴. בראש חודש אדר ובפורים שולחים האבלים לביבות לבית-הכנסת לברך לעילוי נשמת המת¹⁴⁵. האבלים מחלקים פירות, בראשית עונתם, לבני-אדם שבשוק שיברכו עליהם לעילוי נשמת המת¹⁴⁶. בראש-השנה אוכלים לעילוי נשמת הנפטר בבתי-אבלים¹⁴⁷.

נוסף על מאכל ומשתה וסעודות, הנוטלים מקום נכבד בחיי היהודי בכּוּרדיסתּן, מרובות גם התהלוכות בסך בריקודים ושירים וזמירות ובלווית כלי-זמר בכל שעה הראויה וכשרה לכך. מרובות תהלוכות חתן וכלה בשעת אירוסין, בשעת קידושין ובשעת נישואין¹⁴⁸. בתהלוכה ושירה מובילים את ‘כיסאו של אליהו’ מבית היולדת לבית-הכנסת ביום ברית-המילה. בכלי זמר מובילה תהלוכת נשים את הרך לבית-הכנסת להימול שם; ובתהלוכת גברים ונשים וכלי-זמר מחזירים את הרך לביתו, לאחר הברית¹⁴⁹. בחבורות הולכים הגברים לשאוב מים ללישת המצות ובשירה הם חוזרים, והנערות מקבלות את פניהם כשהם חוזרים עם המים, וכן בשעת הקציר, כשהם מביאים את השיבולים שקצרו לאפיית המצות. מפורסמות הן התהלוכות בשבועות, שעוד נדבר עליהן. בתהלוכת המונים מובילים את ה’שַמַא מבורך', היינו: נר יום הכיפורים, לבית-הכנסת. בתהלוכה מובילים את הלולב אל בית ‘מארא-לולב’ מבית הגבאי ומבית-הכנסת בכל יום. נשים חוגגות חוזרות בתהלוכה מן הנהר שהתרחצו שם בשבועות שלפני הפורים¹⁵⁰. גם טיולים קבועים היו מרובים מאוד ליהודי כּוּרדיסתּן: טיולי ילדים, נערים וצעירים, והצעירים והצעירות היו עוסקים הרבה בשיחות מזמוטים, ואף טיולים של גדולים, טיולי חול, נוסף על טיולים שהיו הולכים להשתטח על קברי צדיקים.

חביב הטיול על היהודי הכּוּרדי. בירושלים רואים את רובם מטיילים בשבת לפנות ערב ברחובות הראשיים של העיר. בארצם היו מטיילים בשבתות לאחר הסעודה השלישית על חומות העיר או על שפת הנהר. אבל היו גם ימים קבועים לטיול, שטוּזיק (פיקניק) ומזמוטים הרבה כרוכים בהם. טיול קבוע עורכים ביום הראשון של חול-המועד פסח (י"ז בניסן), וממנים איש עשיר להיות לראש החבורה, והוא מקבל עליו את הוצאות הכלי-זמר והפרפראות, ובכל ימי חול-המועד עושים טיולים בסביבות העיר. בעמידיה עורכים את הטיולים הגדולים, סראני, למחרת חג הסוכות. טיול של משחקים עורכות הבנות בשבת הרחיצה בחודש אדר. טיול בבוקר של פורים עם טוזיג, טיול מיוחד של צעירים וצעירות למחרת שבת נחמו. טיול זה, שהיו בו ריקודי נערים ונערות, יש בו דמיון לריקודי ט"ו באב הנזכרים במשנה. משחק של נערים ונערות נערך גם בטיול של פסח, שהנערות מחזיקות ענפים בידיהן ורוקדות בחבורות ושרות. כשהחבורות נפגשות הן מטפחות זו על זו בענפים שבידיהן, ואגב כך הן נתקלות בבחורים, מקיפות אותם ומצליפות עליהם בענפים. בשבועות נהוגים בזאכו מזמוטים של שפיכת מים, שהבחורים שופכים על הנערות (בכמה מקומות שופכים מים על כל עובר ושב). מזמוטים מיוחדים נעשו בפורים במעשה הצפנת העוגה, שהנערה מצפינה את העוגה, ובחור ידיד שלה או החתן בא לחפשה. הבחור מחפש, וכשהוא מוצא את העוגה הוא אומר: ‘איזו כלה יפה’. הנערה מחלקת אותה בין בני משפחתה והבחור טועם ואומר: ‘כשם שאני אוכל עוגתך זו, כך ישים אותך אלהים ברכה לי’. בזאכו מלווים הבחורים את הנערות בטיול של פורים, שהן יוצאות לשדה לערוך שם סעודה. וכן משחקים בפורים נערים ונערות כשהנערות חוזרות מן הטיול ועושות סעודה על-פי הרוב בבית בתו של עשיר. הנערות מסיבות לסעודה על גג הבית. הבחורים שחזרו בינתיים אף הם מטיולם מטפסים על הגג. הם מקניטים כביכול את הנערות והללו עונות כנגדם. הבחורות מסרבות, דרך גנדור, לאכול בפני הבחורים, שלא להיראות כזוללות. בעל-הבית מגרש את הבחורים, וכשהוא מסתלק הם חוזרים ובאים. הנערות אוכלות קצת מן המאכל, כורכות את השאר במטפחת ומסתלקות לבתיהן. כל בחור רץ אחר אהובתו, מלווה אותה לביתה וסועד בחברתה את סעודת פורים. ואף בעצם ליל-הסדר מצויים מזמוטים במשחק השַׁלוּנא הרוֹוח בעמידיה, בבית-תנורא, בריכאן, בנירוא, בדוהוך, וגם באוּשנוּ – מנהג עתיק בן שש עד שמונה מאות שנה, לפי המסורת שבידי היהודים. אדם המתחפש כקאשא – כומר נסטוריאני – נכנס לחדר הנשים, בוחר לו נשים מנשי האורחים וכמה נערות. הן יוצאות אחריו לחדר הגברים כשהן זוחלות על ארבע. הוא מציג עצמו כמוֹכר כבשות, והם מבקשים ממנו למכור להם כבשות נאות. כל איש מבקש לו אחת מהן, והוא דוחף את האשה על חזהו של מי שביקשה. או שהאשה זוחלת אליו על ארבע, והשלוּנא משבח את מקחו בפני האיש ואומר לו: ראה ומשש כמה שמנה הכבשה. כשהוא מתחיל למשש מכה אותו השלונא במקלו על ידיו. בשינויי הגוונים שהכניסו למשחק זה עתים אתה מוצא גם מזמוטים גסים. הילדים היו דוקרים בסיכות ובקיסמים בשלונא ובכבשותיו¹⁵¹. חזון נפרץ הוא ‘חטיפת האהובה’; ה’אוהב' בא בלווית מרעים מזוינים אל בית אבי הנערה, המסכימה להינשא לו, וחוטפה משם¹⁵². אבו עבדאללה, חכם אליהו מזרחי דהוכי, זה שרשם לי תרגום תורה ונביאים ראשונים נוסח זאכו – חטף את אשתו הראשונה חבובה מבית אביה, שסירב לתתה לו, וארבעים פרשים סייעו עמו. מעשה זה סיפר לי חכם אליהו בעצמו.

כן קבועים טיולים לילדים, תלמידי בתי-הספר, ‘סִירָאנֵי תַלְמִידֵי’, ואף הם בוחרים להם ראש, ‘אורוְית תלמידי’ ו’שמש תלמידי' – שמש בסעודות, או יותר משמש אחד, דבר קבוע הוא, ושניים חוטבי עצים. מלבד הטיולים בפסח ובשבועות, בחנוכה ופורים¹⁵³, מסרים טיולים בזמנים מסוימים, כגון בזמן שאחד התלמידים מסיים לקרוא את התורה. בשעת הטיולים אוסף ה’ראש' כסף מן התלמידים, ויש גם קופה ציבורית לכך מנדבות עולים לתורה וחתנים ושושבינים ובעלי ברית-מילה. בשעה שתלמיד מסיים את קריאת התורה, אבי התלמיד הוא הנותן על-פי רוב את הכבש ששוחטים בשעת הטיול וצולים את בשרו. כן מזמינים אנשים עשירים לטיולים, והללו מביאים עמהם עראק. גם בשעת הטיול לגדולים נמצא מקום מיוחד לתלמידים, ‘דּוּכֶּי-תלמידי’. חבורה של נשים, ואשת המלמד בראשן, מבשלות לתלמידים את ארוחת הצהריים.

ה    🔗

חיי האמונה והדת של יהודי כורדיסתן מתגלים יותר במנהגים מאשר במצוות יבשות והדקדוק בהן; ויש לציין, שבית הכנסת אינו משמש אלא מקום לתפילה. ביישובים העתיקים ביותר היה בית-הכנסת, ‘כשנתא’ או ‘צלולת’, מחוץ ליישוב, על-יד נהר או מעניין, כפי שהיה בתקופת התלמוד, עתים בריחוק חצי שעה משם, ולידו גם מקווה לנשים. כך היה בזאכוּ, דוהוךִ, בית-תנורא, אוֹרַא, נֶירוא, ג’אלא, ביג’אר, אוּשנו ואקרא¹⁵⁴. בבית-הכנסת היו מתכנסים בלילות שבועות והושענא-רבא לשם תפילה וקריאה, אבל אין הוא משמש מקום מועד לציבור, אף אין סומכים לו את בית-הדין ולא את בית ה’חכם' ולא את בית הקהילה, אף-על-פי שלמעשה היו כל ענייני הקהילה נידונים בבית-הכנסת. ההכנסות באו ממכירת העליות והכיבודים בבית-הכנסת וגם מקופת ה’אַריכא' – קופת ‘הערכה’ – גרוש לנפש לשבוע. בקצת מקומות השמש אוסף כל יום מבאי בית-הכנסת או נשים ‘גבאיות’ – ‘גִבֵּיתִּי צאדאקה’ – מעות מן הנשים. כן באו הכנסות מקנסות ונדבות ומהקדשות של בתים, כל הכספים נמסרים לידי הגבאי, והוא המנהל את בית-הכנסת ומספק את השירותים לבית-הכנסת: ניקוי ושמשות, אף-על-פי שיש שמשים שאינם מקבלים שכר ועושים את מעשיהם נדבה, ופרנסתם ברווח מן הלחם שהם מאספים בכל יום שישי לעניים. מבית-הכנסת אין הם מקבלים אלא עראק ובגדים לפסח, ואף החזן לא היה מקבל מידי הגבאי את כל משכורתו אלא מקצתה, וזו היתה משתלמת לו מכספי הקנסות והתרומות ומנדבות שנדבו אורחים כשעלו לתורה; ושאר שכרו היה מקבל ממלאכותיו האחרות שהיה עושה, שכן דרך כלל החזן משמש גם שוחט ומלמד וסופר כתוּבּות וגטין. ואילו בהכנסות של מכירת העליות הקבועות היו משתמשים לצרכים שבצדקה, כגון: תמיכה לעניים בני העיר או לעניי עיר אחרת, תכריכים לעניים, תשלום הוצאות לשליחים הבאים מארץ-ישראל, ובשעת הצורך גם לפדיון שבויים¹⁵⁵. היחיד שעתים ניתנה לו דירה בחצר בית-הכנסת הוא השמש¹⁵⁶. לעתים נמצא בית-הספר בבית-הכנסת, כגון בזאכו ובעמידיה, אבל בדרך כלל מקומו בביתו של המלמד¹⁵⁷.

ההוצאה וההכנסה היו מתנהלות על-ידי הגבאי, שהיה על-פי הרוב עשיר ובן משפחה מיוחסת, והיה עוסק בדבר שלא על מנת לקבל פרס. רק בזמנים האחרונים היו קצת גבאים שקיבלו איזה שכר בעד טרחתם.

הארכיון של קהילה מסודרת בכוּרדיסתן הוא פנקס הקהילה, ‘דפתר-כנשתא’, המכיל רשימת הנכסים המיטלטלים של בית-הכנסת. את רשימת המתים, ‘דפתר-מיתי’, מסדר החזן¹⁵⁸.

הרבה מנהגים כרוכים בקברי הקדושים, שעולים אליהם לרגל. כמה בתי-כנסת שבכוּרדיסתן מיוחסים לנביאים, כגון בתי-הכנסת שבעמידיה: בית-כנסת יחזקאל הנביא, שלפי אגדה שבידי יהודי עמידיה נבנה לכתחילה על-פי התכנית של בית-המקדש כציורו שבספר יחזקאל¹⁵⁹. וכן כנשתא עזרא הסופר שבאותה העיר, בשכונה התחתונה¹⁶⁰. מערות אליהו נמצאות ליד בתי-כנסת כמו בארצות מזרח אחרות כגון בגַ’וְבָּר הסמוכה לדמשק ובחלב בסוריה וגם במצרים; מערות שבהן נגלה אליהו נמצאות בבית-תנורא¹⁶¹, בג’ונדֶיךִ, הרחוקה מאקרא מהלך שעה וחצי – ‘היא העיר נֶרֶם בפי היהודים’¹⁶², וכן בג’זירי, עיר עתיקה של יהודים, על נהר חידקל¹⁶³. כמו-כן נזכרים בכרכוך קברות דניאל וחבריו, או של חבריו בלבד: חנניה, מישאל ועזריה¹⁶⁴, וכן קבר עובדיה בג’נוּכָּה¹⁶⁵, או אצל בית-הכנסת של עזרא¹⁶⁶. קברות יותר מאוחרים מקדושי יהודי כּוּרדיסתן הם: קבר בי-חזאני הקדוש שבקברי עמידיה¹⁶⁷, וכן קברו של ר' נתנאל הלוי בברזאני¹⁶⁸. המפורסם שבקברות הוא קבר נחום הנביא האלקושי שבאלקוש¹⁶⁹, מדרום לדוהוךּ, מהלך שש שעות¹⁷⁰, או בריחוק שתי שעות-נסיעה מזרחה במכונית, מדרום לחורבות נינוה¹⁷¹. קבר זה, הנמצא בקרבת גבעה הנקראת ‘הר-סיני’¹⁷², נמצא בתוך מערה בפנים בית-הכנסת, ששיעורו כמידת בית-הכנסת של ר' מאיר בעל הנס בטבריה, והמערה שבו שיעורה כשיעור מערת קבר ר' מאיר. בית-הכנסת נמצא בתוך חצר רחבת-ידיים, ויש בו מקום לאלף איש בערך ושני שערים לו. מלבד קבר נחום נמצאת עוד מערה קטנה בבית –הכנסת הזה, הנקראת בשם ‘מערת סית (גברת) שרה’, שלפי מסורת יהודי כּוּרדיסתּן היא אחות נחום הנביא או קרובתו¹⁷³. מימיו של ר' דוד דבית הלל, ברבע הראשון של המאה הי“ט, מזכירים מקום זה; ור' דוד מנה עוד בשעתו באלקוש שלשים משפחות יהודים¹⁷⁴. גם המיסיונר שטרן ביקר בה באמצע המאה הי”ט¹⁷⁵. לפי בנימין השני גרו בכפר ארמנים בלבד ולא היו בו יהודים¹⁷⁶. בראוור מציינו כ’כפר כשדי‘¹⁷⁷. לפי בנימין השני היו מפתחות הבית שמורים בידיה של אשה מוסלמית, שגרה סמוך למקום הזה, והיא שהעלתה נר-תמיד על הקבר ופתחה אותו למבקרים. לפי אבו עבד-אללה היה יושב באלקוש ישיבת-קבע יהודי אחד משרת של ה’גבאי של הקבר’, שהיה לפי דבריו מבית יעקב צמח מאשור (ממוֹצוּל)¹⁷⁸.

זמן העלייה לרגל על הקברות הוא בין פסח לעצרת. בכוּרדיסתּן מיוחד חג השבועות להשכרת המתים. כן מברכים בו ‘שהחיינו’ על הפירות, לעילוי נשמת המתים. בחג זה נוהגים בעמידיה לעלות על קברות ‘בית חזאני’; ביום הראשון של החג – הגברים, וביום השני – הנשים. קברים אלה מקודשים בעיני יהודי כּוּרדיסתּן, שכן קודם שעולים אליהם טובלים במקווה כשרה ולובשים בגדים חדשים ועוברים לפני הקבר ומנשקים אותו. כן עולים בחג השבועות¹⁷⁹. גם אל קבר דניאל שבכרכוך, מבקרים במערת אליהו שבבית-תנורא ועולים אל קבר ר' נתנאל ברזאני שבברזאני. בשבועות מדליקים בבתי-הכנסת נרות נשמה של שמן ושל שעווה לזכר המתים. כמו-כן נזכר מנהג זביחת בני-בקר על המצבות של קברות צדיקים בזמן עצירת גשמים¹⁸⁰. המקום שאליו היו עולים בחג השבועות מכל קצות כּוּרדיסתּן ובבל עד פרס הוא קבר נחום האלקושי. קהילות שלמות היו יוצאות מעריהן לפני חג השבועות ועולות אל מקום קבר נחום, וכל קהילה וקהילה היתה מביאה אתה את ספר-התורה שלה. בשירה ונגינה, במחולות וריקודים הם באים. כל קהילה וקהילה עורכת שם תפילתה בפני עצמה, וקהילה קטנה מצטרפת את שתיים-שלוש קהילות קטנות כמותה ומתפללים כאחד. העליות לתורה הנמכרות במחיר רב כולן, מ’כהן' ו’לוי' עד שלישי ואילך עד ה’משלים' – ‘אחרון’ של האשכנזים, ובייחוד המפטיר. מחיר ה’הפטרה' היה עולה עד לירה שטרלינג, שלפי ערך המטבע אצלם הוא מחיר רב מאוד. לאחר התפילה עולים אל ‘הר סיני’, המרוחק מקבר נחום מהלך עשרה רגעים, ושם מתפללות כל הקהילות כאחד. ומן ההר יורדים לקבר נחום, והירידה נמשכת כשלוש שעות, והיו רוקדים בשעת מעשה ומשחקים בחרבות, לפי שהקהל חמוש בכלי-זין. הזכות לשאת את ‘ספר התורה’ עשר אמות נמכרת בכסף מלא. קבלה היא בידם, שכל הוצאות שאדם מוציא על העלייה בחג אל קבר נחום ועוד עשרה שערים הוא חוזר ומרוויח בדרכו שהוא חוזר לביתו, ולא יאוחר מן השבוע הראשון לשובו הביתה. ומעולם לא ניזוק אדם בעלייתו לשם ובחזירתו, ואפילו הנופל מן החמור והפרדה בדרכים מסוכנות אינו ניזוק. וכן מסוגלת העלייה לריפוי מחלות. העולה שואב שם שמחה כמים, והרבה אגדות מסופרות על נפלאות קבר נחום¹⁸¹.

מלבד המנהגים והטכסים הנעשים במקומות הקדושים, יש בידי יהודי כּוּרדיסתּן הרבה מנהגי אבלות¹⁸², הכרוכים בסעודות וב’קריאות‘, כפי שהכרנו למעלה, ובלבוש, בייחוד בלבוש הנשים ובתסרוקות שערן. בשנת האבל נזהרים האבלים שלא להשמיע קול גבוה, ולא זו בלבד שנזהרים מלריב ומלהתקוטט – דבר שכיח אצל הכּוּרדים ברחובות בשבתות אחר הצהריים כטוב לבם בעראק – אלא אפילו נזהרים מלדבר בקול רם, וחמוּר הדבר בעיניהם כל כך, עד שאין אוכלים בשנת אבלות גרעיני דלעת וגרעיני אבטיחים ואגוזים^183*, שפיצוחם משמיע קול. הסעודות שהיה הנפטר רגיל לאכול בחייו שחרית וערבית היו נוהגים בזאכו לשלחן לחכם או לחזן יום-יום במשך כל שנת האבל, והיא סגולה לעליית הנשמה. בעמידיה שולחים בכל הימים של שנת האבל ערב-ערב קערה של תבשיל לעניים שמברכים עליו, והוא נחשב תיקון לעליית הנשמה. בעונת פרי חדש קונים האבלים פירות ומחלקים אותם לכל המזדמן להם ברחוב שיברך עליהם, ואף הוא מועיל לעילוי הנשמה. בראש-חודש אדר ובפורים ובתענית אסתר משגרים לביבות לבית-הכנסת ולבית-הספר; משפחות שמתו עליהן ילדיהן נוהגות לשלוח במשך שלוש שנים ביכורי-פירות לקרובים, ולעניים נוהגים לשלוח עוגות ממולאות אגוזים ותמרים וכן ל’כֶתָאב’ (ל’חדר'), כדי שהמלמד והתלמידים יברכו עליהם לעילוי הנשמות. בעמידיה נשמרה גם תפילה מיוחדת לכך. בחג המתים בשבועות מביאות הנשים שבעמידיה מאכל ומשקה לחברי ‘חברה קדישא’. כן מביאים האבלים בחג זה קערות של כמה מיני פירות רעננים חדשים לברך עליהם ‘שהחיינו’, ומהדרים במנהג זה ומביאים פירות ממרחקים – מבגדאד¹⁸⁴. המנהג שהאבל עובר לפני התיבה במוצאי שבתות, שעה שהנידונים חוזרים לגיהינום לאחר מנוחת השבת, וסגולתו לתקנת המתים, ידועים גם בתפוצות ישראל, ואפילו בתפוצות האשכנזים. בכּוּרדיסתּן עורכים תפילות כאלו במוצאי שבתות וגם בערבי שבתת בכל שנת האבל. בייחוד נוהגים הגברים ללכת לבית האבל במוצאי שבתות של החודש הראשון או במשך כל השנה, להבדיל שם ‘הבדלה’. האבלים זורעים קורנית (באסיליקום) על גגות בתיהם, כדי לברך עליה בהבדלה במוצאי שבתות, הנפטרים אינם יוצאים מיד מחברת הקהילה; בחודש אלול, כשהשַמש קורא את הבריות בשמותם ומעוררם לקום ל’סליחות‘, הוא עובר על הבתים שגרו בהם אנשים שנפטרו לא מכבר, וקורא גם בשמותם. וכן תולים בסוכה צורות הציפורים המורות מניירות צבעונין לנשמות החכמים. הנשים נוהגות לעלות אל הקברים למחרת יום הקבורה, לפי שאין הנשים מלווֹת את המת, ומזלפות על הקבר מי-ורדים. בעמידיה הן עושות כן שלושה ימים, ובזאכוּ – כל ימי השבעה. והן מניחות על קברו את בגדיו שהיה לובשם בחייו ובוכות עליהם. בזאכוּ עולים אל הקברים כל ראשי-החודשים של השנה הראשונה. זמנים מיוחדים לעלות אל הקברים הם החגים – כמנהג המוסלמים. עולים אל הקברים בימי חג הפסח ובסוכות ובייחוד בתשעה-באב, כנהוג גם בהרבה מארצות הגולה באירופה. בייחוד נוהגים לעלות בערב ראש-חודש ניסן, כבכל גלויות המזרח, ויום זה קרוי: יום ה’משמרה’. בארץ-ישראל היו נוהגים לבקר ב’משמרה' שנייה בערב ראש-חודש אלול.

מעשי הסגולות הכרוכים במנהגים הללו מרובים אף הם. שיירי הבד שנשתיירו מן התכריכים של חכם או של זקן נכבד משתמשות בהם נשים שמתו עליהן תינוקות ותופרות מהם בגד לילד שנשאר בחיים. כן מתקינים מהם קמיעות ותולים אותן בצווארי הילדים. האכילה מן הסעודה הנערכת קודם ללוויה של זקן או של זקנה נחשבת לסגולה. הגחלים, שנשתיירו מן האש שחיממו בה את המים לרחוץ את המת, משמשות סגולה לאהבה. הצעירים נוטלים אותן כשהן עדיין לוחשות, מכבים אותן ולוחשים עליהן: ‘כשם שכיביתי גחלת זו, כן יכבה לב אהובתי ולא תאהב אלא אותי’. את הפחם הוא טוחן עד דק וזורה אותו לרגלי אהובתו. בשקיקים המלאים פתיתי-סבון המשמשים לרחוץ בו את המת, משתמשות אמהות שמתו ילדיהן לרחוץ בהם את ילדיהן שנשארו בחיים וכן את בנותיהן ברחיצה ב’ליל הבנות' שלפני הפורים.

עניין נכבד במנהגים של יהודי כּוּרדיסתּן הוא ה’קרבאן‘, שפירושו בלשון תרגום גם ‘כפרה’ ופדיון. רגילה בפיהם המימרה: ‘אנא קורבאנך’ – כפרתך אני. בלהג התרגום אין משתמשים כמעט כל עיקר במלה ‘כפרה’ אלא ב’קורבאנא’.

בגליל הפרסי של כּוּרדיסתּן בסינה, נשתמרה ממש צורה של קרבן ציבור. בתשעה באב אוספים כסף מבני-העדה, קונים פרה ושוחטים אותה במקום קדוש לפני שער בית-הכנסת כ’כפרה' – קורבאנא. את בשרה מחלקים לעניים, ורק מקצת ממנו לוקחות אמהות להאכיל את בניהן, שסגולה בו למזל-טוב. ואין אשה מכינה את ארוחת-הערב שלאחר הצום אלא לאחר שחיטת ה’קרבן', וכן אין נועלים נעליים אלא לאחר שחיטתו. מעין זה נהוג גם במקומות אחרים בשחיטה שבתשעה-באב. בעמידיה טובלים השוחטים את אצבעותיהם ארבע פעמים בדם וזורקים אותו לארבע רוחות העולם. ועושים סימן בדם על צוואריהם, פניהם ומצחיהם. אומרים הם, שזכר הוא לנשחטים בשעת החורבן. בזאכו, שבה שוחטים על-יד נהר, מורחים הנערים את עצמם בדם ואומרים שדמו של ‘לֵיל הודַ’א’ – שד היהודים הוא שנהרג, ואפילו ‘קרבן לפרעה’ נזכר בשבת בשלח. אפשר מיוסד הדבר על האגדה שחזר פרעה בתשובה. מנהג כזה נהוג גם בערב יום הכיפורים. בדרך כלל הכפרות הן תרנגולות כמנהג כל ישראל, אבל המשפחות העשירות לוקחות כבש, ואף הוא נשחט בחצר בית-הכנסת לאחר שסמכו כל בני המשפחה את ידם על ראשו. מלבד קרבנות שהזמן גרמם, של ציבור ושל משפחה, יש גם ‘קרבנות שלאחר מחלה’, וכן למְקַשָה לילד נותנים את דם הכבש או את דם התרנגולות על המקום שהיולדת שוכבת, ובעמידיה– עליה עצמה. בזאכו שוחטים תרנגול ותרנגולת לכפרה, ובסינה שוחטים תרנגול ותרנגולת לאחר החליצה לשם כפרה. כן נשאר זכר לקרבן היולדת: כשנולד בן שוחטים העשירים כבש והעניים תרנגולת ומחלקים את הבשר לעניים. בכפרים נהוגה שחיטת כבש לכלה. כשזו מגיעה לבית החתן טובעים על הדלת צורת כף-יד וחמש אצבעות ביד הטבולה בדם הכבש. צורת כף-היד במזרח היא שמירה מפני עין-הרע.

מעין קרבן טהרה נהוג בסינה, ששוחטים תרנגול ותרנגולת, כפרה לזוג צעיר, ארבעים יום לאחר נישואיהם. ולאחר מכן חייב הזוג הצעיר לטבול טבילת טהרה במקווה כשרה. בארבל שוחטים בעת הנישואים תרנגול ותרנגולת, שמביאים אותם מבית הורי הכלה, ‘כפרה’ לזוג, והחתן והכלה אוכלים ואתם. בשעה שמניחים בעמידיה ובסינה אבן-היסוד לבניין בית, שוחטים תרנגול לבן וזורקים את דמו לתוך החפירה, ומניחים את ראש התרנגול בחפירה ומניחים עליו את אבן-היסוד. בזאכו שוחטים ב’סוּפַּא‘, היינו: האולם האמצעי בצד מערב, המכוּון כנגד ירושלים, וה’חכם’ – מרבני הקהילה המשתתף בטכסים אלה – שם מקצת מן האדמה שבלעה מן הדם, בארבע פינות הבית. וכבר הזכרנו למעלה קרבנות על קברות צדיקים. רעיון הקרבן בא לידי גילוי גם בשעה שאדם מביא את בנו להכניסו לבית-לימודו. משהוא מביאו ראשונה אל בית-לימודו הוא אומר: ‘מִכְוַתִתְּ קורבן תא אִסְתָּאדִ’תּ עוֹלָם’ – כקרבן לריבונו של עולם. והרי הספר שבו מתחילים הילדים ללמוד הוא ספר ‘ויקרא’, שעניינו הקרבנות. ויש להעיר, שעצם השם הפרטי ‘עַלְוָאן’ פירושו ‘עולה’, ‘קרבן’, ומכנים בו לסגולה ילד שאחיו הקטנים מתו על פני הוריהם. וכבר הזכרנו לעיל מנהג זביחת בני-בקר על קברות צדיקים בשעת עצירת הגשמים.

עניין חשוב הוא הדלקת הנרות, חוץ לנרות שבת ויום-טוב, והיא נעשית בעסק גדול. הזכרנו את נר יום-הכיפורים, ‘שמא מבורך’, שני מטרים אורכו ושלושים סנטימטרים עוביו, שהשַמש מתקינו על חשבון בית-הכנסת, ובעמידיה מן הכסף הנאסף בשעת המלקות בערב יום-הכיפורים, ומוליכים אותו לבית הכנסת בערב יום-הכיפורים בצהריים, מקושט מטפחות וזר שושנים בתהלוכה, בריקודים ותופים. הזכות להוליך את הנר לבית-הכנסת ולהדליקו נמכרת בבית הגבאי. הקונה נושאו על גבו ומוליכו לבית-הכנסת ברוב עם, והנשים עומדות על גגות הבתים וזורקות עליו חיטה וצימוקים. נר זה אינו נר נשמה אלא ‘נר-החיים’; מעמידים אותו כנגד ההיכל ומסביב לו ‘נרות שמן’ לחיים. ההורים מדליקים נרות-חיים לילדיהם והנשים לבעליהן. הנר הגדול נשאר דולק ואין מכבים אותו אלא למחרת יום-הכיפורים. לאחר מכן משתמשים בו להבדלה במוצאי שבתות. עניין רב עושים בזאכו גם ל’נר המגילה', שַׁמְאִיתְּ-מֶגִלָא, הדומה לנר שעושים בערב יום-הכיפורים. הזכות להחזיקו בשעת קריאת המגילה נמכרת בפומבי. נר זה מכבים מיד לאחר קריאת המגילה, ומשתמשים בו כל השנה להאיר לפני הקורא בתורה באשמורת הבוקר; ומוכרים את הזכות להחזיק בנר במשך כל השנה בשעת קריאת התורה. בשעת קריאת המגילה מחלק השמש נרות קטנים, נר לכל חבורה המעיינת במגילה, והילדים מחזיקים נרות אלה בשעת הקריאה. בעמידיה נר גדול מוקף נרות קטנים דומה לנר החתן, ונוסף על הנרות הקטנים לבעלי המגילות יש עוד שבעה נרות המסמלים שבעת עמודי העולם, ומעמידים אותם שקוראים עליה. נרות נשמה שעושים בסינה גבוהים כדי מטר אחד ומדליקות אותם ביום-הכיפורים בבית-הכנסת המשפחות למתיהן. בשנת האבל למת מדליקים בשבתות ובמועדים נרות בבית-הכנסת. נרות חנוכה מדליקים תמיד כל הגברים הנשואים, האב והבנים, ויש גם שילדים מדליקים נרות לעצמם, ואפילו נשים, כפי שהזכרנו למעלה.

נר למתים מדליקים בבית-הכנסת במשך השנה הראשונה והוא דולק יומם ולילה. ועתים מרובים נרות תמיד כאלה בבית-הכנסת, הכול לפי גודלה של הקהילה. נוהגים להדליק נרות-נשמה בשבתות ובימים טובים, ובייחוד בחג השבועות. גם בשעת הנישואין משמש הנר שַׁמְאִתּ כִתְּנָא' – נר החתן, הוא הנר שמלווים בו את החתן לבית הכלה. עבה הוא וגדול, ובסיסו כיכר שעווה גדולה, ועליה מסביב לנר הגדול שבעה נרות קטנים, סמל לשבע ברכות שמברכים בשעת הנישואין. הנערות מלווֹת את החתן ומקיפות אותו ובידיהן נרות קטנים. האנשים מחזיקים לפידי-עץ ונרות, נוסף על הנרות שבידי השושבינים. אמו של החתן מרקדת לפני הכלה בבואה לבית החתן, ועל ראשה קערה ובתוכה נר בן שבעת פתילים. הנר האמצעי דולק שבעה ימים ושבעה לילות בחדרו של הזוג הצעיר. בלילה שלפני ברית-המילה מביא השמש מבית-הכנסת אל בית היולדת את ‘קַנדֵלֶתּ אליהו הנביא’, מנורה שהיולדת מדליקה אותה. היולדת זורקת מטבע לתוך קערה של מים העומדת על ה’קנדלא', וכל הנשים והאנשים מדליקים במסיבה זו נרות קטנים, ונותנים לתוך הקערה מטבעות-צדקה לעניים.

נוסף על הנרות עורכים עוד הדלקות, ותמיהה שדווקה הדלקת ל"ג בעומר איננה להם. כנגד זה נערכים משחקי אש ומדורות, והעיקר שבאותן הדלקות היא שרפת המן וזרש, שעושים מסמרטוטים ותולים אותם על גבי צלב של עץ. כן עוסקות גם נערות בהכנת בּוּבוֹת מעין אלו, ואף בחנוכה בסוף שמונת הימים עושים שרפת אנטיוכוס.

אף המים כמה מנהגים כרוכים בהם. יום ה' בשבוע הוא יום הרחיצה לנשים בנהר, ועושים אותו בשירה ובריקודים. וכן היתה גם רחיצת הגברים בערב-שבת נעשית בשמחה. נוסף על טבילת הטהרה הרגילה לנשים נוהגים החתן והכלה לטבול בסוף שבעת ימי המשתה, וכן בגמר סדר החליצה ליבמה ולגיסה החלוץ. רחיצת החתן לפני החתונה נעשית בעסק גדול על שפת הנהר, בתוף ובחליל וגם בסעודה, וכיוצא בזה טבילת הכלה. מעשה מיוחד הן שתי הרחיצות, שהנערות רוחצות בשני השבועות שבין ראש-חודש אדר לפורים. מן הסגולות התלויות במים הוא השימוש בפתיתי סבון שרחצו בהם את המתים; נשים ששיכלו ילדיהן רוחצות בהם את ילדיהן החיים. בט"ו בשבט יוצקים מים על ראשן של הנערות, לסגולה שיצמח שערן. כמו כן ידועה להם הסגולה, הידועה גם ליהודים בארצות אחרות, שהמים שהכוהנים רוחצים בהם את ידיהם קודם שהם עולים לדוכן ביום-הכיפורים, שתייתם יפה למחלות ומועילים לנשים עקרות שתיפקדנה. אף רוחצים בהם את העיניים לרפואה. אשה מעוברת שנבהלה ממלאים קערה מים, ונותנים בה שבעה שפודים ומניחים אותה בלילה בחוץ שיאירו הכוכבים עליהם. כן שותים לסגולה את המים ששליחים מארץ-ישראל רוחצים בהם את רגליהם.

עניין הקטורת נוהג לשם גירוש שדים ורוחות רעות. נערה, שבידה מחתה מלאה קטורת הנותנת ריח טוב, עוברת לפני החתן בשעה שהוא הולך בתהלוכה אל בית הכלה. כמו כן מקטרים את התכריכים בקטורת מפרי העפצים, קודם שמלבישים אותם את המת. אגב עניין הקטורת יש להזכיר, שהחתן בשעה שהוא הולך לטבול בנהר לפני חופתו נושא עמו מקטורת ארוכה – ‘בַּסִיכָּא’ – והוא חייב לעשן בה על גדות הנהר; והוא מנהג שעממים הכורדים נוהגים בו. כנגד זה אסור לעשן בשעת הקידושין ובשעת שבע-הברכות, שכן העישון בשעה זו מזיק לכלה ויכול לעשותה עקרה. וכן אסור לעשן ב’גְנוּנֶי‘, היינו בחופה שתחתיה יושבים התן והכלה כל שבעת ימי המשתה. אורחים המבקרים אותם בימים אלה אסור עליהם לעשן ב’גנוני’.

ו    🔗

כדאי לציין, שהרבה מנהגים והלכות קדומות מימות התלמוד ולפניו, שכמעט נשכחו או נשתנתה צורתם, היו רוֹוחים בין יהודי כּוּרדיסתּן עד לדורות האחרונים. רמז למנהגים קדומים שנהגו בסביבות אלה אנו שומעים כבר בתקופת המשנה, לעניין ההלכות של נחום המדי. על ההלכות שהעלה ממדינתו אומרים לו בארץ-ישראל: ‘נשתקע הדבר ולא נאמר’¹⁸⁵. ויש גם עניינים, שלכאורה נאסרו בהלכה והוסיפו להתקיים כאן. כן יש במנהגי יהודי כּוּרדיסתּן כדי לפרש הרבה ממה שאנו מוצאים בתלמוד. ואין אני מביא כאן אלא משהו ומניח אני לבקעה זו שיתגדרו בה תלמידי-חכמים ותיקים. והרי כמה עניינים:

(1) המנהג שהילדים מתחילים ללמוד בספר ויקרא – הידוע גם במקומות אחרים – מיוסד על המדרש; ‘התינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויעסקו בטהורים’ (ויקרא רבה, ז, ג). האב מוסר את בנו למלמד במלים: ‘מַכְוַתִּתּ קָרְבָּן תַא אִסְתָּאדִ’ת עולם’ – ‘כמו קרבן לריבון העולמים’ (בראואר, עמ' 204). וכן נמצא בזוהר (במדבר, קסד): ‘קרבנא דרביא כד קריבבר נשבריה לבי-ספרא או לעלה דא הוא קרבנא שלים’. וראה גם מסכת כלה רבתי, פרק ח, בסיפור ר' מאיר שאמרו לו: ריח ניחוח אשה לה' בעוסקים לשמה' (כלה רבתי, הוצאת ר' חיים מנדל ב“ר אברהם שמואל,ירושלים תרע”ב, ספרא דדיינא, דף כה, א).

(2) תפילתו של ר' נחוניה בן הקנה בצאתו מבית-המדרש (ברכות כח, ב) נשמרה בפי הילדים. שאומרים אותה בצהריים ובערב בצאתם מבית-לימודים¹⁸⁶.

(3) הנשים קוראות שמע עד ‘ובכל מאדך’, ראה בעניין זה ירושלמי ברכות דף יג, ב, בדבר קריאת שלושה פסוקים ראשונים או אפילו רק פסוק אחד.

(4) בניית בית הכנסת ובית הטבילה מחוץ ליישוב ועל-יד נהר¹⁸⁷, נמצא גם בתלמוד, כגון: עירובין כא, א. וכן מכילתא שמות יב, א: שהקב“ה נדבר עם הנביאים בחו”ל לא נדבר עמהם אלא במקום טהרה על המים. ראה גם ‘כי גרסיתי גרסו על נהרא דמיא’ (בבלי הוריות יב, א).

(5) עזרת-נשים שבבית-הכנסת שעושים אותה גזוזטרה למעלה, נמצא במשנה סוכה ב, ב, בעניין שמחת בית השואבה. דבר זה רגיל גם במקומות אחרים במזרח וכן היה בבית-הכנסת של ר' יוחנן בן זכאי בירושלים.

(6) בית-הכנסת שמקפידים לעשות את רצפתו למטה מן האדמה ויורדים במדרגות¹⁸⁸, הוא על-פי המדרש לפסוק 'ממעמקים קראתיך ה'' (ברכות יא, ב).

(7) מי שבנה בית חדש עושה בו לימוד בלילה הראשון על סמך המאמר בתלמוד: כל בית שאין נשמעין בו דברי תורה בלילה אש אוכלתו (סנהדרין נב, א).

(8) בעמידיה קורין בפורים את המגילה בבוקר רק בלשון תרגום, וכן ההפטרה בשבתות. בעניין קריאת המגילה בלשונות לעז עיין מגילה, דפי יז-יח, ורמב"ם, משנה תורה, הלכות מגילה, ב, ג-ד.

(9) בארבל תוקעים בשופר בערב שבת במקום גבוה על ראש המבצר (שבת לה, ב: ‘בראש גגו’). בבית תנורא היו תוקעים שלוש פעמים: תקיעה ראשונה לעובדים בשדות שיחזרו לביתם; שנייה – לעובדים בגנים שהם סמוכים לבתיהם, ושלישית סימן להדלקת הנרות (שם, דברי ר' נתן הבבלי, ומזכיר שם שהבבלים מנהג אבותיהם בידיהם).

(10) מדליקים נר שבת בשמן-קיק, אף-על-פי שבמשנה נאמר שאין מדליקים בו. וכנראה שיש לראות בזה את רושמה של המחלוקת בין שמואל הבבלי, שאומר שהכוונה לשמן עוף ששמו קיק, ובין ריש לקיש שהיה בן ארץ-ישראל, הסומכו ל’קיקיון דיונה' (בבלי שבת כא,א).

(11) הדברים שלפי המשנה (שבת ב, ז) צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה: ‘עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר’, נשמרו בכּוּרדיסתּן בשינוי צורה: ‘הדליקי את הנר, סדרי את הבית, טמני את החמין’, וביתר דקדק בדרך שאלה: ‘טמנתן את החמין, הדלקתן את הנר, סידרתן את השולחן? תפסו מהר את השבת’. ויש להוסיף, שאפילו המנהג לומר דברים אלה בלשון רכה (דברי הבבלים רבה בר רב הונא ורב אשי, שבת לד, א) נשמר במנהג יהודי כּוּרדיסתּן.

(12) דבר הרחיצה לכבוד שבת או הטבילה (שבת כה, ב). ערב שבת מביאות נשי כּוּרדיסתּן אל הנהר קלחת ומחממות בה את המים לרחיצה לשבת. בתלמוד שואלים על דבר זה אם רשות הוא או חובה, ונזכרים דברים בשם ר' יהודה אמר רב מנהגו של ר' יהודה ב"ר אילעי: ‘מביאין לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו’(שבת, שם).

(13) בקניית הצרכים לשבת עוסקים הגברים, וכן בהכנת המאכלים. דבר זה מסופר על כמה חכמים שנהגו כן (שבת קיט, א).

(14) הדרשה של החכם בשבת לאחר המנחה בבית-הכנסת בפרשת השבוע (ביצה טו, ב; ספרא, פרשת אמור, סימן יז).

(15) עניין נגינה בחצוצרות והכאה בתופים בשבתות ובמועדים, שאין נוהגים במקומות אחרים, מבוסס על ההלכה, שזו חכמה ואינה מלאכה (שבת קיז, ב), אף-על-פי שבתלמוד נאסר לשיר בשבת (עירובין קד, א). ויש לברר, אם המנגנים היו יהודים או הקפידו לשכור מי שאינם יהודים.

(16) היציאה בכלי-זין בחגים – בייחוד בשבועות – וגם בשבתות לשם שעשוע מיוסד על ההיתר הנאמר גם במשנה לפי ר' אליעזר. אביי הבבלי נוטה להתיר (שבת סג, א).

(17) מנהגי חנוכה:

(א) לנר חנוכה משתמשים בכל השמנים, כגון שמן-קיק, חלב-כבשים וחמאה, וכן אמרו החכמים הבבלים: א"ר זירא אמר רב שמנים שאמרו חכמים אין מדליקים בשבת מדליקין בהן בחנוכה (שבת כא, א. ועיין שם, רב הונא ואביי, ושם ב).

(ב) מדליקים נר חנוכה אצל הקיר שכנגד הדלת ולא בחוץ (עיין שבת כב, ב, הוויכוח בעניין זה, והשווה רש"י שם, שכיוון לנכון שהדליקו בפנים – 'שבתיהן היו פתוחים לחצר).

(ג) כשאין האיש בביתו ביאם ילדי בית-הספר ומדליקים במקומו. וכן מזכיר ר' זירא, שמשנשא אשה ונסע מביתו, לא היה מדליק במקום שבא לשם, משום שמדליקין בשבילו בבית (שבת כג,א).

(ד) נר חנוכה מדליקים כל בני הבית הנשואים. ויש גם שהילדים מדליקים נרות לעצמם. וכן בתלמוד: ת"ר מצוות חנוכה נר איש וביתו (היינו הנשואים) והמהדרין נר לכל אחד ואחד (שבת כא, ב).

(ה) אוספים כל שמונת ימי חנוכה את שיירי השמן ושיירי הפתילה ובסוף החנוכה עורכים בהם מדורה גדולה בחצר והאנשים רוקדים סביבה. אפשר שמנהג זה בא לציין, שאסור להשתמש בשיירים כשם שאסור להשתמש באור, אלא לראותו בלבד (שבת כא, א-ב). אבל יש מקומות שעושים משיירים אלו מין גומי ללעיסה.

(18) כלי מיוחד, ‘כוּרָזָא’, משמש לנטילת ידיים, ובאמת בתלמוד נזכר שהתקין להם ר' יעקב לשם כך ‘כוזא’ או ‘נטלא’ (חולין קז, א).

(19) בענין פסח נשמרו מנהגים המזכירים הלכות קדומות, ופעמים גם שאינן ידועות:

(א) נזהרים לאפות את המצות בטהרה ואין אשה נידה עוסקת באפייה, וכן כשמכינים את הבשר המשומר, ‘קַלְיָא’, אסור לאשה נידה להיות שם בשעת מעשה. בעניין המצה המשמשת סמל לטהרה עיין ברכות יז, א, וזוהר המובא בערך ‘מצא’ באנציקלופדיה ‘אוצר-ישראל’ לאייזנשטיין.

(ב) ענין שאיבת המים המיוחדת ללישת המצות נזכר בתלמוד בעניין החובה להכין ‘מים שלנו’ (פסחים מב, א).

(ג) יש מקומות שאין שורפים את החמץ אלא משליכים אותו לנהר (פסחים כח, א. וכן פסקו הגאונים. עיין 'מגיד-משנה- לרמב"ם, הלכות חמץ ומצה, ג, יא).

(ד) נוהגים חומרה יתרה, שאין מניחים למי שאינו יהודי להיכנס לבית בפסח, מחשש שמא יכניס לתוכו חמץ, ונמצאו עוברים על בל ייראה. מנהג זה ידוע בעיקר אצל השומרונים, והם יוצאים מטעם זה לכל ימי הפסח אל מחוץ לשכם, אל הר גריזים.

(ה) את ה’סדר של פסח' עושים בחבורות גדולות¹⁸⁹. והוא זכר להלכה שנמנים על קרבן הפסח ואוכלים אותו בחבורה בבית אחד (עיין פסחים פט, א-ב).

(ו) ה’מארא דפסחא' או ‘חכם’ מספר תולדות ישראל מאברהם עד ליציאת מצרים¹⁹⁰. דבר זה נמצא בקיצור ב’הגד' של פסח בנוסח הקבוע. ועיקרו של הדבר הוא על-פי המימרה שצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח (מכילתא, פרשת בוא, יז; ועיין גם משנה-תורה לרמב"ם, הלכות חמץ ומצה, ז, ד).

(ז) בשעת ה’סדר' של פסח יושבות הנשים מאחורי הגברים. מנהג זה מזכיר את ההלכה הדנה אם אשה צריכה להסב אם לאו. לפי ההלכה אשה חשובה בלבד צריכה ‘הסיבה’ (ועיין הלכות חמץ ומצה, ז, ח, והגהות מימוני, שם; פסחים קח, ב). ויש לציין, שגם אשה ובעלה שהולכים, האשה הולכת אחרי בעלה בריחוק צעדים אחדים – וכן אצל הערבים. עניין זה נזכר במימרה: ‘אשה מסגלת אחרי בעלה’ (מכילתא, שמות, יט, פסוק ה, פסקה ‘והייתם לי סגולה’) וכן בעניין מנוח, שעם הארץ היה, שנאמר ‘וילך מנוח אחרי אשתו’ (שופטים יג, יא; ברכות סא, א).

(ח) בערב פסח מכריז השַמש מעל גג בית-הכנסת להבטיל את העם ממלאכתם. עניין זה נזכר בפסחים דף כא, ב¹⁹¹.

(20) בסעודת פורים אוכלים שני תבשילים. דבר זה נוהג ב’משלוח מנות' שעל-פי הדין צריך אדם לשלוח לחברו שני מיני אוכלים (בבלי מגילה ז, ב), ועיין שם: ‘אביי ורב חנינא הוו מחלפי סעודתייהו להדדי’.

(21) לאחר שבת נחמו, בט“ו באב, עורכות הבנות ריקודים, והוא זכר למחולות בט”ו באב שנזכרו במשנה (תענית ד, ה).

(22) בערב יום-הכיפורים עורכים בביתו של גבאי בית-הכנסת סעודה הנקראת סעודת כוהן גדול, והיא זכר לסעודת ‘כוהן גדול בצאתו בלי פגע מבית קדשי הקדשים’ שהיה עושה ממחרת יום-הכיפורים¹⁹².

(23) זכורה אצלם ההלכה בדבר הזהירות שלא לאכול פת פלטר בעשרת ימי תשובה, וכן אין אוכלים באותם ימים חלב וחמאה של גויים (עיין רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, ג, כא, ו’מגיד משנה', שם).

(24) הצדים עופות זהירים שלא תישברנה רגלי העוף, עניין שעסקו בו בהלכה (עיין רמב"ם, הלכות שחיטה,ח, יז-כ).

(25) רוֹוחים בעם סיפורים על בישול של בשר עוף בחלב בהַרְכִּי. סיפור מעין זה בא בתלמוד על רב, שנזדמן לסורא ושמע שאלתה של אשה כמה חלב צריך לבישול משקל ידוע של בשר עוף (עיין חולין פח, ב; שבת קל, א). באתרא דר' יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב (שבת קל, א). אפשר שהסיפורים המסופרים אינם אלא נוסח אחר והרחבה של המסופר ברב.

(26) הרבה מן המנהג הקדום וההלכה הקדומה נשמרו בענייני נשים: טומאה וטהרה, נישואין, גירושין וחליצה. עניינים אלה בייחוד מן הראוי שבקי בדבר יְיַחד להם חקירה לעצמם. מקצת מן הדברים אני מביא בזה:

(א) מדקדקים לארס את הנערה שבגרה תכף לווסתה הראשונה, והיתומה והענייה אנשי הקהל מארסים אותה. עניין זה יש לו זכר במדרש בפתגם: ‘בתך בגרה בוא והשיאה’ (ויקרא רבה, ח). ומכאן הדקדוק שמדקדקים בכּוּרדיסתּן במצוות הכנסת כלה ומוציאים על כך מקופת הציבור.

(ב) נוהגים שידוכין לפני הקידושין. ונזכר שרב היה מלקה למי ‘דמקדש בלא שידוכין’ (קידושין מב, ב).

(ג) הקידושין קודמים לנישואין בכמה זמן, היינו לכתיבת הכתובה (עיין רמב"ם, הלכות אישות, ט, כח-כט); ומנהגים מיוחדים קבועים לחתן ולכלה בזמן שבין הקידושין לנישואי, כגון ביקורי החתן בבית הכלה. עניין זה נזכר גם בהלכה התלמודית, כגון: שינוי מנהגים ביהודה ובגליל (עיין רמב"ם, שם, י. א ואילך ו’מגיד משנה' שם; ועיין גם קידושין דף י).

(ד) אף-על-פי שאין יום קבוע לנישואין, וקהילות כּוּרדיסתּן מחולקות זו מזו במנהגיהן, דייקו בעמידיה תמיד לסדר אותם ביום ד בערב (אור ליום ה), כנזכר בהלכה (משנה כתובות א, א).

(ה) מן המנהגים הקדומים נשמרים בריקודים, שמרקדים לפני החתן והכלה, ובשירים ששרים לפניהם, ויש שמכירים מה שנאמר בעניין זה בתלמוד, כגון: ‘כיצד מרקדין לפני הכלה’ (כתובות יז, א) ו’כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר במאה קולות' (ברכות ו, ב).

(ו) בשעת הנישואין מראים את הכלה לחתן בפני עדים, והוא מיוסד על ההלכה ‘אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה’ (קידושין מא, ב).

(ז) בעניין הקישוט והבישׂוּם של הכלה נזכר: ‘כלה מקשטין ומבשמין אותה’ (שיר-השירים רבה, ג, ה).

(ח) ענין התרנגול והתרנגולת, שהיו מעבירים לפני החתן והכלה בשעת החתונה (גיטין כז, א), נוהג בכּוּרדיסתּן בכמה דרכים.

(ט) הקידושין נעשים תחילה בטבעת, ובשעת ‘שבע ברכות’ תחת החופה חוזרים ומקדשים בפרוטה. בשעה שהחתן בא לקחת את הכלה לביתו, עושים המחותנים תגרה למראית-עין ויש בכך זכר למה שנאמר ‘ליכה כתובה דלא רמי בה תיגרא’ (שבת קל, א).

(י) בגדי הכלה שמוליכים לבית החתן עוטפים אותם במטפחת של אלף טלאים¹⁹³, וכן הכלה מכינה מכסה מאלף טלאים לעריסה. והוא זכר לברכה שבירכו את רבקה ‘אחותנו את היי לאלפי רבבה’ (בראשית כד, ס). כמו-כן נהוגה הברכה לכלה: ‘ברוכה, אלף טובות תראו יחד’.

(יא) ענין ‘עשה חופה לבנו (סנהדרין קח, א), או ‘עשה בית חופה לבנו וכיירה וציירה… וכעס וקרע את הווילאות’ (איכה רבה, ד), נראה בעליל בחדר הכלולות בבית החתן. גזרת בד מפרידה מקצת מן החדר ונקראת בשם ‘חפה’, ‘פַּרְדָא’, ‘גְנוּנֵי’. ונזכר ‘בית גננא’ שעשה רבי לבנו (נדרים נב, ב). חופת חתנים, כפי שהם עושים, וגם במקומות אחרים במזרח, מובא בתלמוד: ‘מאי חופת חתנים? זהורית המוזהבת’ פירש רש"י טלית צבועה שני ובה קבועין טסי זהב עד שמעמידין אותה כמין כיפה’ (סוטה מט, ב). ‘סדינים מצויירין וסהרוני זהב תלויין בהם’ (ירושלמי סוטה, דף ט).

(יב) שואלים את החתן לאחר החתונה: מָצָא (כלומר: ‘מצא אשה מצא טוב’,משלי יח, כב) או ‘מוצא’ (כלומר: ‘ומוצא אני מר ממות את האשה’, קהלת ז, כו), כפי שנזכר בתלמוד (ברכות ח, א).

(יג) הפתגם ‘חתן דומה למלך’ (פרקי דרבי אליעזר, סוף טז) יש לו בכּוּרדיסתּן זכר במשחקים שהחתן יוצא עם הפמליה שלו.

יד) מביאים את הסדין של כל כלה לאחר הלילה הראשון אל בית אבי הכלה, והוא כדעת ר' אליעזר בן יעקב, שהוא מפרש את המקרא ‘ופרשו השמלה’ דברים ככתובם (ספרי לדברים כב, טו), ולא כחכמים, הסבורים שאין הכוונה אלא לבירור דברים.

(טו) בקצת מקומות היו בתים מיוחדים שלשם הנידה פורשת בימי נידתה, והיו נזהרים ממגעה. עניין ‘בית-הטמאות’ נזכר במשנה (מסכת נדה ז, ד): ‘בית הטומאות’ ויש גרסה ‘בית-הטמאות’, כפי שהעיר לי ידידי הפרופ' א. אורבך. על-כל פנים בית הטומאות מבארים המפרשים בית שהנשים פורשים לשם בימי נידתן. בעמידיה ובנירוא היו בתים מיוחדים שנידות ויולדות היו פורשות לשם לאחר לידתן והיו יושבות בהם מבודדות בימי טומאתן (בראואר, עמק 154). כזאת נזכר אצל השומרונים המפרישים את הנשים בנידתן מכל שאר בני הבית על-ידי מחיצת אבנים (בן-צבי, ספר השומרונים, עמ' 167). ובעניין זה נמצאת ברייתא במסכת נידה (תוספתא עתיקתא, עמ' 401 [הוצאת רמ"א הורוביץ]: ‘ולא תשב עמו בבית אחד… ואם אדם מיושב הוא מיחד לה בית ותשב שם עד משלם ז’ ימים‘. וכן שם, עמ’ 50, בעניין כוהן שאסור לו להיכנס בבית שיש בו נידה, נאמר: ‘ואי אייחד לה אדרונא ולא נפקא מינה כל ימי נידותא שפיר דמי’.

(טז) מקפידין בענין ה’עונה' של הבא מן הדרך. ונאמר בתלמוד ובפוסקים בדבר היוצא לדרך, ודרשו את הפסוק ‘ופקדת נוך ולא תחטא’ (איוב ה, כד; יבמות סד, ב). ועיין שבת ל, א: ‘שמחים וטובי לב שמצאו נשותיהם בטהרה’, אחרי שחזרו מחנוכת בית המקדש (מלכים א, ח).

(יז) בעל שמסר גט לאשתו קורעים אותו לאחר המסירה. כך היו נוהגים במקומות שגזרה המלכות שלא לגרש בדיני ישראל (עיין ‘אוצר ישראל’ לאייזנשטיין, ערך ‘גט’).

(יח) הגרושה אין דעת הבריות נוחה הימנה, ורוב רובן של הגרושות אינן חוזרות ונישאות. ועיין בדברי הספרי על הגרושה: ‘ושנאה האיש האחרון – הכתוב מבשר שעתיד לשנאותה’ (ספרי, לדברים כד, יד).

(יט) הנשואות לובשות מלבוש מיוחד, והוא נזכר במשנה: ערביות יוצאות רעולות ומדיות פרופות (שבת ו, ז).

(כ) סדר החליצה נעשה במערה שמחוץ לעיר. ההכנות לחליצה נעשות יום קודם (עיין סנהדרין קא, ורמב"ם, משנת תורה, הלכות יבום וחליצה, ד. ב).

(כא) נוהגים הם כפי ההלכה הקדומה שייבום קודם לחליצה¹⁹⁴. בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצווה, מצוות ייבום קודמת למצוות חליצה, עכשיו שאין מתכוונים לשם מצווה, אמרי חליצה קודמת (יומא לט, ב).

(כב) עדיין נוהגים בכּוּרדיסתּן מעין נישואי אמה עבריה לאדוניה או לבנו (שמות כא, ז-ט)¹⁹⁵.

(כג) הנקת הילדים נוהגת אצלם שנתיים, וכן הורה רבי מר עוקבא בארבלי (ירושלמי, סוטה דף יט, ב).

(27) כן מצויים אצלם מנהגים קדומים בענייני אבלות:

(א) האבלים נוהגים לאכול תבשיל עדשים¹⁹⁶, והוא נזכר גם במדרש לעניין מיד עדשים של יעקב בימי האבל של אברהם (בבא-בתרא טז, ב).

(ב) שוכרים מקוננות למת. והוא כתוב במקרא (ירמיהו ט, יז), ונזכר בתלמוד (שבת קנג; כתובות מ).

(ג) העומדים בשעת יציאת נשמה קוראים ‘קריעה’, כפי שנאמר בתלמוד (מועד קטן כה, ב; שבת קה, ב).

(ד) נוהגים להביא לאבל כוס יין, כפי שנאמר בתלמוד שאומרים לו בנחמה: ‘רבים שתו (כוס זו) רבים ישתו’ (כתובות ח, ב).

(ה) מנהג מיוחד בעמידיה שחברי חברה קדישא מתאספים בבית-הכנסת בחדרם שלוש פעמים בשבוע: אור ליום ב, אור ליום ה ובשבת בבוקר, ועורכים משתה ובמשתאות אלה שותה כל חבר שלוש כוסות עראק (בראואר, עמ' 159). בכוסות ששתו באבלות מזכיר הירושלמי (ברכות ג, א): ‘וכשמת רבן גמליאל הוסיפו עליהן (על י' כוסות שהיו נוהגים לשתות לפני כן) עוד שלושה – אחת לחזן הכנסת ואחת לראש הכנסת ואחת לר’ גמליאל' (על שם תקנה שלא להרבות בהוצאות קבורת המת). ‘ומכיוון שראו בי"ד שהיו משתכרים והולכין גזרו עליהם והחזירום למקום’, היינו: ביטלום.

(ו) לפי בנימין השני נהוג אצלם כהלכת התלמוד, ש’מת-מצווה' (מת שנמצא הרוג) קוברים אותו במקום שמצאוהו (‘מת מצווה קונה מקומו’ – עירובין יז, א).

(ז) חלל שנמצא באדמה מודדים, לפי בנימין השני, בין הערים איזו עיר קרובה אל החלל, והעיר הקרובה משלמת כופר נפשו למשפחת החלל, לפי הלכה (דברים כא, ב, ג, ועיין ספרי, שם).

(28) שמורים בכּוּרדיסתּן עוד מנהגים שהם זכר למעשרות.

(א) מעשרים את הצימוקים ונותנים את המעשר לעניים.

(ב) לפי בנימין השני נוהגים היו להניח ‘פאה’ בקצה השדה לעניים, והם הולכים ללקט בשיבולים אחרי הקוצרים. וכך לשון הפתגם: ‘פַקִירֵי גֵּיזִי אֶל שׁוֹבְּלֵי’ – העניים הולכים אל השיבולים, והם ה’נמושות' הנזכרים במשנה (פאה ח, א).

(ג) מייחדים מקצת מן הענבים לעשות מהם יין לקידוש לבית-הכנסת, והוא הנזכר בתפילה הארמית ‘יקום פורקן’. מקום מיוחד היה בבית הכנסת שבעמידיה, יקב לשמור שם את היין¹⁹⁷; דבר זה מזכיר את עניין שיירי היין לנסכים שהיו שומרים אותם במקדש ומוכרים (שקלים יג, א).

(ד) בשעת הפרשת חלה מן העיסה מזכירות הנשים את זכות שרה אמנו, שלָשה עיסה ואפתה עוגות (בראשית יח, ו), ‘עושה חלתה בטהרה וקוצה חלתה בטהרה’ (מדרש רבה, בראשית, סוף פרשה ס), וכן את זכות אליהו, שבזכותו לא כלה כד הקמח של האשה הצרפתית (מלכים א יז, יג-יד).

(ה) את ה’בורגול' של התבואה החדשה מכינים בכמה מקומות, כגון בעמידיה, בימי העומר, זכר לעומר.

(29) עוד נתקיימו בידם כמה וכמה מנהגים הנזכרים בתלמוד, כגון:

(א) השמש בסעודה, שהתלמוד מציין אותו במיוחד (ברכות מה, א; מז, ב) משמש בסעודות ובמשתאות.

(ב) המנהג לגמור כל עניין על-יד הנהר נוהג בכּוּרדיסתּן; מעין זה נזכר בתלמוד שמתייעצים המדיים בשדה, בדברי רבי עקיבא, המציין בזה את המדיים (ברכות ח, ב).

(ג) עניין סחיטת כסף מן האורחים בסעודת חתונה נזכר גם במדרש לגנאי, בסיפור לבן, שכשהשׂיא את לאה ליעקב אסף את אנשי המקום, נטל בגדיהם וערך משתה חתונה (עיין בראשית רבה, סוף פרשה ע).

(30) בענייני כשפים ונחשים יש להזכיר:

(א) כשפים בפרשת דרכים, הנזכרים גם בתלמוד (סנהדרין סה, ב).

(ב) החתן שמחזירים אותו מבית הכלה, אין מחזירים אותו בדרך שבא בה; בגלויות אחרות נוהגים החוזרים מהלווית המת, שלא לחזור בדרך שהלכו בה.

(ג) בשעת ‘שבע ברכות’ של נישואין מכריז החכם: ‘לא יחבול רחיים ורכב’, היינו: שלא לעשות כשפים לחתן ולכלה, על-פי תרגום ירושלמי לפסוק זה (דברים כד, ו). ועיין גם פירוש ר' אברהם אבן-עזרא לפסוק זה.

ז    🔗

גלות כּוּרדיסתּן קשורה בארץ-ישראל לא פחות משאר גלויות יהודים, וקשר זה ניכר הרבה בשירים שלפנינו. השאיפה לקיבוץ גליות, לבניין המקדש ולבניין ירושלים – ירושלים המסמלת את כל הארץ (‘ירושלים אראיני’ – ירושלים ארצנו) – חוזרת ונשנית בשירים. ולא עוד אלא שהעתיקו את ארץ-ישראל לארצם וכינו קצת עריהם בשמות של ערי ארץ-ישראל, כגון: ‘ארבל’ ו’אלקוש' שהזכרנו למעלה. אף העיר 'אקרא או ‘עקרא’ קראו בשם העברי ‘עקרון’¹⁹⁸; את ג’אלא – בשם גילה או ‘גילון’¹⁹⁹. הם קבעו בקרבתם ‘כפרים של עמונים ומואבים’²⁰⁰. את מקום ‘הר סיני’ קבעו בקרבת אלקוש²⁰¹. וכיוצא בזה הם מדברים על ‘הר שעיר’²⁰², על ‘ארץ גזרה’ (ויקרא טז, כב), שהם מקשרים לשם המקום ‘ג’זירה’²⁰³. כבר הזכרנו למעלה את קברי הנביאים נחום ועובדיה שהם קובעים בארצם, וכן כמה מערות אליהו²⁰⁴. יש שהם משנים שמות מקומות בארצם וקוראים את המקומות בשמות הנזכרים בתורה; את ‘ארבל’ הם מכנים בשם ‘רֶסֶן’²⁰⁵, ואת ‘כרכוך’ בשם ‘כלח’²⁰⁶.

לעניין תנועת הנוסעים שבין ארץ-ישראל לבבל, כבר הזכרנו לעיל את נחום המדי, שעלה לארץ-ישראל בסוף ימי הבית השני. אפשר שגם רבי עקיבא ביקר אצלם (ברכות ח, ב) בנסיעותיו, שכן הוא מספר על מנהגי המדיים. בעניין השקלים שהיו תורמים למקדש, נזכר במשנה ‘תרם לשום בבל ולשום מדי’²⁰⁷. מן הלשון ‘יוליכנו אחריו למדי’²⁰⁸ אנו שומעים מצד אחד על ריחוק המקום מארץ-ישראל, ומצד שני על קצת קשר שהיה בין מדי ובין ארץ-ישראל באותן תקופות. כבר הזכרנו את עניין התנועה המשיחית, שעורר דוד אלרואי במאה השתים-עשרה. באותה תקופה, בימי מסעי הצלב, נמלטו יהודים מארץ-ישראל לא רק לבגדאד הערבית, אלא אף הגיעו עד מוֹצוּל והלאה ממנה עד לּכּוּרדיסתּן²⁰⁹. עם התחדשותו של היישוב היהודי בארץ-ישראל והתבססותו למן המאה השש-עשרה, הולך גם הקשר עם יהדות כּוּרדיסתּן ומתחדש. בישיבתו של ר' יום-טוב צהלון בצפת²¹⁰, בסוף המאה השש-עשרה, אנו מוצאים גם תלמידים מארבל שבכּוּרדיסתּן. בראשית המאה השבע-עשרה (שנת 1616) נמצא שם שליח מירושלים, הוא ר' יעקב בן יצחק אשכנזי²¹¹. מאמצע המאה השמונה-עשרה, כשהיישוב בארץ הלך ונתחזק, כמעט שאין שליחי ארץ-ישראל פוסקים מכּוּרדיסתּן; באים לשם שליחים מצפת, מירושלים, מטבריה ומחברון. בשנת תקכ“ח (1768) בא לעמידיה שליח מצפת, מרדכי ב”ר אליעזר סידון, בדרכו מפרס²¹². תחילה היה שם אחיו משה²¹³. בשנת תקל“ד (1774) נמצא בה חכם חיים מרדכי בונאן, שליח צפת²¹⁴, ולפניו (תק"ך, 1760) נמצא בכוי-סנג’ק חכם חיים הכהן דֻווַיְךּ²¹⁵, ואחריו (תקכ"ז, 1767) חכם שלמה אזנאתי בארבל²¹⁶ – שניהם שליחי טבריה. ר' רפאל אברהם לב-אריה, שנשלח מטעם ירושלים וביקר בבבל – בגדאד, בצרה, מארדין ודיאר-בכר (תקכ"ה, 1765) – ביקר בנסיעתו השניה (תקל“ה-תקל”ח, 1778–1775) בשליחות חברון בבצרה, בגדאד, מוצול, עאנה, זאכו, מרדין ועמידיה²¹⁷. כן נזכר באותו זמן (תקל“א-תקל”ה) גם שליח מטבריה, ר' יצחק צורוגין²¹⁸. באותה תקופה מתחילים גם שליחי ירושלים לבקר בכּוּרדיסתּן. עוד מלפני שנת תקכ”ח (1768) זכורים ר' אליהו אריה ובנו ר' יצחק, שליחי ירושלים בכּוּרדיסתּן²¹⁹. אף הגיע לידנו מכתב, שנשלח לנדיבים שבעיר הַארְמַךּ שבכּוּרדיסתּן תקנ“א, 1791)²²⁰, בדבר שליחותו של ר' משה בר' מצליח מצפת²²¹. לעמידיה באו שליחי ירושלים, ר' שמואל בנימין בשנת תקנ”ז (1796)²²², ואחריו שליח חברון ר' חיים אברהם ישראל זאבי בשנת תק"ס (1800) בערך²²³, ובאותן שנים גם שליח מטבריה, ר' אהרון אשכנזי²²⁴.

הקשר התחזק עוד יותר במאה התשע-עשרה, ונתרבה מספרם של שליחי ארץ-ישראל. גם אשכנזים מעולי הפרושים ביקרו בכּוּרדיסתּן. ר' דוד דבית הלל מן הפרושים, מתלמידי הגר“א, נסע לארצות ערב ועבר גם בכּוּרדיסתּן בשנת תרכ”ח, 1867) מדעת עצמו בלבד, כדי למצוא את עקבות ‘עשרת השבטים’²²⁵. ר' בנימין נחמד שליח טבריה הגיע לארבל בשנת תרכ“ז²²⁶. וכן נסע ר' ברוך בר' שמואל בשנת תקצ”א כ’שליח' ראשי של כולל הפרושים בצפת, אבל לא לשם איסוף כספים אלא לבקש את ‘עשרת השבטים’. וגם לשם איסוף כספים נסעו שליחים מן האשכנזים²²⁷. זכור בשנת תר“ח (1848) שליח מירושלים, ר' פתחיה, שהגיע לארבל ונפטר שם²²⁸. כן היה בארבל ר' שניאור זלמן ב”ר מנחם-מנדיל מטעם כוללות חב“ד בחברון בשנת תרי”ב (1852)²²⁹. וכמה שנים אחריו (תרי“ט-תרכ”א, 1861–1859) ביקר שם שליח של כוללוּת החסידים בצפת. ר' יחיאל פישל קעסטעלמאן²³⁰. שליח אשכנזי בשליחות טבריה, ר' אפרים נוימארק, היה שם בשנת תרמ"ד²³¹. בתקופה זו נסעו כמובן גם שליחים ספרדים, ולא בשליחות ה’כולל' בלבד, כר' רחמים דילה רוזה (תרל"א, 1871), שליח ירושלים, שהגיע עד עמידיה²³², אלא גם בשליחות מוסדות, כר' יוסף בר רחמים שניאור ן' וינישתי, בשליחות קהל המקובלים ‘בית-אל’ בירושלים (תרל"ד, 1874)²³³. כן היה שם באותו רק-זמן שליח שלא פורש בשמו לאסוף כספים בשביל בניין בית-חולים בצפת²³⁴.

רוב השליחים עברו כאן אגב אורחא, בדרכם לפרס ולהודו או אף לתימן או בחזירתם משם, או שסרו לכאן משום שהוא סמוך לבבל. ארץ כּוּרדיסתּן אף-על-פי שהיתה משופעת במאכל ובמשקה, לא היתה מעולם מקום כספים. כבר הזכרנו כמה מן השליחים, שעיקר תכליתם היתה למצוא כאן עקבות ‘עשרת השבטים’, כפי שביקשו ר' בנימין מטודילה ור' פתחיה מרֶגֶנסבורג בשעתם.

ויש לציין, שמעטים הגיעו אל תוך תוכה של כּוּרדיסתּן. בשפלה היו מגיעים הרוב רק עד ארבל, ולרגלי ההרים עד זאכו, ובהרים היו המפליגים מגיעים עד עמידיה. מעמידיה היו השליחים שולחים שליחי-משנה מן היהודים בני המקום אל פנים הארץ, והיו אוספים משם את הנדבות מן המקומות הרחוקים. השליחים עצמם נמנעו מנסיעות בפנים הארץ מחמת סכנת שודדי דרכים, ויותר מכן בגלל קשיי הדרך. שומעים אנו מתוך מכתבים שנכתבו בתקופות שונות, שיישובי יהודים כאן מתגעגעים על שליח מארץ-ישראל ומפצירים בו שיבוא אליהם. כן ביקשו יהודי כוֹי-סנג’ק מן השליח שהגיע לארבל הסמוכה, ר' שלמה אזנאתי (תקכ"ז, 1767), שיבוא גם אליהם²³⁵. וכן עשו גם בני ג’אלא ונירוא בסביבות עמידיה²³⁶.

ואמנם, שליח מארץ-ישראל היה מביא נחמה ועידוד ליישובים נידחים אלה. ויש שתיירים מארצות אירופה היו מראים עצמם כשליחי ארץ-ישראל, כדי לבוא בדברים עם יהודים אלה וכדי שלא יראום רמאים.

כיצד היו נוהגים בני כּוּרדיסתּן בשליחי ארץ-ישראל? דבר זה מתאר לנו בנימין השני, שאגב אף הוא סיפר להם שהוא שליח מירושלים, ומדבריו אתה למד כמה מרובים היו געגועיהם וכיסופיהם של יהודים אלה לירושלים ולארץ-ישראל. גם בשאר גלויות ארצות-המזרח נתקבלו שליחים אלה ברוב כבוד ובהערצה, אבל כאן היתה קבלת ‘שליח עברי מירושלים’ ממש מעשה פולחן: הכול יוצאים לקבל את פניו ומנשקים את כתפותיו, את זקנו וגם את רגליו – הכול לפי ערך השליח. על כתף יישאוהו לבית הנשיא; שם חולצים נעליו ורוחצים את רגליו. את מי-הרחצה אוספים אל כלי ‘לשתות מהם ברגשי קודש’. נכבדי העדה שותים תחילה, והשיירים ניתנים לשתות לנשים וילדים. ולא רק מפני הכבוד לשליח נוהגים כן, אלא גם מתוך אמונה, שמים אלה סגולה בהם לשמור מכל מחלה ופגע²³⁷. במכתב מכוי-סנג’ק מבקשים הם מן השליח ר' שלמה אזנאתי השוהה בארבל שיבוא אליהם: ‘ונראה פניו כהקבלת פני השכינה’²³⁸. בדרך כלל מפייסים ‘שליחים’ את הקהילות, שאין הם יכולים להגיע אליהן מפני החולי, מפני קשי הדרכים וסכנות שודדים. אבל נמצא גם דובר קשות עם קהילה הדורשת שהשליח יבוא אליה; השליח מחברון, ר' חיים אברהם ישראל זאבי, שנסע בשנת תק"ס והגיע לעמידיה, כתב משם קשות לקהל נירוא שישלחו אליו את ה’נדבה' לעמידיה, ואיים עליהם בחרם לפני הכותל המערבי בירושלים ומערת המכפלה בחברון אם לא ישלחו לו את הכסף הנדרש²³⁹. ויש לציין ש’לטותא דרבנן', ‘קללת החכם’, מילאה את לב יהודי המזרח אימה ופחד – ובעיני ראיתי דבר כזה בדמשק – ועל אחת כמה וכמה קללה מפיו של שליח ארץ-ישראל, ולא כל שכן לפני הכותל המערבי ומערת המכפלה.

כלכלת השליחים והוצאותיהם במקום שהותם ניתנו בהרבה מקומות מ’קופת אריכא' – קופת הערכה של הקהילות, מתשלום של גרוש אחד לשבוע. מקופה זו היו נותנים גם לדברים שבצדקה ולענייני ציבור של העיר וגם של עיר אחרת²⁴⁰. כך היה נהוג בזאכו, בדוּהוּךּ, בעמידיה ובבראשי. מלבד זה נזכרים ‘שקלים’ – מכסת-כסף קבועה – שהיו נותנים לארץ-ישראל, כנראה מעין זכר ל’שקל‘²⁴¹. נוסף על כך נזכרת ‘נדבה’, שהיה נותן כל אחד לשליח כפי נדבת לבו. מסתבר שהשקלים וגם הנדבות לארץ-ישראל היו ניתנים כל שנה בקביעות. בחרם שאיים בו השליח על קהילת נירוא, שהזכרנו למעלה, הוא בא עליהם בטרוניה, ‘כי זה כעשרים שנה לא נתתם פרוטה קטנה’²⁴². מלבד הנדבות לקופת הציבור של ארץ-ישראל, מאסף השליח גם נדבות פרטיות מיוחדות לעצמו. ר’ שמואל בנימין, שליח ירושלים (תקכ"ז), מבקש מקהילות נירוא וג’אלא נוסף על ‘מצוות נדבתם וקיום ירושלים ביתר שאת’, גם ‘נדבת בנו בכורו כראוי’ – שליווה אותו כנראה בשליחותו – ‘כי הוא שליח לעצמו להשיאו אשה’²⁴³. שליחים אלה עשו גם ‘עסק’ עם יהודי כּוּרדיסתּן. מנהג היה אצל יהודי כּוּרדיסתּן לקנות להם ‘קבר של ארבע אמות בארץ-ישראל’, והשליח היה נותן להם שטר-מכירה חתום בידו. ואף-על-פי שדמיו של הקבר היו מרובים – בדוּהוּךּ שני דינרים בערך ובעמידיה לערך ארבע גינות אנגליות – היה כמעט כל יהודי קונה קבר. שטר זה, שזיכהו לאחר מותו בד' אמות בארץ-ישראל – ‘כִּתָּאבֶת אַרְבַּע דְרַאֶי קוֹרֵא’ (‘שטר ארבע אמות קבר’), היו שמים ביד המת לאחר שהלבישוהו תכריכיו, וקוברים אותו עמו²⁴⁴. נזכרות ‘קופות’ שהיו בכּוּרדיסתּן: קופת רבי מאיר בעל הנס בטבריה, קופת רבי שמעון בן יוחאי בצפת, קופת אבות העולם בחברון וקופת רחל אמנו²⁴⁵.

שליחי ארץ-ישראל לא זו בלבד שהם היו חיבור בין ארץ-ישראל ובין יהודי כּוּרדיסתּן, אלא אף השפיעו עליהם להורותם הלכה ולהוכיח אותם. כמה שאלות, שלא עלה בידם של ה’חכמים' של המקום לפסוק, היה ה’שליח' הפוסק האחרון בהם. כמה דברי ריבות בין בני-אדם, שלא יכלו למצוא להם מכריעים בין חכמי המקום, היו נמסרים להכרעתו ופסק-דינו של השליח. כך היה בדיני כשרות²⁴⁶ וכך בדיני אישות, וכדומה²⁴⁷. שליח ארץ-ישראל מסדר גט לאשה הרוצה לעזוב את בעלה²⁴⁸. בשליח משתמשים להכריח אדם שיקבל עליו דין ישראל על-ידי שהשליח מאיים עליו בחרם²⁴⁹. השוחטים, גם לאחר שקיבלו ‘היתר-שחיטה’ מאת חכמי המקום, נבחנים על-ידי ‘שליח’ המזדמן למקום, ומקבלים ממנו 'סמכות מיוחדת²⁵⁰.

יש ששליחים מארץ-ישראל היו באים לעזרת יהודי כּוּרדיסתּן בשעת צרתם. ר' בנימין נחמד (רכ"ז, 1867) פנה אל חברת ‘כל ישראל חברים’ בבגדאד לחוש לעזרת יהודי ארבל הנרדפים על-ידי שכניהם הכורדים: ‘מוכים ומעונים בידי השכנים, זה רודה וזה מרדה וזה מכה בעברת זדון וזה רוקק על פניהם… מזה שתי שנים עד היום הרגו מהם שבעה אנשים… ובכל לילה באים הגנבים וגונבים²⁵¹. שליח אחר מארץ-ישראל, ר’ רחמים די לה רוזה, נתן בשנת תרל“א (1871) המלצה ביד שליחי עמידיה אל נדיבי עם בארצות אחרות, לר' מרדכי ב”ר אברהם ור' מאיר ב“ר יחיא, בשעת סבל ודלדול ליהודים שבעמידיה, כש’הגויים מרדו במלך ושרים ושללו בתי-כנסת ובתי-מדרשות וקרעו הרמונים מעל הס”ת. ויתנצלו בני ישראל את עדים… סך עשרים ס"ת אשר התגוללו בעפר'. השליח אשר ראה ‘את עני עמו ואת לחצם ואת דוחקם’, מסכים עמהם לבוא לעזרת הקהילה השדודה, ‘כי אין לכם מצוה גדולה מזו’²⁵².

כמה מנהגים נוהגים בכּוּרדיסתּן שאתה מוצא בהם סימני זיקה לארץ-ישראל. מניחים את המת בקבר, כשרגליו לצד ירושלים²⁵³. גם הא“ב שמלמדים תינוקות על-פי שמות ערי ארץ-ישראל הם מלמדים: חי”ת – חברון; טי“ת – טבריה; יו”ד – ירושלים²⁵⁴.

במשך אלפי שנים אין מוצאים ידיעות על-דבר יהודים שעלו מכּוּרדיסתּן לארץ-ישראל, להוציא יחידים, כנחום המדי בשעתו, בסוף ימי הבית השני, ואלה שבאו מארבל לישיבת ר' יום-טוב צהלון בצפת במאה השש-עשרה²⁵⁵. אבל למן המאה התשע-עשרה, משעה שהתחיל היישוב החדש להתפתח בארץ-ישראל, יש בידינו ידיעות על דבר עליית יחידים מכּוּרדיסתּן לארץ-ישראל, יתר על כן: יהודי כּוּרדיסתּן היו בין הראשונים ביהודי ארצות המזרח להתיישב בארץ-ישראל, וכבר עלו מהם בשנת 1812²⁵⁶. העלייה הלכה ורבתה ועוד לפני מלחמת-העולם הראשונה כבר היו בירושלים יהודים מכמה מקומות שבכּוּרדיסתּן, כגון מן המחוז של אגם אורמיה, שהתיישבו בסביבות שכונת ‘רחובות’ – שכונת הבוכרים בירושלים, בצפונה של ירושלים החדשה שמחוץ לחומה, וגם מן המחוז של זאכו ועמידיה וסביבותיהן התיישבו במערבה של ירושלים החדשה, סמוך לשכונת יהודי ארץ-צובא ואור-כשדים, היא אורפא. לאחר שכבשו האנגלים את הארץ, נתרבו היהודים העולים מכּוּרדיסתּן, גם משום ההתעוררות לגאולה שאחזה את יהדות כל העולם עם ייסוד ‘הבית הלאומי בארץ-ישראל’, על-פי הצהרת בלפור, וגם מחמת האנדרלמוסיה והפורענויות שהיו בכּוּרדיסתּן בחלקים התורכי, הבבלי והפרסי. עליה חשובה של יהודי כּוּרדיסתּן היתה משנת 1920 ועד 1926. יהודי בראשי עלו כולם לארץ-ישראל ובנו להם בירושלים בית-כנסת מיוחד²⁵⁷. לאחרונה אף יסדו להם מושבות של איכרים בארץ שהרי החזיקו ידם בעבודת-האדמה מאות בשנים גם בארץ מולדתם, היו זורעים תבואות, נוטעים כרמים, מגדלים עצי-פרי ואף רועים צאן ובקר. מלאכה מיוחדת שהחזיקו בה בערים שבארץ ישראל, בייחוד בירושלים ובטבריה, היא עבודת המשא, הסבלות, שהם מצטיינים בה עד היום הזה יתר על כל שאר היהודים בשל כוחם הגופני הרב. עם ייסוד מדינת ישראל ועליית יהודי בבל, עלו רוב יהודיה מכל תפוצות כּוּרדיסתּן.

ח    🔗

כּוּרדיסתּן הרחוקה ממרכזי תרבות העולם והנתוקה בשל מבנה הגיאוגראפי גם מן הארצות הקרובות אליה ביותר, מבבל ומפרס, לא נתפתחה בה אמנות הראויה לשמה, בשום מקצוע. עיקר עיסוקם בעבודת האדמה, וביישובים – גם באריגה; בייחוד בערים היו עוסקים הרבה במלאכה זו, והיו שם חייטים ואף חייטות. וכן היו עוסקים גם בצריפת כסף. בעמידיה היו היהודים עוסקים גם במלאכת הסנדלרות, ובזאכו גם במלאכת הרפסודאות. נוסף על מלאכות אלו היו היהודים עוסקים מזה מאות בשנים ברוכלות, שהיו מוליכים את סחורותיהם ליישובים רחוקים וקרובים. משבטלו המושבים החקלאיים של היהודים בכּוּרדיסתּן, ויושביהם עברו לערים, רבו סוחרי האריגים²⁵⁸.

אומנות לא פיתחו יהודי כּוּרדיסתּן אלא מעט מן המעט. בנימין השני מזכיר את אריגיהם ואף את השטיחים שהגיעו לדרגה אמנותית מסוימת, והיו מוציאים אותם גם לשוקי חוץ-לארץ. נשים יהודיות עסקו ברקמה ובעבודת סריגה אמנותית. נמצאו נשים שהיו מכנסות נערות בנות-סביבתן ומלמדות אותן את מלאכת הסריגה שלא על-מנת לקבל פרס – גרביים וכפפות, שצורות ודגמים סרוגים בהם. מבין הנשים היהודיות היו שעסקו גם באמנות השטיחים²⁵⁹; אמנות מיוחדת היתה כרוכה במעשה החזייה – אַילַאכָּא או הילכו – וברקמתה²⁶⁰, אמנות בעלת תערובת, למן אמנות החתים הקדומה ועד אמנות הפרסים והערבים והתורכים, שכולם שלטו בארץ הזאת, כל מלכות בשעתה. כן אתה מוצא אמנות, או יותר נכון ‘טעם אמנותי’, בלבוש הנשים, ובייחוד בקישוטי הראש ובעשיית השׂער, החל במצנפת או במטפחת הגבוהה מעל לקדקוד וכלה בשוליה היורדים לשני עברי הפנים, וכן קליעת הצמות המיוחדת להן. כל אלה משווים כעין מסגרת נאה לפניה של האשה היהודית הכורדית. הנערים עושים מעץ ומסמרטוטים בּוּבּוֹת פרימיטיביות בעלות זקן בפיהן ונר גדול בידיהן – צורות אנטיוכוס, המן, או בובות נשים – צורות זרש וּוַשתי, בובות ששורפים אותן, את אלו בחנוכה ואת אלו בפורים. פיסות נייר מקופלות לדמויות ציפורים כביכול, מעשה ידי ילדים, היו משמשות לקשט בהן את הסוכה.

הזכרנו, שהיו גם צורפי-כסף יהודים בכּוּרדיסתּן. אבל כשנשווה אומנות זו עם אומנות הצריפה שפיתחו יהודי תימן, נראה שאומנותם של בני כּוּרדיסתּן כמעט שאינה חשובה כלום כנגד אומנותם של יהודי תימן. כלי-זין וכלי-משקה עתיקים מצויים בכמות מועטה בלבד. עם חורבן המדינה אבדו גם אלה. כוסות לקידוש אף הם מצויים בכמות מועטה. מנורת החנוכה פרימיטיבית היא ועשויה ברזל, וכן נר התמיד בבית-הכנסת. לעתים אין אלה אלא ספל פשוט של ברזל ופעמים גם ספל חומר פשוט. מקצת מן המקצת מן האמנות אתה מוצא בקמיעות, בעבודת ‘רימונים’ לספרי-תורה, ‘רימוני-כסף’, ו’ידות' לקורא בתורה. כמו כן יש להזכיר עמודים מיוחדים, שאין אתה מוצא דוגמתם במקצוע הבנייה אלא אצל יהודי כּוּרדיסתּן. וכן גגות נחושת שמספרם קטן ביותר, כגון גג בית-הכנסת בית-חזאני בעמידיה.

פיתוחי אותיות הכתב אתה מוצא במקצת על הקמיעות, על ‘רימונים’ לספרי-תורה, על כמה עמודים ועל ‘ידות’ לספר-תורה ועתים אף על כוס של כסף לקידוש. כן אתה מוצא אותיות רשומות, עתים פסוקים שלמים, על ביצת נשר התלויה בתקרה שלבית-כנסת, או על ביצה התלויה בסוכה, שעליה רשומים פסוקים מעניין הסוכה.

אמנות הכתב אינה מפותחת ביותר בכּוּרדיסתּן, שהרי מרובים בה ביותר האנשים שאינם יודעים צורות אות. ולא זו בלבד, אלא שאין אפילו כתב-יד אחד מקושט בציורים, ואף כתבי-יד נאים אינם בנמצא, דוגמת הללו שאנו מוצאים אצל יהודי תימן ויהודי ארצות המזרח האחרות. לפנים עוד נמצאו סופרי סת"ם, בייחוד בעמידיה. זכורים ליהודי כּוּרדיסתּן שניים מסופרים אלה, חכם רחמים וחכם חיים, שהיו לפני שני דורות. כתבי-היד היחידים שהיו נפוצים היו טפסים של ‘מגילת אסתר’. וזכור אותו סופר חיים בן יעקב גבאי שכתבם, אבל גם אלה אין בהם שום קישוט. בדורות האחרונים היו יהודי כורדיסתּן שבמחוז הבבלי קונים את ספרי-התורה במוֹצוּל או בבגדאד, ואלה שבמחוז הפרסי – בהמדאן שבפרס.

אבל אף-על-פי שבאמנות של מעשה ידיים קצרה ידם של יהודי כּוּרדיסתּן, בכל השייך לאמנות שבעל-פה, עולים הם על יהודי שאר ארצות המזרח. כלי-זמר ומנגנים מלווים את תהלוכותיהם ושמחותיהם, עתים אפילו אין המנגנים יהודים. בייחוד מצטיינים הם ב’הצגות' – משחקים אמנותיים. ההצגה נוטלת מקום רב גם בשמחות-יחיד וגם בחגים. הזכרנו למעלה את משחקי הריקודים בחורבות, הנפוצים בכורדיסתּן, ורבים המשחקים, משחקים של גברים, של נשים ושל ילדים, הנפוצים ביניהם. ידועים משחקי המלחמה המלוּוים ריקודים, שהיו משחקים בחגים או בשמחות יחיד; או דוגמת משחקי-הילדים בתשעה-באב. סיפורים שונים שובצו לתוכם שירים כורדיים על מעשי-גבורה, ויהודי כּוּרדיסתּן היו נוהגים להשתעשע בהם בשבתות לאחר תפילת המנחה, על גגות בתיהם בקיץ, ובתוך בתיהם בחורף. סיפורים אלה יש בהם מעין הצגה. דוגמה לכך השיר ‘מלחמת יהודה ויוסף’, הניתן בקובץ השירים שלפנינו; ויש כאן דוּ-שיח, אף-על-פי שהמספר והמציג אחד הם גם במקום שהמשׂיחים הם יותר משניים. המספר השחקן משנה את קולו חליפות וכן את תנועותיו, בחרב העשויה עץ או במקל המשמש בידו זכר לנשק. בייחוד חביבים על היהודים הכורדים משחקי משטר ושלטון, מלכים, ראשם וסגנים, שופטים ושוטרים. ויש לציין, שבכלל אוהבים הכורדים את משטר החיים הזה, שאותותיו ניכרים במשטר הפטריארכלי של חיי המשפחה. זקן המשפחה תוארו ‘מַלוּכְּבֵי בֵּיתַא’ או ‘אוּרְוֶתְּ-ביתא, או ‘רֵאשֶׁת-ביתא’, וכל בני המשפחה הצעירים ממנו כפופים לו. כן ידועה במשפחות אלה, הדרות בצוותא, האשה אֵם כל המשפחה בתורה ‘כַּבַּאנִתּ-בֵּיתָא’ (מנהיגת הבית) או ‘רַפְּתִתּ-ביתא’ (הגדולה של הבית), ועל-פיה מתנהל הבית, וכל הנשים שבבית סרות למשמעתה. וסדר ומשטר אלה נוהגים גם בכל קהילה וקהילה. ה’נשיא’ ו’סגנו' ו’שוטריו' הם מעין ‘אגא’ יהודי ו’שוטרים' לו. הדים רבים לכך אנו מוצאים בתעודות שפרסמו מאן ואסף. היה זה שמץ-מה ממשטר ‘ראש-הגולה’ ופקידיו, כפי שאנו מוצאים רשמיהם בבבל בתקופת התלמוד והגאונים²⁶¹. וכבר הזכרנו למעלה את כבוד ה’מרי' השונים: ‘מארא פסחא’, שתפקידו נמשך עד החנוכה; ‘מארא-לולב’; ‘מארא-שירה’, העולה לתורה לפרשת שירת-משה בשבת ‘בשלח’. אפילו ילדים משחקים בחנוכה ב’מִירַא וַזִירָא וגְזָרָאיָא' – האמיר, משנהו והשוטר; ומשטר כזה נוהג אפילו בחיי הילדים בבית-הספר ובארגן טיוליהם. ‘אוּרְוֶת תַּלְמִידֵי’ הוא הראש ולידו ‘שַׁמַּשׁ תַּלְמִידֵי, ומלבדם שני נערים חוטבי עצים, ‘תְּוָארִית צִיוֵי’. גם ה’סעודה’ לובשת צורה של משטר, והיא תלויה בין ‘הצגה’ למציאות. השַמש הוא דמות שפוגשים בה בתלמוד בסעודה, אין סעודה בכורדיסתּן שאין השַמש משתתף בה. רגילים בסעודה ובחגיגה לקבוע משטר, לבחור מלך, שוטרים וכו‘. ומעין זה כבר אנו מוצאים בתיאורי יחיא אלט’אהרי במאה הט"ז. משחקי משטר ומלכות כגון אלה נוהגים בחתונה, אם בליל החִנָא – ליל הצביעה בחנא, ששומרים על החתן בביתו ועל הכלה בביתה, בוחרים להם השומרים גם ראש-משטרה, ‘כַּדְ כוֹדָא’, ושני ‘פַרַש-בַאשׁי’, שוטרים שאינם מניחים לצעירים שיצבעו עצמם בחִנא עד שלא שילמו מס מיוחד, וכן בחתונה עצמה, כשהחתן דומה למלך ושלושה ממרעיו משמשים קצינים לו ושוטרים (שוישים) התופסים בני-אדם ומעמידים אותם לדין לפני ה’מלך’, והוא מחייבם ב’קנס‘, שמשתמשים בו להוצאות הסעודה. המשחק ‘יֶסִירֶתְּ-חַכּוֹמַא’ (אסיר המלך), או יֶסִירֶתְּ כְִּתְנַָא (אסיר החתן), נוהג בחתונות ובסעודות ברית-מילה. בחתונה יש ל’מלך’ – היינו לחתן – גם ‘גנבים’ משלו; לפי נוסח האגים השליטים, שיש להם גם ‘גנבים’ משלהם, השולחים ידם בגנבה בחסותם.

מעין הצגות נוהגות גם בסגירת השער בבית-הכלה בפני הבאים לקחת את הכלה אל החתן, או ב’חטיפת החתן' בליל החנא שתופסים אותו בבית אחר ומחזירים אותו לביתו.

משחק מלחמה של הילדים, ‘משחק מירוץ סוסים’, נוהג באשמורות הסליחות; את תפקיד הסוסים משחקים נערים שנשכרו לכך. למשחק זה מתכוננים כמה שבועות קודם לכן. משחק-מלחמה אחר משחקים הילדים בתשעה באב, ששתי קבוצות מתנגשות זו בזו.

מלבד משחקים אלה, שהם מעין הצגות, יש עוד הצגות של ממש בליל הסדר, הצגת יוצאי מצרים²⁶², ‘מחזה השֶׁלוֹנָא’ – מעין הצגה היתולית של הרועה וכבשיו – היינו ‘הכומר והנשים’. וכן מחזה ‘גדיעת האגוז’, ‘קֶטַאַתּ גוֹזָא’ – אף הוא מחזה היתולי, שמציגיו היו מומחים מיוחדים לאותו דבר, בבי-תנורא, בחצר בית-כנסת אליהו הנביא בחול המועד של פסח. זכורה משפחת בית סימן-טוב שהציגתו. ואף עניין ‘גנבת האפיקומן’ – הידוע גם בין יהודי המערב – נעשה כאן בעסק גדול וב’הצגה מבדחת'. ויש להוסיף שגם הצגת בובות בדבר ‘טביעת פרעה ואנשיו’ הוצגה על-ידי אדם ידוע בשם עזרא ברֵיכָּאן²⁶³.

ט    🔗

‘ספרות’ שבכתב אין אתה מוצא בכורדיסתּן, לא ספרות של תורה ולא ספרות של תפילה. ואין צורך לומר ספרות חילונית. לא נודעו לנו חיבורים של יהודי כורדיסתּן מלבד הספר הקטן ‘שחיטת ברזאני’ מאת חכם שמעון בן יונה ברזאני שנמצא בכתב-יד²⁶⁴. ועוד נדפס בירושלים קובץ שירים בשם ‘שירי זמרה’, שהוציא לאור חכם כורדי, הוא חכם ברוך שמואל מזרחי, תושב ירושלים²⁶⁵. כן נדפס קובץ קטן, ‘שירי שמחות²⁶⁶’ שהוציאו לאור בירושלים החכמים הכורדים חביב בן חכם שבתי עלואן ז“ל (זה חכם שבתי שהיה ‘שמש’, היינו חזן, דרשן ו’חכם' ליהודי זאכו בזאכו; וכשעלה לירושלים היה משמש בקודש בשכונות ‘שערי רחמים ו’זכרון יוסף’) וחכם מרדכי בה”ר משה עלואן (בן למשפחת עלאן-אבידאני המפורסמת בכורדיסתּן). השירים שבשני קבצים אלה רובם ככולם משל משוררים ספרדים קדמונים ומיעוטם משל משוררים עברים בכורדיסתּן. המפורסם והמשובח שבמשוררים בני כורדיסתּן הוא ר' משה בן יצחק בַּגְלוּגְנַאיָיא, שבשיריו אתה מוצא לא ‘המנונים’ ו’שירי גאולה' בלבד, אלא גם שירים המתארים את החיים ואת ההווי של כורדיסתּן, כגון בשיר ילדים שחיבר לפרשת ויקרא (המחבר היה מלמד-תינוקות) ובשיר על פורים²⁶⁷. בראש החוברת ‘שירי שמחות’ נדפס גם ‘דרוש תפילין’, היינו: דרשה לבר-מצוה, מאת חכם שבתי עלואן הנזכר, שנולד בכורדיסתּן בשנת תרל“ד ונפטר בירושלים בכ”ז בטבת תש"א.

דפוס עברי לא היה מעולם בכורדיסתּן, ואף בשאר מקומות לא הדפיסו שום ספר בלשון-התרגום, שלא כיהודי תימן ובבל, שהדפיסו כמה ספרים בדיאלקט הערבי שלהם, וכן יהודי פרס ובוכארה, שהדפיסו ספרים בדיאלקטים שלהם. ולא זו בלבד שלא נדפס שום ספר בדיאלקט התרגום, אלא אף כתבי-יד בדיאלקט זה כמעט שאינם בנמצא. היה מקום לסברה, שיימצאו כתבי-יד בבתי-הגניזה שביישובים הגדולים. גניזה חשובה היתה, כנראה, בתא מיוחד שבבית-הכנסת של יחזקאל בעמידיה, וכן בסונדור ובדוהוךּ, בסינה ובאישנו. אבל החכמים שבכורדיסתּן לא היו משגיחים בכתבי-יד וכשהיתה הגניזה מתמלאת היו החכמים בודקים אותה ונוטלים את הספרים, ולא החזירו אלא ספרי-תורה קדומים וספרי קודש. דברים שלא נחשבו בעיניהם היו שׂמים בשקים וקוברים אותם בחצר בית-הכנסת²⁶⁸. תיירים טיפלו בהם רק מעט. ב. קלאר, שביקר שם, לא העלה אתו מכורדיסתּן כלום מלבד בתי-שיר אחדים מן השיר ‘דוד וגלית’, שהעתיקם מפי חכמים, ושהבאתים בשיר זה להלן. וכן לא העלה ו. פישל אלא משהו 'גיליונות מועטים. בספריות שבעולם אין כתבי-יד מכורדיסתּן; רק בספריית ‘מכון בן-צבי’ בירושלים נמצאים כמה כתבי-יד. במשך כל השנים שאני נושא-ונותן עם יהודי כורדיסתּן לא נזדמן לידי כתב-יד אלא חוברות בודדות של עלים בלים ממש, שהיו שייכים כנראה לחזנים, והן כתובות על-פי-הרוב ברשלנות. כתבי-יד מועטים, כגון זה שהשגתי, היו במקצוע הספרות הדתית, בעיקר ‘הלכות שחיטה’, שהיה בהן צורך שימושי, או פזמונים לשבתות, לחגים ולמועדים ולתשעה-באב, והיו בידי שוחטים וחזנים ובידי חכמים שהיו קוראים בהם בציבור בזמניהם.

חיבור שנזדמן לידי והשגתי העתקה ממנו הוא תרגום מצוות עשה ולא תעשה, תפסיר לפיוט ‘אמון יום זה’, שנעתק מהעתקת החכם רבי שמואל ברוך ז“ל בכה”ר ח' יוסף נ“ע ב”ח בנימין. המחבר היה בקי בפירושים ובדינים²⁶⁹. את תרגום התנ"ך, ואפילו תרגום של התורה, לא העלו על הכתב, מלבד כמה מגילות שהיו צריכות לשימוש, כגון תרגום מגילת רות, שהעתק ממנה נמצא בבית-הספרים הלאומי²⁷⁰. יש לשער, שהיו העתקות גם של תרגום ‘מגילת אסתר’, שהיו קוראים בבית-הכנסת בפורים בבוקר, אבל לא הגיעו לידינו עד היום.

ואף-על-פי שיש להם לבני כורדיסתּן תרגום מסורתי שבעל-פה לתנ"ך, ואפילו בשני דיאלקטים, כורדי-פרסי וכורדי-בבלי, לא נהגו בו יהודי כורדיסתּן כפי שנהגו, למשל, יהודי-תימן בתרגום הערבי של רב סעדיה גאון שנתקדש, ואף לא טרחו להעלותו על הכתב. התרגום עממי הוא; אין לו מחבר קבוע; כולו מיוסד על מסורת שבעל-פה, ורק מלמדי-תינוקות משננים אותו לתלמידיהם, בנוסח קבוע, כדוגמת לימוד החומש וכמה מספרי הנביאים והכתובים בדיאלקטים של האידיש, שהיו מלמדי-תינוקות אשכנזים משננים אותם לתלמידיהם במזרח-אירופה עד לדורות האחרונים. חילופי הגרסות שבין עמידיה לזאכו, ואפילו בינם ובין רוונדוז וארבל, קלים ביותר.

עלה בידי להעלות על הכתב את התרגום לתורה, לנביאים ראשונים ולחמש המגילות, וכן לספר איוב, שקוראים אותו בתשעה-באב – בדיאלקט של זאכו. רְשָׁמָם לי ידידי המנוח החכם אליהו אברהם מזרחי דהוכי אבו עבד-אללה ז“ל, שבאתי עמו בדברים לראשונה בראשית עבודתי בלשון התרגום, והוא שרשם לי עוד לפני כן את השיר ‘קיצטית דוד וגלית’ וכמה פיוטים. בשנים האחרונות עלה בידי למצוא את החכם ששון בה”ר זכאי בה“ר שמואל ברזאני הי”ו, החכם של רוונדוז, שמקומה, על-פי ציונו שלו, ‘בעיראק על גבול פרס ותורכּיה’ (‘רַוַנְדוּז רֵשֶׁת תַכוּבַת עַגָם ותורכיה’). בסוף חודש אלול תשי“ד התחיל להעלות בשבילי על הכתב את הנביאים האחרונים ואת הכתובים. תחילה סבור הייתי שתרגומו ישלים את שחסר לי בלשון זאכו. אבו עבד-אללה, שהיה עוסק בעיקר בקבלה מעשית ובלחשים ונחשים, ולא נחשב בעיני בני-עדתו בין החכמים הרשומים והמצוינים, לא נמצא בשעתו בן-סמך לתרגם נביאים אחרונים וכתובים. אבל מתוך תרגומו נמצאתי למד – מה שהיה קרוב להשערותי – שכאן לפנינו דיאלקט-ביניים בין הדיאלקט של זאכו שבאזור לשון התרגום של עיראק ובין של אורמיה שבאזור הפרסי. מצאתי מתרגם מאורמיה, הוא חכם ישי ז”ל,שהיה בקי בכל התנ“ך – אף הוא ‘חכם’ וחזן ומלמד-תינוקות היה – ותרגם לי את התנ”ך כולו בדיאלקט של אורמיה. וכל כך היתה גדולה בקיאותו, עד שזכר פסוקים שבאו בתנ"ך כפולים בשני ספרים, ופעם אף מצאתיו משמיט ‘הכפילות’ אלו מטעם שכבר תרגמן במקומן קודם לכן. ויש לציין, שתרגום ‘שיר-השירים’ תרגם לי אבו עבד-אללה לא פסוק כצורתו אלא על-פי המדרשים, שלא ‘לעשותו כמין זמר’, ואילו חכם ישי תרגם על-פי פשוטה של המגילה.

כדי לבחון את מסורת התרגום של זאכו לקחתי את התרגום של אבו עבד-אללה ונתתי תנ“ך עברי ביד אחד החכמים, הוא חכם יוסף עלואן, שנחשב מומחה בעדתו (הוא היה אחיו של חכם שבתי עלואן, שהזכרתי לעיל) והיה עוסק במלאכת הבנאות. על-פי בקשתי תרגם באזני את התנ”ך בעל-פה על הסדר, ובכל מקום ששמעתי שינוי בגרסתו מגרסתו של אבו עבד-אללה, היה רושם לפי בקשתי את שינוי הגרסה. ועוד עשיתי מעשה בדיקה כזה על-ידי חכם אחר, החכם הרשום והמצוין רבי אליהו מנירוא, שהיה מצד אמו נכדו של חכם רבי עובדיה, שממשפחתו קמו מחברי שירים, מאלה הבאים בקובץ זה. מתוך כך נתברר, שתרגום זה שהעליתי סומך על מסורת נאמנה.

ואף-על-פי שהספרות שבכתב של שבט יהודי זה מועטה ביותר²⁷¹, מצויה ספרות רחבה השמורה בעל-פה, שעדיין מחכה לכינוסה. ספרות זו ענייניה מרובים ושונים. מימרות השגורות בפיהם ומהלכות ביניהם, ברכות וקללות, לחשים ונחשים, פתגמים ושירים, ולאו דווקה שירי-קודש אלא אף שירי-חול. עלה בידי לאסוף אלף פתגמים ומעלה, שמצורפים להם פירוש וסיפור מעשה, הרבה מימרות הביא בראואר בדרך אגב בספרו ‘יהודי כורדיסתּן’ – הללו הכתיב שלהם וניקודם טעונים תיקון במקומות הרבה. רבים מאוד שירי-הקודש בלשון תרגום ומקצתם תרגום לשירים ופיוטים המקובלים בכל המזרח, כגון ‘המלך’ או ‘אחות קטנה’ לראש-השנה. פיוטים אלה תורגמו תרגום חפשי, ועתים הם שירה כמעט מקורית, ובתוכנם בלבד הם קשורים בפיוטים עבריים. ויש לציין, שכל הספרות הזאת לשונה לשון תרגום, ולא הלשון הכורדית. שפת התרגום היא מעין שפת-מסורת יהודית, שנייה במעלה בקדשה ללשון-הקודש, או גם לשימוש בינם לבין עצמם, שלא יבינו הכורדים דבריהם, ואילו השפה הכורדית נחשבת כלשון גויים. ולא נתחברו בלשון הכורדית אלא שירים חילוניים, ועל-פי רוב הם שאולים מן הגויים שכניהם. שירי-חול בלשון תרגום, שמקורם יהודי, מעטים הם.

מן השירים העממיים ראויים לציון במיוחד שירי העבודה, עבודה הנעשית בחבורה. כבר ראינו שהיהודי הכורדי אוהב חברה ורעוּת. ולא משתאות וסעודות בלבד נעשים בחבורה, אלא אף עבודה, אם לשם חברותא או לשם תועלת וסיוע שמסייעים זה עם זה: ‘זֶבָּארָא’ הוא המונח המקובל לכך²⁷². כן ידוע בעמידיה ובזאכו ‘ליל זיבארא’ (ליל בניית הגג), הצריך להיבנות בעשייה אחת, ובאים כמה מנייני אנשים לסייע לעושי המלאכה, והעבודה נעשית מתוך שירה וריקודים, וכמובן גם בסעודה עד חצות הלילה²⁷³. וכן ייבוש הבשר, בשעה ששוחט מזדמן ליישוב נידח, ואחת המשפחות שוחטת כמה כבשים, ועתים בקר, ומכינה מינים ממינים שונים של שימורי-בשר לזמן רב²⁷⁴. לטחינת הבּוּרגוּל מזמינה בעלת-הבית נערות צעירות²⁷⁵; ואין צריך לומר שכך נוהגים בהכנות לחתונה. לא רק תפירת בגדי הכלה נעשית בחבורה של נשים הבאות לסייע שלא בשכר ובשירה, אלא גם קניית האריגים נעשית בחבורה של נשים²⁷⁶, וכן התבשילים לסעודות; ואפילו תפירת תכריכים, שנשים זקנות תופרות לעצמן בחייהן, נעשית בחברת מוזמנות לדבר²⁷⁷. עבודות שדה וכרם נעשות אף הן במשותף, ואיש מסייע עם חברו²⁷⁸. וכל אלו העבודות מלוּוֹת שירה. שירי העבודה רובם בלשון הכורדית ומיעוטם בלשון תרגום, כגון שיר בניין הבית שהוא בלשון ארמי וכן שיר ייבוש-הבשר ושיר חיבוץ-החלב, שנשים עוסקות בו.

בייחוד בסעודות שרים הרבה שירים חילוניים, אֶפּוֹסי גבורה, ובייחוד שירים הקשורים בטכסי האירוסין, הקידושין והחתונה, רובם הגדול בלשון הכורדית ומיעוט-מיעוּטם בלשון תרגום. ניתן לחלק ולומר, ששירי ה’אהבה' וה’כלולות' החילוניים לשונם כורדית, ואילו השירים בלשון תרגום לווית גוון דתי להם. מעטים השירים העבריים ששרים במסיבות אלו, והללו עיקרם משירי משוררי ספרד וכמה מהם משל משוררים יהודים מבני המקום. בטכסי ברית-מילה שרים שירים עבריים.

נוסף על שירים אלה מקובל שם עוד סוג מיוחד של שירה קצרה, שעל-פי טיבה קרובה היא אל הברכה או אל הלחש, ושירים אלה משוררות הנשים במסיבות מיוחדות, כגון ברחיצת הבנות מראש-חודש אדר ועד פורים ובט"ו בשבט. למעשה אין אלה אלא הרחבה של אותם מאמרי הברכות והקללות והמימרות, השגורות בעיקר בפי הנשים. מתוך לשונם, אם כורדית ואם תרגום, קל להבחין על-פי הרוב בין אלה שמקורם כורדי טהור ובין אלה שמקורם בהווי היהודי ובמחשבה היהודית, הנאמרים בלשון התרגום. כבר הזכרנו את השיר ‘ליל הוּדא’, שהנשים שרות בליל תשעה באב, וכן שיר קינה בשם ‘הַלָאלָא’ בלשון תרגום, שהן מקוננות בו על חורבן בית-המקדש. ויש לומר, ששירת הקינה למתים, כפי שהיתה נהוגה מאז ומעולם גם בישראל וגם בערב, נחלת הנשים היא בעיקר, והם שירים שלשונם כורדית ולקוחים מן הכורדים.

על סוגי שירים אלה יש עוד להוסיף את שירת הלעג, אחד מסוגי השירים המיוחדים לערבים, והוא מצוי בספרות היהודית בלשון תרגום, וכיוצא באלה, מצד שני, שירי התהילה וההתפארות. דוגמות לכך אתה מוצא לא בלבד במימרות של קללה וברכה²⁷⁹, אלא אף בשירים. גם בעברית מצויה פּארוֹדיה לתפילה שמתפללים על המת בשם ‘השכבה להמן’²⁸⁰, וכן יש שירי-לעג להמן גם בלשון התרגום. לשירת הלעג, התהילה וההתפארות אפשר למצוא דוגמות בקטעים מן השירים הבאים לקמן, כגון בשירים על מלחמת דוד וגלית, על שמשון ועל סנחריב.

לבסוף יש להזכיר עוד שירי ילדים: שירים המיוחדים ללימוד לילדים, כגון שירים שעל-ידיהם הילד לומד את שמות אותיות הא“ב, שירים קצרים לילדים שהם שרים בשעה שהם מביאים גזרי עץ לבית-הספר להסיק בחורף, שירים לט”ו בשבט, שיר ‘ליל הוּדא’ לתשעה-באב. כמו כן יש שיר ציד לילדים, שהם שרים בשעת ציד ציפורים. שיר זה לשונו כורדית, שלא כשאר שירי הילדים שלשונם תרגום. כן מצוי בעברית גם זמר נאה לפורים.

בין השירים שאספתי רצוני להזכיר דוּגמוֹת אחדות פּרימיטיביות ביותר. שיר אחד פשוט מצורף מאותיות ותנועות לפי הא"ב. שירים אלה יש בהם יותר מן הלחש; שיר עברי מיוסד על אותיות בלבד, ששרים אותו, לפי סדר האותיות של האלף-בית ישר והפוך, כשחוזרים משאיבת המים לשם המצות לפי הפסח:

א ב ג ד ה

ה ד ג ב א וכו'.

חוזרים על כך פעמיים ואחר-כך מונים עד וי“ו ישר והפוך, ושוב עד יו”ד, או: א, ב,בלבד, ומוסיפים בכל פעם אות אחת עד שמגיעים לתי"ו.

שיר אחד דומה לו, הבא באחד הסיפורים שאספתי, כך לשונו:

אִיאִי אִיאִי מַלֵא אִיאִי אִיאְלוֹ אִיאַיוֹ אִיאַה

בִּיבִּי בִּיבִּי מַלֵא בִּיבִּי בִּיבְּלוֹ בִּיבַּיוֹ בִּיבַּא

גִיגִי וכו' עד סוף כל הא"ב.

שיר זה שר אותו, לפי המסופר, חכם נסים. היה מעשה והגיע בחצות הלילה לגשר גדול, והיתה לצדו מערה מלאה מרקדים ומזמרים. נכנס לתוכה וראה בהם ששדים הם. ביקשוהו שיזמר להם וישעשעם ושר להם שיר זה, ורקדו לקצבו הוא והשדים, וכך ניצל מידם ואף קיבל מידם מתת, ‘קטירא תומא’ (בדיוק: קִתֶּת תומא – שֵן של שוּם), וכשבא לביתו היתה ללירה של זהב²⁸¹.

לא שירים ודברי פיוט בלבד, אלא אף אגדות-עם, אגדות קדושים, סיפורים וגם בדיחות רבות מספרים יהודי כורדיסתֹן. אבל בדברי שירה ופיוט ניתן עוד למצוא פיסת כתב בלה הנתונה ביד המזמר להזכירו דברי השיר, כגון ‘פזמונים’ שנרשמו במקצת מן המקצת, ואילו הפרוזה לא נרשמה כל עיקר, ואף מסורת נאמנה אין בסגנונה. ואף-על-פי-כן תורה שלמה מקופלת באגדות ובסיפורים. מצד תוכנם סיפורי-עם הם, וחומר רב בהם להכרת חייהם של יהודי כורדיסתּן ואף אלו של העממים שבתוכם הם יושבים, ואף ניתן ללמוד מהם על היחסים שבּין ישראל לעממים. לעניין סגנונם, רושמיהם הם מסגנניהם, ודוגמות יקרות-ערך בהם לחקירת הדיאלקט היהודי של תרגום המחוז העיראקי, לפי גינוניו בזאכו, בעמידיה, בדוהוךּ, ושל רוונדוז, ארבל ורככוך, בַשִאכה וסולימנייה, הדיאלקט התיכון בין לשון תרגום במחוז הבבלי ובין לשון התרגום של המחוז הפרסי, האורמיי.

י    🔗

כמה חכמים הם שקיבלתי ידיעות מהם, הראשון שבהם הוא ידידי המנוח חכם אליהו אברהם יצחק דהוכי מזרחי אבו עבד-אללה. הוא לא נחשב ל’חכם‘, אף-על-פי שעסק הרבה בקבלה מעשית ועמד בקשרים עם המקובלים שבירושלים, ונחשב למגלה מסתורין ולמגיד עתידות בין בני עדתו, וכמלחש על כל חולי ומדווה. אבותיו, אבי-אביו יצחק ואבי-אבי-אביו אברהם, שהיו מיוצאי דוהוךּ, היו סוחרים נכבדים בזאכו ונחשבו בשעתם ובמקומם לעשירים. עיקר עסקם היה, כדרך סוחרי היהודים באותם מקומות, במנוּפקטורה. באחד מסיפוריו הוא גם מספר על נס שקרה את אבי-אביו יצחק: פעם בא הפחה של עמידיה אל זאכו, שהיתה כפופה למחוז שלטונו. אמרו לו: יש כאן אחד, יצחק שמו, ועשיר גדול הוא ויש לו כל מה שתדרוש ממנו, וייתן לך. שלח הפחה אחריו ודרש סכום גדול של חמישה עשר אלף מטבעות ‘עלי פאשאני’ (מטבע זו היה ערכה תשעה פארות, שהם שני גרוש ורבע תורכיים). כשביאר לפחה שאין לו סכום כזה, כעס עליו ודרש ממנו עשרים אלף, וזמן נתן לו, ארכה להביאם אליו עד למחרת בצהריים. אבי-אביו יצחק חזר בבכייה וסיפר את אשר נגזר עליו, ועמדו כולם בבית בבכי ובתפילה ובצום. ‘ושהו אותו לילה שלא בארוחת-ערב ולא בבישול ולא באכילה. ואפילו תינוקות שלהם, אפילו הקטנים יונקי-שדיים, לא נתנו להם חלב’. ישבו בבכייה כל אותו הלילה עד שקרבה שעת הבוקר. לפני עלות השחר נפלה עליהם תרדמה. ועוד לפני זריחת החמה באו שניים מנערי שומרי ראשו של אותו פחה, דפקו על הדלת, וצעקו: ‘הוי יצחק, קומו, פתחו לנו הדלת’. כל האנשים רעדו ופחדו, שאמרו: ‘באו להוציא את יצחק להרגה’. כשפתחו את דלתות הבית, מצאו את נערי הפחה בבכי, ואמרו ליצחק סבו: ‘מהר יהודי, קום והבא חמש גזרות-בד לתכריכים למושל אדוננו שמת הלילה’. קם ונתן להם ואמר: בד זה מן המובחר הוא, ונטל מהם כפליים בערכו. כשיצאו בני-אדם לחוץ נשמע בכי ומספד שבא מבית המושל, שנתקהלו שם הכול לבכי. באותה שעה קם כל הקהל ובא אל בית סבו יצחק וישבו וקראו ‘הלל’ ו’נשמת כל חי’ (הלל הגדול) והיללו את שם האלהים העליון על הנס שעשה עמהם. ישבו גדולי הקהל והחכמים לשתות, והיו שרויים במשתה ושמחה, בשעה שבבית המושל ‘נפלו מספד ובכי’.

על אביו אברהם מספר אבו-עבד-אללה, שלא זו בלבד שסוחר היה, אלא אף היה שלושים ושתיים שנה ‘מסתנטק’, היינו: חוקר בית-המשפט בעירו. בחיבורו הוא מביא דוגמה: ‘כמו לבנון (מרדכי לבנון) ומני (מלכיאל מני), שהיו שופטים בירושלים’. בית אביו היה תמיד פתוח לחכמים עוברי-אורח ואורחים, והיה שומע מהם בילדותו ‘סיפורים עתיקים ודברי חכמים וחריפות וחידודים ובענייני מושלים קדמונים ובענייני הצרות שהיו ליהודים שכמה וכמה היו היהודים בצער ולחץ’. כן היה שומע גם מפי אבותיו שהיו מסיחים ‘על ענייני העולם ועל הצער שהיה ליהודים’.

אבו עבד-אללה ‘סבב הרבה בעולם. הגיע עד בגדאד ועד גבולות פרס ועד עיירות כל הכורדים. סבב ובא אל ג’זירה ודיאר-בכר וסַוֵרַך ועורפא וכיליס וענתאב וחלב ועד איסכלית חלב. ומאיסכמית חלב הלך באניית קיטור עד יפו. ואחר זה הלך אל ירושלים וישב בערך חודש בירושלים, ולא ראה פרנסה שלו בה וקם והלך אל מצרים וישב בערך שנה במנצורא שהיא מחוז מצרים, והיה נושא ונותן בסחורות מנופקטורה [אריגים]. וכאשר בא הקיץ קם והלך אל אלכסנדריה וישב בערך שני חודשים בה, והחליט בדעתו וקם והלך אל סאלוניקי וישב בה שנה אחת וחזר לאלכסנדריה וקאהירה וחזר אל מנצורא, וישב בה שבע שנים’. לפי דבריו, עסק שם גם ב’קריאה‘, היינו: בתורה, ובעסק המנופקטורה. משם שב לירושלים ועסק במסחר, ו’כל יום’ – אומר הוא – ‘הייתי בערך שתי שעות הולך אל ישיבה אחת וקורא’.

לעניין עיסוקו בתורה, אין לקבל את דבריו במלואם, לפי שהיה בעל דמיון מופלג ובעל גוזמה. דברי גוזמה הם שהוא מספר שלמד לפני ר' יוסף חיים בבגדאד, ואפילו כשהוא מציג עצמו כתלמידו של ‘כה"ר ר’ יוסף נ“ע בן בנימין שהיה בקי הרבה בפירושים ודינים‘, ותרגם ‘אמון יום זה’ מאת ר’ שלמה בן-גבירול ללשון תרגום, ואת תרגומו העתיק בעבורי אבו עבד-אללה. אבל לתפארת המליצה הוא כותב: ‘ואני העתקתים ועשיתים כך, דברים שעשיתים כסולת נקייה והקורא יקרא בו וישמח’. 'וזה הספר אני אאד”ם (אליהו אברהם דהכי מזרחי) העתקתי מפני כבוד אדוני שלמדתי ממנו הרבה עניינים, והוא נפטר בחוצה-לארץ בעיר זאכו, ועכשיו אני התלמיד שלו מבקש מאדונים ואפילו מתלמידים שיקראו בספר הזה. והמבין יבין על תורתו על חכמתו, והוא נפטר בשנת תרע“ו בחודש סיוון בט”ז בו'. בין רבותיו הוא מזכיר אחרי חכם יוסף בן בנימין את ‘חכם אפרים בכה"ר חכם יעקב’ ואחריו ‘הקדוש והחסיד והגאון המובהק ועניו זצ"ל רבי אהרן בארזאני’.

בסגנון כיוצא בזה הודיע, כיד הדמיון הטובה עליו, על תרגום התורה שרשם על-פי בקשתי, וכך הוא כותב: 'הייתי סובב ומחפש רק שאראה חומש אחד כתוב בלשון כורדים ולא ראיתי. אז הייתי שרוי בצער, וקשה היה בעיני והיה רע בעיני. אז קמתי ואמרתי לו אל שכלי: מה רב הפלא, שכל כך כורדים יש בעולם, קרוב חמש מאות עיירות(!) שהם משכנות בגדאד ועד בַּעְקוּבָא וכַנַגַיִן (כְנַאקִין; כאנג’ין), ועד רוונדוז וכורכוך וארויל (ארבל) ועד בואכה עקרא ושׁוֹשׁ וכל הערים שהם באחוזות גִיַיא נַאבַכוּרֵי ועד הִזַארגוֹת (זאגרוס) – בואכה אל בִירַא-כַפְּרַא ואל בָארזָאנִי ועד גַ’לַא ונֵירְוַה ועד בואכה, כשאתה חוזר, אל העיר עמידיה, שהיתה מקום כיסא מלכות [מושלים גדולים היו בתוכה שהיו מושלים על ערי עיראק וכורדיסתּן] עד בואכה מעמידיה אל בַמַרְנֵי ובַרַאשִי וסונדור ודוהוךּ וזאכו וגזירא ונציבין, הרי כמה עיירות שאין להם מספר ומלפנים היו אלה (העיירות) ששמן גַלַא ונירווה ועמידיה וזאכו ודוהוךּ וגזירא – כל אלה הערים עתיקות הן – והיו בהן חכמים שהיו מלאים תורה כרימון שהוא גדוש ומלא, כך היו כל אלה הערים של הכורדים מלאות חכמים ורבנים וגאונים. אלה היו כך שאולי רק בארבע ארצות (הכוונה לירושלים, חברון, צפת וטבריה) היו כמותם. ואז אני הייתי רגיל לשמוע מזקני הדור, גדולי הדור, שתמיד היה ביתנו פתוח לתלמידי חכמים וכו''.

גוזמה יש בדבר. עניין רשימת התורה נתעורר ונתגלגל על-ידי ידידי המנוח רבי יעקב נחום פרופ' אפשטיין ז"ל, שבשיחה ששוחחתי עמו על החומר שאני מאסף בלשון תרגום, עוררני שאבקש איש שירשום לי פרשה ראשונה של התורה ב’לשון תרגום'. בקושי עלה הדבר בידי עד שהבאתי את אבו עבד-אללה לכלל כתיבה כלשהי, אבל משהתחיל בדבר ראיתי שיש ברכה למלאכתו וביקשתי ממנו שיוסיף וירשום, וכך רשם את התורה וספרי נביאים ראשונים.

אמת, לא היה אבו-אללה ‘ספרא רבא’ – בניו הגדולים אף לא ידעו קרוא כל עיקר – אבל היה איש מלא רוח-חיים. את אשתו-אהובתו, חבובה, חטף בשעתו מבית אביה – דבר רגיל גם בין היהודים בכורדיסתּן– לפי דבריו, בכוח גדוד של ארבעים רוכבי-סוסים מבני מושבו. הוא חונן לא רק בדמיון מופלג, שהרי עסק בקבלה –אלא אף בתפיסה מהירה, בעין פקוחה וחדה ובלב מבין. בהמשך מלאכת תרגום התורה – כשהגיע לספר ‘ויקרא’, ביקש ממני שאשאיל לו את פירוש המלבי“ם לתורה שהגיעה תהילתו אליו, כדי להסתייע בו בתרגומו. מפני החשש שמא יתרגם על דעת עצמו ביקשתי ממנו שיקפיד לתרגם על-פי המסורת המקובלת בשבטו בלבד, ומאותה שעה נעשתה המלאכה בביתי, לשם הזהירות, כשאין לפניו אלא תנ”ך עברי בלי פירושים. ההשוואה אל תרגומו שלחכם יוסף עלוואן וחכם אליהו מנירוא (כפי שנזכרתי) הוכיחה שלפנינו תרגום של מסורת זאכו, עמידיה וסביבותיהן.

כתב-ידו, אף-על-פי שהלך ונשתפר במשך השנים, לא הגיע אפילו מקצת מן המקצת לכתב-ידו היפה של חכם ישי ז“ל מארמיה – רושם תרגום אורמיה. אף הו אלא חונן באותו חוש הסדר שחונן בו חכם ישי ז”ל, ועוד מעלה יתרה היתה בחכם ישי, שהיה עקיב גם בכתיב וגם בניקוד; כנגד זה לא עלה בידי להביא את חכם ישי שירשום לי פתגמים בדיאלקט שלו, שלא יכול להבין את כוונתי, ואילו אבו עבד-אללה נמשך לבו במשך השנים אחר הכתיבה, וכתב ורשם וסיפר במידה מרובה, וכבר עמד אותה שעה על סף הזקנה. באחד הכתבים הוא מציין שהיה בן חמישים וחמש כשהתחיל במלאכה זו: ‘אני אליהו אברהם דהוכי מזרחי שאני בערך חמישים וחמש שנים, ושהייתי בן שלושים וחמש כשיצאתי מעירי’, היינו: כעשרים שנה לאחר שעזב את כורדיסתּן.

מלבד התורה, הנביאים הראשונים, המגילות וספר איוב, רשם עוד על-פי בקשתי: (א) חוברת, שקרא לה ‘ספר גיככא וכיפ’ ועקיל ומוערפי' (ספר בדיחות ושעשועים ושכל ודעת), המכיל צ“ו עמודים, ובמפתחות שבסוף המחברת רשומים מ”ז פרקים; (ב) חוברת המכילה סיפורים ואגדות של יהודי כורדיסתּן ושל הגויים שמסביב להם, המכילה צ“ז עמודים. לאחר הקדמה קצרה, שהוא מדבר בה על עצמו, באים שנים-עשר סיפורים. רובם על דבר אלקוש וקברו של נחום האלקושי; (ג) חוברת אחרת כתב בעברית, והוא מכנה אותה: ‘חלק שלישי של מספר משפחות הכורדים-יהודים, יהודים שהם עתיקים ולשונם הוא עתיק וגם מנהגיהם. ועכשיו זה הספר השלישי והוא מצִפוּרים (סיפורים) שלהם שהיו מדברים’; חוברת זו מכילה הקדמת המחבר, ואבו עבד-אללה משתדל בה לעשות לעצמו זכר עולם ושם כאחד המחברים. את הקדמתו הוא מסיים בזו הלשון; 'ואני הצעיר מכל בני-העיר כמא(מה) שבשלתי וסדרתי הכל יוזמן לפי כל העולם ויתעם (ויטעם), והחכם ובעל מרגליות יבין וידע במחיר המרגליות, ואחרי אתאסף מעולם (היינו אחרי פטירתו מן העולם), הריח נודף בעולם… עד שילך לרחוק… והשם יזכינו עוד ועוד וגם ביותר ללמוד ויודעת (ולהודיע) לכל אחינו ב”י (בני-ישראל) שבעולמות, ויזכרוני לטובות, ודי יהיה לנו בברכות. ומי שיזכרני לטובות, השם יזכיהו לשתי עולמות אכי“ר (אמן כן יהי רצון)'. חוברת זו מכילה צ”ז עמודים ובה חמישה סיפורים; (ד) נוסף על כך, שתי חובורת, כל אחת בת צ“ו עמודים. בראשונה הפזמון הידוע על פרשיות השבוע, שנדפס גם ב’שירי זמרה' של חכם ברוך שמואל מזרחי, ולאחריו, בקצתה של החוברת הראשונה וברובה של החוברת השנייה, באים סיפורי-מעשיות יהודיים ולאחריהם סיפורי מעשיות מזרחיים; (ה) חוברת אחרת, שיש בה צ”ו עמודים, מכילה שישה סיפורי-אהבה מחיי הגויים וסיפור אחד בעניין ריב על-דבר משרת חכם בזאכו. וקרא לחוברת בשם ‘דפתר איזמרא’ על שום קטעי השירים (מהם גם בכורדית) שבסיפורים, שגיבורי הסיפור אומרים אותם; (ו) מחברת הפתגמים, בת צ“ב עמודים, המכילה תקע”ג פתגמים ואַנקדוֹטוֹת, ועליהם נוספו עוד מאה במחברת דקה אחרת. לרבים מן הפתגמים מצורפים גם סיפורי-מעשים, שמהם מתבארים יסודותיהם ושורשיהם של הפתגמים; (ז) על כל חיבוריו אלה של אבו עבדל-אללה בלשון תרגום יש עוד להוסיף ‘קיצטית שמשון גיברא’, שכתב במתכונת השירים בלשון תרגום. חיבורה נעשה במסיבות מיוחדות, כפי שהזכרתי למעלה, כדי להניח את דעתי כשחיפשתי אחרי סיפור שמשון ודלילה הניתן בקובץ זה; הוא כתבה כשלא עלה בידו למצוא את הכתב. למעשה ערוך השיר לפי פרקי התנ"ך בספר שופטים משעת התגלות המלאך לאמו של שמשון ועד ליום מותו של שמשון. השיר דל בסגנונו וחסר כל רוח שירה, ורק כאן וכאן יש בו הוספה של ‘מיטב השיר’. לדוגמה אביא כאן שני בתים מן 145 הבתים שבו:

בית 35:

כִּימֶית זִילֵי שמשון אֵל תִימְנַתַא / כשהלך שמשון לתמנתה

וַכִיזִילֵי כוּלוּ בִּינַאַתֹא / וראה את כל הנערות,

וַקִיטֵאְלֵי עַקְלֵי וַעֶשֶׁקְלֵי / והסכים בדעתו ואהב

אֶל אֵיהַא בִּירַאתַא / אותה נערה,

וִרַאבַּא עִישֶׁיק דִידֵא / ורבה היתה אהבתה

יִסֶיקלֵי בֶּית לִיבֵיה / שנכנסה לתוך לבו,

וַבֶּיש קַאם אִיבֵּילַא / ומאוד חשק בה

מִן כּוּלוֹ אַן אֶבְנַאתַא / מכל הנערות,

אֵיזֵה תֵילֵי אֶל בֵּיתַא / אז בא אל ביתה.

לשם ‘חוזר’ הוסיף העתקה משיר ‘קיצטית דוד וגלית’: ‘בלי חיף וצט חיף תא איו שמשון גיבארא’. בסוף השיר בא ‘סוף דבר’ שלו בחרוזים הרגילים בין יהודי המזרח: ‘אני הצעיר, מכל בני העיר, אליהו אברהם מזרחי, דהוכי, שפרשתי זה השיר, של שמשון ע“ה, שכל שבא עליו בימיו… בשנת תרצ”ח בחו’ תמוז. היום חמשה בחו' תמוז גמרתי ב"ה'; (ח) נוסף על מה שרשם לי בלשון תרגום מצויה בידי עוד חוברת מיוחדת בעברית על מושבי היהודים בכורדיסתּן, קהילותיהם, ראשיהם, עסק תושביהם ומספר משפחותיהם.

כל הכתבים הללו של אבו עבד-אללה, מלבד העניין שיש בהם ללשון התרגום, יש בהם גם ידיעות רבות, לתולדות יהודי כורדיסתּן – בייחוד במחברת ח האחרונה, וכן לפולקלור. עד היום לא פרסמתי מהם אלא מקצת מן הפתגמים, ב’רשומות' (א-ב, הסדרה החדשה בהוצאת ‘דביר’). בדברים שיש להם חשיבות לתולדות יישובי היהודים השתמשתי, עם שאר מקורות על דבר מושבי היהודים בכורדיסתּן, בחיבורי ‘קונטרס מושבות היהודים שבכורדיסתּן’, שאני עוסק בו.

שני לאבו עבד-אללה בהמצאת חומר ללשון התרגום הוא חכם זכריה ן' משה ן' זכריה ן' רבי עובדיה, שרשם את השירים הבאים בקובץ זה (חוץ מ’קיצטית דוד וגלית',שרשם אבו עבד-אללה). אבותיו ואבות-אבותיו תושבי נירוא ידועים בקרב יהדי כורדיסתּן כחזנים ומיטיבי-שיר, וביניהם גם חכמים ידועים.

בתוך קובץ שירים זה מצא גם שיר ‘יעקב ובניו’, המיוחס לאביו של רבי עובדיה. המפורסם בבני משפחה זו הוא רבי עובדיה. נוסף על גדולתו בתורה ועל ידיעתו בנגינה, יצא לו גם שם של בעל מופת, וכמה אגדות מסופרות עליו. והרי אחת מהן: בבית-הקברות היהודי ישבה במאורה חיה חופרת מתים, שהיתה מוציאה את המת מיד לאחר קבורתו ואוכלתו. רבי עובדיה ציווה שיקברו אותו לכשימת בסמוך לאותה מאורה, וכן עשו. קברוהו סמוך למאורה עשרים אמה מבית-הקברות, וגווייתו נשארה שלמה, ומאז נעלמה החיה הרעה. יום פטירתו חל בי“ד באייר, אבל עוד בשמונה באלול של השנה קודם לפטירתו, כשהלך לפני עלות השחר ל’סליחות‘, כדרך יהודי המזרח המתחילים ב’סליחות’ בראש-חודש אלול, ניצב לקראתו מלאך בדמות אדם ואמר לו: ‘עניין לי אליך’. הוציאוֹ לר' עובדיה מן המושב מהלך רבע שעה ואמר לו: ‘באתי ליטול את נשמתך’. ולא נתן לו ר' עובדיה רשות, ו’מלאך-פלוני' – כך כינויו של מלאך-המוות בלשון תרגום, כדי שלא להזכירו בשמו – לא יכול לו. לסוף אמר לו: עכשיו לא אוכל לך, אבל אשוב אליך בי”ד באייר הבא'. וכך היה. בי"ד באייר נפטר רבי עובדיה.

חכם זכריה שלנו נולד בנירוא, מהלך שתי שעות מעמידיה, לאביו משה, שהיה סוחר ותלמיד חכם. לפנים היה בנירוא יישוב יהודי גדול יותר, ורק בדור האחרון דלל בה היישוב היהודי, ולא נשארו בה אלא שלוש משפחות, שלא היה להן אפילו מוהל ושוחט, וכפופים היו בעניינים אלה לעמידיה. בנירוא ישב חכם זכריה עד שמלאו לו עשר שנים, ואותה שעה, לפני כחמישים שנה, היה מעשה, והאגא של נירוא לא רצה להיכנע לשיך בראזאן שאימתו היתה מוטלת על כל הסביבה. שיך בראזאן עלה על העיר ושרפה, ובתי-כנסיות שבה וספרי תורה עלו בלהבה. הוריו של חכם זכריה עברו לעמידיה, ושם למד תורה מפי רבי שמעון אבידאני, שהזכרנו למעלה. באותו זמן היה בעמידיה, שהיתה לפנים גדולה ומפורסמת בחכמיה, יישוב של חמישים משפחות. מעמידיה עבר חכם זכריה לעַקְרָא, הסמוכה לבראזאן, מקום מושבו של שיך אל-בראזאני הנזכר. בעיר זו נמצא עד לזמן האחרון יישוב יהודי של מאה וחמישים משפחות בערך, והיה להם בית-כנסת גדול. בעקרא למד שחיטה מחכם רחמים הכהן, ששימש שם דיין, שוחט ומוהל. אחר-כך חזר לעמידיה וישב בה שלוש שנים ומעמידיה עבר לזאכו, ושימש שם שוחט, מוהל וחזן, שכן גם מיטיב שיר הוא חכם זכריה עד היום הזה. שלוש שנים ישב במוֹצוּל ומשם עבר לדוהוךּ, שממזרח לזאכו. בדוהוךּ היה עד הדור האחרון יישוב יהודי של מאה משפחות בערך. חמש שנים שימש חכם זכריה שוחט, מוהל וחזן בדוהוךּ, ומשם עלה לפני שמונה-עשרה שנה בערך לירושלים. בירושלים שימש מלמד לנערים של בני עדתו וחזן ומזמר בשמחות של עולי כורדיסתּן. עתה יש בידו חנות בשכונת ‘זכרון-יוסף’ 'שערי-רחמים במערבה של ירושלים, ליד ‘מחנה יהודה’.

מלבד שני אלה רשם למעני חכם ששון ח“ר זכאי ח”ר כשמואל ח“ר יוסף בראזאני, מעולי כורדיסתּן שבאו לאחר שקמה מדינת ישראל, והוא יושב היום במעברת כברי הסמוכה לנהריה. הוא התחיל במלאכתו בשנת תשי”א ועד היום רשם לי את הנביאים האחרונים כולם, ונוסף על כך חוברת שהוא קורא לה בשם ‘אגדות ישנים’ ובה ידיעות מרובות לתולדות יהודי כורדיסתּן ואף לתולדות אותה ארץ במאה השנים האחרונות. לתרגומיו לנביאים צירף גם ‘הקדמות’, וגם בהן ידיעות רבות לתולדות היהודים בארץ ההיא בזמן האחרון. את קיצור תולדותיו כתב בהקדמתו לספר ישעיה. בית-אביו היה ברוונדוז הקרובה לגבול איראן. במשפחתו, משפחת בראזאני, הידועה בחכמיה, היו כמה כתבי-יד שנשמדו בשעה שכבשה רוסיה את המקום הזה בשנת תרע“ז. כשנכנסו הרוסים לרוונדוז היו בה יותר משמונים בתים מישראל, וכולם ברחו אל ההרים, אל המוסלמים. בלי לחם ובלי מים ישבו בהר ברנדוסת, הוא הר גדול, ולא היתה להם דרך להימלט משם, לפי שמשלוש רוחותיה היתה מוקפת רוסים וברוח הרביעית סגר עליהם נהר זֵאֶת בַדִין הזורם אל מוצול. בהר הזה התבצרו הנמלטים, מוסלמים ויהודים, והיו שומרים עליו אלפיים איש ויותר. כשנסוגו הרוסים, חזרו לעירם ומצאוה שרופה. ומאותו זמן ראו 'כמה מאורעות ותלאובות הזמן. ובשנת תרע”ח נעשה יוקר שערים ורעב בר-מינן'. ‘ועתה תלי"ת שזכינו ועלינו לארץ-ישראל’.

ולבסוף עוד דברים אחדים לעניין הלשון של הכתבים שבידי. כפי שאמרתי, יש להבחין בשלושה דיאלקטים לפחות בלשון התרגום המדוברת בפי יהודי כורדיסתּן. האחד הוא העמידיי, הנקרא בתקופה האחרונה יותר על שם זאכו. ואף-על-פי שבין הדיאלקט של עמידיה ובין הדיאלקט של זאכו ניתן להבחין בגוונים שונים (דרך דוגמה: העיצור דל“ת הגייתו בעמידיה כאות ﻨ הערבית, וכן משתנה הרבה העיצור תי”ו לדל"ת), באוצר-המלים על-כל-פנים שווים שני הדיאלקטים. בדיאלקט העמידיי ניכרת ההשפעה הערבית יותר מן ההשפעה הכורדית-פרסית.

בדיאלקט זה רשומים כל הדברים שהמציא לי אבו עבד-אללה, ורובם הגדול של השירים הבאים בקובץ זה, שמסר לי חכם זכריה. דיאלקט שני הוא זה של אורמיה, והוא מושפע מן הלשון הפרסית, ובו נכתבו כל הדברים שהמציא לי חכם ישי ז“ל – תרגום שלם של התנ”ך, ושירים ופיוטים שונים. הללו פרשה לעצמם הם ואיני דן בהם בזה. לשם דוגמה נתתי בסוף השירים נספח של השיר ‘מלחמת דוד וגלית’ נוסח אורמיה. דיאלקט שלישי, מעין דיאלקט ביניים בין זה של זאכו וזה של אורמיה, כפי שמוכח מן החומר של חכם ששון בראזאני, הוא זה של רוונדוז, ארבל וכרכוך, שיש בו משני הדיאלקטים והצריך אף הוא עיון לעצמו. בקובץ זה באים בעיקר שירים בדיאלקטים של זאכו ושל עמידיה.

יא    🔗

שירים אלה הבאים בקובץ זה שירי שעשועים הם, ששרים אותם במסיבות של שמחה, והמזמר מלווה את שירתו בתנועות אבריו, ועל-ידי כך ניתן בשירה מיסוד ההצגה. אבל לפי תוכנם וצורתם אין כל השירים מסוג אחד. מעתיקם חכם זכריה מבחין בין כמה טיפוסים:

(א) ‘תפסיר’. היינו: פירוש לפרשה בכתבי-הקודש, בתורה ובנביאים. על-פי-הרוב קשור שיר של תפסיר לפרשה מן התורה או להפטרה של שבת או של חג. כ’תפסיר' מציין המעתיק את השירים: ‘אדם וחוה’, יעקב ובניו', ‘משה ובתיה בת-פרעה’, ‘תפסיר עשרת הדברות’, ‘תפסיר מעונה’ (העוסק במות משה), ‘סיסרא ויעל’ (המיוסד בעיקר על פרקי ד-ה בשופטים), ההפטרה לפרשת בשלח. השיר ‘סנחריב’ מיוסד לא רק על המסופר בתנ"ך (מלכים ב יח; ישעיה לז–לח), אלא בייחוד על האגדה. מתחילת השיר ניתן לראות בבירור שהוא קשור יותר בפרק ‘עוד היום בנוב לעמוד’ (ישעיה י, לב), שהיא ההפטרה ליום האחרון של פסח, ומיוסד בהרבה על המדרשים של פרשה זו.

(ב) ה’קיצטות' (———-), היינו הסיפור. בשם זה מכונים השירים בעניין דוד וגלית ובעניין שמשון. ואף-על-פי שגם שירים אלה קשורים בנושאים מן המקרא, והאגדה משכללתם, חופש המשורר ניכר בהם יותר, ותכונתם העיקרית היא שהם שירי-מלחמה אֶפִּיים. כמו כן שייכים לסוג זה – שהמעתיק מציינם בשם ‘שיר’ סתם – השירים: ‘שלמה ומלכת שבא’, סיפור המיוסד בעיקר על המסופר בעניין זה ב’תרגום שני', וכן השיר ‘שלמה והכושים’, עניין שהאגדה החבשית עסקה בו הרבה וגם האגדה הערבית, וכפי הנראה הושפע הרבה שיר זה ממקורות זרים. לסוג זה שייך על-פי תוכנו וצורתו גם השיר ‘מלחמת ישראל ועמלק’.

(ג) מסוג מיוחד, סוג ההצגה והמחזה, הוא השיר ‘מלחמת יהודה ויוסף’. לפי תוכנו הוא שייך לסוג השני: ‘שירי הגיבורים’. אבל לפי צורתו הוא הצגה בדו-שיח. בראייה ראשונה נדמה שהוא המשך לשיר ‘יעקב ובניו’. מצד סגנונם ומצד אופן בנייתם דומים הבתים של שני השירים אלה לאלה, אבל מחברם אינו אחד; את הראשון חיבר – לפי עדות המעתיק – אביו של רבי עובדיה, ואת השני – רבי עובדיה עצמו. מסתבר שהבן המשיך את חיבורו של אביו. בשני שירים אלה נושבת הרבה רוח ספרים מעין ‘גדולת יוסף’. את תכונת ההצגה שב’מלחמת יהודה ויוסף' מבליט המעתיק בהערתו שבראש השיר: ‘כאן לוקח המזמר חרב בידו’. שיר זה הקורא בו עושה אותו ‘הצגה’ ממש. בתנועות ידיים ובשינוי הקול חליפות מייצג המזמר פעם את יהודה ופעם את יוסף המתנגחים איש באחיו. גינוני הצגה רבים מצויים גם בשיר ‘מלחמת דוד וגלית’, בחלק נכבד של השיר ‘שמשון’ ושל השיר ‘משה ובתיה בת פרעה’.

(ד) סוג לעצמו הוא ה’פזמון‘. גם אותו מכנה המעתיק בשם ‘שיר’ סתם, אבל לפי צורתו ותוכנו הוא שייך לסוג ה’פזמון’ וה’זמר‘. לסוג זה שייך ‘השם וירושלים’, אף-על-פי שיש בו מעין ‘תפסיר’ לפרקי הנחמה שבספר ישעיהו (מפרק מ ואילך), המשמשים הפטרות ל’שבעה דנחמתא’ (שבע שבתות השנה המתחילות ב’שבת-נחמו')²⁸². כן שייכים לסוג זה השיר ‘נתינת שבת’, שחלק מן החוזר שלו מזכיר את השורה ‘שבו נוחו ביום שבת’ מן הזמר לשבת ‘דרור יקרא’ לדוגש בן לברט, וכן השיר ‘אליהו’ ששרים במוצאי-שבת.

ויש לציין שרוח שירת המלחמה והגבורה נושבת ברוב השירים האלה לכל סוגיהם. חביבה שירה זו על השבט היהודי הכורדי וניכרת בכך השפעת שכניהם הפרסים והכורדים. אף-על-פי ששבט יהודי זה נתון היה למרמס בגלות מרה, חזקה בקרבו השאיפה לגבורה שמצאה את ביטויה גם בשירה. גם בתיה בת פרעה מתוארת בשיר ‘משה ובתיה בת פרעה’ כאמיצת-לב הלוחמת באביה ובצבאו כדי להגן על משה. בשם ‘שירי מלחמה’ מציין המעתיק כמה שירים: ‘מלחמת יהודה ויוסף’, מלחמת ישראל ועמלק‘, ‘מלחמת דוד וגלית’ – כאן באים גיבורים לוחמים, כמו בשיר ‘שמשון’, ואילו בשירים ‘סיסרא’ ו’סנחריב’ בולטת יותר מלחמת אלהים באויבי ישראל.

ולבסוף יש עוד לומר, שבשירים אלה מצויה גם ‘שירת הלעג’, ‘שירת ההתפארות’ ו’שירת התהילה', שהיו משמשים ליווּי בייחוד לשירי הגבורה גם בסיפורי התנ"ך וגם בשירה הערבית.

יב    🔗

מתי נתחברו שירים אלה ומי הם מחבריהם? לעניין מחבריהם יש להעיר, שהיו מזייפים את שמות המחברים, בייחוד כשהעניין כרוך ב’פטישי-דספרא‘. הזכרתי למעלה את השיר ‘שמשון’ בנוסחו של אבו עבד-אללה, חיבור מעשה-ידיו שביקש לייחסו ל’קדמונים’. עוד בראשית עבודתי, לפני עשרים וחמש שנים בערך, שמעתי הרבה בשבחו של שיר ששמו ‘שמשון ודלילה’ מפי כמה יהודים כורדים. אבל לא עלה בידי להשיגו. סוף-סוף הביא לי, באחד הימים, ידידי המנוח אבו עבד-אללה שיר שכך שמו. משעיינתי בו נתעורר מיד חשד בלבי, שאין זה אלא חיבור שהוא מעשה-ידיו עצמו. אפשר שאף קלט כאן וכאן כמה שורות של אותו שיר מפי אנשים. אבל השיר שהביא לי נראה לי דל וקלוש ביותר אפילו כנגד השירה היהודית הכורדית, שהיא דלה וקלושה בדרך כלל. הוא היה מיוסד על פרקי התנ"ך המספרים בשמשון, בלי כל תוספת מן האגדה המדרשית. והמחבר לא הוסיף מכוח עצמו כלום. והשערתי שיערתי ששיר זה מעשה זיוף הוא נתאשרה לחלוטין, משהגיע לידי שיר ‘שמשון ודלילה’, שהוא בא בקובץ זה. קשה לדעת, אם חלק גדול מן הפוגם בבתים היפים שבשיר ‘קיצטית דוד וגלית’ בא מידי אבו עבד-אללה שרשם לי את השיר, או שכך היה מעיקרו. כמו כן אין לסמוך על תאריכים ומנייני שנים, שנקבעו על-ידי מוסרי השירים, לפי שרובם ככולם, חוץ מיחידי סגולה שבהם, תפיסת הזמן שלהם לקויה, כדרך אנשי המזרחי²⁸³.

לפיכך אין לקבוע בצמצום את זמן חיבורם של השירים. המעתיק, חכם זכריה, מציין כמה שירים בכינוי ‘קדום’, כגון השירים ‘עשרת-הדברות’, ‘סיסרא ויעל’ ו’סנחריב‘. השירים ‘שלמה ומלכת שבא’ ו’שלמה והכושים’ מצאם, לפי דבריו, בכתב-יד ישן וניסח אותם. את השיר ‘אדם וחוה’ קיבל מ’זקן אחד עם הארץ, שאמר לו ששיר זה מזקניו הוא‘. השיר ‘מלחמת ישראל ועמלק’ הוא, לדבריו מ’מחבר בלתי-ידוע’. את הפזמון ‘השם וירושלים’ קיבל ‘מפי יעקב משיח פרסי’. ובאמת, בכמה מקומות יש בלשונו של הפזמון הזה תערובת מדיאלקט אורמיה, קרוב לאותו דיאלקט שצִיַינו אותו בשם ‘דיאלקט רוונדוז-ארבל’.

השיר הראשון שקבע חכם זכריה את זמנו הוא השיר ‘יעקב ובניו’, שלדבריו חיברו אביו של רבי עובדיה, שהיה בשנת ת"ק. לפי סדר הדורות, שמנה חכם זכריה שלנו היה אביו של רבי עובדיה לפני חמישה דורות בלבד, היינו לפני כמאה וחמישים שנה. לרבי עובדיה הוא מייחס את השירים ‘מלחמת יהודה ויוסף’, ‘תפסיר מעונה’, ‘שמשון ודלילה’, ואת הפזמון ‘אליהו הנביא’. את השיר ‘משה ובתיה בת פרעה’ מייחס הוא לחכם אברהם – בנו השני של רבי עובדיה ואחיו של זכריה אבי-אביו של חכם זכריה שלנו. ועוד היה לו נכד לרבי עובדיה, הוא חכם חיים שלום בן חכם אברהם הנזכר, משורר וחזן, ולו הוא מייחס את השיר ‘מלחמת דוד וגלית’. המאוחר שבשירים הוא השיר ‘נתינת שבת’, שחיברו רבי שמעון אבידני, רבו של חכם זכריה, שהיה בדור הקודם. חכם זכריה מציין את רבו רבי שמעון אבידני כבעל קול ערב וגדול בתורה, רב ומורה הוראה ודיין ומקובל²⁸⁴.

אף-על-פי שאין בידנו לקבוע את זמן חיבורם של השירים, מכל מקום שני הנוסחאות של השיר ‘קיצטית דוד וגלית’ – זה של זאכו, כפי שמסרו אבו עבד-אללה, וזה האורמיי, שמסרו חכם ישי – יש בהם כדי להעיד על מקור אחד שהיה לשיר בשני האזורים הבבלי והפרסי הרחוקים זה מזה, וגם על קשרי תרבות בין שני האזורים. מסתבר ששיר זה קדום. ועדות נוספת לכך הם שינויי הגרסה לכמה בתים של נוסח זאכו, שהביא עמו מכורדיסתּן המנוח ד“ר בנימין קלאר הי”ד, וכן משינויי הגרסה של חכם אליהו מנירוא, הנזכר למעלה, נכד לרבי עובדיה מצד אמו. על-כל-פנים ברור, שהשיר היה בין הנפוצים והחביבים ביותר על הקהל. וכאן לפנינו גם דוגמה של הרחבת שירים וצמצומם על-ידי כמה מחברים ואף צירוף שירים חדשים שלמים על-פי הישנים. על יסוד ‘קיצטית דוד וגלית’ חיבר חכם חיים שלום, נכדו של רבי עובדיה, את שירו ‘מלחמת דוד וגלית’, העולה בבניינו ובסגנונו על זה שקדם לו. דוגמה שנייה לכך הוא שירו של רבי עובדיה ‘מלחמת יהודה ויוסף’, שהיא תוספת על שירו שלאביו ‘יעקב ובניו’.

אין צורך לומר, שחלו שינויים בשירים אלו במשך הזמן, כל שכן בפי דורות של מזמרים, ועל אחת כמה וכמה בידי אלה שהיו בעצמם ‘מחברי שירים’, לפי ששירים אלה לעולם נוצרו לשם זמרה ולא לשם קריאה. השומרים עליהם בעל-פה, יחידי סגולה, הם חזנים ומזמרים, שלעתים רחוקות בלבד אתה מוצא אצלם פיסת-כתב בלויה – ראשי-פרקים להזכיר למזמר את המשכם של דברים. משום כך קשה לומר אפילו על שיר אחד שנתקיים ממש כצורתו, כפי שיצא מתחת ידי מחברו. ונאמנה עלינו הודאתו של המעתיק חכם זכריה דנן, המודה במפורש שבשני השירים הקדומים, ‘שלמה ומלכת שבא’ ו’שלמה והכושים', ניסח מדעתו כמה פרטים.

אבל ברי, שכל השירה הזאת יצאה מתוך אסכולה אחת. ראיה לכך שכמה וכמה פעמים אנו מוצאים שני משוררים המדברים בלשון אחד, אפילו שורות שלמות אתה מוצא אותן שווֹת בשיריהם של שני משוררים, ואין צריך לומר שמצויים בתי שיר של כמה משוררים שהם שווים בעניינם. דרך משל:

‘ישראל ועמלק’, בתי יט-כ / ‘סיסרא’, בתי יב-יג

(יט) נַאשֶׁתּ כַּנַעַן שְׁמֵילוּ / (יב) סַעַתּ סִיסֱרַא רַכַּבֵּי דִידֵי תְּבִירִילוּ

אִַנִי רַאבַּא מִנֶּתּ יִשְׂרַאֵל זְדֵילוּ / כּוּלוֹ בֶּד כַא נַקְלַא קְטִילִילוּ

אַנִי אַרְאֶתּ גַאנוּ מוּרְפֵילוּ / כּולוּ אֻמַתְוַסַא זְדֵילוּ

בַּאתֵּי אְמִירֵי בְּנַיֵא שְׁבִיקִילוּ / אַּרַאסַא דוֹהוֹן שְׁוִיקִלוּ

/ בַּאתֵּי דוֹהוֹן שְׁוִיקִילוּ

(כ) אַרְאַסַא זְרִיאֵי מֻטְיֵא שׁוֹקְלוּ / (יג) יִשְׂרַאֵל אַרַאסַא דוֹהוֹן יְרִתְלוּ

כַּרְמַנֵי מַרֵי אִנְבֵי שׁוֹקְלוּ / כַּרְמַנֵי דוֹהוֹן שְׁקִילִילוּ

אַרְאֶת כַּנַעַת כְרַבֶּת אוֹדְלוּ / בַּסְרוֹהוֹן אְרִיקְלוּ מְאוֹרִקְלוּ

אַנִי מִנֶּתּ אַרְאַה דוֹהוֹן אְרִקְלוּ / גוֹ אַרְאַתּ גַרִיבּוּסַא נוּבְּלִילוּ.

וכן השווה:

‘ישראל ועמלק’, בית כח: / 'סיסרא, בית יד:

יַא יִשְׂרַאֵל אַנַא בְגַנִי כּוֹשֵׁינַא אִילַהַא שְׁכִינַא דִידֵי גוֹ יִשְׂרַאֵל מֻוסְכִּנָלֵי

אַנַא שְׁכִינַא דִידִי גַאוֵי מַסְכִּנֵינַא / מַסְכֵּן גַאנֵי גַוהוֹן מִתְוַואלֵי

…………………………………….

אַנַא אִילַהַא דוֹכוֹן וֵינַא / רַחְמַנַא דוֹהוֹן וֵילֵי

‘משה ובתיה בת פרעה’, בית א: / ‘שמשון’, בתי א-ב:

מִרְיַם כַא כִילְמַא כְזֵילַא / תַּאמַא גְזיֵליֵ כַא בְּרַאתַּא

תַּא יִמַּא בַּאבַּא מְחוּכֵּילַא / יְסִקְלֵי תַּא בַּאבֵּי וְאִמֵּיה מוּחְכֵּילֶי.

‘אדם וחוה’, בית א: / ‘עשרת הדברות’,בית יח:

אִילֵי כְלִיקַא כּוּלֶי נַפְסַא גַאנָא / אַנַא בְּשַׁרְעֵנַא כּוּלֶי נַפְסַא גַאנַא

מְכַלִצְלָן מִנֶּד נוּרֶד גֵיהֶנָא / אַנַא מַכְלֵצֵנֵכוֹן מִנֶּת נוּרֶת גֵהֶנָא

‘אדם וחוה’, בית כג: / ‘נתינת שבת’, בית ט:

אַנַא בְּאוֹדֶן מִנּוֹךְ עַגִ’בְּוַאסַא / יַא אִילַהַתּ בַּאבַּוַאסַא

סַבְּכֵאטֶר טְלַהַא בַּאבַּוַאסַא / אוֹדַתּ טַלֵינִי עַגַ’בַּוַסַא

אַנַא מַכְיִינוּ מֵיסַאנֶת קוֹרַסַא / מִכְיתוֹ טַלֵינִי מִיסַאנֵתּ קוֹרַסַא

‘סנחריב’ בית כ: / 'השם וירושלים, בית ז:

בֶּד יוֹמֶתּ מָשִׁיחַ עוֹלַם פּוֹיַא אַכַוַסַא / אַנַא בּוֹדֶן טַאלֵךְ עַגֶ’בְּוַאסַא

מַכְיֵא מֵיתַנֶתּ קוֹרַסַא / מַכְיִנַךְ מִיתַנֶת קוֹרַסַא

בֶּדְאוֹת עַגִ’בְּוַאסַא / מַקִימִנַּךְ בַּבַּוַאסַא.

רבים הם הדברים החוזרים בדברי כמה משוררים כלשונם או בשינויים קלים, דרך דוגמה: מִרְיַם כַא כִיְלַמא כְזַילַא (‘משה ובתיה’, א) אַוַא כַא כוּלְמַא כְזֵילֵי (‘שלמה ומלכת שבא’, א). פחד האומות מישראל (‘ישראל ועמלק’, ג, ב, יט; ‘סיסרא’, יב; ‘שלמה והכושים’, יג). פַּרְעֹה עַסְכַּר דִידֵי וכוו בא גם ב’ישראל ועמלק, א, וגם ב’עשרת הדברות‘, ד. ובדומהלזה ‘סיסרא’, ד. יוֹמתֶ שׁוֹאַה שַֹבְּסַא תַּמַם וקיתון (‘עשרת הדברות’, יט), אַכְתּוּן שִׁבְתַא בַתַמַאמַא נַטְרֵיתוּן (‘נתינת שבת’, ו). כולו ישראל גן עדן ממליכיתון (‘נתינת שבת’ ו), תגניכון וכו’ ('עשרת הדברות ', כד). יַאלַא זְאוֹרַא אִילֵי (‘יעקב ובניו’, לג; ‘משה ובתיה’, כג, כד, כז). אַרְבִּי שִׁנֶי גוֹ בַּרְיַא מְדוּבְּרֵילֵי (‘ישראל ועמלק’, א, ובשינוי סדר: ‘עשרת הדברות’, ה). לַכְמַסַא וכו' (‘ישראל ועמלק’, א; ‘עשרת הדברות’, ה). יְתוּלֵי בְּכֵילֵי (‘יעקב ובניו’, כד; ‘שלמה והכושים’, ט; ‘שמשון’, יט, כב) וכן יְתוּלַא בְּכֵילַא (‘משה ובתיה’, יג; ‘סיסרא’, ח; ‘שמשון’, כא). מַאטוֹ בְּכַלְצֶת מִן אִידֶת חַבַּשַׁיֵא (‘שלמה והכושים’, ה, וראה שם, ו), מַאטוֹ מִן אִידֶית פְלִישְׁתֵַיֵא בְּכַלְצֵיתוּן (‘שמשון’, לד). אַיַא כּוּלַּא חוּכְּמֶית גַאנַא מְג’וּמְעֵילַא (‘שלמה ומלכת שבא’, ה), כּוּלַּא חוּכְּמוּסֶת גַאנֵי מְג’וְּמְִעִילֵי (‘שלמה והכושים’, יא). אַנַא כַא קַאלַא אֻרְוַא בְּדַרֵינַא (‘שלמה והכושים’, ז). קַאלַא אֻרְוַא לִעַסְכַּר דִידֵי דְרֵילֵי (‘סנחריב’, ה). כּוּלוֹ יִשְׂרַאֵל בְּגַ’מְעֵינַא (‘השם וירושלים’,ט), בִּמַג’מְעֵינַא (שם,יב), מְגַ’מְעֵינַא (‘נתינת שבת’ יב). רוּבַאוַואסַא מַלְאַכֵי (‘עשרת הדברות’, י), רוּבֵי רְבַאבוֹת מַלְאַכֶי (‘מות משה’, ח). אַנַא שְׁלֹמֹה וֵינַא (‘שלמה ומלכת שבא’, ד, יד; ‘שלמה והכושים’, ז). אבל לא בסגנון ובציטוטים בלבד דומים השירים; אף במקצב ובמשקל דמיון רב ביניהם ואף בדרך החריזה. כל אלה מעידים שמאסכולה אחת יצאו, אף-על-פי שאין לקבוע את זמנם בצמצום.

יג    🔗

כיוון ששירים אלה נקבעה צורתם בכתב, נעשו בהם שינויים במתכוון ושלא במתכוון, וזו הסיבה שכמה וכמה עניינים אין סדרם שלם. לדוגמה: בתי ו-ח שבשיר ‘אדם וחוה’, שמספר בהם על דבר תפירת עלה-התאנה והוויכוח בין אלהים ואדם לאחר החטא, מקומם, לכאורה, לאחר בתי ט-י, שבהם מדובר על הנחש ויצירת חוה. גם מקומו של בית י הוא לפני בית ט, לפי סדר הסיפור שבתורה. בהערות לשירים מובאות דוגמות רבות לכך. מכל מקום, אין זה ודאי שיש כאן ערבוב בסדר, לפי שבכלל אין מוקדם ומאוחר בשירים אלה. כן יש לזכור, שלמזמרים היתה הזמרה בסדר, לפי שבכלל אין מוקדם ומאוחר בשירים אלה. כן יש לזכור, שלמזמרים היתה הזמרה עיקר, ואפשר שלא נתנו דעתם לסדר השיר.

והוא הדין בכל בית-שיר לעצמו. אין בניין קבוע לבתים בכל השירים, ואין קצבה אחת למספר השורות של בית-שיר. יש שמחמת התוכן יארך בית-שיר אחד יתר מבתים אחרים שבשיר. ברובם הגדול של בתי-השירים – 164 בתים – מספר השורות לבית הוא ארבע. לעומת זאת יש כמה בתים בעלי שלוש שורות (33 בתים). וכן מצויים בתים בני שש שורות (56 בתים), וכל בית כזה יש לראותו כשני בתים בעלי שלוש שורות שנצטרפו כאחד, וכן בתים בני שמונה שורות (9 בתים) יש לראותם כצירוף של בתים בני ארבע-ארבע שורות, וכן בתים בני שבע שורות (12 בתים) יש לראותם כבתים בני שלוש-שלוש שורות ושורה אחת של פתיחה. שני בתים מספרן הרב של שורותיהם ודאי בשל תוכנם המיוחד בא להם, ואלה הם: הבית הרביעי לשיר ‘אדם וחוה’ (12 שורות), שתוכנו סדר בריאת האדם בשעות היום, והבית השביעי לשיר ‘נתינת שבת’ (8 שורות), המונה את סדר הבריאה בששת ימי בראשית. אף אפשר מאוד שעשר השורות שבבתי ל-לא בשיר ‘קיצטית דוד וגלית’ נשתבשו על-ידי מוסרם, שלא היה בעצמו מזמר (אבו עבד-אללה). בדרך כלל אפשר לקבוע, ששיר שמספר קצוב לשורות של בתיו נמסר בדקדוק. במקום שאין ‘חוזר’ בסוף כל בית, יש לבדוק אם לא צורפו שני בתי-השיר לאחד, וניתן להבחין ביניהם על-פי החרוז שאינו אחד לשני חלקי הבית. בקביעת מספר השורות של הבית אין למנות עם שורות הבית את הפתיחות. כגון: תוֹרַה גֵמְרַא (‘אדם וחוה’ ג), אִילַהַא גֵימֶר (שם, ז), או: בַּתְיַא גֵמְרַא תַא יוֹכֶבֶת (‘משה ובתיה’, טו) או: גֵמְרִי טַאלֵי (שם, ל). שורות של פתיחה כאלה ניכרות גם משום שנעדר בהן החרוז העובר בכל הבית.

ולעניין השורות עצמן, יש לציין בדרך כלל, שבשירים המשובחים ביותר כל שורה היא משפט לעצמו, יחידה לעצמה, כפי שהוא רגיל גם בשירה ערבית משובחה. ויש ששתי שורות מתחברות ומצטרפות משני משפטים קשורים זה בזה על-ידי מלות קישור וחיבור (כגון בית יא בשיר ‘משה ובתיה’).

מעטים המשפטים הארוכים שנצטרפו ממשפט עיקרי וממשפט טפל וכתובים בכמה שורות, ויש לבדוק אם לא חלו בהם שינויים על-ידי מוסריהם ברבות הימים, כגון: ‘שמשון ודלילה’, בית טז וכן בית כח, שבהם שני משפטים מחוברים על-ידי וי“ו והחיבור, והם כתובים בשתי שורות, והוא שלא כרגיל בשירים אלה. ראיה לשינויים שחלו – בשינויי הנוסחאות שבשיר ‘קיצטית דוד וגלית’ שמסר אבו עבד-אללה, שהרי הבתים שנמסרו על-ידי בנימין קלאר אין בהם וי”ו החיבור; דקדק קלאר ומסר את הדברים כּנתינתם במקור. משפט ארוך יחיד הכתוב בשתי שורות הוא בית א של השיר ‘תפסיר מעונה’. משפט ארוך המשמש כפתיחה נמצא בהתחלת השיר ‘עשרת הדברות’ (בית א) ובאמצעו (בבית י). לאחר משפטים כאלה, שהם מעין פתיחה, באים משפטים קצרים וקצובים. משפט ארוך הנמשך בארבע שורות נמצא בבית לא של השיר ‘שמשון’; שלוש שורות מתוכו חורזות ב’לַא' הרביעית ב’בַא‘. המשפט הטפל, שבו מתחיל הבית, פותח ב’סַא-עֵת’ והמשפט הראשי אחריו ב’אֵיזַא' (בשעה… אז…).

בדרך כלל חורזות השורות הקצובות זו בזו. אף יש כאן מעין ‘דלת וסוגר’ או אף מעין ‘צלעות’, יותר משתיים, בכמה וכמה שורות. הדבר ניכר בבירור מן החרוז העובר בסופי השורות של בית-השיר. כפי שנראה עוד להלן. כגון: בתי-שיר א, ב של ‘עשרת הדברות’, שהחרוז כפול בהן: ‘דוֹהוֹן’ בחלק הראשון, ‘-לִי’ בסופי השורות. מעין זה ‘נתינת שבת’, בית ז, שבאמצע בא החרוז ‘-שב’ ובסוף השורה ‘-לי’. בית יב: חרוז ‘דוהון’ באמצע, ‘-לי’ בסוף. ‘קיצטית דוד וגלית’, בית ה: ‘-ווא’ באמצע השורות, ‘-הון’ בסופן. בית ט, שם: ‘-כוֹן’ באמצע, ‘-לי’ או ‘-נוּ’ בסוף. לפעמים מוצאים מעין ‘דלת וסוגר’ רק בשורה אחת, הראשונה של השיר, והוא דומה ל’בדיע' הערבי, ‘תפארת הפתיחה’, שאין הדלת והסוגר חורזים אלא בבית הראשון בלבד. כגון: יסילו עמלקיא אמת סיחון חכימת אמוריא (‘ישראל ועמלק’, ח). כל הבית מחובר משורות של ‘דלת וסוגר’, והחרוז ‘-יַא’ בא רק בסוף הסוגר (והשווה גם בית כ לשיר ‘שמשון ודלילה’). שירים כגון ‘יעקב ובניו’ עדיין צריכים עיון כדי לקבוע מהי צורת בניין בתי-השיר שבהם על-פי הצלעות שבחלקי הבית. וכן צריכים עיון כמה בתים ב’קיצטית דוד וגלית'.

כמה שירים הם שיש בהם חוזר בסוף בתי השיר. החוזרים הם משפטים שלמים, משפטי קריאה. בסוף בתי השיר של ‘משה ובתיה בת פרעה’ בא החוזר: יַא מֹשֶה דַלַאלַא; בסוף בתי השיר של ‘שמשון’: הוֹי הוֹי תַא גִבַּארֶת יִשְׂרַאֵל; בסוף בתי השיר של ‘קיצטית דוד וגלית’: יַא חֵיף וְגַבִינֶי תַּא דַוִד שֻׁלְטַאנַא, ובגרסת קלאר: חֵיף וּמְגַבִינֶד דַוִד שׁוֹלְטַנַא. בסוף בתי השיר של מלחמת דוד וגלית': חַיף מְכַבִניֶת דַוִד שׁוּלְטַנַא (קרוב לגרסת קלאר). לפזמון ‘השם וירושלים’ בא בסוף בתיו חוזר בעל שתי שורות: ג’וֹק שׁוּלְטַנַא גַוַךְ שׁוּלטַנַא, שׁוּלְטַנַךְ בַּאסֵי נַוַךְ. ויש לעיין אם חוזר כזה אינו ממלא את מקום החרוז החסר מגופן של השורות, כגון החוזרים ‘בִאַרֶד כְּנַעַן’, ‘בִּאַרֶד מַצְר’, או ‘זילו לִאַרֶד מַצְר’ או גם ‘מַצְר’ לבד, הבאים חליפות בבתים הראשונים של השיר ‘יעקב ובניו’, שבניינו דורש בירור; וכן ‘יַא עִבְּרַיַא’, ‘יַא מִצְרַיַא’ – החוזרים חליפות בשיר ‘מלחמת יהודה ויטוסף’, או ‘מִתֵּי טַאלֵי יְהוּדָה’, או ‘מִתֵּי טַאלֵי יוֹסֵף’, הבאים חליפות בסופי הבתים שבאותו שיר.

חוזר מין מיוחד היא החזרה על מלים ידועות בבית-שיר, בראשי שורותיו או באמצען, והוא שכיח מאוד בשירים אלה, בייחוד בשמות הגוף, המתחרזים גם עם סופי השורות. מרובה מכולן הוא שם הגוף ‘אנא’, הבא בשיר ‘אדם וחוה’ בלבד בראשי שורותיהם של ארבעה בתי שיר (ג, טז, יח, כג) ושם גוף זה בא כחוזר כמעט בכל השירים; בסך-הכול בשלושים ושלושה בתי-שיר. כמו כן שמות הגוף אַהֶת ואַהַת (19 בתים), אַוואַ (13 בתים), אַכְנִי (6 בתים), אִיָא (6 בתים), אַכְתּוּן (בית אחד). גם שמות ומלים עוברים בראש שורותיהם של כמה בתים: אדם (‘אדם וחוה’, ד), עַסכַּר (‘סנחריב’, ד), תִרֵי (שם, ד). כּוּלּוּ (3 בתים), דוֹהוֹן (שני בתים), אִילַהַא, יַא הַר (כל אחד מהם חוזר כמה פעמים בבית אחד), אַלֶת בֶּד (2 בתים), דִיד, שַׁעַת, יוֹמֶת, יוֹמֶד, אוֹקַד (בית אחד). באמצע שורות חוזר ‘תַא’ (בית אחד), כמו ‘בַּלֵי’ (‘שמשון’; לשלוש שורות) ‘גוֹ’ (שלוש פעמים, ‘סיסרא’, ו). כן יש שפועל חוזר כמה פעמים בבית שיר אחד. מְזוֹרְזֵילוּ, רְאִלַא – חוזרות חליפות שתי פעמים בבית י של ‘עשרת הדברות’. לעניין זה יש לצרף גם חלקים של בתי-שיר שבסופי שורותיהם באה מלה שלמה כחרוז, כפי שהוא רגיל הרבה בפזמונים בלשונות הארמית והסורית. עקבות צורה זו של חזרה על מלה אחת נמצאים בשיר ‘יעקב ובניו’, ברובו של בית ד חוזר ‘יעקב’ בבית ז (3 שורות): אכליתין, בבית יט: אִילֵי. בשיר ‘משה ובתיה’: פַּאיֵי (3 שורות בבית ב), דוכון (‘עשרת הדברות’, 3 שורות בבית 6), מְקִימַכְנִי (2 שורות, שם, בית י), מִנִּי (3 שורות, שם, בית כג), וֵיוַא (‘סנחריב’, בית ב), אִילֵי (שם, בית יז, וכן ‘שלמה ומלכת שבא’, בית י), וֵינַא (שם, בית יח), כְלִקְלִי (4 שורות, 'נתינת שבת, בית ז), דִירִילִי (שם, בית ד, 2 שורות), דִידִי (‘קיצטית דוד וגלית’, א), וֵילֵי (3 שורות, שם, בית ז).

צורה אחרת של חוזר הוא השרשור, היינו: שמלה שבה מסתיימת שורה, בה מתחילה השורה או הבית שלאחריה. כגון: אַכַוַאסֵי (‘יעקב ובניו’, בית טז, שורות א-ב), תְּבִירִילִי (‘עשרת הדברות’, חרוז סוף בית ב וחרוז שורה ראשונה לבית ג), מְחוּכֵּילֵי (‘שלמה והכושים’, בית ג, סוף שורה 2 וראש שורה 3). וכן יש שבית מתחיל בדיבור שבו נסתיים הבית שלפניו כלשונו או שלא כלשונו ממש, כגון יֵסֵילוּ לִבַּרְקוּל שׁוּרַנֶת יְרוּשָׁלַיִם (סנחריב', סוף בית א), יְסֵילֵי סַנְחֵרִיב וכו' (ראש בית ב). וכן ב’סנחריב' באות בראש בית ה וסופו אותן מלים: בַּסְרֶת שׁוֹרַנֶת יְרוּשָׁלַיִם יְתוּלֵי, אַלֶית אַקֶל אַבְנֵר כְּסֵילֵי (‘מלחמת דוד וגלית’, בית יב, שו' 3, 5, וגם ראש בית יג). וכן ‘משה ובתיה בת פרעה’: גֵמְרַא יַא יִמִּי, כַא בְּרוֹנַא פַּאוֵילוֹךְ (סוף בית א), גֵמְרַא יַא יִמְִּי כַא בְּרוֹנַא פַּאיֵי(ראש בית ב)²⁸⁵.

ועוד יש לציין דרך החזרה על ציטטה אחת שהיא עיקרית, או שהיא חביבה עלהמשורר והוא חוזר עליה כמה פעמים בשיר, אם בבית אחד ואם בכמה בתים, עתים כלשונה ועתים בשינויים קלים²⁸⁶, כגון הדיבור: לַג זוֹנֵךְ דַכְלַא, החוזר פעמיים (‘יעקב ובניו’, בית ה), אַכְנִי אוֹרֵךְ כּוּלָן בֶּד כַא דַרְגַא (שם, ג), תְּמַא אַכְתּוּן נַאצֵיתּוּן (‘משה ובתיה’, בית ל), יַאלַא זְאוֹרַא וֵילֵי (שם, כג, כד שתי פעמים, כז); אַרְאַה שִׁמֵי וכו' (‘נתינת שבת’, ד, ז), וכן: אֵין יוֹמַא סִיהְרַא וכו' (שם). בשיר ‘קיצטית דוד וגלית’, שורות 3–2 לבית יט חוזרות בית כד, שורות 2–1.

יש גם שכל תוכנו של בית חוזר בבתים אחרים (‘אליהו’, ב, ה, ז, וכן א, ז). וכן יש בתים המצורפים משורות הבאות בבתים אחרים שבאותו שיר; בתים כאלה הם כביכול מעין מעשה-פסיפס. כגון בשיר ‘אליהו’, בית ז: שורה 1 שלו היא שורה 1 של בית א בשינוי קל. בית ז, שורה 2 חוזרת על שורה 2 לבית ד; בית ז, שורה 4 חוזרת על שורה 3 לבית ב; בית ז, שורות 3–2 היא חזרה על בית א' שורות 3–2.

יש גם שבית גומר באותו דיבור שבו פתח, כגון: יַא רַבִּי (אִילַהִי) דִי מִרְחַם אִלִי (‘אדם וחוה’, יח, בראש הבית ובסופו), יְתוּלֵי סַנְחֵרִיב תַּגַאנֵי בְּכֵילֵי (‘סנחריב’, ראש בית י), יְתוּלֵי תַּגַאנֵי בְּכֵילֵי (סוף בית יא). וכן יש ששני בתים הבאים רצופים פותחים בלשון אחד, כגון: קִמְלוּ אַכַאוַאסַא כּוּלּוּ (‘יעקב ובניו’, בית כט), ולפניו קִמְלוּ כּוּלּוּ אַכַאוַאסַא (שם, בית כח). בדיבור: שַׁעַת מִתֵּי, מתחילים בתים שונים בשיר ‘עשרת הדברות’ (יב, יג, יח). שְׁלֹמֹה (או: אַוַא) זִלֵי לִאַרְאֶת חַבַּשַׁיַא (‘שלמה והכושים’, ה, ח, ט). נמצא גם חוזר כזה, שבית אחד מסתיים בתרגום של פסוק מן התורה ובית שלאחריו במקור העברי: גֵימֶר לַא כַּאוֶשׁ בִּנְיָמִין מִנּוֹכוֹן (‘יעקב ובניו’, סוף בית יט), גֵימֵר לא ירד בני עמכם (שם, סוף בית כ).

נוסף על החוזר חשובות הפתיחות והחתימות של השירים. ברוב השירים פותח המחבר בגופו של העניין בלי כל הקדמות, וכן הוא גמרו בלי כל תוספת. אבל יש שירים שבהם באה פתיחה בראש השיר ועתים גם חתימה בסופו. הפתיחות והחתימות אין מידתן אחת, עתים הן של בית שלם ועתים של כמה שורות בלבד, ויש של שתי שורות ויש גם של אחת. אין הן שווֹת בתוכנן, כגון הפתיחה של השיר ‘אדם וחוה’, שהיא הבית הראשון, היא פתיחה בתהילת אלהים וגדולתו ועמה תפילה להינצל מאשה של גיהנום. השיר ‘מלחמת ישראל ועמלק’ פותח במניין הטובות שעשה אלהים לישראל לאחר שהוציאם ממצרים (בית א). כמו כן נמשכת הפתיחה לשיר ‘עשרת הדברות’ בעניין טובות אלה בדברי אלהים למשה בשלחו אותו להכין את ישראל לקבלת התורה, כביאור לדברי הפסוק: ‘אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים’ (שמות יט, ד), המתורגם כאן בלשון תרגום. הפתיחה שבשיר זה, מבית ב ועד בית ז, היא על-פי תהלים עה, מא ואילך; קה, כט ואילך. השיר ‘נתינת שבת’ מתחיל באמצע בית ב, ובית א ומקצתו של בית ב הם פתיחה בדברי אלהים על השבת. פתיחה מיוחדת באה בראש השיר ‘קיצטית דוד וגלית’, קריאה אל המאזינים, ‘הידידים היקרים’, לשמוע אל פרשת המלחמה. פתיחה זו היא נוסח מזרחי ידוע, ונמצאת גם בנוסחו של קלאר, ואף בנוסח האורמיי של שיר זה.

יותר מן ה’פתיחות' מצויות ה’חתימות' בסופי שירים, ועניינן תפילה וגעגועים לגאולה ולשיבת-ישראל לארצו ובניין המקדש וענייני גן-עדן ותחיית המתים ועולם הבא. בענייינים אלה חותם השיר ‘מלחמת ישראל ועמלק’ (בית ל). השיר ‘עשרת הדברות’ חותם (בית כו) בעניין גן-עדן והסעודה המזומנת לצדיקים לעתיד לבוא. חתימה זו יש בה כדי להעלות על הלב את סוף השיר הארמי ‘אקדמות’, שהאשכנזים אומרים אותו ב’שבועות' לפני קריאת התורה ויש בו עניין ל’מתן-תורה'. השיר ‘סיסרא ויעל’ חותם בעניין אלהים ויחסו לישראל (בית יד). ‘קיצטית דוד וגלית’ חותם בשבח אלהים ונפלאותיו שעשה עם ישראל והביאם לירושלים (בית לא). השיר ‘שלמה ומלכת שבא’ חותם בדברי שלמה על בניין בית-המקדש. ירושלים, שלפעמים משמעה ארץ-ישראל כולה, ובית-המקדש ושיבת ישראל הם בכלל עניין לחוזר גם בשאר השירים²⁸⁷. הגעגועים לגאולה בוקעים ועולים במקומות הרבה בשירים אלה²⁸⁸. השיר ‘סנחריב’ חותם בשני בתים העוסקים בתיאור ביאת המשיח באחרית-הימים. כאן נקבעה החתימה מתוך הזיקה אל ההפטרה לשביעי של פסח, בישעיהו פרק ט, המגעת עד לפסוקים הראשונים בפרק יא, שהם עוסקים במלחמת סנחריב, ולפי האגדה גם במשיח. פתיחת שיר זה מיוסדת על הפסוק ‘עוד היום בנוב לעמוד’ (ישעיה י, לב), שהיא תחילת ההפטרה לשביעי של פסח. שני הבתים שבסוף השיר (יט, כ) הם תרגום ופירוש לישעיה יא, א. השיר ‘השם וירושלים’ חותם במשיח וגן-עדן ובמשפט אלהים שהוא שופט את כל העמים בעמק יהושפט.

חתימה מיוחדת היא חתימתו של השיר ‘מלחמת דוד וגלית’ נוסח אורמיה. לאחר ברכה לכל ישראל, קללה לעשיו ותפילה לביאת המשיח²⁸⁹,כולל המעתיק – חכם ישי– את עצמו במפורש בשמו בברכה מיוחדת בתוך כלל ישראל. קרוב לוודאי שבמקור היה כאן שם מחבר השיר, שנעלם מאתנו. אף מצינו שהמזמר מכניס את שמו בשיר (שם, סוף בית כז ובית כח). ועוד יש לי דוגמות לכך בשירים אחרים שבתוך האוסף שלי, בדיאלקט הקרוב לזה של זאכו.

יד    🔗

קודם שנבוא לדון בשאלת הריתמוס שבשירים שלפנינו, מן הראוי ליתן את הדעת לכמה דברים: (א) שורות שהקצב שלהן לקוי בחסר, יש שהמזמר ממלא את החסר בסלסולים ובהברות, ועתים הוא משלים כך גם את החרוז²⁹⁰. כגון שהוא מוסיף הברות ‘יו יו יו’ או: ‘יא, יא, יא’, וכדומה. ושורות שהקצב שלהן יתר יש שהמזמר אמר כמה מלים בחטיפה ומבליע את היתר; (ב) יש מלים, בייחוד מלים הבאות בראש בית השיר, שאינן מובאות בחשבון הקצב. המדקלם קורא אותן בפני עצמן ומפסיק קמעה ביניהן לבין השורות הקצובות בקצב קבוע, ועושה אותן מעין הקדמה או פתיחה. יש לפעמים ששורה שלמה ואף יותר מכן אינן אלא הקדמה, וכשאתה שומע אותן מפי המזמר נראה לך שאין הוא אלא מספר בפרוזה, מכין אותך לקראת השיר שיבוא אחר-כך. על-כל-פנים, השומע את עצם השירים מפי המזמר מרגיש בקצבן יפה. ויש כאן מקום למומחים בניגון וזמרה מזרחית להתגדר בו, יותר ממה שלפנינו כאן; (ג) כמה שירים, כגון: ‘יעקב ובניו’, ‘מלחמת יהודה ויוסף’, ‘קיצטית דוד וגלית’ וחלק מ’שמשון‘, מ’ישראל ועמלק’ ומ’עשרת-הדברות' יש לבדוק את בניינם על-פי מבנה הבית וחלוקתו לצלעות – בתים של צלעות-צלעות המחורזות בפני עצמן, ובצלע האחרונה חרוז אחיד לכל הבית; (ד) עוד תקלה אתה מוצא כאן, שהשירים נשתבשו על-ידי מזמרים שטעו בהם, ואפשר שהשירים שבידינו אין צורתם כצורה שהיתה להם בשעה שיצאו מתחת ידי מחבריהם. מכל מקום רוב השירים יש בהם ריתמוס, וניתן אף לקבוע בהם מה משקלם בערך. הפזמונים ‘אליהו’, ‘נתינת שבת’, ‘השם וירושלים’ קצובים הם, וכן השירים ‘אדם וחוה’, ‘משה ובתיה’ והרוב הגדול של הבתים בשירים ‘מלחמת דוד וגלית’, ‘סיסרא ויעל’, ‘שמשון’, ‘שלמה ומלכת-שבא’, ‘שלמה והכושים’, ‘סנחריב’, ‘ישראל ועמלק’, ו’עשרת הדברות'.

יסודו של המשקל אינו בתנועות ארוכות וקצרות, כמשקל הערבי, אף לא במניין התנועות, אלא יסודו בהברות המוטעמות בשורה, שהוא לפי טבע המלים של הלשונות הארמיות הקדומות והמאוחרות וגם לפי תכונת הדיאלקט הזה. המשקל מכוון להברה המלעילית. רוב השירים משקלם ארבע הברות מוטעמות בשורה, ומיעוט השירים משקלם שלוש הברות מוטעמות. כך הוא בסיפור המספר באפוס הטהור, כגון ‘משה ובתיה בת פרעה’. ובתפילה, להבדיל מן השירים שיש בהם מוטיבים דראמתיים, ששם הקצב בחלקים שונים מהיר יותר (כגון ‘מלחמת יהודה ויוסף’) או בשירים שיש בהם מן הדיאלקטי, כגון ‘עשרת הדברות’. במקום שהשיר מגע לידי התלהבות, אתה מוצא גם שורה של שתי הברות מוטעמות. עתים מצוי כך בפתיחתו של הבית ועתים בחתימתו. ועתים באות חליפות במשקל, שורה אחת ארוכה ושורה אחת קצרה.

דוגמה של ארבע הברות מוטעמות:

אוֹ אִילַהַא אֻרְוַא רוּמַנָא

אִלֵי כְלִיקַא כּוּלֶי נַפְסָא גַאנָא

מְכַלִצְלָן מִנֶּד נוּרָא גֵיהֶנָא ((‘אדם וחוה’, א).

דוגמה של שלוש הברות מוטעמות:

מִרְיָם כַא כִילְמָא כְזֵילָא

תַּא יִמַּא בַּאבַּא מְחוּכֵּלַא

יִמַּא סְמִכְתַּא וֵילֶא

ובסוף הבית שתי הברות מוטעמות, והוא כעין דלת וסוגר:

גֵמְרָא יַא יִמִּי כַא בְּרוֹנַא פַּאוֵילוֹךְ (‘משה ובתיה’ א).

בית יא של השיר ‘אדם וחוה’ כל שורותיו בנויות שלוש הברות מוטעמות:

יַא אָדָם אָדָם וֵיתֶין

תְּגַנוֹךְ כַ בְּיַטַא כַזֵיאתֶן

כּוּלֶּי עֻמְרוֹךְ אַרְאַה כַפְרֵיתֶין

כִיטֶי שַׂעַרֶי זַרְאֵיתֶין

שׁוּנֶת כִטֶי שַׂעַרֶי –

כִּתְוֵי חַזִקִי כַזְדֵיתֶן

בבית ב לשירת ‘משה ובתיה בת פרעה’, שורה ראשונה מחולקת לשני חלקים; החלק הראשון הוא הפתיחה לכל דיבור מרים:

גַמְרַא יַא אִמִּי / כַא בְּרוֹנַא פַּאיֵי

ובשורות שלאחריה שתי הברות מוטעמות:

גְזִירַא פַּאיֵי

כַלְצַאן יִשְׂרַאֵל פַּאיֵי

קַסוּד אִילַהַא פַּאיֵי

תּוֹרָה מַכּוּשְׁלַא תַּא הוּדַיֵא

בית ה(שם) פותח בשתי שורות בעלות שלוש הברות מוטעמות, וגומר בשתי שורות שבהן שתי הברות מוטעמות:

פַּרְעֹה כַא אַמֶר שַׁדִיד דְרֵילֵי

כּוּד הוֹדַיַא כַא בְּרוֹנַא הַוֵילֵי

גוֹ בַחַר מּונְדֵילֵי

בַס בְּרַתַּא מוּכְיֵלַא

דוגמה לשלוש צלעות ושש הברות מוטעמות בשורות הראשונה והשלישית, בשורה השנייה ארבע הברות מוטעמות, ובשורה האחרונה שתי הברות מוטעמות:

כַא סִנִיַא פַּאלֶי / כַא דֶהְוֶי

קַאמֶד מֹשֶה דְרֵילֵי

מֹשֶה אִידֵי לְדֶהְוֶי פְּשִׁטְלֵי

מַלְאַך אִידֵי / גוֹ דֶהְוֶי שְׁקִלֵי

גוֹ פַּאלֶי / דְרֵילֵי (‘משה ובתיה’, כו)

דוגמה לקצב מהיר באמצע הבית של שתי הברות מוטעמות אחרי שורות של שלוש הברות מוטעמות:

אִידֶתּ מֹשֶה קִדְלֵי

אִידֵי לְפוּמֵי דְרֵילֵי

לִשְׁנִי קִדְלֵי

כּוּלּוּ גַמְרִי

יַֹאלַא זוֹרַא אִילֵי

יוּמְבְּלוּם מִנֶּד כַּארְבֵּי פְּקֵילֵי (‘משה ובתיה’, כז)

דוגמה של שלוש צלעות בעלות שתי הברות מוטעמות וסוגר של שתי הברות מוטעמות:

סַמוּן שְׁמוֹאוּן / קִוִּתִי גַבַּרוּסִי / מִנִּי מִתִּי / וְהָיָה הָעוֹלָם (‘עשרת הדברות’, יא)

דוגמה אחרת:

לַא צַדְלוֹךְ לַא צַדְלוֹךְ / אַנַא נִשַׁאמוֹךְ / לַג מַרְאֵילֵינָא (‘מות משה’, ד)

ב’עשרת הדברות' בית ד, שורות 1, 2, ארבע הברות מוטעמות ובאמצע שתי שורות קצרות מעין שני חצאים, ובשתי השורות האחרונות שוב ארבע הברות מוטעמות:

אַלֶת שִׁמְשַׁה, אֵין יוֹמַא דוּהוּ, מוּכְשִׁכְלִי.

מַאל דוֹהוֹן, מִנוֹהוֹן שְׁקִלִּי,

טַלֵיכוֹן הְוִלִּי

בַּסֶר הַדַך גְרִשְׁלִי

פַּרְעֹה עַסְכַּר דִידֵי, / גוֹ בַּחַר כְרִיקִילִי

אַלֶת רַכַּבֵי פַּיַאיֵי, / גוֹ יַמַּא מוֹנְדֵלִי

יש ששורה ראשונה קצרה ואחריה באות שורות ארוכות ממנה, כגון:

סִיסְרָא יְסֵילֵי

אִגַא אִמַהֵי רַכַּבֶתּ פְרִזְלַא מוֹסֵילֵי

אַוַא אִמֶּת יִשְׂרַאֵל נְצֵילֵי (/סיסרא', א)

או

נַאשֶׁת כַּנַעַן שְׁמֵילּו

אַנִי רַאבַּא מִנֶּת יִשְׂרַאֵל זְדֵילוּ

אַנִי אַרְאֶתּ גַאנוּ מוּרְפֵילוּ

בַּאתֵּי אְמִירֵי בְּנַיַא שְׁבִיקִילוּ ('ישראל ועמלק, יט).

יש שבאה שורה קצרה לאחר שורה או שורות ארוכות, וכן קצרה בסוף הבית, כגון:

יִשְׂרַאֵל גוֹ מִצְר אִילַהַא מוּפְּקִילֵי

יַמַּא טְלוֹהוֹן צְלִיכְלֵי

ואחריה חמש שורות בעלות ארבע רגליים, והשורה האחרונה שוב קצרה:

אִילַהַא גַוֹהוֹן סְכִּינֵי (‘ישראל ועמלק’, א)

על משקל כזה, שהוא בין ארבע הברות מוטעמות לבין שתיים, ובחלוקה לדלת ולסוגר ובחלוקה לצלעות, בנויה השירה כולה. ומקום שהמשקל יוצא מן הגדרים הללו, יש לבדוק מה טעמו של השינוי; ולפעמים אתה מוצא שנפלה טעות בשירים ששינו אותם מן המטבע הראשון שלהם. – ויש לשים לב, שמלים כגון ‘לַא’ (‘מענה’, ז) מוטעמות הן וכן מלת הקריאה ‘יא’ או ‘הַר’, שפירושו ‘אך’ (‘אדם וחוה’, יד).

טו    🔗

תורה שלמה בשירים אלה הוא עניין החרוז. כמה בתי שיר הם ששורות הפתיחה שלהם אין בהן חרוז, כגון: תורה גמרא (‘אדם וחוה’, ראש בית ג), מרים לתאמא חמלתא ואוא גמרא (‘משה ובתיה’, ראש בית יא), בתיא גמרא תא יוכבת (שם, ראש בית טו)²⁹¹, וכן אין חרוז עשוי לפסוקים מן המקרא, לא שהם באים בעברית (‘עשרת הדברות’, בית טו) ולא שהם באים בתרגום ארמי, כגון: לא ירד בני עמכם (בראשית כב, לח) בשיר ‘יעקב ובניו’, סוף בית כא, ותרגומו: לַא כַּאוֶשׁ בִּנְיָמִין מִנֶּיכוֹן (שם, בית כ), או: מִנִּי מִתִּי וְהָיָה הָעוֹלָם (‘עשרת הדברות’, בית יא); ועיין גם ‘שמשון’, בית כח באמצע: שואה כולי כאתי וכו', וכן שם, בית כט. שורות הגומרות במלים עבריות אין להן חרוז, כגון: גוג ומגוג (‘סנחריב’, סוף בית ג), גֵימֶר יַא סַנְחֵרִיב (שם, בית יח), גֵימֶר יַא יְרוּשָׁלַיִם ('השם וירושלים ג). יש שורות שהן חוזרות בסופי בתים, והן חרוז שמתחרזים בו רק סופי הבתים, בית אחרי בית, כגון ‘יַא מִצְרַיָא’, ‘יַא עִבְּרַיָא’, או באים בסירוגין: פעם ‘מִתֵּי טַאלֵי יְהוּדַה’ ופעם ‘מִתֵּי טַאלֵי יוסֵף’ (‘מלחמת יהודה ויוסף’, א-כח). נמצאים גם בתים שלמים בלי חרוזים, כגון בית יא של ‘עשרת הדברות’ או בית א של ‘סנחריב’²⁹².

החרוז של מלה אחת קבועה העוברת בכל השיר, השכיח בשירים ארמיים, אינו שכיח בשירים אלה, אבל עקבותיו ניכרים בכמה בתי שיר או בכמה שורות שבהם, כגון: ויוא (‘סנחריב’, ב), אילי (שם, יז) ובמקומות רבים אחרים. יש ששתי שורות בבית חורזות במלה אחת, כגון: מקימכני (‘עשרת הדברות’, ט), ביד קטליתון (‘ישראל ועמלק’, ז), וילי (שם, יג) יש ששתי מלים משמשות לחרוז בסירוגין, פעמיים ‘אליכון’ בסירוגין ופעמיים ‘דוכון’ בסירוגין (שם, כט); או: בשורה אחת ‘רְאִלַה’, שתי השורות שלאחריה חורזת במלת ‘מְזוֹרְזֵילוּ’ והשורה הרביעית חורזת שוב במלת ‘רְאִלַה’. סידור זה רבגוני הוא. ויותר מכן מצויים בתי-שיר הרבה, שכל שורותיהם או מקצתן פותחות במלה אחת. דבר זה ראינו בשמות-הגוף החוזרים, כפי שהזכרנו לעיל, וגם שאר שמות ומלים משמשים לכך, כגון: אדם (‘אדם וחוה’, י), עסכר (סנחריב', ד). על-פי הרוב חורזות התחלות אלו עם החרוז שבסוף השורה, כגון: ‘אנא’ עם ‘נא’; ‘אכני’ עם ‘-ני’; ‘כולו’ עם '-לו (‘עשרת הדברות’, יד; ‘סיסרא’, יד; ועוד).

בדרך כלל כל בית-שיר חורז בחרוז משלו, ולכ כבשירים הערביים או כבשירי ספרד העבריים שחרוז אחד עובר בכל השיר. אבל החרוז שבבית לא תמיד אחד הוא; יש שהחרוז מתחלף בחלקיו של הבית, אלא שחילוף החרוז באמצע בית-שיר אינו רגיל. כגון בית יח של ‘עשרת הדברות’, כפי שהוא נמסר, חורז מקצתו ‘-וּסי’ ומקצתו ‘אַנַא’. אבל כאן אפשר שצירף המעתיק שני בתים. וכן בית כו (שם), מקצתו חרוזי ‘-תוּן’ ומקצתו ‘-כוֹן’; ‘תפסיר מעונה’, א, מקצתו חורז ‘-בו’ ומקצתו ‘-ילא’, וכן עוד. ויש גם שבית אחד חורז בשלושה חרוזים, כגון: ‘-תֶין’, ‘-תוּן’, ‘לַא’ (‘שמשון’, כח), או: ‘-לי’, ‘-לוּ’, ‘הוֹן’ (‘קיצטית דוד וגלית’, לז); ואף ביותר משלושה, כגון: ‘-תֶין’, ‘לַא’, ‘-נַא’, ‘-לִי’ (‘שמשון’,לא). נמצא גם חרוזים מצטלבים יחידים, כגון: ‘-ַ -ְ יֵי’, ‘-לוּ’ (שם, לח). בבית ט, שם, חורזות שורות 1, 3, 6: ‘-ני’, שורות', 2, 4, 8, 9: ‘-כון’. ‘אלוכון’ מצטלב לסירוגין עם ‘דוכון’ (‘מלחמת ישראל ועמלק’, כח), אלא עיקר החרוז נשמר, והוא: ‘-וכון’.

יש לפעמים שהחרוז בא בראש השורה בלבד, ואילו בסוף השורה אין חרוז או שבא חרוז אחר, כגון אחרי פתיחה 'בֶד אַי דַאנַא (באותו זמן) באים: כְזֵילוּ, נְשִקְלוּ, אוֹדְלוּ, בראש שלוש שורות (מלחמת יהודה ויוסף', יז) וכן אחרי 'בֶד אַי דַאנָא שְׁכִלֵי (באותו זמן) באות השורות המתחילות: תִּמְלֵי כְזַילֵי (יעקב ובניו, כח), קִמְלוּ, זִלוּ (שם, ל); וכן אחרי ‘אַי דַאנא’ באים חרוזי מוּכִּבְלוּ, מֻתְוִילוּ (שם, כה) או מוֹסֵילוּ, חמלו (שם, ח), זִלוּ, כְזֵילוּ זְדֵילוּ (שם, יז), רְחִיקְלוּ, חְמוּלוּ (שם, כז), מוֹסִילוּ חְמִילוּ (שם, ח); סוּן, מַרוּן, לַבלוּן, מֻטְאַנוּן (‘מלחמת יהודה ויוסף’, ט); יְסֵילֵי, שְׂאִשְׁלֵי (‘סיסרא’, ה). אף יש שראש השורה הוא גם חרוז לסוף השורה, כפי שהזכרנו לעיל. מרובים הבתים השלמים שבהם חורז ‘אנא’ בראש השורה עם ‘נא’ בסופה (‘אדם וחוה’, כג, כו; ‘נתינת שבת’, יב; ‘סיסרא’, ט, י, יא, יח; ‘מלחמת דוד וגלית’, ו, יח, כג; ‘שלמה ומלכת שבא’, ד, ו, ט, יד; ‘שלמה והכושים’, ז, יב, יד; ‘אליהו’,ג, ד). וכן ‘אכתון’ בראש עם 'תון בסוף (‘יעקב ובניו’, ט; ‘עשרת הדברות’, יט; ‘נתינת שבת’ י); ‘אכני’ – ‘ני’ (‘נתינת שבת’, יב), וכן עוד הרבה. בכל הדוגמות הללו בא חרוז כפול בכל שורה, חרוז בראשה וחרוז בסופה. אבל יש גם שורות שהחרוז בא באמצע השורה ואין בהן חרוז בסוף השורה, כגון: אַנִי זִילוּ – לַמַצְר גוֹ בַּאגֶר מְטַילוּ – לִכְדַאדֵי. זִלוּ, חְמִלוּ – גוֹ

שׁוּקֶת סִפַּהִי בַּזַאר (‘יעקב ובניו’, ה, ועיין גם שם, ד, טו, כד). או באמצע השורות החרוז ‘אִלי’ ובסופן פעם ‘יהודה’, פעם ‘פתילים’ ופעם ‘אות מלה’ – אגב, כולן מלים עבריות (‘מלחמות יהודה ויוסף’, טו); וכן החרוז ‘דְאִתּוּ’, ‘מִתּוּ’ באמצע שורות (שם, כא). יותר מאלה מצויים חרוזים כפולים בשורות, החרוז האחד באמצע שורה והחרוז השני בסופה, כגון: ‘-לִי’ באמצע, ‘-וֹךְ’ בסוף (‘מלחמת דוד וגלית’, כ); ‘-לי’, ‘-לי’ (שם, ט); ‘אלי’ באמצע, ‘וואלי’ בסוף (‘אדם וחוה’, ד), ועוד.

יש גם בתים שהשורה עצמה חורזת בחרוז משולש, כגון: ‘אכני’ בראש השורה, ‘דידי’ באמצע, ‘כני’ בסוף (‘עשרת הדברות’, ט); ‘אנא’, ‘-לך’, ‘-נא’ (‘שמשון’,כה); ‘נא’, ‘אך’, ‘נא’ (‘שלמה והכושים’, ד). ויש כמה בתים שבהם חוזרות שורה אחרי שורה ואתן מלים, כגון: ‘יא ישראל לא… –תוּן’ (‘עשרת הדברות’, יח), או: ‘אנא שבסא… –נא’ _‘נתינת שבת’, ה; עיין גם ‘סיסרא’, א, ב, יח).

שני חרוזים באים גם צמודים בסוף השורה כגון: ‘…אִילֶי כְפִינַא’, ‘…מְכֵילֵי לְקַנִינַא’ (‘יעקב ובניו’, י); ‘לַא מַדוֹלִי תִמִיַלִי – בִּטַלִי נִכְלִי’ (‘נתינת שבת’, ז). צורה מיוחדת היא שהחרוז בא בשורה אחת בסופה ובשנייה בראשה, כגון: יוֹמֶת שׁוֹאַה בַּטְלֵיתוֹן / נִיכוֹתוֹן בִיוֹמֵת שִׁבְתַא (‘נתינת שבת’, א). אגב, יש כאן שעשוע לשון, בשתי השורות הוא משתמש כאן באותן מלים, עניין החביב מאוד בשירה זו. דומה לזה חליפות החרוז, הבא חליפות בסוף השורה ובראש השורה, כגון: ‘אְרִקְלֵי’ בסוף השורה, ו’מִיגובֶילֶי' בראש השורה שלאחריה וְ’דִידֵילֵי' בסופה (‘קיצטית דוד וגלית’, יט).

עניין זה יש לו זיקה רבה עם האַליטראציה, שרישומה ניכר הרבה בכל השירה הזאת, כגון: אוֹדַכְנִי, בְּאוֹדַכְנִי, שַׁמְעַכְנִי (‘עשרת הדברות’, ט), מַאכֵילִי וְקַטִילִּי (‘קיצטית דוד וגלית’, י), כְרִיבוּתַא רַבְּתַא (‘אדם וחוה’, יח).

וכן וְדַוִד מֻנְדֵילֶי אִידֶי (שם, ראש בית כו), גַאנֵי גוֹ טוּרַנֶי מַגַארֶי מְטוּשְׁיַאלֶי (‘מלחמת דוד וגלית’, ח), דוֹאֵג אַדוֹמִי סֵילֵי כִּסֶל שָׁאוּל שְׁכִילֵי שָׁאוּל מְקִמְלֵי עַסְכַּר

זִלֵי אִלֵּי (שם, ט), אַהֶת גֶבֶּת אַנַא בְּאִיֶדת (שם, טז), וכן עוד.

ואלה אינן אלא דוגמות בלבד לאליטראציה, השוקקת בכל השירים, ויופייה מרובה משל עצם החרוז. ויש לבדוק אם בשירים כגון ‘יעקב ובניו’ ו’קיצטית דוד וגלית', שהחרוז חסר בהם או קלוש מאוד, אין האליטראציה ממלאת מקומו. האליטראציה נראית לעין בשורות: סַמוּן שְׂמוּאוּן. קִוִתִּי גַבַּרוּתִי מִנִי מִתִּי וְהָיָה הָעוֹלָם (עשרת הדברות', יא). החרוז ‘והיה העולם’ הבא שלוש פעמים בסופי שורותיו של בית זה, כמעט שאינו מורגש, ואילו הצלצול של האליטראציה טבוע בכולה.

מעין דוגמות דומות לזו הן אותם המקומות, שבהם בין שתי שורות החורזות בחרוז של הבית באות שורות אחדות בחרוז אחר, כגון:

אַכְתּוּן תִּרֵי אִסֶר אַכַוַאסַא וֵיתוּן

כַא דַעְלֵי

כַא זְאוֹרַא אִלֵי

כִּסֶיל בַּאבֵּי

אִסְרֵא אַכְתּוּן אִיוֵיתוּן לַכַא

(‘יעקב ובניו’, י; עיין גם שם, סוף טז, יז, כג, כה)

חרוזים מצטלבים מצויים במידה מועטת כגון:

הַר אַנַא אִיוֵינַא

אִילַהוֹכוֹן מְכַלְצַנֵיכוֹן

בֶּד מַקִימֵנַא

כַבְּרִי מִנּוֹכוֹן (‘עשרת הדברות’, כו)

או בהפסקת שתי שורות:

אְסְתּוּנֶת שִׁמֵּי מְרוֹפְרִפְלוּ

אַרְאַה רְאִלַה

טוּרַנֵי מְזוֹרְזֵילוּ

זוּרַנֶתּ עוֹלָם מְזוֹרְזֵילוּ

דוּנְיַא רְאֵלַא (שם, יא)

וכן בשיר ‘שמשון’, שבין שורה ראשונה לאחרונה, שתי השורות שבאמצע באות בחרוז אחר.

דבר מיוחד, שאין לדעת אם נעשה במתכוון או אינו אלא מעשה מקרה, הוא ששורות בבתים הקרובים זה לזה בא בהן בשורה אחת לא החרוז שלהן אלא של הבית שלפני כן. החרוז של הטור הראשון של בית כא ל’עשרת הדברות': ‘כון’, הוא החרוז של הטור הראשון של בית כב. החרוז בשורות האחרות של בית כא הוא ‘-סי’, והחרוז של בית כב הוא ‘-ני’. סוף בית ה בשירה ‘נתינת שבת’, חרוזו ‘לי’ הוא החרוז של בית ד שלפניו. וכן שורה א של בית ח לשיר ‘עשרת הדברות’ חרוזו ‘לי’, כחרוזו של בית ז שלפניו; ועוד כאלה.

עצם החרוז גווניו מרובים. מלבד חרוזים של מלים שלמות מצויים חרוזים הרבה של שתי הברות, שהראשונות שבהן שווׂת זו לזו בתנועתן והשניות בעיצורן, כגון: גַאנַא, רוּמַאנַא (‘אדם וחוה’, א), דֵיתוּן, וֵיתוּן, לֵיתוּן, קֵיתוּן (‘ישראל ועמלק’, יז), וגם חרוזים של שתי הברות השווֹת בעיצוריהן ותנועותיהן, כגון: ‘-וַאלֵי’ (‘אדם וחוה’, ב), ‘-קֵיתֵן’ (שם, ד), ‘-טַאִי’ (שם, ח), ‘-וַאסַא’ (שם, כד), או שתי הברות עם שני עיצורים, והאות השוואית נשמעת, כגון: ‘-כְנִי’ (נַסַכְני, כַכְדַכְנִי וכדומה – 'ישראל ועמלק, ה). יש גם חרוז של שלוש הברות, שתיים השווֹת זו לזו בתנועותיהן בלבד והשלישית גם בעיצורן, כגון: וֵיתֶין, בְּכַזֵיתֶין (‘אדם וחוה’, ג). לעומת זה יש גם חרוזים קלושים, כגון: ‘-וֵיסַא’ עם '-וַאסַא, או: '-יִלֵי, עם ‘וַאלֵי’, '-יִנַא עם ‘יַאנַא’, או ‘-וַאלֵי’ עם ‘-וֵילֵי’, וגם עם ‘-ְלי’.

יותר מכל האותיות משמשת בחרוז הלמ“ד בגוונים שונים עם כינויים: -לִי, -ִלוּ, -ִילֵא, -ִילוּ, -ִילֵי, המתחרז גם עם -ַלֵי, -ֵילֶי, -ִיְלֶי, -ִיְלוּ, -ֵיִלוּ, -לְיַא. כמו כן מרובה החרוז של הנו”ן: -נַא, -נֵי, -יֵנֵא, -וֵינַא, -ֵינִי, -ִינוּ, וכן החולם עם וי“ו וכינויים אחריו: -וֹךְ, -ִיוֹךְ, -ַוֹךְ, -וְיוֹךְ, -וֹכוֹן, -וֹהוֹן; וכן וי”ו וסמ“ך אחריו: -וֵסֶא, -וֹסַא, -וּסִי, -וַאסַא; עם תי”ו: וֵיתֶין; עם וי“ו: וַאוַא, וֵיוַא; ועם למ”ד: וֵילֵי, וַאלֵי, וַאלו. חרוזים רבים מיוסדים על התי“ו: -וֵיתֶין (הרבה וֵיתֶין), -יֵתוּן (הרבה עם וֵיתוּן). פחוֹת מאלה באים חרוזים באות יו”ד: -יא (עם –יא: ‘אליהו’, ב), -יא (‘מלחמות יהודה ויוסף’, כב), -יי(שמשון', יא), והרבה פעמים: -יא. כמו כן יש חרוזים של אות כ“ף: -כֵיעם -כֵי (‘אליהו’, ד), מלבד הצירופים של כ”ף עם וי“ו, שהזכרנו. כמו כן יש חרוזים של האות רי”ש: -רוּ (עם –רו, ‘שמשון’, ט), -רי (‘קיצטית דוד וגלית’, ח), -רי (‘עשרות הדברות’, ו) –ארֵי (‘אליהו’, ז); וכן של האות בי“ת: -בוֹ (‘תפסיר מעונה’, א), -יבֶי (‘קיצטית דוד וגלית’, יז); של האות שי”ן: -שֵׁי (‘השם וירושלים’, א); וכן של האות טי"ת: ‘טַאִי’ (‘אדם וחוה’, ח).

לענין התנועות יש עוד לומר, שלא זו בלבד -ִי חורז עם צירי ועם סגול, אלא עתים גם עם שורוק, וכן סגול עם שורוק: -ֶלי עם וּלְלִי; כמו כן אין הבחנה בין הברה פתוחה לבין סגורה בראשונה משתי ההברות של החרוז: -ֶלִי חורז עם -ִילֵי; -ַ-לְי עם –אִלֵי; -ֵילַא עם -ֶלַא וגם עם וֵילַא. והוא הדין בחולם ושורוק, כגון: -וּלא עם –וֹלַא. בדרך כלל חורזות שתי ההברות האחרונות שבמלה, כפי שראינו. אבל יש שהאחרונה בלבד היא חרוז ממש, וחרוז כזה אינו מן המובחר, כגון: -וֹךְ עם -ִוֹךְ; -וּסֵי עם –סֵי. צירופים של -ויסא עם וסא, -ואלי עם -לי, או -ותא עם -ויתא שכיחים. בדרך כלל משפיע בנידון זה גם המבטא העיראקי-הערבי, המבטא לפעמים -ִ במקום -ֻ (כִּלַּ-כֻּלַּ). מצוי גם: -ואלי עם -לי, אבל חרוזים אלה אינם מצויים אלא בשירים שחרוזיהם קלושים.

בדרך כלל אין החרוז חדגוני, כרגיל בספרות הסורית. רק בשירים שלפנינו מניתי 56 גוני חרוזים, בעלי תנועות שונות ובעלי עיצורים שונים.

לעניין חילוף האותיות זו בזו בחרוזים יש להעיר, שהבית הרפויה חורזת עם הוי“ו, והן גם מתחלפות זו בזו, כגון: וֵיתֶין-בֵיתֶין (מלחמת דוד וגלית', כב). הצד”י חורזת עם הסמ“ך: צַא-סַא (השם וירושלים', ז), התי”ו הרפויה עם הסמ“ך: אַהֶת-נַאֶס (אדם וחוה' כא); כן חורזת הלמ”ד לא רק עם הנו“ן, לֵי-נֵי (‘קיצטית דוד וגלית’, ד), או לַא-נַא (‘שלמה ומלכת שבא’, ט), אלא גם עם הרי”ש: רֵי-לֵי (‘מלחמת דוד וגלית’, י), רוּ-לוּ (‘שמשון’, ט, לח), -ִילֵי עם אירֵי (‘שמשון’, ז), לְיַא-רְיא (‘אליהו’, ב).

טז    🔗

תכונתם של השירים מעידה שמהחבר קבע לעצמו לחבר אֶפּוֹס מקראי מעובד מסיפורי התנ“ך על-פי האגדה. משירי האֶפּוֹס הם רוב השירים: (1) אדם וחוה, פרשת החטא בעץ-הדעת; (2) יעקב ובניו; (3) מלחמת יהודה ויוסף; (4) משה ובתיה בת פרעה – בשיר זה באים קווים משל המחבר בציור בתיה הסוככת על משה, והיא מתגלית כאן בנאמנותה אליו ובגבורת נפשה שהיא נלחמת באביה להגן על משה; (5) תפסיר מעונה – מות משה; (6) שמשון, המספר את מעשה שמשון משעה שירד לתמנה ואהב את האשה עד מותו; (7) קיצטית דוד וגלית, העוסק בפרשת מלחמת דוד וגלית; (8) מלחמת דוד וגלית, העוסק בעיקר ביחסים בין דוד ושאול לאחר מלחמת גלית; (9) שלמה ומלכת שבא, המיוסד ברובו על מה שמסופר בעניין זה בתרגום שני; (10) סנחריב, העוסק בייחוד במעשה מפלתו; (11) עם שירים אלה נמנה גם השיר ‘סיסרא’ סיפור מלחמת סיסרא. כאן צירף המחבר עניינים שבחר ממלחמה זו ומתוך שירת דבורה, השמיט מה שהשמיט והוסיף מה שהוסיף ממקומות אחרים; (12) השיר ‘שלמה והכושים’ אף הוא שייך לסוג זה, והוא השיר היחיד שאינו מיוסד על התנ”ך והמדרש אלא על מקורות אחרים, יהודיים ולא יהודיים; מסופר בו על דבר נישואי שלמה עם בתו של מלך חבש ומלחמותיו של שלמה בחבש.

נוסף על אלה יש כאן שירים, שהמחבר נהג בהם מנהג של חופש, כגון השיר ‘מלחמת ישראל בעמלק’. השם אינו מדויק, כמעט שאין השיר עוסק במלחמת יהושע עם עמלק ברפידים; עניין זה אינו נזכר אלא דרך אגב בבית ט, המספר שיהושע אוסף צבאיו להילחם ומשה מתפלל. עמלק כאן אינו אלא סמל לשונאי ישראל. שיר זה עוסק בתיאור כיבוש ארץ-ישראל על-ידי משה ויהושע עד לבניין בית-המקדש, ואין המחבר נותן דעתו על סדר הזמנים של המלחמות, אלא מתארן ומסדרן כפי צורך סיפורו. מעין חופש כזה של יצירה אתה מוצא גם בשיר ‘עשרת הדברות’, העוסק בעניין מיוחד ולא בסיפור המעשה, בעניין ‘מתן תורה’, שבו ניתן למחבר מקום לא רק לצרף סיפורים, אלא גם להורות ולהוכיח.

מידה מרובה של חירות נהג המחבר בפזמונים, שבהם הוא חפשי להרצות דבריו כרצונו. חיבור חפשי הוא, ואינו קשור להרצאת סיפר המעשה מאורע אחרי מאורע. שלושה מהם מובאים בקובץ שלפנינו: (1) השיר ‘נתינת שבת’, מעין פזמון לשבת מסוג זה שאנו מוצאים ב’זמירות' לשבת, וכן (2) ‘אליהו’, מסוג הפזמונים על אליהו ששרים במוצאי-שבתות; (3) הפזמון ‘השם וירושלים’, העשוי במתכונת שירי הגאולה המרובים לאין ספור שבשירה הספרדית והמזרחית.

המקורות שמהם שאבו המחברים לצורך חיבור השירים הם בעיקר התורה וספרי הנביאים, שכן הנושאים כולם הם נושאים תנ"כיים. השיר ‘יעקב ובניו’ רובו עיבוד של הסיפור שבתורה; הוא פותח בבראשית פרק מב וגומר בבראשית מד, יח. בתים שלמים שבו (א-ב, ז-י, יב, טו-יז, יט-כד, כז, כט) הם עיבוד לפסוקי התורה, ולעתים תרגום ממש. כן פותח השיר ‘סיסרא’ בשופטים פרק ד (בתים א-ג) ועובר לחלקים שבחר לו משירת דבורה (שופטים, פרק ה). וכן תחילתו של השיר ‘עשרת הדברות’ היא על-פי פסקי התורה (שמות יט, ד; דברים כט, א); השיר ‘מות משה’ אף הוא מתחיל בפסוק (דברים לב, מט); השיר ‘שמשון’ מתחיל בראש פרק יד של ספר שופטים, וכן עוד.

מלבד היסוד התנ“כי מרובים ברוב השירים האלה חלקי האגדה המדרשית. יש שירים שהיסוד התנ”כי כמעט מובלע בתוך שפע האגדה, ואין המקרא משמש אלא לפתיחת דברים בלבד. אבל יש גם שירם שיסוד האגדה עיקר בהם, והחלק התנ"כי אינו אלא מעין בית-אחיזה למדרשים, כגון השירים ‘מלחמת יהודה ויוסף’, ‘עשרת הדברות’, ‘מות משה’ ו’סנחריב', או השיר ‘שלמה ומלכת שבא’, המיוסד ברובו על ‘תרגום-שני’ למגילת אסתר.

אבל לא תמיד קשור המחבר למקורות שלפניו, והדברים אמורים לא במקורות האגדה בלבד, אלא אף במה שלקח מן התורה ומן הנביאים. כגון: אדם אומר שהנחש השיאו לאכול מן העץ ואינו מאשים את חוה (‘אדם וחוה’, יז), ואילו בתורה אדם מאשים את חוה (בראשית ג, יד), והיא מאשימה את הנחש (שם, ג, יג). דברי אלהים אל הנחש על האיבה שישית בין זרע האשה ובין זרעו (שם, טו) הם כאן דברי אלהים לאדם (בית כא). יוסף משתמש בגביע לנחש בו מיד בפגישתו הראשונה עם אחיו (‘יעקב ובניו’, י-יא). לפי התורה, לא מצא אלא אחד מן האחים את כספו מושב באמתחתו בדרך (בראשית מה, כו) ואחרים מצאו את כספם כשחזרו אל אביהם (שם, פס' לה), ואילו בשיר שלפנינו כל האחים מצאו את כספם בדרך (בית יז). יהודה אומר למשרתו של יוסף שהוא יהיה עבד ליוסף במקום בנימין (בית לא), ואילו בתורה אמר יהודה כן ליוסף (בראשית מד, לג), ולמשרתו של יוסף אמרו כל האחים שיהיו עבדים, ובנימין עמהם (בראשית מד, טז).

לפי התורה פרעה מדבר אל יוסף בדבר משלוח עגלות להביא את יעקב ובניו למצרים (בראשית מה, יז ואילך), ואילו כאן יוסף אומר לאחיו את הדבר (‘מלחמת יהודה ויוסף’, יט). עמרם הוא המצפין את בנו משה (‘משה ובתיה’, ד), והוא השם את התיבה ביאור (שם, ו), ואילו לפי התורה עושה זאת אמו של משה (שמות ב, ב-ג). לפי התורה לוקחת יוכבד את משה להיניקו בביתה, ורק לאחר-מכן היא מביאה אותו אל בת-פרעה (שמות ב, ט-י), ואילו לפי השיר מובילה בת-פרעה את הנער ואת אמו אל ארמונה ושם היא מיניקה אותו (שם, בתים טו-טז). יהושע חובש את מלך יבוס ויושב ביבוס (‘מלחמת ישראל ועמלק’ כא). ביהושע רק נזכר מלך יבוס (יהושע ט, א) וכיבוש ארץ היבוסי (כד, יא). שגגה יצאה מלפני מחבר השיר ‘שמשון’, שעשה את דלילה אשתו התמנתית של שמשון ואשתו היחידה, מתחילת הסיפור ועד סופו (‘שמשון’ ה ואילך). לפי המקרא היתה אשתו הראשונה מתמנה (שופטים יד, ב ואילך), ודלילה היתה אשתו שנייה, והיא מנחל שורק (שופטים טז, ד). שמשון מהמר על החידה עם סרני הפלשתים, והתנאי, שהמנצח יהיה לשר (‘שמשון’, ח-ט), ואילו במקרא הוא שואל את החידה ממרעיו, והתנאי שהמנצח מקבל שלושים סדינים וחליפות בגדים (שופטים יד, יא-יב). וכך אין דיוק בדבר מקום מלחמת דוד וגלית, שלפי השיר היא במגידו (‘קיצטית דוד וגלית’. א), ואילו לפי המקרא היתה ב’אפס דמים' (שמואל א יז, א). בשיר מבטיח שאול לכתחילה לתת למנצח את גלית את בתו מיכל (שם, בתים ג-ד). לפי המקרא הבטיח את בתו סתם, וכוונתו לכתחילה למירב בתו הגדולה (שמואל א יח, יז). הבטחתו של שאול לתת למנצח חלק ממלכותו (בית ג) או לשימו לו למשנה (בית יד) לא נזכרה בשום מקום. המשורר מזכיר את דוד המוליך מזון לאחיו אליאב בלבד (בתים ד, יג) ואילו לפי המקרא הוא מוליך מזון לשלושת אחיו (שמואל א יז, יש). דוד שואל את אחיו אליאב מהיכן בא הקול, קולו של שאול (שם, בתים ד, יג) ואליאב הוא המספר לו את העניין (שם, בית יד). לפי התנ"ך הוא שואל אנשים אחרים על דבריו של גלית (שמואל א יז, כו ואילך). בשיר ‘מלחמת דוד וגלית’ מסופר על פגישת שאול עם דוד במערה בהר-הגלבוע (שם, בית יא), ולפי המקרא היה הדבר בגבעת החכילה (שמואל א כג, יט).

אף בדברים המיוסדים על האגדה שינו הרבה ממטבע שטבע המדרש, כפי שצִיַנוּ בהערות במקומן. אמת, יש כאן מקום לסברה שהמחבר נסמך אל אגדות אחרות, אבל השינויים ששינו מדברי המקרא מעלים את החשש שגם כאן לא דייקו המשוררים.

וכן יש בשירים המדברים בעניינים המסופרים במקרא, שסדר המוקדם והמאוחר משונה בהם מן הסדר שבמקרא. כך מסתבר שהבתים ו-ח בשיר ‘אדם וחוה’, שמסופר בהם על אדם שנתחבא ועל תפירת עלה-התאנה וּויכוח אלהים עם אדם לאחר החטא, מקומם היה לאחר הבתים ט-י המדברים על הנחש (בית ט), ומקומו של בית ט גם הוא לאחר בית י, שמדובר בו על יצירת חוה. וכך צריך להיות סדר הבתים: י, ט, ח, ז, ו, יא. אבל יש מקומות שמתוכם ניכר שהמחבר גופו מלכתחילה לא דייק במוקדם-ומאוחר. כגון המנחה שהורידו ליוסף, לפי התורה, בנסיעתם השנייה של האחים למצרים (בראשית מג, יא), נזכרת כאן כבר במסעם הראשון (‘יעקב ובניו’, ב), ובאותו מעמד מסרוה לו (שם, בית יב). דברי יהודה אל אביו בדבר מנהגו של יוסף שנהג בהם (בראשית מד, כז-כח) מקדימם המשורר ונותנם בפי בני יעקב כולם בחזירתם אל אביהם (בית יט) וקודם לדברי ראובן (בית כ), שלפי סיפור התורה אמרם רק לאחר מכן. מלחמת יהושע במלך יריחו (‘מלחמת ישראל ועמלק’, יא) באה לפני מלחמת משה בעוג מלך הבשן (שם, בית יא). אף אפשר שעתים נשתבש סדר הבתים מכפי שקבעו המחבר תחילה, על-יד המזמרים.

יש שהמחברים נוטלים דברים, הבאים בתנ"ך בכמה מקומות, ומצרפים אותם לעניין אחד. וכן אגדות השאולות ממקום אחר המחבר רוקמן ברקמת דבריו. נגזר על אדם להיות נע ונד בארץ (‘אדם וחוה’, ה). בתורה לא נתקלל בקללה זו אלא קין בלבד (בראשית ד, יג); וכן מצרף המחבר את דברי יוסף (בראשית מד, יז) עם דברי יהודה ליוסף (שם, פס' לב) בשאלה ותשובה בין יהודה ובין יוסף (‘יעקב ובניו’, לד). דברי פרעה על דבר הבאת יעקב ובניו למצרים מצורפים (‘מלחמת יהודה ויוסף’, יט) לדברי יוסף שאלהים שמו למושל במצרים (בראשית מה, יט). שמחת יעקב לראות את יוסף בעודו חי (שם, בית כג), הם צירוף של בראשית מה, כח ובראשית מו, ל. עניין הטמנת משה בפשתן (‘משה ובתיה’, ד) לקוח מסיפור מרגלי יהושע (יהושע ב, ו). כשבאים סיחון ועוג להילחם בישראל, בוכים ישראל לפני משה רבנו (‘מלחמת ישראל ועמלק’, ו), והוא לקוח מפרשת זמרי בן סלוא והמדינית (במדבר כה, א). דברי משה, המחזק את רוחם של ישראל להילחם, לקוחים מתוכחת משה (דברים א, ז-ח; ב, כד-כה). דברי יהושע אל העם שלא ייראו מפני האויב (שם, בית ז) לקוחים מדברי אלהים אל יהושע (יהושע א, ב-ו). אלהים שולח את משה בשעת מתן תורה, לפי המדרש, אל האנשים ואל הנשים, והמחבר מוסיף גם את הילדים (‘עשרת הדברות’ ח), ותוספת זו לקוחה מפרשת ‘הַקְהֵל’ שבחג הסוכות (דברים לא, ב). חיל סיסרא ירד לאלף תהומות (‘סיסרא’, ד, ה) – לקוח משירת משה על הים (שמות טו, ה). וכן היַמִים שנשאו שם גלים וכילו את כל חילו (שם, ו) – לקוח משירת משה. ההרים הרמים משליכים אבנים על חיל סיסרא (שם, ז) – לקוח ממלחמת יהושע בבית חורון (יהושע י, יא). כריתת ראש סיסרא (בית ט) – לקוח מכריתת ראש גלית (שמואל א יז, נא). דברי התורה, שדבורה מודה לאלהים על שהיא רואה במפלת האויב (שם, בית ח) שאולים מתפילת חנה (שמואל א ב, ד). חמש האבנים שלקח דוד בתרמילו נעשות לאבן אחת (שם, בית כד) – כדברי המדרש על אבני יעקב ששׂם מראשותיו (בראשית יח, יא; בראשית רבה, סח, ומדרש), ואפשר שהיתה לפני המחבר אגדה שנעלמה מאתנו. גלית עוקר הר ומבקש להשליכו על דוד (שם, בית כה) – לקוח מן האגדה על עוג שעקר הר להשליך על ישראל (במדבר כא, לד-לה; ומדרש ילקוט שמעוני, במדבר, סוף פרשת חוקת, עמ' 309). דברי יהונתן לשאול, שאמר לו להתחלק במלוכה עם דוד (שם, ד), לקוחים מדברי יהונתן לדוד (שמואל א כג, יז). יהונתן מכלכל את דוד בברחו מפני שאול ובהסתתרו במערות (שם, ח), והוא לפי המסופר על עובדיה המכלכל את הנביאים שהחביאם מפני איזבל (מלכים א יח, ד). שאול מוכיח את אבנר על שלא שמר עליו וקובל שהכול קשרו עליו (שם, טז) – דברים אלה אמרם שאול בגבעה תחת האשל ברמה (שמואל א כב, ו-ח), אבל לא לאבנר. ובכלל כרך ביחד (בתי יג-יד) את הסיפור על שאול ודוד שבשמואל א כד עם מה שמסופר שם כו. עניין בעלת-האוב אינו מספר, והשיחה בין שאול ושמואל היא כאילו בחיי שמואל, ששאול הולך אליו וקובל לפניו גם על דוד (בתי יח-כ); וכורך הוא בשיחה זו גם את הדברים שלאחר שהעלתה בעלת-האוב את שמואל מקברו (שמואל א כח, יז ואילך).

לעניין שימושם של מחברי השירים באגדה, ראוי שנזכור שליהודי כורדיסתּן היתה גם מסורת ואגדה, שאפשר שהיתה כתובה במדרשים שאבדו. ואין להחליט שכל אגדה מן האגדות שבאו בשירים משל המחבר היא. דומה לדבר האגדה על אוריה החתי ובת-שבע שבשירים אלה שלא מצאנוה במדרשים, אבל נמצא לה מקור בדברי הגאונים. בשיר ‘קיצטית דוד וגלית’ מסופר שבשעה שנפל גלית וביקש דוד לכרות את ראשו, לא נמצאה לו חרב, וביקש מאוריה החתי שייתן לו חרב. אבל אוריה התנה עמו שבשכר זה ייתן לו אשה מבנות היהודים, ודוד הבטיחו. ואמר אלהים לדוד: ‘האשה היעודה לך תחילה אני נותנה לו’ (‘קיצטית דוד וגלית’, כז). בשינוי נוסח נזכרת אגדה זו גם בשיר ‘מלחמת דוד וגלית’. לפי שיר זה מחפש דוד את המפתח לפתוח את קובעו ושריונו של גלית, אוריה יודע את מקומו ומוציאו מתוך זקנו שלגלית. כאן נזכרת הבטחת דוד אבל לא דברי אלהים (‘מלחמת דוד וגלית’, כז). ב’דוד וגלית' נוסח אורמיה, שניתן כאן בנספח, נזכר עוד, שאוריה היה נושא הדגל לפני גלית (שם, בית כ), כעין מה שנאמר בפסוק ו’נושא הצנה הולך לפניו' (שמואל א יז, יז). דוד אף מדבר אליו על כוונתו לכרות את ראש גלית אדוניו עוד בראשית המערכה (בית כ). אחר-כך (בית כו) אומר דוד לאוריה שיפתח את המסגר של השריון מצוואר גלית כדי שיכרות את ראשו של גלית בחרב גלית. ודוד מבטיחו מעצמו, שיחתן לו נערה מבנות היהודים לאשה; גם כאן לא נזכרו דברי אלהים לדוד. מתוך שלוש הנוסחות מתיישבת סתירה אחת, זו שעמדתי עליה ב’ציון', ד (עמ' 110). במאמר אחר שבמקרא נאמר שדוד כרת את ראש גלית בחרב גלית (שמואל א יז, ד), ואילו כאן נאמר: בחרב אוריה. ומעתה לא קשה שאחת היא החרב, שכן אוריה היה נושא כליו של גלית. עניין זה, שבת-שבע יעודה היתה לדוד עוד מששת ימי בראשית, נזכר באגדה (סנהדרין קז, א); ואילו כל המסיבות שגרמו לכך שניתנה בת-שבע לאוריה נראו לכאורה כהמצאתם של יהודי כורדיסתּן, וכבר העירותי על כך (ציון, שם). אבל בינתיים מצא הד"ר ב. מ. לוין מקור לאגדה זו אצל גאוני בבל (‘אוצר הגאונים’ למסכת קידושין, עמ' 190). וכך מתגלה, שאגדות יהודיות נשכחות נשתמרו אצל שבט יהודי זה, כשם שנשתמרו אצל יהודי תימן ואצל יהודי ערב לפנים, ולעתים גם במסורת מוסלמית.

תמוהה האגדה שאדם וחוה חוזרים לגן-עדן לאחר שעשו תשובה (‘אדם וחוה’, כ, כה), וכן על עיניו של אדם, שלא זו בלבד שהיו כעיני המלאכים – עניין שאפשר למצוא לו סמוכים באגדה – אלא אף היו באמצע מצחו (בית ה); עלי להעיר שאחד מחכמי הכורדים, חכם ששון ברזאני מרוונדוז, מבאר לי שהיו בראש קדקודו. זה שהמשורר אומר שאלהים קילל את אדם הראשון שיחפש לו קרדום לחפור באדמה (שם, בית כו), ואילו לפי האגדה חפר בידיו – הוא על דרך המליצה והשגרה בלבד. שישים גיבורים הם שומרי יוסף (‘יעקב ובניו’, בית טו), ואילו בספר הישר הוא מונע שבעים גיבורים ליוסף, והמשורר מושפע משישים הגיבורים שומרי שלמה (שיר-השירים ג, ז). כמו כן אין לנו מקור לחלוקת מצרים לאזורים – מלבד שנים-עשר שווקים הנזכרים גם במדרש (ילקוט שמעוני, בראשית, ויגש, מד: שם, עמ' 98, טור ב) – כפי שהם חלוקים בשיר (‘מלחמת יהודה ויוסף’, יא) שינוי קל מן המדרש הוא ששיניו של פרעה נשברו לקול צעקת יהודה (שם, בית ט). לפי המדרש נשברו השיניים של גיבורי פרעה. שינוי מן המדרש הוא שמשה נולד לתשעה חודשים (‘משה ובתיה’, ג), שלפי המדרש נולד לשבעה חודשים. לפי האגדה סירבו נערותיה של בת-פרעה להציל את משה, ואילו לפי השיר לא עלה בידן לעמוד בסירובן (שם, ז-ח). אן מקור לדבר שרוח מערבית הובילה את תיבת-משה אל בת-פרעה (בית ט). לפי הנדרש נתארכה ידה ותפסה את התיבה. עניין המכשפים שביקשו מעצמם, ולא מחמת פקודתו של פרעה, להרע למשה ולא יכלו (שם, בית יז), אין מקור לכך אלא באגדה הנוצרית בדבר ישו (מתי ב, א-ו). כן אין מקור לדבר שהמכשפים מסיתים את פרעה במשה (שם, יח). כמו כן אין כל מקור לדברים שבת-פרעה הגנה על משה בפני אביה (שם, יט-כ, כב), ואין לדעת אם מדמיונו של המחבר הוא או שיסודו באגדה. אין מקור לדברים שעמלק בא עם סיחון ועוג להילחם בישראל (‘מלחמת ישראל ועמלק’, ח), וכן מה שנאמר כאן שהכנענים והאמורים, לאחר שעזבו את הארץ בימי כיבוש ישראל, ביקשו לשוב לארץ וקיבלו עליהם לשלם מס לישראל, וישראל לא קיבלום, שלא ילמדו את בניהם את דרכי האמורי (שם, בתי כה-כט) – אף דבר זה אין לו מקור. לפי דעת המחבר, נבראו גן-העדן יחד עם הגיהנום ביום השלישי לבריאה (‘נתינת שבת’, ז), ואילו לפי המדרש נברא הגיהנום בשני וגן-העדן בשלישי. תמוה הדבר, שמלת ‘גרפם’ שבשופטים ה‘, כא, תופס המחבר כשם עצם פרטי לנחל (‘סיסרא’, ה). צירוף אגדה ממקום אחר הוא שאמו של סיסרא השליכה עצמה מן הגג (שם, ה) – כנראה לקוח מאגדת בת-המן (מסכת מגילה טז, א). אגדה שאין לה מקור היא גם זו, שגלית נלחם עם בני עלי והרגם, החריב את ביתם ושבה את ארון-הברית (קיצטית דוד וגלית', ט). במדרש נזכר בעניין מלחמה זו ששאול חטף את הלוחות והצילם מן הפלשתים (ילקוט שמעוני, שמואל א, עמ' 719, סימן קב, דיבור המתחיל ‘וירץ איש בנימין’). כן יש לבדוק אם אין כאן אגדה בענין זה, שגלית אומר, שאם ינצח יהיו ישראל עבדים לפלשתים ‘שבעה דורות של שבעה אבות’ (שם, בית י). מעין זה נאמר במדרש בדברי אלהים לאברהם, כשנתן שבע כבשות לאבימלך מלך פלשתים (בראשית כא, כח-כט). מחנהו של סנחריב חונה על שטח של מאה אלף פרסה (‘סנחריב’, ג); לפי האגדה היה מחנהו ת’ פרסה אורך ורוחב מ' פרסה.

מלבד השירים שיש עליהם השפעת התנ"ך והמדרשים מצוי כאן שיר אחד, הוא השיר ‘שלמה והכושים’, שיש בו השפעות ממקורות ערביים. בזמן האחרון פרסם הרב יהודה אבידע מקורות עבריים לשיר²⁹³. כנראה שיש בו צירוף של שני מקורות, כפי שנראה גם מן המקורות שפרסם הרב אבידע. הבתים א-ב הם קטע של סיפור על דבר שלמה שהביא עמו את בת מלך חבש. היא הביאה עמה משרתים כושים, ולא הלכה אחרי דת היהודים (בית א). לפי תעלבי, בספרו ‘קצץ אלאנביא’ (סיפורי הנביאים), היתה למראית-עין יהודיה ובסתר עובדת אלילים. היא היתה עזת רוח וכפתה את רצונה על שלמה, ואף היתה עובדת את הצלם של בית אביה (ב). כאן נפסק בעצם הסיפור הראשון, ואינו מתחבר אל ההמשך אלא בקושי, אלא אם כן נראה בתים אלה כהקדמה לסיפור הבא לאחר-כך. לפי תעלבי, עבדה את צלם דמות אביה שעשו לה השדים במצוות שלמה, שכן ביקש להפיס דעתה כיוון שהתגעגעה על אביה. בבית ג של השיר דומה שמתחיל עניין חדש, והוא: חכם בא וסיפר לשלמה על דבר ארץ חבש ואמר לו, שלא יוכל לנצח את החבשים (ג-ד). שלמה הלך לחבש ונקבצו עליו כל החבשים, תפסוהו ולעגו לו: ‘כיצד תינצל מידנו. הראה לנו את שלטונך. לא תראה עוד את ירושלים, (ה-ו). שלמה בוטח בעצמו, ואומר שייתן בקולו ותבוא לו הצלה (ז). כאן מפסיק המחבר, וכאילו מתחיל בעניין שלישי, שלפיו לא הלך שלמה אלא אחרי אשתו, שנשא כמסופר בבתים א-ב, להביאה אליו משם ונפל בידי החבשים (בית ח) – היינו: שלא כבית ג, המספר על דבר החכם שעוררו ללכת לחבש. לפי המקורות של הרב אבידע מצויה גם גרסה זו, ששמע שלמה על נערה יפה היושבת באחד האיים (שם, עמ' 7). המשך הסיפור לפי השיר, שמלך חבש לוקחו בשבי (בית ח). שלמה הניח במקומו בירושלים את בניהו בן יהוידע; וכשנפל בידי החבשים קרא בשם המפורש, ובניהו שמע בירושלים והצטער ובכה. העניין, אפשר, לקוח מנפילת דוד בידי ישבי בנוב (שמואל ב כא, טז), שלפי האגדה נודע הדבר לאבישי בן צרויה בירושלים (סנהדרין צה, ב). שלמה אומר למלך החבשים שלא יוכל לו, ובלעג הוא אומר לו, שאם יוכל לו יעשה לו שם גדול (בית י). בהמשך הסיפור, לפי מקורות הרב אבידע, דורש שלמה מן המלך שייתן לו את בתו ושתיכנס לדת ישראל, וכאן מדבר שלמה על גדולתו וכוחו, והוא נמצא בשיר שלפנינו בבית ז. לפי בית יא אוסף מלך חבש את חכמיו ואת חילו, וזירים גדולים ומלכים, ומעמיד את שלמה לפניהם. במקור של הרב אבידע הצלם שלו ששד שרוי בתוכו מחזק את לבו, מבטיח לו לאסוף את כל השדים להילחם בשלמה, והמלך נשבע לעשות מלחמה בשלמה (שם, עמ' 8). מלך חבש מתפאר לפני חילו וחכמיו שהכוח בידו להילחם בשלמה (בית יב). דברים מעין אלה נתונים בפי השד, ואחרי-כן כתובים במכתב המלך אל שלמה (בנוסח הרב אבידע), שלא ייתן לו את בתו לאשה (שם, עמ' 8). דרישתו של שלמה שהוא דורש את האשה כתובה בשיר, שלא בהקשר ברור, בבית יד, שבו שלמה אומר: ‘המלך, אני מבקש לראות את אשתי’. דברי שלמה הסתומים בבית זה, היינו: ‘אני שלושה דברים יש לי ואגיד לך. אשר יעלה בידי אעשה’ (בית יד), נמצאים מפורשים בנוסח הרב אבידע: שלמה מאיים עליו בכמה דברים: (1) שיעשה בארצו שפטים; (2) שייתן את נבלתו ונבלת כל עמו לעוף השמים ולבהמת השדה; (3) את צלמו ישבר (שם, עמ' 8). פרט אחר אתה מוצא כאן שאינו במקור של הרב אבידע, והוא שהאומות רוחשות חיבה לשלמה: ‘בוכים לו במסתרים’, אבל ‘כולם מפחדים מפני מלכם ואינם יכולים להגיד לו דבר’ (בית יג). דבר זה אינו מפורש בנוסח הרב אבידע, אבל בקצת שינוי הוא ניתן להשתלב בו. לפי המקור של הרב אבידע: המלך שרוי ‘בפחי נפש’ ו’פניו רעים’, והשד שבצלם שאליו הוא פונה הוא המעורר אותו ומבטיחו שיסייע בידו (שם, עמ' 8). לפי השיר, קרא שלמה לשר-האש ממזרח ולשר-הרוח ממערב, והאש והרוח שרפו את כל האנשים (בית טו). הרוח והאש, היוצאים ושורפים את האנשים ולא נשאר מהם איש, הוא מוטיב הנמצא בסיפור חנניה, מישאל ועזריה (דניאל ג, כב), וכן באגדת אברהם בכבשן האש. לפי המקור של הרב אבידע שרי הרוח באים, והרוחות מארבע פינות העולם נושאות את שלמה וחילותיו ואת החיה והעוף אל אותו אי, והחיות מכלות את כל יושביו (שם, עמ' 9). עניין הטסתו של שלמה בא בשיר לעצמו, על-פי השם המפורש (בית טז), והוא אחד המוטיבים מסיפור מלכת שבא באגדה (בשעתו עיבד את הסיפור הזה גם ר' זאב יעבץ). לפי השיר (בית טז), שלמה מביא עמו את האשה ואת התליין, שמינוהו עליו להרגו, ואת מלך חבש לירושלים; את האשה הוא שורף, את התליין – מאלה שבכו לו והצטערו בצערו, כפי שראינו לעיל – הוא משלח במתנות, והמלך נשאר לו עבד כל ימי חייו (בתי טז-יז). לפי נוסח הרב אבידע תלה את המלך בארצו על קורה ששם המפורש חקוק עליה, ואת הנערה לקח עמו לירושלים (שם עמ' 9). עניין התליין לא נזכר. לפי תעלבי, העניש את הנערה. בתים יז-יח בשיר הם חתימה, ומסופר בהם על כניעת החבשים לשלמה, ושהיו מעלים לו מס, ושביקש שלמה להביא את הזהב משם לירושלים – מוטיבים הלקוחים מסיפור מלכת שבא. וסופה של החתימה, ששלמה מבטיח לחבשים הבטחות טובות (סוף בית יט).

הרי שלפנינו נוסח יהודי שני של אגדה זו, המצויה אצל הערבים. אבל שני המקורות היהודיים, העברי של הרב אבידע והארמי של יהודי כורדיסתּן מניחים מקום לסברה שביסוד האגדה היו, מכל מקום, מקורות יהודיים. בלבול העניין של שני סיפורים שונים גם במקורו של הרב אבידע וגם בשיר שלפנינו, כפי שראינו שלמעלה, מרמז שמקור אחד היה לשני הסיפורים, לזה שבתימן, שאפשר הושפע ממקורות חבשיים, שפרסם הרב אבידע ולזה שלפנינו. ויש להוסיף, שחכם זכריה מעיר, ששיר זה היה לפניו בכתב-יד ישן שממנו העתיקו וגם ניסח אותו. מתוך ההשוואה עם נוסח הרב אבידע נראה שלא הכניס בו חכם זכריה שינויים. החספוסים בשני המקורות כמעט מקבילים זה לזה. ובכך מתאשרת השערתי ששיערתי עוד לפני פרסומו של המקור של הרב אבידע²⁹⁴, היינו: שיש כאן לפנינו אגדות שהיו מסופרות וגם במקורות אחרים שאבדו מאתנו.

המשוררים היו נוהגים בדרך כלל חירות בהוספותיהם הפיוטיות; יש שהיו מרחיבים את הדיבור בעניינים מן המקרא והאגדה, ויש שהיו מדלגים על חלקים מן הסיפור התנ"כי שלא היה בהם בנותן עניין למשורר, כגון: המשתה שעשה יוסף לאחיו (בר' מג, טז, כה ואילך) אינו נזכר לא בסיפור ‘יעקב ובניו’ ולא ב’מלחמת יהודה ויוסף‘. בשיר ‘סיסרא’ נזכרת דבורה השרה אגב אורחא (‘סיסרא ויעל’, בית ה), אבל כל עניין ברק ודבורה אינו נזכר כלל. כן אינו מספר בשיר ‘שמשון’ שכוחו של שמשון חוזר אליו לאחר שהחל שׂערו לצמח. ב’סנחריב’ עיקר עניינו של המשורר באגדה, ואילו הסיפור המקראי בעניין זה כמעט שאינו בא; וכן הרבה כאלה.

מן הראוי ליתן את הדעת על התמונות הלקוחות מהווי החיים של סביבתו של המשורר. בני יעקב, לאחר שנתוודע להם יוסף, חוזרים לביתם בחליל ושמחה (‘מלחמת יהודה ויוסף’ כא). כששׂם עמרם את משה בתיבה, נתן מעט סוכר בפיו (‘משה ובתיה’, ו). שמשון רוצה לקחת את אשתו בחזקה ולהרוג את הסרנים, והרי חטיפת האהובה מבית אביה רגילה אצל הכורדים (‘שמשון’, כ). שאול וישראל ‘מחזיקים בשערי בתי-כנסיות’ (‘קיצטית דוד וגלית’, ה), כפי המנהג לשים את היד על המזוזה שבבית או על מזוזת בית-הכנסת בשעת תחינה ובקשה. וכן רבות ה’בכיות' בכל השירים, כגון: כשמספר שמשון להוריו מה שעשו לו הפלשתים, ‘אבי שמשון יושב ובוכה’ (‘שמשון’, יט). שאול בוכה בכי רב. הטענה הידועה במזרח: ‘ילד קטן הוא’, חוזרת גם בסיפור ההתנצלות על בנימין (‘יעקב ובניו’, בתים יט, לג), וגם אצל משה (‘משה ובתיה’, בתים כג, כד, כז).

 

א. אָדָם וְחַוָּה    🔗

מסרו זקן אחד לחכם זכריה, ואמר שחיברו אחד מאבות-אבותיו

אתחיל לכתוב תפסיר אדם וחוה:

א    🔗

אוֹ אִילַהַא אֻרְוַא רוּמַנָא / הוא האלהים הגדול והרם,

אִילֵי כְלִיקַא כּוּלֶּי נַפְסָא גַאנָא / ברא כל נפש ונשמה [בה שָׂם],

מְכַלִצְלָן מִנֶּד נוּרֶד גֵיהֶנָא²⁹⁵ / הצִּילנו [או: יַצילנו] מאש גיהנם.

ב    🔗

אִילַהַא קֶמְוָאלֵי / אלהים קם,

מִנֶּיד תּוֹרָה מְבּוֹקִרְוָאלֵי / מן התורה שאל,

גְבֵּיוַא²⁹⁶ אָדָם כַלֵקְוָאלֵי²⁹⁷ / מבקש היה לברוא אדם.

ג    🔗

תּוֹרָה גֶמְרָא / התורה אמרה:

אַנַה גֵבַּאן אָדָם כַלְקֵיתֶין / אני חפצה שאדם תיצור,

כוּ²⁹⁸ אַנַא²⁹⁹ לְשִׁמֶּי לַךְ³⁰⁰ שׁוֹקֵיתֶן / אותי לשמים לא תעזוב.

אַנַא תַּא בֶּן אָדָם יַוֵיתֶן / אותי לבן אדם תמסור,

נִיכוּסָא מִנִּי בְּכַזֵיתֶן³⁰¹ / נחת ממני תמצא.

ד    🔗

הַקָבָּ“ה קֶמְוָאלֵי / הקב”ה קם,

אִפְרָא מִנֶּד אַרְבַּא / עפר מארבע

קוּרְנִיַת³⁰² דוּנְיָא מוֹסֵיוַאלֵי / כנפות הארץ הביא.

שָׁעָה³⁰³ קַמֵיתָא לִשְׁוַאלֵי / בשעה הראשונה לשהו,

שַׁעַת תְּרֵי גוֹלֵם אוּדְוַאלֵי / בשעה שנייה גולם עשהו,

שַׁעַת טְלַהַא וְרִידֵי גַרְמֵי / בשעה שלישית גידים ועצמות

אִלֵי דְרֵיוָאלֵי / לו שם,

שַׁעַת אַרְבַּא פִּסְרָא גִלְדָא / בשעה רביעית בשר ועור

אִלֵי קְרִמְוָאלֵי / עליו קרם,

שַׁעַת כַמְשָׁה רוּחָיִא / בשעה חמישית רוח

אִלֵי דְרֵיוָאלֵי / לו שם,

שַׁעַת אִשְׁתָּא לִאַקְלֵי מוּחְמִלְוַאלֵי / בשעה שישית על רגליו הציגו,

שַׁעַת שׁוֹאָה בְאוּרְכָה לוֹבֵּלְוָאלֵי³⁰⁴ / בשעה שביעית בדרך הנהיגו,

שַׁעַת תְּמַנְיָא גֹו גַן-עֵדֶן / בשעה שמינית בתוך גן-עדן

מְתוּבַאלֵי³⁰⁵ / הושיבו,

שַׁעַת אִגְ͘אַה מִנֶּד אִילַנַא / בשעה תשיעית מן העץ

כִלְוַאלֵי / אכל,

שַׁעַת אִשְׂרָא אָדָם כְּרִידְוַאלֵי³⁰⁶ / בשעה עשירית אדם גירש.

ה    🔗

אָדָם אָדָם וֵיוַא³⁰⁷ / אדם, אדם היה.

כּוֹר³⁰⁸ מַלְאַכֵי אֵינֵי / כמלאכים עיניו

גוֹ רֵאשֵׁי וֵאיוָא³⁰⁹ / בתוך ראשו היו.

קַבֶּל אָדָם כַאטֵיוָא / בטרם חטא אדם

אֵינֵי גוֹ גוֹבְּעֵינֵי³¹⁰ / במצחוֹ עיניו

דְרֵיוַא / [לוֹ] הושמוּ.

ו    🔗

אָדַם בַּאלֵי לְקַאמֵי / אדם בדעתו

דְרֵילֵי³¹¹ / הפך.

אָדָם שׁוּלְכַיָא וֵילֵי³¹² / אדם ערום היה.

אָדָם אְרִקְלֵי יְסֵילֵי / אדם רץ ובא,

גוֹ כַא תְאֵינַא גַאנֵי / בתוך עץ-תאנה

מְטוֹשֵׁילֵי / התחבא,

טַרְפֶת תֵאְנַא כִטְלֵי / עלי-תאנה תפר;

אָדָם גַאנֵי מְכוֹסֵילֵי³¹³ / אדם את עצמו כיסה [בָּם].

ז    🔗

אִילַהַא גֵימֶר / אלהים אמר:

יַא³¹⁴ אָדָם אָדָם וֵיאתֶן³¹⁵ / הוי אדם, אדם הנך.

מַא³¹⁶ לַא מִרִּי / כלום לא אמרתי [אליך]:

מִנֶּד כּוּלֶי גִנְתַא אַכְלֵיתֶין / מכל הגן תאכל,

מִנֶּד אוֹהַא אִילַנַא / [אך] מן העץ הזה

לַא אַכְלֵיתֶין / לא תאכל,

מוֹסַא³¹⁷ לְדֻנְיַא / בֶּת מְסַבֵּיתֶין / [פן] מות לעולם תגרוֹם?

ח    🔗

אָדָם גֵימֶר / אדם אמר:

יַא רַבִּי יַא מוּלַאִי / הוי אדוני, הוי אלהי,

רַאבַּא אִילוּ עֲוֹנַי כַטַאִי / רבים הם עוונותי וחטאי.

אַיַא בַּכְתֶת הִיוַאלוֹךְ טַאִי³¹⁸ / אותה אשה שנתת [לי],

אַיַא מוֹזִדְלַא עֲוֹנַי כַטַאִי / היא הוסיפה עוד על עוונותי וחטאי.

ט    🔗

אוֹ נָחָשׁ רַאבַּא גְ͘אוַנְקַא³¹⁹ / אותו נחש ערום מאוד

וֵיוָא / היה.

אַוַא גוֹ גַן-עֵדֶן / בתוך גן-עדן הוא

כְסֵיוָא³²⁰ / היה בא.

גִבֵּיוַא אָדָם מַכְטֵיוָא³²¹ / להחטיא את אדם מבקש היה.

י    🔗

אָדָם שׁוּלֶת אִידַסֶת / מעשי ידי

אִילַהַא וֵילֵי³²² / אלהים היה אדם;

שִׁנְתַא נוּמַנַא לְאֵינֶת / שינה ותנומה על עיני

אָדָם דְרֵילֵי / אדם הפיל [ונרדם],

כַא פַרְסְוַא³²³ מִנֵּי / [ו]צלע ממנו

שְׁקִלֵּי³²⁴ / לקח,

חַוַה מִנֵּי / [ו]חוה ממנה

כְלִקְלֵי³²⁵ / ברא.

יא    🔗

יַא אָדָם אָדָם וֵיתֶין³²⁶  הוי אדם, אדם הנך.

תְּגַנוֹךְ³²⁷ כַא בְיַטַא³²⁸  קרדום תבקש

כַזֵיאתֶן / לעצמך,

כּוּלֶּי עֻמְרוֹךְ³²⁹ אַרְאַה / אדמה

כַפְרֵיתֶין / תחפור כל חייך,

כִיטֶי שַׂעַרֶי זַרְאֵיתֶין / חיטים ושעורים תזרע.

שׁוּנֶת כִטֵי שַׂעַרֶי / [אַךְ] במקום חיטה ושעורה

כִּתְוֵי³³⁰ חַזַקִי כַזְדֵיתֶן³³¹ / קוצים ודרדרים תקצורה.

יב    🔗

יַא אָדָם כּוּלֶּי דַאנַא / הוי אדם, כל עִתוֹתיך

בְדֵאְס פַּאסוֹךְ³³² כְיֵיתֶין / תחיה בזיעת אפך.

הַר גִירוֹ³³³ פַרְגַנְדַא³³⁴ / אך נע ונד

הַוֵיתֶין / תהי,

הַר אַךְ אוֹךְ הַוֵיתֶין / אך ‘הוי ואבוי’ יהיה,

מוֹסַא לְדֻנְיַא אַהֶת / מוות לעולם אתה

קִים³³⁵ מְסַבְּבֵּיתֶין³³⁶ / גרמת.

יג    🔗

יַא כֻוֵא כֻוֵא / וֵיתֶין³³⁷ / הוי נחש, נחש הנך.

כּוּלֶּי עֻמְרוֹךְ / עפר תאכל

אִפְרָא אַכְלֵיתֶין / כל חייך.

אִידַסוֹךְ אַקְלוֹךְ / ידיך, רגליך,

לְגַוֹךְ דַרֵיאתֶן³³⁸ / תכנס לתוכך,

אַלֶד כַּאסוֹךְ / על גחונך (בטנך)

כֵישֵׁיתֶין³³⁹ / תזחל.

שׁוֹאַה שִׁנֶי / בשבע שנים

כַא נַקְלַא יַדְלֵיתֶין³⁴⁰ / [רק] פעם אחת תלד.

יד    🔗

יַא חַוָה חַוָה / הוי חוה, חוה

וַאתֶן³⁴¹ / הנך.

הַר אַךְ אוֹךְ / לגמרי ‘אוי ואבוי’

הַוֵאתֶן³⁴² / תהיי.

כֵי אַמְרֶד גוֹרַךְ הַוַאתֶן / תחת פקודת בעלך תהיי.

כּוּ³⁴³ דַאנֶת אַהַת³⁴⁴ / בכל עת

יַדְלַאתֶן / שתלדי,

שַׁאנֶת³⁴⁵ מוֹסַא כַזְיַאתֶן / ענין המוות תראי.

טו    🔗

שַׁעַת אָדָם שְׁמֵיאְלֵי / בשעה שאדם שמע [זאת],

אָדָם תּוּלֵי³⁴⁶ בְכֵילֵי / ישב אדם ובכה,

אַרְאַה יַבֶּשְׁתַּא / הארץ היבשה

מִתְרֵאְלֵי³⁴⁷ / הרטיב [בדמעותיו].

אַיְ דַאנַא אִילַהַא / באותה שעה אלהים

מְחוֹנֵנֵי אִילֵי³⁴⁸ / ריחם עליו.

טז    🔗

אָדָם גֵימֶר / אדם אמר:

יַא רַבִּי / 'הוי ריבוני,

אַנַא מַא אוֹדֵינַא / מה אעשה אני?

נַא מִרִּי³⁴⁹ / אני אמרתי:

נֶּד דוֹ³⁵⁰ אִילַנַא / מאותו עץ

לַא כִּכְלֵינַא³⁵¹ / לא אֹכַל

מוֹסַא לְדֻנְיַא בִּמְסַבְּבֵּינַא³⁵² / [פֶּן] מוות אגרום לעולם'.

יז    🔗

גֵימֶר / אמר:

יַא רַבִּי / 'הוי אלהי,

כֻוֵא מִרֵּי / הנחש אמר [אֵלַי]:

אַגַר אַכְתּוּן / אם אתם

מִנֶּיד אוֹהַא אִילַנַא / תאכלו

אַכְלֵיתּוּן / מן העץ ההוא,

אַכְתּוּן דַךְ³⁵³ מַלְאַכֵי / אתם כמו מלאכים

פַּאוֵיתּוּן / תהיו,

כְרִיוַוא שְׁפִּירַא / רע וטוב

בֵּדְיַיאֵיתּוּן³⁵⁴ / תדעו'.

יח    🔗

אָדָם גֵימֶר / אדם אמר:

יַא רַבִּי / 'הוי אלהי,

דִי³⁵⁵ רַחֶם³⁵⁶ אִלִי / רחם עלי.

אַנַא מִנֶּיד עֵץ הַדַעַת / אני מעץ-הדעת

כִלִּי³⁵⁷ / אכלתי,

אַנַא כְרִיבוּסַא³⁵⁸ רַבְּתַא / אני רעה רבה

אוּדְלִי / פעלתי.

מוֹסַא לְדֻנְיַא / מוות לעולם

מְסוֹבֶּבְּלִי³⁵⁹ / גרמתי.

יַא אִילַהִי / הוי אלהי,

דִי³⁶⁰ מְרַחֶם אִלִי / רחם עלי'.

יט    🔗

אִילַהַא מְרַחְמַנַא / אלהים רחמן

אִילֵי / הוא.

הַר אַי דַאנַא / מיד באותה שעה

מְרוּחִמְלֵי אִילֵי / ריחמהו.

אָדָם שׁוּלְכַיַא / אדם ערום

וֵילֵי / היה,

כַא דַסְתַא ג͘וּלֶי / חליפה אחת של בגדים

מִן גַן-עֵדֶן מוֹכִּשְׁלֵי³⁶¹ / מגן-עדן הוריד[הּ],

אַלֶד אָדָם מוֹלוּשְׁלֵי / את אדם הלביש[הּ],

אִילַהַא סְתִרֵּי³⁶² אִילֵי / אלהים הגן עליו.

כ    🔗

אִילַהַא אַלֶד אָדָם / אלהים ריחם

מְרוּחִמְלֵי / על אדם,

ג͘וּלֶד אוֹר³⁶³ דְרֵילֵי / בגד אור לו

אִלֵי / שם.

אָדָם מִנֶּד³⁶⁴ גַאנֵי / את אדם

נוֹבִּילֵי³⁶⁵ / נהג עמו,

גוֹ גַן-עֵדֶן / בגן-עדן

מוּתּוּלֵי³⁶⁶ / הושיב[ו].

כא    🔗

גֵימֶר / אמר:

יַא אַדַם / 'הוי אדם

בֵּינוֹךְ בֵּינֶת כֻוֵא / בינך ובין הנחש

הוֹיַא דֻשְׁמֶנַתּוּסַא / תהיה איבה.

אַוַא יַאתוּ טַאלוֹךְ / הוא לך

רֵישׁ אֻורְכַאסַא³⁶⁷ / על דרכים יֵשֵׁבָה,

נַאֶס³⁶⁸ אִילוֹךְ / אותך

אַקְבְוַאסַא / בעקבים יַךְ.

אַהֶת מַרְגֶ͘ת אִלֵי / אתה לו

רֵאשְׁוַאסַא³⁶⁹ / ראשים תמעַך'.

כב    🔗

אַדַם קַאמֶד / אדם לפני

אִילַהַא מְצוֹלֵילֵי / אלהים התפלל.

אִילַהַא צְלוֹצֶד / אלהים תפילת

אַדַם קְבִּילַאלֵי / אדם קיבּל,

גוֹ גַן-עֵדֶן מְתוּבַאלֵי³⁷⁰ / תוך גן-עדן הושיבו.

אִילַהַא אַדַם / אלהים אהב

מוּחִבְּוַאלֵי / את אדם.

כג    🔗

גֵימֵר / אמר:

יַא רַבִּי / 'הוי ריבוני,

אַנַא מַא אוֹדֵינַא³⁷¹ / מה אעשה אני?

אַנַא לַא גְבֵּנְוַא / אני

כַאטֵינַא / לחטוא לא היה ברצוני,

אַנַא גֵבֵּן דַאְרֵינַא / אני לשוב רצוני,

בַּאבֶּת דֻונְיַא³⁷² אִיוֵינַא / אבי העולם הנני'.

הַקָבָּ“ה גֵימֶר / הקב”ה אמר:

אַנַא בְּאוֹדֶן / 'אני אעשה

מִנּוֹךְ³⁷³ עַגִ͘בְּוַסַא / אתך נפלאות,

סַבְּכַאטֶר³⁷⁴ טְלַהַא / בגלל שלושת

בַּאבַּוַאסַא / האבות.

אַנַא מַכְיִינוּ / אני אחַיה

מֵיסַאנֶת קוֹרַסַא³⁷⁵ / מֵתי הקברות'.

כד    🔗

אַדַם גוֹ גַן-עֵדֶן / אדם בתוך גן-עדן

יְתוּלֵי³⁷⁶ / ישב.

אִילַהַא בְּסִמְלֵי / אלהים האיר

אִלֵי / אליו פניו.

אִילַהַא אַדַם / את אדם

מְבּוֹרִכְלֵי / בירך אלהיו,

סַבְּכַאטֶר משֶׁה / בגלל משה

דְאִרֵּי אִלֵי³⁷⁷ / שב אליו.

כה    🔗

חַוַה גֶמְרַא / חוה אמרה:

אַנַא מַא אוֹדַנַא / 'אני מה אעשה.

אַנַא אַדַם / אני את אדם

קִים מַכְטְיַנַא³⁷⁸ / החטאתי,

אַנַא גֵבַּאן דַאְרַנַא³⁷⁹ / אני חפצה לשוב [מעוונותַי],

אַנַא ג͘וּזַא³⁸⁰ אִילִי / אני את העונש

קַבְּלַאנַא³⁸¹ / מקבלת עלי'.

כו    🔗

אִילַהַא אַלֶת אַדַם / הגדיל אלהים

מְרֻוַאלֵי³⁸² / את אדם,

חַוַה תְּכִירַאלֵי³⁸³ / [ו]את חוה פקד.

תְרֵי בְּרוֹנֵי הִיוַאלֵי / שני בנים לה נתן.

אַדַם נִכְלֵי יְתוּלֵי / אדם ישב ונח,

אַלֶד אִילַהַא מְסוּבִּחְלֵי / ואת אלהים שיבח.

תם ונשלם שיבה (שבח) לאל בורי (בורא) עולם

 

ב. יַעֲקֹב וּבָנָיו    🔗

מאת אביו של רבי עובדיה (שמו אינו ידוע)

אתחיל לכתוב תפסיר יעקב ובניו:

א    🔗

מֻנִכְלֵי יַעַקֹב בַּאבֵּינִי / ראה יעקב אבינו,

וֵילַא גִירַנִי³⁸⁴ / יוקר גדול

רַבְּסַא בַּאַרֶד כְּנַעַן / בארץ כנען.

מִרֵּי תַא וַלוֹנְכֵּי דִידֵי / אמר אל בניו:

אִיתֶין אַרְזַנִי³⁸⁵ / 'יש זוֹל

בְּאַרֶד מַצְר / בארץ מצרים.

סוּן³⁸⁶ זוּנוּן טַאלֵינִי / לכו קנו לנו תבואה

דַכְלַא מִן אַרֶד מַצְר³⁸⁷ / מארץ מצרים'.

ב    🔗

קִמְלוּ כּוּד אִסְרַא / קמו כל עשרת

וַלוֹנְכֶּיד יַעַקֹב / בני יעקב,

מוּטֻאִנוּ קִנְיַאנֵי דוֹהוֹן / טענו בעירם

מִגֶּד כֵיר אַרְאֶד כְּנַעַן / מטוב ארץ כנען.

שַׁמְעַא סַאבַּאלוּט / שעווה ואלונים,

בִּנְדַק פֻסְתַּק / אגוזים ובטנים

תַרְיַק / וצרי,

זִלּוּ לִאַרְאֶד מַצְר³⁸⁸ / והלכו לארץ מצרים.

ג    🔗

יוֹסֵף מְתֻוַאלֵי כַּאתִּבֵּי / יוסף הושיב סופרים

גוֹ דַרְגַהֶת מַצְר³⁸⁹ / בשערי מצרים.

אִסְרַא דַרְגַהֵי אִתְוַא / עשרה שערים היו

גוֹ מַצְר / במצרים.

מִרֵּי יְהוּדַא / אמר יהודה:

אִנְכַּאן³⁹⁰ אַכְנִי אוֹרַךְ / 'אם אנחנו ניכנס

כּוּלָּן בֶּד כַא דַרְגַא / כולנו בשער אחד,

זַאדַךְ / להתיירא יש לנו

מִן עֵינַא כְּרִיתַא³⁹¹ / מעין רעה.

בַּלֵי³⁹² אַכְנִי כּוּלָּן אוֹרַךְ³⁹³ / אבל אנחנו

כּוּדְכַא בֶּד כַא דַרְגַא / נעבוֹר כולנו

אִבֶּד בַּאגֶ͘ר³⁹⁴ גַמְעַכְנִי / בשער לבדו כל אחד,

לַאַכְדַאדַא³⁹⁵ / בעיר ניפגש יחד.

ד    🔗

כֵּימַאן יְאִלּוּ³⁹⁶ / כאשר נכנסו,

כּוּדְכַא בֶּד כַא דַרְגַא³⁹⁷ / כל אחד בשער אחד,

כַּאתִּבֵּי כְּסִיוִילוּ / הסופרים כתבו

שִׁמַאֶת כּוּלּוֹהוֹן / שמות כולם.

ראובן ן' יעקב שמעון ן' יעקב

לוי ן' יעקב יהודה ן' יעקב

יששכר ן' יעקב זבולון ן' יעקב

דן ן' יעקב נפתלי ן' יעקב

גד ן' יעקב אשר ן' יעקב

עַסֶר³⁹⁸ נוֹבְלִילוּ³⁹⁹ / בערב הובילום

כַּתִּבֵּי⁴⁰⁰ פִּתְּכֵּי⁴⁰¹ / הסופרים את הפתקים,

הִיבִילוּ⁴⁰² לְיוֹסֵף / וליוסף נתנום.

גֵימֶר / אמר:

אַכְוַאסִי יְסֵילוּ / 'אחי באו

אִלְמַצְר / למצרים'.

ה    🔗

אַנִי זִילּוּ / הם הלכו

לִמַצְר / למצרים,

גוֹ בַּאגֶ͘ר מְטֵילוּ / בעיר הגיעו

לִכְדַאדֵי / יחד.

זִלּוּ חְמִלוּ / הלכו ועמדו

גוֹ שׁוּקֶת סִפַּהִי בַּזַאר / בשוק הבַּזַר היפה.

גֵמְרִי / אמרו:

אַכְנִי לַג⁴⁰³ זוֹנַךְ דַכְלַא / 'אנחנו לא תבואה נִקֶן.

אִנְכַּאן עַאלֶק⁴⁰⁴ / אם יזדמן

יוֹסֵף אַכוֹנֵינִי / יוסף אחינו

בֶּד אִידֵינִי / לידינו,

בְּזוֹנַכְלֵי / אותו נקנה,

לַג זוֹנַךְ דַכְלַא⁴⁰⁵ / לא נקנה תבואה'.

ו    🔗

יוֹסֵף כְזֵילֵי / יוסף ראה

פִּתְקֵי⁴⁰⁶ שִׁמֶת אַכַוַאסֵי / פתקי שמות אחיו

יֵסֵילוּ / [ש]באו.

דַרְחַל⁴⁰⁷ מְשׁוֹדִרֵּי אִלוּ / מיד שלח אליהם

גַ͘נְדַרְמֵי קַצוּדֶי מוֹסֵילוּ⁴⁰⁸ / שוטרים ושליחים

כִּסְלֵי שיביאום לפניו.

ז    🔗

זִילּוּ כְזֵילוּ / הלכו וראו

טֶאְנֵי דוֹהוֹן / מטעניהם

אִילוּ רַאשֶׁת קִנְיַנֵי / על

דוֹהוֹן / בהמותיהם.

גֵמְרִי גֵבֵּילוֹכוֹן / אמרו [להם]: 'מבקש אתכם

חַכּוֹמֶת מַצְר⁴⁰⁹ / מושל מצרים'.

ח    🔗

מוֹסֵילוּ / הביאו

כּוּד אִסְרַא אַכַוַאסַא / את כל עשרת האחים,

חְמִלוּ / [ו]עמדו

קַאמֶד יוֹסֵף / לפני יוסף.

גֵימֶר טַאלוּ / אמר אליהם:

אַכְתּוּן מִן אֵיכַּא / 'אתם מאין

אִיוֵיתוּ / אתם?'

גֵמְרִי אַכְנִי אוֹדוֹךְ / אמרו: 'אנחנו עבדיך,

מִנֶּד אַרְאֶד / מארץ

כְּנַעַן אִיוַךְ / כנען אנו,

סֵילֵינִי / תבואה לקנות,

לִזְוַאנַא דַכְלַא⁴¹⁰ / באנו'.

ט    🔗

מִרֵּי טַאלֵיהוֹן / אמר אליהם:

אַכְתּוּן לֵיבֵיתּוּן⁴¹¹ / 'קונים תבואה

זַאוַנֶת דַכְלַא / אתם אינכם.

אַכְתּוּן גַ͘אסוּס / אתם [רַק] מרגלים

וֵיתּוּן⁴¹² / הנכם'.

י    🔗

גֵמְרִי טַאלֵי / אמרו לו:

אַכְנִי פַקִירֵי⁴¹³ / 'אנחנו עלובים

אִיוַךְ / הננו.

עַיַלֵנִי⁴¹⁴ דַקִיקַא⁴¹⁵ אִילֶי / בני-ביתנו ענוגים הם

כְּפִינַא / ורעבים'.

מוֹסֵילֵי אִידֵי מְכֵילֵי / את ידו שלח

לְקַנִינַא⁴¹⁶ / ובגביע הך.

יא    🔗

גֵימֶר / אמר:

אַכְתּוּן תִּרֵי אִסֶר / 'אתם שנים עשר

אַכַוַאסַא וֵיתוּן / אחים אתם.

כַא דַעְלֵי⁴¹⁷ / אחד אבד,

כַא זְאוֹרַא אִלֵי / האחד הוא קטן

כִּסֶיל בַּאבֵּי / אצל אביו.

אִסְרַא אַכְתּוּן / עשרה אתם,

אִיוֵיתוּן לַכַא⁴¹⁸ / הנכם כאן'.

יב    🔗

כּוּד אִסְרַא / כל העשרה [כולם]

כַא מוֹנִכְלֵי לוֹכֵינַא⁴¹⁹ / איש בפני אחיו שלחו מבטם.

גֵמְרִי / אמרו:

רַאבַּא צַעַר בְּאוֹד / 'הרבה צער

טַאלֵינִי / יצערנו

אוֹהַא נַאשַׁא גִצַדְלַן⁴²⁰ / האיש הזה, מפחדים אנו [מפניו].

טַלִבְּלֵי דִמֶת יוֹסֵף / את דם יוסף

מִינֵּינִי⁴²¹ / הוא דורש מידנו'.

מוּפִּקְלוּ דִיַארֶי / המתנות הוציאו

מֻתְוִילוּ קַאמֵי / [ו]לפניו הניחו [אותן].

גֵמְרִי אַכְִי יְסֵילַן / אמרו: 'אנחנו [אך] באנו

לִזְוַואנַא דַכְלַא⁴²² / לקנות תבואה'.

יג    🔗

קִמְלֵי גֵימֶר / קם [ו]אמר

תַּא גוּלַאמֵי / אל נערו:

קוּ הַלוּ דַכְלַא / ‘קום תן תבואה להם’.

בַּלֵי כַא אַכוֹנַא / 'אבל אח אחד

דִיכוֹן⁴²³ / מכם

רַהֶין פַּאיֵי כִּסְלִי / עירבון יהיה אתי

חִיל מְסֵיתוּן⁴²⁴ בִּנְיָמִין / עד אם את בנימין תביאו [לי]

כַאזִנֵּי⁴²⁵ / ואראנו'.

כּוּלּוּ אַכַוַאסַא / כל האחים

כַא מוֹנִכְלֵי בּוֹכֵינַא⁴²⁶ / [כָּל] אחד בפני השני ניבט.

יד    🔗

קִמְלֵי שִׁמְעוֹן⁴²⁷ גֵימֶר / קם שמעון ואמר:

אַנַא בִּחַמְלֶן / 'אני אעמוד

רֵישֶׁ(ד)⁴²⁸ אַקְלִי / על רגלי.

כּוּד מַגוּגְלִי⁴²⁹ / כל מי שיזיזני

בּוּד⁴³⁰ דּוֹקִלֵי / אתפסנו [בידי]'.

חְמִלֵּי שִׁמְעוֹן / ועמד שמעון

רֵישֶׁד אַקְלַסֵי / על רגליו.

אִשְׁתִּי⁴³¹ גִבַּארֶת פַּרְעֹה / שישים גיבורי פרעה

נַטוֹרֶת יוֹסֵף וֵילוּ / שומרי יוסף היו,

כּוּד אִשְׁתִּי זִילוּ / כל השישים באו,

לַא מְגִגְלוּ⁴³² שִׁמְעוֹן / ואת שמעון לא הזיזו.

קִמְלֵי מְנַשֶּׁה מְכֵילֵי / קם מנשה,

כַא שַׁרְקִיעַא גוֹ כַאסֵי⁴³³ / [ומכה] אחת בבטנו הכה.

זִלֵּי שִׁמְעוֹן שׁוֹעַא⁴³⁴ / נסוג שמעון שבע

פִּינְגַבֵי⁴³⁵ / פסיעות.

גֵימֶר שִׁמְעוֹן / אמר שמעון:

אוֹהַא זַרְבַּא⁴³⁶ / 'מכה זו היא

זַרְבֶּת בֵּיסֶת בַּאבִּי / מכת

אִילַא. / בית אבי'.

טו    🔗

דוּקְלֵי שִׁמְעוֹן בַּרְקוּל / תפס את שמעון

אֵינֶד אַכַוַאסֵי⁴³⁷ / לעיני אחיו.

אַכַוַאסֶי מוּטְנֵילוּ⁴³⁸ / טענו להם אחיו

טִאְנֵי דוֹהוֹן זִלּוּ⁴³⁹ / את מטענם והלכו.

מוֹצֵילֵי יוֹסֵף דְרֵילוּ / ציווה יוסף ושמו

פַּארֵי דוֹהוֹן / מעוֹתיהם

בֶּד גַנַבוּסַא / בגנבה

גוֹ קוּרַסַא דוֹהוֹן⁴⁴⁰ / בתוך אמתחותיהם.

טז    🔗

זִלּוּ בֶּד אוּרְכַא / הלכו בדרכ[ם]

יַוִיוַא עַלִיקַא⁴⁴¹ / כדי שייתנו מספוא

תַּא קִנְיַאנֵי דוֹהוֹן / לבעירם,

כְזֵילוּ פַּארֵי / מצאו מעותיהם

גוֹ קוּרַסַא דוֹהוֹן / בתוך אמתחותיהם

זְדֵילוּ רַאבַּא⁴⁴² גֵמְרִי / [ו]יראו מאוד. אמרו:

זלֵּי כוֹלַא / 'הלך החבל

בַּסְרֶית דוֹלַא⁴⁴³ / אחרי הדלי'.

יז    🔗

כֵּימַן מְטֵילוּ / כאשר הגיעו

לְאַרְאֶת כְּנַעַן / לארץ כנען,

כִּיסֶיל יַעַקֹב בַּאבּוֹהוֹן⁴⁴⁴ / אצל יעקב אביהם,

גֵימֶר יַעַקֹב / אמר יעקב:

כֵּילֶי שִׁמְעוֹן⁴⁴⁵ / ‘היכן שמעון?’

גֵמְרִי / אמרו:

רַאבַּא צַארוֹת / 'הרבה צרות

כְזֵילֵינִי אַכְנִי / ראינו אנחנו.

כַא נַאשַׁא / איש אחד

חַכּוֹמֶד מַצְר / מושל מצרים,

אַוַא וֵילֵא / הוא היה

זִיבְּנַאנֶתּ⁴⁴⁶ דַכְלַא / מוכר התבואה.

אִיתְוַאלֵי / היה לו

כַא קַנִינַא / גביע [לאיש]

אִידֵי מְכֵילִי / בידו,

אִילַא / עליו הקיש.

גֵימֶר / אמר:

כְתּוּן תְּרֵיאְסַר / 'אתם שנים-עשר

כַוַאסַא וֵיתוּן / אחים אתם.

א דַעְלֵי / אחד אבד

א זְאוֹרַא⁴⁴⁷ / [ו]אחד קטן

אִילֵי / הוא.

כִּסֶיל בַּאבֵּי / אצל אביו

אִלֵי⁴⁴⁸ / הוא.

בַּלֵי כַא / אכן אחד [מכם]

רַהֶין פַּאיֵי / עירבון יהיה,

הִיל מֵסֵיתּוּן / עד הביאכם

בִנְיָמִין הָכָא⁴⁴⁹ / את בנימין לכאן'.

יח    🔗

אַכְנִי מִרַּאן / אמרנו אנחנו:

אוֹ זְאוֹרַא אִילֵי / 'הלה קטן הוא.

כִּסֶל בַּאבֵּי שׁוּנֶת⁴⁵⁰ / אצל אביו במקום

רַחֵל יִמֵּי אִילֵי⁴⁵¹ / רחל אמו הוא'.

גֵימֶר / אמר:

לַא גְיַוִנֵי שִׁמְעוֹן / 'לא אתן אותו את שמעון,

הִיל אַסֵי / עד שיבוא

בִּנְיָמִין אָכָא⁴⁵². / בנימין לכאן'.

יט    🔗

דַכְלַא דוֹהוֹן / התבואה שלהם

כְלִצְלֵי / כלתה.

זִלּוּ כִּסֶל / הלכו אצל

בַּאבַּא סַבַּא⁴⁵³ / אבא סבא.

הַלֵי אִילֵינִי / 'תן אותו את בנימין,

בִּנְיָמִין / לנו

דַא מַכּוּשַׁכְלֵי / ונוריד אותו

אִמֵּנִי⁴⁵⁴ / עמנו'.

גֵימֶר / אמר:

לַא כַּאוֶשׁ בִּנְיָמִין / 'לא ירד בנימין

מִנֵּיכוֹן⁴⁵⁵ / עמכם'.;

כ    🔗

זִלֵּי רְאוּבֵן⁴⁵⁶ / הלך ראובן

כִּסֶל בַּאבֵּי / אצל אביו,

גֵימֶר / אמר:

הַלֵי אִלִי / 'תן אותו לי

בִּנְיָמִין / את בנימין.

אַנַא אִינְכַּאן / אני אם

לַא מוֹסֵילִי / לא אביאנו,

בְּרוֹנִי⁴⁵⁷ רַהֶין / יהי בני עירבון

דוֹהוֹן⁴⁵⁸ / בעדם'.

גֵימֶר / אמר:

לֹא יֵרֵד בְּנִי / 'לא ירד בני

עִמָּכֶם⁴⁵⁹ / עמכם'.

כא    🔗

יְסֵילֵי יְהוּדָה / בּא יהודה

גֵימֶר / אמר:

יַא בַּאבּוֹ⁴⁶⁰ / 'הוי אבא,

הַלֵי אִילִי / תן אותו לי.

אַנַא כַּפְלִנֶי⁴⁶¹ / אנוכי אערבנו,

מִן אִידִי טַלִבִּתֵּי / מידי תבקשנו.

אִינְכַּאן לַא מֵיסִינֶיי / אם לא אביאנו,

הַאוֶן⁴⁶² כְטַאיַא אִילוֹךְ / חוטא אהיה לך

כּוּלּוּ יוֹמַסַא⁴⁶³ / כל הימים'.

כב    🔗

אַי דַאנַא / באותה שעה

עַקֶל יַעַקֹב / דעת יעקב

קְטִילֵא⁴⁶⁴ / החליטה.

גֵימֶר / אמר:

דִי⁴⁶⁵ לַבְלוֹלֵי⁴⁶⁶ / 'הובילו אותו;

אַמַנַא אַמַנְתַּא⁴⁶⁷ / פיקדון מסור לידך

בִּנְיָמִין / [הוא] בנימין.

הַיַא מֵסֶיתוּלֵי / מהר תביאוהו

טַאלִי לַכַא / אלי לכאן.

גַאנִי אִילֵא / נפשי הִנָּהּ

קְטִרְתַּא בְּגַאנֵי⁴⁶⁸ / קשורה בנפשו.

אִילַהֶית בַּאבּוֹכוֹן / אלהי אביכם

הַיֶיא מִנּוֹכוֹן⁴⁶⁹ / יהיה עמכם'.

כג    🔗

אַנִי הַיַא / הם מהר

זִלּוּ לִמַצְר / הלכו למצרים

מוֹדְאִרוּ / [ו]החזירו [החזר]

פַּארֵי קְמַאיַיא⁴⁷⁰ / הכסף הראשון,

כִּימַן זִילּוּ מְטֵילוּ / כאשר הלכו והגיעו

קַם קַסֶר⁴⁷¹ יוֹסֵף / לפני ארמונו של יוסף,

אַוַא גוֹ פַּנְגַ͘רֵי⁴⁷² כְזֵילֵי / ראה דרך חלונו

בִּנְיָמִין מִנּוֹהוֹן⁴⁷³ / את בנימין אתם.

אַוַא יְתוּלֵי בְּכֵילֵי / (הוא) ישב ובכה

גוֹ עוֹיַא⁴⁷⁴ / בתוך החדר.

נְפִּקְלֵי כִּסֶל אַכַוַאסֶי⁴⁷⁵ / יצא אצל אחיו

גֵימֶר / [ו]אמר:

אוֹהַא אִילֵי / '[האם] זה הוא

אַכוֹנוֹכוֹן זְאוֹרַא / אחיכם הקטן?'.

גֵימֶר / אמר:

אִילַהַא נַטִרּוֹךְ⁴⁷⁶ / 'אלהים ישמורך,

בְּרוֹנַא⁴⁷⁷ / הבן'.

כד    🔗

אֵי דַאנַא מוּפִּקְלֵי / באותה שעה הוציא

שִׁמְעוֹן מִנֶּת גוֹ⁴⁷⁸חַבַּס / את שמעון מבית האסורים.

אַנְיַא מוּפִּקְלוּ / הם הוציאו [אליו]

פַּארֵי קְמַיֵא / את הכסף הראשון,

מֻתְוִילוּ קַאמֵי / שמו אותו לפניו.

גֵימֶר / אמר:

אַנַא שְׁקִלִּי חַקִּי / 'אני לקחתי את המגיע לי

אִילַהֶית בַּאבֵּיכוֹן / אלהי אבותיכם

הוּלֵי טַאלֵיכוֹן / נתנוֹ לכם

נַצִיבּ דוֹכוֹן⁴⁷⁹ / במזל שלכם'.

כה    🔗

קִמְלֵי הוּלֵי טַאלֵיהוֹן / קם נתן להם

דַכְלַא / תבואה.

גֵימֶר תַּא גוּלַאמֵי / אמר לנערו

בֶּד טִשְׁוַא / בסתר:

דַרֵיתַא⁴⁸⁰ קַנִינִי / 'תשים אותו את גביעי

גוֹ טֵאְנֶתּ בִּנְיָמִין / במטען בנימין'.

אַוַא דְרֵילֵי קַנִינַא / הוא שם הגביע

גוֹ טֵאְנֶתּ בִּנְיָמִין⁴⁸¹ / במטען בנימין.

כו    🔗

הִיל⁴⁸² רְחִקְלוּ / עד הרחיקו

סְרִיכְלֵי גֵימֶר / צרח ואמר:

חְמוּלוּ / 'עמדו

גַנַבֶי אַכְתּוּן / גנבים אתם

מְשַׁלֵּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה⁴⁸³ / משלם רעה תחת טובה.

אוֹ קַנִינַאתּ אֻסְתַּאדִי / זה גביע אדוני,

גוּכַשְׁוַא⁴⁸⁴ אִיבַּא / שהוא מחשב בו,

גְנִיבַאלַיכוֹן / גנבתם'.

גֵמְרִי / אמרו:

אַכְנִי לַא גְנוֹבַאךְ⁴⁸⁵ / 'אנחנו לא גנבים הננו;

אַכְנִי עִבְּרַיֵא אֵיוַךְ⁴⁸⁶ / אנחנו עברים הננו'.

כז    🔗

בֶּד אַי דַאנַא / באותה שעה

שְׁכִלֵּי / התחיל

בֶּד אוֹ אֻרְוַא / בַגדול

תִּמְלֵי / [ו]כילה

בֶּד דוֹ⁴⁸⁷ זְאוֹרַא / בַקטן.

כְזֵילֵי קַנִינַא / [ו]מצא הגביע

גוֹ טֵאְנֶתּ בִּנְיָמִין⁴⁸⁸ / במטען בנימין.

כח    🔗

קִמְלוּ כּוּלּוּ אַכַוַאסַא / קמו כל האחים,

כּוּד כַא מְכֵילֵי / כל אחד הכה

כַא טַאפַּא⁴⁸⁹ / מכה אחת

גוֹ רֵאשֶׁת בִּנְיָמִין / בראש בנימין.

גֵמְרִי טַאלֵי / אמרו לו:

גְנַבַא בֶּיר גְנַבְתָּא / 'גנב בן גנבת,

מּוֹךְ הַתְּכַא גְנִיבַאלַא / אמך כך גנבה אותו,

נִמֶיתּ בַּאבַּא⁴⁹⁰ / את אליל אביה'.

כט    🔗

קִמְלוּ / קמו

אַכַוַאסֵי כֻּלּוּ / האחים כולם.

זִלּוּ / [ו]הלכו

קַם⁴⁹¹ שׁוֹקִילֵי⁴⁹² / [ו]עזבוהו.

סְרִיכְלֵי / צעק

יְהוּדָה גֵימֶר / יהודה אמר:

יַא אַכַוַאסַא / 'הוי אחים,

סַמוּן⁴⁹³ / בואו

בַּלְכֶּית⁴⁹⁴ דוֹקִילֵי / אולי יתפסנו

קַטִילֵילֵי / ויהרגנו'.

גֵמְרִי אַכַוַאסֵי / אמרו אחיו:

אַכְנִי גִנַכְפַּךְ / 'מתביישים אנו.

אוֹ נַאשֶׁת אוֹקַת⁴⁹⁵ / האיש הזה כל כך

דוֹקְלֵי קַדְרֵינִי / כבוד נהג בנו,

אַוַא הוּלֵי טַאלֵינִי / הוא תבואה

דַכְלַא / נתן לנו.

אַכְנִי לַג דַארַךְ / אנחנו לא נשוב

כִּסְלֵי⁴⁹⁶ / אצלו'.

ל    🔗

קִמְלֵי יְהוּדָה / קם יהודה

גֵימֶר תַּא גוּלַאמֵי / [ו]אמר לנערו (של יוסף):

אַנַא בַּאסֶן / 'אני אבוא

גַדְמַנִי⁴⁹⁷ אֻסְתַּד͘וֹךְ⁴⁹⁸ / [ו]אעבוד את אדונך'.

גֵימֶר גוּלַאמֵי / אמר נערו:

קַנוּן הַדְכַא אִילַא⁴⁹⁹ / 'החוק כך הוא:

כּוֹדּ גַנַבָא אַוַא / כל גנב הוא

בֶּד גַדִמְלֵי אִלְאַבַּד / יעבדנו עד עולם'.

קִמְלֵי יְהוּדָה / קם יהודה

סֵילֵי / [ו]בא

אִמֶּת בִּנְיָמִין / עם בנימין,

חְמִלֵּי / [ו]עמד

גוֹ דַרְגֶת / בשער

קַסְרֶת יוֹסֵף⁵⁰⁰ / ארמון יוסף.

לא    🔗

מִרֵּי יוֹסֵף / אמר יוסף:

הַתְּכַא בַּאש⁵⁰¹ אִילַא / 'כלום יפה הוא כך,

אַכְתּוּן גַנְבַתּוּן / שאתם תגנבו

גַנִינַא⁵⁰² דִידִי / גביע שלי,

דִיתּ אַנַא / שאני,

כַא נַאשַׁה⁵⁰³ מֻכְוַאסִי / איש כמוני

לַכֶשְׁוַא אִבַּא⁵⁰⁴ / ינחש בו?'

לב    🔗

רֵּי יְהוּדָה / אמר יהודה:

אלַא זְאוֹרַא וֵילֵי / 'ילד קטן הוא.

בֵּי זִלֵּי אִילַא⁵⁰⁵ / לבו הלך אחריו.

בַּלֵי אַנַא דוּקְלִי / אבל אני תפסני.

אַנַא בְּאוֹדֶן אַנְקַרָא / אני אעשה אנגריא,

בְתוֹרֶן כֵּיכֵּי⁵⁰⁶ / אשבור אבנים.

אַנַא חְבּוּסְלִי / אני, חבשני;

אַוַא גֵבֵּי דַאֵר / הוא מוכרח לשוב

אִלֶד אַרְאֶת כַּנַעַן. / אל ארץ כנען'.

לג    🔗

גֵימֶר יוֹסֵף / אמר יוסף:

אַוַא בֶּד גַדִמְלִי / 'הוא יעבדני

הִל אַבֶּד⁵⁰⁷ / עד עולם'.

גֵימֶר יְהוּדָה / אמר יהודה:

אַנַא אִיוֵן / 'אני הוא

כְּפִילַא אִילֵי⁵⁰⁸ / שערבתי בעדו.

גֵבֵּי הַר בֶּדְיַסֶק / אין הוא אלא שיעלה

כִּסֶל בַּאבֵּי⁵⁰⁹ / אצל אביו'.

לד    🔗

גֵימֶר יוֹסֵף / אמר יוסף:

אַהֶת כְּפִלְוַאלוֹךְ / 'אתה ערבת

יוֹסֵף מִנֶּת בַּאבּוֹךְ / [גם] את יוסף לאביך

כְרַאיֶי זוֹבִּנוֹךְ⁵¹⁰ / [ו]לבסוף מכרת [אותו]

תַּא עַרְבַּיֵא⁵¹¹ / לערבים'.

גֵימֶר יְהוּדָה / אמר יהודה:

דַךְ⁵¹² אַהֶת אִיוֵת / 'כשם אתה הנך

גוֹ דוּכְסוֹךְ חַכּוֹמַא / במקומך מושל,

אַנַא הַדַךְ אִיוֵן / אני, כך הנני,

חַכּוֹמַא אַלֶת אַרְאֶת / מושל על ארץ

כְּנַעַן⁵¹³ / כנען'.

 

ג. מִלְחֶמֶת יְהוּדָה וְיוֹסֵף    🔗

מאת רבי עובדיה

א    🔗

גֵימֶר יְהוּדָה / אמר יהודה:

אִנְכַּאן אַנַא / 'אם אני

גַרְשִׁנֵּי סֵיפִּי / אשלוף חרבי

מִן גוֹ כַּבְלַנַא / מנדנה,

שַׁכְּלֵן אִיבּוֹךְ / אתחיל בך

תֵּימֶן בֶּיד פַּרְעֹה / [ו]אגמור בפרעה

דִידוֹךְ / שלך,

יַא מִצְרַיַא / הוי מצרי'.

מִרֵּי טַאלֵי יְהוּדָה⁵¹⁴ / אמר לו יהודה.

ב    🔗

גֵימֶר / אמר:

אִנְכַּאן גַרְשֶׁת סֵיפּוֹךְ / 'אם תשלוף חרבך,

אַנַא גַדְ͘אִנֵי⁵¹⁵ לִקְדַאלוֹךְ / אני אלפות אותה בצווארך,

יַא עִבְּרַיַא / הוי עברי'.

רֵּי טַאלֵי יוֹסֵף⁵¹⁶ / אמר לו יוסף.

ג    🔗

גֵימֶר / אמר:

אִנְכַּאן אַנַא / 'אם אני

פַּתְּכֵינֵי פּוּמִי / את פי אפתחה,

בַּלְעִינוֹךְ / [הנה] אבלעך,

יֶא מִצְרַיַא⁵¹⁷ / הוי מצרי'.

מִרֵּי טַאלֵי יְהוּדָה / אמר לו יהודה.

ד    🔗

גֵימֶר / אמר:

אִנְכַּאן פַּתְּכִיתֵּי⁵¹⁸ / 'אם אתה תפתחהו,

פּוּמוֹךְ / את פיך,

אַנַא בֶּד מַלִינֵּי פּוּמוֹךְ / אני אמלא את פיך

כֵּיפֶּת מַרְמַר מַנְגִנִיקֵי⁵¹⁹ / באבני שיש ובליסטראות,

יַא עִבְּרַיַא / הוי עברי'.

מִרֵּי טַאלֵי יוֹסֵף⁵²⁰ / אמר לו יוסף.

ה    🔗

מִרֵּי טַאלֵי / אמר לו:

אַנַא כַא מִסְתַּא אִילַא / 'אני שערה אחת

אַלֶת סַדְרִי⁵²¹ / על חזי,

אַנַא נַגְ͘לִינַא⁵²² גַרְקִנַּא / אני אתלוש (אותה) ואטביע

כּוֹגְ͘כֵּי⁵²³ דִידוֹךְ⁵²⁴ / חצר מושב מלכים

גוֹ דִימַא / שלך בדם,

יַא מִצְרַיַא⁵²⁵ / הוי מצרי'.

מִרֵּי טַאלֵי יְהוּדָה / אמר לו יהודה.

ו    🔗

גֵימֶר / אמר:

אַכְתּוּן מִן זוּנֵא / 'אתם מכבר הימים

סַבַּגֶי⁵²⁶ וֵיתּוּן / צבעים הנכם,

סַבִּגְלֵיכוֹן סוּדְרֶית⁵²⁷ יוֹסֵף / כתונת יוסף צבעתם

גוֹ דִימַא / בדם;

מִרֵּיכוֹן דִיבֶּי⁵²⁸ כִּלּוּ / חיות רעות אכלוהו אמרתם,

יַא עִבְּרַיַא⁵²⁹ / הוי עברי'.

מִרֵּי טַאלֵי יוֹסֵף / אמר לו יוסף.

ז    🔗

גֵימֶר / אמר:

אִנְכַּאן גַרְשִׁנֵי סֵיפִּי / 'אם אשלוף את חרבי,

מַכֶרְוִנַּא⁵³⁰ מִצֶר דִידוֹךְ / אחריב את מצרים שלך,

יַא מִצְרַיַא / הוי מצרי'.

מִרֵּי טַאלֵי יְהוּדָה⁵³¹ / אמר לו יהודה.

ח    🔗

גֵימֶר / אמר:

אִנְכַּאן גַרְשִׁתֵּי סֵיפּוֹךְ / 'אם תשלוף חרבך,

גַדְ͘אִינֵי אַלֶד קְדַלוֹךְ / אלפות אותה על צווארך,

יַא עִבְּרַיַא⁵³² / הוי עברי'.

מִרֵּי טַאלֵי יוֹסֵף / אמר לו יוסף.

ט    🔗

אַי דַאנַא / באותה שעה

כַא קַאלַא אֻרְוַא / קול גדול

דְרֵילֵי יְהוּדָה / נתן יהודה,

בּוּרְגֵ͘י⁵³³ קַלַיֶת⁵³⁴ מַצְר / מגדלי ומבצרי מצרים

כְרוּלוּ / נחרבו,

סְמִכֶי טְרִחְלוּ⁵³⁵ / הרות הפילו,

פַּרְעֹה נַפַּלֶּי⁵³⁶ / פרעה נפל

מִנֶּת תַּכְתֵּי⁵³⁷ / מעל כיסאו,

תְּלַהַא כַּאכֵּי / שלוש שיניו

תּוּרוּ⁵³⁸ / נשברו.

קַאלַא מְטֵילֵי / הקול הגיע

אֶל אַכַוַסֶד⁵³⁹ יְהוּדָה / אל אחי יהודה,

שׁוּקְלוּ קִנְיַנֵי דוֹהוֹן / עזבו בעירם

סֵילוּ⁵⁴⁰ / ובאו.

י    🔗

כּוּד כַא / כל אחד

סֵיפֵּי גְרִישְׁלֵי / חרבו שלף

מִנֶּית כַּבְלַנַא / מנדנה

יְסֵילוּ בְהַנֶת⁵⁴¹ / [ו]באו לעזרת

יְהוּדָה / יהודה.

בַּאלֵי מוּזְוִרֵי⁵⁴² / לבו הפך

יְהוּדָה / יהודה

כְזֵילֵי אַכַוַאסֶי / [ו]ראה את אחיו,

כּוּד כַא סֵיפֵּי / כל אחד חרבו

רֵאשֶׁת כַּאפֵּי⁵⁴³ / על כתפו.

יא    🔗

גֵימֶר יְהוּדָה / אמר יהודה:

יַא אַכוֹנִי נַפְתָּלִי / 'הוי אחי נפתלי,

סִי כְזִי / לך ראה [נא לי],

כְּמַא דַרוְוַאזֵי⁵⁴⁴ / כמה שערים,

כְּמַא מַחַלִּי⁵⁴⁵ / כמה מקומות (שכונות)

אִילַא מַצְר / לה למצרים'.

זִלֵּי נַפְתָּלִי / הלך נפתלי

כְדִ͘רֵּי⁵⁴⁶ כּוּלַא מַצְר / סבב בכל מצרים.

גֵימֶר / אמר:

יַא אַכוֹנִי / 'הוי אחי,

תְּרֵאְסַר דַרְוַאזֵי אִילַא / שנים-עשר שעריה

אִלֶתּ תְּרֵיאְסַר מַחַלִּי / לשתים עשרה שכונותיה.

כּוּד מַחַלִּי / כל שכונה

אִלֶתּ תְּרֵיאְסַר תַּכֵי⁵⁴⁷ / לה שנים עשר אזורים,

כּוּד תַּאכַא / כל אזור

תְּרֵיאְסַר אַלְפֶּי / שנים עשר אלף

בַּאתֶּי אִילַא⁵⁴⁸ / בתים לו'.

יב    🔗

גֵימֶר יְהוּדָה / אמר יהודה:

דִי⁵⁴⁹ חַסְדַא⁵⁵⁰ יַא אַכַוַאסִי / 'הבו אחי,

מַכְרוּלַא⁵⁵¹ מַצְר⁵⁵² / החריבו אותה את מצרים,

אַנַא בְּשַׁכְּלַן / אני אתחיל

בֶּיד אוֹהַא / בזה [פֹה]

תֵּימֶן / ואגמור

בֶּיד פַּרְעֹה דִידֵי⁵⁵³ / בפרעה שלו'.

יג    🔗

אִידֵי יְהוּדָה / ידו יהודה

מוֹנְדֵילֵי⁵⁵⁴ / הושיט

אַלֶד סֵיפֵּי / לחרבו.

גְרִשְׁלֵי / שלָפו

מִנֶּית כַבְלַנֵי⁵⁵⁵ / מנדנו

מוֹרִמְלֵי / [ו]הרימו

מַכֵיוַאלֵי⁵⁵⁶ / להכות

אַלֶת יוֹסֵף⁵⁵⁷ / את יוסף.

יד    🔗

זְדֵילֵי רַאבַּא / פחד מאוד

יוֹסֵף⁵⁵⁸ / יוסף,

גֵימֶר / אמר:

אַנַא אִיוֵן / 'אני הנני

יוֹסֵף אַכוֹנֵיכוֹן / יוסף אחיכם,

דִיד מְזוֹבְּנִנּוֹכוֹן⁵⁵⁹ / אשר מכרתם אותי

תַּא עַרַבַּיֶיא / לערבים,

גַת תַּא כְיַאיֶא / כי למחיה

מְשׁוֹדְרִנֵּי אִילַהַא / שלחני אלהים

לְקַמֵיכוֹן⁵⁶⁰ / לפניכם'.

טו    🔗

לַא מְהוּמִנֵּי / לא האמין

לֵּי יְהוּדָה / לו יהודה.

אַי דַאנַא / באותה שעה

מוּכְזֵילֵי אִילֵּי / הראה לו

פְּתִילִים⁵⁶¹ / ציצית,

מוּכְזֵילֵי אִילֵּי / הראה לו

אוֹת מִלָּה⁵⁶² / אות הברית.

טז    🔗

כַא⁵⁶³ קַאלַא כֵינַא / קול גדול

דְרֵילֵי יְהוּדָה / נתן יהודה,

גְ͘מִעְלוּ אַכַוַאסֶי / [ו]נאספו אחיו

מִנֶּית גוֹ מַצְר / מתוך מצרים.

גֵימֶר יְהוּדָה / אמר יהודה:

אוֹהַא גֵימֶר / 'זה אומר

אַנַא אַכוֹנֵיכוֹן / אני, אחיכם

אִיוֵן⁵⁶⁴ / הנני'.

יז    🔗

אַי דַאנַא / באותה שעה

כְזֵילוּ סִימָנִים (נִישַׁנְקִי) / ראו סימנים

מְהוֹמִנּוּ אִילֵי⁵⁶⁵ / [ו]האמינו לו.

נְשִׁקְלוּ / [ו]נשקו

אִבֶּת אִכְדַאדֵי⁵⁶⁶ / זה לזה

אוֹדְלוּ / [ועשו]

כַא שַׁהַיַנַא⁵⁶⁷ / שמחה

רַבְּסַא / גדולה.

קַאלַא זִלֵּי / הקול הלך

כִּסֶל פַּרְעֹה / אצל פרעה.

גֵמְרִי טַאלוּ⁵⁶⁸ / אמרו להם:

אַנַא נַאשֶׁי / 'האנשים האלה

נְפִּקְלוּ⁵⁶⁹ / נמצאו

אַכַוַאסֶית יוֹסֵף / אחי יוסף'.

יח    🔗

יְסֵילֵי פַּרְעֹה⁵⁷⁰ / בא פרעה

גֵימֶר תַּא יוֹסֵף / [ו]אמר ליוסף:

אַנַא גֵבֶּן / 'אני חפץ,

אַכַוַאסוֹךְ אַסֵי / שאחיך יבואו

לִמַצְר⁵⁷¹ / למצרים'.

קִמְלֵי יוֹסֵף / קם יוסף

הִוִלֵי טַאלֵי⁵⁷² / [ו]נתן להם

בּוּקְגֶת⁵⁷³ גֻ͘ולֶי / חבילת בגדים.

קַדֶר אֻרְוַא / כבוד גדול

דוֹקְלֵי טַאלוּ⁵⁷⁴ / חלק להם.

יט    🔗

גֵימֶר / אמר:

הַיַא הַיַא / 'מהר, מהר

סוּן לְבֵּיתַא / לכו הביתה.

מַרּוּן תַּא בַּאבִּי / אמרו לאבי:

כְדֵילַן יוֹסֵף / “מצאנו את יוסף”.

לַבְּלוּן אִמֵּיכוֹן / הובילו אתכם

עַגַלֶי / עגלות,

מֻטְאְנוּן בַּאבִּי / [ו]שאוּ את אבי

עַיִלְתֶּי⁵⁷⁵ / ואת משפחתו.

מַרּוּן תַּא בַּאבִּי / אמרו לאבי:

אַכְנִי כְזֵילַן יוֹסֵף / "אנחנו ראינו את יוסף,

חַכּוֹמַא אִילֵי / מושל הוא

גוֹ מַצְר⁵⁷⁶ / במצרים".

כ    🔗

אַמְרֵיתּוּן תַּא בַּאבִּי / תאמרו לאבי:

נִישַׁנְקַא אַוַא אִילִי / "הסימן הוא זה:

יוֹמֶת פְּרִשְׁלִי / ביום שפרשתי

מִנֶּת בַּאבִּי / מאבי,

אַנַא קַרֵנְוַא / אני הייתי קורא

הִלְכַתּ עֶגְלַא עַרוּפַא / הלכת עגלה ערופה,

דַא⁵⁷⁷ מְהֵימִן בַּאבִּי / שיאמין אבי

אִילוֹכוֹן⁵⁷⁸ / לכם"'.

כא    🔗

זִלּוּ דַאְרוּ / הלכו ושבו

תַּא אַרְאֶתּ כַּנַעַן / לארץ כנען.

בֶּד אוּרְכַא מִרּוּ / בדרך אמרו

דוֹדִכְּסַא⁵⁷⁹ / שיר בחליל.

לַא נַאצִוַא אַכַוַאסַא / לא רבו האחים

מִנֶּת אַכְדַאדֵי⁵⁸⁰ / זה עם זה.

כב    🔗

גוֹ דוּדַכְּסַא / בחליל

גֵמְרִי / אמרו:

כְזֵילַן יוֹסֵף / ‘ראינו את יוסף’.

סֵירַח בַּת אָשֵׁר / שׂרח בת אשר

גִישַׁאְשְׁוַא דוֹדִיַּא⁵⁸¹ / היתה מנענעת ערש ילדים.

גֵמְרַא / אמרה:

יַא בַּאבּוּ / 'הוי אבא,

הַיֵי הַיֵי⁵⁸² / מהר, מהר;

יוֹסֵף כְזֵילוּ / את יוסף ראו

גוֹ מִצְרַיֵיא⁵⁸³ / בתוך המצרים'.

כג    🔗

שְׁמֵילֵי יַעַקֹב / שמע יעקב

גֵימֶר / [ו]אמר:

יַא בְּרַתִּי / 'הוי בתי,

אִנְכַּאן הוֹיַיא / אם יהיה

הַדַ͘אךְ / כך,

לַא מִיסַתּ / לא תמותי;

הַר הַוֵי / עד עולם יהיו

אִילוֹךְ⁵⁸⁴ כַאיֵי / לך חיים'.

כד    🔗

מְטֵילוּ כּוּלּוּ / הגיעו כולם,

גֵימְרִי / אמרו:

יַא בַּאבּוּ / 'הוי אבא,

שִׁקְדַן⁵⁸⁵ אַלוֹךְ / בשורה טובה לך;

כְזֵילַן יוֹסֵף / ראינו את יוסף

גוֹ מִצְרַיֵא / בתוך המצרים'.

לַא מְהוּמִנֵּי / לא האמין

אַלוֹהוֹן⁵⁸⁶ / להם.

כה    🔗

גֵמְרִי טַאלֵי / אמרו לו:

אַנַא עַגַלֵי / 'אלה עגלות

מְשׁוֹדְרִלֵי / שלח

יוֹסֵף / יוסף'.

גֵימֶר / אמר:

מַרוּן תַּא בַּאבִּי / 'אמרו לאבי:

אַנַא יוֹמֶד פְּרִשְׁלִי / אני, ביום שפרשתי

מִנֵּי / ממנו,

קַרִנְוַא הִלְכַתּ / קורא הייתי הלכת

עֶגְלָא עַרוּפָא / עגלה ערופה'.

אַי דַאנַא / באותה שעה

מְהוּמִנֵּי יַעַקֹב⁵⁸⁷ / האמין יעקב.

כו    🔗

אַנִי כּוּלּוּ / הם כולם

מוּטְאִנוּ / טענו

יְסֵילוּ / [ו]באו

תַּא מַצְר / למצרים.

קִמְלֵי יוֹסֵף / קם יוסף

נוֹבִּלֵּי / [ו]הוביל

רַאבַּא עַסְכַּר / הרבה צבא

מִנֶּית גַאנֵי⁵⁸⁸ / עמו.

כז    🔗

כְזֵילֵי / ראה

יַעַקֹב בַּאבֵּינִי / יעקב אבינו

אַלֶד יוֹסֵף / את יוסף,

נְשִׁקְלֵי / נשק לו

פְּרִחְלֵי רַאבַּא⁵⁸⁹ / ושמח מאוד.

גֵימֶר / אמר:

קַם כַאזִינוֹךְ / 'רואה אני אותך

קַבֶּל מַאסֶין⁵⁹⁰ / בטרם אמות'.

כח    🔗

בּוּרִכְלֵי יַעַקֹב / בירך יעקב

אַלֶד פַּרְעֹה⁵⁹¹ / את פרעה.

מוֹתְוֵילֵי / הושיבו

גוֹ אַרְאֶת גשֶׁן⁵⁹² / בארץ גושן,

כּוּלּוּ פִּשְׁלוּ / [ו]היו כולם

וַזִירֵי פַּאשַׁיֵיא / וזירים ופחות

גוֹ אַרְאֶת מַצְר⁵⁹³ / בארץ מצרים.

 

ד. משֶׁה וּבַתְיָה בַּת פַּרְעֹה    🔗

אתחיל לכתוב תפסיר של משה ובתיה:

א    🔗

מִרְיַם כַא כִילְמַא⁵⁹⁴ כְזֵילַא / מרים חלום ראתה,

תַּא יִמַּא בַּאבַּא מְחוּכֵּלַא⁵⁹⁵ / לאמה ואביה סיפרה.

יִמַּא סְמִכְתַּא וֵילַא⁵⁹⁶ / אמה הרה היתה.

גֵמְרַא יַא יִמִּי / ‘הוי אמי’ — אמרה —

כַא בְּרוֹנַא פַּאוֵילוֹךְ⁵⁹⁷ / ‘בן יהיה לך’.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי משה הענוג.

ב    🔗

גֵמְרַא יַא יִמִּי / אמרה: 'הוי אמי

כַא בְּרוֹנַא פַּאיֵי⁵⁹⁸ / בן (זכר) יהיה,

גְזִירַא פַּאיֵי ⁵⁹⁹ / מהול יהיה,

כַלְצַאן יִשְׂרָאֵל פַּאיֵי⁶⁰⁰ / מושיע ישראל יהיה,

קַסוּד אִילַהַא פַּאיֵי⁶⁰¹ / שליח אלהים יהיה,

תּוֹרָה מַכּוּשְׁלַא תַּא הוּדַיֵא / תורה יוריד ליהודים'.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי משה הענוג.

ג    🔗

יַרְכֶת אִגְ͘אַה יַאלַא הוּלֵי⁶⁰² / בחודש התשיעי ילד נולד,

כּוּלּוּ בֵּיסַא בַּהַרוּסַא מְלֵילַא⁶⁰³ / כל הבית מלא אורה [מיד].

אַלֶד גְזַארַא לַא סְנִקְלֵי⁶⁰⁴ / למילה זקוק לא היה.

הַר אַי דַאנַא מִנֶּד⁶⁰⁵ / ממש באותה שעה עם

בַּאבֵּי יִמֵּי מְחֻוכֵּילֵי⁶⁰⁶ / אביו ואמו דיבר.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

ד    🔗

בַּאבֵּי עַמְרָם רַאבַּה זְדֵילֵי / אביו עמרם מאוד ירא

קִמְלֵי יַאלַא גוֹ כִּתְּנַא מְטוּשֵׁילֵי⁶⁰⁷ / קם ואת הילד בפשתן החביא.

טְלַהַא יַרְכֵי מְטוּשְׁיַא וֵילֵי⁶⁰⁸ / שלושה חודשים צפון היה,

עַמְרָם רַאבַּא מִנֶּד / עמרם מאוד מפני

חוּכּוּם פַּרְעֹה זְדֵילֵי / שלטון פרעה ירא.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

ה    🔗

פַּרְעֹה כַא אַמֶר שַׁדִיד דְרֵילֵי / פרעה פקודה קשה פקד:

כּוּד הוֹדַיַא כַא בְּרוֹנַא הַוֵילֵי / כל יהודי שבן לו יוולד,

גוֹ בַחַר מוּנְדֵילֵי⁶⁰⁹ / בים ישליכנו,

בַּס בְּרַתַא מוּכְיֵלַא⁶¹⁰ / רק בת יחינה.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

ו    🔗

קִמְלֵי עַמְרָם כַא סַנְדוּק מוֹסֵילֵי / קם עמרם [ו]תיבה הביא,

יַאלַא גוֹ סַנְדוּק דְרֵילֵי⁶¹¹ / [ו]את הילד בתיבה שם.

כַנְגִ͘י שַׁאכִּר גוֹ פּוּמֵי דְרֵילֵי⁶¹² / מעט סוכר בפיו שם,

סַנְדוּק יַאלַא גוֹ בַּחַר מוּרְפֵילֵי⁶¹³ / ואת התיבה ואת הנער עזב בנָהָר.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

ז    🔗

מִרְיַם אַמֶּד בַּחַר כּוֹשְׁלַא⁶¹⁴ / מרים אל היאור ירדה.

שִׁבַאנֶת סַנְדוּק משֶׁה וֵילַא / רועת תיבת משה היתה.

אַי דַאנַא בַּתְיַא בְּרַתֶּתּ פַּרְעֹה (סֵילַא)⁶¹⁵ / באותה שעה בתיה בת פרעה (באה),

אִמֶּד אַרְבִּי כַדַּמְיָסָא לִבַּחַר כּוֹשְׁלַא⁶¹⁶ / עם ארבעים משרתותיה לים ירדה.

אַיַא סַנְדוּק יַאלַא גוֹ בַּחַר כְזֵילַא / היא את התיבה, הילד ביאור ראתה.

אַלֶיד כַדַּמְיָסָא סְרִכְלַא / אל משרתותיה קראה;

ג͘וּ גַארַא⁶¹⁷ אַלֶד סַנְדוּק לַא נוֹבֵּילַא⁶¹⁸ / בשום פעם את התיבה לא השיגה.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

ח    🔗

כּוּד אַרְבִּי כַדַּמְיָסָא אִידוּ / כל ארבעים נערותיה את ידן

אָלֶת סַנְדוּק פְּשִׁטְלוּ / אל התיבה שלחו.

כּוּלּוּ גוֹ בַּחר כְרִקְלוּ⁶¹⁹ / בתוך היאור טבעו כולן.

לַא אִמְצֵילוּ סַנְדוּק דוּקְלוּ / לא יכלו את התיבה לתפוס.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

ט    🔗

כַא פּוֹכַא מִנֶּד מַעַרַב יְסֵילֵי / רוח ממערב בא,

אָלֶד סַנְדוּק מְכֵילֵי / את התיבה הכה,

סַנְדוּק קַאמֶד בַּתְיַא זִלֵּי / התיבה לפני בתיה הלכה.

בַּתְיַא אִידַא פְּשִׁיטְלַא / בתיה ידה הושיטה,

אָלֶד אִידַא בַּתְיַא מְטֵילֵי⁶²⁰ / ליד בתיה הגיעה.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

י    🔗

אַי שַׁעַה בַּתְיַא סַנְדוּק פְּתִכְלַא / באותה שעה בתיה את התיבה פתחה.

אוֹ יַאלַא הַאדַאךְ כִלְיַא גַאוֵי כְזֵילַא⁶²¹ / אותו ילד, כל-כך מתוק, בתוכו ראתה.

כּוּלּוּ מַמְסַנְיָסֶת מַצְר מְג͘וּמֵיעְלַא / את כל מיניקות מצרים אספה.

יַאלַא כִדְ͘יֶת ג͘וּ בַּכְתַּא לַא דוֹקְלֵי / הילד שד שום אשה לא תפס,

כַלְוֶת ג͘וּ בַּכְתַּא לַא כִילֵּי⁶²² / חלב שום אשה לא טעם⁶²³.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

יא    🔗

מִרְיַם לְתַּמַּה חְמִלְתַּא / מרים שם עומדת,

וַאוַא גֵמְרַא / אומרת:

יַא כַאתּוּ⁶²⁴ אַנַא בַּאזַנַא / 'הוי אחות אני אלך

כַא מַמְסַנְתָא טַאלוֹךְ מְסֶיַאנַא⁶²⁵ / [ו]מניקה לך אביא'.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

יב    🔗

גֵמְרַא בַּתְיַא דִי סֵי אַנַא / אמרה בתיה: 'לכי! אני,

רַאבַּה כַלִתְיַאסַה טַאלוֹךְ בְּיַוַאנַא⁶²⁶ / הרבה מתנות לך אתך;

אַנַא סִנְגְיתַּק⁶²⁷ אוֹהַא בְּרוֹנַא וַאנַא⁶²⁸ / אני שומרת לילד הזה הנני'.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

יג    🔗

מִרְיַם אְרִקְלַא יְסֵילַא⁶²⁹ / מרים רצה ובאה,

תַּא יִמַּא בַּאבַּא מְחוּכֵּילַא / [ו]לאמה ואביה סיפרה.

קִמְלַא יִמַּא יְסֵילַא / קמה אמה ובאה.

סַעַת אַיַּיא יַאלַא כְזֵילַא / בשעה שאת הילד ראתה,

אַיַּיא יְתוּלַא בְּכֵילַא⁶³⁰ / ישבה ובכתה.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

יד    🔗

בַּתְיַא משֶׁה גוֹ כַאנֶת / בתיה את משה בחיק

יוֹכֶבֶד דְרֵילַא / יוכבד שׂמה.

סַעַת יַאלַא יִמֵּי כְזֵילֵי / בשעה שהילד את אמו ראה,

גְכִקְלֵי⁶³¹ בְּכֵילֵי⁶³² / צחק ובכה.

יַאלַא כִדְיֶיתּ יִמֵּי דוּקְלֵי / הילד שד אמו תפס,

יַאלַא כַלְוֶתּ יִמֵּי מְצֵילֵי⁶³³ / הילד חלב אמו ינק.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

טו    🔗

בַּתְיַא גֵמְרַא תַּא יוֹכֶבֶת⁶³⁴: / בתיה אמרה ליוכבד:

אַהֶית⁶³⁵ טַאלִי דַהִינֵי⁶³⁶ פַּוַאתֶן / 'את לי אומנת תהיי.

גוֹ קַסְרִי⁶³⁷ אַהַת בְּיַתְּוַתֶּן / בתוך ארמוני את תשבי,

רַאבַּא מַעַשִׁי⁶³⁸ מִנִּי בְּשַׁקְלָתֶּין / הרבה שכר ממני תיקחי,

הַמַא⁶³⁹ אַהַת אוֹהַא יַאלַא / ואף גם את הילד הזה

טַאלִי מַמְצֵיאתֶן⁶⁴⁰ / לי תיניקי'.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

טז    🔗

קִמְלַא בַּתְיַא יֵאלַא וְיִמֵּי⁶⁴¹ לוֹבִּלַּא⁶⁴² / קמה בתיה, את הילד ואמו הובילה,

גוֹ קַסְרֶת גַאנַא מְתוּלַא⁶⁴³ / בתוך ארמונה הושיבה.

שִׁמֵי משֶׁה דְרֵילַא / את שמו משה שמה.

אַיַא מִנֶּית בַּחַר משֶׁה דוּקְלַא⁶⁴⁴ / היא מן היאור את משה תפסה.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

יז    🔗

כַרַשְׁכַּרֵי⁶⁴⁵ כִּסֶל פַּרְעֹה יְסֵילוּ / המכשפים אצל פרעה באו,

תַּכְבִּירֵי⁶⁴⁶ אַלֶד משֶׁה דְרֵילוּ / על דבר משה נועצו.

רַאְיַיא⁶⁴⁷ כְרִיוֵי רוֹאֵילוּ⁶⁴⁸ / עצות רעות יעצו;

אַלֶד משֶׁה לַא אִמְסֵילוּ⁶⁴⁹ / למשה לא יכלו.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

יח    🔗

גֵמְרִי תַּא פַּרְעֹה / אמרו לפרעה:

אוֹ נַאשֶׁת מַצְר מַכְרוּלַא⁶⁵⁰ / 'אותו איש שאת מצרים יחריבה,

אַוַא כִּסֶל בַּתְיַא בְּרַתּוֹךְ אִילֶי / הוא אצל בתיה בתך הוא.

קוּ⁶⁵¹ הַיַיא מֵסֵילֵי דוֹקְלֵי / קוּם מהר, הביאהו, תפסהו,

קַם אֵינֵינִי קְטוּלֵּי / לנגד עינינו הרגהו.

כוּ אַהֶת לַא אִמְסֶתּ⁶⁵² אִילֵי⁶⁵³ / האם אתה לא תוכל לו?'

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

יט    🔗

קִמְלֵי פַּרְעֹה מְשׁוֹדִרֵּי קַוַזֵי⁶⁵⁴ / קם פרעה [ו]שלח שַׁמָּשִים

בַּסְרֶתּ משֶׁה תַּא מוֹסֵילֵי / ואין רבים מזהמשה להביאו.

פַּרְעֹה עַסְכַּר גוֹ אוּרְכַא דְרֵילֵי / פרעה צבא בדרך שׂם,

לַא אִמְצֵילוּ מִיקַּם בַּתְיַא מֵיסֵילֵי / [אך] לא יכלו מפני בתיה להביאו.

בַּתְיַא קִמְלַא מְצוֹעֶרַּא אִלֵּי⁶⁵⁵ / בתיה קמה וקיללה אותו.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

כ    🔗

בַּתְיַא עַסְכַּר גַאנַא מְגֻּמִעְלַא / בתיה את צבאה אספה;

נַטוֹרֶתּ משֶׁה וֵילְיַא⁶⁵⁶ / שומרת משה היתה,

לַא קְבִּלַּא יְסֵילַא / לא הסכימה לבוא⁶⁵⁷.

בַּתְיַא משֶׁה מִנֶּיד⁶⁵⁸ / בתיה את משה עם

עַסְכַּר גַאנַא מוֹסֵילַא / צבאה היא הביאה;

בַּרְקוּלֶתּ בַּאבַּא חְמִלַּא⁶⁵⁹ / [ו]למול אביה עמדה.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

כא    🔗

פַּרְעֹה סַעַתּ משֶׁה כְזֵילֵי / פרעה בשעה שאת משה ראה,

כַא סַהְוֵי⁶⁶⁰ רַאבַּא מִנֵּי שְׁקִלֵּי / פחד (תשוקה) נפל עליו מפניו⁶⁶¹.

פַּרְעֹה משֶׁה גוֹ כַאנֵי מְתוּלֵי⁶⁶² / פרעה את משה בחיקו שם,

משֶׁה אִידֵי לְדִקְנֶתּ פַּרְעֹה דְרֵילֵי / משה את ידו לזקן פרעה שלח,

דִקְנֶתּ פַּרְעֹה נְגִ͘לֵי⁶⁶³ / את זקן פרעה מרט,

תַּנְגֵ͘י מִנֶּד רֵאשֵׁי שְׁקִלֵּי⁶⁶⁴ / את כתרוֹ מעל ראשו לקח.

אַי דַאנַא חוּכֻּם קְטַאלַא מוֹפֶּקְלוּ אִלֵי / באותה שעה משפט-מוות הוציאו עליו.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

כב    🔗

בַּתְיַא גֵמְרַא / בתיה אמרה:

אַנַא בַּתְיַא וַאנַא⁶⁶⁵ / 'אני בתיה הנני,

אַנַא יִמֵּתּ משֶׁה וַאנַא / אני אם משה הנני,

אַנַא מַצְר⁶⁶⁶ מַכְרְוַאנַא / אני את מצרים אחריב,

אַנַא משֶׁה לְאִידוֹכוֹן / אני את משה לידכם

לַא מַסְפֵּיַאנַא⁶⁶⁷ / לא אמסור'.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

כג    🔗

הַר אַי דַאנַא מַלְאַךְ גַבְרִיאֵל⁶⁶⁸ יְסֵילֵי / מיד באותה שעה מלאך גבריאל בא,

כּוּד כַא זַאבֵּת⁶⁶⁹ גוֹ דִיבַאן⁶⁷⁰ חְמִלֵּי / כמו שר-צבא בתוך המושב ניצב.

גֵימֶר אוֹהַא יַאלַא זוֹרַא אִילֵי⁶⁷¹ / אמר: 'הן ילד קטן הוא,

ג͘וֹ קַטֶּל לֵיתֶיןאִילֵּי / כל משפט-מוות אין לו'.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

כד    🔗

יִתְרוֹ גֵימֶר יַאלַא זוֹרַא אִילֵי / יתרו אמר: ‘ילד קטן הוא’.

אִיוֹב שְׁתִקְלֵי לַא מוּחְכֵּילֵי / איוב שתק, לא דיבר.

בִּלְעַם גֵימֶר דַרְמַנֵי קְטַלַא אִילֵי⁶⁷² / בלעם אמר: ‘התרופה כנגדו מוות היא’.

משֶׁה יַאלַא זוֹרַא אִילֵי⁶⁷³ / משה ילד קטן הוא.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

כה    🔗

מַלְאַךְ גַבְרִיאֵל גֵימֶר⁶⁷⁴ / המלאך גבריאל אמר:

בְּכַבְּרִי אוֹדֵיתּוּן / 'כדברַי תעשו:

כַא סִינִיַּא דֶהְוֵי כַא פַּאלֵי / אגן אחד זהב [ו]אחד גחלים

בֶּד מֵסֵיתּוּן / תביאו,

קַאמֶד יַאלַא בֶּד מַתְּוֵיתוּן / ולפני הילד תניחו

כְרַאיֶי אַכְתּוּן בֶּדְיַאֵיתוּן / ואז אתם תדעו'.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

כו    🔗

כַא סִינִיַּא פַּאלֶי כַא דֶהְוֵי / אגן אחד גחלים [ו]אחד זהב

קַאמֶד משֶׁה דְרֵילֵי / לפני משה שׂם,

משֶׁה אִידֵי לְדֶהְוֵי פְּשִׁטְלֵי / משה ידו לזהב שלח.

מַלְאַךְ אִידֵי גוֹ דֶהְוֵי שְׁקִלֵּי / המלאך את ידו מתוך הזהב לקח,

גוֹ פַּאלֶי דְרֵילֵי⁶⁷⁵ / בתוך הגחלים שם.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

כז    🔗

אִידֶת משֶׁה קִדְלֵי / יד משה נשרפה.

אִידֵי לְפוּמֵי דְרֵילֵי / ידו לפיו שם.

לִשָׁנֵי קִדְלֵי⁶⁷⁶ / לשונו נשרפה.

כּוּלּוּ גֵמְרִי / כולם אמרו:

יַאלַא זוֹרַא אִילֵי⁶⁷⁷ / ‘ילד קטן הוא’.

יוּמְבְּלוּם⁶⁷⁸ מִנֶּד כַּארְבֵּי פְּקֵילֵי / השטן מכעסו התפקע.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

כח    🔗

בַּתְיַא משֶׁה שְׁקִלַּא מוֹסֵילַא / בתיה את משה לקחה והביאה.

רֵאשׁ תַּכְתֶּתּ דֶהְוַא דְרֵילַא / על ערש זהב שמה,

אִמַא גוּלַמַסַא טַאלֵי דוֹקְלַא / מאה משרתים לוֹ החזיקה.

אַיַא רַאבַּא משֶׁה בְּאֵילַא⁶⁷⁹ / היא מאוד את משה אהבה.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

כט    🔗

כַא יוֹמַא משֶׁה גוֹ מַצְר נְפִּקְלֵי / יום אחד משה במצרים יצא.

כַא מִצְרַיָא כַא עִבְּרַיָא כְזֵילֵי / מצרי אחד ועברי אחד ראה,

מִצְרַיָא אַלֶד עִבְּרַיָא מְכֵילֵי⁶⁸⁰ / המצרי את העברי הכה.

משֶׁה שִׁמֶּד שֵׁם מְפוֹרָשׁ מוֹסֵילֵי⁶⁸¹ / משה את שם ‘שם המפורש’ קרא,

מִצְרַיָא קְטִלֵּי גוֹ כִיס מְטוֹשֵׁילֵי⁶⁸² / [ו]את המצרי הרג [ו]בחול טמן.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

ל    🔗

יוֹמֶד תְּרֵי משֶׁה זִלֵּי כְזֵילֵי / ביום השני משה הלך וראה,

תְּרֵי עִבְּרָיֵא נַאצֵיוַא⁶⁸³ / שני עברים ניצים היו.

גֵימֶר משֶׁה: תַּמַא נַצֵיתּוּן / אמר משה: 'למה תריבו?

אַכְתּוּן עִבְּרָיֵא וֵיתּוּן / אתם עברים הנכם,

גוֹ גוּג͘ לִבְּנֵי וֵיתּוּן / בתוך עֹל לבנים הנכם,

תַּמַא אַכְתּוּן גְנַאצֵיתּוּן⁶⁸⁴ / למה אתם רבים?'

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

לא    🔗

גֵמְרִי טַאלֵי / אמרו לו:

דִי סִי אַהֶת מַא וֵיתֶּן / 'לך, אתה, מה כוחך אתה?

כּוּר תִּמַל אַהֶת מִצְרַיָא / כאשר תמול אתה את המצרי

קַם קַטְלֵיתֶּין / הרגת,

גוֹ כִיס קִים טַאשֵׁיתֶּין / [ו]בתוך החול טמנת.

מַא אַהֶת אִסְתַדֵ͘ינִי וֵיתֶּן⁶⁸⁵ / כלום אתה אדונינו הנך?'

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

לב    🔗

משֶׁה רַאבַּה זְדֵילֵי / משה מאוד ירא.

הַר אַי דַאנַא פַּרְעֹה שְׁמֵילֵי / מיד באותה שעה פרעה שמע.

משֶׁה אְרִקְלֵי יְסֵילֵי / משה ברח ובא,

רֵאשׁ בַּחַר מְטֵילֵי / לשפת הים הגיע.

משֶׁה אַלֶד מִדְיַן אְרִקְלֵי⁶⁸⁶ / משה למדין ברח.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.

 

ה. מִלְחֶמֶת יִשְׂרָאֵל וַעֲמָלֵק    🔗

מאת מחבר בלתי ידוע

אתחיל לכתוב מלחמת ישראל ועמלק.

א    🔗

יִשְׂרָאֵל גוֹ⁶⁸⁷ מִצְר⁶⁸⁸ אִילַהַא מוּפְּקִילֵי / את ישראל ממצרים⁶⁸⁹ אלהים הוציאם,

יַמַּא טַלוֹהוֹן צְלִכְלֵי / בקע להם את הים.

פַּרְעֹה עַסְכַּר דִידֵי גוֹ בַּחַר כְרִיקִילֵי⁶⁹⁰ / את פרעה וצבאו בים טיבעם.

כּוּלּוּ יִשְׂרָאֵל גוֹ בַּרִיָּא מוּתְבִילֵי / את כל ישראל במדבר הושיבם.

אַרְבִּי שִׁנֶּי גוֹ בַּרִיַּא מְדוּבְּרִילֵי / ארבעים שנה במדבר כלכלם.

לַכְמַא מִנֶּי שִׁמֶּי טַלוֹהוֹן מוֹכִּשְׁלֵי / לחם מן השמים להם הוריד (שׁם).

אַרְבַּא עַנַנֵי כָּבוֹד⁶⁹¹ אַלֵיהוֹן מוּסְכִּנֵי / ארבעה ענני כבוד השכין עליהם.

אִילַהַא גַוֹהוּן סְכִּינֵי / אלהים שכן בתוכם.

ב    🔗

שׁוֹאַה מִלִתְּיַסַא שְׁמֵילוּ / שבע האומות שמעו,

יִשְׂרָאֵל מִנֶּת מַצְר נְפִּקְלוּ / [כי] ישראל ממצרים יצאו,

אִילַהַא לְאַרְאֶתּ כַּנַעַן מֵיסֵילוּ / [כי] אלהים לארץ כנען יביאם,

אַנַא⁶⁹² שׁוֹאַה מִלִתְּיַסַא בֶּד כַּרִדְלוּ⁶⁹³ / (ואת) אלה שבע האומות יגרשן

מִנֶּת זְדוֹסוּ מִתְּלוּ / [ו]מפחד מתו.

ג    🔗

כּוּל⁶⁹⁴ מִלִתְּיַסַא תַּכְבִּיר גַאנוּ דְרֵילוּ / כל האומות מועצה להן שׂמו.

כִּסֶל סִיחוֹן וְעוֹג זִלּוּ⁶⁹⁵ / אצל סיחוֹן ועוג הלכו,

גֵמְרִי יִשְׂרָאֵל מִנֶּת מַצְר נְפִּקְלוּ⁶⁹⁶ / אמרו: 'ישראל ממצרים יצאו.

אִילַהַא דוֹהוֹן כּוּלּוּ מִלִתְּיַסַא בֶּד כַּרִדְלוּ / אלהיהם את כל האומות יגרשן,

גוֹ אַרְאֶת כְּנַעַן בֶּד מַתוּלוּ / בארץ כנען יושיב אותן,

כּוּלּוּ נַאשֶׁת גַאוַא בֶּד קַטִלּוּ / כל האנשים בתוכה יהרוג אותם.

כּוּלּוּ מִלִתְּיַסַא בֶּד כַּרִדְלוּ⁶⁹⁷ / את כל האומות יגרש אותן,

יִשְׂרָאֵל גוֹ אַרְאֶת כְּנַעַן בֶּד מַחְכִּמְלוּ / את ישראל בארץ כנען ישליט אותם'.

ד    🔗

גֵמְרִי כַא לוֹכֵינַא / אמרו איש לאחיו:

לַא שְׁמֵילוֹכוֹן / 'לא שמעתם?

אִילַהוֹהוֹן גַבַּרַא אִילֵי / אלהיהם גיבור הוא.

אַוַא פַּרְעֹה קַם קַטִילֵּי / [הוא] את פרעה הרג,

אִסְרַא דַרְבַּיֵא⁶⁹⁸ / עשר מכות

לְעֵינֶתּ פַּרְעֹה וּמִצְרַיֵא / לעיני פרעה והמצרים

מוּכְזֵילֵי / הראה.

עַגּ͘בְּוַאסַא אֻרְוֵי טַלוֹהוֹן אוֹדְלֵי⁶⁹⁹ / נפלאות גדולות להם עשה'.

ה    🔗

סִיחוֹן וְעוֹג גֵמְרִי / סיחון ועוג אמרו:

אַכְנִי בֶּד נַסַכְנִי⁷⁰⁰ / 'אנחנו נילחם,

אַכְנִי יִשְׂרָאֵל בֶּד כַרְדַכְנִי / אנחנו את ישראל נגרש.

מַאל דוֹהוֹן סַלְבַּכְנִי וּנַהְבַּכְנִי / את רכושם נשלול ונבוז,

מִנֶּת גוֹ בַּרִיָּא יִשְׂרָאֵל מַאֶרְקַכְנִי / מן המדבר את ישראל נבריח,

כֵי אִידֶיתּ מִצְרָיֵא מַדֶאְרַכְנִי / תחת יד מצרים [אותם] נשיב'.

ו    🔗

יִשְׂרָאֵל שְׁמֵלוּ / ישראל שמעו

רַאבַּא זְדֵילוּ / [ו]מאוד יראו.

אְרִקְלוּ כִּסֶל משֶׁה רַבֵּנוּ זִלּוּ / רצו, אצל משה רבנו הלכו.

קַם בֵּיסֶתּ משֶׁה רַבֵּנוּ בְּכֵילוּ⁷⁰¹ / לפני בית משה רבנו בכו,

לְתַּאמַא תַּכְבִּיר גַאנוּ אוֹדְלוּ / שם מועצה להם שמו.

ז    🔗

משֶׁה רַבֵּנוּ גֵימֶר / משה רבנו אמר:

יַא יִשְׂרָאֵל לַא זַאדֵיתּוּן⁷⁰² / 'הוי ישראל, אל תיראו.

אַכְתּוּן לְאַרְאֶת כְּנַעַן בֶּד יַרְתֵיתּוּן / אתם את ארץ כנען תירשו.

סִיחוֹן וְעוֹג חַכּוֹמֶת אַמוֹרַיֶא בֶּד קַטְלֵיתּוּן / אֶת סיחון ועוג מלכי האמורים תהרגו.

טְלַסִי חַכּוֹמַא חַכּוֹמֵי כֵינֵי בֶּד קַטְלֵיתּוּן⁷⁰³ / שלושים מלך, [ו]מלכים אחרים תהרגו'.

ח    🔗

יְסֵילוּ עַמַלַקַיֶא / באו העמלקים

אִמֶּת סִיחוֹן חַכּוֹמֶת אַמוֹרַיֶא⁷⁰⁴ / עם סיחון מלך האמורים,

חְמִלּוּ לִבַּרְקוּל יִשְׂרָאֵל / [ו]עמדו מול ישראל.

גְ͘מִעְלוּ עַמוֹנַיֶא וּמוֹאַבַיֵא / התאספו עמונים ומואבים,

גֵמְרִי אַכְנִי לַג קַבְּלַךְ / אמרו: 'אנחנו לא נסכים

אוֹרֵיתּוּן לְאַרְאֶת כַּנַעַנַיֶא⁷⁰⁵ / שתעברו לארץ הכנענים'.

ט    🔗

יְהוֹשׁוּעַ עַסְכַּר גַאנֵי מוֹסֵילֵי⁷⁰⁶ / יהושע את צבאו הביא.

עַמַלֵק אוּרְכֶת יִשְׂרָאֵל דוֹקְלֵי⁷⁰⁷ / עמלק את דרך ישראל תפס,

יִשְׂרָאֵל גוֹ בַּרִיַּא מוּעְסֵילֵי⁷⁰⁸ / את ישראל במדבר סגר.

משֶׁה רַבֵּנוּ קַאמֶת אִלַהַא מִצוֹלֵילֶי⁷⁰⁹ / משה רבנו לפני אלהים התפלל,

עַמַלֵק וְעַסְכַּר דִידֵי קַאמֶת יִשְׂרָאֵל נְפִלֵּי⁷¹⁰ / ועמלק וצבאו לפני ישראל נפל.

י    🔗

כּוּלּוּ אֻמִּתְּיַסַא אַלֶת יִשְׂרָאֵל גְ͘מִעְלוּ / כל האומות על ישראל התאספו.

יִשְׂרָאֵל קַאמֶת אִסְרַא אֻמִּתְּיַסַא נְסֵילוּ⁷¹¹ / ישראל בעשר אומות נלחמו.

כּוּלּוּ חַכּוֹמֵי דוֹהוֹן קְטִילִילוּ⁷¹² / את כל מלכיהן הרגום,

מַאל דוֹהוֹן סְלִבְּלוּ נְהִבְּלוּ / את רכושן שללו ובזזו.

יא    🔗

יְהוֹשׁוּעַ סֵיפֵּי בְּאִידֵי דוֹקְלֵי / יהושע את חרבו בידו תפס,

אִבֶּתּ אִילַהַא אֻרְוַא גַבַּרַא תְכִּלֵּי⁷¹³ / באלהים הגדול והגיבור בטח.

אַוַא לִבַּרְקוּל חַכּוֹמֶת יְרִיחוֹ חְמִלֵּי / (הוא) מול מלך יריחו עמד.

אַוַא בֶּד כַא סֵיפַּא⁷¹⁴ / (הוא) ב(מכת) חרב אחת,

אַוַא חַכּוֹמֶתּ יְרִיחוֹ קְטִלֵּי⁷¹⁵ / (הוא) את מלך יריחו הרג.

יב    🔗

עַנַנֵי כָּבוֹד קַמֵיהוֹן גֵיזִיוַא / ענני כבוד לפניהם הלכו⁷¹⁶,

טוּרַנֵי טַלוֹהוֹן כְּתַוִרְוַא⁷¹⁷ / הרים להם שברו,

כְוַאוַאסַא אַקִרְבֵי גִקַטְלִוַא⁷¹⁸ / נחשים ועקרבים הרגו,

אַנְוַאר שְׁכִינַא⁷¹⁹ אִילַהַא / אור שכינת אלהים

אַלֶית רֵאשֵׁיהוֹן גִנַהֶרְוַא / על ראשיהם היתה מאירה.

יג    🔗

כִּימַאן עוֹג יְסֵילֵי⁷²⁰ / כאשר עוג בא,

אַוַא רַאבַּא רוּמַנַא וֵילֵי / הוא גבוה מאוד היה,

כַא גַבְרַא⁷²¹ קוּיַא וֵילֵי / איש חזק היה.

אַוַא לְבַּרְקוּל יִשְׂרָאֵל חְמִלֵּי⁷²² / הוא למול ישראל עמד,

יְהוֹשׁוּעַ רַאבַּא מִנֵּי זְדֵילֵי / יהושע מאוד פחד מפניו.

אַי דַאנַא משֶׁה יְסֵילֵי⁷²³ / באותה שעה משה בא.

יד    🔗

סַעַת משֶׁה רַבֵּינוּ יְסֵילֵי / בשעה שמשה רבנו בא,

עַצַא⁷²⁴ דִידֵי אִסְרַא דְרָיֵא וֵילֵי / מטהו עשר אמות היה.

אִסְרַא דְרָיֵא גַאנֵי מוּרִמְלֵי / עשר אמות את עצמו הרים,

אוֹעַצַא דִידֵי גוֹ גוֹזְכֵּי⁷²⁵ מְכֵילֵי / אותו מטהו בעצם כרעו הכה.

אַי דַאנַא עוֹג נְפִלֵּי / באותה שעה עוג נפל.

משֶׁה רַבֵּנוּ עוֹג קְטִלֵּי⁷²⁶ / משה רבנו את עוג הרג.

טו    🔗

כּוּלּוּ מִלִתְּיַסַא אַי דַאנַא אְרִקְלוּ / כל האומות באותה שעה ברחו,

יִשְׂרָאֵל בַּסְרוּ בַּסְרוּ⁷²⁷ אְרִקְלוּ / ישראל אחריהן רדפו,

אַלְפַּיֵּא מִנְּהוֹן קְטִלּוּ / אלפים מהן הרגו,

מַסְוַאסַא דוֹהוֹן בֶּד נוּרַא מוֹקִדְלוּ⁷²⁸ / עריהן באש שרפו,

חַכּוֹמֵי דוֹהוֹן קְטִלּוּ / את מלכיהן הרגו,

מַאל דוֹהוֹן סְגִלְבְּלוּ⁷²⁹ נְהִבְּלוּ⁷³⁰ / את רכושן שללו ובזזו.

טז    🔗

נַסוּסַא לִיֶרִיחוֹ קְוֵילַא⁷³¹ / [ה]מלחמה על יריחו חזקה,

יְהוֹשׁוּעַ עַסְכַּר רַבְּסַא מוֹסֵילֵי / יהושע צבא רב הביא.

אַוַא גוֹ מַסְוַסַא דוֹהוֹן יְתוּלֵי⁷³² / הוא בתוך עריהם ישב.

אַנִי כַמְשַׁא חַכּוֹמֶת מִדְיַן קְטִילִילֵי⁷³³ / את (אלה) חמשת מלכי מדין הרג.

יז    🔗

יְהוֹשׁוּעַ סְרִכְלֵי יַא יִשְׂרָאֵל לַא זַדֵיתּוּן / יהושע קרא: 'הוי ישראל, אל תיראו.

אַכְתּוּן אַרְאֶת כְּנַעַן בְּשַׁקְלֵיתוּן / אתם את ארץ כנען תיקחו.

אַכְתּוּן אֻמִּתֶּת אִילַהַא וֵיתּוּן / אתם עם אלהים הנכם.

גַאנֵיכוֹן אַכְתּוּן רַאבַּא חַזְקֵיתּוּן / את עצמכם (אתם) מאוד תחזקו.

כּוּלּוּ אֻמִּתְּוַסֶתְּ נְוּכְרַאיֶי בְּתּוֹרֵיכוּן⁷³⁴ / כל אומות הנכרים תשברו'.

יח    🔗

יְהוֹשׁוּעַ אַי דַאנַא יְסֵילֵי / יהושע באותה שעה בא.

טְלַסִי כַא חַכּוֹמֵי קְטִלֵּי⁷³⁵ / שלושים ואחד מלכים הרג,

לְעֵבֶר הַיַרְדֵן מְטֵילֵי / לעבר הירדן הגיע,

לְתַּמַא אַרְאַה דוֹהוֹן אַלֶת / [ו]שמה את ארצם

יִשְׂרַאֵל פּוֹלֵילֵי⁷³⁶ / לישראל חילק.

בְּרוֹנֶת גַד בְּרוֹנֶת רְאוּבֵן / [את]בני גד בני ראובן

לִתַּמַא מוֹתְּבִילֵי⁷³⁷ / שם הושיבם.

יט    🔗

נַאשֶׁתּ כַּנַעַן שְׁמֵילוּ / אנשי כנען שמעו.

אַנִי רַאבַּא מִנֶּת יִשְׂרַאֵל זְדֵילוּ⁷³⁸ / הם מפני ישראל מאוד יראו,

אַנִי אַרְאֶתּ גַאנוּ מוּרְפֵילוּ⁷³⁹ / הם את ארצם עזבו;

בַּאתֵּי אְמִירֵי⁷⁴⁰ בְּנַיֵא שְׁבִיקִילוּ⁷⁴¹ / בתים מיושבים, בניינים עזבום.

כ    🔗

אַרְאַסַא⁷⁴² זְרִיאֵי מֻטְיֵא שׁוֹקְלוּ / אדמות זרועות לְקָציר עזבו,

כַּרְמַנֵי מַרֵי אִנְבֵי שׁוֹקְלוּ⁷⁴³ / כרמים נושאי-ענבים עזבו,

אַרְאֶתּ כַּנַעַן כְרַבֶּתּ אוֹדְלוּ⁷⁴⁴ / את ארץ כנען חרבה עשו.

אַנִי מִנֶּת אַרְאַה דוֹהוֹן אְרִקְלוּ⁷⁴⁵ / הם מארצם ברחו.

כא    🔗

יְהוֹשׁוּעַ אַרְאֶתּ כַּנַעַן פְּלֵילֵי⁷⁴⁶ / יהושע את ארץ כנען חילק,

סִינוֹרֵי⁷⁴⁷ חַדוֹדֵי⁷⁴⁸ אִלַא דְרֵילֵי⁷⁴⁹ / גבולות ותחומים לה שׂם.

חַכּוֹמֶת אַמוֹרַיֶא / את מלכי האמורים,

חַכּוֹמֶת כְּנַעְנַיֵא / מלכי הכנענים

קְטִלֵּי⁷⁵⁰ / הרג.

חַכּוֹמֶת יְבוּסַיֵא חְבִּסְלֵי⁷⁵¹ / את מלך היבוסים שׂם במאסר

אַוַא גוֹ יַבּוּס יְתּוּלֵי⁷⁵² / [ו]הוא בתוך יבוס ישב.

כב    🔗

לַא שׁוֹקְלוּ נַאשַׁא מִנֶּת עַמַלַקַיֵא / לא הניחו איש מן העמלקים,

כְרִדִילוּ מִנֶּית אַרְאֶתּ כְּנַעַנָיֵא⁷⁵³ / גירשוּ אותם מארץ הכנענים.

אִילַהַא אֵיוַא מִנֶּת⁷⁵⁴ יִשְׂרָאֵל / אלהים הוא עִם ישראל.

יְסֵילוּ רֵישׁ קוּרְסֶתּ⁷⁵⁵ בַּאבַּוַסַא / באו על קברות האבות,

וֵיוַא לִאַרְאֶתּ חִתַּיֵא⁷⁵⁶ / שהיתה לארץ החתים.

כג    🔗

כּוּד תְרֵי אְסַר שְׁבָטִים / כל שנים עשר השבטים

גוֹ אַרְאֶתּ כַּנַעַן יְתּוּלוּ / בארץ כנען ישבו.

אַנִי מִשְׁכַּן שִׁילוֹ בְּנֵילוּ⁷⁵⁷ / הם משכן שילה בנו,

שׁוּקִי שׁוּקִי⁷⁵⁸ תּוֹרָה קְרֵילוּ / כתות כתות תורה קראו.

אַנִי בֶּד אוּרְכֶתּ אִילַהַא זִלּוּ / הם בדרך אלהים הלכו.

אִילַהַא רַאבַּא רוּחִמְלֵי אִלוּ / אלהים מאוד אהב אותם.

כד    🔗

עַמַלֵק וְאֻמַּתֵּי כּוּלּוּ / עמלק ועמו כולם

לְפוּמֶתּ סֵיפַּא מְכֵילוּ⁷⁵⁹ / לפי חרב הכו.

עַסְכַּר דִידֵי כּוּלֵּי מוּעְדִמְלוּ⁷⁶⁰ / צבאו כולו השמידו.

נִישַׁנְקֵי וְעַגּ͘בְּוַסַא אוּדְלוּ⁷⁶¹ / אותות ומופתים עשו (?).

גוֹ אַרְאַה גְַ͘ריַא כַלְוַא דוּשַׁא יְתּוּלוּ / בארץ זבת חלב ודבש ישבו.

אַנִי אִבֶּת אִילַהַא וֵילוּ⁷⁶² / הם עִם אלהים היו.

כה    🔗

אִילַהַא גֵימֶר / אלהים אמר:

יַא יִשְׂרַאֵל אַכְתּוּן אֻמַּתִּי וֵיתּוּן / 'הוי ישראל, אתם אומתי הנכם.

גֵבֵּן טַאלִי רֵשׁ טוּרֶת מוֹרִיַּה מַאְמְרֵיתּוּן⁷⁶³ / חפץ אנוכי שעל הר המוריה תבנו,

כּוֹהַנַיֵא וּלְוִיֵא גַאוֵי סַכְּנֵיתּוּן⁷⁶⁴ / כוהנים ולויים בתוכו תושיבו (?)

קוּרְבַּנֵי גַאוֵי מַקְרְבֵיתּוּן⁷⁶⁵ / קרבנות בתוכו תקריבו'.

כִי אִילַהַא גֵימֶר / כי אלהים אמר:

יַא יִשְׂרַאֵל אַנַא בְגַנִי כּוֹשֵׁינַא / 'הוי ישראל, אני בעצמי ארד,

אַנַא שְׁכִינָה דִידִי גַאוֵי מַסְכִּינֵינַא / אני שכינתי בתוכו אשכין.

קוּרְבּוֹנֵי דִיכוֹן בְּקַבְּלֵינַא / את קרבנותיכם אקבל

אַנַא אִילַהַא דוֹכוֹן וֵינַא / אני הנני אלהיכם'.

כו    🔗

סַאמֶת יִשְׂרַאֵל גוֹלִבֶּת⁷⁶⁶ אֻמַתְיַסַא וַאוַא / חלק ישראל בלב-האומות היה,

שְׁכִינַתּ אִילַהַא גַאווּן סַכְּנַוַאוַא / שכינת אלהים בתוכם שכנה.

קוּרְבּוֹנֵי דוֹהוֹן נוּרַא גִלַהַבְּוַא / קרבנותיהם האש ליהטה.

צְלוֹצַא דוֹהוֹן גִקַבַּלְוַא⁷⁶⁷ / התפילה שלהם נתקבלה.

אַרְאֶתּ בַּבַּאוַסַא דוֹהוֹן וַאוַא / ארץ האבות להם היתה.

כז    🔗

כְּנַעַנַיֵא וַאַמוֹרַיֵא גֵמְרִי / הכנענים והאמורים אמרו:

אַכְנִי חִכּוּם דוֹכוֹן / 'אנחנו שלטונכם

קַבְּלַכְנִי / נקבל,

אַכְנִי כֵי אִידוֹכוֹן / אנחנו תחת ידיכם

פַּוַוכְנִי / נהיה,

כַרַג͘ דֵינִי טַלוֹכוֹן / כרגא שלנו לכם

בְּיַוַכְנִי / ניתן,

אַמַּא אַכְנִי / אולם אנחנו

לְאַרְאַה דֵינִי דַאְרַכְנִי⁷⁶⁸ / לארצנו נשוב'.

כח    🔗

יִשְׂרַאֵל גֵמְרִי / ישראל אמרו:

אַכְנִי לַא קַבְּלַךְ אַלוֹכוֹן / 'אנחנו לא נקבל אתכם,

לַא כֵיסֵי גוֹ אַרְאַה דֵינִי / שלא יבואו לארצנו

סַנַמֵי דוֹכוֹן / הפסילים שלכם.

אַכְנִי לַא שַׁמַךְ⁷⁶⁹ אַלוֹכוֹן / אנחנו לא נשמע לכם,

מִקַמֶת יַלוֹנְכֵּי דֵינִי / למען אשר בנינו

לַא לֵיפִּי שׁוּאַלֵי דוֹכוֹן⁷⁷⁰ / לא ילמדו מעשיכם'.

כט    🔗

אֻמַּתְּוַסַא אְרִיקְלוּ לְאַרְאֶתּ מִצְרַיֵא / אומות ברחו לארץ מצרים,

מִנּוֹהוֹן זִלּוּ לְאַרְאֶתּ חַבַּשַׁיֵּא⁷⁷¹ / מהן הלכו לארץ כוש,

מִנּוֹהוֹן זִלּוּ לְאַרְאֶתּ דְסַנַיֵא⁷⁷² / מהן הלכו לארץ כשדים.

אֶרֶץ יִשְׂרַאֵל פִּשְׁלַא תַּא הוּדַיֵא / ארץ ישראל נשארה ליהודים.

תם מלחמת ישראל ועמלק

 

ו. עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת    🔗

אתחיל לכתוב תפסיר עשרת הדברות

א    🔗

בְּשַׁעַת סֵילֵי הַקָּבָּ“ה / בשעה שבא הקב”ה

לִהְיַוַא⁷⁷³ תּוֹרָה תַּא קוֹמֵי יִשְׂרָאֵל / לתת תורה לעמו ישראל,

מִרֵּי תַּא משֶׁה / אמר למשה:

סַא מְשַׁדְרִנוֹךְ⁷⁷⁴ כִּסֶל יִשְׂרַאֵל / 'בוא [ו]אשלחך אצל ישראל.

מַאל⁷⁷⁵ טַאלוּ אַכְתּוּן כְזֵילֵיכוֹן / אמרו אליהם: אתם ראיתם,

כְּיַאֵיתּוּן מַא אוֹדְלִי לְמִצְרַיֵא / יודעים אתם את אשר עשיתי למצרים

לִבַּרְקוּל אֵינֵיכוֹן⁷⁷⁶ / לעיניכם.

ב    🔗

נֶהְרַוַסַא דוֹהוֹן / את נהרותיהם

מַיְבַּשִׁילִי⁷⁷⁷ / הובשתי,

מַאֵי דוֹהוֹן / את מימיהם

בַּסִימֵי מוֹסְרֵילִי⁷⁷⁸ / הטעימים הסרחתי,

אַלֶת אַרְבֵּי דוֹהוֹן / את צאנם,

קִנְיַנֵי דוֹהוֹן / את מקנם,

קְטִילִילִי / הרגתי.

אַלֶת דַשְׁתַּסַא דוֹהוֹן / את שדותיהם,

כַּרְמַנֵי דוֹהוֹן / את כרמיהם

תְּבִירִילִי⁷⁷⁹ / שברתי.

ג    🔗

אַלֶת אִילַנֵי דוֹהוֹן / את עציהם

תְּבִירִילִי / שברתי.

אַלֶת לַשַׁא דוֹהוֹן / את גופותיהם,

זְאוֹרֵי אֻרְוֵי מְלוֹקִלִי⁷⁸⁰ / גדולים וקטנים, הלקיתי.

אַלֶת בּוּכְרֵי דוֹהוֹן / את בכוריהם

קְטִילִילִי⁷⁸¹ / הרגתי.

אַלֶת סַרְדַרֵי דוֹהוֹן / את שריהם,

פַאשַׁיֵי דוֹהוֹן / את פחוֹתיהם

קְטִילִילִי⁷⁸² / הרגתי.

עַגַ͘בְּוַסַא⁷⁸³ אֻרְוֵי טַלֵיכוֹן אוֹדְלִי / נפלאות גדולים לכם עשיתי.

ד    🔗

אַלֶת שִׁמְשַׁה אֵין יוֹמַא דוּהוּ⁷⁸⁴ / את השמש, עין-היום, להם

מוּכְשִׁכְּלִי⁷⁸⁵ / החשכתי.

מַאל דוֹהוֹן מִנוֹהוֹן שְׁקִלִּי / את כספם מהם לקחתי,

טַלֵיכוֹן הְוִלִּי⁷⁸⁶ / ולכם נתתי,

בַּסֶר הַדַךְ גְרִשְׁלִי / אחרי כן משכתי

פַּרְעֹה עַסְכַּר דִידֵי / את פרעה וחילו,

גוֹ בַּחַר כְרִיקִילִי⁷⁸⁷ / [ו]בים טיבעתי.

אַלֶת רַכַּבֵי פַּיַאיֵי / את פרשיו וחיל הרגלים

גוֹ יַמַּא מוּנְדֵילִי⁷⁸⁸ / בים השלכתי.

ה    🔗

אַלֵּיכוֹן יַמַּא לִתְרֵי אְסַר כּוֹלַנֵי⁷⁸⁹ / לכם את הים לשנים-עשר שבילים⁷⁹⁰

סְלִכְלִי⁷⁹¹ / בקעתי.

אַלֶית מַאל דוֹהוֹן טַאלוֹכוֹן הְוִלִּי⁷⁹² / את הונם לכם נתתי.

בַּסֶר הַאדַךְ לוֹבִּלִּי אַלוֹכוּ / אחרי כן הובלתי אתכם

גוֹ בַרִיֵּא אַרְבִּי שִׁנֶּי דוֹבְּרִילִי⁷⁹³ / במדבר ארבעים שנה, כלכלתי.

מַאיֵי טַאלוֹכוֹן גוֹ⁷⁹⁴ קַטְרַא מוֹפִּקְלִי⁷⁹⁵ / מים לכם [מן] תוך הסלע הוצאתי,

לַכְמַא מִנֶּת שִׁמֶי טַלוֹכוֹן מוּכִּשְׁלִי⁷⁹⁶ / לחם מן השמים לכם הורדתי.

ו    🔗

אַלֶת שְׂלָו כּוּלֶּת טֵירֶת שִׁמֵּי טַלוֹכוֹן / את השליו, כל עוף השמים, לכם

מְגֻ͘מִעְלִי⁷⁹⁷ / אספתי,

אַלֶת עַמוּד עָנָן לְקַמֵיכוֹן / את עמוד הענן לפניכם

מוּכִּשְׁלִי⁷⁹⁸ / הורדתי,

אַלֶת סְתּוּנֶת נוּרַא בְּלֵילֵי טַלֵיכוֹן / את עמוד האש בלילה לכם

מוּבְּהִרִּי⁷⁹⁹ / האירותי,

אַלֶת מַלְאַכֶי לְקַמוֹכוֹן / את המלאכים לפניכם

מְשׁוֹדִרִּי⁸⁰⁰ / שלחתי.

ז    🔗

עַמַלֵק קוֹם דִידֵי לְקַמוֹכוֹן / עמלק ועמו לפניכם

מוּמְפִּלִּי⁸⁰¹ / הפלתי,

מַאיֵי מַרִירֵי / מים מרים

מִנֶּת מָרָה מֻכְלֵילִי⁸⁰² / ממרה המתקתי.

מַאיֵי — תְּרֵי-אְסַר סְרֵכַנֶית⁸⁰³ מַאיֵי / מים, שנים עשר מבועי מים,

גוֹ בַרִיַּא טַלֵיכוֹן מוּחְדִרִּי⁸⁰⁴ / במדבר לכם הכינותי.

אַכְתּוּן מִנֶּת שׁוֹאִי מִלִתְיַסַא / אתכם משבעים אומות

מְגוּבֵּילִי⁸⁰⁵ / בחרתי,

אִבּוֹכוֹן בֶּד בַּאבַּוַסוֹכוֹן / בכם ובאבותיכם

עְשִׁקְלִי⁸⁰⁶ / חשקתי,

שַׁרְתִּי⁸⁰⁷ טַלוֹכוֹן / בריתי לכם

קִטֵילִי⁸⁰⁸ / כרתי.

ח    🔗

אַכְתּוּן לַא שׁוֹקִיתוּלִי / אתם לא תעזבוני,

אַנַא לַג שׁוֹקִינֵּיכוֹן⁸⁰⁹ / [ו]אני לא אעזובכם,

אַנַא נַאסֶן מִנֶּת גֵיבֵּיכוֹן⁸¹⁰ / אני אלחם לכם,

סַפְּכַאתֶּר⁸¹¹ טְלַהַא בַּאבַּוַאסֵיכוֹן / בזכות שלושת אבותיכם.

אַנַא הַר פַּאוֶן מִנּוֹכוֹן / אני היֹה אהיה עמכם

אַנַא בַּנֵינַא יְרוּשָׁלַיִם אַרְאֵיכוֹן⁸¹² / (אני) אבנה את ירושלים עירכם'.

ט

מִרֵּי תַּא משֶׁה / אמר למשה:

גֵבֶּן תּוֹרַה יַבֵינַא⁸¹³ טַלוֹכוֹן / 'רצוני לתת לכם תורה,

קַמַאיֶי⁸¹⁴ מְבַקֵר מִנֶּת בַּכְתַּסַא דוֹכוֹן / בראשונה שאל מנשיכם,

בִּיכְרַיֵא⁸¹⁵ מִנֶּית זְקֵינִים דוֹכוֹן / אחר-כך מזקניכם,

בִּיכְרַיֵא מִנֶּית יַאלוֹנְכֵּי דוֹכוֹן⁸¹⁶ / אחר-כך מילדיכם'.

י    🔗

מִרּוּ כּוּלּוּ יִשְׂרָאֵל בְּכַא פּוּמַּא⁸¹⁷ / אמרו כל ישראל פה אחד:

אַכְנִי בְּקַבְּלַכְנִי / 'אנחנו נקבל,

אַכְנִי בְּאוֹדַכְנִי שַׁמְאַכְנִי⁸¹⁸ / אנחנו נעשה ונשמע.

אַכְנִי תּוֹרָה דִידֵי / אנחנו תורה שלו

בֶּד קַבְּלַכְנִי / נקבל,

אַכְנִי מִצְוַיֵי דִידֵי / אנחנו מצווֹת שלו

בֶּד מַקִימַכְנִי / נקיים,

אַכְנִי תוֹרָה דִידֵי / אנחנו תורה שלו

בֶּד מַקִימַכְנִי⁸¹⁹ / נקיים,

אַכְנִי אִבֵּי בְּתוֹרָה⁸²⁰ דִידֵי / אנחנו בו [ו]בתורה שלו

גֵמְהֵמְנַכְנִי / נאמין'.

יא    🔗

סַמוּן שְׁמוֹאוּן⁸²¹ / בואו שמעו

קִוִּתִּי⁸²² גַבַּרוּסִי / כוחי [ו]גבורתי,

מִנִּי מִרִּי / מנִּי שאמרתי

וְהָיָה הָעוֹלָם / והיה העולם.

כֵּימַן יְסֵילִי כְּוִשְׁלִי / כאשר באתי [ו]ירדתי

אַלֶת טוּרֶת סִינַי / על הר סיני,

לִהְיַוַא תּוֹרַה / לתת תורה

תַּא קוֹמִי יִשְׂרָאֵל / לעמי ישראל —

אְסְתּוּנֶתּ שִׁמֵּי מְרוֹפְרִפְלוּ⁸²³ / עמודי השמים רופפו,

אַרְאַה רְאִלַה / ארץ רעדה,

טוּרַנֵי מְזוֹרְזֵילוּ⁸²⁴ / הרים רעשו,

זוּרַנֶתּ עוֹלָם מְזוֹרְזֵילוּ⁸²⁵ / גבעות עולם רעשו,

דוּנְיֵא רְאֵלַא⁸²⁶ / העולם רעד.

שִׁמֵּי מוּגְ͘רֵילוּ מַאֵי⁸²⁷ / שמים הזילו מים.

קַאלֵי בִּרְקֵי / קולות, ברקים,

בֶזוֹטְכֶי⁸²⁸ נוּרַא / לפידים, אש

מוּכְזֵילוּ⁸²⁹ בֶּד עוֹלַם⁸³⁰ / נראו בעולם,

קַאלֶת נוּרַא⁸³¹ גוּרְגוּמֶי / קול אש, רעמים

מוּכְזֵילוּ בֶּד עוֹלַם⁸³² / נראו בעולם.

קַאלֶתּ שׁוֹפַר בֶּד אִידֶתּ מַלְאַךְ / קול שופר ביד מלאך

תְּקַעְוַא⁸³³ גְזֵלְוַא / אשר תקע, היה הולך

בְּכּוּל גַ͘אר כִּנַרֶת עוֹלַא⁸³⁴ / בכל ארבע כנפות⁸³⁵ העולם.

אַלְפַּא אַלְפֵּי / אלף אלפי

רוּבַאוַאסַא מַלְאַכֵי / רבבות מלאכים

קַם קַאמֵי בַּסְבַּסְרֵי⁸³⁶ / לפניו ואחריו.

יב    🔗

כּוֹשְׁלִי כּוּלּוּ⁸³⁷ / ירדו כל

יִשְׂרָאֵל לִקְבַּלַא / ישראל לקבל

פַּסְוַסֶתּ שְׁכִינַא ⁸³⁸ / פני השכינה.

כּוֹשְׁלוּ אִמֵּי⁸³⁹ / ירדו עמו

ס' רִיבֵּי מַלְאַכֵי / ס' ריבוא מלאכים.

בֶּאאִדֶתּ כּוּד כַא תְרֵי תַּאנְגֵּ͘י / ביד כל אחד שני כתרים,

תַּאנְגֶ͘תּ דִית⁸⁴⁰ בֵּיהְרַא סְקִילוּסַא / כתר של אור נהדר,

לִהְיַוַא תַּא קוֹמֵי⁸⁴¹ יִשְׂרָאֵל / לתת לעמו ישראל.

אִתְּוַא פַּסְוַסֶא / היו פניהם

דוֹהוֹן דַךְ סִהְרַא / כמו הירח,

דַךְ אֵין יוֹמַא⁸⁴² / כמו השמש.

יג    🔗

שַׁעַת מִרֵּי אנוכי ה' אלוהיך / בשעה שאמר ‘אנוכי ה’ אלהיך',

כּוּד וֵיוַא נַאסַךְ⁸⁴³ כַסְתַּא⁸⁴⁴ טְרִסְלֵי⁸⁴⁵ / כל מי שהיה חולה, חלוש, הבריא,

שַׁהַרַה⁸⁴⁶ אֵינֵי פְּתִּכְלֵי / עיוור את עיניו פתח.

מַנִּת⁸⁴⁷ וֵיוַא כַרְסַא לִישַׁנֵי פְּתִּכְלֵי / כל⁸⁴⁸ אילם לשונו פתח,

מַנִּת וֵיוַא כַּרַּא⁸⁴⁹ אַוַא שֶׁמֵילֵי⁸⁵⁰ / כל חירש הוא שמע.

יד    🔗

שַׁעַת מִרֵּי אנוכי ה' אלוהיך / בשעה שאמר ‘אנוכי ה’ אלהיך',

כּוּלַּא עוֹלַא⁸⁵¹ / כל העולם

אִשְׁתִּקְלוּ כַרְס פִּשְׁלוּ⁸⁵² / שתקו, נאלמו.

כּוֹכְּבֵּי תַּבַּאקֵי⁸⁵³ / כוכבים, אופנים,

גַלְגַלִּים כּוּלּוּ חְמִלּוּ⁸⁵⁴ / גלגלים — כולם עמדו.

שַׁרְכֶת⁸⁵⁵ שִׁמֵּי / גלגלי השמים —

כּוּלּוּ בְּטִלּוּ / כולם בטלו.

טו    🔗

תּוֹרֵי לַא בְּעֵילוּ⁸⁵⁶ / שוורים לא געו,

כּוּלּוּ טֵירִי שִׁמֵּי אַרְאַה / כל עוף השמים והארץ

לַא מְצוֹפְצִפְלוּ⁸⁵⁷ / לא צפצפו,

כּוּלּוּ קִנְיַאנֵי לַא סְרִכְלוּ⁸⁵⁸ / כל הבהמה לא צעקו,

כּוּלּוּ בֶּן-אָדָם אִשְׁתִּקְלוּ⁸⁵⁹ מִתְּלוּ⁸⁶⁰ / כל ‘בן-אדם’ שתקו, מתוּ.

בַּסְרֶתּ הַאדַךְ מוֹכֵּשְׁלֵי אִילַהַא / אחרי כן הוריד אלהים

כַא כוּנַב כּוּלּוּ כְיֵלוּ⁸⁶¹ / טל תחייה⁸⁶² וכולם חיו.

טז    🔗

מִרּוּ כּוּלּוּ בֶּד כַא פּוּמַא / אמרו כולם פה אחד:

שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד / ‘שמע ישראל’ וכו'

כִיֵּלוּ / [ו]חיו,

כְזֵילוּ תְּחִיַּת הַמֵּתִים בֶּד אֵינֵיהוֹן / ראו תחיית המתים בעיניהם,

כִיֵּלוּ / [ו]חיו,

מִרּוּ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד⁸⁶³ / אמרו: ‘ברוך שם’ וכו'

יז    🔗

כֵּימַן מִרֵּי אָנֹכִי / כאשר אמר ‘אנוכי’,

אַנַא אִיוֶן אִילַהוֹכוֹן / ‘אני הנני אלהיכם’,

שִׁמֵּי אַרְאַה מְזוֹרְזֵילוּ⁸⁶⁴ / שמים וארץ רעשו.

טוּרַנֵי רוּמַנֵי מְחוּרְדִפְלוּ⁸⁶⁵ / הרים גבוהים נהרסו.

מַאיֶּת בַּחַרֶי לְבַּסְרַא נְפִּקְלוּ⁸⁶⁶ / מי נהרות לאחור נסגו,

טֵירֵי וַחְשֵׁי כּוּלּוּ בְּהִתְּלוּ⁸⁶⁷ / עופות וחיות הבר כולם נבהלו,

מַלְאַכֵי שִׁמֵּי מִנֶּד מַצְבּוֹחֵי⁸⁶⁸ דוֹהוֹן / מלאכי השמים משבחיהם

שְׁתִקְלוּ⁸⁶⁹ / נדמו.

כּוּד שׁוֹאִי אֻמְּתְיַסַא שְׁתִקְלוּ / כל שבעים האומות שתקו,

מְזוֹרְזֵילוּ⁸⁷⁰ / רעדו.

יח    🔗

גֵימֶר יַא יִשְׂרָאֵל / אמר: 'הוי ישראל,

אַנַא אֵיוַן אִילַהַא / אני הנני אלהים,

בֶּד שׁוּלְטַנוּסִי⁸⁷¹ / בשלטוני.

לֵתְלִי ג͘וֹ כוֹרַא / אין לי כל חבר,

אִבִּתְ וַחִידוּסִי⁸⁷² / באחדותי.

לֵיתֶן ג͘וֹ אִילַהַא / אין כל אלוה

כֵינַא גִּ͘יד⁸⁷³ מִנִּי⁸⁷⁴ / אחר זולתי.

אַנַא אִיוֶן אִילַהַא / אני הנני אלהים

כִּינַנַא⁸⁷⁵ / קנא,

אַנַא בְּשַׁרְעֵנַא⁸⁷⁶ / אני אשפוט

כּוּלֶּי נַפְסַא גַאנַא⁸⁷⁷ / כל נפש ונשמה.

אַנַא מַכְלְצֵנֵיכוֹן / אני אצילכם

מִנֶּת נוּרֶתּ גֵיהֶנָא⁸⁷⁸ / מאש גיהנום'.

יט    🔗

שַׁעַת מִרֵּי⁸⁷⁹ / בשעה שאמר:

יַא יִשְׂרַאֵל לַא קַטְלֵיתּוּן / 'הוי ישראל, לא תרצחו

יַא יִשְׂרַאֵל לַא זָנֵיתּוּן / הוי ישראל, לא תזנו,

יַא יִשְׂרַאֵל לַא גַנְבֵיתּוּן / הוי ישראל, לא תגנבו,

סַהַדוּסֶד דוּגְלַא לַא מַסְהְדֵיתּוּן / עדות שקר לא תעידו,

אַלֶתּ מַאל כוֹרוֹךְ / את הון חברך,

בַּכְתֵּי לַא עַשְׁקֵיתּוּן⁸⁸⁰ / אשתו לא תחמדו,

יוֹמֶתּ שׁוֹאַה שַׁבְּסַא / יום השביעי שבת

תַּמַם⁸⁸¹ דוֹקֵיתוּן⁸⁸² / בשלמות תשמרו.

כ    🔗

אַכְתּוּן אֻמִּתֶתּ אִילַהַא וֵיתּוּן⁸⁸³ / אתם עם אלהים הנכם,

אַכְתּוּן כִּסְלִי גוֹ גַן עֵדֶן יַתְּבֵיתּוּן⁸⁸⁴ / אתם אצלי בגן עדן תשבו,

אַכְתּוּן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַמְלִיכֵּיתּוּן⁸⁸⁵ / אתם את ארץ-ישראל תנחלו.

ג͘וּ גַ͘ר גוּ אִיזַא⁸⁸⁶ גַ͘פַּא⁸⁸⁷ לַא מַכְזֵיתּוּן⁸⁸⁸ / לעולם כל פגע ועמל לא תראו.

אַכְתּוּן מֻחִבֵּי דִידִי וֵיתּוּן⁸⁸⁹ / אתם אהובַי הנכם.

אַנַא גֵבֵּן דַךְ אֻמּוֹת הָעוֹלָם / רצוני שכאומות העולם

לַא הַוֵיתּוּן⁸⁹⁰ / לא תהיו,

הַר אַנַא אֵיוֶן אִילַהַא דוֹכוֹן⁸⁹¹ / אך אני הנני אלהיכם'.

כא    🔗

כֵּימַן⁸⁹² מִרֵּי הַקָבָּ“ה / כאשר אמר הקב”ה:

ג͘וּ מַעְבּוּדֵי⁸⁹³ לַא גַדְמֵיתּוּן⁸⁹⁴ / 'כל אלילים לא תעבדו,

אַלֶתּ עֶשֶׂר דִבְּרוֹת לַא יַאְלֵיתּוּן⁸⁹⁵ / על עשרת הדיברות לא תעברו,

ג͘וּ כַטַאֵי אֻרְוַא⁸⁹⁶ לַא אוֹדֵיתּוּן / כל חטאים חמורים⁸⁹⁷ לא תעשו.

מִנֶּית אִילַהוֹכוֹן זַאדֵיתּוּן⁸⁹⁸ / מאלהיכם תיראו,

דַא כַאטֶר⁸⁹⁹ עוֹלָם הַבָּא מַמְלִיכֵּיתּוּן⁹⁰⁰ / למען עולם הבא תנחלו'.

כב    🔗

מִרֵּי אַנַא אִיוֶן אִילַהֵיכוֹן⁹⁰¹ / אמר: 'אני הנני אלהיכם,

אִילַהַא חַקַּא⁹⁰² / אלהים אמת,

בֶּד וַחִידוּסִי⁹⁰³ / באחדותי,

יַכַּאנַא⁹⁰⁴ אִיוֶן / באין דומה לו אני

אִבֶּד שׁוּלְטַנוּסִי / במלכותי.

לַתְּלִי כוֹרַא לַתְּלִי שַׁרִיכַּא⁹⁰⁵ / אין לי חבר, אין לי שותף

בֶּד חַכַּמוּסִי⁹⁰⁶ / בשלטוני.

אַנַא חַכּוֹמַא אִיוֵינַא / אני מושל הנני

אִבֶּד רַבַּוַסִי⁹⁰⁷ / על גדולים.

אַנַא כַלְסַאנַא⁹⁰⁸ אִיוֵינַא / אני מוחלט הנני

אִבֵּד תַּמַמוּסִי⁹⁰⁹ / בשלמותי'.

כג    🔗

מִרֵּי / אמר:

יַא יִשְׂרַאֵל לַא הַוֵא לֵיכוֹן⁹¹⁰ / 'הוי ישראל, לא יהיה לכם

אִילַהַא כֵינַא גּ͘יד מִנִּי⁹¹¹ / אלהים אחר מבלעדי.

לַא אַמְרֵיתּוּן אִתְּלִי שַׁרִיכַּא מִנִּי⁹¹² / אל תאמרו: שותף יש לי עמי.

לַא גַדְמֵיתּוּן מַעְבּוּד גּ͘’יד מִנִּי / אל תעבדו אלהים זולתי.

אַנַא אִיוֵן אִילַהַא אֻרְוַא רוּמַנַא / אני הנני אלהים הגדול, הרם

רַחְמַנַא⁹¹³ / [ו] הרחמן'.

כד    🔗

מִרֵּי / אמר:

יַא יִשְׂרַאֵל אַכְתּוּן / 'הוי ישראל, אתם

לַא זָנֵיתּוּן / לא תנאפו.

אַלֶת בַּכְתֶּת כוֹרֵיכוּן / את אשת חבריכם

לַא עַשְׁקֵיתּוּן / לא תחמדו.

מַאל כוֹרֵיכוּן / את הון חבריכם

לַא גַנְבֵיתּוּן⁹¹⁴ / לא תגנבו.

נַגִ͘הוּ⁹¹⁵ לְבֵּיסֶת כוֹרַךְ⁹¹⁶ / פתאום לבית חברך

לַא אַזֵיתּוּן / לא תבואו⁹¹⁷.

גִ͘נְדַרְכּוּסַא⁹¹⁸ בַּלִיֵּא⁹¹⁹ / רכילות, בלבולים

לַא אוֹדֵיתּוּן / לא תעשו.

אַלֶת מִלְּתִיַסַא כֵינֵא / לעמים אחרים

לַא מַשְׁבֵּיתּוּן⁹²⁰ / אל תידַמּו.

כּוּד יוֹם כּוּד יוֹם⁹²¹ / כל יום כל יום

מִנִּי זַדֵיתּוּן / ממני תיראו.

כה    🔗

תַּגַנֵיכוֹן גַנְעֵדֶן⁹²² / לעצמכם גן-עדן

זוֹנֵיתּוּן⁹²³ / תרכשו.

אִנְתִּקַם⁹²⁴ מִנֶּת כוֹרֵיכוּן / נקם מחבריכם

לַא שַׁקְלֵיתּוּן⁹²⁵ / לא תיקחו.

מַאל כוֹרֵיכוֹן אַלֶת זַלוֹמַא⁹²⁶ / את הון חבריכם לעוֹשֵׁק

לַא מַסְפֵּיתּוּן⁹²⁷ / לא תמסרו.

אַכְתּוּן הַר אִלִי כַא גַא⁹²⁸ כֵינַא / אתם לגמרי לי פעם אחרת

בְּסַנְקֵיתּוּן⁹²⁹ / תצטרכו.

רַאבַּא עִזַּתַּא⁹³⁰ אִכְּרְמוּסַא⁹³¹ מִנִּי / הרבה יקר וכבוד ממני

בְּקַבְּלֵיתוּן / תקבלו.

כו    🔗

אַנַא בּוֹדֵינַא כַא סַעוּדַא⁹³² / אני אעשה סעודה,

אַכְתּוּן מִנִּי בְּיַתְּבֵיתּוּן / [בה] אתם עמי תשבו.

נַא גֵבֵּינַא כּוּלֵיכוֹן צַדִּיקִים / אני חפץ שכולכם צדיקים

הַוֵיתּוּן / תהיו,

אַכְתּוּן כֵיר⁹³³ וַעַזִיזוּסַא⁹³⁴ וֻנְעְמַתַּא⁹³⁵ / אתם טוב וחיבה וחסד

מִנִּי בְּכַזֵיתּוּן / ממני תראו.

הַר אַנַא אִיוֵינַא / אך אני הנני

אִילַהוֹכוֹן מְכַלְצַנֵיכוֹן / אלהיכם מצילכם,

בֶּד מַקִימֵנַא / אקים

כַבְּרִי מִנּוֹכוֹן⁹³⁶ / דברי אתכם'.

אכי"ר⁹³⁷

 

ז. תַּפְסִיר מְעוֹנָה⁹³⁸ (מוֹת משֶׁה)    🔗

לרבי עובדיה

אתחיל לכתוב תפסיר מעונא:

א    🔗

דִיקוּ יִסוֹק משֶׁה לְשֵׁם שַׁבוֹ⁹³⁹ / 'קום עלה משה לשם שבו,

בְּדַשְׁתֶּד מוֹאַב⁹⁴⁰ לְטוּרֶת נַבוֹ / בשדה מואב להר נבו'.

יוֹמֶתּ תִּמַל⁹⁴¹ שְׁכִינַה לְרֵאשֶׁת משֶׁה / יום אתמול שכינה לראש משה

שְׁרֵילַא⁹⁴² / שרתה,

יוֹמֶת קַדוֹמֵי רַסְתַּא⁹⁴³ גַ͘אפַּא⁹⁴⁴ / ולמחר ימין ושמאל

בֶּד כַזֵילַא⁹⁴⁵ / יראנה.

כַא גַד⁹⁴⁶ בֶּן אָדָם גַן עֵדֶן / מעולם עין בן-אדם גן-עדן

לַג כַזֵילַא⁹⁴⁷ / כך לא ראתה

דַאֶר לְאִפְּרֵי נִשַׁאמֵי מִנֵּי / ישוב לעפרו, נשמתו ממנו

בְּשַׁקְלֵילַא⁹⁴⁸ / ייקחנה.

ב    🔗

מַא כְוַשִּׁי⁹⁴⁹ אַנַא בֶּד כַזֵינַא / 'מה טובה אני אראה?

דַךְ⁹⁵⁰ קַדְכֶד⁹⁵¹ גַ͘חַר⁹⁵² / איכה כוס התרעלה

בֶּד מוֹסַא בֶּד טַמְאֵינַא⁹⁵³ / במוות אשתה?

אַנַא קַצוּדֶת אִילַהַא / אני שליח אלהים

וֵינַא / הייתי,

אַנַא כַּסַוֶת סֵפֶר תּוֹרַה דְאִילַהַא / אני סופר תורת אלהים

וֵינַא⁹⁵⁴ / הייתי,

דַךְ בֶּד נוּרַא וְלַהִיבֶּד / איכה באש ולהבת

גֵיהִנָּם בֶּד יַקְדֵינַא⁹⁵⁵ / גיהנום אשרף?'

ג    🔗

בְּכֵילוּ מַלְאַכֵי מִנֶּת מַסְכַּנֵי⁹⁵⁶ / בכו מלאכים במעונות⁹⁵⁷,

כּוּד מַלְאַךְ מִנֶּת דוּכֶּת גַאנֵי / כל מלאך ממקומו הוא:

דַךְ נַאפֶּל משֶׁה חֵיף⁹⁵⁸ מְכַבִּינֵי⁹⁵⁹ / 'איכה ייפול משה, חבל וצער (הוא),

דַךְ נַאפֶּל גוֹ גַ͘אלֵי⁹⁶⁰ גוּמַאנֵי⁹⁶¹ / איכה ייפול בתוך בורות עמוקים'.

ד    🔗

לַא צַדְלוֹךְ לַא צַדְלוֹךְ⁹⁶² / 'אל תירא, אל תירא,

אַנַא נִשַׁאמוֹךְ / אני את נשמתך

לַג מַרְאֵלֵינַא⁹⁶³ / לא אפחיד,

אַנַא תַּא מַלְאַךְ / אני למלאך

פְּלוֹנִי⁹⁶⁴ בֶּד אַמְרֵינַא⁹⁶⁵ / פלוני אצווה.

נִשַׁאמוֹךְ בֵּד קַסְרֶית⁹⁶⁶ / את נשמתך בצרור

כַאיֵי בֶּד קַצְרֵינַא⁹⁶⁷ / החיים אצרור,

אַנַא אַהֶת⁹⁶⁸ / אני אותך

לַג גְשׁוֹקֵינַא / לא אעזוב'.

ה    🔗

יַא מַלְאַךְ גִבַּרַא / 'הוי מלאך עריץ,

אַלֶת משֶׁה לַא קַרְוֵיתֶּין / אל משה אל תקרב,

גַד שְׁכִינַא דִידִי לְרֵאשֵׁי / כי שכינה שלי לראשו

גְכַזֵיתֶּין / תראה,

אַהֶתּ אַלֶת משֶׁה נַבִיא דִידִי / אתה אל משה נביאי

לַא קַרְוֵתֶּן⁹⁶⁹ / אל תקרב'.

ו    🔗

גַ͘רְכֶת⁹⁷⁰ וּפִלַאכֶּתּ⁹⁷¹ שִׁמֶּי / גלגלי השמים ומזלותיהם,

כּוּלּוּ גַ͘אן⁹⁷² דוֹקְלוּ / כולם חרדו⁹⁷³,

כִּימַן כְזֵילוּ מַלְאַךְ הַמַּוֶת / כאשר ראו את מלאך המוות

וְגַ͘סִיסַא⁹⁷⁴ דִידֵי כּוֹשְׁלוּ / ואורביו ירדו.

כּוּלּוּ מַלַאכֶת שִׁמֶּי מְדוֹעֵלוּ⁹⁷⁵ / כל מלאכי השמים התפללו.

כּוּלּוּ בֶּד כַא פּוּמַא / כולם בפה אחד

עִזִּתֶּתּ אִילַהַא מְפוֹצִנּוּ / יקר אֵל היללו.

סֵיפֶּת מַלְאַךְ פְּלוֹנִי / חרב מלאך פלוני

רֵאשֶׁת משֶׁה מְבוֹטִלּוּ⁹⁷⁶ / מראש משה ביטלו.

כּוּלּוּ קַאמֶתּ אִילַהַא מְצוֹלֵילוּ / כולם לפני אלהים התפללו,

קוּדְרִיתֶּתּ⁹⁷⁷ אִילַהַא מְפוֹצִנוּ⁹⁷⁸ / עוז-יכלת אלהים היללו.

ז    🔗

מְעוֹדִדְלוּ⁹⁷⁹ תַּא משֶׁה אִלָיֵא וּכְתַּיֵא⁹⁸⁰ / ספדו למשה עליונים ותחתונים,

מַלַאכֵי רוּמַנוֹ מְקוּדְשֵׁי אֵלְיֵא⁹⁸¹ / מלאכי מרום קדושי עליון:

משֶׁה רַבֵּינוּ אִילֵי נָבִיא אֻרְוַא דִיתּ הוּדַיֵא⁹⁸² / 'משה רבנו (הוא) הנביא הגדול של היהודים,

לַא פַרְחִי⁹⁸³ וִמְכֵּיפֵי⁹⁸⁴ נוּכְרַאיֵי⁹⁸⁵ / בל ישמחו ויעלזו הגויים'.

ח    🔗

אִילַהַא אֻרְוַא רוּמַנַא כּוֹשְׁוַאלֵי / אלהים הגדול [ו]הרם ירד,

רוּבֵי רבאבות⁹⁸⁶ מַלְאַכֵי מוֹכִּשְׁוַאלֵי⁹⁸⁷ / ריבוא רבבות מלאכים הוריד.

אַוַא כִּפְלֵי אַלֶת נִשַׁאמֶת משֶׁה⁹⁸⁸ / על נשמת משה שָׁחָה

בֶּית נוּשִׁקְתֶּתּ פּוּמֵי וּשְׁקִילַאלֵי⁹⁸⁹ / בנשיקת פיו, ולְקָחָהּ⁹⁹⁰.

 

ח. נְתִינַת שַׁבָּת    🔗

לרבי שמעון אבידני

א    🔗

אַנַא הוּלִּי טַלֵיכוֹן⁹⁹¹ / אני נתתי לכם

אִשְׁתַּא יוֹמַסַא תַּא פִּלְכַנֵיכוֹן / שישה ימים לעבודתכם.

יוֹמֶתּ שׁוֹאַה בַּטְלֵיתּוֹן / ביום השביעי תשבתו,

נֵיכוֹתוֹן⁹⁹² בִּיוֹמֶת שִׁבְּתַא⁹⁹³ / תנוחו ביום השבת.

ב    🔗

יַא אִילַהַא נַטְרֶתֵינִי⁹⁹⁴ / הוי אלהים, שמרנו⁹⁹⁵

גוֹ⁹⁹⁶ שׁוֹאִי אֻמֶּתְּיַסַא מַפְּקִתֵּינִי⁹⁹⁷ / מתוך שבעים אומות הוציאנו,

נַבְּלִיתֵינִי יְרוּשָׁלַיִם אִרְאֵינִי⁹⁹⁸ / לירושלים ארצנו תובילנו,

בַּנִתֵּי בֵּית מִקְדָשׁ דֵינִי / את בית מקדשנו תבננו

בַּהַיַיא בֶּד זַמַאנֵינִי⁹⁹⁹ / במהרה בימינו.

ג    🔗

שִׁבְּסַא מִכּוּלּוּ יוֹמַסַא / שבת מכל הימים

אִילַא גוֹבֵיתַא¹⁰⁰⁰ / [הן] היא נבחרה.

בַּשְׁטוֹ¹⁰⁰¹ אִילַא / טובה היא,

מִן גַ͘וֹהַר¹⁰⁰² צִפִיתַּא¹⁰⁰³ / צרופה מאבן-יקרה.

כִּסְלִי אִיִלַא¹⁰⁰⁴ / אצלי היא

קַוִי¹⁰⁰⁵ עִזִזְתַּא¹⁰⁰⁶ / מאוד מאוד יקרה.

טוֹלֵי נַאיַךְ¹⁰⁰⁷ בִּד¹⁰⁰⁸ שִׁבְּתַא¹⁰⁰⁹ / אשרי לַנָּח ביום שבת.

ד    🔗

אַרְאַה שִׁמֵּי / ארץ ושמים

כִלִיקִילִי / בראתי,

טוּרַנֵי טַפַּיֵיא¹⁰¹⁰ / הרים וגבעות

מִדֹפְתִּילִי¹⁰¹¹ / כוננתי,

סִינוֹרֵי לִדִנְיֵא¹⁰¹² / גבולות לעולם

דְרֵילִי¹⁰¹³ / שמתי.

טַבַּקֵת¹⁰¹⁴ שִׁמֵּי / גלגלי שמים

דוֹפְתִּילִי / כוננתי.

אֵינְיוֹמַא¹⁰¹⁵ סִיהְרַא לִדִנְיֵא / שמש וירח לעולם

דְרֵילִי / שמתי.

ה    🔗

אַנַא שִׁבְּסַא / אני שבת

גִדוֹקֵנַא¹⁰¹⁶ / אשמור,

אַנַא שִׁבְּסַא / אני שבת

גִנַטְרַנַא¹⁰¹⁷ / אטור.

תַּא משֶׁה אַנַא / למשה אני

קִים יִבַנַא¹⁰¹⁸ / ברית נתתי.

תַּא יִשְׂרָאֵל / לישראל [אותו]

מוֹשִׁדְרַאלִי¹⁰¹⁹ / שלחתי.

ו    🔗

אַכְתּוֹן שִׁבְּתַא בַּתַּמַאמַא / אתם שבת בשלמות

נַטְרֵיתּוֹן¹⁰²⁰ / תשמרו.

אַכְתּוֹן בֶּד יוֹמֵתּ שִׁבַּת¹⁰²¹ / אתם ביום שבת

נִיכֵיתּוֹן / תנוחו.

מַא אַכְתּוֹן מַצְרְפֵיתּוֹן / כל אשר תוציאו,

אַכְתּוֹן מִנִּי שַׁקְלֵיתּוֹן¹⁰²² / (אתם) ממני תיקחו.

כּוּלּוּ יִשְׁרַאֵל גַן עֵדֶן / כל ישראל גן-עדן

מַמַלְכֵּיתּוּן¹⁰²³ / תנחלו.

ז    🔗

יוֹמֵד כוֹשֵׁיבַּא¹⁰²⁴ אַרְאַה¹⁰²⁵ שִׁמֵּי / ביום ראשון ארץ ושמים

כִלִיקִילִי¹⁰²⁶ / בראתי.

יוֹמֵד תִּרוֹשֵׁבּ סִנוֹרֵי לִדִנְיֵא / ביום שני גבולות לעולם

דִרִילִי¹⁰²⁷ / שמתי.

יוֹמֵד טַלַהוֹשֵׁבּ גַן עֵדֵן גִהִנַם / ביום שלישי גן-עדן וגיהנום

כִלִיקִלִי¹⁰²⁸ / בראתי.

יוֹמֵד אִרְבּוֹשֵׁב אֵין יוֹמַא סִהַרַא מַזַלוֹת / ביום רביעי שמש, ירח ומזלות

כִלֵיקִילִי¹⁰²⁹ / בראתי.

יוֹמֵד כַמוֹשֵׁבּ יַמַא יוֹשַׁא / ביום חמישי הים והיבשה

פְרִיקִילִי¹⁰³⁰ / הבדלתי.

יוֹמֵד אַרוֹתַא¹⁰³¹ בֵן אָדָם / יום ערב שבת בן-אדם

כַלִקִילִי¹⁰³² / בראתי.

שִׁדִים¹⁰³³ כִלִיקִילִי / שֵׁדים בראתי.

לַא מַדוֹלִי תִמִיַלִי¹⁰³⁴ / לא הספקתי, (לא) גמרתי,

בִטַלִי נִכְלִי / שבתתי ונחתי

בֵּד יוֹמַד שַׁבַתַא¹⁰³⁵ / ביום שבת.

ח    🔗

גִנִכִיוַא בֵּד יוֹמַד שַׁבַת / ינוחו ביום השבת

מַלְאַכֵי אִלַיֵא / מלאכי עליון,

אַמַּד מִדְרַשֵׁי אִלַיֵא¹⁰³⁶ / בישיבה של מעלה.

אַנַא מְשׁוֹדְרַאלִי תַּא קוֹם יִשְׂרַאֵל / אני ציוויתי¹⁰³⁷ לעם ישראל:

דַא אַבַּא¹⁰³⁸ נִיכִי כּוּלּוּ הוֹדַיֵא¹⁰³⁹ / בה ינוחו כל היהודים.

ט    🔗

יַא אִילַהַתּ בַּאבַּוֹאַסַא¹⁰⁴⁰ / הוי אלהי האבות,

אוֹדַתּ טַלֵינִי עַגַ͘בּ͘וַסַא / תעשה לנו נפלאות.

מִכְיתוֹ¹⁰⁴¹ טַלֵינִי מִיסַאנֵתּ קוֹרַסַא¹⁰⁴² / תחיה לנו מתי הקברות,

גִ͘מְעֵי¹⁰⁴³ לַכְדַאתּ¹⁰⁴⁴ כּוֹלּוֹ אַכַוַסַא / תאסוף יחד כל האחים,

בַּנְתֵּי טַלֵינִי בֵּית מִקְדַּשׁ כַאסַא¹⁰⁴⁵ / בית-מקדש חדש לנו תקים¹⁰⁴⁶.

י    🔗

יוֹמֵד שַׁבַּת יוֹמֵד נִיכוֹסַא / יום שבת יום מנוחה,

אִילֵי יוֹמֵד שׁוּלְטַנוּסַא¹⁰⁴⁷ / הוא יום מלוכה.

כּוֹד נִטַרַא בְּכַאזֵי בַּסִימוֹסַא¹⁰⁴⁸ / כל שומרה יראה ברכה¹⁰⁴⁹,

ג͘וֹכַר לַגְ כַאזֵי אִיקוֹסַא¹⁰⁵⁰ / לעולם¹⁰⁵¹ לא יראה מצוקה.

יא    🔗

הַר אַהַת¹⁰⁵² אִיוֶת אִילַהֵינִי¹⁰⁵³ / אך אתה הנך אלהינו,

תּוֹרַה שַׁבַּת הִיוַלוֹךְ טַאלֵינִי¹⁰⁵⁴ / תורה [ו]שבת נתת לנו.

הַיַא בַּנִתֵּי בֵּית מִקְדַשׁ דֵינִי¹⁰⁵⁵ / במהרה תבנהו, את בית מקדשנו,

יְרוּשָׁלַיִם מַרְפַּתַּא בְּאִידֵינִי¹⁰⁵⁶ / ירושלים תיתננה¹⁰⁵⁷ בידנו.

יב    🔗

הקדוש ברוך הוא גֵימֵר / הקדוש ברוך הוא אמר:

מַא¹⁰⁵⁸ מִתִּי¹⁰⁵⁹ אַנַא בּוֹדֵינַא¹⁰⁶⁰ / 'את שאמרתי אעשה.

אַנַא יְרוּשָׁלַיִם טַלֵיכוֹן / (אני) את ירושלים לכם

מַאְמְרֵינַא¹⁰⁶¹ / אבנה,

אַנַא מִשִׁיחַ¹⁰⁶² טַלֵיכוֹן / (אני) את משיח לכם

בַּד מְקִימֵנַא¹⁰⁶³ / אקים.

כּוֹלּוֹ יִשְׂרַאֵל מְגַ͘מְעֵינַא / כל ישראל אאסוף.

נַא כּוֹרְסִי דִידִי גַאוַךְ / (אני) את כיסאי בתוכך

תְוֵינַא¹⁰⁶⁴ / אשים¹⁰⁶⁵.

גוֹ יְרוּשָׁלַיִם אַנַא בַּסַכְּנֵינַא¹⁰⁶⁶ / בתוך ירושלים (אני) אשכון'.

יג    🔗

יִשְׂרַאֵל גֵמְרִי / ישראל אומרים:

אַכְנִי קוֹמוֹךְ אִיוַכְנִי / 'אנחנו עמך הננו,

אִרְבֵּית קִיַצוֹךְ¹⁰⁶⁷ וַכְנִי¹⁰⁶⁸ / צאן גזוזיך הננו,

אַכְנִי אַהַת¹⁰⁶⁹ / אנחנו אותך

לַא גְשׁוֹקַכְנִי / לא נעזובה,

אַכְנִי אַהַת / אנחנו אותך

בְּכַדְמַכְנִי / נעבודה'.

יד    🔗

אַכְנִי בִּבַּכְנִי¹⁰⁷⁰ יְרוּשָׁלַיִם אַרְאֵינִי¹⁰⁷¹ / 'אנחנו נדרוש את ירושלים ארצנו,

בַּנִּתֵּי בֵּית מִקְדָשׁ דֵינִי¹⁰⁷² / תבנה(ו) את בית-מקדשנו,

מַכְיִתוֹ כּוֹלּוֹ מִיסַנֵינִי¹⁰⁷³ / תחיה את כל מתינו.

אַהֶת בְגַאנוֹך חַכְּמֶת אִלֵּינִי¹⁰⁷⁴ / אתה לבדך תמלוך עלינו.

הַר אַהֶת אִיוֶת אִילַהֵינִי¹⁰⁷⁵ / אך אתה הנך אלהינו'.

 

ט. סִיסְרָא וְיָעֵל    🔗

קדום

אתחיל לכתוב תפסיר סיסרא:

א    🔗

סִיסְרָא יְסֵילֵי / סיסרא בא,

אִגַ͘א אִמַהֵי רַכַּבֶתּ פְרִזְלַא / תשע מאות רכב ברזל

מוֹסֵילֵי¹⁰⁷⁶ / [עמו] הביא.

אַוַא אִמֶּת יִשְׂרַאֵל / (הוא) עם ישראל

נְצֵילֵי¹⁰⁷⁷ / נלחם.

אַוַא כִּסֶל יַעֵל / (הוא) אצל יעל

יְסֵילֵי¹⁰⁷⁸ / בא,

אְרִקְלֵי גַאנֵי / רץ

מְטוֹשֵׁילֵי¹⁰⁷⁹ / והסתתר¹⁰⁸⁰,

גַאנֵי מִנֶּת סוּסֵא / מן הסוס

מוּנְדֵילֵי¹⁰⁸¹ / התנפל¹⁰⁸².

ב    🔗

קִמְלַא יַעֵל¹⁰⁸³ / קמה יעל

מְטוֹשֵׁילַא / [ו]הסתירת[הו],

כַא קוּרְטַנַא¹⁰⁸⁴ אִלֵי / (כר) אוכף

דְרֵילַא¹⁰⁸⁵ / כיסתהו¹⁰⁸⁶,

כַלְוַא שׁוּנֶתּ מַאיֵי אִלֵי / חלב במקום מים אותו

מוּשְׁתֵּילַא¹⁰⁸⁷ / השׁקתהו.

סַכְסֶתּ¹⁰⁸⁸ זַקַרֵי¹⁰⁸⁹ גוֹ נַאסֵי / יתד אורגים באוזנו

דְרֵילַא¹⁰⁹⁰ / תקעה¹⁰⁹¹,

קַרְקִפְסֵי¹⁰⁹² אִלֵי / גולגולתו לו

פְּקֵילַא¹⁰⁹³ / בקעה.

אַוַא¹⁰⁹⁴ סִיסְרַא / (היא) את סיסרא

קְטִלַּא¹⁰⁹⁵ / הרגה.

ג    🔗

סִיסְרָא גוֹ נַחַל קִישׁוֹן יְסֵילֵי¹⁰⁹⁶ / סיסרא בתוך נחל קישון בא.

רַכַּבֵי דִידֵי כּוּלּוּ גְרִקְלוּ¹⁰⁹⁷ / פרשיו כולם טבעו,

כַא מִנּוֹהוֹן לֹא פְּשׁוּלוּ¹⁰⁹⁸ / אחד מהם לא נותר,

כּוּלּוּ גוֹ נַחַל קִישׁוֹן כְרִקְלוּ¹⁰⁹⁹ / כולם בתוך נחל קישון טבעו.

ד    🔗

כּוֹכַּבֵּי מִנֶּת שִׁמֵּי רוֹמַנַא נְצֵילוּ¹¹⁰⁰ / כוכבים משמי מרום נלחמו.

סִיסְרָא עַסְכַּר דִידֵי כְרִקְלוּ¹¹⁰¹ / את סיסרא ואת צבאו הטביעו.

גוֹ אַלְפַּא תְּהוֹמֵי / בתוך אלף תהומות

כּוֹשְׁלוּ¹¹⁰² / ירדו.

טוּרַנֵֵי כּוּלּוּ רְקִדְלוּ רִאְלוּ¹¹⁰³ / ההרים כולם רעשו, רקדו.

ה    🔗

דְבוֹרַה גֵמְרַא / דבורה אמרה:

אַנַא שִׁירַה בּוֹדֵינַא / 'אנכי אשירה,

אַנַא שִׁירַה בּוֹדֵינַא / אנכי אשירה¹¹⁰⁴,

קַאמֶתּ אִילַהַא מְצַלְיַנָא¹¹⁰⁵ / לפני אלהים אתפלל.

דוּשְׁמַנִי תְּבִירֵי כְּכַזְיַנַא¹¹⁰⁶ / אויבי שבור אראה.

אִדְיוֹ אַנַא שִׁירַה בּוֹדֵינַא¹¹⁰⁷ / היום אנוכי אשירה'.

ו    🔗

גוֹ נַחַל גְרָפָם¹¹⁰⁸ דְרֵילֵי / בתוך נחל גרפם שָׂמָם.

הַרְהַמוּסֶת¹¹⁰⁹ עַסְכַּרַסַא יְסֵילֵי / נהמת צבא בא,

גוֹ נַחַל קִישׁוֹן גְרִקְלֵי / בתוך נחל קישון טבע,

גוֹ תַהוֹמֵי כּוֹשְׁלֵי¹¹¹⁰ / בתוך תהומות ירד.

ז    🔗

תַּלַאנֵי¹¹¹¹ דוֹהוֹן כּוּלּוּ שְׁקִלּוּ¹¹¹² / את שללם כולו לקחו,

כּוּלּוּ עַסְכַּר דוֹהוֹן מוּמְחֵלוּ¹¹¹³ / את כל צבאם מחו.

טוּרַנֶי רוּמַנֶי / הרים רמים

כֵּיפֶּי מֻנְדֵילוּ¹¹¹⁴ / אבנים השליכו.

כּוּכְבֵי מִנֶּת שִׁמֵּי / כוכבים מן השמים

נוּרַא מוֹכִּשְׁלוּ¹¹¹⁵ / אש הורידו.

בַחַרֶי מוֹגֶ͘י אֻרְוֶי דְרֵילוּ¹¹¹⁶ / יַמִים גלים גדולים נשאו¹¹¹⁷.

כּוּלּוּ עַסְכַּר סִיסְרַא מוֹתִּמוּלוּ¹¹¹⁸ / את כל צבא סיסרא כילו.

ח    🔗

יִמֶּתּ סִיסְרַא / אם סיסרא

יְתוּלַא בְּכֵילַא¹¹¹⁹ / ישבה [ו]בכתה.

סַעַת גַ͘וַאבֶּת¹¹²⁰ / בשעה ששמועת

קִטֶל בִּרוֹנַא שְׁמֵילַא / הרג בנה שמעה,

גַאנַא אִבֶּת / את עצמה

גַארֵי מוּנְדֵילַא / מן הגג השליכה,

אַוַא¹¹²¹ גַאנַא מִנֶּת / את עצמה

כַּרְבַּא קְטִלַא¹¹²² / מצער המיתה.

ט    🔗

רַכַּבֶת הַדוּדֵי¹¹²³ יְסֵילוּ / רכבי הרכש באו,

רַכַּבֶת פְרִזְלַא מְכֵילוּ / [ו]את רכבי הברזל הכו.

אַנִי לִבְרַא בַּסְרַא¹¹²⁴ נִפִּלּוּ / הם לאחור נפלו,

לַא אִמְצוּל¹¹²⁵ אְרִקְלוּ / לברוח לא יכלו.

כּוּלּוּ מִתְּלוּ¹¹²⁶ / כולם מתו.

רֵאשֶׁתּ סִיסְרַא קְטֵילוּ¹¹²⁷ / את ראש סיסרא כרתו.

יִשְׂרַאֵל רַאבַּא פְרִחְלוּ¹¹²⁸ / ישראל מאוד שמחו,

סַעַת אַנִי כַּלַשׁ / בשעה שנִבלת

דֶית סִיסְרַא כְזֵילוּ¹¹²⁹ / סיסרא ראו.

כּוּלּוּ מִלִּתְּיַסַא רַאבַּא זְדֵילוּ¹¹³⁰ / כל האומות מאוד יראו.

י    🔗

גֵמְרִי אִלַהוֹהוֹן גַבַּרַא אִילֵי / אמרו: 'אלהיהם גיבור הוא;

לֵיהוֹן כּוּכְבֵי מוּנְצֵילֵי¹¹³¹ / להם כוכבים [שלח] להילחם.

מִירוּן¹¹³² לַהַנַת¹¹³³ דוֹהוֹן יְסֵילֵי¹¹³⁴ / מֵרוֹז (?) לעזרתם בא.

אִילַהַא מִן שִׁמִּי מְסוּעִרֵי אִלֵי¹¹³⁵ / אלהים מן השמים קילל אותו'.

יא    🔗

אִילַהַא גֵימֶר / אלהים אמר:

אַנַא אִילַהַא דוֹהוֹן וֵינַא / 'אני הנני אלהיהם,

אַנַא מִנֶּת שִׁמֵּי רוּמַנַא / אני משמי מרום

בֶּד נַצֵינַא¹¹³⁶ / אלחם.

אַנַא גְאְיֵי גִבַּרֵי גְתוֹרֵינַא¹¹³⁷ / אני אשבור גאים וגיבורים,

גוֹ בַּחַרַי גְכַרְקֵינַא¹¹³⁸ / בתוך ימים אטבע.

אַנַא חַדֶר¹¹³⁹ וֵינַא / אני כאן הנני,

אַנַא סִיסְרַא רַכַּבֵּי דִידֵי / אני את סיסרא ורכבּוֹ

קַמְתוֹרֵינַא¹¹⁴⁰ / שובר'.

יב    🔗

סַעַת סִיסְרַא רַכַּבֵּי דִידֵי / עת שסיסרא ורכבו

תְּבִירִילוּ¹¹⁴¹ / נשברו,

כּוּלּוּ בֶּד כַא נַקְלַא / [ו]את כולם בבת אחת

קְטִילִילוּ¹¹⁴² / הרגו,

כּוּלּוּ אֻמַתְוַסַא זְדֵילוּ¹¹⁴³ / כל האומות פחדו,

אַרַאסַא דוֹהוֹן שְׁוִיקִילוּ / את ארצותיהם עזבו,

בַּאתֵּי דוֹהוֹן שְׁוִיקִילוּ¹¹⁴⁴ / את בתיהם עזבו.

יג    🔗

יִשְׂרַאֵל אַרַאסַא דוֹהוֹן יְרִתִלוּ¹¹⁴⁵ / ישראל את ארצותיהם ירשו,

כַּרְמַנֵי דוֹהוֹן שְׁקִילִילוּ¹¹⁴⁶ / [ו]את כרמיהם לקחו.

בַּסְרוֹהוֹן אְרִקְלוּ מְאוֹרְקִילוּ / אחריהם רדפו והניסום,

גוֹ אַרְאַתּ גַרִיבּוּסַא¹¹⁴⁷ נוּבְּלִילוּ¹¹⁴⁸ / לארץ זרה הובילום.

יד    🔗

אִילַהַא שְׁכִינַא דִידֵי / אלהים את שכינתו

גוֹ יִשְׂרַאֵל מֻוסְכִּנָלֵי¹¹⁴⁹ / בתוך ישראל השכין.

כּוּלּוּ נַצְוַצַא טַלוֹהוֹן / כל המלחמות להם

אַוַא נְצֵיוַאלֵי¹¹⁵⁰ / הוא נלחם.

מַסְכַּן גַאנֵי גַווֹהוֹן / משכנו הושיב

מִתְוַואלֵי¹¹⁵¹ / בתוכם.

שִׁמֵּי אַלוֹהוֹן / שמו עליהם

קְרֵיוַאלֵי¹¹⁵² / קרא,

רַחְמַנַא דוֹהוֹן / רחמן להם

וֵילֵי¹¹⁵³ / היה¹¹⁵⁴.

 

י. קִיצְטֶיתּ שִׁמְשׁוֹן    🔗

לרבי עובדיה

א    🔗

כּוֹשְׁלֵי שִׁמְשׁוֹן אַלִית¹¹⁵⁵ תִּמְנַתַּא¹¹⁵⁶ / ירד שמשון תמנתה,

תַּאמַא גְיזֵילֵי¹¹⁵⁷ כַא בְּרַאתַּא¹¹⁵⁸ / שמה הוא ראה עלמה.

גֵימֵיר / אמר:

גֵיבֵּין שַׁאקְלֵינַא טַאלִי אִלְבַּכְתַּא¹¹⁵⁹ / ‘חפץ אנוכי לי לאשה לקחתה’.

הוֹי הוֹי תַּא גַבַּארֶית יִשְׂרָאֵל / הוי הוי לגיבור ישראל.

ב    🔗

יְסִקְלֵי תַּא בַּאבֵּי וְאִמֵּיה¹¹⁶⁰ / עלה ולאביו ואמו

מוּחְכֵּילֵי / סיפר,

דִי כַא בְּרַאתַּא תַּא גְיַיאנֵי / שעלמה לעצמו

אִגְזֵילֵי¹¹⁶¹ / ראה.

בַּאבֵּי וְיִמֵּי מִירוּ טַאלֵי¹¹⁶² / אביו ואמו לו אמרו:

אַיַיא שׁוּלַא טַאלֵינִי חַרַאמַא / 'מעשה זה לנו אסור

אִילֵי¹¹⁶³ / הוא'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

ג    🔗

גֵמְרִי טַאלֵי בַּאבֵּי וְיִמֵּיה / אמרו לו אביו ואמו:

גְבֵּילוֹךְ כַא בְּרַאתַּא מִן גוֹ בִּינַאתֶיתּ / 'בחר לך נערה מבנות

יִשְׂרַאֵל / ישראל.

תַּמַא אַהֶית בְּשַׁקְלֶית / למה אתה מפלשתים

בַּכְתַּא מִן גוֹ פְּלִשְׁתַּאיֵי¹¹⁶⁴ / אשה תיקחה?

חַרַאמִילוּ¹¹⁶⁵ טַאלֵינִי בַּכְתַּאתֶיתּ / נשי הנכרים

נוּכְרַאיֶי¹¹⁶⁶ / אסורות הן לנו.

אַנִי אִילוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרַאֵל¹¹⁶⁷ / שונאי ישראל הם אלה'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

ד    🔗

גֵימֵיר שִׁמְשׁוֹן אַנַא גְבֵּינַא / אמר שמשון: 'אני חפץ,

אַנַא הַאר בֶּד שַׁקְלֵינַא¹¹⁶⁸ / אני אך אקח.

מוּחִבְּתַּא אִילַא בֵּית אֵינִי¹¹⁶⁹ / אהובה היא בעיני.

וְהַר אַנַא אִמְבַּרְכֵינַא¹¹⁷⁰ / אך ברוֹך אברך' (ברכת נישואין).

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

ה    🔗

בַּאבֵּי וְיִמֵּת לַאת¹¹⁷¹ יְדֵאְלוּ / אביו ואמו לא ידעו,

דִיד מִן אִילַהַא וֵילַא¹¹⁷² / כי מאלהים (הדבר) יצא.

שִׁמֶתּ בַּכְתַּא דְלִילַא וֵילַא¹¹⁷³ / שם האשה דלילה היה.

עַקְלֶיתּ שִׁמְשׁוֹן אֵיהַא שְׁקִילַּא¹¹⁷⁴ / דעת שמשון היא לקחה.

שִׁמְשׁוֹן בַּתֶיר גְיֵיאנַא¹¹⁷⁵ נוֹבִּילַא¹¹⁷⁶ / את שמשון אחריה משכה.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

ו    🔗

שִׁמְשׁוֹן מִנֶּת¹¹⁷⁷ בַּאבֵּי וְיִמֵּי / שמשון מאת אביו ואמו

אִלִתִּמְנַתַּא כּוֹשְׁלֵי¹¹⁷⁸ / תמנתה ירד.

כַא דַאְיֶיתּ¹¹⁷⁹ אַרְיַה / כפיר אריה

בֶּית אוּרְכֵייה אִגְזֵילֵי / בדרך ראה.

אַרְיַה אִמְהוֹרִמְלֵי¹¹⁸⁰ / האריה נהם

אִילֵי וְתֵילֵי¹¹⁸¹ / עליו ובא.

אִלֶּת אַרְיַה דוּקְלֵי / את האריה תפס

וְצְלִיכְלֵי¹¹⁸² / וישסעהו.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

ז    🔗

כַא יוֹמַא כֵינַא / יום אחר

אֶל תִּמְנַתַא אִכְּוִישְׁלֵי¹¹⁸³ / תמנתה ירד.

דַבּוּרֶית דְבַאשַׁא¹¹⁸⁴ / דבורי דבש

בֶּית גַוֶת כַּלַשׁ אַרְיַא / בתוך נבלת האריה

אְגְזֵילֵי / ראה.

מוּּפִּקְלֵי דוּשַׁא / הוציא הדבש

מִן גַוֶת כַּלַשׁ אַרְיַא / מתוך נבלת האריה

וְכִילֵיה¹¹⁸⁵ / ואכל.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

ח    🔗

שִׁמְשׁוֹן גֵימֶר תַּא פְּלִישְׁתַּאיֵי / אמר שמשון לפלשתים:

מַאיְילֵי¹¹⁸⁶ מִינֶּיתּ אַכַלַא אִנְפִּקְלֵי / 'מה הוא שמאוכל יצא

אִיכַלַא / מאכל,

וּמִנֵּת קוּיַיא¹¹⁸⁷ אִנְפִּקְלֵי / ומעז יצא

כִילְיַיא¹¹⁸⁸ / מתוק?

כּוּתּ אַמִירֵּי¹¹⁸⁹ טַאלִי / כל מי שיאמר לי,

אֶל גִילְיַיא¹¹⁹⁰ / (החידה) יגלה,

אַוַא סַרְדַרֶיתּ פְּלִשְׁתַּיֵא / הוא שר על פלשתים

פַּאוֵי דִירְיַיא¹¹⁹¹ / ייעשה'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

ט    🔗

סוּרְדַארֶיתּ¹¹⁹² פַּלִשְׁתַּיֵא / שרי פלשתים

לַא אִמְצֵילוּ מִיתּוּ / להשיב לא יכלו

כּוּלּוּ בֵּית אֶגְיַיאנוּ חֵיתּוּ¹¹⁹³ / כולם בנפשם נבוכו.

גִיַיאנוּ אֶל כִּסֶל / לפני

טְלִבְּתֶּיתּ¹¹⁹⁴ שִׁמְשׁוֹן מוּנְדֵילוּ / ארוסת שמשון התנפלו,

גִ͘נְכִּי ג͘וּ אוּרְכַא / כי כל דרך

כֵיתַּא לַא אִגְזֵילוּ¹¹⁹⁵ / אחרת לא מצאו.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

י    🔗

טְלוּבְּתֶּיתּ¹¹⁹⁶ שִׁמְשׁוֹן אִבְּכֵילַא וַמִירַּא / ארוסת שמשון בכתה ואמרה:

טַאלִי אִנְכַּאן¹¹⁹⁷ אַהֶת / 'אם אתה לי

לַא גַאלֵיתֶּין / [חידתך] לא תגלה,

אֵיזַא אַהֶית אַנַא¹¹⁹⁸ לַאתּ¹¹⁹⁹ דִיד אַהֶית / כי אז אין זאת בלתי אם

גִימְחוּבֶּיתֶּין¹²⁰⁰ / לא תאהבני;

בַּכְתַּא כֵיתַא גִיבֵּיתֶּין¹²⁰¹ / אשה אחרת תאהב'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

יא    🔗

שִׁמְשׁוֹן תַּא טְלִבְּתֵּי אִמְגְלֵילֵי / שמשון לארוסתו גילה [חידתו],

טְלִיבְּתֶּי מִירַּא תַּא פְּלִשְׁתַּאיֵי¹²⁰² / [ו]ארוסתו לפלשתים אמרה,

מִיתֵּי שִׁמְשׁוֹן / אמר שמשון:

אִנְכַּאן לַא וֵילֵיכוֹן / 'לולא חרשתם

זִרְיֵי¹²⁰³ בֶּית גוּלִיכְתַּא דִידִי / בעגלתי,

לַאתּ וֵילֵיכוּן / לא מצאתם

יַאתְוַואל¹²⁰⁴ חִידַ͘א¹²⁰⁵ דִידִי¹²⁰⁶ / חידתי'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

יב    🔗

שִׁמְשׁוֹן כִּסֶּל בַּאבֶּיתּ / שמשון אצל אבי

טְלֻבְּתֶּי זִילֵּי / ארוסתו הלך.

מִירֵּי טַאלֵי / אמר לו:

אַהֶיתּ טְלֻבְּתִּי הַלַּא¹²⁰⁷ טַאלִי / 'אתה, את ארוסתי תננה לי

וְאַנַא בַּאזֵינַא / ואני אלך,

וְאַנַא גַאוֶיתּ פְּלִשְׁתַּאיֵי / ואני בתוך הפלשתים

לַאתּ גְיַיאתְּוֵינַא¹²⁰⁸ / לא אשב'.

מִירֵּי טַאלֵי / אמר לו:

אַנַא אִנְדִמְלִי¹²⁰⁹ אֵיהַא טַאלוֹךְ / 'אני התחרטתי, אותה לך

לַאתּ גְיַאוֵינַה¹²¹⁰ / לא אתן,

בַּלֵי כַאתַּא בֶּישׁ¹²¹¹ זוֹרְתַּא טַאלוֹךְ / אולם אחותה הקטנה יותר, לך

בְּיַיאוֵינַא¹²¹² / אתן'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

יג    🔗

פְּלִשְׁתַּאיֵי בַּכְתֶּיתּ שִׁמְשׁוֹן / הפלשתים את אשת שמשון

אִידִ͘בִּיטַאלוּ¹²¹³ / עיכבו,

וַטַאלֵי¹²¹⁴ שִׁמְשׁוֹן / ו[לו] לשמשון

לַא הִיוַאלוּ / לא נתנו אותה.

צְרִכְלֵי וַמִירֵּי / צעק ואמר

טַאלוּ / אליהם,

וְאַוַוא גַ͘פֵּי¹²¹⁵ הְוִילֵי / והוא מזהיר

אִילוּ / אותם.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

יד    🔗

קִימְלֵי שִׁמְשׁוֹן / קם שמשון

אִטְלַהַא אִמַהֵי רוּבִיכַּא / [ו]שלוש מאות שועלים

אִידְוִיקִילֵי / תפס,

וִטְלַהַא אִמַהֵי בּוּזְטְכַאתּ¹²¹⁶ אֶל רוּבִיכֵּי / ושלוש מאות לפידים אל השועלים

אִסִרִילֵי / קשר,

וַבֶּית גַאוֶית דַשְׁתֶּיתּ פְּלִישְׁתַּאיֵי / ובתוך שדות הפלשתים

אִמְרוֹפִילֵי / שלח,

וַכּוּלַּא אַרַאֶית¹²¹⁷ פְּלִשְׁתַּאיֵי / וכל אדמת הפלשתים

מוֹקְדַאלֵי¹²¹⁸ / שרף.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

טו    🔗

קִימְלוּ אִטְלַהַא אַלְפֵּי גוֹרֶיתּ¹²¹⁹ / קמו שלושת אלפים אנשי

יִשְׂרַאֵל¹²²⁰ אֶל שִׁמְשׁוֹן זִילּוּ / ישראל, אל שמשון הלכו.

בֶּית חִילֶי¹²²¹ שִׁמְשׁוֹן אִדְוִיקְלוּ¹²²² / בערמה את שמשון תפסו.

אַקְלַתֶי וַאִידַתֶית¹²²³ שִׁמְשׁוֹן / ידיו ורגליו של שמשון

בֶּית כוֹלֶי אִיסִירִילוּ¹²²⁴ / בחבלים אסרו,

וַטַאלֵי בֵּידַאנַא¹²²⁵ / ולו באותה שעה

בֵּית מוֹמְתַא אִימֵילוּ¹²²⁶ / בשבועה נשבעו,

בֶּית קִיתִּילֶתּ¹²²⁷ גִיַאנַא / שאת נפשו

אִמֵּי לַאת אְוִידְלוּ / לא ייטלו,

בַּלֵי תַּא פְּלִשְׁתַּאיֵי / רק לפלשתים

אִמְסוֹפֵילוּ¹²²⁸ / ימסרו[הו].

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

טז    🔗

פְּלִשְׁתַּאיֵי אַלֶית שִׁמְשׁוֹן / פלשתים את שמשון

אִדְוִיקְלוּ / תפסו,

וְגַאוֶיתּ אוֹרְדֵי¹²²⁹ דִי¹²³⁰ אַגְיַיאנוּ¹²³¹ / ובתוך מחנותם שלהם

מוֹנְבִּילוּ / הובילו,

בֶּית אַיְי דַאנַא אוֹקַאתִי¹²³² / והנה עד כדי כך

אִכְזִילוּ / ראו [תמהו]:

דִיד אַן כוֹלֶי מִן שִׁמְשׁוֹן / [ש]אותם החבלים משמשון

אִקְטֶאְלוּ¹²³³ / נכרתו (נקטעו).

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

יז    🔗

אֵיזַא¹²³⁴ שִׁמְשׁוֹן תֵילֵי וְגִיזֵילֵי¹²³⁵ / אז שמשון הלך ובא.

כַא לַאמֶיתּ¹²³⁶ כִימַארַא כִיזֵילֶי / [ו]לחי חמור ראה,

אֵיזַא אִשְׁקִלֵּי / אז לקחה,

בֶּית גַאוֶית אוֹרְדִי פְּלִשְׁתַּאיֵי / [ו]בתוך מחנות פלשתים

מוֹנְדִילֶּי¹²³⁷ / השליכה.

אִטְלַהַא אִימַאהֶי גוֹרֶיתּ פְּלִשְׁתַּאיֵי / [ו]שלוש מאות אנשי פלשתים

אִקְטִילֵּי¹²³⁸ / הרג.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

יח    🔗

פְּלִשְׁתַּאיֵי גֵמְרִי / פלשתים אמרו:

אַכְנִי מַא אוֹדַכְנִי¹²³⁹ / 'אנחנו מה נעשה?

מֵיכַא אוֹהַא / כיצד

גִבַּארֶית יִשְׂרַאֵל בִּיכַלְצַכְנִי / מגיבור ישראל זה ניפטר?

גִ͘נְכִּי¹²⁴⁰ כַא חִילֶי / [ש]ערמה

אִילֵי בֶּד אוֹדַכְנִי / עליו נערים?

בַּלְכִּין¹²⁴¹ אַכְנִי / אולי (אנחנו)

דוֹקַכְלִי וַקַטְלַכְנִי / נתפסנו ונהרג[נו]'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

יט    🔗

שִׁמְשׁוֹן אֶל בֵּיתֶית גִייַאנֵי תֵילֵי / שמשון אל ביתו בא,

תַּא בַּאבֵּי וִיִמֶּי מוּחְכֵּילֵי / [ו]לאביו ואמו סיפר,

פְּלִשְׁתַּאיֵי דִיד מַא אוּדְלוּ אִילֵי / אשר הפלשתים עשו לו.

וִיְתּוּלֵי¹²⁴² בַּאבֶּית שִׁמְשׁוֹן וּבְּכֵילֵי¹²⁴³ / (ו)ישב אבי שמשון ובכה.

כ    🔗

שִׁמְשׁוֹן גֵימֵיר / שמשון אמר:

אַנַא כַאזֵינַא / 'אני ארא[נה],

בַּלֵי גֵיבֶּין בַּכְתִּי / אכן חפץ אנוכי את אשתי

שַׁקְלֵינַא וַמֵיתֵינַא / לקחת[ה] ולהביא[נה].

הַנְגִי¹²⁴⁴ / עונש

אַנַא בִּיחַמְלֵינַא¹²⁴⁵ / אני אביא,

כּוּלּוּ סַרְדַארֶית / את כל שרי

פְּלִשְׁתַּאיֵי בְּקַטְלֵינַא / הפלשתים אהרוגה'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

כא    🔗

שִׁמְשׁוֹן קִימְלֵי וַכּוֹשְׁלֵי¹²⁴⁶ / שמשון קם וירד

בֶּית גַאוֶית פְּלִשְׁתַּאיֵי / אל תוך הפלשתים,

וַתֵילַא דַלִילַא / ובאה דלילה

בַּכְתֵּי וַבְּכֵילַא / אשתו ובכתה.

שִׁמְשׁוֹן אַלֶית בֵּיתֶית / את שמשון אל בית

בַּאבַּא מֵיתֵילַא¹²⁴⁷ / אביה הביאה.

עַקֶל דִי¹²⁴⁸ שִׁמְשׁוֹן / את דעת שמשון

מִנֵּי אִשְׁקִילַּא / ממנו לקחה.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

כב    🔗

קִימְלוּ רִיוַאנֵי פְּלִשְׁתַּאיֵי / קמו גדולי פלשתים.

כִּיסֶיל דַלִילַא זִילּוּ¹²⁴⁹ / אל דלילה הלכו.

וַכּוּלּוּ קַאמֶת דַלִילַא אִבְּכֵילוּ¹²⁵⁰ / (ו)כולם לפני דלילה בכו.

וַג͘וּא גַ͘ארַא¹²⁵¹ אִבֵּיה¹²⁵² לַא נוֹבִילּוּ¹²⁵³ / למצוא תחבולה עליו לא צלחו (השיגו).

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

כג    🔗

סַרְדַארֶיתּ פְּלִשְׁתַּאיֵי / שרי פלשתים

דַלִילַא מוּטְמִעַלוּ¹²⁵⁴ / תאוות הבצע בדלילה עוררו,

וַרַאבַּא נוּקְרַא / כסף למכביר

וַדֵיהְוַוא הִיוַואלוּ¹²⁵⁵ / וזהב [לה] נתנו,

וַעַקִילֶיתּ דְלִילַא / ודעת דלילה

בְּטֻמַעְאוּתַא אִשְׁקִלּוּ¹²⁵⁶ / בתאוות-הבצע לקחו.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

כד    🔗

דַלִילַא מִירַּא תַּא שִׁמְשׁוֹן / דלילה אמרה לשמשון:

בַּלֵי¹²⁵⁷ גֵיבֶּין / 'אך זה חפצתי

טַאלִי אַהֶיתּ גַאלֵיתֶּין / שתגלה לי:

קִוִּתּוֹךְ כּוּתּ מַה¹²⁵⁸ וֵיתֶּין / כוחך, כל מה שהנך,

אוֹקַד דִיד פְּלִשְׁתַּאיֵי / שכל כך פלשתים

דִיד גִקַטְלֵיתֶּין¹²⁵⁹ / תהרגה'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

כה    🔗

שִׁמְשׁוֹן גֵימֶר / שמשון אמר:

אַנַא טַאלוֹךְ¹²⁶⁰ / 'אני לך

לַאתּ גִיגַאלֵינַא / לא אגלה,

וַאַנַא קִוִּיתִּי טַאלַאךְ / [ומה] כוחי, לך

לַא גִמְרֵינַא / לא אגידה,

דִיד גִיַיאנִי תַּא פְּלִשְׁתַּאיֵי / שעצמי ביד פלשתים

לַא גִמַסְפֵינַא¹²⁶¹ / לא אמסורה'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

כו    🔗

דַלִילַא כְּרִיבְּלַא וַבְּיכֵילַא¹²⁶² / דלילה הצטערה ובכתה.

אִטְלַהַא יוֹמַתַא¹²⁶³ / שלושה ימים

לַא אִיכַלַא כֵילַא / אוכל לא אכלה

וַמַיֶיא לַאתּ אִשְׁתֵּילַא / ומים לא שתתה,

וַשִׁין¹²⁶⁴ וַעִזִיַּיא¹²⁶⁵ אִדְוִיקְלַא / ואבל ויגון שמרה.

וַתַּא שִׁמְשׁוֹן רַאבַּא אִכְּרִבְּלַא¹²⁶⁶ / ואת שמשון מאוד ציערה.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

כז    🔗

שִׁמְשׁוֹן גֵימֶר תַּא דַלִילַא / שמשון אמר לדלילה:

בַּלֵי אַנַא טַלַךְ / 'אם כן אני לך

בַּמְרֵינַא / אוֹמַר,

וַסִיר¹²⁶⁷ דִידִי טַאלַךְ / וסוד שלי שלך

בֶּתּגַלֵינַא / אגלה.

בַּלֵי אַנַא מִן פְּלִשְׁתַּאיֵי / אולם את הפלשתים

אַנַא גְזַדֵינַא¹²⁶⁸ / אני ירא'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

כח    🔗

קִמְלֵי וַמִירֵּי טַאלַא / קם ואמר לה:

אִנְכַּאן מֵיתִיַתֶּין¹²⁶⁹ / 'אם תביאי

שׁוֹאַה כוֹלֶי כַאתֵי / שבעה חבלים חדשים

לַא פִּילַכַא¹²⁷⁰ אִיבּוֹהוֹן / לא עובּד בהם,

וַאִידִי וַאַקְלִי יִסִרַּתֶּין¹²⁷¹ / וידי ורגלי תאסרי,

מַא גִּיבֵּיתּוּן / מה שתחפצו

אִילִּי בּוֹדֵיתּוּן¹²⁷² / לי תעשו'.

וַמוּחְדִרְלַא¹²⁷³ דַלִילַא / והביאה דלילה,

וְהַדַא¹²⁷⁴ אֶוִידְלַא / וכך עשתה.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

כט    🔗

קִימְלַא דַלִילַא וַמוֹתֵילַא / קמה דלילה והביאה

שׁוֹאַה כוֹלֵי כַאתֵי¹²⁷⁵ / שבעה חבלים חדשים.

אִידֵי וַאַקְלִאתֶיתּ / ידי שמשון ורגליו

שִׁמְשׁוֹן¹²⁷⁶ אִיסִירִילַא¹²⁷⁷ / אסרה,

וַשִׁמֶית פְּלִשְׁתַּאיֵי / ושֵׁם פלשתים

אִילֵי מוֹתֵילַא / לפניו הזכירה.

אַוַא קַאלֶיתּ / אך קול

דַלִילַא אִשְׁמֵאְלִי / דלילה שמע,

אֵיזַא אַוַא אַלֶית / ואז הוא את

שׁוֹאַה כוֹלֵי אִקְטִיאְלֵי¹²⁷⁸ / שבעת החבלים קטע.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

ל    🔗

אֵיזַא דַלִילַא מִירַּא טַאלֵי / אז דלילה לו אמרה:

בַּלֵי אַהֶיתּ אִבִּי / 'אכן אתה בי

גַכְכֵּיתֶין¹²⁷⁹ / רק תצחק.

בַּלֵי הַאר אִטְרוּצַא¹²⁸⁰ טַאלִי / אכן האמת כולה לי

גַלֵיתֶּין¹²⁸¹ / תגלה,

בַּלֵי אַהֶיתּ אַנַא¹²⁸² לַאתּ / אכן אתה אותי לא

גֶימְחֻובֵּיתֵין¹²⁸³ / תאהבה'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

לא    🔗

סַאעֶית אִגְזֵילֵי שִׁמְשׁוֹן דַלִילַא / עת שמשון את דלילה ראה

רַאבַּא אִכְּרִבְּלַא יְתּוּלַא¹²⁸⁴ / מאוד כועסת, ישבה,

מִן קַהְרַא¹²⁸⁵ אִבְּכֵילַא¹²⁸⁶ / ומצער בכתה.

אֵיזַא שִׁמְשׁוֹן רַאבַּא / אז שמשון מאוד

לִיבֵּיה¹²⁸⁷ פֶּשְׁלֵי¹²⁸⁸ אִיבַּא¹²⁸⁹ / לבו ברחמים אליה יצא.

זִילֵּי אִנְשִׁיקַאלַאלֵי¹²⁹⁰ / הלך ונשק לה,

וְקִים לֵיה וּמְצוּלְחַ לַא לֵי¹²⁹¹ / וקם ופייס אותה.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

לב    🔗

קִמְלֵי שִׁמְשׁוֹן / קם שמשון

תַּא דַלִילַא / ולדלילה

בַּכְתֵּי אִגְלֵילֵי / אשתו גילה.

גֵימֵיר / אמר:

אַנַא נַאזִיר וֵינַא / 'אני נזיר הנני.

אִנְכַּאן אַנַא / את ראשי

רֵישִׁי גַרְאֵינַא / אם אגלח,

אַנַא הַאר מוּךְ / אני בכולי

כַא נַאשַׁא פַּאוֵינַא¹²⁹² / כאחד האנשים אהִי'

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

לג    🔗

בַּכְתֵּי קִימְלַא / אשתו קמה

רֵישֵׁי בֶּית כַאנַא¹²⁹³ אִדְרֵילַא / וראשו בחיקה שמה,

וַבֶּית גִכְּכַא וַבֶּית יַארוּתַא¹²⁹⁴ / ובצחוק ובידידות

מוּדְמִיכְלַא / [אותו] יישנה,

וַאִידַתֶי וַאַקְלַתֶי יְסִירִילַא / וידיו ורגליו אסרה,

וְמוֹתֵילַא מַקַאץ¹²⁹⁵ וַרֵישֵׁי קֵיצְלַא¹²⁹⁶ / ומספרים הביאה ואת ראשו גזזה.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

לד    🔗

אֵיזַא מִירַּא / אז אמרה:

יַא שִׁמְשׁוֹן פְּלִשְׁתַּאיֵי אִילוֹךְ / 'הוי שמשון, פלשתים עליך

תֵילוּ / באו.

קוּ מַאלִיז וַכְזִימַא בּוֹדֵיתֶּין / קום, מהר וראה מה תעשה

אִילוּ / להם.

דִיד תֵּא רוּחַיוֹךְ¹²⁹⁷ / לקחה נשמתך

אִיתֵילוּ / באו,

קוּ כְזִי מַא בּוֹדֵיתֶּין / קום ראה מה תעשה.

מַאטוֹ מִן אִידֶית פְּלִשְׁתַּאיֵי אִדְיוֹ / אֵיכה מיד פלשתים היום

בֶּת כַלְצֵיתֶּין¹²⁹⁸ / תינצל'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

לה    🔗

סַאעֶיתּ שִׁמְשׁוֹן אִתְאִרֵּי / בשעה ששמשון התעורר

וַקִימְלֵי / וקם [והתחזק],

לַא אִמְצֵילֵי כוֹלֵי / לא יכול החבלים

אִקְטִאְלֵי¹²⁹⁹ / לנתק.

תִּירֶי רַשׁוֹמֵי¹³⁰⁰ בֵּית רֵישֵׁי / שתי מכות בראשו

אִמְכֵילֵי / הכה.

בַאאַיְ סַאעַא יְדֵאְלֵי / באותה שעה ידע

קִוִּיתֵּי מִינֵּי זִילֵּי¹³⁰¹ / כי כוחו ממנו סר.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

לו    🔗

אֵיזַא פְּלִשְׁתַּאיֵי אַלֶיתּ שִׁמְשׁוֹן / אז הפלשתים על שמשון

אִגְ͘מִעְלוּ¹³⁰² / התאספו.

דִיד כִימִינְכֵי¹³⁰³ אִילֵי / גדודי צבא אותו

אִדְוִיקְלוּ / תפסו.

בַאַייְ סַאעֶיתּ תֵילוּ / באותה שעה באו,

וְשִׁמְשׁוֹן אִדְוִיקְלוּ / ואת שמשון תפסו

וְאֵינֵי קַאם קַרְקַרִילוּ¹³⁰⁴ / ועיניו ניקרו.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

לז    🔗

שִׁמְשׁוֹן אִדְוִיקְלוּ וַנוֹבִּילוּ / את שמשון תפסו והובילו,

גוֹ ג͘וֹקִיתֵּית¹³⁰⁵ פְּלִשְׁתַּאיֵי / בתוך אספת הפלשתים

מוֹתֵילוּ / הביאו,

וַמִיתּוּעִלֵי אִילוּ¹³⁰⁶ וַגְכִכְּלוּ / ולעגו לו וצחקו.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

לח    🔗

כּוּלּוּ כּוּלּוּ¹³⁰⁷ פְּלִשְׁתַּאיֵי / כולם כולם, כל הפלשתים,

בְּבֵיתֶּיתּ דַאגוֹן אִגְ͘מִעְלוּ / בבית דגון התאספו.

מַאת אִיתְוַוא רִיוַואנֶית פְּלִשְׁתַּאיֵי¹³⁰⁸ / כל גדולי פלשתים

וַהַם בֵּית גִבַּארֵיי¹³⁰⁹ כּוּלּוּ אִחְצִ͘תּוּ¹³¹⁰ / וגם הגיבוֹרים כולם באו,

וַכּוּלְהוֹן אֶל שִׁמְשׁוֹן דְ͘כִכְּלוּ ¹³¹¹ / וכולם לשמשון צחקו.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

לט    🔗

שִׁמְשׁוֹן מִתֵּי / שמשון אמר

תַּא יַאלֶיתּ וֵילֵי / לילד אשר

גַידַוִיקְוַוא אִידֵי / החזיק בידו:

בַּלֵי אַנַא¹³¹² נַבְּלֵיתֶּין / 'אכן אותי תוליכה,

מִן בֵּינִי כּוּתְּרוֹהוֹן / [במקום] בין שני

עַמּוּדִים מַתְוֵיתֶּין / העמודים תושיבה,

וַאַהֶיתּ גִיַיאנוֹךְ / ואתה עצמך

מִנִּי מַרְחִיקֵיתֶּין¹³¹³ / ממני תרחיקה'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

מ    🔗

כִּימֶיתּ שִׁמְשׁוֹן אֶלֶיתּ / כאשר שמשון את

כּוּתְּרוּ עַמּוּדִים אִדְוִיקְלֵי / שני העמודים תפס

וַאִשְׁאִשְׁלֵי¹³¹⁴ / והניע,

בֵּיתַא תֵילֵי וַזִילֵּי / הבית בא והלך.

בְּאַיי סַאעַא קִוִּיתַּא אִילַהַא / באותה שעה אלהים כוח

אַלֶית שִׁמְשׁוֹן אִדְרֵילֵי / לשמשון נתן.

בֵּיתֵא אַלֶית כּוּלּוּ / הבית על כל

פְּלִשְׁתַּאיֵי נְפִּלֵּי / הפלשתים נפל.

כְּמַא בֶּיתּ צַאכוּתֶי¹³¹⁵ / כבימי גבורתו

אִקְטִלֵּי / הרג,

אִדְיוֹ אוֹקַד¹³¹⁶ בֵּית מֵיתוּתֵי / כן היום במותו

אִקְטִלֵּי¹³¹⁷ / הרג.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.

 

יא. קִיצְטֶית¹³¹⁸ דָּוִד וְגָלְיָת¹³¹⁹    🔗

מסרו חכם ר' אליהו אברהם דהוכי מזרחי

א    🔗

דֵי¹³²⁰ אִישְׁמוֹאוֹן יַא כּוּלוֹכוֹן / שמעו הוי כולכם

מְחֻובֶּי¹³²¹ דִידִי / אהובי,

דֵי מְצִיתֻון¹³²² כֻּלּוּ¹³²³ / האזינו כל

עְזִיזֶי דִידִי / יקירי,

אֶל דֵיהַא נְצֻותֶית דַוִד / על אותה מלחמת דוד

וְגוֹלְיַתּ פְּלִישְׁתַּיַיא / וגלית הפלשתי,

דִד אִנְצֵילֶי בֶית דַשְׁתֶית / שנלחם בשדה

מְגִידוֹ¹³²⁴ / מגידו.

הַאיי¹³²⁵ חֶיפ¹³²⁶ וְצַט¹³²⁷ חֶיפ / חבל ומאה (פעמים) חבל,

יַא חֶיפ וִגַבִּינֶי¹³²⁸ / הוי חבל וצר

תַּא דַוִד שֻׁולְטַאנַא / על דוד המלך.

ב

דִיד גְ͘מִעְלוּ¹³²⁹ כּוּלּוּ¹³³⁰ / הנה נאספו כל

פְּלִשְׁתַּאיֶי¹³³¹ / הפלשתים,

וְתֵילֵי אִימּוֹהוֹן / ובא עמהם

גוֹלְיַתּ מִן גִיתַּאיֶי / גלית מן הגתים,

גֵימֶר / אמר:

אַנַא בַּאזֵינַא מַכִלְצִנוּ / 'אני אלך אבטלה

יִשְׂרַאֶל¹³³² / את ישראל

מִן שַׁרְעַאיֶי¹³³³ וִידַעְוַואיֶי¹³³⁴ / ממצוות¹³³⁵ ותפילה'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

ג    🔗

אֵיגַאר¹³³⁶ שַׁאוְול שׁוּלְטַאנַא / שאל המלך

צְרִיכְלֵי וִיבְּכֵילֵי¹³³⁷ / צעק ובכה

גֵימֶר כּוּת אַזֶיל / אמר" 'כל אשר ילכה,

גוֹלְיַיתּ פְּלִשְׁתַּיַיא קַאטִילֶּי / ואת גלית הפלשתי יהרג[הו],

בְּלֵי¹³³⁸ מִיכַל בִּירַאתִּי / אכן את מיכל בתי

בִּיַיאוִינַא טַאלֶי¹³³⁹ / אתן לו,

וִהַם כַא סַאהְמַא¹³⁴⁰ / וגם חלק אחד

מִן חִיכּוּם דִידִי / ממלכותי

פַּאוֵי אִילֶי¹³⁴¹ / יהיה לו'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

ד    🔗

דַוִיד שִׁיבַאנֶית¹³⁴² אִירְבֶּי¹³⁴³ וֵילֵי¹³⁴⁴ / דוד רועה צאן היה,

אִיכַלַא אֶלִיאַב אַכוֹנֶי טַאלֵי¹³⁴⁵ / אוכל לאליאב אחיו [לו]

מוֹתֵילֵי¹³⁴⁶ / הביא.

אֵיזַא דַוִיד מִירֵּי תַּא / ובכן דוד אמר אל

אֶלִיאַב אַכוֹנֶי¹³⁴⁷ / אליאב אחיו:

מַתִּי¹³⁴⁸ אוֹהַא קַאלַא / 'אמור לי, קול זה

מִן אֵיכַא תֵילֵי¹³⁴⁹ / מהיכן בא?'

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

ה    🔗

שַׁאֻול וְיִשְׂרַאֶל גִיצַרְכִיוַוא / שאול וישראל צועקים היו

מִן קְמוֹהוֹן¹³⁵⁰ / מפניהם.

כּוּד יוֹמַא גֵיזִיוַוא¹³⁵¹ גִידוֹקִיוַא / כל יום היו הולכים ותופסים

דַרְגַהֶית כְּנִשְׁיַיתַא דוֹהוֹן¹³⁵² / שערי בתי כנסיותיהם.

קְרִיאַת שְׁמַע אַרְבִּי יוֹמֵי / קריאת שמע ארבעים יום

מִיבֻוטְלַא מִינּוֹהוֹן¹³⁵³ / בטלה מהם.

אִיתַאוֻון¹³⁵⁴ אִינְצַאוֻון אִימֵּינִי / 'בואו הילחמו

גִימְרִיוַוא טְלוֹהוֹן¹³⁵⁵ / ומרים היו אליהם.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

ו    🔗

יִשְׂרַאֶל כּוּלּוּ גְ͘מִעְלוּ / ישראל כולם התאספו.

רַאבַּא גוֹ אִידְ͘גַאדֶ͘י / רבים יחדיו

זִילוּ וְתֵילוּ¹³⁵⁶ / הלכו ובאו.

כַא גִ͘יוַואבּ תַּא גוֹלְיַתּ פְּלִישְׁתַּאיַיא / כל תשובה לגלית הפלשתי

לַא מִיצֵילוּ הְוִילוּ / לתת לא יכלו.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

ז    🔗

גוֹלְיַתּ פְּלִשְׁתַּיַיא / גלית הפלשתי

יִרְכוּת דִידֵי ו' דִיַרֶאי / אורך שלו שש באמה

דוֹהוֹן¹³⁵⁷, וִיכַא סִיטַא¹³⁵⁸ וֵילֵי¹³⁵⁹ / שלהם, וזרת אחת היה.

וְלְוִישַׁא זְירִי¹³⁶⁰ וְכֻום¹³⁶¹ זְירִי / ולבוש שריונו וקובע שריונו,

מִיתְקַאלֶי כַמְשַׁא אַלְפֶּי / משקלם אלפים חמשת,

דִיד צִיפֶיר¹³⁶² וֵילֵי¹³⁶³ / יצוקים נחושת.

וְשֻׁולְפֶית¹³⁶⁴ רֻומְחֵי / ולהב חניתו,

אִישְׁתַּא אִימַאהֶי מִיתְקַאלֶי / שש מאות משקלו,

דִיד פְּרִיזְלַא וֵילֶי¹³⁶⁵ / של ברזל היה.

וְטְאַנֶית סִילַאחֶי¹³⁶⁶ / ונושא כליו

גֵיזִלְוַוא אֶל קַאמֵי¹³⁶⁷ / היה הולך לפניו.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

ח    🔗

גוֹלְיַיאתּ פְּלִישְׁתַאיַיא אִחְמִילֶּי / גלית הפלשתי עמד

רֵישׁ טוּרַא¹³⁶⁸ / על הר,

וְאֶל יִשְׂרַאֶל אִצְרִכְלֵי / ואל ישראל צעק

וְמִירֵּי¹³⁶⁹ / ואמר:

טְמַהַא¹³⁷⁰ אַכְתּוּן זוֹרֶי¹³⁷¹ / 'למה אתם, קטנים,

גִינַפְקֶיתּוּן וְגִינַצֵיתּוּן אִימִי / תצאו אתי נלחמים.

הְלַא אַנַא פְּלִישְׁתַּאיַיא וֵינַא¹³⁷² / הלא אני הפלשתי הנני'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

ט    🔗

מִן שִׁינֶי קְמַאיֶי וְזְמַאנֶי / 'בשנים קדומות וזמנים

דִיד זִילִי אֶל יְלוֹנְכֶּת עֵילִי / הנה הלכתי אל בני עלי

כֹּהֶן דוֹכוֹן / כוהן שלכם,

וִקַם קַטְלִינוּ וְבֵּיתוֹהוֹן קַמַכְרִוִינֶי / ואותם הרגתי, וביתם החרבתי,

וְנְהִבְּלִי סַנְדֻוקֶת / ושללתי את ארון

תוֹרַה דוֹכוֹן¹³⁷³ / התורה שלכם,

וְפִּישְׁלֶי גוֹ בֵּיתִי שׁוֹאָה יַרְכֶי¹³⁷⁴ / ועמד בביתי שלושה ירחים,

וְקְדֶיר¹³⁷⁵ דֻוקְלִי טַאלֶי וְקַם עַזִיזִנֶי¹³⁷⁶ / וכבוד בו נהגתי ואותו הדרתי,

אַנַא אוֹקַאד וֵינַא אְוִידַ͘א / אני כל כך עשיתי

תַּא מִלִּיתַּא דִידִי נַאמֻוסֶי¹³⁷⁷ / כבוד לעמי.

בְּלֶי שַׁאֻול חְכּוֹמַה דוֹכוֹן / אבל שאול מלככם

כַא נַאמֻוס לֵיוֶי אְוִידַ͘א / כל כבוד לא עשה

טְלוֹכוֹן / לכם,

וְאַכְתּוּן אַתְקַד¹³⁷⁸ גִמְחִיבֵּיתוּלֶי¹³⁷⁹ / ואתם כל-כך תאהבוהו.

בְּלֶי סַאֻון מַארֻון טַאלֶי / אכן לכו ולו אֱמורוּ,

שׁוּת¹³⁸⁰ אִמְגַאבֶּי כַא גְבַּרַא / כי יבחר איש אחד,

אַתֶי קַאמִי מַחְמִילֶּי / שיבוא לפני, יעמידהו,

וְכַאזִינֶי דִית יַאֵינַא / ואראה וידעתי,

מְנִילֶי¹³⁸¹ / מי הוא'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

י    🔗

גוֹלְיַיתּ מִירֵּי טְלוֹהוֹן / אמר להם גלית:

כֵּילֶי אוֹ גְבַּרַא / 'היכן אותו הגיבור

דִיד מִירִּי טְלוֹכוֹן / שאמרתי לכם?

שׁוּתּ אַתֶי / יבוא נא.

אִינְכַּאן אִמְצֶי אִלִי / אם לי יוכָלָה

מַאכֵילִי וְקַטִלִּי / והכני והרגני,

כוֹ¹³⁸² אַכְנַאן / אז אנחנו

וְכֻולַּא מִלִּיתַא דֵינִי / וכל עמֵנו

זוֹרֶי וְרִיוֶי / קטנים וגדולים

בְּפֵישַׁךְ אִילוֹכוֹן אוֹדֵי / נהיה לכם עבדים,

וְגֻולְמַתַא טַלוֹכוֹן פַּאוַוכְנִי / ומשרתים לכם נהי.

וְאִנְכַּאן אַנַא אִמְצֵילִי¹³⁸³ אִילֵי / ואם אוכל לו אני

וְקַמְקַטְלִנֶי / והרגתיו,

כוֹ חֶיפֶית¹³⁸⁴ שׁוֹאַה דוֹרֶי / אז חבל (עליכם) שבעה דורות

דִיד שׁוֹאַה בְּבְּוַואתַא / של שבעה אבות

מִינּוֹכוֹן בִּישַׁקְלַכְנִי¹³⁸⁵ / מכם ניקח.

וִאַכְתּוּן בּוֹדַ͘כְלוֹכוֹן¹³⁸⁶ / ואתם נעשה אתכם

גֻולַמְוַואתַא דֵינִי / לנו משרתים

וְאִילוֹכוֹן בִּיחַכְּמַכְנִי¹³⁸⁷ / ובכם נמשולה'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

יא    🔗

וִשָׁאֻול כִּימֶיתּ אוֹהַא כַבְּרַא / ושאול דבר זה

אִישְׁמֵיאְלֵי / כאשר שמע,

וְזִידוֹאְתַא¹³⁸⁸ גוֹ לִיבֶּי / ופחד בתוך לבו

מֻויְיאִילֶי¹³⁸⁹ / הביא,

וְמִירֶּי תַּא יִשְׂרַאֶל¹³⁹⁰ / אמר לישראל:

וְלוֹכוֹן¹³⁹¹ אוֹהַא גוֹלְיַיאת / 'ידעתם (אותו) זה גלית.

גֻ͘וכַא גוֹ דֻונְיֶ לַאתּ¹³⁹² / אין בעולם אדם

אִימְצֶי אִילֶי¹³⁹³ / שיוכל לו'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

יב    🔗

מִן דַרְחַאל¹³⁹⁴ / באותו זמן

כַא גוֹרַא מַעְקֻול¹³⁹⁵ / איש נכבד

מִן בֶּית לֶחֶם יְהוּדָה / מבית לחם יהודה

וֵילֶי וְתֶילֶי¹³⁹⁶ / היה ובא.

וְשִׁימֶי¹³⁹⁷ יִשַׁי וֶילֶי / ישי היה שמו

וְתִּימַנְיַיא בִּינוֹנֶי אִיתְוַואלֶי / ושמונה בנים היו לו.

וְאַיוֹ נַאשַׁא גַאוֶיתּ / והאיש הזה בתוך

מַעְקֻולֶיתּ וְרֻוַאנֶית / נכבדי וגדולי

יִשְׂרַאֵל יְתִּיוַוא וֵילֵי¹³⁹⁸ / ישראל מושבו,

וְהַם אִטְלַהַא מִן יְלוֹנְכֵּי דִידֵי אִימֶּית / וגם שלושה מבניו עם

שַׁאֻול אֶל נְצֻותַא מִישׁוֹדִרְוַואלֶי¹³⁹⁹ / שאול שלח לקרב.

וְשִׁמֶיתּ אַן אִטְלַהַא / ושמות אותם השלושה:

אֶלִיאַב בֻּוכְרַא וְאְבִינָדָב / אליאב הבכור ואבינדב

וְשַׁמַא וֵילֶי¹⁴⁰⁰ / ושמה היו;

וְזוֹרֶית כּוּלּוּ דַוִיד וֵילֶי¹⁴⁰¹ / והקטן בכולם דוד היה

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

יג    🔗

וְדַוִיד שִׁיבַאנֵיתּ אִירְבַּא וֵילֶי / ודוד רועה צאן היה,

וְדִיַיארִי¹⁴⁰² תַּא אֶלִיאַב אְכוֹנֵי¹⁴⁰³ / ומתנה לאליאב אחיו

נוֹבִילְוַואלֵי / הוליך.

וְשִׁמֵאְלֶי קַאלֶיתּ בִּכְיֶיתּ שַׁאֻול תֵילֶי¹⁴⁰⁴ / ושמע קול בכי שאול שבא,

וְמִירֶּי תַּא אְכוֹנֶי¹⁴⁰⁵ / ואמר לאחִיו:

יַא אְכוֹנִי מַרִּי / 'הוי אחי, אמור לי,

אוֹהַא קַאלֶיתּ מַנִי / קול זה למי

אִילֶי / הוא?'

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

יד    🔗

וַמִירֶּי אֶלִיאַב תַּא אְכוֹנֶי / ואמר אליאב לאחיו:

יַא אְכוֹנִי דַוִיד אוֹהַא קַאלֶיתּ / 'הוי אחי דוד, זה הוא קול

שַׁאֻול שֻׁולְטַאנַא אִילֶי¹⁴⁰⁶ / שאול המלך הוא.

וַאל¹⁴⁰⁷ גֵימֶיר קֶסְמִי דִיד אַזֶיל אֶלְגוֹלְיַיתּ / אומר הנהו: נשבעתי, כל שילך אל גלית

פְּלִישְׁתַּאיַיא וְקַטִילֶּי / הפלשתי ויהרגהו,

אַנַא מִיכַל אִבְּרַאתִּי אֶבְּיַאוֵינַא טַאלֶי¹⁴⁰⁸ / את מיכל בתי אני לו אתנָה,

וְהַם וְזִירֶיתּ יַמֶי דִידִי אִבְּדַרִינֶּי¹⁴⁰⁹ / וגם משנה לימיני אשימנו'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

טו    🔗

וַמִירֶּי דַוִיד תַּא אַכוֹנֶי / ואמר דוד לאחיו:

אַנַא בַּאזֵינַא / 'אני אלך, [אכן]

וְבֶּית אִילַהֶיתּ יִשְׂרַאֶל / ובאלהי ישראל

אֶבְּתַּכְּלֵינַא¹⁴¹⁰ / אשען,

וְאִדְיוֹ נְצֻותַא קַם פְּלִישְׁתַּאיֵי / והיום מלחמה עם הפלשתים

אֶמְרַזְגֵינַא¹⁴¹¹ / אעשה,

וְשִׁימֶיתּ אִילַהַא גְווֹהוֹן / ושם אלהים בתוכם

אִמְפַצְנֵינַא / אהלל,

וְרֵישֶׁיתּ גוֹלְיַתּ אֶבְּקַטְאֵינַא¹⁴¹² / וראש גלית אכרות.

וְתַּא אִסְתַּאדִ͘י שַׁאֻול אֶבְּנַבְּלֵינַא¹⁴¹³ / ואל אדוני שאול אביאנו'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

טז    🔗

וְאֶלִיאַב אַלֶיתּ אְכוֹנֵי דַוִיד / ואליאב על אחיו דוד

גְ͘גִרֵי¹⁴¹⁴ וְכִּרְבְּלֵי¹⁴¹⁵ / כעס וזעף,

וִיכַא רַשׁוֹמַא¹⁴¹⁶ אֶבְּרֵישֶׁית דַוִיד / ומכה בראש דוד

אֶמְכֵילֵי / הכה,

וְגֵימִירְוַוא

וַאיַי בַּאבּוֹ¹⁴¹⁷ וַאִיי דַאיֶי¹⁴¹⁸ / 'הוי אבא, הוי אמא,

אוֹהַא דַוִיד זוֹרַא / זה דוד הקטן,

וַל¹⁴¹⁹ גֵימֶיר בַּאזֶין אֶל גוֹלְיַתּ / אומר הנהו: אלך אל גלית

גְבַּארַא וְגוֹרַא¹⁴²⁰ / הגיבור והגבר

וִייְרִיכַא בַּקַטְלֵינַא / והארוך, ואהרגנו.

וְגִיצַדְלִי¹⁴²¹ / ואני מפחד,

בֶּית כַא דַרְבַּא¹⁴²² מַנְפִּילֶּי¹⁴²³ / שבמכה אחת יפילנו'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

יז    🔗

וַדַוִיד וֵילֶה שִׁיבַאנֶית אִירְבֶּי¹⁴²⁴ / ודוד היה רועה צאן.

וְתֵילוּ אַרְיֶה אִימֶית דִיבֶּי¹⁴²⁵ / ובאו אריות ודובים,

וְגִיבֵּיוַוא מַפְּקִיוַואלוּ כֻולְיַיאתֶי¹⁴²⁶ / מבקשים היו להוציא כליותיו

מִן גַאוֶית תַּרְבֶּי וְלִיבֶּי / מתוך החלבים והלבבות,

וְקִמְלֵי אִילוֹהוֹן / וקם עליהם,

קַמְקַטִילוּ כֻּותְּרוֹהוֹן / הרגם גם יחד,

בִּידַרְבֶּי¹⁴²⁷ / במכות.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

יח    🔗

וַמֻולִשְׁלֶי שָׁאוּל אֶל דַוִד / והלביש שאול את דוד

גֻ͘ולֶית זְרִי וְכוּם זְרִי / בגד שריון וקובע שריון

דִידֶי¹⁴²⁸ / שלו,

וְיִסִירֵּי סֵיפֵּי אֶל כַאצֵי¹⁴²⁹ / וקשר חרבו אל מותניו.

וְמִירֶּי דַוִד בַּאבּוֹ יְקֻורֶי¹⁴³⁰ / ואמר דוד: 'אבא, כבֵדים

אִילוּ הַאתְכַ͘א / הם כל כך,

לֵיבִּי¹⁴³¹ וְלַאת אִיגְ͘בַּארֶי¹⁴³² / לא אוכל ולא ייתכן'.

וְשְׁלִיכְלֶי¹⁴³³ דַוִד גֻ͘ולֶי¹⁴³⁴ / ופשט דוד את הבגדים.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

יט    🔗

וְדַוִד דַרְחַאל¹⁴³⁵ אַלֶיתּ כְ͘ווֹרַא¹⁴³⁶ אְרִקְלֵי / ודוד באותה שעה אל הנחל רץ,

וְמִיגוֹבֶּילֶּי¹⁴³⁷ כַמְשַׁא כֵּיפֶּי / וחמש אבנים בחר,

וְדִירֶילֶי גַוֶית אֶכְוֵויַדַנְכֵּי דִידֵי¹⁴³⁸ / ובתוך ילקוטו שם,

וְאֶל כַּאפֶּי מוֹתֶילֵיתַיַיאלֶי¹⁴³⁹ / ועל כתפו תלה,

וְאַלֶיתּ גוֹלְיַית פְּלִשְׁתַּאיַיא אִקְרֻולֶי¹⁴⁴⁰ / ואל גלית הפלשתי קרב.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

כ    🔗

וְכִּימֶית תֵילֵי גוֹלְיַיאת פְּלִשְׁתַּאיַיא / וכאשר בא גלית הפלשתי,

דִיד מְנִי אֶבְּנַאצֶי אִימֶּי / ואשר יילחם עמו

וַל¹⁴⁴¹ אֶגְכַזֶיי דַוִד אִילֶי / ראה שדוד הוא,

וְכִּימֶית גִיזֵילֵי¹⁴⁴² כַא יַאלַא / וכאשר ראה, שילד

זוֹרַא וְסִימְקוֹנַאיַיא¹⁴⁴³ אִילֶי / קטן ואדמוני הוא —

קַם כְּרֶהְלֵי¹⁴⁴⁴ גֶימֶיר / בז לו ואמר:

מוֹ¹⁴⁴⁵ כַּאלְבַּא דִידֵי וֵינַא¹⁴⁴⁶ / 'האם כלבו הנני,

דִיד אֶיגַכֶיך אֶלִי¹⁴⁴⁷ / שהוא מצחק לי?

לֶיוֶי¹⁴⁴⁸ עֶיבַּא¹⁴⁴⁹ אִלִי / האין זו בושה לי

אַנַא חַמְלֵינַא / שאני אעמוד

בַּרְקֻולֶי / נגדו?'

בְּלֶי מַא אוֹדֵינַא / אולם מה אעשה

מִן שַׁאוּל / בשאול,

דִיד חִירִי¹⁴⁵⁰ בֶּית אֶגְיַיאנֵי / שנבוך אני בנפשי,

דִיד לֵיבִי¹⁴⁵¹ אִלֵּי / שלא אוכל לוֹ,

וְלַא כִּיאֵי מַא אַוֶיד / ואינו יודע מה הוא עושה,

דִיד חִירֶי אִבְּחַאלֶי¹⁴⁵² / שנבוך בדעתו,

דִיד גִמַחְמִילֶי בַּרְקֻולִי / שמעמיד למולי

כַא יַאלַא מִנְזוֹרֶי¹⁴⁵³ / ילד קטן,

דִיד לַאת כִּיאֶי / שאינו יודע

מִן יַמִינֶי וִשְׂמַאלֶי¹⁴⁵⁴ / בין ימינו לשמאלו'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

כא    🔗

וְמִירֶּי גוֹלְיַית תַּא דַוִד / ואמר גלית לדוד

לַא אַמְרֵיתֶּין / 'אל תאמר:

בֶי¹⁴⁵⁵ יַאן בֶּיר¹⁴⁵⁶ מַעְקֻולֶי¹⁴⁵⁷ / “לא יוכל”, אם בר דעת

וֵיתֶּין / אתה.

בְּלֵי אַנַא / אכן, אני

בֶּישׁ קֻויַיא מִנּוֹךְ וֵינַא / חזק ממך הנני.

אַלְפַּא וְכַמִשְׁמַא¹⁴⁵⁸ / אלף וחמש מאות

וְשׁוֹאִי וְשׁוֹאַה מֻוכְוַותוֹךְ / ושבעים ושבעה כמותך,

בֶּיתּ כַא צִיבּוֹאְתִי¹⁴⁵⁹ אִבְּמַזִבְרֵינַא¹⁴⁶⁰ / באצבעי האחת אסובב.

וְאֶין¹⁴⁶¹ לַאת גִימְהֵמִינֵיתֶין / ואם אינך מאמין לי,

אַתַא¹⁴⁶² אֶבְּכַזֵיתֶין / עתה תראה

קִוִּיתִּי¹⁴⁶³ / כוחי.

אִיתַלוֹךְ דִיד פִּצְרוֹךְ / בוא ובשרך

תַּא חֵיוַונֶיתּ אַרְאַה / לחית הארץ

וִתַּא טֵירֶיתּ שִׁימֶּי / ולעוף השמים

אֶבְּיַאוֵינַא¹⁴⁶⁴ / אתנה'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

כב    🔗

וְמִיג͘וֹיבְּלֶי דַוִד אֶל גוֹלְיַתּ / ענה דוד לגלית

וְמִירֶּי / ואמר:

אַהֶית אִגַאֵיתֶּין¹⁴⁶⁵ בֶּית קְוִיתּוֹךְ / 'אתה מתגאה בכוחך

וְבֶית סֵיפַּא וִמִטַאלֶי¹⁴⁶⁶ וְרֻומְחֶי / ובחרב ומגנים ורמחים,

וְאַנַא בִּיתַּכְּלֵינַא בֶּית אִילַהֶיתּ יִשְׂרַאֶל / ואני באלהי ישראל אשענה.

וְאִילַהַא בִּמְסַלִמְלוֹךְ בֶּית אִידִ͘י / ואלהים בידי ימסורך,

וְרֵישׁוֹךְ אַנַא בִּיקַטְאֵינַא / וראשך אני אכרתה.

וִאוֹרְדִית פְּלִשְׁתַּאיֵי בִּיקַטְאֵינַא / ומחנה פלשתים אכרתה.

וִבְּכַאזִי כּוּלּוּ נַאשַׁא אַיַן שׁוּלַא / וראו כל האנשים המעשה הזה,

דִיד לַא הַוֵיבּוּ¹⁴⁶⁷ אוֹדִ͘ילֶי / שלא יוכלו לעשותו

לַא גֻורֶי / לא אנשים,

וְלַא פֵירִסֶי¹⁴⁶⁸ וְלַא גְבַּארֶי¹⁴⁶⁹ / ולא פרשים ולא גיבורים'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

כג    🔗

וְדַוֶד מִירֶּי / ודוד אמר:

יַא גוֹלְיַתּ אַהֶית / 'הוי גלית, אתה

אִמְכֶי דַרְבַּא דִידוֹךְ / הכה מכתך,

גִ͘נְכִּי¹⁴⁷⁰ וַאל פִּישׁ כַא / כי נשארה

סַאעַא מִן עֻומְרוֹךְ¹⁴⁷¹ / רק שעה אחת לחייך.

וִכְרַאיֶי אֶבְּחַרְמֵיתֶּין¹⁴⁷² / אחר תיכרת

מִן מִלִּיתַּא דִידוֹךְ¹⁴⁷³ / מעמך'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

כד    🔗

וְדַוִד מִיג͘וֹבֵּילֶי כַמְשַׁא כֵּיפֶּא / ודוד בחר חמש אבנים,

וַדִירֵילֶי גַאוֶית אִכְוֵדַנְכִּי דִידֶי¹⁴⁷⁴ / בתוך ילקוטו שָׂמָן.

הִיל זִילַא כַא סַאעַא / עד שהלך שעה אחת,

גוֹ-פַּלְגַא כַא כֵּיפַּא / באמצע אבן אחת

וַאל פִּשְׁלֵי¹⁴⁷⁵ / נשארה

וְדִירֵילֶי פֻוכְּרֶי¹⁴⁷⁶ הַוַוא¹⁴⁷⁷ / ושׂם דעתו היטב,

וְפְהִמְלֵי¹⁴⁷⁸ / והבין.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

כה    🔗

וְגוֹלְיַת גֵימֶיר / וגלית אמר:

עֵיבַּא אִלִי אַנַא נַצֵינַא / 'בושה היא לי, שאלחם

אִמֶּית דוֹהַא יַאלַא בֶּית צִילַאחֶי¹⁴⁷⁹ / עם הילד הזה בנשק'.

וְשִׁקִלֶּי כַא טֻורַא / ולקח הר,

קַם אַקִירֶּי מִן אִיקְרֵי / משורשו עקרו,

וַבֶּית דַוִיד אִמְכֵילֶי¹⁴⁸⁰ / ובדוד הכה.

וְדַוִד מַאתּ וֵילֵי כְפִיפַא¹⁴⁸¹ / ודוד קלוּתו כי רבה,

בֶּית דְקִיקַא¹⁴⁸² רֵישֶׁית טֻורַא / ברגע על ראש ההר

פִירֶי¹⁴⁸³ וְנִידֵילֶי¹⁴⁸⁴ / עט וקפץ.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

כו    🔗

וְדַוִד מֻנְדֵילֶי אִידֶ͘י / ודוד שלח ידו

אַל אַי כֵּיפַּא / אל אותה אבן,

גוֹ בַּרְקַאנִיֶיה¹⁴⁸⁵ דִירֶילֶי / בתוך קלעו שמה,

וְטִילַהַא נַקְלֵי אִישְׁאִישַׁאלֶי¹⁴⁸⁶ / ושלוש פעמים הניפה,

וִמֶכְיַיאלֶי¹⁴⁸⁷ / ובה הכה.

וְכֵּיפַּא פִירֶי¹⁴⁸⁸ וְזִילֶי / והאבן עפה והלכה,

גוֹ גַאוֶית גוֹבְּאֶינֶיתּ¹⁴⁸⁹ / באמצע מצחו

פְּלִשְׁתַּאיַיא יְאִילֶי / של הפלשתי באה

וְנִיצֻולֶי¹⁴⁹⁰ / וניצבה.

הִיל אִשְׁאִשְׁלֵי גִיַיאנֵי / עד שהניע עצמו,

גוֹלְיַית תִירֶי וַאצְלֵי¹⁴⁹¹ וַואלֶי / גלית לשתים שוסע,

פִּישְׁלֵי וְתַּאמַא נְפִּילֶּי¹⁴⁹² / ושם נפל.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

כז    🔗

וְדַמֶית¹⁴⁹³ דַוִד גִיזֵילֶי / ודוד בראותו

גוֹלְיַתּ אִנְפִּילֶּי / שגלית נפל,

וְאִרִקְלֵי דַוִד / רץ דוד

רֵישׁ גוֹלְיַתּ אִחְמִלֶּי¹⁴⁹⁴ / ועל גלית עמד,

וְמִירֶּי תַּא אֻורִיָה הַחִתִּי / ואמר לאוריה החתי:

סֵיפַּא טַאלִי הַאלֶּי / ‘חרב לי תנה’.

וְמִירֶּי אִכְלֵיאְתַּא¹⁴⁹⁵ דִידִי / ואמר (אוריה): 'שכרי

מִינּוֹךְ גְבֵּינַא / ממך אבקשה'.

וְמִירֶּי דַוִד / ואמר דוד:

מַאיְילַא אִכְלֵיאְתַּא דִידוֹךְ / ‘מה שכרך?’

וְמִיג͘וֹוִיבְּלֶי / וענה (אוריה):

אַנַא כַא בַּכְתַּא / 'אני, אשה

מִן הֻודַ͘איֶי גִיבֵּינַא / מהיהודים אבקש'.

מִידְאֻורֵי¹⁴⁹⁶ מִירֶּי / השיב (דוד) ואמר:

הַוַוא מִירַדוֹךְ¹⁴⁹⁷ / 'טוב, רצונך

אִבְּמַחְצִילֵינַא¹⁴⁹⁸ / אמלא'.

וְמִיג͘וֹוִיבְּלֶי אִילַהַא / וענה אלהים

וְמִירֶּי תַּא דַוִד / ואמר לדוד:

אַוֶל נְצִיבּוֹךְ¹⁴⁹⁹ / 'מזלך¹⁵⁰⁰ הראשון

טַאלֶי אֶבְּיַיאוֵינַא¹⁵⁰¹ / לו אתן'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

כח    🔗

וְדִד¹⁵⁰² סֵיפֶּית גוֹלְיַתּ / ודוד חרב גלית

בִּידֶיתּ יַמֵי דִוִיקְלֶי / ביד ימינו תפס,

וְרֵישֵׁי בְאִידֶית גַפֶּי / ואת ראשו ביד שמאלו

אֶדְוִיקְלֶי וְשְׁקִילֶּי¹⁵⁰³ / תפס ולקח,

וְגַאוֶיתּ אוֹרְדִי דִיד יִשְׂרַאֶל / ובתוך מחנה ישראל

אֶרְקִדְלֶי¹⁵⁰⁴ / קפץ.

וְשָׁאוּל מִיבּוֹקִרֶּי וְמִירֶּי / ושאול שאל ואמר:

מַארוּן טַאלִי¹⁵⁰⁵ / 'אמרו לי,

אוֹהַא יַאלַא בֶּיר מְנִילֶי / ילד זה בן מי הוא,

דִיד הַתְּכַא יְדוֹאַה / שכל כך בן-דעה

וִשַׁהְרַזַא¹⁵⁰⁶ וִפְהוֹמַא / וגיבור חיל ונבון

דִיד נְפִּיקְלֶי / נתגלה?

בְּלֶי חִיכֻּום דִידִי / אכן ממשלתי

אִבְּשַׁקִלֶּי¹⁵⁰⁷ / ייקחנה'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

כט    🔗

וְנְפִּיקְלֶי כַבְּרַא / ויצא הדבר

גַוֶיתּ גְ͘מַעַה / בתוך הקהל:

אוֹהַא יַאלַא / 'ילד זה

מִן רֻות͘ וַאל / מרות

אִבְּרֵילֶי¹⁵⁰⁸ / נולד'.

וְמִירּוּ / ואמרו:

חַרַאם אַתֶי גוֹ יִשְׂרַאֶל / 'אסור שיבוא בקהל ישראל,

גִ͘נְכִּי עַמוֹנַיַיא¹⁵⁰⁹ אִילֶי / כי עמוני הוא'.

וְכִימֶית אֶשְׁמֵאְלֵי / וכאשר שמע

עַמַסַא בֶּיר יֶתֶר¹⁵¹⁰ / עמשי בן יתר,

רַאבַּא אֶכְּרִבְּלֵי / מאוד כעס

וְמִירֶּי / ואמר:

כּוּתּ אַמֶיר דִיד דַוִיד / 'כל מי שיאמר: דוד

חְרַמַאלֵי / אסור הוא (לבוא בקהל),

תַּא דִימֶי בֶּית סֵיפַּא / עתה דמו בחרב

בִּישַׁטְיִפִנֶי / אשפוך,

גִ͘נְכִּי אַנַא לִפְּלִי / כי כן למדתי

כֵס שְׁמֻואֵל הְנַבִיא אֶסְתַּאדִ͘י / אצל שמואל הנביא, רבי,

וְמִירֶּי חְלַאלַאלֵי¹⁵¹¹ / ואמר: מותר הוא (לבוא בקהל).

וְאַווַא רִיוֶיתּ כּוּלּוֹהוֹן פַּאוֶי / והוא הגדול בכולם יהיה.

וַואל כֻּולּוֹכוֹן אֶגְזִילוֹכוֹן¹⁵¹² / הנה כולכם ראיתם

בִּאֶינוֹכוֹן / בעיניכם

תַּא¹⁵¹³ דוֹהַא שׁוּלַא רִיוַוא / את המעשה הגדול הזה

וְתַּא דוֹהַא נַמוּס / ואת הכבוד

דִיד אֶוִידְ͘לֵי / שעשה,

דִיד אִילַהַא קְמַרְוֵילֶי¹⁵¹⁴ / הנה אלהים מגדלהו'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

ל    🔗

בַּתֶיר דִיד דַוִד קְטִלֵּי / ואחרי שהרג דוד

גוֹלְיַתּ פְּלִישְׁתַּיַיא / את גלית הפלשתי,

וְרֵישֵׁי אִקְטֵאְלֵי / ואת ראשו כרת,

וְבְּאִידֶ͘י אֶדְוִיקְלֶי וְרִקִדְ͘לֵי / ובידו תפס וקפץ,

וְגוֹ אוֹרְדִית דִיד יִשְׂרַאֶל / ובמחנה ישראל

חְמִילֶּי / עמד,

וְרֵישַׁא תַּא שַׁאוּל הְוִילֶי / והראש לשאול נתן,

בֶּית דִיַיארִי נוֹבִּלֶּי / במתנה הובילו.

וְכֵּיפֶיתּ¹⁵¹⁵ כֻּולּוּ יִשְׂרַאֵל תֵילֶי / ושמחת כל ישראל באה

בִּאַיי סַאעַא / באותה שעה,

וְשַׁאוּל אִפְשִׁיקֵלֵי¹⁵¹⁶ / ושאול שמח.

וְמִירֶּי שַׁאוּל / ואמר שאול:

אוֹהַא נַמוּס דִיד דַוִד אֶוִידְ͘לֶי / ‘כבוד זה שעשה דוד’ —

בִּאַי סַאעַא שַׁאוּל מִירֶּי / באותה שעה אמר שאול:

אוֹהַא מִיטֶילֶי חִיכּוּם אִילֵי¹⁵¹⁷ / ‘זֶה תגיע לו הממשלה’.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.

לא    🔗

בַּתֶּיר הַדַךְ אְרִקְלוּ / אחרי כן רדפו

יִשְׂרַאֵל בַּתֶיר פְּלִישְׁתַּאיֵי / ישראל אחרי הפלשתים

וִקְטִילּוּ וְנִהִבְּלוּ¹⁵¹⁸ / והרגו ובזזו.

וְפְלִשְׁתַּאיֵי אֶתְּוִירוּ / והפלשתים נשברו.

וְיִשְׂרַאֶל מַאל דוֹהוֹן / וישראל את רכושם

אֶנְהִבְּלוּ וְמוֹתֵילוּ¹⁵¹⁹ / בזזו והביאו.

וִאַנִי וְכֻולַּא דֻונְיֶיה / והם וכל העולם

אֶמְעוֹגִ͘יבְּלוּ / התפלאו

תַּא דוֹהַא גוֹלְיַתּ פְּלִישְׁתַּיַיא / על זה גלית הפלשתי,

דִיד אֶקְטִילּוּ / שהרגו.

וְכֻולּוּ מֶלִּיתְיַיאתַא מִירּוּ / וכל האומות אמרו:

בַּאבּוֹ¹⁵²⁰ כִּימַא¹⁵²¹ אִילַהַא דוֹהוֹן / 'אבא, כמה אלהיהם

גִיבֵּיוַאלוּ / חפץ בהם.

אַי אִילַהַא רַבַּא / זה האלהים מאוד

רִיוַוא אִילֶי¹⁵²² / גדול הוא.

בַּלֵי אַוַוא אִילֶי / הן הוא הוא

דִיד מִן גוֹ מִיצֶיר / שממצרים

קַמַפִּיקְלוּ / הוציאם,

דִיד אֶוִידְ͘לֵי בֻּורְהַאנִי / שעשה מופתים

וְעַגְ͘בְּוַותַא טְלוֹהוֹן / ונפלאות להם,

וִטְלַאתִי וְאִשְׁתַּא¹⁵²³ חְכּוֹמֵי / ושלושים ושישה מלכים

אֶתְוֶירִילֵי טְלוֹהוֹן / שיבר לפניהם,

וְלִיֻרושַׁלַים קְמֵתֵילוּ / ולירושלים הביאם,

וְיַרֻושַׁלַיִם מֻומְלִכְּלוּ / ואת ירושלים הנחילם,

גִ͘נְכִּי אִימֵיוַאלֶי / כאשר נשבע

תַּא בַּבְּוַותוֹהוֹן¹⁵²⁴ / לאבותיהם,

וְמוֹמַאתֶי מוֹקִמְלֵי / ואת שבועתו הקים

אִימּוֹהוֹן¹⁵²⁵ / עמם'.

שינוי נוסח לבית א ¹⁵²⁶    🔗

דֶה¹⁵²⁷ שְׁמוּאוּן כֻּלּוּ / שמעו

יַרַאנֵי¹⁵²⁸ דִידִי / כל ידידי,

דֶה שְׁמוּאוּן כֻּלּוּ / שמעו כולם.

המשך קלאר, לבית א:    🔗

גוּזִינֵי¹⁵²⁹ דִידִי / יקירי,

נַצוּתִד נִצְיַאוַאלֵה גוֹלְיַית פְּלִשְׁתָאָה / מלחמה, שהיה נלחם גלית הפלשתי

וְדַוִד שׁוּלְטָנָא / ודוד המלך

אִלִד דַשְׁתֶד מְגַדִי / על שדה מגידו.

חַיְף וּמְגַבִּינִד¹⁵³⁰ / חבל וצער

דוד שׁוּלְטָנָא / על דוד המלך.

קלאר, לבית ב¹⁵³¹    🔗

גִמְעַלוּ¹⁵³² וְתֵילוּ כֻּלּוּ פְּלִשְׁתָאֵי / נאספו ובאו כל הפלשתים

רֵישֵׁד טוּרָא¹⁵³³ / על הר,

המשך קלאר, לבית ב:    🔗

גוֹלְיַית פְלִשְׁתָאָה מְכָנְזִרְרֵה¹⁵³⁴ / גלית הפלשתי.

מֻכְוַאתִד כְזוּרַא / כמו חזיר נחר,

גֵימֶר דַארִן גוֹ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל¹⁵³⁵ / אמר: 'אשים בתוך שונאי ישראל

צוּרָא¹⁵³⁶ מוּרָאן / סם מר'.

קלאר לבית ג ¹⁵³⁷    🔗

שַׁאוּל שֻׁלְטַנָא צְרִיכְלֶה וּבְּכֵילֶה / שאול המלך צעק ובכה,

גֵּימֶר כּוּת אִדְיוֹ אָזִל / אמר: 'כל מי שילך היום,

גָלְיַת פְּלִשְׁתָאָה קַאטִלְלֵה / (ו)את גלית הפלשתי יהרג[הו],

מיכל בְּרַאתִי פְּיַאוִנַאלֵה / את מיכל בתי אתן אותה לו,

סַהַמָא מִנְגִד חֻכֻּם דִידִי פַּאוֵילֵיה¹⁵³⁸ / (ו)חלק ממלכותי יהיה לו'.

יַא חֶיפ וכו' / חבל וכו'.

קלאר, לבית ד ¹⁵³⁹    🔗

דוד שולטאנא / דוד המלך

שִׁיוַאנִד בַּרְכֵי¹⁵⁴⁰ וֵילֵה / רועה צאן היה,

אליאב אָכוֹנֵה גַדַאיַא¹⁵⁴¹ תַּאלֵה / לאליאב אחיו ארוחת צהריים

מוֹתֵילֵה / לו הביא.

דוד מירריה יַא אַכוֹנִי / דוד אמר: 'הוי אחי,

אֵיַא¹⁵⁴² קַאלַא מֵימַּא תֵילֵה¹⁵⁴³ / קול זה מהיכן בא?'

חכם אליהו מעמידיה, לבית ד:¹⁵⁴⁴    🔗

דַוִיד שִׁיווניד¹⁵⁴⁵ אירבי וילי / דוד רועה צאן היה.

זוודא¹⁵⁴⁶ טאלי אליאב אכוניה מותילי / צידה לאליאב אחיו הביא.

מריה יא אכוני / אמר: הוי אחי

אוהא קאלא מיכא יתילי¹⁵⁴⁷ / קול זה מהיכן בא?'

קלאר, לבית יד ¹⁵⁴⁸    🔗

גימר אִיַא קאלַא שאול שלטאנא וֵילֵה / אמר: ‘זה קול שאול המלך הוא’.

גימר כות¹⁵⁴⁹ אדיו אזל גלית פלשתאה / אמר: 'כל שהיום ילך ואת גלית הפלשתי

קאטללה / יהרוג,

מיכל בראתי בַיַאוִינא לֵה / את מיכל בתי אתן לו,

וסהמא חכם דידי פאוילה¹⁵⁵⁰ / וחלק ממלכותי יהיה לו'.

קלאר, לבית טו ¹⁵⁵¹    🔗

גימר דוד שולטאנא / אמר דוד המלך:

אדיו¹⁵⁵² אנא באזינא / 'היום אני אלך,

גלית פלשתאה קטלינא / ואת גלית הפלשתי אהרוג,

פִּסְרָא דִידֵי תא טֵירִיד שִׁמֵּי פְּיַאוֵינַא¹⁵⁵³ / ובשרו לעוף השמים אתן'.

קלאר, נוסח שני לבית זה ¹⁵⁵⁴    🔗

דוד שולטאנא גימר אדיו אנא באזינא / דוד המלך אמר: 'היום אני אלך,

זָכוֹתִ͘ד בַאבַוַאתַא פְּתַכְלֵינַא¹⁵⁵⁵ / בזכות אבותי אשען;

פִּסְרֶד גלית פלשתאא תא טֵירִד / בשר גלית הפלשתי לעוף

שמי פיאוינא / השמים אתן'.

קלאר, לבית טז ¹⁵⁵⁶    🔗

דוד שולטאנא שיואנד ברכ͘י וילי / דוד המלך רועה צאן היה.

אליאב אכוני גדייא תאלה מוֹתִ͘ילֵה / לאליאב אחיו סעודת צהריים הביא.

ראבא אִלֵּה כְּרִבְּלֵה / הרבה עליו כעס,

כַא לַאטוֹמַא¹⁵⁵⁷ גוֹ רֵישִׁיד דוד מְכֵ͘ילֵה / מכה בראש דוד הכה.

גימר: איא בַאזִל גלית פלשתאה קטללה / אמר: ‘זה הולך את גלית הפלשתי להרוג?’

חיפ / חבל.

קלאר, לבית יט ¹⁵⁵⁸    🔗

דַוִד שלטאנא אריקלה / דוד המלך קם,

ארבא¹⁵⁵⁹ כִּיפֵּא ג͘ו כֻוִידַנְכֵּי דְרִילֵה / וארבע אבנים באמתחתו שם,

זכוֹתֵד באבאוַאתֵה תִּכִּלְלַה¹⁵⁶⁰ / על זכות אבותיו נשען,

גלית פלשתאה קְטִלְלֵה / ואת גלית הפלשתי הרג.

חיפ / חבל.

 

יב. מִלְחֶמֶת דָּוִד וְגָלְיָת    🔗

מיוחס לרבי חיים שלום בן רבי אברהם בן רבי עובדיה

אתחיל לכתוב מלחמת דוד וגלית

א    🔗

דַוִד בַּסְרֶתּ כֵּפֵּי זִלֵּי / דוד אחרי האבנים הלך,

אַוַא רֵישׁ כַּלַשׁ גוֹלְיַתּ / ולראש נבלת גלית

חְמִלֵּי¹⁵⁶¹ / עמד,

מַאת גִדַרֵי¹⁵⁶² / וככל אשר סבב,

קְדִילַת זִרֵי / מפתח עורף שריונו

לַא כְזֵילֵי / לא ראה.

אַי דַאנַא אוּרִיָא חִתַּיָא/ מִן תַּאמַא יְסֵילֵי / באותה שעה אוריה החתי משם בא.

דַוִד כַא מוֹמַאסַא / [ו]דוד שבועה

טַאלֵי יִמֵילֵי / לו נשבע,

כּוּד בַּכְתֶּת בַּאֵילַאל¹⁵⁶³ / [ש]כל אשה שיבקשנה

יַוֵילַא טַאלֵי / לו יתננה,

ב    🔗

אוּרִיָא קְדֵילַא גוֹ דֵקְנֶתּ גוֹלְיַתּ מוֹפִּקְלֵי / אוריה את המפתח מתוך זקן גלית הוציא,

לְאִידֶיתּ דַוִד דְרֵילֵי / ליד דוד נתן.

דַוִד זִרֵי כּוּס¹⁵⁶⁴ זִרֵי / דוד שריונו וקובע שריונו

מִן קַאמֵי שְׁלִכְלֵי / מעליו פשט,

סֵיפֵּי מִן קַאמֵי שְׁלִפְלֵי / חרבו מלפניו שלף,

רֵאשֶׁתּ גוֹלְיַתּ / ראש גלית

בֶּד סֵיפֶּתּ גוֹלְיַתּ / בחרב גלית

קְטֵילֵי¹⁵⁶⁵ / כרת.

גוֹ קוּשְׁנֶתּ¹⁵⁶⁶ פְּלִשְׁתַּיָא / בתוך צבא הפלשתים

רְקִדְלֵי יְסֵילֵי / קפץ ובא

זִילֵּי / והלך.

חיף מכבנית¹⁵⁶⁷ דוד שולטנא / חבל וכו'.

ג    🔗

דַוִד אַרְבַּא אִמַהֵי בֶּד נוּרַא מוּקִדִלֵי¹⁵⁶⁸ / דוד ארבע מאות באש שרף,

אַרְבַּא אִמַהֵי עוֹרְלוֹת קְטִילֵי¹⁵⁶⁹ / ארבע מאות ערלות כרת,

לִבַּאסֶתּ¹⁵⁷⁰ פְּלִשְׁתַּאיֵי דְרֵילֶי / לבוש פלשתים שׂם.

אַוַוא לַכִּסֶל שַׁאוּל חַכּוֹמֶת יִשְׂרָאֵל / הוא לפני שאול מלך ישראל

יְסֵילֵי מְטֵילֵי / בא והגיע.

חיף וכו' / חבל וכו'.

ד    🔗

יְהוֹנָתָן גֵימֶר יַא בַּאבִּי גֵבֵּי כַבְּרוֹךְ / יהונתן אמר:'הוי אבי, עליך לקיים

מְקִימֵיתֶּין / את דבריך.

מִיכַל כַאסִי טַאלֵי יַאוֵיתֶּין¹⁵⁷¹ / את מיכל אחותי לו תיתן,

חַכַּמוּסַא מִנִּי¹⁵⁷² פַּלְאֵיתֶּין¹⁵⁷³ / המלוכה אתי תחלק.

אַהֶיתּ חַכּוֹמֶתּ יִשְׂרָאֵל וֵיתֶּין¹⁵⁷⁴ / אתה מלך ישראל הנך'.

חיף וכו' / חבל וכו'.

ה    🔗

שָׁאוּל גֵימֶר יַא יְהוֹנָתָן אַהֶיתּ בִּירוֹנֶתּ / שאול אמר: 'הוי יהונתן אתה בן-

סוּרְתַּא קְוִיתַא¹⁵⁷⁵ וֵיתֶּין¹⁵⁷⁶ / עַזַּת פנים הנך.

אַהֶתּ גֵבֵּתּ חַכַּמוּסַא מִנִּי שַׁקְלֵיתֶּין¹⁵⁷⁷ / ממני את המלוכה תחפוץ לקחת.

אַהֶיתּ כִּסְלִי לַא חַמְלֵיתֶּין¹⁵⁷⁸ / אם לא אצלי תעמודה¹⁵⁷⁹,

כוּ אַהֶתּ בַּר קְטַלַא וֵיתֶּין¹⁵⁸⁰ / כי אז בן-מוות הנך'.

חיף וכו' / חבל וכו'.

ו    🔗

שַׁאוּל גֵימֶר אַנַא בְּרַתִּי טַאלֵי לַא גִאַוֵינַא¹⁵⁸¹ / שאול אמר: 'אני בתי לו לא אתן,

אַנַא הִגִ͘י¹⁵⁸² דִידֵי לַג כַזֵינַא / אני את פניו לא אראה.

אַנַא חַכּוֹמֶתּ יִשְׂרָאֵל וֵינַא¹⁵⁸³ / אני מלך ישראל הנני'.

חיף וכו' / חבל וכו'.

ז    🔗

יְהוֹנָתָן גֵימֶר יַא דַוִד אַהֶתּ תַּגַנוֹךְ אַרְקֵיתֶּין¹⁵⁸⁴ / יהונתן אמר: 'הוי דוד, אתה לנפשך תברח,

אַמוּנַת¹⁵⁸⁵ גַאנוֹךְ בַּאבִּי לַא מֵיסֵיתֶּין / להאמין על נפשך לאבי לא תוכל,

גוֹ אוֹרְדִי יִשְׂרָאֵל לַא חַמְלֵיתֶּין¹⁵⁸⁶ / בתוך מחנה ישראל אל תעמוד.

הַר אַהֶתּ חַכּוֹמֶתּ יִשְׂרָאֵל פַּאוֵיתֶּין¹⁵⁸⁷ / אך אתה מלך ישראל תהיה'.

חיף וכו' / חבל וכו'.

ח    🔗

דַוִד מִנֶּת קַם שָׁאוּל אְרִיקְלֵי / דוד מפני שאול ברח,

גַאנֵי גוֹ טוּרַנֶי¹⁵⁸⁸ מַגַארֶי¹⁵⁸⁹ מְטוּשְׁיַאלֵי / בתוך הרים ומערות הסתתר.

יְהוֹנָתָן טַאלֵי אִיכַלַא מְשׁוּדְרְוַאלַי¹⁵⁹⁰ / יהונתן אוֹכל לו שלח.

גוֹ דַשְׁתַּסַא גַאנֵי מְדוּבְּרַאלֵי / בתוך שדות נפשו כלכל.

חיף וכו' / חבל וכו'.

ט    🔗

דוֹאֵג אַדוֹמִי סֵילֵי כִּסֶל שָׁאוּל שְׁכִילֵי¹⁵⁹¹ / דואג האדומי אל שאול בא והלשין.

שָׁאוּל מוּקְמַלֵי עַסְכַּר זִלֵּי אִלֵי¹⁵⁹² / שאול צבא ערך והלך אליו.

דַוִד מִנֶּת קַאמֵי אִרִקְלֵי / דוד מפניו ברח.

גַאנֵי גוֹ כַא מַגַארַא מְטוּשֵׁילֵי / בתוך מערה הסתתר.

חיף וכו' / חבל וכו'.

י    🔗

אִילַהַא כַא קַנְקוּתַא¹⁵⁹³ מְשׁוֹדִרֵּי / אלהים שלח עכביש,

שַׁתְיַא¹⁵⁹⁴ לִמְגַארַא מַשְׁתֵּילֵי / קוריו למערה ארג.

סַעַת אַבְנֵר קַאמֶתּ פּוּמֶת מְגַארַא מְטֵילֵי / בשעה שאבנר אל פי המערה הגיע,

ג͘וּ¹⁵⁹⁵ נַאשַׁא לְתַּאמַא¹⁵⁹⁶ לַא כְזֵילֵי / שום איש שם לא ראה.

דָוִד גוֹ מַגַארַא מְצוֹלֵילֵי¹⁵⁹⁷ / דוד בתוך המערה התפלל

חיף וכו' / חבל וכו'.

יא    🔗

עַסְכַּר שָׁאוּל לְטוּרֶתּ גִלְבּוֹעַ מְטֵילֵי¹⁵⁹⁸ / צבא שאול להר הגלבוע הגיע,

אוֹ לֵילֵי שָׁאוּל עַסְכַּר דִידֵי לְתַמַא דְמִכְלֵי / באותו לילה שאול וצבאו שם ישן.

דָוִד כְּפֵינַא וֵילֵי¹⁵⁹⁹ / דוד רעב היה.

אַוַא הַיְדִי¹⁶⁰⁰ לִבַּרְקוּל עַסְכַּר חְמִלֵּי / הוא מַהֵר למול הצבא עמד.

חיף וכו' / חבל וכו'.

יב    🔗

עַסְכַּר דִידֵי דְמִכְלוּ אַבְנֵר נוֹבַּדֶר¹⁶⁰¹ וֵילֵי / צבאו ישנו, אבנר שומר היה,

אַבְנֵר מִן קוּדְרִתֶּתּ אִילַהַא דְמִכְלֵי / אבנר בכוח אלהים ישן.

דַוִד לַא אִמְסֵלֵי¹⁶⁰² / דוד לא יכול

רֵישׁ אַקֶל אַבְנֵר פְּסֵילֵי¹⁶⁰³ / על רגל אבנר לפסוע.

אַי דַאנַא כַא אַקְרוּבַּא¹⁶⁰⁴ יְסֵילֵי / באותה שעה עקרב בא,

אַלֶית אַקֶל אַבְנֵר נְסֵילֵי¹⁶⁰⁵ / את רגל אבנר נשך.

חיף וכו' / חבל וכו'.

יג    🔗

דַוִד כֵי אַקֵל אַבְנֵר פְּסֵילֵי / דוד תחת רגל אבנר פסע,

זִלֶּי הָנְדֵבֶת¹⁶⁰⁶ שַׁאוּל דְמִיכַא וֵילֵי / הלך למרגלותיו של שאול הישן.

כַנְגִ͘י מִנֶּית סוּחְנֵי¹⁶⁰⁷ דִידֵי כִלֵּי¹⁶⁰⁸ / מעט מצלחתו אכל,

מַאִי מִנֶּית זוֹרַתֵּי¹⁶⁰⁹ סְתֵּילֵי¹⁶¹⁰ / מעט מכדו שתה.

מִנֶּית בַּדַן¹⁶¹¹ דִיד שַׁאוּל קְטֵילֵי¹⁶¹² / ממעילו של שאול כרת.

חיף וכו' / חבל וכו'.

יד    🔗

דַוִד אִרִקְלֵי וְסֵילֵי / דוד ברח ובא,

אַוַא כֵי אַקֶל אַבְנֵר פְּסֵילֵי¹⁶¹³ / תחת רגל אבנר פסע.

אַוַא גוֹ דַשְׁתַּא מְטֵילֵי / בתוך השדה הגיע,

כַא קַאלַא אֻרְוַא דְרֵילֵי¹⁶¹⁴ / וקול גדול נתן.

חיף וכו' / חבל וכו'.

טו    🔗

דַוִד גֵימֶר יַא אַבְנֵר / דוד אמר: 'הוי אבנר,

אַהֶתּ מַאטוֹ¹⁶¹⁵ נוֹבַּדֶר וֵיתֶּין / אתה איך שומר הנך?

מַא אַהֶתּ אִסְתַּד͘וֹךְ לַא נַטְרֵיתֶּין¹⁶¹⁶ / למה את אדוניך לא תשמור?

מַאנִי¹⁶¹⁷ אַהֶת בַּר קִטְלַא וֵיתֶּין¹⁶¹⁸ / מי אתה? בן מוות הנך'.

חיף וכו' / חבל וכו'.

טז    🔗

שָׁאוּל רִאִשְׁלֵי¹⁶¹⁹ / שאול התעורר,

אַוַא בַּדַן גַאנֵי קְטִיאַה גְזֵילֵי¹⁶²⁰ / ואת מעילו כרות ראה,

אַוַא כַא קַאלַא אַלֶתּ אַבְנֵר דְרֵילֵי / הוא קול על אבנר נתן,

גֵימֶר אַהֶתּ מַאטוֹ שׁוֹמֵר וֵיתֶּין / אמר: 'אתה איך שומר הנך?

אַהֶתּ גֵבֶּת אַנַא¹⁶²¹ בְּאִידֶתּ בַּר יִשַׁי / אותי ביד בן-ישי

מַקִטְלֵיתֶין¹⁶²² / להרוג [תחפצה]'.

חיף וכו' / חבל וכו'.

יז    🔗

דַוִד כִּסֶל אָכִישׁ חַכּוֹמֶתּ גַת יְסֵילֵי¹⁶²³ / דוד אל אכיש מלך גת בא,

מִנֶּיתּ קַאמֶתּ שַׁאוּל אִרִקְלֵי / מפני שאול ברח

אָכִישׁ רַאבַּא קַדְרֵי¹⁶²⁴ דְוִיקְלֵי¹⁶²⁵ / אכיש הרבה כבוד לו חלק,

רֵישׁ עַסְכַּר גַאנֵי דְרֵילֵי¹⁶²⁶ / על צבאו אותו שם.

חיף וכו' / חבל וכו'.

יח    🔗

שַׁאוּל מִנֶּיתּ קַחְרֵי¹⁶²⁷/ כִּסֶל שְׁמוּאֵל הַנָבִיא / שאול מצערו אל שמואל הנביא

זִלֵּי¹⁶²⁸ / הלך,

גֵימֶר יַא שְׁמוּאֶל אַנַא מַא אוֹדֵינַא¹⁶²⁹ / אמר: 'הוי שמואל, אני מה אעשה?

אַנַא גֵבֶּן דַוִד דוֹקֵינַא / אני חפץ לתפוס את דוד.

אַנַא רַאבַּא אִיקַא מִנֵּי וֵינַא¹⁶³⁰ / רב צערי מפניו'.

חיף וכו' / חבל וכו'.

יט    🔗

גֵימֶר יַא שְׁמוּאֵל כְזִי בַּדַנִי קְטִיאַלֵי / אמר: 'הוי שמואל, ראה את מעילי כרת,

אַוַא חַכַּמוּסִי מְבוֹזְיַאלֵי¹⁶³¹ / ואת מלכותי בזה.

בַּלֵי סוֹגֶ͘תּ¹⁶³² יְהוֹנַתַן אִלֵי / אכן אשמת יהונתן היא.

אַוַא כוֹרֵתּ דָוִד בַּר יִשַׁי אִילֵי / הוא חבר דוד בן-ישי הנהו!'

חיף וכו' / חבל וכו'.

כ    🔗

שְׁמוּאֵל גֵימֶר יַא שַׁאוּל אַנַא / שמואל אמר: 'הוי שאול, אני מה

מַא אַמְרֵינוֹךְ / אומר לך?

מַא אַנַא מַא מַחְכֵּינוֹךְ¹⁶³³ / מה אני, מה אדבר לך?

אַהֶיתּ כִּיאֶת אַנַא רַאבַּא גִבֵּנוֹךְ¹⁶³⁴ / אתה ידעת כי מאוד אהבתיך,

בַּלֵי אִילַהַא חַכּוּמוּסוֹךְ שְׁקִילַאלֵי מִנּוֹךְ / אבל אלהים את מלכותך ממך לקח

הִיוַאלֶי תַּא כוֹרוֹךְ בַר יִשַׁי¹⁶³⁵ בֶּשְׁטוֹ¹⁶³⁶ / ונתנה לחברך בן ישי הטוב

מִנּוֹךְ¹⁶³⁷ / ממך'.

חיף וכו' / חבל וכו'.

כא    🔗

אַי דַאנַאשַׁאוּל בְּכֵילֵי¹⁶³⁸ / באותה שעה ישב שאול ובכה,

בַּאלֵי קַאמֶתּ אִילַהַא דְרֵילֵי¹⁶³⁹ / את לבו לאלהים שם.

דִמְאֵי בֶּד אֵינֵי מוּגְ͘רֵילֵי¹⁶⁴⁰ / דמעות בעיניו ניגרו.

כּוּלּוּ יִשְׂרַאֵל גְ͘מִעְלוּ כִּסְלֵי¹⁶⁴¹ / כל ישראל אצלו התאספו.

חיף וכו' / חבל וכו'.

כב    🔗

אַבְנֵר גֵימֶר יַא שַׁאוּל אַהֶתּ ג͘וּ לַא / אבנר אמר: 'הוי שאול, אתה

כַשְׁבֵּיתֶּין / כלום לא תחשוש.

מִנֶּתּ דַוִד לַא זַדְאֵיתֶּין / מדוד אל תירא.

אַהֶתּ הַר חַכּוֹמֶתּ יִשְׂרַאֵל וֵיתֶּין / אך אתה מלך ישראל הנך.

אַהֶת מַשִׁיחַ אִילַהַא וֵיתֶּן¹⁶⁴² / אתה משיח אלהים הנך'.

חיף וכו' / חבל וכו'.

כג    🔗

שַׁאוּל גֵימֶר יַא דַוִד אַנַא מִנּוֹךְ / שאול אמר: 'הוי דוד, אסיר

מַמְנוּן¹⁶⁴³ וֵיתֶּן¹⁶⁴⁴ (וינא) / תודה אני לך.

מַא מִרִּי אַנַא מַקִימֵינַא / מה שאמרתי אקיים.

אַנַא בִּרַתִּי טַאלוֹךְ בְיַוֵינַא / אני את בתי לך אתן.

אַנַא אַהֶתּ¹⁶⁴⁵ גֵבֵּינַא / אני אותך אוהב'.

חיף וכו' / חבל וכו'.

 

יג. שְׁלֹמֹה וּמַלְכַּת שְׁבָא    🔗

שיר זה היה כתוב בכתב-יד ישן, לפי דברי חכם זכריה המעתיק הוא שניסחו. בעיקרו הוא מיוסד על מה שמסופר בתרגום-שני על מלכת-שבא ושלמה. השינויים והתוספות ששינה המחבר מכפי שהוא בתרגום-שני נידונו בהערות. וכן דברי לשון מיוחדים הבאים בו. צורת הבתים והחרוז ומידת הטורים ערוכים כאן יפה.

אתחיל לכתוב שירת שלמה ומלכת-שבא:

א    🔗

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ חַכּוֹמַא וֵילֵי¹⁶⁴⁶ / שלמה המלך מלך היה.

אַוַא כַא כוּלְמַא כְזֵילֵי¹⁶⁴⁷ / הוא חלום ראה:

אִילַהַא חוֹכְמָה וַעַקֶל מַאל¹⁶⁴⁸ אִלֵי / אלהים חכמה ושכל והון לו

מְסוֹפֵילֵי¹⁶⁴⁹ / אצל,

אַוַא לְכוּלַּא עוֹלַם חְכִּמְלֵי¹⁶⁵⁰ / הוא על כל העולם משל.

ב    🔗

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ מִנֶּתּ כּוּלּוּ חֵיוַנֶתּ מְבּוֹקְרְוַאלֵי¹⁶⁵¹ / שלמה המלך מכל החיות חקר.

טֵירֶתּ זִיו שָׂדַי¹⁶⁵² אִלֵי מְחוּכֵּיוַאלֵי / עוף זיו שדי לו סיפר.

אַוַא פְּרִכְוַאלֵי לִאַרְאֶתּ חַוִילַא¹⁶⁵³ זִלְוַאלֵי / הוא עף, לארץ חוילה הלך.

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ מְשׁוֹדִרְוַאלֵי¹⁶⁵⁴ / שלמה המלך אותו שלח.

כּוּלּוּ סַלוגתֵי¹⁶⁵⁵ מוֹסֵיוַאלֵי / כל החדשות לו הביא.

תַּא חַכּוֹמַא אוֹ טֵירַא מִרְוַאלֵי¹⁶⁵⁶ / למלך אותו עוף אמר:

ג    🔗

גֵימֶר יַא חַכּוֹמַא אַהֶתּ חַכּוֹמַא וֵיתֶּין / אמר: 'הוי המלך, אתה מלך הנך

לְכּוּלַּא אַרְאַה גְחַכְּמֵיתֶּין¹⁶⁵⁷ / ועל כל הארץ ממשלתך.

אַגַר אַהֶתּ מַלְכַּתּ שֵׁבַא כַאזֵיתֶּין / אם (אתה) תראה את מלכת שבא,

אִנְכַּן¹⁶⁵⁸ אַרְאַה דִידַא מַמְלְכֵּתֶּן כַּבְּשֵׁיתֶין / אם תנחל, תכבוש את ארצה,

אַהַתּ¹⁶⁵⁹ כַא חַכּוֹמַא אַרְוַא¹⁶⁶⁰ וֵיתֶּן / מלך גדול תהיה אתה'.

ד    🔗

קִמְלֵי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ קַאסוּדֵי מְשׁוֹדְרְוַאלֵי¹⁶⁶¹ / קם שלמה המלך, שליחים שיגר.

גֵימֶר אַנַא שְׁלֹמֹה וֵינַא¹⁶⁶² / ‘אני הנני שלמה’, אמר,

אַנַא לְכּוּלַּא דוּנְיַא גְחַכְּמֵינַא¹⁶⁶³ / 'אני על כל העולם אמשול,

אַנַא גֵיבֵּין אַרְאַךְ כַּבְּסֵינַא¹⁶⁶⁴ / חפץ אני לכבוש את ארצך,

כַרְגֵ͘י מִנַּךְ אַנַא שַׁקְלֵינַא / מסים (אני) אקח ממך,

חוּכּוּם דִידִי גַאוַךְ בְּמַתְוֵינַא¹⁶⁶⁵ / שלטוני אכונן בתוכך'.

ה    🔗

סַעַתּ מַלְכַּתּ שְׁבֵא שְׁמֵילַא / בשעה שמלכת שבא שמעה,

אַיַא כּוּלַּא חוּכְּמֶתּ גַאנַא מְג͘וּמְעֵילַא / (היא) את כל חכמיה אספה.

רַאְיֵא¹⁶⁶⁶ תַּכְּבִּירֵי דְרֵילַא / דעת ומועצות שמה.

אַיַא בְּגַאנַא קִמְלַא יְתוּלַא¹⁶⁶⁷ / היא בעצמה קמה ישבה.

ו    🔗

מַלְכַּת שֵׁבְא גֵמְרַא אַנַא בַּזַאנַא¹⁶⁶⁸ / מלכת שבא אמרה: 'אני אלך.

אַנַא כַא דִיַארִי רַבְּסַא¹⁶⁶⁹ בְּלַבְּלַנַא¹⁶⁷⁰ / אני מתנה גדולה אוֹלֵךְ.

אַנַא אִתְּלִי שַׁרְתֵּי¹⁶⁷¹ תַּא שְׁלֹמֹה בַּמְרַאנַא¹⁶⁷² / אני תנאים יש לי שלשלמה אגיד.

יַאן אַנַא בְּכַלְבַּאנַא¹⁶⁷³ יַאן אַנַא בְּכַסְרַאנַא¹⁶⁷⁴ / או שאני אנצח או שאני אפסיד'.

ז    🔗

אַי דַאנֶתּ מַלְכַּתּ שֵׁבְא קִמְלַא יְתֵילַא¹⁶⁷⁵ / באותה שעה מלכת שבא קמה, באה.

אַרְבִּי¹⁶⁷⁶ טֵאְנֵי נוּקְרַא¹⁶⁷⁷ דֵהְוַתּ אוֹפִיר / ארבעים מטען כסף זהב אופיר

מוֹסֵילַא¹⁶⁷⁸ / הביאה.

אַרְבַּא אִמַא¹⁶⁷⁹ יַאלֵי גְזִירֶי אַרְבַּא אִמַא / ארבע מאותנ¹⁶⁸⁰ ערים מוּלים, ארבע מאות

לַא גְזַרַא מוֹסֵילַא / בלי מלה הביאה.

אַרְבַּא אִמַא¹⁶⁸¹ בְּרוֹנֵי בְּנַתַא בֶּד כַא חִין¹⁶⁸² / ארבע מאות בנים בנות בגיל אחד,

כַא אֶלְבִּיס מוֹלִישְׁלַא / לבוש אחד הלבישה.

אַיַא רְכּוּלַא¹⁶⁸³ אַלֶתּ ירושלים יְתֵילַא¹⁶⁸⁴ / היא רכבה אל ירושלים באה.

ח    🔗

אַיַא אַלֶתּ ירושלים יְתֵילַא / היא אל ירושלים באה.

אַנַא יַאלֵי קַאמֶתּ גַאנַא דְרֵילַא / אותם נערים לפניה שמה.

אַיַא אַלֶתּ ירושלים מְטֵילַא / היא לירושלים הגיעה.

אֵי דַאנַא אַיַא בְּנַיַהוּ בַּר יְהוֹיָדָע / באותה שעה את בניהו בן יהוידע

לְבַּרַכּוּסַא כְזֵילַא / לקראתה ראתה.

ט    🔗

אַיַא לְקַאמֶתּ בְּנָיָהוּ כִּפְּלַא¹⁶⁸⁵ זִגְ͘לַא¹⁶⁸⁶ / היא לפני בניהו כרעה והשתחוותה.

בְּנָיָהוּ גֵימֶר אַנַא חַכּוֹמַא שְׁלֹמֹה לֵיבֵינַא¹⁶⁸⁷ / בניהו אמר: 'אני המלך שלמה אינני,

אַנַא כַא גוּלַמַא¹⁶⁸⁸ דִידֵי וֵינַא / אני אחד משרתיו הנני,

גוֹ דַרְגַא דִידֵי גְחַמְלֵינַא / בשעריו עומד אני,

אַנַא אוֹדֵתּ וְגוּלַאמֵתּ שְׁלֹמֹה וֵינַא¹⁶⁸⁹ / אני, עבד שלמה ונערו הנני'.

י    🔗

מַלְכַּת שְׁבַא גִמְרַא אִיַא גוּלַמַא אִילֵי / מלכת שבא אמרה: 'זה הנער הוא

הַדְכַא סְקִילַא אִילֵי סִפַּחִי אִילֵי / כל כך יפה, נחמד הוא.

שִׁכֶּל¹⁶⁹⁰ דִידֵי דִית¹⁶⁹¹ חַכּוֹמֵי אִילֵי / מראהו של מלכים הוא.

רַאבַּא זַרִיף¹⁶⁹² גִ͘נְדִי¹⁶⁹³ אִילֵי¹⁶⁹⁴ / יפה מאוד, הדור הוא'.

יא    🔗

בַּנַיַהוּ קַאמֶתּ מַלְכַּת שְׁבַא יִתֵילֵי / בניהו לפני מלכת שבא בא,

מַלְכַּת שְׁבַא מוֹסְיַאלֵי / ואת מלכת שבא הביא.

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ גוֹ אוֹדֵתּ¹⁶⁹⁵ שֵׁישַׁא¹⁶⁹⁶ וֵילֵי / שלמה המלך בחדר זכוכית היה.

שׁוּשַׁא אִי¹⁶⁹⁷ דַאנַא מוֹבְּרִקְלֵי / הזכוכית באותה שעה הבריקה.

אַיַא גִמְרַא שְׁלֹמֹה גוֹ מַיַא אִילֵי¹⁶⁹⁸ / [היא] אמרה, שלמה בתוך מים הוא.

יב    🔗

אַיַא דַלַגִתַּ¹⁶⁹⁹ גַאנַא מוֹרְמִילַא / היא את שוּליה הרימה,

שְׁלֹמֹה מִנֶּתּ רַחוּקַא כַזֵילֵי / ושלמה מרחוק ראה.

גֵימֶר לַשַׁךְ¹⁷⁰⁰ לַשֵׁתּ בַּכְתַּסַא אִילֵי / אמר: 'גופך גוף נשים הוא,

בַּלֵי מַסְתַּךְ מִסְתֵּתּ גוּרֵי אִילֵי¹⁷⁰¹ / אולם שערך שער גברים הוא'.

אֵי דַאנַא בְנַיַהוּ גֵימֶר / באותה שעה בניהו אמר:

אוֹוַא שְׁלֹמֹה אִילֵי / 'זה שלמה הוּא

כַא חַכּוֹמַא חַכַם אִילֵי¹⁷⁰² / מלך חכם הוא'.

יג    🔗

מַלְכַּת שַׁבַא גַמְרַא אַהַתּ¹⁷⁰³ שְׁלֹמֹה וֵיתֵּן / מלכת שבא אמרה: 'אתה שלמה הנך,

אַגַר אַהַתּ שַׁרְתֵּי דִידִי מַקִימֵיתֶּן / אם את תנאַי ממלא הנך.

מַה אַמְרַנוֹךְ אַהַתּ אַמְרֵיתֶּן / אתה תאמר מה שאוֹמַר לך,

אֵיזַא כִּיאַן אַהַת כַא חַכּוֹמַה אַרְוַא וֵיתֶּן¹⁷⁰⁴ / אז אדע שאתה מלך גדול הנך.

אַהַתּ דִיַרִי דִידִי בְּקַבְּלֵיתֵּין / את מתנתי תקבל (מידי),

בֵּיכַרַיֵא אַהַתּ לַאַרְאַה דִידִי בְּחַכְּמֵיתֵּן¹⁷⁰⁵ / ולבסוף אף תמשול על ארצי'.

יד    🔗

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ גֵימֶר / שלמה המלך אמר:

יַא מַלְכַּת שַׁבַא דֵי¹⁷⁰⁶ מַרִּי אַנַא שַׁמֵינַא / 'הוי מלכת שבא! אמרי, שאשמע (דבריך).

אֵיכַּאן¹⁷⁰⁷ אַנַא שַׁרְתֵּי דִידַךְ אַמְרֵינַא / אם אני אוֹמר את תנאַיִךְ,

אַנַא אַרְאַה דִידַךְ בְּשַׁקְלֵינַא / אני את ארצך אקח;

בַּסֵר הַאדַךְ אַנַא אַהַת¹⁷⁰⁸ בְּקַבְּלֵינַא / אחר אקבל אותך,

דַא יִאַת אַנַא שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וֵינַא¹⁷⁰⁹ / למען תדעי כי אני שלמה המלך הנני'.

טו    🔗

אַיַא שַׁרְתֵּי דִידַא מִירִילַא / היא את תנאיה אמרה.

שְׁלֹמֹה כּוּלּוּ מוּקִמִילֵי / שלמה את כולם קיים.

בְּרוֹנֵי בְּנַתַא סְרִיכִילֵי¹⁷¹⁰ / את הבנים והבנות קרא,

פֵיכַא¹⁷¹¹ אִלֵּיהוֹן פּוֹלֵילֵי¹⁷¹² / פירות להם חילק,

בְּרוֹנַא עֵבֵּי¹⁷¹³ דוּקְלֵי / הבן בערוותו תפס,

בְּנַתַא כַאנוּ דוּקְלוּ / הבנות חיקן תפסו.

טז    🔗

מַלְכַּת שִׁבַא לַקַמֵתּ שְׁלֹמֹה כִּפְלַא / מלכת שבא לפני שלמה כרעה,

אַיַא חוֹכַּום¹⁷¹⁴ שְׁלֹמֹה קְבִּלַּא¹⁷¹⁵ / היא את מלכותו קיבלה,

אַיַא אַרְאֶתּ חַוִילַא אִלֶּת שְׁלֹמֹה מְסוֹפֵילַא¹⁷¹⁶ / היא את ארץ חוילה לשלמה מסרה,

אַיַא בִּגַאנַא אִבֵּתּ שְׁלֹמֹה גוֹרַא / היא בעצמה עם שלמה

לִבַּכְתַּא וֵילַא¹⁷¹⁷ / איש לאשה היתה.

יז    🔗

שְׁלֹמֹה עַסְכַּר גַאנֵי אַלֶתּ אַרְאַתּ / שלמה את צבאו לארץ

חִוִילַא מְשׁוֹדְרַאלֵי¹⁷¹⁸ / חוילה שלח,

כּוּלֵּי דֵהְוַתּ אוֹפִיר לירושלים מוֹסֵיוַאלֵי / כל זהב אופיר לירושלים הביא,

אַוַא אַרְאַתּ חַבַּשׁ שְׁקִילַאלֵי / הוא את ארץ חבש לקח,

כַרְגֵ͘א כַרְגֵ͘א מִנּוּ שְׁקִלְוַאלֵי / מסי מסים מהם לקח.

יח    🔗

שְׁלֹמֹה גֵימֶר אַנַא שְׁלֹמֹה וֵינַא¹⁷¹⁹ / שלמה אמר: 'אני הנני שלמה,

אַנַא לְכּוּלַּא עוֹלַם גְחַכְּמֵינַא / אני על כל העולם מושל,

אַנַא אַרְאַתּ חַבַּשׁ וְחַוִילַא גְשַׁקְלֵינַא / אני ארץ חבש וחוילה אקח,

אַנַא דֵהְוַא דִידַא בְּנַקְלֵינַא / אני את הזהב שלה אעביר,

תַּא יְרוּשַׁלַיִם מֵיסֵינַא / לירושלים אביא,

אַנַא בֵּית הַמִקְדַשׁ בִּמַאְמַרֵינַא¹⁷²⁰ / אני בית המקדש אבנה'.

תם ושלב"ע

 

יד. שִׁירַת שְׁלֹמֹה וְהַכּוּשִׁים    🔗

סיפור זה אינו לפנינו במקור יהודי. כנראה המקור חבשי, אבל סיפור מעין זה נמצא גם באֻנֻסְ אלְגַ͘לִיל למֻגִ͘יר אלדִּין. חכם זכריה העתיקו מכתב ישן והוא גם שניסחו, ומחברו אינו ידוע. הבתים כאן מסודרים יפה והם קצובים. מספר השורות בבית — משלוש עד חמש; חריזת הבתים עשויה כהלכה.

אתחיל לכתוב שירת שלמה והכושים:

א    🔗

שְׁלֹמֹה מוֹסֵילֵי בְּרַתֶּתּ חַכּוֹמֶתּ חַבַּשַׁיֵא / שלמה הביא בת מלך החבשים.

אַיַא מוֹסֵילַא מִנַּתּ גַאנַא כַדוֹמֵי¹⁷²¹ כּוּשַׁיֵא / היא הביאה אתה משרתים כושים.

לַא זִלַּא אַיַא בַּסֶר דִינַתּ¹⁷²² הוּדַיֵא / לא הלכה אחרי דת היהודים.

ב    🔗

אַיַא רַאבַּא כַמַסַא¹⁷²³ וֵילֵא / היא עזה מאוד היתה,

אַיַא כַא חוּכּוּם¹⁷²⁴ אַלֶתּ שְׁלֹמֹה דְרֵילַא / היא שלטון אחד על שלמה נתנה,

אַיַא צַנַמֶתּ¹⁷²⁵ בֵּיסֶתּ בַּאבַּא כְדִמְלַא / היא את אלילי בית אביה עבדה.

ג    🔗

כַא יוֹמַא כַא חַכַם יְסֵילֵי / יום אחד חכם אחד בא,

כַא מַחְכֵּיסַא¹⁷²⁶ שְׁלֹמֹה מְחוּכֵּילֵי / מְסַפֵּר סיפורים לשלמה סיפר,

מְחוּכֵּילֵי גֵימֶר אַנַא טַאלוֹךְ בְּגַאלֵינַא / אמר: 'אני לך אגלה

מַא כְזֵילִי אַנַא בַּמְרֵינַא / את אשר ראיתי אומר.

ד    🔗

אַהֶת שְׁלֹמֹה וֵיתֶּן / אתה שלמה הנך,

לִכּוּלַּא עוֹלַם גְחַכְּמֵיתֶּין / על כל העולם תמלוך.

בַּלֵי אַהֶת אַלֶת אַרְאֶת חַבַּשַׁיֵא / אולם אתה לארץ החבשים

לַא גִמְצֵיתֶּין / לא תוכל'.

ה    🔗

שְׁלֹמֹה זִלֵּי לְאַרְאַת חַבַּשַׁיֵא / שלמה הלך לארץ החבשים.

גְ͘מִעְלוּ אִלֵי כּוּלּוּ חַבַּשַׁיֵא / התאספו אליו כל החבשים,

גֵמְרִי אוֹהַא אִילֵי חַכּוֹמֶת יִשְׂרַאֵל / אמרו: 'זה הוא מלך ישראל.

מַאטוֹ בְּכַלְצֶת מִן אִידֶת חַבַּשַׁיֵא / כיצד תינצל מיד החבשים?'

ו    🔗

גֵמְרִי טַאלֵי אִינְכַּאן אַהֶתּ / אמרו לו: 'אם אתה

שְׁלֹמֹה וֵיתֶּן / שלמה הנך,

אַהֶתּ מַאטוֹ מִן אִידֵינִי בְּכַלְצֵיתֶּין / אתה כיצד מידנו תינצל?

אַהֶתּ כַא גַא כֵיתַּא ירושלים מַכְוֵיתֶּין / אתה שוב פעם את ירושלים

לַג כַאזֶיתֶּין / לא תראה.

אַכְנִי גֵבַּא(ן) חוּכְּמֶתּ גַאנוֹךְ טַאלֵינִי / אנו רוצים ממשלתך [לקחת] לנו'.

ז    🔗

גֵימֶר אַנַא שְׁלֹמֹה וֵינַא / אמר: 'אני שלמה הנני,

אַנַא כַא קַאלַא אֻרְוַא בְּדַרֵינַא / אני קול גדול אתן,

בַּלְכִּית כַא הַזְהִין¹⁷²⁷ כַזֵינַא / אפשר בשורה טובה אראה.

אַנַא שְׁלֹמֹה חַכּוֹמֶתּ יִשְׂרַאֵל וֵינַא / אני שלמה מלך ישראל הנני'.

ח    🔗

שְׁלֹמֹה לַאַרְאֶתּ חַבַּשַׁיֵא זִלֵּי / שלמה לארץ החבשים הלך,

אַוַא בַּסְרֶתּ בַּסְרֶתּ בַּכְתֵּי זִלֵּי / הוא אחרי אחרי אשתו הלך,

אַוַא גוֹ אִידֶתּ חַבַּשַׁיֵא נִפִּלֵּי / הוא ביד החבשים נפל,

חַכּוֹמֶת חַבַּשַׁיֵא קִים דַוִקְלֵי / מלך החבשים תפסו.

ט    🔗

שְׁלֹמֹה בַּנַיַהוּ לְשְׁוִינֵי גוֹ יְרוּשָׁלַיִם / שלמה את בניהו על מקומו בירושלים

מְתוּלֵי / הושיב,

אַוַא לַאַרְאֶתּ חַבַּשַׁאֵי זִלֵּי / [עֵת] הוא לארץ החבשים הלך,

אַוַא שֵׁם מְפוֹרָשׁ קְרֵילֵי / הוא את שם המפורש קרא.

בַּנַיַהוּ רֵישׁ גַארֶתּ קַצְרֶתּ יְרוּשָׁלַיִם / בניהו על גג ארמון שלמה

שְׁמֵילֵי / שמע.

בְּנָיָהוּ יְתּוּלֵי בֵּכֵלֵי מִן קַם / בניהו ישב בכה,

שְׁלמֹה עִגִ͘זְלֵי / בגלל שלמה הצטער.

י    🔗

שְׁלֹמֹה גֵימֶר תַּא חַכּוֹמֶת חַבַּשַׁיֵא / שלמה אמר למלך החבשים:

אַגַר אַהֶתּ אַנַא קַטְלֵיתֶּן / 'אם אתה אותי תהרוג,

גֵבֵּי אַהֶתּ כּוּלּוּ חַכּוֹמֶתּ / צריך שאתה את

גַאנוֹךְ מְגַ͘מְעֵיתֶּין / כל ממשלתך תאסוף

בַּרְקוּלֶת כּוּלּוּ מִלִתְיַסַא דִידוֹךְ / לעיני כל העמים שלך

שִׁמַּא אֻרְוַא תַּא גַאנוֹךְ אוֹדֵיתֶּין / שם גדול לך תעשה'.

יא    🔗

חַכּוֹמֶתּ חַבַּשַׁיֵא כּוּלַּא חוּכְּמוּסֶתּ גַאנֵי / מלך החבשים את כל חכמיו

מְג͘וּמְעִלֶי / אסף,

אוֹרְדֵי אוֹרְדֵי ג͘וּקֵי ג͘וּקֵי¹⁷²⁸ מוּתּוּאַלֵי / מחנות מחנות, כתות כתות הושיב,

וַזִירֵי אֻרְוַאנֵי חַכּוֹמֵי מוּחְדִרִילֶי¹⁷²⁹ / וזירים גדולים ומלכים לפניו הביא,

שְׁלמֹה לִבַּרְקוּל כּוּלַּא אֻמִּתֵּי מוּחְמִלֵּי / את שלמה לפני כל אומתו העמיד.

יב    🔗

חַכּוֹמֶת חַבַּשַׁיֵא גֵימֶר / מלך החבשים אמר:

כְזַוּן אַנַא חַכּוֹמַא וֵינַא / 'ראו, אני מלך הנני,

אַנַא שְׁלֹמֹה קִים דוֹקֵינַא / אני את שלמה תפסתי,

אַנַא גֵּיבֵּן שְׁלֹמֹה קַטְלֵינַא / אני חפץ את שלמה להרוג,

דַא אַנַא לִכּוּלַּא דֻנְיֵא חַכְּמֵינַא / שאני על כל העולם אמלוך'.

יג    🔗

כּוּלּוּ אֻמִּתְיַסַא דִידֶי סַעַת שְׁמֵילוּ / כל האומות שלו בשעה ששמעו,

כּוּלּוּ מִנֶּתּ חַכּוֹמַא דוֹהוֹן זְדֵילוּ / כולם ממלכם פחדו,

לַא אִמְצֵילוּ מְחוּכֵּילוּ / לדבר לא יכלו.

אַנִי בֶּד טִשְׁוַא תַּא שְׁלמֹה בְּכֵילוּ / הם במסתרים לשלמה בכו.

יד    🔗

שְׁלמֹה גֵימֶר יַא חַכּוֹמַא / שלמה אמר: 'הוי מלך,

אַנַא גֵבֵּין בַּכְתִּי כַאזֵינַא / אני חפץ את אשתי לראות.

אַנַא טְלַהַא כַבְּרֵי אִתְלִי בְּמַחְכֵּינַא / אני שלושה דברים יש לי להגיד.

מַה אַנַא מַא נַפְּקַא מֵאִידִי מַא בּוֹדֵינַא / אני כל אשר יעלה בידי אעשה'.

טו    🔗

אַי דַאנַא שְׁלמֹה לִסַרְדַר נוּרַא / באותה שעה שלמה לשר האש קרא,

לִסַרְדַר פּוֹכַא קְרֵילֵי / לשר הרוח קרא.

נוּרַא מִנֶּת אַלֶת מִזְרַח יְסֵילֵי / אש מצד מזרח באה,

פּוֹכַא מִן אַלֶתּ מַעַרַב יְסֵילֵי / רוח מצד מערב באה,

פּוֹכַא וְנוּרַא כּוּלּוּ אַנִי נַאשֵׁי / רוח ואש כל אותם אנשים

מוּקְדִילֵי / שרף.

כַא מִנּוֹהוֹן לַא פִּשְׁלֵי / אחד מהם לא נותר.

טז    🔗

שְׁלֹמֹה קִמְלֵי פְרִכְלֵי רִמְלֵי / שלמה קם, עף, התרומם,

אַוַא שֵׁם מְפוֹרַשׁ קְרֵילֵי / הוא את שם המפורש קרא [שָׁם].

מִנֶיתּ גַאנֵי בַּכְתַּא חַכּוֹמַא / אתו יחד [הרים] את האשה, את המלך

גַ͘לַתּ¹⁷³⁰ מוּרְמִילֵי / ואת התליין הרים.

כּוּ טְלַהַא אַוַא מִנֶּית גַאנֵי מוֹסֵילֵי / כל השלושה הוא עם עצמו הביא,

כּוּ טְלַהַא גוֹ יְרוּשַׁלַיִם מוּתְּבִילֵי / כל השלושה בירושלים הושיב.

יז    🔗

שְׁלמֹה אַלֶתּ יְרוּשַׁלַיִם מְטֵילֵי / שלמה לירושלים הגיע,

בַּכְתַּא אִבֶּתּ נוּרַא מוֹקִדְלֵי / האשה בתוך אש שרף,

גַ͘לַתּ מִשׁוֹדִרֵּי אַוַא קִים / את התליין שלח אחרי שנתן לו

כַלֵילֵי¹⁷³¹ / מתנות.

חַכּוֹמֶתּ חַבַּשַׁיֵא כּוּלֵּי עֻמְרֵי¹⁷³² / מלך הכושים כל חייו

אוֹדֶתּ שְׁלמֹה וֵילֵי / עבד שלמה היה.

יח    🔗

כּוּלּוּ אֻמִּתֶּתּ חַבַּשַׁיֵא גֵמְרִי / כל עמי החבשים אמרו:

אַהֶתּ שְׁלמֹה פַּאוֶתּ חַכּוֹמַא דֵינִי / 'אתה שלמה תהיה המושל שלנו,

אַהֶתּ חַכְּמֶתּ אַלֶת אַרְאַה דֵינִי / אתה תמשול בארצנו,

שַׁקְלֶת כַרַגֵ͘י כַרוֹגֵ͘י¹⁷³³ מִנֵּינִי / תיקח מסי-מסים מאתנו'.

יט    🔗

שְׁלמֹה גֵימֶר אַנַא בִּחַכְּמֶן אַלֶתּ אַרְאַה / שלמה אמר: 'אני אמשול

דוֹכוֹן / בארצכם,

בְּשַׁקְלֵן כַרְגֵ͘י כַרוֹג מִנֹּכוֹן / אקח מסי-מסים מכם,

מְגַ͘͘מְעִנֵּי לִירוּשַׁלַיִם כּוּלֵּי דֵהְוַא דוֹכוֹן / אאסוף לירושלים כל הזהב שלכם.

אַנַא בְּחַכְּמֵינַא אַלֶתּ אַרְאַה דוֹכוֹן / אני אמשול בארצכם.

אַנַא אִבֶּת טְרוֹסוּסַא בּוֹדֶן מִנֹּכוֹן / אני בצדק (באמת) אנהג בכם'.

 

טו. אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא    🔗

חיבורו של חכם רבי עובדיה

שיר של אליהו הַנָבִי ז"ל (זָכוּר לְטוב)

א    🔗

אֵלִיָהוּ מַרֵי תִּרֵי אְסַר מַסְכַּנֵי / אליהו בעל שנים עשׂר משכנות.

כּוּ תִּרֵי אְסַר כְדִרּוּ מִנּוֹשֶׁת גַאנֵי¹⁷³⁴ / כל שנים עשר נעשו מעצמו (?),

אַוַוא מְשַׁדֶר טַאלֵינִי מְכַלְצֵנִי¹⁷³⁵ / הוא ישלח לנו את גואלנו,

שַׁרֵילַן גוֹ חַבַּסֵי / שיתיר אוֹתנוּ בתוך בתי-הסוהר

זִנְזַנֵי¹⁷³⁶ / ובתי-כלא.

ב    🔗

אֵלִיָהוּ אִילֵי כִלְיַא / אליהו הוא מתוק.

אַוַא דַרֵי גוֹ בַּתֵּנִי כַא רִזִק¹⁷³⁷ / הוא ישים בתוך בתינו פרנסה

מִלְיַא / מלאה.

בִּרְכַּת אֵלִיָהוּ גוֹ דוֹהַא בֵּיס דַרְיַא / ברכת אליהו בתוך בית זה תשרה.

ג    🔗

אֵלִיָהוּ גֵימֶר אַנַא אֵלִיָהוּ וֵינַא / אליהו אומר: 'אני אליהו הנני.

אַנַא בַּסְרֶתּ פַּרְדַא גְחַמְלֵינַא¹⁷³⁸ / אני מאחרי הפרגוד אעמוד.

אַנַא שַׁקְדֵי בַּסִימֵי טַלֵיכוֹן גְמֵיסֵינַא / אני בשורות טובות לכם אביא.

אַנַא קַסוּדֶתּ אִילַהַא וֵינַא¹⁷³⁹ / שליח אלהים הנני.

אַנַא שׁוֹמֵר יִשְרַאֵל וֵינַא¹⁷⁴⁰ / אני שומר ישראל הנני'.

ד    🔗

אֵלִיָהוּ אִילֵי גוֹ מַלְאַכֵי / אליהו הוא בתוך המלאכים.

אַוַא טָאִס כּוּלַּא עוֹלַם בְּאַרְבַּע גַ͘רְכֵי¹⁷⁴¹ / הוא טס בכל העולם בארבעה גלגולים,

אַוַא גִמֵיסֵילַאן שַׁקְדֵי בַּסִימֵי נִיכֵי¹⁷⁴² / הוא יביא לנו בשורות טובות נוחות.

ה    🔗

אַוַא אִילֵי טַאלֵינִי מַאִינַאנַא¹⁷⁴³ / הוא הוא לנו עוזר.

אַוַא גִיאַוֶל בְּרַכַה תַּא יִשְׂרָאֵל בְּזוֹדַנַא¹⁷⁴⁴ / הוא ייתן ברכה לישראל בשפע.

אַוַא רַאבַּא אִילֵי מְרַחְמָנָא / הוא מאוד מרחם אותו.

גֵימֶר אַנַא מַגִיבֵּיכוֹן ונתיבא¹⁷⁴⁵ / אומר: ‘אני מליץ ישר עליכם’.

לְשִׁמֵּי רוּמַנַא / (או: מכם ויושב בשמים).

ו    🔗

אֵלִיָ ה¹⁷⁴⁶ גֵימֶר יַא יִשְׂרַאֵל אַכְתּוּן אִדְיוֹ / אליהו אומר: 'הוי ישראל, אתם היום

שְׁמוּאֻן / שמעו

בֶּד קַאלֶתּ אִלַהוֹכוֹן / בקול אלהיכם.

אַוַא מִן גוֹ שׁוֹאִי אֻמִּתְּיַסַא / הוא מתוך שבעים האומות

מַכְלִסְלֵיכוֹן / יצילכם.

אַוַא בַּנֵילֵי בֵּיתִּ מִקְדָשׁ דוֹכוֹן / הוא יבנה לי בית-מקדש שלכם

מְגַ͘מֵעְלֵיכוֹן יְרוּשַׁלַיִם אַרְאוֹכוֹן¹⁷⁴⁷ / יאסופכם אל ירושלים ארצכם'.

ז    🔗

אֵלִיָהוּ אִילֵי מַרֵי תְּרֵי אְסַר מְגַרֵי¹⁷⁴⁸ / אליהו הוא בעל שתים עשרה מערות.

אַוַא גְגַדֶר עוֹלַם אַרְבַּא כִּנַארֵי¹⁷⁴⁹ / הוא מסובב את העולם בארבע כנפות.

אַכְנִי גִבַּקְרַךְ מִנֵּי בּוּקַרֵי / אנחנו מבקשים ממנו בקשות.

אַוַא בְּרָכָה גוֹ בֵּיסֶתּ כּוּלּוּ / הוא ברכה בתוך בית כל

יִשְׂרַאֵל גִדַרֵי¹⁷⁵⁰ / ישראל ישים.

ח    🔗

אֵלִיָהוּ גֵיבֶד¹⁷⁵¹ עַוגִ͘בְּוַאסַא / אליהו עושה פלאות.

כּוּד לֵיל אַוַא גְכַדֶר לִמַסְוַאסַא¹⁷⁵² / כל לילה הוא מסובב בערים.

גְמֵיסֵי רְפוּאַה תַּא כּוּלּוּ נַכְוַשְׁיַאסַא¹⁷⁵³ / מביא רפואה לכל החולים.

ט    🔗

אֵלִיהוּ גֵיבֵתּ¹⁷⁵⁴ רַאבַּא בּוּרְהַנֵי¹⁷⁵⁵ / אליהו עושה הרבה מופתים.

אַוַא גִשַׁרֵילֵי חַבַּסֵי זִינְדַאנֵי¹⁷⁵⁶ / הוא יתיר את בתי הסוהר ובתי הכלא.

אַוַא גִמֵיסֶי מַכְלַצַאנֵי¹⁷⁵⁷ / הוא יביא גואלים,

גְתַּוֶר גַאְיָא וַרוּמַאנֵי / ישבור גאים ורמים.

 

טז. סַנְחֵרִיב    🔗

אתחיל לכתוב תפסיר סנחריב:

א    🔗

הִשְׁתַּן¹⁷⁵⁸ יוֹמַא רוּמַנַא וֵילֵי¹⁷⁵⁹ לִגְנַיֵא¹⁷⁶⁰ / עוד היום גדול מהעריב,

כֵּימַן יְסֵילֵי סַנְחֵרִיב שׁוּלְטַנֶתּ מוֹצֻל¹⁷⁶¹ / כאשר בא סנחריב מלך מוצל.

אוֹדְלֵי עַסְכַּר דִידֵי טְלַהַא¹⁷⁶² סַנְגִ͘קִי¹⁷⁶³ / עשה צבאו שלושה דגלים.

כּוּלּוּ מַרֵי גִינֶתּ¹⁷⁶⁴ דֵהְוַא וֵיוַא¹⁷⁶⁵ / כולם בעלי אפולטי-זהב היו,

יְסֵילֵי אַלֶתּ יְרוּשָׁלַיִם¹⁷⁶⁶ / בא על הר ירושלים.

ב    🔗

אַרְבִּי אַלְפֵּי¹⁷⁶⁷ רַכַּבֵי וֵיוַא / ארבעים אלף רוכבים היו.

תִּרֵי אִמַא אַלְפֵּי גַרַשֶׁת¹⁷⁶⁸ / שתי מאות אלף שולפי

סֵיפֵּי וֵיוַא / חרב היו.

תִּרֵי אִמַהֵי¹⁷⁶⁹ מַנְדְיַנֶתּ גֵירֵי וֵיוַא / מאתיים משליכי חצים היו.

תִּרֵי אִמַהִי אַלְפֶּי אַרַקֶת קַמְקַמֵי וֵיוַא / מאתיים אלף רצים לפניו היו.

ג    🔗

אִימַא אַלְפֵּי פַּרְסַנְגֵי¹⁷⁷⁰ יִרְכוּסֶתּ / מאה אלף פרסה אורך

עַסְכַּר דִידֵי וַאוַא¹⁷⁷¹ / צבא שלו היה,

תְּרֵי אִמַהֶי אִשְׁתִּי אַלְפֶּי רוּבּוּ נַקוּץ¹⁷⁷² / מאתיים ושישים אלף ריבוא

כַא וַאוַא¹⁷⁷³ / פחות אחד היו.

הַאדַךְ יְסֵילוּ כֵּימַן מֻנְדֵילוּ אַבְרָהָם / כך באו כאשר השליכו את אברהם

בַּאבֵּינִי / אבינו

גוֹ אִיתּוּנֶתּ נוּרַא¹⁷⁷⁴ / בכבשן האש,

הַאדַךְ פַּשַׁרוֹשׁ אִילוּ לִיסַיַא אִמֶּת גוֹג / כך עתידים הם לבוא עם גוג

וּמָגוֹג¹⁷⁷⁵ / ומגוג.

ד    🔗

עַסְכַּר קַמֶתַא יְתֵילוּ מַאֶית יַרְדֵן מוֹכִיתִּילוּ¹⁷⁷⁶ / החיל הראשון באו, את מי הירדן ייבשו,

עַסְכַּר תְּרֵי כְפִרוּ בֵּירַסַא שְׁתֵּילוּ / החיל השני חפרו בורות ושתו,

עַסְכַּר טְלַהַא שׁוּנֶת עַקַבֶּת סוּסַוַסַא שְׁתֵּילוּ¹⁷⁷⁷ / החיל השלישי במקום עקבות הסוסים שתו,

יְסֵילוּ לִבַּרְקוּל שׁוּרַנֶתּ¹⁷⁷⁸ יְרוּשָׁלַיִם / באו למול חומת ירושלים.

ה    🔗

יְסֵילֵי סַנְחֵרִיב לִבַּרְקוּל שׁוּרַנֶתּ / בא סנחריב למול חומת

יְרוּשָׁלַיִם / ירושלים,

שְׁאִשְׁלֵי רֵאשֵׁי¹⁷⁷⁹ מוֹסֵילֵי לוֹבִּלֵּי¹⁷⁸⁰ / הניע ראשו והביא והוליך,

רַאבַּא גַאנֵי מוּגְאֵילֵי פְרִחְלֵי¹⁷⁸¹ / הרבה התגאה בעצמו, שמח,

קַאלַא אֻרְוַא לִעַסְכַּר דִידֵי דְרֵילֵי¹⁷⁸² / קול גדול לצבאו נתן,

בַּסְרֶתּ שׁוּרַנֶתּ יְרוּשָׁלַיִם יְתּוּלֵי¹⁷⁸³ / מאחרי חומות ירושלים ישב.

ו    🔗

גֵימֶר אַנַא מַא אְוִדְלִי / אמר: 'אני מה עשיתי,

אוֹקַד¹⁷⁸⁴ עַסְכַּרַסַא מוֹסֵלִי / כל כך צבא הבאתי,

אוֹקַד אוֹרְדִיֵא¹⁷⁸⁵ גַבַּרֵי מְג͘וּמְעִילִי / כל כך מחנות גיבורים אספתי.

רַאבַּא בַּאגֵ͘רֵי¹⁷⁸⁶ בֶּשׁ אֻרְוַא מִנֶּתּ / ערים יותר גדולות מזו

דֵיהַא בִּהַיהַא כְּבִּסְלִי¹⁷⁸⁷ / בזריזות כבשתי.

אוֹקַד אַגַוַתּ¹⁷⁸⁸ וַפַּשַׁוַתּ¹⁷⁸⁹ מוֹסֵילִי / כל כך שרים ופחות הבאתי'.

ז    🔗

גֵימֶר תַּא עַסְכַּר דִידֵי קַדוֹמֵי גַ͘מְעֵיתּוּן / אמר לחילותיו: 'מחר תאספו

כּוּד כַא כַא גַ͘נְגַא¹⁷⁹⁰ אִפְּרַא מַנְדֵיתּוּן¹⁷⁹¹ / כל אחד חופן אחד, עפר תשליכו,

אֵיהַא בַּאגֶר אַכְתּוּן מַכִרְוֵיתּוּן / את העיר הזאת אתם תחריבו.

לַא בֶּיד גֵירֵי לַא בֶּית סֵיפֵּי מַכִרְוֵתּוּן / לא בחצים ולא בחרבות תחריבו.

גִבֵּן מִנֵּיכוֹן אַכְתּוּן קַדוֹמֵי כַּבְּסֵיתּוּן / חפץ אנוכי שאתם מחר תכבשו'.

הקב“ה גֵימֶר אַהֶתּ גַאנוֹךְ מַגְאֵיתֶּין / הקב”ה אומר: 'אתה מתגאה בעצמך,

יַא מַלְאַךְ גַבְרִיאֵל אַהֶתּ כּוֹשֵׁיתֶּן¹⁷⁹² / הוי מלאך גבריאל. אתה תרד

דַךְ אִנְוֶתּ גוֹ אַבִסְלַא¹⁷⁹³ אַהֶתּ חַרְשֵׁיתֶּין¹⁷⁹⁴ / כמו ענבים בגת אתה תרטש,

כַא מִנּוֹהוֹן לַא שׁוֹקֵיתֶּן¹⁷⁹⁵ / אחד מהם לא תשאיר'.

ח    🔗

כוּשְׁלֵי מַלְאַךְ גַבְרִיאֵל גוֹ אוֹרְדֶתּ מוּצְל / ירד מלאך גבריאל בתוך מחנה אשור.

כּוּלּוּ קְטִילִילֵי בַּס¹⁷⁹⁶ סַנְחֵרִיב שׁוּקְלֵי¹⁷⁹⁷ / את כולם הרג. רק את סנחריב עזב,

אִכְוַסֶתּ¹⁷⁹⁸ אִנְוֶתּ גוֹ אַוִסְלַא חְרִישִׁילֵי / כמו ענבים בתוך גת רטש.

כּוּלַּא עַסְכַּר סַנְחֵרִיב קְטִילַאלֵי¹⁷⁹⁹ / כל צבא סנחריב הרג.

ט    🔗

קִמְלֵי סַנְחֵרִיב גֵימֶר / קם סנחריב אמר:

אַנַא מַא בּוֹדֵינַא¹⁸⁰⁰ / 'אני מה אעשה?

אַנַא לַא מְהִירֶין¹⁸⁰¹ דַארֶינַא / אינני מעז לשוב.

אַנַא מַרֵי דִקְנַא וֵינַא¹⁸⁰² / אני בעל זקן הנני,

אַנַא מַאטוֹף¹⁸⁰³ בִּיד כַלְסֵינַא¹⁸⁰⁴ / אני כיצד אנצל?'

י    🔗

יְתוּלֵי סַנְחֵרִיב תַּגַאנֵי¹⁸⁰⁵ בְּכֵילֵי גֵימֶר / ישב לו סנחריב ובכה, אמר:

אַנַא מַא בּוֹדֵינַא¹⁸⁰⁶ / 'אני מה אעשה?

אַנַא דַךְ¹⁸⁰⁷ בֶּד כַלְצֵינַא / אני כיצד אנצל?

אַנַא מַא טוֹב¹⁸⁰⁸ לַא מִרִּי / אני כיצד לא אמרתי:

אִמֶּתּ אִלַהֶתּ יִשְׂרַאֶל בֶּד נַאצֵינַא / עם אלהי ישראל אני נלחם?'

יא    🔗

גֵימֶר כַא בַּאְמִרִּי¹⁸⁰⁹ אַכוֹנִי כֵּילֵי / אמר: 'אחד יאמר לי: אחי היכן הוא?

כַא בַּאְמִרִּי בְּרוֹנִי כֵּילֵי / אחד יאמר לי: בני היכן הוא?

יַלוֹנְכֶּתּ פַּאשִׁיֵי בַּמִרִי¹⁸¹⁰ בַּאבֵּנִי כֵּילֵי¹⁸¹¹ / בני פחות יאמרו לי: אבינו היכן הוא?

מַא אוּדְלוֹךְ מַא בְּרֵילֵי אִילוּ¹⁸¹² / מה עשית. מה קרה לו?'

סַנְחֵרִיב יְתּוּלֵי תַּגַאנֵי בְּכֵילֵי / סנחריב ישב לו ובכה.

יב    🔗

יְסֵלֵי מַלְאַךְ¹⁸¹³ גֵימֶר אַהֶתּ חַכּוֹמַא וֵיתֶּן / בא המלאך ואמר: 'אתה מלך הנך,

אַהִת מַרֵי דִקְנַא אֻרְוַא וֵיתֶּן / אתה בעל זקן גדול הנך,

גִבֵּי אַהֶתּ דִקְנוֹךְ גַרְאֵיתֶּן¹⁸¹⁴ / צריך שאתה תגלח זקנך.

גַאנוֹךְ אַהֶתּ כַא רַנְגְ¹⁸¹⁵ כֵיתַא מַקְלְבֵּיתֶן¹⁸¹⁶ / מראה אחר תשווה לעצמך.

אַגַר אַהֶתּ גֵבֶּתּ דַאְרֵיתֶּן / אם לחזור חפצך'.

יג    🔗

קִמְלֵי סַנְחֵרִיב גְדִרֵי כַא חַלַּקַא¹⁸¹⁷ לַא כְזֵלֵי¹⁸¹⁸ / קם סנחריב וסובב וסַפָּר לא מצא.

בֶּת אַי דַאנַא אַוַא כַא סַפַרַא כְזֵילֵי¹⁸¹⁹ / באותה שעה מלבין נחושת ראה,

זִילֵּי אִמֵּי בֵּיסֶתּ חַלַּקַא אִלֵי מוּכְזֵילֵי / הלך אתו ובית סַפָּר לו הראה.

אַוַא אַלֶתּ גַרֵיתַּא¹⁸²⁰ גְדִרֵי / לַא כְזֵלֵי / הוא למצוא תער סבב ולא מצא.

אַוַא אִבֶּיתּ נוּרַא נְפִּיכְלֵי / הוא [עצמו] באש ניפח

לַאתַא¹⁸²¹ אַלֶתּ דִקְנֵי מְכֵילֵי / דִקְנֵי קִדְלֵי¹⁸²² / ולהבה על זקנו הכתה, ואת זקנו שרפה.

יד    🔗

מַלְאַךְ גֵימֶר אַהֶתּ הַאדַךְ סְפַּהִי¹⁸²³ וֵיתֶּן / מלאך אמר: 'אתה כך הנך טוב.

אַגַר אַלֶתּ בֵּיתוֹךְ דַאְרֵיתֶּן / אם אתה לביתך תשוב,

ג͘וּכַא לַא כִּיאֵיתֵּן / שום איש לא תדע.

זוּר¹⁸²⁴ תַּזַא¹⁸²⁵ וֵיתֶּן / מאוד יפה הנך,

מַא טוֹב אִמֶּתּ אִלַהֶתּ יִשְׂרַאֵל בְּנַצֵיתֶּן¹⁸²⁶ / כיצד זה עם אלהי ישראל תילחם?

טו    🔗

אִלַהַא אֻרְוֵי גַבַּרֵי תְּבִירִילֵי / אלהים גדולים גיבורים שבר,

רוּמַנֶתּ קוֹמַא מוּכִּפִּילֵי / רמי הקומה כפף.

אַנִי גַבַּרֵי דַךְ פְּרִזְלַא קְטִילִילֵי¹⁸²⁷ / אלה הגיבורים כמו ברזל הרג אותם.

כַא מִנֹּהוֹן לְבֵּיסַא לַא דְאִרֵּי¹⁸²⁸ / אחד מהם לביתו לא שב.

טז    🔗

אַוַא אִילַהַא מְקוּדְשַׁא אִילֵי¹⁸²⁹ / הוא אלהים קדוש הוא.

עַסְכַּר דוֹהוֹן כּוּלּוּ מוּתִּימִילֵי / את חילותם כולם כילה אותם,

כַא מִנּוֹהוֹן לַא פִּשְׁלֵי¹⁸³⁰ / אחד מהם לא נשאר'.

סַנְחֵרִיב אֵינֵי לְאַרַא מוּכַּפִּילֵי¹⁸³¹ / סנחריב עיניו לארץ השפיל.

יז    🔗

אַוַא אִלַהַא אֻרְוַא רוּמַנַא אִילֵי / 'הוא אלהים גדול ורם הוא,

אִילַהֶיתּ יְרוּשָלַיִם אִילֵי / אלהי ירושלים הוא,

אַוַא אִנְתִּקַאם¹⁸³² מוּכְזֵילֵי אִלֵי¹⁸³³ / הוא נקם הראה לו,

כּוּא¹⁸³⁴ עַסְכַּר דִידֵי מוּמְחֵילֵי¹⁸³⁵ / כל צבאו מחה'.

יח    🔗

גֵימֶר יַא סַנְחֵרִיב / אמר: 'הוי סנחריב,

אַנַא אִילַהַא גִבַּרַא וֵינַא¹⁸³⁶ / אני אלהים גיבור הנני,

אַנַא כּוּּלּוּ גִבַּרֵי גִקַטְלֵינַא / אני כל הגיבורים אהרוג,

אַנַא אִילַהֶתּ אִילַהֶי וֵינַא¹⁸³⁷ / אני אלהי האלהים הנני,

אַנַא אִילַהֶיתּ עוֹלַם כּוּלַּא וֵינַא¹⁸³⁸ / אני אלהי כל העולם הנני,

אַנַא גוֹרֶתּ נַצוּצַא¹⁸³⁹ וֵינַא / אני איש מלחמה הנני'.

יט    🔗

נַאפֶּק חַכּוֹמַא מִנֶּית בֵּירוֹנֶתּ יִשַׁי אִילֵי¹⁸⁴⁰ / יֵצא מושל מבן ישי הוא.

קַטֶל גִבַּרֵי דַךְ פְּרִיזְלַא וֵילֵי¹⁸⁴¹ / יהרג גיבורים כמו ברזל הוא.

אַוַא בֶּד הוּגֶתּ¹⁸⁴² פּוּמֵי קַטִילֵּי / הוא ברוח פיו ימית,

אַרְמוּלוּס רָשָׁע¹⁸⁴³ / את ארמולוס רשע.

כ    🔗

בֶּד יוֹמֶתּ מָשִׁיחַ¹⁸⁴⁴ עוֹלַם פּוֹיַא אַכַוַסַא¹⁸⁴⁵ / בימי המשיח העולם יהיו אחים.

מַכְיֵא מֵיתַנֶתּ קוֹרַסַא / יחיה מתי הקברים.

בֶּדְאוֹתּ¹⁸⁴⁶ עַגִ͘בְּוַסַא / יעשה פלאות.

אַרְיַא תּוֹרַא רַאֵי גוֹ מִירְגַ͘סַא¹⁸⁴⁷ / אריה ובקר ירעו במרעים.

אַנַא אִיוֶן אִילַהַא קְמַיַא וּכַרַיַא¹⁸⁴⁸ / אני הנני אלהים ראשון ואחרון.

 

יז. הַשֵּׁם וִירוּשָׁלַיִם ¹⁸⁴⁹    🔗

שיר זה העתיקו חכם זכריה מפי יעקב משיח מפרס

אתחיל לכתוב תפסיר השם וירושלים:

א    🔗

יַא שׁוּלְטַנַא יַא שׁוּלְטַנַא / הוי מלך, הוי מלך,

שׁוּלְטַנַךְ בַּאסֵי¹⁸⁵⁰ גַאוַךְ¹⁸⁵¹ / מלכך יבוא לתוכך.

יַא יְרוּשָׁלַיִם רַבַּא כְזֵילַךְ קַרְקַשֵׁי¹⁸⁵² / ירושלים הרבה ראית זעזועים.

כּוּלּוּ טַאלַךְ פִּישֵׁי כוּלַמֵי¹⁸⁵³ קַרַאוַשֵׁי¹⁸⁵⁴ / כולם יהיו לך עבדים ושפחות.

אַהַת בּוֹדַתּ כֵּיפֵי תַּמַשֵׁי¹⁸⁵⁵ / את תהיי צהלה ומשעשעת.

שׁוּלְטַאנַךְ בַּאסֵי גַאוַךְ / מלכך יבוא לתוכך,

ג͘וּךְ שׁוּלְטַנַא גַוַךְ / אכן מלך בתוכך.

שׁוּלְטַנַא שׁוּלְטַנַךְ בַּאסֵי גַאוַךְ / מלך, מלכך יבוא בתוכך.

ב    🔗

יְרוּשָׁלַיִם גֵמְרַא אַנַא מַא אוֹדֵינַא¹⁸⁵⁶ / ירושלים אומרת: 'אני מה אעשה?

בְּיוֹמַא לֵילֵי בַּכְיַנַא¹⁸⁵⁷ / יומם ולילה אבכה.

אֵימַל¹⁸⁵⁸ בַּאסֵי שׁוּלְטַנַא / מתי יבוא המלך?'

ג͘וּךְ שׁוּלְטַנַא שׁוּלְטַנַךְ בַּאסֵי גַאוַךְ / אכן מלך, מלכך יבוא בתוכך.

ג    🔗

גֵימֶר יַא יְרוּשָׁלַיִם / אומר (הקב"ה): 'הוי ירושלים,

שׁוֹלְכַלַן ג͘וּלֶת אַרְמְלוּלַךְ¹⁸⁵⁹ / הסירי בגדי אלמנותך,

לוֹשְׁלַן ג͘וּלֶת זַרִיפֻולַךְ¹⁸⁶⁰ / לבשי בגדי תפארתך.

בַּאסֵי יוֹמֵתּ כֵיפַךְ¹⁸⁶¹ כְּלוּלַךְ / יבוא יום תענוגך, כלולותיך,

כַּאוֶשׁ גַאוַךְ שׁוּלְטַנַא / ירד לתוכך המלך'.

ג͘וּךְ שׁוּלְטַנַא וכו'

ד    🔗

גֵמְרַא יְרוּשָׁלַיִם אַנַא כְּסַפְרַנַא¹⁸⁶² / אומרת ירושלים: 'אני מחכה.

יַלוֹנְכִּי בֶּד גַ͘מְעַנַא / ילדי אאסוף,

אִסַּסִי¹⁸⁶³ בֵּד מַתְוַאנַא / יסודי אשים,

כַּארִי¹⁸⁶⁴ בְּאוֹדֵנַא / תפקידי אעשה,

תַּא אַסֵי שׁוּלְטַנַא / עד שיבוא המלך'.

ג͘וּךְ שׁוּלְטַנַא וכו'

ה    🔗

הקב“ה גֵימֶר אַנַא / הקב”ה אומר: 'אני

שִׁמֵּי רוּמַנַא בֶּד שׁוֹקֵינַא / שמי מרום אעזוב.

פַּיְ תַּכְתִּי¹⁸⁶⁵ גַאוַךְ בֶּת מַתְּוֵינַא / עיר בירתי בתוכך אושיב.

אִנְתִּקַם¹⁸⁶⁶ מִן גוֹיִם בֶּד שַׁקְלֵינַא / נקם מן הגויים אקח.

יַאלוֹנְכַּךְ מְגַ͘מְעֵינַא / ילדיך אאסוף.

הַר אַנַא שׁוּלְטַנַא / אך אני המלך'.

ג͘וּךְ שׁוּלְטַנַא וכו'

ו    🔗

יְרוּשָׁלַיִם גֵמְרַא / ירושלים אומרת:

כוֹזִי¹⁸⁶⁷ לַן יוֹמֶתּ אַסֵיתֶּן / 'הלוואי ויהיה לנו היום שתבוא.

בֵּיתּ מִקְדַשׁ דִידוֹךְ מַאְמְרֵיתֶּין¹⁸⁶⁸ / בית מקדשך תבנה.

אִנְתִּקַם מִנֶּת גוֹיִם שַׁקְלֵיתֶּין / נקם מן הגויים תיקח.

שׁוּרַנוֹךְ מַאְמְרֵיתֶּין / חומותיך תבנה.

הַר אַהֶתּ וֵתּ¹⁸⁶⁹ שׁוּלְטַנַא / אך אתה הנך המלך'.

ג͘וּךְ שׁוּלְטַנַא וכו'

ז    🔗

הקב“ה גֵימֶר / הקב”ה אומר:

יַא יְרוּשָׁלַיִם אַהַתּ מַזֶאתּ¹⁸⁷⁰ צְלוֹצָא¹⁸⁷¹ / 'הוי ירושלים את הוסיפי תפילה.

אַנַא בּוֹדֶן טַאלַךְ עַגֶ͘בְּוַאסַא / אני אעשה לך נפלאות,

מַכְיִנַךְ מִיתַנֶת קוֹרַסַא / אחיה לך מתי הקברים,

מַקִימִנַּךְ בַּבַּוַאסַא / אקים לך האבות,

הַר אַנַא שׁוּלְטַנַא / אך אני המלך'.

ג͘וּךְ וכו'

ח    🔗

יְרוּשָׁלַיִם גֵמְרַא / ירושלים אומרת:

יַלוֹנְכֵּי אִילוּ בִּיסַיַא / 'ילדי הם באים,

בְּאוּרְכַסַא לוּ¹⁸⁷² בִּעְסַיַא¹⁸⁷³ / בדרכים נעצרים.

דִי מְרָחֶם אִילוּ אִילַהַא אִלַּיַא / רחם-נא עליהם, אלהים עליון.

הַר אַהֶתּ וֵת שׁוּלְטַנַא / אך אתה הנך המלך'.

ג͘וּךְ וכו'

ט    🔗

הקב"ה גֵימֶר אַנַא בֶּיתּ מִקְדַשׁ / אמר: 'אני בית מקדשי

דִידִי מַאְמְרֵינַא / אבנה,

אַנַא גַאוַךְ בְּסַכְּנֵינַא / אני בתוכך אשכון,

אַנַא כּוּלּוּ יִשְׂרַאֵל בְּגַ͘מְעֵינַא / אני את כל ישראל אאסוף.

חַכּוֹמֻוסִי גַאוַך חַכְּמֵינַא / ממשלתי בתוכך אמשול,

הַר אַנַא וֵן¹⁸⁷⁴ שׁוּלְטַנַא / אך אני הנני המלך'.

ג͘וּךְ וכו'

י    🔗

אַנַא לְעֵמֶק יְהוֹשָׁפָט יַתְבֵינַא¹⁸⁷⁵ / 'אני בעמק יהושפט אשב.

מַאַזְנַיֵא לִתַּאמַא מַתְבֵינַא¹⁸⁷⁶ / מאזניים שם אקים,

אִנְתִּקַם מִנֶּת דוּשְׁמַנִי בְּשַׁקְלֵינַא / נקם מאויבי אקח,

אֵין יוֹמַא סֵהְרַה בִּמְבַּטְלֵינַא¹⁸⁷⁷ / שמש וירח אבטל,

דַרְגַהֶיתּ יְרוּשָׁלַיִם לִכּוּלַּא עוֹלַם / (על-ידי) שערי ירושלים את כל העולם

בִּמַבְּהְרֵינַא¹⁸⁷⁸ / אאיר.

הַר אַנַא וֵן שׁוּלְטַנַא / אך אני הנני המלך'.

ג͘וּךְ וכו'

יא    🔗

יְרוּשָׁלַיִם לַא בַּכְיַתֶּן לַא עַגְ͘זַאתֶּן¹⁸⁷⁹ / 'ירושלים אל תבכי, אל תצטערי.

אַהַת הַר כַאתּוּן וַאתֶּן / אך את גיבורה הנך.

לִכּוּלַּא עוֹלַם בְּחַכְּמַאתֶּן / על כל העולם תמשלי.

הַר אַנַא וֵן שׁוּלְטַנַא / אך אני הנני המלך'.

ג͘וּךְ וכו'

יב    🔗

אַנַא גוֹ יְרוּשָׁלַיִם בְּיַתְוֵנַא / 'אני בתוך ירושלים אשב,

לִכּוּלַא עוֹלַם בְּחַכְּמֵינַא / על כל העולם אמשול,

כּוּלוּ יִשְׂרַאֵל בִּמְגַ͘מְעֵינַא / את כל ישראל אאסוף,

כּוּלּוּ זַלוֹמֵי¹⁸⁸⁰ קַטְלֵינַא / את כל הפושעים אהרוג.

הַר אַנַא וֵן שׁוּלְטַנַא / אך אני הנני המלך'.

ג͘וּךְ וכו'

 

נספח ראשון: מִלְחֶמֶת דָוִד עִם גָלְיָת    🔗

נוסח אוּרְמִיָה, כפי שמסר לי חכם ישי מאורמיה

א    🔗

אִידָמוּן הַקֶן¹⁸⁸¹ אֵלֶכוּן מַסָלִי¹⁸⁸² קֵסְתִּי¹⁸⁸³ / בואו אספר לכם משלי ספורי.

אֵלְחָה מַיֵין¹⁸⁸⁴ גַלֶיתּ יִשְׂרַאֵלֶי¹⁸⁸⁵ בֵּיכּוּלֶּי / אלהים עוזר לישראלים

וַכְתִּי¹⁸⁸⁶ / בכל עת.

כֵזִימוּן מַה תֵּפֵקְלָה¹⁸⁸⁷ בֵּיוֹמֶתּ שַׁמוּאֵל / ראו את אשר קרה בימי שמואל

הַרָמַתִּי / הרמתי,

גַלֶיתּ גוֹלְיַתּ רַשַׁע גַבַּרַה¹⁸⁸⁸ פַּלִישְׁתִּים / עם גלית הרשע גיבּוֹר הפלשתים.

ב    🔗

בֵּוַכְתֶּתּ כַּכְתִיָּה שֵׁדֵירֶי שַׁאוּל / בשעה ששלח מכתב שאול

שׁוּלְטַנַה / המלך

אַלֶתּ יִשַׁי מַלְדָה רוּמַנַה¹⁸⁸⁹ / אל ישי בן משפחה רמה:

טַלָבְּ אֵיתִּי¹⁸⁹⁰ מֶינּוֹךְ שַׁדְרֶיתּ אֶילִי / ביקשתי ממך שתשלח אלי

אֶל בֵּרוֹנוֹךְ סַז מַכְיַינָה / את בנך, פורט על עוגב.

בַּחַיוֹה¹⁸⁹¹ אַדֵי מַטֶי גֵיבִּי¹⁸⁹² גַאֶית / מהר יבוא יגיע אצלי,

דִיוָן כַנָה¹⁸⁹³ / בתוך בית הממשלה.

ג    🔗

גֵיבֶּית יִשַׁי מֵטֶילוּ קַסוּדֶתּ שׁוּלְטַנָה / אצל ישי הגיעו שלוחי המלך,

קֵרֵילֶי שַׁטַרֶי¹⁸⁹⁴ מֵטְוִילֶי רֵישֶׁתּ עֵינָה¹⁸⁹⁵ / קרא מכתבו, שם אותו על העין,

מֵירֵי בֵּרוֹנִי זוֹרֵילֶי או פַּרֶי¹⁸⁹⁶ / אמר: 'בני קטן הוא, רועה

מַרְיַנָה¹⁸⁹⁷ / גדיים,

בַּלֶי שַׁדְרֵנֶי רֵישֶׁיתּ עֵינִי רֵישֶׁתּ / אבל אשלחנו על עיני על

רֵישִׁי¹⁸⁹⁸ / ראשי.

מַארְ הַאוֶי קַאמֶת שַׁאוּל סַזְבַּנְד¹⁸⁹⁹ / (צו יהא) לפני שאול בעוגב

מַכְיַינָה / מנגן'.

ד    🔗

דָוִד גֵ͘יוָן¹⁹⁰⁰ מַרֵיוָה אֵרְבָּה / דוד נאה היה רועה צאן.

שְׁמֵילֶי אַיָיה כַבְּרָה פֵּסֵכְלֶי רַבָּה / שמע שמועה זו, שמח מאוד.

אֵדְיֵילֶי סֵמֵכְלֶי קַנְשָׁר יִשַׁי בַּבָּא / בא, עמד לפני ישי אבא,

מֵירֶי אִידָה שַׁדְרֵינוֹךְ אֵלֶתּ שׁוּלְטַנָה / אמר: 'בוא ואשלחך אל המלך,

קֶילוּגְ¹⁹⁰¹ עוֹדֶת¹⁹⁰² אֵלֶב בֵּכוּלֶּי לֵיבָּה / תשרת לו בכל לב'.

ה    🔗

בֵּדוֹ¹⁹⁰³ סַתָּא¹⁹⁰⁴ דָוִד הַזֶר¹⁹⁰⁵ כְדֵירֶי¹⁹⁰⁶ יְסֵירֶי / באותה שעה דוד מוכן היה,

כַּסֶב¹⁹⁰⁷ / אזר חלציו,

נַבּוּתֶּתּ זְדֵילֶתּ אֵלְחָה וֵילָה / נבואת יראת אלהים היתה

גַאֶת כַּסֶב / בתוך קרבו.

מֵדֵילֶי שֵׁמֶת אֵלְהֶב רֵכֵּיבְּלֵי אֵלֶתּ סוּסֶב / קרא בשם אלהיו, רכב על סוס.

גַלֶתּ גוֹלְיַתּ וֵילָה נִיתֶּב¹⁹⁰⁸ קֵרַוֶב בַּסֶב¹⁹⁰⁹ / עם גלית היתה כוונתו, להילחם בו, בעודו.

ו    🔗

וַכְּתֶּיתּ מֵטֵילֶי דָוִד גֵיבֶּתּ לַשְׂכֵּרְתָה¹⁹¹⁰ / בשעה שהגיע דוד אצל הצבא,

שֵׁמֵילֶי גוֹלְיַת רַשָׁע סֵרֵכְלֶי בֵּקַלָה / שמע את גלית הרשע צרח בקול

רוּמַנַה בֵקֵוְתָה¹⁹¹¹ / רם בכוח.

כֵּמֵרְוָה מַאר עַדֵינִי¹⁹¹² הוּדָאֶי קֵרַוָה / אומר היה: 'יבואו-נא אלי היהודים, מלחמה

עוֹדִי גַלִי עַתָּה / יעשו אתי עתה'.

בֵּטְלָלֶי סֵלוֹלֶתּ יִשְׂרָאֵלֶי עַסֶר¹⁹¹³ בַּקָתָּה¹⁹¹⁴ / ביטל תפילת בני ישראל ערב ובוקר.

ז    🔗

זַדֵינִיוָא הוּדָאֶי מֵנֶת גוֹלְיַת רַשָׁע / יראים היו היהודים מפני גלית הרשע

טֵמְיָיה / הטמא.

כֵּמְרִיוָה מָה עוֹדֶךְ גַלֶיתּ אַיַיה / אומרים היו: 'מה נעשה עם איש

גוֹרַה פַּחְלַוָן¹⁹¹⁵ קֵבְיָיה¹⁹¹⁶ / זה, גיבור וחזק?'

סַרְכִיוָה אֵל אֵלְהֶתּ שֵׁימֶי / צועקים היו אל אלהי השמים

בֵּלֵיבָּה סֵפְיָיה¹⁹¹⁷ / בלב טהור.

כֵּמְרִיוָה פֶּרוּקְלָן מֵאִידֶיתּ פַּלִשְׁתִּים / אומרים היו: 'הצילנו מיד פלשתים

רַשָׁע אַיָיה / רשע זה'.

ח    🔗

חָי וַקַיָים יֵטִיוָה / חי וקיים, יושב על

אֵלֶתּ שֵׁימֶי רוּמַנָה / שמים, רם ונשא,

מֵשְׁדֵרֶי אַלֶתּ דָוִד / שלח את דוד

מֵנֶת שֵׁבְטֶית יַהוּדָה רֵוַנָה / משבט יהודה גדול,

אֵל קַטוֹאֶי רֵשֶׁתּ גוֹלְיַית / לכרות ראש גלית,

טֵמְיָיה גַ͘כַּנָה¹⁹¹⁸ / טמא ערל,

אֵל כַלוֹסֶי¹⁹¹⁹ אַלֶת יִשְׂרָאֵלֶי / להציל את ישראל,

קָחוּם¹⁹²⁰ מֵסְכֵּינָה / עם עני.

ט    🔗

טוּרָוֵי לַזְגָה¹⁹²¹ דַחִיוָה¹⁹²² / הרים רועדים, הומים

מֵקַנְשָׁר קַלֶב קֵיוֵתֶב / היו מפני קולו, כוחו.

פַסְכִיוָה אֶבֶּב פַּלֵשְׁתִּימֶב / שמחים בו פלשתיו עמו,

קָחוּמֵב מַלֵתֶּב¹⁹²³ / בני עדתו.

מֵירֵי דָוִד בֵּקֵוֵתֶּתּ כֵלִיקִי¹⁹²⁴ קַטֵינֶי / אמר דוד: 'בכוח בוראי אכרות

רֵשֶׁב מֵנֶת בַּלוֹתֶּב¹⁹²⁵ / ראש מצווארו,

פַּלְטֶינוּ עֵנֶבּ עֵנֶתּ בַּבֶּבּ / אוציא עינו, עין אביו'.

י    🔗

יֵלֶי דָוִד מַסְלַחָתּ¹⁹²⁶ מֵנֶתּ נַבּוּתָה / ידע דוד עצה, מן הנבואה

לֵיבֶּב מֵלֵילֶי כֵישֶׁם¹⁹²⁷ וֵדְלֵי / לבו נמלא, קנאה עשה.

גַל¹⁹²⁸ נִיתָּה¹⁹²⁹ / בכוונה (בשכל),

טֵלֵבְּלֶי¹⁹³⁰ מֵנֶת אֵלְחָה חֵינָר¹⁹³¹ קֵוֵיתָה / ביקש מאלהים און וכוח

אֵל קַטוֹלֵי אֵלֶתּ גוֹלְיָת¹⁹³² בֵּזָכוּת / להרוג את גלית בזכות

תּוֹרָה קֵדֵשְׁתָּה / התורה הקדושה.

יא    🔗

כּוּלּוּ נוֹכַּרַוֶתּ¹⁹³³ שַׁאוּל שׁוּלְטַנָה / כל עבדי שאול המלך

מֶירוּ אֵלֶבּ / אמרו לו:

אַגַר מֵיסֶיתּ עוֹדֶתּ קֵירַוָה גָלֶבּ / 'אם תוכל לעשות מלחמה אתו,

שׁוּלְטַנָה כֵּיוֶל אֶילוֹךְ בֵּרַתֶבּ מַלֶב¹⁹³⁴ / המלך ייתן לך בתו, הונו.

גוֹדְ אֶילוֹךְ סַרְדָר יַקוּרָה רֵשֶׁתּ / יעשה אותך שר נכבד על

כּוּלֶּי דוֹלְטֶב¹⁹³⁵ כַזִינֶב¹⁹³⁶ / כל עושרו, אוצרו'.

יב    🔗

לַשְׁבֶּרְתֶּתּ שַׁאוּל לֵתְּוַלָה מִנְיַינָה / צבא שאול לא היה לו מספר.

כּוּלּוּ זַדֵינִיוָה מֵנֶתּ גוֹלְיָתּ רָשָׁע / כולם מפחדים היו מגלית רשע,

טֵמְיָיה גַ͘כַּנָה¹⁹³⁷ / טמא, ערל.

מֵירֵי דָוִד קֵירַוָה גוֹדֶן אַנָה / אמר דוד: 'מלחמה אעשה אני

בֵּשֵׁמֶתּ כַלֶיקִי גַרְשֶׁן מֵנֶּבּ רוּחְ¹⁹³⁸ / בשם בוראי. אוציא ממנו רוח,

נַפָס גַנַא¹⁹³⁹ / נשמה, נפש'.

יג    🔗

מַגוֹן אָיִיד שֵׁמֶילוּ אַכוֹנַוֶבּ / כאשר שמעו אחיו¹⁹⁴⁰,

נֵוֵלְלוּ¹⁹⁴¹ אֵבֶּב / כעסו עליו.

וַלָא מֵטֶבְלֶלוּ¹⁹⁴² כַבְּרוּ אַלֶתּ לֵיבֶּב¹⁹⁴³ / ולא השיב את דבריהם אל לבו.

מֵירֵי דָוִד מָרוּן אֶל שׁוּלְטַנָה מַאר / אמר דוד: 'אמרו למלך:

טַלֶבְּלִי גֵיבֶּב¹⁹⁴⁴ / צו יבקשני אצלו,

כֵזִימוּן קַרַוָה אוֹדֶן גַלֶת גוֹלְיַת / ראו: מלחמה אעשה עם גלית

מַקֵרְכִינוּ¹⁹⁴⁵ עֵנֶב עֵנֶת בַּבֶּב / אלבין עיניו, עיני אביו'.

יד    🔗

נֵבְתֶילוּ¹⁹⁴⁶ אֵלֶת דָוִד מֵמְטֶילוּ אֶל קַנְשָׁר / הובילו את דוד, הביאו לפני

שׁוּלְטַנָה / המלך.

מֵכִּבְּלֵי¹⁹⁴⁷ רֵישָׁה מָגוֹן כַא סַרְדָר רוּמַנָה / כפף הראש כמו שר רם.

כֵיזֵילֶי אַלֶתּ דָוִד מוֹן¹⁹⁴⁸ כַא יַלָא / ראה את דוד כמו ילד יונק

כֵדְיָיה מֵיסַנָה / שדיים.

בֵּקֵרֶי שַׁאוּל מֵירֵי / שאל שאול, אמר:

מֵיסֶתּ אֶל קֵרַוָה אִוַדָה גַלֶת אַיָיה פַּחְלַוָן / 'תוכל לעשות מלחמה עם גיבור

טֵמְיָיה גַכַּנָה¹⁹⁴⁹ / זה, טמא ערל?'

טו    🔗

סֵמֵכְלֶי דָוִד מֵירֵי אֶל שַׁאוּל / עמד דוד, אמר אל שאול

שׁוּלְטַנָה / המלך:

אַגָר בַּקְרֶתּ ג͘וֹבָּאן וֵילִי אֶל בַּבָּא / 'אם תשאל, רועה הייתי לאבי,

אֵדְיֶילוּ אַסְלָן¹⁹⁵⁰ דֵיבָּה / באו אריה ודוב,

גֵ͘ינֵבְלוּ מִן סוּרִי¹⁹⁵¹ כַא אֵרְבַּא / גנבו מהעדר צאן אחד.

יֵרֵקְלִי¹⁹⁵² בָּרוּ¹⁹⁵³ דֵוֵקְלִי מִן דֶקְנוּ / רצתי אחריהם, תפסתי בזקנם,

שֵׁקֶלִי מֶינוּ אֵלֶת אֵרְבָּה / לקחתי מהם את הצאן.

אַיָיה גוֹלְיַת טֵמְיָיה לֵיוֵי מֵנְדוּנִי¹⁹⁵⁴ / זה גלית הטמא איננו מאלה

בִּישׁ זוֹדָה¹⁹⁵⁵ / הרבה יותר'.

טז    🔗

סֵמֵכְלֶי שַׁאוּל מֵירֶי שֵׁימִימוּן / עמד שאול אמר: 'שמעו

סַרְדָרֶתּ לַשְׁכֵּרְתִּי / שרי צבאי.

הוֹלוּן אֵלֶת דָוִד פַרַגִ͘יִיה¹⁹⁵⁶ סֶיפִּי¹⁹⁵⁷ / תנו לדוד שריון (?) חרבי,

הַבְיָיה אֵלֶב אֶסְתִּי¹⁹⁵⁸ / יהיה לו כבודי.

הַוֶי אֶלִי כֵתְנָה כֵּיוֶן אֵלֶב אֵלֶת / יהיה לי חתן, אתן לו את

בֵּרָתִי / בתי,

אַגָר אֵיזֶיל קָטֶיל אֵלֶת גוֹלְיָית / אם ילך, יהרוג את גלית

גַבָּרָה¹⁹⁵⁹ פְּלִישְׁתִים¹⁹⁶⁰ / גיבור פלשתים'.

יז    🔗

לַא אֵבֶּילֵי דָוִד אֵל שַׁקוֹלֶי כֵלֵיטֶת¹⁹⁶¹ / לא חפץ דוד לקחת חליפת בגדי

שׁוּלְטַנָה / המלך.

מֵירֶי לֵיוֶן יֵלִיפָּה אֶל קֵרַוָה אִוַדָה גַל / אמר: 'אינני למוד לעשות מלחמה

עַנְיָיה¹⁹⁶² / עם אלה,

גִיד כַא זוֹרֵה פַקִיר¹⁹⁶³ קַלַנְדָר¹⁹⁶⁴ אַנָה¹⁹⁶⁵ / כי איש קטן, עני, מסכן אני.

אִית אֵילִי כֵּיפֶּת סוֹפָן¹⁹⁶⁶ דַחֶן¹⁹⁶⁷ גַאֶת / יש לי אבנים, קלע. אכה

בֵּנֶת גוֹלְיָת¹⁹⁶⁸ / בתוך מצח גלית

חִילוּל הַשֶׁם עוֹדַנָה / הגורם לחילול השם'.

יח    🔗

פֵּסֵכְלֶי שַׁאוּל שׁוּלְטַנָה / שמח שאול המלך

בֵּכַבְּרֶתּ¹⁹⁶⁹ בֵרוֹנֶתּ יִשַׁי רֵיוַנָה / בדברי בן ישי הגדול (האפרתי).

דֵוַאֶי¹⁹⁷⁰ טֵלֵבְּלֶי¹⁹⁷¹ בַּאֶב מֵקַנְשָׁר אֵלְחָה / בתפילה ביקש בעדו מלפני אלהים

בַּרְיַינָה / הבורא,

מֵירֵי אֵלְחֶת יִשְׂרָאֵלֶי הַוֶי גַלוֹךְ מַיִנַנָא¹⁹⁷² / אמר: 'אלהי ישראל יהיה עמך עוזר,

כַלוֹס אַלוֹךְ מֵאִידֶד גוֹלְיָת מֵנֶת / יציל אותך מיד גלית, מיד

אֵלְחָה לַא זַדְיַינָא¹⁹⁷³ / לא ירא אלהים'.

יט    🔗

צֵלֵלֶי דָוִד אֵל אֵלְחֶתּ כַלְקָנֶב¹⁹⁷⁴ / התפלל דוד אל אלהים יוצרו.

בֵּכֵילֵי בֵּלֵיבָּה סֵפְיָיה¹⁹⁷⁵ אֶל אֵלְחָה / בכה בלב טהור, אל אלהים

מֵרֵאְלֵי עֵנֶב / הרים עיניו.

מֵתֵּבְלֶי כַמְשָׁה כֵּיפֶּי בְּגַאֶת סוֹפַנֶב¹⁹⁷⁶ / שם חמש אבנים בתוך קלעו.

מֵירֵי בֵּזַכוּתֶּתּ תּוֹרַה מַלְתֶכֵן¹⁹⁷⁷ / אמר: 'בזכות התורה אשקיע

כֵּיפֶּי אַיְינֶי / אבנים אלה

בֵּגַאֶת בֵּנֶב¹⁹⁷⁸ / בתוך מצחו'.

כ    🔗

קֵמְלֶי זֵלֶי דָוִד קַנְשָׁר גוֹלְיָת / קם והלך דוד לפני גלית

פַּלִשְׁתִּים / פלשתים.

כֵזֵלֶי נַנְתִיַינֶת עַלָמֶב¹⁹⁷⁹ וֵילֵי / ראה: נושא דגלו היה אוריה

אוּרִיָה הַחִתִּי / החתי,

מֵירֵי בַּאֶב אֵל קַטוֹאֵי אֵל רֵשֶׁת אַגָאוֹךְ¹⁹⁸⁰ / אמר לו: 'לכרות את ראש אדונך

אַנַה אֶדְיֵין בְּכּוּלֶי נִיתִּי / אני בא בכל כוונתי,

בֶּזָכוּתֶּתּ צַדַקֶת רוּת סוֹתִּי¹⁹⁸¹ / בזכות הצדקת רות סבתי'.

כא    🔗

רוּבָּרוּ כֵידֶירוּ¹⁹⁸² תּוּנוּ גִבָּרֶי / במערכה (?) ניצבו שניהם גיבורים,

גוֹלְיָת טֵמְיָיה דָוִד קֵלִיוָה / גלית הטמא, דוד הטהור.

לֵתְוָה בֶּאִדֶתּ דָוִד גִיד אַגָר סוֹפָן / לא היה ביד דוד כי אם

סִיוָה / קלע עץ.

מֵירֵי דָוִד אֵל גוֹלְיָת: אָתּ אֵדְיֶית / אמר דוד לגלית: אתה באת

אֵל מַסְטוֹרֵי קַחוּם קֵלִיוָה / לָאוֹר עם טהור —

בֵּקֵוֵתֶּתּ בַרְיַינָה כַזֶיתּ כֵּיפָּה אַי / בכוח הבורא תראה אבן קלע

סוֹפָן / זו

בֵּטַבְּקֶת¹⁹⁸³ בֵּינוֹךְ נֵיסִיוָה / בנזר מצחך נצבת'.

כב    🔗

שֵׁיְידֵנֶי¹⁹⁸⁴ גוֹלְיָת כֵשְׁמֶב טֵפֵרֶי / השתגע גלית, כעסו בער

רַבָּה / מאוד.

מֵרַבֶּתּ זַרְבֶּת¹⁹⁸⁵ כֶשְׁמֵב יֵקִירֶי¹⁹⁸⁶ מֵנֶב / מרוב התרגשות כעסו נעקר

לֵיבָּה / ממנו לבו.

מֵירֵי גוֹלְיָת אָד¹⁹⁸⁷ אֵדִיֶית אֶלִי / אמר גלית: 'אתה בא אלי

בֵּסִיוָה / בעץ,

מַגָר כַּלְבָּא הַוֶין אַנָה אַגָר / כמו כלב אמנם אהיה אני אם

לַא קַטְלֶן אָלוֹךְ / לא אהרוג אותך,

אַנְבֵּלֶן טַלָן יִשְׂרָאֵל רַבָּה / אוביל שלל ישראל הרבה'.

כג    🔗

תּוּנוּ מֵסְדֶרוּ¹⁹⁸⁸ אַיָיה אֵל אַיָיה / שניהם קיללו זה את זה.

דָוִד סְרֵכְלֶי אֶל אֵלְחֶת שֵׁימֶי / דוד צעק אל אלהי השמים

גַבַּרָה קֵבְיָיה / הגיבור החזק.

מֵירֵי יַא כַלְקֶת¹⁹⁸⁹ עוֹלָם לַא / אמר: 'הוי בורא עולם אל

מַסְבֵּיתִי¹⁹⁹⁰ / תיתנני

בֵּאִידֶד עַרֵל גַכַּנָה טֵמְיָיה / ביד ערל לא נימול, טמא.

עוֹדֶת גָלִי נֶס אֵלְחָה קֵדִישָׁה / תעשה אתי נס, אלהים קדוש

מֵכֵבְיָיה / נראה'.

כד