רקע
יוסף יואל ריבלין
שירת יהודי התרגום

פרקי עלילה וגבורה בפי יהודי כּוּרדיסתּן

רשמם ממסורות שבעל-פה

ותרגמם לעברית ופירשם והקדים להם מבוא

יוסף יואל ריבלין


לזכר

אבי ומורי ר' ראובן ריבלין ז"ל

סופר ועד כל הכוללים ‘כנסת ישראל’

בן סופר כולל הפרושים ר' יוסף יואל ריבלין


 

הקדמה    🔗

כינוס יצירות שבטי-ישראל ללהגיהם השונים נידון הרבה בין חכמי ישראל, והפליג בחשיבות הענין ח. נ. ביאליק בהזדמנויות שונות. עתה משבטלו כמה גלויות ויהודיהן עלו לארץ, הרי כינוס זה הוא מצווה שהזמן גרמה, כדי להציל יצירות אלו מן האבדון הצפוי להן. השפה העברית יורשת את מקום הלהגים, והם הולכים ונשכחים, ויחד אתם גם יצירת דורות הכתובות בהם.

ואם הדבר כך לגבי כל הלהגים, לגבי להג ‘לשון התרגום’ של יהודי כּוּרדיסתן לא כל שכן. רוב רובם של יהודי כּוּרדיסתן נמצאים היום בארץ. הם עלו לארץ עוד לפני קום המדינה, ועתה כמעט שלא נשארו שם יהודים; והיחידים שעדיין יושבים במדינה ההיא, אינם נושאי תרבות. עצם השימוש בלשון זו הולך וכלה. הדור החדש מדבר עברית, ואין ספק שבעוד שני דורות יאבד זכרו של הלהג הכּוּרדי לגמרי. ואין צריך לומר שבעוד ימי דור אחד לא יימצאו עוד שומרי משמרת היצירה של שבט זה, שיצר במשך דורות ב’לשון-התרגום‘. יצירות יהודי כורדיסתן נשמרו במשך דורות רק בעל-פה, בפי ‘חזנים’ ו’זמרים’. אלה סמכו על זכרונם, ורק ‘ראשי-פרקים’ או ‘ראשי-בתים’ רשמו להם לשימושם. לעתים רחוקות אפשר למצוא שיר שהוא רשום כולו בידי חכם. שונים בזה יהודי כּוּרדיסתן מן השבטים היהודים דוברי לאדינוֹ בארצות הבּאלקן ודרום-אמריקה, מדוברי ערבית שבתימן, בסוריה ובצפון-אפריקה ומדוברי פרסית שבפרס ובבוכרה; אותם שבטים הרבו לרשום את יצירותיהם וכתבו בכתב הדר, וגנזו אותן למשמרת, ואף הרבו להדפיסן, ואילו יהודי כּוּרדיסתן לא נהגו כן.

מצד אחר חביב עלינו וחשוב בעינינו להג זה של ‘לשון התרגום’. מבחינת הלשון הרי זו לשון שהיתה לשון שנייה לעמנו במשך אלפי שנים. השתמשו בה גם במקרא בספרי דניאל ועזרא, ובה תרגמו את כתבי-הקודש: תרגום אונקלוס, יונתן והירושלמי. שני התלמודים הירושלמי והבבלי כתובים רובם ב’לשון התרגום'. חקירת ‘להגים חיים’ של לשון זו ברכה רבה בה לחקירת ספרותנו בלהגים הארמיים.

אני, כשלעצמי, קסם לי מימי עלומי שבט יהודי זה המחונן בריאות הגוף והנפש, במנהגיו, מנהגי-ישראל קדומים, ובלשונו המדברת ללב היהודי. זה יותר משלושים שנה הנני עוסק בכינוס יצירותיו, ככל העולה בידי. וזכוּר לטוב אבי ומורי ז“ל – שהקדשתי לו ספר זה – שעודדני בפעלי זה, ואף אצל לי חלק הגון מחסכונותיו הדלים, כדי להעלות על הכתב את תרגומי התנ”ך נוסח זאכו ונוסח אורמיה. במשך שלושים שנה עלה בידי לכנס אוצרות, כפי שרשמתי בפנים הספר.

כאן אני נותן מבחר משירת יהודי התרגום ודוגמאות אחדות מלהג אוּרמיה ואַרְבֵּל, ומקווה אני שמעשה ראשון זה יביא בעקבותיו הוצאת ספרים שלמים מיצירת רוחם של יהודי כּוּרדיתן, בייחוד של תרגומי התנ"ך בלהגים אלה.

במבוא הצטמצמתי בעיקר בתיאור הרקע לספר עצמו. עסקתי במיוחד בחיי התרבות והציבור של יהדות זו. במה שנוגע לעצם הלשון, הסתפקתי בהערות לשירים. חקירת הלשון וחיבור דקדוק מקיף ללהג זה הוא מעשה רב בפני עצמו ואין להכניסו ב’מבואות'.

תודתי נתונה בזה ‘למוסד ביאליק’, שקיבל על עצמו משימה זו להדפיס ספר זה. בזה הוא ממלא גם אחת משאיפות ביאליק, שגם הוא עודד אותי הרבה במפעלי זה.

ויעמדו על הברכה ידידַי היקרים: מר משה גרדון, מנהל מוסד ביאליק, שהקדיש תשומת-לב מיוחדת לגדולות ולקטנות לשיפור ההוצאה, לא רק מתוך חובה אלא גם מאהבה. ידידי מר מ. ינון עבר אתי יחד על התרגום העברי ועל כל חומר ההערות. ידידי היקר מר ישראל ייבין יגע יגיעת הנפש והגוף בהגהה. ניפוי ההגהה יזוקף רק על חשבונו ולזכותו.

ולסוף יעמוד על הברכה, אחרון אחרון חביב, ידידי ורעי, איש תרומות ומדע הפרופ' חיים יעקב פוֹלוֹצקי. מאות ההערות שלו, שהבאתי בשמו, עדות נאמנה הן לחלקו בעבודתי זו. ואולם יותר ממה שכתוב כאן עזר לי בבירור הרבה בעיות לשוניות-דקדוקיות, ובייחוד בניקוד הטכסט של לשון התרגום. יבורך מפי כל שוחר מדע.

י. י. ריבלין


 

מבוא    🔗

א    🔗

אין לך גלות מגלויות ישראל, שרישומה מועט בהיסטוריה היהודית כגלות כּוּרדיסתן. אין ספק, שמקומה של גלות זו בתחומי מושבה של גלות עשרת-השבטים, בקצווי ארץ אשור ובארץ מדי, אותה גלות שכּינה הנביא את בניה, זמן לא רב לאחר שגלו: ‘האובדים בארץ אשור’. מסורת היא בידינו, שישיבתם של יהודים בחבל-ארץ זה, ממזרח לחידקל, התחילה עם גלות עשרת-השבטים. מסורת זו נמסרה מדור לדור, למן המאה השתים-עשרה ועד לדורות האחרונים. החזיקו בה תיירים ודנו בה חוקרים1, וגם המסורת המקובלת בידי היהודים היושבים בגלות כּוּרדיסתּן היום מקיימת כמה פרטים של מסורת זו. יהודי הכפר רוּסְתָּקָה, השוכן בצלעו של ההר הלגוּרְדְ, מספרים שהם מצאצאי בני-ישראל שהגלה סנחריב2, ואילו יהודי ג’אלא מאחרים קצת את זמן בואם לאחר גלות נבוזראדן וחורבן ירושלים3.

מסתבר, ששרידים מאותן גלויות נשארו במקומות אלה. זכר ליהדות זו אתה מוצא ב’ספר טוביה' שבכתובים אחרונים, שהמעשים שהוא מספר עליהם אירעו באותם מקומות4. בימי המשנה ולאחריה ראו באזור זה את קצה-גבולו של מקום יישוב בני-אדם, סופו של עולם. התנא היחיד בן ארץ מדי בסוף תקופת הבית השני היה נחום המדי, שלא נחשב הרבה בעיניהם של חכמי-המשנה5. רב אחא בר מניומי, האמטורא הבבלי בן דורו של אביי, היה אף הוא בן מדינה זו6. על ההתייחסות אל טהרת הגזע היהודי במקומות אלה אתה למד מן ההגדרה התלמודית ‘מדי חולה7, וכן מן ההלכה השנויה במחלוקת על קבלת גרים מן ה’קרודוּיים’8, ואלה כל הדברים שבתלמוד שאתה מוצא בהם זכר לשם כּוּרדיסתּן. אונקלוס תרגם ‘הרי אררט’ – ‘טורי קרדו’9,וכן אתה מוצא אצל יוסף בן מתתיהו ב’קדמוניות'10. ועוד ידועה האגדה על אברהם אבינו, שישב 'שבע שנים בקרדו11. בתלמוד נזכרה העיר ארבל בלבד12 כעיר מושבם של יהודים.

רשאים אנו להניח, שהתפתחותו של היישוב היהודי במקומות אלה התחילה עם הכיבוש הערבי של בבל. בזמנים קשים נמלטו יהודים לכאן, ומצאו להם מקלט בשרשרות ההרים המבותרים, שבקעות עמוקות מקשות את הדרך אליהם. כן נוצר יישוב גם לרגלי הרי הזַגְרוס, בערבה המתפשטת ומגעת עד לחידקל. מתקופה לתקופה היגרו לכאן יהודים מארצות שונות. בדרכים שהתיירים בתקופות השונות היו הולכים ובאים בהן, באותן דרכים באו גם גלי הגירה יהודית לכּוּרדיסתּן. אמת, רובם של המהגרים מן המערב באו, אבל אין ספק שגם מן הצפון באו יהודים לכאן. הארץ המרוחקת והמבודדת היתה למקום-מקלט ליהודים בני הארצות שמסביב לה, ואף היתה מקום-מקלט לבני עמים אחרים. משנשתנו העתים והיתה שעה כשרה, חזר מן ההרים אל העמקים המבוצרים שביתרו את הארץ לרוחבה גל מהגרים שפנו לעבר בבל, או אל תּוּרכּיה או אל פרס. היישוב היהודי שבעמידיה, המוגנת בביצורים טבעיים והמים מצוּיים שם, יש בו משום דוּגמה לכך, וכן היישובים היהודיים שבזאכו ובכוֹי-סַנְגַ’ק, בסמוך לדרכים הראשיות ולעורקי המסחר העיקריים, ויישובים אחרים שבמלוא שטחו של האזור המיושב שמדרום להרים, בואכה ארבל וכרכוךְ13.


ב    🔗

אף-על-פי שלא פסק יישוב יהודי מארץ כּוּרדיסתּן מיום שהגלום לכאן מלכי אשור, לא היתה בידינו, עד למאה השתים-עשרה, שום עדות ברורה על יהדות זו. דומה כאילו מנותקת היתה מכל קשר של קיימא עם מרכזי היהדות. בתקופת התלמוד היתה מנותקת אפילו מן המרכזים שבבבל, מסורא ומפומבדיתא, שלא היו רחוקות ממנה הרבה, וגם מן המרכז שבבגדאד בתקופת הגאונים היתה מנותקת14.

לפי מסורת יהודי כּוּרדיסתּן, היה המרכז הראשון ליהדות שבארץ זו בסוּנְדוֹ (‘סונדור’ או גם ‘צונדור’), זו עיירה השוכנת במקום המוקף הרים, והיא רחוקה מהלך ארבע שעות מברזאני; וכן היה מרכז יהודי בברזאני עצמה, שהיא היום כפר באזור הררי מרוחק, צפונית-מערבית לארקא, ושוכנת על ההרים שבטבורה של כּוּרדיסתּן. וכבר לפנים מורגלת היתה בפיהם של יהודי כורדיסתן: ‘כי מסונדו תצא תורה ודבר ה’ מברזאני'15. חכמי ברזאני היו ידועים לשם ולתהילה בכל תפוצות כּוּרדיסתּן16. על

עתיקותה של סונדו – היא צונדור – מעיד בית-הקברות, העולה בשטחו על שטח הכפר עצמו, ובו נמצאו מצבות אבן, שאותיות עבריות חקוקות בהן17. כמו-כן היה בסונדו, לפי עדות יהודי כּוּרדיסתּן, בית-כנסת גדול עתיק, שהיה בו מקום לשלושת אלפי אנשים, ובו ספרים ישנים וגניזה. עדות ברורה על סונדו מצויה בידנו מסוף המאה השמונה-עשרה, לאחר שירדה מגדולתה; באותם הימים עדיין היו בה ‘חכמים, נשיאים, גבאים, וגבירים וכלל קהלה קדושה’18. אחריה היתה נֶירְוָא המרכז הראשי, וממנה באה משפחת חכמים ידועה בעמידיה, משפחת אבידאני19.

עדויות ראשונות בכתב על יהדות כּוּרדיסתּן מצויות בידינו מסוף המאה השתים-עשרה20, מר' בנימין מטודילה, שסייר את הארץ מדרומה לצפונה, ומבן-זמנו ר' פתחיה מרגנסבורג, שעבר בה מצפונה לדרומה. אבל ספק רב אם נכנסו גם אל האזור ההררי, ואפשר שלא ביקרו אלא בגבולות הארץ בלבד.

ר' בנימין מחלק את היישוב לשניים: (א) אשור, היינו ארץ השפלה; מרכזה מוֹצוּל, שהוא מכנה אותה ‘אשור הגדולה’, והוא מונה בצדה עוד ערים אחרות שבאזור הזה; (ב) מדי, האזור ההררי ‘מתחילת עמאריה’ – היא עמידיה – ‘והיא תחילת ארץ מדי’, ‘והיא תחילת הקהילות הדרים בהרי חפטון, כי שם יותר ממאה קהילות יהודיות’. ‘והם חונים ממדינת עמאריה ועד מדינת גילון מהלך כ"ה יום עד מלכות פרס’. ‘אשור היא תחת שלטון בגדאד’, ‘מדי תחת שלון פרס’21.

סימניה של חלוקת יהודי כּוּרדיסתּן לשני אזורים, אזור בבלי ואזור פרסי, לא ממש לפי אותם תחומים שתחם התייר, ניכרים עד היום בדיאלקטים של התרגום. האזור הבבלי מגיע עד לגבולות הרי כּוּרדיסתּן. ר' פתחיה הבא מן הצפון מציין את הדרך מ’ארץ אררט' היא ארמניה, אל ‘הרי אררט’, היא כּוּרדיסתּן, ‘ובארץ אררט הלך בהרי אררט עד נציבין’; ‘מנציבין ואילך ארץ אשור’22.

אין ספק, שבאותם ימים היתה מוֹצוּל מרכזה הרוחני של יהדות ‘אשור’, ובמידה מרובה אף של יהדות ‘תחילת מדי’ – האזור ההררי הגובל ב’אשור‘. אבל נראה שכבר באותם הימים היתה מתחרה בה עמידיה, שביקשה לשמש מרכז לאזור כולו, למאה ‘הקהילות היהודיות’ המאוחדות ב’לשון תרגום’, שמונה ר' בנימין מטודילה. ספק, אם היו בה באמת ‘עשרים וחמשה אלף מישראל’, אבל ודאי שהיו ‘ביניהם תלמידי חכמים’, ויש רגליים לדבר, שהפרסים ששלטו בארץ ביקשו להנאת עצמם, שיהא כאן מרכז יהודי שאינו תלוי במרכז הכליפות הבּגדאדית. הנציב הפרסי, מפקד המצודה, נתן עיניו תחילה בדוד אלרואי, תלמידו של הגאון ר' עלי מבגדאד, ‘מהיר בתורת ישראל ובהלכה ובתלמוד ובכל חכמה חיצונית’, מעורר תנועה יהודית וקושר קשרים עם ‘היהודים שהיו נודדים בערי אזרבידשאן וסביבותיה’. ‘יהודי פרס והיהודים מסביבות אלעמאדיה שמעו לקולו’, עד שנתקבץ אליו המון רב. תחילה היה מפקד המצודה סבור, שההמון בא לבקר תלמיד-חכם זה, שהיה מפורסם בארצו23, ורצויה היתה לו, למפקד, תנועה זו. אבל משהרחיק דוד אלרואי ומרד ועורר תנועה משיחית, היה מלך פרס אנוס לגלות את אוזנו של ראש-הגולה שבבגדאד על דבר זה. הכליף שבבגדאד איים על היהודים יושבי מדינתו שיגזור עליהם שמד, אם לא יחזור דוד אלרואי מסורו. בלב מלא חרדה ביקש ראש-הגולה שבבגדאד מ’זכאי הנשיא אשר בארץ אשור ור' יוסף בדהאן אלפאלךְ – הרואה בכוכבים, היינו מראש-הגולה ומראש ישיבת מוצול, שישימו קץ למרד של אלרואי24.

עניין מיוחד אתה מוצא בדברים שמספר אלמָגְרִיבִּי על ‘כתה משיחית’ ו’שיטה דתית' שמצאה לה מהלכים בכל הסביבה: ‘יהודי עמידיה מהללין אותו [את אלרואי] עד עתה בהרבה מאספותיהם, ויש אנשים ביניהם שחושבים אותו למשיח שאליו מצפים, וראיתי קהילות של יהודי פרס בכוֹי, סאלְמַס, תַּבְּריז ומַראגה, שמזכירים את שמו בעת שהם נשבעים… במדינה הזאת יש עדה הולכת בשיטה דתית שמקורה לפי דבריהם, מהרמאי הנזכר, מנחם’25. אבל מן הראוי להעיר, ששמו של דוד אלראי נשתכח בכורדיסתן, ושוב אין הם יודעים כלום על כל המאורע הזה.

עוד אנו שומעים על ערכה של קהילת עמידיה ממכתבים שנכתבו במאה השש-עשרה26. ואף-על-פי שמוֹצוּל היתה המטרוֹפּוֹלין ליהדות כּוּרדיסתּן באותה תקופה, עתים היתה עמידיה מתחרה בה וביקשה לה מעמד של מרכז. מתוך מכתבים אלה ניכר גם ששימשה עמידיה מרכז לכל הקהילות בהרים שבסביבתה, ושהיתה השפעתה עליהן. ומצב זה נמשך גם במאה השמונה-עשרה, כפי שאנו מוצאים במכתבים משנות תקמ“א-תקמ”ב27. בתקופה זו היתה היא למעשה המרכז לכל הקהילות שבסביבתה, המכריעה בכל ענייני רוח, ענייני דת וענייני הציבור; בכל אלה היה רבה של עמידיה הפוסק האחרון. חכמיה היו נותנים היתר-הוראה לרבנים והיתר-שחיטה לשוחטים. כמו-כן היתה המרכז לשליחים מארץ-ישראל. השליח מארץ-ישראל היה קובע בה את מקומו, ומכאן הוא שולח את שליחיו שהיה בוחר מן היהודים מבני הקהילות שמסביב. מתוכה יצאה השפעתם של שליחי ארץ-ישראל גם בענייני דת ודין28.

אבל כחמישים שנה לאחר מכן, בראשית המאה התשע-עשרה, כבר ירדה עמידיה ממעמדה, אף-על-פי-כן שמה נזכר בכבוד עד היום בפי יהודי כּוּרדיסתּן, והיא מכובדת עליהם כמרכז הרוחני החשוב ביותר. וזו היתה הסיבה לירידתה של עמידיה: בשנת 1832 עלה על העיר האגא של רוונדוז, מחמד בּךּ כורא שמרד בתורכיה, ושם עליה מצור, כבשה והחריבה, ומאלף בתיה לא דרו אנשים אלא במאתיים וחמישים בלבד. ולא נשתפר מצבה גם לאחר שחזרו התורכים לשלוט בה; פקיד התורכים, המֻתַּסַלּים, עשק אף הוא את יושביה, והפחה התורכי היושב במוֹצוּל לא הרשה להם לעזוב את העיר. בשלהי המאה התשע-עשרה נעשה מצבם של יהודי עמידיה קשה ביותר, מחמת חוסר פרנסה וחוסר בתי-מגורים בעיר החרבה, ועוד סבלה גם מתככים שעוררה הממשלה התורכית בין הכּוּרדים והאשורים (הנֶסטוֹריאנים), אף-על-פי שהיהודים עצמם לא היו מעורבים בסכסוכים אלה29.

משנסתיימה מלחמת-העולם הראשונה נמחה קו-הגבול שבין תורכיה לעיראק צפונית לעמידיה, ומעתה היה מקומה בגבול עצמו, כפופה למוֹצוּל30. בראשית המאה העשרים עוד מצא בה רבי דוד דבית-הלל כמאתיים משפחות יהודיות31, מהן של סוחרים עשירים, ואילו לפני כעשרים וחמש שנים נמצאו בה כשמונים או32 חמישים משפחות ושלושה שוחטים33. נוסע שביקר בה בשנת תרצ"ב מציין, שבזמן ביקורו לא היו יהודי עמידיה משועבדים עוד לתקיפים כּוּרדים, ולפי דבריו ‘יש למצוא מעט תורה בעמידיה ובזאכו’34.

גדוּלתה של עמידיה, שעמדה בה מאות שנים, נשארה בזיכרונם של יהודי כּוּרדיסתּן. הרבה נשמר גם באגדות, במנהגים קדומים ובסדרי קהל מיוחדים – ומנהגי עמידיה נתפרסמו הרבה. אף-על-פי-כן את מקומה של עמידיה ירשה זאכו, השוכנת מערבית-צפונית לה בחצי-אי על נהר כאבור, המשמש נתיב-מים להעברת מטען מכּוּרדיסתּן המרכזית, שהיתה מרכז ליצוא עצים, אל ערבת החידקל, ואת המשאות היו משיטים ברפסודות גדולות. לפי אחת הסטטיסטיקוֹת היו מאה וחמישים משלוש מאות והמשפחות שבה מתפרנסות מן המסחר. סמוך לרובע היהודי, שחמישה-עשר רחובות שבו נקראו על שמן של משפחות יהודיות מן הוותיקות שבעיר, נמצא גם שוק יהודי, ‘שׁוֹקֶת הוּדָאֶי’. רוכלים סוחרי בדים הרחיקו צפונה עד למחוז אגם וָאן ודרומה עד לכוי-סנג’ק. כמה מיהודיה הוותיקים נודעו כרפסוֹדאים. מארבע מאות המשפחות שהיו בעיר לפני מלחמת-העולם הראשונה היו שבעים של רפסוֹדאים. לעומת עמידיה האריסטוקראטית, היתה זאכו עיר מסחר מלאת חיים, וסימנים לכך אתה מוצא במנהגיה, כגון במנהגי הנישואין, וכדומה.

על ראשית היישוב היהודי בזאכו אין בידנו ידיעות ברורות. יהודי זאכו מבקשים לגזור את השם ‘זאכו’ מהמלה הארמית ‘זכות’ במובן ‘צדקה’, לפי שהיו תושביה ידועים כנדיבים בעלי צדקה35. כנגד זה אין זאכו מפורסמת לשבח בפי יושבי בגדאד. פתגם יהודי בגדאדי אומר: ‘הַדא מן זאכו, הדא מן זאכו, אַכַּלוּ לֶבֶּן וַתַאחוּ’ (‘זהו מזאכו, זהו מזאכו, אכלו לבן ונתלכלכו’). ר' יצחק יחזקאל יהודה מעיר: ‘זאכוּ עיר קטנה בארץ בבל בכורדיסתּן’. ‘ואנשי זאכו נחשבים אצל אנשי בגדאד לאנשים פתאים ותמימים, דוגמת מַקֶדה בפי היהודים הספרדים וחֶלֶם ברוסיה’36. על לכלוכה של זאכו מדבר לַמְךְּ סַעַד שביקר בה בשנות 1914–1918: ‘העוני כללי והלכלוך לא יאומן. גם הבתים בנויים באופן דל ביותר’37. על מראה הבתים העלוב, הרחובות והשווקים הצרים בזאכו, מדבר גם ר' דוד דבית הלל38.

במאה השמונה-עשרה עדיין היתה זאכו כפופה לעמידיה בענייני דת. שליח ארץ-ישראל דורש מיהודי בן זאכו שיבוא לעמידיה לעמוד לפניו בדין, ואם לאו – יטיל עליו חרם39. אבל כבר ברבע הראשון למאה התשע-עשרה זרחה שמשה של זאכו עד שר' דוד דבית הלל, שעוד מצא בעמידיה מאתיים משפחות יהודיות, בדבריו שהוא מדבר עליה הוא מציין ש’לשונם ומנהגם של בני עמידיה הם כשל היהודים בזאכו‘40. למעשה, היפוך הדברים: זאכו החזיקה בהרבה ממנהגיה של עמידיה גם תחילה וגם לאחר שעברה ההגמוניה אליה. ואף-על-פי שבדורות האחרונים היתה זאכו, בשל ריבוי אוכלוסיה ומצבה החומרי הטוב, מטרוֹפוֹלין ליהדות כּוּרדיסתּן הדרומית עד שנודעה יהדות כורדיסתן בשם ‘יהודי זאכו’, מכל מקום לא הצטיינה זאכו גם עתה לא בתורה ולא בחכמה, ולא נתהווה כל מרכז רוחני בתוכה. בדורות האחרונים נעשתה זאכו למקום תורה, והוציאה מתוכה חכמים ושוחטים במקומה של עמידיה, עד שחכם מעמידיה נמצא שולח את בנו, שכבר היתה לו קבלה לשחיטה מחכמי עמידיה, ליטול קבלה גם מחכמי זאכו41. בשנת 1920 היתה זאכו היחידה בערי כּוּרדיסתּן שהיה בה תלמוד-תורה של כמה כיתות ולמדו בהן מאתיים וחמישים תלמידים; ואף-על-פי-כן לא נשתנה המצב הרבה מזמן ביקורו של בנימין השני, המציין כי ‘רובם עשירים, אך כולם בני בלי דעת’42. לפי א. י. בראוור, שביקר שם בשנת תרצ"ב, יש למצוא מעט תורה בזאכו ובעמידיה’. מכלל 26,834 תושבים הוא מונה 1,471 תושבים יהודים43.

אין אתה יכול לדבר על זאכו, בלא להזכיר את דוּהוּךּ, הרחוקה ממוֹצוּל מהלך שישה ימים44 ושוכנת בהרים שממזרח לזאכו. היא נבנתה בעיקר מחורבנה של הקהילה העתיקה של בַּרַאשִׁי45, צפונית-מזרחית לדוהוך בדרך לעמידיה, שרבים מיהודיה עברו לדוהוך. חשיבותה של דוהוך הוא מצד מקומה, שכן היא שוכנת בדרך העוברת ממוצוּל לעמידיה ומשם על הטאוּרוּס עד לאגם ואן46. בקרבת דוּהוּך נמצאים גם מעיינות חמים, ‘חמי גרממיא’ של דוהוך, ולשם הוליכו במאה הט“ז שליח מארץ-ישראל שיתרחץ בהם לשם רפואה47. במקום זה ביקרו ר' דוד דבית הלל48 ובנימין השני49. בזמן האחרון משמשת גם דוהוך מקום ללימוד שחיטה50. בנימין השני מונה בדוּהוּך 40 משפחות51. נזכרים בה בעלי כרמים שעברו להם כרמיהם בירושה מאבותיהם52. א. י. בראוור מצא בה בשנת תרצ”ב 843 יהודים בין 31,754 תושביה53. מסורת משלה אין לה אלא זו של עמידיה וזאכו. דוהוך סבלה הרבה במלחמה שהיתה בין העיראקים והאשורים, ובשנת 1933 ערכו טבח באשורים שבדוהוך54.

נוסף על מרכזים יהודיים אלו שהזכרנו, ידועים עוד כמה יישובים מן הדורות הקודמים כמקומות תורה. לפי עדות בני כּוּרדיסתּן היה רובם של יהודי בראשי או בַרִשא שבקרבת עמידיה55, מזרחית-צפונית לדוהוך56, חכמים ויודעי תורה, והיו נדיבי לב ויראי שמיים, מכניסי אורחים ובעלי מנהגים נאים57. מחמת לחצו של האגא, הוא השר שעל העיר, הלך מספרם ונתמעט; מהם עברו לדוהוךּ ומהם עברו לירושלים. ידוע בירושלים בית-הכנסת המיוחס לקהילת בראשי58. כן היה ערך תרבותי גם לאַקְרא59 ובר תנורא60. מפורסמת מאד בין יהדות כּורדיסתן היא נֶירְוָא שבמחוז עמידיה, ממזרח לה61. ידועה היתה נירוא כמרכז לתורה, והיא באה לאחר סוּנדוּ וברזאני, ונזכרה במאה הט"ז במעשה שר' יעקב בן-יהודה ממוֹצוּל ביקש מיהודיה שיתמכו בישיבתו, ושלח אליהם אחד מתלמידיו, את יוסף, שיורם תורה ויזרזם לשלוח אליו תלמידים ‘שאינו רוצה שתיפחת תורה מביתם ומזרעם’,ו’מסורת מעונה‘. הכספים שנאספו בנירוא לישיבתו של ר’ יעקב היו מצרפים אותם לכספים שנאספו בעמידיה62. במאה השמונה-עשרה עברו אליה שליחי ארץ-ישראל מעמידיה, שהיתה מקומם הקבוע63. זכור השוחט של העיר חכם מרדכי, שהיה כותב קמיעות גם לשאינם-יהודים64. מנירוא יצאה משפחת הנחכמים הידועה אבידאני, והיה בה גם תלמוד-תורה ציבורי65. עיר זו היתה מרכז לכפרים היהודים שבסביבתה, והיו אוספים אליה מהם את הילדים שנולדו בכפרים ומלים אותם שם66.

כן ידועה ג’אלא הסמוכה אליה, שבאזור ההרים67, שעוד במאה השש-עשרה נודעה בתורה ובמעשים טובים של תושביה68. מכתב מן המאה השמונה-עשרה מכליל את תושביה עם תושבי נירוא69, תושביה מתוארים כ’גומלי חסדים טובים וחכמים וגבוהים ורמים'70, ‘לומדי תורה לשמה, מביני מדע’71. גם בה היו עוסקים בקבלה מעשית, וקמיעות שנעשו בה נשמרו עד היום72. אבל שני מקומות אלה, נירוא וג’אלא, מתוארים כרחוקים מן היישוב, והדרכים לשם הן בחזקת סכנה73.

באזור הפרסי היתה ידועה גם קהילת מראג’ה, השוכנת על החוף המזרחי של אורמיה74; מקומה במחוז הנמנה עם האזור הפרסי של יהדות כורדיסתן, שלפי עדותו של אלמגרבי היתה בו תורה פחות מן האזור הבבלי75. במאה השש-עשרה נזכרת העיר כתומכת בישיבת ר' יעקב בן-יהודה76. במאה השבע-עשרה הזכירוה לשבח כתומכת בישיבת עמידיה. רבה של עמידיה, שעמד בראש ישיבתה, פונה במכתבו אל ‘קהל מראג’ה בתורה קשורה ובמצוות ונדיבות משוכה’, ‘משענת תורות ועמודי לחמו ופרנסתו כוחו וגבורתו… כמה שנים פירנסו אותי ואת בית מדרשי… באהבת גרים ובפדיון שבויים משוכה’. כנראה שהיתה לה גם השפעה על השלטונות. ו’בשעת התפיסה שתפסו אותו [את הרב] הגויים‘, הצילוהו לא רק ב’מאדם’ – היינו בממונם – אלא גם ב’כוחם' ו’הרבה טובות עשו', לא עמו בלבד אלא ‘עם כל ישראל’77. אבל מסתבר, שמצבה הרוחני והדתי לא הצטיין כלל. נוהגים בה קלוּת-ראש בכשרות ובמועדות ובענייני אישות. רבה של עמידיה מוכיח אותם על שהם נוטלים גם כתר-תורה לעצמם, שהם אומרים: ‘בעלי התורה שבקהל מראג’ה כך וכך עושים’78.

בין הקהילות הרשומות בשפלה יש להזכיר עוד את ארבל, העיר הנזכרת בתלמוד79, אף-על-פי שאין לה חשיבות. אלחריזי, במאה השלוש-עשרה, מתאר עיר זו כעיר של עמי ארצות, למרות ברקה החיצוני80. כנגדו מהללה אלט’אהרי, במחצית השנייה של המאה השש-עשרה, ומציין את העושר שבה. אף הוא מזכיר תלמידי-חכמים המשׂיחים כגם בדברי חכמה ובענייני קבלה81. בזמנו של ר' יום-טוב צהלון, שישב בצפת, באו לצפת גם תלמידים מארבל82. לעומת זה מציין בנימין השני, כי 'בכלל כולם (בארבל) נבערים מדעת עד מאד83. אולם בראוור מעיר בשנת תרצ"ב, שבדורות האחרונים ‘האכסניה הגדולה לחכמי הכורדים היא ארבל’84. אפשר שיהודים כורדים, שהגיעו לארבל מן ההרים, מיישובים שהיו תחילה מקומות תורה, הם שהעלו את מצבה התורני.


ג    🔗

אף-על-פי שבזמנים כתיקנם לא היתה ידיעת התורה מרובה באזורים הנדונים, ניתן לראות בעליל, שהירידה הרוחנית בכמה וכמה מן המקומות חלה עם דלדולו של היישוב מחמת המצב הכלכלי שהורע. מעולם לא היה סיפק בידם של יהודי המקומות האלה להכות שורשים במקום קבוע לשנים רבות. סיבות חיצוניות מדיניות ולחץ ה’אגים' גרמו לתנועה ולנדודים תמידיים ממקום למקום ביישוב יהודי זה. מקומות שלפני דור או דורות מעטים היו מרובים באוכלוסים נצטמצמו ואף בטלו לחלוטין מחמת עריצותם של יושבי הארץ מן העממים, ואחריהם גם מן הפקידים התורכים, או מאלו ומאלו כאחד. ביטול המרכזים שהיו דלים גם בשנת פריחתם, גרם לירידה קשה יותר לאותן נקודות-יישוב זעירות ונידחות שמסביב להן. דרך משל, עם ביטול המרכז שבעמידיה מתמעט היישוב בעשרות מקומות מסביב לה, עד ששליח מארץ-ישראל חושש לנסוע אליהם, אלא שולח לשם שליחי-משנה בני המקום, הנכנסים לסכנה לעבור בדרך המשובשת בלסטים ושודדים85. וכך ירד שם מצבה של היהדות. היו יישובים קטנים וגדולים שנחרבו, ולא היו בהם עוד לא חכם ולא חזן ולא שוחט ולא מוהל. ברובם לא היו בתי-כנסיות, ואף לא מניין של עשרה לתפילה בציבור86. בכמה מהם נמצאו שרידי חורבות של שתי כנסיות, המעידים שהיה בהם פעם יישוב בעל חשיבות.

התרבות היהודית של יהדות כּוּרדיסתן בדורות האחרונים היתה בשפל המדרגה. בנימין השני מציין ש’הבּוּרוּת היא גדולה עד כדי כך, שאפילו להתפלל אין יודעים'. הוא מודה מתוך צער, שבשום מקום אחר לא מצא את היהודי שקוע בגסות ובשפל מוסרי כזה שראה בכאן87. הערכה כיוצא בזו מעריכם גם נוימארק: ‘מצב היהודים (יושבי ההרים) הרוחני שמה בשפל המדרגה, ומהם העומדים במצב הפראי במלוא מובן המלה הזאת’88. רבים מראשי המשפחות אינם יודעים לקרוא את ההגדה של פסח89. כך היה המצב בעיירות חשובות אף בזמן האחרון גם בין ‘בעלים בעמם’, ואין צריך לומר בין המוני העם, ועל אחת כמה וכמה במקומות נידחים. לא מעטים היו מבין בני בעלי הבתים, שלא ידעו צורת אות, ורבים היו שלא ידעו לקרוא את הרגילות שבתפילות אלא בקושי. חכמים גדולים היו בחינת חזון בלתי-נפרץ בין היהודים האלה.

ואם בגברים כך – בנשים על אחת כמה וכמה. במאה השש-עשרה עוד נמצאו נשים יודעות תורה. היו בנות בבתי חכמים שלימדו אותן לתכלית ידועה; בנות מלמדי תינוקות היו עוזרות על-יד בעליהן במלאכתם. חכמים שלא חוננו בבנים זכרים יש שהיו מלמדים את בנותיהם. במאה השש-עשרה נודעה אשתו של ראש-הישיבה שבעמידיה ר' יעקב בן-יהודה, בתו של חכם שמואל לוי, שלימד אותה אביה תורה לפי שלא היו לו בנים זכרים. וכל כך הגדילה בחכמתה עד שהיתה מלמדת לנערים במקום בעלה, ואף ניהלה את בית-מדרשו במוֹצוּל לאחר פטירתו. היתה מוכיחה ודורשת בפני נשים בענייני טהרה וטומאה ושבת ותפילה ואורחות כשרים90. כן זכורה לפני שלוש מאות שנים אשת חכם אחד שמעון, שהיתה מלמדת תינוקות; ולפני מאה וחמישים שנה בערך נודעה בעמידיה כמלמדת אשת ר' אשר. לפני מאה שנה אנו מוצאים את אחותו של מלמד תינוקות, ר' אליהו, שהיתה עוזרת לאחיה בהוראה. בדורות האחרונים היו בעמידיה שתי נשים בלבד שידעו קרוא וכתוב. בירושלים לא היתה אלא אחת שידעה אלה91. לימוד של נערות בצוותא לא היה נהוג אלא באמנות הסריגה בלבד. עתים היו תלמידות יושבות אצל אשה אמנית בסריגה שהיתה מלמדתן חינם92. בדרך כלל נזהרו במצווֹת שנשים חייבות בהן, אבל מצד שני מספרים וידועים כמה וכמה מעשים של זנות, וסופן של נשים אלו שנתאסלמו93. ידיעותיהן של הנשים ביהדות באו להן מן השימוש בפתגמים, בברכות ובקללות. לדוגמה: שרה94, אסתר95 לברכה; ושתי, זרש – לקללה96. יודעות הן מקצת מברכות-הנהנין; תפילתן קצרה היתה ולא היו בה אלא הפסוקים הראשונים של הפרשה הראשונה של קריאת שמע, או כמה פסוקים ממנה עד ‘ובכל מאודך’, שהן קוראות בוקר-בוקר ליד המזוזה; בתפילתה שואלת האשה את צרכיה97. ויש להזכיר, שנערות נוהגות לעשות נרות שעווה משיירי נרות החנוכה, ומדליקות אותם ומברכות עליהם בערב שבת98. בדרך כלל אין בבתי-הכנסת של כורדיסתן עזרת נשים. לפי שמנהג ארצות המזרח שאין נשים באות לבית-הכנסת, ובמקומות מועטים בלבד אתה מוצא גזוזטרא סמוכה לקיר המערבי והיא מוקפת מחיצה של עצים, כדי שלא ייראו פניהן של הנשים, כדרך הגזוזטרות המשמשות ל’עזרת נשים' בבתי-כנסת של הספרדים בירושלים. על-פי הרוב מקשיבות הזקנות לתפילה בעמדן בחצר בית-הכנסת. זקנות באות לבית-הכנסת בלילי ‘שבועות’ ובהושענא רבה, ובזאכו באות גם נערות בלילות אלה לשעת קריאת ה’תיקון'99. ביום הכיפורים בבית-הכנסת בעזרת האנשים, ואילו הגברים מתפללים בחצר. הנשים הצעירות ותינוקותיהן עמהן מקשיבות לתפילה מעל הגגות הסמוכים לבתי-הכנסת100. מן התפילה מבינות הן את הפיוטים הנאמרים בלשון תרגום101. זמנים מיוחדים לביקורי נשים בחצר בית-הכנסת היו בליל פורים, לשמוע קריאת המגילה – זכרה של אסתר מכובד וחביב עליהן ביותר102 – וכן בשבת פרשת ‘בשלח’. כשהיו מגיעים לפסוק ‘ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה’, היו נשי עמידיה מכות בתופים ומשמיעות את הקִלילילי103. הנשים היו באות לבית-הכנסת ונכנסת לפנים בערב ראש-השנה בלבד, ואפילו נערות ונשים צעירות היו באות כדי להתיר נדריהן. בהתרת נדרים – עניין הקשור ביראת העונש על חילול הנדר – מדקדקות הן כל כך, שאשה שאינה יכולה לבוא לבית-הכנסת מתירים לה בביתה104. וגדולה היראה מפני חילול הנדר המביא צרות גם על האשה והבנים105. עצרת מיוחדת של נשים ידועה היתה בעמידיה בליל תשעה-באב, הן היו מתאספות בבית אשה היודעת את שיר ‘הַלַאלַא’, שיר בלשון תרגום המתאר את חורבן המקדש. בזאכו היו יושבות בלילה זה על גגות הבתים ושרות את השיר ‘לֵיל-הוּד’א, ‘שד היהודים’, המצוי לפי האגדה בתשעת ימי האבל, מראש-חודש אב ועד ט’ באב, במים106.

אבל אין דברים אלה אמורים אלא לעניין התפילה בלבד. ועוד נראה להלן את החלק הרב שהנשים נוטלות בתפילה ופולחן. מקצתו של דבר זה מקורו יהודי ומקצתו שאול מן העממים. הן המקוננות על המתים, ויש להתפעל מכשרון היצירה על-אתר, שהן מצטיינות בו. המקוננות ידועות היו לפנים בישראל וגם אצל הערבים.

ולא הנשים בלבד, אלא אפילו הגברים, ידיעתם בתורה, ואין צורך לומר בתרבות יהודית בכלל, היתה מועטת ביותר; ואף-על-פי שמסתבר שמעולם לא עמדה על דרגה גבוהה – בדורות האחרונים עוד הלכה וירדה, ובמקומות נידחים אף נשכחה התורה והגיעו לכלל זלזול במצווֹת מעשיות, זלזול שלא שערוהו בשום גלות אחרת מגלויות ישראל107.

במקומות נידחים, שמספר היהודים היה מועט שם לכתחילה או שנתמעט מחמת סיבות שונות, אין מוסדות-חינוך ציבוריים, ויש מקומות שאין מלמדים את הנערים כל עיקר. עתים היה יהודי חכם או עשיר שולח את בנו-לעיירה הסמוכה ללמוד שם108, ויש שהיה מזמין את השוחט העובר במקום, מאכסנו בביתו חודש ימים או יותר, כדי שילמד את בנו. עד מקום שידיעותינו מגיעות לא היו בתי תלמוד תורה לבני כל הקהילה עם מלמדים הנוטלים שכרם מקופת הציבור אלא בעמידיה ולפנים גם בנירוא וריכאן, שבמחוז עמידיה מצפון לג’אלא. החינוך נחשב ברוב המקומות כעניין פרטי של האב, ואפילו בעיר כזאכו היה עד לדור האחרון כל אב חייב לדאוג לחינוך בניו. רק בתקופה מאוחרת היה בזאכו תלמוד-תורה בעל כמה מחלקות. המלמד היה מורה את תלמידיו בביתו הפרטי או בבית-הכנסת של היישוב. בדרך כלל היו למלמד כעשרים תלמידים גדולים וקטנים, מתחילים וגם תלמידים היודעים פרק בלימודם. יכולת למצוא אצל מלמד כזה תינוקות בני ארבע או בני שלוש, ואף בני שנתיים ומחצה, וגם נערים בני עשר ובני חמש-עשרה. המלמד היה מסתייע בתלמידים הגדולים להורות את הפעוטות. הוא היה מלמד את הגדולים, והם היו מורים לקטנים, והוא היה בוחן ורואה את פעולת הוראתם. בעיקר היה נוהג כך, בשעה שהיה עסוק הרבה בתפקידיו האחרים ונעדר מבית לימודו רוב יומו. כדאי לציין, שיש שמלמד היה מקבל תלמידים להורות ב’קבלנות'. דרך דוגמה: היה מקבל ילד ללמדו מאל“ף–בי”ת עד סוף המקרא – היינו קריאה מיכאנית עד סוף המקרא בלא פירוש המלים. לימוד כזה היה עולה בערך כחמש לירות אנגליות, ובמטבעות שלהם – חמישים קראן109. המלמד היה מצרף למלאכתו גם אומנויות אחרות, והיה משמש גם חזן, דיין, מוהל ושוחט, וגם עסק בכתיבת קמיעות.

חינוך של בית-ספר מודרני לא נודע כמעט בכל רחבי כּוּרדיסתן. חברת ‘כל ישראל חברים’ הצרפתית, שהשתדלה בחינוכן של גלויות רחוקות במזרח, כמעט לא הגיעה לכּוּרדיסתּן. בכל רחבי הארץ היו לה ארבעה בתי-ספר בלבד, שיסדה בראשית המאה העשרים (בין שנת 1903 לשנת 1911), אבל היא הגיעה עד לקצות היישוב בלבד, לסינה וכִירְמַנְשַׁה שבצפון ולמוֹצוּל ולחַנְקינה שבדרום. אבל לאזור ההרים, אל היהודי הכּוּרדי הטיפוסי, לא הגיעה110.

חסרון ספרים עיכב הרבה את הלימוד. תימן, אף-על-פי שלא היה בה דפוס, היו מרובים בה מאוד כתבי-היד, ואילו היהודים הכּוּרדים לא היו רגילים לכתוב ספרים בידיהם. מועטים כתבי-היד בכּוּרדיסתּן, מקצת בהלכות שחיטה, ומקצת תפסירים של הפטרות ופיוטים בתרגום, ועל-פי הרוב שמורים הדברים בעל-פה. ספרים, ספרי תפילה וחומשים, הגיעו כנראה מבבל במידה מצומצמת. מסיוֹנרים ומוּמרים בלבד הפיצו את התנ“ך במחיר נמוך במקומות אלה111. ראשית האל”ף-בי“ת והתנועות למדו הילדים מכתב-ידו של מורה, שהיה כותב על לוחות-עץ שהודבק עליהם נייר. לאחר שלמדו את שמות אותיות הא”ב למדו לקראן בניקוד. ולאחר שלמדו לצרף הברות התחילו בלימוד הקריאה בספר ויקרא כמנהג ישראל הקדום112. כמה שנים קורא הילד את ספרי ויקרא, במדבר ודברים לפי הסדר, בלא תרגום ובלא ביאור, וחוזר וקורא את ספרי בראשית ושמות, ויש שהוא קורא כך את התנ"ך כולו עד שמלאו לו עשר שנים. וכשהגיע לגיל זה הוא לומד ‘שרח’, היינו ה’תרגום' המקובל אצל יהודי כּוּרדיסתּן, בקבלה בעל-פה שנמסרה מאות בשנים בשינויים קלים – הכול לפי המקום. יחידה היתה עמידיה, שהתחילו בה בלימוד ה’תרגום' מיד לאחר קריאת חמשת חמשי התורה. ויש לציין, שאת ספר תהלים אין מלמדים בתרגום מפני קדושתו, אלא קוראים בו לפי הטעמים. כמו-כן אין הם מתרגמים בדרך כלל את ‘שיר השירים’ כפשוטו, שלא ייראה כמין זמר עגבים, אלא לפי התרגום האליגורי כדרך שמצוי במדרשים113.

‘משנה’ כמעט שאין מלמדים, ואין צריך לומר תלמוד. סדר של משניות אינו מצוי אלא בידי יחידי סגולה; ש"ס שלם לא תמצא כלל אפילו בביתו של חכם כּוּרדי. מצויים ספרי חומש, ‘חוק לישראל’ מעטים וספרי ‘זוהר’. יחידים היו לומדים ‘עין יעקב’ והלכה מתוך ‘שולחן ערוך אורח חיים’. ארבעת חלקי השולחן-ערוך לא תמצא אלא בידי מקצתם של ה’חכמים'.

זה הכלל, רובם הגדול של יהודי כּוּרדיסתּן לא הגיע לכלל לימוד הקריאה, לא בערים ולא כל שכן במקומות הקטנים וביישובים הנידחים. ואין צריך לומר שלא עסקו בלימודי חול; את אלה לימדו בזמן האחרון רק במוסדות החינוך המשוכללים ביותר שבערים; קצת כתיבה וקצת חשבון שימושי. לכלל כתיבה תמה לא הגיעו אלא יחידי סגולה בלבד.

למושג ‘בית-מדרש’, כפי שנקרא לפנים בית-אולפן לתורה, או ‘ישיבה’, כדרך שהיו קוראים גם במזרח, לא נמצא בדורות האחרונים כל זכר בכל רחבי כּוּרדיסתּן. ‘כשתא’ (בית-כנסת) או ‘צלולת’ (בית-תפילה) – אלה השמות הרוֹוחים לציין מקום המיועד לתפילה. ‘מדראש’ (בית-מדרש) כמעט שלא תמצא כלל בלשונם, לשון תרגום. תלמידי-חכמים, שתורתם אומנותם ויושבים על התורה, אינם מצוים. על-פי כתבי כּוּרדיסתּן השונים והמקורות שלפנינו, היה בלימוד השחיטה מלימוד אומנות, יותר משהיה בו מלימוד התורה. לא היה מוסד, שממנו יצאו ‘חכמים’ מוסמכים. לימוד התורה בציבור אף הוא אינו נהוג. לימוד התורה בציבור מצטמצם לדרשה, שהחכם דורש ביישובים גדולים בשבת לאחר תפילת המנחה, כמנהג שהיה נוהג מידי קדם ושמרוהו במקומות אלה. לשון הדרשה – לשון תרגום, ועניינה – תפסיר פרשת השבוע, ובשבתות שבין פסח לעצרת – פרקי אבות, ולפני חגים גם דינים ומנהגים והלכות חג. עתים נמשכת דרה זו כשתי שעות. ונהוגה היתה הדרשה בבתי-כנסיות של היהודים הכּוּרדים בירושלים לאחר שנוסדו בה הקהילות שלהם. השפעה רבה היתה לספריו של ר' יוסף חיים בן ר' אליהו בן ר' משה חיים114, שהיה רבה הגדול והנערץ של בּגדאד והשפעתו הגיעה עד לכורדיסתן לפני ארבעה ושלושה דורות. ספרו ‘עוד יוסף חי’ היה לספר שהחכמים דורשים ממנו לעם וקוראים ומתרגמים מתוכו להמונים. מלבד דרשה זו שיש בה עוד זכר ללימוד תורה, נהוגות גם ה’קריאות', קריאות מיכאניות: קריאות שהיו קוראים בבית-הכנסת תיקון ליל שבועות וליל הושענא רבא, קריאת ספר ‘איוב’ בתשעה באב בבוקר לאחר התפילה, וקוראים בבית-הכנסת ומשתתפים בה רק זקנים ונערים שעדיין הם תלמידים של בית רבם. יחידי סגולה קוראים בשבתות קצת ‘זוהר’, על-פי רוב בלי להבין פירוש המלות, ובלילי ראש-השנה – קצת זוהר ומשניות.

מרובות הן הקריאות לשם ‘תכלית’, ו’סגולה' ו’תיקון‘, בבית האבל ב’שבעה’, ב’שלושים' ובשנת האבל, קריאות הכרוכות בסעודות ובמשתאות, בטעימת פירות ובברכות לשם תיקון נשמתו של הנפטר, וכן היו קוראים לשם כך בשבתות לאחר סעודה שנייה, בלילי שבתות והושענא רבא, בשחרית של ראש השנה. לשם ‘סגולה’, דרך דוגמה, קוראים משניות בשעת חנוכת בית. מעין ‘דרשה’ נהוגה, בשעה שהחכם עם הזקנים באים לשם שידוכין משמו של אבי החתן אל אבי הכלה לבקש שייתן את בתו לחתן. החכם דורש אותה שעה דרישה, שיש לה נוסח קבוע, על הפסוק ‘לא טוב היות האדם לבדו’. אם נוסיף עוד על אלה את ה’הספד‘, שמספידים את החכמים שמביאים מיטתם לבית-הכנסת, ונזכיר עוד את המנהג שבעמידיה, שאנשי ה’חברה קדישא’ היו נוהגים להתאסף בחדרם המיוחד קרוב לקברי ‘בי-חזאני’, שלוש פעמים בשבוע אור לימים ב, ד ובבוקרי שבתות והחכם דורש לפניהם ‘דרשה’ שבעצם לא היתה אלא לוואי למשתה – שלוש כוסיות עראק לכל חבר שהוא שותה עם ה’מַזַא' (פרפראות לשתייה) שהוא מביא מביתו – ונמצאנו ממצים את ‘קול התורה’ שהיה נשמע ב’אהלי יעקב' שבכּוּרדיסתּן115. לימוד התורה לשמה נשתקע ונשכח בכּוּרדיסתּן; לא זו בלבד שרחוקים היו מן העיון בתורה ובמשנה, בתלמוד ובפוסקים, אלא גם עצם קיום המצווֹת נתרופף הרבה מחמת עם-הארצוּת. נתקיים בה ביהדות זו: ‘אין עם הארץ חסיד ולא בּוּר ירא חטא’. כבר הכרתי את התמרמרותו של רבה של עמידיה במאה השמונה-עשרה על הזלזול במצווֹת גם בקהילה כקהילת מראג’ה, ועדויות מאוחרות של תיירים ושליחי ארץ-ישראל מאשרות דבר זה. בדבריהם אנו מוצאים פרטים על הזלזול בכשרות ובהלכות אישות, ואפילו במילה בזמנה. בתמונה עגומה תיארו בנימין השני וכן יהודי מארבל במכתב אל א. י. בראוור בשנת תרצ"ב את עניין קיום המצווֹת ביישובי הכפרים בחבר רוונדוז, בחבל רוֹיסנג’ק ובחבל ארבל. ואם במקומות של יישוב יהודי כך, על אחת כמה וכמה בכפרים וביישובים רחוקים, שאין בהם לא שוחט ולא חזן ולא בית-כנסת; ובהם מקומות נודעים ביישוב היהודי כג’אלא, שיהודיהם אינם יודעים לא ספר ולא קריאה וכתיבה, ומהם כפרים נידחים ש’אפילו תפילה אינם יודעים‘, ‘עוסקים ששת ימים במלאכתם ושובתים ביום השביעי’ ‘ובסימן יחיד זה הם ניכרים שיהודים הם אפילו שוחט אינם רואים אלא פעם או שתי פעמים בשנה’. ויש מהם שאפילו ארמית [לשון התרגום] אינם יודעים אלא כּוּרדית’116. אפילו בחילול שבת ובשר בחלב הם נכשלים; רק בערים היו עוד מקפידים על כך117.

אבל אף-על-פי שלא היתה תורה בכוּרדיסתן ואף הלכה נשכחה ממנה במידה מרובה, ונהגו בה זלזול – אף-על-פי-כן טבעה לה יהדות זו במרכזיה ואף ביישוביה האחרים מטבע של חיים יהודיים מיוחדים במינם. את מקומה של ה’הלכה' מילאו שניים: מצד אחד, הטכס לצורותיו השונות, שהקיף את החיים היהודיים לכל צדדיהם, בחול ובקודש; ומצד אחר, הפולחן לגווניו השונים: פולחן המתים, פולחן מקומות, על-פי הרוב מקומות-קברים, פולחן אש ופולחן מים. פולחנים אלה, שיש בהם הרבה מן המקור היהודי והרבה ממנה שהתפתח במשך דורות בבבל בתערובת רבה של מנהגי-חיים ואמונות ודעות משל הגויים, שבתוכם היתה יהדות זו שרויה דורות על דורות, נתנו צביון מיוחד ליהדות כּוּרדיסתן, ואָצלו עליה גוון מיוחד משלה.


ד    🔗

קשים היו חיי היהודי בכּוּרדיסתן מבחינה לאומית. כוח מדיני לא היה להם ליהודים, ויחידי סגולה בלבד היו עוסקים בענייני המדינה, ואף הללו לא היו אלא בערים. היהודי נתון כאן ביד אדונים קשה, שליטי הערים, ‘אַגִים’ (‘שרים’), ששלטו בארץ שלטון עריצים. וכך היה המצב גם לאחר הכיבוש התורכי118. מצבם של היהודים היה חמור יותר במקומות שכמה ‘אגים’ היו מתחרים זה בזה, כגון בעמידיה, ששלטו בה שלושה אגים119. היהודים זקוקים היו ל’אגים' שיהיו מגינים עליהם בעריהם, ובייחוד כשהיו יוצאים למרחקים. חסות האגא עליהם מפני אגים אחרים, וגם מפני בני שבטו של האגא המגן עליהם. הרבה יהודים היו שביקשו לחסות לא בצלו של האגא בלבד, אלא אף בצלם של ראשי משפחות120, והיו מקומות שהיו המשפחות היהודיות חלוקות: אלו היו שרויות בחסותו של ראש-משפחה כּוּרדי אחד ואלו בחסותו של ראש-משפחה, כורדי אחר, ‘פִּיס מִירֵי’ – בן אמיר, תואר שנקראו בו ראשי הכורדים121. ‘בלי חסותו של שבט תקיף לא יכול איש להתקיים בהרים’, ובייחוד במחוזות הכפריים, וחסות זו היתה עוברת בירושה במשפחות המגינים והמוּגנים מדור לדור, והיהודים נחשבו בעיני ה’מגינים' כבני-שבטם, וכן גם ראו היהודים את עצמם. וכך נעשה היהודי במשך הזמן כמין קניינו של ‘מגינו’. ולא זו בלבד ששילם לו היהודי מסים ועבד בשבילו כל עבודה בבית ובשדה וגם מתנות נתן לו, אלא שהגיעו הדברים לידי כך, שהאגים ובני האמירים ראו את היהודי רכושם לכל דבר, כנכסים שהאב מנחילם לבניו, ואף יכולים היו להשכיר את היהודים לעבודה לאחרים וגם למכור אותם לאגא אחר. עתים היה אגא מוסר מיהודיו, יחידים או משפחות ולעתים גם כפרים שלמים, לרשות אחרת, ולא עוד אלא שעתים היה ה’מגן' לרועץ להם, שיש שהיה השוֹד נערך על דעת ה’מגן' וברצונו ועל-ידי אנשיו122. האגא שלט גם בנפש היהודי ובממונו; דרך דוגמה, כשסירבו יהודים לשלם את המס (בכוי סנג’ק), ציווה האגא לרצוח את החכם שלהם123. האגא היה מקבל שליש מן המוהר שנתן החתן לאבי הכלה124. אף היו כפרים, ששם היו היהודים צריכים ליטול רשות מן האגא להשיא בת-כפר שבחסותו לבן-כפר אחר, או חתן שבא לשאת אשה מכפר אחר. והיה מעשה שדן האגא כלה אחת למאסר של שלושה ימים קודם שהחזירה לכפרה125. סידור הנישואים היה טעון רשות מן האגא126. בנימין השני מוסר אפילו על זכות הגביר – היינו האגא – על ‘הלילה הראשון’127. אמת, חוץ מבנימין אין איש מכיר זאת. על-כל-פנים, אנו שומעים באגדה היהודית בכּוּרדיסתּן הרבה על דבר גזלת נשים. האגים ראו עצמם בעיקר אפוטרופסים על היתומות. ‘בת יתומה באים הגויים ליקח אותה’, ‘וכשהקדים יהודי נשא אותה, נאלץ לבסוף לברוח מפני הגזירה’128. וכן נשתמרו אגדות על מעשי אונס שאנסו האגים את החכמים שיתאסלמו129. גזרה טיפוסית אתה מוצא באיסור שאוסר אגא לתקוע בשופר130. בת-קול לצרות אלו אתה שומע בסכסוכי קהילה עם נשיאה, שכדי להשתלט עליה הוא נזקק לעזרת האגא, שפגיעתו קשה ביחידים ובקהילות, או בפגיעת קהל ב’שוטר יהודי' שמתאוננים עליו לפני האגא. פרשה בפני עצמה היא פרשת הסבל של השוטרים והנשיאים, שהיו נתונים בין הפטיש והסדן, בין האגא לציבור, בגביית מסים, בהטלת חובת עבודה, ולפעמים בענייניהם הפרטיים של יחידים. מחוץ לנשיא ולשוטר היה גם גֶזיראיא131, שהיה מקיים את פסקי-דינו של הנשיא, ובתעודות שבאו לידינו מכונה אף הוא ‘שוטר’, וכן היה מכונה בדם ‘סגן’. מוצאים אנו שוטר וקהל עומדים לדין, כדי לברר את הגדרים של ‘זכויות כל אחד’ משני הצדדים132.

לא פחות קשה מן המצב הפוליטי היה מצבה הכלכלי של יהדות נידחת זו. הסוחר משלם מסים כבדים לאגא, וגם הנשיא היהודי והשוטר נוטלים ממנו לעתים יתר על המידה. ונוספת על זו סכנת-הדרכים, שהסוחר ובייחוד הרוכל היו צפויים לה, לפי שרבים היו הרוכלים שהביאו לחמם ממרחק בסכנת-נפשות133. קשה יותר היה מצבם של בעלי-המלאכה שבערים, וקשה מכולם היה מצב עובדי האדמה היהודים, האיכרים שבכפרים וביישובים מרוחקים, ובהם בעלי מקנה ובקר ורועי צאן134.

אבל למרות קושיים של החיים ונדודים תמיד – שיחיד בורח ממקום למקום, קהילה שלמה נודדת, ‘בורחת’135, או שהאגא מטלטל ומסיע יחיד ורבים – אין לך גלות שתמצא בה שמחת-חיים כבגלות כּוּרדיסתּן. טבע הארץ גידל אנשים חסונים בגופם ובריאים, המרבים באכילה ובשתייה. קרקעה נותנת שפע של תבואה, ירקות ופירות, ומאכלי חלב ובשר – בשר מקנה ועוף – וכן דגים ועראק לשתייה. והאקלים הנוח מעורר תיאבון ושומר על בריאות הגוף. בריא ובעל גזרה חטובה הוא היהודי הכּוּרדי, ואינו מטופל בשומן ואינו כרסתן. ה’סעודה' – סעודה בביתו בשבתות, חגים ומועדים – תופסת מקום נכבד בחייו, ואין מספר לסעודות בציבור ובקהל. גם בירושלים תוכל לראות, בשבת רגילה לאחר הצהריים, כמה משפחות מתאספות בבית אחד לשם שעשועים ולסעודה קלה, פרפראות, ‘מַזא’ – קינוח לגימה, שמלפתים אותה בדגים צוננים, בבשר תרנגולת צונן או בקוֹקְוַאנָא (קורא כשר), בשר-בקר צלוי ומבושל, וכמהים ופטריות ופירות ואגוזים ובטנים. כל אחד מביא את שלו ל’מסיבה' זו, משתף את חבריו לטעום משלו וטועם משל חברו, וכוס העראק נוקפת ביניהם. ומן ה’מזא' הזאת ה’לגימה הקלה', יכולים אנו ללמוד מה היא ‘סעודה’ של ממש, סעודה כהלכה אצל יהודי-כּוּרדיסתּן.

מרובים הם המשתאות בנישואין מ’ליל-כֶּתֵיתַא' – ליל התרנגולות, על שם סעודה במוצאי-שבת לאחר הסכמתו של אבי הכלה. עוד בשעות אותו לילה שולח אבי החתן הזמנה לאורחים שבבית הכלה, ובבית החתן נערכת סעודה שנייה של תרנגולות. והולכות הסעודות ונשנות ב’שב-מַעָארִפֶי' –ההיכרות – ביום השבת שלאחר ‘ליל-כתיתא’, והפעם תחילה בבית החתן ואחר-כך בבית הכלה. ושוב סעודת קידושין בבית הכלה, בדרך כלל אור ליום ד‘, שבועיים לאחר ה’מעארפי’; ארוחה מיוחדת עורך אבי הכלה בין הקידושין והנישואין, פתיחת דרך לחתן, ‘פְתָאכִתּ אוּרְכֶת כִתְּנָא’, הקשורה בהזמנה ראשונה של החתן לבית הכלה. ואין קץ למסיבות הנערכות עם ההכנות לנישואין, ובשעת הנישואין עצמם בשבעת ימי המשתה136. והוא הדין כשנולד בן. מיום השני להיוולדו ועד לברית נועדים הגברים בלילות ל’שֶׁתַּאיָא' עם קינוח פרפראות לשתייה, והנשים עורכות מסיבות בבית היולדת בימים, ואין צריך לומר בשבת שחל בתוך השבוע. ידועה סעודת שחרית בשבת של שבוע המילה, היא ה’פֶּתַּרְתָּא' –ארוחת הבוקר. בעסק גדול נערכת הסעודה ביום המילה137, ובעסק גדול נערכות סעודות בחגים138. בפסח נערך הסדר בקהל רב; משפחות מרובות מזדמנות כאחד. במרכז עמד ‘מאראפיסחא’,היינו בעל-הבית שבביתו מתאספות משפחות לחוג את הפסח שעוד לפני ליל הסדר בשבת הגדול מתחיל הוא בתפקידו ועורך סעודה בביתו, בחינת הקדמה לסדר עצמו. וכך בשני הימים האחרונים של החג. בחג השבועות עורכים מסיבה בביתו של מי שכיבדוהו בעלייה של ‘עשרת הדברות’, ה’גביר' או ה’נשיא' או ‘ראש הקהילה’, ובמקום שמוכרים את העליות – בביתו של מי שהרבה במחירה וזכה בה. בסוכות עומד במרכז ‘מארא-לולב’, זה שקנה את הזכות שיהיה הלולב בביתו, ומביתו מביאים אותו תהלוכה לבית-הכנסת, והוא נותנו שם לכל אחד לברך עליו. ה’מארא-לולב' עורך סעודה בכל יום מימות החג. וסעודה עורך ה’חתן-תורה' בשמחת תורה, או גם שלושת החתנים – חתן תורה, חתן בראשית וחתן ‘כל הנערים’. – אגב, מנהג היא בעמידיה סעודת ‘כֶּתָּאבִּתּ פִצְלֶי’ – ‘רשימת מעשים טובים’ בבית הגבאי, שהיו רושמים לאחר שמחת תורה שמות האנשים שקנו את העליות של כל השנה כולה. ואפילו בערב יום הכיפורים אין השמחה חסרה בקהילה, שמתאספים בצהריים בבית הגבאי למכור את הזכות לשאת נר יום-הכיפורים, ‘שמא מבורך’ (‘מבורך’ כינוי הוא ליום הכיפורים גם בסוריה), לבית-הכנסת; ומתכבדים הנאספים בפרפראות, ‘סעודת כוהן גדול’. סעודת פורים אף היא נעשית בחברותא, הצעירים מכינים סעודותיהם בשדה139. בעמידיה עורכת אותם החברה-קדישא בבית-חזאני140. מלבד החגיגות והמסיבות המתחילות מראש-חודש אדר ונמשכות עד לאחר הפורים, יש גם שבתות מיוחדות בשנה למשתה ושמחה. ‘שבת-בנאתא’, היא ‘שבת זכור’, שהבנות חוגגות אותה. וכמו ה’מארא' בפסח ובלולב. כך יש כאן ‘אִיסְתַּתא’ – ‘גברת’, המנהיגה, העומדת בראש קבוצת נערות בטכס ה’רחיצה‘, כפי שנראה להלן. בשבת מתאספות הבנות למסיבה בבית האיסתתא141. ויש שבת ‘ויקרא’: ‘שַבְּתֶת דְיַלוֹנְכֶּי’, שבת הילדים, על שם פרשת ‘ויקרא’, שמשם מתחילים הילדים את לימודיהם. גם את גמר הלימוד של צירוף האותות עם התנועות חוגג הילד בהבאת טס פירות לבית-הספר, וכן תחילת הקריאה בספר142. ויש שבת שירה, שבת בשלח, עם ה’מארא שירה’ שלה, זה שעלה לתורה לשירת הים, שהוא עושה סעודה מיוחדת עם שתייה כדת בשבת לאחר התפילה. סעודה טובה במיוחד מכינים גם בשבת נחמו143. סעודות נערכות גם בשעת פטירה. זקנות התופרות תכריכיהן בחייהן מזמינות תופרות וידידות לבתיהן ועורכות להן סעודה מיוחדת, סעודת ‘כִיָאטֶת כּוּרכא’ – סעודת תפירת התכריכין. בזאכו עורכים את סעודת ההלוויה, ‘גוּרְפָּאלא’, עוד לפני שרוחצים את המת וידידים שולחים מאכלים לבית האבל. הרוחצים והבאים ללווֹת את המת אוכלים סעודה, ושולחים ממנה גם לחופרי הקבר לבית-הקברות. בעמידיה נערכת סעודה זו לחברי החברה-קדישא בלבד. המבקרים בבית האבלים מביאים מאכלים מביתם, וסועדים שחרית וערבית עם האבלים, ושותים עמהם יין ועראק.

בעמידיה מסדרת החברה-קדישא את הביקורים בבית האבל, וקובעת מי יבקר ביום זה של שבעת ימי האבל ומי ביום זה. בבתיהם של עשירים עורכים סעודה גדולה עם חכמים ושמשים וקהל רב לאחר שעברו שבעת ימי האבל בלילה, ‘סעודת ריש תימנייא’, אף-על-פי שלכאורה נאספים כדי לקרוא כל הלילה בזוהר וכדומה, ולמחרת בבוקר עורכים סעודה שנייה, וסעודות כאלה עורכים לאחר שלושים ימי האבל, ‘סעודת ריש יַרכא’, סעודת ראשית החודש. וכשעוברת שנת האבל עושים סעודת ‘ריש-שאתא’, סעודת ראשית השנה שלאחר שנת האבל144. בראש חודש אדר ובפורים שולחים האבלים לביבות לבית-הכנסת לברך לעילוי נשמת המת145. האבלים מחלקים פירות, בראשית עונתם, לבני-אדם שבשוק שיברכו עליהם לעילוי נשמת המת146. בראש-השנה אוכלים לעילוי נשמת הנפטר בבתי-אבלים147.

נוסף על מאכל ומשתה וסעודות, הנוטלים מקום נכבד בחיי היהודי בכּוּרדיסתּן, מרובות גם התהלוכות בסך בריקודים ושירים וזמירות ובלווית כלי-זמר בכל שעה הראויה וכשרה לכך. מרובות תהלוכות חתן וכלה בשעת אירוסין, בשעת קידושין ובשעת נישואין148. בתהלוכה ושירה מובילים את ‘כיסאו של אליהו’ מבית היולדת לבית-הכנסת ביום ברית-המילה. בכלי זמר מובילה תהלוכת נשים את הרך לבית-הכנסת להימול שם; ובתהלוכת גברים ונשים וכלי-זמר מחזירים את הרך לביתו, לאחר הברית149. בחבורות הולכים הגברים לשאוב מים ללישת המצות ובשירה הם חוזרים, והנערות מקבלות את פניהם כשהם חוזרים עם המים, וכן בשעת הקציר, כשהם מביאים את השיבולים שקצרו לאפיית המצות. מפורסמות הן התהלוכות בשבועות, שעוד נדבר עליהן. בתהלוכת המונים מובילים את ה’שַמַא מבורך', היינו: נר יום הכיפורים, לבית-הכנסת. בתהלוכה מובילים את הלולב אל בית ‘מארא-לולב’ מבית הגבאי ומבית-הכנסת בכל יום. נשים חוגגות חוזרות בתהלוכה מן הנהר שהתרחצו שם בשבועות שלפני הפורים150. גם טיולים קבועים היו מרובים מאוד ליהודי כּוּרדיסתּן: טיולי ילדים, נערים וצעירים, והצעירים והצעירות היו עוסקים הרבה בשיחות מזמוטים, ואף טיולים של גדולים, טיולי חול, נוסף על טיולים שהיו הולכים להשתטח על קברי צדיקים.

חביב הטיול על היהודי הכּוּרדי. בירושלים רואים את רובם מטיילים בשבת לפנות ערב ברחובות הראשיים של העיר. בארצם היו מטיילים בשבתות לאחר הסעודה השלישית על חומות העיר או על שפת הנהר. אבל היו גם ימים קבועים לטיול, שטוּזיק (פיקניק) ומזמוטים הרבה כרוכים בהם. טיול קבוע עורכים ביום הראשון של חול-המועד פסח (י"ז בניסן), וממנים איש עשיר להיות לראש החבורה, והוא מקבל עליו את הוצאות הכלי-זמר והפרפראות, ובכל ימי חול-המועד עושים טיולים בסביבות העיר. בעמידיה עורכים את הטיולים הגדולים, סראני, למחרת חג הסוכות. טיול של משחקים עורכות הבנות בשבת הרחיצה בחודש אדר. טיול בבוקר של פורים עם טוזיג, טיול מיוחד של צעירים וצעירות למחרת שבת נחמו. טיול זה, שהיו בו ריקודי נערים ונערות, יש בו דמיון לריקודי ט"ו באב הנזכרים במשנה. משחק של נערים ונערות נערך גם בטיול של פסח, שהנערות מחזיקות ענפים בידיהן ורוקדות בחבורות ושרות. כשהחבורות נפגשות הן מטפחות זו על זו בענפים שבידיהן, ואגב כך הן נתקלות בבחורים, מקיפות אותם ומצליפות עליהם בענפים. בשבועות נהוגים בזאכו מזמוטים של שפיכת מים, שהבחורים שופכים על הנערות (בכמה מקומות שופכים מים על כל עובר ושב). מזמוטים מיוחדים נעשו בפורים במעשה הצפנת העוגה, שהנערה מצפינה את העוגה, ובחור ידיד שלה או החתן בא לחפשה. הבחור מחפש, וכשהוא מוצא את העוגה הוא אומר: ‘איזו כלה יפה’. הנערה מחלקת אותה בין בני משפחתה והבחור טועם ואומר: ‘כשם שאני אוכל עוגתך זו, כך ישים אותך אלהים ברכה לי’. בזאכו מלווים הבחורים את הנערות בטיול של פורים, שהן יוצאות לשדה לערוך שם סעודה. וכן משחקים בפורים נערים ונערות כשהנערות חוזרות מן הטיול ועושות סעודה על-פי הרוב בבית בתו של עשיר. הנערות מסיבות לסעודה על גג הבית. הבחורים שחזרו בינתיים אף הם מטיולם מטפסים על הגג. הם מקניטים כביכול את הנערות והללו עונות כנגדם. הבחורות מסרבות, דרך גנדור, לאכול בפני הבחורים, שלא להיראות כזוללות. בעל-הבית מגרש את הבחורים, וכשהוא מסתלק הם חוזרים ובאים. הנערות אוכלות קצת מן המאכל, כורכות את השאר במטפחת ומסתלקות לבתיהן. כל בחור רץ אחר אהובתו, מלווה אותה לביתה וסועד בחברתה את סעודת פורים. ואף בעצם ליל-הסדר מצויים מזמוטים במשחק השַׁלוּנא הרוֹוח בעמידיה, בבית-תנורא, בריכאן, בנירוא, בדוהוך, וגם באוּשנוּ – מנהג עתיק בן שש עד שמונה מאות שנה, לפי המסורת שבידי היהודים. אדם המתחפש כקאשא – כומר נסטוריאני – נכנס לחדר הנשים, בוחר לו נשים מנשי האורחים וכמה נערות. הן יוצאות אחריו לחדר הגברים כשהן זוחלות על ארבע. הוא מציג עצמו כמוֹכר כבשות, והם מבקשים ממנו למכור להם כבשות נאות. כל איש מבקש לו אחת מהן, והוא דוחף את האשה על חזהו של מי שביקשה. או שהאשה זוחלת אליו על ארבע, והשלוּנא משבח את מקחו בפני האיש ואומר לו: ראה ומשש כמה שמנה הכבשה. כשהוא מתחיל למשש מכה אותו השלונא במקלו על ידיו. בשינויי הגוונים שהכניסו למשחק זה עתים אתה מוצא גם מזמוטים גסים. הילדים היו דוקרים בסיכות ובקיסמים בשלונא ובכבשותיו151. חזון נפרץ הוא ‘חטיפת האהובה’; ה’אוהב' בא בלווית מרעים מזוינים אל בית אבי הנערה, המסכימה להינשא לו, וחוטפה משם152. אבו עבדאללה, חכם אליהו מזרחי דהוכי, זה שרשם לי תרגום תורה ונביאים ראשונים נוסח זאכו – חטף את אשתו הראשונה חבובה מבית אביה, שסירב לתתה לו, וארבעים פרשים סייעו עמו. מעשה זה סיפר לי חכם אליהו בעצמו.

כן קבועים טיולים לילדים, תלמידי בתי-הספר, ‘סִירָאנֵי תַלְמִידֵי’, ואף הם בוחרים להם ראש, ‘אורוְית תלמידי’ ו’שמש תלמידי' – שמש בסעודות, או יותר משמש אחד, דבר קבוע הוא, ושניים חוטבי עצים. מלבד הטיולים בפסח ובשבועות, בחנוכה ופורים153, מסרים טיולים בזמנים מסוימים, כגון בזמן שאחד התלמידים מסיים לקרוא את התורה. בשעת הטיולים אוסף ה’ראש' כסף מן התלמידים, ויש גם קופה ציבורית לכך מנדבות עולים לתורה וחתנים ושושבינים ובעלי ברית-מילה. בשעה שתלמיד מסיים את קריאת התורה, אבי התלמיד הוא הנותן על-פי רוב את הכבש ששוחטים בשעת הטיול וצולים את בשרו. כן מזמינים אנשים עשירים לטיולים, והללו מביאים עמהם עראק. גם בשעת הטיול לגדולים נמצא מקום מיוחד לתלמידים, ‘דּוּכֶּי-תלמידי’. חבורה של נשים, ואשת המלמד בראשן, מבשלות לתלמידים את ארוחת הצהריים.


ה    🔗

חיי האמונה והדת של יהודי כורדיסתן מתגלים יותר במנהגים מאשר במצוות יבשות והדקדוק בהן; ויש לציין, שבית הכנסת אינו משמש אלא מקום לתפילה. ביישובים העתיקים ביותר היה בית-הכנסת, ‘כשנתא’ או ‘צלולת’, מחוץ ליישוב, על-יד נהר או מעניין, כפי שהיה בתקופת התלמוד, עתים בריחוק חצי שעה משם, ולידו גם מקווה לנשים. כך היה בזאכוּ, דוהוךִ, בית-תנורא, אוֹרַא, נֶירוא, ג’אלא, ביג’אר, אוּשנו ואקרא154. בבית-הכנסת היו מתכנסים בלילות שבועות והושענא-רבא לשם תפילה וקריאה, אבל אין הוא משמש מקום מועד לציבור, אף אין סומכים לו את בית-הדין ולא את בית ה’חכם' ולא את בית הקהילה, אף-על-פי שלמעשה היו כל ענייני הקהילה נידונים בבית-הכנסת. ההכנסות באו ממכירת העליות והכיבודים בבית-הכנסת וגם מקופת ה’אַריכא' – קופת ‘הערכה’ – גרוש לנפש לשבוע. בקצת מקומות השמש אוסף כל יום מבאי בית-הכנסת או נשים ‘גבאיות’ – ‘גִבֵּיתִּי צאדאקה’ – מעות מן הנשים. כן באו הכנסות מקנסות ונדבות ומהקדשות של בתים, כל הכספים נמסרים לידי הגבאי, והוא המנהל את בית-הכנסת ומספק את השירותים לבית-הכנסת: ניקוי ושמשות, אף-על-פי שיש שמשים שאינם מקבלים שכר ועושים את מעשיהם נדבה, ופרנסתם ברווח מן הלחם שהם מאספים בכל יום שישי לעניים. מבית-הכנסת אין הם מקבלים אלא עראק ובגדים לפסח, ואף החזן לא היה מקבל מידי הגבאי את כל משכורתו אלא מקצתה, וזו היתה משתלמת לו מכספי הקנסות והתרומות ומנדבות שנדבו אורחים כשעלו לתורה; ושאר שכרו היה מקבל ממלאכותיו האחרות שהיה עושה, שכן דרך כלל החזן משמש גם שוחט ומלמד וסופר כתוּבּות וגטין. ואילו בהכנסות של מכירת העליות הקבועות היו משתמשים לצרכים שבצדקה, כגון: תמיכה לעניים בני העיר או לעניי עיר אחרת, תכריכים לעניים, תשלום הוצאות לשליחים הבאים מארץ-ישראל, ובשעת הצורך גם לפדיון שבויים155. היחיד שעתים ניתנה לו דירה בחצר בית-הכנסת הוא השמש156. לעתים נמצא בית-הספר בבית-הכנסת, כגון בזאכו ובעמידיה, אבל בדרך כלל מקומו בביתו של המלמד157.

ההוצאה וההכנסה היו מתנהלות על-ידי הגבאי, שהיה על-פי הרוב עשיר ובן משפחה מיוחסת, והיה עוסק בדבר שלא על מנת לקבל פרס. רק בזמנים האחרונים היו קצת גבאים שקיבלו איזה שכר בעד טרחתם.

הארכיון של קהילה מסודרת בכוּרדיסתן הוא פנקס הקהילה, ‘דפתר-כנשתא’, המכיל רשימת הנכסים המיטלטלים של בית-הכנסת. את רשימת המתים, ‘דפתר-מיתי’, מסדר החזן158.

הרבה מנהגים כרוכים בקברי הקדושים, שעולים אליהם לרגל. כמה בתי-כנסת שבכוּרדיסתן מיוחסים לנביאים, כגון בתי-הכנסת שבעמידיה: בית-כנסת יחזקאל הנביא, שלפי אגדה שבידי יהודי עמידיה נבנה לכתחילה על-פי התכנית של בית-המקדש כציורו שבספר יחזקאל159. וכן כנשתא עזרא הסופר שבאותה העיר, בשכונה התחתונה160. מערות אליהו נמצאות ליד בתי-כנסת כמו בארצות מזרח אחרות כגון בגַ’וְבָּר הסמוכה לדמשק ובחלב בסוריה וגם במצרים; מערות שבהן נגלה אליהו נמצאות בבית-תנורא161, בג’ונדֶיךִ, הרחוקה מאקרא מהלך שעה וחצי – ‘היא העיר נֶרֶם בפי היהודים’162, וכן בג’זירי, עיר עתיקה של יהודים, על נהר חידקל163. כמו-כן נזכרים בכרכוך קברות דניאל וחבריו, או של חבריו בלבד: חנניה, מישאל ועזריה164, וכן קבר עובדיה בג’נוּכָּה165, או אצל בית-הכנסת של עזרא166. קברות יותר מאוחרים מקדושי יהודי כּוּרדיסתן הם: קבר בי-חזאני הקדוש שבקברי עמידיה167, וכן קברו של ר' נתנאל הלוי בברזאני168. המפורסם שבקברות הוא קבר נחום הנביא האלקושי שבאלקוש169, מדרום לדוהוךּ, מהלך שש שעות170, או בריחוק שתי שעות-נסיעה מזרחה במכונית, מדרום לחורבות נינוה171. קבר זה, הנמצא בקרבת גבעה הנקראת ‘הר-סיני’172, נמצא בתוך מערה בפנים בית-הכנסת, ששיעורו כמידת בית-הכנסת של ר' מאיר בעל הנס בטבריה, והמערה שבו שיעורה כשיעור מערת קבר ר' מאיר. בית-הכנסת נמצא בתוך חצר רחבת-ידיים, ויש בו מקום לאלף איש בערך ושני שערים לו. מלבד קבר נחום נמצאת עוד מערה קטנה בבית –הכנסת הזה, הנקראת בשם ‘מערת סית (גברת) שרה’, שלפי מסורת יהודי כּוּרדיסתּן היא אחות נחום הנביא או קרובתו173. מימיו של ר' דוד דבית הלל, ברבע הראשון של המאה הי“ט, מזכירים מקום זה; ור' דוד מנה עוד בשעתו באלקוש שלשים משפחות יהודים174. גם המיסיונר שטרן ביקר בה באמצע המאה הי”ט175. לפי בנימין השני גרו בכפר ארמנים בלבד ולא היו בו יהודים176. בראוור מציינו כ’כפר כשדי‘177. לפי בנימין השני היו מפתחות הבית שמורים בידיה של אשה מוסלמית, שגרה סמוך למקום הזה, והיא שהעלתה נר-תמיד על הקבר ופתחה אותו למבקרים. לפי אבו עבד-אללה היה יושב באלקוש ישיבת-קבע יהודי אחד משרת של ה’גבאי של הקבר’, שהיה לפי דבריו מבית יעקב צמח מאשור (ממוֹצוּל)178.

זמן העלייה לרגל על הקברות הוא בין פסח לעצרת. בכוּרדיסתּן מיוחד חג השבועות להשכרת המתים. כן מברכים בו ‘שהחיינו’ על הפירות, לעילוי נשמת המתים. בחג זה נוהגים בעמידיה לעלות על קברות ‘בית חזאני’; ביום הראשון של החג – הגברים, וביום השני – הנשים. קברים אלה מקודשים בעיני יהודי כּוּרדיסתּן, שכן קודם שעולים אליהם טובלים במקווה כשרה ולובשים בגדים חדשים ועוברים לפני הקבר ומנשקים אותו. כן עולים בחג השבועות179. גם אל קבר דניאל שבכרכוך, מבקרים במערת אליהו שבבית-תנורא ועולים אל קבר ר' נתנאל ברזאני שבברזאני. בשבועות מדליקים בבתי-הכנסת נרות נשמה של שמן ושל שעווה לזכר המתים. כמו-כן נזכר מנהג זביחת בני-בקר על המצבות של קברות צדיקים בזמן עצירת גשמים180. המקום שאליו היו עולים בחג השבועות מכל קצות כּוּרדיסתּן ובבל עד פרס הוא קבר נחום האלקושי. קהילות שלמות היו יוצאות מעריהן לפני חג השבועות ועולות אל מקום קבר נחום, וכל קהילה וקהילה היתה מביאה אתה את ספר-התורה שלה. בשירה ונגינה, במחולות וריקודים הם באים. כל קהילה וקהילה עורכת שם תפילתה בפני עצמה, וקהילה קטנה מצטרפת את שתיים-שלוש קהילות קטנות כמותה ומתפללים כאחד. העליות לתורה הנמכרות במחיר רב כולן, מ’כהן' ו’לוי' עד שלישי ואילך עד ה’משלים' – ‘אחרון’ של האשכנזים, ובייחוד המפטיר. מחיר ה’הפטרה' היה עולה עד לירה שטרלינג, שלפי ערך המטבע אצלם הוא מחיר רב מאוד. לאחר התפילה עולים אל ‘הר סיני’, המרוחק מקבר נחום מהלך עשרה רגעים, ושם מתפללות כל הקהילות כאחד. ומן ההר יורדים לקבר נחום, והירידה נמשכת כשלוש שעות, והיו רוקדים בשעת מעשה ומשחקים בחרבות, לפי שהקהל חמוש בכלי-זין. הזכות לשאת את ‘ספר התורה’ עשר אמות נמכרת בכסף מלא. קבלה היא בידם, שכל הוצאות שאדם מוציא על העלייה בחג אל קבר נחום ועוד עשרה שערים הוא חוזר ומרוויח בדרכו שהוא חוזר לביתו, ולא יאוחר מן השבוע הראשון לשובו הביתה. ומעולם לא ניזוק אדם בעלייתו לשם ובחזירתו, ואפילו הנופל מן החמור והפרדה בדרכים מסוכנות אינו ניזוק. וכן מסוגלת העלייה לריפוי מחלות. העולה שואב שם שמחה כמים, והרבה אגדות מסופרות על נפלאות קבר נחום181.

מלבד המנהגים והטכסים הנעשים במקומות הקדושים, יש בידי יהודי כּוּרדיסתּן הרבה מנהגי אבלות182, הכרוכים בסעודות וב’קריאות‘, כפי שהכרנו למעלה, ובלבוש, בייחוד בלבוש הנשים ובתסרוקות שערן. בשנת האבל נזהרים האבלים שלא להשמיע קול גבוה, ולא זו בלבד שנזהרים מלריב ומלהתקוטט – דבר שכיח אצל הכּוּרדים ברחובות בשבתות אחר הצהריים כטוב לבם בעראק – אלא אפילו נזהרים מלדבר בקול רם, וחמוּר הדבר בעיניהם כל כך, עד שאין אוכלים בשנת אבלות גרעיני דלעת וגרעיני אבטיחים ואגוזים183*, שפיצוחם משמיע קול. הסעודות שהיה הנפטר רגיל לאכול בחייו שחרית וערבית היו נוהגים בזאכו לשלחן לחכם או לחזן יום-יום במשך כל שנת האבל, והיא סגולה לעליית הנשמה. בעמידיה שולחים בכל הימים של שנת האבל ערב-ערב קערה של תבשיל לעניים שמברכים עליו, והוא נחשב תיקון לעליית הנשמה. בעונת פרי חדש קונים האבלים פירות ומחלקים אותם לכל המזדמן להם ברחוב שיברך עליהם, ואף הוא מועיל לעילוי הנשמה. בראש-חודש אדר ובפורים ובתענית אסתר משגרים לביבות לבית-הכנסת ולבית-הספר; משפחות שמתו עליהן ילדיהן נוהגות לשלוח במשך שלוש שנים ביכורי-פירות לקרובים, ולעניים נוהגים לשלוח עוגות ממולאות אגוזים ותמרים וכן ל’כֶתָאב’ (ל’חדר'), כדי שהמלמד והתלמידים יברכו עליהם לעילוי הנשמות. בעמידיה נשמרה גם תפילה מיוחדת לכך. בחג המתים בשבועות מביאות הנשים שבעמידיה מאכל ומשקה לחברי ‘חברה קדישא’. כן מביאים האבלים בחג זה קערות של כמה מיני פירות רעננים חדשים לברך עליהם ‘שהחיינו’, ומהדרים במנהג זה ומביאים פירות ממרחקים – מבגדאד184. המנהג שהאבל עובר לפני התיבה במוצאי שבתות, שעה שהנידונים חוזרים לגיהינום לאחר מנוחת השבת, וסגולתו לתקנת המתים, ידועים גם בתפוצות ישראל, ואפילו בתפוצות האשכנזים. בכּוּרדיסתּן עורכים תפילות כאלו במוצאי שבתות וגם בערבי שבתת בכל שנת האבל. בייחוד נוהגים הגברים ללכת לבית האבל במוצאי שבתות של החודש הראשון או במשך כל השנה, להבדיל שם ‘הבדלה’. האבלים זורעים קורנית (באסיליקום) על גגות בתיהם, כדי לברך עליה בהבדלה במוצאי שבתות, הנפטרים אינם יוצאים מיד מחברת הקהילה; בחודש אלול, כשהשַמש קורא את הבריות בשמותם ומעוררם לקום ל’סליחות‘, הוא עובר על הבתים שגרו בהם אנשים שנפטרו לא מכבר, וקורא גם בשמותם. וכן תולים בסוכה צורות הציפורים המורות מניירות צבעונין לנשמות החכמים. הנשים נוהגות לעלות אל הקברים למחרת יום הקבורה, לפי שאין הנשים מלווֹת את המת, ומזלפות על הקבר מי-ורדים. בעמידיה הן עושות כן שלושה ימים, ובזאכוּ – כל ימי השבעה. והן מניחות על קברו את בגדיו שהיה לובשם בחייו ובוכות עליהם. בזאכוּ עולים אל הקברים כל ראשי-החודשים של השנה הראשונה. זמנים מיוחדים לעלות אל הקברים הם החגים – כמנהג המוסלמים. עולים אל הקברים בימי חג הפסח ובסוכות ובייחוד בתשעה-באב, כנהוג גם בהרבה מארצות הגולה באירופה. בייחוד נוהגים לעלות בערב ראש-חודש ניסן, כבכל גלויות המזרח, ויום זה קרוי: יום ה’משמרה’. בארץ-ישראל היו נוהגים לבקר ב’משמרה' שנייה בערב ראש-חודש אלול.

מעשי הסגולות הכרוכים במנהגים הללו מרובים אף הם. שיירי הבד שנשתיירו מן התכריכים של חכם או של זקן נכבד משתמשות בהם נשים שמתו עליהן תינוקות ותופרות מהם בגד לילד שנשאר בחיים. כן מתקינים מהם קמיעות ותולים אותן בצווארי הילדים. האכילה מן הסעודה הנערכת קודם ללוויה של זקן או של זקנה נחשבת לסגולה. הגחלים, שנשתיירו מן האש שחיממו בה את המים לרחוץ את המת, משמשות סגולה לאהבה. הצעירים נוטלים אותן כשהן עדיין לוחשות, מכבים אותן ולוחשים עליהן: ‘כשם שכיביתי גחלת זו, כן יכבה לב אהובתי ולא תאהב אלא אותי’. את הפחם הוא טוחן עד דק וזורה אותו לרגלי אהובתו. בשקיקים המלאים פתיתי-סבון המשמשים לרחוץ בו את המת, משתמשות אמהות שמתו ילדיהן לרחוץ בהם את ילדיהן שנשארו בחיים וכן את בנותיהן ברחיצה ב’ליל הבנות' שלפני הפורים.

עניין נכבד במנהגים של יהודי כּוּרדיסתּן הוא ה’קרבאן‘, שפירושו בלשון תרגום גם ‘כפרה’ ופדיון. רגילה בפיהם המימרה: ‘אנא קורבאנך’ – כפרתך אני. בלהג התרגום אין משתמשים כמעט כל עיקר במלה ‘כפרה’ אלא ב’קורבאנא’.

בגליל הפרסי של כּוּרדיסתּן בסינה, נשתמרה ממש צורה של קרבן ציבור. בתשעה באב אוספים כסף מבני-העדה, קונים פרה ושוחטים אותה במקום קדוש לפני שער בית-הכנסת כ’כפרה' – קורבאנא. את בשרה מחלקים לעניים, ורק מקצת ממנו לוקחות אמהות להאכיל את בניהן, שסגולה בו למזל-טוב. ואין אשה מכינה את ארוחת-הערב שלאחר הצום אלא לאחר שחיטת ה’קרבן', וכן אין נועלים נעליים אלא לאחר שחיטתו. מעין זה נהוג גם במקומות אחרים בשחיטה שבתשעה-באב. בעמידיה טובלים השוחטים את אצבעותיהם ארבע פעמים בדם וזורקים אותו לארבע רוחות העולם. ועושים סימן בדם על צוואריהם, פניהם ומצחיהם. אומרים הם, שזכר הוא לנשחטים בשעת החורבן. בזאכו, שבה שוחטים על-יד נהר, מורחים הנערים את עצמם בדם ואומרים שדמו של ‘לֵיל הודַ’א’ – שד היהודים הוא שנהרג, ואפילו ‘קרבן לפרעה’ נזכר בשבת בשלח. אפשר מיוסד הדבר על האגדה שחזר פרעה בתשובה. מנהג כזה נהוג גם בערב יום הכיפורים. בדרך כלל הכפרות הן תרנגולות כמנהג כל ישראל, אבל המשפחות העשירות לוקחות כבש, ואף הוא נשחט בחצר בית-הכנסת לאחר שסמכו כל בני המשפחה את ידם על ראשו. מלבד קרבנות שהזמן גרמם, של ציבור ושל משפחה, יש גם ‘קרבנות שלאחר מחלה’, וכן למְקַשָה לילד נותנים את דם הכבש או את דם התרנגולות על המקום שהיולדת שוכבת, ובעמידיה– עליה עצמה. בזאכו שוחטים תרנגול ותרנגולת לכפרה, ובסינה שוחטים תרנגול ותרנגולת לאחר החליצה לשם כפרה. כן נשאר זכר לקרבן היולדת: כשנולד בן שוחטים העשירים כבש והעניים תרנגולת ומחלקים את הבשר לעניים. בכפרים נהוגה שחיטת כבש לכלה. כשזו מגיעה לבית החתן טובעים על הדלת צורת כף-יד וחמש אצבעות ביד הטבולה בדם הכבש. צורת כף-היד במזרח היא שמירה מפני עין-הרע.

מעין קרבן טהרה נהוג בסינה, ששוחטים תרנגול ותרנגולת, כפרה לזוג צעיר, ארבעים יום לאחר נישואיהם. ולאחר מכן חייב הזוג הצעיר לטבול טבילת טהרה במקווה כשרה. בארבל שוחטים בעת הנישואים תרנגול ותרנגולת, שמביאים אותם מבית הורי הכלה, ‘כפרה’ לזוג, והחתן והכלה אוכלים ואתם. בשעה שמניחים בעמידיה ובסינה אבן-היסוד לבניין בית, שוחטים תרנגול לבן וזורקים את דמו לתוך החפירה, ומניחים את ראש התרנגול בחפירה ומניחים עליו את אבן-היסוד. בזאכו שוחטים ב’סוּפַּא‘, היינו: האולם האמצעי בצד מערב, המכוּון כנגד ירושלים, וה’חכם’ – מרבני הקהילה המשתתף בטכסים אלה – שם מקצת מן האדמה שבלעה מן הדם, בארבע פינות הבית. וכבר הזכרנו למעלה קרבנות על קברות צדיקים. רעיון הקרבן בא לידי גילוי גם בשעה שאדם מביא את בנו להכניסו לבית-לימודו. משהוא מביאו ראשונה אל בית-לימודו הוא אומר: ‘מִכְוַתִתְּ קורבן תא אִסְתָּאדִ’תּ עוֹלָם’ – כקרבן לריבונו של עולם. והרי הספר שבו מתחילים הילדים ללמוד הוא ספר ‘ויקרא’, שעניינו הקרבנות. ויש להעיר, שעצם השם הפרטי ‘עַלְוָאן’ פירושו ‘עולה’, ‘קרבן’, ומכנים בו לסגולה ילד שאחיו הקטנים מתו על פני הוריהם. וכבר הזכרנו לעיל מנהג זביחת בני-בקר על קברות צדיקים בשעת עצירת הגשמים.

עניין חשוב הוא הדלקת הנרות, חוץ לנרות שבת ויום-טוב, והיא נעשית בעסק גדול. הזכרנו את נר יום-הכיפורים, ‘שמא מבורך’, שני מטרים אורכו ושלושים סנטימטרים עוביו, שהשַמש מתקינו על חשבון בית-הכנסת, ובעמידיה מן הכסף הנאסף בשעת המלקות בערב יום-הכיפורים, ומוליכים אותו לבית הכנסת בערב יום-הכיפורים בצהריים, מקושט מטפחות וזר שושנים בתהלוכה, בריקודים ותופים. הזכות להוליך את הנר לבית-הכנסת ולהדליקו נמכרת בבית הגבאי. הקונה נושאו על גבו ומוליכו לבית-הכנסת ברוב עם, והנשים עומדות על גגות הבתים וזורקות עליו חיטה וצימוקים. נר זה אינו נר נשמה אלא ‘נר-החיים’; מעמידים אותו כנגד ההיכל ומסביב לו ‘נרות שמן’ לחיים. ההורים מדליקים נרות-חיים לילדיהם והנשים לבעליהן. הנר הגדול נשאר דולק ואין מכבים אותו אלא למחרת יום-הכיפורים. לאחר מכן משתמשים בו להבדלה במוצאי שבתות. עניין רב עושים בזאכו גם ל’נר המגילה', שַׁמְאִיתְּ-מֶגִלָא, הדומה לנר שעושים בערב יום-הכיפורים. הזכות להחזיקו בשעת קריאת המגילה נמכרת בפומבי. נר זה מכבים מיד לאחר קריאת המגילה, ומשתמשים בו כל השנה להאיר לפני הקורא בתורה באשמורת הבוקר; ומוכרים את הזכות להחזיק בנר במשך כל השנה בשעת קריאת התורה. בשעת קריאת המגילה מחלק השמש נרות קטנים, נר לכל חבורה המעיינת במגילה, והילדים מחזיקים נרות אלה בשעת הקריאה. בעמידיה נר גדול מוקף נרות קטנים דומה לנר החתן, ונוסף על הנרות הקטנים לבעלי המגילות יש עוד שבעה נרות המסמלים שבעת עמודי העולם, ומעמידים אותם שקוראים עליה. נרות נשמה שעושים בסינה גבוהים כדי מטר אחד ומדליקות אותם ביום-הכיפורים בבית-הכנסת המשפחות למתיהן. בשנת האבל למת מדליקים בשבתות ובמועדים נרות בבית-הכנסת. נרות חנוכה מדליקים תמיד כל הגברים הנשואים, האב והבנים, ויש גם שילדים מדליקים נרות לעצמם, ואפילו נשים, כפי שהזכרנו למעלה.

נר למתים מדליקים בבית-הכנסת במשך השנה הראשונה והוא דולק יומם ולילה. ועתים מרובים נרות תמיד כאלה בבית-הכנסת, הכול לפי גודלה של הקהילה. נוהגים להדליק נרות-נשמה בשבתות ובימים טובים, ובייחוד בחג השבועות. גם בשעת הנישואין משמש הנר שַׁמְאִתּ כִתְּנָא' – נר החתן, הוא הנר שמלווים בו את החתן לבית הכלה. עבה הוא וגדול, ובסיסו כיכר שעווה גדולה, ועליה מסביב לנר הגדול שבעה נרות קטנים, סמל לשבע ברכות שמברכים בשעת הנישואין. הנערות מלווֹת את החתן ומקיפות אותו ובידיהן נרות קטנים. האנשים מחזיקים לפידי-עץ ונרות, נוסף על הנרות שבידי השושבינים. אמו של החתן מרקדת לפני הכלה בבואה לבית החתן, ועל ראשה קערה ובתוכה נר בן שבעת פתילים. הנר האמצעי דולק שבעה ימים ושבעה לילות בחדרו של הזוג הצעיר. בלילה שלפני ברית-המילה מביא השמש מבית-הכנסת אל בית היולדת את ‘קַנדֵלֶתּ אליהו הנביא’, מנורה שהיולדת מדליקה אותה. היולדת זורקת מטבע לתוך קערה של מים העומדת על ה’קנדלא', וכל הנשים והאנשים מדליקים במסיבה זו נרות קטנים, ונותנים לתוך הקערה מטבעות-צדקה לעניים.

נוסף על הנרות עורכים עוד הדלקות, ותמיהה שדווקה הדלקת ל"ג בעומר איננה להם. כנגד זה נערכים משחקי אש ומדורות, והעיקר שבאותן הדלקות היא שרפת המן וזרש, שעושים מסמרטוטים ותולים אותם על גבי צלב של עץ. כן עוסקות גם נערות בהכנת בּוּבוֹת מעין אלו, ואף בחנוכה בסוף שמונת הימים עושים שרפת אנטיוכוס.

אף המים כמה מנהגים כרוכים בהם. יום ה' בשבוע הוא יום הרחיצה לנשים בנהר, ועושים אותו בשירה ובריקודים. וכן היתה גם רחיצת הגברים בערב-שבת נעשית בשמחה. נוסף על טבילת הטהרה הרגילה לנשים נוהגים החתן והכלה לטבול בסוף שבעת ימי המשתה, וכן בגמר סדר החליצה ליבמה ולגיסה החלוץ. רחיצת החתן לפני החתונה נעשית בעסק גדול על שפת הנהר, בתוף ובחליל וגם בסעודה, וכיוצא בזה טבילת הכלה. מעשה מיוחד הן שתי הרחיצות, שהנערות רוחצות בשני השבועות שבין ראש-חודש אדר לפורים. מן הסגולות התלויות במים הוא השימוש בפתיתי סבון שרחצו בהם את המתים; נשים ששיכלו ילדיהן רוחצות בהם את ילדיהן החיים. בט"ו בשבט יוצקים מים על ראשן של הנערות, לסגולה שיצמח שערן. כמו כן ידועה להם הסגולה, הידועה גם ליהודים בארצות אחרות, שהמים שהכוהנים רוחצים בהם את ידיהם קודם שהם עולים לדוכן ביום-הכיפורים, שתייתם יפה למחלות ומועילים לנשים עקרות שתיפקדנה. אף רוחצים בהם את העיניים לרפואה. אשה מעוברת שנבהלה ממלאים קערה מים, ונותנים בה שבעה שפודים ומניחים אותה בלילה בחוץ שיאירו הכוכבים עליהם. כן שותים לסגולה את המים ששליחים מארץ-ישראל רוחצים בהם את רגליהם.

עניין הקטורת נוהג לשם גירוש שדים ורוחות רעות. נערה, שבידה מחתה מלאה קטורת הנותנת ריח טוב, עוברת לפני החתן בשעה שהוא הולך בתהלוכה אל בית הכלה. כמו כן מקטרים את התכריכים בקטורת מפרי העפצים, קודם שמלבישים אותם את המת. אגב עניין הקטורת יש להזכיר, שהחתן בשעה שהוא הולך לטבול בנהר לפני חופתו נושא עמו מקטורת ארוכה – ‘בַּסִיכָּא’ – והוא חייב לעשן בה על גדות הנהר; והוא מנהג שעממים הכורדים נוהגים בו. כנגד זה אסור לעשן בשעת הקידושין ובשעת שבע-הברכות, שכן העישון בשעה זו מזיק לכלה ויכול לעשותה עקרה. וכן אסור לעשן ב’גְנוּנֶי‘, היינו בחופה שתחתיה יושבים התן והכלה כל שבעת ימי המשתה. אורחים המבקרים אותם בימים אלה אסור עליהם לעשן ב’גנוני’.


ו    🔗

כדאי לציין, שהרבה מנהגים והלכות קדומות מימות התלמוד ולפניו, שכמעט נשכחו או נשתנתה צורתם, היו רוֹוחים בין יהודי כּוּרדיסתּן עד לדורות האחרונים. רמז למנהגים קדומים שנהגו בסביבות אלה אנו שומעים כבר בתקופת המשנה, לעניין ההלכות של נחום המדי. על ההלכות שהעלה ממדינתו אומרים לו בארץ-ישראל: ‘נשתקע הדבר ולא נאמר’185. ויש גם עניינים, שלכאורה נאסרו בהלכה והוסיפו להתקיים כאן. כן יש במנהגי יהודי כּוּרדיסתּן כדי לפרש הרבה ממה שאנו מוצאים בתלמוד. ואין אני מביא כאן אלא משהו ומניח אני לבקעה זו שיתגדרו בה תלמידי-חכמים ותיקים. והרי כמה עניינים:

(1) המנהג שהילדים מתחילים ללמוד בספר ויקרא – הידוע גם במקומות אחרים – מיוסד על המדרש; ‘התינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויעסקו בטהורים’ (ויקרא רבה, ז, ג). האב מוסר את בנו למלמד במלים: ‘מַכְוַתִּתּ קָרְבָּן תַא אִסְתָּאדִ’ת עולם’ – ‘כמו קרבן לריבון העולמים’ (בראואר, עמ' 204). וכן נמצא בזוהר (במדבר, קסד): ‘קרבנא דרביא כד קריבבר נשבריה לבי-ספרא או לעלה דא הוא קרבנא שלים’. וראה גם מסכת כלה רבתי, פרק ח, בסיפור ר' מאיר שאמרו לו: ריח ניחוח אשה לה' בעוסקים לשמה' (כלה רבתי, הוצאת ר' חיים מנדל ב“ר אברהם שמואל,ירושלים תרע”ב, ספרא דדיינא, דף כה, א).

(2) תפילתו של ר' נחוניה בן הקנה בצאתו מבית-המדרש (ברכות כח, ב) נשמרה בפי הילדים. שאומרים אותה בצהריים ובערב בצאתם מבית-לימודים186.

(3) הנשים קוראות שמע עד ‘ובכל מאדך’, ראה בעניין זה ירושלמי ברכות דף יג, ב, בדבר קריאת שלושה פסוקים ראשונים או אפילו רק פסוק אחד.

(4) בניית בית הכנסת ובית הטבילה מחוץ ליישוב ועל-יד נהר187, נמצא גם בתלמוד, כגון: עירובין כא, א. וכן מכילתא שמות יב, א: שהקב“ה נדבר עם הנביאים בחו”ל לא נדבר עמהם אלא במקום טהרה על המים. ראה גם ‘כי גרסיתי גרסו על נהרא דמיא’ (בבלי הוריות יב, א).

(5) עזרת-נשים שבבית-הכנסת שעושים אותה גזוזטרה למעלה, נמצא במשנה סוכה ב, ב, בעניין שמחת בית השואבה. דבר זה רגיל גם במקומות אחרים במזרח וכן היה בבית-הכנסת של ר' יוחנן בן זכאי בירושלים.

(6) בית-הכנסת שמקפידים לעשות את רצפתו למטה מן האדמה ויורדים במדרגות188, הוא על-פי המדרש לפסוק 'ממעמקים קראתיך ה'' (ברכות יא, ב).

(7) מי שבנה בית חדש עושה בו לימוד בלילה הראשון על סמך המאמר בתלמוד: כל בית שאין נשמעין בו דברי תורה בלילה אש אוכלתו (סנהדרין נב, א).

(8) בעמידיה קורין בפורים את המגילה בבוקר רק בלשון תרגום, וכן ההפטרה בשבתות. בעניין קריאת המגילה בלשונות לעז עיין מגילה, דפי יז-יח, ורמב"ם, משנה תורה, הלכות מגילה, ב, ג-ד.

(9) בארבל תוקעים בשופר בערב שבת במקום גבוה על ראש המבצר (שבת לה, ב: ‘בראש גגו’). בבית תנורא היו תוקעים שלוש פעמים: תקיעה ראשונה לעובדים בשדות שיחזרו לביתם; שנייה – לעובדים בגנים שהם סמוכים לבתיהם, ושלישית סימן להדלקת הנרות (שם, דברי ר' נתן הבבלי, ומזכיר שם שהבבלים מנהג אבותיהם בידיהם).

(10) מדליקים נר שבת בשמן-קיק, אף-על-פי שבמשנה נאמר שאין מדליקים בו. וכנראה שיש לראות בזה את רושמה של המחלוקת בין שמואל הבבלי, שאומר שהכוונה לשמן עוף ששמו קיק, ובין ריש לקיש שהיה בן ארץ-ישראל, הסומכו ל’קיקיון דיונה' (בבלי שבת כא,א).

(11) הדברים שלפי המשנה (שבת ב, ז) צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה: ‘עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר’, נשמרו בכּוּרדיסתּן בשינוי צורה: ‘הדליקי את הנר, סדרי את הבית, טמני את החמין’, וביתר דקדק בדרך שאלה: ‘טמנתן את החמין, הדלקתן את הנר, סידרתן את השולחן? תפסו מהר את השבת’. ויש להוסיף, שאפילו המנהג לומר דברים אלה בלשון רכה (דברי הבבלים רבה בר רב הונא ורב אשי, שבת לד, א) נשמר במנהג יהודי כּוּרדיסתּן.

(12) דבר הרחיצה לכבוד שבת או הטבילה (שבת כה, ב). ערב שבת מביאות נשי כּוּרדיסתּן אל הנהר קלחת ומחממות בה את המים לרחיצה לשבת. בתלמוד שואלים על דבר זה אם רשות הוא או חובה, ונזכרים דברים בשם ר' יהודה אמר רב מנהגו של ר' יהודה ב"ר אילעי: ‘מביאין לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו’(שבת, שם).

(13) בקניית הצרכים לשבת עוסקים הגברים, וכן בהכנת המאכלים. דבר זה מסופר על כמה חכמים שנהגו כן (שבת קיט, א).

(14) הדרשה של החכם בשבת לאחר המנחה בבית-הכנסת בפרשת השבוע (ביצה טו, ב; ספרא, פרשת אמור, סימן יז).

(15) עניין נגינה בחצוצרות והכאה בתופים בשבתות ובמועדים, שאין נוהגים במקומות אחרים, מבוסס על ההלכה, שזו חכמה ואינה מלאכה (שבת קיז, ב), אף-על-פי שבתלמוד נאסר לשיר בשבת (עירובין קד, א). ויש לברר, אם המנגנים היו יהודים או הקפידו לשכור מי שאינם יהודים.

(16) היציאה בכלי-זין בחגים – בייחוד בשבועות – וגם בשבתות לשם שעשוע מיוסד על ההיתר הנאמר גם במשנה לפי ר' אליעזר. אביי הבבלי נוטה להתיר (שבת סג, א).

(17) מנהגי חנוכה:

(א) לנר חנוכה משתמשים בכל השמנים, כגון שמן-קיק, חלב-כבשים וחמאה, וכן אמרו החכמים הבבלים: א"ר זירא אמר רב שמנים שאמרו חכמים אין מדליקים בשבת מדליקין בהן בחנוכה (שבת כא, א. ועיין שם, רב הונא ואביי, ושם ב).

(ב) מדליקים נר חנוכה אצל הקיר שכנגד הדלת ולא בחוץ (עיין שבת כב, ב, הוויכוח בעניין זה, והשווה רש"י שם, שכיוון לנכון שהדליקו בפנים – 'שבתיהן היו פתוחים לחצר).

(ג) כשאין האיש בביתו ביאם ילדי בית-הספר ומדליקים במקומו. וכן מזכיר ר' זירא, שמשנשא אשה ונסע מביתו, לא היה מדליק במקום שבא לשם, משום שמדליקין בשבילו בבית (שבת כג,א).

(ד) נר חנוכה מדליקים כל בני הבית הנשואים. ויש גם שהילדים מדליקים נרות לעצמם. וכן בתלמוד: ת"ר מצוות חנוכה נר איש וביתו (היינו הנשואים) והמהדרין נר לכל אחד ואחד (שבת כא, ב).

(ה) אוספים כל שמונת ימי חנוכה את שיירי השמן ושיירי הפתילה ובסוף החנוכה עורכים בהם מדורה גדולה בחצר והאנשים רוקדים סביבה. אפשר שמנהג זה בא לציין, שאסור להשתמש בשיירים כשם שאסור להשתמש באור, אלא לראותו בלבד (שבת כא, א-ב). אבל יש מקומות שעושים משיירים אלו מין גומי ללעיסה.

(18) כלי מיוחד, ‘כוּרָזָא’, משמש לנטילת ידיים, ובאמת בתלמוד נזכר שהתקין להם ר' יעקב לשם כך ‘כוזא’ או ‘נטלא’ (חולין קז, א).

(19) בענין פסח נשמרו מנהגים המזכירים הלכות קדומות, ופעמים גם שאינן ידועות:

(א) נזהרים לאפות את המצות בטהרה ואין אשה נידה עוסקת באפייה, וכן כשמכינים את הבשר המשומר, ‘קַלְיָא’, אסור לאשה נידה להיות שם בשעת מעשה. בעניין המצה המשמשת סמל לטהרה עיין ברכות יז, א, וזוהר המובא בערך ‘מצא’ באנציקלופדיה ‘אוצר-ישראל’ לאייזנשטיין.

(ב) ענין שאיבת המים המיוחדת ללישת המצות נזכר בתלמוד בעניין החובה להכין ‘מים שלנו’ (פסחים מב, א).

(ג) יש מקומות שאין שורפים את החמץ אלא משליכים אותו לנהר (פסחים כח, א. וכן פסקו הגאונים. עיין 'מגיד-משנה- לרמב"ם, הלכות חמץ ומצה, ג, יא).

(ד) נוהגים חומרה יתרה, שאין מניחים למי שאינו יהודי להיכנס לבית בפסח, מחשש שמא יכניס לתוכו חמץ, ונמצאו עוברים על בל ייראה. מנהג זה ידוע בעיקר אצל השומרונים, והם יוצאים מטעם זה לכל ימי הפסח אל מחוץ לשכם, אל הר גריזים.

(ה) את ה’סדר של פסח' עושים בחבורות גדולות189. והוא זכר להלכה שנמנים על קרבן הפסח ואוכלים אותו בחבורה בבית אחד (עיין פסחים פט, א-ב).

(ו) ה’מארא דפסחא' או ‘חכם’ מספר תולדות ישראל מאברהם עד ליציאת מצרים190. דבר זה נמצא בקיצור ב’הגד' של פסח בנוסח הקבוע. ועיקרו של הדבר הוא על-פי המימרה שצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח (מכילתא, פרשת בוא, יז; ועיין גם משנה-תורה לרמב"ם, הלכות חמץ ומצה, ז, ד).

(ז) בשעת ה’סדר' של פסח יושבות הנשים מאחורי הגברים. מנהג זה מזכיר את ההלכה הדנה אם אשה צריכה להסב אם לאו. לפי ההלכה אשה חשובה בלבד צריכה ‘הסיבה’ (ועיין הלכות חמץ ומצה, ז, ח, והגהות מימוני, שם; פסחים קח, ב). ויש לציין, שגם אשה ובעלה שהולכים, האשה הולכת אחרי בעלה בריחוק צעדים אחדים – וכן אצל הערבים. עניין זה נזכר במימרה: ‘אשה מסגלת אחרי בעלה’ (מכילתא, שמות, יט, פסוק ה, פסקה ‘והייתם לי סגולה’) וכן בעניין מנוח, שעם הארץ היה, שנאמר ‘וילך מנוח אחרי אשתו’ (שופטים יג, יא; ברכות סא, א).

(ח) בערב פסח מכריז השַמש מעל גג בית-הכנסת להבטיל את העם ממלאכתם. עניין זה נזכר בפסחים דף כא, ב191.

(20) בסעודת פורים אוכלים שני תבשילים. דבר זה נוהג ב’משלוח מנות' שעל-פי הדין צריך אדם לשלוח לחברו שני מיני אוכלים (בבלי מגילה ז, ב), ועיין שם: ‘אביי ורב חנינא הוו מחלפי סעודתייהו להדדי’.

(21) לאחר שבת נחמו, בט“ו באב, עורכות הבנות ריקודים, והוא זכר למחולות בט”ו באב שנזכרו במשנה (תענית ד, ה).

(22) בערב יום-הכיפורים עורכים בביתו של גבאי בית-הכנסת סעודה הנקראת סעודת כוהן גדול, והיא זכר לסעודת ‘כוהן גדול בצאתו בלי פגע מבית קדשי הקדשים’ שהיה עושה ממחרת יום-הכיפורים192.

(23) זכורה אצלם ההלכה בדבר הזהירות שלא לאכול פת פלטר בעשרת ימי תשובה, וכן אין אוכלים באותם ימים חלב וחמאה של גויים (עיין רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, ג, כא, ו’מגיד משנה', שם).

(24) הצדים עופות זהירים שלא תישברנה רגלי העוף, עניין שעסקו בו בהלכה (עיין רמב"ם, הלכות שחיטה,ח, יז-כ).

(25) רוֹוחים בעם סיפורים על בישול של בשר עוף בחלב בהַרְכִּי. סיפור מעין זה בא בתלמוד על רב, שנזדמן לסורא ושמע שאלתה של אשה כמה חלב צריך לבישול משקל ידוע של בשר עוף (עיין חולין פח, ב; שבת קל, א). באתרא דר' יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב (שבת קל, א). אפשר שהסיפורים המסופרים אינם אלא נוסח אחר והרחבה של המסופר ברב.

(26) הרבה מן המנהג הקדום וההלכה הקדומה נשמרו בענייני נשים: טומאה וטהרה, נישואין, גירושין וחליצה. עניינים אלה בייחוד מן הראוי שבקי בדבר יְיַחד להם חקירה לעצמם. מקצת מן הדברים אני מביא בזה:

(א) מדקדקים לארס את הנערה שבגרה תכף לווסתה הראשונה, והיתומה והענייה אנשי הקהל מארסים אותה. עניין זה יש לו זכר במדרש בפתגם: ‘בתך בגרה בוא והשיאה’ (ויקרא רבה, ח). ומכאן הדקדוק שמדקדקים בכּוּרדיסתּן במצוות הכנסת כלה ומוציאים על כך מקופת הציבור.

(ב) נוהגים שידוכין לפני הקידושין. ונזכר שרב היה מלקה למי ‘דמקדש בלא שידוכין’ (קידושין מב, ב).

(ג) הקידושין קודמים לנישואין בכמה זמן, היינו לכתיבת הכתובה (עיין רמב"ם, הלכות אישות, ט, כח-כט); ומנהגים מיוחדים קבועים לחתן ולכלה בזמן שבין הקידושין לנישואי, כגון ביקורי החתן בבית הכלה. עניין זה נזכר גם בהלכה התלמודית, כגון: שינוי מנהגים ביהודה ובגליל (עיין רמב"ם, שם, י. א ואילך ו’מגיד משנה' שם; ועיין גם קידושין דף י).

(ד) אף-על-פי שאין יום קבוע לנישואין, וקהילות כּוּרדיסתּן מחולקות זו מזו במנהגיהן, דייקו בעמידיה תמיד לסדר אותם ביום ד בערב (אור ליום ה), כנזכר בהלכה (משנה כתובות א, א).

(ה) מן המנהגים הקדומים נשמרים בריקודים, שמרקדים לפני החתן והכלה, ובשירים ששרים לפניהם, ויש שמכירים מה שנאמר בעניין זה בתלמוד, כגון: ‘כיצד מרקדין לפני הכלה’ (כתובות יז, א) ו’כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר במאה קולות' (ברכות ו, ב).

(ו) בשעת הנישואין מראים את הכלה לחתן בפני עדים, והוא מיוסד על ההלכה ‘אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה’ (קידושין מא, ב).

(ז) בעניין הקישוט והבישׂוּם של הכלה נזכר: ‘כלה מקשטין ומבשמין אותה’ (שיר-השירים רבה, ג, ה).

(ח) ענין התרנגול והתרנגולת, שהיו מעבירים לפני החתן והכלה בשעת החתונה (גיטין כז, א), נוהג בכּוּרדיסתּן בכמה דרכים.

(ט) הקידושין נעשים תחילה בטבעת, ובשעת ‘שבע ברכות’ תחת החופה חוזרים ומקדשים בפרוטה. בשעה שהחתן בא לקחת את הכלה לביתו, עושים המחותנים תגרה למראית-עין ויש בכך זכר למה שנאמר ‘ליכה כתובה דלא רמי בה תיגרא’ (שבת קל, א).

(י) בגדי הכלה שמוליכים לבית החתן עוטפים אותם במטפחת של אלף טלאים193, וכן הכלה מכינה מכסה מאלף טלאים לעריסה. והוא זכר לברכה שבירכו את רבקה ‘אחותנו את היי לאלפי רבבה’ (בראשית כד, ס). כמו-כן נהוגה הברכה לכלה: ‘ברוכה, אלף טובות תראו יחד’.

(יא) ענין ‘עשה חופה לבנו (סנהדרין קח, א), או ‘עשה בית חופה לבנו וכיירה וציירה… וכעס וקרע את הווילאות’ (איכה רבה, ד), נראה בעליל בחדר הכלולות בבית החתן. גזרת בד מפרידה מקצת מן החדר ונקראת בשם ‘חפה’, ‘פַּרְדָא’, ‘גְנוּנֵי’. ונזכר ‘בית גננא’ שעשה רבי לבנו (נדרים נב, ב). חופת חתנים, כפי שהם עושים, וגם במקומות אחרים במזרח, מובא בתלמוד: ‘מאי חופת חתנים? זהורית המוזהבת’ פירש רש"י טלית צבועה שני ובה קבועין טסי זהב עד שמעמידין אותה כמין כיפה’ (סוטה מט, ב). ‘סדינים מצויירין וסהרוני זהב תלויין בהם’ (ירושלמי סוטה, דף ט).

(יב) שואלים את החתן לאחר החתונה: מָצָא (כלומר: ‘מצא אשה מצא טוב’,משלי יח, כב) או ‘מוצא’ (כלומר: ‘ומוצא אני מר ממות את האשה’, קהלת ז, כו), כפי שנזכר בתלמוד (ברכות ח, א).

(יג) הפתגם ‘חתן דומה למלך’ (פרקי דרבי אליעזר, סוף טז) יש לו בכּוּרדיסתּן זכר במשחקים שהחתן יוצא עם הפמליה שלו.

יד) מביאים את הסדין של כל כלה לאחר הלילה הראשון אל בית אבי הכלה, והוא כדעת ר' אליעזר בן יעקב, שהוא מפרש את המקרא ‘ופרשו השמלה’ דברים ככתובם (ספרי לדברים כב, טו), ולא כחכמים, הסבורים שאין הכוונה אלא לבירור דברים.

(טו) בקצת מקומות היו בתים מיוחדים שלשם הנידה פורשת בימי נידתה, והיו נזהרים ממגעה. עניין ‘בית-הטמאות’ נזכר במשנה (מסכת נדה ז, ד): ‘בית הטומאות’ ויש גרסה ‘בית-הטמאות’, כפי שהעיר לי ידידי הפרופ' א. אורבך. על-כל פנים בית הטומאות מבארים המפרשים בית שהנשים פורשים לשם בימי נידתן. בעמידיה ובנירוא היו בתים מיוחדים שנידות ויולדות היו פורשות לשם לאחר לידתן והיו יושבות בהם מבודדות בימי טומאתן (בראואר, עמק 154). כזאת נזכר אצל השומרונים המפרישים את הנשים בנידתן מכל שאר בני הבית על-ידי מחיצת אבנים (בן-צבי, ספר השומרונים, עמ' 167). ובעניין זה נמצאת ברייתא במסכת נידה (תוספתא עתיקתא, עמ' 401 [הוצאת רמ"א הורוביץ]: ‘ולא תשב עמו בבית אחד… ואם אדם מיושב הוא מיחד לה בית ותשב שם עד משלם ז’ ימים‘. וכן שם, עמ’ 50, בעניין כוהן שאסור לו להיכנס בבית שיש בו נידה, נאמר: ‘ואי אייחד לה אדרונא ולא נפקא מינה כל ימי נידותא שפיר דמי’.

(טז) מקפידין בענין ה’עונה' של הבא מן הדרך. ונאמר בתלמוד ובפוסקים בדבר היוצא לדרך, ודרשו את הפסוק ‘ופקדת נוך ולא תחטא’ (איוב ה, כד; יבמות סד, ב). ועיין שבת ל, א: ‘שמחים וטובי לב שמצאו נשותיהם בטהרה’, אחרי שחזרו מחנוכת בית המקדש (מלכים א, ח).

(יז) בעל שמסר גט לאשתו קורעים אותו לאחר המסירה. כך היו נוהגים במקומות שגזרה המלכות שלא לגרש בדיני ישראל (עיין ‘אוצר ישראל’ לאייזנשטיין, ערך ‘גט’).

(יח) הגרושה אין דעת הבריות נוחה הימנה, ורוב רובן של הגרושות אינן חוזרות ונישאות. ועיין בדברי הספרי על הגרושה: ‘ושנאה האיש האחרון – הכתוב מבשר שעתיד לשנאותה’ (ספרי, לדברים כד, יד).

(יט) הנשואות לובשות מלבוש מיוחד, והוא נזכר במשנה: ערביות יוצאות רעולות ומדיות פרופות (שבת ו, ז).

(כ) סדר החליצה נעשה במערה שמחוץ לעיר. ההכנות לחליצה נעשות יום קודם (עיין סנהדרין קא, ורמב"ם, משנת תורה, הלכות יבום וחליצה, ד. ב).

(כא) נוהגים הם כפי ההלכה הקדומה שייבום קודם לחליצה194. בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצווה, מצוות ייבום קודמת למצוות חליצה, עכשיו שאין מתכוונים לשם מצווה, אמרי חליצה קודמת (יומא לט, ב).

(כב) עדיין נוהגים בכּוּרדיסתּן מעין נישואי אמה עבריה לאדוניה או לבנו (שמות כא, ז-ט)195.

(כג) הנקת הילדים נוהגת אצלם שנתיים, וכן הורה רבי מר עוקבא בארבלי (ירושלמי, סוטה דף יט, ב).

(27) כן מצויים אצלם מנהגים קדומים בענייני אבלות:

(א) האבלים נוהגים לאכול תבשיל עדשים196, והוא נזכר גם במדרש לעניין מיד עדשים של יעקב בימי האבל של אברהם (בבא-בתרא טז, ב).

(ב) שוכרים מקוננות למת. והוא כתוב במקרא (ירמיהו ט, יז), ונזכר בתלמוד (שבת קנג; כתובות מ).

(ג) העומדים בשעת יציאת נשמה קוראים ‘קריעה’, כפי שנאמר בתלמוד (מועד קטן כה, ב; שבת קה, ב).

(ד) נוהגים להביא לאבל כוס יין, כפי שנאמר בתלמוד שאומרים לו בנחמה: ‘רבים שתו (כוס זו) רבים ישתו’ (כתובות ח, ב).

(ה) מנהג מיוחד בעמידיה שחברי חברה קדישא מתאספים בבית-הכנסת בחדרם שלוש פעמים בשבוע: אור ליום ב, אור ליום ה ובשבת בבוקר, ועורכים משתה ובמשתאות אלה שותה כל חבר שלוש כוסות עראק (בראואר, עמ' 159). בכוסות ששתו באבלות מזכיר הירושלמי (ברכות ג, א): ‘וכשמת רבן גמליאל הוסיפו עליהן (על י' כוסות שהיו נוהגים לשתות לפני כן) עוד שלושה – אחת לחזן הכנסת ואחת לראש הכנסת ואחת לר’ גמליאל' (על שם תקנה שלא להרבות בהוצאות קבורת המת). ‘ומכיוון שראו בי"ד שהיו משתכרים והולכין גזרו עליהם והחזירום למקום’, היינו: ביטלום.

(ו) לפי בנימין השני נהוג אצלם כהלכת התלמוד, ש’מת-מצווה' (מת שנמצא הרוג) קוברים אותו במקום שמצאוהו (‘מת מצווה קונה מקומו’ – עירובין יז, א).

(ז) חלל שנמצא באדמה מודדים, לפי בנימין השני, בין הערים איזו עיר קרובה אל החלל, והעיר הקרובה משלמת כופר נפשו למשפחת החלל, לפי הלכה (דברים כא, ב, ג, ועיין ספרי, שם).

(28) שמורים בכּוּרדיסתּן עוד מנהגים שהם זכר למעשרות.

(א) מעשרים את הצימוקים ונותנים את המעשר לעניים.

(ב) לפי בנימין השני נוהגים היו להניח ‘פאה’ בקצה השדה לעניים, והם הולכים ללקט בשיבולים אחרי הקוצרים. וכך לשון הפתגם: ‘פַקִירֵי גֵּיזִי אֶל שׁוֹבְּלֵי’ – העניים הולכים אל השיבולים, והם ה’נמושות' הנזכרים במשנה (פאה ח, א).

(ג) מייחדים מקצת מן הענבים לעשות מהם יין לקידוש לבית-הכנסת, והוא הנזכר בתפילה הארמית ‘יקום פורקן’. מקום מיוחד היה בבית הכנסת שבעמידיה, יקב לשמור שם את היין197; דבר זה מזכיר את עניין שיירי היין לנסכים שהיו שומרים אותם במקדש ומוכרים (שקלים יג, א).

(ד) בשעת הפרשת חלה מן העיסה מזכירות הנשים את זכות שרה אמנו, שלָשה עיסה ואפתה עוגות (בראשית יח, ו), ‘עושה חלתה בטהרה וקוצה חלתה בטהרה’ (מדרש רבה, בראשית, סוף פרשה ס), וכן את זכות אליהו, שבזכותו לא כלה כד הקמח של האשה הצרפתית (מלכים א יז, יג-יד).

(ה) את ה’בורגול' של התבואה החדשה מכינים בכמה מקומות, כגון בעמידיה, בימי העומר, זכר לעומר.

(29) עוד נתקיימו בידם כמה וכמה מנהגים הנזכרים בתלמוד, כגון:

(א) השמש בסעודה, שהתלמוד מציין אותו במיוחד (ברכות מה, א; מז, ב) משמש בסעודות ובמשתאות.

(ב) המנהג לגמור כל עניין על-יד הנהר נוהג בכּוּרדיסתּן; מעין זה נזכר בתלמוד שמתייעצים המדיים בשדה, בדברי רבי עקיבא, המציין בזה את המדיים (ברכות ח, ב).

(ג) עניין סחיטת כסף מן האורחים בסעודת חתונה נזכר גם במדרש לגנאי, בסיפור לבן, שכשהשׂיא את לאה ליעקב אסף את אנשי המקום, נטל בגדיהם וערך משתה חתונה (עיין בראשית רבה, סוף פרשה ע).

(30) בענייני כשפים ונחשים יש להזכיר:

(א) כשפים בפרשת דרכים, הנזכרים גם בתלמוד (סנהדרין סה, ב).

(ב) החתן שמחזירים אותו מבית הכלה, אין מחזירים אותו בדרך שבא בה; בגלויות אחרות נוהגים החוזרים מהלווית המת, שלא לחזור בדרך שהלכו בה.

(ג) בשעת ‘שבע ברכות’ של נישואין מכריז החכם: ‘לא יחבול רחיים ורכב’, היינו: שלא לעשות כשפים לחתן ולכלה, על-פי תרגום ירושלמי לפסוק זה (דברים כד, ו). ועיין גם פירוש ר' אברהם אבן-עזרא לפסוק זה.


ז    🔗

גלות כּוּרדיסתּן קשורה בארץ-ישראל לא פחות משאר גלויות יהודים, וקשר זה ניכר הרבה בשירים שלפנינו. השאיפה לקיבוץ גליות, לבניין המקדש ולבניין ירושלים – ירושלים המסמלת את כל הארץ (‘ירושלים אראיני’ – ירושלים ארצנו) – חוזרת ונשנית בשירים. ולא עוד אלא שהעתיקו את ארץ-ישראל לארצם וכינו קצת עריהם בשמות של ערי ארץ-ישראל, כגון: ‘ארבל’ ו’אלקוש' שהזכרנו למעלה. אף העיר 'אקרא או ‘עקרא’ קראו בשם העברי ‘עקרון’198; את ג’אלא – בשם גילה או ‘גילון’199. הם קבעו בקרבתם ‘כפרים של עמונים ומואבים’200. את מקום ‘הר סיני’ קבעו בקרבת אלקוש201. וכיוצא בזה הם מדברים על ‘הר שעיר’202, על ‘ארץ גזרה’ (ויקרא טז, כב), שהם מקשרים לשם המקום ‘ג’זירה’203. כבר הזכרנו למעלה את קברי הנביאים נחום ועובדיה שהם קובעים בארצם, וכן כמה מערות אליהו204. יש שהם משנים שמות מקומות בארצם וקוראים את המקומות בשמות הנזכרים בתורה; את ‘ארבל’ הם מכנים בשם ‘רֶסֶן’205, ואת ‘כרכוך’ בשם ‘כלח’206.

לעניין תנועת הנוסעים שבין ארץ-ישראל לבבל, כבר הזכרנו לעיל את נחום המדי, שעלה לארץ-ישראל בסוף ימי הבית השני. אפשר שגם רבי עקיבא ביקר אצלם (ברכות ח, ב) בנסיעותיו, שכן הוא מספר על מנהגי המדיים. בעניין השקלים שהיו תורמים למקדש, נזכר במשנה ‘תרם לשום בבל ולשום מדי’207. מן הלשון ‘יוליכנו אחריו למדי’208 אנו שומעים מצד אחד על ריחוק המקום מארץ-ישראל, ומצד שני על קצת קשר שהיה בין מדי ובין ארץ-ישראל באותן תקופות. כבר הזכרנו את עניין התנועה המשיחית, שעורר דוד אלרואי במאה השתים-עשרה. באותה תקופה, בימי מסעי הצלב, נמלטו יהודים מארץ-ישראל לא רק לבגדאד הערבית, אלא אף הגיעו עד מוֹצוּל והלאה ממנה עד לּכּוּרדיסתּן209. עם התחדשותו של היישוב היהודי בארץ-ישראל והתבססותו למן המאה השש-עשרה, הולך גם הקשר עם יהדות כּוּרדיסתּן ומתחדש. בישיבתו של ר' יום-טוב צהלון בצפת210, בסוף המאה השש-עשרה, אנו מוצאים גם תלמידים מארבל שבכּוּרדיסתּן. בראשית המאה השבע-עשרה (שנת 1616) נמצא שם שליח מירושלים, הוא ר' יעקב בן יצחק אשכנזי211. מאמצע המאה השמונה-עשרה, כשהיישוב בארץ הלך ונתחזק, כמעט שאין שליחי ארץ-ישראל פוסקים מכּוּרדיסתּן; באים לשם שליחים מצפת, מירושלים, מטבריה ומחברון. בשנת תקכ“ח (1768) בא לעמידיה שליח מצפת, מרדכי ב”ר אליעזר סידון, בדרכו מפרס212. תחילה היה שם אחיו משה213. בשנת תקל“ד (1774) נמצא בה חכם חיים מרדכי בונאן, שליח צפת214, ולפניו (תק"ך, 1760) נמצא בכוי-סנג’ק חכם חיים הכהן דֻווַיְךּ215, ואחריו (תקכ"ז, 1767) חכם שלמה אזנאתי בארבל216 – שניהם שליחי טבריה. ר' רפאל אברהם לב-אריה, שנשלח מטעם ירושלים וביקר בבבל – בגדאד, בצרה, מארדין ודיאר-בכר (תקכ"ה, 1765) – ביקר בנסיעתו השניה (תקל“ה-תקל”ח, 1778–1775) בשליחות חברון בבצרה, בגדאד, מוצול, עאנה, זאכו, מרדין ועמידיה217. כן נזכר באותו זמן (תקל“א-תקל”ה) גם שליח מטבריה, ר' יצחק צורוגין218. באותה תקופה מתחילים גם שליחי ירושלים לבקר בכּוּרדיסתּן. עוד מלפני שנת תקכ”ח (1768) זכורים ר' אליהו אריה ובנו ר' יצחק, שליחי ירושלים בכּוּרדיסתּן219. אף הגיע לידנו מכתב, שנשלח לנדיבים שבעיר הַארְמַךּ שבכּוּרדיסתּן תקנ“א, 1791)220, בדבר שליחותו של ר' משה בר' מצליח מצפת221. לעמידיה באו שליחי ירושלים, ר' שמואל בנימין בשנת תקנ”ז (1796)222, ואחריו שליח חברון ר' חיים אברהם ישראל זאבי בשנת תק"ס (1800) בערך223, ובאותן שנים גם שליח מטבריה, ר' אהרון אשכנזי224.

הקשר התחזק עוד יותר במאה התשע-עשרה, ונתרבה מספרם של שליחי ארץ-ישראל. גם אשכנזים מעולי הפרושים ביקרו בכּוּרדיסתּן. ר' דוד דבית הלל מן הפרושים, מתלמידי הגר“א, נסע לארצות ערב ועבר גם בכּוּרדיסתּן בשנת תרכ”ח, 1867) מדעת עצמו בלבד, כדי למצוא את עקבות ‘עשרת השבטים’225. ר' בנימין נחמד שליח טבריה הגיע לארבל בשנת תרכ“ז226. וכן נסע ר' ברוך בר' שמואל בשנת תקצ”א כ’שליח' ראשי של כולל הפרושים בצפת, אבל לא לשם איסוף כספים אלא לבקש את ‘עשרת השבטים’. וגם לשם איסוף כספים נסעו שליחים מן האשכנזים227. זכור בשנת תר“ח (1848) שליח מירושלים, ר' פתחיה, שהגיע לארבל ונפטר שם228. כן היה בארבל ר' שניאור זלמן ב”ר מנחם-מנדיל מטעם כוללות חב“ד בחברון בשנת תרי”ב (1852)229. וכמה שנים אחריו (תרי“ט-תרכ”א, 1861–1859) ביקר שם שליח של כוללוּת החסידים בצפת. ר' יחיאל פישל קעסטעלמאן230. שליח אשכנזי בשליחות טבריה, ר' אפרים נוימארק, היה שם בשנת תרמ"ד231. בתקופה זו נסעו כמובן גם שליחים ספרדים, ולא בשליחות ה’כולל' בלבד, כר' רחמים דילה רוזה (תרל"א, 1871), שליח ירושלים, שהגיע עד עמידיה232, אלא גם בשליחות מוסדות, כר' יוסף בר רחמים שניאור ן' וינישתי, בשליחות קהל המקובלים ‘בית-אל’ בירושלים (תרל"ד, 1874)233. כן היה שם באותו רק-זמן שליח שלא פורש בשמו לאסוף כספים בשביל בניין בית-חולים בצפת234.

רוב השליחים עברו כאן אגב אורחא, בדרכם לפרס ולהודו או אף לתימן או בחזירתם משם, או שסרו לכאן משום שהוא סמוך לבבל. ארץ כּוּרדיסתּן אף-על-פי שהיתה משופעת במאכל ובמשקה, לא היתה מעולם מקום כספים. כבר הזכרנו כמה מן השליחים, שעיקר תכליתם היתה למצוא כאן עקבות ‘עשרת השבטים’, כפי שביקשו ר' בנימין מטודילה ור' פתחיה מרֶגֶנסבורג בשעתם.

ויש לציין, שמעטים הגיעו אל תוך תוכה של כּוּרדיסתּן. בשפלה היו מגיעים הרוב רק עד ארבל, ולרגלי ההרים עד זאכו, ובהרים היו המפליגים מגיעים עד עמידיה. מעמידיה היו השליחים שולחים שליחי-משנה מן היהודים בני המקום אל פנים הארץ, והיו אוספים משם את הנדבות מן המקומות הרחוקים. השליחים עצמם נמנעו מנסיעות בפנים הארץ מחמת סכנת שודדי דרכים, ויותר מכן בגלל קשיי הדרך. שומעים אנו מתוך מכתבים שנכתבו בתקופות שונות, שיישובי יהודים כאן מתגעגעים על שליח מארץ-ישראל ומפצירים בו שיבוא אליהם. כן ביקשו יהודי כוֹי-סנג’ק מן השליח שהגיע לארבל הסמוכה, ר' שלמה אזנאתי (תקכ"ז, 1767), שיבוא גם אליהם235. וכן עשו גם בני ג’אלא ונירוא בסביבות עמידיה236.

ואמנם, שליח מארץ-ישראל היה מביא נחמה ועידוד ליישובים נידחים אלה. ויש שתיירים מארצות אירופה היו מראים עצמם כשליחי ארץ-ישראל, כדי לבוא בדברים עם יהודים אלה וכדי שלא יראום רמאים.

כיצד היו נוהגים בני כּוּרדיסתּן בשליחי ארץ-ישראל? דבר זה מתאר לנו בנימין השני, שאגב אף הוא סיפר להם שהוא שליח מירושלים, ומדבריו אתה למד כמה מרובים היו געגועיהם וכיסופיהם של יהודים אלה לירושלים ולארץ-ישראל. גם בשאר גלויות ארצות-המזרח נתקבלו שליחים אלה ברוב כבוד ובהערצה, אבל כאן היתה קבלת ‘שליח עברי מירושלים’ ממש מעשה פולחן: הכול יוצאים לקבל את פניו ומנשקים את כתפותיו, את זקנו וגם את רגליו – הכול לפי ערך השליח. על כתף יישאוהו לבית הנשיא; שם חולצים נעליו ורוחצים את רגליו. את מי-הרחצה אוספים אל כלי ‘לשתות מהם ברגשי קודש’. נכבדי העדה שותים תחילה, והשיירים ניתנים לשתות לנשים וילדים. ולא רק מפני הכבוד לשליח נוהגים כן, אלא גם מתוך אמונה, שמים אלה סגולה בהם לשמור מכל מחלה ופגע237. במכתב מכוי-סנג’ק מבקשים הם מן השליח ר' שלמה אזנאתי השוהה בארבל שיבוא אליהם: ‘ונראה פניו כהקבלת פני השכינה’238. בדרך כלל מפייסים ‘שליחים’ את הקהילות, שאין הם יכולים להגיע אליהן מפני החולי, מפני קשי הדרכים וסכנות שודדים. אבל נמצא גם דובר קשות עם קהילה הדורשת שהשליח יבוא אליה; השליח מחברון, ר' חיים אברהם ישראל זאבי, שנסע בשנת תק"ס והגיע לעמידיה, כתב משם קשות לקהל נירוא שישלחו אליו את ה’נדבה' לעמידיה, ואיים עליהם בחרם לפני הכותל המערבי בירושלים ומערת המכפלה בחברון אם לא ישלחו לו את הכסף הנדרש239. ויש לציין ש’לטותא דרבנן', ‘קללת החכם’, מילאה את לב יהודי המזרח אימה ופחד – ובעיני ראיתי דבר כזה בדמשק – ועל אחת כמה וכמה קללה מפיו של שליח ארץ-ישראל, ולא כל שכן לפני הכותל המערבי ומערת המכפלה.

כלכלת השליחים והוצאותיהם במקום שהותם ניתנו בהרבה מקומות מ’קופת אריכא' – קופת הערכה של הקהילות, מתשלום של גרוש אחד לשבוע. מקופה זו היו נותנים גם לדברים שבצדקה ולענייני ציבור של העיר וגם של עיר אחרת240. כך היה נהוג בזאכו, בדוּהוּךּ, בעמידיה ובבראשי. מלבד זה נזכרים ‘שקלים’ – מכסת-כסף קבועה – שהיו נותנים לארץ-ישראל, כנראה מעין זכר ל’שקל‘241. נוסף על כך נזכרת ‘נדבה’, שהיה נותן כל אחד לשליח כפי נדבת לבו. מסתבר שהשקלים וגם הנדבות לארץ-ישראל היו ניתנים כל שנה בקביעות. בחרם שאיים בו השליח על קהילת נירוא, שהזכרנו למעלה, הוא בא עליהם בטרוניה, ‘כי זה כעשרים שנה לא נתתם פרוטה קטנה’242. מלבד הנדבות לקופת הציבור של ארץ-ישראל, מאסף השליח גם נדבות פרטיות מיוחדות לעצמו. ר’ שמואל בנימין, שליח ירושלים (תקכ"ז), מבקש מקהילות נירוא וג’אלא נוסף על ‘מצוות נדבתם וקיום ירושלים ביתר שאת’, גם ‘נדבת בנו בכורו כראוי’ – שליווה אותו כנראה בשליחותו – ‘כי הוא שליח לעצמו להשיאו אשה’243. שליחים אלה עשו גם ‘עסק’ עם יהודי כּוּרדיסתּן. מנהג היה אצל יהודי כּוּרדיסתּן לקנות להם ‘קבר של ארבע אמות בארץ-ישראל’, והשליח היה נותן להם שטר-מכירה חתום בידו. ואף-על-פי שדמיו של הקבר היו מרובים – בדוּהוּךּ שני דינרים בערך ובעמידיה לערך ארבע גינות אנגליות – היה כמעט כל יהודי קונה קבר. שטר זה, שזיכהו לאחר מותו בד' אמות בארץ-ישראל – ‘כִּתָּאבֶת אַרְבַּע דְרַאֶי קוֹרֵא’ (‘שטר ארבע אמות קבר’), היו שמים ביד המת לאחר שהלבישוהו תכריכיו, וקוברים אותו עמו244. נזכרות ‘קופות’ שהיו בכּוּרדיסתּן: קופת רבי מאיר בעל הנס בטבריה, קופת רבי שמעון בן יוחאי בצפת, קופת אבות העולם בחברון וקופת רחל אמנו245.

שליחי ארץ-ישראל לא זו בלבד שהם היו חיבור בין ארץ-ישראל ובין יהודי כּוּרדיסתּן, אלא אף השפיעו עליהם להורותם הלכה ולהוכיח אותם. כמה שאלות, שלא עלה בידם של ה’חכמים' של המקום לפסוק, היה ה’שליח' הפוסק האחרון בהם. כמה דברי ריבות בין בני-אדם, שלא יכלו למצוא להם מכריעים בין חכמי המקום, היו נמסרים להכרעתו ופסק-דינו של השליח. כך היה בדיני כשרות246 וכך בדיני אישות, וכדומה247. שליח ארץ-ישראל מסדר גט לאשה הרוצה לעזוב את בעלה248. בשליח משתמשים להכריח אדם שיקבל עליו דין ישראל על-ידי שהשליח מאיים עליו בחרם249. השוחטים, גם לאחר שקיבלו ‘היתר-שחיטה’ מאת חכמי המקום, נבחנים על-ידי ‘שליח’ המזדמן למקום, ומקבלים ממנו 'סמכות מיוחדת250.

יש ששליחים מארץ-ישראל היו באים לעזרת יהודי כּוּרדיסתּן בשעת צרתם. ר' בנימין נחמד (רכ"ז, 1867) פנה אל חברת ‘כל ישראל חברים’ בבגדאד לחוש לעזרת יהודי ארבל הנרדפים על-ידי שכניהם הכורדים: ‘מוכים ומעונים בידי השכנים, זה רודה וזה מרדה וזה מכה בעברת זדון וזה רוקק על פניהם… מזה שתי שנים עד היום הרגו מהם שבעה אנשים… ובכל לילה באים הגנבים וגונבים251. שליח אחר מארץ-ישראל, ר’ רחמים די לה רוזה, נתן בשנת תרל“א (1871) המלצה ביד שליחי עמידיה אל נדיבי עם בארצות אחרות, לר' מרדכי ב”ר אברהם ור' מאיר ב“ר יחיא, בשעת סבל ודלדול ליהודים שבעמידיה, כש’הגויים מרדו במלך ושרים ושללו בתי-כנסת ובתי-מדרשות וקרעו הרמונים מעל הס”ת. ויתנצלו בני ישראל את עדים… סך עשרים ס"ת אשר התגוללו בעפר'. השליח אשר ראה ‘את עני עמו ואת לחצם ואת דוחקם’, מסכים עמהם לבוא לעזרת הקהילה השדודה, ‘כי אין לכם מצוה גדולה מזו’252.

כמה מנהגים נוהגים בכּוּרדיסתּן שאתה מוצא בהם סימני זיקה לארץ-ישראל. מניחים את המת בקבר, כשרגליו לצד ירושלים253. גם הא“ב שמלמדים תינוקות על-פי שמות ערי ארץ-ישראל הם מלמדים: חי”ת – חברון; טי“ת – טבריה; יו”ד – ירושלים254.

במשך אלפי שנים אין מוצאים ידיעות על-דבר יהודים שעלו מכּוּרדיסתּן לארץ-ישראל, להוציא יחידים, כנחום המדי בשעתו, בסוף ימי הבית השני, ואלה שבאו מארבל לישיבת ר' יום-טוב צהלון בצפת במאה השש-עשרה255. אבל למן המאה התשע-עשרה, משעה שהתחיל היישוב החדש להתפתח בארץ-ישראל, יש בידינו ידיעות על דבר עליית יחידים מכּוּרדיסתּן לארץ-ישראל, יתר על כן: יהודי כּוּרדיסתּן היו בין הראשונים ביהודי ארצות המזרח להתיישב בארץ-ישראל, וכבר עלו מהם בשנת 1812256. העלייה הלכה ורבתה ועוד לפני מלחמת-העולם הראשונה כבר היו בירושלים יהודים מכמה מקומות שבכּוּרדיסתּן, כגון מן המחוז של אגם אורמיה, שהתיישבו בסביבות שכונת ‘רחובות’ – שכונת הבוכרים בירושלים, בצפונה של ירושלים החדשה שמחוץ לחומה, וגם מן המחוז של זאכו ועמידיה וסביבותיהן התיישבו במערבה של ירושלים החדשה, סמוך לשכונת יהודי ארץ-צובא ואור-כשדים, היא אורפא. לאחר שכבשו האנגלים את הארץ, נתרבו היהודים העולים מכּוּרדיסתּן, גם משום ההתעוררות לגאולה שאחזה את יהדות כל העולם עם ייסוד ‘הבית הלאומי בארץ-ישראל’, על-פי הצהרת בלפור, וגם מחמת האנדרלמוסיה והפורענויות שהיו בכּוּרדיסתּן בחלקים התורכי, הבבלי והפרסי. עליה חשובה של יהודי כּוּרדיסתּן היתה משנת 1920 ועד 1926. יהודי בראשי עלו כולם לארץ-ישראל ובנו להם בירושלים בית-כנסת מיוחד257. לאחרונה אף יסדו להם מושבות של איכרים בארץ שהרי החזיקו ידם בעבודת-האדמה מאות בשנים גם בארץ מולדתם, היו זורעים תבואות, נוטעים כרמים, מגדלים עצי-פרי ואף רועים צאן ובקר. מלאכה מיוחדת שהחזיקו בה בערים שבארץ ישראל, בייחוד בירושלים ובטבריה, היא עבודת המשא, הסבלות, שהם מצטיינים בה עד היום הזה יתר על כל שאר היהודים בשל כוחם הגופני הרב. עם ייסוד מדינת ישראל ועליית יהודי בבל, עלו רוב יהודיה מכל תפוצות כּוּרדיסתּן.


ח    🔗

כּוּרדיסתּן הרחוקה ממרכזי תרבות העולם והנתוקה בשל מבנה הגיאוגראפי גם מן הארצות הקרובות אליה ביותר, מבבל ומפרס, לא נתפתחה בה אמנות הראויה לשמה, בשום מקצוע. עיקר עיסוקם בעבודת האדמה, וביישובים – גם באריגה; בייחוד בערים היו עוסקים הרבה במלאכה זו, והיו שם חייטים ואף חייטות. וכן היו עוסקים גם בצריפת כסף. בעמידיה היו היהודים עוסקים גם במלאכת הסנדלרות, ובזאכו גם במלאכת הרפסודאות. נוסף על מלאכות אלו היו היהודים עוסקים מזה מאות בשנים ברוכלות, שהיו מוליכים את סחורותיהם ליישובים רחוקים וקרובים. משבטלו המושבים החקלאיים של היהודים בכּוּרדיסתּן, ויושביהם עברו לערים, רבו סוחרי האריגים258.

אומנות לא פיתחו יהודי כּוּרדיסתּן אלא מעט מן המעט. בנימין השני מזכיר את אריגיהם ואף את השטיחים שהגיעו לדרגה אמנותית מסוימת, והיו מוציאים אותם גם לשוקי חוץ-לארץ. נשים יהודיות עסקו ברקמה ובעבודת סריגה אמנותית. נמצאו נשים שהיו מכנסות נערות בנות-סביבתן ומלמדות אותן את מלאכת הסריגה שלא על-מנת לקבל פרס – גרביים וכפפות, שצורות ודגמים סרוגים בהם. מבין הנשים היהודיות היו שעסקו גם באמנות השטיחים259; אמנות מיוחדת היתה כרוכה במעשה החזייה – אַילַאכָּא או הילכו – וברקמתה260, אמנות בעלת תערובת, למן אמנות החתים הקדומה ועד אמנות הפרסים והערבים והתורכים, שכולם שלטו בארץ הזאת, כל מלכות בשעתה. כן אתה מוצא אמנות, או יותר נכון ‘טעם אמנותי’, בלבוש הנשים, ובייחוד בקישוטי הראש ובעשיית השׂער, החל במצנפת או במטפחת הגבוהה מעל לקדקוד וכלה בשוליה היורדים לשני עברי הפנים, וכן קליעת הצמות המיוחדת להן. כל אלה משווים כעין מסגרת נאה לפניה של האשה היהודית הכורדית. הנערים עושים מעץ ומסמרטוטים בּוּבּוֹת פרימיטיביות בעלות זקן בפיהן ונר גדול בידיהן – צורות אנטיוכוס, המן, או בובות נשים – צורות זרש וּוַשתי, בובות ששורפים אותן, את אלו בחנוכה ואת אלו בפורים. פיסות נייר מקופלות לדמויות ציפורים כביכול, מעשה ידי ילדים, היו משמשות לקשט בהן את הסוכה.

הזכרנו, שהיו גם צורפי-כסף יהודים בכּוּרדיסתּן. אבל כשנשווה אומנות זו עם אומנות הצריפה שפיתחו יהודי תימן, נראה שאומנותם של בני כּוּרדיסתּן כמעט שאינה חשובה כלום כנגד אומנותם של יהודי תימן. כלי-זין וכלי-משקה עתיקים מצויים בכמות מועטה בלבד. עם חורבן המדינה אבדו גם אלה. כוסות לקידוש אף הם מצויים בכמות מועטה. מנורת החנוכה פרימיטיבית היא ועשויה ברזל, וכן נר התמיד בבית-הכנסת. לעתים אין אלה אלא ספל פשוט של ברזל ופעמים גם ספל חומר פשוט. מקצת מן המקצת מן האמנות אתה מוצא בקמיעות, בעבודת ‘רימונים’ לספרי-תורה, ‘רימוני-כסף’, ו’ידות' לקורא בתורה. כמו כן יש להזכיר עמודים מיוחדים, שאין אתה מוצא דוגמתם במקצוע הבנייה אלא אצל יהודי כּוּרדיסתּן. וכן גגות נחושת שמספרם קטן ביותר, כגון גג בית-הכנסת בית-חזאני בעמידיה.

פיתוחי אותיות הכתב אתה מוצא במקצת על הקמיעות, על ‘רימונים’ לספרי-תורה, על כמה עמודים ועל ‘ידות’ לספר-תורה ועתים אף על כוס של כסף לקידוש. כן אתה מוצא אותיות רשומות, עתים פסוקים שלמים, על ביצת נשר התלויה בתקרה שלבית-כנסת, או על ביצה התלויה בסוכה, שעליה רשומים פסוקים מעניין הסוכה.

אמנות הכתב אינה מפותחת ביותר בכּוּרדיסתּן, שהרי מרובים בה ביותר האנשים שאינם יודעים צורות אות. ולא זו בלבד, אלא שאין אפילו כתב-יד אחד מקושט בציורים, ואף כתבי-יד נאים אינם בנמצא, דוגמת הללו שאנו מוצאים אצל יהודי תימן ויהודי ארצות המזרח האחרות. לפנים עוד נמצאו סופרי סת"ם, בייחוד בעמידיה. זכורים ליהודי כּוּרדיסתּן שניים מסופרים אלה, חכם רחמים וחכם חיים, שהיו לפני שני דורות. כתבי-היד היחידים שהיו נפוצים היו טפסים של ‘מגילת אסתר’. וזכור אותו סופר חיים בן יעקב גבאי שכתבם, אבל גם אלה אין בהם שום קישוט. בדורות האחרונים היו יהודי כורדיסתּן שבמחוז הבבלי קונים את ספרי-התורה במוֹצוּל או בבגדאד, ואלה שבמחוז הפרסי – בהמדאן שבפרס.

אבל אף-על-פי שבאמנות של מעשה ידיים קצרה ידם של יהודי כּוּרדיסתּן, בכל השייך לאמנות שבעל-פה, עולים הם על יהודי שאר ארצות המזרח. כלי-זמר ומנגנים מלווים את תהלוכותיהם ושמחותיהם, עתים אפילו אין המנגנים יהודים. בייחוד מצטיינים הם ב’הצגות' – משחקים אמנותיים. ההצגה נוטלת מקום רב גם בשמחות-יחיד וגם בחגים. הזכרנו למעלה את משחקי הריקודים בחורבות, הנפוצים בכורדיסתּן, ורבים המשחקים, משחקים של גברים, של נשים ושל ילדים, הנפוצים ביניהם. ידועים משחקי המלחמה המלוּוים ריקודים, שהיו משחקים בחגים או בשמחות יחיד; או דוגמת משחקי-הילדים בתשעה-באב. סיפורים שונים שובצו לתוכם שירים כורדיים על מעשי-גבורה, ויהודי כּוּרדיסתּן היו נוהגים להשתעשע בהם בשבתות לאחר תפילת המנחה, על גגות בתיהם בקיץ, ובתוך בתיהם בחורף. סיפורים אלה יש בהם מעין הצגה. דוגמה לכך השיר ‘מלחמת יהודה ויוסף’, הניתן בקובץ השירים שלפנינו; ויש כאן דוּ-שיח, אף-על-פי שהמספר והמציג אחד הם גם במקום שהמשׂיחים הם יותר משניים. המספר השחקן משנה את קולו חליפות וכן את תנועותיו, בחרב העשויה עץ או במקל המשמש בידו זכר לנשק. בייחוד חביבים על היהודים הכורדים משחקי משטר ושלטון, מלכים, ראשם וסגנים, שופטים ושוטרים. ויש לציין, שבכלל אוהבים הכורדים את משטר החיים הזה, שאותותיו ניכרים במשטר הפטריארכלי של חיי המשפחה. זקן המשפחה תוארו ‘מַלוּכְּבֵי בֵּיתַא’ או ‘אוּרְוֶתְּ-ביתא, או ‘רֵאשֶׁת-ביתא’, וכל בני המשפחה הצעירים ממנו כפופים לו. כן ידועה במשפחות אלה, הדרות בצוותא, האשה אֵם כל המשפחה בתורה ‘כַּבַּאנִתּ-בֵּיתָא’ (מנהיגת הבית) או ‘רַפְּתִתּ-ביתא’ (הגדולה של הבית), ועל-פיה מתנהל הבית, וכל הנשים שבבית סרות למשמעתה. וסדר ומשטר אלה נוהגים גם בכל קהילה וקהילה. ה’נשיא’ ו’סגנו' ו’שוטריו' הם מעין ‘אגא’ יהודי ו’שוטרים' לו. הדים רבים לכך אנו מוצאים בתעודות שפרסמו מאן ואסף. היה זה שמץ-מה ממשטר ‘ראש-הגולה’ ופקידיו, כפי שאנו מוצאים רשמיהם בבבל בתקופת התלמוד והגאונים261. וכבר הזכרנו למעלה את כבוד ה’מרי' השונים: ‘מארא פסחא’, שתפקידו נמשך עד החנוכה; ‘מארא-לולב’; ‘מארא-שירה’, העולה לתורה לפרשת שירת-משה בשבת ‘בשלח’. אפילו ילדים משחקים בחנוכה ב’מִירַא וַזִירָא וגְזָרָאיָא' – האמיר, משנהו והשוטר; ומשטר כזה נוהג אפילו בחיי הילדים בבית-הספר ובארגן טיוליהם. ‘אוּרְוֶת תַּלְמִידֵי’ הוא הראש ולידו ‘שַׁמַּשׁ תַּלְמִידֵי, ומלבדם שני נערים חוטבי עצים, ‘תְּוָארִית צִיוֵי’. גם ה’סעודה’ לובשת צורה של משטר, והיא תלויה בין ‘הצגה’ למציאות. השַמש הוא דמות שפוגשים בה בתלמוד בסעודה, אין סעודה בכורדיסתּן שאין השַמש משתתף בה. רגילים בסעודה ובחגיגה לקבוע משטר, לבחור מלך, שוטרים וכו‘. ומעין זה כבר אנו מוצאים בתיאורי יחיא אלט’אהרי במאה הט"ז. משחקי משטר ומלכות כגון אלה נוהגים בחתונה, אם בליל החִנָא – ליל הצביעה בחנא, ששומרים על החתן בביתו ועל הכלה בביתה, בוחרים להם השומרים גם ראש-משטרה, ‘כַּדְ כוֹדָא’, ושני ‘פַרַש-בַאשׁי’, שוטרים שאינם מניחים לצעירים שיצבעו עצמם בחִנא עד שלא שילמו מס מיוחד, וכן בחתונה עצמה, כשהחתן דומה למלך ושלושה ממרעיו משמשים קצינים לו ושוטרים (שוישים) התופסים בני-אדם ומעמידים אותם לדין לפני ה’מלך’, והוא מחייבם ב’קנס‘, שמשתמשים בו להוצאות הסעודה. המשחק ‘יֶסִירֶתְּ-חַכּוֹמַא’ (אסיר המלך), או יֶסִירֶתְּ כְִּתְנַָא (אסיר החתן), נוהג בחתונות ובסעודות ברית-מילה. בחתונה יש ל’מלך’ – היינו לחתן – גם ‘גנבים’ משלו; לפי נוסח האגים השליטים, שיש להם גם ‘גנבים’ משלהם, השולחים ידם בגנבה בחסותם.

מעין הצגות נוהגות גם בסגירת השער בבית-הכלה בפני הבאים לקחת את הכלה אל החתן, או ב’חטיפת החתן' בליל החנא שתופסים אותו בבית אחר ומחזירים אותו לביתו.

משחק מלחמה של הילדים, ‘משחק מירוץ סוסים’, נוהג באשמורות הסליחות; את תפקיד הסוסים משחקים נערים שנשכרו לכך. למשחק זה מתכוננים כמה שבועות קודם לכן. משחק-מלחמה אחר משחקים הילדים בתשעה באב, ששתי קבוצות מתנגשות זו בזו.

מלבד משחקים אלה, שהם מעין הצגות, יש עוד הצגות של ממש בליל הסדר, הצגת יוצאי מצרים262, ‘מחזה השֶׁלוֹנָא’ – מעין הצגה היתולית של הרועה וכבשיו – היינו ‘הכומר והנשים’. וכן מחזה ‘גדיעת האגוז’, ‘קֶטַאַתּ גוֹזָא’ – אף הוא מחזה היתולי, שמציגיו היו מומחים מיוחדים לאותו דבר, בבי-תנורא, בחצר בית-כנסת אליהו הנביא בחול המועד של פסח. זכורה משפחת בית סימן-טוב שהציגתו. ואף עניין ‘גנבת האפיקומן’ – הידוע גם בין יהודי המערב – נעשה כאן בעסק גדול וב’הצגה מבדחת'. ויש להוסיף שגם הצגת בובות בדבר ‘טביעת פרעה ואנשיו’ הוצגה על-ידי אדם ידוע בשם עזרא ברֵיכָּאן263.


ט    🔗

‘ספרות’ שבכתב אין אתה מוצא בכורדיסתּן, לא ספרות של תורה ולא ספרות של תפילה. ואין צורך לומר ספרות חילונית. לא נודעו לנו חיבורים של יהודי כורדיסתּן מלבד הספר הקטן ‘שחיטת ברזאני’ מאת חכם שמעון בן יונה ברזאני שנמצא בכתב-יד264. ועוד נדפס בירושלים קובץ שירים בשם ‘שירי זמרה’, שהוציא לאור חכם כורדי, הוא חכם ברוך שמואל מזרחי, תושב ירושלים265. כן נדפס קובץ קטן, ‘שירי שמחות266’ שהוציאו לאור בירושלים החכמים הכורדים חביב בן חכם שבתי עלואן ז“ל (זה חכם שבתי שהיה ‘שמש’, היינו חזן, דרשן ו’חכם' ליהודי זאכו בזאכו; וכשעלה לירושלים היה משמש בקודש בשכונות ‘שערי רחמים ו’זכרון יוסף’) וחכם מרדכי בה”ר משה עלואן (בן למשפחת עלאן-אבידאני המפורסמת בכורדיסתּן). השירים שבשני קבצים אלה רובם ככולם משל משוררים ספרדים קדמונים ומיעוטם משל משוררים עברים בכורדיסתּן. המפורסם והמשובח שבמשוררים בני כורדיסתּן הוא ר' משה בן יצחק בַּגְלוּגְנַאיָיא, שבשיריו אתה מוצא לא ‘המנונים’ ו’שירי גאולה' בלבד, אלא גם שירים המתארים את החיים ואת ההווי של כורדיסתּן, כגון בשיר ילדים שחיבר לפרשת ויקרא (המחבר היה מלמד-תינוקות) ובשיר על פורים267. בראש החוברת ‘שירי שמחות’ נדפס גם ‘דרוש תפילין’, היינו: דרשה לבר-מצוה, מאת חכם שבתי עלואן הנזכר, שנולד בכורדיסתּן בשנת תרל“ד ונפטר בירושלים בכ”ז בטבת תש"א.

דפוס עברי לא היה מעולם בכורדיסתּן, ואף בשאר מקומות לא הדפיסו שום ספר בלשון-התרגום, שלא כיהודי תימן ובבל, שהדפיסו כמה ספרים בדיאלקט הערבי שלהם, וכן יהודי פרס ובוכארה, שהדפיסו ספרים בדיאלקטים שלהם. ולא זו בלבד שלא נדפס שום ספר בדיאלקט התרגום, אלא אף כתבי-יד בדיאלקט זה כמעט שאינם בנמצא. היה מקום לסברה, שיימצאו כתבי-יד בבתי-הגניזה שביישובים הגדולים. גניזה חשובה היתה, כנראה, בתא מיוחד שבבית-הכנסת של יחזקאל בעמידיה, וכן בסונדור ובדוהוךּ, בסינה ובאישנו. אבל החכמים שבכורדיסתּן לא היו משגיחים בכתבי-יד וכשהיתה הגניזה מתמלאת היו החכמים בודקים אותה ונוטלים את הספרים, ולא החזירו אלא ספרי-תורה קדומים וספרי קודש. דברים שלא נחשבו בעיניהם היו שׂמים בשקים וקוברים אותם בחצר בית-הכנסת268. תיירים טיפלו בהם רק מעט. ב. קלאר, שביקר שם, לא העלה אתו מכורדיסתּן כלום מלבד בתי-שיר אחדים מן השיר ‘דוד וגלית’, שהעתיקם מפי חכמים, ושהבאתים בשיר זה להלן. וכן לא העלה ו. פישל אלא משהו 'גיליונות מועטים. בספריות שבעולם אין כתבי-יד מכורדיסתּן; רק בספריית ‘מכון בן-צבי’ בירושלים נמצאים כמה כתבי-יד. במשך כל השנים שאני נושא-ונותן עם יהודי כורדיסתּן לא נזדמן לידי כתב-יד אלא חוברות בודדות של עלים בלים ממש, שהיו שייכים כנראה לחזנים, והן כתובות על-פי-הרוב ברשלנות. כתבי-יד מועטים, כגון זה שהשגתי, היו במקצוע הספרות הדתית, בעיקר ‘הלכות שחיטה’, שהיה בהן צורך שימושי, או פזמונים לשבתות, לחגים ולמועדים ולתשעה-באב, והיו בידי שוחטים וחזנים ובידי חכמים שהיו קוראים בהם בציבור בזמניהם.

חיבור שנזדמן לידי והשגתי העתקה ממנו הוא תרגום מצוות עשה ולא תעשה, תפסיר לפיוט ‘אמון יום זה’, שנעתק מהעתקת החכם רבי שמואל ברוך ז“ל בכה”ר ח' יוסף נ“ע ב”ח בנימין. המחבר היה בקי בפירושים ובדינים269. את תרגום התנ"ך, ואפילו תרגום של התורה, לא העלו על הכתב, מלבד כמה מגילות שהיו צריכות לשימוש, כגון תרגום מגילת רות, שהעתק ממנה נמצא בבית-הספרים הלאומי270. יש לשער, שהיו העתקות גם של תרגום ‘מגילת אסתר’, שהיו קוראים בבית-הכנסת בפורים בבוקר, אבל לא הגיעו לידינו עד היום.

ואף-על-פי שיש להם לבני כורדיסתּן תרגום מסורתי שבעל-פה לתנ"ך, ואפילו בשני דיאלקטים, כורדי-פרסי וכורדי-בבלי, לא נהגו בו יהודי כורדיסתּן כפי שנהגו, למשל, יהודי-תימן בתרגום הערבי של רב סעדיה גאון שנתקדש, ואף לא טרחו להעלותו על הכתב. התרגום עממי הוא; אין לו מחבר קבוע; כולו מיוסד על מסורת שבעל-פה, ורק מלמדי-תינוקות משננים אותו לתלמידיהם, בנוסח קבוע, כדוגמת לימוד החומש וכמה מספרי הנביאים והכתובים בדיאלקטים של האידיש, שהיו מלמדי-תינוקות אשכנזים משננים אותם לתלמידיהם במזרח-אירופה עד לדורות האחרונים. חילופי הגרסות שבין עמידיה לזאכו, ואפילו בינם ובין רוונדוז וארבל, קלים ביותר.

עלה בידי להעלות על הכתב את התרגום לתורה, לנביאים ראשונים ולחמש המגילות, וכן לספר איוב, שקוראים אותו בתשעה-באב – בדיאלקט של זאכו. רְשָׁמָם לי ידידי המנוח החכם אליהו אברהם מזרחי דהוכי אבו עבד-אללה ז“ל, שבאתי עמו בדברים לראשונה בראשית עבודתי בלשון התרגום, והוא שרשם לי עוד לפני כן את השיר ‘קיצטית דוד וגלית’ וכמה פיוטים. בשנים האחרונות עלה בידי למצוא את החכם ששון בה”ר זכאי בה“ר שמואל ברזאני הי”ו, החכם של רוונדוז, שמקומה, על-פי ציונו שלו, ‘בעיראק על גבול פרס ותורכּיה’ (‘רַוַנְדוּז רֵשֶׁת תַכוּבַת עַגָם ותורכיה’). בסוף חודש אלול תשי“ד התחיל להעלות בשבילי על הכתב את הנביאים האחרונים ואת הכתובים. תחילה סבור הייתי שתרגומו ישלים את שחסר לי בלשון זאכו. אבו עבד-אללה, שהיה עוסק בעיקר בקבלה מעשית ובלחשים ונחשים, ולא נחשב בעיני בני-עדתו בין החכמים הרשומים והמצוינים, לא נמצא בשעתו בן-סמך לתרגם נביאים אחרונים וכתובים. אבל מתוך תרגומו נמצאתי למד – מה שהיה קרוב להשערותי – שכאן לפנינו דיאלקט-ביניים בין הדיאלקט של זאכו שבאזור לשון התרגום של עיראק ובין של אורמיה שבאזור הפרסי. מצאתי מתרגם מאורמיה, הוא חכם ישי ז”ל,שהיה בקי בכל התנ“ך – אף הוא ‘חכם’ וחזן ומלמד-תינוקות היה – ותרגם לי את התנ”ך כולו בדיאלקט של אורמיה. וכל כך היתה גדולה בקיאותו, עד שזכר פסוקים שבאו בתנ"ך כפולים בשני ספרים, ופעם אף מצאתיו משמיט ‘הכפילות’ אלו מטעם שכבר תרגמן במקומן קודם לכן. ויש לציין, שתרגום ‘שיר-השירים’ תרגם לי אבו עבד-אללה לא פסוק כצורתו אלא על-פי המדרשים, שלא ‘לעשותו כמין זמר’, ואילו חכם ישי תרגם על-פי פשוטה של המגילה.

כדי לבחון את מסורת התרגום של זאכו לקחתי את התרגום של אבו עבד-אללה ונתתי תנ“ך עברי ביד אחד החכמים, הוא חכם יוסף עלואן, שנחשב מומחה בעדתו (הוא היה אחיו של חכם שבתי עלואן, שהזכרתי לעיל) והיה עוסק במלאכת הבנאות. על-פי בקשתי תרגם באזני את התנ”ך בעל-פה על הסדר, ובכל מקום ששמעתי שינוי בגרסתו מגרסתו של אבו עבד-אללה, היה רושם לפי בקשתי את שינוי הגרסה. ועוד עשיתי מעשה בדיקה כזה על-ידי חכם אחר, החכם הרשום והמצוין רבי אליהו מנירוא, שהיה מצד אמו נכדו של חכם רבי עובדיה, שממשפחתו קמו מחברי שירים, מאלה הבאים בקובץ זה. מתוך כך נתברר, שתרגום זה שהעליתי סומך על מסורת נאמנה.

ואף-על-פי שהספרות שבכתב של שבט יהודי זה מועטה ביותר271, מצויה ספרות רחבה השמורה בעל-פה, שעדיין מחכה לכינוסה. ספרות זו ענייניה מרובים ושונים. מימרות השגורות בפיהם ומהלכות ביניהם, ברכות וקללות, לחשים ונחשים, פתגמים ושירים, ולאו דווקה שירי-קודש אלא אף שירי-חול. עלה בידי לאסוף אלף פתגמים ומעלה, שמצורפים להם פירוש וסיפור מעשה, הרבה מימרות הביא בראואר בדרך אגב בספרו ‘יהודי כורדיסתּן’ – הללו הכתיב שלהם וניקודם טעונים תיקון במקומות הרבה. רבים מאוד שירי-הקודש בלשון תרגום ומקצתם תרגום לשירים ופיוטים המקובלים בכל המזרח, כגון ‘המלך’ או ‘אחות קטנה’ לראש-השנה. פיוטים אלה תורגמו תרגום חפשי, ועתים הם שירה כמעט מקורית, ובתוכנם בלבד הם קשורים בפיוטים עבריים. ויש לציין, שכל הספרות הזאת לשונה לשון תרגום, ולא הלשון הכורדית. שפת התרגום היא מעין שפת-מסורת יהודית, שנייה במעלה בקדשה ללשון-הקודש, או גם לשימוש בינם לבין עצמם, שלא יבינו הכורדים דבריהם, ואילו השפה הכורדית נחשבת כלשון גויים. ולא נתחברו בלשון הכורדית אלא שירים חילוניים, ועל-פי רוב הם שאולים מן הגויים שכניהם. שירי-חול בלשון תרגום, שמקורם יהודי, מעטים הם.

מן השירים העממיים ראויים לציון במיוחד שירי העבודה, עבודה הנעשית בחבורה. כבר ראינו שהיהודי הכורדי אוהב חברה ורעוּת. ולא משתאות וסעודות בלבד נעשים בחבורה, אלא אף עבודה, אם לשם חברותא או לשם תועלת וסיוע שמסייעים זה עם זה: ‘זֶבָּארָא’ הוא המונח המקובל לכך272. כן ידוע בעמידיה ובזאכו ‘ליל זיבארא’ (ליל בניית הגג), הצריך להיבנות בעשייה אחת, ובאים כמה מנייני אנשים לסייע לעושי המלאכה, והעבודה נעשית מתוך שירה וריקודים, וכמובן גם בסעודה עד חצות הלילה273. וכן ייבוש הבשר, בשעה ששוחט מזדמן ליישוב נידח, ואחת המשפחות שוחטת כמה כבשים, ועתים בקר, ומכינה מינים ממינים שונים של שימורי-בשר לזמן רב274. לטחינת הבּוּרגוּל מזמינה בעלת-הבית נערות צעירות275; ואין צריך לומר שכך נוהגים בהכנות לחתונה. לא רק תפירת בגדי הכלה נעשית בחבורה של נשים הבאות לסייע שלא בשכר ובשירה, אלא גם קניית האריגים נעשית בחבורה של נשים276, וכן התבשילים לסעודות; ואפילו תפירת תכריכים, שנשים זקנות תופרות לעצמן בחייהן, נעשית בחברת מוזמנות לדבר277. עבודות שדה וכרם נעשות אף הן במשותף, ואיש מסייע עם חברו278. וכל אלו העבודות מלוּוֹת שירה. שירי העבודה רובם בלשון הכורדית ומיעוטם בלשון תרגום, כגון שיר בניין הבית שהוא בלשון ארמי וכן שיר ייבוש-הבשר ושיר חיבוץ-החלב, שנשים עוסקות בו.

בייחוד בסעודות שרים הרבה שירים חילוניים, אֶפּוֹסי גבורה, ובייחוד שירים הקשורים בטכסי האירוסין, הקידושין והחתונה, רובם הגדול בלשון הכורדית ומיעוט-מיעוּטם בלשון תרגום. ניתן לחלק ולומר, ששירי ה’אהבה' וה’כלולות' החילוניים לשונם כורדית, ואילו השירים בלשון תרגום לווית גוון דתי להם. מעטים השירים העבריים ששרים במסיבות אלו, והללו עיקרם משירי משוררי ספרד וכמה מהם משל משוררים יהודים מבני המקום. בטכסי ברית-מילה שרים שירים עבריים.

נוסף על שירים אלה מקובל שם עוד סוג מיוחד של שירה קצרה, שעל-פי טיבה קרובה היא אל הברכה או אל הלחש, ושירים אלה משוררות הנשים במסיבות מיוחדות, כגון ברחיצת הבנות מראש-חודש אדר ועד פורים ובט"ו בשבט. למעשה אין אלה אלא הרחבה של אותם מאמרי הברכות והקללות והמימרות, השגורות בעיקר בפי הנשים. מתוך לשונם, אם כורדית ואם תרגום, קל להבחין על-פי הרוב בין אלה שמקורם כורדי טהור ובין אלה שמקורם בהווי היהודי ובמחשבה היהודית, הנאמרים בלשון התרגום. כבר הזכרנו את השיר ‘ליל הוּדא’, שהנשים שרות בליל תשעה באב, וכן שיר קינה בשם ‘הַלָאלָא’ בלשון תרגום, שהן מקוננות בו על חורבן בית-המקדש. ויש לומר, ששירת הקינה למתים, כפי שהיתה נהוגה מאז ומעולם גם בישראל וגם בערב, נחלת הנשים היא בעיקר, והם שירים שלשונם כורדית ולקוחים מן הכורדים.

על סוגי שירים אלה יש עוד להוסיף את שירת הלעג, אחד מסוגי השירים המיוחדים לערבים, והוא מצוי בספרות היהודית בלשון תרגום, וכיוצא באלה, מצד שני, שירי התהילה וההתפארות. דוגמות לכך אתה מוצא לא בלבד במימרות של קללה וברכה279, אלא אף בשירים. גם בעברית מצויה פּארוֹדיה לתפילה שמתפללים על המת בשם ‘השכבה להמן’280, וכן יש שירי-לעג להמן גם בלשון התרגום. לשירת הלעג, התהילה וההתפארות אפשר למצוא דוגמות בקטעים מן השירים הבאים לקמן, כגון בשירים על מלחמת דוד וגלית, על שמשון ועל סנחריב.

לבסוף יש להזכיר עוד שירי ילדים: שירים המיוחדים ללימוד לילדים, כגון שירים שעל-ידיהם הילד לומד את שמות אותיות הא“ב, שירים קצרים לילדים שהם שרים בשעה שהם מביאים גזרי עץ לבית-הספר להסיק בחורף, שירים לט”ו בשבט, שיר ‘ליל הוּדא’ לתשעה-באב. כמו כן יש שיר ציד לילדים, שהם שרים בשעת ציד ציפורים. שיר זה לשונו כורדית, שלא כשאר שירי הילדים שלשונם תרגום. כן מצוי בעברית גם זמר נאה לפורים.

בין השירים שאספתי רצוני להזכיר דוּגמוֹת אחדות פּרימיטיביות ביותר. שיר אחד פשוט מצורף מאותיות ותנועות לפי הא"ב. שירים אלה יש בהם יותר מן הלחש; שיר עברי מיוסד על אותיות בלבד, ששרים אותו, לפי סדר האותיות של האלף-בית ישר והפוך, כשחוזרים משאיבת המים לשם המצות לפי הפסח:

א ב ג ד ה

ה ד ג ב א וכו'.

חוזרים על כך פעמיים ואחר-כך מונים עד וי“ו ישר והפוך, ושוב עד יו”ד, או: א, ב,בלבד, ומוסיפים בכל פעם אות אחת עד שמגיעים לתי"ו.

שיר אחד דומה לו, הבא באחד הסיפורים שאספתי, כך לשונו:

אִיאִי אִיאִי מַלֵא אִיאִי אִיאְלוֹ אִיאַיוֹ אִיאַה

בִּיבִּי בִּיבִּי מַלֵא בִּיבִּי בִּיבְּלוֹ בִּיבַּיוֹ בִּיבַּא

גִיגִי וכו' עד סוף כל הא"ב.

שיר זה שר אותו, לפי המסופר, חכם נסים. היה מעשה והגיע בחצות הלילה לגשר גדול, והיתה לצדו מערה מלאה מרקדים ומזמרים. נכנס לתוכה וראה בהם ששדים הם. ביקשוהו שיזמר להם וישעשעם ושר להם שיר זה, ורקדו לקצבו הוא והשדים, וכך ניצל מידם ואף קיבל מידם מתת, ‘קטירא תומא’ (בדיוק: קִתֶּת תומא – שֵן של שוּם), וכשבא לביתו היתה ללירה של זהב281.

לא שירים ודברי פיוט בלבד, אלא אף אגדות-עם, אגדות קדושים, סיפורים וגם בדיחות רבות מספרים יהודי כורדיסתֹן. אבל בדברי שירה ופיוט ניתן עוד למצוא פיסת כתב בלה הנתונה ביד המזמר להזכירו דברי השיר, כגון ‘פזמונים’ שנרשמו במקצת מן המקצת, ואילו הפרוזה לא נרשמה כל עיקר, ואף מסורת נאמנה אין בסגנונה. ואף-על-פי-כן תורה שלמה מקופלת באגדות ובסיפורים. מצד תוכנם סיפורי-עם הם, וחומר רב בהם להכרת חייהם של יהודי כורדיסתּן ואף אלו של העממים שבתוכם הם יושבים, ואף ניתן ללמוד מהם על היחסים שבּין ישראל לעממים. לעניין סגנונם, רושמיהם הם מסגנניהם, ודוגמות יקרות-ערך בהם לחקירת הדיאלקט היהודי של תרגום המחוז העיראקי, לפי גינוניו בזאכו, בעמידיה, בדוהוךּ, ושל רוונדוז, ארבל ורככוך, בַשִאכה וסולימנייה, הדיאלקט התיכון בין לשון תרגום במחוז הבבלי ובין לשון התרגום של המחוז הפרסי, האורמיי.


י    🔗

כמה חכמים הם שקיבלתי ידיעות מהם, הראשון שבהם הוא ידידי המנוח חכם אליהו אברהם יצחק דהוכי מזרחי אבו עבד-אללה. הוא לא נחשב ל’חכם‘, אף-על-פי שעסק הרבה בקבלה מעשית ועמד בקשרים עם המקובלים שבירושלים, ונחשב למגלה מסתורין ולמגיד עתידות בין בני עדתו, וכמלחש על כל חולי ומדווה. אבותיו, אבי-אביו יצחק ואבי-אבי-אביו אברהם, שהיו מיוצאי דוהוךּ, היו סוחרים נכבדים בזאכו ונחשבו בשעתם ובמקומם לעשירים. עיקר עסקם היה, כדרך סוחרי היהודים באותם מקומות, במנוּפקטורה. באחד מסיפוריו הוא גם מספר על נס שקרה את אבי-אביו יצחק: פעם בא הפחה של עמידיה אל זאכו, שהיתה כפופה למחוז שלטונו. אמרו לו: יש כאן אחד, יצחק שמו, ועשיר גדול הוא ויש לו כל מה שתדרוש ממנו, וייתן לך. שלח הפחה אחריו ודרש סכום גדול של חמישה עשר אלף מטבעות ‘עלי פאשאני’ (מטבע זו היה ערכה תשעה פארות, שהם שני גרוש ורבע תורכיים). כשביאר לפחה שאין לו סכום כזה, כעס עליו ודרש ממנו עשרים אלף, וזמן נתן לו, ארכה להביאם אליו עד למחרת בצהריים. אבי-אביו יצחק חזר בבכייה וסיפר את אשר נגזר עליו, ועמדו כולם בבית בבכי ובתפילה ובצום. ‘ושהו אותו לילה שלא בארוחת-ערב ולא בבישול ולא באכילה. ואפילו תינוקות שלהם, אפילו הקטנים יונקי-שדיים, לא נתנו להם חלב’. ישבו בבכייה כל אותו הלילה עד שקרבה שעת הבוקר. לפני עלות השחר נפלה עליהם תרדמה. ועוד לפני זריחת החמה באו שניים מנערי שומרי ראשו של אותו פחה, דפקו על הדלת, וצעקו: ‘הוי יצחק, קומו, פתחו לנו הדלת’. כל האנשים רעדו ופחדו, שאמרו: ‘באו להוציא את יצחק להרגה’. כשפתחו את דלתות הבית, מצאו את נערי הפחה בבכי, ואמרו ליצחק סבו: ‘מהר יהודי, קום והבא חמש גזרות-בד לתכריכים למושל אדוננו שמת הלילה’. קם ונתן להם ואמר: בד זה מן המובחר הוא, ונטל מהם כפליים בערכו. כשיצאו בני-אדם לחוץ נשמע בכי ומספד שבא מבית המושל, שנתקהלו שם הכול לבכי. באותה שעה קם כל הקהל ובא אל בית סבו יצחק וישבו וקראו ‘הלל’ ו’נשמת כל חי’ (הלל הגדול) והיללו את שם האלהים העליון על הנס שעשה עמהם. ישבו גדולי הקהל והחכמים לשתות, והיו שרויים במשתה ושמחה, בשעה שבבית המושל ‘נפלו מספד ובכי’.

על אביו אברהם מספר אבו-עבד-אללה, שלא זו בלבד שסוחר היה, אלא אף היה שלושים ושתיים שנה ‘מסתנטק’, היינו: חוקר בית-המשפט בעירו. בחיבורו הוא מביא דוגמה: ‘כמו לבנון (מרדכי לבנון) ומני (מלכיאל מני), שהיו שופטים בירושלים’. בית אביו היה תמיד פתוח לחכמים עוברי-אורח ואורחים, והיה שומע מהם בילדותו ‘סיפורים עתיקים ודברי חכמים וחריפות וחידודים ובענייני מושלים קדמונים ובענייני הצרות שהיו ליהודים שכמה וכמה היו היהודים בצער ולחץ’. כן היה שומע גם מפי אבותיו שהיו מסיחים ‘על ענייני העולם ועל הצער שהיה ליהודים’.

אבו עבד-אללה ‘סבב הרבה בעולם. הגיע עד בגדאד ועד גבולות פרס ועד עיירות כל הכורדים. סבב ובא אל ג’זירה ודיאר-בכר וסַוֵרַך ועורפא וכיליס וענתאב וחלב ועד איסכלית חלב. ומאיסכמית חלב הלך באניית קיטור עד יפו. ואחר זה הלך אל ירושלים וישב בערך חודש בירושלים, ולא ראה פרנסה שלו בה וקם והלך אל מצרים וישב בערך שנה במנצורא שהיא מחוז מצרים, והיה נושא ונותן בסחורות מנופקטורה [אריגים]. וכאשר בא הקיץ קם והלך אל אלכסנדריה וישב בערך שני חודשים בה, והחליט בדעתו וקם והלך אל סאלוניקי וישב בה שנה אחת וחזר לאלכסנדריה וקאהירה וחזר אל מנצורא, וישב בה שבע שנים’. לפי דבריו, עסק שם גם ב’קריאה‘, היינו: בתורה, ובעסק המנופקטורה. משם שב לירושלים ועסק במסחר, ו’כל יום’ – אומר הוא – ‘הייתי בערך שתי שעות הולך אל ישיבה אחת וקורא’.

לעניין עיסוקו בתורה, אין לקבל את דבריו במלואם, לפי שהיה בעל דמיון מופלג ובעל גוזמה. דברי גוזמה הם שהוא מספר שלמד לפני ר' יוסף חיים בבגדאד, ואפילו כשהוא מציג עצמו כתלמידו של ‘כה"ר ר’ יוסף נ“ע בן בנימין שהיה בקי הרבה בפירושים ודינים‘, ותרגם ‘אמון יום זה’ מאת ר’ שלמה בן-גבירול ללשון תרגום, ואת תרגומו העתיק בעבורי אבו עבד-אללה. אבל לתפארת המליצה הוא כותב: ‘ואני העתקתים ועשיתים כך, דברים שעשיתים כסולת נקייה והקורא יקרא בו וישמח’. 'וזה הספר אני אאד”ם (אליהו אברהם דהכי מזרחי) העתקתי מפני כבוד אדוני שלמדתי ממנו הרבה עניינים, והוא נפטר בחוצה-לארץ בעיר זאכו, ועכשיו אני התלמיד שלו מבקש מאדונים ואפילו מתלמידים שיקראו בספר הזה. והמבין יבין על תורתו על חכמתו, והוא נפטר בשנת תרע“ו בחודש סיוון בט”ז בו'. בין רבותיו הוא מזכיר אחרי חכם יוסף בן בנימין את ‘חכם אפרים בכה"ר חכם יעקב’ ואחריו ‘הקדוש והחסיד והגאון המובהק ועניו זצ"ל רבי אהרן בארזאני’.

בסגנון כיוצא בזה הודיע, כיד הדמיון הטובה עליו, על תרגום התורה שרשם על-פי בקשתי, וכך הוא כותב: 'הייתי סובב ומחפש רק שאראה חומש אחד כתוב בלשון כורדים ולא ראיתי. אז הייתי שרוי בצער, וקשה היה בעיני והיה רע בעיני. אז קמתי ואמרתי לו אל שכלי: מה רב הפלא, שכל כך כורדים יש בעולם, קרוב חמש מאות עיירות(!) שהם משכנות בגדאד ועד בַּעְקוּבָא וכַנַגַיִן (כְנַאקִין; כאנג’ין), ועד רוונדוז וכורכוך וארויל (ארבל) ועד בואכה עקרא ושׁוֹשׁ וכל הערים שהם באחוזות גִיַיא נַאבַכוּרֵי ועד הִזַארגוֹת (זאגרוס) – בואכה אל בִירַא-כַפְּרַא ואל בָארזָאנִי ועד גַ’לַא ונֵירְוַה ועד בואכה, כשאתה חוזר, אל העיר עמידיה, שהיתה מקום כיסא מלכות [מושלים גדולים היו בתוכה שהיו מושלים על ערי עיראק וכורדיסתּן] עד בואכה מעמידיה אל בַמַרְנֵי ובַרַאשִי וסונדור ודוהוךּ וזאכו וגזירא ונציבין, הרי כמה עיירות שאין להם מספר ומלפנים היו אלה (העיירות) ששמן גַלַא ונירווה ועמידיה וזאכו ודוהוךּ וגזירא – כל אלה הערים עתיקות הן – והיו בהן חכמים שהיו מלאים תורה כרימון שהוא גדוש ומלא, כך היו כל אלה הערים של הכורדים מלאות חכמים ורבנים וגאונים. אלה היו כך שאולי רק בארבע ארצות (הכוונה לירושלים, חברון, צפת וטבריה) היו כמותם. ואז אני הייתי רגיל לשמוע מזקני הדור, גדולי הדור, שתמיד היה ביתנו פתוח לתלמידי חכמים וכו''.

גוזמה יש בדבר. עניין רשימת התורה נתעורר ונתגלגל על-ידי ידידי המנוח רבי יעקב נחום פרופ' אפשטיין ז"ל, שבשיחה ששוחחתי עמו על החומר שאני מאסף בלשון תרגום, עוררני שאבקש איש שירשום לי פרשה ראשונה של התורה ב’לשון תרגום'. בקושי עלה הדבר בידי עד שהבאתי את אבו עבד-אללה לכלל כתיבה כלשהי, אבל משהתחיל בדבר ראיתי שיש ברכה למלאכתו וביקשתי ממנו שיוסיף וירשום, וכך רשם את התורה וספרי נביאים ראשונים.

אמת, לא היה אבו-אללה ‘ספרא רבא’ – בניו הגדולים אף לא ידעו קרוא כל עיקר – אבל היה איש מלא רוח-חיים. את אשתו-אהובתו, חבובה, חטף בשעתו מבית אביה – דבר רגיל גם בין היהודים בכורדיסתּן– לפי דבריו, בכוח גדוד של ארבעים רוכבי-סוסים מבני מושבו. הוא חונן לא רק בדמיון מופלג, שהרי עסק בקבלה –אלא אף בתפיסה מהירה, בעין פקוחה וחדה ובלב מבין. בהמשך מלאכת תרגום התורה – כשהגיע לספר ‘ויקרא’, ביקש ממני שאשאיל לו את פירוש המלבי“ם לתורה שהגיעה תהילתו אליו, כדי להסתייע בו בתרגומו. מפני החשש שמא יתרגם על דעת עצמו ביקשתי ממנו שיקפיד לתרגם על-פי המסורת המקובלת בשבטו בלבד, ומאותה שעה נעשתה המלאכה בביתי, לשם הזהירות, כשאין לפניו אלא תנ”ך עברי בלי פירושים. ההשוואה אל תרגומו שלחכם יוסף עלוואן וחכם אליהו מנירוא (כפי שנזכרתי) הוכיחה שלפנינו תרגום של מסורת זאכו, עמידיה וסביבותיהן.

כתב-ידו, אף-על-פי שהלך ונשתפר במשך השנים, לא הגיע אפילו מקצת מן המקצת לכתב-ידו היפה של חכם ישי ז“ל מארמיה – רושם תרגום אורמיה. אף הו אלא חונן באותו חוש הסדר שחונן בו חכם ישי ז”ל, ועוד מעלה יתרה היתה בחכם ישי, שהיה עקיב גם בכתיב וגם בניקוד; כנגד זה לא עלה בידי להביא את חכם ישי שירשום לי פתגמים בדיאלקט שלו, שלא יכול להבין את כוונתי, ואילו אבו עבד-אללה נמשך לבו במשך השנים אחר הכתיבה, וכתב ורשם וסיפר במידה מרובה, וכבר עמד אותה שעה על סף הזקנה. באחד הכתבים הוא מציין שהיה בן חמישים וחמש כשהתחיל במלאכה זו: ‘אני אליהו אברהם דהוכי מזרחי שאני בערך חמישים וחמש שנים, ושהייתי בן שלושים וחמש כשיצאתי מעירי’, היינו: כעשרים שנה לאחר שעזב את כורדיסתּן.

מלבד התורה, הנביאים הראשונים, המגילות וספר איוב, רשם עוד על-פי בקשתי: (א) חוברת, שקרא לה ‘ספר גיככא וכיפ’ ועקיל ומוערפי' (ספר בדיחות ושעשועים ושכל ודעת), המכיל צ“ו עמודים, ובמפתחות שבסוף המחברת רשומים מ”ז פרקים; (ב) חוברת המכילה סיפורים ואגדות של יהודי כורדיסתּן ושל הגויים שמסביב להם, המכילה צ“ז עמודים. לאחר הקדמה קצרה, שהוא מדבר בה על עצמו, באים שנים-עשר סיפורים. רובם על דבר אלקוש וקברו של נחום האלקושי; (ג) חוברת אחרת כתב בעברית, והוא מכנה אותה: ‘חלק שלישי של מספר משפחות הכורדים-יהודים, יהודים שהם עתיקים ולשונם הוא עתיק וגם מנהגיהם. ועכשיו זה הספר השלישי והוא מצִפוּרים (סיפורים) שלהם שהיו מדברים’; חוברת זו מכילה הקדמת המחבר, ואבו עבד-אללה משתדל בה לעשות לעצמו זכר עולם ושם כאחד המחברים. את הקדמתו הוא מסיים בזו הלשון; 'ואני הצעיר מכל בני-העיר כמא(מה) שבשלתי וסדרתי הכל יוזמן לפי כל העולם ויתעם (ויטעם), והחכם ובעל מרגליות יבין וידע במחיר המרגליות, ואחרי אתאסף מעולם (היינו אחרי פטירתו מן העולם), הריח נודף בעולם… עד שילך לרחוק… והשם יזכינו עוד ועוד וגם ביותר ללמוד ויודעת (ולהודיע) לכל אחינו ב”י (בני-ישראל) שבעולמות, ויזכרוני לטובות, ודי יהיה לנו בברכות. ומי שיזכרני לטובות, השם יזכיהו לשתי עולמות אכי“ר (אמן כן יהי רצון)'. חוברת זו מכילה צ”ז עמודים ובה חמישה סיפורים; (ד) נוסף על כך, שתי חובורת, כל אחת בת צ“ו עמודים. בראשונה הפזמון הידוע על פרשיות השבוע, שנדפס גם ב’שירי זמרה' של חכם ברוך שמואל מזרחי, ולאחריו, בקצתה של החוברת הראשונה וברובה של החוברת השנייה, באים סיפורי-מעשיות יהודיים ולאחריהם סיפורי מעשיות מזרחיים; (ה) חוברת אחרת, שיש בה צ”ו עמודים, מכילה שישה סיפורי-אהבה מחיי הגויים וסיפור אחד בעניין ריב על-דבר משרת חכם בזאכו. וקרא לחוברת בשם ‘דפתר איזמרא’ על שום קטעי השירים (מהם גם בכורדית) שבסיפורים, שגיבורי הסיפור אומרים אותם; (ו) מחברת הפתגמים, בת צ“ב עמודים, המכילה תקע”ג פתגמים ואַנקדוֹטוֹת, ועליהם נוספו עוד מאה במחברת דקה אחרת. לרבים מן הפתגמים מצורפים גם סיפורי-מעשים, שמהם מתבארים יסודותיהם ושורשיהם של הפתגמים; (ז) על כל חיבוריו אלה של אבו עבדל-אללה בלשון תרגום יש עוד להוסיף ‘קיצטית שמשון גיברא’, שכתב במתכונת השירים בלשון תרגום. חיבורה נעשה במסיבות מיוחדות, כפי שהזכרתי למעלה, כדי להניח את דעתי כשחיפשתי אחרי סיפור שמשון ודלילה הניתן בקובץ זה; הוא כתבה כשלא עלה בידו למצוא את הכתב. למעשה ערוך השיר לפי פרקי התנ"ך בספר שופטים משעת התגלות המלאך לאמו של שמשון ועד ליום מותו של שמשון. השיר דל בסגנונו וחסר כל רוח שירה, ורק כאן וכאן יש בו הוספה של ‘מיטב השיר’. לדוגמה אביא כאן שני בתים מן 145 הבתים שבו:

בית 35:

כִּימֶית זִילֵי שמשון אֵל תִימְנַתַא / כשהלך שמשון לתמנתה

וַכִיזִילֵי כוּלוּ בִּינַאַתֹא / וראה את כל הנערות,

וַקִיטֵאְלֵי עַקְלֵי וַעֶשֶׁקְלֵי / והסכים בדעתו ואהב

אֶל אֵיהַא בִּירַאתַא / אותה נערה,

וִרַאבַּא עִישֶׁיק דִידֵא / ורבה היתה אהבתה

יִסֶיקלֵי בֶּית לִיבֵיה / שנכנסה לתוך לבו,

וַבֶּיש קַאם אִיבֵּילַא / ומאוד חשק בה

מִן כּוּלוֹ אַן אֶבְנַאתַא / מכל הנערות,

אֵיזֵה תֵילֵי אֶל בֵּיתַא / אז בא אל ביתה.

לשם ‘חוזר’ הוסיף העתקה משיר ‘קיצטית דוד וגלית’: ‘בלי חיף וצט חיף תא איו שמשון גיבארא’. בסוף השיר בא ‘סוף דבר’ שלו בחרוזים הרגילים בין יהודי המזרח: ‘אני הצעיר, מכל בני העיר, אליהו אברהם מזרחי, דהוכי, שפרשתי זה השיר, של שמשון ע“ה, שכל שבא עליו בימיו… בשנת תרצ”ח בחו’ תמוז. היום חמשה בחו' תמוז גמרתי ב"ה'; (ח) נוסף על מה שרשם לי בלשון תרגום מצויה בידי עוד חוברת מיוחדת בעברית על מושבי היהודים בכורדיסתּן, קהילותיהם, ראשיהם, עסק תושביהם ומספר משפחותיהם.

כל הכתבים הללו של אבו עבד-אללה, מלבד העניין שיש בהם ללשון התרגום, יש בהם גם ידיעות רבות, לתולדות יהודי כורדיסתּן – בייחוד במחברת ח האחרונה, וכן לפולקלור. עד היום לא פרסמתי מהם אלא מקצת מן הפתגמים, ב’רשומות' (א-ב, הסדרה החדשה בהוצאת ‘דביר’). בדברים שיש להם חשיבות לתולדות יישובי היהודים השתמשתי, עם שאר מקורות על דבר מושבי היהודים בכורדיסתּן, בחיבורי ‘קונטרס מושבות היהודים שבכורדיסתּן’, שאני עוסק בו.

שני לאבו עבד-אללה בהמצאת חומר ללשון התרגום הוא חכם זכריה ן' משה ן' זכריה ן' רבי עובדיה, שרשם את השירים הבאים בקובץ זה (חוץ מ’קיצטית דוד וגלית',שרשם אבו עבד-אללה). אבותיו ואבות-אבותיו תושבי נירוא ידועים בקרב יהדי כורדיסתּן כחזנים ומיטיבי-שיר, וביניהם גם חכמים ידועים.

בתוך קובץ שירים זה מצא גם שיר ‘יעקב ובניו’, המיוחס לאביו של רבי עובדיה. המפורסם בבני משפחה זו הוא רבי עובדיה. נוסף על גדולתו בתורה ועל ידיעתו בנגינה, יצא לו גם שם של בעל מופת, וכמה אגדות מסופרות עליו. והרי אחת מהן: בבית-הקברות היהודי ישבה במאורה חיה חופרת מתים, שהיתה מוציאה את המת מיד לאחר קבורתו ואוכלתו. רבי עובדיה ציווה שיקברו אותו לכשימת בסמוך לאותה מאורה, וכן עשו. קברוהו סמוך למאורה עשרים אמה מבית-הקברות, וגווייתו נשארה שלמה, ומאז נעלמה החיה הרעה. יום פטירתו חל בי“ד באייר, אבל עוד בשמונה באלול של השנה קודם לפטירתו, כשהלך לפני עלות השחר ל’סליחות‘, כדרך יהודי המזרח המתחילים ב’סליחות’ בראש-חודש אלול, ניצב לקראתו מלאך בדמות אדם ואמר לו: ‘עניין לי אליך’. הוציאוֹ לר' עובדיה מן המושב מהלך רבע שעה ואמר לו: ‘באתי ליטול את נשמתך’. ולא נתן לו ר' עובדיה רשות, ו’מלאך-פלוני' – כך כינויו של מלאך-המוות בלשון תרגום, כדי שלא להזכירו בשמו – לא יכול לו. לסוף אמר לו: עכשיו לא אוכל לך, אבל אשוב אליך בי”ד באייר הבא'. וכך היה. בי"ד באייר נפטר רבי עובדיה.

חכם זכריה שלנו נולד בנירוא, מהלך שתי שעות מעמידיה, לאביו משה, שהיה סוחר ותלמיד חכם. לפנים היה בנירוא יישוב יהודי גדול יותר, ורק בדור האחרון דלל בה היישוב היהודי, ולא נשארו בה אלא שלוש משפחות, שלא היה להן אפילו מוהל ושוחט, וכפופים היו בעניינים אלה לעמידיה. בנירוא ישב חכם זכריה עד שמלאו לו עשר שנים, ואותה שעה, לפני כחמישים שנה, היה מעשה, והאגא של נירוא לא רצה להיכנע לשיך בראזאן שאימתו היתה מוטלת על כל הסביבה. שיך בראזאן עלה על העיר ושרפה, ובתי-כנסיות שבה וספרי תורה עלו בלהבה. הוריו של חכם זכריה עברו לעמידיה, ושם למד תורה מפי רבי שמעון אבידאני, שהזכרנו למעלה. באותו זמן היה בעמידיה, שהיתה לפנים גדולה ומפורסמת בחכמיה, יישוב של חמישים משפחות. מעמידיה עבר חכם זכריה לעַקְרָא, הסמוכה לבראזאן, מקום מושבו של שיך אל-בראזאני הנזכר. בעיר זו נמצא עד לזמן האחרון יישוב יהודי של מאה וחמישים משפחות בערך, והיה להם בית-כנסת גדול. בעקרא למד שחיטה מחכם רחמים הכהן, ששימש שם דיין, שוחט ומוהל. אחר-כך חזר לעמידיה וישב בה שלוש שנים ומעמידיה עבר לזאכו, ושימש שם שוחט, מוהל וחזן, שכן גם מיטיב שיר הוא חכם זכריה עד היום הזה. שלוש שנים ישב במוֹצוּל ומשם עבר לדוהוךּ, שממזרח לזאכו. בדוהוךּ היה עד הדור האחרון יישוב יהודי של מאה משפחות בערך. חמש שנים שימש חכם זכריה שוחט, מוהל וחזן בדוהוךּ, ומשם עלה לפני שמונה-עשרה שנה בערך לירושלים. בירושלים שימש מלמד לנערים של בני עדתו וחזן ומזמר בשמחות של עולי כורדיסתּן. עתה יש בידו חנות בשכונת ‘זכרון-יוסף’ 'שערי-רחמים במערבה של ירושלים, ליד ‘מחנה יהודה’.

מלבד שני אלה רשם למעני חכם ששון ח“ר זכאי ח”ר כשמואל ח“ר יוסף בראזאני, מעולי כורדיסתּן שבאו לאחר שקמה מדינת ישראל, והוא יושב היום במעברת כברי הסמוכה לנהריה. הוא התחיל במלאכתו בשנת תשי”א ועד היום רשם לי את הנביאים האחרונים כולם, ונוסף על כך חוברת שהוא קורא לה בשם ‘אגדות ישנים’ ובה ידיעות מרובות לתולדות יהודי כורדיסתּן ואף לתולדות אותה ארץ במאה השנים האחרונות. לתרגומיו לנביאים צירף גם ‘הקדמות’, וגם בהן ידיעות רבות לתולדות היהודים בארץ ההיא בזמן האחרון. את קיצור תולדותיו כתב בהקדמתו לספר ישעיה. בית-אביו היה ברוונדוז הקרובה לגבול איראן. במשפחתו, משפחת בראזאני, הידועה בחכמיה, היו כמה כתבי-יד שנשמדו בשעה שכבשה רוסיה את המקום הזה בשנת תרע“ז. כשנכנסו הרוסים לרוונדוז היו בה יותר משמונים בתים מישראל, וכולם ברחו אל ההרים, אל המוסלמים. בלי לחם ובלי מים ישבו בהר ברנדוסת, הוא הר גדול, ולא היתה להם דרך להימלט משם, לפי שמשלוש רוחותיה היתה מוקפת רוסים וברוח הרביעית סגר עליהם נהר זֵאֶת בַדִין הזורם אל מוצול. בהר הזה התבצרו הנמלטים, מוסלמים ויהודים, והיו שומרים עליו אלפיים איש ויותר. כשנסוגו הרוסים, חזרו לעירם ומצאוה שרופה. ומאותו זמן ראו 'כמה מאורעות ותלאובות הזמן. ובשנת תרע”ח נעשה יוקר שערים ורעב בר-מינן'. ‘ועתה תלי"ת שזכינו ועלינו לארץ-ישראל’.

ולבסוף עוד דברים אחדים לעניין הלשון של הכתבים שבידי. כפי שאמרתי, יש להבחין בשלושה דיאלקטים לפחות בלשון התרגום המדוברת בפי יהודי כורדיסתּן. האחד הוא העמידיי, הנקרא בתקופה האחרונה יותר על שם זאכו. ואף-על-פי שבין הדיאלקט של עמידיה ובין הדיאלקט של זאכו ניתן להבחין בגוונים שונים (דרך דוגמה: העיצור דל“ת הגייתו בעמידיה כאות ﻨ הערבית, וכן משתנה הרבה העיצור תי”ו לדל"ת), באוצר-המלים על-כל-פנים שווים שני הדיאלקטים. בדיאלקט העמידיי ניכרת ההשפעה הערבית יותר מן ההשפעה הכורדית-פרסית.

בדיאלקט זה רשומים כל הדברים שהמציא לי אבו עבד-אללה, ורובם הגדול של השירים הבאים בקובץ זה, שמסר לי חכם זכריה. דיאלקט שני הוא זה של אורמיה, והוא מושפע מן הלשון הפרסית, ובו נכתבו כל הדברים שהמציא לי חכם ישי ז“ל – תרגום שלם של התנ”ך, ושירים ופיוטים שונים. הללו פרשה לעצמם הם ואיני דן בהם בזה. לשם דוגמה נתתי בסוף השירים נספח של השיר ‘מלחמת דוד וגלית’ נוסח אורמיה. דיאלקט שלישי, מעין דיאלקט ביניים בין זה של זאכו וזה של אורמיה, כפי שמוכח מן החומר של חכם ששון בראזאני, הוא זה של רוונדוז, ארבל וכרכוך, שיש בו משני הדיאלקטים והצריך אף הוא עיון לעצמו. בקובץ זה באים בעיקר שירים בדיאלקטים של זאכו ושל עמידיה.


יא    🔗

שירים אלה הבאים בקובץ זה שירי שעשועים הם, ששרים אותם במסיבות של שמחה, והמזמר מלווה את שירתו בתנועות אבריו, ועל-ידי כך ניתן בשירה מיסוד ההצגה. אבל לפי תוכנם וצורתם אין כל השירים מסוג אחד. מעתיקם חכם זכריה מבחין בין כמה טיפוסים:

(א) ‘תפסיר’. היינו: פירוש לפרשה בכתבי-הקודש, בתורה ובנביאים. על-פי-הרוב קשור שיר של תפסיר לפרשה מן התורה או להפטרה של שבת או של חג. כ’תפסיר' מציין המעתיק את השירים: ‘אדם וחוה’, יעקב ובניו', ‘משה ובתיה בת-פרעה’, ‘תפסיר עשרת הדברות’, ‘תפסיר מעונה’ (העוסק במות משה), ‘סיסרא ויעל’ (המיוסד בעיקר על פרקי ד-ה בשופטים), ההפטרה לפרשת בשלח. השיר ‘סנחריב’ מיוסד לא רק על המסופר בתנ"ך (מלכים ב יח; ישעיה לז–לח), אלא בייחוד על האגדה. מתחילת השיר ניתן לראות בבירור שהוא קשור יותר בפרק ‘עוד היום בנוב לעמוד’ (ישעיה י, לב), שהיא ההפטרה ליום האחרון של פסח, ומיוסד בהרבה על המדרשים של פרשה זו.

(ב) ה’קיצטות' (———-), היינו הסיפור. בשם זה מכונים השירים בעניין דוד וגלית ובעניין שמשון. ואף-על-פי שגם שירים אלה קשורים בנושאים מן המקרא, והאגדה משכללתם, חופש המשורר ניכר בהם יותר, ותכונתם העיקרית היא שהם שירי-מלחמה אֶפִּיים. כמו כן שייכים לסוג זה – שהמעתיק מציינם בשם ‘שיר’ סתם – השירים: ‘שלמה ומלכת שבא’, סיפור המיוסד בעיקר על המסופר בעניין זה ב’תרגום שני', וכן השיר ‘שלמה והכושים’, עניין שהאגדה החבשית עסקה בו הרבה וגם האגדה הערבית, וכפי הנראה הושפע הרבה שיר זה ממקורות זרים. לסוג זה שייך על-פי תוכנו וצורתו גם השיר ‘מלחמת ישראל ועמלק’.

(ג) מסוג מיוחד, סוג ההצגה והמחזה, הוא השיר ‘מלחמת יהודה ויוסף’. לפי תוכנו הוא שייך לסוג השני: ‘שירי הגיבורים’. אבל לפי צורתו הוא הצגה בדו-שיח. בראייה ראשונה נדמה שהוא המשך לשיר ‘יעקב ובניו’. מצד סגנונם ומצד אופן בנייתם דומים הבתים של שני השירים אלה לאלה, אבל מחברם אינו אחד; את הראשון חיבר – לפי עדות המעתיק – אביו של רבי עובדיה, ואת השני – רבי עובדיה עצמו. מסתבר שהבן המשיך את חיבורו של אביו. בשני שירים אלה נושבת הרבה רוח ספרים מעין ‘גדולת יוסף’. את תכונת ההצגה שב’מלחמת יהודה ויוסף' מבליט המעתיק בהערתו שבראש השיר: ‘כאן לוקח המזמר חרב בידו’. שיר זה הקורא בו עושה אותו ‘הצגה’ ממש. בתנועות ידיים ובשינוי הקול חליפות מייצג המזמר פעם את יהודה ופעם את יוסף המתנגחים איש באחיו. גינוני הצגה רבים מצויים גם בשיר ‘מלחמת דוד וגלית’, בחלק נכבד של השיר ‘שמשון’ ושל השיר ‘משה ובתיה בת פרעה’.

(ד) סוג לעצמו הוא ה’פזמון‘. גם אותו מכנה המעתיק בשם ‘שיר’ סתם, אבל לפי צורתו ותוכנו הוא שייך לסוג ה’פזמון’ וה’זמר‘. לסוג זה שייך ‘השם וירושלים’, אף-על-פי שיש בו מעין ‘תפסיר’ לפרקי הנחמה שבספר ישעיהו (מפרק מ ואילך), המשמשים הפטרות ל’שבעה דנחמתא’ (שבע שבתות השנה המתחילות ב’שבת-נחמו')282. כן שייכים לסוג זה השיר ‘נתינת שבת’, שחלק מן החוזר שלו מזכיר את השורה ‘שבו נוחו ביום שבת’ מן הזמר לשבת ‘דרור יקרא’ לדוגש בן לברט, וכן השיר ‘אליהו’ ששרים במוצאי-שבת.

ויש לציין שרוח שירת המלחמה והגבורה נושבת ברוב השירים האלה לכל סוגיהם. חביבה שירה זו על השבט היהודי הכורדי וניכרת בכך השפעת שכניהם הפרסים והכורדים. אף-על-פי ששבט יהודי זה נתון היה למרמס בגלות מרה, חזקה בקרבו השאיפה לגבורה שמצאה את ביטויה גם בשירה. גם בתיה בת פרעה מתוארת בשיר ‘משה ובתיה בת פרעה’ כאמיצת-לב הלוחמת באביה ובצבאו כדי להגן על משה. בשם ‘שירי מלחמה’ מציין המעתיק כמה שירים: ‘מלחמת יהודה ויוסף’, מלחמת ישראל ועמלק‘, ‘מלחמת דוד וגלית’ – כאן באים גיבורים לוחמים, כמו בשיר ‘שמשון’, ואילו בשירים ‘סיסרא’ ו’סנחריב’ בולטת יותר מלחמת אלהים באויבי ישראל.

ולבסוף יש עוד לומר, שבשירים אלה מצויה גם ‘שירת הלעג’, ‘שירת ההתפארות’ ו’שירת התהילה', שהיו משמשים ליווּי בייחוד לשירי הגבורה גם בסיפורי התנ"ך וגם בשירה הערבית.


יב    🔗

מתי נתחברו שירים אלה ומי הם מחבריהם? לעניין מחבריהם יש להעיר, שהיו מזייפים את שמות המחברים, בייחוד כשהעניין כרוך ב’פטישי-דספרא‘. הזכרתי למעלה את השיר ‘שמשון’ בנוסחו של אבו עבד-אללה, חיבור מעשה-ידיו שביקש לייחסו ל’קדמונים’. עוד בראשית עבודתי, לפני עשרים וחמש שנים בערך, שמעתי הרבה בשבחו של שיר ששמו ‘שמשון ודלילה’ מפי כמה יהודים כורדים. אבל לא עלה בידי להשיגו. סוף-סוף הביא לי, באחד הימים, ידידי המנוח אבו עבד-אללה שיר שכך שמו. משעיינתי בו נתעורר מיד חשד בלבי, שאין זה אלא חיבור שהוא מעשה-ידיו עצמו. אפשר שאף קלט כאן וכאן כמה שורות של אותו שיר מפי אנשים. אבל השיר שהביא לי נראה לי דל וקלוש ביותר אפילו כנגד השירה היהודית הכורדית, שהיא דלה וקלושה בדרך כלל. הוא היה מיוסד על פרקי התנ"ך המספרים בשמשון, בלי כל תוספת מן האגדה המדרשית. והמחבר לא הוסיף מכוח עצמו כלום. והשערתי שיערתי ששיר זה מעשה זיוף הוא נתאשרה לחלוטין, משהגיע לידי שיר ‘שמשון ודלילה’, שהוא בא בקובץ זה. קשה לדעת, אם חלק גדול מן הפוגם בבתים היפים שבשיר ‘קיצטית דוד וגלית’ בא מידי אבו עבד-אללה שרשם לי את השיר, או שכך היה מעיקרו. כמו כן אין לסמוך על תאריכים ומנייני שנים, שנקבעו על-ידי מוסרי השירים, לפי שרובם ככולם, חוץ מיחידי סגולה שבהם, תפיסת הזמן שלהם לקויה, כדרך אנשי המזרחי283.

לפיכך אין לקבוע בצמצום את זמן חיבורם של השירים. המעתיק, חכם זכריה, מציין כמה שירים בכינוי ‘קדום’, כגון השירים ‘עשרת-הדברות’, ‘סיסרא ויעל’ ו’סנחריב‘. השירים ‘שלמה ומלכת שבא’ ו’שלמה והכושים’ מצאם, לפי דבריו, בכתב-יד ישן וניסח אותם. את השיר ‘אדם וחוה’ קיבל מ’זקן אחד עם הארץ, שאמר לו ששיר זה מזקניו הוא‘. השיר ‘מלחמת ישראל ועמלק’ הוא, לדבריו מ’מחבר בלתי-ידוע’. את הפזמון ‘השם וירושלים’ קיבל ‘מפי יעקב משיח פרסי’. ובאמת, בכמה מקומות יש בלשונו של הפזמון הזה תערובת מדיאלקט אורמיה, קרוב לאותו דיאלקט שצִיַינו אותו בשם ‘דיאלקט רוונדוז-ארבל’.

השיר הראשון שקבע חכם זכריה את זמנו הוא השיר ‘יעקב ובניו’, שלדבריו חיברו אביו של רבי עובדיה, שהיה בשנת ת"ק. לפי סדר הדורות, שמנה חכם זכריה שלנו היה אביו של רבי עובדיה לפני חמישה דורות בלבד, היינו לפני כמאה וחמישים שנה. לרבי עובדיה הוא מייחס את השירים ‘מלחמת יהודה ויוסף’, ‘תפסיר מעונה’, ‘שמשון ודלילה’, ואת הפזמון ‘אליהו הנביא’. את השיר ‘משה ובתיה בת פרעה’ מייחס הוא לחכם אברהם – בנו השני של רבי עובדיה ואחיו של זכריה אבי-אביו של חכם זכריה שלנו. ועוד היה לו נכד לרבי עובדיה, הוא חכם חיים שלום בן חכם אברהם הנזכר, משורר וחזן, ולו הוא מייחס את השיר ‘מלחמת דוד וגלית’. המאוחר שבשירים הוא השיר ‘נתינת שבת’, שחיברו רבי שמעון אבידני, רבו של חכם זכריה, שהיה בדור הקודם. חכם זכריה מציין את רבו רבי שמעון אבידני כבעל קול ערב וגדול בתורה, רב ומורה הוראה ודיין ומקובל284.

אף-על-פי שאין בידנו לקבוע את זמן חיבורם של השירים, מכל מקום שני הנוסחאות של השיר ‘קיצטית דוד וגלית’ – זה של זאכו, כפי שמסרו אבו עבד-אללה, וזה האורמיי, שמסרו חכם ישי – יש בהם כדי להעיד על מקור אחד שהיה לשיר בשני האזורים הבבלי והפרסי הרחוקים זה מזה, וגם על קשרי תרבות בין שני האזורים. מסתבר ששיר זה קדום. ועדות נוספת לכך הם שינויי הגרסה לכמה בתים של נוסח זאכו, שהביא עמו מכורדיסתּן המנוח ד“ר בנימין קלאר הי”ד, וכן משינויי הגרסה של חכם אליהו מנירוא, הנזכר למעלה, נכד לרבי עובדיה מצד אמו. על-כל-פנים ברור, שהשיר היה בין הנפוצים והחביבים ביותר על הקהל. וכאן לפנינו גם דוגמה של הרחבת שירים וצמצומם על-ידי כמה מחברים ואף צירוף שירים חדשים שלמים על-פי הישנים. על יסוד ‘קיצטית דוד וגלית’ חיבר חכם חיים שלום, נכדו של רבי עובדיה, את שירו ‘מלחמת דוד וגלית’, העולה בבניינו ובסגנונו על זה שקדם לו. דוגמה שנייה לכך הוא שירו של רבי עובדיה ‘מלחמת יהודה ויוסף’, שהיא תוספת על שירו שלאביו ‘יעקב ובניו’.

אין צורך לומר, שחלו שינויים בשירים אלו במשך הזמן, כל שכן בפי דורות של מזמרים, ועל אחת כמה וכמה בידי אלה שהיו בעצמם ‘מחברי שירים’, לפי ששירים אלה לעולם נוצרו לשם זמרה ולא לשם קריאה. השומרים עליהם בעל-פה, יחידי סגולה, הם חזנים ומזמרים, שלעתים רחוקות בלבד אתה מוצא אצלם פיסת-כתב בלויה – ראשי-פרקים להזכיר למזמר את המשכם של דברים. משום כך קשה לומר אפילו על שיר אחד שנתקיים ממש כצורתו, כפי שיצא מתחת ידי מחברו. ונאמנה עלינו הודאתו של המעתיק חכם זכריה דנן, המודה במפורש שבשני השירים הקדומים, ‘שלמה ומלכת שבא’ ו’שלמה והכושים', ניסח מדעתו כמה פרטים.

אבל ברי, שכל השירה הזאת יצאה מתוך אסכולה אחת. ראיה לכך שכמה וכמה פעמים אנו מוצאים שני משוררים המדברים בלשון אחד, אפילו שורות שלמות אתה מוצא אותן שווֹת בשיריהם של שני משוררים, ואין צריך לומר שמצויים בתי שיר של כמה משוררים שהם שווים בעניינם. דרך משל:

‘ישראל ועמלק’, בתי יט-כ / ‘סיסרא’, בתי יב-יג

(יט) נַאשֶׁתּ כַּנַעַן שְׁמֵילוּ / (יב) סַעַתּ סִיסֱרַא רַכַּבֵּי דִידֵי תְּבִירִילוּ

אִַנִי רַאבַּא מִנֶּתּ יִשְׂרַאֵל זְדֵילוּ / כּוּלוֹ בֶּד כַא נַקְלַא קְטִילִילוּ

אַנִי אַרְאֶתּ גַאנוּ מוּרְפֵילוּ / כּולוּ אֻמַתְוַסַא זְדֵילוּ

בַּאתֵּי אְמִירֵי בְּנַיֵא שְׁבִיקִילוּ / אַּרַאסַא דוֹהוֹן שְׁוִיקִלוּ

/ בַּאתֵּי דוֹהוֹן שְׁוִיקִילוּ


(כ) אַרְאַסַא זְרִיאֵי מֻטְיֵא שׁוֹקְלוּ / (יג) יִשְׂרַאֵל אַרַאסַא דוֹהוֹן יְרִתְלוּ

כַּרְמַנֵי מַרֵי אִנְבֵי שׁוֹקְלוּ / כַּרְמַנֵי דוֹהוֹן שְׁקִילִילוּ

אַרְאֶת כַּנַעַת כְרַבֶּת אוֹדְלוּ / בַּסְרוֹהוֹן אְרִיקְלוּ מְאוֹרִקְלוּ

אַנִי מִנֶּתּ אַרְאַה דוֹהוֹן אְרִקְלוּ / גוֹ אַרְאַתּ גַרִיבּוּסַא נוּבְּלִילוּ.


וכן השווה:

‘ישראל ועמלק’, בית כח: / 'סיסרא, בית יד:

יַא יִשְׂרַאֵל אַנַא בְגַנִי כּוֹשֵׁינַא אִילַהַא שְׁכִינַא דִידֵי גוֹ יִשְׂרַאֵל מֻוסְכִּנָלֵי

אַנַא שְׁכִינַא דִידִי גַאוֵי מַסְכִּנֵינַא / מַסְכֵּן גַאנֵי גַוהוֹן מִתְוַואלֵי

…………………………………….

אַנַא אִילַהַא דוֹכוֹן וֵינַא / רַחְמַנַא דוֹהוֹן וֵילֵי


‘משה ובתיה בת פרעה’, בית א: / ‘שמשון’, בתי א-ב:

מִרְיַם כַא כִילְמַא כְזֵילַא / תַּאמַא גְזיֵליֵ כַא בְּרַאתַּא

תַּא יִמַּא בַּאבַּא מְחוּכֵּילַא / יְסִקְלֵי תַּא בַּאבֵּי וְאִמֵּיה מוּחְכֵּילֶי.


‘אדם וחוה’, בית א: / ‘עשרת הדברות’,בית יח:

אִילֵי כְלִיקַא כּוּלֶי נַפְסַא גַאנָא / אַנַא בְּשַׁרְעֵנַא כּוּלֶי נַפְסַא גַאנַא

מְכַלִצְלָן מִנֶּד נוּרֶד גֵיהֶנָא / אַנַא מַכְלֵצֵנֵכוֹן מִנֶּת נוּרֶת גֵהֶנָא


‘אדם וחוה’, בית כג: / ‘נתינת שבת’, בית ט:

אַנַא בְּאוֹדֶן מִנּוֹךְ עַגִ’בְּוַאסַא / יַא אִילַהַתּ בַּאבַּוַאסַא

סַבְּכֵאטֶר טְלַהַא בַּאבַּוַאסַא / אוֹדַתּ טַלֵינִי עַגַ’בַּוַסַא

אַנַא מַכְיִינוּ מֵיסַאנֶת קוֹרַסַא / מִכְיתוֹ טַלֵינִי מִיסַאנֵתּ קוֹרַסַא


‘סנחריב’ בית כ: / 'השם וירושלים, בית ז:

בֶּד יוֹמֶתּ מָשִׁיחַ עוֹלַם פּוֹיַא אַכַוַסַא / אַנַא בּוֹדֶן טַאלֵךְ עַגֶ’בְּוַאסַא

מַכְיֵא מֵיתַנֶתּ קוֹרַסַא / מַכְיִנַךְ מִיתַנֶת קוֹרַסַא

בֶּדְאוֹת עַגִ’בְּוַאסַא / מַקִימִנַּךְ בַּבַּוַאסַא.


רבים הם הדברים החוזרים בדברי כמה משוררים כלשונם או בשינויים קלים, דרך דוגמה: מִרְיַם כַא כִיְלַמא כְזַילַא (‘משה ובתיה’, א) אַוַא כַא כוּלְמַא כְזֵילֵי (‘שלמה ומלכת שבא’, א). פחד האומות מישראל (‘ישראל ועמלק’, ג, ב, יט; ‘סיסרא’, יב; ‘שלמה והכושים’, יג). פַּרְעֹה עַסְכַּר דִידֵי וכוו בא גם ב’ישראל ועמלק, א, וגם ב’עשרת הדברות‘, ד. ובדומהלזה ‘סיסרא’, ד. יוֹמתֶ שׁוֹאַה שַֹבְּסַא תַּמַם וקיתון (‘עשרת הדברות’, יט), אַכְתּוּן שִׁבְתַא בַתַמַאמַא נַטְרֵיתוּן (‘נתינת שבת’, ו). כולו ישראל גן עדן ממליכיתון (‘נתינת שבת’ ו), תגניכון וכו’ ('עשרת הדברות ', כד). יַאלַא זְאוֹרַא אִילֵי (‘יעקב ובניו’, לג; ‘משה ובתיה’, כג, כד, כז). אַרְבִּי שִׁנֶי גוֹ בַּרְיַא מְדוּבְּרֵילֵי (‘ישראל ועמלק’, א, ובשינוי סדר: ‘עשרת הדברות’, ה). לַכְמַסַא וכו' (‘ישראל ועמלק’, א; ‘עשרת הדברות’, ה). יְתוּלֵי בְּכֵילֵי (‘יעקב ובניו’, כד; ‘שלמה והכושים’, ט; ‘שמשון’, יט, כב) וכן יְתוּלַא בְּכֵילַא (‘משה ובתיה’, יג; ‘סיסרא’, ח; ‘שמשון’, כא). מַאטוֹ בְּכַלְצֶת מִן אִידֶת חַבַּשַׁיֵא (‘שלמה והכושים’, ה, וראה שם, ו), מַאטוֹ מִן אִידֶית פְלִישְׁתֵַיֵא בְּכַלְצֵיתוּן (‘שמשון’, לד). אַיַא כּוּלַּא חוּכְּמֶית גַאנַא מְג’וּמְעֵילַא (‘שלמה ומלכת שבא’, ה), כּוּלַּא חוּכְּמוּסֶת גַאנֵי מְג’וְּמְִעִילֵי (‘שלמה והכושים’, יא). אַנַא כַא קַאלַא אֻרְוַא בְּדַרֵינַא (‘שלמה והכושים’, ז). קַאלַא אֻרְוַא לִעַסְכַּר דִידֵי דְרֵילֵי (‘סנחריב’, ה). כּוּלוֹ יִשְׂרַאֵל בְּגַ’מְעֵינַא (‘השם וירושלים’,ט), בִּמַג’מְעֵינַא (שם,יב), מְגַ’מְעֵינַא (‘נתינת שבת’ יב). רוּבַאוַואסַא מַלְאַכֵי (‘עשרת הדברות’, י), רוּבֵי רְבַאבוֹת מַלְאַכֶי (‘מות משה’, ח). אַנַא שְׁלֹמֹה וֵינַא (‘שלמה ומלכת שבא’, ד, יד; ‘שלמה והכושים’, ז). אבל לא בסגנון ובציטוטים בלבד דומים השירים; אף במקצב ובמשקל דמיון רב ביניהם ואף בדרך החריזה. כל אלה מעידים שמאסכולה אחת יצאו, אף-על-פי שאין לקבוע את זמנם בצמצום.


יג    🔗

כיוון ששירים אלה נקבעה צורתם בכתב, נעשו בהם שינויים במתכוון ושלא במתכוון, וזו הסיבה שכמה וכמה עניינים אין סדרם שלם. לדוגמה: בתי ו-ח שבשיר ‘אדם וחוה’, שמספר בהם על דבר תפירת עלה-התאנה והוויכוח בין אלהים ואדם לאחר החטא, מקומם, לכאורה, לאחר בתי ט-י, שבהם מדובר על הנחש ויצירת חוה. גם מקומו של בית י הוא לפני בית ט, לפי סדר הסיפור שבתורה. בהערות לשירים מובאות דוגמות רבות לכך. מכל מקום, אין זה ודאי שיש כאן ערבוב בסדר, לפי שבכלל אין מוקדם ומאוחר בשירים אלה. כן יש לזכור, שלמזמרים היתה הזמרה בסדר, לפי שבכלל אין מוקדם ומאוחר בשירים אלה. כן יש לזכור, שלמזמרים היתה הזמרה עיקר, ואפשר שלא נתנו דעתם לסדר השיר.

והוא הדין בכל בית-שיר לעצמו. אין בניין קבוע לבתים בכל השירים, ואין קצבה אחת למספר השורות של בית-שיר. יש שמחמת התוכן יארך בית-שיר אחד יתר מבתים אחרים שבשיר. ברובם הגדול של בתי-השירים – 164 בתים – מספר השורות לבית הוא ארבע. לעומת זאת יש כמה בתים בעלי שלוש שורות (33 בתים). וכן מצויים בתים בני שש שורות (56 בתים), וכל בית כזה יש לראותו כשני בתים בעלי שלוש שורות שנצטרפו כאחד, וכן בתים בני שמונה שורות (9 בתים) יש לראותם כצירוף של בתים בני ארבע-ארבע שורות, וכן בתים בני שבע שורות (12 בתים) יש לראותם כבתים בני שלוש-שלוש שורות ושורה אחת של פתיחה. שני בתים מספרן הרב של שורותיהם ודאי בשל תוכנם המיוחד בא להם, ואלה הם: הבית הרביעי לשיר ‘אדם וחוה’ (12 שורות), שתוכנו סדר בריאת האדם בשעות היום, והבית השביעי לשיר ‘נתינת שבת’ (8 שורות), המונה את סדר הבריאה בששת ימי בראשית. אף אפשר מאוד שעשר השורות שבבתי ל-לא בשיר ‘קיצטית דוד וגלית’ נשתבשו על-ידי מוסרם, שלא היה בעצמו מזמר (אבו עבד-אללה). בדרך כלל אפשר לקבוע, ששיר שמספר קצוב לשורות של בתיו נמסר בדקדוק. במקום שאין ‘חוזר’ בסוף כל בית, יש לבדוק אם לא צורפו שני בתי-השיר לאחד, וניתן להבחין ביניהם על-פי החרוז שאינו אחד לשני חלקי הבית. בקביעת מספר השורות של הבית אין למנות עם שורות הבית את הפתיחות. כגון: תוֹרַה גֵמְרַא (‘אדם וחוה’ ג), אִילַהַא גֵימֶר (שם, ז), או: בַּתְיַא גֵמְרַא תַא יוֹכֶבֶת (‘משה ובתיה’, טו) או: גֵמְרִי טַאלֵי (שם, ל). שורות של פתיחה כאלה ניכרות גם משום שנעדר בהן החרוז העובר בכל הבית.

ולעניין השורות עצמן, יש לציין בדרך כלל, שבשירים המשובחים ביותר כל שורה היא משפט לעצמו, יחידה לעצמה, כפי שהוא רגיל גם בשירה ערבית משובחה. ויש ששתי שורות מתחברות ומצטרפות משני משפטים קשורים זה בזה על-ידי מלות קישור וחיבור (כגון בית יא בשיר ‘משה ובתיה’).

מעטים המשפטים הארוכים שנצטרפו ממשפט עיקרי וממשפט טפל וכתובים בכמה שורות, ויש לבדוק אם לא חלו בהם שינויים על-ידי מוסריהם ברבות הימים, כגון: ‘שמשון ודלילה’, בית טז וכן בית כח, שבהם שני משפטים מחוברים על-ידי וי“ו והחיבור, והם כתובים בשתי שורות, והוא שלא כרגיל בשירים אלה. ראיה לשינויים שחלו – בשינויי הנוסחאות שבשיר ‘קיצטית דוד וגלית’ שמסר אבו עבד-אללה, שהרי הבתים שנמסרו על-ידי בנימין קלאר אין בהם וי”ו החיבור; דקדק קלאר ומסר את הדברים כּנתינתם במקור. משפט ארוך יחיד הכתוב בשתי שורות הוא בית א של השיר ‘תפסיר מעונה’. משפט ארוך המשמש כפתיחה נמצא בהתחלת השיר ‘עשרת הדברות’ (בית א) ובאמצעו (בבית י). לאחר משפטים כאלה, שהם מעין פתיחה, באים משפטים קצרים וקצובים. משפט ארוך הנמשך בארבע שורות נמצא בבית לא של השיר ‘שמשון’; שלוש שורות מתוכו חורזות ב’לַא' הרביעית ב’בַא‘. המשפט הטפל, שבו מתחיל הבית, פותח ב’סַא-עֵת’ והמשפט הראשי אחריו ב’אֵיזַא' (בשעה… אז…).

בדרך כלל חורזות השורות הקצובות זו בזו. אף יש כאן מעין ‘דלת וסוגר’ או אף מעין ‘צלעות’, יותר משתיים, בכמה וכמה שורות. הדבר ניכר בבירור מן החרוז העובר בסופי השורות של בית-השיר. כפי שנראה עוד להלן. כגון: בתי-שיר א, ב של ‘עשרת הדברות’, שהחרוז כפול בהן: ‘דוֹהוֹן’ בחלק הראשון, ‘-לִי’ בסופי השורות. מעין זה ‘נתינת שבת’, בית ז, שבאמצע בא החרוז ‘-שב’ ובסוף השורה ‘-לי’. בית יב: חרוז ‘דוהון’ באמצע, ‘-לי’ בסוף. ‘קיצטית דוד וגלית’, בית ה: ‘-ווא’ באמצע השורות, ‘-הון’ בסופן. בית ט, שם: ‘-כוֹן’ באמצע, ‘-לי’ או ‘-נוּ’ בסוף. לפעמים מוצאים מעין ‘דלת וסוגר’ רק בשורה אחת, הראשונה של השיר, והוא דומה ל’בדיע' הערבי, ‘תפארת הפתיחה’, שאין הדלת והסוגר חורזים אלא בבית הראשון בלבד. כגון: יסילו עמלקיא אמת סיחון חכימת אמוריא (‘ישראל ועמלק’, ח). כל הבית מחובר משורות של ‘דלת וסוגר’, והחרוז ‘-יַא’ בא רק בסוף הסוגר (והשווה גם בית כ לשיר ‘שמשון ודלילה’). שירים כגון ‘יעקב ובניו’ עדיין צריכים עיון כדי לקבוע מהי צורת בניין בתי-השיר שבהם על-פי הצלעות שבחלקי הבית. וכן צריכים עיון כמה בתים ב’קיצטית דוד וגלית'.

כמה שירים הם שיש בהם חוזר בסוף בתי השיר. החוזרים הם משפטים שלמים, משפטי קריאה. בסוף בתי השיר של ‘משה ובתיה בת פרעה’ בא החוזר: יַא מֹשֶה דַלַאלַא; בסוף בתי השיר של ‘שמשון’: הוֹי הוֹי תַא גִבַּארֶת יִשְׂרַאֵל; בסוף בתי השיר של ‘קיצטית דוד וגלית’: יַא חֵיף וְגַבִינֶי תַּא דַוִד שֻׁלְטַאנַא, ובגרסת קלאר: חֵיף וּמְגַבִינֶד דַוִד שׁוֹלְטַנַא. בסוף בתי השיר של מלחמת דוד וגלית': חַיף מְכַבִניֶת דַוִד שׁוּלְטַנַא (קרוב לגרסת קלאר). לפזמון ‘השם וירושלים’ בא בסוף בתיו חוזר בעל שתי שורות: ג’וֹק שׁוּלְטַנַא גַוַךְ שׁוּלטַנַא, שׁוּלְטַנַךְ בַּאסֵי נַוַךְ. ויש לעיין אם חוזר כזה אינו ממלא את מקום החרוז החסר מגופן של השורות, כגון החוזרים ‘בִאַרֶד כְּנַעַן’, ‘בִּאַרֶד מַצְר’, או ‘זילו לִאַרֶד מַצְר’ או גם ‘מַצְר’ לבד, הבאים חליפות בבתים הראשונים של השיר ‘יעקב ובניו’, שבניינו דורש בירור; וכן ‘יַא עִבְּרַיַא’, ‘יַא מִצְרַיַא’ – החוזרים חליפות בשיר ‘מלחמת יהודה ויטוסף’, או ‘מִתֵּי טַאלֵי יְהוּדָה’, או ‘מִתֵּי טַאלֵי יוֹסֵף’, הבאים חליפות בסופי הבתים שבאותו שיר.

חוזר מין מיוחד היא החזרה על מלים ידועות בבית-שיר, בראשי שורותיו או באמצען, והוא שכיח מאוד בשירים אלה, בייחוד בשמות הגוף, המתחרזים גם עם סופי השורות. מרובה מכולן הוא שם הגוף ‘אנא’, הבא בשיר ‘אדם וחוה’ בלבד בראשי שורותיהם של ארבעה בתי שיר (ג, טז, יח, כג) ושם גוף זה בא כחוזר כמעט בכל השירים; בסך-הכול בשלושים ושלושה בתי-שיר. כמו כן שמות הגוף אַהֶת ואַהַת (19 בתים), אַוואַ (13 בתים), אַכְנִי (6 בתים), אִיָא (6 בתים), אַכְתּוּן (בית אחד). גם שמות ומלים עוברים בראש שורותיהם של כמה בתים: אדם (‘אדם וחוה’, ד), עַסכַּר (‘סנחריב’, ד), תִרֵי (שם, ד). כּוּלּוּ (3 בתים), דוֹהוֹן (שני בתים), אִילַהַא, יַא הַר (כל אחד מהם חוזר כמה פעמים בבית אחד), אַלֶת בֶּד (2 בתים), דִיד, שַׁעַת, יוֹמֶת, יוֹמֶד, אוֹקַד (בית אחד). באמצע שורות חוזר ‘תַא’ (בית אחד), כמו ‘בַּלֵי’ (‘שמשון’; לשלוש שורות) ‘גוֹ’ (שלוש פעמים, ‘סיסרא’, ו). כן יש שפועל חוזר כמה פעמים בבית שיר אחד. מְזוֹרְזֵילוּ, רְאִלַא – חוזרות חליפות שתי פעמים בבית י של ‘עשרת הדברות’. לעניין זה יש לצרף גם חלקים של בתי-שיר שבסופי שורותיהם באה מלה שלמה כחרוז, כפי שהוא רגיל הרבה בפזמונים בלשונות הארמית והסורית. עקבות צורה זו של חזרה על מלה אחת נמצאים בשיר ‘יעקב ובניו’, ברובו של בית ד חוזר ‘יעקב’ בבית ז (3 שורות): אכליתין, בבית יט: אִילֵי. בשיר ‘משה ובתיה’: פַּאיֵי (3 שורות בבית ב), דוכון (‘עשרת הדברות’, 3 שורות בבית 6), מְקִימַכְנִי (2 שורות, שם, בית י), מִנִּי (3 שורות, שם, בית כג), וֵיוַא (‘סנחריב’, בית ב), אִילֵי (שם, בית יז, וכן ‘שלמה ומלכת שבא’, בית י), וֵינַא (שם, בית יח), כְלִקְלִי (4 שורות, 'נתינת שבת, בית ז), דִירִילִי (שם, בית ד, 2 שורות), דִידִי (‘קיצטית דוד וגלית’, א), וֵילֵי (3 שורות, שם, בית ז).

צורה אחרת של חוזר הוא השרשור, היינו: שמלה שבה מסתיימת שורה, בה מתחילה השורה או הבית שלאחריה. כגון: אַכַוַאסֵי (‘יעקב ובניו’, בית טז, שורות א-ב), תְּבִירִילִי (‘עשרת הדברות’, חרוז סוף בית ב וחרוז שורה ראשונה לבית ג), מְחוּכֵּילֵי (‘שלמה והכושים’, בית ג, סוף שורה 2 וראש שורה 3). וכן יש שבית מתחיל בדיבור שבו נסתיים הבית שלפניו כלשונו או שלא כלשונו ממש, כגון יֵסֵילוּ לִבַּרְקוּל שׁוּרַנֶת יְרוּשָׁלַיִם (סנחריב', סוף בית א), יְסֵילֵי סַנְחֵרִיב וכו' (ראש בית ב). וכן ב’סנחריב' באות בראש בית ה וסופו אותן מלים: בַּסְרֶת שׁוֹרַנֶת יְרוּשָׁלַיִם יְתוּלֵי, אַלֶית אַקֶל אַבְנֵר כְּסֵילֵי (‘מלחמת דוד וגלית’, בית יב, שו' 3, 5, וגם ראש בית יג). וכן ‘משה ובתיה בת פרעה’: גֵמְרַא יַא יִמִּי, כַא בְּרוֹנַא פַּאוֵילוֹךְ (סוף בית א), גֵמְרַא יַא יִמְִּי כַא בְּרוֹנַא פַּאיֵי(ראש בית ב)285.

ועוד יש לציין דרך החזרה על ציטטה אחת שהיא עיקרית, או שהיא חביבה עלהמשורר והוא חוזר עליה כמה פעמים בשיר, אם בבית אחד ואם בכמה בתים, עתים כלשונה ועתים בשינויים קלים286, כגון הדיבור: לַג זוֹנֵךְ דַכְלַא, החוזר פעמיים (‘יעקב ובניו’, בית ה), אַכְנִי אוֹרֵךְ כּוּלָן בֶּד כַא דַרְגַא (שם, ג), תְּמַא אַכְתּוּן נַאצֵיתּוּן (‘משה ובתיה’, בית ל), יַאלַא זְאוֹרַא וֵילֵי (שם, כג, כד שתי פעמים, כז); אַרְאַה שִׁמֵי וכו' (‘נתינת שבת’, ד, ז), וכן: אֵין יוֹמַא סִיהְרַא וכו' (שם). בשיר ‘קיצטית דוד וגלית’, שורות 3–2 לבית יט חוזרות בית כד, שורות 2–1.

יש גם שכל תוכנו של בית חוזר בבתים אחרים (‘אליהו’, ב, ה, ז, וכן א, ז). וכן יש בתים המצורפים משורות הבאות בבתים אחרים שבאותו שיר; בתים כאלה הם כביכול מעין מעשה-פסיפס. כגון בשיר ‘אליהו’, בית ז: שורה 1 שלו היא שורה 1 של בית א בשינוי קל. בית ז, שורה 2 חוזרת על שורה 2 לבית ד; בית ז, שורה 4 חוזרת על שורה 3 לבית ב; בית ז, שורות 3–2 היא חזרה על בית א' שורות 3–2.

יש גם שבית גומר באותו דיבור שבו פתח, כגון: יַא רַבִּי (אִילַהִי) דִי מִרְחַם אִלִי (‘אדם וחוה’, יח, בראש הבית ובסופו), יְתוּלֵי סַנְחֵרִיב תַּגַאנֵי בְּכֵילֵי (‘סנחריב’, ראש בית י), יְתוּלֵי תַּגַאנֵי בְּכֵילֵי (סוף בית יא). וכן יש ששני בתים הבאים רצופים פותחים בלשון אחד, כגון: קִמְלוּ אַכַאוַאסַא כּוּלּוּ (‘יעקב ובניו’, בית כט), ולפניו קִמְלוּ כּוּלּוּ אַכַאוַאסַא (שם, בית כח). בדיבור: שַׁעַת מִתֵּי, מתחילים בתים שונים בשיר ‘עשרת הדברות’ (יב, יג, יח). שְׁלֹמֹה (או: אַוַא) זִלֵי לִאַרְאֶת חַבַּשַׁיַא (‘שלמה והכושים’, ה, ח, ט). נמצא גם חוזר כזה, שבית אחד מסתיים בתרגום של פסוק מן התורה ובית שלאחריו במקור העברי: גֵימֶר לַא כַּאוֶשׁ בִּנְיָמִין מִנּוֹכוֹן (‘יעקב ובניו’, סוף בית יט), גֵימֵר לא ירד בני עמכם (שם, סוף בית כ).

נוסף על החוזר חשובות הפתיחות והחתימות של השירים. ברוב השירים פותח המחבר בגופו של העניין בלי כל הקדמות, וכן הוא גמרו בלי כל תוספת. אבל יש שירים שבהם באה פתיחה בראש השיר ועתים גם חתימה בסופו. הפתיחות והחתימות אין מידתן אחת, עתים הן של בית שלם ועתים של כמה שורות בלבד, ויש של שתי שורות ויש גם של אחת. אין הן שווֹת בתוכנן, כגון הפתיחה של השיר ‘אדם וחוה’, שהיא הבית הראשון, היא פתיחה בתהילת אלהים וגדולתו ועמה תפילה להינצל מאשה של גיהנום. השיר ‘מלחמת ישראל ועמלק’ פותח במניין הטובות שעשה אלהים לישראל לאחר שהוציאם ממצרים (בית א). כמו כן נמשכת הפתיחה לשיר ‘עשרת הדברות’ בעניין טובות אלה בדברי אלהים למשה בשלחו אותו להכין את ישראל לקבלת התורה, כביאור לדברי הפסוק: ‘אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים’ (שמות יט, ד), המתורגם כאן בלשון תרגום. הפתיחה שבשיר זה, מבית ב ועד בית ז, היא על-פי תהלים עה, מא ואילך; קה, כט ואילך. השיר ‘נתינת שבת’ מתחיל באמצע בית ב, ובית א ומקצתו של בית ב הם פתיחה בדברי אלהים על השבת. פתיחה מיוחדת באה בראש השיר ‘קיצטית דוד וגלית’, קריאה אל המאזינים, ‘הידידים היקרים’, לשמוע אל פרשת המלחמה. פתיחה זו היא נוסח מזרחי ידוע, ונמצאת גם בנוסחו של קלאר, ואף בנוסח האורמיי של שיר זה.

יותר מן ה’פתיחות' מצויות ה’חתימות' בסופי שירים, ועניינן תפילה וגעגועים לגאולה ולשיבת-ישראל לארצו ובניין המקדש וענייני גן-עדן ותחיית המתים ועולם הבא. בענייינים אלה חותם השיר ‘מלחמת ישראל ועמלק’ (בית ל). השיר ‘עשרת הדברות’ חותם (בית כו) בעניין גן-עדן והסעודה המזומנת לצדיקים לעתיד לבוא. חתימה זו יש בה כדי להעלות על הלב את סוף השיר הארמי ‘אקדמות’, שהאשכנזים אומרים אותו ב’שבועות' לפני קריאת התורה ויש בו עניין ל’מתן-תורה'. השיר ‘סיסרא ויעל’ חותם בעניין אלהים ויחסו לישראל (בית יד). ‘קיצטית דוד וגלית’ חותם בשבח אלהים ונפלאותיו שעשה עם ישראל והביאם לירושלים (בית לא). השיר ‘שלמה ומלכת שבא’ חותם בדברי שלמה על בניין בית-המקדש. ירושלים, שלפעמים משמעה ארץ-ישראל כולה, ובית-המקדש ושיבת ישראל הם בכלל עניין לחוזר גם בשאר השירים287. הגעגועים לגאולה בוקעים ועולים במקומות הרבה בשירים אלה288. השיר ‘סנחריב’ חותם בשני בתים העוסקים בתיאור ביאת המשיח באחרית-הימים. כאן נקבעה החתימה מתוך הזיקה אל ההפטרה לשביעי של פסח, בישעיהו פרק ט, המגעת עד לפסוקים הראשונים בפרק יא, שהם עוסקים במלחמת סנחריב, ולפי האגדה גם במשיח. פתיחת שיר זה מיוסדת על הפסוק ‘עוד היום בנוב לעמוד’ (ישעיה י, לב), שהיא תחילת ההפטרה לשביעי של פסח. שני הבתים שבסוף השיר (יט, כ) הם תרגום ופירוש לישעיה יא, א. השיר ‘השם וירושלים’ חותם במשיח וגן-עדן ובמשפט אלהים שהוא שופט את כל העמים בעמק יהושפט.

חתימה מיוחדת היא חתימתו של השיר ‘מלחמת דוד וגלית’ נוסח אורמיה. לאחר ברכה לכל ישראל, קללה לעשיו ותפילה לביאת המשיח289,כולל המעתיק – חכם ישי– את עצמו במפורש בשמו בברכה מיוחדת בתוך כלל ישראל. קרוב לוודאי שבמקור היה כאן שם מחבר השיר, שנעלם מאתנו. אף מצינו שהמזמר מכניס את שמו בשיר (שם, סוף בית כז ובית כח). ועוד יש לי דוגמות לכך בשירים אחרים שבתוך האוסף שלי, בדיאלקט הקרוב לזה של זאכו.


יד    🔗

קודם שנבוא לדון בשאלת הריתמוס שבשירים שלפנינו, מן הראוי ליתן את הדעת לכמה דברים: (א) שורות שהקצב שלהן לקוי בחסר, יש שהמזמר ממלא את החסר בסלסולים ובהברות, ועתים הוא משלים כך גם את החרוז290. כגון שהוא מוסיף הברות ‘יו יו יו’ או: ‘יא, יא, יא’, וכדומה. ושורות שהקצב שלהן יתר יש שהמזמר אמר כמה מלים בחטיפה ומבליע את היתר; (ב) יש מלים, בייחוד מלים הבאות בראש בית השיר, שאינן מובאות בחשבון הקצב. המדקלם קורא אותן בפני עצמן ומפסיק קמעה ביניהן לבין השורות הקצובות בקצב קבוע, ועושה אותן מעין הקדמה או פתיחה. יש לפעמים ששורה שלמה ואף יותר מכן אינן אלא הקדמה, וכשאתה שומע אותן מפי המזמר נראה לך שאין הוא אלא מספר בפרוזה, מכין אותך לקראת השיר שיבוא אחר-כך. על-כל-פנים, השומע את עצם השירים מפי המזמר מרגיש בקצבן יפה. ויש כאן מקום למומחים בניגון וזמרה מזרחית להתגדר בו, יותר ממה שלפנינו כאן; (ג) כמה שירים, כגון: ‘יעקב ובניו’, ‘מלחמת יהודה ויוסף’, ‘קיצטית דוד וגלית’ וחלק מ’שמשון‘, מ’ישראל ועמלק’ ומ’עשרת-הדברות' יש לבדוק את בניינם על-פי מבנה הבית וחלוקתו לצלעות – בתים של צלעות-צלעות המחורזות בפני עצמן, ובצלע האחרונה חרוז אחיד לכל הבית; (ד) עוד תקלה אתה מוצא כאן, שהשירים נשתבשו על-ידי מזמרים שטעו בהם, ואפשר שהשירים שבידינו אין צורתם כצורה שהיתה להם בשעה שיצאו מתחת ידי מחבריהם. מכל מקום רוב השירים יש בהם ריתמוס, וניתן אף לקבוע בהם מה משקלם בערך. הפזמונים ‘אליהו’, ‘נתינת שבת’, ‘השם וירושלים’ קצובים הם, וכן השירים ‘אדם וחוה’, ‘משה ובתיה’ והרוב הגדול של הבתים בשירים ‘מלחמת דוד וגלית’, ‘סיסרא ויעל’, ‘שמשון’, ‘שלמה ומלכת-שבא’, ‘שלמה והכושים’, ‘סנחריב’, ‘ישראל ועמלק’, ו’עשרת הדברות'.

יסודו של המשקל אינו בתנועות ארוכות וקצרות, כמשקל הערבי, אף לא במניין התנועות, אלא יסודו בהברות המוטעמות בשורה, שהוא לפי טבע המלים של הלשונות הארמיות הקדומות והמאוחרות וגם לפי תכונת הדיאלקט הזה. המשקל מכוון להברה המלעילית. רוב השירים משקלם ארבע הברות מוטעמות בשורה, ומיעוט השירים משקלם שלוש הברות מוטעמות. כך הוא בסיפור המספר באפוס הטהור, כגון ‘משה ובתיה בת פרעה’. ובתפילה, להבדיל מן השירים שיש בהם מוטיבים דראמתיים, ששם הקצב בחלקים שונים מהיר יותר (כגון ‘מלחמת יהודה ויוסף’) או בשירים שיש בהם מן הדיאלקטי, כגון ‘עשרת הדברות’. במקום שהשיר מגע לידי התלהבות, אתה מוצא גם שורה של שתי הברות מוטעמות. עתים מצוי כך בפתיחתו של הבית ועתים בחתימתו. ועתים באות חליפות במשקל, שורה אחת ארוכה ושורה אחת קצרה.

דוגמה של ארבע הברות מוטעמות:

אוֹ אִילַהַא אֻרְוַא רוּמַנָא

אִלֵי כְלִיקַא כּוּלֶי נַפְסָא גַאנָא

מְכַלִצְלָן מִנֶּד נוּרָא גֵיהֶנָא ((‘אדם וחוה’, א).

דוגמה של שלוש הברות מוטעמות:

מִרְיָם כַא כִילְמָא כְזֵילָא

תַּא יִמַּא בַּאבַּא מְחוּכֵּלַא

יִמַּא סְמִכְתַּא וֵילֶא

ובסוף הבית שתי הברות מוטעמות, והוא כעין דלת וסוגר:

גֵמְרָא יַא יִמִּי כַא בְּרוֹנַא פַּאוֵילוֹךְ (‘משה ובתיה’ א).

בית יא של השיר ‘אדם וחוה’ כל שורותיו בנויות שלוש הברות מוטעמות:

יַא אָדָם אָדָם וֵיתֶין

תְּגַנוֹךְ כַ בְּיַטַא כַזֵיאתֶן

כּוּלֶּי עֻמְרוֹךְ אַרְאַה כַפְרֵיתֶין

כִיטֶי שַׂעַרֶי זַרְאֵיתֶין

שׁוּנֶת כִטֶי שַׂעַרֶי –

כִּתְוֵי חַזִקִי כַזְדֵיתֶן

בבית ב לשירת ‘משה ובתיה בת פרעה’, שורה ראשונה מחולקת לשני חלקים; החלק הראשון הוא הפתיחה לכל דיבור מרים:

גַמְרַא יַא אִמִּי / כַא בְּרוֹנַא פַּאיֵי

ובשורות שלאחריה שתי הברות מוטעמות:

גְזִירַא פַּאיֵי

כַלְצַאן יִשְׂרַאֵל פַּאיֵי

קַסוּד אִילַהַא פַּאיֵי

תּוֹרָה מַכּוּשְׁלַא תַּא הוּדַיֵא

בית ה(שם) פותח בשתי שורות בעלות שלוש הברות מוטעמות, וגומר בשתי שורות שבהן שתי הברות מוטעמות:

פַּרְעֹה כַא אַמֶר שַׁדִיד דְרֵילֵי

כּוּד הוֹדַיַא כַא בְּרוֹנַא הַוֵילֵי

גוֹ בַחַר מּונְדֵילֵי

בַס בְּרַתַּא מוּכְיֵלַא

דוגמה לשלוש צלעות ושש הברות מוטעמות בשורות הראשונה והשלישית, בשורה השנייה ארבע הברות מוטעמות, ובשורה האחרונה שתי הברות מוטעמות:

כַא סִנִיַא פַּאלֶי / כַא דֶהְוֶי

קַאמֶד מֹשֶה דְרֵילֵי

מֹשֶה אִידֵי לְדֶהְוֶי פְּשִׁטְלֵי

מַלְאַך אִידֵי / גוֹ דֶהְוֶי שְׁקִלֵי

גוֹ פַּאלֶי / דְרֵילֵי (‘משה ובתיה’, כו)

דוגמה לקצב מהיר באמצע הבית של שתי הברות מוטעמות אחרי שורות של שלוש הברות מוטעמות:

אִידֶתּ מֹשֶה קִדְלֵי

אִידֵי לְפוּמֵי דְרֵילֵי

לִשְׁנִי קִדְלֵי

כּוּלּוּ גַמְרִי

יַֹאלַא זוֹרַא אִילֵי

יוּמְבְּלוּם מִנֶּד כַּארְבֵּי פְּקֵילֵי (‘משה ובתיה’, כז)

דוגמה של שלוש צלעות בעלות שתי הברות מוטעמות וסוגר של שתי הברות מוטעמות:

סַמוּן שְׁמוֹאוּן / קִוִּתִי גַבַּרוּסִי / מִנִּי מִתִּי / וְהָיָה הָעוֹלָם (‘עשרת הדברות’, יא)

דוגמה אחרת:

לַא צַדְלוֹךְ לַא צַדְלוֹךְ / אַנַא נִשַׁאמוֹךְ / לַג מַרְאֵילֵינָא (‘מות משה’, ד)

ב’עשרת הדברות' בית ד, שורות 1, 2, ארבע הברות מוטעמות ובאמצע שתי שורות קצרות מעין שני חצאים, ובשתי השורות האחרונות שוב ארבע הברות מוטעמות:

אַלֶת שִׁמְשַׁה, אֵין יוֹמַא דוּהוּ, מוּכְשִׁכְלִי.

מַאל דוֹהוֹן, מִנוֹהוֹן שְׁקִלִּי,

טַלֵיכוֹן הְוִלִּי

בַּסֶר הַדַך גְרִשְׁלִי

פַּרְעֹה עַסְכַּר דִידֵי, / גוֹ בַּחַר כְרִיקִילִי

אַלֶת רַכַּבֵי פַּיַאיֵי, / גוֹ יַמַּא מוֹנְדֵלִי

יש ששורה ראשונה קצרה ואחריה באות שורות ארוכות ממנה, כגון:

סִיסְרָא יְסֵילֵי

אִגַא אִמַהֵי רַכַּבֶתּ פְרִזְלַא מוֹסֵילֵי

אַוַא אִמֶּת יִשְׂרַאֵל נְצֵילֵי (/סיסרא', א)

או

נַאשֶׁת כַּנַעַן שְׁמֵילּו

אַנִי רַאבַּא מִנֶּת יִשְׂרַאֵל זְדֵילוּ

אַנִי אַרְאֶתּ גַאנוּ מוּרְפֵילוּ

בַּאתֵּי אְמִירֵי בְּנַיַא שְׁבִיקִילוּ ('ישראל ועמלק, יט).

יש שבאה שורה קצרה לאחר שורה או שורות ארוכות, וכן קצרה בסוף הבית, כגון:

יִשְׂרַאֵל גוֹ מִצְר אִילַהַא מוּפְּקִילֵי

יַמַּא טְלוֹהוֹן צְלִיכְלֵי

ואחריה חמש שורות בעלות ארבע רגליים, והשורה האחרונה שוב קצרה:

אִילַהַא גַוֹהוֹן סְכִּינֵי (‘ישראל ועמלק’, א)

על משקל כזה, שהוא בין ארבע הברות מוטעמות לבין שתיים, ובחלוקה לדלת ולסוגר ובחלוקה לצלעות, בנויה השירה כולה. ומקום שהמשקל יוצא מן הגדרים הללו, יש לבדוק מה טעמו של השינוי; ולפעמים אתה מוצא שנפלה טעות בשירים ששינו אותם מן המטבע הראשון שלהם. – ויש לשים לב, שמלים כגון ‘לַא’ (‘מענה’, ז) מוטעמות הן וכן מלת הקריאה ‘יא’ או ‘הַר’, שפירושו ‘אך’ (‘אדם וחוה’, יד).


טו    🔗

תורה שלמה בשירים אלה הוא עניין החרוז. כמה בתי שיר הם ששורות הפתיחה שלהם אין בהן חרוז, כגון: תורה גמרא (‘אדם וחוה’, ראש בית ג), מרים לתאמא חמלתא ואוא גמרא (‘משה ובתיה’, ראש בית יא), בתיא גמרא תא יוכבת (שם, ראש בית טו)291, וכן אין חרוז עשוי לפסוקים מן המקרא, לא שהם באים בעברית (‘עשרת הדברות’, בית טו) ולא שהם באים בתרגום ארמי, כגון: לא ירד בני עמכם (בראשית כב, לח) בשיר ‘יעקב ובניו’, סוף בית כא, ותרגומו: לַא כַּאוֶשׁ בִּנְיָמִין מִנֶּיכוֹן (שם, בית כ), או: מִנִּי מִתִּי וְהָיָה הָעוֹלָם (‘עשרת הדברות’, בית יא); ועיין גם ‘שמשון’, בית כח באמצע: שואה כולי כאתי וכו', וכן שם, בית כט. שורות הגומרות במלים עבריות אין להן חרוז, כגון: גוג ומגוג (‘סנחריב’, סוף בית ג), גֵימֶר יַא סַנְחֵרִיב (שם, בית יח), גֵימֶר יַא יְרוּשָׁלַיִם ('השם וירושלים ג). יש שורות שהן חוזרות בסופי בתים, והן חרוז שמתחרזים בו רק סופי הבתים, בית אחרי בית, כגון ‘יַא מִצְרַיָא’, ‘יַא עִבְּרַיָא’, או באים בסירוגין: פעם ‘מִתֵּי טַאלֵי יְהוּדַה’ ופעם ‘מִתֵּי טַאלֵי יוסֵף’ (‘מלחמת יהודה ויוסף’, א-כח). נמצאים גם בתים שלמים בלי חרוזים, כגון בית יא של ‘עשרת הדברות’ או בית א של ‘סנחריב’292.

החרוז של מלה אחת קבועה העוברת בכל השיר, השכיח בשירים ארמיים, אינו שכיח בשירים אלה, אבל עקבותיו ניכרים בכמה בתי שיר או בכמה שורות שבהם, כגון: ויוא (‘סנחריב’, ב), אילי (שם, יז) ובמקומות רבים אחרים. יש ששתי שורות בבית חורזות במלה אחת, כגון: מקימכני (‘עשרת הדברות’, ט), ביד קטליתון (‘ישראל ועמלק’, ז), וילי (שם, יג) יש ששתי מלים משמשות לחרוז בסירוגין, פעמיים ‘אליכון’ בסירוגין ופעמיים ‘דוכון’ בסירוגין (שם, כט); או: בשורה אחת ‘רְאִלַה’, שתי השורות שלאחריה חורזת במלת ‘מְזוֹרְזֵילוּ’ והשורה הרביעית חורזת שוב במלת ‘רְאִלַה’. סידור זה רבגוני הוא. ויותר מכן מצויים בתי-שיר הרבה, שכל שורותיהם או מקצתן פותחות במלה אחת. דבר זה ראינו בשמות-הגוף החוזרים, כפי שהזכרנו לעיל, וגם שאר שמות ומלים משמשים לכך, כגון: אדם (‘אדם וחוה’, י), עסכר (סנחריב', ד). על-פי הרוב חורזות התחלות אלו עם החרוז שבסוף השורה, כגון: ‘אנא’ עם ‘נא’; ‘אכני’ עם ‘-ני’; ‘כולו’ עם '-לו (‘עשרת הדברות’, יד; ‘סיסרא’, יד; ועוד).

בדרך כלל כל בית-שיר חורז בחרוז משלו, ולכ כבשירים הערביים או כבשירי ספרד העבריים שחרוז אחד עובר בכל השיר. אבל החרוז שבבית לא תמיד אחד הוא; יש שהחרוז מתחלף בחלקיו של הבית, אלא שחילוף החרוז באמצע בית-שיר אינו רגיל. כגון בית יח של ‘עשרת הדברות’, כפי שהוא נמסר, חורז מקצתו ‘-וּסי’ ומקצתו ‘אַנַא’. אבל כאן אפשר שצירף המעתיק שני בתים. וכן בית כו (שם), מקצתו חרוזי ‘-תוּן’ ומקצתו ‘-כוֹן’; ‘תפסיר מעונה’, א, מקצתו חורז ‘-בו’ ומקצתו ‘-ילא’, וכן עוד. ויש גם שבית אחד חורז בשלושה חרוזים, כגון: ‘-תֶין’, ‘-תוּן’, ‘לַא’ (‘שמשון’, כח), או: ‘-לי’, ‘-לוּ’, ‘הוֹן’ (‘קיצטית דוד וגלית’, לז); ואף ביותר משלושה, כגון: ‘-תֶין’, ‘לַא’, ‘-נַא’, ‘-לִי’ (‘שמשון’,לא). נמצא גם חרוזים מצטלבים יחידים, כגון: ‘-ַ -ְ יֵי’, ‘-לוּ’ (שם, לח). בבית ט, שם, חורזות שורות 1, 3, 6: ‘-ני’, שורות', 2, 4, 8, 9: ‘-כון’. ‘אלוכון’ מצטלב לסירוגין עם ‘דוכון’ (‘מלחמת ישראל ועמלק’, כח), אלא עיקר החרוז נשמר, והוא: ‘-וכון’.

יש לפעמים שהחרוז בא בראש השורה בלבד, ואילו בסוף השורה אין חרוז או שבא חרוז אחר, כגון אחרי פתיחה 'בֶד אַי דַאנַא (באותו זמן) באים: כְזֵילוּ, נְשִקְלוּ, אוֹדְלוּ, בראש שלוש שורות (מלחמת יהודה ויוסף', יז) וכן אחרי 'בֶד אַי דַאנָא שְׁכִלֵי (באותו זמן) באות השורות המתחילות: תִּמְלֵי כְזַילֵי (יעקב ובניו, כח), קִמְלוּ, זִלוּ (שם, ל); וכן אחרי ‘אַי דַאנא’ באים חרוזי מוּכִּבְלוּ, מֻתְוִילוּ (שם, כה) או מוֹסֵילוּ, חמלו (שם, ח), זִלוּ, כְזֵילוּ זְדֵילוּ (שם, יז), רְחִיקְלוּ, חְמוּלוּ (שם, כז), מוֹסִילוּ חְמִילוּ (שם, ח); סוּן, מַרוּן, לַבלוּן, מֻטְאַנוּן (‘מלחמת יהודה ויוסף’, ט); יְסֵילֵי, שְׂאִשְׁלֵי (‘סיסרא’, ה). אף יש שראש השורה הוא גם חרוז לסוף השורה, כפי שהזכרנו לעיל. מרובים הבתים השלמים שבהם חורז ‘אנא’ בראש השורה עם ‘נא’ בסופה (‘אדם וחוה’, כג, כו; ‘נתינת שבת’, יב; ‘סיסרא’, ט, י, יא, יח; ‘מלחמת דוד וגלית’, ו, יח, כג; ‘שלמה ומלכת שבא’, ד, ו, ט, יד; ‘שלמה והכושים’, ז, יב, יד; ‘אליהו’,ג, ד). וכן ‘אכתון’ בראש עם 'תון בסוף (‘יעקב ובניו’, ט; ‘עשרת הדברות’, יט; ‘נתינת שבת’ י); ‘אכני’ – ‘ני’ (‘נתינת שבת’, יב), וכן עוד הרבה. בכל הדוגמות הללו בא חרוז כפול בכל שורה, חרוז בראשה וחרוז בסופה. אבל יש גם שורות שהחרוז בא באמצע השורה ואין בהן חרוז בסוף השורה, כגון: אַנִי זִילוּ – לַמַצְר גוֹ בַּאגֶר מְטַילוּ – לִכְדַאדֵי. זִלוּ, חְמִלוּ – גוֹ

שׁוּקֶת סִפַּהִי בַּזַאר (‘יעקב ובניו’, ה, ועיין גם שם, ד, טו, כד). או באמצע השורות החרוז ‘אִלי’ ובסופן פעם ‘יהודה’, פעם ‘פתילים’ ופעם ‘אות מלה’ – אגב, כולן מלים עבריות (‘מלחמות יהודה ויוסף’, טו); וכן החרוז ‘דְאִתּוּ’, ‘מִתּוּ’ באמצע שורות (שם, כא). יותר מאלה מצויים חרוזים כפולים בשורות, החרוז האחד באמצע שורה והחרוז השני בסופה, כגון: ‘-לִי’ באמצע, ‘-וֹךְ’ בסוף (‘מלחמת דוד וגלית’, כ); ‘-לי’, ‘-לי’ (שם, ט); ‘אלי’ באמצע, ‘וואלי’ בסוף (‘אדם וחוה’, ד), ועוד.

יש גם בתים שהשורה עצמה חורזת בחרוז משולש, כגון: ‘אכני’ בראש השורה, ‘דידי’ באמצע, ‘כני’ בסוף (‘עשרת הדברות’, ט); ‘אנא’, ‘-לך’, ‘-נא’ (‘שמשון’,כה); ‘נא’, ‘אך’, ‘נא’ (‘שלמה והכושים’, ד). ויש כמה בתים שבהם חוזרות שורה אחרי שורה ואתן מלים, כגון: ‘יא ישראל לא… –תוּן’ (‘עשרת הדברות’, יח), או: ‘אנא שבסא… –נא’ _‘נתינת שבת’, ה; עיין גם ‘סיסרא’, א, ב, יח).

שני חרוזים באים גם צמודים בסוף השורה כגון: ‘…אִילֶי כְפִינַא’, ‘…מְכֵילֵי לְקַנִינַא’ (‘יעקב ובניו’, י); ‘לַא מַדוֹלִי תִמִיַלִי – בִּטַלִי נִכְלִי’ (‘נתינת שבת’, ז). צורה מיוחדת היא שהחרוז בא בשורה אחת בסופה ובשנייה בראשה, כגון: יוֹמֶת שׁוֹאַה בַּטְלֵיתוֹן / נִיכוֹתוֹן בִיוֹמֵת שִׁבְתַא (‘נתינת שבת’, א). אגב, יש כאן שעשוע לשון, בשתי השורות הוא משתמש כאן באותן מלים, עניין החביב מאוד בשירה זו. דומה לזה חליפות החרוז, הבא חליפות בסוף השורה ובראש השורה, כגון: ‘אְרִקְלֵי’ בסוף השורה, ו’מִיגובֶילֶי' בראש השורה שלאחריה וְ’דִידֵילֵי' בסופה (‘קיצטית דוד וגלית’, יט).

עניין זה יש לו זיקה רבה עם האַליטראציה, שרישומה ניכר הרבה בכל השירה הזאת, כגון: אוֹדַכְנִי, בְּאוֹדַכְנִי, שַׁמְעַכְנִי (‘עשרת הדברות’, ט), מַאכֵילִי וְקַטִילִּי (‘קיצטית דוד וגלית’, י), כְרִיבוּתַא רַבְּתַא (‘אדם וחוה’, יח).

וכן וְדַוִד מֻנְדֵילֶי אִידֶי (שם, ראש בית כו), גַאנֵי גוֹ טוּרַנֶי מַגַארֶי מְטוּשְׁיַאלֶי (‘מלחמת דוד וגלית’, ח), דוֹאֵג אַדוֹמִי סֵילֵי כִּסֶל שָׁאוּל שְׁכִילֵי שָׁאוּל מְקִמְלֵי עַסְכַּר

זִלֵי אִלֵּי (שם, ט), אַהֶת גֶבֶּת אַנַא בְּאִיֶדת (שם, טז), וכן עוד.

ואלה אינן אלא דוגמות בלבד לאליטראציה, השוקקת בכל השירים, ויופייה מרובה משל עצם החרוז. ויש לבדוק אם בשירים כגון ‘יעקב ובניו’ ו’קיצטית דוד וגלית', שהחרוז חסר בהם או קלוש מאוד, אין האליטראציה ממלאת מקומו. האליטראציה נראית לעין בשורות: סַמוּן שְׂמוּאוּן. קִוִתִּי גַבַּרוּתִי מִנִי מִתִּי וְהָיָה הָעוֹלָם (עשרת הדברות', יא). החרוז ‘והיה העולם’ הבא שלוש פעמים בסופי שורותיו של בית זה, כמעט שאינו מורגש, ואילו הצלצול של האליטראציה טבוע בכולה.

מעין דוגמות דומות לזו הן אותם המקומות, שבהם בין שתי שורות החורזות בחרוז של הבית באות שורות אחדות בחרוז אחר, כגון:

אַכְתּוּן תִּרֵי אִסֶר אַכַוַאסַא וֵיתוּן

כַא דַעְלֵי

כַא זְאוֹרַא אִלֵי

כִּסֶיל בַּאבֵּי

אִסְרֵא אַכְתּוּן אִיוֵיתוּן לַכַא

(‘יעקב ובניו’, י; עיין גם שם, סוף טז, יז, כג, כה)

חרוזים מצטלבים מצויים במידה מועטת כגון:

הַר אַנַא אִיוֵינַא

אִילַהוֹכוֹן מְכַלְצַנֵיכוֹן

בֶּד מַקִימֵנַא

כַבְּרִי מִנּוֹכוֹן (‘עשרת הדברות’, כו)

או בהפסקת שתי שורות:

אְסְתּוּנֶת שִׁמֵּי מְרוֹפְרִפְלוּ

אַרְאַה רְאִלַה

טוּרַנֵי מְזוֹרְזֵילוּ

זוּרַנֶתּ עוֹלָם מְזוֹרְזֵילוּ

דוּנְיַא רְאֵלַא (שם, יא)

וכן בשיר ‘שמשון’, שבין שורה ראשונה לאחרונה, שתי השורות שבאמצע באות בחרוז אחר.

דבר מיוחד, שאין לדעת אם נעשה במתכוון או אינו אלא מעשה מקרה, הוא ששורות בבתים הקרובים זה לזה בא בהן בשורה אחת לא החרוז שלהן אלא של הבית שלפני כן. החרוז של הטור הראשון של בית כא ל’עשרת הדברות': ‘כון’, הוא החרוז של הטור הראשון של בית כב. החרוז בשורות האחרות של בית כא הוא ‘-סי’, והחרוז של בית כב הוא ‘-ני’. סוף בית ה בשירה ‘נתינת שבת’, חרוזו ‘לי’ הוא החרוז של בית ד שלפניו. וכן שורה א של בית ח לשיר ‘עשרת הדברות’ חרוזו ‘לי’, כחרוזו של בית ז שלפניו; ועוד כאלה.

עצם החרוז גווניו מרובים. מלבד חרוזים של מלים שלמות מצויים חרוזים הרבה של שתי הברות, שהראשונות שבהן שווׂת זו לזו בתנועתן והשניות בעיצורן, כגון: גַאנַא, רוּמַאנַא (‘אדם וחוה’, א), דֵיתוּן, וֵיתוּן, לֵיתוּן, קֵיתוּן (‘ישראל ועמלק’, יז), וגם חרוזים של שתי הברות השווֹת בעיצוריהן ותנועותיהן, כגון: ‘-וַאלֵי’ (‘אדם וחוה’, ב), ‘-קֵיתֵן’ (שם, ד), ‘-טַאִי’ (שם, ח), ‘-וַאסַא’ (שם, כד), או שתי הברות עם שני עיצורים, והאות השוואית נשמעת, כגון: ‘-כְנִי’ (נַסַכְני, כַכְדַכְנִי וכדומה – 'ישראל ועמלק, ה). יש גם חרוז של שלוש הברות, שתיים השווֹת זו לזו בתנועותיהן בלבד והשלישית גם בעיצורן, כגון: וֵיתֶין, בְּכַזֵיתֶין (‘אדם וחוה’, ג). לעומת זה יש גם חרוזים קלושים, כגון: ‘-וֵיסַא’ עם '-וַאסַא, או: '-יִלֵי, עם ‘וַאלֵי’, '-יִנַא עם ‘יַאנַא’, או ‘-וַאלֵי’ עם ‘-וֵילֵי’, וגם עם ‘-ְלי’.

יותר מכל האותיות משמשת בחרוז הלמ“ד בגוונים שונים עם כינויים: -לִי, -ִלוּ, -ִילֵא, -ִילוּ, -ִילֵי, המתחרז גם עם -ַלֵי, -ֵילֶי, -ִיְלֶי, -ִיְלוּ, -ֵיִלוּ, -לְיַא. כמו כן מרובה החרוז של הנו”ן: -נַא, -נֵי, -יֵנֵא, -וֵינַא, -ֵינִי, -ִינוּ, וכן החולם עם וי“ו וכינויים אחריו: -וֹךְ, -ִיוֹךְ, -ַוֹךְ, -וְיוֹךְ, -וֹכוֹן, -וֹהוֹן; וכן וי”ו וסמ“ך אחריו: -וֵסֶא, -וֹסַא, -וּסִי, -וַאסַא; עם תי”ו: וֵיתֶין; עם וי“ו: וַאוַא, וֵיוַא; ועם למ”ד: וֵילֵי, וַאלֵי, וַאלו. חרוזים רבים מיוסדים על התי“ו: -וֵיתֶין (הרבה וֵיתֶין), -יֵתוּן (הרבה עם וֵיתוּן). פחוֹת מאלה באים חרוזים באות יו”ד: -יא (עם –יא: ‘אליהו’, ב), -יא (‘מלחמות יהודה ויוסף’, כב), -יי(שמשון', יא), והרבה פעמים: -יא. כמו כן יש חרוזים של אות כ“ף: -כֵיעם -כֵי (‘אליהו’, ד), מלבד הצירופים של כ”ף עם וי“ו, שהזכרנו. כמו כן יש חרוזים של האות רי”ש: -רוּ (עם –רו, ‘שמשון’, ט), -רי (‘קיצטית דוד וגלית’, ח), -רי (‘עשרות הדברות’, ו) –ארֵי (‘אליהו’, ז); וכן של האות בי“ת: -בוֹ (‘תפסיר מעונה’, א), -יבֶי (‘קיצטית דוד וגלית’, יז); של האות שי”ן: -שֵׁי (‘השם וירושלים’, א); וכן של האות טי"ת: ‘טַאִי’ (‘אדם וחוה’, ח).

לענין התנועות יש עוד לומר, שלא זו בלבד -ִי חורז עם צירי ועם סגול, אלא עתים גם עם שורוק, וכן סגול עם שורוק: -ֶלי עם וּלְלִי; כמו כן אין הבחנה בין הברה פתוחה לבין סגורה בראשונה משתי ההברות של החרוז: -ֶלִי חורז עם -ִילֵי; -ַ-לְי עם –אִלֵי; -ֵילַא עם -ֶלַא וגם עם וֵילַא. והוא הדין בחולם ושורוק, כגון: -וּלא עם –וֹלַא. בדרך כלל חורזות שתי ההברות האחרונות שבמלה, כפי שראינו. אבל יש שהאחרונה בלבד היא חרוז ממש, וחרוז כזה אינו מן המובחר, כגון: -וֹךְ עם -ִוֹךְ; -וּסֵי עם –סֵי. צירופים של -ויסא עם וסא, -ואלי עם -לי, או -ותא עם -ויתא שכיחים. בדרך כלל משפיע בנידון זה גם המבטא העיראקי-הערבי, המבטא לפעמים -ִ במקום -ֻ (כִּלַּ-כֻּלַּ). מצוי גם: -ואלי עם -לי, אבל חרוזים אלה אינם מצויים אלא בשירים שחרוזיהם קלושים.

בדרך כלל אין החרוז חדגוני, כרגיל בספרות הסורית. רק בשירים שלפנינו מניתי 56 גוני חרוזים, בעלי תנועות שונות ובעלי עיצורים שונים.

לעניין חילוף האותיות זו בזו בחרוזים יש להעיר, שהבית הרפויה חורזת עם הוי“ו, והן גם מתחלפות זו בזו, כגון: וֵיתֶין-בֵיתֶין (מלחמת דוד וגלית', כב). הצד”י חורזת עם הסמ“ך: צַא-סַא (השם וירושלים', ז), התי”ו הרפויה עם הסמ“ך: אַהֶת-נַאֶס (אדם וחוה' כא); כן חורזת הלמ”ד לא רק עם הנו“ן, לֵי-נֵי (‘קיצטית דוד וגלית’, ד), או לַא-נַא (‘שלמה ומלכת שבא’, ט), אלא גם עם הרי”ש: רֵי-לֵי (‘מלחמת דוד וגלית’, י), רוּ-לוּ (‘שמשון’, ט, לח), -ִילֵי עם אירֵי (‘שמשון’, ז), לְיַא-רְיא (‘אליהו’, ב).


טז    🔗

תכונתם של השירים מעידה שמהחבר קבע לעצמו לחבר אֶפּוֹס מקראי מעובד מסיפורי התנ“ך על-פי האגדה. משירי האֶפּוֹס הם רוב השירים: (1) אדם וחוה, פרשת החטא בעץ-הדעת; (2) יעקב ובניו; (3) מלחמת יהודה ויוסף; (4) משה ובתיה בת פרעה – בשיר זה באים קווים משל המחבר בציור בתיה הסוככת על משה, והיא מתגלית כאן בנאמנותה אליו ובגבורת נפשה שהיא נלחמת באביה להגן על משה; (5) תפסיר מעונה – מות משה; (6) שמשון, המספר את מעשה שמשון משעה שירד לתמנה ואהב את האשה עד מותו; (7) קיצטית דוד וגלית, העוסק בפרשת מלחמת דוד וגלית; (8) מלחמת דוד וגלית, העוסק בעיקר ביחסים בין דוד ושאול לאחר מלחמת גלית; (9) שלמה ומלכת שבא, המיוסד ברובו על מה שמסופר בעניין זה בתרגום שני; (10) סנחריב, העוסק בייחוד במעשה מפלתו; (11) עם שירים אלה נמנה גם השיר ‘סיסרא’ סיפור מלחמת סיסרא. כאן צירף המחבר עניינים שבחר ממלחמה זו ומתוך שירת דבורה, השמיט מה שהשמיט והוסיף מה שהוסיף ממקומות אחרים; (12) השיר ‘שלמה והכושים’ אף הוא שייך לסוג זה, והוא השיר היחיד שאינו מיוסד על התנ”ך והמדרש אלא על מקורות אחרים, יהודיים ולא יהודיים; מסופר בו על דבר נישואי שלמה עם בתו של מלך חבש ומלחמותיו של שלמה בחבש.

נוסף על אלה יש כאן שירים, שהמחבר נהג בהם מנהג של חופש, כגון השיר ‘מלחמת ישראל בעמלק’. השם אינו מדויק, כמעט שאין השיר עוסק במלחמת יהושע עם עמלק ברפידים; עניין זה אינו נזכר אלא דרך אגב בבית ט, המספר שיהושע אוסף צבאיו להילחם ומשה מתפלל. עמלק כאן אינו אלא סמל לשונאי ישראל. שיר זה עוסק בתיאור כיבוש ארץ-ישראל על-ידי משה ויהושע עד לבניין בית-המקדש, ואין המחבר נותן דעתו על סדר הזמנים של המלחמות, אלא מתארן ומסדרן כפי צורך סיפורו. מעין חופש כזה של יצירה אתה מוצא גם בשיר ‘עשרת הדברות’, העוסק בעניין מיוחד ולא בסיפור המעשה, בעניין ‘מתן תורה’, שבו ניתן למחבר מקום לא רק לצרף סיפורים, אלא גם להורות ולהוכיח.

מידה מרובה של חירות נהג המחבר בפזמונים, שבהם הוא חפשי להרצות דבריו כרצונו. חיבור חפשי הוא, ואינו קשור להרצאת סיפר המעשה מאורע אחרי מאורע. שלושה מהם מובאים בקובץ שלפנינו: (1) השיר ‘נתינת שבת’, מעין פזמון לשבת מסוג זה שאנו מוצאים ב’זמירות' לשבת, וכן (2) ‘אליהו’, מסוג הפזמונים על אליהו ששרים במוצאי-שבתות; (3) הפזמון ‘השם וירושלים’, העשוי במתכונת שירי הגאולה המרובים לאין ספור שבשירה הספרדית והמזרחית.

המקורות שמהם שאבו המחברים לצורך חיבור השירים הם בעיקר התורה וספרי הנביאים, שכן הנושאים כולם הם נושאים תנ"כיים. השיר ‘יעקב ובניו’ רובו עיבוד של הסיפור שבתורה; הוא פותח בבראשית פרק מב וגומר בבראשית מד, יח. בתים שלמים שבו (א-ב, ז-י, יב, טו-יז, יט-כד, כז, כט) הם עיבוד לפסוקי התורה, ולעתים תרגום ממש. כן פותח השיר ‘סיסרא’ בשופטים פרק ד (בתים א-ג) ועובר לחלקים שבחר לו משירת דבורה (שופטים, פרק ה). וכן תחילתו של השיר ‘עשרת הדברות’ היא על-פי פסקי התורה (שמות יט, ד; דברים כט, א); השיר ‘מות משה’ אף הוא מתחיל בפסוק (דברים לב, מט); השיר ‘שמשון’ מתחיל בראש פרק יד של ספר שופטים, וכן עוד.

מלבד היסוד התנ“כי מרובים ברוב השירים האלה חלקי האגדה המדרשית. יש שירים שהיסוד התנ”כי כמעט מובלע בתוך שפע האגדה, ואין המקרא משמש אלא לפתיחת דברים בלבד. אבל יש גם שירם שיסוד האגדה עיקר בהם, והחלק התנ"כי אינו אלא מעין בית-אחיזה למדרשים, כגון השירים ‘מלחמת יהודה ויוסף’, ‘עשרת הדברות’, ‘מות משה’ ו’סנחריב', או השיר ‘שלמה ומלכת שבא’, המיוסד ברובו על ‘תרגום-שני’ למגילת אסתר.

אבל לא תמיד קשור המחבר למקורות שלפניו, והדברים אמורים לא במקורות האגדה בלבד, אלא אף במה שלקח מן התורה ומן הנביאים. כגון: אדם אומר שהנחש השיאו לאכול מן העץ ואינו מאשים את חוה (‘אדם וחוה’, יז), ואילו בתורה אדם מאשים את חוה (בראשית ג, יד), והיא מאשימה את הנחש (שם, ג, יג). דברי אלהים אל הנחש על האיבה שישית בין זרע האשה ובין זרעו (שם, טו) הם כאן דברי אלהים לאדם (בית כא). יוסף משתמש בגביע לנחש בו מיד בפגישתו הראשונה עם אחיו (‘יעקב ובניו’, י-יא). לפי התורה, לא מצא אלא אחד מן האחים את כספו מושב באמתחתו בדרך (בראשית מה, כו) ואחרים מצאו את כספם כשחזרו אל אביהם (שם, פס' לה), ואילו בשיר שלפנינו כל האחים מצאו את כספם בדרך (בית יז). יהודה אומר למשרתו של יוסף שהוא יהיה עבד ליוסף במקום בנימין (בית לא), ואילו בתורה אמר יהודה כן ליוסף (בראשית מד, לג), ולמשרתו של יוסף אמרו כל האחים שיהיו עבדים, ובנימין עמהם (בראשית מד, טז).

לפי התורה פרעה מדבר אל יוסף בדבר משלוח עגלות להביא את יעקב ובניו למצרים (בראשית מה, יז ואילך), ואילו כאן יוסף אומר לאחיו את הדבר (‘מלחמת יהודה ויוסף’, יט). עמרם הוא המצפין את בנו משה (‘משה ובתיה’, ד), והוא השם את התיבה ביאור (שם, ו), ואילו לפי התורה עושה זאת אמו של משה (שמות ב, ב-ג). לפי התורה לוקחת יוכבד את משה להיניקו בביתה, ורק לאחר-מכן היא מביאה אותו אל בת-פרעה (שמות ב, ט-י), ואילו לפי השיר מובילה בת-פרעה את הנער ואת אמו אל ארמונה ושם היא מיניקה אותו (שם, בתים טו-טז). יהושע חובש את מלך יבוס ויושב ביבוס (‘מלחמת ישראל ועמלק’ כא). ביהושע רק נזכר מלך יבוס (יהושע ט, א) וכיבוש ארץ היבוסי (כד, יא). שגגה יצאה מלפני מחבר השיר ‘שמשון’, שעשה את דלילה אשתו התמנתית של שמשון ואשתו היחידה, מתחילת הסיפור ועד סופו (‘שמשון’ ה ואילך). לפי המקרא היתה אשתו הראשונה מתמנה (שופטים יד, ב ואילך), ודלילה היתה אשתו שנייה, והיא מנחל שורק (שופטים טז, ד). שמשון מהמר על החידה עם סרני הפלשתים, והתנאי, שהמנצח יהיה לשר (‘שמשון’, ח-ט), ואילו במקרא הוא שואל את החידה ממרעיו, והתנאי שהמנצח מקבל שלושים סדינים וחליפות בגדים (שופטים יד, יא-יב). וכך אין דיוק בדבר מקום מלחמת דוד וגלית, שלפי השיר היא במגידו (‘קיצטית דוד וגלית’. א), ואילו לפי המקרא היתה ב’אפס דמים' (שמואל א יז, א). בשיר מבטיח שאול לכתחילה לתת למנצח את גלית את בתו מיכל (שם, בתים ג-ד). לפי המקרא הבטיח את בתו סתם, וכוונתו לכתחילה למירב בתו הגדולה (שמואל א יח, יז). הבטחתו של שאול לתת למנצח חלק ממלכותו (בית ג) או לשימו לו למשנה (בית יד) לא נזכרה בשום מקום. המשורר מזכיר את דוד המוליך מזון לאחיו אליאב בלבד (בתים ד, יג) ואילו לפי המקרא הוא מוליך מזון לשלושת אחיו (שמואל א יז, יש). דוד שואל את אחיו אליאב מהיכן בא הקול, קולו של שאול (שם, בתים ד, יג) ואליאב הוא המספר לו את העניין (שם, בית יד). לפי התנ"ך הוא שואל אנשים אחרים על דבריו של גלית (שמואל א יז, כו ואילך). בשיר ‘מלחמת דוד וגלית’ מסופר על פגישת שאול עם דוד במערה בהר-הגלבוע (שם, בית יא), ולפי המקרא היה הדבר בגבעת החכילה (שמואל א כג, יט).

אף בדברים המיוסדים על האגדה שינו הרבה ממטבע שטבע המדרש, כפי שצִיַנוּ בהערות במקומן. אמת, יש כאן מקום לסברה שהמחבר נסמך אל אגדות אחרות, אבל השינויים ששינו מדברי המקרא מעלים את החשש שגם כאן לא דייקו המשוררים.

וכן יש בשירים המדברים בעניינים המסופרים במקרא, שסדר המוקדם והמאוחר משונה בהם מן הסדר שבמקרא. כך מסתבר שהבתים ו-ח בשיר ‘אדם וחוה’, שמסופר בהם על אדם שנתחבא ועל תפירת עלה-התאנה וּויכוח אלהים עם אדם לאחר החטא, מקומם היה לאחר הבתים ט-י המדברים על הנחש (בית ט), ומקומו של בית ט גם הוא לאחר בית י, שמדובר בו על יצירת חוה. וכך צריך להיות סדר הבתים: י, ט, ח, ז, ו, יא. אבל יש מקומות שמתוכם ניכר שהמחבר גופו מלכתחילה לא דייק במוקדם-ומאוחר. כגון המנחה שהורידו ליוסף, לפי התורה, בנסיעתם השנייה של האחים למצרים (בראשית מג, יא), נזכרת כאן כבר במסעם הראשון (‘יעקב ובניו’, ב), ובאותו מעמד מסרוה לו (שם, בית יב). דברי יהודה אל אביו בדבר מנהגו של יוסף שנהג בהם (בראשית מד, כז-כח) מקדימם המשורר ונותנם בפי בני יעקב כולם בחזירתם אל אביהם (בית יט) וקודם לדברי ראובן (בית כ), שלפי סיפור התורה אמרם רק לאחר מכן. מלחמת יהושע במלך יריחו (‘מלחמת ישראל ועמלק’, יא) באה לפני מלחמת משה בעוג מלך הבשן (שם, בית יא). אף אפשר שעתים נשתבש סדר הבתים מכפי שקבעו המחבר תחילה, על-יד המזמרים.

יש שהמחברים נוטלים דברים, הבאים בתנ"ך בכמה מקומות, ומצרפים אותם לעניין אחד. וכן אגדות השאולות ממקום אחר המחבר רוקמן ברקמת דבריו. נגזר על אדם להיות נע ונד בארץ (‘אדם וחוה’, ה). בתורה לא נתקלל בקללה זו אלא קין בלבד (בראשית ד, יג); וכן מצרף המחבר את דברי יוסף (בראשית מד, יז) עם דברי יהודה ליוסף (שם, פס' לב) בשאלה ותשובה בין יהודה ובין יוסף (‘יעקב ובניו’, לד). דברי פרעה על דבר הבאת יעקב ובניו למצרים מצורפים (‘מלחמת יהודה ויוסף’, יט) לדברי יוסף שאלהים שמו למושל במצרים (בראשית מה, יט). שמחת יעקב לראות את יוסף בעודו חי (שם, בית כג), הם צירוף של בראשית מה, כח ובראשית מו, ל. עניין הטמנת משה בפשתן (‘משה ובתיה’, ד) לקוח מסיפור מרגלי יהושע (יהושע ב, ו). כשבאים סיחון ועוג להילחם בישראל, בוכים ישראל לפני משה רבנו (‘מלחמת ישראל ועמלק’, ו), והוא לקוח מפרשת זמרי בן סלוא והמדינית (במדבר כה, א). דברי משה, המחזק את רוחם של ישראל להילחם, לקוחים מתוכחת משה (דברים א, ז-ח; ב, כד-כה). דברי יהושע אל העם שלא ייראו מפני האויב (שם, בית ז) לקוחים מדברי אלהים אל יהושע (יהושע א, ב-ו). אלהים שולח את משה בשעת מתן תורה, לפי המדרש, אל האנשים ואל הנשים, והמחבר מוסיף גם את הילדים (‘עשרת הדברות’ ח), ותוספת זו לקוחה מפרשת ‘הַקְהֵל’ שבחג הסוכות (דברים לא, ב). חיל סיסרא ירד לאלף תהומות (‘סיסרא’, ד, ה) – לקוח משירת משה על הים (שמות טו, ה). וכן היַמִים שנשאו שם גלים וכילו את כל חילו (שם, ו) – לקוח משירת משה. ההרים הרמים משליכים אבנים על חיל סיסרא (שם, ז) – לקוח ממלחמת יהושע בבית חורון (יהושע י, יא). כריתת ראש סיסרא (בית ט) – לקוח מכריתת ראש גלית (שמואל א יז, נא). דברי התורה, שדבורה מודה לאלהים על שהיא רואה במפלת האויב (שם, בית ח) שאולים מתפילת חנה (שמואל א ב, ד). חמש האבנים שלקח דוד בתרמילו נעשות לאבן אחת (שם, בית כד) – כדברי המדרש על אבני יעקב ששׂם מראשותיו (בראשית יח, יא; בראשית רבה, סח, ומדרש), ואפשר שהיתה לפני המחבר אגדה שנעלמה מאתנו. גלית עוקר הר ומבקש להשליכו על דוד (שם, בית כה) – לקוח מן האגדה על עוג שעקר הר להשליך על ישראל (במדבר כא, לד-לה; ומדרש ילקוט שמעוני, במדבר, סוף פרשת חוקת, עמ' 309). דברי יהונתן לשאול, שאמר לו להתחלק במלוכה עם דוד (שם, ד), לקוחים מדברי יהונתן לדוד (שמואל א כג, יז). יהונתן מכלכל את דוד בברחו מפני שאול ובהסתתרו במערות (שם, ח), והוא לפי המסופר על עובדיה המכלכל את הנביאים שהחביאם מפני איזבל (מלכים א יח, ד). שאול מוכיח את אבנר על שלא שמר עליו וקובל שהכול קשרו עליו (שם, טז) – דברים אלה אמרם שאול בגבעה תחת האשל ברמה (שמואל א כב, ו-ח), אבל לא לאבנר. ובכלל כרך ביחד (בתי יג-יד) את הסיפור על שאול ודוד שבשמואל א כד עם מה שמסופר שם כו. עניין בעלת-האוב אינו מספר, והשיחה בין שאול ושמואל היא כאילו בחיי שמואל, ששאול הולך אליו וקובל לפניו גם על דוד (בתי יח-כ); וכורך הוא בשיחה זו גם את הדברים שלאחר שהעלתה בעלת-האוב את שמואל מקברו (שמואל א כח, יז ואילך).

לעניין שימושם של מחברי השירים באגדה, ראוי שנזכור שליהודי כורדיסתּן היתה גם מסורת ואגדה, שאפשר שהיתה כתובה במדרשים שאבדו. ואין להחליט שכל אגדה מן האגדות שבאו בשירים משל המחבר היא. דומה לדבר האגדה על אוריה החתי ובת-שבע שבשירים אלה שלא מצאנוה במדרשים, אבל נמצא לה מקור בדברי הגאונים. בשיר ‘קיצטית דוד וגלית’ מסופר שבשעה שנפל גלית וביקש דוד לכרות את ראשו, לא נמצאה לו חרב, וביקש מאוריה החתי שייתן לו חרב. אבל אוריה התנה עמו שבשכר זה ייתן לו אשה מבנות היהודים, ודוד הבטיחו. ואמר אלהים לדוד: ‘האשה היעודה לך תחילה אני נותנה לו’ (‘קיצטית דוד וגלית’, כז). בשינוי נוסח נזכרת אגדה זו גם בשיר ‘מלחמת דוד וגלית’. לפי שיר זה מחפש דוד את המפתח לפתוח את קובעו ושריונו של גלית, אוריה יודע את מקומו ומוציאו מתוך זקנו שלגלית. כאן נזכרת הבטחת דוד אבל לא דברי אלהים (‘מלחמת דוד וגלית’, כז). ב’דוד וגלית' נוסח אורמיה, שניתן כאן בנספח, נזכר עוד, שאוריה היה נושא הדגל לפני גלית (שם, בית כ), כעין מה שנאמר בפסוק ו’נושא הצנה הולך לפניו' (שמואל א יז, יז). דוד אף מדבר אליו על כוונתו לכרות את ראש גלית אדוניו עוד בראשית המערכה (בית כ). אחר-כך (בית כו) אומר דוד לאוריה שיפתח את המסגר של השריון מצוואר גלית כדי שיכרות את ראשו של גלית בחרב גלית. ודוד מבטיחו מעצמו, שיחתן לו נערה מבנות היהודים לאשה; גם כאן לא נזכרו דברי אלהים לדוד. מתוך שלוש הנוסחות מתיישבת סתירה אחת, זו שעמדתי עליה ב’ציון', ד (עמ' 110). במאמר אחר שבמקרא נאמר שדוד כרת את ראש גלית בחרב גלית (שמואל א יז, ד), ואילו כאן נאמר: בחרב אוריה. ומעתה לא קשה שאחת היא החרב, שכן אוריה היה נושא כליו של גלית. עניין זה, שבת-שבע יעודה היתה לדוד עוד מששת ימי בראשית, נזכר באגדה (סנהדרין קז, א); ואילו כל המסיבות שגרמו לכך שניתנה בת-שבע לאוריה נראו לכאורה כהמצאתם של יהודי כורדיסתּן, וכבר העירותי על כך (ציון, שם). אבל בינתיים מצא הד"ר ב. מ. לוין מקור לאגדה זו אצל גאוני בבל (‘אוצר הגאונים’ למסכת קידושין, עמ' 190). וכך מתגלה, שאגדות יהודיות נשכחות נשתמרו אצל שבט יהודי זה, כשם שנשתמרו אצל יהודי תימן ואצל יהודי ערב לפנים, ולעתים גם במסורת מוסלמית.

תמוהה האגדה שאדם וחוה חוזרים לגן-עדן לאחר שעשו תשובה (‘אדם וחוה’, כ, כה), וכן על עיניו של אדם, שלא זו בלבד שהיו כעיני המלאכים – עניין שאפשר למצוא לו סמוכים באגדה – אלא אף היו באמצע מצחו (בית ה); עלי להעיר שאחד מחכמי הכורדים, חכם ששון ברזאני מרוונדוז, מבאר לי שהיו בראש קדקודו. זה שהמשורר אומר שאלהים קילל את אדם הראשון שיחפש לו קרדום לחפור באדמה (שם, בית כו), ואילו לפי האגדה חפר בידיו – הוא על דרך המליצה והשגרה בלבד. שישים גיבורים הם שומרי יוסף (‘יעקב ובניו’, בית טו), ואילו בספר הישר הוא מונע שבעים גיבורים ליוסף, והמשורר מושפע משישים הגיבורים שומרי שלמה (שיר-השירים ג, ז). כמו כן אין לנו מקור לחלוקת מצרים לאזורים – מלבד שנים-עשר שווקים הנזכרים גם במדרש (ילקוט שמעוני, בראשית, ויגש, מד: שם, עמ' 98, טור ב) – כפי שהם חלוקים בשיר (‘מלחמת יהודה ויוסף’, יא) שינוי קל מן המדרש הוא ששיניו של פרעה נשברו לקול צעקת יהודה (שם, בית ט). לפי המדרש נשברו השיניים של גיבורי פרעה. שינוי מן המדרש הוא שמשה נולד לתשעה חודשים (‘משה ובתיה’, ג), שלפי המדרש נולד לשבעה חודשים. לפי האגדה סירבו נערותיה של בת-פרעה להציל את משה, ואילו לפי השיר לא עלה בידן לעמוד בסירובן (שם, ז-ח). אן מקור לדבר שרוח מערבית הובילה את תיבת-משה אל בת-פרעה (בית ט). לפי הנדרש נתארכה ידה ותפסה את התיבה. עניין המכשפים שביקשו מעצמם, ולא מחמת פקודתו של פרעה, להרע למשה ולא יכלו (שם, בית יז), אין מקור לכך אלא באגדה הנוצרית בדבר ישו (מתי ב, א-ו). כן אין מקור לדבר שהמכשפים מסיתים את פרעה במשה (שם, יח). כמו כן אין כל מקור לדברים שבת-פרעה הגנה על משה בפני אביה (שם, יט-כ, כב), ואין לדעת אם מדמיונו של המחבר הוא או שיסודו באגדה. אין מקור לדברים שעמלק בא עם סיחון ועוג להילחם בישראל (‘מלחמת ישראל ועמלק’, ח), וכן מה שנאמר כאן שהכנענים והאמורים, לאחר שעזבו את הארץ בימי כיבוש ישראל, ביקשו לשוב לארץ וקיבלו עליהם לשלם מס לישראל, וישראל לא קיבלום, שלא ילמדו את בניהם את דרכי האמורי (שם, בתי כה-כט) – אף דבר זה אין לו מקור. לפי דעת המחבר, נבראו גן-העדן יחד עם הגיהנום ביום השלישי לבריאה (‘נתינת שבת’, ז), ואילו לפי המדרש נברא הגיהנום בשני וגן-העדן בשלישי. תמוה הדבר, שמלת ‘גרפם’ שבשופטים ה‘, כא, תופס המחבר כשם עצם פרטי לנחל (‘סיסרא’, ה). צירוף אגדה ממקום אחר הוא שאמו של סיסרא השליכה עצמה מן הגג (שם, ה) – כנראה לקוח מאגדת בת-המן (מסכת מגילה טז, א). אגדה שאין לה מקור היא גם זו, שגלית נלחם עם בני עלי והרגם, החריב את ביתם ושבה את ארון-הברית (קיצטית דוד וגלית', ט). במדרש נזכר בעניין מלחמה זו ששאול חטף את הלוחות והצילם מן הפלשתים (ילקוט שמעוני, שמואל א, עמ' 719, סימן קב, דיבור המתחיל ‘וירץ איש בנימין’). כן יש לבדוק אם אין כאן אגדה בענין זה, שגלית אומר, שאם ינצח יהיו ישראל עבדים לפלשתים ‘שבעה דורות של שבעה אבות’ (שם, בית י). מעין זה נאמר במדרש בדברי אלהים לאברהם, כשנתן שבע כבשות לאבימלך מלך פלשתים (בראשית כא, כח-כט). מחנהו של סנחריב חונה על שטח של מאה אלף פרסה (‘סנחריב’, ג); לפי האגדה היה מחנהו ת’ פרסה אורך ורוחב מ' פרסה.

מלבד השירים שיש עליהם השפעת התנ"ך והמדרשים מצוי כאן שיר אחד, הוא השיר ‘שלמה והכושים’, שיש בו השפעות ממקורות ערביים. בזמן האחרון פרסם הרב יהודה אבידע מקורות עבריים לשיר293. כנראה שיש בו צירוף של שני מקורות, כפי שנראה גם מן המקורות שפרסם הרב אבידע. הבתים א-ב הם קטע של סיפור על דבר שלמה שהביא עמו את בת מלך חבש. היא הביאה עמה משרתים כושים, ולא הלכה אחרי דת היהודים (בית א). לפי תעלבי, בספרו ‘קצץ אלאנביא’ (סיפורי הנביאים), היתה למראית-עין יהודיה ובסתר עובדת אלילים. היא היתה עזת רוח וכפתה את רצונה על שלמה, ואף היתה עובדת את הצלם של בית אביה (ב). כאן נפסק בעצם הסיפור הראשון, ואינו מתחבר אל ההמשך אלא בקושי, אלא אם כן נראה בתים אלה כהקדמה לסיפור הבא לאחר-כך. לפי תעלבי, עבדה את צלם דמות אביה שעשו לה השדים במצוות שלמה, שכן ביקש להפיס דעתה כיוון שהתגעגעה על אביה. בבית ג של השיר דומה שמתחיל עניין חדש, והוא: חכם בא וסיפר לשלמה על דבר ארץ חבש ואמר לו, שלא יוכל לנצח את החבשים (ג-ד). שלמה הלך לחבש ונקבצו עליו כל החבשים, תפסוהו ולעגו לו: ‘כיצד תינצל מידנו. הראה לנו את שלטונך. לא תראה עוד את ירושלים, (ה-ו). שלמה בוטח בעצמו, ואומר שייתן בקולו ותבוא לו הצלה (ז). כאן מפסיק המחבר, וכאילו מתחיל בעניין שלישי, שלפיו לא הלך שלמה אלא אחרי אשתו, שנשא כמסופר בבתים א-ב, להביאה אליו משם ונפל בידי החבשים (בית ח) – היינו: שלא כבית ג, המספר על דבר החכם שעוררו ללכת לחבש. לפי המקורות של הרב אבידע מצויה גם גרסה זו, ששמע שלמה על נערה יפה היושבת באחד האיים (שם, עמ' 7). המשך הסיפור לפי השיר, שמלך חבש לוקחו בשבי (בית ח). שלמה הניח במקומו בירושלים את בניהו בן יהוידע; וכשנפל בידי החבשים קרא בשם המפורש, ובניהו שמע בירושלים והצטער ובכה. העניין, אפשר, לקוח מנפילת דוד בידי ישבי בנוב (שמואל ב כא, טז), שלפי האגדה נודע הדבר לאבישי בן צרויה בירושלים (סנהדרין צה, ב). שלמה אומר למלך החבשים שלא יוכל לו, ובלעג הוא אומר לו, שאם יוכל לו יעשה לו שם גדול (בית י). בהמשך הסיפור, לפי מקורות הרב אבידע, דורש שלמה מן המלך שייתן לו את בתו ושתיכנס לדת ישראל, וכאן מדבר שלמה על גדולתו וכוחו, והוא נמצא בשיר שלפנינו בבית ז. לפי בית יא אוסף מלך חבש את חכמיו ואת חילו, וזירים גדולים ומלכים, ומעמיד את שלמה לפניהם. במקור של הרב אבידע הצלם שלו ששד שרוי בתוכו מחזק את לבו, מבטיח לו לאסוף את כל השדים להילחם בשלמה, והמלך נשבע לעשות מלחמה בשלמה (שם, עמ' 8). מלך חבש מתפאר לפני חילו וחכמיו שהכוח בידו להילחם בשלמה (בית יב). דברים מעין אלה נתונים בפי השד, ואחרי-כן כתובים במכתב המלך אל שלמה (בנוסח הרב אבידע), שלא ייתן לו את בתו לאשה (שם, עמ' 8). דרישתו של שלמה שהוא דורש את האשה כתובה בשיר, שלא בהקשר ברור, בבית יד, שבו שלמה אומר: ‘המלך, אני מבקש לראות את אשתי’. דברי שלמה הסתומים בבית זה, היינו: ‘אני שלושה דברים יש לי ואגיד לך. אשר יעלה בידי אעשה’ (בית יד), נמצאים מפורשים בנוסח הרב אבידע: שלמה מאיים עליו בכמה דברים: (1) שיעשה בארצו שפטים; (2) שייתן את נבלתו ונבלת כל עמו לעוף השמים ולבהמת השדה; (3) את צלמו ישבר (שם, עמ' 8). פרט אחר אתה מוצא כאן שאינו במקור של הרב אבידע, והוא שהאומות רוחשות חיבה לשלמה: ‘בוכים לו במסתרים’, אבל ‘כולם מפחדים מפני מלכם ואינם יכולים להגיד לו דבר’ (בית יג). דבר זה אינו מפורש בנוסח הרב אבידע, אבל בקצת שינוי הוא ניתן להשתלב בו. לפי המקור של הרב אבידע: המלך שרוי ‘בפחי נפש’ ו’פניו רעים’, והשד שבצלם שאליו הוא פונה הוא המעורר אותו ומבטיחו שיסייע בידו (שם, עמ' 8). לפי השיר, קרא שלמה לשר-האש ממזרח ולשר-הרוח ממערב, והאש והרוח שרפו את כל האנשים (בית טו). הרוח והאש, היוצאים ושורפים את האנשים ולא נשאר מהם איש, הוא מוטיב הנמצא בסיפור חנניה, מישאל ועזריה (דניאל ג, כב), וכן באגדת אברהם בכבשן האש. לפי המקור של הרב אבידע שרי הרוח באים, והרוחות מארבע פינות העולם נושאות את שלמה וחילותיו ואת החיה והעוף אל אותו אי, והחיות מכלות את כל יושביו (שם, עמ' 9). עניין הטסתו של שלמה בא בשיר לעצמו, על-פי השם המפורש (בית טז), והוא אחד המוטיבים מסיפור מלכת שבא באגדה (בשעתו עיבד את הסיפור הזה גם ר' זאב יעבץ). לפי השיר (בית טז), שלמה מביא עמו את האשה ואת התליין, שמינוהו עליו להרגו, ואת מלך חבש לירושלים; את האשה הוא שורף, את התליין – מאלה שבכו לו והצטערו בצערו, כפי שראינו לעיל – הוא משלח במתנות, והמלך נשאר לו עבד כל ימי חייו (בתי טז-יז). לפי נוסח הרב אבידע תלה את המלך בארצו על קורה ששם המפורש חקוק עליה, ואת הנערה לקח עמו לירושלים (שם עמ' 9). עניין התליין לא נזכר. לפי תעלבי, העניש את הנערה. בתים יז-יח בשיר הם חתימה, ומסופר בהם על כניעת החבשים לשלמה, ושהיו מעלים לו מס, ושביקש שלמה להביא את הזהב משם לירושלים – מוטיבים הלקוחים מסיפור מלכת שבא. וסופה של החתימה, ששלמה מבטיח לחבשים הבטחות טובות (סוף בית יט).

הרי שלפנינו נוסח יהודי שני של אגדה זו, המצויה אצל הערבים. אבל שני המקורות היהודיים, העברי של הרב אבידע והארמי של יהודי כורדיסתּן מניחים מקום לסברה שביסוד האגדה היו, מכל מקום, מקורות יהודיים. בלבול העניין של שני סיפורים שונים גם במקורו של הרב אבידע וגם בשיר שלפנינו, כפי שראינו שלמעלה, מרמז שמקור אחד היה לשני הסיפורים, לזה שבתימן, שאפשר הושפע ממקורות חבשיים, שפרסם הרב אבידע ולזה שלפנינו. ויש להוסיף, שחכם זכריה מעיר, ששיר זה היה לפניו בכתב-יד ישן שממנו העתיקו וגם ניסח אותו. מתוך ההשוואה עם נוסח הרב אבידע נראה שלא הכניס בו חכם זכריה שינויים. החספוסים בשני המקורות כמעט מקבילים זה לזה. ובכך מתאשרת השערתי ששיערתי עוד לפני פרסומו של המקור של הרב אבידע294, היינו: שיש כאן לפנינו אגדות שהיו מסופרות וגם במקורות אחרים שאבדו מאתנו.

המשוררים היו נוהגים בדרך כלל חירות בהוספותיהם הפיוטיות; יש שהיו מרחיבים את הדיבור בעניינים מן המקרא והאגדה, ויש שהיו מדלגים על חלקים מן הסיפור התנ"כי שלא היה בהם בנותן עניין למשורר, כגון: המשתה שעשה יוסף לאחיו (בר' מג, טז, כה ואילך) אינו נזכר לא בסיפור ‘יעקב ובניו’ ולא ב’מלחמת יהודה ויוסף‘. בשיר ‘סיסרא’ נזכרת דבורה השרה אגב אורחא (‘סיסרא ויעל’, בית ה), אבל כל עניין ברק ודבורה אינו נזכר כלל. כן אינו מספר בשיר ‘שמשון’ שכוחו של שמשון חוזר אליו לאחר שהחל שׂערו לצמח. ב’סנחריב’ עיקר עניינו של המשורר באגדה, ואילו הסיפור המקראי בעניין זה כמעט שאינו בא; וכן הרבה כאלה.

מן הראוי ליתן את הדעת על התמונות הלקוחות מהווי החיים של סביבתו של המשורר. בני יעקב, לאחר שנתוודע להם יוסף, חוזרים לביתם בחליל ושמחה (‘מלחמת יהודה ויוסף’ כא). כששׂם עמרם את משה בתיבה, נתן מעט סוכר בפיו (‘משה ובתיה’, ו). שמשון רוצה לקחת את אשתו בחזקה ולהרוג את הסרנים, והרי חטיפת האהובה מבית אביה רגילה אצל הכורדים (‘שמשון’, כ). שאול וישראל ‘מחזיקים בשערי בתי-כנסיות’ (‘קיצטית דוד וגלית’, ה), כפי המנהג לשים את היד על המזוזה שבבית או על מזוזת בית-הכנסת בשעת תחינה ובקשה. וכן רבות ה’בכיות' בכל השירים, כגון: כשמספר שמשון להוריו מה שעשו לו הפלשתים, ‘אבי שמשון יושב ובוכה’ (‘שמשון’, יט). שאול בוכה בכי רב. הטענה הידועה במזרח: ‘ילד קטן הוא’, חוזרת גם בסיפור ההתנצלות על בנימין (‘יעקב ובניו’, בתים יט, לג), וגם אצל משה (‘משה ובתיה’, בתים כג, כד, כז).


 

א. אָדָם וְחַוָּה    🔗

מסרו זקן אחד לחכם זכריה, ואמר שחיברו אחד מאבות-אבותיו


אתחיל לכתוב תפסיר אדם וחוה:

א    🔗

אוֹ אִילַהַא אֻרְוַא רוּמַנָא / הוא האלהים הגדול והרם,

אִילֵי כְלִיקַא כּוּלֶּי נַפְסָא גַאנָא / ברא כל נפש ונשמה [בה שָׂם],

מְכַלִצְלָן מִנֶּד נוּרֶד גֵיהֶנָא295 / הצִּילנו [או: יַצילנו] מאש גיהנם.


ב    🔗

אִילַהַא קֶמְוָאלֵי / אלהים קם,

מִנֶּיד תּוֹרָה מְבּוֹקִרְוָאלֵי / מן התורה שאל,

גְבֵּיוַא296 אָדָם כַלֵקְוָאלֵי297 / מבקש היה לברוא אדם.


ג    🔗

תּוֹרָה גֶמְרָא / התורה אמרה:

אַנַה גֵבַּאן אָדָם כַלְקֵיתֶין / אני חפצה שאדם תיצור,

כוּ298 אַנַא299 לְשִׁמֶּי לַךְ300 שׁוֹקֵיתֶן / אותי לשמים לא תעזוב.

אַנַא תַּא בֶּן אָדָם יַוֵיתֶן / אותי לבן אדם תמסור,

נִיכוּסָא מִנִּי בְּכַזֵיתֶן301 / נחת ממני תמצא.


ד    🔗

הַקָבָּ“ה קֶמְוָאלֵי / הקב”ה קם,

אִפְרָא מִנֶּד אַרְבַּא / עפר מארבע

קוּרְנִיַת302 דוּנְיָא מוֹסֵיוַאלֵי / כנפות הארץ הביא.

שָׁעָה303 קַמֵיתָא לִשְׁוַאלֵי / בשעה הראשונה לשהו,

שַׁעַת תְּרֵי גוֹלֵם אוּדְוַאלֵי / בשעה שנייה גולם עשהו,

שַׁעַת טְלַהַא וְרִידֵי גַרְמֵי / בשעה שלישית גידים ועצמות

אִלֵי דְרֵיוָאלֵי / לו שם,

שַׁעַת אַרְבַּא פִּסְרָא גִלְדָא / בשעה רביעית בשר ועור

אִלֵי קְרִמְוָאלֵי / עליו קרם,

שַׁעַת כַמְשָׁה רוּחָיִא / בשעה חמישית רוח

אִלֵי דְרֵיוָאלֵי / לו שם,

שַׁעַת אִשְׁתָּא לִאַקְלֵי מוּחְמִלְוַאלֵי / בשעה שישית על רגליו הציגו,

שַׁעַת שׁוֹאָה בְאוּרְכָה לוֹבֵּלְוָאלֵי304 / בשעה שביעית בדרך הנהיגו,

שַׁעַת תְּמַנְיָא גֹו גַן-עֵדֶן / בשעה שמינית בתוך גן-עדן

מְתוּבַאלֵי305 / הושיבו,

שַׁעַת אִגְ͘אַה מִנֶּד אִילַנַא / בשעה תשיעית מן העץ

כִלְוַאלֵי / אכל,

שַׁעַת אִשְׂרָא אָדָם כְּרִידְוַאלֵי306 / בשעה עשירית אדם גירש.


ה    🔗

אָדָם אָדָם וֵיוַא307 / אדם, אדם היה.

כּוֹר308 מַלְאַכֵי אֵינֵי / כמלאכים עיניו

גוֹ רֵאשֵׁי וֵאיוָא309 / בתוך ראשו היו.

קַבֶּל אָדָם כַאטֵיוָא / בטרם חטא אדם

אֵינֵי גוֹ גוֹבְּעֵינֵי310 / במצחוֹ עיניו

דְרֵיוַא / [לוֹ] הושמוּ.


ו    🔗

אָדַם בַּאלֵי לְקַאמֵי / אדם בדעתו

דְרֵילֵי311 / הפך.

אָדָם שׁוּלְכַיָא וֵילֵי312 / אדם ערום היה.

אָדָם אְרִקְלֵי יְסֵילֵי / אדם רץ ובא,

גוֹ כַא תְאֵינַא גַאנֵי / בתוך עץ-תאנה

מְטוֹשֵׁילֵי / התחבא,

טַרְפֶת תֵאְנַא כִטְלֵי / עלי-תאנה תפר;

אָדָם גַאנֵי מְכוֹסֵילֵי313 / אדם את עצמו כיסה [בָּם].


ז    🔗

אִילַהַא גֵימֶר / אלהים אמר:

יַא314 אָדָם אָדָם וֵיאתֶן315 / הוי אדם, אדם הנך.

מַא316 לַא מִרִּי / כלום לא אמרתי [אליך]:

מִנֶּד כּוּלֶי גִנְתַא אַכְלֵיתֶין / מכל הגן תאכל,

מִנֶּד אוֹהַא אִילַנַא / [אך] מן העץ הזה

לַא אַכְלֵיתֶין / לא תאכל,

מוֹסַא317 לְדֻנְיַא / בֶּת מְסַבֵּיתֶין / [פן] מות לעולם תגרוֹם?


ח    🔗

אָדָם גֵימֶר / אדם אמר:

יַא רַבִּי יַא מוּלַאִי / הוי אדוני, הוי אלהי,

רַאבַּא אִילוּ עֲוֹנַי כַטַאִי / רבים הם עוונותי וחטאי.

אַיַא בַּכְתֶת הִיוַאלוֹךְ טַאִי318 / אותה אשה שנתת [לי],

אַיַא מוֹזִדְלַא עֲוֹנַי כַטַאִי / היא הוסיפה עוד על עוונותי וחטאי.


ט    🔗

אוֹ נָחָשׁ רַאבַּא גְ͘אוַנְקַא319 / אותו נחש ערום מאוד

וֵיוָא / היה.

אַוַא גוֹ גַן-עֵדֶן / בתוך גן-עדן הוא

כְסֵיוָא320 / היה בא.

גִבֵּיוַא אָדָם מַכְטֵיוָא321 / להחטיא את אדם מבקש היה.


י    🔗

אָדָם שׁוּלֶת אִידַסֶת / מעשי ידי

אִילַהַא וֵילֵי322 / אלהים היה אדם;

שִׁנְתַא נוּמַנַא לְאֵינֶת / שינה ותנומה על עיני

אָדָם דְרֵילֵי / אדם הפיל [ונרדם],

כַא פַרְסְוַא323 מִנֵּי / [ו]צלע ממנו

שְׁקִלֵּי324 / לקח,

חַוַה מִנֵּי / [ו]חוה ממנה

כְלִקְלֵי325 / ברא.


יא    🔗

יַא אָדָם אָדָם וֵיתֶין326  הוי אדם, אדם הנך.

תְּגַנוֹךְ327 כַא בְיַטַא328  קרדום תבקש

כַזֵיאתֶן / לעצמך,

כּוּלֶּי עֻמְרוֹךְ329 אַרְאַה / אדמה

כַפְרֵיתֶין / תחפור כל חייך,

כִיטֶי שַׂעַרֶי זַרְאֵיתֶין / חיטים ושעורים תזרע.

שׁוּנֶת כִטֵי שַׂעַרֶי / [אַךְ] במקום חיטה ושעורה

כִּתְוֵי330 חַזַקִי כַזְדֵיתֶן331 / קוצים ודרדרים תקצורה.


יב    🔗

יַא אָדָם כּוּלֶּי דַאנַא / הוי אדם, כל עִתוֹתיך

בְדֵאְס פַּאסוֹךְ332 כְיֵיתֶין / תחיה בזיעת אפך.

הַר גִירוֹ333 פַרְגַנְדַא334 / אך נע ונד

הַוֵיתֶין / תהי,

הַר אַךְ אוֹךְ הַוֵיתֶין / אך ‘הוי ואבוי’ יהיה,

מוֹסַא לְדֻנְיַא אַהֶת / מוות לעולם אתה

קִים335 מְסַבְּבֵּיתֶין336 / גרמת.


יג    🔗

יַא כֻוֵא כֻוֵא / וֵיתֶין337 / הוי נחש, נחש הנך.

כּוּלֶּי עֻמְרוֹךְ / עפר תאכל

אִפְרָא אַכְלֵיתֶין / כל חייך.

אִידַסוֹךְ אַקְלוֹךְ / ידיך, רגליך,

לְגַוֹךְ דַרֵיאתֶן338 / תכנס לתוכך,

אַלֶד כַּאסוֹךְ / על גחונך (בטנך)

כֵישֵׁיתֶין339 / תזחל.

שׁוֹאַה שִׁנֶי / בשבע שנים

כַא נַקְלַא יַדְלֵיתֶין340 / [רק] פעם אחת תלד.


יד    🔗

יַא חַוָה חַוָה / הוי חוה, חוה

וַאתֶן341 / הנך.

הַר אַךְ אוֹךְ / לגמרי ‘אוי ואבוי’

הַוֵאתֶן342 / תהיי.

כֵי אַמְרֶד גוֹרַךְ הַוַאתֶן / תחת פקודת בעלך תהיי.

כּוּ343 דַאנֶת אַהַת344 / בכל עת

יַדְלַאתֶן / שתלדי,

שַׁאנֶת345 מוֹסַא כַזְיַאתֶן / ענין המוות תראי.


טו    🔗

שַׁעַת אָדָם שְׁמֵיאְלֵי / בשעה שאדם שמע [זאת],

אָדָם תּוּלֵי346 בְכֵילֵי / ישב אדם ובכה,

אַרְאַה יַבֶּשְׁתַּא / הארץ היבשה

מִתְרֵאְלֵי347 / הרטיב [בדמעותיו].

אַיְ דַאנַא אִילַהַא / באותה שעה אלהים

מְחוֹנֵנֵי אִילֵי348 / ריחם עליו.


טז    🔗

אָדָם גֵימֶר / אדם אמר:

יַא רַבִּי / 'הוי ריבוני,

אַנַא מַא אוֹדֵינַא / מה אעשה אני?

נַא מִרִּי349 / אני אמרתי:

נֶּד דוֹ350 אִילַנַא / מאותו עץ

לַא כִּכְלֵינַא351 / לא אֹכַל

מוֹסַא לְדֻנְיַא בִּמְסַבְּבֵּינַא352 / [פֶּן] מוות אגרום לעולם'.


יז    🔗

גֵימֶר / אמר:

יַא רַבִּי / 'הוי אלהי,

כֻוֵא מִרֵּי / הנחש אמר [אֵלַי]:

אַגַר אַכְתּוּן / אם אתם

מִנֶּיד אוֹהַא אִילַנַא / תאכלו

אַכְלֵיתּוּן / מן העץ ההוא,

אַכְתּוּן דַךְ353 מַלְאַכֵי / אתם כמו מלאכים

פַּאוֵיתּוּן / תהיו,

כְרִיוַוא שְׁפִּירַא / רע וטוב

בֵּדְיַיאֵיתּוּן354 / תדעו'.


יח    🔗

אָדָם גֵימֶר / אדם אמר:

יַא רַבִּי / 'הוי אלהי,

דִי355 רַחֶם356 אִלִי / רחם עלי.

אַנַא מִנֶּיד עֵץ הַדַעַת / אני מעץ-הדעת

כִלִּי357 / אכלתי,

אַנַא כְרִיבוּסַא358 רַבְּתַא / אני רעה רבה

אוּדְלִי / פעלתי.

מוֹסַא לְדֻנְיַא / מוות לעולם

מְסוֹבֶּבְּלִי359 / גרמתי.

יַא אִילַהִי / הוי אלהי,

דִי360 מְרַחֶם אִלִי / רחם עלי'.


יט    🔗

אִילַהַא מְרַחְמַנַא / אלהים רחמן

אִילֵי / הוא.

הַר אַי דַאנַא / מיד באותה שעה

מְרוּחִמְלֵי אִילֵי / ריחמהו.

אָדָם שׁוּלְכַיַא / אדם ערום

וֵילֵי / היה,

כַא דַסְתַא ג͘וּלֶי / חליפה אחת של בגדים

מִן גַן-עֵדֶן מוֹכִּשְׁלֵי361 / מגן-עדן הוריד[הּ],

אַלֶד אָדָם מוֹלוּשְׁלֵי / את אדם הלביש[הּ],

אִילַהַא סְתִרֵּי362 אִילֵי / אלהים הגן עליו.


כ    🔗

אִילַהַא אַלֶד אָדָם / אלהים ריחם

מְרוּחִמְלֵי / על אדם,

ג͘וּלֶד אוֹר363 דְרֵילֵי / בגד אור לו

אִלֵי / שם.

אָדָם מִנֶּד364 גַאנֵי / את אדם

נוֹבִּילֵי365 / נהג עמו,

גוֹ גַן-עֵדֶן / בגן-עדן

מוּתּוּלֵי366 / הושיב[ו].


כא    🔗

גֵימֶר / אמר:

יַא אַדַם / 'הוי אדם

בֵּינוֹךְ בֵּינֶת כֻוֵא / בינך ובין הנחש

הוֹיַא דֻשְׁמֶנַתּוּסַא / תהיה איבה.

אַוַא יַאתוּ טַאלוֹךְ / הוא לך

רֵישׁ אֻורְכַאסַא367 / על דרכים יֵשֵׁבָה,

נַאֶס368 אִילוֹךְ / אותך

אַקְבְוַאסַא / בעקבים יַךְ.

אַהֶת מַרְגֶ͘ת אִלֵי / אתה לו

רֵאשְׁוַאסַא369 / ראשים תמעַך'.


כב    🔗

אַדַם קַאמֶד / אדם לפני

אִילַהַא מְצוֹלֵילֵי / אלהים התפלל.

אִילַהַא צְלוֹצֶד / אלהים תפילת

אַדַם קְבִּילַאלֵי / אדם קיבּל,

גוֹ גַן-עֵדֶן מְתוּבַאלֵי370 / תוך גן-עדן הושיבו.

אִילַהַא אַדַם / אלהים אהב

מוּחִבְּוַאלֵי / את אדם.


כג    🔗

גֵימֵר / אמר:

יַא רַבִּי / 'הוי ריבוני,

אַנַא מַא אוֹדֵינַא371 / מה אעשה אני?

אַנַא לַא גְבֵּנְוַא / אני

כַאטֵינַא / לחטוא לא היה ברצוני,

אַנַא גֵבֵּן דַאְרֵינַא / אני לשוב רצוני,

בַּאבֶּת דֻונְיַא372 אִיוֵינַא / אבי העולם הנני'.

הַקָבָּ“ה גֵימֶר / הקב”ה אמר:

אַנַא בְּאוֹדֶן / 'אני אעשה

מִנּוֹךְ373 עַגִ͘בְּוַסַא / אתך נפלאות,

סַבְּכַאטֶר374 טְלַהַא / בגלל שלושת

בַּאבַּוַאסַא / האבות.

אַנַא מַכְיִינוּ / אני אחַיה

מֵיסַאנֶת קוֹרַסַא375 / מֵתי הקברות'.


כד    🔗

אַדַם גוֹ גַן-עֵדֶן / אדם בתוך גן-עדן

יְתוּלֵי376 / ישב.

אִילַהַא בְּסִמְלֵי / אלהים האיר

אִלֵי / אליו פניו.

אִילַהַא אַדַם / את אדם

מְבּוֹרִכְלֵי / בירך אלהיו,

סַבְּכַאטֶר משֶׁה / בגלל משה

דְאִרֵּי אִלֵי377 / שב אליו.


כה    🔗

חַוַה גֶמְרַא / חוה אמרה:

אַנַא מַא אוֹדַנַא / 'אני מה אעשה.

אַנַא אַדַם / אני את אדם

קִים מַכְטְיַנַא378 / החטאתי,

אַנַא גֵבַּאן דַאְרַנַא379 / אני חפצה לשוב [מעוונותַי],

אַנַא ג͘וּזַא380 אִילִי / אני את העונש

קַבְּלַאנַא381 / מקבלת עלי'.


כו    🔗

אִילַהַא אַלֶת אַדַם / הגדיל אלהים

מְרֻוַאלֵי382 / את אדם,

חַוַה תְּכִירַאלֵי383 / [ו]את חוה פקד.

תְרֵי בְּרוֹנֵי הִיוַאלֵי / שני בנים לה נתן.

אַדַם נִכְלֵי יְתוּלֵי / אדם ישב ונח,

אַלֶד אִילַהַא מְסוּבִּחְלֵי / ואת אלהים שיבח.


תם ונשלם שיבה (שבח) לאל בורי (בורא) עולם


 

ב. יַעֲקֹב וּבָנָיו    🔗

מאת אביו של רבי עובדיה (שמו אינו ידוע)


אתחיל לכתוב תפסיר יעקב ובניו:

א    🔗

מֻנִכְלֵי יַעַקֹב בַּאבֵּינִי / ראה יעקב אבינו,

וֵילַא גִירַנִי384 / יוקר גדול

רַבְּסַא בַּאַרֶד כְּנַעַן / בארץ כנען.

מִרֵּי תַא וַלוֹנְכֵּי דִידֵי / אמר אל בניו:

אִיתֶין אַרְזַנִי385 / 'יש זוֹל

בְּאַרֶד מַצְר / בארץ מצרים.

סוּן386 זוּנוּן טַאלֵינִי / לכו קנו לנו תבואה

דַכְלַא מִן אַרֶד מַצְר387 / מארץ מצרים'.


ב    🔗

קִמְלוּ כּוּד אִסְרַא / קמו כל עשרת

וַלוֹנְכֶּיד יַעַקֹב / בני יעקב,

מוּטֻאִנוּ קִנְיַאנֵי דוֹהוֹן / טענו בעירם

מִגֶּד כֵיר אַרְאֶד כְּנַעַן / מטוב ארץ כנען.

שַׁמְעַא סַאבַּאלוּט / שעווה ואלונים,

בִּנְדַק פֻסְתַּק / אגוזים ובטנים

תַרְיַק / וצרי,

זִלּוּ לִאַרְאֶד מַצְר388 / והלכו לארץ מצרים.


ג    🔗

יוֹסֵף מְתֻוַאלֵי כַּאתִּבֵּי / יוסף הושיב סופרים

גוֹ דַרְגַהֶת מַצְר389 / בשערי מצרים.

אִסְרַא דַרְגַהֵי אִתְוַא / עשרה שערים היו

גוֹ מַצְר / במצרים.

מִרֵּי יְהוּדַא / אמר יהודה:

אִנְכַּאן390 אַכְנִי אוֹרַךְ / 'אם אנחנו ניכנס

כּוּלָּן בֶּד כַא דַרְגַא / כולנו בשער אחד,

זַאדַךְ / להתיירא יש לנו

מִן עֵינַא כְּרִיתַא391 / מעין רעה.

בַּלֵי392 אַכְנִי כּוּלָּן אוֹרַךְ393 / אבל אנחנו

כּוּדְכַא בֶּד כַא דַרְגַא / נעבוֹר כולנו

אִבֶּד בַּאגֶ͘ר394 גַמְעַכְנִי / בשער לבדו כל אחד,

לַאַכְדַאדַא395 / בעיר ניפגש יחד.


ד    🔗

כֵּימַאן יְאִלּוּ396 / כאשר נכנסו,

כּוּדְכַא בֶּד כַא דַרְגַא397 / כל אחד בשער אחד,

כַּאתִּבֵּי כְּסִיוִילוּ / הסופרים כתבו

שִׁמַאֶת כּוּלּוֹהוֹן / שמות כולם.

ראובן ן' יעקב שמעון ן' יעקב

לוי ן' יעקב יהודה ן' יעקב

יששכר ן' יעקב זבולון ן' יעקב

דן ן' יעקב נפתלי ן' יעקב

גד ן' יעקב אשר ן' יעקב


עַסֶר398 נוֹבְלִילוּ399 / בערב הובילום

כַּתִּבֵּי400 פִּתְּכֵּי401 / הסופרים את הפתקים,

הִיבִילוּ402 לְיוֹסֵף / וליוסף נתנום.

גֵימֶר / אמר:

אַכְוַאסִי יְסֵילוּ / 'אחי באו

אִלְמַצְר / למצרים'.


ה    🔗

אַנִי זִילּוּ / הם הלכו

לִמַצְר / למצרים,

גוֹ בַּאגֶ͘ר מְטֵילוּ / בעיר הגיעו

לִכְדַאדֵי / יחד.

זִלּוּ חְמִלוּ / הלכו ועמדו

גוֹ שׁוּקֶת סִפַּהִי בַּזַאר / בשוק הבַּזַר היפה.

גֵמְרִי / אמרו:

אַכְנִי לַג403 זוֹנַךְ דַכְלַא / 'אנחנו לא תבואה נִקֶן.

אִנְכַּאן עַאלֶק404 / אם יזדמן

יוֹסֵף אַכוֹנֵינִי / יוסף אחינו

בֶּד אִידֵינִי / לידינו,

בְּזוֹנַכְלֵי / אותו נקנה,

לַג זוֹנַךְ דַכְלַא405 / לא נקנה תבואה'.


ו    🔗

יוֹסֵף כְזֵילֵי / יוסף ראה

פִּתְקֵי406 שִׁמֶת אַכַוַאסֵי / פתקי שמות אחיו

יֵסֵילוּ / [ש]באו.

דַרְחַל407 מְשׁוֹדִרֵּי אִלוּ / מיד שלח אליהם

גַ͘נְדַרְמֵי קַצוּדֶי מוֹסֵילוּ408 / שוטרים ושליחים

כִּסְלֵי שיביאום לפניו.


ז    🔗

זִילּוּ כְזֵילוּ / הלכו וראו

טֶאְנֵי דוֹהוֹן / מטעניהם

אִילוּ רַאשֶׁת קִנְיַנֵי / על

דוֹהוֹן / בהמותיהם.

גֵמְרִי גֵבֵּילוֹכוֹן / אמרו [להם]: 'מבקש אתכם

חַכּוֹמֶת מַצְר409 / מושל מצרים'.


ח    🔗

מוֹסֵילוּ / הביאו

כּוּד אִסְרַא אַכַוַאסַא / את כל עשרת האחים,

חְמִלוּ / [ו]עמדו

קַאמֶד יוֹסֵף / לפני יוסף.

גֵימֶר טַאלוּ / אמר אליהם:

אַכְתּוּן מִן אֵיכַּא / 'אתם מאין

אִיוֵיתוּ / אתם?'

גֵמְרִי אַכְנִי אוֹדוֹךְ / אמרו: 'אנחנו עבדיך,

מִנֶּד אַרְאֶד / מארץ

כְּנַעַן אִיוַךְ / כנען אנו,

סֵילֵינִי / תבואה לקנות,

לִזְוַאנַא דַכְלַא410 / באנו'.


ט    🔗

מִרֵּי טַאלֵיהוֹן / אמר אליהם:

אַכְתּוּן לֵיבֵיתּוּן411 / 'קונים תבואה

זַאוַנֶת דַכְלַא / אתם אינכם.

אַכְתּוּן גַ͘אסוּס / אתם [רַק] מרגלים

וֵיתּוּן412 / הנכם'.


י    🔗

גֵמְרִי טַאלֵי / אמרו לו:

אַכְנִי פַקִירֵי413 / 'אנחנו עלובים

אִיוַךְ / הננו.

עַיַלֵנִי414 דַקִיקַא415 אִילֶי / בני-ביתנו ענוגים הם

כְּפִינַא / ורעבים'.

מוֹסֵילֵי אִידֵי מְכֵילֵי / את ידו שלח

לְקַנִינַא416 / ובגביע הך.


יא    🔗

גֵימֶר / אמר:

אַכְתּוּן תִּרֵי אִסֶר / 'אתם שנים עשר

אַכַוַאסַא וֵיתוּן / אחים אתם.

כַא דַעְלֵי417 / אחד אבד,

כַא זְאוֹרַא אִלֵי / האחד הוא קטן

כִּסֶיל בַּאבֵּי / אצל אביו.

אִסְרַא אַכְתּוּן / עשרה אתם,

אִיוֵיתוּן לַכַא418 / הנכם כאן'.


יב    🔗

כּוּד אִסְרַא / כל העשרה [כולם]

כַא מוֹנִכְלֵי לוֹכֵינַא419 / איש בפני אחיו שלחו מבטם.

גֵמְרִי / אמרו:

רַאבַּא צַעַר בְּאוֹד / 'הרבה צער

טַאלֵינִי / יצערנו

אוֹהַא נַאשַׁא גִצַדְלַן420 / האיש הזה, מפחדים אנו [מפניו].

טַלִבְּלֵי דִמֶת יוֹסֵף / את דם יוסף

מִינֵּינִי421 / הוא דורש מידנו'.

מוּפִּקְלוּ דִיַארֶי / המתנות הוציאו

מֻתְוִילוּ קַאמֵי / [ו]לפניו הניחו [אותן].

גֵמְרִי אַכְִי יְסֵילַן / אמרו: 'אנחנו [אך] באנו

לִזְוַואנַא דַכְלַא422 / לקנות תבואה'.


יג    🔗

קִמְלֵי גֵימֶר / קם [ו]אמר

תַּא גוּלַאמֵי / אל נערו:

קוּ הַלוּ דַכְלַא / ‘קום תן תבואה להם’.

בַּלֵי כַא אַכוֹנַא / 'אבל אח אחד

דִיכוֹן423 / מכם

רַהֶין פַּאיֵי כִּסְלִי / עירבון יהיה אתי

חִיל מְסֵיתוּן424 בִּנְיָמִין / עד אם את בנימין תביאו [לי]

כַאזִנֵּי425 / ואראנו'.

כּוּלּוּ אַכַוַאסַא / כל האחים

כַא מוֹנִכְלֵי בּוֹכֵינַא426 / [כָּל] אחד בפני השני ניבט.


יד    🔗

קִמְלֵי שִׁמְעוֹן427 גֵימֶר / קם שמעון ואמר:

אַנַא בִּחַמְלֶן / 'אני אעמוד

רֵישֶׁ(ד)428 אַקְלִי / על רגלי.

כּוּד מַגוּגְלִי429 / כל מי שיזיזני

בּוּד430 דּוֹקִלֵי / אתפסנו [בידי]'.

חְמִלֵּי שִׁמְעוֹן / ועמד שמעון

רֵישֶׁד אַקְלַסֵי / על רגליו.

אִשְׁתִּי431 גִבַּארֶת פַּרְעֹה / שישים גיבורי פרעה

נַטוֹרֶת יוֹסֵף וֵילוּ / שומרי יוסף היו,

כּוּד אִשְׁתִּי זִילוּ / כל השישים באו,

לַא מְגִגְלוּ432 שִׁמְעוֹן / ואת שמעון לא הזיזו.

קִמְלֵי מְנַשֶּׁה מְכֵילֵי / קם מנשה,

כַא שַׁרְקִיעַא גוֹ כַאסֵי433 / [ומכה] אחת בבטנו הכה.

זִלֵּי שִׁמְעוֹן שׁוֹעַא434 / נסוג שמעון שבע

פִּינְגַבֵי435 / פסיעות.

גֵימֶר שִׁמְעוֹן / אמר שמעון:

אוֹהַא זַרְבַּא436 / 'מכה זו היא

זַרְבֶּת בֵּיסֶת בַּאבִּי / מכת

אִילַא. / בית אבי'.


טו    🔗

דוּקְלֵי שִׁמְעוֹן בַּרְקוּל / תפס את שמעון

אֵינֶד אַכַוַאסֵי437 / לעיני אחיו.

אַכַוַאסֶי מוּטְנֵילוּ438 / טענו להם אחיו

טִאְנֵי דוֹהוֹן זִלּוּ439 / את מטענם והלכו.

מוֹצֵילֵי יוֹסֵף דְרֵילוּ / ציווה יוסף ושמו

פַּארֵי דוֹהוֹן / מעוֹתיהם

בֶּד גַנַבוּסַא / בגנבה

גוֹ קוּרַסַא דוֹהוֹן440 / בתוך אמתחותיהם.


טז    🔗

זִלּוּ בֶּד אוּרְכַא / הלכו בדרכ[ם]

יַוִיוַא עַלִיקַא441 / כדי שייתנו מספוא

תַּא קִנְיַאנֵי דוֹהוֹן / לבעירם,

כְזֵילוּ פַּארֵי / מצאו מעותיהם

גוֹ קוּרַסַא דוֹהוֹן / בתוך אמתחותיהם

זְדֵילוּ רַאבַּא442 גֵמְרִי / [ו]יראו מאוד. אמרו:

זלֵּי כוֹלַא / 'הלך החבל

בַּסְרֶית דוֹלַא443 / אחרי הדלי'.


יז    🔗

כֵּימַן מְטֵילוּ / כאשר הגיעו

לְאַרְאֶת כְּנַעַן / לארץ כנען,

כִּיסֶיל יַעַקֹב בַּאבּוֹהוֹן444 / אצל יעקב אביהם,

גֵימֶר יַעַקֹב / אמר יעקב:

כֵּילֶי שִׁמְעוֹן445 / ‘היכן שמעון?’

גֵמְרִי / אמרו:

רַאבַּא צַארוֹת / 'הרבה צרות

כְזֵילֵינִי אַכְנִי / ראינו אנחנו.

כַא נַאשַׁא / איש אחד

חַכּוֹמֶד מַצְר / מושל מצרים,

אַוַא וֵילֵא / הוא היה

זִיבְּנַאנֶתּ446 דַכְלַא / מוכר התבואה.

אִיתְוַאלֵי / היה לו

כַא קַנִינַא / גביע [לאיש]

אִידֵי מְכֵילִי / בידו,

אִילַא / עליו הקיש.

גֵימֶר / אמר:

כְתּוּן תְּרֵיאְסַר / 'אתם שנים-עשר

כַוַאסַא וֵיתוּן / אחים אתם.

א דַעְלֵי / אחד אבד

א זְאוֹרַא447 / [ו]אחד קטן

אִילֵי / הוא.

כִּסֶיל בַּאבֵּי / אצל אביו

אִלֵי448 / הוא.

בַּלֵי כַא / אכן אחד [מכם]

רַהֶין פַּאיֵי / עירבון יהיה,

הִיל מֵסֵיתּוּן / עד הביאכם

בִנְיָמִין הָכָא449 / את בנימין לכאן'.


יח    🔗

אַכְנִי מִרַּאן / אמרנו אנחנו:

אוֹ זְאוֹרַא אִילֵי / 'הלה קטן הוא.

כִּסֶל בַּאבֵּי שׁוּנֶת450 / אצל אביו במקום

רַחֵל יִמֵּי אִילֵי451 / רחל אמו הוא'.

גֵימֶר / אמר:

לַא גְיַוִנֵי שִׁמְעוֹן / 'לא אתן אותו את שמעון,

הִיל אַסֵי / עד שיבוא

בִּנְיָמִין אָכָא452. / בנימין לכאן'.


יט    🔗

דַכְלַא דוֹהוֹן / התבואה שלהם

כְלִצְלֵי / כלתה.

זִלּוּ כִּסֶל / הלכו אצל

בַּאבַּא סַבַּא453 / אבא סבא.

הַלֵי אִילֵינִי / 'תן אותו את בנימין,

בִּנְיָמִין / לנו

דַא מַכּוּשַׁכְלֵי / ונוריד אותו

אִמֵּנִי454 / עמנו'.

גֵימֶר / אמר:

לַא כַּאוֶשׁ בִּנְיָמִין / 'לא ירד בנימין

מִנֵּיכוֹן455 / עמכם'.;


כ    🔗

זִלֵּי רְאוּבֵן456 / הלך ראובן

כִּסֶל בַּאבֵּי / אצל אביו,

גֵימֶר / אמר:

הַלֵי אִלִי / 'תן אותו לי

בִּנְיָמִין / את בנימין.

אַנַא אִינְכַּאן / אני אם

לַא מוֹסֵילִי / לא אביאנו,

בְּרוֹנִי457 רַהֶין / יהי בני עירבון

דוֹהוֹן458 / בעדם'.

גֵימֶר / אמר:

לֹא יֵרֵד בְּנִי / 'לא ירד בני

עִמָּכֶם459 / עמכם'.


כא    🔗

יְסֵילֵי יְהוּדָה / בּא יהודה

גֵימֶר / אמר:

יַא בַּאבּוֹ460 / 'הוי אבא,

הַלֵי אִילִי / תן אותו לי.

אַנַא כַּפְלִנֶי461 / אנוכי אערבנו,

מִן אִידִי טַלִבִּתֵּי / מידי תבקשנו.

אִינְכַּאן לַא מֵיסִינֶיי / אם לא אביאנו,

הַאוֶן462 כְטַאיַא אִילוֹךְ / חוטא אהיה לך

כּוּלּוּ יוֹמַסַא463 / כל הימים'.


כב    🔗

אַי דַאנַא / באותה שעה

עַקֶל יַעַקֹב / דעת יעקב

קְטִילֵא464 / החליטה.

גֵימֶר / אמר:

דִי465 לַבְלוֹלֵי466 / 'הובילו אותו;

אַמַנַא אַמַנְתַּא467 / פיקדון מסור לידך

בִּנְיָמִין / [הוא] בנימין.

הַיַא מֵסֶיתוּלֵי / מהר תביאוהו

טַאלִי לַכַא / אלי לכאן.

גַאנִי אִילֵא / נפשי הִנָּהּ

קְטִרְתַּא בְּגַאנֵי468 / קשורה בנפשו.

אִילַהֶית בַּאבּוֹכוֹן / אלהי אביכם

הַיֶיא מִנּוֹכוֹן469 / יהיה עמכם'.


כג    🔗

אַנִי הַיַא / הם מהר

זִלּוּ לִמַצְר / הלכו למצרים

מוֹדְאִרוּ / [ו]החזירו [החזר]

פַּארֵי קְמַאיַיא470 / הכסף הראשון,

כִּימַן זִילּוּ מְטֵילוּ / כאשר הלכו והגיעו

קַם קַסֶר471 יוֹסֵף / לפני ארמונו של יוסף,

אַוַא גוֹ פַּנְגַ͘רֵי472 כְזֵילֵי / ראה דרך חלונו

בִּנְיָמִין מִנּוֹהוֹן473 / את בנימין אתם.

אַוַא יְתוּלֵי בְּכֵילֵי / (הוא) ישב ובכה

גוֹ עוֹיַא474 / בתוך החדר.

נְפִּקְלֵי כִּסֶל אַכַוַאסֶי475 / יצא אצל אחיו

גֵימֶר / [ו]אמר:

אוֹהַא אִילֵי / '[האם] זה הוא

אַכוֹנוֹכוֹן זְאוֹרַא / אחיכם הקטן?'.

גֵימֶר / אמר:

אִילַהַא נַטִרּוֹךְ476 / 'אלהים ישמורך,

בְּרוֹנַא477 / הבן'.


כד    🔗

אֵי דַאנַא מוּפִּקְלֵי / באותה שעה הוציא

שִׁמְעוֹן מִנֶּת גוֹ478חַבַּס / את שמעון מבית האסורים.

אַנְיַא מוּפִּקְלוּ / הם הוציאו [אליו]

פַּארֵי קְמַיֵא / את הכסף הראשון,

מֻתְוִילוּ קַאמֵי / שמו אותו לפניו.

גֵימֶר / אמר:

אַנַא שְׁקִלִּי חַקִּי / 'אני לקחתי את המגיע לי

אִילַהֶית בַּאבֵּיכוֹן / אלהי אבותיכם

הוּלֵי טַאלֵיכוֹן / נתנוֹ לכם

נַצִיבּ דוֹכוֹן479 / במזל שלכם'.


כה    🔗

קִמְלֵי הוּלֵי טַאלֵיהוֹן / קם נתן להם

דַכְלַא / תבואה.

גֵימֶר תַּא גוּלַאמֵי / אמר לנערו

בֶּד טִשְׁוַא / בסתר:

דַרֵיתַא480 קַנִינִי / 'תשים אותו את גביעי

גוֹ טֵאְנֶתּ בִּנְיָמִין / במטען בנימין'.

אַוַא דְרֵילֵי קַנִינַא / הוא שם הגביע

גוֹ טֵאְנֶתּ בִּנְיָמִין481 / במטען בנימין.


כו    🔗

הִיל482 רְחִקְלוּ / עד הרחיקו

סְרִיכְלֵי גֵימֶר / צרח ואמר:

חְמוּלוּ / 'עמדו

גַנַבֶי אַכְתּוּן / גנבים אתם

מְשַׁלֵּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה483 / משלם רעה תחת טובה.

אוֹ קַנִינַאתּ אֻסְתַּאדִי / זה גביע אדוני,

גוּכַשְׁוַא484 אִיבַּא / שהוא מחשב בו,

גְנִיבַאלַיכוֹן / גנבתם'.

גֵמְרִי / אמרו:

אַכְנִי לַא גְנוֹבַאךְ485 / 'אנחנו לא גנבים הננו;

אַכְנִי עִבְּרַיֵא אֵיוַךְ486 / אנחנו עברים הננו'.


כז    🔗

בֶּד אַי דַאנַא / באותה שעה

שְׁכִלֵּי / התחיל

בֶּד אוֹ אֻרְוַא / בַגדול

תִּמְלֵי / [ו]כילה

בֶּד דוֹ487 זְאוֹרַא / בַקטן.

כְזֵילֵי קַנִינַא / [ו]מצא הגביע

גוֹ טֵאְנֶתּ בִּנְיָמִין488 / במטען בנימין.


כח    🔗

קִמְלוּ כּוּלּוּ אַכַוַאסַא / קמו כל האחים,

כּוּד כַא מְכֵילֵי / כל אחד הכה

כַא טַאפַּא489 / מכה אחת

גוֹ רֵאשֶׁת בִּנְיָמִין / בראש בנימין.

גֵמְרִי טַאלֵי / אמרו לו:

גְנַבַא בֶּיר גְנַבְתָּא / 'גנב בן גנבת,

מּוֹךְ הַתְּכַא גְנִיבַאלַא / אמך כך גנבה אותו,

נִמֶיתּ בַּאבַּא490 / את אליל אביה'.


כט    🔗

קִמְלוּ / קמו

אַכַוַאסֵי כֻּלּוּ / האחים כולם.

זִלּוּ / [ו]הלכו

קַם491 שׁוֹקִילֵי492 / [ו]עזבוהו.

סְרִיכְלֵי / צעק

יְהוּדָה גֵימֶר / יהודה אמר:

יַא אַכַוַאסַא / 'הוי אחים,

סַמוּן493 / בואו

בַּלְכֶּית494 דוֹקִילֵי / אולי יתפסנו

קַטִילֵילֵי / ויהרגנו'.

גֵמְרִי אַכַוַאסֵי / אמרו אחיו:

אַכְנִי גִנַכְפַּךְ / 'מתביישים אנו.

אוֹ נַאשֶׁת אוֹקַת495 / האיש הזה כל כך

דוֹקְלֵי קַדְרֵינִי / כבוד נהג בנו,

אַוַא הוּלֵי טַאלֵינִי / הוא תבואה

דַכְלַא / נתן לנו.

אַכְנִי לַג דַארַךְ / אנחנו לא נשוב

כִּסְלֵי496 / אצלו'.


ל    🔗

קִמְלֵי יְהוּדָה / קם יהודה

גֵימֶר תַּא גוּלַאמֵי / [ו]אמר לנערו (של יוסף):

אַנַא בַּאסֶן / 'אני אבוא

גַדְמַנִי497 אֻסְתַּד͘וֹךְ498 / [ו]אעבוד את אדונך'.

גֵימֶר גוּלַאמֵי / אמר נערו:

קַנוּן הַדְכַא אִילַא499 / 'החוק כך הוא:

כּוֹדּ גַנַבָא אַוַא / כל גנב הוא

בֶּד גַדִמְלֵי אִלְאַבַּד / יעבדנו עד עולם'.

קִמְלֵי יְהוּדָה / קם יהודה

סֵילֵי / [ו]בא

אִמֶּת בִּנְיָמִין / עם בנימין,

חְמִלֵּי / [ו]עמד

גוֹ דַרְגֶת / בשער

קַסְרֶת יוֹסֵף500 / ארמון יוסף.


לא    🔗

מִרֵּי יוֹסֵף / אמר יוסף:

הַתְּכַא בַּאש501 אִילַא / 'כלום יפה הוא כך,

אַכְתּוּן גַנְבַתּוּן / שאתם תגנבו

גַנִינַא502 דִידִי / גביע שלי,

דִיתּ אַנַא / שאני,

כַא נַאשַׁה503 מֻכְוַאסִי / איש כמוני

לַכֶשְׁוַא אִבַּא504 / ינחש בו?'


לב    🔗

רֵּי יְהוּדָה / אמר יהודה:

אלַא זְאוֹרַא וֵילֵי / 'ילד קטן הוא.

בֵּי זִלֵּי אִילַא505 / לבו הלך אחריו.

בַּלֵי אַנַא דוּקְלִי / אבל אני תפסני.

אַנַא בְּאוֹדֶן אַנְקַרָא / אני אעשה אנגריא,

בְתוֹרֶן כֵּיכֵּי506 / אשבור אבנים.

אַנַא חְבּוּסְלִי / אני, חבשני;

אַוַא גֵבֵּי דַאֵר / הוא מוכרח לשוב

אִלֶד אַרְאֶת כַּנַעַן. / אל ארץ כנען'.


לג    🔗

גֵימֶר יוֹסֵף / אמר יוסף:

אַוַא בֶּד גַדִמְלִי / 'הוא יעבדני

הִל אַבֶּד507 / עד עולם'.

גֵימֶר יְהוּדָה / אמר יהודה:

אַנַא אִיוֵן / 'אני הוא

כְּפִילַא אִילֵי508 / שערבתי בעדו.

גֵבֵּי הַר בֶּדְיַסֶק / אין הוא אלא שיעלה

כִּסֶל בַּאבֵּי509 / אצל אביו'.


לד    🔗

גֵימֶר יוֹסֵף / אמר יוסף:

אַהֶת כְּפִלְוַאלוֹךְ / 'אתה ערבת

יוֹסֵף מִנֶּת בַּאבּוֹךְ / [גם] את יוסף לאביך

כְרַאיֶי זוֹבִּנוֹךְ510 / [ו]לבסוף מכרת [אותו]

תַּא עַרְבַּיֵא511 / לערבים'.

גֵימֶר יְהוּדָה / אמר יהודה:

דַךְ512 אַהֶת אִיוֵת / 'כשם אתה הנך

גוֹ דוּכְסוֹךְ חַכּוֹמַא / במקומך מושל,

אַנַא הַדַךְ אִיוֵן / אני, כך הנני,

חַכּוֹמַא אַלֶת אַרְאֶת / מושל על ארץ

כְּנַעַן513 / כנען'.


 

ג. מִלְחֶמֶת יְהוּדָה וְיוֹסֵף    🔗

מאת רבי עובדיה


א    🔗

גֵימֶר יְהוּדָה / אמר יהודה:

אִנְכַּאן אַנַא / 'אם אני

גַרְשִׁנֵּי סֵיפִּי / אשלוף חרבי

מִן גוֹ כַּבְלַנַא / מנדנה,

שַׁכְּלֵן אִיבּוֹךְ / אתחיל בך

תֵּימֶן בֶּיד פַּרְעֹה / [ו]אגמור בפרעה

דִידוֹךְ / שלך,

יַא מִצְרַיַא / הוי מצרי'.

מִרֵּי טַאלֵי יְהוּדָה514 / אמר לו יהודה.


ב    🔗

גֵימֶר / אמר:

אִנְכַּאן גַרְשֶׁת סֵיפּוֹךְ / 'אם תשלוף חרבך,

אַנַא גַדְ͘אִנֵי515 לִקְדַאלוֹךְ / אני אלפות אותה בצווארך,

יַא עִבְּרַיַא / הוי עברי'.

רֵּי טַאלֵי יוֹסֵף516 / אמר לו יוסף.


ג    🔗

גֵימֶר / אמר:

אִנְכַּאן אַנַא / 'אם אני

פַּתְּכֵינֵי פּוּמִי / את פי אפתחה,

בַּלְעִינוֹךְ / [הנה] אבלעך,

יֶא מִצְרַיַא517 / הוי מצרי'.

מִרֵּי טַאלֵי יְהוּדָה / אמר לו יהודה.


ד    🔗

גֵימֶר / אמר:

אִנְכַּאן פַּתְּכִיתֵּי518 / 'אם אתה תפתחהו,

פּוּמוֹךְ / את פיך,

אַנַא בֶּד מַלִינֵּי פּוּמוֹךְ / אני אמלא את פיך

כֵּיפֶּת מַרְמַר מַנְגִנִיקֵי519 / באבני שיש ובליסטראות,

יַא עִבְּרַיַא / הוי עברי'.

מִרֵּי טַאלֵי יוֹסֵף520 / אמר לו יוסף.


ה    🔗

מִרֵּי טַאלֵי / אמר לו:

אַנַא כַא מִסְתַּא אִילַא / 'אני שערה אחת

אַלֶת סַדְרִי521 / על חזי,

אַנַא נַגְ͘לִינַא522 גַרְקִנַּא / אני אתלוש (אותה) ואטביע

כּוֹגְ͘כֵּי523 דִידוֹךְ524 / חצר מושב מלכים

גוֹ דִימַא / שלך בדם,

יַא מִצְרַיַא525 / הוי מצרי'.

מִרֵּי טַאלֵי יְהוּדָה / אמר לו יהודה.


ו    🔗

גֵימֶר / אמר:

אַכְתּוּן מִן זוּנֵא / 'אתם מכבר הימים

סַבַּגֶי526 וֵיתּוּן / צבעים הנכם,

סַבִּגְלֵיכוֹן סוּדְרֶית527 יוֹסֵף / כתונת יוסף צבעתם

גוֹ דִימַא / בדם;

מִרֵּיכוֹן דִיבֶּי528 כִּלּוּ / חיות רעות אכלוהו אמרתם,

יַא עִבְּרַיַא529 / הוי עברי'.

מִרֵּי טַאלֵי יוֹסֵף / אמר לו יוסף.


ז    🔗

גֵימֶר / אמר:

אִנְכַּאן גַרְשִׁנֵי סֵיפִּי / 'אם אשלוף את חרבי,

מַכֶרְוִנַּא530 מִצֶר דִידוֹךְ / אחריב את מצרים שלך,

יַא מִצְרַיַא / הוי מצרי'.

מִרֵּי טַאלֵי יְהוּדָה531 / אמר לו יהודה.


ח    🔗

גֵימֶר / אמר:

אִנְכַּאן גַרְשִׁתֵּי סֵיפּוֹךְ / 'אם תשלוף חרבך,

גַדְ͘אִינֵי אַלֶד קְדַלוֹךְ / אלפות אותה על צווארך,

יַא עִבְּרַיַא532 / הוי עברי'.

מִרֵּי טַאלֵי יוֹסֵף / אמר לו יוסף.


ט    🔗

אַי דַאנַא / באותה שעה

כַא קַאלַא אֻרְוַא / קול גדול

דְרֵילֵי יְהוּדָה / נתן יהודה,

בּוּרְגֵ͘י533 קַלַיֶת534 מַצְר / מגדלי ומבצרי מצרים

כְרוּלוּ / נחרבו,

סְמִכֶי טְרִחְלוּ535 / הרות הפילו,

פַּרְעֹה נַפַּלֶּי536 / פרעה נפל

מִנֶּת תַּכְתֵּי537 / מעל כיסאו,

תְּלַהַא כַּאכֵּי / שלוש שיניו

תּוּרוּ538 / נשברו.

קַאלַא מְטֵילֵי / הקול הגיע

אֶל אַכַוַסֶד539 יְהוּדָה / אל אחי יהודה,

שׁוּקְלוּ קִנְיַנֵי דוֹהוֹן / עזבו בעירם

סֵילוּ540 / ובאו.


י    🔗

כּוּד כַא / כל אחד

סֵיפֵּי גְרִישְׁלֵי / חרבו שלף

מִנֶּית כַּבְלַנַא / מנדנה

יְסֵילוּ בְהַנֶת541 / [ו]באו לעזרת

יְהוּדָה / יהודה.

בַּאלֵי מוּזְוִרֵי542 / לבו הפך

יְהוּדָה / יהודה

כְזֵילֵי אַכַוַאסֶי / [ו]ראה את אחיו,

כּוּד כַא סֵיפֵּי / כל אחד חרבו

רֵאשֶׁת כַּאפֵּי543 / על כתפו.


יא    🔗

גֵימֶר יְהוּדָה / אמר יהודה:

יַא אַכוֹנִי נַפְתָּלִי / 'הוי אחי נפתלי,

סִי כְזִי / לך ראה [נא לי],

כְּמַא דַרוְוַאזֵי544 / כמה שערים,

כְּמַא מַחַלִּי545 / כמה מקומות (שכונות)

אִילַא מַצְר / לה למצרים'.

זִלֵּי נַפְתָּלִי / הלך נפתלי

כְדִ͘רֵּי546 כּוּלַא מַצְר / סבב בכל מצרים.

גֵימֶר / אמר:

יַא אַכוֹנִי / 'הוי אחי,

תְּרֵאְסַר דַרְוַאזֵי אִילַא / שנים-עשר שעריה

אִלֶתּ תְּרֵיאְסַר מַחַלִּי / לשתים עשרה שכונותיה.

כּוּד מַחַלִּי / כל שכונה

אִלֶתּ תְּרֵיאְסַר תַּכֵי547 / לה שנים עשר אזורים,

כּוּד תַּאכַא / כל אזור

תְּרֵיאְסַר אַלְפֶּי / שנים עשר אלף

בַּאתֶּי אִילַא548 / בתים לו'.


יב    🔗

גֵימֶר יְהוּדָה / אמר יהודה:

דִי549 חַסְדַא550 יַא אַכַוַאסִי / 'הבו אחי,

מַכְרוּלַא551 מַצְר552 / החריבו אותה את מצרים,

אַנַא בְּשַׁכְּלַן / אני אתחיל

בֶּיד אוֹהַא / בזה [פֹה]

תֵּימֶן / ואגמור

בֶּיד פַּרְעֹה דִידֵי553 / בפרעה שלו'.


יג    🔗

אִידֵי יְהוּדָה / ידו יהודה

מוֹנְדֵילֵי554 / הושיט

אַלֶד סֵיפֵּי / לחרבו.

גְרִשְׁלֵי / שלָפו

מִנֶּית כַבְלַנֵי555 / מנדנו

מוֹרִמְלֵי / [ו]הרימו

מַכֵיוַאלֵי556 / להכות

אַלֶת יוֹסֵף557 / את יוסף.


יד    🔗

זְדֵילֵי רַאבַּא / פחד מאוד

יוֹסֵף558 / יוסף,

גֵימֶר / אמר:

אַנַא אִיוֵן / 'אני הנני

יוֹסֵף אַכוֹנֵיכוֹן / יוסף אחיכם,

דִיד מְזוֹבְּנִנּוֹכוֹן559 / אשר מכרתם אותי

תַּא עַרַבַּיֶיא / לערבים,

גַת תַּא כְיַאיֶא / כי למחיה

מְשׁוֹדְרִנֵּי אִילַהַא / שלחני אלהים

לְקַמֵיכוֹן560 / לפניכם'.


טו    🔗

לַא מְהוּמִנֵּי / לא האמין

לֵּי יְהוּדָה / לו יהודה.

אַי דַאנַא / באותה שעה

מוּכְזֵילֵי אִילֵּי / הראה לו

פְּתִילִים561 / ציצית,

מוּכְזֵילֵי אִילֵּי / הראה לו

אוֹת מִלָּה562 / אות הברית.


טז    🔗

כַא563 קַאלַא כֵינַא / קול גדול

דְרֵילֵי יְהוּדָה / נתן יהודה,

גְ͘מִעְלוּ אַכַוַאסֶי / [ו]נאספו אחיו

מִנֶּית גוֹ מַצְר / מתוך מצרים.

גֵימֶר יְהוּדָה / אמר יהודה:

אוֹהַא גֵימֶר / 'זה אומר

אַנַא אַכוֹנֵיכוֹן / אני, אחיכם

אִיוֵן564 / הנני'.


יז    🔗

אַי דַאנַא / באותה שעה

כְזֵילוּ סִימָנִים (נִישַׁנְקִי) / ראו סימנים

מְהוֹמִנּוּ אִילֵי565 / [ו]האמינו לו.

נְשִׁקְלוּ / [ו]נשקו

אִבֶּת אִכְדַאדֵי566 / זה לזה

אוֹדְלוּ / [ועשו]

כַא שַׁהַיַנַא567 / שמחה

רַבְּסַא / גדולה.

קַאלַא זִלֵּי / הקול הלך

כִּסֶל פַּרְעֹה / אצל פרעה.

גֵמְרִי טַאלוּ568 / אמרו להם:

אַנַא נַאשֶׁי / 'האנשים האלה

נְפִּקְלוּ569 / נמצאו

אַכַוַאסֶית יוֹסֵף / אחי יוסף'.


יח    🔗

יְסֵילֵי פַּרְעֹה570 / בא פרעה

גֵימֶר תַּא יוֹסֵף / [ו]אמר ליוסף:

אַנַא גֵבֶּן / 'אני חפץ,

אַכַוַאסוֹךְ אַסֵי / שאחיך יבואו

לִמַצְר571 / למצרים'.

קִמְלֵי יוֹסֵף / קם יוסף

הִוִלֵי טַאלֵי572 / [ו]נתן להם

בּוּקְגֶת573 גֻ͘ולֶי / חבילת בגדים.

קַדֶר אֻרְוַא / כבוד גדול

דוֹקְלֵי טַאלוּ574 / חלק להם.


יט    🔗

גֵימֶר / אמר:

הַיַא הַיַא / 'מהר, מהר

סוּן לְבֵּיתַא / לכו הביתה.

מַרּוּן תַּא בַּאבִּי / אמרו לאבי:

כְדֵילַן יוֹסֵף / “מצאנו את יוסף”.

לַבְּלוּן אִמֵּיכוֹן / הובילו אתכם

עַגַלֶי / עגלות,

מֻטְאְנוּן בַּאבִּי / [ו]שאוּ את אבי

עַיִלְתֶּי575 / ואת משפחתו.

מַרּוּן תַּא בַּאבִּי / אמרו לאבי:

אַכְנִי כְזֵילַן יוֹסֵף / "אנחנו ראינו את יוסף,

חַכּוֹמַא אִילֵי / מושל הוא

גוֹ מַצְר576 / במצרים".


כ    🔗

אַמְרֵיתּוּן תַּא בַּאבִּי / תאמרו לאבי:

נִישַׁנְקַא אַוַא אִילִי / "הסימן הוא זה:

יוֹמֶת פְּרִשְׁלִי / ביום שפרשתי

מִנֶּת בַּאבִּי / מאבי,

אַנַא קַרֵנְוַא / אני הייתי קורא

הִלְכַתּ עֶגְלַא עַרוּפַא / הלכת עגלה ערופה,

דַא577 מְהֵימִן בַּאבִּי / שיאמין אבי

אִילוֹכוֹן578 / לכם"'.


כא    🔗

זִלּוּ דַאְרוּ / הלכו ושבו

תַּא אַרְאֶתּ כַּנַעַן / לארץ כנען.

בֶּד אוּרְכַא מִרּוּ / בדרך אמרו

דוֹדִכְּסַא579 / שיר בחליל.

לַא נַאצִוַא אַכַוַאסַא / לא רבו האחים

מִנֶּת אַכְדַאדֵי580 / זה עם זה.


כב    🔗

גוֹ דוּדַכְּסַא / בחליל

גֵמְרִי / אמרו:

כְזֵילַן יוֹסֵף / ‘ראינו את יוסף’.

סֵירַח בַּת אָשֵׁר / שׂרח בת אשר

גִישַׁאְשְׁוַא דוֹדִיַּא581 / היתה מנענעת ערש ילדים.

גֵמְרַא / אמרה:

יַא בַּאבּוּ / 'הוי אבא,

הַיֵי הַיֵי582 / מהר, מהר;

יוֹסֵף כְזֵילוּ / את יוסף ראו

גוֹ מִצְרַיֵיא583 / בתוך המצרים'.


כג    🔗

שְׁמֵילֵי יַעַקֹב / שמע יעקב

גֵימֶר / [ו]אמר:

יַא בְּרַתִּי / 'הוי בתי,

אִנְכַּאן הוֹיַיא / אם יהיה

הַדַ͘אךְ / כך,

לַא מִיסַתּ / לא תמותי;

הַר הַוֵי / עד עולם יהיו

אִילוֹךְ584 כַאיֵי / לך חיים'.


כד    🔗

מְטֵילוּ כּוּלּוּ / הגיעו כולם,

גֵימְרִי / אמרו:

יַא בַּאבּוּ / 'הוי אבא,

שִׁקְדַן585 אַלוֹךְ / בשורה טובה לך;

כְזֵילַן יוֹסֵף / ראינו את יוסף

גוֹ מִצְרַיֵא / בתוך המצרים'.

לַא מְהוּמִנֵּי / לא האמין

אַלוֹהוֹן586 / להם.


כה    🔗

גֵמְרִי טַאלֵי / אמרו לו:

אַנַא עַגַלֵי / 'אלה עגלות

מְשׁוֹדְרִלֵי / שלח

יוֹסֵף / יוסף'.

גֵימֶר / אמר:

מַרוּן תַּא בַּאבִּי / 'אמרו לאבי:

אַנַא יוֹמֶד פְּרִשְׁלִי / אני, ביום שפרשתי

מִנֵּי / ממנו,

קַרִנְוַא הִלְכַתּ / קורא הייתי הלכת

עֶגְלָא עַרוּפָא / עגלה ערופה'.

אַי דַאנַא / באותה שעה

מְהוּמִנֵּי יַעַקֹב587 / האמין יעקב.


כו    🔗

אַנִי כּוּלּוּ / הם כולם

מוּטְאִנוּ / טענו

יְסֵילוּ / [ו]באו

תַּא מַצְר / למצרים.

קִמְלֵי יוֹסֵף / קם יוסף

נוֹבִּלֵּי / [ו]הוביל

רַאבַּא עַסְכַּר / הרבה צבא

מִנֶּית גַאנֵי588 / עמו.


כז    🔗

כְזֵילֵי / ראה

יַעַקֹב בַּאבֵּינִי / יעקב אבינו

אַלֶד יוֹסֵף / את יוסף,

נְשִׁקְלֵי / נשק לו

פְּרִחְלֵי רַאבַּא589 / ושמח מאוד.

גֵימֶר / אמר:

קַם כַאזִינוֹךְ / 'רואה אני אותך

קַבֶּל מַאסֶין590 / בטרם אמות'.


כח    🔗

בּוּרִכְלֵי יַעַקֹב / בירך יעקב

אַלֶד פַּרְעֹה591 / את פרעה.

מוֹתְוֵילֵי / הושיבו

גוֹ אַרְאֶת גשֶׁן592 / בארץ גושן,

כּוּלּוּ פִּשְׁלוּ / [ו]היו כולם

וַזִירֵי פַּאשַׁיֵיא / וזירים ופחות

גוֹ אַרְאֶת מַצְר593 / בארץ מצרים.


 

ד. משֶׁה וּבַתְיָה בַּת פַּרְעֹה    🔗

אתחיל לכתוב תפסיר של משה ובתיה:

א    🔗

מִרְיַם כַא כִילְמַא594 כְזֵילַא / מרים חלום ראתה,

תַּא יִמַּא בַּאבַּא מְחוּכֵּלַא595 / לאמה ואביה סיפרה.

יִמַּא סְמִכְתַּא וֵילַא596 / אמה הרה היתה.

גֵמְרַא יַא יִמִּי / ‘הוי אמי’ — אמרה —

כַא בְּרוֹנַא פַּאוֵילוֹךְ597 / ‘בן יהיה לך’.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי משה הענוג.


ב    🔗

גֵמְרַא יַא יִמִּי / אמרה: 'הוי אמי

כַא בְּרוֹנַא פַּאיֵי598 / בן (זכר) יהיה,

גְזִירַא פַּאיֵי 599 / מהול יהיה,

כַלְצַאן יִשְׂרָאֵל פַּאיֵי600 / מושיע ישראל יהיה,

קַסוּד אִילַהַא פַּאיֵי601 / שליח אלהים יהיה,

תּוֹרָה מַכּוּשְׁלַא תַּא הוּדַיֵא / תורה יוריד ליהודים'.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי משה הענוג.


ג    🔗

יַרְכֶת אִגְ͘אַה יַאלַא הוּלֵי602 / בחודש התשיעי ילד נולד,

כּוּלּוּ בֵּיסַא בַּהַרוּסַא מְלֵילַא603 / כל הבית מלא אורה [מיד].

אַלֶד גְזַארַא לַא סְנִקְלֵי604 / למילה זקוק לא היה.

הַר אַי דַאנַא מִנֶּד605 / ממש באותה שעה עם

בַּאבֵּי יִמֵּי מְחֻוכֵּילֵי606 / אביו ואמו דיבר.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


ד    🔗

בַּאבֵּי עַמְרָם רַאבַּה זְדֵילֵי / אביו עמרם מאוד ירא

קִמְלֵי יַאלַא גוֹ כִּתְּנַא מְטוּשֵׁילֵי607 / קם ואת הילד בפשתן החביא.

טְלַהַא יַרְכֵי מְטוּשְׁיַא וֵילֵי608 / שלושה חודשים צפון היה,

עַמְרָם רַאבַּא מִנֶּד / עמרם מאוד מפני

חוּכּוּם פַּרְעֹה זְדֵילֵי / שלטון פרעה ירא.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


ה    🔗

פַּרְעֹה כַא אַמֶר שַׁדִיד דְרֵילֵי / פרעה פקודה קשה פקד:

כּוּד הוֹדַיַא כַא בְּרוֹנַא הַוֵילֵי / כל יהודי שבן לו יוולד,

גוֹ בַחַר מוּנְדֵילֵי609 / בים ישליכנו,

בַּס בְּרַתַא מוּכְיֵלַא610 / רק בת יחינה.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


ו    🔗

קִמְלֵי עַמְרָם כַא סַנְדוּק מוֹסֵילֵי / קם עמרם [ו]תיבה הביא,

יַאלַא גוֹ סַנְדוּק דְרֵילֵי611 / [ו]את הילד בתיבה שם.

כַנְגִ͘י שַׁאכִּר גוֹ פּוּמֵי דְרֵילֵי612 / מעט סוכר בפיו שם,

סַנְדוּק יַאלַא גוֹ בַּחַר מוּרְפֵילֵי613 / ואת התיבה ואת הנער עזב בנָהָר.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


ז    🔗

מִרְיַם אַמֶּד בַּחַר כּוֹשְׁלַא614 / מרים אל היאור ירדה.

שִׁבַאנֶת סַנְדוּק משֶׁה וֵילַא / רועת תיבת משה היתה.

אַי דַאנַא בַּתְיַא בְּרַתֶּתּ פַּרְעֹה (סֵילַא)615 / באותה שעה בתיה בת פרעה (באה),

אִמֶּד אַרְבִּי כַדַּמְיָסָא לִבַּחַר כּוֹשְׁלַא616 / עם ארבעים משרתותיה לים ירדה.

אַיַא סַנְדוּק יַאלַא גוֹ בַּחַר כְזֵילַא / היא את התיבה, הילד ביאור ראתה.

אַלֶיד כַדַּמְיָסָא סְרִכְלַא / אל משרתותיה קראה;

ג͘וּ גַארַא617 אַלֶד סַנְדוּק לַא נוֹבֵּילַא618 / בשום פעם את התיבה לא השיגה.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


ח    🔗

כּוּד אַרְבִּי כַדַּמְיָסָא אִידוּ / כל ארבעים נערותיה את ידן

אָלֶת סַנְדוּק פְּשִׁטְלוּ / אל התיבה שלחו.

כּוּלּוּ גוֹ בַּחר כְרִקְלוּ619 / בתוך היאור טבעו כולן.

לַא אִמְצֵילוּ סַנְדוּק דוּקְלוּ / לא יכלו את התיבה לתפוס.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


ט    🔗

כַא פּוֹכַא מִנֶּד מַעַרַב יְסֵילֵי / רוח ממערב בא,

אָלֶד סַנְדוּק מְכֵילֵי / את התיבה הכה,

סַנְדוּק קַאמֶד בַּתְיַא זִלֵּי / התיבה לפני בתיה הלכה.

בַּתְיַא אִידַא פְּשִׁיטְלַא / בתיה ידה הושיטה,

אָלֶד אִידַא בַּתְיַא מְטֵילֵי620 / ליד בתיה הגיעה.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


י    🔗

אַי שַׁעַה בַּתְיַא סַנְדוּק פְּתִכְלַא / באותה שעה בתיה את התיבה פתחה.

אוֹ יַאלַא הַאדַאךְ כִלְיַא גַאוֵי כְזֵילַא621 / אותו ילד, כל-כך מתוק, בתוכו ראתה.

כּוּלּוּ מַמְסַנְיָסֶת מַצְר מְג͘וּמֵיעְלַא / את כל מיניקות מצרים אספה.

יַאלַא כִדְ͘יֶת ג͘וּ בַּכְתַּא לַא דוֹקְלֵי / הילד שד שום אשה לא תפס,

כַלְוֶת ג͘וּ בַּכְתַּא לַא כִילֵּי622 / חלב שום אשה לא טעם623.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


יא    🔗

מִרְיַם לְתַּמַּה חְמִלְתַּא / מרים שם עומדת,

וַאוַא גֵמְרַא / אומרת:

יַא כַאתּוּ624 אַנַא בַּאזַנַא / 'הוי אחות אני אלך

כַא מַמְסַנְתָא טַאלוֹךְ מְסֶיַאנַא625 / [ו]מניקה לך אביא'.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


יב    🔗

גֵמְרַא בַּתְיַא דִי סֵי אַנַא / אמרה בתיה: 'לכי! אני,

רַאבַּה כַלִתְיַאסַה טַאלוֹךְ בְּיַוַאנַא626 / הרבה מתנות לך אתך;

אַנַא סִנְגְיתַּק627 אוֹהַא בְּרוֹנַא וַאנַא628 / אני שומרת לילד הזה הנני'.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


יג    🔗

מִרְיַם אְרִקְלַא יְסֵילַא629 / מרים רצה ובאה,

תַּא יִמַּא בַּאבַּא מְחוּכֵּילַא / [ו]לאמה ואביה סיפרה.

קִמְלַא יִמַּא יְסֵילַא / קמה אמה ובאה.

סַעַת אַיַּיא יַאלַא כְזֵילַא / בשעה שאת הילד ראתה,

אַיַּיא יְתוּלַא בְּכֵילַא630 / ישבה ובכתה.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


יד    🔗

בַּתְיַא משֶׁה גוֹ כַאנֶת / בתיה את משה בחיק

יוֹכֶבֶד דְרֵילַא / יוכבד שׂמה.

סַעַת יַאלַא יִמֵּי כְזֵילֵי / בשעה שהילד את אמו ראה,

גְכִקְלֵי631 בְּכֵילֵי632 / צחק ובכה.

יַאלַא כִדְיֶיתּ יִמֵּי דוּקְלֵי / הילד שד אמו תפס,

יַאלַא כַלְוֶתּ יִמֵּי מְצֵילֵי633 / הילד חלב אמו ינק.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


טו    🔗

בַּתְיַא גֵמְרַא תַּא יוֹכֶבֶת634: / בתיה אמרה ליוכבד:

אַהֶית635 טַאלִי דַהִינֵי636 פַּוַאתֶן / 'את לי אומנת תהיי.

גוֹ קַסְרִי637 אַהַת בְּיַתְּוַתֶּן / בתוך ארמוני את תשבי,

רַאבַּא מַעַשִׁי638 מִנִּי בְּשַׁקְלָתֶּין / הרבה שכר ממני תיקחי,

הַמַא639 אַהַת אוֹהַא יַאלַא / ואף גם את הילד הזה

טַאלִי מַמְצֵיאתֶן640 / לי תיניקי'.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


טז    🔗

קִמְלַא בַּתְיַא יֵאלַא וְיִמֵּי641 לוֹבִּלַּא642 / קמה בתיה, את הילד ואמו הובילה,

גוֹ קַסְרֶת גַאנַא מְתוּלַא643 / בתוך ארמונה הושיבה.

שִׁמֵי משֶׁה דְרֵילַא / את שמו משה שמה.

אַיַא מִנֶּית בַּחַר משֶׁה דוּקְלַא644 / היא מן היאור את משה תפסה.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


יז    🔗

כַרַשְׁכַּרֵי645 כִּסֶל פַּרְעֹה יְסֵילוּ / המכשפים אצל פרעה באו,

תַּכְבִּירֵי646 אַלֶד משֶׁה דְרֵילוּ / על דבר משה נועצו.

רַאְיַיא647 כְרִיוֵי רוֹאֵילוּ648 / עצות רעות יעצו;

אַלֶד משֶׁה לַא אִמְסֵילוּ649 / למשה לא יכלו.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


יח    🔗

גֵמְרִי תַּא פַּרְעֹה / אמרו לפרעה:

אוֹ נַאשֶׁת מַצְר מַכְרוּלַא650 / 'אותו איש שאת מצרים יחריבה,

אַוַא כִּסֶל בַּתְיַא בְּרַתּוֹךְ אִילֶי / הוא אצל בתיה בתך הוא.

קוּ651 הַיַיא מֵסֵילֵי דוֹקְלֵי / קוּם מהר, הביאהו, תפסהו,

קַם אֵינֵינִי קְטוּלֵּי / לנגד עינינו הרגהו.

כוּ אַהֶת לַא אִמְסֶתּ652 אִילֵי653 / האם אתה לא תוכל לו?'

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


יט    🔗

קִמְלֵי פַּרְעֹה מְשׁוֹדִרֵּי קַוַזֵי654 / קם פרעה [ו]שלח שַׁמָּשִים

בַּסְרֶתּ משֶׁה תַּא מוֹסֵילֵי / ואין רבים מזהמשה להביאו.

פַּרְעֹה עַסְכַּר גוֹ אוּרְכַא דְרֵילֵי / פרעה צבא בדרך שׂם,

לַא אִמְצֵילוּ מִיקַּם בַּתְיַא מֵיסֵילֵי / [אך] לא יכלו מפני בתיה להביאו.

בַּתְיַא קִמְלַא מְצוֹעֶרַּא אִלֵּי655 / בתיה קמה וקיללה אותו.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


כ    🔗

בַּתְיַא עַסְכַּר גַאנַא מְגֻּמִעְלַא / בתיה את צבאה אספה;

נַטוֹרֶתּ משֶׁה וֵילְיַא656 / שומרת משה היתה,

לַא קְבִּלַּא יְסֵילַא / לא הסכימה לבוא657.

בַּתְיַא משֶׁה מִנֶּיד658 / בתיה את משה עם

עַסְכַּר גַאנַא מוֹסֵילַא / צבאה היא הביאה;

בַּרְקוּלֶתּ בַּאבַּא חְמִלַּא659 / [ו]למול אביה עמדה.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


כא    🔗

פַּרְעֹה סַעַתּ משֶׁה כְזֵילֵי / פרעה בשעה שאת משה ראה,

כַא סַהְוֵי660 רַאבַּא מִנֵּי שְׁקִלֵּי / פחד (תשוקה) נפל עליו מפניו661.

פַּרְעֹה משֶׁה גוֹ כַאנֵי מְתוּלֵי662 / פרעה את משה בחיקו שם,

משֶׁה אִידֵי לְדִקְנֶתּ פַּרְעֹה דְרֵילֵי / משה את ידו לזקן פרעה שלח,

דִקְנֶתּ פַּרְעֹה נְגִ͘לֵי663 / את זקן פרעה מרט,

תַּנְגֵ͘י מִנֶּד רֵאשֵׁי שְׁקִלֵּי664 / את כתרוֹ מעל ראשו לקח.

אַי דַאנַא חוּכֻּם קְטַאלַא מוֹפֶּקְלוּ אִלֵי / באותה שעה משפט-מוות הוציאו עליו.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


כב    🔗

בַּתְיַא גֵמְרַא / בתיה אמרה:

אַנַא בַּתְיַא וַאנַא665 / 'אני בתיה הנני,

אַנַא יִמֵּתּ משֶׁה וַאנַא / אני אם משה הנני,

אַנַא מַצְר666 מַכְרְוַאנַא / אני את מצרים אחריב,

אַנַא משֶׁה לְאִידוֹכוֹן / אני את משה לידכם

לַא מַסְפֵּיַאנַא667 / לא אמסור'.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


כג    🔗

הַר אַי דַאנַא מַלְאַךְ גַבְרִיאֵל668 יְסֵילֵי / מיד באותה שעה מלאך גבריאל בא,

כּוּד כַא זַאבֵּת669 גוֹ דִיבַאן670 חְמִלֵּי / כמו שר-צבא בתוך המושב ניצב.

גֵימֶר אוֹהַא יַאלַא זוֹרַא אִילֵי671 / אמר: 'הן ילד קטן הוא,

ג͘וֹ קַטֶּל לֵיתֶיןאִילֵּי / כל משפט-מוות אין לו'.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


כד    🔗

יִתְרוֹ גֵימֶר יַאלַא זוֹרַא אִילֵי / יתרו אמר: ‘ילד קטן הוא’.

אִיוֹב שְׁתִקְלֵי לַא מוּחְכֵּילֵי / איוב שתק, לא דיבר.

בִּלְעַם גֵימֶר דַרְמַנֵי קְטַלַא אִילֵי672 / בלעם אמר: ‘התרופה כנגדו מוות היא’.

משֶׁה יַאלַא זוֹרַא אִילֵי673 / משה ילד קטן הוא.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


כה    🔗

מַלְאַךְ גַבְרִיאֵל גֵימֶר674 / המלאך גבריאל אמר:

בְּכַבְּרִי אוֹדֵיתּוּן / 'כדברַי תעשו:

כַא סִינִיַּא דֶהְוֵי כַא פַּאלֵי / אגן אחד זהב [ו]אחד גחלים

בֶּד מֵסֵיתּוּן / תביאו,

קַאמֶד יַאלַא בֶּד מַתְּוֵיתוּן / ולפני הילד תניחו

כְרַאיֶי אַכְתּוּן בֶּדְיַאֵיתוּן / ואז אתם תדעו'.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


כו    🔗

כַא סִינִיַּא פַּאלֶי כַא דֶהְוֵי / אגן אחד גחלים [ו]אחד זהב

קַאמֶד משֶׁה דְרֵילֵי / לפני משה שׂם,

משֶׁה אִידֵי לְדֶהְוֵי פְּשִׁטְלֵי / משה ידו לזהב שלח.

מַלְאַךְ אִידֵי גוֹ דֶהְוֵי שְׁקִלֵּי / המלאך את ידו מתוך הזהב לקח,

גוֹ פַּאלֶי דְרֵילֵי675 / בתוך הגחלים שם.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


כז    🔗

אִידֶת משֶׁה קִדְלֵי / יד משה נשרפה.

אִידֵי לְפוּמֵי דְרֵילֵי / ידו לפיו שם.

לִשָׁנֵי קִדְלֵי676 / לשונו נשרפה.

כּוּלּוּ גֵמְרִי / כולם אמרו:

יַאלַא זוֹרַא אִילֵי677 / ‘ילד קטן הוא’.

יוּמְבְּלוּם678 מִנֶּד כַּארְבֵּי פְּקֵילֵי / השטן מכעסו התפקע.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


כח    🔗

בַּתְיַא משֶׁה שְׁקִלַּא מוֹסֵילַא / בתיה את משה לקחה והביאה.

רֵאשׁ תַּכְתֶּתּ דֶהְוַא דְרֵילַא / על ערש זהב שמה,

אִמַא גוּלַמַסַא טַאלֵי דוֹקְלַא / מאה משרתים לוֹ החזיקה.

אַיַא רַאבַּא משֶׁה בְּאֵילַא679 / היא מאוד את משה אהבה.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


כט    🔗

כַא יוֹמַא משֶׁה גוֹ מַצְר נְפִּקְלֵי / יום אחד משה במצרים יצא.

כַא מִצְרַיָא כַא עִבְּרַיָא כְזֵילֵי / מצרי אחד ועברי אחד ראה,

מִצְרַיָא אַלֶד עִבְּרַיָא מְכֵילֵי680 / המצרי את העברי הכה.

משֶׁה שִׁמֶּד שֵׁם מְפוֹרָשׁ מוֹסֵילֵי681 / משה את שם ‘שם המפורש’ קרא,

מִצְרַיָא קְטִלֵּי גוֹ כִיס מְטוֹשֵׁילֵי682 / [ו]את המצרי הרג [ו]בחול טמן.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


ל    🔗

יוֹמֶד תְּרֵי משֶׁה זִלֵּי כְזֵילֵי / ביום השני משה הלך וראה,

תְּרֵי עִבְּרָיֵא נַאצֵיוַא683 / שני עברים ניצים היו.

גֵימֶר משֶׁה: תַּמַא נַצֵיתּוּן / אמר משה: 'למה תריבו?

אַכְתּוּן עִבְּרָיֵא וֵיתּוּן / אתם עברים הנכם,

גוֹ גוּג͘ לִבְּנֵי וֵיתּוּן / בתוך עֹל לבנים הנכם,

תַּמַא אַכְתּוּן גְנַאצֵיתּוּן684 / למה אתם רבים?'

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


לא    🔗

גֵמְרִי טַאלֵי / אמרו לו:

דִי סִי אַהֶת מַא וֵיתֶּן / 'לך, אתה, מה כוחך אתה?

כּוּר תִּמַל אַהֶת מִצְרַיָא / כאשר תמול אתה את המצרי

קַם קַטְלֵיתֶּין / הרגת,

גוֹ כִיס קִים טַאשֵׁיתֶּין / [ו]בתוך החול טמנת.

מַא אַהֶת אִסְתַדֵ͘ינִי וֵיתֶּן685 / כלום אתה אדונינו הנך?'

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


לב    🔗

משֶׁה רַאבַּה זְדֵילֵי / משה מאוד ירא.

הַר אַי דַאנַא פַּרְעֹה שְׁמֵילֵי / מיד באותה שעה פרעה שמע.

משֶׁה אְרִקְלֵי יְסֵילֵי / משה ברח ובא,

רֵאשׁ בַּחַר מְטֵילֵי / לשפת הים הגיע.

משֶׁה אַלֶד מִדְיַן אְרִקְלֵי686 / משה למדין ברח.

יַא משֶׁה דַלַאלַא / הוי וכו'.


 

ה. מִלְחֶמֶת יִשְׂרָאֵל וַעֲמָלֵק    🔗

מאת מחבר בלתי ידוע


אתחיל לכתוב מלחמת ישראל ועמלק.

א    🔗

יִשְׂרָאֵל גוֹ687 מִצְר688 אִילַהַא מוּפְּקִילֵי / את ישראל ממצרים689 אלהים הוציאם,

יַמַּא טַלוֹהוֹן צְלִכְלֵי / בקע להם את הים.

פַּרְעֹה עַסְכַּר דִידֵי גוֹ בַּחַר כְרִיקִילֵי690 / את פרעה וצבאו בים טיבעם.

כּוּלּוּ יִשְׂרָאֵל גוֹ בַּרִיָּא מוּתְבִילֵי / את כל ישראל במדבר הושיבם.

אַרְבִּי שִׁנֶּי גוֹ בַּרִיַּא מְדוּבְּרִילֵי / ארבעים שנה במדבר כלכלם.

לַכְמַא מִנֶּי שִׁמֶּי טַלוֹהוֹן מוֹכִּשְׁלֵי / לחם מן השמים להם הוריד (שׁם).

אַרְבַּא עַנַנֵי כָּבוֹד691 אַלֵיהוֹן מוּסְכִּנֵי / ארבעה ענני כבוד השכין עליהם.

אִילַהַא גַוֹהוּן סְכִּינֵי / אלהים שכן בתוכם.


ב    🔗

שׁוֹאַה מִלִתְּיַסַא שְׁמֵילוּ / שבע האומות שמעו,

יִשְׂרָאֵל מִנֶּת מַצְר נְפִּקְלוּ / [כי] ישראל ממצרים יצאו,

אִילַהַא לְאַרְאֶתּ כַּנַעַן מֵיסֵילוּ / [כי] אלהים לארץ כנען יביאם,

אַנַא692 שׁוֹאַה מִלִתְּיַסַא בֶּד כַּרִדְלוּ693 / (ואת) אלה שבע האומות יגרשן

מִנֶּת זְדוֹסוּ מִתְּלוּ / [ו]מפחד מתו.


ג    🔗

כּוּל694 מִלִתְּיַסַא תַּכְבִּיר גַאנוּ דְרֵילוּ / כל האומות מועצה להן שׂמו.

כִּסֶל סִיחוֹן וְעוֹג זִלּוּ695 / אצל סיחוֹן ועוג הלכו,

גֵמְרִי יִשְׂרָאֵל מִנֶּת מַצְר נְפִּקְלוּ696 / אמרו: 'ישראל ממצרים יצאו.

אִילַהַא דוֹהוֹן כּוּלּוּ מִלִתְּיַסַא בֶּד כַּרִדְלוּ / אלהיהם את כל האומות יגרשן,

גוֹ אַרְאֶת כְּנַעַן בֶּד מַתוּלוּ / בארץ כנען יושיב אותן,

כּוּלּוּ נַאשֶׁת גַאוַא בֶּד קַטִלּוּ / כל האנשים בתוכה יהרוג אותם.

כּוּלּוּ מִלִתְּיַסַא בֶּד כַּרִדְלוּ697 / את כל האומות יגרש אותן,

יִשְׂרָאֵל גוֹ אַרְאֶת כְּנַעַן בֶּד מַחְכִּמְלוּ / את ישראל בארץ כנען ישליט אותם'.


ד    🔗

גֵמְרִי כַא לוֹכֵינַא / אמרו איש לאחיו:

לַא שְׁמֵילוֹכוֹן / 'לא שמעתם?

אִילַהוֹהוֹן גַבַּרַא אִילֵי / אלהיהם גיבור הוא.

אַוַא פַּרְעֹה קַם קַטִילֵּי / [הוא] את פרעה הרג,

אִסְרַא דַרְבַּיֵא698 / עשר מכות

לְעֵינֶתּ פַּרְעֹה וּמִצְרַיֵא / לעיני פרעה והמצרים

מוּכְזֵילֵי / הראה.

עַגּ͘בְּוַאסַא אֻרְוֵי טַלוֹהוֹן אוֹדְלֵי699 / נפלאות גדולות להם עשה'.


ה    🔗

סִיחוֹן וְעוֹג גֵמְרִי / סיחון ועוג אמרו:

אַכְנִי בֶּד נַסַכְנִי700 / 'אנחנו נילחם,

אַכְנִי יִשְׂרָאֵל בֶּד כַרְדַכְנִי / אנחנו את ישראל נגרש.

מַאל דוֹהוֹן סַלְבַּכְנִי וּנַהְבַּכְנִי / את רכושם נשלול ונבוז,

מִנֶּת גוֹ בַּרִיָּא יִשְׂרָאֵל מַאֶרְקַכְנִי / מן המדבר את ישראל נבריח,

כֵי אִידֶיתּ מִצְרָיֵא מַדֶאְרַכְנִי / תחת יד מצרים [אותם] נשיב'.


ו    🔗

יִשְׂרָאֵל שְׁמֵלוּ / ישראל שמעו

רַאבַּא זְדֵילוּ / [ו]מאוד יראו.

אְרִקְלוּ כִּסֶל משֶׁה רַבֵּנוּ זִלּוּ / רצו, אצל משה רבנו הלכו.

קַם בֵּיסֶתּ משֶׁה רַבֵּנוּ בְּכֵילוּ701 / לפני בית משה רבנו בכו,

לְתַּאמַא תַּכְבִּיר גַאנוּ אוֹדְלוּ / שם מועצה להם שמו.


ז    🔗

משֶׁה רַבֵּנוּ גֵימֶר / משה רבנו אמר:

יַא יִשְׂרָאֵל לַא זַאדֵיתּוּן702 / 'הוי ישראל, אל תיראו.

אַכְתּוּן לְאַרְאֶת כְּנַעַן בֶּד יַרְתֵיתּוּן / אתם את ארץ כנען תירשו.

סִיחוֹן וְעוֹג חַכּוֹמֶת אַמוֹרַיֶא בֶּד קַטְלֵיתּוּן / אֶת סיחון ועוג מלכי האמורים תהרגו.

טְלַסִי חַכּוֹמַא חַכּוֹמֵי כֵינֵי בֶּד קַטְלֵיתּוּן703 / שלושים מלך, [ו]מלכים אחרים תהרגו'.


ח    🔗

יְסֵילוּ עַמַלַקַיֶא / באו העמלקים

אִמֶּת סִיחוֹן חַכּוֹמֶת אַמוֹרַיֶא704 / עם סיחון מלך האמורים,

חְמִלּוּ לִבַּרְקוּל יִשְׂרָאֵל / [ו]עמדו מול ישראל.

גְ͘מִעְלוּ עַמוֹנַיֶא וּמוֹאַבַיֵא / התאספו עמונים ומואבים,

גֵמְרִי אַכְנִי לַג קַבְּלַךְ / אמרו: 'אנחנו לא נסכים

אוֹרֵיתּוּן לְאַרְאֶת כַּנַעַנַיֶא705 / שתעברו לארץ הכנענים'.


ט    🔗

יְהוֹשׁוּעַ עַסְכַּר גַאנֵי מוֹסֵילֵי706 / יהושע את צבאו הביא.

עַמַלֵק אוּרְכֶת יִשְׂרָאֵל דוֹקְלֵי707 / עמלק את דרך ישראל תפס,

יִשְׂרָאֵל גוֹ בַּרִיַּא מוּעְסֵילֵי708 / את ישראל במדבר סגר.

משֶׁה רַבֵּנוּ קַאמֶת אִלַהַא מִצוֹלֵילֶי709 / משה רבנו לפני אלהים התפלל,

עַמַלֵק וְעַסְכַּר דִידֵי קַאמֶת יִשְׂרָאֵל נְפִלֵּי710 / ועמלק וצבאו לפני ישראל נפל.


י    🔗

כּוּלּוּ אֻמִּתְּיַסַא אַלֶת יִשְׂרָאֵל גְ͘מִעְלוּ / כל האומות על ישראל התאספו.

יִשְׂרָאֵל קַאמֶת אִסְרַא אֻמִּתְּיַסַא נְסֵילוּ711 / ישראל בעשר אומות נלחמו.

כּוּלּוּ חַכּוֹמֵי דוֹהוֹן קְטִילִילוּ712 / את כל מלכיהן הרגום,

מַאל דוֹהוֹן סְלִבְּלוּ נְהִבְּלוּ / את רכושן שללו ובזזו.


יא    🔗

יְהוֹשׁוּעַ סֵיפֵּי בְּאִידֵי דוֹקְלֵי / יהושע את חרבו בידו תפס,

אִבֶּתּ אִילַהַא אֻרְוַא גַבַּרַא תְכִּלֵּי713 / באלהים הגדול והגיבור בטח.

אַוַא לִבַּרְקוּל חַכּוֹמֶת יְרִיחוֹ חְמִלֵּי / (הוא) מול מלך יריחו עמד.

אַוַא בֶּד כַא סֵיפַּא714 / (הוא) ב(מכת) חרב אחת,

אַוַא חַכּוֹמֶתּ יְרִיחוֹ קְטִלֵּי715 / (הוא) את מלך יריחו הרג.


יב    🔗

עַנַנֵי כָּבוֹד קַמֵיהוֹן גֵיזִיוַא / ענני כבוד לפניהם הלכו716,

טוּרַנֵי טַלוֹהוֹן כְּתַוִרְוַא717 / הרים להם שברו,

כְוַאוַאסַא אַקִרְבֵי גִקַטְלִוַא718 / נחשים ועקרבים הרגו,

אַנְוַאר שְׁכִינַא719 אִילַהַא / אור שכינת אלהים

אַלֶית רֵאשֵׁיהוֹן גִנַהֶרְוַא / על ראשיהם היתה מאירה.


יג    🔗

כִּימַאן עוֹג יְסֵילֵי720 / כאשר עוג בא,

אַוַא רַאבַּא רוּמַנַא וֵילֵי / הוא גבוה מאוד היה,

כַא גַבְרַא721 קוּיַא וֵילֵי / איש חזק היה.

אַוַא לְבַּרְקוּל יִשְׂרָאֵל חְמִלֵּי722 / הוא למול ישראל עמד,

יְהוֹשׁוּעַ רַאבַּא מִנֵּי זְדֵילֵי / יהושע מאוד פחד מפניו.

אַי דַאנַא משֶׁה יְסֵילֵי723 / באותה שעה משה בא.


יד    🔗

סַעַת משֶׁה רַבֵּינוּ יְסֵילֵי / בשעה שמשה רבנו בא,

עַצַא724 דִידֵי אִסְרַא דְרָיֵא וֵילֵי / מטהו עשר אמות היה.

אִסְרַא דְרָיֵא גַאנֵי מוּרִמְלֵי / עשר אמות את עצמו הרים,

אוֹעַצַא דִידֵי גוֹ גוֹזְכֵּי725 מְכֵילֵי / אותו מטהו בעצם כרעו הכה.

אַי דַאנַא עוֹג נְפִלֵּי / באותה שעה עוג נפל.

משֶׁה רַבֵּנוּ עוֹג קְטִלֵּי726 / משה רבנו את עוג הרג.


טו    🔗

כּוּלּוּ מִלִתְּיַסַא אַי דַאנַא אְרִקְלוּ / כל האומות באותה שעה ברחו,

יִשְׂרָאֵל בַּסְרוּ בַּסְרוּ727 אְרִקְלוּ / ישראל אחריהן רדפו,

אַלְפַּיֵּא מִנְּהוֹן קְטִלּוּ / אלפים מהן הרגו,

מַסְוַאסַא דוֹהוֹן בֶּד נוּרַא מוֹקִדְלוּ728 / עריהן באש שרפו,

חַכּוֹמֵי דוֹהוֹן קְטִלּוּ / את מלכיהן הרגו,

מַאל דוֹהוֹן סְגִלְבְּלוּ729 נְהִבְּלוּ730 / את רכושן שללו ובזזו.


טז    🔗

נַסוּסַא לִיֶרִיחוֹ קְוֵילַא731 / [ה]מלחמה על יריחו חזקה,

יְהוֹשׁוּעַ עַסְכַּר רַבְּסַא מוֹסֵילֵי / יהושע צבא רב הביא.

אַוַא גוֹ מַסְוַסַא דוֹהוֹן יְתוּלֵי732 / הוא בתוך עריהם ישב.

אַנִי כַמְשַׁא חַכּוֹמֶת מִדְיַן קְטִילִילֵי733 / את (אלה) חמשת מלכי מדין הרג.


יז    🔗

יְהוֹשׁוּעַ סְרִכְלֵי יַא יִשְׂרָאֵל לַא זַדֵיתּוּן / יהושע קרא: 'הוי ישראל, אל תיראו.

אַכְתּוּן אַרְאֶת כְּנַעַן בְּשַׁקְלֵיתוּן / אתם את ארץ כנען תיקחו.

אַכְתּוּן אֻמִּתֶּת אִילַהַא וֵיתּוּן / אתם עם אלהים הנכם.

גַאנֵיכוֹן אַכְתּוּן רַאבַּא חַזְקֵיתּוּן / את עצמכם (אתם) מאוד תחזקו.

כּוּלּוּ אֻמִּתְּוַסֶתְּ נְוּכְרַאיֶי בְּתּוֹרֵיכוּן734 / כל אומות הנכרים תשברו'.


יח    🔗

יְהוֹשׁוּעַ אַי דַאנַא יְסֵילֵי / יהושע באותה שעה בא.

טְלַסִי כַא חַכּוֹמֵי קְטִלֵּי735 / שלושים ואחד מלכים הרג,

לְעֵבֶר הַיַרְדֵן מְטֵילֵי / לעבר הירדן הגיע,

לְתַּמַא אַרְאַה דוֹהוֹן אַלֶת / [ו]שמה את ארצם

יִשְׂרַאֵל פּוֹלֵילֵי736 / לישראל חילק.

בְּרוֹנֶת גַד בְּרוֹנֶת רְאוּבֵן / [את]בני גד בני ראובן

לִתַּמַא מוֹתְּבִילֵי737 / שם הושיבם.


יט    🔗

נַאשֶׁתּ כַּנַעַן שְׁמֵילוּ / אנשי כנען שמעו.

אַנִי רַאבַּא מִנֶּת יִשְׂרַאֵל זְדֵילוּ738 / הם מפני ישראל מאוד יראו,

אַנִי אַרְאֶתּ גַאנוּ מוּרְפֵילוּ739 / הם את ארצם עזבו;

בַּאתֵּי אְמִירֵי740 בְּנַיֵא שְׁבִיקִילוּ741 / בתים מיושבים, בניינים עזבום.


כ    🔗

אַרְאַסַא742 זְרִיאֵי מֻטְיֵא שׁוֹקְלוּ / אדמות זרועות לְקָציר עזבו,

כַּרְמַנֵי מַרֵי אִנְבֵי שׁוֹקְלוּ743 / כרמים נושאי-ענבים עזבו,

אַרְאֶתּ כַּנַעַן כְרַבֶּתּ אוֹדְלוּ744 / את ארץ כנען חרבה עשו.

אַנִי מִנֶּת אַרְאַה דוֹהוֹן אְרִקְלוּ745 / הם מארצם ברחו.


כא    🔗

יְהוֹשׁוּעַ אַרְאֶתּ כַּנַעַן פְּלֵילֵי746 / יהושע את ארץ כנען חילק,

סִינוֹרֵי747 חַדוֹדֵי748 אִלַא דְרֵילֵי749 / גבולות ותחומים לה שׂם.

חַכּוֹמֶת אַמוֹרַיֶא / את מלכי האמורים,

חַכּוֹמֶת כְּנַעְנַיֵא / מלכי הכנענים

קְטִלֵּי750 / הרג.

חַכּוֹמֶת יְבוּסַיֵא חְבִּסְלֵי751 / את מלך היבוסים שׂם במאסר

אַוַא גוֹ יַבּוּס יְתּוּלֵי752 / [ו]הוא בתוך יבוס ישב.


כב    🔗

לַא שׁוֹקְלוּ נַאשַׁא מִנֶּת עַמַלַקַיֵא / לא הניחו איש מן העמלקים,

כְרִדִילוּ מִנֶּית אַרְאֶתּ כְּנַעַנָיֵא753 / גירשוּ אותם מארץ הכנענים.

אִילַהַא אֵיוַא מִנֶּת754 יִשְׂרָאֵל / אלהים הוא עִם ישראל.

יְסֵילוּ רֵישׁ קוּרְסֶתּ755 בַּאבַּוַסַא / באו על קברות האבות,

וֵיוַא לִאַרְאֶתּ חִתַּיֵא756 / שהיתה לארץ החתים.


כג    🔗

כּוּד תְרֵי אְסַר שְׁבָטִים / כל שנים עשר השבטים

גוֹ אַרְאֶתּ כַּנַעַן יְתּוּלוּ / בארץ כנען ישבו.

אַנִי מִשְׁכַּן שִׁילוֹ בְּנֵילוּ757 / הם משכן שילה בנו,

שׁוּקִי שׁוּקִי758 תּוֹרָה קְרֵילוּ / כתות כתות תורה קראו.

אַנִי בֶּד אוּרְכֶתּ אִילַהַא זִלּוּ / הם בדרך אלהים הלכו.

אִילַהַא רַאבַּא רוּחִמְלֵי אִלוּ / אלהים מאוד אהב אותם.


כד    🔗

עַמַלֵק וְאֻמַּתֵּי כּוּלּוּ / עמלק ועמו כולם

לְפוּמֶתּ סֵיפַּא מְכֵילוּ759 / לפי חרב הכו.

עַסְכַּר דִידֵי כּוּלֵּי מוּעְדִמְלוּ760 / צבאו כולו השמידו.

נִישַׁנְקֵי וְעַגּ͘בְּוַסַא אוּדְלוּ761 / אותות ומופתים עשו (?).

גוֹ אַרְאַה גְַ͘ריַא כַלְוַא דוּשַׁא יְתּוּלוּ / בארץ זבת חלב ודבש ישבו.

אַנִי אִבֶּת אִילַהַא וֵילוּ762 / הם עִם אלהים היו.


כה    🔗

אִילַהַא גֵימֶר / אלהים אמר:

יַא יִשְׂרַאֵל אַכְתּוּן אֻמַּתִּי וֵיתּוּן / 'הוי ישראל, אתם אומתי הנכם.

גֵבֵּן טַאלִי רֵשׁ טוּרֶת מוֹרִיַּה מַאְמְרֵיתּוּן763 / חפץ אנוכי שעל הר המוריה תבנו,

כּוֹהַנַיֵא וּלְוִיֵא גַאוֵי סַכְּנֵיתּוּן764 / כוהנים ולויים בתוכו תושיבו (?)

קוּרְבַּנֵי גַאוֵי מַקְרְבֵיתּוּן765 / קרבנות בתוכו תקריבו'.

כִי אִילַהַא גֵימֶר / כי אלהים אמר:

יַא יִשְׂרַאֵל אַנַא בְגַנִי כּוֹשֵׁינַא / 'הוי ישראל, אני בעצמי ארד,

אַנַא שְׁכִינָה דִידִי גַאוֵי מַסְכִּינֵינַא / אני שכינתי בתוכו אשכין.

קוּרְבּוֹנֵי דִיכוֹן בְּקַבְּלֵינַא / את קרבנותיכם אקבל

אַנַא אִילַהַא דוֹכוֹן וֵינַא / אני הנני אלהיכם'.


כו    🔗

סַאמֶת יִשְׂרַאֵל גוֹלִבֶּת766 אֻמַתְיַסַא וַאוַא / חלק ישראל בלב-האומות היה,

שְׁכִינַתּ אִילַהַא גַאווּן סַכְּנַוַאוַא / שכינת אלהים בתוכם שכנה.

קוּרְבּוֹנֵי דוֹהוֹן נוּרַא גִלַהַבְּוַא / קרבנותיהם האש ליהטה.

צְלוֹצַא דוֹהוֹן גִקַבַּלְוַא767 / התפילה שלהם נתקבלה.

אַרְאֶתּ בַּבַּאוַסַא דוֹהוֹן וַאוַא / ארץ האבות להם היתה.


כז    🔗

כְּנַעַנַיֵא וַאַמוֹרַיֵא גֵמְרִי / הכנענים והאמורים אמרו:

אַכְנִי חִכּוּם דוֹכוֹן / 'אנחנו שלטונכם

קַבְּלַכְנִי / נקבל,

אַכְנִי כֵי אִידוֹכוֹן / אנחנו תחת ידיכם

פַּוַוכְנִי / נהיה,

כַרַג͘ דֵינִי טַלוֹכוֹן / כרגא שלנו לכם

בְּיַוַכְנִי / ניתן,

אַמַּא אַכְנִי / אולם אנחנו

לְאַרְאַה דֵינִי דַאְרַכְנִי768 / לארצנו נשוב'.


כח    🔗

יִשְׂרַאֵל גֵמְרִי / ישראל אמרו:

אַכְנִי לַא קַבְּלַךְ אַלוֹכוֹן / 'אנחנו לא נקבל אתכם,

לַא כֵיסֵי גוֹ אַרְאַה דֵינִי / שלא יבואו לארצנו

סַנַמֵי דוֹכוֹן / הפסילים שלכם.

אַכְנִי לַא שַׁמַךְ769 אַלוֹכוֹן / אנחנו לא נשמע לכם,

מִקַמֶת יַלוֹנְכֵּי דֵינִי / למען אשר בנינו

לַא לֵיפִּי שׁוּאַלֵי דוֹכוֹן770 / לא ילמדו מעשיכם'.


כט    🔗

אֻמַּתְּוַסַא אְרִיקְלוּ לְאַרְאֶתּ מִצְרַיֵא / אומות ברחו לארץ מצרים,

מִנּוֹהוֹן זִלּוּ לְאַרְאֶתּ חַבַּשַׁיֵּא771 / מהן הלכו לארץ כוש,

מִנּוֹהוֹן זִלּוּ לְאַרְאֶתּ דְסַנַיֵא772 / מהן הלכו לארץ כשדים.

אֶרֶץ יִשְׂרַאֵל פִּשְׁלַא תַּא הוּדַיֵא / ארץ ישראל נשארה ליהודים.


תם מלחמת ישראל ועמלק


 

ו. עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת    🔗


אתחיל לכתוב תפסיר עשרת הדברות

א    🔗

בְּשַׁעַת סֵילֵי הַקָּבָּ“ה / בשעה שבא הקב”ה

לִהְיַוַא773 תּוֹרָה תַּא קוֹמֵי יִשְׂרָאֵל / לתת תורה לעמו ישראל,

מִרֵּי תַּא משֶׁה / אמר למשה:

סַא מְשַׁדְרִנוֹךְ774 כִּסֶל יִשְׂרַאֵל / 'בוא [ו]אשלחך אצל ישראל.

מַאל775 טַאלוּ אַכְתּוּן כְזֵילֵיכוֹן / אמרו אליהם: אתם ראיתם,

כְּיַאֵיתּוּן מַא אוֹדְלִי לְמִצְרַיֵא / יודעים אתם את אשר עשיתי למצרים

לִבַּרְקוּל אֵינֵיכוֹן776 / לעיניכם.


ב    🔗

נֶהְרַוַסַא דוֹהוֹן / את נהרותיהם

מַיְבַּשִׁילִי777 / הובשתי,

מַאֵי דוֹהוֹן / את מימיהם

בַּסִימֵי מוֹסְרֵילִי778 / הטעימים הסרחתי,

אַלֶת אַרְבֵּי דוֹהוֹן / את צאנם,

קִנְיַנֵי דוֹהוֹן / את מקנם,

קְטִילִילִי / הרגתי.

אַלֶת דַשְׁתַּסַא דוֹהוֹן / את שדותיהם,

כַּרְמַנֵי דוֹהוֹן / את כרמיהם

תְּבִירִילִי779 / שברתי.


ג    🔗

אַלֶת אִילַנֵי דוֹהוֹן / את עציהם

תְּבִירִילִי / שברתי.

אַלֶת לַשַׁא דוֹהוֹן / את גופותיהם,

זְאוֹרֵי אֻרְוֵי מְלוֹקִלִי780 / גדולים וקטנים, הלקיתי.

אַלֶת בּוּכְרֵי דוֹהוֹן / את בכוריהם

קְטִילִילִי781 / הרגתי.

אַלֶת סַרְדַרֵי דוֹהוֹן / את שריהם,

פַאשַׁיֵי דוֹהוֹן / את פחוֹתיהם

קְטִילִילִי782 / הרגתי.

עַגַ͘בְּוַסַא783 אֻרְוֵי טַלֵיכוֹן אוֹדְלִי / נפלאות גדולים לכם עשיתי.


ד    🔗

אַלֶת שִׁמְשַׁה אֵין יוֹמַא דוּהוּ784 / את השמש, עין-היום, להם

מוּכְשִׁכְּלִי785 / החשכתי.

מַאל דוֹהוֹן מִנוֹהוֹן שְׁקִלִּי / את כספם מהם לקחתי,

טַלֵיכוֹן הְוִלִּי786 / ולכם נתתי,

בַּסֶר הַדַךְ גְרִשְׁלִי / אחרי כן משכתי

פַּרְעֹה עַסְכַּר דִידֵי / את פרעה וחילו,

גוֹ בַּחַר כְרִיקִילִי787 / [ו]בים טיבעתי.

אַלֶת רַכַּבֵי פַּיַאיֵי / את פרשיו וחיל הרגלים

גוֹ יַמַּא מוּנְדֵילִי788 / בים השלכתי.


ה    🔗

אַלֵּיכוֹן יַמַּא לִתְרֵי אְסַר כּוֹלַנֵי789 / לכם את הים לשנים-עשר שבילים790

סְלִכְלִי791 / בקעתי.

אַלֶית מַאל דוֹהוֹן טַאלוֹכוֹן הְוִלִּי792 / את הונם לכם נתתי.

בַּסֶר הַאדַךְ לוֹבִּלִּי אַלוֹכוּ / אחרי כן הובלתי אתכם

גוֹ בַרִיֵּא אַרְבִּי שִׁנֶּי דוֹבְּרִילִי793 / במדבר ארבעים שנה, כלכלתי.

מַאיֵי טַאלוֹכוֹן גוֹ794 קַטְרַא מוֹפִּקְלִי795 / מים לכם [מן] תוך הסלע הוצאתי,

לַכְמַא מִנֶּת שִׁמֶי טַלוֹכוֹן מוּכִּשְׁלִי796 / לחם מן השמים לכם הורדתי.


ו    🔗

אַלֶת שְׂלָו כּוּלֶּת טֵירֶת שִׁמֵּי טַלוֹכוֹן / את השליו, כל עוף השמים, לכם

מְגֻ͘מִעְלִי797 / אספתי,

אַלֶת עַמוּד עָנָן לְקַמֵיכוֹן / את עמוד הענן לפניכם

מוּכִּשְׁלִי798 / הורדתי,

אַלֶת סְתּוּנֶת נוּרַא בְּלֵילֵי טַלֵיכוֹן / את עמוד האש בלילה לכם

מוּבְּהִרִּי799 / האירותי,

אַלֶת מַלְאַכֶי לְקַמוֹכוֹן / את המלאכים לפניכם

מְשׁוֹדִרִּי800 / שלחתי.


ז    🔗

עַמַלֵק קוֹם דִידֵי לְקַמוֹכוֹן / עמלק ועמו לפניכם

מוּמְפִּלִּי801 / הפלתי,

מַאיֵי מַרִירֵי / מים מרים

מִנֶּת מָרָה מֻכְלֵילִי802 / ממרה המתקתי.

מַאיֵי — תְּרֵי-אְסַר סְרֵכַנֶית803 מַאיֵי / מים, שנים עשר מבועי מים,

גוֹ בַרִיַּא טַלֵיכוֹן מוּחְדִרִּי804 / במדבר לכם הכינותי.

אַכְתּוּן מִנֶּת שׁוֹאִי מִלִתְיַסַא / אתכם משבעים אומות

מְגוּבֵּילִי805 / בחרתי,

אִבּוֹכוֹן בֶּד בַּאבַּוַסוֹכוֹן / בכם ובאבותיכם

עְשִׁקְלִי806 / חשקתי,

שַׁרְתִּי807 טַלוֹכוֹן / בריתי לכם

קִטֵילִי808 / כרתי.


ח    🔗

אַכְתּוּן לַא שׁוֹקִיתוּלִי / אתם לא תעזבוני,

אַנַא לַג שׁוֹקִינֵּיכוֹן809 / [ו]אני לא אעזובכם,

אַנַא נַאסֶן מִנֶּת גֵיבֵּיכוֹן810 / אני אלחם לכם,

סַפְּכַאתֶּר811 טְלַהַא בַּאבַּוַאסֵיכוֹן / בזכות שלושת אבותיכם.

אַנַא הַר פַּאוֶן מִנּוֹכוֹן / אני היֹה אהיה עמכם

אַנַא בַּנֵינַא יְרוּשָׁלַיִם אַרְאֵיכוֹן812 / (אני) אבנה את ירושלים עירכם'.


ט

מִרֵּי תַּא משֶׁה / אמר למשה:

גֵבֶּן תּוֹרַה יַבֵינַא813 טַלוֹכוֹן / 'רצוני לתת לכם תורה,

קַמַאיֶי814 מְבַקֵר מִנֶּת בַּכְתַּסַא דוֹכוֹן / בראשונה שאל מנשיכם,

בִּיכְרַיֵא815 מִנֶּית זְקֵינִים דוֹכוֹן / אחר-כך מזקניכם,

בִּיכְרַיֵא מִנֶּית יַאלוֹנְכֵּי דוֹכוֹן816 / אחר-כך מילדיכם'.


י    🔗

מִרּוּ כּוּלּוּ יִשְׂרָאֵל בְּכַא פּוּמַּא817 / אמרו כל ישראל פה אחד:

אַכְנִי בְּקַבְּלַכְנִי / 'אנחנו נקבל,

אַכְנִי בְּאוֹדַכְנִי שַׁמְאַכְנִי818 / אנחנו נעשה ונשמע.

אַכְנִי תּוֹרָה דִידֵי / אנחנו תורה שלו

בֶּד קַבְּלַכְנִי / נקבל,

אַכְנִי מִצְוַיֵי דִידֵי / אנחנו מצווֹת שלו

בֶּד מַקִימַכְנִי / נקיים,

אַכְנִי תוֹרָה דִידֵי / אנחנו תורה שלו

בֶּד מַקִימַכְנִי819 / נקיים,

אַכְנִי אִבֵּי בְּתוֹרָה820 דִידֵי / אנחנו בו [ו]בתורה שלו

גֵמְהֵמְנַכְנִי / נאמין'.


יא    🔗

סַמוּן שְׁמוֹאוּן821 / בואו שמעו

קִוִּתִּי822 גַבַּרוּסִי / כוחי [ו]גבורתי,

מִנִּי מִרִּי / מנִּי שאמרתי

וְהָיָה הָעוֹלָם / והיה העולם.

כֵּימַן יְסֵילִי כְּוִשְׁלִי / כאשר באתי [ו]ירדתי

אַלֶת טוּרֶת סִינַי / על הר סיני,

לִהְיַוַא תּוֹרַה / לתת תורה

תַּא קוֹמִי יִשְׂרָאֵל / לעמי ישראל —

אְסְתּוּנֶתּ שִׁמֵּי מְרוֹפְרִפְלוּ823 / עמודי השמים רופפו,

אַרְאַה רְאִלַה / ארץ רעדה,

טוּרַנֵי מְזוֹרְזֵילוּ824 / הרים רעשו,

זוּרַנֶתּ עוֹלָם מְזוֹרְזֵילוּ825 / גבעות עולם רעשו,

דוּנְיֵא רְאֵלַא826 / העולם רעד.

שִׁמֵּי מוּגְ͘רֵילוּ מַאֵי827 / שמים הזילו מים.

קַאלֵי בִּרְקֵי / קולות, ברקים,

בֶזוֹטְכֶי828 נוּרַא / לפידים, אש

מוּכְזֵילוּ829 בֶּד עוֹלַם830 / נראו בעולם,

קַאלֶת נוּרַא831 גוּרְגוּמֶי / קול אש, רעמים

מוּכְזֵילוּ בֶּד עוֹלַם832 / נראו בעולם.

קַאלֶתּ שׁוֹפַר בֶּד אִידֶתּ מַלְאַךְ / קול שופר ביד מלאך

תְּקַעְוַא833 גְזֵלְוַא / אשר תקע, היה הולך

בְּכּוּל גַ͘אר כִּנַרֶת עוֹלַא834 / בכל ארבע כנפות835 העולם.

אַלְפַּא אַלְפֵּי / אלף אלפי

רוּבַאוַאסַא מַלְאַכֵי / רבבות מלאכים

קַם קַאמֵי בַּסְבַּסְרֵי836 / לפניו ואחריו.


יב    🔗

כּוֹשְׁלִי כּוּלּוּ837 / ירדו כל

יִשְׂרָאֵל לִקְבַּלַא / ישראל לקבל

פַּסְוַסֶתּ שְׁכִינַא 838 / פני השכינה.

כּוֹשְׁלוּ אִמֵּי839 / ירדו עמו

ס' רִיבֵּי מַלְאַכֵי / ס' ריבוא מלאכים.

בֶּאאִדֶתּ כּוּד כַא תְרֵי תַּאנְגֵּ͘י / ביד כל אחד שני כתרים,

תַּאנְגֶ͘תּ דִית840 בֵּיהְרַא סְקִילוּסַא / כתר של אור נהדר,

לִהְיַוַא תַּא קוֹמֵי841 יִשְׂרָאֵל / לתת לעמו ישראל.

אִתְּוַא פַּסְוַסֶא / היו פניהם

דוֹהוֹן דַךְ סִהְרַא / כמו הירח,

דַךְ אֵין יוֹמַא842 / כמו השמש.


יג    🔗

שַׁעַת מִרֵּי אנוכי ה' אלוהיך / בשעה שאמר ‘אנוכי ה’ אלהיך',

כּוּד וֵיוַא נַאסַךְ843 כַסְתַּא844 טְרִסְלֵי845 / כל מי שהיה חולה, חלוש, הבריא,

שַׁהַרַה846 אֵינֵי פְּתִּכְלֵי / עיוור את עיניו פתח.

מַנִּת847 וֵיוַא כַרְסַא לִישַׁנֵי פְּתִּכְלֵי / כל848 אילם לשונו פתח,

מַנִּת וֵיוַא כַּרַּא849 אַוַא שֶׁמֵילֵי850 / כל חירש הוא שמע.


יד    🔗

שַׁעַת מִרֵּי אנוכי ה' אלוהיך / בשעה שאמר ‘אנוכי ה’ אלהיך',

כּוּלַּא עוֹלַא851 / כל העולם

אִשְׁתִּקְלוּ כַרְס פִּשְׁלוּ852 / שתקו, נאלמו.

כּוֹכְּבֵּי תַּבַּאקֵי853 / כוכבים, אופנים,

גַלְגַלִּים כּוּלּוּ חְמִלּוּ854 / גלגלים — כולם עמדו.

שַׁרְכֶת855 שִׁמֵּי / גלגלי השמים —

כּוּלּוּ בְּטִלּוּ / כולם בטלו.


טו    🔗

תּוֹרֵי לַא בְּעֵילוּ856 / שוורים לא געו,

כּוּלּוּ טֵירִי שִׁמֵּי אַרְאַה / כל עוף השמים והארץ

לַא מְצוֹפְצִפְלוּ857 / לא צפצפו,

כּוּלּוּ קִנְיַאנֵי לַא סְרִכְלוּ858 / כל הבהמה לא צעקו,

כּוּלּוּ בֶּן-אָדָם אִשְׁתִּקְלוּ859 מִתְּלוּ860 / כל ‘בן-אדם’ שתקו, מתוּ.

בַּסְרֶתּ הַאדַךְ מוֹכֵּשְׁלֵי אִילַהַא / אחרי כן הוריד אלהים

כַא כוּנַב כּוּלּוּ כְיֵלוּ861 / טל תחייה862 וכולם חיו.


טז    🔗

מִרּוּ כּוּלּוּ בֶּד כַא פּוּמַא / אמרו כולם פה אחד:

שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד / ‘שמע ישראל’ וכו'

כִיֵּלוּ / [ו]חיו,

כְזֵילוּ תְּחִיַּת הַמֵּתִים בֶּד אֵינֵיהוֹן / ראו תחיית המתים בעיניהם,

כִיֵּלוּ / [ו]חיו,

מִרּוּ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד863 / אמרו: ‘ברוך שם’ וכו'


יז    🔗

כֵּימַן מִרֵּי אָנֹכִי / כאשר אמר ‘אנוכי’,

אַנַא אִיוֶן אִילַהוֹכוֹן / ‘אני הנני אלהיכם’,

שִׁמֵּי אַרְאַה מְזוֹרְזֵילוּ864 / שמים וארץ רעשו.

טוּרַנֵי רוּמַנֵי מְחוּרְדִפְלוּ865 / הרים גבוהים נהרסו.

מַאיֶּת בַּחַרֶי לְבַּסְרַא נְפִּקְלוּ866 / מי נהרות לאחור נסגו,

טֵירֵי וַחְשֵׁי כּוּלּוּ בְּהִתְּלוּ867 / עופות וחיות הבר כולם נבהלו,

מַלְאַכֵי שִׁמֵּי מִנֶּד מַצְבּוֹחֵי868 דוֹהוֹן / מלאכי השמים משבחיהם

שְׁתִקְלוּ869 / נדמו.

כּוּד שׁוֹאִי אֻמְּתְיַסַא שְׁתִקְלוּ / כל שבעים האומות שתקו,

מְזוֹרְזֵילוּ870 / רעדו.


יח    🔗

גֵימֶר יַא יִשְׂרָאֵל / אמר: 'הוי ישראל,

אַנַא אֵיוַן אִילַהַא / אני הנני אלהים,

בֶּד שׁוּלְטַנוּסִי871 / בשלטוני.

לֵתְלִי ג͘וֹ כוֹרַא / אין לי כל חבר,

אִבִּתְ וַחִידוּסִי872 / באחדותי.

לֵיתֶן ג͘וֹ אִילַהַא / אין כל אלוה

כֵינַא גִּ͘יד873 מִנִּי874 / אחר זולתי.

אַנַא אִיוֶן אִילַהַא / אני הנני אלהים

כִּינַנַא875 / קנא,

אַנַא בְּשַׁרְעֵנַא876 / אני אשפוט

כּוּלֶּי נַפְסַא גַאנַא877 / כל נפש ונשמה.

אַנַא מַכְלְצֵנֵיכוֹן / אני אצילכם

מִנֶּת נוּרֶתּ גֵיהֶנָא878 / מאש גיהנום'.


יט    🔗

שַׁעַת מִרֵּי879 / בשעה שאמר:

יַא יִשְׂרַאֵל לַא קַטְלֵיתּוּן / 'הוי ישראל, לא תרצחו

יַא יִשְׂרַאֵל לַא זָנֵיתּוּן / הוי ישראל, לא תזנו,

יַא יִשְׂרַאֵל לַא גַנְבֵיתּוּן / הוי ישראל, לא תגנבו,

סַהַדוּסֶד דוּגְלַא לַא מַסְהְדֵיתּוּן / עדות שקר לא תעידו,

אַלֶתּ מַאל כוֹרוֹךְ / את הון חברך,

בַּכְתֵּי לַא עַשְׁקֵיתּוּן880 / אשתו לא תחמדו,

יוֹמֶתּ שׁוֹאַה שַׁבְּסַא / יום השביעי שבת

תַּמַם881 דוֹקֵיתוּן882 / בשלמות תשמרו.


כ    🔗

אַכְתּוּן אֻמִּתֶתּ אִילַהַא וֵיתּוּן883 / אתם עם אלהים הנכם,

אַכְתּוּן כִּסְלִי גוֹ גַן עֵדֶן יַתְּבֵיתּוּן884 / אתם אצלי בגן עדן תשבו,

אַכְתּוּן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַמְלִיכֵּיתּוּן885 / אתם את ארץ-ישראל תנחלו.

ג͘וּ גַ͘ר גוּ אִיזַא886 גַ͘פַּא887 לַא מַכְזֵיתּוּן888 / לעולם כל פגע ועמל לא תראו.

אַכְתּוּן מֻחִבֵּי דִידִי וֵיתּוּן889 / אתם אהובַי הנכם.

אַנַא גֵבֵּן דַךְ אֻמּוֹת הָעוֹלָם / רצוני שכאומות העולם

לַא הַוֵיתּוּן890 / לא תהיו,

הַר אַנַא אֵיוֶן אִילַהַא דוֹכוֹן891 / אך אני הנני אלהיכם'.


כא    🔗

כֵּימַן892 מִרֵּי הַקָבָּ“ה / כאשר אמר הקב”ה:

ג͘וּ מַעְבּוּדֵי893 לַא גַדְמֵיתּוּן894 / 'כל אלילים לא תעבדו,

אַלֶתּ עֶשֶׂר דִבְּרוֹת לַא יַאְלֵיתּוּן895 / על עשרת הדיברות לא תעברו,

ג͘וּ כַטַאֵי אֻרְוַא896 לַא אוֹדֵיתּוּן / כל חטאים חמורים897 לא תעשו.

מִנֶּית אִילַהוֹכוֹן זַאדֵיתּוּן898 / מאלהיכם תיראו,

דַא כַאטֶר899 עוֹלָם הַבָּא מַמְלִיכֵּיתּוּן900 / למען עולם הבא תנחלו'.


כב    🔗

מִרֵּי אַנַא אִיוֶן אִילַהֵיכוֹן901 / אמר: 'אני הנני אלהיכם,

אִילַהַא חַקַּא902 / אלהים אמת,

בֶּד וַחִידוּסִי903 / באחדותי,

יַכַּאנַא904 אִיוֶן / באין דומה לו אני

אִבֶּד שׁוּלְטַנוּסִי / במלכותי.

לַתְּלִי כוֹרַא לַתְּלִי שַׁרִיכַּא905 / אין לי חבר, אין לי שותף

בֶּד חַכַּמוּסִי906 / בשלטוני.

אַנַא חַכּוֹמַא אִיוֵינַא / אני מושל הנני

אִבֶּד רַבַּוַסִי907 / על גדולים.

אַנַא כַלְסַאנַא908 אִיוֵינַא / אני מוחלט הנני

אִבֵּד תַּמַמוּסִי909 / בשלמותי'.


כג    🔗

מִרֵּי / אמר:

יַא יִשְׂרַאֵל לַא הַוֵא לֵיכוֹן910 / 'הוי ישראל, לא יהיה לכם

אִילַהַא כֵינַא גּ͘יד מִנִּי911 / אלהים אחר מבלעדי.

לַא אַמְרֵיתּוּן אִתְּלִי שַׁרִיכַּא מִנִּי912 / אל תאמרו: שותף יש לי עמי.

לַא גַדְמֵיתּוּן מַעְבּוּד גּ͘’יד מִנִּי / אל תעבדו אלהים זולתי.

אַנַא אִיוֵן אִילַהַא אֻרְוַא רוּמַנַא / אני הנני אלהים הגדול, הרם

רַחְמַנַא913 / [ו] הרחמן'.


כד    🔗

מִרֵּי / אמר:

יַא יִשְׂרַאֵל אַכְתּוּן / 'הוי ישראל, אתם

לַא זָנֵיתּוּן / לא תנאפו.

אַלֶת בַּכְתֶּת כוֹרֵיכוּן / את אשת חבריכם

לַא עַשְׁקֵיתּוּן / לא תחמדו.

מַאל כוֹרֵיכוּן / את הון חבריכם

לַא גַנְבֵיתּוּן914 / לא תגנבו.

נַגִ͘הוּ915 לְבֵּיסֶת כוֹרַךְ916 / פתאום לבית חברך

לַא אַזֵיתּוּן / לא תבואו917.

גִ͘נְדַרְכּוּסַא918 בַּלִיֵּא919 / רכילות, בלבולים

לַא אוֹדֵיתּוּן / לא תעשו.

אַלֶת מִלְּתִיַסַא כֵינֵא / לעמים אחרים

לַא מַשְׁבֵּיתּוּן920 / אל תידַמּו.

כּוּד יוֹם כּוּד יוֹם921 / כל יום כל יום

מִנִּי זַדֵיתּוּן / ממני תיראו.


כה    🔗

תַּגַנֵיכוֹן גַנְעֵדֶן922 / לעצמכם גן-עדן

זוֹנֵיתּוּן923 / תרכשו.

אִנְתִּקַם924 מִנֶּת כוֹרֵיכוּן / נקם מחבריכם

לַא שַׁקְלֵיתּוּן925 / לא תיקחו.

מַאל כוֹרֵיכוֹן אַלֶת זַלוֹמַא926 / את הון חבריכם לעוֹשֵׁק

לַא מַסְפֵּיתּוּן927 / לא תמסרו.

אַכְתּוּן הַר אִלִי כַא גַא928 כֵינַא / אתם לגמרי לי פעם אחרת

בְּסַנְקֵיתּוּן929 / תצטרכו.

רַאבַּא עִזַּתַּא930 אִכְּרְמוּסַא931 מִנִּי / הרבה יקר וכבוד ממני

בְּקַבְּלֵיתוּן / תקבלו.


כו    🔗

אַנַא בּוֹדֵינַא כַא סַעוּדַא932 / אני אעשה סעודה,

אַכְתּוּן מִנִּי בְּיַתְּבֵיתּוּן / [בה] אתם עמי תשבו.

נַא גֵבֵּינַא כּוּלֵיכוֹן צַדִּיקִים / אני חפץ שכולכם צדיקים

הַוֵיתּוּן / תהיו,

אַכְתּוּן כֵיר933 וַעַזִיזוּסַא934 וֻנְעְמַתַּא935 / אתם טוב וחיבה וחסד

מִנִּי בְּכַזֵיתּוּן / ממני תראו.

הַר אַנַא אִיוֵינַא / אך אני הנני

אִילַהוֹכוֹן מְכַלְצַנֵיכוֹן / אלהיכם מצילכם,

בֶּד מַקִימֵנַא / אקים

כַבְּרִי מִנּוֹכוֹן936 / דברי אתכם'.

אכי"ר937


 

ז. תַּפְסִיר מְעוֹנָה938 (מוֹת משֶׁה)    🔗

לרבי עובדיה


אתחיל לכתוב תפסיר מעונא:

א    🔗

דִיקוּ יִסוֹק משֶׁה לְשֵׁם שַׁבוֹ939 / 'קום עלה משה לשם שבו,

בְּדַשְׁתֶּד מוֹאַב940 לְטוּרֶת נַבוֹ / בשדה מואב להר נבו'.

יוֹמֶתּ תִּמַל941 שְׁכִינַה לְרֵאשֶׁת משֶׁה / יום אתמול שכינה לראש משה

שְׁרֵילַא942 / שרתה,

יוֹמֶת קַדוֹמֵי רַסְתַּא943 גַ͘אפַּא944 / ולמחר ימין ושמאל

בֶּד כַזֵילַא945 / יראנה.

כַא גַד946 בֶּן אָדָם גַן עֵדֶן / מעולם עין בן-אדם גן-עדן

לַג כַזֵילַא947 / כך לא ראתה

דַאֶר לְאִפְּרֵי נִשַׁאמֵי מִנֵּי / ישוב לעפרו, נשמתו ממנו

בְּשַׁקְלֵילַא948 / ייקחנה.


ב    🔗

מַא כְוַשִּׁי949 אַנַא בֶּד כַזֵינַא / 'מה טובה אני אראה?

דַךְ950 קַדְכֶד951 גַ͘חַר952 / איכה כוס התרעלה

בֶּד מוֹסַא בֶּד טַמְאֵינַא953 / במוות אשתה?

אַנַא קַצוּדֶת אִילַהַא / אני שליח אלהים

וֵינַא / הייתי,

אַנַא כַּסַוֶת סֵפֶר תּוֹרַה דְאִילַהַא / אני סופר תורת אלהים

וֵינַא954 / הייתי,

דַךְ בֶּד נוּרַא וְלַהִיבֶּד / איכה באש ולהבת

גֵיהִנָּם בֶּד יַקְדֵינַא955 / גיהנום אשרף?'


ג    🔗

בְּכֵילוּ מַלְאַכֵי מִנֶּת מַסְכַּנֵי956 / בכו מלאכים במעונות957,

כּוּד מַלְאַךְ מִנֶּת דוּכֶּת גַאנֵי / כל מלאך ממקומו הוא:

דַךְ נַאפֶּל משֶׁה חֵיף958 מְכַבִּינֵי959 / 'איכה ייפול משה, חבל וצער (הוא),

דַךְ נַאפֶּל גוֹ גַ͘אלֵי960 גוּמַאנֵי961 / איכה ייפול בתוך בורות עמוקים'.


ד    🔗

לַא צַדְלוֹךְ לַא צַדְלוֹךְ962 / 'אל תירא, אל תירא,

אַנַא נִשַׁאמוֹךְ / אני את נשמתך

לַג מַרְאֵלֵינַא963 / לא אפחיד,

אַנַא תַּא מַלְאַךְ / אני למלאך

פְּלוֹנִי964 בֶּד אַמְרֵינַא965 / פלוני אצווה.

נִשַׁאמוֹךְ בֵּד קַסְרֶית966 / את נשמתך בצרור

כַאיֵי בֶּד קַצְרֵינַא967 / החיים אצרור,

אַנַא אַהֶת968 / אני אותך

לַג גְשׁוֹקֵינַא / לא אעזוב'.


ה    🔗

יַא מַלְאַךְ גִבַּרַא / 'הוי מלאך עריץ,

אַלֶת משֶׁה לַא קַרְוֵיתֶּין / אל משה אל תקרב,

גַד שְׁכִינַא דִידִי לְרֵאשֵׁי / כי שכינה שלי לראשו

גְכַזֵיתֶּין / תראה,

אַהֶתּ אַלֶת משֶׁה נַבִיא דִידִי / אתה אל משה נביאי

לַא קַרְוֵתֶּן969 / אל תקרב'.


ו    🔗

גַ͘רְכֶת970 וּפִלַאכֶּתּ971 שִׁמֶּי / גלגלי השמים ומזלותיהם,

כּוּלּוּ גַ͘אן972 דוֹקְלוּ / כולם חרדו973,

כִּימַן כְזֵילוּ מַלְאַךְ הַמַּוֶת / כאשר ראו את מלאך המוות

וְגַ͘סִיסַא974 דִידֵי כּוֹשְׁלוּ / ואורביו ירדו.

כּוּלּוּ מַלַאכֶת שִׁמֶּי מְדוֹעֵלוּ975 / כל מלאכי השמים התפללו.

כּוּלּוּ בֶּד כַא פּוּמַא / כולם בפה אחד

עִזִּתֶּתּ אִילַהַא מְפוֹצִנּוּ / יקר אֵל היללו.

סֵיפֶּת מַלְאַךְ פְּלוֹנִי / חרב מלאך פלוני

רֵאשֶׁת משֶׁה מְבוֹטִלּוּ976 / מראש משה ביטלו.

כּוּלּוּ קַאמֶתּ אִילַהַא מְצוֹלֵילוּ / כולם לפני אלהים התפללו,

קוּדְרִיתֶּתּ977 אִילַהַא מְפוֹצִנוּ978 / עוז-יכלת אלהים היללו.


ז    🔗

מְעוֹדִדְלוּ979 תַּא משֶׁה אִלָיֵא וּכְתַּיֵא980 / ספדו למשה עליונים ותחתונים,

מַלַאכֵי רוּמַנוֹ מְקוּדְשֵׁי אֵלְיֵא981 / מלאכי מרום קדושי עליון:

משֶׁה רַבֵּינוּ אִילֵי נָבִיא אֻרְוַא דִיתּ הוּדַיֵא982 / 'משה רבנו (הוא) הנביא הגדול של היהודים,

לַא פַרְחִי983 וִמְכֵּיפֵי984 נוּכְרַאיֵי985 / בל ישמחו ויעלזו הגויים'.


ח    🔗

אִילַהַא אֻרְוַא רוּמַנַא כּוֹשְׁוַאלֵי / אלהים הגדול [ו]הרם ירד,

רוּבֵי רבאבות986 מַלְאַכֵי מוֹכִּשְׁוַאלֵי987 / ריבוא רבבות מלאכים הוריד.

אַוַא כִּפְלֵי אַלֶת נִשַׁאמֶת משֶׁה988 / על נשמת משה שָׁחָה

בֶּית נוּשִׁקְתֶּתּ פּוּמֵי וּשְׁקִילַאלֵי989 / בנשיקת פיו, ולְקָחָהּ990.


 

ח. נְתִינַת שַׁבָּת    🔗

לרבי שמעון אבידני


א    🔗

אַנַא הוּלִּי טַלֵיכוֹן991 / אני נתתי לכם

אִשְׁתַּא יוֹמַסַא תַּא פִּלְכַנֵיכוֹן / שישה ימים לעבודתכם.

יוֹמֶתּ שׁוֹאַה בַּטְלֵיתּוֹן / ביום השביעי תשבתו,

נֵיכוֹתוֹן992 בִּיוֹמֶת שִׁבְּתַא993 / תנוחו ביום השבת.


ב    🔗

יַא אִילַהַא נַטְרֶתֵינִי994 / הוי אלהים, שמרנו995

גוֹ996 שׁוֹאִי אֻמֶּתְּיַסַא מַפְּקִתֵּינִי997 / מתוך שבעים אומות הוציאנו,

נַבְּלִיתֵינִי יְרוּשָׁלַיִם אִרְאֵינִי998 / לירושלים ארצנו תובילנו,

בַּנִתֵּי בֵּית מִקְדָשׁ דֵינִי / את בית מקדשנו תבננו

בַּהַיַיא בֶּד זַמַאנֵינִי999 / במהרה בימינו.


ג    🔗

שִׁבְּסַא מִכּוּלּוּ יוֹמַסַא / שבת מכל הימים

אִילַא גוֹבֵיתַא1000 / [הן] היא נבחרה.

בַּשְׁטוֹ1001 אִילַא / טובה היא,

מִן גַ͘וֹהַר1002 צִפִיתַּא1003 / צרופה מאבן-יקרה.

כִּסְלִי אִיִלַא1004 / אצלי היא

קַוִי1005 עִזִזְתַּא1006 / מאוד מאוד יקרה.

טוֹלֵי נַאיַךְ1007 בִּד1008 שִׁבְּתַא1009 / אשרי לַנָּח ביום שבת.


ד    🔗

אַרְאַה שִׁמֵּי / ארץ ושמים

כִלִיקִילִי / בראתי,

טוּרַנֵי טַפַּיֵיא1010 / הרים וגבעות

מִדֹפְתִּילִי1011 / כוננתי,

סִינוֹרֵי לִדִנְיֵא1012 / גבולות לעולם

דְרֵילִי1013 / שמתי.

טַבַּקֵת1014 שִׁמֵּי / גלגלי שמים

דוֹפְתִּילִי / כוננתי.

אֵינְיוֹמַא1015 סִיהְרַא לִדִנְיֵא / שמש וירח לעולם

דְרֵילִי / שמתי.


ה    🔗

אַנַא שִׁבְּסַא / אני שבת

גִדוֹקֵנַא1016 / אשמור,

אַנַא שִׁבְּסַא / אני שבת

גִנַטְרַנַא1017 / אטור.

תַּא משֶׁה אַנַא / למשה אני

קִים יִבַנַא1018 / ברית נתתי.

תַּא יִשְׂרָאֵל / לישראל [אותו]

מוֹשִׁדְרַאלִי1019 / שלחתי.


ו    🔗

אַכְתּוֹן שִׁבְּתַא בַּתַּמַאמַא / אתם שבת בשלמות

נַטְרֵיתּוֹן1020 / תשמרו.

אַכְתּוֹן בֶּד יוֹמֵתּ שִׁבַּת1021 / אתם ביום שבת

נִיכֵיתּוֹן / תנוחו.

מַא אַכְתּוֹן מַצְרְפֵיתּוֹן / כל אשר תוציאו,

אַכְתּוֹן מִנִּי שַׁקְלֵיתּוֹן1022 / (אתם) ממני תיקחו.

כּוּלּוּ יִשְׁרַאֵל גַן עֵדֶן / כל ישראל גן-עדן

מַמַלְכֵּיתּוּן1023 / תנחלו.


ז    🔗

יוֹמֵד כוֹשֵׁיבַּא1024 אַרְאַה1025 שִׁמֵּי / ביום ראשון ארץ ושמים

כִלִיקִילִי1026 / בראתי.

יוֹמֵד תִּרוֹשֵׁבּ סִנוֹרֵי לִדִנְיֵא / ביום שני גבולות לעולם

דִרִילִי1027 / שמתי.

יוֹמֵד טַלַהוֹשֵׁבּ גַן עֵדֵן גִהִנַם / ביום שלישי גן-עדן וגיהנום

כִלִיקִלִי1028 / בראתי.

יוֹמֵד אִרְבּוֹשֵׁב אֵין יוֹמַא סִהַרַא מַזַלוֹת / ביום רביעי שמש, ירח ומזלות

כִלֵיקִילִי1029 / בראתי.

יוֹמֵד כַמוֹשֵׁבּ יַמַא יוֹשַׁא / ביום חמישי הים והיבשה

פְרִיקִילִי1030 / הבדלתי.

יוֹמֵד אַרוֹתַא1031 בֵן אָדָם / יום ערב שבת בן-אדם

כַלִקִילִי1032 / בראתי.

שִׁדִים1033 כִלִיקִילִי / שֵׁדים בראתי.

לַא מַדוֹלִי תִמִיַלִי1034 / לא הספקתי, (לא) גמרתי,

בִטַלִי נִכְלִי / שבתתי ונחתי

בֵּד יוֹמַד שַׁבַתַא1035 / ביום שבת.


ח    🔗

גִנִכִיוַא בֵּד יוֹמַד שַׁבַת / ינוחו ביום השבת

מַלְאַכֵי אִלַיֵא / מלאכי עליון,

אַמַּד מִדְרַשֵׁי אִלַיֵא1036 / בישיבה של מעלה.

אַנַא מְשׁוֹדְרַאלִי תַּא קוֹם יִשְׂרַאֵל / אני ציוויתי1037 לעם ישראל:

דַא אַבַּא1038 נִיכִי כּוּלּוּ הוֹדַיֵא1039 / בה ינוחו כל היהודים.


ט    🔗

יַא אִילַהַתּ בַּאבַּוֹאַסַא1040 / הוי אלהי האבות,

אוֹדַתּ טַלֵינִי עַגַ͘בּ͘וַסַא / תעשה לנו נפלאות.

מִכְיתוֹ1041 טַלֵינִי מִיסַאנֵתּ קוֹרַסַא1042 / תחיה לנו מתי הקברות,

גִ͘מְעֵי1043 לַכְדַאתּ1044 כּוֹלּוֹ אַכַוַסַא / תאסוף יחד כל האחים,

בַּנְתֵּי טַלֵינִי בֵּית מִקְדַּשׁ כַאסַא1045 / בית-מקדש חדש לנו תקים1046.


י    🔗

יוֹמֵד שַׁבַּת יוֹמֵד נִיכוֹסַא / יום שבת יום מנוחה,

אִילֵי יוֹמֵד שׁוּלְטַנוּסַא1047 / הוא יום מלוכה.

כּוֹד נִטַרַא בְּכַאזֵי בַּסִימוֹסַא1048 / כל שומרה יראה ברכה1049,

ג͘וֹכַר לַגְ כַאזֵי אִיקוֹסַא1050 / לעולם1051 לא יראה מצוקה.


יא    🔗

הַר אַהַת1052 אִיוֶת אִילַהֵינִי1053 / אך אתה הנך אלהינו,

תּוֹרַה שַׁבַּת הִיוַלוֹךְ טַאלֵינִי1054 / תורה [ו]שבת נתת לנו.

הַיַא בַּנִתֵּי בֵּית מִקְדַשׁ דֵינִי1055 / במהרה תבנהו, את בית מקדשנו,

יְרוּשָׁלַיִם מַרְפַּתַּא בְּאִידֵינִי1056 / ירושלים תיתננה1057 בידנו.


יב    🔗

הקדוש ברוך הוא גֵימֵר / הקדוש ברוך הוא אמר:

מַא1058 מִתִּי1059 אַנַא בּוֹדֵינַא1060 / 'את שאמרתי אעשה.

אַנַא יְרוּשָׁלַיִם טַלֵיכוֹן / (אני) את ירושלים לכם

מַאְמְרֵינַא1061 / אבנה,

אַנַא מִשִׁיחַ1062 טַלֵיכוֹן / (אני) את משיח לכם

בַּד מְקִימֵנַא1063 / אקים.

כּוֹלּוֹ יִשְׂרַאֵל מְגַ͘מְעֵינַא / כל ישראל אאסוף.

נַא כּוֹרְסִי דִידִי גַאוַךְ / (אני) את כיסאי בתוכך

תְוֵינַא1064 / אשים1065.

גוֹ יְרוּשָׁלַיִם אַנַא בַּסַכְּנֵינַא1066 / בתוך ירושלים (אני) אשכון'.


יג    🔗

יִשְׂרַאֵל גֵמְרִי / ישראל אומרים:

אַכְנִי קוֹמוֹךְ אִיוַכְנִי / 'אנחנו עמך הננו,

אִרְבֵּית קִיַצוֹךְ1067 וַכְנִי1068 / צאן גזוזיך הננו,

אַכְנִי אַהַת1069 / אנחנו אותך

לַא גְשׁוֹקַכְנִי / לא נעזובה,

אַכְנִי אַהַת / אנחנו אותך

בְּכַדְמַכְנִי / נעבודה'.


יד    🔗

אַכְנִי בִּבַּכְנִי1070 יְרוּשָׁלַיִם אַרְאֵינִי1071 / 'אנחנו נדרוש את ירושלים ארצנו,

בַּנִּתֵּי בֵּית מִקְדָשׁ דֵינִי1072 / תבנה(ו) את בית-מקדשנו,

מַכְיִתוֹ כּוֹלּוֹ מִיסַנֵינִי1073 / תחיה את כל מתינו.

אַהֶת בְגַאנוֹך חַכְּמֶת אִלֵּינִי1074 / אתה לבדך תמלוך עלינו.

הַר אַהֶת אִיוֶת אִילַהֵינִי1075 / אך אתה הנך אלהינו'.


 

ט. סִיסְרָא וְיָעֵל    🔗

קדום


אתחיל לכתוב תפסיר סיסרא:


א    🔗

סִיסְרָא יְסֵילֵי / סיסרא בא,

אִגַ͘א אִמַהֵי רַכַּבֶתּ פְרִזְלַא / תשע מאות רכב ברזל

מוֹסֵילֵי1076 / [עמו] הביא.

אַוַא אִמֶּת יִשְׂרַאֵל / (הוא) עם ישראל

נְצֵילֵי1077 / נלחם.

אַוַא כִּסֶל יַעֵל / (הוא) אצל יעל

יְסֵילֵי1078 / בא,

אְרִקְלֵי גַאנֵי / רץ

מְטוֹשֵׁילֵי1079 / והסתתר1080,

גַאנֵי מִנֶּת סוּסֵא / מן הסוס

מוּנְדֵילֵי1081 / התנפל1082.


ב    🔗

קִמְלַא יַעֵל1083 / קמה יעל

מְטוֹשֵׁילַא / [ו]הסתירת[הו],

כַא קוּרְטַנַא1084 אִלֵי / (כר) אוכף

דְרֵילַא1085 / כיסתהו1086,

כַלְוַא שׁוּנֶתּ מַאיֵי אִלֵי / חלב במקום מים אותו

מוּשְׁתֵּילַא1087 / השׁקתהו.

סַכְסֶתּ1088 זַקַרֵי1089 גוֹ נַאסֵי / יתד אורגים באוזנו

דְרֵילַא1090 / תקעה1091,

קַרְקִפְסֵי1092 אִלֵי / גולגולתו לו

פְּקֵילַא1093 / בקעה.

אַוַא1094 סִיסְרַא / (היא) את סיסרא

קְטִלַּא1095 / הרגה.


ג    🔗

סִיסְרָא גוֹ נַחַל קִישׁוֹן יְסֵילֵי1096 / סיסרא בתוך נחל קישון בא.

רַכַּבֵי דִידֵי כּוּלּוּ גְרִקְלוּ1097 / פרשיו כולם טבעו,

כַא מִנּוֹהוֹן לֹא פְּשׁוּלוּ1098 / אחד מהם לא נותר,

כּוּלּוּ גוֹ נַחַל קִישׁוֹן כְרִקְלוּ1099 / כולם בתוך נחל קישון טבעו.


ד    🔗

כּוֹכַּבֵּי מִנֶּת שִׁמֵּי רוֹמַנַא נְצֵילוּ1100 / כוכבים משמי מרום נלחמו.

סִיסְרָא עַסְכַּר דִידֵי כְרִקְלוּ1101 / את סיסרא ואת צבאו הטביעו.

גוֹ אַלְפַּא תְּהוֹמֵי / בתוך אלף תהומות

כּוֹשְׁלוּ1102 / ירדו.

טוּרַנֵֵי כּוּלּוּ רְקִדְלוּ רִאְלוּ1103 / ההרים כולם רעשו, רקדו.


ה    🔗

דְבוֹרַה גֵמְרַא / דבורה אמרה:

אַנַא שִׁירַה בּוֹדֵינַא / 'אנכי אשירה,

אַנַא שִׁירַה בּוֹדֵינַא / אנכי אשירה1104,

קַאמֶתּ אִילַהַא מְצַלְיַנָא1105 / לפני אלהים אתפלל.

דוּשְׁמַנִי תְּבִירֵי כְּכַזְיַנַא1106 / אויבי שבור אראה.

אִדְיוֹ אַנַא שִׁירַה בּוֹדֵינַא1107 / היום אנוכי אשירה'.


ו    🔗

גוֹ נַחַל גְרָפָם1108 דְרֵילֵי / בתוך נחל גרפם שָׂמָם.

הַרְהַמוּסֶת1109 עַסְכַּרַסַא יְסֵילֵי / נהמת צבא בא,

גוֹ נַחַל קִישׁוֹן גְרִקְלֵי / בתוך נחל קישון טבע,

גוֹ תַהוֹמֵי כּוֹשְׁלֵי1110 / בתוך תהומות ירד.


ז    🔗

תַּלַאנֵי1111 דוֹהוֹן כּוּלּוּ שְׁקִלּוּ1112 / את שללם כולו לקחו,

כּוּלּוּ עַסְכַּר דוֹהוֹן מוּמְחֵלוּ1113 / את כל צבאם מחו.

טוּרַנֶי רוּמַנֶי / הרים רמים

כֵּיפֶּי מֻנְדֵילוּ1114 / אבנים השליכו.

כּוּכְבֵי מִנֶּת שִׁמֵּי / כוכבים מן השמים

נוּרַא מוֹכִּשְׁלוּ1115 / אש הורידו.

בַחַרֶי מוֹגֶ͘י אֻרְוֶי דְרֵילוּ1116 / יַמִים גלים גדולים נשאו1117.

כּוּלּוּ עַסְכַּר סִיסְרַא מוֹתִּמוּלוּ1118 / את כל צבא סיסרא כילו.


ח    🔗

יִמֶּתּ סִיסְרַא / אם סיסרא

יְתוּלַא בְּכֵילַא1119 / ישבה [ו]בכתה.

סַעַת גַ͘וַאבֶּת1120 / בשעה ששמועת

קִטֶל בִּרוֹנַא שְׁמֵילַא / הרג בנה שמעה,

גַאנַא אִבֶּת / את עצמה

גַארֵי מוּנְדֵילַא / מן הגג השליכה,

אַוַא1121 גַאנַא מִנֶּת / את עצמה

כַּרְבַּא קְטִלַא1122 / מצער המיתה.


ט    🔗

רַכַּבֶת הַדוּדֵי1123 יְסֵילוּ / רכבי הרכש באו,

רַכַּבֶת פְרִזְלַא מְכֵילוּ / [ו]את רכבי הברזל הכו.

אַנִי לִבְרַא בַּסְרַא1124 נִפִּלּוּ / הם לאחור נפלו,

לַא אִמְצוּל1125 אְרִקְלוּ / לברוח לא יכלו.

כּוּלּוּ מִתְּלוּ1126 / כולם מתו.

רֵאשֶׁתּ סִיסְרַא קְטֵילוּ1127 / את ראש סיסרא כרתו.

יִשְׂרַאֵל רַאבַּא פְרִחְלוּ1128 / ישראל מאוד שמחו,

סַעַת אַנִי כַּלַשׁ / בשעה שנִבלת

דֶית סִיסְרַא כְזֵילוּ1129 / סיסרא ראו.

כּוּלּוּ מִלִּתְּיַסַא רַאבַּא זְדֵילוּ1130 / כל האומות מאוד יראו.


י    🔗

גֵמְרִי אִלַהוֹהוֹן גַבַּרַא אִילֵי / אמרו: 'אלהיהם גיבור הוא;

לֵיהוֹן כּוּכְבֵי מוּנְצֵילֵי1131 / להם כוכבים [שלח] להילחם.

מִירוּן1132 לַהַנַת1133 דוֹהוֹן יְסֵילֵי1134 / מֵרוֹז (?) לעזרתם בא.

אִילַהַא מִן שִׁמִּי מְסוּעִרֵי אִלֵי1135 / אלהים מן השמים קילל אותו'.


יא    🔗

אִילַהַא גֵימֶר / אלהים אמר:

אַנַא אִילַהַא דוֹהוֹן וֵינַא / 'אני הנני אלהיהם,

אַנַא מִנֶּת שִׁמֵּי רוּמַנַא / אני משמי מרום

בֶּד נַצֵינַא1136 / אלחם.

אַנַא גְאְיֵי גִבַּרֵי גְתוֹרֵינַא1137 / אני אשבור גאים וגיבורים,

גוֹ בַּחַרַי גְכַרְקֵינַא1138 / בתוך ימים אטבע.

אַנַא חַדֶר1139 וֵינַא / אני כאן הנני,

אַנַא סִיסְרַא רַכַּבֵּי דִידֵי / אני את סיסרא ורכבּוֹ

קַמְתוֹרֵינַא1140 / שובר'.


יב    🔗

סַעַת סִיסְרַא רַכַּבֵּי דִידֵי / עת שסיסרא ורכבו

תְּבִירִילוּ1141 / נשברו,

כּוּלּוּ בֶּד כַא נַקְלַא / [ו]את כולם בבת אחת

קְטִילִילוּ1142 / הרגו,

כּוּלּוּ אֻמַתְוַסַא זְדֵילוּ1143 / כל האומות פחדו,

אַרַאסַא דוֹהוֹן שְׁוִיקִילוּ / את ארצותיהם עזבו,

בַּאתֵּי דוֹהוֹן שְׁוִיקִילוּ1144 / את בתיהם עזבו.


יג    🔗

יִשְׂרַאֵל אַרַאסַא דוֹהוֹן יְרִתִלוּ1145 / ישראל את ארצותיהם ירשו,

כַּרְמַנֵי דוֹהוֹן שְׁקִילִילוּ1146 / [ו]את כרמיהם לקחו.

בַּסְרוֹהוֹן אְרִקְלוּ מְאוֹרְקִילוּ / אחריהם רדפו והניסום,

גוֹ אַרְאַתּ גַרִיבּוּסַא1147 נוּבְּלִילוּ1148 / לארץ זרה הובילום.


יד    🔗

אִילַהַא שְׁכִינַא דִידֵי / אלהים את שכינתו

גוֹ יִשְׂרַאֵל מֻוסְכִּנָלֵי1149 / בתוך ישראל השכין.

כּוּלּוּ נַצְוַצַא טַלוֹהוֹן / כל המלחמות להם

אַוַא נְצֵיוַאלֵי1150 / הוא נלחם.

מַסְכַּן גַאנֵי גַווֹהוֹן / משכנו הושיב

מִתְוַואלֵי1151 / בתוכם.

שִׁמֵּי אַלוֹהוֹן / שמו עליהם

קְרֵיוַאלֵי1152 / קרא,

רַחְמַנַא דוֹהוֹן / רחמן להם

וֵילֵי1153 / היה1154.


 

י. קִיצְטֶיתּ שִׁמְשׁוֹן    🔗

לרבי עובדיה


א    🔗

כּוֹשְׁלֵי שִׁמְשׁוֹן אַלִית1155 תִּמְנַתַּא1156 / ירד שמשון תמנתה,

תַּאמַא גְיזֵילֵי1157 כַא בְּרַאתַּא1158 / שמה הוא ראה עלמה.

גֵימֵיר / אמר:

גֵיבֵּין שַׁאקְלֵינַא טַאלִי אִלְבַּכְתַּא1159 / ‘חפץ אנוכי לי לאשה לקחתה’.

הוֹי הוֹי תַּא גַבַּארֶית יִשְׂרָאֵל / הוי הוי לגיבור ישראל.


ב    🔗

יְסִקְלֵי תַּא בַּאבֵּי וְאִמֵּיה1160 / עלה ולאביו ואמו

מוּחְכֵּילֵי / סיפר,

דִי כַא בְּרַאתַּא תַּא גְיַיאנֵי / שעלמה לעצמו

אִגְזֵילֵי1161 / ראה.

בַּאבֵּי וְיִמֵּי מִירוּ טַאלֵי1162 / אביו ואמו לו אמרו:

אַיַיא שׁוּלַא טַאלֵינִי חַרַאמַא / 'מעשה זה לנו אסור

אִילֵי1163 / הוא'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


ג    🔗

גֵמְרִי טַאלֵי בַּאבֵּי וְיִמֵּיה / אמרו לו אביו ואמו:

גְבֵּילוֹךְ כַא בְּרַאתַּא מִן גוֹ בִּינַאתֶיתּ / 'בחר לך נערה מבנות

יִשְׂרַאֵל / ישראל.

תַּמַא אַהֶית בְּשַׁקְלֶית / למה אתה מפלשתים

בַּכְתַּא מִן גוֹ פְּלִשְׁתַּאיֵי1164 / אשה תיקחה?

חַרַאמִילוּ1165 טַאלֵינִי בַּכְתַּאתֶיתּ / נשי הנכרים

נוּכְרַאיֶי1166 / אסורות הן לנו.

אַנִי אִילוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרַאֵל1167 / שונאי ישראל הם אלה'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


ד    🔗

גֵימֵיר שִׁמְשׁוֹן אַנַא גְבֵּינַא / אמר שמשון: 'אני חפץ,

אַנַא הַאר בֶּד שַׁקְלֵינַא1168 / אני אך אקח.

מוּחִבְּתַּא אִילַא בֵּית אֵינִי1169 / אהובה היא בעיני.

וְהַר אַנַא אִמְבַּרְכֵינַא1170 / אך ברוֹך אברך' (ברכת נישואין).

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


ה    🔗

בַּאבֵּי וְיִמֵּת לַאת1171 יְדֵאְלוּ / אביו ואמו לא ידעו,

דִיד מִן אִילַהַא וֵילַא1172 / כי מאלהים (הדבר) יצא.

שִׁמֶתּ בַּכְתַּא דְלִילַא וֵילַא1173 / שם האשה דלילה היה.

עַקְלֶיתּ שִׁמְשׁוֹן אֵיהַא שְׁקִילַּא1174 / דעת שמשון היא לקחה.

שִׁמְשׁוֹן בַּתֶיר גְיֵיאנַא1175 נוֹבִּילַא1176 / את שמשון אחריה משכה.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


ו    🔗

שִׁמְשׁוֹן מִנֶּת1177 בַּאבֵּי וְיִמֵּי / שמשון מאת אביו ואמו

אִלִתִּמְנַתַּא כּוֹשְׁלֵי1178 / תמנתה ירד.

כַא דַאְיֶיתּ1179 אַרְיַה / כפיר אריה

בֶּית אוּרְכֵייה אִגְזֵילֵי / בדרך ראה.

אַרְיַה אִמְהוֹרִמְלֵי1180 / האריה נהם

אִילֵי וְתֵילֵי1181 / עליו ובא.

אִלֶּת אַרְיַה דוּקְלֵי / את האריה תפס

וְצְלִיכְלֵי1182 / וישסעהו.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


ז    🔗

כַא יוֹמַא כֵינַא / יום אחר

אֶל תִּמְנַתַא אִכְּוִישְׁלֵי1183 / תמנתה ירד.

דַבּוּרֶית דְבַאשַׁא1184 / דבורי דבש

בֶּית גַוֶת כַּלַשׁ אַרְיַא / בתוך נבלת האריה

אְגְזֵילֵי / ראה.

מוּּפִּקְלֵי דוּשַׁא / הוציא הדבש

מִן גַוֶת כַּלַשׁ אַרְיַא / מתוך נבלת האריה

וְכִילֵיה1185 / ואכל.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


ח    🔗

שִׁמְשׁוֹן גֵימֶר תַּא פְּלִישְׁתַּאיֵי / אמר שמשון לפלשתים:

מַאיְילֵי1186 מִינֶּיתּ אַכַלַא אִנְפִּקְלֵי / 'מה הוא שמאוכל יצא

אִיכַלַא / מאכל,

וּמִנֵּת קוּיַיא1187 אִנְפִּקְלֵי / ומעז יצא

כִילְיַיא1188 / מתוק?

כּוּתּ אַמִירֵּי1189 טַאלִי / כל מי שיאמר לי,

אֶל גִילְיַיא1190 / (החידה) יגלה,

אַוַא סַרְדַרֶיתּ פְּלִשְׁתַּיֵא / הוא שר על פלשתים

פַּאוֵי דִירְיַיא1191 / ייעשה'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


ט    🔗

סוּרְדַארֶיתּ1192 פַּלִשְׁתַּיֵא / שרי פלשתים

לַא אִמְצֵילוּ מִיתּוּ / להשיב לא יכלו

כּוּלּוּ בֵּית אֶגְיַיאנוּ חֵיתּוּ1193 / כולם בנפשם נבוכו.

גִיַיאנוּ אֶל כִּסֶל / לפני

טְלִבְּתֶּיתּ1194 שִׁמְשׁוֹן מוּנְדֵילוּ / ארוסת שמשון התנפלו,

גִ͘נְכִּי ג͘וּ אוּרְכַא / כי כל דרך

כֵיתַּא לַא אִגְזֵילוּ1195 / אחרת לא מצאו.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


י    🔗

טְלוּבְּתֶּיתּ1196 שִׁמְשׁוֹן אִבְּכֵילַא וַמִירַּא / ארוסת שמשון בכתה ואמרה:

טַאלִי אִנְכַּאן1197 אַהֶת / 'אם אתה לי

לַא גַאלֵיתֶּין / [חידתך] לא תגלה,

אֵיזַא אַהֶית אַנַא1198 לַאתּ1199 דִיד אַהֶית / כי אז אין זאת בלתי אם

גִימְחוּבֶּיתֶּין1200 / לא תאהבני;

בַּכְתַּא כֵיתַא גִיבֵּיתֶּין1201 / אשה אחרת תאהב'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


יא    🔗

שִׁמְשׁוֹן תַּא טְלִבְּתֵּי אִמְגְלֵילֵי / שמשון לארוסתו גילה [חידתו],

טְלִיבְּתֶּי מִירַּא תַּא פְּלִשְׁתַּאיֵי1202 / [ו]ארוסתו לפלשתים אמרה,

מִיתֵּי שִׁמְשׁוֹן / אמר שמשון:

אִנְכַּאן לַא וֵילֵיכוֹן / 'לולא חרשתם

זִרְיֵי1203 בֶּית גוּלִיכְתַּא דִידִי / בעגלתי,

לַאתּ וֵילֵיכוּן / לא מצאתם

יַאתְוַואל1204 חִידַ͘א1205 דִידִי1206 / חידתי'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


יב    🔗

שִׁמְשׁוֹן כִּסֶּל בַּאבֶּיתּ / שמשון אצל אבי

טְלֻבְּתֶּי זִילֵּי / ארוסתו הלך.

מִירֵּי טַאלֵי / אמר לו:

אַהֶיתּ טְלֻבְּתִּי הַלַּא1207 טַאלִי / 'אתה, את ארוסתי תננה לי

וְאַנַא בַּאזֵינַא / ואני אלך,

וְאַנַא גַאוֶיתּ פְּלִשְׁתַּאיֵי / ואני בתוך הפלשתים

לַאתּ גְיַיאתְּוֵינַא1208 / לא אשב'.

מִירֵּי טַאלֵי / אמר לו:

אַנַא אִנְדִמְלִי1209 אֵיהַא טַאלוֹךְ / 'אני התחרטתי, אותה לך

לַאתּ גְיַאוֵינַה1210 / לא אתן,

בַּלֵי כַאתַּא בֶּישׁ1211 זוֹרְתַּא טַאלוֹךְ / אולם אחותה הקטנה יותר, לך

בְּיַיאוֵינַא1212 / אתן'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


יג    🔗

פְּלִשְׁתַּאיֵי בַּכְתֶּיתּ שִׁמְשׁוֹן / הפלשתים את אשת שמשון

אִידִ͘בִּיטַאלוּ1213 / עיכבו,

וַטַאלֵי1214 שִׁמְשׁוֹן / ו[לו] לשמשון

לַא הִיוַאלוּ / לא נתנו אותה.

צְרִכְלֵי וַמִירֵּי / צעק ואמר

טַאלוּ / אליהם,

וְאַוַוא גַ͘פֵּי1215 הְוִילֵי / והוא מזהיר

אִילוּ / אותם.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


יד    🔗

קִימְלֵי שִׁמְשׁוֹן / קם שמשון

אִטְלַהַא אִמַהֵי רוּבִיכַּא / [ו]שלוש מאות שועלים

אִידְוִיקִילֵי / תפס,

וִטְלַהַא אִמַהֵי בּוּזְטְכַאתּ1216 אֶל רוּבִיכֵּי / ושלוש מאות לפידים אל השועלים

אִסִרִילֵי / קשר,

וַבֶּית גַאוֶית דַשְׁתֶּיתּ פְּלִישְׁתַּאיֵי / ובתוך שדות הפלשתים

אִמְרוֹפִילֵי / שלח,

וַכּוּלַּא אַרַאֶית1217 פְּלִשְׁתַּאיֵי / וכל אדמת הפלשתים

מוֹקְדַאלֵי1218 / שרף.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


טו    🔗

קִימְלוּ אִטְלַהַא אַלְפֵּי גוֹרֶיתּ1219 / קמו שלושת אלפים אנשי

יִשְׂרַאֵל1220 אֶל שִׁמְשׁוֹן זִילּוּ / ישראל, אל שמשון הלכו.

בֶּית חִילֶי1221 שִׁמְשׁוֹן אִדְוִיקְלוּ1222 / בערמה את שמשון תפסו.

אַקְלַתֶי וַאִידַתֶית1223 שִׁמְשׁוֹן / ידיו ורגליו של שמשון

בֶּית כוֹלֶי אִיסִירִילוּ1224 / בחבלים אסרו,

וַטַאלֵי בֵּידַאנַא1225 / ולו באותה שעה

בֵּית מוֹמְתַא אִימֵילוּ1226 / בשבועה נשבעו,

בֶּית קִיתִּילֶתּ1227 גִיַאנַא / שאת נפשו

אִמֵּי לַאת אְוִידְלוּ / לא ייטלו,

בַּלֵי תַּא פְּלִשְׁתַּאיֵי / רק לפלשתים

אִמְסוֹפֵילוּ1228 / ימסרו[הו].

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


טז    🔗

פְּלִשְׁתַּאיֵי אַלֶית שִׁמְשׁוֹן / פלשתים את שמשון

אִדְוִיקְלוּ / תפסו,

וְגַאוֶיתּ אוֹרְדֵי1229 דִי1230 אַגְיַיאנוּ1231 / ובתוך מחנותם שלהם

מוֹנְבִּילוּ / הובילו,

בֶּית אַיְי דַאנַא אוֹקַאתִי1232 / והנה עד כדי כך

אִכְזִילוּ / ראו [תמהו]:

דִיד אַן כוֹלֶי מִן שִׁמְשׁוֹן / [ש]אותם החבלים משמשון

אִקְטֶאְלוּ1233 / נכרתו (נקטעו).

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


יז    🔗

אֵיזַא1234 שִׁמְשׁוֹן תֵילֵי וְגִיזֵילֵי1235 / אז שמשון הלך ובא.

כַא לַאמֶיתּ1236 כִימַארַא כִיזֵילֶי / [ו]לחי חמור ראה,

אֵיזַא אִשְׁקִלֵּי / אז לקחה,

בֶּית גַאוֶית אוֹרְדִי פְּלִשְׁתַּאיֵי / [ו]בתוך מחנות פלשתים

מוֹנְדִילֶּי1237 / השליכה.

אִטְלַהַא אִימַאהֶי גוֹרֶיתּ פְּלִשְׁתַּאיֵי / [ו]שלוש מאות אנשי פלשתים

אִקְטִילֵּי1238 / הרג.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


יח    🔗

פְּלִשְׁתַּאיֵי גֵמְרִי / פלשתים אמרו:

אַכְנִי מַא אוֹדַכְנִי1239 / 'אנחנו מה נעשה?

מֵיכַא אוֹהַא / כיצד

גִבַּארֶית יִשְׂרַאֵל בִּיכַלְצַכְנִי / מגיבור ישראל זה ניפטר?

גִ͘נְכִּי1240 כַא חִילֶי / [ש]ערמה

אִילֵי בֶּד אוֹדַכְנִי / עליו נערים?

בַּלְכִּין1241 אַכְנִי / אולי (אנחנו)

דוֹקַכְלִי וַקַטְלַכְנִי / נתפסנו ונהרג[נו]'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


יט    🔗

שִׁמְשׁוֹן אֶל בֵּיתֶית גִייַאנֵי תֵילֵי / שמשון אל ביתו בא,

תַּא בַּאבֵּי וִיִמֶּי מוּחְכֵּילֵי / [ו]לאביו ואמו סיפר,

פְּלִשְׁתַּאיֵי דִיד מַא אוּדְלוּ אִילֵי / אשר הפלשתים עשו לו.

וִיְתּוּלֵי1242 בַּאבֶּית שִׁמְשׁוֹן וּבְּכֵילֵי1243 / (ו)ישב אבי שמשון ובכה.


כ    🔗

שִׁמְשׁוֹן גֵימֵיר / שמשון אמר:

אַנַא כַאזֵינַא / 'אני ארא[נה],

בַּלֵי גֵיבֶּין בַּכְתִּי / אכן חפץ אנוכי את אשתי

שַׁקְלֵינַא וַמֵיתֵינַא / לקחת[ה] ולהביא[נה].

הַנְגִי1244 / עונש

אַנַא בִּיחַמְלֵינַא1245 / אני אביא,

כּוּלּוּ סַרְדַארֶית / את כל שרי

פְּלִשְׁתַּאיֵי בְּקַטְלֵינַא / הפלשתים אהרוגה'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


כא    🔗

שִׁמְשׁוֹן קִימְלֵי וַכּוֹשְׁלֵי1246 / שמשון קם וירד

בֶּית גַאוֶית פְּלִשְׁתַּאיֵי / אל תוך הפלשתים,

וַתֵילַא דַלִילַא / ובאה דלילה

בַּכְתֵּי וַבְּכֵילַא / אשתו ובכתה.

שִׁמְשׁוֹן אַלֶית בֵּיתֶית / את שמשון אל בית

בַּאבַּא מֵיתֵילַא1247 / אביה הביאה.

עַקֶל דִי1248 שִׁמְשׁוֹן / את דעת שמשון

מִנֵּי אִשְׁקִילַּא / ממנו לקחה.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


כב    🔗

קִימְלוּ רִיוַאנֵי פְּלִשְׁתַּאיֵי / קמו גדולי פלשתים.

כִּיסֶיל דַלִילַא זִילּוּ1249 / אל דלילה הלכו.

וַכּוּלּוּ קַאמֶת דַלִילַא אִבְּכֵילוּ1250 / (ו)כולם לפני דלילה בכו.

וַג͘וּא גַ͘ארַא1251 אִבֵּיה1252 לַא נוֹבִילּוּ1253 / למצוא תחבולה עליו לא צלחו (השיגו).

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


כג    🔗

סַרְדַארֶיתּ פְּלִשְׁתַּאיֵי / שרי פלשתים

דַלִילַא מוּטְמִעַלוּ1254 / תאוות הבצע בדלילה עוררו,

וַרַאבַּא נוּקְרַא / כסף למכביר

וַדֵיהְוַוא הִיוַואלוּ1255 / וזהב [לה] נתנו,

וַעַקִילֶיתּ דְלִילַא / ודעת דלילה

בְּטֻמַעְאוּתַא אִשְׁקִלּוּ1256 / בתאוות-הבצע לקחו.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


כד    🔗

דַלִילַא מִירַּא תַּא שִׁמְשׁוֹן / דלילה אמרה לשמשון:

בַּלֵי1257 גֵיבֶּין / 'אך זה חפצתי

טַאלִי אַהֶיתּ גַאלֵיתֶּין / שתגלה לי:

קִוִּתּוֹךְ כּוּתּ מַה1258 וֵיתֶּין / כוחך, כל מה שהנך,

אוֹקַד דִיד פְּלִשְׁתַּאיֵי / שכל כך פלשתים

דִיד גִקַטְלֵיתֶּין1259 / תהרגה'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


כה    🔗

שִׁמְשׁוֹן גֵימֶר / שמשון אמר:

אַנַא טַאלוֹךְ1260 / 'אני לך

לַאתּ גִיגַאלֵינַא / לא אגלה,

וַאַנַא קִוִּיתִּי טַאלַאךְ / [ומה] כוחי, לך

לַא גִמְרֵינַא / לא אגידה,

דִיד גִיַיאנִי תַּא פְּלִשְׁתַּאיֵי / שעצמי ביד פלשתים

לַא גִמַסְפֵינַא1261 / לא אמסורה'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


כו    🔗

דַלִילַא כְּרִיבְּלַא וַבְּיכֵילַא1262 / דלילה הצטערה ובכתה.

אִטְלַהַא יוֹמַתַא1263 / שלושה ימים

לַא אִיכַלַא כֵילַא / אוכל לא אכלה

וַמַיֶיא לַאתּ אִשְׁתֵּילַא / ומים לא שתתה,

וַשִׁין1264 וַעִזִיַּיא1265 אִדְוִיקְלַא / ואבל ויגון שמרה.

וַתַּא שִׁמְשׁוֹן רַאבַּא אִכְּרִבְּלַא1266 / ואת שמשון מאוד ציערה.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


כז    🔗

שִׁמְשׁוֹן גֵימֶר תַּא דַלִילַא / שמשון אמר לדלילה:

בַּלֵי אַנַא טַלַךְ / 'אם כן אני לך

בַּמְרֵינַא / אוֹמַר,

וַסִיר1267 דִידִי טַאלַךְ / וסוד שלי שלך

בֶּתּגַלֵינַא / אגלה.

בַּלֵי אַנַא מִן פְּלִשְׁתַּאיֵי / אולם את הפלשתים

אַנַא גְזַדֵינַא1268 / אני ירא'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


כח    🔗

קִמְלֵי וַמִירֵּי טַאלַא / קם ואמר לה:

אִנְכַּאן מֵיתִיַתֶּין1269 / 'אם תביאי

שׁוֹאַה כוֹלֶי כַאתֵי / שבעה חבלים חדשים

לַא פִּילַכַא1270 אִיבּוֹהוֹן / לא עובּד בהם,

וַאִידִי וַאַקְלִי יִסִרַּתֶּין1271 / וידי ורגלי תאסרי,

מַא גִּיבֵּיתּוּן / מה שתחפצו

אִילִּי בּוֹדֵיתּוּן1272 / לי תעשו'.

וַמוּחְדִרְלַא1273 דַלִילַא / והביאה דלילה,

וְהַדַא1274 אֶוִידְלַא / וכך עשתה.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


כט    🔗

קִימְלַא דַלִילַא וַמוֹתֵילַא / קמה דלילה והביאה

שׁוֹאַה כוֹלֵי כַאתֵי1275 / שבעה חבלים חדשים.

אִידֵי וַאַקְלִאתֶיתּ / ידי שמשון ורגליו

שִׁמְשׁוֹן1276 אִיסִירִילַא1277 / אסרה,

וַשִׁמֶית פְּלִשְׁתַּאיֵי / ושֵׁם פלשתים

אִילֵי מוֹתֵילַא / לפניו הזכירה.

אַוַא קַאלֶיתּ / אך קול

דַלִילַא אִשְׁמֵאְלִי / דלילה שמע,

אֵיזַא אַוַא אַלֶית / ואז הוא את

שׁוֹאַה כוֹלֵי אִקְטִיאְלֵי1278 / שבעת החבלים קטע.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


ל    🔗

אֵיזַא דַלִילַא מִירַּא טַאלֵי / אז דלילה לו אמרה:

בַּלֵי אַהֶיתּ אִבִּי / 'אכן אתה בי

גַכְכֵּיתֶין1279 / רק תצחק.

בַּלֵי הַאר אִטְרוּצַא1280 טַאלִי / אכן האמת כולה לי

גַלֵיתֶּין1281 / תגלה,

בַּלֵי אַהֶיתּ אַנַא1282 לַאתּ / אכן אתה אותי לא

גֶימְחֻובֵּיתֵין1283 / תאהבה'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


לא    🔗

סַאעֶית אִגְזֵילֵי שִׁמְשׁוֹן דַלִילַא / עת שמשון את דלילה ראה

רַאבַּא אִכְּרִבְּלַא יְתּוּלַא1284 / מאוד כועסת, ישבה,

מִן קַהְרַא1285 אִבְּכֵילַא1286 / ומצער בכתה.

אֵיזַא שִׁמְשׁוֹן רַאבַּא / אז שמשון מאוד

לִיבֵּיה1287 פֶּשְׁלֵי1288 אִיבַּא1289 / לבו ברחמים אליה יצא.

זִילֵּי אִנְשִׁיקַאלַאלֵי1290 / הלך ונשק לה,

וְקִים לֵיה וּמְצוּלְחַ לַא לֵי1291 / וקם ופייס אותה.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


לב    🔗

קִמְלֵי שִׁמְשׁוֹן / קם שמשון

תַּא דַלִילַא / ולדלילה

בַּכְתֵּי אִגְלֵילֵי / אשתו גילה.

גֵימֵיר / אמר:

אַנַא נַאזִיר וֵינַא / 'אני נזיר הנני.

אִנְכַּאן אַנַא / את ראשי

רֵישִׁי גַרְאֵינַא / אם אגלח,

אַנַא הַאר מוּךְ / אני בכולי

כַא נַאשַׁא פַּאוֵינַא1292 / כאחד האנשים אהִי'

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


לג    🔗

בַּכְתֵּי קִימְלַא / אשתו קמה

רֵישֵׁי בֶּית כַאנַא1293 אִדְרֵילַא / וראשו בחיקה שמה,

וַבֶּית גִכְּכַא וַבֶּית יַארוּתַא1294 / ובצחוק ובידידות

מוּדְמִיכְלַא / [אותו] יישנה,

וַאִידַתֶי וַאַקְלַתֶי יְסִירִילַא / וידיו ורגליו אסרה,

וְמוֹתֵילַא מַקַאץ1295 וַרֵישֵׁי קֵיצְלַא1296 / ומספרים הביאה ואת ראשו גזזה.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


לד    🔗

אֵיזַא מִירַּא / אז אמרה:

יַא שִׁמְשׁוֹן פְּלִשְׁתַּאיֵי אִילוֹךְ / 'הוי שמשון, פלשתים עליך

תֵילוּ / באו.

קוּ מַאלִיז וַכְזִימַא בּוֹדֵיתֶּין / קום, מהר וראה מה תעשה

אִילוּ / להם.

דִיד תֵּא רוּחַיוֹךְ1297 / לקחה נשמתך

אִיתֵילוּ / באו,

קוּ כְזִי מַא בּוֹדֵיתֶּין / קום ראה מה תעשה.

מַאטוֹ מִן אִידֶית פְּלִשְׁתַּאיֵי אִדְיוֹ / אֵיכה מיד פלשתים היום

בֶּת כַלְצֵיתֶּין1298 / תינצל'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


לה    🔗

סַאעֶיתּ שִׁמְשׁוֹן אִתְאִרֵּי / בשעה ששמשון התעורר

וַקִימְלֵי / וקם [והתחזק],

לַא אִמְצֵילֵי כוֹלֵי / לא יכול החבלים

אִקְטִאְלֵי1299 / לנתק.

תִּירֶי רַשׁוֹמֵי1300 בֵּית רֵישֵׁי / שתי מכות בראשו

אִמְכֵילֵי / הכה.

בַאאַיְ סַאעַא יְדֵאְלֵי / באותה שעה ידע

קִוִּיתֵּי מִינֵּי זִילֵּי1301 / כי כוחו ממנו סר.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


לו    🔗

אֵיזַא פְּלִשְׁתַּאיֵי אַלֶיתּ שִׁמְשׁוֹן / אז הפלשתים על שמשון

אִגְ͘מִעְלוּ1302 / התאספו.

דִיד כִימִינְכֵי1303 אִילֵי / גדודי צבא אותו

אִדְוִיקְלוּ / תפסו.

בַאַייְ סַאעֶיתּ תֵילוּ / באותה שעה באו,

וְשִׁמְשׁוֹן אִדְוִיקְלוּ / ואת שמשון תפסו

וְאֵינֵי קַאם קַרְקַרִילוּ1304 / ועיניו ניקרו.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


לז    🔗

שִׁמְשׁוֹן אִדְוִיקְלוּ וַנוֹבִּילוּ / את שמשון תפסו והובילו,

גוֹ ג͘וֹקִיתֵּית1305 פְּלִשְׁתַּאיֵי / בתוך אספת הפלשתים

מוֹתֵילוּ / הביאו,

וַמִיתּוּעִלֵי אִילוּ1306 וַגְכִכְּלוּ / ולעגו לו וצחקו.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


לח    🔗

כּוּלּוּ כּוּלּוּ1307 פְּלִשְׁתַּאיֵי / כולם כולם, כל הפלשתים,

בְּבֵיתֶּיתּ דַאגוֹן אִגְ͘מִעְלוּ / בבית דגון התאספו.

מַאת אִיתְוַוא רִיוַואנֶית פְּלִשְׁתַּאיֵי1308 / כל גדולי פלשתים

וַהַם בֵּית גִבַּארֵיי1309 כּוּלּוּ אִחְצִ͘תּוּ1310 / וגם הגיבוֹרים כולם באו,

וַכּוּלְהוֹן אֶל שִׁמְשׁוֹן דְ͘כִכְּלוּ 1311 / וכולם לשמשון צחקו.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


לט    🔗

שִׁמְשׁוֹן מִתֵּי / שמשון אמר

תַּא יַאלֶיתּ וֵילֵי / לילד אשר

גַידַוִיקְוַוא אִידֵי / החזיק בידו:

בַּלֵי אַנַא1312 נַבְּלֵיתֶּין / 'אכן אותי תוליכה,

מִן בֵּינִי כּוּתְּרוֹהוֹן / [במקום] בין שני

עַמּוּדִים מַתְוֵיתֶּין / העמודים תושיבה,

וַאַהֶיתּ גִיַיאנוֹךְ / ואתה עצמך

מִנִּי מַרְחִיקֵיתֶּין1313 / ממני תרחיקה'.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


מ    🔗

כִּימֶיתּ שִׁמְשׁוֹן אֶלֶיתּ / כאשר שמשון את

כּוּתְּרוּ עַמּוּדִים אִדְוִיקְלֵי / שני העמודים תפס

וַאִשְׁאִשְׁלֵי1314 / והניע,

בֵּיתַא תֵילֵי וַזִילֵּי / הבית בא והלך.

בְּאַיי סַאעַא קִוִּיתַּא אִילַהַא / באותה שעה אלהים כוח

אַלֶית שִׁמְשׁוֹן אִדְרֵילֵי / לשמשון נתן.

בֵּיתֵא אַלֶית כּוּלּוּ / הבית על כל

פְּלִשְׁתַּאיֵי נְפִּלֵּי / הפלשתים נפל.

כְּמַא בֶּיתּ צַאכוּתֶי1315 / כבימי גבורתו

אִקְטִלֵּי / הרג,

אִדְיוֹ אוֹקַד1316 בֵּית מֵיתוּתֵי / כן היום במותו

אִקְטִלֵּי1317 / הרג.

הוֹי וכו' / הוי וכו'.


 

יא. קִיצְטֶית1318 דָּוִד וְגָלְיָת1319    🔗

מסרו חכם ר' אליהו אברהם דהוכי מזרחי


א    🔗

דֵי1320 אִישְׁמוֹאוֹן יַא כּוּלוֹכוֹן / שמעו הוי כולכם

מְחֻובֶּי1321 דִידִי / אהובי,

דֵי מְצִיתֻון1322 כֻּלּוּ1323 / האזינו כל

עְזִיזֶי דִידִי / יקירי,

אֶל דֵיהַא נְצֻותֶית דַוִד / על אותה מלחמת דוד

וְגוֹלְיַתּ פְּלִישְׁתַּיַיא / וגלית הפלשתי,

דִד אִנְצֵילֶי בֶית דַשְׁתֶית / שנלחם בשדה

מְגִידוֹ1324 / מגידו.

הַאיי1325 חֶיפ1326 וְצַט1327 חֶיפ / חבל ומאה (פעמים) חבל,

יַא חֶיפ וִגַבִּינֶי1328 / הוי חבל וצר

תַּא דַוִד שֻׁולְטַאנַא / על דוד המלך.


ב

דִיד גְ͘מִעְלוּ1329 כּוּלּוּ1330 / הנה נאספו כל

פְּלִשְׁתַּאיֶי1331 / הפלשתים,

וְתֵילֵי אִימּוֹהוֹן / ובא עמהם

גוֹלְיַתּ מִן גִיתַּאיֶי / גלית מן הגתים,

גֵימֶר / אמר:

אַנַא בַּאזֵינַא מַכִלְצִנוּ / 'אני אלך אבטלה

יִשְׂרַאֶל1332 / את ישראל

מִן שַׁרְעַאיֶי1333 וִידַעְוַואיֶי1334 / ממצוות1335 ותפילה'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


ג    🔗

אֵיגַאר1336 שַׁאוְול שׁוּלְטַאנַא / שאל המלך

צְרִיכְלֵי וִיבְּכֵילֵי1337 / צעק ובכה

גֵימֶר כּוּת אַזֶיל / אמר" 'כל אשר ילכה,

גוֹלְיַיתּ פְּלִשְׁתַּיַיא קַאטִילֶּי / ואת גלית הפלשתי יהרג[הו],

בְּלֵי1338 מִיכַל בִּירַאתִּי / אכן את מיכל בתי

בִּיַיאוִינַא טַאלֶי1339 / אתן לו,

וִהַם כַא סַאהְמַא1340 / וגם חלק אחד

מִן חִיכּוּם דִידִי / ממלכותי

פַּאוֵי אִילֶי1341 / יהיה לו'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


ד    🔗

דַוִיד שִׁיבַאנֶית1342 אִירְבֶּי1343 וֵילֵי1344 / דוד רועה צאן היה,

אִיכַלַא אֶלִיאַב אַכוֹנֶי טַאלֵי1345 / אוכל לאליאב אחיו [לו]

מוֹתֵילֵי1346 / הביא.

אֵיזַא דַוִיד מִירֵּי תַּא / ובכן דוד אמר אל

אֶלִיאַב אַכוֹנֶי1347 / אליאב אחיו:

מַתִּי1348 אוֹהַא קַאלַא / 'אמור לי, קול זה

מִן אֵיכַא תֵילֵי1349 / מהיכן בא?'

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


ה    🔗

שַׁאֻול וְיִשְׂרַאֶל גִיצַרְכִיוַוא / שאול וישראל צועקים היו

מִן קְמוֹהוֹן1350 / מפניהם.

כּוּד יוֹמַא גֵיזִיוַוא1351 גִידוֹקִיוַא / כל יום היו הולכים ותופסים

דַרְגַהֶית כְּנִשְׁיַיתַא דוֹהוֹן1352 / שערי בתי כנסיותיהם.

קְרִיאַת שְׁמַע אַרְבִּי יוֹמֵי / קריאת שמע ארבעים יום

מִיבֻוטְלַא מִינּוֹהוֹן1353 / בטלה מהם.

אִיתַאוֻון1354 אִינְצַאוֻון אִימֵּינִי / 'בואו הילחמו

גִימְרִיוַוא טְלוֹהוֹן1355 / ומרים היו אליהם.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


ו    🔗

יִשְׂרַאֶל כּוּלּוּ גְ͘מִעְלוּ / ישראל כולם התאספו.

רַאבַּא גוֹ אִידְ͘גַאדֶ͘י / רבים יחדיו

זִילוּ וְתֵילוּ1356 / הלכו ובאו.

כַא גִ͘יוַואבּ תַּא גוֹלְיַתּ פְּלִישְׁתַּאיַיא / כל תשובה לגלית הפלשתי

לַא מִיצֵילוּ הְוִילוּ / לתת לא יכלו.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


ז    🔗

גוֹלְיַתּ פְּלִשְׁתַּיַיא / גלית הפלשתי

יִרְכוּת דִידֵי ו' דִיַרֶאי / אורך שלו שש באמה

דוֹהוֹן1357, וִיכַא סִיטַא1358 וֵילֵי1359 / שלהם, וזרת אחת היה.

וְלְוִישַׁא זְירִי1360 וְכֻום1361 זְירִי / ולבוש שריונו וקובע שריונו,

מִיתְקַאלֶי כַמְשַׁא אַלְפֶּי / משקלם אלפים חמשת,

דִיד צִיפֶיר1362 וֵילֵי1363 / יצוקים נחושת.

וְשֻׁולְפֶית1364 רֻומְחֵי / ולהב חניתו,

אִישְׁתַּא אִימַאהֶי מִיתְקַאלֶי / שש מאות משקלו,

דִיד פְּרִיזְלַא וֵילֶי1365 / של ברזל היה.

וְטְאַנֶית סִילַאחֶי1366 / ונושא כליו

גֵיזִלְוַוא אֶל קַאמֵי1367 / היה הולך לפניו.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


ח    🔗

גוֹלְיַיאתּ פְּלִישְׁתַאיַיא אִחְמִילֶּי / גלית הפלשתי עמד

רֵישׁ טוּרַא1368 / על הר,

וְאֶל יִשְׂרַאֶל אִצְרִכְלֵי / ואל ישראל צעק

וְמִירֵּי1369 / ואמר:

טְמַהַא1370 אַכְתּוּן זוֹרֶי1371 / 'למה אתם, קטנים,

גִינַפְקֶיתּוּן וְגִינַצֵיתּוּן אִימִי / תצאו אתי נלחמים.

הְלַא אַנַא פְּלִישְׁתַּאיַיא וֵינַא1372 / הלא אני הפלשתי הנני'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


ט    🔗

מִן שִׁינֶי קְמַאיֶי וְזְמַאנֶי / 'בשנים קדומות וזמנים

דִיד זִילִי אֶל יְלוֹנְכֶּת עֵילִי / הנה הלכתי אל בני עלי

כֹּהֶן דוֹכוֹן / כוהן שלכם,

וִקַם קַטְלִינוּ וְבֵּיתוֹהוֹן קַמַכְרִוִינֶי / ואותם הרגתי, וביתם החרבתי,

וְנְהִבְּלִי סַנְדֻוקֶת / ושללתי את ארון

תוֹרַה דוֹכוֹן1373 / התורה שלכם,

וְפִּישְׁלֶי גוֹ בֵּיתִי שׁוֹאָה יַרְכֶי1374 / ועמד בביתי שלושה ירחים,

וְקְדֶיר1375 דֻוקְלִי טַאלֶי וְקַם עַזִיזִנֶי1376 / וכבוד בו נהגתי ואותו הדרתי,

אַנַא אוֹקַאד וֵינַא אְוִידַ͘א / אני כל כך עשיתי

תַּא מִלִּיתַּא דִידִי נַאמֻוסֶי1377 / כבוד לעמי.

בְּלֶי שַׁאֻול חְכּוֹמַה דוֹכוֹן / אבל שאול מלככם

כַא נַאמֻוס לֵיוֶי אְוִידַ͘א / כל כבוד לא עשה

טְלוֹכוֹן / לכם,

וְאַכְתּוּן אַתְקַד1378 גִמְחִיבֵּיתוּלֶי1379 / ואתם כל-כך תאהבוהו.

בְּלֶי סַאֻון מַארֻון טַאלֶי / אכן לכו ולו אֱמורוּ,

שׁוּת1380 אִמְגַאבֶּי כַא גְבַּרַא / כי יבחר איש אחד,

אַתֶי קַאמִי מַחְמִילֶּי / שיבוא לפני, יעמידהו,

וְכַאזִינֶי דִית יַאֵינַא / ואראה וידעתי,

מְנִילֶי1381 / מי הוא'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


י    🔗

גוֹלְיַיתּ מִירֵּי טְלוֹהוֹן / אמר להם גלית:

כֵּילֶי אוֹ גְבַּרַא / 'היכן אותו הגיבור

דִיד מִירִּי טְלוֹכוֹן / שאמרתי לכם?

שׁוּתּ אַתֶי / יבוא נא.

אִינְכַּאן אִמְצֶי אִלִי / אם לי יוכָלָה

מַאכֵילִי וְקַטִלִּי / והכני והרגני,

כוֹ1382 אַכְנַאן / אז אנחנו

וְכֻולַּא מִלִּיתַא דֵינִי / וכל עמֵנו

זוֹרֶי וְרִיוֶי / קטנים וגדולים

בְּפֵישַׁךְ אִילוֹכוֹן אוֹדֵי / נהיה לכם עבדים,

וְגֻולְמַתַא טַלוֹכוֹן פַּאוַוכְנִי / ומשרתים לכם נהי.

וְאִנְכַּאן אַנַא אִמְצֵילִי1383 אִילֵי / ואם אוכל לו אני

וְקַמְקַטְלִנֶי / והרגתיו,

כוֹ חֶיפֶית1384 שׁוֹאַה דוֹרֶי / אז חבל (עליכם) שבעה דורות

דִיד שׁוֹאַה בְּבְּוַואתַא / של שבעה אבות

מִינּוֹכוֹן בִּישַׁקְלַכְנִי1385 / מכם ניקח.

וִאַכְתּוּן בּוֹדַ͘כְלוֹכוֹן1386 / ואתם נעשה אתכם

גֻולַמְוַואתַא דֵינִי / לנו משרתים

וְאִילוֹכוֹן בִּיחַכְּמַכְנִי1387 / ובכם נמשולה'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


יא    🔗

וִשָׁאֻול כִּימֶיתּ אוֹהַא כַבְּרַא / ושאול דבר זה

אִישְׁמֵיאְלֵי / כאשר שמע,

וְזִידוֹאְתַא1388 גוֹ לִיבֶּי / ופחד בתוך לבו

מֻויְיאִילֶי1389 / הביא,

וְמִירֶּי תַּא יִשְׂרַאֶל1390 / אמר לישראל:

וְלוֹכוֹן1391 אוֹהַא גוֹלְיַיאת / 'ידעתם (אותו) זה גלית.

גֻ͘וכַא גוֹ דֻונְיֶ לַאתּ1392 / אין בעולם אדם

אִימְצֶי אִילֶי1393 / שיוכל לו'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


יב    🔗

מִן דַרְחַאל1394 / באותו זמן

כַא גוֹרַא מַעְקֻול1395 / איש נכבד

מִן בֶּית לֶחֶם יְהוּדָה / מבית לחם יהודה

וֵילֶי וְתֶילֶי1396 / היה ובא.

וְשִׁימֶי1397 יִשַׁי וֶילֶי / ישי היה שמו

וְתִּימַנְיַיא בִּינוֹנֶי אִיתְוַואלֶי / ושמונה בנים היו לו.

וְאַיוֹ נַאשַׁא גַאוֶיתּ / והאיש הזה בתוך

מַעְקֻולֶיתּ וְרֻוַאנֶית / נכבדי וגדולי

יִשְׂרַאֵל יְתִּיוַוא וֵילֵי1398 / ישראל מושבו,

וְהַם אִטְלַהַא מִן יְלוֹנְכֵּי דִידֵי אִימֶּית / וגם שלושה מבניו עם

שַׁאֻול אֶל נְצֻותַא מִישׁוֹדִרְוַואלֶי1399 / שאול שלח לקרב.

וְשִׁמֶיתּ אַן אִטְלַהַא / ושמות אותם השלושה:

אֶלִיאַב בֻּוכְרַא וְאְבִינָדָב / אליאב הבכור ואבינדב

וְשַׁמַא וֵילֶי1400 / ושמה היו;

וְזוֹרֶית כּוּלּוּ דַוִיד וֵילֶי1401 / והקטן בכולם דוד היה

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


יג    🔗

וְדַוִיד שִׁיבַאנֵיתּ אִירְבַּא וֵילֶי / ודוד רועה צאן היה,

וְדִיַיארִי1402 תַּא אֶלִיאַב אְכוֹנֵי1403 / ומתנה לאליאב אחיו

נוֹבִילְוַואלֵי / הוליך.

וְשִׁמֵאְלֶי קַאלֶיתּ בִּכְיֶיתּ שַׁאֻול תֵילֶי1404 / ושמע קול בכי שאול שבא,

וְמִירֶּי תַּא אְכוֹנֶי1405 / ואמר לאחִיו:

יַא אְכוֹנִי מַרִּי / 'הוי אחי, אמור לי,

אוֹהַא קַאלֶיתּ מַנִי / קול זה למי

אִילֶי / הוא?'

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


יד    🔗

וַמִירֶּי אֶלִיאַב תַּא אְכוֹנֶי / ואמר אליאב לאחיו:

יַא אְכוֹנִי דַוִיד אוֹהַא קַאלֶיתּ / 'הוי אחי דוד, זה הוא קול

שַׁאֻול שֻׁולְטַאנַא אִילֶי1406 / שאול המלך הוא.

וַאל1407 גֵימֶיר קֶסְמִי דִיד אַזֶיל אֶלְגוֹלְיַיתּ / אומר הנהו: נשבעתי, כל שילך אל גלית

פְּלִישְׁתַּאיַיא וְקַטִילֶּי / הפלשתי ויהרגהו,

אַנַא מִיכַל אִבְּרַאתִּי אֶבְּיַאוֵינַא טַאלֶי1408 / את מיכל בתי אני לו אתנָה,

וְהַם וְזִירֶיתּ יַמֶי דִידִי אִבְּדַרִינֶּי1409 / וגם משנה לימיני אשימנו'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


טו    🔗

וַמִירֶּי דַוִיד תַּא אַכוֹנֶי / ואמר דוד לאחיו:

אַנַא בַּאזֵינַא / 'אני אלך, [אכן]

וְבֶּית אִילַהֶיתּ יִשְׂרַאֶל / ובאלהי ישראל

אֶבְּתַּכְּלֵינַא1410 / אשען,

וְאִדְיוֹ נְצֻותַא קַם פְּלִישְׁתַּאיֵי / והיום מלחמה עם הפלשתים

אֶמְרַזְגֵינַא1411 / אעשה,

וְשִׁימֶיתּ אִילַהַא גְווֹהוֹן / ושם אלהים בתוכם

אִמְפַצְנֵינַא / אהלל,

וְרֵישֶׁיתּ גוֹלְיַתּ אֶבְּקַטְאֵינַא1412 / וראש גלית אכרות.

וְתַּא אִסְתַּאדִ͘י שַׁאֻול אֶבְּנַבְּלֵינַא1413 / ואל אדוני שאול אביאנו'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


טז    🔗

וְאֶלִיאַב אַלֶיתּ אְכוֹנֵי דַוִיד / ואליאב על אחיו דוד

גְ͘גִרֵי1414 וְכִּרְבְּלֵי1415 / כעס וזעף,

וִיכַא רַשׁוֹמַא1416 אֶבְּרֵישֶׁית דַוִיד / ומכה בראש דוד

אֶמְכֵילֵי / הכה,

וְגֵימִירְוַוא

וַאיַי בַּאבּוֹ1417 וַאִיי דַאיֶי1418 / 'הוי אבא, הוי אמא,

אוֹהַא דַוִיד זוֹרַא / זה דוד הקטן,

וַל1419 גֵימֶיר בַּאזֶין אֶל גוֹלְיַתּ / אומר הנהו: אלך אל גלית

גְבַּארַא וְגוֹרַא1420 / הגיבור והגבר

וִייְרִיכַא בַּקַטְלֵינַא / והארוך, ואהרגנו.

וְגִיצַדְלִי1421 / ואני מפחד,

בֶּית כַא דַרְבַּא1422 מַנְפִּילֶּי1423 / שבמכה אחת יפילנו'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


יז    🔗

וַדַוִיד וֵילֶה שִׁיבַאנֶית אִירְבֶּי1424 / ודוד היה רועה צאן.

וְתֵילוּ אַרְיֶה אִימֶית דִיבֶּי1425 / ובאו אריות ודובים,

וְגִיבֵּיוַוא מַפְּקִיוַואלוּ כֻולְיַיאתֶי1426 / מבקשים היו להוציא כליותיו

מִן גַאוֶית תַּרְבֶּי וְלִיבֶּי / מתוך החלבים והלבבות,

וְקִמְלֵי אִילוֹהוֹן / וקם עליהם,

קַמְקַטִילוּ כֻּותְּרוֹהוֹן / הרגם גם יחד,

בִּידַרְבֶּי1427 / במכות.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


יח    🔗

וַמֻולִשְׁלֶי שָׁאוּל אֶל דַוִד / והלביש שאול את דוד

גֻ͘ולֶית זְרִי וְכוּם זְרִי / בגד שריון וקובע שריון

דִידֶי1428 / שלו,

וְיִסִירֵּי סֵיפֵּי אֶל כַאצֵי1429 / וקשר חרבו אל מותניו.

וְמִירֶּי דַוִד בַּאבּוֹ יְקֻורֶי1430 / ואמר דוד: 'אבא, כבֵדים

אִילוּ הַאתְכַ͘א / הם כל כך,

לֵיבִּי1431 וְלַאת אִיגְ͘בַּארֶי1432 / לא אוכל ולא ייתכן'.

וְשְׁלִיכְלֶי1433 דַוִד גֻ͘ולֶי1434 / ופשט דוד את הבגדים.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


יט    🔗

וְדַוִד דַרְחַאל1435 אַלֶיתּ כְ͘ווֹרַא1436 אְרִקְלֵי / ודוד באותה שעה אל הנחל רץ,

וְמִיגוֹבֶּילֶּי1437 כַמְשַׁא כֵּיפֶּי / וחמש אבנים בחר,

וְדִירֶילֶי גַוֶית אֶכְוֵויַדַנְכֵּי דִידֵי1438 / ובתוך ילקוטו שם,

וְאֶל כַּאפֶּי מוֹתֶילֵיתַיַיאלֶי1439 / ועל כתפו תלה,

וְאַלֶיתּ גוֹלְיַית פְּלִשְׁתַּאיַיא אִקְרֻולֶי1440 / ואל גלית הפלשתי קרב.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


כ    🔗

וְכִּימֶית תֵילֵי גוֹלְיַיאת פְּלִשְׁתַּאיַיא / וכאשר בא גלית הפלשתי,

דִיד מְנִי אֶבְּנַאצֶי אִימֶּי / ואשר יילחם עמו

וַל1441 אֶגְכַזֶיי דַוִד אִילֶי / ראה שדוד הוא,

וְכִּימֶית גִיזֵילֵי1442 כַא יַאלַא / וכאשר ראה, שילד

זוֹרַא וְסִימְקוֹנַאיַיא1443 אִילֶי / קטן ואדמוני הוא —

קַם כְּרֶהְלֵי1444 גֶימֶיר / בז לו ואמר:

מוֹ1445 כַּאלְבַּא דִידֵי וֵינַא1446 / 'האם כלבו הנני,

דִיד אֶיגַכֶיך אֶלִי1447 / שהוא מצחק לי?

לֶיוֶי1448 עֶיבַּא1449 אִלִי / האין זו בושה לי

אַנַא חַמְלֵינַא / שאני אעמוד

בַּרְקֻולֶי / נגדו?'

בְּלֶי מַא אוֹדֵינַא / אולם מה אעשה

מִן שַׁאוּל / בשאול,

דִיד חִירִי1450 בֶּית אֶגְיַיאנֵי / שנבוך אני בנפשי,

דִיד לֵיבִי1451 אִלֵּי / שלא אוכל לוֹ,

וְלַא כִּיאֵי מַא אַוֶיד / ואינו יודע מה הוא עושה,

דִיד חִירֶי אִבְּחַאלֶי1452 / שנבוך בדעתו,

דִיד גִמַחְמִילֶי בַּרְקֻולִי / שמעמיד למולי

כַא יַאלַא מִנְזוֹרֶי1453 / ילד קטן,

דִיד לַאת כִּיאֶי / שאינו יודע

מִן יַמִינֶי וִשְׂמַאלֶי1454 / בין ימינו לשמאלו'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


כא    🔗

וְמִירֶּי גוֹלְיַית תַּא דַוִד / ואמר גלית לדוד

לַא אַמְרֵיתֶּין / 'אל תאמר:

בֶי1455 יַאן בֶּיר1456 מַעְקֻולֶי1457 / “לא יוכל”, אם בר דעת

וֵיתֶּין / אתה.

בְּלֵי אַנַא / אכן, אני

בֶּישׁ קֻויַיא מִנּוֹךְ וֵינַא / חזק ממך הנני.

אַלְפַּא וְכַמִשְׁמַא1458 / אלף וחמש מאות

וְשׁוֹאִי וְשׁוֹאַה מֻוכְוַותוֹךְ / ושבעים ושבעה כמותך,

בֶּיתּ כַא צִיבּוֹאְתִי1459 אִבְּמַזִבְרֵינַא1460 / באצבעי האחת אסובב.

וְאֶין1461 לַאת גִימְהֵמִינֵיתֶין / ואם אינך מאמין לי,

אַתַא1462 אֶבְּכַזֵיתֶין / עתה תראה

קִוִּיתִּי1463 / כוחי.

אִיתַלוֹךְ דִיד פִּצְרוֹךְ / בוא ובשרך

תַּא חֵיוַונֶיתּ אַרְאַה / לחית הארץ

וִתַּא טֵירֶיתּ שִׁימֶּי / ולעוף השמים

אֶבְּיַאוֵינַא1464 / אתנה'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


כב    🔗

וְמִיג͘וֹיבְּלֶי דַוִד אֶל גוֹלְיַתּ / ענה דוד לגלית

וְמִירֶּי / ואמר:

אַהֶית אִגַאֵיתֶּין1465 בֶּית קְוִיתּוֹךְ / 'אתה מתגאה בכוחך

וְבֶית סֵיפַּא וִמִטַאלֶי1466 וְרֻומְחֶי / ובחרב ומגנים ורמחים,

וְאַנַא בִּיתַּכְּלֵינַא בֶּית אִילַהֶיתּ יִשְׂרַאֶל / ואני באלהי ישראל אשענה.

וְאִילַהַא בִּמְסַלִמְלוֹךְ בֶּית אִידִ͘י / ואלהים בידי ימסורך,

וְרֵישׁוֹךְ אַנַא בִּיקַטְאֵינַא / וראשך אני אכרתה.

וִאוֹרְדִית פְּלִשְׁתַּאיֵי בִּיקַטְאֵינַא / ומחנה פלשתים אכרתה.

וִבְּכַאזִי כּוּלּוּ נַאשַׁא אַיַן שׁוּלַא / וראו כל האנשים המעשה הזה,

דִיד לַא הַוֵיבּוּ1467 אוֹדִ͘ילֶי / שלא יוכלו לעשותו

לַא גֻורֶי / לא אנשים,

וְלַא פֵירִסֶי1468 וְלַא גְבַּארֶי1469 / ולא פרשים ולא גיבורים'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


כג    🔗

וְדַוֶד מִירֶּי / ודוד אמר:

יַא גוֹלְיַתּ אַהֶית / 'הוי גלית, אתה

אִמְכֶי דַרְבַּא דִידוֹךְ / הכה מכתך,

גִ͘נְכִּי1470 וַאל פִּישׁ כַא / כי נשארה

סַאעַא מִן עֻומְרוֹךְ1471 / רק שעה אחת לחייך.

וִכְרַאיֶי אֶבְּחַרְמֵיתֶּין1472 / אחר תיכרת

מִן מִלִּיתַּא דִידוֹךְ1473 / מעמך'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


כד    🔗

וְדַוִד מִיג͘וֹבֵּילֶי כַמְשַׁא כֵּיפֶּא / ודוד בחר חמש אבנים,

וַדִירֵילֶי גַאוֶית אִכְוֵדַנְכִּי דִידֶי1474 / בתוך ילקוטו שָׂמָן.

הִיל זִילַא כַא סַאעַא / עד שהלך שעה אחת,

גוֹ-פַּלְגַא כַא כֵּיפַּא / באמצע אבן אחת

וַאל פִּשְׁלֵי1475 / נשארה

וְדִירֵילֶי פֻוכְּרֶי1476 הַוַוא1477 / ושׂם דעתו היטב,

וְפְהִמְלֵי1478 / והבין.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


כה    🔗

וְגוֹלְיַת גֵימֶיר / וגלית אמר:

עֵיבַּא אִלִי אַנַא נַצֵינַא / 'בושה היא לי, שאלחם

אִמֶּית דוֹהַא יַאלַא בֶּית צִילַאחֶי1479 / עם הילד הזה בנשק'.

וְשִׁקִלֶּי כַא טֻורַא / ולקח הר,

קַם אַקִירֶּי מִן אִיקְרֵי / משורשו עקרו,

וַבֶּית דַוִיד אִמְכֵילֶי1480 / ובדוד הכה.

וְדַוִד מַאתּ וֵילֵי כְפִיפַא1481 / ודוד קלוּתו כי רבה,

בֶּית דְקִיקַא1482 רֵישֶׁית טֻורַא / ברגע על ראש ההר

פִירֶי1483 וְנִידֵילֶי1484 / עט וקפץ.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


כו    🔗

וְדַוִד מֻנְדֵילֶי אִידֶ͘י / ודוד שלח ידו

אַל אַי כֵּיפַּא / אל אותה אבן,

גוֹ בַּרְקַאנִיֶיה1485 דִירֶילֶי / בתוך קלעו שמה,

וְטִילַהַא נַקְלֵי אִישְׁאִישַׁאלֶי1486 / ושלוש פעמים הניפה,

וִמֶכְיַיאלֶי1487 / ובה הכה.

וְכֵּיפַּא פִירֶי1488 וְזִילֶי / והאבן עפה והלכה,

גוֹ גַאוֶית גוֹבְּאֶינֶיתּ1489 / באמצע מצחו

פְּלִשְׁתַּאיַיא יְאִילֶי / של הפלשתי באה

וְנִיצֻולֶי1490 / וניצבה.

הִיל אִשְׁאִשְׁלֵי גִיַיאנֵי / עד שהניע עצמו,

גוֹלְיַית תִירֶי וַאצְלֵי1491 וַואלֶי / גלית לשתים שוסע,

פִּישְׁלֵי וְתַּאמַא נְפִּילֶּי1492 / ושם נפל.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


כז    🔗

וְדַמֶית1493 דַוִד גִיזֵילֶי / ודוד בראותו

גוֹלְיַתּ אִנְפִּילֶּי / שגלית נפל,

וְאִרִקְלֵי דַוִד / רץ דוד

רֵישׁ גוֹלְיַתּ אִחְמִלֶּי1494 / ועל גלית עמד,

וְמִירֶּי תַּא אֻורִיָה הַחִתִּי / ואמר לאוריה החתי:

סֵיפַּא טַאלִי הַאלֶּי / ‘חרב לי תנה’.

וְמִירֶּי אִכְלֵיאְתַּא1495 דִידִי / ואמר (אוריה): 'שכרי

מִינּוֹךְ גְבֵּינַא / ממך אבקשה'.

וְמִירֶּי דַוִד / ואמר דוד:

מַאיְילַא אִכְלֵיאְתַּא דִידוֹךְ / ‘מה שכרך?’

וְמִיג͘וֹוִיבְּלֶי / וענה (אוריה):

אַנַא כַא בַּכְתַּא / 'אני, אשה

מִן הֻודַ͘איֶי גִיבֵּינַא / מהיהודים אבקש'.

מִידְאֻורֵי1496 מִירֶּי / השיב (דוד) ואמר:

הַוַוא מִירַדוֹךְ1497 / 'טוב, רצונך

אִבְּמַחְצִילֵינַא1498 / אמלא'.

וְמִיג͘וֹוִיבְּלֶי אִילַהַא / וענה אלהים

וְמִירֶּי תַּא דַוִד / ואמר לדוד:

אַוֶל נְצִיבּוֹךְ1499 / 'מזלך1500 הראשון

טַאלֶי אֶבְּיַיאוֵינַא1501 / לו אתן'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


כח    🔗

וְדִד1502 סֵיפֶּית גוֹלְיַתּ / ודוד חרב גלית

בִּידֶיתּ יַמֵי דִוִיקְלֶי / ביד ימינו תפס,

וְרֵישֵׁי בְאִידֶית גַפֶּי / ואת ראשו ביד שמאלו

אֶדְוִיקְלֶי וְשְׁקִילֶּי1503 / תפס ולקח,

וְגַאוֶיתּ אוֹרְדִי דִיד יִשְׂרַאֶל / ובתוך מחנה ישראל

אֶרְקִדְלֶי1504 / קפץ.

וְשָׁאוּל מִיבּוֹקִרֶּי וְמִירֶּי / ושאול שאל ואמר:

מַארוּן טַאלִי1505 / 'אמרו לי,

אוֹהַא יַאלַא בֶּיר מְנִילֶי / ילד זה בן מי הוא,

דִיד הַתְּכַא יְדוֹאַה / שכל כך בן-דעה

וִשַׁהְרַזַא1506 וִפְהוֹמַא / וגיבור חיל ונבון

דִיד נְפִּיקְלֶי / נתגלה?

בְּלֶי חִיכֻּום דִידִי / אכן ממשלתי

אִבְּשַׁקִלֶּי1507 / ייקחנה'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


כט    🔗

וְנְפִּיקְלֶי כַבְּרַא / ויצא הדבר

גַוֶיתּ גְ͘מַעַה / בתוך הקהל:

אוֹהַא יַאלַא / 'ילד זה

מִן רֻות͘ וַאל / מרות

אִבְּרֵילֶי1508 / נולד'.

וְמִירּוּ / ואמרו:

חַרַאם אַתֶי גוֹ יִשְׂרַאֶל / 'אסור שיבוא בקהל ישראל,

גִ͘נְכִּי עַמוֹנַיַיא1509 אִילֶי / כי עמוני הוא'.

וְכִימֶית אֶשְׁמֵאְלֵי / וכאשר שמע

עַמַסַא בֶּיר יֶתֶר1510 / עמשי בן יתר,

רַאבַּא אֶכְּרִבְּלֵי / מאוד כעס

וְמִירֶּי / ואמר:

כּוּתּ אַמֶיר דִיד דַוִיד / 'כל מי שיאמר: דוד

חְרַמַאלֵי / אסור הוא (לבוא בקהל),

תַּא דִימֶי בֶּית סֵיפַּא / עתה דמו בחרב

בִּישַׁטְיִפִנֶי / אשפוך,

גִ͘נְכִּי אַנַא לִפְּלִי / כי כן למדתי

כֵס שְׁמֻואֵל הְנַבִיא אֶסְתַּאדִ͘י / אצל שמואל הנביא, רבי,

וְמִירֶּי חְלַאלַאלֵי1511 / ואמר: מותר הוא (לבוא בקהל).

וְאַווַא רִיוֶיתּ כּוּלּוֹהוֹן פַּאוֶי / והוא הגדול בכולם יהיה.

וַואל כֻּולּוֹכוֹן אֶגְזִילוֹכוֹן1512 / הנה כולכם ראיתם

בִּאֶינוֹכוֹן / בעיניכם

תַּא1513 דוֹהַא שׁוּלַא רִיוַוא / את המעשה הגדול הזה

וְתַּא דוֹהַא נַמוּס / ואת הכבוד

דִיד אֶוִידְ͘לֵי / שעשה,

דִיד אִילַהַא קְמַרְוֵילֶי1514 / הנה אלהים מגדלהו'.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


ל    🔗

בַּתֶיר דִיד דַוִד קְטִלֵּי / ואחרי שהרג דוד

גוֹלְיַתּ פְּלִישְׁתַּיַיא / את גלית הפלשתי,

וְרֵישֵׁי אִקְטֵאְלֵי / ואת ראשו כרת,

וְבְּאִידֶ͘י אֶדְוִיקְלֶי וְרִקִדְ͘לֵי / ובידו תפס וקפץ,

וְגוֹ אוֹרְדִית דִיד יִשְׂרַאֶל / ובמחנה ישראל

חְמִילֶּי / עמד,

וְרֵישַׁא תַּא שַׁאוּל הְוִילֶי / והראש לשאול נתן,

בֶּית דִיַיארִי נוֹבִּלֶּי / במתנה הובילו.

וְכֵּיפֶיתּ1515 כֻּולּוּ יִשְׂרַאֵל תֵילֶי / ושמחת כל ישראל באה

בִּאַיי סַאעַא / באותה שעה,

וְשַׁאוּל אִפְשִׁיקֵלֵי1516 / ושאול שמח.

וְמִירֶּי שַׁאוּל / ואמר שאול:

אוֹהַא נַמוּס דִיד דַוִד אֶוִידְ͘לֶי / ‘כבוד זה שעשה דוד’ —

בִּאַי סַאעַא שַׁאוּל מִירֶּי / באותה שעה אמר שאול:

אוֹהַא מִיטֶילֶי חִיכּוּם אִילֵי1517 / ‘זֶה תגיע לו הממשלה’.

יַא חֶיפ וכו' / הוי וכו'.


לא    🔗

בַּתֶּיר הַדַךְ אְרִקְלוּ / אחרי כן רדפו

יִשְׂרַאֵל בַּתֶיר פְּלִישְׁתַּאיֵי / ישראל אחרי הפלשתים

וִקְטִילּוּ וְנִהִבְּלוּ1518 / והרגו ובזזו.

וְפְלִשְׁתַּאיֵי אֶתְּוִירוּ / והפלשתים נשברו.

וְיִשְׂרַאֶל מַאל דוֹהוֹן / וישראל את רכושם

אֶנְהִבְּלוּ וְמוֹתֵילוּ1519 / בזזו והביאו.

וִאַנִי וְכֻולַּא דֻונְיֶיה / והם וכל העולם

אֶמְעוֹגִ͘יבְּלוּ / התפלאו

תַּא דוֹהַא גוֹלְיַתּ פְּלִישְׁתַּיַיא / על זה גלית הפלשתי,

דִיד אֶקְטִילּוּ / שהרגו.

וְכֻולּוּ מֶלִּיתְיַיאתַא מִירּוּ / וכל האומות אמרו:

בַּאבּוֹ1520 כִּימַא1521 אִילַהַא דוֹהוֹן / 'אבא, כמה אלהיהם

גִיבֵּיוַאלוּ / חפץ בהם.

אַי אִילַהַא רַבַּא / זה האלהים מאוד

רִיוַוא אִילֶי1522 / גדול הוא.

בַּלֵי אַוַוא אִילֶי / הן הוא הוא

דִיד מִן גוֹ מִיצֶיר / שממצרים

קַמַפִּיקְלוּ / הוציאם,

דִיד אֶוִידְ͘לֵי בֻּורְהַאנִי / שעשה מופתים

וְעַגְ͘בְּוַותַא טְלוֹהוֹן / ונפלאות להם,

וִטְלַאתִי וְאִשְׁתַּא1523 חְכּוֹמֵי / ושלושים ושישה מלכים

אֶתְוֶירִילֵי טְלוֹהוֹן / שיבר לפניהם,

וְלִיֻרושַׁלַים קְמֵתֵילוּ / ולירושלים הביאם,

וְיַרֻושַׁלַיִם מֻומְלִכְּלוּ / ואת ירושלים הנחילם,

גִ͘נְכִּי אִימֵיוַאלֶי / כאשר נשבע

תַּא בַּבְּוַותוֹהוֹן1524 / לאבותיהם,

וְמוֹמַאתֶי מוֹקִמְלֵי / ואת שבועתו הקים

אִימּוֹהוֹן1525 / עמם'.


שינוי נוסח לבית א 1526    🔗

דֶה1527 שְׁמוּאוּן כֻּלּוּ / שמעו

יַרַאנֵי1528 דִידִי / כל ידידי,

דֶה שְׁמוּאוּן כֻּלּוּ / שמעו כולם.


המשך קלאר, לבית א:    🔗

גוּזִינֵי1529 דִידִי / יקירי,

נַצוּתִד נִצְיַאוַאלֵה גוֹלְיַית פְּלִשְׁתָאָה / מלחמה, שהיה נלחם גלית הפלשתי

וְדַוִד שׁוּלְטָנָא / ודוד המלך

אִלִד דַשְׁתֶד מְגַדִי / על שדה מגידו.

חַיְף וּמְגַבִּינִד1530 / חבל וצער

דוד שׁוּלְטָנָא / על דוד המלך.


קלאר, לבית ב1531    🔗

גִמְעַלוּ1532 וְתֵילוּ כֻּלּוּ פְּלִשְׁתָאֵי / נאספו ובאו כל הפלשתים

רֵישֵׁד טוּרָא1533 / על הר,


המשך קלאר, לבית ב:    🔗

גוֹלְיַית פְלִשְׁתָאָה מְכָנְזִרְרֵה1534 / גלית הפלשתי.

מֻכְוַאתִד כְזוּרַא / כמו חזיר נחר,

גֵימֶר דַארִן גוֹ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל1535 / אמר: 'אשים בתוך שונאי ישראל

צוּרָא1536 מוּרָאן / סם מר'.


קלאר לבית ג 1537    🔗

שַׁאוּל שֻׁלְטַנָא צְרִיכְלֶה וּבְּכֵילֶה / שאול המלך צעק ובכה,

גֵּימֶר כּוּת אִדְיוֹ אָזִל / אמר: 'כל מי שילך היום,

גָלְיַת פְּלִשְׁתָאָה קַאטִלְלֵה / (ו)את גלית הפלשתי יהרג[הו],

מיכל בְּרַאתִי פְּיַאוִנַאלֵה / את מיכל בתי אתן אותה לו,

סַהַמָא מִנְגִד חֻכֻּם דִידִי פַּאוֵילֵיה1538 / (ו)חלק ממלכותי יהיה לו'.

יַא חֶיפ וכו' / חבל וכו'.


קלאר, לבית ד 1539    🔗

דוד שולטאנא / דוד המלך

שִׁיוַאנִד בַּרְכֵי1540 וֵילֵה / רועה צאן היה,

אליאב אָכוֹנֵה גַדַאיַא1541 תַּאלֵה / לאליאב אחיו ארוחת צהריים

מוֹתֵילֵה / לו הביא.

דוד מירריה יַא אַכוֹנִי / דוד אמר: 'הוי אחי,

אֵיַא1542 קַאלַא מֵימַּא תֵילֵה1543 / קול זה מהיכן בא?'


חכם אליהו מעמידיה, לבית ד:1544    🔗

דַוִיד שִׁיווניד1545 אירבי וילי / דוד רועה צאן היה.

זוודא1546 טאלי אליאב אכוניה מותילי / צידה לאליאב אחיו הביא.

מריה יא אכוני / אמר: הוי אחי

אוהא קאלא מיכא יתילי1547 / קול זה מהיכן בא?'


קלאר, לבית יד 1548    🔗

גימר אִיַא קאלַא שאול שלטאנא וֵילֵה / אמר: ‘זה קול שאול המלך הוא’.

גימר כות1549 אדיו אזל גלית פלשתאה / אמר: 'כל שהיום ילך ואת גלית הפלשתי

קאטללה / יהרוג,

מיכל בראתי בַיַאוִינא לֵה / את מיכל בתי אתן לו,

וסהמא חכם דידי פאוילה1550 / וחלק ממלכותי יהיה לו'.


קלאר, לבית טו 1551    🔗

גימר דוד שולטאנא / אמר דוד המלך:

אדיו1552 אנא באזינא / 'היום אני אלך,

גלית פלשתאה קטלינא / ואת גלית הפלשתי אהרוג,

פִּסְרָא דִידֵי תא טֵירִיד שִׁמֵּי פְּיַאוֵינַא1553 / ובשרו לעוף השמים אתן'.


קלאר, נוסח שני לבית זה 1554    🔗

דוד שולטאנא גימר אדיו אנא באזינא / דוד המלך אמר: 'היום אני אלך,

זָכוֹתִ͘ד בַאבַוַאתַא פְּתַכְלֵינַא1555 / בזכות אבותי אשען;

פִּסְרֶד גלית פלשתאא תא טֵירִד / בשר גלית הפלשתי לעוף

שמי פיאוינא / השמים אתן'.


קלאר, לבית טז 1556    🔗

דוד שולטאנא שיואנד ברכ͘י וילי / דוד המלך רועה צאן היה.

אליאב אכוני גדייא תאלה מוֹתִ͘ילֵה / לאליאב אחיו סעודת צהריים הביא.

ראבא אִלֵּה כְּרִבְּלֵה / הרבה עליו כעס,

כַא לַאטוֹמַא1557 גוֹ רֵישִׁיד דוד מְכֵ͘ילֵה / מכה בראש דוד הכה.

גימר: איא בַאזִל גלית פלשתאה קטללה / אמר: ‘זה הולך את גלית הפלשתי להרוג?’

חיפ / חבל.


קלאר, לבית יט 1558    🔗

דַוִד שלטאנא אריקלה / דוד המלך קם,

ארבא1559 כִּיפֵּא ג͘ו כֻוִידַנְכֵּי דְרִילֵה / וארבע אבנים באמתחתו שם,

זכוֹתֵד באבאוַאתֵה תִּכִּלְלַה1560 / על זכות אבותיו נשען,

גלית פלשתאה קְטִלְלֵה / ואת גלית הפלשתי הרג.

חיפ / חבל.


 

יב. מִלְחֶמֶת דָּוִד וְגָלְיָת    🔗

מיוחס לרבי חיים שלום בן רבי אברהם בן רבי עובדיה


אתחיל לכתוב מלחמת דוד וגלית

א    🔗

דַוִד בַּסְרֶתּ כֵּפֵּי זִלֵּי / דוד אחרי האבנים הלך,

אַוַא רֵישׁ כַּלַשׁ גוֹלְיַתּ / ולראש נבלת גלית

חְמִלֵּי1561 / עמד,

מַאת גִדַרֵי1562 / וככל אשר סבב,

קְדִילַת זִרֵי / מפתח עורף שריונו

לַא כְזֵילֵי / לא ראה.

אַי דַאנַא אוּרִיָא חִתַּיָא/ מִן תַּאמַא יְסֵילֵי / באותה שעה אוריה החתי משם בא.

דַוִד כַא מוֹמַאסַא / [ו]דוד שבועה

טַאלֵי יִמֵילֵי / לו נשבע,

כּוּד בַּכְתֶּת בַּאֵילַאל1563 / [ש]כל אשה שיבקשנה

יַוֵילַא טַאלֵי / לו יתננה,


ב    🔗

אוּרִיָא קְדֵילַא גוֹ דֵקְנֶתּ גוֹלְיַתּ מוֹפִּקְלֵי / אוריה את המפתח מתוך זקן גלית הוציא,

לְאִידֶיתּ דַוִד דְרֵילֵי / ליד דוד נתן.

דַוִד זִרֵי כּוּס1564 זִרֵי / דוד שריונו וקובע שריונו

מִן קַאמֵי שְׁלִכְלֵי / מעליו פשט,

סֵיפֵּי מִן קַאמֵי שְׁלִפְלֵי / חרבו מלפניו שלף,

רֵאשֶׁתּ גוֹלְיַתּ / ראש גלית

בֶּד סֵיפֶּתּ גוֹלְיַתּ / בחרב גלית

קְטֵילֵי1565 / כרת.

גוֹ קוּשְׁנֶתּ1566 פְּלִשְׁתַּיָא / בתוך צבא הפלשתים

רְקִדְלֵי יְסֵילֵי / קפץ ובא

זִילֵּי / והלך.

חיף מכבנית1567 דוד שולטנא / חבל וכו'.


ג    🔗

דַוִד אַרְבַּא אִמַהֵי בֶּד נוּרַא מוּקִדִלֵי1568 / דוד ארבע מאות באש שרף,

אַרְבַּא אִמַהֵי עוֹרְלוֹת קְטִילֵי1569 / ארבע מאות ערלות כרת,

לִבַּאסֶתּ1570 פְּלִשְׁתַּאיֵי דְרֵילֶי / לבוש פלשתים שׂם.

אַוַוא לַכִּסֶל שַׁאוּל חַכּוֹמֶת יִשְׂרָאֵל / הוא לפני שאול מלך ישראל

יְסֵילֵי מְטֵילֵי / בא והגיע.

חיף וכו' / חבל וכו'.


ד    🔗

יְהוֹנָתָן גֵימֶר יַא בַּאבִּי גֵבֵּי כַבְּרוֹךְ / יהונתן אמר:'הוי אבי, עליך לקיים

מְקִימֵיתֶּין / את דבריך.

מִיכַל כַאסִי טַאלֵי יַאוֵיתֶּין1571 / את מיכל אחותי לו תיתן,

חַכַּמוּסַא מִנִּי1572 פַּלְאֵיתֶּין1573 / המלוכה אתי תחלק.

אַהֶיתּ חַכּוֹמֶתּ יִשְׂרָאֵל וֵיתֶּין1574 / אתה מלך ישראל הנך'.

חיף וכו' / חבל וכו'.


ה    🔗

שָׁאוּל גֵימֶר יַא יְהוֹנָתָן אַהֶיתּ בִּירוֹנֶתּ / שאול אמר: 'הוי יהונתן אתה בן-

סוּרְתַּא קְוִיתַא1575 וֵיתֶּין1576 / עַזַּת פנים הנך.

אַהֶתּ גֵבֵּתּ חַכַּמוּסַא מִנִּי שַׁקְלֵיתֶּין1577 / ממני את המלוכה תחפוץ לקחת.

אַהֶיתּ כִּסְלִי לַא חַמְלֵיתֶּין1578 / אם לא אצלי תעמודה1579,

כוּ אַהֶתּ בַּר קְטַלַא וֵיתֶּין1580 / כי אז בן-מוות הנך'.

חיף וכו' / חבל וכו'.


ו    🔗

שַׁאוּל גֵימֶר אַנַא בְּרַתִּי טַאלֵי לַא גִאַוֵינַא1581 / שאול אמר: 'אני בתי לו לא אתן,

אַנַא הִגִ͘י1582 דִידֵי לַג כַזֵינַא / אני את פניו לא אראה.

אַנַא חַכּוֹמֶתּ יִשְׂרָאֵל וֵינַא1583 / אני מלך ישראל הנני'.

חיף וכו' / חבל וכו'.


ז    🔗

יְהוֹנָתָן גֵימֶר יַא דַוִד אַהֶתּ תַּגַנוֹךְ אַרְקֵיתֶּין1584 / יהונתן אמר: 'הוי דוד, אתה לנפשך תברח,

אַמוּנַת1585 גַאנוֹךְ בַּאבִּי לַא מֵיסֵיתֶּין / להאמין על נפשך לאבי לא תוכל,

גוֹ אוֹרְדִי יִשְׂרָאֵל לַא חַמְלֵיתֶּין1586 / בתוך מחנה ישראל אל תעמוד.

הַר אַהֶתּ חַכּוֹמֶתּ יִשְׂרָאֵל פַּאוֵיתֶּין1587 / אך אתה מלך ישראל תהיה'.

חיף וכו' / חבל וכו'.


ח    🔗

דַוִד מִנֶּת קַם שָׁאוּל אְרִיקְלֵי / דוד מפני שאול ברח,

גַאנֵי גוֹ טוּרַנֶי1588 מַגַארֶי1589 מְטוּשְׁיַאלֵי / בתוך הרים ומערות הסתתר.

יְהוֹנָתָן טַאלֵי אִיכַלַא מְשׁוּדְרְוַאלַי1590 / יהונתן אוֹכל לו שלח.

גוֹ דַשְׁתַּסַא גַאנֵי מְדוּבְּרַאלֵי / בתוך שדות נפשו כלכל.

חיף וכו' / חבל וכו'.


ט    🔗

דוֹאֵג אַדוֹמִי סֵילֵי כִּסֶל שָׁאוּל שְׁכִילֵי1591 / דואג האדומי אל שאול בא והלשין.

שָׁאוּל מוּקְמַלֵי עַסְכַּר זִלֵּי אִלֵי1592 / שאול צבא ערך והלך אליו.

דַוִד מִנֶּת קַאמֵי אִרִקְלֵי / דוד מפניו ברח.

גַאנֵי גוֹ כַא מַגַארַא מְטוּשֵׁילֵי / בתוך מערה הסתתר.

חיף וכו' / חבל וכו'.


י    🔗

אִילַהַא כַא קַנְקוּתַא1593 מְשׁוֹדִרֵּי / אלהים שלח עכביש,

שַׁתְיַא1594 לִמְגַארַא מַשְׁתֵּילֵי / קוריו למערה ארג.

סַעַת אַבְנֵר קַאמֶתּ פּוּמֶת מְגַארַא מְטֵילֵי / בשעה שאבנר אל פי המערה הגיע,

ג͘וּ1595 נַאשַׁא לְתַּאמַא1596 לַא כְזֵילֵי / שום איש שם לא ראה.

דָוִד גוֹ מַגַארַא מְצוֹלֵילֵי1597 / דוד בתוך המערה התפלל

חיף וכו' / חבל וכו'.


יא    🔗

עַסְכַּר שָׁאוּל לְטוּרֶתּ גִלְבּוֹעַ מְטֵילֵי1598 / צבא שאול להר הגלבוע הגיע,

אוֹ לֵילֵי שָׁאוּל עַסְכַּר דִידֵי לְתַמַא דְמִכְלֵי / באותו לילה שאול וצבאו שם ישן.

דָוִד כְּפֵינַא וֵילֵי1599 / דוד רעב היה.

אַוַא הַיְדִי1600 לִבַּרְקוּל עַסְכַּר חְמִלֵּי / הוא מַהֵר למול הצבא עמד.

חיף וכו' / חבל וכו'.


יב    🔗

עַסְכַּר דִידֵי דְמִכְלוּ אַבְנֵר נוֹבַּדֶר1601 וֵילֵי / צבאו ישנו, אבנר שומר היה,

אַבְנֵר מִן קוּדְרִתֶּתּ אִילַהַא דְמִכְלֵי / אבנר בכוח אלהים ישן.

דַוִד לַא אִמְסֵלֵי1602 / דוד לא יכול

רֵישׁ אַקֶל אַבְנֵר פְּסֵילֵי1603 / על רגל אבנר לפסוע.

אַי דַאנַא כַא אַקְרוּבַּא1604 יְסֵילֵי / באותה שעה עקרב בא,

אַלֶית אַקֶל אַבְנֵר נְסֵילֵי1605 / את רגל אבנר נשך.

חיף וכו' / חבל וכו'.


יג    🔗

דַוִד כֵי אַקֵל אַבְנֵר פְּסֵילֵי / דוד תחת רגל אבנר פסע,

זִלֶּי הָנְדֵבֶת1606 שַׁאוּל דְמִיכַא וֵילֵי / הלך למרגלותיו של שאול הישן.

כַנְגִ͘י מִנֶּית סוּחְנֵי1607 דִידֵי כִלֵּי1608 / מעט מצלחתו אכל,

מַאִי מִנֶּית זוֹרַתֵּי1609 סְתֵּילֵי1610 / מעט מכדו שתה.

מִנֶּית בַּדַן1611 דִיד שַׁאוּל קְטֵילֵי1612 / ממעילו של שאול כרת.

חיף וכו' / חבל וכו'.


יד    🔗

דַוִד אִרִקְלֵי וְסֵילֵי / דוד ברח ובא,

אַוַא כֵי אַקֶל אַבְנֵר פְּסֵילֵי1613 / תחת רגל אבנר פסע.

אַוַא גוֹ דַשְׁתַּא מְטֵילֵי / בתוך השדה הגיע,

כַא קַאלַא אֻרְוַא דְרֵילֵי1614 / וקול גדול נתן.

חיף וכו' / חבל וכו'.


טו    🔗

דַוִד גֵימֶר יַא אַבְנֵר / דוד אמר: 'הוי אבנר,

אַהֶתּ מַאטוֹ1615 נוֹבַּדֶר וֵיתֶּין / אתה איך שומר הנך?

מַא אַהֶתּ אִסְתַּד͘וֹךְ לַא נַטְרֵיתֶּין1616 / למה את אדוניך לא תשמור?

מַאנִי1617 אַהֶת בַּר קִטְלַא וֵיתֶּין1618 / מי אתה? בן מוות הנך'.

חיף וכו' / חבל וכו'.


טז    🔗

שָׁאוּל רִאִשְׁלֵי1619 / שאול התעורר,

אַוַא בַּדַן גַאנֵי קְטִיאַה גְזֵילֵי1620 / ואת מעילו כרות ראה,

אַוַא כַא קַאלַא אַלֶתּ אַבְנֵר דְרֵילֵי / הוא קול על אבנר נתן,

גֵימֶר אַהֶתּ מַאטוֹ שׁוֹמֵר וֵיתֶּין / אמר: 'אתה איך שומר הנך?

אַהֶתּ גֵבֶּת אַנַא1621 בְּאִידֶתּ בַּר יִשַׁי / אותי ביד בן-ישי

מַקִטְלֵיתֶין1622 / להרוג [תחפצה]'.

חיף וכו' / חבל וכו'.


יז    🔗

דַוִד כִּסֶל אָכִישׁ חַכּוֹמֶתּ גַת יְסֵילֵי1623 / דוד אל אכיש מלך גת בא,

מִנֶּיתּ קַאמֶתּ שַׁאוּל אִרִקְלֵי / מפני שאול ברח

אָכִישׁ רַאבַּא קַדְרֵי1624 דְוִיקְלֵי1625 / אכיש הרבה כבוד לו חלק,

רֵישׁ עַסְכַּר גַאנֵי דְרֵילֵי1626 / על צבאו אותו שם.

חיף וכו' / חבל וכו'.


יח    🔗

שַׁאוּל מִנֶּיתּ קַחְרֵי1627/ כִּסֶל שְׁמוּאֵל הַנָבִיא / שאול מצערו אל שמואל הנביא

זִלֵּי1628 / הלך,

גֵימֶר יַא שְׁמוּאֶל אַנַא מַא אוֹדֵינַא1629 / אמר: 'הוי שמואל, אני מה אעשה?

אַנַא גֵבֶּן דַוִד דוֹקֵינַא / אני חפץ לתפוס את דוד.

אַנַא רַאבַּא אִיקַא מִנֵּי וֵינַא1630 / רב צערי מפניו'.

חיף וכו' / חבל וכו'.


יט    🔗

גֵימֶר יַא שְׁמוּאֵל כְזִי בַּדַנִי קְטִיאַלֵי / אמר: 'הוי שמואל, ראה את מעילי כרת,

אַוַא חַכַּמוּסִי מְבוֹזְיַאלֵי1631 / ואת מלכותי בזה.

בַּלֵי סוֹגֶ͘תּ1632 יְהוֹנַתַן אִלֵי / אכן אשמת יהונתן היא.

אַוַא כוֹרֵתּ דָוִד בַּר יִשַׁי אִילֵי / הוא חבר דוד בן-ישי הנהו!'

חיף וכו' / חבל וכו'.


כ    🔗

שְׁמוּאֵל גֵימֶר יַא שַׁאוּל אַנַא / שמואל אמר: 'הוי שאול, אני מה

מַא אַמְרֵינוֹךְ / אומר לך?

מַא אַנַא מַא מַחְכֵּינוֹךְ1633 / מה אני, מה אדבר לך?

אַהֶיתּ כִּיאֶת אַנַא רַאבַּא גִבֵּנוֹךְ1634 / אתה ידעת כי מאוד אהבתיך,

בַּלֵי אִילַהַא חַכּוּמוּסוֹךְ שְׁקִילַאלֵי מִנּוֹךְ / אבל אלהים את מלכותך ממך לקח

הִיוַאלֶי תַּא כוֹרוֹךְ בַר יִשַׁי1635 בֶּשְׁטוֹ1636 / ונתנה לחברך בן ישי הטוב

מִנּוֹךְ1637 / ממך'.

חיף וכו' / חבל וכו'.


כא    🔗

אַי דַאנַאשַׁאוּל בְּכֵילֵי1638 / באותה שעה ישב שאול ובכה,

בַּאלֵי קַאמֶתּ אִילַהַא דְרֵילֵי1639 / את לבו לאלהים שם.

דִמְאֵי בֶּד אֵינֵי מוּגְ͘רֵילֵי1640 / דמעות בעיניו ניגרו.

כּוּלּוּ יִשְׂרַאֵל גְ͘מִעְלוּ כִּסְלֵי1641 / כל ישראל אצלו התאספו.

חיף וכו' / חבל וכו'.


כב    🔗

אַבְנֵר גֵימֶר יַא שַׁאוּל אַהֶתּ ג͘וּ לַא / אבנר אמר: 'הוי שאול, אתה

כַשְׁבֵּיתֶּין / כלום לא תחשוש.

מִנֶּתּ דַוִד לַא זַדְאֵיתֶּין / מדוד אל תירא.

אַהֶתּ הַר חַכּוֹמֶתּ יִשְׂרַאֵל וֵיתֶּין / אך אתה מלך ישראל הנך.

אַהֶת מַשִׁיחַ אִילַהַא וֵיתֶּן1642 / אתה משיח אלהים הנך'.

חיף וכו' / חבל וכו'.


כג    🔗

שַׁאוּל גֵימֶר יַא דַוִד אַנַא מִנּוֹךְ / שאול אמר: 'הוי דוד, אסיר

מַמְנוּן1643 וֵיתֶּן1644 (וינא) / תודה אני לך.

מַא מִרִּי אַנַא מַקִימֵינַא / מה שאמרתי אקיים.

אַנַא בִּרַתִּי טַאלוֹךְ בְיַוֵינַא / אני את בתי לך אתן.

אַנַא אַהֶתּ1645 גֵבֵּינַא / אני אותך אוהב'.

חיף וכו' / חבל וכו'.


 

יג. שְׁלֹמֹה וּמַלְכַּת שְׁבָא    🔗

שיר זה היה כתוב בכתב-יד ישן, לפי דברי חכם זכריה המעתיק הוא שניסחו. בעיקרו הוא מיוסד על מה שמסופר בתרגום-שני על מלכת-שבא ושלמה. השינויים והתוספות ששינה המחבר מכפי שהוא בתרגום-שני נידונו בהערות. וכן דברי לשון מיוחדים הבאים בו. צורת הבתים והחרוז ומידת הטורים ערוכים כאן יפה.


אתחיל לכתוב שירת שלמה ומלכת-שבא:

א    🔗

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ חַכּוֹמַא וֵילֵי1646 / שלמה המלך מלך היה.

אַוַא כַא כוּלְמַא כְזֵילֵי1647 / הוא חלום ראה:

אִילַהַא חוֹכְמָה וַעַקֶל מַאל1648 אִלֵי / אלהים חכמה ושכל והון לו

מְסוֹפֵילֵי1649 / אצל,

אַוַא לְכוּלַּא עוֹלַם חְכִּמְלֵי1650 / הוא על כל העולם משל.


ב    🔗

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ מִנֶּתּ כּוּלּוּ חֵיוַנֶתּ מְבּוֹקְרְוַאלֵי1651 / שלמה המלך מכל החיות חקר.

טֵירֶתּ זִיו שָׂדַי1652 אִלֵי מְחוּכֵּיוַאלֵי / עוף זיו שדי לו סיפר.

אַוַא פְּרִכְוַאלֵי לִאַרְאֶתּ חַוִילַא1653 זִלְוַאלֵי / הוא עף, לארץ חוילה הלך.

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ מְשׁוֹדִרְוַאלֵי1654 / שלמה המלך אותו שלח.

כּוּלּוּ סַלוגתֵי1655 מוֹסֵיוַאלֵי / כל החדשות לו הביא.

תַּא חַכּוֹמַא אוֹ טֵירַא מִרְוַאלֵי1656 / למלך אותו עוף אמר:


ג    🔗

גֵימֶר יַא חַכּוֹמַא אַהֶתּ חַכּוֹמַא וֵיתֶּין / אמר: 'הוי המלך, אתה מלך הנך

לְכּוּלַּא אַרְאַה גְחַכְּמֵיתֶּין1657 / ועל כל הארץ ממשלתך.

אַגַר אַהֶתּ מַלְכַּתּ שֵׁבַא כַאזֵיתֶּין / אם (אתה) תראה את מלכת שבא,

אִנְכַּן1658 אַרְאַה דִידַא מַמְלְכֵּתֶּן כַּבְּשֵׁיתֶין / אם תנחל, תכבוש את ארצה,

אַהַתּ1659 כַא חַכּוֹמַא אַרְוַא1660 וֵיתֶּן / מלך גדול תהיה אתה'.


ד    🔗

קִמְלֵי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ קַאסוּדֵי מְשׁוֹדְרְוַאלֵי1661 / קם שלמה המלך, שליחים שיגר.

גֵימֶר אַנַא שְׁלֹמֹה וֵינַא1662 / ‘אני הנני שלמה’, אמר,

אַנַא לְכּוּלַּא דוּנְיַא גְחַכְּמֵינַא1663 / 'אני על כל העולם אמשול,

אַנַא גֵיבֵּין אַרְאַךְ כַּבְּסֵינַא1664 / חפץ אני לכבוש את ארצך,

כַרְגֵ͘י מִנַּךְ אַנַא שַׁקְלֵינַא / מסים (אני) אקח ממך,

חוּכּוּם דִידִי גַאוַךְ בְּמַתְוֵינַא1665 / שלטוני אכונן בתוכך'.


ה    🔗

סַעַתּ מַלְכַּתּ שְׁבֵא שְׁמֵילַא / בשעה שמלכת שבא שמעה,

אַיַא כּוּלַּא חוּכְּמֶתּ גַאנַא מְג͘וּמְעֵילַא / (היא) את כל חכמיה אספה.

רַאְיֵא1666 תַּכְּבִּירֵי דְרֵילַא / דעת ומועצות שמה.

אַיַא בְּגַאנַא קִמְלַא יְתוּלַא1667 / היא בעצמה קמה ישבה.


ו    🔗

מַלְכַּת שֵׁבְא גֵמְרַא אַנַא בַּזַאנַא1668 / מלכת שבא אמרה: 'אני אלך.

אַנַא כַא דִיַארִי רַבְּסַא1669 בְּלַבְּלַנַא1670 / אני מתנה גדולה אוֹלֵךְ.

אַנַא אִתְּלִי שַׁרְתֵּי1671 תַּא שְׁלֹמֹה בַּמְרַאנַא1672 / אני תנאים יש לי שלשלמה אגיד.

יַאן אַנַא בְּכַלְבַּאנַא1673 יַאן אַנַא בְּכַסְרַאנַא1674 / או שאני אנצח או שאני אפסיד'.


ז    🔗

אַי דַאנֶתּ מַלְכַּתּ שֵׁבְא קִמְלַא יְתֵילַא1675 / באותה שעה מלכת שבא קמה, באה.

אַרְבִּי1676 טֵאְנֵי נוּקְרַא1677 דֵהְוַתּ אוֹפִיר / ארבעים מטען כסף זהב אופיר

מוֹסֵילַא1678 / הביאה.

אַרְבַּא אִמַא1679 יַאלֵי גְזִירֶי אַרְבַּא אִמַא / ארבע מאותנ1680 ערים מוּלים, ארבע מאות

לַא גְזַרַא מוֹסֵילַא / בלי מלה הביאה.

אַרְבַּא אִמַא1681 בְּרוֹנֵי בְּנַתַא בֶּד כַא חִין1682 / ארבע מאות בנים בנות בגיל אחד,

כַא אֶלְבִּיס מוֹלִישְׁלַא / לבוש אחד הלבישה.

אַיַא רְכּוּלַא1683 אַלֶתּ ירושלים יְתֵילַא1684 / היא רכבה אל ירושלים באה.


ח    🔗

אַיַא אַלֶתּ ירושלים יְתֵילַא / היא אל ירושלים באה.

אַנַא יַאלֵי קַאמֶתּ גַאנַא דְרֵילַא / אותם נערים לפניה שמה.

אַיַא אַלֶתּ ירושלים מְטֵילַא / היא לירושלים הגיעה.

אֵי דַאנַא אַיַא בְּנַיַהוּ בַּר יְהוֹיָדָע / באותה שעה את בניהו בן יהוידע

לְבַּרַכּוּסַא כְזֵילַא / לקראתה ראתה.


ט    🔗

אַיַא לְקַאמֶתּ בְּנָיָהוּ כִּפְּלַא1685 זִגְ͘לַא1686 / היא לפני בניהו כרעה והשתחוותה.

בְּנָיָהוּ גֵימֶר אַנַא חַכּוֹמַא שְׁלֹמֹה לֵיבֵינַא1687 / בניהו אמר: 'אני המלך שלמה אינני,

אַנַא כַא גוּלַמַא1688 דִידֵי וֵינַא / אני אחד משרתיו הנני,

גוֹ דַרְגַא דִידֵי גְחַמְלֵינַא / בשעריו עומד אני,

אַנַא אוֹדֵתּ וְגוּלַאמֵתּ שְׁלֹמֹה וֵינַא1689 / אני, עבד שלמה ונערו הנני'.


י    🔗

מַלְכַּת שְׁבַא גִמְרַא אִיַא גוּלַמַא אִילֵי / מלכת שבא אמרה: 'זה הנער הוא

הַדְכַא סְקִילַא אִילֵי סִפַּחִי אִילֵי / כל כך יפה, נחמד הוא.

שִׁכֶּל1690 דִידֵי דִית1691 חַכּוֹמֵי אִילֵי / מראהו של מלכים הוא.

רַאבַּא זַרִיף1692 גִ͘נְדִי1693 אִילֵי1694 / יפה מאוד, הדור הוא'.


יא    🔗

בַּנַיַהוּ קַאמֶתּ מַלְכַּת שְׁבַא יִתֵילֵי / בניהו לפני מלכת שבא בא,

מַלְכַּת שְׁבַא מוֹסְיַאלֵי / ואת מלכת שבא הביא.

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ גוֹ אוֹדֵתּ1695 שֵׁישַׁא1696 וֵילֵי / שלמה המלך בחדר זכוכית היה.

שׁוּשַׁא אִי1697 דַאנַא מוֹבְּרִקְלֵי / הזכוכית באותה שעה הבריקה.

אַיַא גִמְרַא שְׁלֹמֹה גוֹ מַיַא אִילֵי1698 / [היא] אמרה, שלמה בתוך מים הוא.


יב    🔗

אַיַא דַלַגִתַּ1699 גַאנַא מוֹרְמִילַא / היא את שוּליה הרימה,

שְׁלֹמֹה מִנֶּתּ רַחוּקַא כַזֵילֵי / ושלמה מרחוק ראה.

גֵימֶר לַשַׁךְ1700 לַשֵׁתּ בַּכְתַּסַא אִילֵי / אמר: 'גופך גוף נשים הוא,

בַּלֵי מַסְתַּךְ מִסְתֵּתּ גוּרֵי אִילֵי1701 / אולם שערך שער גברים הוא'.

אֵי דַאנַא בְנַיַהוּ גֵימֶר / באותה שעה בניהו אמר:

אוֹוַא שְׁלֹמֹה אִילֵי / 'זה שלמה הוּא

כַא חַכּוֹמַא חַכַם אִילֵי1702 / מלך חכם הוא'.


יג    🔗

מַלְכַּת שַׁבַא גַמְרַא אַהַתּ1703 שְׁלֹמֹה וֵיתֵּן / מלכת שבא אמרה: 'אתה שלמה הנך,

אַגַר אַהַתּ שַׁרְתֵּי דִידִי מַקִימֵיתֶּן / אם את תנאַי ממלא הנך.

מַה אַמְרַנוֹךְ אַהַתּ אַמְרֵיתֶּן / אתה תאמר מה שאוֹמַר לך,

אֵיזַא כִּיאַן אַהַת כַא חַכּוֹמַה אַרְוַא וֵיתֶּן1704 / אז אדע שאתה מלך גדול הנך.

אַהַתּ דִיַרִי דִידִי בְּקַבְּלֵיתֵּין / את מתנתי תקבל (מידי),

בֵּיכַרַיֵא אַהַתּ לַאַרְאַה דִידִי בְּחַכְּמֵיתֵּן1705 / ולבסוף אף תמשול על ארצי'.


יד    🔗

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ גֵימֶר / שלמה המלך אמר:

יַא מַלְכַּת שַׁבַא דֵי1706 מַרִּי אַנַא שַׁמֵינַא / 'הוי מלכת שבא! אמרי, שאשמע (דבריך).

אֵיכַּאן1707 אַנַא שַׁרְתֵּי דִידַךְ אַמְרֵינַא / אם אני אוֹמר את תנאַיִךְ,

אַנַא אַרְאַה דִידַךְ בְּשַׁקְלֵינַא / אני את ארצך אקח;

בַּסֵר הַאדַךְ אַנַא אַהַת1708 בְּקַבְּלֵינַא / אחר אקבל אותך,

דַא יִאַת אַנַא שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וֵינַא1709 / למען תדעי כי אני שלמה המלך הנני'.


טו    🔗

אַיַא שַׁרְתֵּי דִידַא מִירִילַא / היא את תנאיה אמרה.

שְׁלֹמֹה כּוּלּוּ מוּקִמִילֵי / שלמה את כולם קיים.

בְּרוֹנֵי בְּנַתַא סְרִיכִילֵי1710 / את הבנים והבנות קרא,

פֵיכַא1711 אִלֵּיהוֹן פּוֹלֵילֵי1712 / פירות להם חילק,

בְּרוֹנַא עֵבֵּי1713 דוּקְלֵי / הבן בערוותו תפס,

בְּנַתַא כַאנוּ דוּקְלוּ / הבנות חיקן תפסו.


טז    🔗

מַלְכַּת שִׁבַא לַקַמֵתּ שְׁלֹמֹה כִּפְלַא / מלכת שבא לפני שלמה כרעה,

אַיַא חוֹכַּום1714 שְׁלֹמֹה קְבִּלַּא1715 / היא את מלכותו קיבלה,

אַיַא אַרְאֶתּ חַוִילַא אִלֶּת שְׁלֹמֹה מְסוֹפֵילַא1716 / היא את ארץ חוילה לשלמה מסרה,

אַיַא בִּגַאנַא אִבֵּתּ שְׁלֹמֹה גוֹרַא / היא בעצמה עם שלמה

לִבַּכְתַּא וֵילַא1717 / איש לאשה היתה.


יז    🔗

שְׁלֹמֹה עַסְכַּר גַאנֵי אַלֶתּ אַרְאַתּ / שלמה את צבאו לארץ

חִוִילַא מְשׁוֹדְרַאלֵי1718 / חוילה שלח,

כּוּלֵּי דֵהְוַתּ אוֹפִיר לירושלים מוֹסֵיוַאלֵי / כל זהב אופיר לירושלים הביא,

אַוַא אַרְאַתּ חַבַּשׁ שְׁקִילַאלֵי / הוא את ארץ חבש לקח,

כַרְגֵ͘א כַרְגֵ͘א מִנּוּ שְׁקִלְוַאלֵי / מסי מסים מהם לקח.


יח    🔗

שְׁלֹמֹה גֵימֶר אַנַא שְׁלֹמֹה וֵינַא1719 / שלמה אמר: 'אני הנני שלמה,

אַנַא לְכּוּלַּא עוֹלַם גְחַכְּמֵינַא / אני על כל העולם מושל,

אַנַא אַרְאַתּ חַבַּשׁ וְחַוִילַא גְשַׁקְלֵינַא / אני ארץ חבש וחוילה אקח,

אַנַא דֵהְוַא דִידַא בְּנַקְלֵינַא / אני את הזהב שלה אעביר,

תַּא יְרוּשַׁלַיִם מֵיסֵינַא / לירושלים אביא,

אַנַא בֵּית הַמִקְדַשׁ בִּמַאְמַרֵינַא1720 / אני בית המקדש אבנה'.


תם ושלב"ע


 

יד. שִׁירַת שְׁלֹמֹה וְהַכּוּשִׁים    🔗

סיפור זה אינו לפנינו במקור יהודי. כנראה המקור חבשי, אבל סיפור מעין זה נמצא גם באֻנֻסְ אלְגַ͘לִיל למֻגִ͘יר אלדִּין. חכם זכריה העתיקו מכתב ישן והוא גם שניסחו, ומחברו אינו ידוע. הבתים כאן מסודרים יפה והם קצובים. מספר השורות בבית — משלוש עד חמש; חריזת הבתים עשויה כהלכה.


אתחיל לכתוב שירת שלמה והכושים:

א    🔗

שְׁלֹמֹה מוֹסֵילֵי בְּרַתֶּתּ חַכּוֹמֶתּ חַבַּשַׁיֵא / שלמה הביא בת מלך החבשים.

אַיַא מוֹסֵילַא מִנַּתּ גַאנַא כַדוֹמֵי1721 כּוּשַׁיֵא / היא הביאה אתה משרתים כושים.

לַא זִלַּא אַיַא בַּסֶר דִינַתּ1722 הוּדַיֵא / לא הלכה אחרי דת היהודים.


ב    🔗

אַיַא רַאבַּא כַמַסַא1723 וֵילֵא / היא עזה מאוד היתה,

אַיַא כַא חוּכּוּם1724 אַלֶתּ שְׁלֹמֹה דְרֵילַא / היא שלטון אחד על שלמה נתנה,

אַיַא צַנַמֶתּ1725 בֵּיסֶתּ בַּאבַּא כְדִמְלַא / היא את אלילי בית אביה עבדה.


ג    🔗

כַא יוֹמַא כַא חַכַם יְסֵילֵי / יום אחד חכם אחד בא,

כַא מַחְכֵּיסַא1726 שְׁלֹמֹה מְחוּכֵּילֵי / מְסַפֵּר סיפורים לשלמה סיפר,

מְחוּכֵּילֵי גֵימֶר אַנַא טַאלוֹךְ בְּגַאלֵינַא / אמר: 'אני לך אגלה

מַא כְזֵילִי אַנַא בַּמְרֵינַא / את אשר ראיתי אומר.


ד    🔗

אַהֶת שְׁלֹמֹה וֵיתֶּן / אתה שלמה הנך,

לִכּוּלַּא עוֹלַם גְחַכְּמֵיתֶּין / על כל העולם תמלוך.

בַּלֵי אַהֶת אַלֶת אַרְאֶת חַבַּשַׁיֵא / אולם אתה לארץ החבשים

לַא גִמְצֵיתֶּין / לא תוכל'.


ה    🔗

שְׁלֹמֹה זִלֵּי לְאַרְאַת חַבַּשַׁיֵא / שלמה הלך לארץ החבשים.

גְ͘מִעְלוּ אִלֵי כּוּלּוּ חַבַּשַׁיֵא / התאספו אליו כל החבשים,

גֵמְרִי אוֹהַא אִילֵי חַכּוֹמֶת יִשְׂרַאֵל / אמרו: 'זה הוא מלך ישראל.

מַאטוֹ בְּכַלְצֶת מִן אִידֶת חַבַּשַׁיֵא / כיצד תינצל מיד החבשים?'


ו    🔗

גֵמְרִי טַאלֵי אִינְכַּאן אַהֶתּ / אמרו לו: 'אם אתה

שְׁלֹמֹה וֵיתֶּן / שלמה הנך,

אַהֶתּ מַאטוֹ מִן אִידֵינִי בְּכַלְצֵיתֶּין / אתה כיצד מידנו תינצל?

אַהֶתּ כַא גַא כֵיתַּא ירושלים מַכְוֵיתֶּין / אתה שוב פעם את ירושלים

לַג כַאזֶיתֶּין / לא תראה.

אַכְנִי גֵבַּא(ן) חוּכְּמֶתּ גַאנוֹךְ טַאלֵינִי / אנו רוצים ממשלתך [לקחת] לנו'.


ז    🔗

גֵימֶר אַנַא שְׁלֹמֹה וֵינַא / אמר: 'אני שלמה הנני,

אַנַא כַא קַאלַא אֻרְוַא בְּדַרֵינַא / אני קול גדול אתן,

בַּלְכִּית כַא הַזְהִין1727 כַזֵינַא / אפשר בשורה טובה אראה.

אַנַא שְׁלֹמֹה חַכּוֹמֶתּ יִשְׂרַאֵל וֵינַא / אני שלמה מלך ישראל הנני'.


ח    🔗

שְׁלֹמֹה לַאַרְאֶתּ חַבַּשַׁיֵא זִלֵּי / שלמה לארץ החבשים הלך,

אַוַא בַּסְרֶתּ בַּסְרֶתּ בַּכְתֵּי זִלֵּי / הוא אחרי אחרי אשתו הלך,

אַוַא גוֹ אִידֶתּ חַבַּשַׁיֵא נִפִּלֵּי / הוא ביד החבשים נפל,

חַכּוֹמֶת חַבַּשַׁיֵא קִים דַוִקְלֵי / מלך החבשים תפסו.


ט    🔗

שְׁלֹמֹה בַּנַיַהוּ לְשְׁוִינֵי גוֹ יְרוּשָׁלַיִם / שלמה את בניהו על מקומו בירושלים

מְתוּלֵי / הושיב,

אַוַא לַאַרְאֶתּ חַבַּשַׁאֵי זִלֵּי / [עֵת] הוא לארץ החבשים הלך,

אַוַא שֵׁם מְפוֹרָשׁ קְרֵילֵי / הוא את שם המפורש קרא.

בַּנַיַהוּ רֵישׁ גַארֶתּ קַצְרֶתּ יְרוּשָׁלַיִם / בניהו על גג ארמון שלמה

שְׁמֵילֵי / שמע.

בְּנָיָהוּ יְתּוּלֵי בֵּכֵלֵי מִן קַם / בניהו ישב בכה,

שְׁלמֹה עִגִ͘זְלֵי / בגלל שלמה הצטער.


י    🔗

שְׁלֹמֹה גֵימֶר תַּא חַכּוֹמֶת חַבַּשַׁיֵא / שלמה אמר למלך החבשים:

אַגַר אַהֶתּ אַנַא קַטְלֵיתֶּן / 'אם אתה אותי תהרוג,

גֵבֵּי אַהֶתּ כּוּלּוּ חַכּוֹמֶתּ / צריך שאתה את

גַאנוֹךְ מְגַ͘מְעֵיתֶּין / כל ממשלתך תאסוף

בַּרְקוּלֶת כּוּלּוּ מִלִתְיַסַא דִידוֹךְ / לעיני כל העמים שלך

שִׁמַּא אֻרְוַא תַּא גַאנוֹךְ אוֹדֵיתֶּין / שם גדול לך תעשה'.


יא    🔗

חַכּוֹמֶתּ חַבַּשַׁיֵא כּוּלַּא חוּכְּמוּסֶתּ גַאנֵי / מלך החבשים את כל חכמיו

מְג͘וּמְעִלֶי / אסף,

אוֹרְדֵי אוֹרְדֵי ג͘וּקֵי ג͘וּקֵי1728 מוּתּוּאַלֵי / מחנות מחנות, כתות כתות הושיב,

וַזִירֵי אֻרְוַאנֵי חַכּוֹמֵי מוּחְדִרִילֶי1729 / וזירים גדולים ומלכים לפניו הביא,

שְׁלמֹה לִבַּרְקוּל כּוּלַּא אֻמִּתֵּי מוּחְמִלֵּי / את שלמה לפני כל אומתו העמיד.


יב    🔗

חַכּוֹמֶת חַבַּשַׁיֵא גֵימֶר / מלך החבשים אמר:

כְזַוּן אַנַא חַכּוֹמַא וֵינַא / 'ראו, אני מלך הנני,

אַנַא שְׁלֹמֹה קִים דוֹקֵינַא / אני את שלמה תפסתי,

אַנַא גֵּיבֵּן שְׁלֹמֹה קַטְלֵינַא / אני חפץ את שלמה להרוג,

דַא אַנַא לִכּוּלַּא דֻנְיֵא חַכְּמֵינַא / שאני על כל העולם אמלוך'.


יג    🔗

כּוּלּוּ אֻמִּתְיַסַא דִידֶי סַעַת שְׁמֵילוּ / כל האומות שלו בשעה ששמעו,

כּוּלּוּ מִנֶּתּ חַכּוֹמַא דוֹהוֹן זְדֵילוּ / כולם ממלכם פחדו,

לַא אִמְצֵילוּ מְחוּכֵּילוּ / לדבר לא יכלו.

אַנִי בֶּד טִשְׁוַא תַּא שְׁלמֹה בְּכֵילוּ / הם במסתרים לשלמה בכו.


יד    🔗

שְׁלמֹה גֵימֶר יַא חַכּוֹמַא / שלמה אמר: 'הוי מלך,

אַנַא גֵבֵּין בַּכְתִּי כַאזֵינַא / אני חפץ את אשתי לראות.

אַנַא טְלַהַא כַבְּרֵי אִתְלִי בְּמַחְכֵּינַא / אני שלושה דברים יש לי להגיד.

מַה אַנַא מַא נַפְּקַא מֵאִידִי מַא בּוֹדֵינַא / אני כל אשר יעלה בידי אעשה'.


טו    🔗

אַי דַאנַא שְׁלמֹה לִסַרְדַר נוּרַא / באותה שעה שלמה לשר האש קרא,

לִסַרְדַר פּוֹכַא קְרֵילֵי / לשר הרוח קרא.

נוּרַא מִנֶּת אַלֶת מִזְרַח יְסֵילֵי / אש מצד מזרח באה,

פּוֹכַא מִן אַלֶתּ מַעַרַב יְסֵילֵי / רוח מצד מערב באה,

פּוֹכַא וְנוּרַא כּוּלּוּ אַנִי נַאשֵׁי / רוח ואש כל אותם אנשים

מוּקְדִילֵי / שרף.

כַא מִנּוֹהוֹן לַא פִּשְׁלֵי / אחד מהם לא נותר.


טז    🔗

שְׁלֹמֹה קִמְלֵי פְרִכְלֵי רִמְלֵי / שלמה קם, עף, התרומם,

אַוַא שֵׁם מְפוֹרַשׁ קְרֵילֵי / הוא את שם המפורש קרא [שָׁם].

מִנֶיתּ גַאנֵי בַּכְתַּא חַכּוֹמַא / אתו יחד [הרים] את האשה, את המלך

גַ͘לַתּ1730 מוּרְמִילֵי / ואת התליין הרים.

כּוּ טְלַהַא אַוַא מִנֶּית גַאנֵי מוֹסֵילֵי / כל השלושה הוא עם עצמו הביא,

כּוּ טְלַהַא גוֹ יְרוּשַׁלַיִם מוּתְּבִילֵי / כל השלושה בירושלים הושיב.


יז    🔗

שְׁלמֹה אַלֶתּ יְרוּשַׁלַיִם מְטֵילֵי / שלמה לירושלים הגיע,

בַּכְתַּא אִבֶּתּ נוּרַא מוֹקִדְלֵי / האשה בתוך אש שרף,

גַ͘לַתּ מִשׁוֹדִרֵּי אַוַא קִים / את התליין שלח אחרי שנתן לו

כַלֵילֵי1731 / מתנות.

חַכּוֹמֶתּ חַבַּשַׁיֵא כּוּלֵּי עֻמְרֵי1732 / מלך הכושים כל חייו

אוֹדֶתּ שְׁלמֹה וֵילֵי / עבד שלמה היה.


יח    🔗

כּוּלּוּ אֻמִּתֶּתּ חַבַּשַׁיֵא גֵמְרִי / כל עמי החבשים אמרו:

אַהֶתּ שְׁלמֹה פַּאוֶתּ חַכּוֹמַא דֵינִי / 'אתה שלמה תהיה המושל שלנו,

אַהֶתּ חַכְּמֶתּ אַלֶת אַרְאַה דֵינִי / אתה תמשול בארצנו,

שַׁקְלֶת כַרַגֵ͘י כַרוֹגֵ͘י1733 מִנֵּינִי / תיקח מסי-מסים מאתנו'.


יט    🔗

שְׁלמֹה גֵימֶר אַנַא בִּחַכְּמֶן אַלֶתּ אַרְאַה / שלמה אמר: 'אני אמשול

דוֹכוֹן / בארצכם,

בְּשַׁקְלֵן כַרְגֵ͘י כַרוֹג מִנֹּכוֹן / אקח מסי-מסים מכם,

מְגַ͘͘מְעִנֵּי לִירוּשַׁלַיִם כּוּלֵּי דֵהְוַא דוֹכוֹן / אאסוף לירושלים כל הזהב שלכם.

אַנַא בְּחַכְּמֵינַא אַלֶתּ אַרְאַה דוֹכוֹן / אני אמשול בארצכם.

אַנַא אִבֶּת טְרוֹסוּסַא בּוֹדֶן מִנֹּכוֹן / אני בצדק (באמת) אנהג בכם'.


 

טו. אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא    🔗

חיבורו של חכם רבי עובדיה

שיר של אליהו הַנָבִי ז"ל (זָכוּר לְטוב)


א    🔗

אֵלִיָהוּ מַרֵי תִּרֵי אְסַר מַסְכַּנֵי / אליהו בעל שנים עשׂר משכנות.

כּוּ תִּרֵי אְסַר כְדִרּוּ מִנּוֹשֶׁת גַאנֵי1734 / כל שנים עשר נעשו מעצמו (?),

אַוַוא מְשַׁדֶר טַאלֵינִי מְכַלְצֵנִי1735 / הוא ישלח לנו את גואלנו,

שַׁרֵילַן גוֹ חַבַּסֵי / שיתיר אוֹתנוּ בתוך בתי-הסוהר

זִנְזַנֵי1736 / ובתי-כלא.


ב    🔗

אֵלִיָהוּ אִילֵי כִלְיַא / אליהו הוא מתוק.

אַוַא דַרֵי גוֹ בַּתֵּנִי כַא רִזִק1737 / הוא ישים בתוך בתינו פרנסה

מִלְיַא / מלאה.

בִּרְכַּת אֵלִיָהוּ גוֹ דוֹהַא בֵּיס דַרְיַא / ברכת אליהו בתוך בית זה תשרה.


ג    🔗

אֵלִיָהוּ גֵימֶר אַנַא אֵלִיָהוּ וֵינַא / אליהו אומר: 'אני אליהו הנני.

אַנַא בַּסְרֶתּ פַּרְדַא גְחַמְלֵינַא1738 / אני מאחרי הפרגוד אעמוד.

אַנַא שַׁקְדֵי בַּסִימֵי טַלֵיכוֹן גְמֵיסֵינַא / אני בשורות טובות לכם אביא.

אַנַא קַסוּדֶתּ אִילַהַא וֵינַא1739 / שליח אלהים הנני.

אַנַא שׁוֹמֵר יִשְרַאֵל וֵינַא1740 / אני שומר ישראל הנני'.


ד    🔗

אֵלִיָהוּ אִילֵי גוֹ מַלְאַכֵי / אליהו הוא בתוך המלאכים.

אַוַא טָאִס כּוּלַּא עוֹלַם בְּאַרְבַּע גַ͘רְכֵי1741 / הוא טס בכל העולם בארבעה גלגולים,

אַוַא גִמֵיסֵילַאן שַׁקְדֵי בַּסִימֵי נִיכֵי1742 / הוא יביא לנו בשורות טובות נוחות.


ה    🔗

אַוַא אִילֵי טַאלֵינִי מַאִינַאנַא1743 / הוא הוא לנו עוזר.

אַוַא גִיאַוֶל בְּרַכַה תַּא יִשְׂרָאֵל בְּזוֹדַנַא1744 / הוא ייתן ברכה לישראל בשפע.

אַוַא רַאבַּא אִילֵי מְרַחְמָנָא / הוא מאוד מרחם אותו.

גֵימֶר אַנַא מַגִיבֵּיכוֹן ונתיבא1745 / אומר: ‘אני מליץ ישר עליכם’.

לְשִׁמֵּי רוּמַנַא / (או: מכם ויושב בשמים).


ו    🔗

אֵלִיָ ה1746 גֵימֶר יַא יִשְׂרַאֵל אַכְתּוּן אִדְיוֹ / אליהו אומר: 'הוי ישראל, אתם היום

שְׁמוּאֻן / שמעו

בֶּד קַאלֶתּ אִלַהוֹכוֹן / בקול אלהיכם.

אַוַא מִן גוֹ שׁוֹאִי אֻמִּתְּיַסַא / הוא מתוך שבעים האומות

מַכְלִסְלֵיכוֹן / יצילכם.

אַוַא בַּנֵילֵי בֵּיתִּ מִקְדָשׁ דוֹכוֹן / הוא יבנה לי בית-מקדש שלכם

מְגַ͘מֵעְלֵיכוֹן יְרוּשַׁלַיִם אַרְאוֹכוֹן1747 / יאסופכם אל ירושלים ארצכם'.


ז    🔗

אֵלִיָהוּ אִילֵי מַרֵי תְּרֵי אְסַר מְגַרֵי1748 / אליהו הוא בעל שתים עשרה מערות.

אַוַא גְגַדֶר עוֹלַם אַרְבַּא כִּנַארֵי1749 / הוא מסובב את העולם בארבע כנפות.

אַכְנִי גִבַּקְרַךְ מִנֵּי בּוּקַרֵי / אנחנו מבקשים ממנו בקשות.

אַוַא בְּרָכָה גוֹ בֵּיסֶתּ כּוּלּוּ / הוא ברכה בתוך בית כל

יִשְׂרַאֵל גִדַרֵי1750 / ישראל ישים.


ח    🔗

אֵלִיָהוּ גֵיבֶד1751 עַוגִ͘בְּוַאסַא / אליהו עושה פלאות.

כּוּד לֵיל אַוַא גְכַדֶר לִמַסְוַאסַא1752 / כל לילה הוא מסובב בערים.

גְמֵיסֵי רְפוּאַה תַּא כּוּלּוּ נַכְוַשְׁיַאסַא1753 / מביא רפואה לכל החולים.


ט    🔗

אֵלִיהוּ גֵיבֵתּ1754 רַאבַּא בּוּרְהַנֵי1755 / אליהו עושה הרבה מופתים.

אַוַא גִשַׁרֵילֵי חַבַּסֵי זִינְדַאנֵי1756 / הוא יתיר את בתי הסוהר ובתי הכלא.

אַוַא גִמֵיסֶי מַכְלַצַאנֵי1757 / הוא יביא גואלים,

גְתַּוֶר גַאְיָא וַרוּמַאנֵי / ישבור גאים ורמים.


 

טז. סַנְחֵרִיב    🔗


אתחיל לכתוב תפסיר סנחריב:


א    🔗

הִשְׁתַּן1758 יוֹמַא רוּמַנַא וֵילֵי1759 לִגְנַיֵא1760 / עוד היום גדול מהעריב,

כֵּימַן יְסֵילֵי סַנְחֵרִיב שׁוּלְטַנֶתּ מוֹצֻל1761 / כאשר בא סנחריב מלך מוצל.

אוֹדְלֵי עַסְכַּר דִידֵי טְלַהַא1762 סַנְגִ͘קִי1763 / עשה צבאו שלושה דגלים.

כּוּלּוּ מַרֵי גִינֶתּ1764 דֵהְוַא וֵיוַא1765 / כולם בעלי אפולטי-זהב היו,

יְסֵילֵי אַלֶתּ יְרוּשָׁלַיִם1766 / בא על הר ירושלים.


ב    🔗

אַרְבִּי אַלְפֵּי1767 רַכַּבֵי וֵיוַא / ארבעים אלף רוכבים היו.

תִּרֵי אִמַא אַלְפֵּי גַרַשֶׁת1768 / שתי מאות אלף שולפי

סֵיפֵּי וֵיוַא / חרב היו.

תִּרֵי אִמַהֵי1769 מַנְדְיַנֶתּ גֵירֵי וֵיוַא / מאתיים משליכי חצים היו.

תִּרֵי אִמַהִי אַלְפֶּי אַרַקֶת קַמְקַמֵי וֵיוַא / מאתיים אלף רצים לפניו היו.


ג    🔗

אִימַא אַלְפֵּי פַּרְסַנְגֵי1770 יִרְכוּסֶתּ / מאה אלף פרסה אורך

עַסְכַּר דִידֵי וַאוַא1771 / צבא שלו היה,

תְּרֵי אִמַהֶי אִשְׁתִּי אַלְפֶּי רוּבּוּ נַקוּץ1772 / מאתיים ושישים אלף ריבוא

כַא וַאוַא1773 / פחות אחד היו.

הַאדַךְ יְסֵילוּ כֵּימַן מֻנְדֵילוּ אַבְרָהָם / כך באו כאשר השליכו את אברהם

בַּאבֵּינִי / אבינו

גוֹ אִיתּוּנֶתּ נוּרַא1774 / בכבשן האש,

הַאדַךְ פַּשַׁרוֹשׁ אִילוּ לִיסַיַא אִמֶּת גוֹג / כך עתידים הם לבוא עם גוג

וּמָגוֹג1775 / ומגוג.


ד    🔗

עַסְכַּר קַמֶתַא יְתֵילוּ מַאֶית יַרְדֵן מוֹכִיתִּילוּ1776 / החיל הראשון באו, את מי הירדן ייבשו,

עַסְכַּר תְּרֵי כְפִרוּ בֵּירַסַא שְׁתֵּילוּ / החיל השני חפרו בורות ושתו,

עַסְכַּר טְלַהַא שׁוּנֶת עַקַבֶּת סוּסַוַסַא שְׁתֵּילוּ1777 / החיל השלישי במקום עקבות הסוסים שתו,

יְסֵילוּ לִבַּרְקוּל שׁוּרַנֶתּ1778 יְרוּשָׁלַיִם / באו למול חומת ירושלים.


ה    🔗

יְסֵילֵי סַנְחֵרִיב לִבַּרְקוּל שׁוּרַנֶתּ / בא סנחריב למול חומת

יְרוּשָׁלַיִם / ירושלים,

שְׁאִשְׁלֵי רֵאשֵׁי1779 מוֹסֵילֵי לוֹבִּלֵּי1780 / הניע ראשו והביא והוליך,

רַאבַּא גַאנֵי מוּגְאֵילֵי פְרִחְלֵי1781 / הרבה התגאה בעצמו, שמח,

קַאלַא אֻרְוַא לִעַסְכַּר דִידֵי דְרֵילֵי1782 / קול גדול לצבאו נתן,

בַּסְרֶתּ שׁוּרַנֶתּ יְרוּשָׁלַיִם יְתּוּלֵי1783 / מאחרי חומות ירושלים ישב.


ו    🔗

גֵימֶר אַנַא מַא אְוִדְלִי / אמר: 'אני מה עשיתי,

אוֹקַד1784 עַסְכַּרַסַא מוֹסֵלִי / כל כך צבא הבאתי,

אוֹקַד אוֹרְדִיֵא1785 גַבַּרֵי מְג͘וּמְעִילִי / כל כך מחנות גיבורים אספתי.

רַאבַּא בַּאגֵ͘רֵי1786 בֶּשׁ אֻרְוַא מִנֶּתּ / ערים יותר גדולות מזו

דֵיהַא בִּהַיהַא כְּבִּסְלִי1787 / בזריזות כבשתי.

אוֹקַד אַגַוַתּ1788 וַפַּשַׁוַתּ1789 מוֹסֵילִי / כל כך שרים ופחות הבאתי'.


ז    🔗

גֵימֶר תַּא עַסְכַּר דִידֵי קַדוֹמֵי גַ͘מְעֵיתּוּן / אמר לחילותיו: 'מחר תאספו

כּוּד כַא כַא גַ͘נְגַא1790 אִפְּרַא מַנְדֵיתּוּן1791 / כל אחד חופן אחד, עפר תשליכו,

אֵיהַא בַּאגֶר אַכְתּוּן מַכִרְוֵיתּוּן / את העיר הזאת אתם תחריבו.

לַא בֶּיד גֵירֵי לַא בֶּית סֵיפֵּי מַכִרְוֵתּוּן / לא בחצים ולא בחרבות תחריבו.

גִבֵּן מִנֵּיכוֹן אַכְתּוּן קַדוֹמֵי כַּבְּסֵיתּוּן / חפץ אנוכי שאתם מחר תכבשו'.

הקב“ה גֵימֶר אַהֶתּ גַאנוֹךְ מַגְאֵיתֶּין / הקב”ה אומר: 'אתה מתגאה בעצמך,

יַא מַלְאַךְ גַבְרִיאֵל אַהֶתּ כּוֹשֵׁיתֶּן1792 / הוי מלאך גבריאל. אתה תרד

דַךְ אִנְוֶתּ גוֹ אַבִסְלַא1793 אַהֶתּ חַרְשֵׁיתֶּין1794 / כמו ענבים בגת אתה תרטש,

כַא מִנּוֹהוֹן לַא שׁוֹקֵיתֶּן1795 / אחד מהם לא תשאיר'.


ח    🔗

כוּשְׁלֵי מַלְאַךְ גַבְרִיאֵל גוֹ אוֹרְדֶתּ מוּצְל / ירד מלאך גבריאל בתוך מחנה אשור.

כּוּלּוּ קְטִילִילֵי בַּס1796 סַנְחֵרִיב שׁוּקְלֵי1797 / את כולם הרג. רק את סנחריב עזב,

אִכְוַסֶתּ1798 אִנְוֶתּ גוֹ אַוִסְלַא חְרִישִׁילֵי / כמו ענבים בתוך גת רטש.

כּוּלַּא עַסְכַּר סַנְחֵרִיב קְטִילַאלֵי1799 / כל צבא סנחריב הרג.


ט    🔗

קִמְלֵי סַנְחֵרִיב גֵימֶר / קם סנחריב אמר:

אַנַא מַא בּוֹדֵינַא1800 / 'אני מה אעשה?

אַנַא לַא מְהִירֶין1801 דַארֶינַא / אינני מעז לשוב.

אַנַא מַרֵי דִקְנַא וֵינַא1802 / אני בעל זקן הנני,

אַנַא מַאטוֹף1803 בִּיד כַלְסֵינַא1804 / אני כיצד אנצל?'


י    🔗

יְתוּלֵי סַנְחֵרִיב תַּגַאנֵי1805 בְּכֵילֵי גֵימֶר / ישב לו סנחריב ובכה, אמר:

אַנַא מַא בּוֹדֵינַא1806 / 'אני מה אעשה?

אַנַא דַךְ1807 בֶּד כַלְצֵינַא / אני כיצד אנצל?

אַנַא מַא טוֹב1808 לַא מִרִּי / אני כיצד לא אמרתי:

אִמֶּתּ אִלַהֶתּ יִשְׂרַאֶל בֶּד נַאצֵינַא / עם אלהי ישראל אני נלחם?'


יא    🔗

גֵימֶר כַא בַּאְמִרִּי1809 אַכוֹנִי כֵּילֵי / אמר: 'אחד יאמר לי: אחי היכן הוא?

כַא בַּאְמִרִּי בְּרוֹנִי כֵּילֵי / אחד יאמר לי: בני היכן הוא?

יַלוֹנְכֶּתּ פַּאשִׁיֵי בַּמִרִי1810 בַּאבֵּנִי כֵּילֵי1811 / בני פחות יאמרו לי: אבינו היכן הוא?

מַא אוּדְלוֹךְ מַא בְּרֵילֵי אִילוּ1812 / מה עשית. מה קרה לו?'

סַנְחֵרִיב יְתּוּלֵי תַּגַאנֵי בְּכֵילֵי / סנחריב ישב לו ובכה.


יב    🔗

יְסֵלֵי מַלְאַךְ1813 גֵימֶר אַהֶתּ חַכּוֹמַא וֵיתֶּן / בא המלאך ואמר: 'אתה מלך הנך,

אַהִת מַרֵי דִקְנַא אֻרְוַא וֵיתֶּן / אתה בעל זקן גדול הנך,

גִבֵּי אַהֶתּ דִקְנוֹךְ גַרְאֵיתֶּן1814 / צריך שאתה תגלח זקנך.

גַאנוֹךְ אַהֶתּ כַא רַנְגְ1815 כֵיתַא מַקְלְבֵּיתֶן1816 / מראה אחר תשווה לעצמך.

אַגַר אַהֶתּ גֵבֶּתּ דַאְרֵיתֶּן / אם לחזור חפצך'.


יג    🔗

קִמְלֵי סַנְחֵרִיב גְדִרֵי כַא חַלַּקַא1817 לַא כְזֵלֵי1818 / קם סנחריב וסובב וסַפָּר לא מצא.

בֶּת אַי דַאנַא אַוַא כַא סַפַרַא כְזֵילֵי1819 / באותה שעה מלבין נחושת ראה,

זִילֵּי אִמֵּי בֵּיסֶתּ חַלַּקַא אִלֵי מוּכְזֵילֵי / הלך אתו ובית סַפָּר לו הראה.

אַוַא אַלֶתּ גַרֵיתַּא1820 גְדִרֵי / לַא כְזֵלֵי / הוא למצוא תער סבב ולא מצא.

אַוַא אִבֶּיתּ נוּרַא נְפִּיכְלֵי / הוא [עצמו] באש ניפח

לַאתַא1821 אַלֶתּ דִקְנֵי מְכֵילֵי / דִקְנֵי קִדְלֵי1822 / ולהבה על זקנו הכתה, ואת זקנו שרפה.


יד    🔗

מַלְאַךְ גֵימֶר אַהֶתּ הַאדַךְ סְפַּהִי1823 וֵיתֶּן / מלאך אמר: 'אתה כך הנך טוב.

אַגַר אַלֶתּ בֵּיתוֹךְ דַאְרֵיתֶּן / אם אתה לביתך תשוב,

ג͘וּכַא לַא כִּיאֵיתֵּן / שום איש לא תדע.

זוּר1824 תַּזַא1825 וֵיתֶּן / מאוד יפה הנך,

מַא טוֹב אִמֶּתּ אִלַהֶתּ יִשְׂרַאֵל בְּנַצֵיתֶּן1826 / כיצד זה עם אלהי ישראל תילחם?


טו    🔗

אִלַהַא אֻרְוֵי גַבַּרֵי תְּבִירִילֵי / אלהים גדולים גיבורים שבר,

רוּמַנֶתּ קוֹמַא מוּכִּפִּילֵי / רמי הקומה כפף.

אַנִי גַבַּרֵי דַךְ פְּרִזְלַא קְטִילִילֵי1827 / אלה הגיבורים כמו ברזל הרג אותם.

כַא מִנֹּהוֹן לְבֵּיסַא לַא דְאִרֵּי1828 / אחד מהם לביתו לא שב.


טז    🔗

אַוַא אִילַהַא מְקוּדְשַׁא אִילֵי1829 / הוא אלהים קדוש הוא.

עַסְכַּר דוֹהוֹן כּוּלּוּ מוּתִּימִילֵי / את חילותם כולם כילה אותם,

כַא מִנּוֹהוֹן לַא פִּשְׁלֵי1830 / אחד מהם לא נשאר'.

סַנְחֵרִיב אֵינֵי לְאַרַא מוּכַּפִּילֵי1831 / סנחריב עיניו לארץ השפיל.


יז    🔗

אַוַא אִלַהַא אֻרְוַא רוּמַנַא אִילֵי / 'הוא אלהים גדול ורם הוא,

אִילַהֶיתּ יְרוּשָלַיִם אִילֵי / אלהי ירושלים הוא,

אַוַא אִנְתִּקַאם1832 מוּכְזֵילֵי אִלֵי1833 / הוא נקם הראה לו,

כּוּא1834 עַסְכַּר דִידֵי מוּמְחֵילֵי1835 / כל צבאו מחה'.


יח    🔗

גֵימֶר יַא סַנְחֵרִיב / אמר: 'הוי סנחריב,

אַנַא אִילַהַא גִבַּרַא וֵינַא1836 / אני אלהים גיבור הנני,

אַנַא כּוּּלּוּ גִבַּרֵי גִקַטְלֵינַא / אני כל הגיבורים אהרוג,

אַנַא אִילַהֶתּ אִילַהֶי וֵינַא1837 / אני אלהי האלהים הנני,

אַנַא אִילַהֶיתּ עוֹלַם כּוּלַּא וֵינַא1838 / אני אלהי כל העולם הנני,

אַנַא גוֹרֶתּ נַצוּצַא1839 וֵינַא / אני איש מלחמה הנני'.


יט    🔗

נַאפֶּק חַכּוֹמַא מִנֶּית בֵּירוֹנֶתּ יִשַׁי אִילֵי1840 / יֵצא מושל מבן ישי הוא.

קַטֶל גִבַּרֵי דַךְ פְּרִיזְלַא וֵילֵי1841 / יהרג גיבורים כמו ברזל הוא.

אַוַא בֶּד הוּגֶתּ1842 פּוּמֵי קַטִילֵּי / הוא ברוח פיו ימית,

אַרְמוּלוּס רָשָׁע1843 / את ארמולוס רשע.


כ    🔗

בֶּד יוֹמֶתּ מָשִׁיחַ1844 עוֹלַם פּוֹיַא אַכַוַסַא1845 / בימי המשיח העולם יהיו אחים.

מַכְיֵא מֵיתַנֶתּ קוֹרַסַא / יחיה מתי הקברים.

בֶּדְאוֹתּ1846 עַגִ͘בְּוַסַא / יעשה פלאות.

אַרְיַא תּוֹרַא רַאֵי גוֹ מִירְגַ͘סַא1847 / אריה ובקר ירעו במרעים.

אַנַא אִיוֶן אִילַהַא קְמַיַא וּכַרַיַא1848 / אני הנני אלהים ראשון ואחרון.


 

יז. הַשֵּׁם וִירוּשָׁלַיִם 1849    🔗

שיר זה העתיקו חכם זכריה מפי יעקב משיח מפרס


אתחיל לכתוב תפסיר השם וירושלים:

א    🔗

יַא שׁוּלְטַנַא יַא שׁוּלְטַנַא / הוי מלך, הוי מלך,

שׁוּלְטַנַךְ בַּאסֵי1850 גַאוַךְ1851 / מלכך יבוא לתוכך.

יַא יְרוּשָׁלַיִם רַבַּא כְזֵילַךְ קַרְקַשֵׁי1852 / ירושלים הרבה ראית זעזועים.

כּוּלּוּ טַאלַךְ פִּישֵׁי כוּלַמֵי1853 קַרַאוַשֵׁי1854 / כולם יהיו לך עבדים ושפחות.

אַהַת בּוֹדַתּ כֵּיפֵי תַּמַשֵׁי1855 / את תהיי צהלה ומשעשעת.

שׁוּלְטַאנַךְ בַּאסֵי גַאוַךְ / מלכך יבוא לתוכך,

ג͘וּךְ שׁוּלְטַנַא גַוַךְ / אכן מלך בתוכך.

שׁוּלְטַנַא שׁוּלְטַנַךְ בַּאסֵי גַאוַךְ / מלך, מלכך יבוא בתוכך.


ב    🔗

יְרוּשָׁלַיִם גֵמְרַא אַנַא מַא אוֹדֵינַא1856 / ירושלים אומרת: 'אני מה אעשה?

בְּיוֹמַא לֵילֵי בַּכְיַנַא1857 / יומם ולילה אבכה.

אֵימַל1858 בַּאסֵי שׁוּלְטַנַא / מתי יבוא המלך?'

ג͘וּךְ שׁוּלְטַנַא שׁוּלְטַנַךְ בַּאסֵי גַאוַךְ / אכן מלך, מלכך יבוא בתוכך.


ג    🔗

גֵימֶר יַא יְרוּשָׁלַיִם / אומר (הקב"ה): 'הוי ירושלים,

שׁוֹלְכַלַן ג͘וּלֶת אַרְמְלוּלַךְ1859 / הסירי בגדי אלמנותך,

לוֹשְׁלַן ג͘וּלֶת זַרִיפֻולַךְ1860 / לבשי בגדי תפארתך.

בַּאסֵי יוֹמֵתּ כֵיפַךְ1861 כְּלוּלַךְ / יבוא יום תענוגך, כלולותיך,

כַּאוֶשׁ גַאוַךְ שׁוּלְטַנַא / ירד לתוכך המלך'.

ג͘וּךְ שׁוּלְטַנַא וכו'


ד    🔗

גֵמְרַא יְרוּשָׁלַיִם אַנַא כְּסַפְרַנַא1862 / אומרת ירושלים: 'אני מחכה.

יַלוֹנְכִּי בֶּד גַ͘מְעַנַא / ילדי אאסוף,

אִסַּסִי1863 בֵּד מַתְוַאנַא / יסודי אשים,

כַּארִי1864 בְּאוֹדֵנַא / תפקידי אעשה,

תַּא אַסֵי שׁוּלְטַנַא / עד שיבוא המלך'.

ג͘וּךְ שׁוּלְטַנַא וכו'


ה    🔗

הקב“ה גֵימֶר אַנַא / הקב”ה אומר: 'אני

שִׁמֵּי רוּמַנַא בֶּד שׁוֹקֵינַא / שמי מרום אעזוב.

פַּיְ תַּכְתִּי1865 גַאוַךְ בֶּת מַתְּוֵינַא / עיר בירתי בתוכך אושיב.

אִנְתִּקַם1866 מִן גוֹיִם בֶּד שַׁקְלֵינַא / נקם מן הגויים אקח.

יַאלוֹנְכַּךְ מְגַ͘מְעֵינַא / ילדיך אאסוף.

הַר אַנַא שׁוּלְטַנַא / אך אני המלך'.

ג͘וּךְ שׁוּלְטַנַא וכו'


ו    🔗

יְרוּשָׁלַיִם גֵמְרַא / ירושלים אומרת:

כוֹזִי1867 לַן יוֹמֶתּ אַסֵיתֶּן / 'הלוואי ויהיה לנו היום שתבוא.

בֵּיתּ מִקְדַשׁ דִידוֹךְ מַאְמְרֵיתֶּין1868 / בית מקדשך תבנה.

אִנְתִּקַם מִנֶּת גוֹיִם שַׁקְלֵיתֶּין / נקם מן הגויים תיקח.

שׁוּרַנוֹךְ מַאְמְרֵיתֶּין / חומותיך תבנה.

הַר אַהֶתּ וֵתּ1869 שׁוּלְטַנַא / אך אתה הנך המלך'.

ג͘וּךְ שׁוּלְטַנַא וכו'


ז    🔗

הקב“ה גֵימֶר / הקב”ה אומר:

יַא יְרוּשָׁלַיִם אַהַתּ מַזֶאתּ1870 צְלוֹצָא1871 / 'הוי ירושלים את הוסיפי תפילה.

אַנַא בּוֹדֶן טַאלַךְ עַגֶ͘בְּוַאסַא / אני אעשה לך נפלאות,

מַכְיִנַךְ מִיתַנֶת קוֹרַסַא / אחיה לך מתי הקברים,

מַקִימִנַּךְ בַּבַּוַאסַא / אקים לך האבות,

הַר אַנַא שׁוּלְטַנַא / אך אני המלך'.

ג͘וּךְ וכו'


ח    🔗

יְרוּשָׁלַיִם גֵמְרַא / ירושלים אומרת:

יַלוֹנְכֵּי אִילוּ בִּיסַיַא / 'ילדי הם באים,

בְּאוּרְכַסַא לוּ1872 בִּעְסַיַא1873 / בדרכים נעצרים.

דִי מְרָחֶם אִילוּ אִילַהַא אִלַּיַא / רחם-נא עליהם, אלהים עליון.

הַר אַהֶתּ וֵת שׁוּלְטַנַא / אך אתה הנך המלך'.

ג͘וּךְ וכו'


ט    🔗

הקב"ה גֵימֶר אַנַא בֶּיתּ מִקְדַשׁ / אמר: 'אני בית מקדשי

דִידִי מַאְמְרֵינַא / אבנה,

אַנַא גַאוַךְ בְּסַכְּנֵינַא / אני בתוכך אשכון,

אַנַא כּוּלּוּ יִשְׂרַאֵל בְּגַ͘מְעֵינַא / אני את כל ישראל אאסוף.

חַכּוֹמֻוסִי גַאוַך חַכְּמֵינַא / ממשלתי בתוכך אמשול,

הַר אַנַא וֵן1874 שׁוּלְטַנַא / אך אני הנני המלך'.

ג͘וּךְ וכו'


י    🔗

אַנַא לְעֵמֶק יְהוֹשָׁפָט יַתְבֵינַא1875 / 'אני בעמק יהושפט אשב.

מַאַזְנַיֵא לִתַּאמַא מַתְבֵינַא1876 / מאזניים שם אקים,

אִנְתִּקַם מִנֶּת דוּשְׁמַנִי בְּשַׁקְלֵינַא / נקם מאויבי אקח,

אֵין יוֹמַא סֵהְרַה בִּמְבַּטְלֵינַא1877 / שמש וירח אבטל,

דַרְגַהֶיתּ יְרוּשָׁלַיִם לִכּוּלַּא עוֹלַם / (על-ידי) שערי ירושלים את כל העולם

בִּמַבְּהְרֵינַא1878 / אאיר.

הַר אַנַא וֵן שׁוּלְטַנַא / אך אני הנני המלך'.

ג͘וּךְ וכו'


יא    🔗

יְרוּשָׁלַיִם לַא בַּכְיַתֶּן לַא עַגְ͘זַאתֶּן1879 / 'ירושלים אל תבכי, אל תצטערי.

אַהַת הַר כַאתּוּן וַאתֶּן / אך את גיבורה הנך.

לִכּוּלַּא עוֹלַם בְּחַכְּמַאתֶּן / על כל העולם תמשלי.

הַר אַנַא וֵן שׁוּלְטַנַא / אך אני הנני המלך'.

ג͘וּךְ וכו'


יב    🔗

אַנַא גוֹ יְרוּשָׁלַיִם בְּיַתְוֵנַא / 'אני בתוך ירושלים אשב,

לִכּוּלַא עוֹלַם בְּחַכְּמֵינַא / על כל העולם אמשול,

כּוּלוּ יִשְׂרַאֵל בִּמְגַ͘מְעֵינַא / את כל ישראל אאסוף,

כּוּלּוּ זַלוֹמֵי1880 קַטְלֵינַא / את כל הפושעים אהרוג.

הַר אַנַא וֵן שׁוּלְטַנַא / אך אני הנני המלך'.

ג͘וּךְ וכו'

 

נספח ראשון: מִלְחֶמֶת דָוִד עִם גָלְיָת    🔗

נוסח אוּרְמִיָה, כפי שמסר לי חכם ישי מאורמיה


א    🔗

אִידָמוּן הַקֶן1881 אֵלֶכוּן מַסָלִי1882 קֵסְתִּי1883 / בואו אספר לכם משלי ספורי.

אֵלְחָה מַיֵין1884 גַלֶיתּ יִשְׂרַאֵלֶי1885 בֵּיכּוּלֶּי / אלהים עוזר לישראלים

וַכְתִּי1886 / בכל עת.

כֵזִימוּן מַה תֵּפֵקְלָה1887 בֵּיוֹמֶתּ שַׁמוּאֵל / ראו את אשר קרה בימי שמואל

הַרָמַתִּי / הרמתי,

גַלֶיתּ גוֹלְיַתּ רַשַׁע גַבַּרַה1888 פַּלִישְׁתִּים / עם גלית הרשע גיבּוֹר הפלשתים.


ב    🔗

בֵּוַכְתֶּתּ כַּכְתִיָּה שֵׁדֵירֶי שַׁאוּל / בשעה ששלח מכתב שאול

שׁוּלְטַנַה / המלך

אַלֶתּ יִשַׁי מַלְדָה רוּמַנַה1889 / אל ישי בן משפחה רמה:

טַלָבְּ אֵיתִּי1890 מֶינּוֹךְ שַׁדְרֶיתּ אֶילִי / ביקשתי ממך שתשלח אלי

אֶל בֵּרוֹנוֹךְ סַז מַכְיַינָה / את בנך, פורט על עוגב.

בַּחַיוֹה1891 אַדֵי מַטֶי גֵיבִּי1892 גַאֶית / מהר יבוא יגיע אצלי,

דִיוָן כַנָה1893 / בתוך בית הממשלה.


ג    🔗

גֵיבֶּית יִשַׁי מֵטֶילוּ קַסוּדֶתּ שׁוּלְטַנָה / אצל ישי הגיעו שלוחי המלך,

קֵרֵילֶי שַׁטַרֶי1894 מֵטְוִילֶי רֵישֶׁתּ עֵינָה1895 / קרא מכתבו, שם אותו על העין,

מֵירֵי בֵּרוֹנִי זוֹרֵילֶי או פַּרֶי1896 / אמר: 'בני קטן הוא, רועה

מַרְיַנָה1897 / גדיים,

בַּלֶי שַׁדְרֵנֶי רֵישֶׁיתּ עֵינִי רֵישֶׁתּ / אבל אשלחנו על עיני על

רֵישִׁי1898 / ראשי.

מַארְ הַאוֶי קַאמֶת שַׁאוּל סַזְבַּנְד1899 / (צו יהא) לפני שאול בעוגב

מַכְיַינָה / מנגן'.


ד    🔗

דָוִד גֵ͘יוָן1900 מַרֵיוָה אֵרְבָּה / דוד נאה היה רועה צאן.

שְׁמֵילֶי אַיָיה כַבְּרָה פֵּסֵכְלֶי רַבָּה / שמע שמועה זו, שמח מאוד.

אֵדְיֵילֶי סֵמֵכְלֶי קַנְשָׁר יִשַׁי בַּבָּא / בא, עמד לפני ישי אבא,

מֵירֶי אִידָה שַׁדְרֵינוֹךְ אֵלֶתּ שׁוּלְטַנָה / אמר: 'בוא ואשלחך אל המלך,

קֶילוּגְ1901 עוֹדֶת1902 אֵלֶב בֵּכוּלֶּי לֵיבָּה / תשרת לו בכל לב'.


ה    🔗

בֵּדוֹ1903 סַתָּא1904 דָוִד הַזֶר1905 כְדֵירֶי1906 יְסֵירֶי / באותה שעה דוד מוכן היה,

כַּסֶב1907 / אזר חלציו,

נַבּוּתֶּתּ זְדֵילֶתּ אֵלְחָה וֵילָה / נבואת יראת אלהים היתה

גַאֶת כַּסֶב / בתוך קרבו.

מֵדֵילֶי שֵׁמֶת אֵלְהֶב רֵכֵּיבְּלֵי אֵלֶתּ סוּסֶב / קרא בשם אלהיו, רכב על סוס.

גַלֶתּ גוֹלְיַתּ וֵילָה נִיתֶּב1908 קֵרַוֶב בַּסֶב1909 / עם גלית היתה כוונתו, להילחם בו, בעודו.


ו    🔗

וַכְּתֶּיתּ מֵטֵילֶי דָוִד גֵיבֶּתּ לַשְׂכֵּרְתָה1910 / בשעה שהגיע דוד אצל הצבא,

שֵׁמֵילֶי גוֹלְיַת רַשָׁע סֵרֵכְלֶי בֵּקַלָה / שמע את גלית הרשע צרח בקול

רוּמַנַה בֵקֵוְתָה1911 / רם בכוח.

כֵּמֵרְוָה מַאר עַדֵינִי1912 הוּדָאֶי קֵרַוָה / אומר היה: 'יבואו-נא אלי היהודים, מלחמה

עוֹדִי גַלִי עַתָּה / יעשו אתי עתה'.

בֵּטְלָלֶי סֵלוֹלֶתּ יִשְׂרָאֵלֶי עַסֶר1913 בַּקָתָּה1914 / ביטל תפילת בני ישראל ערב ובוקר.


ז    🔗

זַדֵינִיוָא הוּדָאֶי מֵנֶת גוֹלְיַת רַשָׁע / יראים היו היהודים מפני גלית הרשע

טֵמְיָיה / הטמא.

כֵּמְרִיוָה מָה עוֹדֶךְ גַלֶיתּ אַיַיה / אומרים היו: 'מה נעשה עם איש

גוֹרַה פַּחְלַוָן1915 קֵבְיָיה1916 / זה, גיבור וחזק?'

סַרְכִיוָה אֵל אֵלְהֶתּ שֵׁימֶי / צועקים היו אל אלהי השמים

בֵּלֵיבָּה סֵפְיָיה1917 / בלב טהור.

כֵּמְרִיוָה פֶּרוּקְלָן מֵאִידֶיתּ פַּלִשְׁתִּים / אומרים היו: 'הצילנו מיד פלשתים

רַשָׁע אַיָיה / רשע זה'.


ח    🔗

חָי וַקַיָים יֵטִיוָה / חי וקיים, יושב על

אֵלֶתּ שֵׁימֶי רוּמַנָה / שמים, רם ונשא,

מֵשְׁדֵרֶי אַלֶתּ דָוִד / שלח את דוד

מֵנֶת שֵׁבְטֶית יַהוּדָה רֵוַנָה / משבט יהודה גדול,

אֵל קַטוֹאֶי רֵשֶׁתּ גוֹלְיַית / לכרות ראש גלית,

טֵמְיָיה גַ͘כַּנָה1918 / טמא ערל,

אֵל כַלוֹסֶי1919 אַלֶת יִשְׂרָאֵלֶי / להציל את ישראל,

קָחוּם1920 מֵסְכֵּינָה / עם עני.


ט    🔗

טוּרָוֵי לַזְגָה1921 דַחִיוָה1922 / הרים רועדים, הומים

מֵקַנְשָׁר קַלֶב קֵיוֵתֶב / היו מפני קולו, כוחו.

פַסְכִיוָה אֶבֶּב פַּלֵשְׁתִּימֶב / שמחים בו פלשתיו עמו,

קָחוּמֵב מַלֵתֶּב1923 / בני עדתו.

מֵירֵי דָוִד בֵּקֵוֵתֶּתּ כֵלִיקִי1924 קַטֵינֶי / אמר דוד: 'בכוח בוראי אכרות

רֵשֶׁב מֵנֶת בַּלוֹתֶּב1925 / ראש מצווארו,

פַּלְטֶינוּ עֵנֶבּ עֵנֶתּ בַּבֶּבּ / אוציא עינו, עין אביו'.


י    🔗

יֵלֶי דָוִד מַסְלַחָתּ1926 מֵנֶתּ נַבּוּתָה / ידע דוד עצה, מן הנבואה

לֵיבֶּב מֵלֵילֶי כֵישֶׁם1927 וֵדְלֵי / לבו נמלא, קנאה עשה.

גַל1928 נִיתָּה1929 / בכוונה (בשכל),

טֵלֵבְּלֶי1930 מֵנֶת אֵלְחָה חֵינָר1931 קֵוֵיתָה / ביקש מאלהים און וכוח

אֵל קַטוֹלֵי אֵלֶתּ גוֹלְיָת1932 בֵּזָכוּת / להרוג את גלית בזכות

תּוֹרָה קֵדֵשְׁתָּה / התורה הקדושה.


יא    🔗

כּוּלּוּ נוֹכַּרַוֶתּ1933 שַׁאוּל שׁוּלְטַנָה / כל עבדי שאול המלך

מֶירוּ אֵלֶבּ / אמרו לו:

אַגַר מֵיסֶיתּ עוֹדֶתּ קֵירַוָה גָלֶבּ / 'אם תוכל לעשות מלחמה אתו,

שׁוּלְטַנָה כֵּיוֶל אֶילוֹךְ בֵּרַתֶבּ מַלֶב1934 / המלך ייתן לך בתו, הונו.

גוֹדְ אֶילוֹךְ סַרְדָר יַקוּרָה רֵשֶׁתּ / יעשה אותך שר נכבד על

כּוּלֶּי דוֹלְטֶב1935 כַזִינֶב1936 / כל עושרו, אוצרו'.


יב    🔗

לַשְׁבֶּרְתֶּתּ שַׁאוּל לֵתְּוַלָה מִנְיַינָה / צבא שאול לא היה לו מספר.

כּוּלּוּ זַדֵינִיוָה מֵנֶתּ גוֹלְיָתּ רָשָׁע / כולם מפחדים היו מגלית רשע,

טֵמְיָיה גַ͘כַּנָה1937 / טמא, ערל.

מֵירֵי דָוִד קֵירַוָה גוֹדֶן אַנָה / אמר דוד: 'מלחמה אעשה אני

בֵּשֵׁמֶתּ כַלֶיקִי גַרְשֶׁן מֵנֶּבּ רוּחְ1938 / בשם בוראי. אוציא ממנו רוח,

נַפָס גַנַא1939 / נשמה, נפש'.


יג    🔗

מַגוֹן אָיִיד שֵׁמֶילוּ אַכוֹנַוֶבּ / כאשר שמעו אחיו1940,

נֵוֵלְלוּ1941 אֵבֶּב / כעסו עליו.

וַלָא מֵטֶבְלֶלוּ1942 כַבְּרוּ אַלֶתּ לֵיבֶּב1943 / ולא השיב את דבריהם אל לבו.

מֵירֵי דָוִד מָרוּן אֶל שׁוּלְטַנָה מַאר / אמר דוד: 'אמרו למלך:

טַלֶבְּלִי גֵיבֶּב1944 / צו יבקשני אצלו,

כֵזִימוּן קַרַוָה אוֹדֶן גַלֶת גוֹלְיַת / ראו: מלחמה אעשה עם גלית

מַקֵרְכִינוּ1945 עֵנֶב עֵנֶת בַּבֶּב / אלבין עיניו, עיני אביו'.


יד    🔗

נֵבְתֶילוּ1946 אֵלֶת דָוִד מֵמְטֶילוּ אֶל קַנְשָׁר / הובילו את דוד, הביאו לפני

שׁוּלְטַנָה / המלך.

מֵכִּבְּלֵי1947 רֵישָׁה מָגוֹן כַא סַרְדָר רוּמַנָה / כפף הראש כמו שר רם.

כֵיזֵילֶי אַלֶתּ דָוִד מוֹן1948 כַא יַלָא / ראה את דוד כמו ילד יונק

כֵדְיָיה מֵיסַנָה / שדיים.

בֵּקֵרֶי שַׁאוּל מֵירֵי / שאל שאול, אמר:

מֵיסֶתּ אֶל קֵרַוָה אִוַדָה גַלֶת אַיָיה פַּחְלַוָן / 'תוכל לעשות מלחמה עם גיבור

טֵמְיָיה גַכַּנָה1949 / זה, טמא ערל?'


טו    🔗

סֵמֵכְלֶי דָוִד מֵירֵי אֶל שַׁאוּל / עמד דוד, אמר אל שאול

שׁוּלְטַנָה / המלך:

אַגָר בַּקְרֶתּ ג͘וֹבָּאן וֵילִי אֶל בַּבָּא / 'אם תשאל, רועה הייתי לאבי,

אֵדְיֶילוּ אַסְלָן1950 דֵיבָּה / באו אריה ודוב,

גֵ͘ינֵבְלוּ מִן סוּרִי1951 כַא אֵרְבַּא / גנבו מהעדר צאן אחד.

יֵרֵקְלִי1952 בָּרוּ1953 דֵוֵקְלִי מִן דֶקְנוּ / רצתי אחריהם, תפסתי בזקנם,

שֵׁקֶלִי מֶינוּ אֵלֶת אֵרְבָּה / לקחתי מהם את הצאן.

אַיָיה גוֹלְיַת טֵמְיָיה לֵיוֵי מֵנְדוּנִי1954 / זה גלית הטמא איננו מאלה

בִּישׁ זוֹדָה1955 / הרבה יותר'.


טז    🔗

סֵמֵכְלֶי שַׁאוּל מֵירֶי שֵׁימִימוּן / עמד שאול אמר: 'שמעו

סַרְדָרֶתּ לַשְׁכֵּרְתִּי / שרי צבאי.

הוֹלוּן אֵלֶת דָוִד פַרַגִ͘יִיה1956 סֶיפִּי1957 / תנו לדוד שריון (?) חרבי,

הַבְיָיה אֵלֶב אֶסְתִּי1958 / יהיה לו כבודי.

הַוֶי אֶלִי כֵתְנָה כֵּיוֶן אֵלֶב אֵלֶת / יהיה לי חתן, אתן לו את

בֵּרָתִי / בתי,

אַגָר אֵיזֶיל קָטֶיל אֵלֶת גוֹלְיָית / אם ילך, יהרוג את גלית

גַבָּרָה1959 פְּלִישְׁתִים1960 / גיבור פלשתים'.


יז    🔗

לַא אֵבֶּילֵי דָוִד אֵל שַׁקוֹלֶי כֵלֵיטֶת1961 / לא חפץ דוד לקחת חליפת בגדי

שׁוּלְטַנָה / המלך.

מֵירֶי לֵיוֶן יֵלִיפָּה אֶל קֵרַוָה אִוַדָה גַל / אמר: 'אינני למוד לעשות מלחמה

עַנְיָיה1962 / עם אלה,

גִיד כַא זוֹרֵה פַקִיר1963 קַלַנְדָר1964 אַנָה1965 / כי איש קטן, עני, מסכן אני.

אִית אֵילִי כֵּיפֶּת סוֹפָן1966 דַחֶן1967 גַאֶת / יש לי אבנים, קלע. אכה

בֵּנֶת גוֹלְיָת1968 / בתוך מצח גלית

חִילוּל הַשֶׁם עוֹדַנָה / הגורם לחילול השם'.


יח    🔗

פֵּסֵכְלֶי שַׁאוּל שׁוּלְטַנָה / שמח שאול המלך

בֵּכַבְּרֶתּ1969 בֵרוֹנֶתּ יִשַׁי רֵיוַנָה / בדברי בן ישי הגדול (האפרתי).

דֵוַאֶי1970 טֵלֵבְּלֶי1971 בַּאֶב מֵקַנְשָׁר אֵלְחָה / בתפילה ביקש בעדו מלפני אלהים

בַּרְיַינָה / הבורא,

מֵירֵי אֵלְחֶת יִשְׂרָאֵלֶי הַוֶי גַלוֹךְ מַיִנַנָא1972 / אמר: 'אלהי ישראל יהיה עמך עוזר,

כַלוֹס אַלוֹךְ מֵאִידֶד גוֹלְיָת מֵנֶת / יציל אותך מיד גלית, מיד

אֵלְחָה לַא זַדְיַינָא1973 / לא ירא אלהים'.


יט    🔗

צֵלֵלֶי דָוִד אֵל אֵלְחֶתּ כַלְקָנֶב1974 / התפלל דוד אל אלהים יוצרו.

בֵּכֵילֵי בֵּלֵיבָּה סֵפְיָיה1975 אֶל אֵלְחָה / בכה בלב טהור, אל אלהים

מֵרֵאְלֵי עֵנֶב / הרים עיניו.

מֵתֵּבְלֶי כַמְשָׁה כֵּיפֶּי בְּגַאֶת סוֹפַנֶב1976 / שם חמש אבנים בתוך קלעו.

מֵירֵי בֵּזַכוּתֶּתּ תּוֹרַה מַלְתֶכֵן1977 / אמר: 'בזכות התורה אשקיע

כֵּיפֶּי אַיְינֶי / אבנים אלה

בֵּגַאֶת בֵּנֶב1978 / בתוך מצחו'.


כ    🔗

קֵמְלֶי זֵלֶי דָוִד קַנְשָׁר גוֹלְיָת / קם והלך דוד לפני גלית

פַּלִשְׁתִּים / פלשתים.

כֵזֵלֶי נַנְתִיַינֶת עַלָמֶב1979 וֵילֵי / ראה: נושא דגלו היה אוריה

אוּרִיָה הַחִתִּי / החתי,

מֵירֵי בַּאֶב אֵל קַטוֹאֵי אֵל רֵשֶׁת אַגָאוֹךְ1980 / אמר לו: 'לכרות את ראש אדונך

אַנַה אֶדְיֵין בְּכּוּלֶי נִיתִּי / אני בא בכל כוונתי,

בֶּזָכוּתֶּתּ צַדַקֶת רוּת סוֹתִּי1981 / בזכות הצדקת רות סבתי'.


כא    🔗

רוּבָּרוּ כֵידֶירוּ1982 תּוּנוּ גִבָּרֶי / במערכה (?) ניצבו שניהם גיבורים,

גוֹלְיָת טֵמְיָיה דָוִד קֵלִיוָה / גלית הטמא, דוד הטהור.

לֵתְוָה בֶּאִדֶתּ דָוִד גִיד אַגָר סוֹפָן / לא היה ביד דוד כי אם

סִיוָה / קלע עץ.

מֵירֵי דָוִד אֵל גוֹלְיָת: אָתּ אֵדְיֶית / אמר דוד לגלית: אתה באת

אֵל מַסְטוֹרֵי קַחוּם קֵלִיוָה / לָאוֹר עם טהור —

בֵּקֵוֵתֶּתּ בַרְיַינָה כַזֶיתּ כֵּיפָּה אַי / בכוח הבורא תראה אבן קלע

סוֹפָן / זו

בֵּטַבְּקֶת1983 בֵּינוֹךְ נֵיסִיוָה / בנזר מצחך נצבת'.


כב    🔗

שֵׁיְידֵנֶי1984 גוֹלְיָת כֵשְׁמֶב טֵפֵרֶי / השתגע גלית, כעסו בער

רַבָּה / מאוד.

מֵרַבֶּתּ זַרְבֶּת1985 כֶשְׁמֵב יֵקִירֶי1986 מֵנֶב / מרוב התרגשות כעסו נעקר

לֵיבָּה / ממנו לבו.

מֵירֵי גוֹלְיָת אָד1987 אֵדִיֶית אֶלִי / אמר גלית: 'אתה בא אלי

בֵּסִיוָה / בעץ,

מַגָר כַּלְבָּא הַוֶין אַנָה אַגָר / כמו כלב אמנם אהיה אני אם

לַא קַטְלֶן אָלוֹךְ / לא אהרוג אותך,

אַנְבֵּלֶן טַלָן יִשְׂרָאֵל רַבָּה / אוביל שלל ישראל הרבה'.


כג    🔗

תּוּנוּ מֵסְדֶרוּ1988 אַיָיה אֵל אַיָיה / שניהם קיללו זה את זה.

דָוִד סְרֵכְלֶי אֶל אֵלְחֶת שֵׁימֶי / דוד צעק אל אלהי השמים

גַבַּרָה קֵבְיָיה / הגיבור החזק.

מֵירֵי יַא כַלְקֶת1989 עוֹלָם לַא / אמר: 'הוי בורא עולם אל

מַסְבֵּיתִי1990 / תיתנני

בֵּאִידֶד עַרֵל גַכַּנָה טֵמְיָיה / ביד ערל לא נימול, טמא.

עוֹדֶת גָלִי נֶס אֵלְחָה קֵדִישָׁה / תעשה אתי נס, אלהים קדוש

מֵכֵבְיָיה / נראה'.


כד    🔗

מֵירֶי גוֹלְיָת אֶל דָוִד / אמר גלית אל דוד:

גֵיבֶּי קַטֵינֶי רֵישׁוֹךְ / 'חפץ אני לכרות ראשך.

אֵלֶת פַרְכֶת שֵׁימֵי אֵל קֵנְיָנֶת דַשְׁדָה / לעוף השמים, לבהמת השדה

כֵּיוֵינֶי כַּלָשׁוֹךְ / לתת נבלתך (גופך).

בֵּגוּרְזֶת פוּלָת1991 מַלְתֵּיכֶן בֵּתַּבַּקֶת / בצינת פלדה אדביק בנשר

רֵישׁוֹךְ / ראשך,

בַּלֶי מַה עוֹדֶן יֵסֶירָה אַרָה אֶל / אבל מה אעשה, קשורה הארץ

אָגְלִי בֵכַרְשׁוֹךְ / אל רגלי בכשפיך'.


כה    🔗

אֵנְתֵּלֶי דָוִד אֵלֶת אֵלְחָה עֵנֶב / נשא דוד אל אלהים עיניו,

סֵלֵילֶי קַנְשָׁר כַלֵקֶב בֵּכּוּלֶי לֵבֶּב / התפלל לפני בוראו בכל לבו

גַנֶב / ונפשו.

מֵתֵבְלֶי כֵּיפָּה גַאֶת סוֹפַנֶב / שם אבן בתוך קלעו,

דֵחֵילֶי גַאֶת בֵּנֶת גוֹלְיַת גֵנְדֵירֶי / הכה בתוך מצח גלית. התגלגל,

מַגוֹן כַּלְבָּא פֵלֵטְלָה גַנֶב / כמו כלב יצאה נפשו.


כו    🔗

מֵירֶי דָוִד אֶל אוּרִיָה הַחִתִּי / אמר דוד אל אוריה החתי:

פֵלוּכְלָה פֵיקַרֶת יָא רָשָׁע מִן / 'פתח אותו צוואר, הוי רשע1992,

גֵאִים עַתָה / משריון זה.

קַטֶן רֵשֶׁב גַל סֵיפֶּת נוֹשֶׁב / אכרות ראשו עם חרבו הוא

בֵּקֵוֵתָה / בכוח,

אַנְבֵּלֶן אֵלֶת רֵשֶׁב גֵבֶּתּ שָׁאוּל / אוביל את ראשו אצל שאול,

גֵבֶּתּ לַשְׁכֵּרְתָה / אצל הצבא.

כֵּיוֶן בַאוֹךְ מֵנֶתּ הוּדַאֵי כַא / אתן לך מהיהודים בת אחת

בֵּרַתָּה סֵקֵילְתָּה / יפה'.


כז    🔗

קֵיטֵלֶי דָוִד רֵישֶׁת גוֹלְיַת / כרת דוד ראש גלית

גַכַּנָה / ערל.

אֶנְבֵּלֶי גֵיבֶּתּ דִיוַנְכַנֶתּ שַׁאוּל / הוביל אצל מושב מלכות שאול

שׁוּלְטַנָה / המלך.

נֵשֵׁקְלֶי שַׁאוּל בֵּסַלְמֶתּ דָוִד וַדְלֵלֶי סַרְדָר / נשק שאול בפני דוד, עשה אותו שר

לַשְׁכֵּרְתָּה רֵיוֵנָה / צבא גדול.

בְּרִיכֶי הַוֵינִי כּוּלּוּ יִשְׂרָאֵלֶי / ברוכים יהיו כל ישראל

אוּנֶי / הם

גַלֶתּ חַכָם יִשַׁי אַיָיה פֵּיזְמוֹן / עם חכם ישי זה, האומר

אַמְרַנָה1993 / פזמון זה.


כח    🔗

בֵּרִיכֶי הַוֶיטוּן אַכוֹנַוֶי / ברוכים תהיו אחים,

זַרְעֶתּ יַעַקֹב בַּבָּן / זרע יעקב אבינו.

מֵסְתִּירֶי הַוֶיטוּן זַרְעֶתּ עֵשָׂו / ארורים תהיו, זרע עשיו

סַנְוָנַן / שונאינו.

הַשֶּׁם בֵּטֶיז שַׁדֶר אֵלֶת מַשִׁיָח פַּרֵקְלָן / השם במהרה ישלח את המשיח יצילנו

מֵאִידֶתּ דוּשְׁמַנָן / מידי אויבינו.

כַזֵינִי עֵינָן פַּמֶךְ לֵיבָּן שַׁדְכַדְרָה גַנָן1994 / יראו עינינו וישמח לבנו ותגל נפשנו.


 

נספח שני: שִׁירָה 1995 לִפְטִירַת מֹשֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם    🔗

בלשון פלחי ר"ל ארמי


[רשם לי הישיש חכם ששון ב"ר בבא ברזאני מארבל]


א    🔗

בַּכְיַוָה וְסַרְכִיוָה יוכבד בִמְרִירָה תַּמּשֶׁה / בוֹכָה היתה וזועקת יוכבד במרירות בדבר משה.

כְּמַרְוָה1996 תַּסִינַי קוּם מַכְוֵילֵה אִלִּי משֶׁה / אומרת היתה לסיני: 'קום והראה לי את משה.

דַנַא1997 מִנּוֹךְ גִבָּנֵּי1998 בְּרוֹנִי משֶׁה / מיד דורשת אני ממך אותו, את בני משה'.


ב    🔗

בַּקִרְמוּן מִן חֹרֶב בַּקִרְמוּן מִן סִינָי / שאלו מחורב, שאלו מסיני:

לֶכָּה קְלִיבְּ1999 כוּלְמִתְּ2000 יהוה2001 / 'אנה פנה עבד אדני?

לֶכָּה זִילֶּי בֶּהְרוּלִתּ אֵינִי / אנה הלך מאור עיני?

מַר2002 כָשְׁכִּינִי אֵינִי / אכן תחשכנה עיני,

כִּי2003 מִסְכִּרֶי משֶׁה / כי נעלם משה'.

בכיוה2004 וכו' / בוכה וכו'


ג    🔗

רִיתְּלוּ יִשְׂרַאֶלֶי כּוּלוּ בְּהָיֶא / אורמיה ורוונדוזחרדו ישראל כולם עד מהרה,

לְבִּתּ עָשִׁירְתָּא2005 קְלִיבְּלָא2006 אְלִתְּ מָעֶי2007 / לב העֵדה הפך למים.

בָּכֶינִיוָה בְּמָרִירָא וְהָם בִּעְדְעוֹדֶי2008 / בוכים היו במרירות וגם בקינה.

לִיתְּוָאלוּ הוּמֶד בֶּגְ͘גָא מִנִּתְּ משֶׁה / לא היתה להם תמורה בשום פנים, למשה.

בכיוה וכו' / בוכה וכו'


ד    🔗

סִימוּן לְיָם סוּף סְלִכְלֵי בִּנוֹשֶׁיו / לכו לים סוף אשר בקע בעצמו,

לְטוּרֶת חוֹרֵב בַּקִרְמוּן הַוָלֶיו2009 / להר סיני שאלו [מה] שלומו.

וּכֶּלֶי גּוֹרָא וּכֶּלֶי גָ͘דִרֶיו / והיכן האיש והיכן אוהליו,

מַעְלוּם כְדִירֶּי2010 זִילֶי / ודאי הובל

מָקְרוּ קֹרְבָּן בְּאִלִית נוֹשֶׁיו / להקריב קרבן בידיו בעצמו.

בכיוה וכו' / בוכה וכו'


ה    🔗

אֶי דַיָה2011 אִיָה עוֹלָם מַה שָׁוְיָה / הוי אמא, עולם זה מה ערכו.

מַנְגוֹן כָּרְוָן2012 גֶּזָה2013 מַנְגוֹן כָּרְוָן כִּלְיָה / כמו אורחה הוא הולך, כמו אורחה בא.

דָיִ דְרַנְגִילָה דָיִ הָיָה2014 / עד מהרה, חיש,

כִּי מוֹלֶי כְּלִיוֶלֶה בְּכּוּלֶּי נַשֶׁא / כי המוות נכתב על כל בני-האדם.

בכיוה וכו' / בוכה וכו'


ו    🔗

מִירוּ מַלְאָכֶי תַּיוֹכֶבֶד / אמרו המלאכים ליוכבד:

אָגָר אָתִּי בָּקְרָת מִן משֶׁה, / 'אם אַתְ שואלת בדבר משה,

שֶׁקִילוּ מַלְאָכֶי נְבִּילוּ תַּנוֹשׁוֹ, / לקחו[הו] המלאכים, הובילו[הו] אליהם2015,

זִילֶי לְשִׁמֶי / הלך לשמים'.

בִּכַּהָ2016 בָּכִילָה וְהָם בְּגָּרְגּוֹמֶה / בכייה בכתה ואף ברעמים,

וְהַם שָׁכִינָה עְגִּ͘זְתָּא2017 וְלָה2018 / וגם השכינה מצטערת היתה

בִּכּוּלֶי יוֹמֶי / כל הימים.

וּלֶכָּה זִילֶּי כֻוּלָמִי משֶׁה / ‘ולאן הלך עבדי משה?’

בכיוה וכו' / בוכה וכו'


ז    🔗

שָׁכִינָה פִרְמִינָה תָּיוֹכֶבֶד / שכינה מפייסת את יוכבד:

מָה אִלָךְ בִּרַתִּיתּ לֶיוֶי / 'מה לך בת-לוי,

בָכְתִּתּ עַמְרָם / אשת עמרם?

אָנָא שְׁקִילִּי אְלִתְּ משֶׁה / אני לקחתי את משה,

נְבִילִי בִּכָּרָם2019 / הובלתי[ו] בכֶּרֶם;

גּ͘וֹּנְכָּתָּה בִּישׁ2020 שְׁפִּירָה וֶילֶי משֶׁה / שהרי עכשיו יפה יותר היה משה

מִן מַלְאָכֶי אָכוֹנִיתְּ מִרְיָם / ממלאכים, אחות מרים.

בִּגָּוִיתְּ צָדִיקִמֶי2021 וּמָלְאַכִתְּ קְדִישֶׁא / בתוך צדיקים ומלאכים קדושים'.

בכיוה וכו' / בוכה וכו'


ח    🔗

אִדְיוֹ מוֹר כְדִירָה2022 סָרוּכָּנְיִתְּ חוֹכְמָה / היום נחתם מעיין חכמה,

וּאִתָּה כְתִימְלָה שַׁרְתִּיִתְּ2023 יָמַיִמָה2024 / והיום נחתמה ברית יומיים.

משֶׁה מִיְסִקְלוּ לִשְׁמֶי שָׁמַיִמָה2025 / את משה העלו לשמי שמים,

אְלִתְּ אוֹנִי לוֹעֶי2026 וּאְלִתְּ דוּכֶּת קְדִישֶׁא / לאותם חדרים ול[אותם] מקומות קדושים.

בכיוה וכו' / בוכה וכו'


ט    🔗

כּוּלּוּ טוּרֶי כִּמְרִיוָה תָּסַינִי / כל ההרים אומרים היו לסיני:

כוֹזְכָּן2027 בְּנוֹשׁוֹךְ / ‘זכות [לך] לעצמך’.

וּכוּלּוּ טוּרֶי עְשִׁיקְלוּ2028 בְעִשְׁקוֹךְ / וכל ההרים חשקו בחשק.

ג͘וּנְכָּתָה משֶׁה רבע"ה2029 לָנְפִּילֶי בְּפִשְׁכּוֹךְ / 'כי עתה משה רבנו עליו השלום נפל בחלקך.

מִן סָבָּבְּ משֶׁה אוּסְהָלָן2030 חַדְרֶיו2031 / בגלל משה רבנו מקום קברו

לַנְפִּילֶי בְּתָּנִישְׁתּוֹךְ / נפל בצדך.

דְאוְגָּר אָתִּישׁ קוּם מָכְוִילָנִילֶי זִיַרְתֶּיו / אפוא, קום אתה, הראהו לנו מקום קברו.

בַּלְכִּי אָכְנִישׁ אֶזֶיךְ זֶרִכֶי2032 בְּמִצְוֹתְּ דִידוֹךְ2033 / אפשר אנו נלך, נבקר אותו במצוותך'.

בכיוה וכו' / בוכה וכו'


י    🔗

יהי רצון, יָעְנִי2034 הַוֶא רִידָא2035 מִן קָמוֹךְ / יהיה רצון מלפניך,

יָא אִלְהָא רַחוֹם אַלָן בְּרַחִמְיוֹךְ / אלהים, רחמנו ברחמיך.

פוּרְקָנִי שָׁדְרֶתּ תָּבַּקָן וְתַּבָּקִתְּ / גואל תשלח לנו

כֻּלֶּי יִשְׂרַאֶלֶי קָוְמוֹךְ2036 / ולכל ישראל עמך.

וָהָם כּוּלוּ יִשְׂרַאֶלֶי אָמְרִי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת / ואף כל ישראל אמרו שירות ותשבחות,

בִּכָא דִסְתָא2037 צָלֶנֵי אִילוֹךְ / באגודה יחד יתפללו אליך.

אָנָא כָּלְוַנָה2038 בָּרְזַאנִי שָׂשׂוֹן בֶּן הָרָב / אני הכותב, ברזאני בן הרב

רִבִּי חָכָם בָּבָא זַיָבָּאָ2039 בַּרְזַנִי / רבי חכם בבא זיבא ברזני,

וּגָלִיתְּ כּוּלֶּי יִשְׂרַאֶלֶי אוֹתְּ אִיתְּ גָּוִתְּ עוֹלָם / ועם כל ישראל שיש בעולם

כַדְרֶךְ כוּלָמִית2040 שִׁימוֹךְ / נהיה עבדי שמך.

בכיוה וכו' / בוכה וכו'


יא    🔗

אַיִ הָוָר אִדְיוֹ כְשִׁיכְלָה בֶּהְרֻולִתּ עוֹלָם / הוי חשך, היום חשך אור העולם.

שִׁינָה וַלוּ כּוּלּוּ יִשְׂרַאֶלֶי וֻגָלִיתְּ כּוּלֶּי עוֹלָם / קינה עשו כל ישראל ועם כל העולם.

מִן טַרָף2041 משֶׁה רִבֶּינוּ עָלָיוְ הַשָׁלוֹם / בגלל [זה ש]משה רבנו עליו השלום

אָזָד כְדִירֵי מִן עוֹלָם / נפטר מן העולם.

וּאָוְגּר שְׁמִתְּ יהוה אֶלֹהֵי צְבָאוֹתְּ / ואכן שם ה' אלהי צבאות

אְלִתְּ יִשְׂרַאֶלֶי קָתְּ2042 לַמָנְשֶׁה / את ישראת לעולם לא ישכח.


 

נספח שלישי: קָל 2043 לר' בִּנְיָמִין 2044 נ"ע 2045 לְמִלְחֶמֶת דָּוִד וְגָלְיָת    🔗

מתוך כתב-יד חכם יצחק נח


א

ב͘ואו ושמעו ידידי, והאזינו כל חמודי, את אשר עשה דוד בן ישי2046. חעד"ה2047.


ב

נ͘אספו הפלשתים, ועמהם גלית הגיתים2048, את ישראל להתים2049. חעד"ה.


ג

י͘שראל גם הם נאספו, פלשתים אותם חֵרפו, וידיהם מאֹד רפו. חעד"ה.


ד

מ͘לחמה היתה ערוכה, ויחרף גלית את המערכה, ולישראל היתה מבוכה. חעד"ה.


ה

נ͘ענה פלשתים2050: 'יבוא גבוריכם ויִלָחמו אותי2051 ואם הרוג2052 אותי. חעד"ה.


ו

נהיה לכם לעבדים, ותהי‘2053 בנו רודים’, וישראל היו נחרדים2054. חעד"ה.


ז

‘ואם אנו אחדינו2055 — תהיו נכנעים תחתינו, ותמיד תעבדו אותנו’. חעד"ה.


ח

בן הפלשתים גִבור חיל, ויתיַצֵב ארבעים יום וליל, וחבו2056 אותו עושה חיל. חעד"ה.


ט

כובע נחשׁת על ראשו, ושריון קשקשים לבושו, ולאינה2057 שביב אשו. חעד"ה.


י

וישלח ישי את דוד בנו, והוא היה רועה את צאנו, לראות את שלום אחינו. חעד"ה.


יא

ויצעק2058 שאול בישראל: 'אשר יהיה היום לגואל, את ביתי יגאל. חעד"ה.


יב

והיה האיש אשר יכנו, לעושר גדול2059 המלך יעשנו, ובית אביו יפטרנו'2060. חעד"ה.


יג

ויאמר דוד אל המלך: ‘הנה עבדך ילך, כהרוג2061 פלשתי בקלעו בפלך’2062. חעד"ה.


יד

ויאמר שאול: ‘נער אתה. במלחמה לא נִסית2063, הִלחם עתה’2064. חעד"ה.


טו

ויען דוד ויאמר…ושל הארי תגברו

ויצאתי אחריו והִכִתיו, והחזקתיו בזקנו וקמיו והוצאו מפיו והצלתיו2065. חעד"ה.


טז

ושאול כליו הלבישו, כובע נחוש2066 שׂם על ראשו, ולמלחמה הקדישו. חעד"ה.


יז

ויפשט דוד מעליו, וישם ה' אבנים בכליו, והפלשתי הולך וקרב אליו. חעד"ה.


יח

ויבט הפלשתי ויראהו, את דוד ויבזהו, כי נער אדמוני מראהו. חעד"ה.


יט

ויאמר הפלשתי: ‘ככלב חשבת אותי, כי במקל באת להִלחם אותי’2067. חעד"ה.


כ

ויאמר דוד: 'אתה בזדון, באת עלי בחרב וכידון, אני באתי בשם האדון2068. חעד"ה.


כא

היום הזה יסגירך, ה' בידי והכיתיך, והם2069 יציר2070 את ראשך מעליך'. חעד"ה.


כב

והפלשתי קם ממערכו ובואכו2071, וכארי עלה מסובכו. ודוד בא'2072 אדני חסה, לקראת הפלשתי רצה2073 ויפל אותו2074. חעד"ה.


כג

וידיו על כליו שלח, ומצא אבן2075 ויקל ומצחו2076, והפלשתי נֻצַּח. 2077. חעד"ה.


כד

כן יאבדו, ה', כל אויביך, העומדים על עמיך, למען נעים זמירותיך2078. חעד"ה.



  1. עי‘ אוברמאיר, Die Landschaft Babylonien, עמ’ 10 ואילך; ר‘ בנימין מטודילה (הוא מונה בהרי גיסבור את השבטים זבולון, אשר ונפתלי מגלות שלמנאסר); ר’ פתחיה מרגנסבורג במאה הי“ב; ר' דוד דבית הלל והמומר יוסף וואלף במחצית הראשונה של המאה הי”ט; בנימין השני במחצית השניה של המאה הי"ט – כולם ביקשו במקומות אלה את עשרת השבטים.  ↩

  2. במכתב מארבל בשנת תרצ"ב (א. י. בראוור, קובץ ‘מנחה לדוד’, עמ' רמט ואילך) נזכר כפר רוּסְתָּקָה, שתושביו מסורת בידם שהם הם אותם בני–ישראל שהגלה סנחריב. בראוור מזכיר שם, שהיהודים בני אותו מקום מדברים ארמית ולהם שוחטים ובית–כנסת, שנבנה לפני שמונה מאות שנה. הוא מונה את המקום בחבל רוונדוז. ועיין י. בן–צבי, אוכלוסינו, עמ' 191, 210–198, 230.  ↩

  3. עי‘ בראוּאר, יהודי כורדיסתן, עמ’ 294. בני ג‘אלא מספרים, שהם מצאצאי רַנִייא, היא ה’רנייא' של נבוזראדן, היינו: מזמן גלות ירושלים.  ↩

  4. עצם מקום העלילה הוא במדי הרחוקה, וכל הרוח שבסיפור זה היא רוח יהדות כורדיסתן. הרבה מתיאור מצב היהודים בסביבות אלו, כפי שהוא מסופר ב‘ספר טוביה’, מתאים למה שאנו מוצאים כאן גם בדורות האחרונים. בעניין זה נמצא אתי בכתובים מאמר מפורט. ויש להעיר, שגם בספר ‘יהודית’ נמצאים רמזים קלים המזכירים יהדות מדית זו.  ↩

  5. עצם השם ‘נחום’ הוא אחד השמות המקודשים והנפוצים ביותר בין יהודי כורדיסתן. מפורסם קבר נחום הנביא באלקוש, כפי שנראה לקמן. נחום המדי נזכר שתי פעמים בהלכה ובמשנה (משנה שבת ב, א; בבא–בתרא ה, ב). במקום שלישי נזכר במשנה בנוסח של זלזול: ‘וזו טעות שטעה נחום המדי’ (נזיר ה' ד). על שלוש הלכותיו בברייתא מוסיף התלמוד, שחכמים אמרו לו ‘נשתקע הדבר ולא נאמר’ (בבלי עבודה–זרה ז, א). לדעת ר‘ נתן הבבלי, היה אחד מדייני–גזרות בירושלים בסוף הבית השני, אבל חכמים לא הודו לר’ נתן בדבר זה (כתובות קה, א; תוספתא בבא–בתרא ראש פרק ט). ר‘ אחא בר מניומי קורא תגר לפני אביי (‘גברא רבא אתא מאתרין’ – ‘ממקומנו ממדי’ [רש"י]; ‘כל מילצתא דאמר אמרי ליה נשתקע הדבר ולא נאמר’ [בבלי עבודה זרה ד' ב]). על שלא החשיבו חכם מדי זה ולא הזכירוהו בין דייני–גזרות עיין כתובות קה, א. ועין שם, תוספות, דיבור המתחיל ’דחשיב לה' וגם פירוש המהרש"א, שהרגיש בדבר. נראה שחכמי מדי הביאו הלכות עתיקות, שכבר לא היו נהוגות.  ↩

  6. הוא ר‘ אחא בר מניומי הנזכר לפני כן (בבלי עבודה זרה ז, ב). וכדאי לעיין בתולדותיהם של עוד כמה חכמים מימי התלמוד, שאפשר היו מסביבות אלו. כן נזכר גם ’רבי מר עוקבא הורי בארבלי' (ירושלמי סוטה דף יט, ב).  ↩

  7. קידושין עא, ב.  ↩

  8. ירושלמי קידושין פרק ד‘ דף מג, א; בבלי יבמות טז, א. וראוי לציין, שר’ דוד דבית הלל מזכיר ‘כפרים עמוניים ומואביים’ (עמונים ומואבים בצונדור, ‘סיני, תרצ"ט, עמ’ רכב).  ↩

  9. בראשית, ה, ט.  ↩

  10. ספר א, פרק ד (תרגום א. שור, עמ‘ 19: ’הרי קוּרדוּכים').  ↩

  11. בבא בתרא צא, א.  ↩

  12. ארבל, שהיא ארבל שבבבל ולא זו שבארץ–ישראל, ויושבים בה יהודים, היא הנזכרת בשם ‘ארבל’. רבי מר עוקבא הררה בארבל (ירושלמי סוטה דף יט, ב; ועיין במילון של יעקב לוי, ערך ‘ארבל’).  ↩

  13. עיין ביתר פירוט א. בראוּאר, יהודי כורדיסתן, פרק ב: ‘הארץ’, עמ' 38–33.  ↩

  14. בעניין זה דנו אוברמאיר בספרו הנזכר למעלה ויעקב מאן במקומות שונים במחקריו על יהדות כורדיסתן.  ↩

  15. בּראוּאר, שם, עמ‘ 193. מעמידיה היא רחוקה שני ימים. בדורנו היתה שם קהילה ועם מרד שייך ברזאני ב–1932 ירדה והתנוונה (מפי מר יצחק עמידי). בנימין השני ביקר בה הראשון באמצע המאה הי"ט והוא כבר מצאה בירידתה, אף–על–פי שהיו בה גם אחר כך 200 משפחות (בן–צבי, שם, עמ' 66). בנימין כותב: ’הבורות כאן היא כל כך גדולה, שאין יודעים אפילו להתפלל. בשום מקום לא מצאתי אותם כל כך גס ושפל מוסרי בזה כמו כאן' (מסעי ישראל, עמ' 30). יהודי ברזאני היו מובילים את יבול הכרמים וההדסים לאקרא (בּראוּאר, עמ' 177).  ↩

  16. ידועה היא בספר ‘שחיטת ברזאני’ (ש. אסף, ‘לתולדות היהודים בכורדיסתן’, ציון, ו, תרצ"ד, עמ' 25 ואילך). לפי העתק של ספר זה משנת ת“כ (1660), שהביא ד”ר ו. פישל מכורדיסתן, נראה, שכבר אז, ואף קודם לכן, היתה ברזאני מרכז.  ↩

  17. בסונדור גרים יהודים בלבד (בראוּאר, עמ' 172). וכן גם שווארץ, שביקר בסונדור (יודישה רונדשאו, לפי בּראוּאר עמ' 169). ר‘ דוד דבית הלל מונה בה 100 משפחות יהודים ומזכיר את הגניזה. פישל מצא כתבי–יד משנת תל“ט ומשנת תר”ה (ו. פישל, מסע ר' דוד דבית הלל, סיני תרצ"ט). לפי רשימות חכם אברהם אליהו דהוכי מזרחי אבו עבד–אללה, הנמצאות אתי בכתב–יד, היו בעיר זו לפני חמישים שנה קרוב לארבע מאות בתים, ולפני 25 שנים שמונים בתים, ויש לה מעיין שמימיו קלים לשתייה וכרמים. צונדור היא לפי אבו עבד–אללה מהלך שעה וחצי צפונית לדוהוך. תושיבה מדברים כורדית וערבית. ועיין גם ו. פישל, ר’ דוד דבית הלל, עמ' 10, הערה 18).  ↩

  18. ש. אסף, אהלי יעקב, עמ' 41.  ↩

  19. בּראוּאר, עמ' 192.  ↩

  20. אמנם לפי כתובות, שנתפרסמו מבית–כנסת החזנים בעמידיה, היתה קהילה קיימת שם כבר במאה השמינית. אולם הידיעות שכתובות אלו מוטלות בספ. עיין אסף, שם, עמ' 139.  ↩

  21. מסע ר' בנימין מטודילה, ראש פרק יט (על–פי ‘אוצר המסעות’ לאייזנשטיין).  ↩

  22. מסעות ר‘ פתחיה מרגנשבורג, הוצאת גרינהוט, עמ’ 5–4.  ↩

  23. המובאה האחרונה היא מתוך עדות יהודי שהתאסלם, סמואל בן יחיא אלמגרבי, בספרו ‘אפחאן אליהוד’. עיין יעקב מאן, ‘התקופה’,כרך כו, עמ‘ 335; בּראוּאר, עמ’ 42.  ↩

  24. מתוך כל העדויות האלה נראה לי, שהיה הרצון מצד ממשלת פרס לעשות בעמידיה מרכז יהודי מתחרה במרכז היהדות בבבל, אבל תקוותה נכזבה לאחר התנועה המשיחית, שעורר דוד אלרואי.  ↩

  25. מאן, שם, עמ' 345.  ↩

  26. יעקב מאן, ‘טכסטים’, כרך א, עמ' 549–477.  ↩

  27. אסף, אהלי–יעקב, עמ' 140 ואילך.  ↩

  28. אסף, שם.  ↩

  29. עיין במקורות לעניין זה אצל בּראוּאר, עמ‘ 51 ואילך. בדבר ההיסטוריה של מרד האגא מרוונדוז מחמד בך כורא וכל פרשת המרד שלו ויחסו ליהודים, רשם לי – בחוברת בשם ’אגדות הישנים של שנים קדמוניות ששמענו מזקנים וזקנות' – חכם ששון ברזאני מרוונדוז, אחד העולים לאחר ייסוד מדינת ישראל, ואומר אני לפרסמה כמות שהיא, על האמת והאגדה שבה. הוא קובע את הזמן לפני מאה וחמישים שנה.  ↩

  30. בּראוּאר, שם.  ↩

  31. ו. פישל, מסע רד דוד דבית הלל, עמ' 57.  ↩

  32. בּראוּאר, עמ' 262.  ↩

  33. לפי רשימות ר' אברהם דהוכי אבו עבד–אללה.  ↩

  34. א. י. בראוור, קובץ ‘מנחה לדוד’, עמ' רמז.  ↩

  35. מפי אבו עבד–אללה.  ↩

  36. ר‘ יצחק יחזקאל יהודה, משלי ערב, ב, עמ’ ג.  ↩

  37. עיין בראואר, עמ‘ 31 ועמ’ 58 הערה 6.  ↩

  38. ו. פישל, מסע ר‘ דוד דבית הלל (תרצ"ט), עמ’ 7.  ↩

  39. אסף, אהלי יעקב, עמ'2 141.  ↩

  40. פישל, שם, עמ' 57.  ↩

  41. יעקב מאן, טכסטים, א, עמ‘ 533. השווה גם בּראוּאר, עמ’ 194.  ↩

  42. מסעי ישראל, עמ' 23.  ↩

  43. קובץ ‘מנחה לדוד’, עמ' רמט.  ↩

  44. אסף, אהלי–יעקב, עמ' 123.  ↩

  45. מפי אבו–עבד–אללה. לפי בּראוּאר עלו כולם לארץ–ישראל (בּראוּאר, שם, עמ' 55, הערה 28)  ↩

  46. בּראוּאר, עמ' 37.  ↩

  47. אסף, שם, עמ' 144.  ↩

  48. בּראוּאר, עמ' 23.  ↩

  49. שם, עמ' 29.  ↩

  50. שם, עמ' 194.  ↩

  51. בן צבי, אוכלוסינו בארץ, עמ‘ 66. נוימרק מנה בה 100 בתים ששפתם בבלית הקרובה מאוד לארמית (מסע בארץ הקדם, עמ' נט). אבל כל פרטיו מקורם מפי איש ארבלי. ר’ דוד דבית הלל מונה בה במחוז בהדינה – יומיים מאלקוש, מקום שפע מים ומזון – רק עשר משפחות יהודים. שייך המקום כפוף לעמידיה (ו. פישל, מסע ר‘ דוד דבית הלל, עמ’ רכו). אבו עבד–אללה, שהיה בעצמו דהוכי, מציינה מזרחית לזאכו, על נהר דוהוך, שטעם גפרית למימיו, בריא לשתייה והרבה דגים בו. הנהר נופל לחידקל לאחר מהלך של 8 שעות. 80 משפחות בה ובית–כנסת משנים קדמוניות לאלף איש. קבר נחום באלקוש הוא ב‘חצר דהוּכיה’ – החצר הדהוכית. לפי זה היו בני דוהוך פעם בעליו של קבר נחום באלקוש.  ↩

  52. בּראוּאר, עמ' 174.  ↩

  53. א. י.בראוור, ‘מנחה לדוד’, עמ' רמט  ↩

  54. בּראוּאר, עמ' 54.  ↩

  55. שם, עמ' 179. לפי יצחק עמידי נקרא המקום לפי מסורת יהודית על שם קברו של בר אשי שהיה שם.  ↩

  56. לפי אבו עבד–אללה.  ↩

  57. לפי אבו עבד–אללה.  ↩

  58. עיין לעיל, הערה 32. לפי עבו–עבד–אללה היו בבראשי בדורות האחרונים 50 בתים יהודים. אבל כבר לפני עשרים וחמש שנים בערך לא היו בה עוד אלא עשרה. כמו כן הוא מציין ששליח ירושלים היה הולך אצלם, והיו נדיבי לב הרבה. לשונם היתה כורדית ורובם היו ידועי תורה.  ↩

  59. או גם עקיר, אקרא ואכּרה ( בּראוּאר, עמ' 35, הערה 2). לאקרא קוראים היהודים בשם עברי ‘עקרון’ (מנחה לדוד, עמ' רמט). עקרא מהלך שישה ימים מעמידיה (יצחק עמידי) או לאחר נסיעה של שלושה ימים דרך המדבר ממוצול (בנימין השני, עמ' 392). בנימין מונה בה 100 משפחות (בן–צבי, אוכלוסינו, עמ' 66), ומזכיר את בית הכנסת הישן–נושן הרחוק חצי שעה מן העיר, ואצלו מקווה–מים לטבילה לנשים. א. י. בראוור מצא בה בשעת ביקורו 1000 תושבים יהודים בין כלל 18,675 תושביה (מנחה לדוד, עמ' רמט). היא נזכרת בכיבושי מחמד בורא בשנת 1832 (בּראוּאר, עמ' 50). במאה הי"ז היתה כפופה לעמידיה והחכם היושב בעמידיה הוא המאשר חוזה בין הקהילה וה‘שוטר’ של הקהילה, ונשיא הקהילה והשוטר באים אליו לעמידיה (אסף, אהלי יעקב, עמ' 131, 132). באותו זמן סבלו מלחץ השליטים שבמקום, וחכם עמידיה השתדל בעדם לפני המושל של מוצול (אסף, שם). עד לדורות האחרונים היו מאמנים שם שוחטים (בראואר, עמ' 192).  ↩

  60. בר–תנורא גם היא במחוז עמידיה (בּראוּאר, עמ' 49), רחוקה ממנה מהלך שבע שעות (יצחק עמידי); בעלת מסורת קדומה, כפי שמוּכח מריבוי המנהגים המיוחדים שאנו מוצאים בה (בּראוּאר, עמ' 69 127, 220). לפי המסורת שלה, היתה מוקפת חומה מימי יהושע בן–נון (בּראוּאר, עמ' 292). כמו כן יש בה בית–כנסת עתיק, ‘בנישתא סייד אלינו’ (שם, עמ' 209). השם בר–תנורא בא לה משום שעמידתה כצורת תנור בתוך הגיא ומסביב לה הרים (יצחק עמידי). לפנים היו בה 800 משפחות, ואז הוקם בית–כנסת זה. בנימין השני מונה בה שלושים משפחות בלבד (בן–צבי, שם, עמ' 66). לפי מסורתם היו בה לפנים יישוב של 1500 משפחות יהודים (בּראוּאר, עמ' 49; וכן יצחק עמידי). לפני מלחמת–העולם השנייה היה סכסוך בין רב אחד לבין הגויים והרגו אותו, לפי השמועה (יצחק עמידי). בזמן האחרון לא היו בה אלא עשר משפחות (בּראוּאר, עמ' 49). תושביה היו מתפרנסים בעיקר מעפצים שהיו מלקטים בסביבה ועושים מהם דיו, ומחליפים אותה בעמידיה בתבואה (יצחק עמידי). במאה הט"ז היא נזכרת בין היישובים היהודים (מאן, עמ' 482). בבר–תנורא ביקר בנימין השני (בּראוּאר, עמ' 29). במכתבים שפרסם מאן נזכרה במחוז עמידיה (שם, עמ' 49). במכתבים נאמר שהיא בעלת יישוב יהודי של 1500 משפחות יהודים. היום 20 (שם, עמ' 49). עברו אליה יהודים מג'אלא (שם, עמ' 55). בה נשמרו ברשותן של משפחות מפורסמות קמיעות נחושת להרות (שם, עמ' 127), וכן היה בה שופר מיוחד להכריז על כניסת השבת (שם, עמ' 220).  ↩

  61. א. י. בראוור, מנחה לדוד, עמ' רמז.  ↩

  62. מאן, שם, עמ' 502. היה בה בית–כנסת ליד מעיין (בּראוּאר, עמ' 290). ובעמידיה ובנירוא היו בתים מיוחדים שנידות ויולדות היו פורשות לשם לאחר לידתן והיו יושבות שם מבדדות בימי טומאתן (שם, עמ' 154).  ↩

  63. אסף, אהלי יעקב, עמ' 142.  ↩

  64. בּראוּאר, עמ' 189.  ↩

  65. שם, עמ' 197.  ↩

  66. היו מלים אותם בחג הסוכות, מילה שלא בזמנה. ובכלל שימשה מרכז לכפרים היהודיים שבסביבתה (בּראוּאר, עמ' 140). לפי אבו עבד–אללה ירדה לפני שני דורות בערך ולא היו בה אלא שלוש משפחות ומביאים אליה שוחט ומוהל מעמידיה. בּראוּאר מזכיר בה עשרים משפחות יהודיות, וכל משפחה היתה חוסה בצלו של אחד מראשי המשפחות הכורדיות תושבי המקום מזה כמה דורות (שם, עמ' 186). ירידתה באה בייחוד משנספחה לתורכיה לאחר מלחמת–העולם הראשונה ויהודיה עזבוה (שם, עמ' 55). יקות הערבי מזכיר במקום זַאוְזָאן את נירוא כמבצר (עיין גם מאן, עמ' 491).  ↩

  67. בּראוּאר, עמ' 70.  ↩

  68. ר‘ יעקב בן יהודה כבר שלח שליח לג’אלא לבקש נדבות (מאן, עמ' 507), ומספר על שודדים ששדדו את שליחו לג‘אלא, נירוא וכארא (שם). נזכר שוחט, ר’ משה ב"ר בנימין דוגא. זכורים רבני ג‘אלא ר’ פנחס ועשאל וידידיה. השוחט הוא בן ג‘אלא, בנו הוא ר’ ידידיה שכנראה נשלח לעמידיה ללמד שחיטה (עיין מאן, עמ' 533–432).  ↩

  69. באמצע המאה התשע–עשרה פונה אליה רבה של עמידיה באותו נוסח שפנה לנירוא (עיין לעיל; אסף, עמ' 142). מובא גם מכתב ששלח אליהם שליח ארץ–ישראל, ששון בכה“ר שמואל דוגא. לפי מכתב זה החכם של ג'אלא הוא אברהים. במכתב זה הוא מונה גבירים רמי המעלה: שלמה ומוסה ואלעזר וכלב ועובדיה ופר”ג וחיים.  ↩

  70. אסף, שם, עמ' 133–131.  ↩

  71. שם, עמ‘ 141. ג’ילה או ג‘אלא, שלפעמים קראו אותה גם בשם עברי ’גילה‘ (אסף,עמ'144), הנזכר בתנ"ך (שמואל ב טו, יב), היתה מושב עובדי אדמה (בּראוּאר, עמ' 172) ומפורסמת ביינה הטוב שהיה נקרא על שמה (שם, עמ' 88, 174). יש בה גם מים טובים להשקאת מטעים (אבו עבד–אללה). היהודים שבה עסקו גם באריגת לבוש מיוחד (בּראוּאר, עמ' 69). מן הימים שלאחר מלחמת–העולם הראשונה היא תחת שלטון תורכיה, וגבאי שלהם היו זבולון (אבו עבד–אללה) ומשום שעברו לתורכיה נידלדל בה היישוב היהודי. מ–25 משפחות לא נשארו בה אז אלא 5 משפחות (בּראוּאר, עמ' 55), ולפי מקור אחר – פחות מעשר משפחות (שם, עמ' 49). בראוור בזמנו (תרצ"ב) מזכיר, שהם חיים על עבודת האדמה (מנחה לדוד, עמ' רמח) והוא מונה בה (הוא כותב: ‘ביללה’) 30 נפש (שם, עמ' רנ). אבו עבד–אללה מונה בג’אלא שש–עשרה משפחות, ויש להן חזן, רק שוחט אין להן (אבו עבד–אללה), והן עברו מג‘אלא לבית–תנורא או למוצול, וכמה מהן עלו לארץ–ישראל (בּראוּאר, עמ' 55). ושמא ר’ בנימין מטודילה שאמר ‘באנו ממדינת עמידיה ועד מדינת גילן (על–פי שם אחיתופל הגילוני, שמואל ב שם) מהלך כ"ה יום’ (עיין בּראוּאר, עמ' 41), לג'אלא נתכוון.  ↩

  72. לפנים היו בה הרבה חכמים, גאונים (אבו עבד–אללה), ‘יודעי קבלה מעשית והיא עיר עתיקה’ (לפי אבו עבד–אללה). כבר הזכרנו למעלה את היחס שהתייחסו למתיישבים בה אחרי גלות נבוזראדן. בג‘אלא היה גם בית תלמוד–תורה ציבורי (בּראוּאר, עמ' 197). ’בית הכנסת שלהם בינוני לא גדול ולא קטן' (אבו עבד–אללה). בית–הכנסת על–יד מעיין (בּראוּאר, עמ' 210).  ↩

  73. ממכתבו של שליח ארץ–ישראל אנו שומעים שהוא חושש לבוא לשם כי ‘הרבה הפחידו אותו ואמרו לו בוודאי ישללו אותך’ (אסף, שם, עמ' 141), והוא שמוכיח על ריחוק המקום ועל הדרכים שהיו משובשות בלסטים.  ↩

  74. שם, עמ' 49.  ↩

  75. עיין לעיל, בעניין המדובר על דוד אלרואי.  ↩

  76. מאן, עמ' 494.  ↩

  77. אסף, שם, עמ' 134.  ↩

  78. שם, עמ‘ 135, 136. במכתב זה מדובר גם על השתלטות הנשיא והשוטר על היהודים ועל הקהל. ר’ דוד דבית הלל (ו. פישל, מסע ר‘ דוד דבית הל, עמ’ רלו ואילך) מספר על דבר עלילת דם במראג‘ה בשנת 1800. היהודים עברו אז, בחסות מושל תבריז שברשותו עמדה, למיאנדוב שבסביבת מראג’ה ושם השתקעו. פרקינס, שביקר בה בשנת 1834, קצת לאחר ר' דוד דבית הלל, מזכיר בה רק מוסלמים ומיעוט ארמנים (יוסטין פרקינס, (Residence of Eight Years ibn Persia, among theNestorian Christians, עמ' 196). אבו עבד–אללה מציין שבדורות האחרונים היו שם עשר משפחות יהודיות עוסקות בזריעה, והן תחת ממשלת פרס. יש להן בית–כנסת ושם הגבאי שלהן כהן.  ↩

  79. ירושלמי סוטה דף יט, ב.  ↩

  80. תחכמוני, מקאמה יח, הוצאת שטרן, דף לב, א.  ↩

  81. יחיא אלט'אהרי (עיין בּראוּאר, עמ' 48–47).  ↩

  82. אסף, אהלי יעקב, עמ' 148.  ↩

  83. מסעי ישראל, עמ' 36.  ↩

  84. מנחה לדוד, עמ' רמט.

    ג  ↩

  85. עיין למעלה, פרק ב.  ↩

  86. עיין דוגמות בספרו של בּראוּאר, עמ' 55. ברשימה מפורטת של יישובי היהודים בכורדיסתן הערוכה אצלי מצויות דוגמות רבות לזה.  ↩

  87. על–פי בּראוּאר מתוך ‘מסעי בנימין השני’, בגרמנית עמ‘ 96, ובאנגלית עמ’ 106.  ↩

  88. א. נוימארק, מסע בארץ הקודש, עמ' נט.  ↩

  89. בּראוּאר, עמ' 149.  ↩

  90. י. מאן, עמ' 507.  ↩

  91. השווה בּראוּאר, עמ' 149.  ↩

  92. שם, עמ' 153.  ↩

  93. השווה גם בּראוּאר, עמ‘ 153, 155, ואגדות שונות שמורות בעניין זה, שבהן גם יסוד של מעשים שהיו. בעניין טהרת נשים עיין שם, עמ’ 154–153. בעניין הפרשת חלה מן העיסה השווה שם, עמ‘ 78. הדלקת נרות שבת – שם, עמ’ 220.  ↩

  94. שם, עמ' 78.  ↩

  95. שם, עמ' 281.  ↩

  96. שם, עמ' 174, 277, 290.  ↩

  97. שם, עמ' 152.  ↩

  98. ב‘כִּיתְ’. שם,עמ' 272.  ↩

  99. השווה שם, עמ' 246, 261, 264.  ↩

  100. שם, עמ' 215.  ↩

  101. פיוטים רבים נקראים גם בלשון תרגום, מלבד בקינות לתשעה–באב גם ביום–הכיפורים: עיין תרגום ‘המלך’ שפרסמתי (‘ציון’ ידיעות החברה להיסטוריה ואתנוגרפיה, חוברת א, עמ' 12–9). וכן מצוי תרגום ל‘עת שערי רצון’ ו‘עשרת הרוגי מלכות’, וכדומה. את המגילה היו קוראים בעמידיה בבית–הכנסת בפורים בבוקר בלשון תרגום בלבד (השווה בּראוּאר, עמ' 283.  ↩

  102. שם, עמ‘ 282. בשעת קריאת הפסוק ’ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש' (אסתר ב, טז) מעבירות הנערות שבעמידיה את שתי ידיהן על פניהן מחמת צניעות (השווה שם, עמ' 283).  ↩

  103. שם, עמ 293.  ↩

  104. שם, עמ' 255.  ↩

  105. בעווֹן הפרת נדרים מתה אשתו של אדם ובנים מתים כשהם קטנים (בבלי שבת לב, ב).1  ↩

  106. בּראוּאר, עמ' 249.  ↩

  107. וכבר נזכרה לפנים תוכחת רבה של עמידיה, שהוכיח לקהל מראג‘ה במאה השמונה–עשרה (אסף, אהלי יעקב, עמ' 133). כבר הזכרנו לעיל את המילה שלא בזמנה בנירוא של ילדי הסביבה בחג הסוכות. ובעניין זלזול בשחיטה הננו שומעים בטכסטים שפרסם מאן (עמ' 53, 54) ובנימין השני (עמ' 101). השווה גם בּראוּאר, עמ’ 195, סיפור בעניין זה, שאשה שוחטת בעמה תרנגולת ומאכילתה לאורחים בשר בחלב.  ↩

  108. עיין מאן, עמ' 496, בעניין זה במאה הט"ז.  ↩

  109. השווה פרק חינוך הבנים אצל בּראוּאר, עמ' 196 ואילך.  ↩

  110. עיין בעניין זה שם, עמ‘ 31–30. ושמעתי על כך מפי מר יצחק בסן שהיה מנהל בתי–הספר במחוזות הפרסיים ואחר–כך מנהל בית–ספר ’כל ישראל חברים' בירושלים.  ↩

  111. השווה בעניין זה גם בּראוּאר, עמ' 28–27.  ↩

  112. עיין מאמרי ‘שבתית דילנובי’, ‘ציון’, חוברת ד, עמ' 61–59.  ↩

  113. בענין מסורת התרגום, כפי שמלמדים אותו לתלמידים בכורדיסתן, עיין להלן בעניין תרגומי התנ"ך שנרשמו בידי חכמים כורדים על–ידי.  ↩

  114. בעניין השפעת ר‘ יוסף חיים על יהודי כורדיסתן עיין אסף, שם, עמ’ 124. וחשובים מחכמי כורדיסתן הזקנים מתפארים עד היום הזה שזכו גם ללמוד מפיו.  ↩

  115. פרטים בעניין זה אפשר למצוא אצל בּראוּאר בפרקי: מיתה, וקברה, חתונה, שבת וחגים. על הלימוד בחנוכת הבית השווה שם, עמ' 62.  ↩

  116. א. י. בראוור, מנחה לדוד, עמ' רמט–רנא.  ↩

  117. על–דבר שוחט המקבל ‘כביכול’ התרה לשחיטה מן האגא – השר – הכורדי, עיין בנימין השני, עמ‘ 111. בדבר היחס של יהודי כורדיסתן לדת השווה בּראוּאר, עמ’ 195 ועמ‘ 281–217. בעניין זלזול בשחיטה במאה השבע–עשרה, תלמידים שוחטים בלא רשות האב ובלא סמיכה, עיין אסף, שם, עמ’ 133, ועיין התוכחה לקהל מראג‘ה בענייני דת (שם) וכן בעניין חליבה בשבת ויום טוב. ועיין גם שם, עמ’ 117. בדבר המצב הירוד גם במאה השישית ובראשית המאה השביעית עיין ‘נדיב לב’ לר‘ דוד חזן, חלק ב, סימן כג. המצב בכורדיסתן לפי דבריהם התאים להגדרת חיים יוסף דוד אזולאי בשעתו את המצב בערי פרס (שם הגדולים, הוצאת בן–יעקב, סוף חלק ב): ’ובעוה"ר נשתכחה תורה… שאפילו נוסח שטרא לא ידעינן למיכתב‘ (שם הגדולים, כט; אסף, עמ' 117). ובענייני גיטין וקידושין – אסף, עמ’ 121, 122, 128, 131, 133.  ↩

  118. בעניין שלטון ה‘אגים’ כתב בפרוטרוט בנימין השני (מסעי ישראל, עמ' 39 ואילך). והשווה גם את הקטעים המתורגמים מן ההוצאות הגרמנית והאנגלית אצל בּראוּאר, עמ' 184. לאחר שכבשו התורכים את הארץ בשארו האגים השליטים למעשה, כפי שהיה המצב בכל מחוזות המזרח שהיו בידי תורכיה. ולפעמים נוסף על לחץ האגים גם לחץ הפחות התורכיים, שניצלו את התושבים ובייחוד את היהודים, החלשים מבחינה מדינית.  ↩

  119. ובסולימאני שלטו ארבעה אגים. עין O. W. Albala, 1909, עמ‘ 575. ציור חי מסכסוכי האגים והפחות בא בתוך קונטרס (כתב–יד) ’אגדות הישנים' של חכם ששון מברזאני, שרשם לי.  ↩

  120. השווה בּראוּאר, עמ' 186. ועיין א. י. בראוור (מנחה לדוד, עמ' רמז).  ↩

  121. בּראוּר, שם, עמ‘ 186; בנימין השני, שם; וכן אלבאלה, עמ’ 575; וכן למך–סעד, עמ' 255; א. י. בראוור בדברו על יהודי ההרים מזכיר את מנהג האגים לשלוח איש לרעהו במתנה לחג משפחות יהודים בעלי אומנות, כגון בעלי אומנות ניגון, אורגים או צובעים, והוא מזכיר גם עבד יהודי בן 35 שמצא ברוונדוז, ומעיר שבנירוא דבר זה רגיל עד הזמן האחרון (מנחה לדוד, עמ‘ רמז; והשווה על שעבוד היהודים שם, עמ’ רמט).  ↩

  122. עיין אלבאלה, עמ' 579.  ↩

  123. מביולטין חברת ‘כל ישראל חברים’ משנת1896, עמ‘ 4, 54; עמ’ 186. כמו כן הזכרתי לעיל, שהרגו בבית–תנורא בדור האחרון את הרב (מפי יצחק עמידי). גם נזכר במאות הקודמות שהרב מעמידיה נתפס על–ידי הגוים הארורים (אסף, שם, עמ' 134).  ↩

  124. ויש שהיה נוטל את כל המוהר (בּראוּאר, עמ' 186).  ↩

  125. שם, עמ‘ 124. בייחוד נפוץ הדבר בבנות יתומות (בדומה לזה היה בתימן: גזרת היתומים). ועיין מעין זה גם אסף, שם, עמ’ 119, על–פי שאלות–ותשובות ‘צדקה ומשפט’ לר' צדקא חוצין, שהוציא לאור הרב הראשון לציון רבי יצחק נסים רחמים שליט"א.  ↩

  126. בּראוּאר, עמ' 100  ↩

  127. מסעותיו, עמ' 120.  ↩

  128. אסף, אהלי–יעקב, עמ‘ 119, על–פי שאלות–ותשובות ’צדקה ומשפט'.  ↩

  129. בעניינים אלה מצויות אגדות שונות. עיין אסף, אהלי יעקב, עמ‘ 120; ומה שפרסמתי ב’הד המזרח‘ (’המזרח‘, אחר–כך’ הד–המזרח‘, שנה א, ג’ דחול–המועד סוכות תש“ג [חתום בן–פניאל], וכן שם, ה' בסיון תש”ג(; וכן מצויה אגדה כזו ב‘אגדות ישנות’ לחכם ששון ברזאני בכתב–ד שאתי.  ↩

  130. בנימין השני, במקור הגרמני, עמ‘ 113. יהודי זֵיבַּר היו מסתתרים במערה ותוקעים שם בשופר. הפחד היה מפני שהמוסלמים ראו בתקיעת שופר מעשה כישוף (עיין בּראוּאר, עמ' 256). ויש להזכיר גם עלילות דם: במראג’ה בשנת 1800 (ו. פישל, מסע ר‘ דוד דבית חלל, עמ’ 20). וכן עלילת דם בשנת 1821 באורמיה (פישל, שם). עלילת דם שנייה באומריה, שהעלילו בין שנות 1840–1835, מזכיר גראנט (The Nestorians or the Lost, p. 383)  ↩

  131. שדרגה זו היא מעין דרגת ‘מוכתר’ מתברר לנו מתפקידו שם. וגם במשחקים נזכר ‘מירא וזירא וגזיראיא’, היינו אמיר, משנהו ושוטר (בּראוּאר, עמ' 272).  ↩

  132. על עניינים אלה של הנשיא והשוטר והקהל עיין אסף, אהלי יעקב, עמ' 127, 130, 135, 137.  ↩

  133. בּראוּאר, עמ‘ 186 ואילך. ועי’ אסף, שם, עמ‘ 117, 120, 128, 129, 133. בדבר סכנת–דרכים – שם, עמ’ 117; בדבר שליח ירושלמי ש‘לא הניחו לו לא כסף ולא שוה כסף’. על המצב בשנת תק“ס ובשנת תקפ”ב –שם,עמ‘ 120 והערה 25; ’כל הדרכים בחזקת סכנה' (שם, עמ' 133).  ↩

  134. שם, עמ‘ 81–51: ’היהודים הכורדים אנשי–מקנה המה‘, היהודים הכורדים רועים בעצמם את מקניהם ואולם יהודי ארבל האמידים מוסרים את מקניהם לרועים בהרים’ (א. י. בראוור, קובץ מנחה לדוד, עמק רמו–רמז). לפי בּראוּאר מוסרים הם את רעיית העדרים בדרך כלל לכורדים (שם, עמ' 172).  ↩

  135. אסף, אהלי יעקב, עמ‘ 135, ועוד לו על–פי ’מור ואהלות‘, שם, עמ’ 128. שם מסופר על תושבי עקרא שיש להם מחשבה בבריחה והולכים לאיזה מקום. בעניין עזיבת יהודים מקום יישובם והליכתם למקום אחר כבר דיברנו למעלה. והשווה שם, עמ‘ 130, על יחיד הבורח ומבקש מחסה בבגדד. וכן שם, עמ’ 135.  ↩

  136. עיין בּראוּאר, פרק ו: החתונה.  ↩

  137. השווה שם, פרק ח: לידה ויולדות.  ↩

  138. עיין שם, בפרקים שעל השבת ועל החגים.  ↩

  139. בּראוּאר, עמ' 191.  ↩

  140. שם, פרק י: מיתה וקבורה.  ↩

  141. שם, פרק כו: פורים.  ↩

  142. עיין מאמרי ‘שבתית דילנכי’, ציון, כרך א‘ חוברת ד, עמ’ 61–59.  ↩

  143. בּראוּאר, פרק כ"ז: בת שירה ושבת נחמו.  ↩

  144. שם, פרק י: מיתה וקבורה.  ↩

  145. שם, עמ' 277.  ↩

  146. שם, עמ' 168.  ↩

  147. שם, עמ' 256.  ↩

  148. שם, פרק ז: חתונה.  ↩

  149. שם, פרק ח: לידה ויולדות.  ↩

  150. עיין שם, הפרקים על החגים והמועדים.  ↩

  151. עיין שם.  ↩

  152. עיין מאן, עמ‘ 425, 468; והשווה גם בּראוּאר, עמ’ 93.  ↩

  153. עיין בּראוּאר, עמ' 207.  ↩

  154. מרשימות אבועבד–אללה, וכן בראואר, עמ' 210 ואילך.  ↩

  155. השוה בּראוּאר, עמ' 191–190.  ↩

  156. לדוגמה בסינה (בראוּאר, עמ' 192).  ↩

  157. השוה בּראוּאר, עמ' 198 ואילך.  ↩

  158. עי' שם, פרק ט"ו הקהילה.  ↩

  159. עיין ש. אסף, קובץ ציון ו, עמ‘ 27; בֹראוּאר, עמ’  ↩

    1. ר‘ פתחיה מזכיר את קבר יחזקאל )סיבוב דר’ פתחיה, הוצאת גרינהוט, עמ' 13 ואילך); וכן מזכירו בקרבת בגדאד אלחריזי, תחכמוני, מקאמה לה, הוצאת שטרן, דף מה, ב. וכן מזכירו א. י. בראוור בכפיל שמדרום לחילד (מנחה לדוד, עמ' רמט).
  160. השכונה התחתונה, ‘שֶׂאותָה בֵתֵיתָא’ (בֹראוּאר, עמ‘ 56, הערה 2. ועיין שם, עמ’ 57 וכן ברשימות אבו עבד–אללה). לפי דבריו נגלה להם שם עזרא הסופר פעמים הרבה. את קבר עזרא כבר מזכיר ר‘ פתחיה מרגנסבורג (שם, עמ' 19), וכן אלחריזי בקרבת בגדאד (הוצאת שטרן, שם). ועיין בֹראוּאר, עמ’ 20. לפי רשימת אבו אבד–אללה, למטה מבית–הכנסת של עזרא הסופר בעמידיה מצויה קבורת עובדיה הנביא, והרבה פעמים גילו לחכמים בחלום שזו מצבת עובדיה הנביא. באחת האגדות שרשמתי נקרא זה ‘בית הכנסת התחתון’ של עזרא והיה שם ר‘ שמעון דוגא החכם. מעשה בחכם רבי שמואל בן רבי נתנאל הלוי באבא סאבא – ’המזרח‘ (אחר–כך ‘הד המזרח’), שנה א, ג’ דחול המועד סוכות תש“ג, 29.9.42, חתום ‘בן פניאל’ (פסבדונים שלי) וכן שם, ה' בסיון תש”ג, חתום י. י. ריבלין.  ↩

  161. עיין בֹראוּאר, עמ' 209, 244. מערת אליהו מוקפת שדות שיהודים בעליהם, ותבואות השדה הקדש הם לבדק המערה. משפחה מוסלמית נכבדה שומרת על המערה. מבקרים שם פעמים הרבה בשנה. הנדבות מיוחדות לכלכל את הוצאות המערה ויהודי מפקח עליהן (בנימין השני, עמ' 26).  ↩

  162. ‘וגם יש שמח מערת אליהו הנביא’ (רשימות אבו עבד–אללה).  ↩

  163. בג‘זירי, ’והרבה פעמים נגלה אליהו להם‘ (אבו עבד–אללה); ועיין בעניין זה מאמרי ’ספרותם של יהודי זאבו‘, קובץ לזכר גולאק וקליין, עמ’ 172.  ↩

  164. על–פי יחיא אלט‘אהרי, שראה בכרכוך את קברות דניאל וחבריו (עיין על קבר דניאל – בֹראוּאר, עמ' 247), ועיין אסף, שם, עמ’ 125 והערה 51.  ↩

  165. בעיר ג'נוכּה מראים בבית–קברות מוסלמי על קבר המקובל אצלם כקבר עובדיה הנביא ומדרום לחורבות נינוה – על קבר יונה הנביא בתוך מסגד מוסלמי (מנחה לדוד, עמ' רמו).  ↩

  166. עיין למעלה, הערה 7.  ↩

  167. עיין אסף, ציון ו, עמ‘ 27. והשווה בֹראוּאר, עמ’  ↩

    1. בבית–הקברות ‘בית אדונים’. בעניין ‘בית אדונים’ יש לציין, שגם בֹראוּאר מזכיר אותו בשם ‘שפאית–אדונים’ – גבעת האדונים, מקום קברות החכמים בעמידיה (שם, עמ' 169).
  168. בעמידיה נמצאים גם קברות מקודשים של ר‘ שמואל בנו של ר’ נתנאל באבא סאבא, וכן קברו של ר‘ שמעון דוגא ור’ אשר, שעשה קמיע לזקנתו ונענש על ששתמש בשמות הקדושים. הזקנה הבריאה, ואילו הוא נפטר אחר שבעה ימים (על–פי יצחק עמידי). ר‘ אשר נזכר גם אצל בֹראוּאר כמלמד תינוקו לפני 150 שנה (עמ' 149). יהודי ברזאני, אקרא וזיבּר (ליד ריכאן) בנו בית על קברו והוא קדוש לכל הסביבה (יצחק עמידי). עיין גם בֹראוּאר, עמ’ 245.  ↩

  169. את קבר נחום האלקושי כבר מזכיר ר' פתחיה מרגנסבורג (שם, עמ' 19–18).  ↩

  170. אבו עבד–אללה.  ↩

  171. א. י. בראוור, מנחה לדוד, עמ' רמו.  ↩

  172. את הר סיני כבר מזכיר ר‘ פתחיה מרגנסבורג (שם, עמ' 12): ’ואמרו שכולם הר אחד משם עד הר סיני והוא קרוב לבגדת'. הוא מציין שרב סעדיה ורק האיי קבורים תחת הר סין (שם1 ועיין גם ‘אוצר מסעות’ לאייזנשטיין, עמ' 50).  ↩

  173. אבו עבד–אללה.  ↩

  174. ו. פישל, Jews of Kurdistan, עמ‘ 208. א. י. בראוור טאומר הקבר קדוש לנוצרים ולמוסלמים והם קוראים לקבר ’נחון פגמבר'. יהודים מבקרים שם בשבועות (מנחה לדוד, עמ' רמו).  ↩

  175. עיין בֹראוּאר, עמ' 27.  ↩

  176. בנימין, שם.  ↩

  177. מנחה לדוד, עמ' רמו.  ↩

  178. רשימת אבו עבד–אללה. בעניין יעקב צמח עיין א. בן–יעקב בספר ‘חרב עבד–אללה סומך’, עמ‘ 80, ושם הערה 13, רב עמ’ 83. הוא היה גביר בגדאדי מפורסם.  ↩

  179. חג זה נקרא גם בבגדאד ‘עיד אלזיארה’. א. בן–יעקב, ‘עדות’, שנה א, חוברת א, עמ' 37; וכן הוא חג זה לזיארה גם בארץ–ישראל וסוריה. חג השבועות קשור בכורדיסתן במיוחד עם עלייה לקברים קדושים.  ↩

  180. על זביחת בהמות על קברות צדיקים עיין אסף, עמ‘ 124, על פי הנספר ’רב פעלים‘ לר’ יוסף חיים מבגדאד.  ↩

  181. תיאורים אלה ערוכים על–פי אבו עבד–אללה ואחרים. גם בנימין השני תיאר את העלייה (שם). ועיין מאמרי ‘ספרותם של יהודי זאכו’ (קובץ לזכר גולאק וקליין, עמ' 173–172). והרבה אגדות אתי ברשימות אבו עבד–אללה בעניין נפלאות המקום הזה.  ↩

  182. בעניין פולחן המתים מציין א. י. בראוור שגם ‘בדתיותם של יהודי בגדאד תוספת מקום חשוב הדאגה לשלום הקרובים בעולם–האמת’; רבים מן הקהל אומרים ‘קדיש’ גם לאחר שנת האבלות, ומדליקים נרות לעילוי נשמתם (מנחה לדוד, עמ' רמד).  ↩

  183. * יש לציין שב‘שולחן ערוך’, אורח חיים, נזכר המנהג שלא לאכול אגוזים בליל ראש–השנה, משום ש‘אגוז’ בגימטריה חטא וגם מרבים הכיחה וניעה המפריעים לתפילה.  ↩

  184. עיין בּראוּאר, עמ‘ 246. סעודת שבועות בקשר עם קבורת מתים נזכרת גם בספר ’טוביה', פרק א.  ↩

  185. בבלי עבודה זרה ז, א.  ↩

  186. ו

    185 עיין יוסף י. רבלין, ציון, א, עמ' 59 (לא מופיע מקום ההערה)

    186 בּראוּאר, עמ' 205.  ↩

  187. 187 בּראוּאר, עמ‘ 209 ואילך. עיין גם ’אוצר ישראל‘, ערך ’בית–הכנסת'. רוב בתי הכנסת בבבל היו מחוץ לעיר.  ↩

  188. 188שם, עמ' 212, בעמידיה. וכן בבתי–כנסת רבים בכל ערי המזרח.  ↩

  189. שם, עמ' 227. הטעם שבראוּאר נותן לחבורות בסדר, משום שראשי המשפחות אינם יודעים לקרוא ההגדה – אינו הנכון. הטעם הוא מנהג קדום לסדר הפסח בחבורות.  ↩

  190. ה‘מארא דפסחא’ ‘אומר ההגדה’ נזכר בפסחים קטו, ב.  ↩

  191. והרמב"ם פוסק: בערב פסח לאחר חצות שהעושה בו מלאכה אחר חצות מנדין אותו, ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות (הלכות יום טוב, א, יז–יח).  ↩

  192. במוסף ליום הכפורים: ‘ויום–טוב היה עושה כהן גדול’, ועיין שבט–יהודה לר"ש וירגה; לפיו היתה הסעודה ממחרת יום–הכיפורים.  ↩

  193. השווה גם הברכה לריבוי בנים שמברכים את הכלה בשעה שהתופרת מתחילה לתפור את בגדי החתונה (בראוּאר, עמ' 98).  ↩

  194. עיין אסף, שם, עמ‘ 8–7 וכן בּראוּאר, שם, עמ’ 17, אם כי לפי מה שמסרו לבּראואר (שם, עמ' 157) אינו כן (עיין גם בּראוּאר, עמ' 92 ואילך).  ↩

  195. השווה בענין זה בּראוּאר, עמ‘ 92, 92, ואסף, ציון, ו, עמ’ 91.  ↩

  196. בּראוּאר, עמ‘ 167, ועיין גם שם, עמ’ 290 בשיר ששמו עדשים לפני המן האבל.  ↩

  197. ראה ‘בּי–כַמְרָא’ בבית–הכנסת בעמידיה – בּראוּאר, עמ' 212.  ↩

  198. אסף, שם, עמ' 135, ועוד בכמה מקומות.  ↩

  199. אסף, שם, עמ‘ 143 ועוד. לפעמים היא נקראת בשם ’גילון‘, לפי שלשם ’גילה‘ עם יו“ד היחס מוסיפים נו”ן: ’אחיתפל הגילני‘. הוא ’מעירו מגלה' (שמואל ב טו, יב; כג, לד; יהושע טו, נא. וכבר כינה אותה ‘גילן’ ר‘ בנימין מטודילה, מסעות, עמ’ עו, עז).  ↩

  200. כפרים עמוניים ומואביים (מסעי ישראל' לבנימין השני, ג, 2).  ↩

  201. עיין למעלה בפרק ו, בעניין קברות קדושים.  ↩

  202. ג'בל זנדיאק (סנג'ק), הר שעיר לפי המסורת, מהלך שעה מכפר זלמא (מסעות בנימן השני – בעברית, עמ‘ 23; בגרמנית, עמ’ 62).  ↩

  203. ג‘זירה, ארץ גזירה בפי היהודים (בנימין השני, עמ' 23). וכן ג’בל ג‘וד, שם הר ’טשוק‘, ’צוק' (מנחות ו' ד. בנימין השני 63).  ↩

  204. עיין בפרק ו' בעניין מקומות קדושים.  ↩

  205. בנימין השני, עמ' 36–34.  ↩

  206. בנימין השני, עמ' 42.  ↩

  207. שקלים, ג', ד: והשלישית (של תרומת השקלים) לשום בבל ולשום מדי ולשום המדינות הרחוקות. לפי המשנה היו שולחים שקלים למקדש גם ממקומות אלה.  ↩

  208. משנה בא קמא ט, ה.  ↩

  209. עיין במקורות – בּראוּאר, עמ' 40.  ↩

  210. אסף, שם, עמ' 148.  ↩

  211. מ. בניהו, קבץ על יד, סדרה חדשה (תש"י).  ↩

  212. י. מאן, Texts and Studies, א, עמ‘ 530–529; ועיין גם יערי, שלוחי ארץ–ישראל, עמ’ 28, 455, 850.  ↩

  213. יערי, שם, עמ‘ 455, 850; ועיין י. בן–צבי, סיני, כז (תשי"א), עמ’ פט–קב.  ↩

  214. א. אלמאלח, מזרח ומערב, כרך ה (תר“צ–תרצ”ה), עמ‘ 362, 267; ועיין א. יערי, שלוחי ארץ–ישראל, עמ’ 456, 851.  ↩

  215. יערי, שם, עמ' 515.  ↩

  216. שם, עמ‘ 515, וכן שם, עמ’ 57–56.  ↩

  217. א. בן–יעקב, רבעון ירושלים, שנה ג, עמ‘ קל–קלז. ועיין יערי, שם, עמ’ 854.  ↩

  218. א. בן–יעקב, שם, עמ‘ קלג; א. יערי, שם, עמ’ 852  ↩

  219. י. בן–צבי, סיני, כז (תשי"א), עמ‘ צו; א. יערי, שם, עמ’ 849.  ↩

  220. עיין מ. ד. גאון, ‘מגנזי ירושלים’ לר“פ גרייבסקי, חוברת קד, תרצ”ג (יערי, שם, עמ' 664).  ↩

  221. שם.  ↩

  222. אסף, ציון ו (תרצ"ב), עמ‘ פה ואילך; א. יערי, שם, עמ’ 543 ועמ' 56.  ↩

  223. א. יערי, שם, עמ‘ 604–603; ש. אסף, קרית ספר, יג (תרצ“ו–תרצ”ז), עמ’ 271–266.  ↩

  224. ש. אסף, ציון, כרך ו, עמ‘ 208; יערי, שם, עמ’ 56, 635.  ↩

  225. ו. פישל, מסעות ר‘ דוד דבית הלל, סיני ד (תרצ"ט); א. יערי, שם, עמ’ 146 ואילך, 138 ואילך.  ↩

  226. יערי, שם, עמ' 655, 132 והערה שם.  ↩

  227. שם, עמ' 147.  ↩

  228. מסעי ישראל לבנימין השני, בעברית, עמ‘ 36; יערי, שם, עמ’ 732.  ↩

  229. עיין יערי, שם, עמ' 695.  ↩

  230. מסעות שליחי צפת בארצות המזרח,הוציא לאור א. יערי, ירושלים תש“ב; ועיין הנ”ל, שלוחי ארץ–ישראל, עמ' 51, 140.  ↩

  231. א. יערי, שם, עמ‘ 132, 140. את ספרו ’מסע בארץ הקדם' הוציא לאור א. יערי, ירושלים תש"ז.  ↩

  232. מ. בניהו, רבעון ירושלים, שנה א (תש"ח), עמ‘ קפ–קצג; מתוך כתבי–יד במכון י. בן–צבי; יערי, שלוחי ארץ–ישראל, עמ’ 746.  ↩

  233. יערי, שם, עמ' 749.  ↩

  234. יערי, שם, עמ' 831.  ↩

  235. שם, עמ' 515.  ↩

  236. עיין מאן, שם, עמ‘ 530–529; בנימין השני, עמ’ 34–23: אסף, שם, עמ' 117, 122, 140, 142.  ↩

  237. מסעי ישראל לבנימין השני, עמ‘ 40; עיין אסף, שם, עמ’ 171, הערה 6.  ↩

  238. יערי, שלוחי ארץ–ישראל, עמ' 513.  ↩

  239. עיין המקומות המסומנים בהערה 39, ואסף, שם, עמ' 144.  ↩

  240. בּראוּאר, עמ' 191.  ↩

  241. אסף, שם, עמ' 143.  ↩

  242. שם.  ↩

  243. שם, עמ' 144.  ↩

  244. בּראוּאר, עמ' 164.  ↩

  245. שם, עמ‘ 21, הערה 13. ויש לתקן, במקום ’קופת עבודת העולם‘, צריך להיות: ’אבות–העולם', והכוונה לחברון ומערת המכפלה.  ↩

  246. אסף, שם, עמ' 143.  ↩

  247. עיין בֹראוּאר, עמ' 218.  ↩

  248. שם, עמ' 156.  ↩

  249. ש. אסף, קרית ספר, יג (תרצ“ו–תרצ”ז), עמ‘ 271–266; א. יערי, שלוחי ארץ–ישראל, עמ’ 107.  ↩

  250. עיין גם בּראוּאר, עמ' 194.  ↩

  251. א. יערי, שלוחי ארץ–ישראל, עמ‘ 132; על–פי ’המגיד‘, שנה יב, גיליון 4 (כ' בטבת תרנ"ח), עמ’ 27.  ↩

  252. יערי, שם, עמ' 131; על–פי מכתב מגנזי מכון י. בן–צבי.  ↩

  253. בּראוּאר, עמ' 166.  ↩

  254. שם, עמ' 202.  ↩

  255. אסף, שם, עמ' 148.  ↩

  256. יצחק בן–צב, אוכלוסינו בארץ–ישראל, כרך א, עמ' 67.  ↩

  257. עיין שם.  ↩

  258. השווה גם הפרקים: יא (החקלאות), ה(תלבושת), ז (החתונה), יב (המסחר), יג (מלאכות), יז (בית–הכנסת), והפרקים על–דבר החגים אצל בּראוּאר.  ↩

  259. עיין פרטים: בּראוּאר, עמ'153, 182.  ↩

  260. וכבר עמד על כך גם בנימין השני במסעותיו (עמ' 40); ועיין בּראוּאר, שם, עמ' 70 ואילך.  ↩

  261. חומר למכביר בעניין זה אפשר למצוא ב‘באהלי–יעקב’ לר' ש. אסף.  ↩

  262. עניין זה נמצא גם בתפוצות אחרות, כגון אצל יהודי קאווקאז.  ↩

  263. בֹראוּרק, עמ' 294.  ↩

  264. העתקה ממנו משנת ה‘ אלפים ת“ס (1700) הביא ו. פישל לירושלים מכורדיסתן (עיין ש. אסף, ציון ו, תרצ”ד, עמ’ 25.  ↩

  265. דפוס מלול, ירושלים.  ↩

  266. ירושלים תש"א.  ↩

  267. השירים שהשם ‘משה’ חתם בראשי בתיהם, שנדפסו ב‘שירי זמרה’ לחכם ברוך שמואל מזרחי, שלו הם. אתשיר הילדים לפרשת ויקרא פרסמתי ב‘ציון’, ד, עמ' 61–59.  ↩

  268. בעניין הגניזות עיין ו. פישל, ר‘ דוד דבית–הלל, עמ’ 10; א. י. בראוור, עמ‘ 19; בראוּאר, עמ’ 216. בעניין גניזת דוהרך ברשימות אבו עבד–אללה.  ↩

  269. העתקה יפה ממנה, מאת אחד מנכדיו שהיה בירושלים, נמצאת בידי.  ↩

  270. נרשם בכתבי–היד של האוניברסיטה העברית שהוציא לאור ד"ר ישכר יואל. כמה תרגומים של מגילת רות העלו על הכתב בשבילי בני כורדיסתן, וכמעט ששפה אחת ודברים אחדים להם, והו אשמוכיח על מסירת מוצקה.  ↩

  271. טכסטים מדיאלקט זה הידועים לי הם:

    (א) תפסיר המלך, פיוט לראש–השנה, שהדפסתי (ציון, שנה א, גיליון א, עמ‘ 12–9; (ב) סיפור ’דוד וגלית‘ בלשון תרגום (ציון, כרך ד [תר"ץ], עמ' 121–1–0); (ג) ’משה ובתיה בת פרעה‘, ’עדות‘ א, א עמ’ 1209; ג‘ עמ’ 45–43; (ד) פתגמים בלשון תרגום, ‘רשומות’, סדרה חדשה, כרך ראשון, תל–אביב תש“ו, 215–207; כרך שני תל–אביב תש”ז, 214–209; (ה) מספר פתגמים בלשון תרגום מאת י. בר–אדון, ‘ציון’, שנה א, חוברת א, עמ‘ 13–12; (ו) מלבד זה פרסם סוצין קטע מדיאלקט זה בספרו Die neu–aram. Dialekte von Urmia bis Mosuk, 1882, ותרגומו לגרמנית, עמ’ 224–219. מדיאלקט אורמיה פרסם א. צ. אידלסון ‘ספוירם בלשון הארמית החדשה’ (השלוה, כט, 1913 עמ' 121 ואילך).  ↩

  272. בֹראוֹרק, עמ' 174–173.  ↩

  273. שם, עמ' 59.  ↩

  274. שם, עמ' 81.  ↩

  275. שם, עמ' 83.  ↩

  276. שם, פרק ז: ‘החתונה’.  ↩

  277. שם, עאמ' 161.  ↩

  278. שם, עמ' 174.  ↩

  279. דוגמות של ברכות וקללות אפשר למצוא בפרקים השונים על יהודי כורדיסתן בספרו של בּראוּאר (עיין בייחוד בקטעים והשיריים שבפרק פורים, שם, עמ' 279–278)  ↩

  280. י. י. ריבלין, ציון א, עמ' 45–43.  ↩

  281. הסיפור והשיר מצויים בחוברת הסיפורים שנרשמו על–ידי אבו עבד–אללה.  ↩

  282. שיר זה יש בו צדי דמיון ל‘שירי הגאולה’ של משוררי ספרד, והיהודים בני המזרח לא פסקו מלעשות כמתכונתם כל הימים.  ↩

  283. אשה חכמנית בדמשק ענתה לי על שאלתי, שדוד המלך חי לפני 150 שנה. וכשהרגישה בתמיהתי הוסיפה ‘מה? לא יותר מלפני מאה שנה’.  ↩

  284. משפחת אבידני מוצאה אף הו אמנירוא, שהיתה המרכז שלאחר סונדור. ממשפחה זו, שהיתה מפורסמת כמשפחת רבנים וחכמים בכורדיסתן, יצאו ארבעת החכמים של עמידיה. בנו של ר' שמעון אבידני הוא חכם עלואן אבידני, כיום בירושלים, שגם הוא חכם נכבד בעל–מידות ואיש תרומות. כן היה מפורסם בשעתו גם אחיו של רבי שמעון, חכם רחמים, שהיה גם סופר סת“ם מפורסם יחד עם חכם חיים ב”ר אברהם ב"ר עובדיה לפני חמישים שנה בערך בעמידיה.  ↩

  285. עיין מאמרי ‘ספרותם של יהודי זאכו’ בספר הזיכרון לאשר גולאק ושמואל קליין (עמ' 179 ואילך).  ↩

  286. שם, עמ' 180.  ↩

  287. למעלה הראינו עוד על ‘ציטאטות’ שלמות הבאות בשירים שונים של כמה מחברים. חזרות כאלו, ציטאטות בשינויים של לשון מדר בעדו ונסתר, מצויות באגדה, שלמד יוסף מאביו פרשת עגלה ערופה בשעה שפירש ממנו (‘מלחמת יהודה ויוסף’, בתים כ, כה). אִיְגבַּאן גַרְשֵינִי סֵיפִי (אם אוציא חרבי – שם, ז), אִיְגבַּאן גַרְשֵינִי סֵיפוֹך (אם תוציא חרבך – שם, ח), דַך אִנְוֶת גו אַבִסְלַא אַחֶת חַרְשֵיתֵין (כמו ענבים בגת אתה תרטש – ‘סנחריב’, ז; ובית ה אותו עניין, ‘דרכתי’, בגוף ראשון), אַנִי גַבַּרִי דַך, פַרִזְלַא קְטִילִילֵי (אלה הגיבורים כמו ברזל הרגם –שם, טו), קַטֶל גִבַּרֵי דַך פַּרִזְלַא וֵילֵי (יהרוג גיבורים, כמו ברזל הוא – שם, יט).  ↩

  288. עיין גם חתימת השיר ‘שלמה ומלכת שבא’.  ↩

  289. עיין למעלה, פרק יא.  ↩

  290. עיין לדוגמה בקובץ ‘שירי זמרה’ לר‘ ברוך שמואל מזרחי, עמ’ לג ואילך.  ↩

  291. שורות –פתיחה כאלו שאין בהן חרוז מצויות מעט גם באמצע בתי–השיר, כגון: גֵמְרַא יַא יִמִי (‘משה ובתיה’, אמצע בית א), אַנַא מַא–טוֹב לַא מִירִי (‘סנחריב’, בית י), כֵּימַן יְסֵילִי כְּרִשְלִי אַלֶת טוּרֶת סִינַי לִהְיַוַא תוֹרַה תַּא קומי יִשְׂרַאֵל (‘עשרת הדברות’, אמצע בית יא).  ↩

  292. במקומות הרבה ניכרים שיבושים, ופעמים אפשר לתקנם על נקלה ולהשיב את החרוז על מתכונתו, כגון: במקום ‘לוּבִלִי אַלוֹכִי (‘עשרת הדברות’, ה, שורה 3), יש לנסח: ביר האדך אַלוֹכִי לובִלִי, וכן: ’הוּדַיֵא‘ במקום: ’יִשְׂרַאֵל‘ (’שלמה והכושים', בית ה, שורה 3*, וכן בשאר מקומות.  ↩

  293. עיין גם מאמרי ‘ספרותם של יהודי זאכו’, בספר הזיכרון לגולאק וקליין, עמ' 180.  ↩

  294. השווה גם מאמרי הנזכר לעיל, עמ' 180  ↩

  295. ‘גיהנא’ במקום ‘גהינום’, כנהוג בפי בני כורדיסטן. כיוצא בזה ‘עולא’ במקום ‘עולם’ (‘עשרת הדברות’, סוף בית יא,  ↩

  296. גביוא — ג‘ במקום ’קא‘ (קא בעי הוא). והשווה ’כא' שבסורית החדשה (Nöldeke, 146).  ↩

  297. שאלת אלהים מן התורה נמצאת בפרקי דר' אליעזר, יא. אולם תשובת התורה הנזכרת כאן, בבית ג, אינה נזכרת שם.  ↩

  298. ‘כוּ’ משמש גם במשמעות: לגמרי, לחלוטין.  ↩

  299. אנא (אני), במקום ‘אותי’ — רגיל, וכן ‘אהת’ (‘אתה’), במקום ‘אותך’.  ↩

  300. ‘לך’ הוא צירוף ‘לא’ השלילה עם כ‘ של ’קא‘ הקשור בפועל. ויש גם צירוף ’לאג‘, ’לג‘ באות ג’. מלבד שה יש צירוף לאת — לא די — לא ש…  ↩

  301. בּכזיתין — ב‘ נוספת לפני העתיד. היסוד הוא ’בת‘ (נלדקה, 140). תשובת התורה, שאינה נזכרת בפרקי דר’ אליעזר, נזכרת במקום אחר, בטענת המלאכים ותשובת משה בשעת נתינת התורה (בבלי שבת פט).  ↩

  302. [קורניתא — פינה בערבית: قرنة. — פולוצקי]  ↩

  303. שעה קמיתא — ‘שעה’ בנפרד, אבל עם כל המספרים הבאים אחריו בנסמך: ‘שעת’. [‘קמיתה’ הוא מספר סידורי (תואר). המספרים הבאים אחריו הם היסודיים. — פולוצקי]  ↩

  304. לוֹבּלואלי — פועל זה בא הרבה בנו“ן בפ”א–הפועל כגון: ‘נובילי’. עיין, למשל, להלן, בית כ.  ↩

  305. מתוּבאלי — רגיל יותר כתיב באות ‘ו’: ‘מתואלי’ (‘יעקב ובניו’, ג).  ↩

  306. תוכנו של בית זה נמצא בכמה מדרשים. עניין אסיפת עפרו של אדם הראשון מארבע כנפות הארץ נמצא בתרגום יונתן בן עוזיאל וגם בפרקי דר‘ אליעזר, יא, ובמסכת סנהדרין לח. מעשי אלהים בבריאה לפי סדר השעות אינם מכוּונים כאן בדיוק למקורות האגדה (השווה סנהדרין, שם, ובראשית רבה). כנראה נהג כאן המשורר במקצת במידת החירות. כן לא נמצא בשום מקור, שבשעה הראשונה לש אותו. בפרקי דר’ אליעזר, יא, נזכר סתם: ‘וגבל את עפרו של אדה"ר’. גם מספר השעות הוא כאן רק עד עשר. במקורות האגדה מפורטים מעשי שתים–עשרה שעות. ושמא היו במקור שתים–עשרה, ושתיים שכחו מזמרים. ואפשר שהשינויים, שהשירים שונים ממקורות האגדה בעניין מעשי אלהים בשעות הבריאה, באו מידי המזמרים, שלא היו תלמידי–חכמים. ואפשר היה הכול מכוון עם האגדה במקור שלא הגיע לידינו. אף אפשר שהיה למשורר מקור מדרשי שאבד מאתנו.  ↩

  307. אדם כשמו כן היה, כלומר: ראוי לשמו, וכאן במשמעות: חשוב היה, אידיום הידוע גם בשפה הערבית. וצורה זו חוזרת גם בבית ז, שורה 2; בית יא, שורה 1, בגוף נוכח. ובכלל צורת דיבור ידועה היא זו, הבאה בשיר זה להלן (בית יג, שורה1; יד, שורה 1), וגם בשירים אחרים בצורות קרובות לזו עם הפועל ‘היה’.  ↩

  308. ‘כור’ צורה מוזרה היא; על–פי הרוב יבוא ‘כוד’, ‘כות’. ואפשר נתחלפה כאן הדל“ת ברי”ש תחילה בכתיבה ולבסוף גם בקריאה.  ↩

  309. הכוונה, כנראה, שהיה ‘רואה כמלאכי השרת’ (בראשית רבה, ח). עיין גם זהר חדש, א, ס: ‘ואפילו מלאכי השרת לא קיימי בנהורא, בזיוא ובחכמתא’.  ↩

  310. ‘גובעיני’ כאן נשמרה העי“ן של ‘בעי’, מה שאינו רגיל. עיין ‘קיצטית דוד וגלית’, בית כו, שורה 5: ‘ג’ גאוית גובאינית' — שם באל”ף וכאן בעי"ן (בתרגום אורמיה: ‘מצחך’= ‘בֵּינוֹך: (ישעיהו מח, ד), בֶּינוֹך (יחזקאל ב, ח), בֶּנוך (יחזקאל ג, ט). מעניין שה’קראים‘, שהם מפרשים מלים כצורתן, מניחים תפילין של ראש על המצח. כנראה ש’בין עיניך‘ הם מבארים בפרשת שמע כמו כאן, ’המצח‘: ’נתנה על מצחו…הרי זו דרך המינות‘ (מגילה כד, ב), ’דרך הצדוקים' (רמב"ם, הלכות תפילין, פרק ד, הלכה ג).  ↩

  311. התרגום בדיוק הוא: ‘אדם שם דעתו לפניו’, ומשמעו: ‘השיב אל לבו’. ‘באלי’ — بال

    בערבית. ועיין להלן צורה אחרת למליצה זו: ‘באלי מוּזורי’ (‘מלחמת יהודה ויוסף’, בית י, שורה 4 והערה שם) ובערבית دار باله  ↩

  312. התהלך — בדיוק: היה.  ↩

  313. בעניין ההתחבאות שקדמה, לפי שיר זה, להתגלות אלהים אל אדם עיין בהקדמה. העניין כולו הוא על–פי בראשית ג, ז–ח.  ↩

  314. במקור: ‘ ַא’. צ"ל: ‘יַא’. הערת פרוייקט בן יהודה.  ↩

  315. עיין לעיל, הערה 307  ↩

  316. ‘מא’ במובן התמיהה והשאלה, במובן: כלום.  ↩

  317. מוֹסא — הרגיל: מוֹתא. ס‘ במקום ת’ נמצא גם לעיל, בית ג, שורה 4: ‘ניכוסא’, וכן ‘כסיוא’ — לקמן, בית ט, 2. והעניין הוא על–פי בראשית ג, יא.  ↩

  318. טאי — הצורה הרגילה היא ‘טאלי’ (תא לי), וכאן (שמא לשם החרוז) נשמטה הלמ"ד. והעניין על–פי בראשית ג, יב. ‘ראבא אילו’ וכו‘ שאול כאן בדברי אדם, כנראה, מדברי קין: ’גדול עוני מנשוא' ( בראשית ד, יג).  ↩

  319. ג‘אונקא — בדיוק: בחור, בן חיל, וכן תמיד ’בחור' בתרגום יהודי זאכו לתורה.  ↩

  320. כסיוא — כ‘ במקום ק’ של קא, כמו בסורית. עיין לעיל, הערה 296  ↩

  321. אפשר הכוונה כאן לסמאל, שהיה בא בדמות הנחש או רוכב על הנחש (פרקי דר' אליעזר, ג; זהר חדש, לה).  ↩

  322. ‘ומנין שאדם נברא בכפו של מקום? שנא’: וייצר ה‘ אלהים את האדם, ונאמר ותשת עלי כפכה’ (אותיות דר' עקיבא).  ↩

  323. [פרסוא = פַרָצוּוַא, בדיוק: ‘צלע’, מלה כורדית. — פולוצקי]  ↩

  324. שקלי, למ“ד דגושה, בהשמטת הלמ”ד של העבר (שקיל לה) בסיבת האותיות הדומות.  ↩

  325. על–פי בראשית ב, כא.  ↩

  326. עיין לעיל, הערה 307  ↩

  327. כרגיל יבוא: תַגַנוֹך, או גם בשתי מלים: תַּא גַאנוֹך.  ↩

  328. ביטא — לא מצאתי מקורה.  ↩

  329. עמרוך — عمر במלים ערביות נשמרה על–פי–רוב העי“ן, שנתחלפה בשורשים ארמיים לאל”ף.  ↩

  330. בתרגום אורמיה: קִיוֵוטא (בראשית ג, יח).  ↩

  331. כזדיתן — השורש ‘חצד’, ונהפכה צ‘ לז’ בסיבת אות ד‘ שלאחריה. ועצם העניין נמצא בצורה זו בתנחומא ישן לפרשת קדושים: ’זרע חטים וצמחה דרדרים'.  ↩

  332. בתרגום התורה של זאכו לבראשית ג, יט, נאמר: בֶּד דֶיאְסֶית פּסוואסוֹך, תרגום ‘בזעת אפך’. אבל כאן נכון יותר: דאס, שהיא צורת הסמיכות, וס‘ במקום ת’.  ↩

  333. הר גירו — לא ידעתי מקורה.  ↩

  334. פרגנדא — לא מצאתי מקורה.  ↩

  335. ‘קים’ במקום ‘קא’, בסיבת האות מ' במלה שלאחריה.  ↩

  336. ב‘ הראשונה בדגש קל והשנייה רפויה. הרגיל: מסבּיתין, ב’ אחת בדגש חזק.  ↩

  337. על דרך ‘אדם אדם ויתין’ (לעיל, בית ז) ו‘חוה חוה ואתן’ בבית יד.  ↩

  338. אכילת העפר היא על–פי בראשית ג, יד. בבראשית רבה, ס, נמצא: ‘וירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו’. כאן נאמר שנבלעו בגופו. תרגום יונתן: ‘ורגלך יתקצצון’. ויש להעיר, שהשורש הוא ‘אקלא’, וגם בדיאלקט הערבי נמצא ‘אגל’ במקום ‘רגל’.  ↩

  339. על–פי בראשית ג, יד. ‘כישיתין’ פירושו בדיוק: תחדור. והכוונה כאן לכניסת הנחש למאורה. השווה בראשית רבה, כ: ‘אלולי אמר לו הקב"ה על גחונך תלך, היאך היה בורח לכותל ונכנס לחור ונצל’.  ↩

  340. הנחש יולד אחת לשבע שנים (בראשית רבה, כ).  ↩

  341. עיין לעיל, בית יג, 1.  ↩

  342. עיין בית יב, 3 [‘הואתן’, צריך להיות: הוֹיאַתֶן. — פולוצקי].  ↩

  343. כוּ במקום כוּת, כוד, ונשמטה ד‘ בגלל אות ד’ שבמלת ‘דאנת’ הבאה אחריה.  ↩

  344. אַהֶת — לנקבה צריך להיות: אַהַת, אבל רגיל שימוש אַהֶת גם לנקבה וכמעט הוא הרוב.  ↩

  345. שאנת — شا בערבית. (יתכן שהכוונה ל: شانت. הערת פב"י) הכוונה לסכנת המוות לאשה בשעת לידתה (משנה שבת ב, ו).  ↩

  346. בדיוק: ‘שב ובכה’. בכלל מוצאים ‘יתולי’ (ישב), ורגיל הוא עם הפועל ‘בכה’ בהרבה מקומות: ‘ישב ובכה’, ואין בשום מקום ‘שב ובכה’. וכאן הכוונה, בשינוי ‘יתולי’ ל‘תולי’, לאדם שחזר בתשובה.  ↩

  347. או: אמתראלי, באל"ף נוספת בראש (prestasis). ועניין בכיית אדם וחזירתו בתשובה בא בעבודה–זרה ח; בראשית רבה, כ.  ↩

  348. שמא הכוונה למדרש האומר, שזלגו עיני אדם דמעות בשעה שאמרו לו ‘וקוץ ודרדר’. ‘אמר: אני וחמורי נאכל באבוס אחד?’ ונתקררה דעתו כשאמרו לו ‘בזעת אפך’ (בראשית רבה, כ).  ↩

  349. מרי — ר‘ דגושה, במקום: מירלי, ל’ של העבר נבלעה בר' מחמת דמיון למנ"ר (עיין לעיל, בית י:שקלי).  ↩

  350. ואפשר שהיא במקום ‘די אוֹ’ [הדקדוק דורש ד‘ בין ד’ ובין מלת–רמיזה המתחילה באל"ף. — פולוצקי]  ↩

  351. ככלינא — כ‘ הראשונה היא של ’קא‘ ובאה על–פי הרוב בדיאלקט זה לפני כ’.  ↩

  352. עיין לעיל, בית יב, שורה אחרונה, והערה 336  ↩

  353. דך — כמו, צירוף של די כּ. הרבה יותר מצוי: הדך [בדיוק: כך. — פולוצקי]. דך משמש גם לשאלה: כיצד.  ↩

  354. השורש ‘יאי’. ד‘ נשמטת. ואין הוא כמו ’ידלי‘, ’ילד‘, ששם מיטאתיזיס (גם שם ד' חסרה: ילא — ילד). כאן ’בד יאיתון‘ [’יאי‘ בא רק בהווה, בשאר הצורות: ’ידא'. — פולוצקי]. ויש לציין, שכאן אין אדם מאשים את חוה, כאמור בבראשית ג, יב, אלא הוא עצמו עונה את תשובתה של חוה הכתובה בבראשית ג, יג. אדם מביא כאן את דברי הנחש הנזכרים שם, בראשית ג, ה.  ↩

  355. ‘די’ רגיל הוא לפני הציווי, ודוגמות רבות לכך להלן.  ↩

  356. הרגיל הוא הציווּי מבניין מפעל — מְרַחֶם.  ↩

  357. כלי — למ"ד דגושה, כמו: שקלי, ועיין לעיל, הערה 324  ↩

  358. כריבוסא — הרגיל: ‘כריוותא’, בשתי ו“וים ותי”ו. השווה ‘מוסא’, לעיל, סוף בית ז והערה 317  ↩

  359. עיין בית יב, שורה אחרונה, והערה 336 שם.  ↩

  360. ‘די’ לפני ציווי, עיין הערה 356.  ↩

  361. לא נזכר שהכותנות היו מגן–עדן. להפך, בתרגום–יונתן נאמר: ‘מן משך דחויא דאשלך מיניה’. ‘רב ושמואל חד אמר דבר הבא מן העור וחד אמר שהעור נהנה ממנו’ (סוטה יד, א). ושמא הכוונה למדרש ‘חלקין כצפורן היו ומודבקים על עורן’ (עיין רש"י ובראשית רבה, כ). ואפשר הכוונה לכתנות אור הנזכרות להלן.  ↩

  362. סתרי, ר‘ דגושה, כמו ’מרי'; עיין לעיל, בית טז, והערה 349  ↩

  363. כבתורתו של רבי מאיר: ‘כתנות אור’ (בראשית רבה, כ).  ↩

  364. ‘מנד’ בהוראת ‘עם’ נמצא הרבה בשירים אלו. ועיין נלדקה, שם עמ' 175.  ↩

  365. נובילי — עיין ‘לובלואלי’ ( בית ד, והערה 304]  ↩

  366. תמיהה היא, שהרי בתורה נזכר דווקה בהמשך זה שגורשו מגן–עדן (בראשית ג, כב ואילך) לאחר עניין הכותנות (שם, כא).  ↩

  367. ‘ישב לו על דרכים’ פירושו: ארב לו. וכן בעברית: ‘על דרכים ישבת להם’ (ירמיה ג, ב) וגם בערבית: قعد له.  ↩

  368. نأس نهس פירושו בערבית: הכה [על–פי לידזברסקי. — פולוצקי]. וכך הוא מפרש ‘תשופנו’ (בראשית ג, טו). ‘ישופך’ מתורגם בתורה במלה ‘מרג’ת'.  ↩

  369. יש לציין, שכאן הדיבור אינו פונה לנחש (כמו בראשית ג, טו), אלא לאדם, ואפשר שמשום כך בא ‘אתה תשופנו עקב’ לפני ‘והוא ישופך ראש’.  ↩

  370. עי' בית ד, 10 והערה 305  ↩

  371. ‘אנא מא אודינא’ משמש להביע את המבוכה שאדם שרוי בה. וכן לעיל בית טז, 1, ולהלן בית כה, 1, בדברי חוה. וכן נמצא בשירים אחרים: ‘מלחמת דוד וגלית’, בית יח, שורה 2; ‘סנחריב’, בית ט, שורה 2.  ↩

  372. המושג הידוע באגדה: ‘אבות העולם’, וכאן בפשטות, אבי כל אדם.  ↩

  373. ‘מנוֹך’ בהוראת: עמך, עיין בית כ, 3 והערה 364  ↩

  374. סבּב כאטר — כך הוא בכורדית (השווה من شأن خاطر בערבית). ומה עניין שלושת האבות לכאן לא נתברר לי ולא מצאתי לו מקור באגדה.  ↩

  375. עניין זה של תחיית המתים נזכר ( בראשית רבה, כ): ‘אמר רשב"י: כאן רמז לתחיית המתים מן התורה: כי עפר אתה ואל עפר תשוב’.  ↩

  376. גם בכאן נראה שאדם ישב בגן–עדן גם לאחר החטא.  ↩

  377. עניין משה לכאן אין לו מקור. אבל מבואר בספר הגלגולים של רבי חיים ויטאל, סוף פרק ראשון, שאדם נתגלגל במשה ובדוד.  ↩

  378. ‘קים’ במקום ‘קא’, במ‘ לפני מ’ שב‘מכטינא’.  ↩

  379. עיין לעיל, בית כד, שורה 4.  ↩

  380. جزاء בערבית.  ↩

  381. דברי חוה אלה לא מצאתי להם מקור. הוא לפי  ↩

  382. [בדיוק: מוּרוֵיוַאלֵי. — פולוצקי]  ↩

  383. בדיוק: ‘זכר’, על דרך ‘ויזכר אלהים את רחל’ (בראשית ל, כב).  ↩

  384. ‘גירני’ פירושו בדיוק בכורדית: מצב של יוקר (פולוצקי).  ↩

  385. ‘ארזני’ פירושו בדיוק בכורדית: מצב של זול (פולוצקי).  ↩

  386. ‘סוּן’ — הרגיל: סוּוּן [ציווי מ‘אזל’ = לכו. — פולוצקי]  ↩

  387. החרוזים בבית הראשון הם ‘ני’: גירני, ארזני, טאליני. ומלבד זה החוזר ‘ארד כנען’, ‘ארד מצר’. תוכן הבית הוא על–פי בראשית פרק מב.  ↩

  388. הבית השני תחילתו על–פי בראשית מב, ד, וסופו, בדבר המנחה שהורידו, לקוח מן הירידה השנייה למצרים שירדו עם בנימין, שם מג, יא.  ↩

  389. על הסיפורים בדבר הסופרים שהושיב יוסף עיין תרגום יונתן לבראשית מב ובראשית רבה לפרק מב.  ↩

  390. ان كان הערבי.  ↩

  391. לא מצאתי מקור לכך שעצה זו יעץ יהודה. בתנחומא ובבראשית רבה נזכר, שעצה זו יעץ יעקב. בעל האגדה בבראשית רבה הוא רבי יהודה ברבי סימון, ולא מסתבר שזה הוא שהטעה את המחבר.  ↩

  392. نلى הערבי, שפירושו: ואולם.  ↩

  393. כמעט חוזר על שורה 3 בבית זה.  ↩

  394. מלה כורדית. הגימ"ל כאן כמו j צרפתית, (פולוצקי).  ↩

  395. צריך להיות: לאכדאדי — רבים; ‘חדדי’ בסורית, ומתאים ל‘הדדי’ שבתלמוד (פולוצקי).  ↩

  396. במלון הכלדי לא נמצא אלא בארמית ‘עלל’, הפך ל‘יאל’.  ↩

  397. חזרה על שורה 7 של בית ג.  ↩

  398. عصر בערבית. במלים ערביות נשארה על–פי רוב העי"ן.  ↩

  399. עיין ‘אדם וחוה’, בית ד, הערה 304  ↩

  400. בית זה הוא על–פי בראשית רבה, פרשה צא: ‘כתבו שמו ושם אביו. לערב הביאו פתקים’.  ↩

  401. ‘פתכי’ במקום ‘פתקי’. בסורית תבוא אות ק', וכן להלן בית ו, שורה 2.  ↩

  402. היבילו — על–פי רוב: ‘הוילוּ’ בוי"ו. עיין מתתובאלי — מתואלי (‘אדם וחוה’, בית ד, הערה 305; ושיר זה, בית ג, שורה 1).  ↩

  403. לג זונך — לא קזונך. אות ג במקום ק של ‘קא’. עיין ‘אדם וחוה’, בית ג, שורה 2 והערה 300 שם.  ↩

  404. במילון הכלדי–הערבי מבואר: علق = التصق; וכיון שמלה ערבית היא — נתקיימה העי"ן. וכן בתרגום התורה של זאכו: ‘ולא ידבק בידך מאומה מן החרם’ (דברים יג, יח), תורגם ‘ידבק’ — עאלק.  ↩

  405. בית זה הוא על–פי בראשית רבה, פרשה צא, ומדרשים אחרים. שורה זו היא חזרה על שורה 4 שבבית זה.  ↩

  406. עיין לעיל, בית ד, שורה 9, והערה 401 שם.  ↩

  407. שימוש כורדי רגיל [בכורדית درحال – פולוצקי].  ↩

  408. מקורו של בית זה בבראשית רבה, פרשה צא. ‘מוסילו’ כאן בזמן עבר, ובא עבר במקום עתיד מפני משפט התנאי: ‘כדי שיביאום’, שכך הוא נראה מן הבית הבא, המספר שהלכו להביאם.  ↩

  409. על העניין ששלח להביאם, עיין ‘ספר הישר’ עמ' קפה (הוצאת גולדשמידט).  ↩

  410. ראשית הבית ב‘ספר הישר’, שם. ההמשך בבראשית מב, ז. ויש להעיר, שהציטאט ‘לזואנא דכלא’ הוא מעין חוזר הנמצא בבית א, 4; ה, 6,4; ח, 5; ט, 2; יב, 6.  ↩

  411. ‘ליביתון’ היא השלילה של ‘איויתן’. ויש לציין שהכתיב הרגיל של ‘ליבי’ הוא בוי"ו.  ↩

  412. בראשית מב, ט.  ↩

  413. ‘פקירי’ — עניים, אבל משמעו גם: כּנים. כמו فقير בערבית. בהשאלה ובהעברה פירושו גם ‘עלוב’ וגם ‘הגון’.  ↩

  414. عيال — ריבוי מן عائلة בערבית, ולכן נתקיימה העי"ן.  ↩

  415. ‘דקיקא’ פירושו גם קטנה וגם רכה וענוגה.  ↩

  416. קנינא — בעיקרו בקבוק בערבית. וכאן משמעו: לגביע. ראשית הבית היא על–פי בראשית מב, יא. הסוף, המספר שהקיש בגביע, הוא על–פי בראשית רבה, פרשה צא, ומקורות אחרים; אבל כאן הקדים את ההקשה בגביע במסעם הראשון למצרים, ואילו במקורות מסופר על כך במסע השני.  ↩

  417. דעלי — אבד, ضاع בערבית. בתורה נאמר שאמרו לו שמת (בראשית מד, כ).  ↩

  418. כל הבית על–פי בראשית רבה, שם.  ↩

  419. ‘לוֹכינא’ במקום: לאוֹ כינא, וכן להלן (בית יג, 6): בוֹכינא — באוֹ כינא.  ↩

  420. שמא צריך להיות: ‘גצדליני’, חרוז ל‘טאליני’; ושמא ‘גצדלן’, חרוז ל‘יסילן’.  ↩

  421. על–פי בראשית מב, כא.  ↩

  422. עניין המתנה ששׂמו לפניו מוקדם כאן. לפי בראשית מג, כה–כו, היה הדבר במסע השני.  ↩

  423. צריך להיות: דוֹכוֹן (פולוצקי).  ↩

  424. מְסֵיתוּן — בדיוק: מֵסֵיתּוֹן (פולוצקי).  ↩

  425. הוא קורא ל‘אח הקטן’ בנימין בשמו, מה שאינו בשום מקור, וכלל העניין נמצא בבראשית מב, כ. כאן הדיבור מחולק לשניים אף–על–פי שאין הפסק בינתיים. בשורה 2 הוא מדבר לנערו, בשורה 3 הוא מדבר לאחיו. דוגמות כאלו אתה מוצא בקראן כמה פעמים. לדוגמה (סורה יב, פסוק 29): יוסף סור מזה, והתפללי כי יסלח (אלהים) לחטאתך'. פוטיפר מדבר תחילה אל יוסף ואחר–כך אל אשתו. צורה דראמתית היא זו.  ↩

  426. עיין למעלה, הערה 419  ↩

  427. לפי המדרש לא קם שמעון אלא לאחר שבאו לחבשו. כאן קם עוד לפני כן, כשאמר יוסף לאסור אחד מהם.  ↩

  428. בפנים כתוב ‘ריש’, שגם הוא אפשר שיבוא בסמיכות. בשורה 4 הוא גורס ‘רישד’.  ↩

  429. אין זה הפעיל משורש ‘שאש’, שפירושו הניף, אלא משורש ‘גוּג’ שפירושו הזיז, וכאן פירוש הדברים: ‘הזיז’ (פולוצקי).  ↩

  430. ‘בּוּד’ במקום ‘בּיד’ — בּית, כנראה בהשפעת ‘כּוּד’ שלפני זה.  ↩

  431. ב‘ספר הישר’ נזכרים שבעים גיבורים, שביקש יוסף מפרעה לשלוח אליו (שם, עמ' קכז). וכן במדרש אבכיר. עוכל תוכן הבית שם ב‘ספר הישר’, בשינויים. המספר שישים נזכר אצל שלמה (שיר–השירים ג, ז).  ↩

  432. עיין למעלה, הערה 429.  ↩

  433. ב‘ספר הישר’ (שם): ‘הכהו בערפו’, במדרש אבכיר נאמר: ‘והכהו מכה אחת’. ‘שרקיעא’ מתורגם במילון הכלדי: سطعة, היינו: מכת לחי. וכן הוא בשימוש ‘יהודי התרגום’ — כפי שיהודי כורדיסתן מכונים לעתים: מכה לא באגרוף אלא בכף יד פתוחה.  ↩

  434. שוֹעא — העי"ן נתקיימה כאן שלא כרגיל. שבע פסיעות לא נזכרו בשום מקום.  ↩

  435. פינגבי — רגיל בתרגום אורמיה לתנ"ך (פולוצקי).  ↩

  436. זרבא — ضربة. קרוב להגייה שהפרסים הוגים את האות ض (?) כמו אות ערבית ظ (?). זרבא (בזי"ן) במילון הכלדי פירושו: לכלוך העין, חולי.  ↩

  437. תרגום לבראשית מב, כד–כז.  ↩

  438. ברגיל יבוא: ‘מוּטֵאְנילוּ’, מן השורש הארמי ‘טען’.  ↩

  439. בדיוק כמו בראשית מב, כו.  ↩

  440. העניין בבראשית מב, כה.  ↩

  441. עליקא — عليق בערבית, בקיום העי"ן.  ↩

  442. בראשית מב, כז–כח, אבל שם נזכר רק אחד שפתח. כולם לא מצאו את הכסף אלא כשחזרו אל יעקב (בראשית מב, לה).  ↩

  443. תנחומא הישן, סוף מקץ. אבל שם לא בעניין הכסף המושב, אלא בעניין שביקש יוסף לקחת גם את בנימין לאחר שאבד יוסף.  ↩

  444. בראשית מב, כט.  ↩

  445. ספר הישר, עמ' קפח.  ↩

  446. הצורה הרגילה היא ‘זַבְּנָאנַא’ (פולוצקי).  ↩

  447. זאוֹרא — כרגיל: ‘זוֹרא’. זאוֹרא היא צורה שמשתמשים בה בעמידיה; על–כל–פנים צורה זו עתיקה יותר.  ↩

  448. חזרה על דברי יוסף שבבתים י–יא.  ↩

  449. חזרה על בית יג, שורות 4–5.  ↩

  450. שון — מלה כורדית, ופירושה מקום (פולוצקי).  ↩

  451. לקוח מדברי האחים על–פי בראשית מב, יג. ודברי יהודה אחר–כך על–פי בראשית מד, כז–כח, בצירוף המדרש.  ↩

  452. אלו דברי יוסף בבראשית מב, לד, ולא נזכר שם בנימין.  ↩

  453. באבא סבא — על–פי בראשית מד, כ: ‘אב–זקן’, וביטוי זה משמש גם תואר–כבוד בלשון תרגום כשמדברים לנכבד, והוא מעין תואר. השווה את התואר ‘באבא שייך’ בספרה של מרת Drower: Peacock Angek, עמ' 185.  ↩

  454. על–פי בראשית מב, לג ואילך.  ↩

  455. מניכון — בהוראת: עמכם. עיין ‘אדם וחוה’, בית כ. על–פי ‘לא ירד בני עמכם’ (בראשית מב, לח), שבא בעברית בסוף בית כ בשיר זה, להלן. לפי בראשית מב, לח, אמר זאת יעקב בשעה ששבו וסיפרו לו את העניין, וכאן איחרו המשורר עד שכלתה התבואה שהביאו ממצרים.  ↩

  456. בתורה אלה הם דברי תשובתו של ראובן, שאמר לאביו קודם שכלתה התבואה (בראשית מב, לז); כאן הוא אומר דברים אלה לאחר שכבר כלתה התבואה.  ↩

  457. ברוני — בּני, יחיד; בתורה נאמר ‘את שני בני’ (בראשית מב, לז).  ↩

  458. דוהון — שלהם, לשון רבים, כנראה של בנימין ושל שמעון, בתורה מדובר על בנימין בלבד; וכן ‘מוסילי’, שפירושו: אביא, בשורה הקודמת, ביחיד.  ↩

  459. חזרה בלשון הפסוק ממש (בראשית מב, לח) על סוף בית יט.  ↩

  460. ראה יא ימי (‘משה ובתיה בת פרעה’, בית א, שורה 4).  ↩

  461. מן השורש كفل הערבי.  ↩

  462. במקור: הַאוין — צורה מיוחדת במקום: הַאוֵין.  ↩

  463. ראשית הבית לפי בראשית מג, ח; מ ‘אנא כפלני’ וכו' — תרגום בראשית מג, ט.  ↩

  464. ‘ יהודהקְטִאְלֵא’ בצורה הרגילה. قطع عقله — מאמר ערבי הוא לקבלת החלטה או לדבר המתיישב על הדעת.  ↩

  465. ‘די’ ואחריו ציווּי — הרגיל הוא הציווי מבניין מפעל – מְרַחֶם  ↩

  466. לבלוֹלי — ‘לוֹבילי’ = ‘נוֹבילי’ (עיין ‘אדם וחוה’, בית ד, הערה 365.  ↩

  467. أمانة בערבית.  ↩

  468. על–פי ‘ונפשו קשורה בנפשו’ שבדברי יהודה (בראשית מד, ל). וכן בתרגום התורה: ‘אקתירתא’ [וגם בשיר ‘עת שערי רצון’ בתרגום שלהם. — פולוצקי]  ↩

  469. ‘מנוכון’ במובן ‘עמכם’. על–פי בראשית מג, יג. והדיבור ‘כאשר היה עם אבותינו’ נמצא במלכים א ח, נז.  ↩

  470. בראשית מג, טו. כנראה יש להוסיף לחרוז: ‘מותוילו’, כמו בבית כד, שורה 3, ופירושו: ‘והניחו’.  ↩

  471. قصر בערבית.  ↩

  472. פנג'ר — מלה כורדית פרסית (פולוצקי).  ↩

  473. בראשית מג, כט. אבל כאן מסופר, שראה מן החלון קודם שבאו, ולכן הקדים לבוא אל החדר ובכה ואחר–כך יצא.  ↩

  474. עויא — בן מן ‘גו’ בגימ"ל רפה. ובא על–פי רוב עם מלות יחס, ולכן רפה (פולוצקי).  ↩

  475. בראשית מג, ל–לא.  ↩

  476. ‘נטרוך’ — ישמור אותך, במקום: נטרלוֹך (פולוצקי).  ↩

  477. בבראשית בא דיבור זה בפסוק קודם (כט), והוא תרגום מדויק של ‘ויאמר: הזה אחיכם הקטן’, ‘ויאמר אלהים יחנך (כאן: ישמרך) בני’ (בראשית מג, כט).  ↩

  478. מנת גו — מתוך, וצירוף זה נמצא בשירים גם במקומות אחרים. חבּס — نصيب בערבית. והעניין לפי בראשית מג, כט.  ↩

  479. נציב — نصيب בערבית, היינו: נתנו לכם כפי מזלכם (פולוצקי). בית זה הוא לפי בראשית מג; במקרא מסופר על הוצאת שמעון (שם, פסוק כג) לאחר עניין הכסף (שם, פסוק כא) ולאחר שאמר להם את דבריו, מה שמתאים לראש פסוק כג, שם.  ↩

  480. דַרֵיתַא —בדיוק צריך להיות: ‘דַרִיתא’, או ‘דְרֵילַא’ (פולוצקי).  ↩

  481. לפי בתים כה, כח יוצא שיוסף הוא נותן התבואה. לפי בראשית מד, א, ‘אשר על הבית’ הוא נותן התבואה. ההמשך של הבית הוא על–פי בראשית מד, ב.  ↩

  482. ‘היל’ בהוראת ‘עד ולא עד בכלל’, כמו ‘טרם הרחיקו’ (בראשית מד, ב).  ↩

  483. על–פי תהלים לח, כא. שם בא: ‘ומשלמי’. הוא משתמש כאן בלשון פסוק זה כדי לרמז על ‘למה שלמתם רעה תחת טובה’ (בראשית מד, ד).  ↩

  484. גוכשוא — ‘גו’ במקום ‘קא’, אוֹ כמו ‘לוכינא’ (בית יב, הערה 419  ↩

  485. גנוֹבאך — במקום: גנבי; באך=ואכ=איוך, ואכני, שפירושו: הננו; אם ‘גנו’ היא צורה מקוצרת של ‘גנבי’ — אינו ברור.  ↩

  486. בבית זה אלה הם דברי הנער (בתורה — דברי יוסף אל הנער, בראשית מד, ד–ה). ויש להעיר, שעניין המשתה עם יוסף אינו נזכר בשיר זה כלל.  ↩

  487. או — זה; דו — ההוא.  ↩

  488. בית זה הוא כמעט בדיוק מה שנאמר בבראשית מד, יב.  ↩

  489. ‘טאפא’ — במילון הכלדי מפורש גם صفط או زحع — לחץ, כבש, דחק, דחס. ושמא הוא משורש ‘טפח’.  ↩

  490. לפי האגדה בבראשית רבה פרשה צג; תנחומא, פרשת מקץ. סנמית — صنم בערבית [כנראה הוא לשון נקבה ולכן בא הפועל בנקבה: ‘גניבאלא’. — פולוצקי]  ↩

  491. קם — במי“ם, במקום ק' הרגיל, אף–על–פי שאין מי”ם באה לאחר מלת ‘קם’. עיין ‘אדם וחוה’, בית יב והערה שם.  ↩

  492. מובא ב‘תורה שלמה’ לר"מ כשר מתוך ספר ‘צרור המור’ בשם מדרש: ‘והיו רוצים לילך ולהניחו…אבל יהודה שהיה ערב אמר להם’ וכו'.  ↩

  493. כרגיל הציווי: סוּן, סאוּן. אות מ‘ מוסיפים בעיקר בדיאלקט אורמיה. עיין ’עשרת הדברות', בית יא, שורה 1, והערה שם  ↩

  494. ‘בּלכּי’ בדיאלקט הערבי בהוראת אפשר, ייתכן (אולי بلى يكون. כאן בתוספת ת: ‘בלכית’, במקום ‘בלכי’, הרגיל.  ↩

  495. ‘אוקת’ — על–פי רוב: אוקד.  ↩

  496. לנימוק שנהג יוסף כבוד ולנימוק של טענתם לא מצאתי מקור.  ↩

  497. ‘גדמני’ — בגימ“ל במקום ‘כדמני’ בכ”ף הרגיל, خدم והוא غ הערבית [ובא בגלל הקרבה לדל"ת — פולוצקי]. במילון הכלדי: כ'דם.  ↩

  498. לפי בראשית מד, טז, אמרו לנער שכולם יהיו עבדים. לפי פסוק יז, שם, אמרו זאת ליוסף. רק אחר–כך, בפסוק לג, אומר יהודה: ‘ישב נא עבדך תחת הנער’.  ↩

  499. בראשית מד, יז ומדרש ‘לקח טוב’. שם נאמר: ‘חלילה למלך כמותו לעשות שלא כדין’.  ↩

  500. לפי הסיפור כאן, בא יהודה עם בנימין בלבד לארמון יוסף, וכן נראה לפי המשך השיר. בתורה נאמר מפורש שכולם באו (בראשית מד, יד).  ↩

  501. באש — מלה כורדית ותורכית.  ↩

  502. ‘גנינא’ במקום ‘קנינא’, כמו ‘גדמני’ (בית ל, שורה 2, הערה 497.  ↩

  503. ‘כא’ — לשם סתמי; וכאן בא להבלטת הסתם. ‘נאשה’ בה“א אינו רגיל בתרגום זאכו אלא ברוונדוז וארבל. בזאכו על–פי רוב: ‘נאשא’ באל”ף.  ↩

  504. ‘לכש’ הוא השורש, והוראתו: כשף, קסום (פולוצקי), והוא ‘לחש’ העברי.  ↩

  505. בית זה הוא על–פי בראשית מד, טו. דבר זה שבנימין גנב כתינוק שאין בו דעת ולבו הלך אחר הגביע — לא מצאתי במקור אחר. מקורו בדרך ההתנצלות לצעיר, גם אצל הערבים. ונמצא גם בשיר ‘משה ובתיה בת פרעה’, בית כג, שורה 3 והערה שם  ↩

  506. ‘נתת עינך בבנימין אם לגדולה הרי ראובן ואם לגבורה אני’ (על–פי מדרש החפץ, כ“י ‘תורה שלמה’ לר”מ כשר, בראשית מד, יז).  ↩

  507. על–פי בראשית מד, יז. ‘אבד’ — أبدًا בערבית.  ↩

  508. על–פי בראשית מד, לב.  ↩

  509. על–פי הפסוק ‘והנער יעל עם אחיו’ (בראשית מד, לג).  ↩

  510. זוֹבינוֹך — יותר רגיל: ‘מְזוֹבּינוֹך’, בבניין מפעל (פולוצקי).  ↩

  511. בראשית רבה, פרשה צג: ‘מפני מה לא עשית כן את אחיך’ וכו'.  ↩

  512. דך…הדך — כשם ש…כך…  ↩

  513. ‘מה פרעה מלך ואתה שני לו בארץ מצרים, כך אבא מלך בארץ כנען ואני שני לו’ — בראשית רבה, פרשה צג.  ↩

  514. בראשית רבה, פרשה צג: ‘אם שולף אני את חרבי, ממך אני מתחיל ובפרעה רבך אני מסיים’ (גם ‘ספר–הישר’, עמ' צה). בבראשית רבה באים הדברים כהמשך למה שנאמר בבית האחרון (בית לד) של השיר הקודם, ‘יעקב ובניו’. ובתפסיר ‘ויגש’ (כתב–יד שבידי) כתוב: ‘אנכאן שלפניה סיפי מינד כבלנא לא גמתוואניה בסרסרי לדוכתה אנא אן לא תימאנו כולו מצראיה בסיפא דידי. מינוך אנא גמהרשינא אבד קטלא ואיבד פרעה איתאד’וך (איסתאדוך) גמשחלינא'.  ↩

  515. גדאני — קטע, ובא באות ג במקום באות ק, כמו ‘גדמכני’, ‘גנינא’, לעיל [או מן ‘כד’א' הסורי, שפירושו: אלפות. — פ ולוצקי].  ↩

  516. התשובה ב‘ספר הישר’: ‘אם הוצאת חרבך אשים אותה על צוארך וצואר כל אחיך אלה’, ובתפסיר ‘ויגש’ שהזכרתי: מריליה יוסף: חסוך לגייאנוך לאייכון لا يكون שלפתיה סיפיך מכבלנא דייאית כו אימי דשלפלוך סיפוך לקדאלוך גכא דיניה' (גכא דיניה — אלפות אותו, ראה הערה 515 )  ↩

  517. ‘ספר הישר’ (שם): ‘אם אפתח את פי היום עליך, כי עתה בלעתיך’; ובתפסיר ‘ויגש’: הא אתה כפתכיניה פומי וגבלינוך.  ↩

  518. בכתב–יד נקוד: פתכיתִי, וצריך להיות: פתכיתֵי.  ↩

  519. עיין דלמן: מַנְגָנִיקוֹן.  ↩

  520. ב‘ספר הישר’ (שם): ‘יש אתי כוח וגבורה לסתום את פיך באבן גדולה’. ובתפסיר ‘ויגש’: מריה יוסף חסוך לגייאנוך, כו אימן פתכלוך פומוך אנא גיסדיניה ( سد) בכא כיפד מרמר ומנג'יניקיה.  ↩

  521. סדרי — صدر בערבית.  ↩

  522. הגימ"ל כאן נהגית: č, ולא ג' (פולוצקי).  ↩

  523. כוג'כי — מלה כורדית. הגימ"ל: č. פירושה: ديوان אצל J.J. (פולוצקי).  ↩

  524. דידוך — ‘שלך’. משמש בכל השיר ללעג: ‘פרעה דידוך’ (בית א, שורה 5), ‘מצר דידוך’ (בית ז, שורה 2).  ↩

  525. על עניין השׂערה עיין בראשית רבה, פרשה צג. ובתפסיר ‘ויגש’ הוא אומר: ‘כא מסתא איד רישד ליבי, אינכאן גרשינא גצואינא אלוך כולא מצר בדמא האל כרקיתון כוליכון’.  ↩

  526. סבּגי — صباغ בערבית [וצורת הפועל, ‘סבגליכון’, זרה היא. — פולוצקי].  ↩

  527. אפשר היא صدرية הערבית, שלובשים אותה על החזה; או ‘סודרא’ הארמית. ‘צדר’ גם במילון הכלדי משמעו: אריג בד, או سيداراة الرأس — כובע שעל הראש, וכן שם ‘סודרא’ במשמעו הארמי.  ↩

  528. שמא משמעו כאן חיה רעה; זאב בעניין יוסף נזכר בקוראן, סורה יב, 13, 17.  ↩

  529. העניין בא ב‘ספר הישר’ בצורה אחרת: ‘כן משפטכם לעשות’ וכו‘ (שם, עמ' קצו). ובתפסיר ’ויגש‘ באים דברי יהודה בנוסח אחר: ’אתא גצואינא כולא מצר דידוך אלוך בדמא האל גרקיתון כוליכון מצראייה‘. תשובתו של יוסף באה בנוסח זה: ’צוואה שוליכון איליה כוד צווליכון כותנד יוסף אכיכון בדמא ומותויליכון כסלד באביכון ומיריכון איליה אדייא כזילא דייאיתי דברונוך אילא יאן לא‘. נוסח אחר: ’צוואיה ויתון מיומיכון דך צויליכון כותנד יוסף אכיכון כוד דבחליכון כיסכד אזיה וגויל יליכון בדמא דידיה ומנתיאליכון כסלד באביכון ומריכון טאלי אדי כזילא דברונוך אילא יאן לא'.  ↩

  530. כך יש לנקד (פולוצקי).  ↩

  531. בית זה הוא חזרה בשינוי נוסח על בית א. בתפסיר ‘ויגש’ מאיים כאן יהודה שיקרא לשמעון: ‘אן גקריניה שמעון אכי לאג נאבל רחמיה איבוכון וגמכרולא מצר מכרוייה עדים טלא בג’ו זאמן קט פיש לא אמרא‘. בנוסח שני: ’אן אתא גקאריניה שמעון אכי גמכרולא כולא מצר אלוך'.  ↩

  532. זה חזרה על בית ב.  ↩

  533. برج מלה ערבית בצורת הרבים הארמית.  ↩

  534. قلعة בערבית.  ↩

  535. طرح בערבית.  ↩

  536. צריך להיות: נְפִלֶי, וכנראה טעות סופר כאן. ואפשר שהמזמר זיווג את משקלה למלה ‘תכתי’ שבשורה שלאחר–כך.  ↩

  537. מה שנאמר בבית זה עד כאן נמצא ב‘ספר הישר’, עמ‘ קצח. ’תּכתּי' — تخت בערבית.  ↩

  538. שיני פרעה לא נזכרו. אבל נאמר על ‘גיבוריו של יוסף’, שכיוון שכעס יהודה נשרו שיני כולם (בראשית רבה, פרשה צג). בתפסיר ‘ויגש’: ‘אגר יהודה מסהמיה צרכליה כא קאלא עד’ם האל מזורזילו כולו מצראייה ונפלו פלגד שוראנד מצר מחורדפלו, וכומד דאתוא בכתאתא סמיכיה טרחלו'.  ↩

  539. בטכסט היה כתוב ‘אַכוֹסֶד’. הריבוי של ‘ אַכוֹסֶד’ הוא ‘אַכַוַאסֶת’; ושמא ‘אַכוֹסֶד’ כמו מלה اخوة בערבית.  ↩

  540. לפי זה לא היו אחי יוסף באותו מעמד. עיין ‘יעקב ובניו’, בית ל והערה שם. גם לפי התפסיר, האומר שיהודה מאיים שיקרא לשמעון אחיו, נראה שלא היו שם. עיין למעלה בית ז, והערה שם.  ↩

  541. מלה כורדית, هان ופירושה: עזרה (פולוצקי).  ↩

  542. מקביל ל– دار بال הערבי. אפעל מן זַוֶר. עיין ‘אדם וחוה’, בית ו, והערה שם. שם בא: ‘דרילי’ [אפשר שמקורו כורדי: זור=זבר. — פולוצקי].  ↩

  543. לדברי בית זה לא מצאתי מקור. גם בתפסיר ‘ויגש’ אינו. ב‘ספר הישר’ נזכר שיהודה ביקש מאחיו שיעזרוהו (עמ' קצז), אך הם פחדו (קצח). וכן בבראשית רבה, פרשה צג, בעניין השווקים.  ↩

  544. دروازه — שער בפרסית.  ↩

  545. محل בהוראת שכונות, כמו בערבית.  ↩

  546. השורש ‘חדר’, ופירושו בערבית: ירד, ובמילון הכלדי: חְדַר — סביב, מסביב; בשימוש בפועל הוראתו: חזר, סבב על.  ↩

  547. تاغ – רובע של עיר (פולוצקי).  ↩

  548. הדברים שברישה של בית זה, בעניין שליחות נפתלי, נמצאים בבראשית רבה, פרשה צג; ‘ספר הישר’, עמ' קצז. שם נזכרו שנים–עשר שווקים, שאר הפרטים לא נזכרו.  ↩

  549. ‘די’ לפני ציווי (עיין ‘אדם וחוה’, בית יח, והערה שם).  ↩

  550. שמא מן تاغ הפרסי, ושמא ‘השתא’ הארמי.  ↩

  551. בדיוק צריך להיות: מַכְרְוּלַא.  ↩

  552. מעין זה בבראשית רבה, פרשה צג. אבל שם לא נענו לו אחיו. וכאן נראה (מבית טז) שיצאו. גם ב‘ספר הישר’ (עמ' קצז) דברי יהודה והיסוסי אחיו כמו בבראשית רבה. צריך להיות: מִצְר.  ↩

  553. שתי שורות אלו הן חזרה על בית א, שורות 4–5.  ↩

  554. פירושו המדויק: השליך.  ↩

  555. תמיד הוא משתמש בלשון ‘מנת כבלנא’. ‘חרב’ משמש גם לשון זכר וגם לשון נקבה, כמו בעברית.  ↩

  556. צורת התנאי, התלוּת (פולוצקי).  ↩

  557. בראשית רבה, פרשה צג.  ↩

  558. ספר הישר, עמ‘ קצט. בתפסיר ’ויגש‘: אנג’ר בהתליה יוסף וזדיליה‘. אבל שם ההמשך שרמז למנשה ועשה מה שעשה, כנזכר ב’יעקב ובניו' (בית יד, שורה 7 ואילך).  ↩

  559. תרגום בראשית מה, ד: ‘אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה’; כאן: ‘תא ערבייא’.  ↩

  560. ‘כי למחיה שלחני אלהים לפניכם’.  ↩

  561. ‘פתילים’ בהוראת ציצית נזכר בבמדבר טו, לז: ‘פתיל תכלת’. ‘ציצית’ בהוראת פתילים נמצא בבראשית רבה לפרק לח, יח, אצל יהודה: ‘ואת פתיליך’.  ↩

  562. בראשית רבה, פרשה צג. שם נזכרת ‘מילה’ ולא נזכרו פרטים. הצירוף ‘אות מלה’ לא נמצא. כנראה נשתבש למחבר ממלת ‘את’: ‘הראה להם את המילה’ (בראשית רבה, פרשה צג). תמיד נאמר: ‘ברית מילה’.  ↩

  563. אודלו משמש כאן לשם סתמי.  ↩

  564. מבית זה מוּכח, שאחיו יצאו להחריב את מצרים. לא מצאתי לזה מקור. בתורה נאמר לכתחילה: ‘ויאמר יוסף אל אחיו’ (בראשית מה, ג), לכל אחיו שהיו באותו מעמד.  ↩

  565. בראשית רבה, פרשה צג.  ↩

  566. על–פי ספר הישר, עמ' ר.  ↩

  567. شاد – שמחה [פרסי כורדי. — פולוצקי].  ↩

  568. טאלוּ — להם, היינו: לאנשי פרעה כולם.  ↩

  569. גם בערבית משמש طلع, שפירושו ‘יצא’, בהוראת: נתברר הדבר.  ↩

  570. לא נזכר בשום מקום שבא פרעה אל יוסף. ב‘ספר הישר’ נזכר ששלח את עבדיו (עמ' ר). ‘יסילי’ משמש כאן כפועל עוזר, ואין הכוונה שבא ממש, מעין זה שבתלמוד: ‘באת לומר’, שאין הכוונה: בא ממש.  ↩

  571. בראשית מה, יח.  ↩

  572. טאלי — צריך להיות: טאלוּ — להם, לאחיו.  ↩

  573. بوغشة בתורכית: חבילה קטנה.  ↩

  574. בראשית מה, כז. על הכבוד שעשה להם לא מדובר בפסוק. עניין הכבוד נזכר באותו סגנון בשיר ‘יעקב ובניו’, בית כט, שורה 7.  ↩

  575. عائلة בערבית. עניין זה הוא לפי בראשית מה, יח בדברי פרעה; כאן בדברי יוסף.  ↩

  576. בראשית מה, ט, יג.  ↩

  577. דא — כמו ‘די’. ושמא הוא משמש כאן לשון ‘אז’ או ‘כך’.  ↩

  578. בראשית רבה, פרשות צד; צה.  ↩

  579. דודך — دودك חליל בכורדית ובתורכית (פולוצקי). ב‘ספר הישר’, עמ‘ רב, נאמר: ’ובני יעקב הלכו בשמחה ובטובה אל יעקב אביהם'.  ↩

  580. על–פי הפסוק שנאמרה בו מצוות יוסף להם ‘אל תרגזו בדרך’ (בראשית מה, כד).  ↩

  581. ‘דודיא’ לא הובאה במילונים. עניין הערש לא ידעתי מקורו.  ↩

  582. כמו ‘היא היא’, למעלה, בית יט, שורה 1.  ↩

  583. לדברי שׂרח אלה לא מצאתי מקור. ועניין שׂרח בת אשר נמצא ב‘ספר הישר’, עמ' רג; עיין גם נוסח אחר בבראשית רבה, פרשה צד.  ↩

  584. ספר הישר, עמ' רד, ומרומז בבראשית רבה, פרשה צד.  ↩

  585. שקדן — גם שגדן [שֶכְדָא — פולוצקי]. והעניין נמצא גם ב‘ספר הישר’, שם, ובבראשית רבה, פרשה צד.  ↩

  586. בראשית מה, כה.  ↩

  587. בראשית רבה, פרשה צד.  ↩

  588. ספר הישר, עמ‘ רד; בראשית מו, כט. ’מנית' במובן: עם.  ↩

  589. בראשית מו, כה. ‘פרחלי’ — فرح בערבית.  ↩

  590. כאן נצטרפו הדברים שבבראשית מה, כח ובבראשית מו, ל. ‘מַאסֶין’ — בדיוק צריך להיות: מֵיסֶין.  ↩

  591. בראשית מז, ז.  ↩

  592. בראשית מז, יא. כאן נאמר שפרעה הושיב אותו, ובבראשית מז, יא נאמר שיוסף הושיבוֹ במצוות פרעה.  ↩

  593. הוספת המחבר היא על–פי בראשית מז, ו.  ↩

  594. כאן: ‘חלום’, בתלמוד: ‘נבואה’ (סוטה יג, א), וכן ‘ספר הישר’, עמ‘ רמב: ’ותהי רוח אלהים‘. ’כא' — לשם הסתמי, וכן שורה 5, ובית ב, שורה 2.  ↩

  595. הרגיל: ‘מֻוחְכֵּילָא’, וכן בית ג, שורה 5.  ↩

  596. הכוונה שאמה הרה קודם לכן, והמשפט משפט המצב. וכן בתלמוד: ‘והיא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא’ (סוטה יב, א). וכן נראה מבית ג, שורה 1, שמשה נולד לתשעה ירחים, ולא כ‘ספר הישר’, עמ' רמב, שיוכבד הרתה אחר–כך ומשה נולד לשבעה חודשים.  ↩

  597. צריך להיות: פַּאוֵילַךְ — נקבה (פולוצקי). לפי החרוז של כל הבית היה צריך להיות: ‘פַּאוֵילַא’ — יהיה לה, בגוף שלישי, ושמא היה כך במקור, והיא מדברת אל אמה בגוף שלישי, לשון כבוד, וצריך עיון.  ↩

  598. ‘עתידה אמי שתלד בן’ (סוטה יג, א).  ↩

  599. שיהיה מהול — אינו נזכר בשום מקום בדברי מרים.  ↩

  600. סוטה יג, א.  ↩

  601. העניין שיוריד את התורה ויהיה שליח אלהים — אינו נזכר בשום מקום בנבואת מרים. רק לפסוק ‘כי טוב הוא’ (שמות ב, ב) אומר התלמוד: ‘הגון לנביאות הוא’ (סוטה יב, א).  ↩

  602. הולי — נולד, פעוּל. עיין בית א, הערה שם, שנולד לתשעה חודשים [צריך להיות: הְוֵילֵי. — פולוצקי].  ↩

  603. ‘וכיוון שנולד נתמלא הבית כלה אור’ (סוטה יג, א) — ‘מלילא’ — מוסב על ‘בהרוסא’, ולכן בא בלשון נקבה; ולפי זה יש לתרגם: את כל הבית מילאה אורה (ושמא הוא לפי התלמוד, שנאמר בו: ‘הבית כלה’). לפי חרוז הבית כולו היה מתאים יותר: מְלֵילֵי.  ↩

  604. לעניין שנולד מהול עיין סוטה יב, א; דברים רבה, פרשה יא.  ↩

  605. מנד — בהוראת ‘עם’, כרגיל בדיאלקט זה.  ↩

  606. ‘ביום שנולדתי מצאתי פתחון פה ודברתי עם אבי ואמי’ ( דברים רבה, פרשה יא).  ↩

  607. בתורה נזכרה אם משה ולא עמרם (שמות ב, ב). כן לא נזכר בשום מקום שהצפינוהו בפשתן. ב‘ספר הישר’ (עמ' רמב) נאמר: ‘ותצפנהו בחדר הפנימי’. שמא עניין זה לקוח ממרגלי יהושע (יהושע ב, ו). בעניין עמרם לא נזכר אלא שפרש מאשתו מחמת גזרתו של פרעה (סוטה יב, א). ובשעה שהטילוהו ליאור עמד וטפח על ראש בתו (שם).  ↩

  608. שמות ב, ב.  ↩

  609. שמות א, כב [וצריך להיות: מַנְדֵילֵי — שישליכו אותו. — פולוצקי].  ↩

  610. [וצריך להיות: מַכְיֵלַא — שיחיו אותה. — פולוצקי]. ושמא תשובת התנאי באה בעבר, כמו בערבית.  ↩

  611. שמות ב, ג. אבל שם נזכרת אם משה ולא אביו.  ↩

  612. תוספת המחבר מן ההווי של זמנו, שנותנים חתיכת סוכר בפי תינוק להרגיעו.  ↩

  613. שמות ב, ג. שם: על שפת היאור; כאן:ביאור.  ↩

  614. ‘אמד’ בהוראת ‘אל’ או ‘אצל’, כמו ‘עם’, ומצוי הרבה בעברית. שמות ב, ד.  ↩

  615. כנראה יש להוסיף: ‘סילא’, המתאים לחרוז.  ↩

  616. שמות ב, ה. למספר ארבעים הנערות לא מצאתי מקור.  ↩

  617. גארּא — פירושו: ‘פעם’ בדיאלקט זה. הרי"ש דגושה (פולוצקי).  ↩

  618. שמות ב, ה. עניין זה, ששלחה את הנערות, נמצא בסוטה יב, ב. שם נזכר שהנערות לא חפצו ללכת; כאן נאמר שלא השיגו את התיבה כיוון שהיתה רחוקה.  ↩

  619. غرق בערבית. לפי האגדה היתה סיבת מותן ש‘בא גבריאל וחבטן בקרקע’ משום שהתנגדו להצלת משה (סוטה יב, ב).  ↩

  620. לאגדה זו לא מצאתי מקור. נזכר להפך, שיד בת פרעה נשתרבבה ועל–ידי כך השיגה את התיבה (שמות רבה, פרשה א; סוטה יב, ב).  ↩

  621. בתורה: ‘נער בוכה ותחמול עליו’ (שמות ב, ו).  ↩

  622. משה לא רצה לינוק ממיניקות מצריות (סוטה יב, ב).  ↩

  623. טעם — התרגום המדויק: ‘אכל’.  ↩

  624. יא כאתו — לקריאה. עיין ‘יא באבו’ (יעקב ובניו, בית כא, שורה 2, שם). ושמא כמו ‘כאתון’ — נסיכה, גברת.  ↩

  625. שמות ב, ה. ‘מסיאנא’ — צריך להיות: מַסְיַאנַא (פולוצקי). ‘טאלוך’ — לשון זכר, וכן בבית הבא. הדיבור הוא אל יוכבד, ושמא צריך להיות: טַאלַך; ואפשר אינו מבחין בין זכר ונקבה, כדרך שימוש אַהֶת — אתה גם לנקבה, במקום: אַהַת — את.  ↩

  626. שמות ב, ח. אמרה: ‘לכי’. כאן תוספת המחבר בדבר המתנות שהבטיחה לה.  ↩

  627. לא נמצא במילונים.  ↩

  628. תוספת המחבר. ואנא, ביאואנא — הרגיל: וֵינא, ביוֵינא, ביו"ד, וכאן באו באות א.  ↩

  629. שמות ב, ח. ‘שהלכה בזריזות כעלמה’ (שמות רבה, פרשה א).  ↩

  630. תוספת המחבר.  ↩

  631. השורש גככּ, וכן במילון הכלדי.  ↩

  632. מראש הבית עד כאן תוספת המחבר.  ↩

  633. על–פי האגדה בסוטה יב, ב, ועיין למעלה, בית י [וצריך להיות: מִיצְלֵי. — פולוצקי].  ↩

  634. ת במקום ד, אף–על–פי שבשיר זה בא הרבה דל“ת במקום ת”ו גם בסמיכות.  ↩

  635. אהֶית — אתה, לזכר. לנקבה: אַהַת — את. אבל שימוש זכר גם לנקבה בשמות–הגוף שכיח בדיאלקטים אלה.  ↩

  636. دهين: גמלה הנותנת מעט חלב [בכורדית: داين (J.J. 175a) — אומנת, מינקת, מיילדת. — פולוצקי].  ↩

  637. قصر בערבית.  ↩

  638. معيشة בערבית.  ↩

  639. כמו ‘הַם’, ופירושו: אף, גם (מקלין).  ↩

  640. על–פי שמות ב, ט. ישיבת יוכבד בארמון בתיה היא שלא לפי שמות ב, י. שם נאמר: ‘ויגדל הילד ותביאהו לבית פרעה’. ממציאתן — בדיוק צריך להיות: מַמִיצַאתֶן (פולוצקי).  ↩

  641. ‘וימי’ עם וי"ו החיבור אינו רגיל (השווה בית א: ‘תא ימא באבא’ בלי וי"ו החיבור). כאן כנראה ההדגשה: עם אמו.  ↩

  642. כמו ‘נובלא’. ובשורש זה רבים החילופים בין למ“ד ובין נו”ן.  ↩

  643. עיין הערה 346.  ↩

  644. שמות ב, י.  ↩

  645. רבים של ‘כרש’ [כיוצא בזה בתרגום זאכו למלכים ב ט, כב: ‘כשפיה’ — כֶירְשֵי דִידַא. — פולוצקי]. בתוספת كار כאן פירושו: בעלי אומנויות הכשפים. במילון הכלדי: כַרַס — כוכב, ואולי כאן אצטגנינים.  ↩

  646. תכּבּיר, תגבּיר — עצה (פולוצקי).  ↩

  647. رأي בערבית, ואין רבים מזה. נראה כאן בלשון יחיד, אולם התואר ‘כֹּריוי’ (רעות) הוא במפורש ברבים.  ↩

  648. رأى במובן: יעץ. וכן ‘ראה’ גם בעברית ובערבית [תרגום זאכו לשמואל ב טז, כג: ‘יעץ’ — מֶירוֹיֵילֵי. —פולוצקי].  ↩

  649. הרגיל: ‘אמצילו’ באות צ, וכנראה ביקשו המכשפים להזיק לו בכשפיהם ולא עלה הדבר בידם.  ↩

  650. מובנו: האיש אשר את מצרים יחריב. ‘מכרולא’ — יחריב אותה, מוסב על ‘מצרים’. לפי החרוז היה ראוי לבוא כאן: ‘–לֵי’; על כן אפשר ש‘נאשת’ בא כאן בהוראת יחיד קיבוצי: איש מצרים, במשמעות: אנשי מצרים, כמו ‘איש ישראל’ (שופטים כא, א).  ↩

  651. ציווּי מפועל ‘קום’.  ↩

  652. אמסת, הרגיל: אמצית, באות צ.  ↩

  653. דבר זה, שהחרטומים התעוררו מכוח עצמם ועל–ידי כישוף ראו שהוא אצל בתיה, אין לו מקור במדרש. ושמא היתה כאן השפעת אגדת ישו (מתי ב, א–ו). לפי המדרש התחילו החרטומים מקטרגים על משה כששיחק בכתרו של פרעה (שמות רבה, פרשה א; ספר הישר, עמ' רמח).  ↩

  654. قواس בערבית: רובה קשת, והוא השם המשמש בייחוד לשומרים של קונסולי מדינות–חוץ במזרח. ז‘ במקום ס’. ראה מקלין: קַוָּזִין.  ↩

  655. כל הבית הזה תוספת המחבר הוא. ‘אלי’ — אותו, את פרעה. אילו היתה הכוונה לשמשים, היה צריך לומר: אותם.  ↩

  656. ‘וֵילְיַא’ במקום: וֵילַא.  ↩

  657. לבוא אל אביה שקרא לה שתבוא אליו ותביא את משה.  ↩

  658. ‘מניד’ בהוראת: עם.  ↩

  659. בילקוט שמעוני נזכר שבתיה היתה באותו מעמד (ילקוט שמעוני, שמות, רמז קסו). עיין גם ספר הישר, עמ' רמח.  ↩

  660. סהוי — פחד.  ↩

  661. בדיוק: ‘פחד רב לקח ממני’; כלומר: מראה משה הביא עליו פחד ונבהל, או אפשר גם: ‘חיבב אותו’, לפי ההוראה השנייה של ‘סהוי’, היינו:תשוקה.  ↩

  662. נזכר בשמות רבה, פרשה א: ‘והיה פרעה מנשקו ומחבבו’. ב‘ספר הישר’ (עמ' רמח) נאמר: ‘ומשה יושב בחיקה של בתיה’, כפי שמסופר גם קודם שהיא באה אתו אל פרעה.  ↩

  663. על דבר זקן פרעה לא נזכר בשום מקור הידוע לי.  ↩

  664. שמות רבה, פרשה א; ספר הישר, עמ' רמה.  ↩

  665. לשון התפארוּת הוא. וביטוי זה נמצא הרבה בשירים. עיין ‘אדם וחוה’, בית ה, שורה 1, והערה שם.  ↩

  666. מצר — בהדגשת הצד"י (פולוצקי).  ↩

  667. דברי בתיה לא נזכרו בשום מקור הידוע לי; לפי המקורות לא התערבה בעניין זה. ‘מַסְפֵיַאנַא’ או ‘מְסַפְיַאנַא’ (פולוצקי).  ↩

  668. המלאך גבריאל נזכר מפורש בילקוט שמעוני (שמות, רמז קסו), שדחף ידו של משה לתוך הגחלים. ב‘ספר הישר’, עמ‘ רמז, נאמר: ’המלאך אשר נדמה לאחד מחכמי פרעה'.  ↩

  669. ضايط בערבית.  ↩

  670. ديوان בערבית.  ↩

  671. משפט זה חוזר גם בבית כד, שורות 1,4; בית כז, שורה 4. ונמצא גם בשיר ‘יעקב ובניו’, בית לב, שורה 1, ועיין הערה שם.  ↩

  672. יתרו אומר: ‘הנער הזה אין בו דעת’ (שמות רבה, פרשה א). שתיקתו של איוב נזכרת בעניין השלכת הילדים ליאור (שם). ובעניין ‘איוב שתק בלעם אמר’ עיין ילקוט שמעוני (שמות, רמז קסו). בעניין בלעם עיין גם ספר הישר, עמ' רמה ואליך.  ↩

  673. שורה זו דברי המחבר הם מתוך רחמים על משה. וכעין חוזר הוא: ‘משה ילד קטן הוא’, הנזכר גם למעלה.  ↩

  674. לפי ספר הישר, עמ' רמז, וכן ילקוט שמעוני שמות, רמז קסו. לפי שמות רבה, פרשה א, היה יתרו שזה שיעץ כך.  ↩

  675. בשמות רבה, פרשה א, נזכר שם המלאך גבריאל. לפי ספר הישר, עמ' רמז, היה זה סתם מלאך.  ↩

  676. שמות רבה, שם.  ↩

  677. ‘וידעו כי לא מחכמה עשה משה’ (ספר הישר, עמ' רמז).  ↩

  678. ‘יומבלום’ במקום ‘אבליס’ — סירוס שמו, כנראה שלא להזכירו מחשש נזק. או שמא במקום ‘ארמילוס’ (עיין בשיר ‘סנחריב’, בית יט). שורה זו הוספת המחבר היא על–פי אגדות אחרות. ויש להעיר שיומב"רוס ויונוס נזכרים כחרטומי פרעה (ילקוט ראובני, במדבר, פרשת בלק, דפוס וארשה, עמ' 84).  ↩

  679. לתיאור יחסה של בתיה למשה כמסופר כאן לא מצאתי מקור.  ↩

  680. שמות ב, יא.  ↩

  681. ‘שמד שם מפורש’ — ‘שם מפורש’ הוא מונח קבוע למחבר, ולכן הוא מוסיף ‘שמד’. ולעצם העניין עיין שמות רבה, פרשה א: ‘רבנן אמרי הזכיר עליו שם המפורש והרגו’.  ↩

  682. שמות ב, יב.  ↩

  683. שמא כאן ‘כזילי’ בסוף השורה השנייה לאחר ‘נאציוא’ ויהיה החרוז בשתי השורות.  ↩

  684. לפי שמות ב, יג. את תוכחתו של משה אומר המחבר בנוסח משלו.  ↩

  685. לפי שמות ב, יד. ועיין טענת העברים הניצים בצורה אחרת בשמות רבה, פרשה א.  ↩

  686. לפי שמות ב, יד–טו. בעניין בוֹאוֹ אל הים אפשר הכוונה ל‘וישב על הבאר’ (שמות ב, יד), ואפשר הכוונה לבריחתו תחילה לארץ כוש, כמו שמתואר ב‘ספר הישר’, עמ' רנ.  ↩

  687. גו וכו‘ — שמא צריך להיות: מזְגו — מתוך מצרים. או ’כשהיו במצרים הוציאם משם‘. עיין ’משה ובתיה', בית כו, שורה 4.  ↩

  688. ‘מִצר’ היא הצורה הספרותית.  ↩

  689. בדיוק: ‘בתוך מצרים’.  ↩

  690. غرق בערבית.  ↩

  691. המספר ‘ארבעה’ לעננים נזכר בילקוט שמעוני (שמות יג, רמז רכח): ‘ר’ יאשיה אומר ארבעה'; ושם דעות שונות על דבר מספר העננים.  ↩

  692. ‘אנא’ במקום: ‘אַנְיַא’ — אלה (פולוצקי).  ↩

  693. לפי דברים רבה, פרשה א: ‘כיון שיצאו ישראל ממצרים, ועשה להם הקב"ה כל הנסים הללו, נפלה אימתן על כל אומות העולם’. מפליא כאן שימוש ‘בד’, שהוא לעתיד (בֶּית, בֶיד — דקדוק מקלין, עמ' 52, 122, 159). וכן צריך להיות: ‘מַסֵילוּ’ במקום מֵיסֵילו בשורה שלפני זו, שכן כאן הזמן הוא לעתיד.  ↩

  694. ‘כול’ בלי כינוי אינו רגיל. תמיד יבוא ‘כולו’ או ‘כולי’ עם כינוי. מלבד זה רגיל ‘כּוּד’, ‘כּוּת’.  ↩

  695. בבמדבר רבה, פרשה יט, נזכר, שסיחון נטל שכרו מכל מלכי כנען ואמר: ‘אני איני יושב אלא לשמור בשבילכם’. ושם, פרשה כ: ‘שהיה מעלה עליהן שכר לשמרם’.  ↩

  696. מזכיר את דברי בלק לבלעם ‘הנה עם יצא ממצרים’ (במדבר כב, ה).  ↩

  697. חזרה על שורה 4 של בית זה.  ↩

  698. היחיד: דֵרֵבְּתָּא – ضربة (המילון הכלדי).  ↩

  699. העניין של הבתים א, ג, ד לקוח ברובו הגדול מפרק קלו שבתהלים. שמא מכאן הזיקה לסיחון ועוג הנזכרים שם במיוחד (פסוקים יט–כ). ראה גם הקשר בין נס פרעה ונס כיבוש סיחון ועוג השווים זה לזה (ילקוט שמעוני, תהלים, פרק קלו, לפסוק ‘לגוזר ים סוף לגזרים’). וכן: ‘סיחון ועוג שקולים כנגד כולן’ (במדבר רבה, פרשה יט).  ↩

  700. עניין זה שבאו לסיחון ועוג אין לו מקור מפורש (עיין גם למעלה, הערה 695) בדברים רבה, פרשה א, לא נזכר אלא שכך אמרו סיחון ועוג: ‘נזיין עצמנו ונצא עליהם ואנו הורגים אותם’. עיין גם ילקוט שמעוני, דברים א, פסוק ‘אחרי הכותו’. ‘נסכני’ — משורש ‘נצי’, להילחם. ובאה אות ס‘ במקום אות צ’.  ↩

  701. ‘העם בוכה למשפחותיו’ (במדבר יא, י). נזכר בפרשת המתאוננים; ‘והמה בוכים פתח אוהל מועד’ — בשטים (במדבר כה, ו). המחבר העביר את העניין לכאן. ושמא הכוונה לפחדם שפחדו מסיחון ועוג (עיין ילקוט שמעוני, דברים א, לפסוק ‘אחרי הכותו’).  ↩

  702. לקוח ממעמד הים (שמות יד, יג). במלחמת עוג אמר אלהים למשה:‘אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו’ (במדבר כא, לד), והוא מכוּון עם דברי הבית כאן.  ↩

  703. עניין ל"א מלכים נזכר ביהושע יב, כד; לדברי משה בעניין זה לא מצאתי מקור. שמא כאן מדרש נעלם לתהלים (קלה, י–יב): ‘לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען ונתן ארצם לנחלה נחלה לישראל עמו’. כל הבית משורה 2 ואילך מכוּון עם אותם פסוקים. בדברי משה אנו מוצאים דומים לאלה בדברים א, ז–ח; ב, כד–כה. כאן נזכרו שלושים מלכים, ושמא צריך להיות: ‘טלסי כא חכומי’ — שלושים ואחד מלכים, כפי שנזכר ביהושע (יב, כד).  ↩

  704. העמלקי והכנעני נזכרו בבמדבר יד, כה, במפלת ישראל. האמורי בעניין זה נזכר בדברים א, מד. עמלק לעניין מלחמות אלו נזכר בבמדבר רבה, פרשה כ, בדברי בלק לבלעם: ‘וכנען ועמלקי משתחוים לו’.  ↩

  705. בדברים ב, ט ואילך מסופר בעניין זה על דבר עמון ומואב.  ↩

  706. מבית זה מתחיל עניין מלחמת עמלק, ואין כל קשר ברור בין זה למה שנאמר לפני כן.  ↩

  707. כנראה פירוש ל‘אשר קרך בדרך’ (דברים כה, יח).  ↩

  708. חכם זכריה מתרגם ‘סגר’ — מועצילי, מעין ‘סגר עליהם המדבר’ (שמות יד, ג). מקלין מביא עצא — לכלא (?). במילון הכלדי מובא ‘עצר’ — להציק, לערוץ. ושמא הרי“ש נחה ואינה נשמעת, או נתחלפה רי”ש בלמ"ד.  ↩

  709. שמות יז, ט, יא.  ↩

  710. שם שם, יג.  ↩

  711. בעניין עשר אומות לא ברור למה כוונתו. בירושלמי (קידושין א, ה) נזכרו בנוגע לעתיד לבוא. ‘אבותיך ירשו ארץ של ז’ עממים ואתם עתידים לירש ארץ של עשר עממים' (עיין גם בראשית רבה, פרשה מד).  ↩

  712. במלת ‘קטילילוּ’ כמו במלת ‘מצוֹלילי’ (למעלה, בית ט, שורה 4) נשארת הלמ“ד, שהשורש ‘צלו’, וכיוון שיש אות נחה בין שתי הלמ”דים, אין הבלעה.  ↩

  713. בסורית: ‘תָּכֵּל’, וכאן הוא מערבית اتكل (המילון הכלדי), כפי שמוּכּר מן הכ"ף הדגושה. בערבית יבוא עם מלת היחס ‘על’, בסורית גם עם ‘על’ גם עם ‘ב’ (המילון הכלדי).  ↩

  714. פירושו: במכה אחת של החרב.  ↩

  715. הקדים עניין יריחו. דו–קרב בין יהושע ומלך יריחו לא נזכר. שמא הוא מדרש לפסוק ‘ואת מלך העי תפסו חי ויקריבו אותו אל יהושע’ (יהושע ח, כג).  ↩

  716. בדיוק: ‘היו מהלכים’, וכן ‘היו משברים’, ‘היו הורגים’.  ↩

  717. ‘ואחד שהיה מהלך לפניהם, הנמוך מגביהו וכל הגבוה מנמיכו, שנא’ כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו' (ילקוט שמעוני, בשלח, יג, רמז רכח).  ↩

  718. ‘והיה מכה נחשים ועקרבים’ (ילקוט שמעוני, שם; שמות רבה, פרשה כד).  ↩

  719. ‘שכינא’ בא בצורת נפרד במקום נסמך, כדי לשמור על הצורה ‘שכינה’ שהיא מושג מיוחד.  ↩

  720. אין מוקדם ומאוחר, ומלחמת עוג הוא מביא לאחר מלחמת יריחו.  ↩

  721. ‘גברא’ — צורה לא רגילה, הרגיל הוא: ‘גוֹרא’, ושמא צריך להיות: ‘גַבַּרַא’ — גיבור.  ↩

  722. ברכות נו, ב; נידה כד, א; במדבר רבה, פרשה יט.  ↩

  723. יהושע לא נזכר בשום מקור הידוע לי, בקשר למלחמה זו. בבמדבר רבה, פרשה יט, נאמר: ‘בשעה שבא עוג לעשות מלחמה נתירא משה הימנו’.  ↩

  724. מלה ערבית عصا, שפירושה: מטה.  ↩

  725. גוזכי — كوزك (פולוצקי). במדרש נזכר שמשה ‘שקל נרגא בת עשר אמות’ (ברכות נו, ב).  ↩

  726. ילקוט שמעוני, במדבר, סוף רמז תשסה; ברכות נז, א.  ↩

  727. ההכפלה שכיחה בדיאלקט זה, וגם בשירים שלפנינו היא נמצאת ומשמשת לחיזוק.  ↩

  728. שרפת ערים לא נזכרה לעניין מלחמת סיחון ועוג.  ↩

  729. צריך להיות: ‘סלבלו’, כמו לפני כן. ואפשר שנתערבבו כאן שני פעלים: ‘גלב’ — נצח (غلب), ו‘סלב’, שלל (سلب).  ↩

  730. על–פי דברים ג, ז. שתי השורות האחרונות חזרה הן על בית י, שורות 3–4.  ↩

  731. מכאן הוא עובר למלחמות יהושע אחרי מות משה, ובעיקר לכיבושיו.  ↩

  732. אפשר הוא לקוח ממלחמת האמורי שמסופרת קודם לכאן: ‘וישב ישראל בארץ האמורי’ (במדבר כא, לא).  ↩

  733. עניין זה, שבעיקר הוא בספר במדבר לא, ח, נזכר גם ביהושע יג, כא–כב. ושמא היה פרק זה לנגד עיני המחבר כשחיבר את השיר, והביא עניין עוג כאן על–פי מה שהוא נזכר שם.  ↩

  734. בית זה הוא על–פי דברי אלהים ליהושע (יהושע א, ב–ו).  ↩

  735. יהושע יב, כג, ונזכר גם למעלה.  ↩

  736. בדיוק צריך להיות: ‘מְפוֹלֵאְלֵי’, משרש ‘פלא’ — פלג (פולוצקי)  ↩

  737. גם מכאן נראה, שפרק יג ביהושע היה לנגד עיני המחבר. פסוק ז שם מדבר על חלוקת הארץ בכלל ופסוק ח בדבר החלוקה לבני ראובן ולבני גד. חצי שבט המנשה לא נזכר באותו פסוק; רק בפסוק הקודם נאמר שירש חצי שבט המנשי עם ישראל בעבר הירדן מערבה.  ↩

  738. שתי שורות אלו מזכירות את סגנון הפסוקים ‘ישמעו עמים ירגזון…נמוגו כל יושבי כנען’ (שמות טו, יד–טו).  ↩

  739. כנראה שבית זה ושלאחריו מיוסדים על יהושע כד, יא ואילך, וכן מדובר שם על כיבוש יריחו. לפי זה הכוונה לצרעה שגירשה את העמים (שם, יב). בשמות לד, יא, ובייחוד בשמות כג, כז–כח, מדובר על פחדם של הגויים ועל הצרעה. ושמא הכוונה לדברי המדרש: ‘ויאמר השמד, אלה שברחו לאסיא’ (ילקוט שמעוני, דברים לג, רמז תתקסד).  ↩

  740. זהו שורש ארמי, ‘אמר’, ולא عمر בערבית, שכן אין כאן ע', כרגיל במלים ערביות (פולוצקי).  ↩

  741. בעניין ‘שביקילו’ באות ב‘ במקום ’שוקילו‘, השווה למעלה ’גברא‘ במקום ’גורא' (בית יג, שורה 3 והערה 427 ). והעניין נמצא בספר יהושע כד, יג; דברים ו, י–יא.  ↩

  742. בהוראת أراضي בערבית, שפירושו: קרקעות.  ↩

  743. יהושע כד, יג; דברים ו, י–יא.  ↩

  744. לא ידוע לי כל מקור לדבר זה, שהעממים החריבו את ארצם כדי שלא יירשוה בני–ישראל. ‘כרבת אודלו’ — סמיכות שם לפועל, והוא דבר מצוי בדיאלקט זה.  ↩

  745. עיין סוף הערה 445 וכן הגרגשי ברח לאפריקה (ויקרא רבה, פרשה יז).  ↩

  746. יהושע יג, ז ( בדיוק: ‘מְפוֹלֵאְלֵי’. עיין למעלה בית יח, שורה 4, והערה 442  ↩

  747. ‘סינורי’ מתרגם המעתיק: גבולות [וכן תורכית כורדית: سنور– פולוצקי].  ↩

  748. حدود בערבית.  ↩

  749. ‘יהושע תחם את הארץ’ (בבא בתרא נו, א).  ↩

  750. יהושע בכמה כיבושים.  ↩

  751. מלך יבוס נזכר במלחמות יהושע (ט, יא) אך לא בצורה זו. שמא לקוח הדבר ממלחמת חמשת המלכים, שעמד בראש חמשת המלכים מלך ירושלים, שהיא יבוס (שמואל ב ה, ו), לאחר שגבעון השלימה, ושם נזכר שחבשוהו אתם יחד (יהושע י, א, יח).  ↩

  752. כיבוש יבוס לא נזכר ביהושע. לא נזכר שם אלא מלך היבוסי (יהושע ט, א) וכיבוש ארץ היבוסי (יהושע כד, יא). העניין כאן לקוח מספר שמואל ב ה, ט. שם נאמר שישב דוד במצודה.  ↩

  753. פירוש הדבר שגירשו את העמלקים מארץ כנען ונשארו בארץ מחוץ לכנען. מקור מפורש אין לזה.  ↩

  754. ‘מנת’ בהוראת: עם.  ↩

  755. הריבוי הרגיל של ‘קוֹרַא’ הוא ‘קורַסֵא’, וצריך להיות: ‘קוֹרַסֵת’.  ↩

  756. חברון שהיתה שייכת לחתים (בראשית כג, ג).  ↩

  757. יהושע יח, א.  ↩

  758. ג‘וקי, וכן ב’שמשון‘ בית לז, שורה 2. ’שווקא' נמצא גם במילון הכלדי, מלבד במובן: سوق (שוּק) גם במובן حشو من الناس, היינו: חבורה של בני אדם.  ↩

  759. ‘את עמלק ואת עמו לפי חרב’ (שמות יז, יג).  ↩

  760. משורש عدم הערבי.  ↩

  761. לפי הכתוב ‘אותות ומופתים עשו’. לפי העניין יש לפרש: ‘נעשו להם’, וצורת הפועל אינה ברורה.  ↩

  762. הכוונה, כנראה, ש‘הלכו בדרכי אלהים’.  ↩

  763. עיין למעלה, בית יט, שורה אחרונה, והערה 446  ↩

  764. סכניתון — קל במקום הפעיל — תשכנו, במקום: תשכינו, שהציווּי כאן לישראל שיושיבו בבית–המקדש את הכוהנים והלויים.  ↩

  765. בית זה מכוּון עם מה שנאמר בדברים יב, י–יד, ושמא כאן העניין קשור עם הסיפור על בני ראובן ובני גד שבנו מזבח בעבר הירדן (יהושע כב, י ואילך).  ↩

  766. ‘גולבת’ — מחובר יחד, והכוונה שארץ–ישראל שוכנת בטבורו של העולם, כפי המדרש.  ↩

  767. שורות 2–4 שבבית זה מזכירות לנו את הפסוקים שבויקרא ט, כב–כד, ודברי–הימים ב, ז, א–ו.  ↩

  768. לא מצאנו שאמרו הכנענים והאמורים דברים אלה לבני–ישראל. ושמא המקור להם הוא לפי דברי הגבעונים ליהושע (יהושע ט, ט–יב).  ↩

  769. שמך — כמו: ‘שמאך’, נשמע (פולוצקי).  ↩

  770. לפי שמות לד, יב–יז; דברים ז, ד.  ↩

  771. כנראה על–פי המדרש שהגרגשי ברח לאפריקה (ויקרא רבה, פרשה יז).  ↩

  772. בתרגום התנ"ך של לשון התרגום שבידי ‘דסניא’ הוא תרגום ל‘כשדים’. ‘דסניא’ פירושו: השונאים, כנראה ‘שונאי–ישראל’.  ↩

  773. צריך להיות: לִיהַוַא, במקום לִהְיַוַא (פולוצקי).  ↩

  774. ‘לכה ואשלחך’ (שמות ג, ג). ‘סא’ — תא, ציווּי משורש ‘אתא’, לעומת ‘סי’ משורש ‘אזל’ — ללכת (פולוצקי).  ↩

  775. ‘מאל’ במקום ‘מאר’ — החלפת הרי“ש בלמ”ד — רגיל בייחוד בשפת אורמיה, וכן ברוונדוז.  ↩

  776. השורות האחרונות הן כמעט תרגום לשמות יט, ד; דברים כט, א.  ↩

  777. ייבוש נהרות מצרים לא נזכר בשום מקור הידוע לי, ושמא הוא מעין דרוש ל‘ויבאש היאור’ (שמות ז, כא). ואולי הקדים עניין בקיעת ים סוף שעברו בו בני ישראל בחרבה. ‘מַיְבַשילי’ — לפי הדקדוק צריך לומר: ‘מוֹיבִשִילי’ או ‘מוּבִישִילִי’ (פולוצקי).  ↩

  778. ויבאש היאור (שמות ז, כא).  ↩

  779. מבית ב ועד בית ז בהשפעת תהלים עח, מא ואילך; קה, כט ואילך. שורה אחרונה לבית זה וראשונה לבית ג יש בהן כדי להזכיר את הפסוק ‘ויך גפנם ותאנתם וישבר עץ גבולם’ (תהלים קה, כט) וכן שמות ט, כה. ‘אלת ארבי’ וכו‘ — יש כאן זכר לפסוק ’ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים' (תהלים עח, מח).  ↩

  780. הכוונה כנראה למכת שחין. שנופל בה לשון ‘לוקה בגופו’ (יומא יט, ב), ‘ללקות בצרעת’ (שמות רבה, פרשה ג), ועוד.  ↩

  781. ההמשך הוא בתהלים קה, לו.  ↩

  782. ‘וכל בית שלא היה בו בכור הורג אפוטרופוס שלו’ (ילקוט שמעוני, תהלים, רמז תתסג, דיבור המתחיל ‘שרץ ארצם’, בשם מכילתא).  ↩

  783. הצורה הרגילה של הריבוי היא ‘עגבואסא’. וכן בכתב–יד כתוב ‘עג’בסא' וטעות סופר היא.  ↩

  784. שמא במקום ‘דוהו’ צריך להיות ‘אַלֵיהוֹן’?  ↩

  785. הכוונה למכת חושך, ואין סדר למכות כאן.  ↩

  786. ‘ובג’ ימי אפלה נתן הקב"ה חן העם בעיני מצרים והשאילום‘ וכו’ (שמות רבה, פרשה יד), וכך יש לפרש כאן את ההמשך של עניין הון מצרים שניתן לישראל עם עניין האפלה.  ↩

  787. غرق בערבית. והכוונה שמשך את פרעה לים וטיבעו בו (שמות יד, ד, יז), ‘מה עשה גירה את פרעה לרדף אחריהם’ (שמות רבה, פרשה כא). והשווה ‘ומשכת אליך אל נחל קישון’ (שופטים ד, ז).  ↩

  788. ‘מרכבות פרעה וחילו ירה בים’ (שמות טו, ד). נראה ש‘חיל’ הוא מתרגם: ‘רגלים’.  ↩

  789. ‘כּולני’, ‘כּולנא’ — בכורדית كولان פירושו: רחוב (מקלין).  ↩

  790. ‘כּולנֵי’ — שבילים, בדיוק פירושו: ‘רחובות’.  ↩

  791. ‘סלכלי’ במקום ‘צלכלי’ (‘ישראל ועמלק’, בית א, שורה 2). בעניין שתים–עשרה דרכים בים עיין ילקוט שמעוני לחבקוק ג, רמז תקסה, בשם מכילתא.  ↩

  792. הכוונה כאן לביזת הים (ילקוט שמעוני לשמות טו, רמז רנד, בשם תנחומא). ‘עמד פרעה וקשט אותם הסוסים באבנים טובות ומרגליות וכשנטבעו בים היו צפין על שפת הים והיו ישראל יורדים בכל יום ונוטלים מהם’.  ↩

  793. תהלים קלו, טז (‘למוליך עמו במדבר’); שמות טז, כה; ירמיהו ב, ו.  ↩

  794. ‘גו’ במובן ‘מן גו’ (עיין ‘ישראל ועמלק’, בית א, שורה 1).  ↩

  795. תהלים קה, מ; שמות יז, ו.  ↩

  796. שמות טז, ד; תהלים קה, מ. כנראה בלבלו כאן המזמרים את צורת הבית מכפי שהיה בראשית יצירתו. לפי בניין יתר הבתים כך שיעורו של בית זה:

    ימא לתרי אסר כולני אליכון סלכלי /

    אלית מאל דוהון טאלוכין הוילי, /

    בסר האדך אלוכן לובלי / (‘אלוכו’ במקום ‘אלוכון’ — עיין בית ד, שורה 1, הערה 490) /

    גו בריא ארבי שני (אלוכון) דוברילי /

    מאיי גו קטרא טאלוכון מופקלי /

    לכמא מנת שמי טלוכון מוכשלי.  ↩

  797. שמות יא, לב; תהלים קה, מ.  ↩

  798. עיין למעלה, סוף בית ה.  ↩

  799. תהלים קה, לט.  ↩

  800. ‘הנה אנכי שולח מלאך לפניך’ (שמות כד, כ).  ↩

  801. שמות יז, יג.  ↩

  802. שמות טו, כה. ‘מכלילי’ — حلو בערבית.  ↩

  803. מלה כורדית: سره كانى, וצריך להיות כאן: סְרוֹכַּנֶת (פולוצקי).  ↩

  804. أحضر בערבית. י"ב מעיינות מים כנגד שנים–עשר שבטים נזדמנו להם (רש"י לשמות טו, כז; תהלים קה, מ).  ↩

  805. לפי דברים ז, ו.  ↩

  806. عشق ب. כנראה תרגום ‘חשק ב…’ על–פי דברים ז, ז–ח. שם נזכר ‘ומשמרו השבועה…לאבותיכם’. יש כאן רמז גם לתהלים קה, מב: ‘כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו’.  ↩

  807. שרתי — בריתי. הרגיל ‘שרט’, וכן במילון הכלדי. מערבית شرط.  ↩

  808. משורש ‘קטא’ — כרת.  ↩

  809. הצד השני של הדיבור: ‘ואם תעזבוהו יעזב אתכם’ (דברי הימים ב טו, ב).  ↩

  810. התרגום למעלה ניתן על–פי חכם זכריה: ‘אני אלחם במקומכם’. אפשר לפרש ‘מנת גיביכון’ — ‘אני אלחם עם אלה אשר יבקשו (את נפשכם)’, או: ‘אשר יבקשו להילחם בכם’.  ↩

  811. הרגיל ‘סבכאתר’, سبب خطر. כנראה על–פי המדרש: ‘לבית יעקב בזכות יעקב; לבני ישראל בזכות ישראל’ (ילקוט שמעוני לשמות יט, רמז רעו).  ↩

  812. צירוף ירושלים לעניין זה הוא כנראה על–פי המדרש לפסוק הנזכר במתן–תורה: ‘ואביא אתכם אלי — לבית–הבחירה’ (ילקוט שמעוני, יתרו, רמז רעו). ואפשר לפרש מתוך השימוש ‘ירושלים ארצכם’ ולא ‘ירושלים עירכם’ שהכוונה לכל ארץ–ישראל. שירושלים נעשתה סמל לכל הארץ. ‘ארץ–ישראל’, נזכר בסוף ‘מלחמת ישראל ועמלק’, בית כט.  ↩

  813. כמו ‘יַוֵינַא’.  ↩

  814. ‘קמאיי’ ברבים מתאים ל – أوائل בערבית, וכן בתרגום התורה: ‘בראשית’ (בראשית א, א): ‘בת קמאיי’.  ↩

  815. ביכריא — أواخر, ברבים כמו ‘קמאיי’.  ↩

  816. ‘לבית יעקב אלה הנשים. ר’ יוחנן אומר לבית יעקב אלו סנהדרין‘. המשורר צירף את שתי הדעות של המדרש (שמות רבה, פרשה כה). ילדים לא נזכרו במדרש. ושמא הוא מרומז מן המדרש (שם): ’לנשים תחלה כדי שיהיו מזרזות בניהן לתורה‘. צירוף הילדים עם האנשים והנשים נמצא בפרשת הקהל (דברים לא, ב) וכן נזכרו הילדים (דברים ד, י): ’ואת בניהן ילמדון'.  ↩

  817. ‘ויענו כל העם יחדיו השוו כולן לב אחד’ (ילקוט שמעוני לשמות יט, רמז רעו, דיבור המתחיל ‘ואתם תהיו לי’).  ↩

  818. ‘נעשה ונשמע’ (שמות כד, ז); ‘ובשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע’ (שבת פח, א; שיר השירים רבה, ד, ז). צירוף הנסים כולם והטובות לישראל לעניין מתן תורה, המנויים בבתים עד כאן, הוא לפי ילקוט שמעוני במתן תורה (יתרו כ, רמז רפז): ‘מאחרי שעשה כל אלה, אמר להם: אמלוך עליכם. אמרו לו: כן’.  ↩

  819. פירוט זה הוא מדברי המחבר, ולא מצאתי לו מקור.  ↩

  820. ‘אִבֵּי בתורה דידי’ יש לתרגם: ‘בו ובתורתו’, שכן תמיד הוא משמיט בדיאלקט זה את וי"ו החיבור.  ↩

  821. משורש ‘אתי’ יש גם צורה ‘סאון’. מ‘שמוֹאוּן’ גם ‘שמוּמוּן’. שימוש המי"ם בצורות אלו הוא בייחוד בדיאלקט אורמיה. וכאן שמא יש לקרוא את שני הפעלים על דרך אחת: ‘סַמוּן שמוּמוּן’.  ↩

  822. قوة בערבית. בכתב–היד כתוב ‘קִוִתֵי גברוסֵי’. לפי ההמשך דברי אלהים הם, ולפי זה יהיה ‘קותִי’, או שמא יש לנקד גם את הפעלים שאחר–כך: ‘בא’, ‘ירד’, בגוף שלישי.  ↩

  823. ‘עמודי שמים ירופפו’ (איוב כו, יא), ובפסוק ח שם: ‘מאחז פני כסה פרשז עליו עננו’, שעליו בא המדרש בדבר עליית משה למרום (ילקוט שמעוני לאיוב כו, רמז תתקיז). נראה שקשרו גם פסוק זה עם מעמד הר–סיני (עיין גם שמות רבה, פרשה ט).  ↩

  824. ‘ותגעש ותרעש הארץ ומוסדי הרים ירגזו’ (תהלים יח, ח). בשמואל ב כב, ח:‘ מוסדות השמים ירגזו’, ואפשר לכך מכוונת השורה הקודמת (בתרגום התפילה ‘עת שערי רצון’ נאמר: מְזוֹרְזֶאְלָה. — פולוצקי).  ↩

  825. כנראה על–פי הפסוק ‘שחו גבעות עולם’ (חבקוק ג, ו), שהוא המשך ‘עמד וימודד ארץ’, שדרשו אותו על מתן תורה (ילקוט שמעוני לחבקוק ג, רמז תקסג). שם מדובר גם על הרים: ‘ויתפוצצו הררי עד’, ובעניין זה עיין גם ילקוט שמעוני (יתרו כ, רמז רפו): ‘והיו ההרים והגבעות מתרגשים’.  ↩

  826. ‘גם כל העולם כולו חל מפניך’ (‘אתה נגלית’, תפילת מוסף לראש השנה).  ↩

  827. ‘גם שמים נטפו’ (שופטים ה, ד).  ↩

  828. ‘בֶזוֹטְכֶי’, וכן תרגום התורה של זאכו. בתרגום זאכו מתורגם (בראשית טו, יז): ‘בִיזוֹדְכֶית’ נוּרָא — לַפִּיד אֵש [כורדית: tison “Bezόt” (J.J. 51b). — פולוצקי].  ↩

  829. מוכזילו — ‘הראו’; כאן משמעו ‘נראו’ [יש לקרוא: מוֹכְוֵילוּ. — פולוצקי].  ↩

  830. ‘וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים’ (שמות כ, יח).  ↩

  831. ‘ודבריו שמעת מתוך האש’ (דברים ז, לו; ה, ד); ‘שהתורה מאש נתנה’ (ילקוט שמעוני, שמות יט, רמז רפד) וה‘דבור יצא מתוך האש’ (תנחומא, יתרו, טו).  ↩

  832. ‘ירעם מן שמים ה’ ‘ (שמואל ב כב, יד), ’ויהי קולות וברקים‘ (שמות יט, טז). וכל העניין מסוכם בילקוט שמעוני (יתרו יט, רמז רפג): ’ויתיצבו מלמד שהיו מתיראים מפני הזיקין ומפני הזוועות מפני הרעמים ומפני הברקים'.  ↩

  833. ‘ויהי קול השופר’ (שמות כ, טז, יז), אבל שהיה השופר ביד מלאך לא מצאתי לו מקור; במפורש לא נזכר הדבר.  ↩

  834. ‘עוֹלא’ במקום ‘עוֹלם’ כמו ‘גיהנא’ במקום ‘גיהנם’ (‘אדם וחוה’, בית א, שורה 3). והעניין הוא על יסוד המדרש: ‘קול גדול ולא יסף קול אחד נחלק לז’ קולות, והם נחלקו לע‘ לשון’ (שמות רבה, סוף פרשה כא). ‘והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו’ (ילקוט שמעוני, דברים לג, דיבור המתחיל ‘ואתה מרבבות קדש’, רמז תתקנא).  ↩

  835. בדיוק: פינות.  ↩

  836. עיין ‘בסרו בסרו’ (‘מלחמת ישראל ועמלק’, בית טו, שורה 2). ‘בַסְבַסְרֵי’ השמיט כאן את הרי"ש, כנראה לשם צלצול עם ‘קם קאמי’. על העניין עם המלאכים עיין ‘ואתה מרבבות קדש’ (דברים לג, ב) ומדרש ל‘רכב אלהים רבותים אלפי שנאן’ (תהלים סח, יח; ילקוט שמעוני, רמז תשצו, וכן שמות רבה, פרשה ט).  ↩

  837. יש לפרש ‘כושלי’ כמו ‘כושלוּ’ — ביטא, כדרך העראקים בכלל, את ה–u כ–i, שכן כאן רבים. המושג ‘ירדו’ קשה כאן. בשיר השירים רבה לפסוק ‘משכני’ נאמר ‘שעלו להר סיני’. אצל ה‘ נאמר ’וירד‘ (שמות יט, כ). והעניין קשור ל’ויוצא משה את העם לקראת האלהים' (שמות יט, יז).  ↩

  838. בבית זה אין החרוזים ברורים.  ↩

  839. אמי — היינו: עם הקדוש ברוך הוא. עיין הערה לסוף בית י, ושבת פח, א.  ↩

  840. ‘דית’ במקום ‘דיד’ אינו רגיל.  ↩

  841. בעניין הכתרים עיין שבת ח, א. שם נזכרו ס‘ ריבוא מלאכים. ’קומי' — قوم בערבית.  ↩

  842. הוא סומך על האגדה שאת הכתרים לקח משה (שבת ח, א), ומשה פניו כפני חמה (בבא בתרא עה, א), ומכאן גם מה שאמר: ‘ביהרא סקילוסא’ — ‘אור’ שקרן עור פני משה (שמות לד, לה). גם כאן הקשה ‘עור’ ל‘אור’, כמו בעניין ‘כתנות עור’, שדרש רבי מאיר: ‘כתנות אור’ (‘אדם וחוה’, בית כ), או משחק מלים.  ↩

  843. מקלין מביא ‘נצג’, ‘נצח’, מתורכית: ناصاغ חולה.  ↩

  844. מלה פרסית כורדית (פולוצקי), ומשמשת גם בתורכית.  ↩

  845. הצורה הרגילה: ‘תְרִצְלי’, וכן במילון הכלדי.  ↩

  846. ‘שהרה’ בהוראת ‘עיוור’, אבל לא נמצא בשום מילון. כנראה השתמש כאן ב‘שהר’ — להיות ער, עיניו פקוחות; וזה לשון סגי–נהור.  ↩

  847. מנית — צירוף של: מן ד… (פולוצקי).  ↩

  848. בדיוק: ‘כל מי שהיה’, וכן בשורה שלאחריה.  ↩

  849. בפרסית–כורדית كر– חירש (פולוצקי).  ↩

  850. רמז למלאכי השרת: ‘וירדו ורפאו את כל בעלי המומים’ (תנחומא, יתרו). עיין שיר השירים רבה לפסוק ‘כלך יפה רעיתי’ (ד, ז). ‘בשעה שעמדו ישראל לפני הר–סיני לא היה בהם לא זבים ולא מצורעים ולא חגרין ולא סומין ולא אלמין ולא חרשין ולא שוטים’ וכו'.  ↩

  851. עיין למעלה, בית י, שורה 15, והערה 540 ( נראה שההפניה צריכה להיות לבית יא – הערת פרוייקט בן יהודה).  ↩

  852. ‘כשנתן הקב’ה את התורה…העולם שותק ומחריש' (שמות רבה, סוף פרשה כט).  ↩

  853. طبق בערבית. ‘תבאקי’ במובן אופנים אין במילון מקלין.  ↩

  854. ‘אופנים לא עפו שרפים לא אמרו קדוש’ (שמות רבה, פרשה כט).  ↩

  855. שרכת — פרסית: جرخ — גלגל (פולוצקי). מעין זה: ‘ג’רכת‘ (ג' = ج ), נמצא בשיר ’מעונה‘, בית ו, שורה 1. במילון מקלין אינו נמצא בשום צורה. העניין מקביל למה שנמצא במדרש: ’והדריך כל העולם והשתיק העליונים והתחתונים והיה העולם תהו ובהו‘ (שמות רבה, פרשה כט). ’בטלו‘ כאן מכוּון כנגד ’תהו ובהו‘ שם. אם נבאר כאן ’שרכת‘ במובן ’מאורות‘ (שַרְגָת), יהיה מכוּון כנגד מה שנאמר: ’לפיכך השמיע קולו מתוך החושך' (ילקוט שמעוני, דברים, רמז תלא).  ↩

  856. ‘שור לא געה’ (שם). הפועל ‘געא’ משמש לצאן (כמו ‘פעה’). Rhetoré מביא: béler (פולוצקי).  ↩

  857. ‘ציפור לא צוח, עוף לא פרח’ (שם).  ↩

  858. תוספת המחבר.  ↩

  859. אשתקלו — בהוספת א' הניתנת בראש מלה המתחילה בשווא.  ↩

  860. שמות רבה, פרשה כט; שבת פח, א.  ↩

  861. ‘הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם’ (ילקוט שמעוני, תהלים סח, רמז תשצה, דיבור המתחיל ‘גשם נדבות’; שבת פח, א). ‘כֻונַאב’ — בכורדית: خوناق (פולוצקי).  ↩

  862. בדיוק: טל אחד, היינו: מין אחד של טל.  ↩

  863. בשינוי קצת נמצא במדרש: ‘ומהיכן זכו ישראל לקריאת שמע? אר"פ בר חמא ממתן תורה… אמר להן שמע ישראל אנכי ה’ אלהיך. נענו כולן ואמרו ה‘ אלהינו ה’ אחד. ומשה אמר ברוך שם‘ וכו’ (דברים רבה, ואתחנן, סוף פרשה כב). הקשר בזה עם תחיית המתים הוא ‘טל שעתיד להחיות בו מתים’ (עיין הערה 567 ).  ↩

  864. חזרה בשינוי קצת על בית יא, שורה 7. צירוף זה על–פי ‘ומיד הארץ והשמים רועשים כשהקב"ה מסתכל בעבודה זרה’ (בקשר עם מתן תורה — שמות רבה, פרשה כט).  ↩

  865. מחורדפלו — נמצא גם בתפסיר נשמה וגוף (פולוצקי). המעתיק מתרגם: ‘נהרסו’. שורש זה לא מצאתי במילונים.  ↩

  866. ‘בקש הקב"ה להחזיר עולמו למדידת מימיו שנאמר מי מדד בשעלו מים’ (ילקוט שמעוני, חבקוק, רמז תקסג, בשם תנחומא), וכן אפשר שהכוונה כאן: ‘הים נזדעזע’ (שמות רבה, פרשה כט, בקשר עם ‘אנכי ה’ אלהיך').  ↩

  867. לא מצאתי דברים אלה מפורשים במדרשים. ושמא מדרש נעלם הוא ל‘קול ה’ יחולל אילות' (תהלים כט, ט).  ↩

  868. سبح – שבח. ‘צבח’ אין בשום מילון, ושמא ‘מצבח’ כמו: מערכות (בקראן מא, יא; סז, ז: مسابيح – במקום משמרותיהם, לומר שירה בבוקר (עיין מקלין, ערך ‘מְצַבִּח’), שאז אומרים המלאכים שירה (עיין בראשית רבה, פרשה יח).  ↩

  869. ‘אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש’ (שמות רבה, פרשה כט).  ↩

  870. ‘כשדבר הקב"ה על סיני השתיק כל העולם, כדי שידעו הבריות, שאין חוץ ממנו’ (שמות רבה, פרשה כט); ‘הדמים כל העולם, השתיק העליונים והתחתונים’ (שם); ‘כל מלכי העולם אחזתן רעדה בהיכליהן’ (זבחים קטז, א).  ↩

  871. שמא הכוונה ש‘אלהים’ הוא לשון דין.  ↩

  872. ביאור ל‘לא יהיה לך אלהים אחרים על פני’ (שמות כ, ג).  ↩

  873. פרסית: جدا (מילון מקלין).  ↩

  874. ‘ומבלעדי אין אלהים’ (ישעיה מד, ו ועוד).  ↩

  875. כיננא — נוקם ונוטר (מקלין); כאן תרגום המלה: ‘קנא’, והכוונה למה שנאמר להלן ‘פוקד עוון’ וכו' (שמות כ, ח).  ↩

  876. شرع — שפט בערבית, והוא לפי הפסוק ‘פוקד עוון אבות על בנים’ (שמות שם).  ↩

  877. כנראה הכוונה למשפט האבות והבנים, כנזכר במדרש: ‘משה אמר פוקד עוון אבות על בנים. בא יחזקאל ובטלה שנאמר הנפש החוטאת היא תמות’ (יחזקאל יח; מכות כד, א).  ↩

  878. שמא על–פי המדרש ‘ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כלכם היום, לעולם הבא‘ האמור בעניין מעמד הר–סיני (ילקוט שמעוני, דברים, רמז תתכד). ’גיהנא‘ במקום ’גהינם‘, כמו ’עולא ‘ במקום ’עולם' (עיין ‘אדם וחוה’, בית א, הערה 1, ולמעלה, בית יא, הערה 540 ).  ↩

  879. שעת מרי — בשעה שאמר. אבל לא גמר מה היה באותה שעה, ושמא יש לתרגם: ‘באותה שעה אמר’. וזהו מעין اذ قال הרגיל בקוראן במשמעות ‘זכר כאשר אמר’, הבא תמיד בראשית העניין.  ↩

  880. ‘כוֹרוֹך’ — חברך, ביחיד, ‘עשקיתון’ — תחמדו, ברבים. וכן בבית כד, שורה 4: ‘כורך’ — חברך, ביחיד, ואילו ‘אזיתון’ — תבואו, ברבים. שמא היה כתוב במקור: ‘כוריכון’, ברבים. כל הפעלים שבבית זה באו ברבים. ‘עשק’ שני פירושים לו: האחד ظلم, שהוא ‘עשק’ העברי, והשני ‘חשק’, כפי שהוא בערבית عشق. ‘עשק ב…’ בהוראת: אהב, חמד, נמצא למעלה, בית ז, שורה 6.  ↩

  881. تمام הערבי; מובא גם אצל מקלין.  ↩

  882. ‘תחזיקו’, במשמעות ‘תשמרו’, כמו ‘מצוה שהחזיקו בה’. וכן בשפות אירופיות: keep, halten. ראה גם ‘מחזיקים בבריתי’ (ישעיה נו, ד). לעניין מניין המצווֹת המנויות כאן, יש להעיר שאת מצוות שבת, הנזכרת בתורה (שמות כ, ח–יא) לפני המצווֹת המנויות כאן, הוא מביא לאחר אלה הנזכרות בשמות כ, יג–יז. את שני הדיברות ‘לא תשא’ (שמות כ, ז) וכיבוד אב ואם (שם, ה), השמיט לגמרי, וכן אחר–כך, כשהוא מזכיר כמה מצווֹת, אינו מזכיר את אלו. ואולי היו בשיר במקורם ונשמטו מזיכרון המזמרים.  ↩

  883. ‘ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש’ (שמות יא, ו); ‘כי עם קדוש אתה לה’ אלהיך' (דברים ז, ו).  ↩

  884. מדרש לדברים ז, י: ‘משלם לשונאיו בעוה"ז… אבל הצדיקים מתן שכרם לאחריהם’ (ילקוט שמעוני, דברים, רמז תתמז). וכן אומר המדרש לדברים ז, יב: ‘משמרין להן לעתיד לבוא’ (שם, רמז תתמד; עיין גם למעלה, הערה 584, וילקוט שמעוני לדברים ז, ג).  ↩

  885. כנראה קשור בהמשך העניין שם: ‘ואכלת את כל העמים אשר ה’ אלהיך נותן לך' (דברים ז, טז).  ↩

  886. اذى בערבית; מקלין אינו מביאו.  ↩

  887. מובא אצל מקלין.  ↩

  888. כנראה לפי ‘והסיר ה’ ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים‘ (דברים ז, טו). תימה שהוא משתמש ב’מכזיתון‘, בבנין ’מפעל‘, במקום ’כזיתון' בקל.  ↩

  889. ‘ואהבך וברכך’ (שם ז, יג).  ↩

  890. על–פי ויקרא יח, ג, שמדובר על האומות, וקשור הוא, לפי המדרש, עם עשרת הדיברות (ילקוט שמעוני, ויקרא, רמז תרא).  ↩

  891. הוא כעין פירוש לפסוקי דברים ז, ח–ט. הלשון כאן ערוך על–פי ‘אני ה’ אלהיכם' הכתוב בתורה.  ↩

  892. כאשר. גם כאן לא השלים לספר מה היה. אפשר ש‘מרי’ שבו מתחיל בית כב, הוא ההמשך: ‘כאשר אמר’ — אז אמר. ושמא גם כאן מעין اذהמצוי בקראן: ‘זכר כאשר אמר…’ כפי שראינו גם למעלה, ראש בית יט, והערה 585.  ↩

  893. בכינוי ‘מעבוד’ (معبود משתמש רב סעדיה גאון לאלהים אחרים כדי להרחיקם מגדר אלהות [וכן: ‘מעבודית מצר’ בתרגום זאכו לשמות יב, כא. — פולוצקי].  ↩

  894. גדמיתון — כדמיתון, خدم בערבית. ‘ולא תעבוד את אלהיהם’ (דברים ז, טז).  ↩

  895. ‘יאליתון’ — מתרגם המעתיק ‘תעברו’, כמו ‘אוריתון’. ואמרו לי, שבזאכו ובנירוא משתמשים ב‘אוריתון’; לעומת זה בעמדיה, ראשיה, צינדור, ברזאני אומרים: ‘יאליתון’. בראשונים אומרים: ‘נובילו’, באחרונים: ‘לובילו’.  ↩

  896. ‘חטאים גדולים’, נראה שהרמז כאן לעריות המנויות בויקרא יח, המובא במדרש לעניין ‘אנכי ה’ אלהיך‘. ’ר‘ ישמעאל אומר חמורות עריות שפתח בהן’ (ילקוט שמעוני, ויקרא, אחרי–מות יח, רמז תקצ). ועיין שם כל העניין. ועיין גם דברים ז, יב: ‘והיה עקב’ — מדובר על מצווֹת קלות שחשובות כמצווֹת חמורות (ילקוט שמעוני, ויקרא, ראש פרשת עקב, רמז תתמו). מכאן הוא עובר לספר בעניינים שבאו בספר ויקרא. המושג ‘חטאים גדולים’ בהבחנה מחטאים קטנים נמצא בקראן, והרבו לעסוק בזה חכמי האסלאם שלאחר הקראן (עיין קראן, סורה ד, 35; מב, 35; נג, 33).  ↩

  897. חמורים — בדיוק: גדולים, ועיין הערה שלפני זו.  ↩

  898. בעניין יראת אלהים עיין ויקרא יט, יד, ושם נאמר ‘אני ה’ אלהיכם‘, הנזכר בבית כ. אפשר שגם שורה 2 כאן עניינה דבוק ב’אל תפנו אל האלילים‘ (שם). ילקוט שמעוני (שם) מבאר: ’אל תפנו לעבדם‘ (רמז תרד). הזיקה לעשרת הדיברות נראית ברורה מכיבוד אב ואם ושמירת שבת הנזכרים שם (ויקרא יט, ג). עיין גם ילקוט שמעוני, ויקרא, פרק יט, רמז תרא: ’מפני שעשרת הדברות כלולין בה'.  ↩

  899. דא כאטר — הרגיל הוא: ‘סַבְכַאתֶר’. ו‘דא’ כאן כמו ‘תא’, הרגיל יותר במובן זה.  ↩

  900. ‘אני ה’ אלהיכם (ויקרא יח, ב), אני עתיד לשלם שכר למי שעושה כמעשיהם' (ילקוט שמעוני, ויקרא, רמז תקפה).  ↩

  901. ‘אני ה’ אלהיכם' שתי פעמים (ילקוט שמעוני, שם), לשכר ולעונש, וגם כאן בא רעיון זה בסוף בית כ ובראש בית כא.  ↩

  902. חקא — حقًا בערבית. בהשמטת התנוין הנשמע לכאורה גם בהגייה ‘חקאן’.  ↩

  903. وحيد — צורה ערבית עם הסיום הסורי ‘סי’. מקלין מביא: ‘וחיד’.  ↩

  904. يكانه פרסית). ‘יכנא’ מובא במילון של מקלין. במילון הפרסי של A. Bergé: incomparable, unique.  ↩

  905. شريك בערבית. נמצא גם במילון של מקלין.  ↩

  906. עיין למעלה, בית יח.  ↩

  907. אולי: ‘רֻבְּוַסִי’ — רבבות (פולוצקי).  ↩

  908. خالص – בערבית: מוחלט, בלי תערובת. לא נמצא במילון הכלדי; אצל מקלין נמצאת הצורה ‘חליץ’ בהוראה זו (ושמא צריך להיות: מַכֶילְצַאנַא — מציל [למשל: “גואל”, רות ד, ו]. — פולוצקי).  ↩

  909. تمام בערבית. במילון הכלדי: תַּמִימוּתַא; מקלין: תַּמַמוּתַא. נראה שכל הבית הזה נאמר בדרך פרשני ימי–הביניים, בדבר אחדות אלהים המוחלטת.  ↩

  910. כמעט תרגום ל‘לא יהיה לך אלהים אחרים על פני’ (שמות כ, ד).  ↩

  911. ג'יד מני — עיין למעלה, בית יח, שורה 4.  ↩

  912. מני — בהוראת עמי.  ↩

  913. יש להעיר שבתים יח, יט, כב, כג, כד חוזרים זה על דברי זה. יח כמעט מקביל ל–כב; יט דומה ל–כב, וכן הלשונות בשאר הבתים. בית כג, שורה 3, דומה לבית כב, שורה 3; בית כג, שורה 4, דומה לבית כא, שורה 2.  ↩

  914. השווה למעלה, בית יט, שורה 6, והערה 586  ↩

  915. שמא יש לקרוא: נַגַהַן, והוא ناكهان בפרסית (פולוצקי).  ↩

  916. כנראה שצריך להיות כאן: ‘כוריכון’, ויהא חורז עם שתי השורות הקודמות וכן עם פועל הרבים ‘אזיתון’, עיין גם למעלה, בית יט, שורה 6 והערה 586 (ההפניה במקור היא לבית יח צריכה להיות לבית יט – הערת פרוייקט בן יהודה)  ↩

  917. ‘אל יכנס אדם פתאום לבית חברו’ (דרך ארץ רבה, ה). הזיקה למתן תורה לא הובררה לי. שמא דרשה היא הדבוקה בעניין עריות שבפרשה זו (ויקרא יח). בקראן קשור איסור זה לבוא לבית הנביא בלי רישיון — עם עריות (סורה לג, פסוק 53).  ↩

  918. המתרגם פירש ‘גִ’נְדַרְכּוּסַא‘ — רכילות, אבל את מלת جندار מתרגם מקלין מלשון כישוף. לפי פירוש המעתיק הוא על–פי ויקרא יט, טז. הזיקה למתן תורה נמצאת במדרש: ’לא תענה וכתיב הכא לא תלך רכיל‘ (דברים רבה, פרשה צד). לפי הגרסה במילון יהיה פירושו כאן דבוק עם ’אל תפנו אל האובות ואל הידעונים‘ (ויקרא יט, לא) [ויש להעיר, שבתרגום אורמיה של חכם ישי בא ’אַנְבֶל גֵ‘ינְדֵרְכֵּי’ בהוראת הולך רכיל. — פולוצקי].  ↩

  919. המעתיק מתרגם: ‘בלבולים’ [ושמא מן بلاء — צרות בערבית. — פולוצקי].  ↩

  920. לפי תרגום התורה של זאכו, אפשר שהכוונה ‘לטמאה בהם’ (ויקרא יט, לא). והוא דבוק בעניין עם טומאת העמים הנזכרת לפני כן (ויקרא יח, כד ואילך).  ↩

  921. בדבר ההכפלה עיין למעלה, בית יא, שורה אחרונה: ‘קם קאמי בסבסרי’, והערה 542 שם.  ↩

  922. ‘גנעדן’ כתוב במלה אחת, ואינו רגיל.  ↩

  923. ‘אני ה’ עתיד לשלם שכר' (עיין למעלה, בית יט, שורה 8 והערה 597 (ההפניה במקור היא לבית יט צריכה להיות לבית כ שורה 8 – הערת פרוייקט בן יהודה)  ↩

  924. انتقام בערבית; עיין גם מקלין: אִנְתִּקַם.  ↩

  925. ‘לא תקום ולא תטור את בני עמך’ (ויקרא יט, יח) הוא המחבר את העניינים האלה עם עשרת הדיברות, כנזכר למעלה, הערה 602, ובית כא, שורות 3–4.  ↩

  926. משורש ظلم בערבית. ‘זלומא’ — oppression (מקלין). [פירוש ‘זַלוֹמַא’ — עוֹשֵק, ולא עשֶק. — פולוצקי].  ↩

  927. הכוונה ל‘לא תעשק את רעך’ (שופטים יט, יג). ועיין מקלין ערך ‘מַסְפָּא’.  ↩

  928. جا בפרסית. ועיין מילון Bergé על השימוש בצירופים שונים, ובייחוד: جا غير — ailleurs, היפה לכאן. במילון הכלדי: גהא — وقت اوان. ‘גא’, ‘גאה’, ‘גהא’ הן צורות שונות גם למקום וגם לזמן בפרסית.  ↩

  929. עיין בשיר ‘משה ובתיה בת פרעה’ על פועל זה: ‘סנק’. פירושו בארמית: drücken (מילון דלמן). במילון הכלדי הוא מביאו בשימוש כמו כאן: احرع اضطر.  ↩

  930. عزة בערבית.  ↩

  931. اكرام גם להוראת: שכר טוב.  ↩

  932. אני שמעתי ‘סעוֹדא’ בחולם (פולוצקי).  ↩

  933. خير — טוב בערבית. במילון הכלדי אינו נמצא.  ↩

  934. عزيزהערבי, עם הסיום הארמי הרגיל ‘וסא’ (עיין גם במילון מקלין).  ↩

  935. نعمة (עיין גם מקלין). כאן נעתק ניקוד הנו“ן לוי”ו החיבור.  ↩

  936. עניין הסעודה בגן–עדן בזיקה עם עשרת–הדיברות, וכן הבטחת השכר, הוא גם חתימת השיר הידוע 'אקדמות לחג השבועות לפני קריאת התורה. וכן יש דמיון בין התיאור שם ובין התיאור כאן.  ↩

  937. אמן כן יהיה רצון.  ↩

  938. פרשת ‘מעונה אלהי קדם’ (דברים לג, כז), בהמשכה היא מות משה, ונקראת בשמחת–תורה יחד עם המשכה על מות משה.  ↩

  939. המעתיק מבאר ‘שם שבו’ — שם מקום במדבר סיני בין הור–ההר ובין הר סיני. לא מצאתי עניין כזה. ושמא יש לקרוא כאן בפשטות: לֶשֶׁם שְׁבוֹ, אבנים טובות (שמות כח, יח), והכוונה לזיו פני משה, והשתמש בזה לשם חרוז ל‘נבו’ בשורה שלאחריה.  ↩

  940. בעניין משה נזכרה ‘ארץ מואב’ (דברים לב, יט; לד, ה), ‘שדה מואב’ — בשיר המים (במדבר כא, כ). רמז לפסוק זה בזיקה לעניין מות משה בא במדרש: ‘ ומבמות הגיא אשר בשדה מואב’ (במדבר שם) — ‘שגרמו לאותו צדיק שיקבר בגיא’ (ילקוט שמעוני במדבר, רמז תשסד, דיבור המתחיל ‘אז ישיר’).  ↩

  941. מכאן דברי משה. במדרש מובאת חבילה של מאמרים לעניין מות משה, והם פותחים במלת ‘אתמול’ (דברים רבה, וילך, פרשה ט).  ↩

  942. שמא יסודו בדברי המדרש ‘מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח’ (ישעיה נז, טו) על משה שהשרה שכינה עם האדם (ילקוט שמעוני, ישעיה, רמז תפח, דיבור המתחיל ‘בצעקך’), או ‘והנה נער בוכה, המלאך שהיה מתלוה עמו’ (ילקוט שמעוני, שמות, רמז קסו, דיבור המתחיל ‘דבר אחר והנה נער’). עיין שם, רמז שצד, דיבור המתחיל ‘והיה כצאת משה’ — ‘שהשכינה נגלית על משה’; גם תהלים ח, שם, רמז תרמא: ‘ שפרש זיו שכינתו ועננו עליו’.  ↩

  943. راست בפרסית (מקלין).  ↩

  944. جب; מקלין ‘כפא’ — chapi.  ↩

  945. הכוונה שדיבר אל אלהים פנים אל פנים: ‘וקיבלתי תורה מימינו של הקב"ה’ (דברים רבה, וילך, פרשה ט).  ↩

  946. ‘גד’ במובן ‘כך’ נמצא גם בצירוף ‘אוקת’ — כל כך. מקלין מביא ‘גת’ בהוראת ‘כמעט’ על–פי הפועל הערבי كاد ושמא ‘כַא גַר’ — פעם אחת.  ↩

  947. ‘עיר התמרים מלמד שהראהו גן–עדן’ (ילקוט שמעוני, דברים, סוף רמס תתקסד)  ↩

  948. מדברי משה ‘איני יודע להיכן נפשי הולכת אם לשמים ואם לארץ’ (דברים רבה, סוף פרשה י).  ↩

  949. خوش – טוב בפרסית; מקלין: ‘חוש’.  ↩

  950. השווה ‘דאך’ במילונו של מקלין.  ↩

  951. קדך — גביע ( כלדי: ‘קדחא’). הדל"ת האחרונה ד' הסמיכות היא.  ↩

  952. בכורדית: ذأر ذائر —– ذهر (פולוצקי)  ↩

  953. מיטאתזיס של ‘טאם’. גם מקלין מביא ‘טמע’, אבל בעי“ן במקום אל”ף. במילון הכלדי: ‘טעם’.  ↩

  954. ‘וימת משה ספרא רבא של ישראל’ (ספרי, סוף וזאת הברכה). ‘זה משה שהיה סופר’ (ילקוט שמעוני, ברכה, רמז תתקסד).  ↩

  955. ילקוט שמעוני, ברכה, רמז תתקסג: ‘שהראהו גיהנם סמוכה מצדו של גיהנם’ (שם, דיבור המתחיל ‘ואת כל נפתלי’).  ↩

  956. דברי מיכאל לסמאל: ‘מה, רשע, אני בוכה ואתה משחק’ (דברים רבה, פרשה יא). ושמא יסודו במדרש לפסוק ‘מלאכי עליון מר יבכיון’ (ישעיה לג, ז)  ↩

  957. בדיוק: ‘מן המעונות’.  ↩

  958. במילון הפרסי: حيف domage (حاف בערבית פירושו: לעשות עוול למי שהוא).  ↩

  959. מכביני גבינותא — تحير خرف سذاحه (המילון הכלדי). ‘גבין’ בערבית: غبين — התעצב, היות מצוער. לשון ‘חיף וגבינא’ — ‘חבל’, הוא קריאה למנוד ובא כ‘חוזר’ בכל בתי השיר של ‘דוד וגלית’.  ↩

  960. ג‘אלי, ג’לא (כורדית جأل — grave (מקלין).  ↩

  961. שמא הוא ‘גומא’ הארמי (במילון מקלין נמצא ‘גומעתה’) [בדיאלקט זאכו: ‘גַמואַא’ — עמוק, משורש ‘גמע’. — פולוצקי].  ↩

  962. אל תירא — מכאן דברי אלהים למשה, וכן נמצא במדרש: ‘אל תתירא, אני בעצמי מטפל בך ובקבורתך’ (דברים רבה, פרשה א). ‘צַדְלוֹךְ’ — על פי רוב: ‘זדילוך’, עיין מקלין; וכן במילון הכלדי, ערכים ‘צדא’, ‘צדע’.  ↩

  963. רעל (מקלין והמילון הכלדי).  ↩

  964. מלאך פלוני — אינו רוצה להזכיר את שם מלאך המוות מפורש (וכן בית ו', שורה 5), כדי שלא לפתוח פה לשטן. כך גם בקראן (סורה כה, 30): מי יתן ולא לקחתי פלוני לידיד לי‘ — המקום היחיד שבו בא בקראן ’פלוני'. השטן נזכר שם בפסוק 31 (ועיין גם בייצ'אוי, שם).  ↩

  965. בהוראת أمر הערבי: אצווה. ורצונו לומר כאן: אצווה שלא לנגוע בך.  ↩

  966. קצר — קתר — קשר. ‘קצרית כאיי’ מתורגם: ‘צרור החיים’ (פולוצקי).  ↩

  967. כל הבית דברי הקב"ה למשה. וכך במדרש: ‘אין בריה שליט על נפשך. והיכן היא תחת כסא הכבוד בשמים’ (דברים רבה, פרשה י), ‘אצל כרובים ושרפים וגדודים’ (שם, פרשה יא). הפועל قصر في بيته (= החזיק בביתו) נמצא בערבית. אבל כאן נראה כדעת פולוצקי, שיש לתרגם בד קצרינא — אצרור, אם כי חכם זכריה ביאר בהוראת הערבית: ‘אחזיק’, והוא על–פי הפסוק ‘והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים’ (שמואל א כה, כט).  ↩

  968. אַהֶת — שם הגוף ‘אתה’ הוא כאן בהוראת ‘אותך’, ונמצא גם במקומות אחרים.  ↩

  969. ‘אמר לו הקב"ה: כל צער שאתה מצטער למה? אמר לו: מתירא אני מחבלו (שמא צריך להיות: מחרבו, עיין להלן בית ו) של מלאך המות. אמר לו: איני מוסרך בידו’ (ילקוט שמעוני, ואתחנן, רמז תתכא). וכל הבית הזה דברי הקב"ה למלאך המוות.  ↩

  970. עיין ‘עשרת הדברות’, בית יד, שורה 6, והערה שם – [בפרסית جرخ — גלגל. — פולוצקי].  ↩

  971. فلك בערבית. מקלין והמילון הכלדי אינם מביאים שורש זה.  ↩

  972. מקלין מביא ‘כֵן’, ‘כַּאן’ במשמעות: הרגזה (كان בתורכית). ושמא כאן جن — השתגע, יצא מדעתו, בערבית, בהוראת הוכו בתימהון. [‘ג’ן דוק‘ — יחיל, יחולל בתרגום לתורה של זאכו, ’ג‘אן’ במובן יגון; ושם מובא נוסח אחר: ‘חסרא’ (حسرة בערבית) — ‘יגון’. — פולוצקי].  ↩

  973. בדיוק: את כולם רעדה אחזה.  ↩

  974. جاسوس בערבית (מקלין).  ↩

  975. מן השרש הערבי د ى צורה זו אינה נזכרת במילונים אחרים. ושמא משורש ‘זוע’ (כלדי) — חרדו; ‘זיע’ הארמית — נזדעזעו.  ↩

  976. בדברים רבה, פרשה יא, נזכר, שהמלאכים לא רצו ליטול נשמתו של משה ‘מיד שלף מלאך המות חרבו ועמד על משה’. העניין שעיכבו המלאכים על–יד מלאך המוות לא נזכר במפורש במדרש אלא נזכר שמשה עצמו התנגד.  ↩

  977. قدرة בערבית  ↩

  978. הכוונה היא שהמלאכים שמעו את הגזרה, וקיבלוה והיללו את השם. ‘כשראו גלגלי מרכבה ושרפי להבה, שאמר הקב"ה לא תקבלו תפלתו של משה וכו’ אמרו: ברוך כבוד ה‘ ממקומו שאין לפניו משוא פנים’ (דברים רבה, פרשה יא).  ↩

  979. מן عدد הערבי. עיין מקלין, ערך ‘מְעַדֵד’.  ↩

  980. בדבר ההספד שהספידו הכול את משה עיין דברים רבה, פרשה יא.  ↩

  981. ‘מלאכי מרום קדושי עליון’ — לשון רגיל הוא. ‘רוּמַנוֹ’ צורה זרה; הרגיל: ‘רוּמַנַא’.  ↩

  982. ההבלטה ‘של היהודים’ מיוסדת על הפסוק ‘ולא קם בישראל עוד נביא כמשה’ (דברים לד, י), ונזכר גם בהספדו של הקב"ה על משה (דברים רבה, פרשה יא).  ↩

  983. משורש فرح הערבי. שורש ‘פרח’ בהוראה זו אין מקלין מביא.  ↩

  984. فكيف כמו בערבית (עיין גם מקלין).  ↩

  985. שורה זו יש בה זכר לפסוק ‘פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים’ (שמואל ב א, כ). ועיין דברים רבה, פרשה יא, דברי מיכאל לסמאל: ‘אל תשמחי אויבתי לי’.  ↩

  986. עיין ‘עשרת הדברות’, בית יא. ‘רבאבות’ כאן כנראה ‘רבבות’ העברי.  ↩

  987. בדברים רבה נזכר שירדו שלושה מלאכים עם הקב"ה, מיכאל, גבריאל וזגזאל, כשירד ליטול נשמתו של משה (דברים רבה, פרשה יא).  ↩

  988. הלשון ‘כפלי אלת’ = שח על, בא בעניין חלום יעקב במשל ‘המיניקה ששחה עליו’ (ילקוט שמעוני, בראשית, ויצא, רמז קיט, דיבור המתחיל ‘והנה ה’ נצב עליו').  ↩

  989. ‘באותה שעה נשקו הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקת פה’ (דברים רבה, פרשה יא).  ↩

  990. בדיוק: ‘ולקח אותו’, היינו: את משה. ושמא ‘ושקילאלי’ — בסיבת החרוז, אם כי הדיבור הרגיל: שלקח נטל, את הנשמה בנשיקה.  ↩

  991. שמות יד, כט: ‘ראו כי ה’ נתן לכם את השבת'.  ↩

  992. ‘ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת…לא תעשה כל מלאכה…’ ‘למען ינוח’ (שמות כ, ט ואילך; דברים ה, יב ואילך).  ↩

  993. כמעט בכל השיר הוא משתמש בצורת ‘שִבְתַא’ במקום ‘שַבְתַא’. מקלין מביא ‘שַבְתַא’ וגם צורת ‘שִבְתָא’, בסַלַמִיָה. כל הבית הזה דברי אלהים לישראל.  ↩

  994. צורת העתיד ‘תשמרנו’, לשון בקשה. ‘נַטְרֶת’ הצורה הנפרדת בלי כינויים של העתיד.  ↩

  995. שמרנו — בדיוק: תשמרנו.  ↩

  996. גו — ‘מן גו’ (עיין ‘ישראל ועמלק’, בית א, שורה 1, וכן תרגמנו: ‘מתוך’.  ↩

  997. העתיד הרגיל: מַפְקֶת — תוציא, ותרגמנו בציווי.  ↩

  998. אִרְאֵינִי — הרגיל: אַרְאֵינִי. ‘ירושלים ארצנו’ — לכל הארץ הוא קורא ‘ירושלים’ (עיין גם ‘עשרת הדברות’, סוף בית ח, והערה שם). בית זה דברי ישראל הם, והוא דומה אל ‘וקרב פזורינו מבין הגויים…והביאנו לציון עירך ולירושלים בית מקדשך’ — תפילת ‘ומפני חטאינו’). עיין גם ‘כל המענג את השבת ניצל משעבוד מלכיות’, ‘כל וכו’ נותנים לו נחלה בלי מצרים‘ (ילקוט שמעוני, ישעיה נח, רמז תצו, דיבור המתחיל ‘ממצוא חפצך’); ’אם תשמרו את השבת עתיד הקב“ה ליתן לכם שש מדות טובות ארץ–ישראל עוה”ב וכו‘ (ילקוט שמעוני, שמות טז, רמז רסא, דיבור המתחיל ‘ראו כי נתן’); ’ומלכות בית דוד והכהונה והלויה‘ (שם, רסא, דיבור המתחיל ’וילקטו אותו'; (והשווה צירוף עניין השבת עם עניינים אלה הבאים כאן, ישעיה נו, ד ואילך).  ↩

  999. הביטוי העברי ‘במהרה בימינו’.  ↩

  1000. בדבר בחירת השבת מכל הימים, עיין ילקוט שמעוני, בראשית, רמז ב, דיבור המתחיל ‘טורנוסרופוס’, [גוֹבֵיתַא — צורת בינוני פעול ופירושה: נבחרת. — פולוצקי].  ↩

  1001. הרגיל: ‘בֶּשְטוֹם’ או ‘בֶּשְטוֹב’. מקלין מביא גם ‘בֶּשְטַב’.  ↩

  1002. جوهر בערבית (מקלין).  ↩

  1003. صاف בערבית. מקלין: ‘צפא’. ‘ראו מרגניתא דיהבית לכון לחם יומים’ (ילקוט שמעוני, שמות טו, רמז רסא, דיבור המתחיל ‘ראו כי ה’ נתן לכם'); ‘מתנה טובה יש לי בבית גנזי’ (שם, רמז שצ, דיבור המתחיל ‘אמר רב הנותן מתנה’).  ↩

  1004. ‘אִיִלָא’ במקום ‘אִילַא’.  ↩

  1005. قوي שם תואר.  ↩

  1006. שמא לעניין הפסוק ‘וקראת לשבת עונג לקדוש ה’ מכובד' (ישעיה נח, יג).  ↩

  1007. שמא צריך להיות: נַאִיך, על–פי צורת בינוני פועל.  ↩

  1008. בִּד יומת — הרגיל: בֶּד. ‘יוֹמֶת’ — ברוב השיר הוא משתמש לסמיכות בדל“ת, כאן בתי”ו.  ↩

  1009. העניין לפי הפסוק ‘אשרי אנוש יעשה זאת וכו’ שומר שבת מחללו' (ישעיה נו, ב).  ↩

  1010. טַפַּיֵא — כתף הרים, לפי מקלין [טַפֵיתא — גבעה. וכך בתרגום זאכו למלכים ב, יז, י: טַפיא. — פולוצקי].  ↩

  1011. [משרש ثبت הערבי. — פולוצקי]. במילון הכלדי אין לא זה אף לא ‘ת’בת‘. במילון של מקלין נמצא ’דבט‘ ו ’זבט‘, ושמא גם כאן מן ضبط הערבי וכן הלאה ’דוֹפְתִילִי‘. הפועל בא בקל ובהפעיל, ושורה זו על–פי הפסוק ’ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים‘ (ישעיה מ, יב). ושמא הכוונה למדרש ’בטרם הרים הטבעו שהיו טסים כצנוריות הללו של מים, והיכן שראה הקב"ה מקום עמוק נותן בתוכו הר גדול וממלא אותו' (ילקוט שמעוני, תהלים צ, רמז תתמא, דיבור המתחיל ‘בטרם הרים’).  ↩

  1012. حنيا כאן ‘דִנְיַא’ על–פי הלהג העיראקי ההוגה את ה–u בתנועת i (כֻּל — כִּל).  ↩

  1013. הכוונה כאן לרקיע שהבדיל בין גבולות שמים וארץ, וזה גם עניינה של השורה הבאה.  ↩

  1014. طبقه הערבי. (המקור בערבית אינו ברור. הערת פב"י)  ↩

  1015. איניומא — הרגיל הוא ‘אין יומא’ בשתי מלים: ‘עין היום’, השמש.  ↩

  1016. ‘דוק’ במובן ‘להחזיק’, היינו: לשמור. מזכיר את הפסוק ‘שומר שבת — ומחזיקים בבריתי’ (ישעיה נו, ד,ו).  ↩

  1017. ‘הקב"ה נותן דונטיבא ועושה איסמטיבא’. גם הוא שומר מה שהוא מצווה (ילקוט שמעוני, בראשית ב, רמז טז, סוף דיבור המתחיל ‘רבי ישמעאל בר"י אומר’); ‘כביכול הכתיב על עצמו שברא לששה ימים ונח ביום השביעי’ (ילקוט שמעוני, יתרו כ, רמז רצו, דיבור המתחיל ‘ששת ימים’).  ↩

  1018. יִבַנַא — צורה זרה משורש ‘יַוֵינַא’. הרגיל בעבר הוא: ‘הוּלי’ — נתתי.  ↩

  1019. הרגיל: ‘מְשוּדְרַאלִי’ — שלחתי אותה (פולוצקי). הכוונה שהשבת אות היא בין הקדוש ברוך הוא ובין ישראל (ילקוט שמעוני, כי תשא, רמז שצא, דיבור המתחיל ‘אמר ר’ יוסי ב"ר חנינא').  ↩

  1020. על–פי המימרה הידועה ‘לשמר שבת כתיקונה’ (ילקוט שמעוני, תהלים צה, רמז תתנב).  ↩

  1021. ‘שִבַּת’ צורה זרה היא. גם חסר האל"ף בסוף, וכאילו על–פי הצורה העברית ‘שַׁבָּת’.  ↩

  1022. ‘מצרפיתון’ — בערבית: صرف. נמצא גם במילון הכלדי: ‘צרף’. וכבר אמרו בעניין הוצאת שבת ויום טוב, ‘שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו’ (ביצה טז, א), וכן המימרה: ‘לוו עלי ואנכי פורע’ (שם).  ↩

  1023. על–ידי שמירת שבת זוכים לעולם הבא (ילקוט שמעוני, שמות, רמז רסא, דיבור המתחיל ‘וילקטו אותו’). ועיין גם משנה, סנהדרין ט, א: ‘כל ישראל יש להם חלק לעולם–הבא’.  ↩

  1024. לצורת שמות ימות–השבוע הנהוגים בדיאלקטים נוצריים עיין מקלין, דקדוק (פוליצקי). מה שמציין את הדיאלקטים היהודיים, גם בזאכו (גם אדרבייג'אן. — פולוצקי) הוא, שביום ראשון יבוא ‘שֵיבָא’, ואילו מיום שני עד יום חמישי: ‘שֵיב’. ליום שישי יבוא ‘אירוֹתא’ בחולם ולא בשורוק, המתאים לצורה היהודית ‘ערובתא’ [הצורה ‘אירותא’, כפי שהוא משתמש בה כאן, יכולה להסתעף רק מ‘עֲרַבְתָא’, צורה שלא מצאנו אותה. — פולוצקי].  ↩

  1025. בטכסט היה כתוב ‘אִרְאַה’ במקום ‘אַרְאַה’, עיין למעלה, בית ו, ‘שִבַת’ והערה שם, אבל כאן באה הה“א לאחר אל”ף: ‘אַרְאַה’, במקום האל“ף הרגילה בסוף השמות. ואולי כדי להבחין באל”ף שלפניה ההגויה.  ↩

  1026. בראשון ברא שמים וארץ (בראשית א, א; ילקוט שמעוני, בראשית ב, רמז יח).  ↩

  1027. עיין ‘מלחמת ישראל בעמלק’, בית כא, שורה 2, והערה שם; וכן למעלה, בית ד, שורה 3, והערה שם והכוונה כנראה לרקיע (בראשית א, ו ואילך).  ↩

  1028. גן–עדן נברא בשלישי (ילקוט שמעוני, תהלים עד, רמז תתח, דיבור המתחיל ‘יודע כמביא’), וכן בראשית, שם, רמז כ. בעניין גיהנום נזכר שנברא בשני — ולא בשלישי, כפי שהוא אומר כאן: ‘כי ערוך מאתמול תפתה’ — יום שיש בו תמול ואין בו שלישי. בשני נברא גיהנום (ילקוט שמעוני, ישעיה ל, רמז תלו, דיבור המתחיל ‘ובמלחמת תנופה’).  ↩

  1029. עיין למעלה, בית ד, שורה 5. ובמדרש: ‘ברביעי ברא חמה לבנה ומזלות’ (ילקוט שמעוני, בראשית ב, רמז טז, דיבור המתחיל ‘טורנוסרופוס’)  ↩

  1030. فرق בערבית — ‘הפריש’. לא נתבררה לי הכוונה בעניין הים והיבשה, שלפי התורה נעשו ביום השלישי; ושמא מוסבת עדיין הבריאה כאן על בריאת דגי הים ועופות היבשה הנזכרים בבריאת יום חמישי (בראשית א, טז).  ↩

  1031. ערובתא — רִוּתַא (מקלין).  ↩

  1032. ‘בששי נברא אדם’ (ילקוט שמעוני, בראשית, רמז טז).  ↩

  1033. ‘שִדים’ מנוקד בחיריק.  ↩

  1034. ‘שדים בראן הקב"ה את נשמתן, ובא לבראות גופן וקדש שבת ולא בראן’ (ילקוט שמעוני, בראשית, רמז יב, דיבור המתחיל ‘ויברא אלהים את התנינים’). ‘מַדוֹלִי’ — מצאתי זמן; ‘מדו’ امدى – למצוא זמן לעשות מעשה (מקלין), בהוראת ‘הספקתי’. ‘מדולי תמילי’ — לא הספקתי לגמור, והוא משתמש בשני הפעלים בעבר, כרגיל בדיאלקט זה.  ↩

  1035. ‘וביום השביעי שבת וינפש’ (שמות לא, יז), ‘שברא עולמו בששה ונח בשביעי’ (ילקוט שמעוני, שמות, סוף רמז שצ).  ↩

  1036. ‘כל שאינו משמר השבת אצלכם (בעולם הזה) ברצונו, כאן (בעולם הבא) משמרה בעל כרחו’, וגם גיהנום נח בשבת (ילקוט שמעוני, בראשית, רמז טז, דיבור המתחיל ‘טורנוסרופוס’).  ↩

  1037. בדיוק: שלחתי.  ↩

  1038. הרגיל: ‘אִבַּא’, לעומת ‘אִרְאַה’, ‘שִבת’ (עיין למעלה), כאן פתח במקום חיריק.  ↩

  1039. שמא הכוונה: יהודים ולא עממים. ‘ביני ובין בני ישראל ולא ביני ובין האומות’ (ילקוט שמעוני, שמות, רמז שצא, דיבור המתחיל ‘ששת ימים’).  ↩

  1040. מכאן ואילך דברי ישראל. ‘בַּאבוֹאַסאַ’ — הרגיל: בַאבַוַאסַא. וכן במשקל עַגַבּוַסַא — עַגַבַּוַסַא.  ↩

  1041. ‘מכיתו’ — עתיד עם כינוי. העתיד: ‘מַכְיֶת’.  ↩

  1042. השווה ‘אדם וחוה’, בית כג.  ↩

  1043. שמא צריך להיות: ‘גמעו’ — עתיד במובן ציווי עם כינוי הקניין –וּ: ‘תאסוף אותם’.  ↩

  1044. הרגיל ברבים הוא: ‘לַכְדַאדֵי’.  ↩

  1045. כַאסַא = כַאתַא — חדש.  ↩

  1046. בדיוק: תבנה לנו.  ↩

  1047. השוואת שבת למלכה ידועה.  ↩

  1048. ‘אם תזכו לשמור את השבת עתיד הקב"ה לתת לכם שש מדות טובות: ארץ–ישראל, ועולם הבא, ועולם חדש, ומלכות בית–דוד, והכהונה, והלויה’ (ילקוט שמעוני, רמז רסא, דיבור המתחיל ‘וילקטו אותו בבקר בבקר’).  ↩

  1049. בדיוק: טובה, נעימות.  ↩

  1050. ‘המקים שלש סעודות ניצל מחבלו של משיח מדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג’ (ילקוט שמעוני, בשלח, רמז רנח, דיבור המתחיל ‘והיה ביום הששי’). ‘כל השומר שבת מרוחק מן העברה’ (שם, רמז רסא, דיבור המתחיל ‘ויאמר ה’ אל משה').  ↩

  1051. בדיוק: בשום פעם.  ↩

  1052. צריך להיות ‘אַהֶת’, לזכר.  ↩

  1053. תרגום ‘כי אתה אלהינו’.  ↩

  1054. שבת — ‘מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה’ (ילקוט שמעוני, שמות, רמז שצ, דיבור המתחיל ‘ויאמר ה’ אל משה'), תורה — ‘ויתן אל משה שנתן לו במתנה’ (שם, רמז שצא, דיבור המתחיל ‘ויתן אל משה’), וכן בברכת ההפטרה: ‘על התורה ועל העבודה ועל יום השבת הזה שנתת לנו’.  ↩

  1055. חוזר גם בבית ב וגם בבית ט.  ↩

  1056. על–פי בית ב, שורות 4–5.  ↩

  1057. בדיוק: תעזבנה.  ↩

  1058. מכאן שוב דברי אלהים.  ↩

  1059. האות האמצעית אינה ברורה במקור. הערת פרוייקט בן–יהודה.  ↩

  1060. ‘אומר ועושה’, היינו: מקיים.  ↩

  1061. عمر בערבית, לא ארמית, ואף–על–פי–כן בא באל“ף ולא בעי”ן.  ↩

  1062. ראוי לציין שהגיית השם כאן היא כהגייתו בפי האשכנזים: ‘מִשִׁיִחַ’ ( עיין למעלה על ‘שבת’, ‘אראה’ הערות 1021; 1023.  ↩

  1063. בטכסט כתוב: מְקִימֵינֵא. צריך להיות: מְקִימֵינַא, וכך נראה מן החרוזים. ואין כאן פועל עם כינוי (אֲקִימֶנוּ).  ↩

  1064. 'ירושלים כסא ה'' (ירמיה ג, יז).  ↩

  1065. בדיוק: ‘אושיב’, שפירושו בתרגום גם: ‘אניח’, ‘אשים’.  ↩

  1066. ‘ושכנתי בתוך ירושלים’ (זכריה ח, ג).  ↩

  1067. עיין מקלין: ‘קַיִץ’ — צאן.  ↩

  1068. הרגיל: אִיוַכְנִי, הפועל הזה בא פעמים גם באל“ף ופעמים בלי אל”ף. כאן לפי הפסוק ‘ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו’ (תהלים צה, ז).  ↩

  1069. אַהַת — צריך להיות אַהֶת, וכן בשורה הבאה.  ↩

  1070. נוסח אחר: ‘גֵבַּךְ בַּנַכְנִי’ ותרגומו: אנחנו חפצים לבנות. שני הפעלים באים בצורת העתיד (עיין למעלה, שני הפעלים בעבר, סוף בית ז, הערה 1034): ‘לא מַנְדוֹלִי תִמִיַלִי’.  ↩

  1071. עיין לעיל, בית ב, שורה 3 הערה 998.  ↩

  1072. עיין בית יא, שורה 3, וחוזר גם בבית בוגם בבית ט.  ↩

  1073. חזרה על בית ט, שורה 3, בשינוי נוסח.  ↩

  1074. והעניין ‘ותמלוך אתה לבדך’ (תפילת הימים הנוראים).  ↩

  1075. ‘כי אתה אלהינו’ חזרה על בית יא, שורה 1. ועיין גם ‘עשרת הדברות’, בית כ, שורה אחרונה.  ↩

  1076. שופטים ד, ג, יג.  ↩

  1077. שם.  ↩

  1078. שם שם, יז.  ↩

  1079. פירוש ל‘וינס ברגליו’ (שם,שם, טו).  ↩

  1080. בדיוק: את עצמו הסתיר.  ↩

  1081. ‘וירד סיסרא מעל המרכבה’ (שם, שם, טו).  ↩

  1082. בדיוק: מן הסוס את עצמו הפיל.  ↩

  1083. שמא יש להוסיף: ‘אילי’ — אותו, כמו בשתי השורות הבאות.  ↩

  1084. قرطان – אוכף בכורדית (J.J.,308b) וכן יש פועל ‘מיקורתיני’ — ויחבוש, תרגום זאכו לבראשית כב, ג. (פולוצקי). (המקור בערבית אינו ברור. הערת פב"י)  ↩

  1085. ‘ותכסהו בשמיכה’ (שופטים ד, יח), וכאן בא אוכף במקום שמיכה לשם לעג. לקוח מסיפור המן עם הלבוש והסוס.  ↩

  1086. בדיוק: שמה עליו.  ↩

  1087. שופטים ד, יט.  ↩

  1088. שמא: סכסא (סכתא) — יתד (פולוצקי).  ↩

  1089. ‘זקורא’ — אורג (המילון הכלדי). לפעמים כותבים היהודים ‘ג’קארא‘. והעניין לפי שופטים ד, כא, שם: ’יתד האהל‘; כאן: יתד אורגים. כנראה לפי המדרש המקשר עניין זה עם הפסוק ’ידיה שלחה בכישור' (ילקוט שמעוני, שופטים, רמז צו). ובעיקר מושפע מן ההווי היהודי הכורדי שיהודיה — גברים ונשים — עוסקים הרבה במלאכת האריגה.  ↩

  1090. כאן ‘באוזניו’, ואילו לפי שופטים שם: ‘ברקתו’.  ↩

  1091. בדיוק: שָׂמָה.  ↩

  1092. קרקפתא, מלה רגילה גם בארמית.  ↩

  1093. מקלין: ‘פקע’, ‘פקא’. האל"ף כאן נח נראה (פֶּקִיאְלַא).  ↩

  1094. צריך להיות: ‘אַייַא’ — היא.  ↩

  1095. כנראה מהחרוז צריך להיות ‘קְטֵיאְלַא’ ופירושו: הכריתה. ואולי נשתרבב למזמר כאליטראציה ל‘אוא’ בשורה זו.  ↩

  1096. שופטים ד, יג.  ↩

  1097. הדברים לקוחים משמות טו, ד: ‘ומבחר שלישיו טובעו בים סוף’.  ↩

  1098. ‘לא נשאר עד אחד’ (שופטים ד, טז). ופראזה זו, הבאה גם בתפילה: ‘אחד מהם לא נותר’, חוזרת בשירים שונים. ‘פְשוּלוּ’ — צריך להיות: ‘פִישְלו’ או: ‘פִישְוַאלוּ’ — נותרו; הפועל בא ברבים לשם החרוז. ‘כא’ — אחד, היה צריך להיות: ‘לא נותר’.  ↩

  1099. כמו ‘גרקלו’, מן غرق בערבית. שופטים ה, כא.  ↩

  1100. שם ה, כ. כמעט תרגום מדויק.  ↩

  1101. عسكر הכוכבים גרמו להם חום וירדו לתוך המים להצטנן וכך טבעו (ילקוט שמעוני, שופטים, רמז נג): ‘כיוון דנחתי כוכבי שמיא עלייהו נחות לאוקרי נפשייהו’ וכו'.  ↩

  1102. על–פי ‘תהומות יכסיומו ירדו במצולות’ (שמות טו, ה).  ↩

  1103. פירוש ל‘הרים נזלו’ (שופטים ה, ה), ולקוח מתהלים קד, ד; נחום א, ה; חבקוק ג, י. ‘ראלו’ — רעל.  ↩

  1104. בדיוק: ‘שירה אעשה’, וכן בשורות שלאחר זו.  ↩

  1105. תרגום שופטים ה, ג בקיצורים: ‘אנכי לה’ אנכי אשירה אזמר לה‘ אלהי ישראל’. והוא מבאר: ‘שירה’ — זו תפילה.  ↩

  1106. כ‘ באה במקום ק’: ‘קכזינא’. וכן תבוא כ‘ במקום ק’ על–פי הרוב לפני כ‘ אחרת. ’דושמני תבירי‘ — השווה ’קשת גבורים חתים‘ (שמואל א ב, ד); ’וחתו גבוריך' (עובדיה ט).  ↩

  1107. ‘בוֹדֵינַא’— צריך להיות: ‘בּוֹדָנָא’ (פולוצקי), וכן החרוז. ‘כיון שנפלו בו שונאיהם של ישראל נאמר בו אנכי לה’ אנכי אשירה‘ (ילקוט שמעוני, שופטים ה, רמז מז). וזו היא הכוונה כאן ב’אדיו‘ — ’היום'.  ↩

  1108. לפי דברי חכם זכריה מתכוון המחבר לנחל ששמו ‘גרפם’, ולא ידעתי מניין להם זה. ושמא השתמש המשורר במלה העברית ‘גרפם’ שבמקור העברי ופירשה: ‘שָׂמָם’.  ↩

  1109. הכוונה למרוז, שהוא, לפי המדרש, שם כוכב שעזר לישראל (ילקוט שמעוני, שופטים, רמז נד). ושמא יש כאן המשכה מן המקרא ‘כי הנה אויביך יהמיון’ (הנזכר בילקוט שמעוני, שופטים ה, רמז נה) ומן המקרא שבשופטים ד, ז: ‘ואת המונו’ או מן ‘ויהם’ (שופטים ד, טו).  ↩

  1110. ‘ירדו במצולות’ (שמות טו, ה).  ↩

  1111. تالان בתורכית (מקלין).  ↩

  1112. לא נזכר שלקחו שלל; ועניין השלל כאן לקוח מביזת הים. ובדבר הזיקה לכאן עיין ילקוט שמעוני, שופטים, רמז נג (ילקוט שמעוני, רמז רנד).  ↩

  1113. שופטים ד, טז, כד. ‘ובחזרה לא היה אחד מהם חוזר בשלום’ (ילקוט שמעוני, שופטים, סוף רמז מג). עיין גם ‘הלא צוה וכו’ ומשכת בהר תבור. היכן צוה כי החרם תחרימם' ( ילקוט שמעוני, שופטים, רמז מג).  ↩

  1114. שאבנים נפלו מן השמים נזכר במלחמת בית חורון (יהושע י, יא). אבנים מן ההרים לא נזכרו בשום מקום. שמא מדרש שנעלם מאתנו הוא ל‘הרים נזלו’ (שופטים ה, ה).  ↩

  1115. שופטים ה, כ: ‘הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא’.  ↩

  1116. ‘מוֹגַי’ — موج בערבית: גל. והעניין לקוח מבקיעת ים–סוף.  ↩

  1117. בדיוק: שָׂמוּ.  ↩

  1118. מעין שורה 2 לבית זה. [‘מוֹתִמוּלו’ — צריך להיות: מוֹתִמִלוּ. — פולוצקי].  ↩

  1119. על–פי שופטים ה, כח.  ↩

  1120. جواب בהוראת ידיעה, שמועה, דין–וחשבון; ‘גוּוַבַּא’ (המילון הכלדי), ‘גוּוַבּ’ (מקלין) נמצא בשימוש זה שבכאן.  ↩

  1121. צריך להיות: ‘אַיַא’.  ↩

  1122. לא מצאתי בשום מקום שהשליכה עצמה מן הגג, ואף לא שהמיתה עצמה. שמא הוא מדרש ל'כן יאבדו כל אויביך ה'' (בסוף שירת דבורה לאחר עניין אם סיסרא). עניין השלכת עצמה מן הגג שמא לקוח מסיפור בת–המן (מדרש רבה לאסתר, פרק ו, פסוק ו בסוף).  ↩

  1123. ‘הַדוּד’ — סוס (במילון מקלין). חכם זכריה מבארו ‘רכש’.  ↩

  1124. לצירוף זה ‘לברא בסרא’ יש דוגמות (פולוצקי). אולי ‘לברא’ במקום ‘לבסרא’ בהעלמת הס‘, כפי שהוא נמצא במילונים (מקלין והמילון הכלדי), ויהיה כמו ’בסבסרי‘ (’עשרת הדברות', בית יא, שורה אחרונה,.  ↩

  1125. הרגיל: ‘אִמְצֵילוּ’.  ↩

  1126. כל הבית עד כאן מיוסד על שופטים ד, טז–כד.  ↩

  1127. לא ידעתי מקור לכריתת ראש סיסרא. שמא לקוח מכריתת ראש גלית (שמואל א יז, נא–נד).  ↩

  1128. فرح בערבית.  ↩

  1129. מיוסד על שופטים ד, כב, כשראה ברק את סיסרא נופל מת; ושמא גם על שופטים ד, ט–יב.  ↩

  1130. ‘באו מלכים נלחמו לא מלכים הלכו עם סיסרא כשהלך להלחם עם ישראל ונהרגו עמו’ (ילקוט שמעוני, שופטים, רמז נב, דיבור המתחיל ‘באו מלכים’). אפשר שעל מדרש זה מיוסד כל הבית.  ↩

  1131. חזרה על–פי שופטים ה, כ. ושמא הוא מיוסד על ‘באו מלכים…אז נלחמו מלכי כנען’ (שם, פסוק יט), וכאילו המלכים אומרים זאת.  ↩

  1132. ‘מירון’ במקום ‘מירו’ — אמרו [לפי קריאת פולוצקי אין האות האחרונה לא זי“ן ולא נו”ן]. ושמא נשתבש כאן ממלת ‘מרוז’, שלפי ילקוט שמעוני (שופטים, רמז נד): ‘גברא רבא הוה או כוכב הוה’. לפי הפסוק ‘לא באו לעזרת ה'' (שופטים ה, כב). וכאן הוא מספר ש’מרוז‘ בא לעזרת האויב ולכן קיללו ה’.  ↩

  1133. הַנַת — עיין ‘מלחמת יהודה ויוסף’, בית י, שורה 3,.  ↩

  1134. על–פי 'כי לא באו לעזרת ה'' (שופטים ה, כג).  ↩

  1135. מסוערי — על–פי רוב בא בצד"י: ‘מצוערי’. והעניין מיוסד על הפסוק ‘אורו ארור’ (שופטים ה, כג).  ↩

  1136. על–פי ‘משמים נלחמו’ (שם שם, כ), ולפי המדרש ‘וברוב גאונך’ (ילקוט שמעוני, שמות, רמז רמז, וכן שם, שופטים ה, רמז נה).  ↩

  1137. שמא הוא מיוסד על ‘תהרוס קמיך’. באותו מדרש נאמר: ‘תשלח חרונך לעתיד לבוא’ (שם, סימן רמז) כשמדובר על גאוות נבוכדנצר.  ↩

  1138. גְכַרְקֵינַא — אות ג במקום אות ק של ‘קא’.  ↩

  1139. حاضر בערבית.  ↩

  1140. על–פי ‘תהרוס קמיך’, כפי שנזכר לפני כן.  ↩

  1141. שורה זו חזרה היא על השורה האחרונה של הבית הקודם בשינוי קל, וזו אחת מדרכי השירה, להתחיל בית במה שגמר הקודם. ‘תבירילו’ כאן בבי“ת; על–פי הרוב יבוא בוי”ו.  ↩

  1142. עיין למעלה, בית ג, 3 והערה 1098  ↩

  1143. עיין סוף בית ט 1130.  ↩

  1144. שמא מדרש הוא לפסוק ‘וברק רדף…עד חרשת הגויים’ (שופטים ד, טז), וכן שם שם, כד: ‘ותלך יד ישראל הלוך וקשה’ וכו‘; אבל קרוב הדבר שבתים יב–יד מרומזים מילקוט שמעוני, שופטים, רמז מג, ששם הוא מונה שורה שלמה של עובדות החוזרות במלים ’כיוצא בו‘ ומביא כמה פסוקים שאמת אינם מעניין סיסרא, ולא הביאם אלא לשם דוגמה. המחבר כאן כורך את הכול כאחד, כאילו הדברים מוסבים למעשה על מלחמת סיסרא. ’כל האומות פחדו‘ — שם מובא: ’פחדכם ומוראכם יתן ה‘ אלהיכם על פני כל הארץ’ (דברים יא, כה). ‘שְוִיקִילוּ’ — הרגיל: שוֹקְלוּ.  ↩

  1145. שם, ילקוט שמעוני, מובא: ‘כי אוריש מפניך גויים’ (שמות כג, כז).  ↩

  1146. שם מובא הפסוק: ‘ויָשבו ישראל איש תחת גפנו’ (לפי מיכה ד, ד).  ↩

  1147. غريب בערבית.  ↩

  1148. שם, ילקוט שמעוני, מובא: ‘וירד מיעקב והאביד שריד מעיר’ (במדבר כד, יט); ושמא גם על–פי שופטים ד, טז, כד.  ↩

  1149. שם מובא גם עניין הפסוק ‘אז אמר שלמה: ה’ אמר לשכון בערפל' (מלכים א ח, יב), בעניין ירידת השכינה למקדש.  ↩

  1150. שם, ילקוט שמעוני, על–פי כמה פסוקים.  ↩

  1151. לפי שורה 1 לבית זה, ושמא לפי הכתוב: ‘וראו כל העמים’, המובא לאחר זה.  ↩

  1152. שם מובא: ‘וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך' (דברים כח, י).  ↩

  1153. לפי ‘והייתם לי סגולה’ (שמות יט, ה), המובא שם. ויש להעיר, שבתים יב, יד נמצאים כמעט בצורה זו בשיר ‘מלחמת ישראל ועמלק’, בתים יט, כ, כב, כד, כה, כו. שני השירים אין מחבריהם ידועים.  ↩

  1154. בדיוק: רחמן שלהם היה.  ↩

  1155. הרגיל ‘אַלֶית’.  ↩

  1156. צורה זו, ‘תמנתא’, כאילו מן השם ‘תמנתה’ ולא מן ‘תמנה’, והוא על–פי שופטים יד, א, ב, ה.  ↩

  1157. הרגיל: ‘כְזֵילֵי’.  ↩

  1158. בְרַאתַּא — במובן עלמה, נערה. כמו בערבית بنت במקור נאמר: ‘אשה’.  ↩

  1159. האל“ף הבאה לפני מלה המתחילה בשווא באה כאן לפני למ”ד של בכל“ם — ‘לאשה’, וכן ‘אגזילֵי’ (בית ב שורה 2) והרבה הוא משתמש בשיר זה באל”ף כזאת לפני שווא. בית זה הוא כמעט תרגום לשופטים יד, א; אלא ששם הוא אומר להוריו (פסוק ב): ‘קחו אותה לי לאשה’, וכאן הוא אומר לעצמו כי ייקח אותה לו לאשה.  ↩

  1160. אמיה — הרגיל: יִמֵי, האל“ף מעין זו הנוספת, כפי שביארנו הערה 1159 מלבד זה יש כאן תוספת ה”א לאחר יו"ד הכינוי — עניין שאינו מצוי הרבה בדיאלקט זה.  ↩

  1161. תרגום לשופטים יד, ב; אלא שכאן בגוף שלישי: ‘שראה לעצמו נערה’ ושם: ‘אשה ראיתי’. אפשר שהשינוי בא מחמת החרוז ‘לי’ שבכל הבית.  ↩

  1162. שופטים יד, ג.  ↩

  1163. בילקוט שמעוני, שופטים, רמז פט, נזכר שאביו ואמו מזהירים אותו. חַרַאמַא — בערבית حرام.  ↩

  1164. תרגום חפשי הוא, וביאור לשופטים יד, ג: ‘ויאמר לו אביו ואמו: האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה, כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים’.  ↩

  1165. חַרַאמִילוּ — ‘חראמֵי אילו’, הם אסורים.  ↩

  1166. חזרה על שורה 4 לבית ב במלים שונות. ותוספת המחבר היא.  ↩

  1167. תוספת המחבר היא.  ↩

  1168. בשופטים יד, ג כתוב: ‘אותה קח לי’, היינו: שאביו ייקח לו, וכאן הוא בעצמו ייקח. עיין בית א, שורה 3 הערה 1159, לפי שופטים יד,ב, ואמנם שמשון הוא המדבר לאשה לקחתה.  ↩

  1169. תרגום וביאור ל ‘כי היא ישרה בעיני’ (שופטים יד, ג). ‘אֵינִי’ — כאן הוא חורז ‘ני’ עם ‘נא’, שבשאר השורות.  ↩

  1170. האל"ף שבראש המלה נוספת. והמובן: אברך ברכת נישואים. לפי חכם זכריה הכוונה גם שהיא תתגייר, ויהיו הנישואים לפי דת ישראל.  ↩

  1171. לַאת — ‘לַא דִי’, או: ‘לַא אִית’ — ليس בערבית ו‘לית’ בארמית.  ↩

  1172. תרגום: ‘ואביו ואמו לא ידעו כי מה’ היא' (שופטים יד, ד).  ↩

  1173. לפי שופטים טז, ד דלילה אשה אחרת היא שאהב אחר–כך, ומנחל שורק היתה ולא מתמנה.  ↩

  1174. ‘עקלית שמשון’ הוא לפי המימרה הערבית: أخذ مقله (המילה השניה לא ברורה. הערת פב"י) לפי ילקוט שמעוני (לשופטים, רמז ע) נאמר כך על דלילה, ‘שדלדלה את לבו’.  ↩

  1175. הרגיל: ‘גְיַאנַא’.  ↩

  1176. תוספת המחבר היא. והוא הצד השני של המאמר שבמשנה: ‘שמשון הלך אחרי עיניו’. (סוטה א, ח).  ↩

  1177. מִנֶת — בהוראת עִם.  ↩

  1178. תרגום של ‘וירד שמשון ואביו ואמו תמנתה’ (שופטים יד, ה).  ↩

  1179. ‘זַעַיַא’ — פירושו ולד חיה או עוף צעיר. מצויה גם הצורה ‘זָאָא’ (מילון מקלין).  ↩

  1180. ‘סיסרא ויעל’, בית ו, שורה 2: ‘הרהמוסת’ (ועיין הערה 1109)  ↩

  1181. צריך להיות ‘זילי ותילי’ — הלך ובא. הרגיל: ‘זילי תילי’, בלי וי“ו החיבור, שבדרך כלל אינה באה בין שני פעלים, ובייחוד בחיבור ‘זילי תילי’. גם אחרי כן בדיבור ‘דוקלי וצליכלי’ הוא משתמש בוי”ו החיבור בין שני פעלים.  ↩

  1182. ‘צלח’, ‘צלך’, (מקלין. במילון הכלדי בא רק ‘צלח’). העניין הוא כמעט תרגום לשופטים יד, ה–ו.  ↩

  1183. האל“ף נוספת בראש המלה. הצורה הרגילה ‘כוֹשְלֵי’ בוי”ו נחה. הצורה כאן כמו ‘שְוִיקִילוּ’ במקום ‘שוֹקְלוּ’ (‘סיסרא ויעל’, בית יב, שורות 4–5).  ↩

  1184. הרגיל: ‘דוּשַא’, וכן הוא בשורה שלאחריה.  ↩

  1185. ‘וכיליה’, עם אות ה"א בסוף כמו ‘אמיה’, ‘ימיה’ (למעלה, בית ב, שורה 1); העניין לפי שופטים יד, ח–ט.  ↩

  1186. צירוף של ‘מא אילי’ — ‘מה הוא’ — מהוּ; ‘מאי’, ‘מיי’ הארמי (דלמן).  ↩

  1187. قوي בערבית.  ↩

  1188. ‘מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק’ הוא בדיוק תרגום לשופטים יד, יד.  ↩

  1189. הרי"ש דגושה במקום הכינוי ‘אותו’, היינו: ‘שיאמר אותו’.  ↩

  1190. אל גילייא — צורת מקור היא עם ‘אל’ בראשה במקום למ“ד בכל”ם: ‘לגלות’.  ↩

  1191. פאוי דירייא — פעול עם המקור ששימש לפעול (וכן הפועל ‘אתי’ בכל התורה בתרגום זאכו). ועניין זה, שהוא מבטיח שהמגלה יהיה שר פלשתי, לא ידעתי לו מקור. לפי שופטים יד, יב, היה התנאי שייתן להם שלושים סדינים ושלושים חליפות בגדים. התנאי ש‘יהיה לראש’, אם ינצח, נמצא בתנאים שהתנה יפתח עם אנשי גלעד (שופטים יא, ח).  ↩

  1192. הצורה הרגילה היא: ‘סַרְדָאר’. ולעניין החידה, זו לא נשאלה מאת סרני פלשתים, כאמור כאן, אלא מרעיו של שמשון (שופטים יד, י).  ↩

  1193. حير בערבית. עיין מקלין. ערכי ‘חאר’, ‘חיר’.  ↩

  1194. طليبة – פירושו ‘ארוסה’ בערבית. מקלים מביא ‘טלימוּתא’. ויותר רגיל: טְלִיבְתַא, והעניין הוא שהאיש חוזר אחריה ומבקש לקחתה לו לאשה.  ↩

  1195. על פי שופטים יד, טו.  ↩

  1196. טלוּבּתּיתּ — כאן החלפת החיריק בשורוק (‘טליבתא’); בדיאלקט הערבי הבבלי רגיל החילוף ההפוך, היינו: שם על–פי רוב i במקום u. השווה גם ‘סורדאר’ בראש בית ט.  ↩

  1197. ان كان שבשפה הערבית.  ↩

  1198. אנא — כאן בהוראת: ‘אותי’. עניין הרגיל גם בשמות הגוף האחרים: אַהֶת פירושו אתה ומשמש לפעמים גם ל‘אותך’.  ↩

  1199. בהוראת לית — ليس כנראה. צורה זו לא מצאתי לה אח.  ↩

  1200. לפי שופטים יד, טז: ‘רק שנאתני ולא אהבתני’ [‘גִימְחוּבֶּיתֶּין’ — צריך להיות גִימַחִיבֶּיתֶין, בעתיד ולא בעבר. — פולוצקי].  ↩

  1201. תוספת המחבר, על קנאת האשה בירך חברתה.  ↩

  1202. לפי שופטים יד, יז.  ↩

  1203. אולי צריך להיות: ‘זְרִיֵי’ (פולוצקי).  ↩

  1204. משורש ‘יאי’ — לדעת, וכאן קיצור מן ‘יַאתְווַאלֵי’, והוא עניין הנמצא גם במקומות אחרים.  ↩

  1205. ‘חידה’ העברית. האות ד' נקראת כאות ذ הערבית.  ↩

  1206. תרגום שופטים יד, יח: ‘לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי’. בדיוק כאן: אם לא הייתם חורשים בעגלתי, לא הייתם יודעים חידתי.  ↩

  1207. הלמ"ד דגושה: ‘הַל לַא’ — תן אותה.  ↩

  1208. המחבר פוסח כאן על כעסו של שמשון והכותו את הפלשתים (שופטים יד, יט), כשם שלא הזכיר את התנאי שהתנה שמשון לתת להם סדינים (שופטים יד, יב). לפי סיפורו כאן שמשון מבקש לכתחילה את אשתו, ואומר שלא ישב בתוך הפלשתים, משפחת אשתו, לאחר שרימוהו — עניין הלקוח מן ההווה, שהבעל רוצה ליטול את אשתו עמו ולפרוש ממשפחתה, מעין זה אצל יעקב ולבן (בראשית לא, א–ח; ל כה–כו).  ↩

  1209. ندم. (מקור בערבית לא ברור. הערת פב"י) טעם זה שהתחרט אינו נזכר במקרא. אדרבה, שם אביה מצטדק ששמשון הוא שעזבה, ולכן נתן אותה לאחר, ולזאת הוא מציע לו את אחותה הקטנה. סיפור זה נמצא דווקה אצל שאול ודוד: ‘ויהי בעת תת את מֵרַב בת שאול — הגדולה — לדוד, והיא נתנה לעדריאל המחולתי’, ושאול נותן את מיכל לדוד (שמואל א יח, יז–כא).  ↩

  1210. גיאוינה — בה“א בסוף; הרגיל הוא באל”ף, עיין לעיל ‘אימיה’ (בית ב, שורה 1), ‘ימיה’ (בית ג, שורה 1), ‘וכיליה’ (בית ז, שורה 3).  ↩

  1211. בֶּיש — פרסית: ‘בּוֹש’; בתורכית: ‘בֶּיש’ — יותר (מקלין).  ↩

  1212. שופטים טו, ב.  ↩

  1213. זבט — ضبط בערבית: השגיח על…(מקלין). כנראה פירוש לפסוק ‘ולא נתנו אביה לבוא אליה החדרה’ (שופטים טו, א). כאן הפלשתים כולם מתערבים בדבר, ומבואר הטעם למה כעס שמשון על הפלשתים ונקם בהם.  ↩

  1214. וַטַאלֵי שמשון — ‘ולו לשמשון’, הכפלת ההדגשה, ואולי משום ש‘טאלו’ אינו בנמצא בסמיכות כ‘אלי’ (אלית).  ↩

  1215. גַ‘פֵי — גַ’פַא, gapi בתורכית, كف – איום (Urats — מקלין), כנראה על–פי שופטים טו, ג: ‘נקיתי הפעם מפלשתים’ וכו'. האזהרה לא נזכרה במפורש.  ↩

  1216. עיין ‘בֶזוֹטְכֶי’ (‘עשרת הדברות’, בית יא, שורה 12).  ↩

  1217. אַרַאֶית — על משקל أراضي בערבית, הריבוי מן أرض , שפירושו: קרקעות. וראוי לציין שבכל הבית הזה מחוברת שורה אל שורה בוי"ו החיבור, מה שאינו רגיל בכלל וגם כאן אינו מצוי הרבה בכל יתר בתי השיר.  ↩

  1218. שופטים טו, ד–ה.  ↩

  1219. נוסח אחר: ‘גַבַּארֶית’ — גיבורי. לפי שופטים טו, יא נכונה הגרסה ‘גוֹרֶית’: ‘שלשת אלפים איש מיהודה’.  ↩

  1220. לפי שופטים, שם, היו האנשים ‘מיהודה’, ואין המחבר מבחין בין ‘ישראל’ ובין ‘יהודה’.  ↩

  1221. حيلة בערבית. כאן לפי ההגייה הדיאלקטית, ואין זו צורת רבים, אלא צורת יחיד.  ↩

  1222. הצורה הרגילה היא ‘דוֹקְלוּ’; השינוי בא בגלל האל"ף הנוספת, וכן בית יד, שורה 2. עיין גם בית ז, שורה 1: ‘אִכְּוִישִלֵי’, והערה 1183  ↩

  1223. שני השמות, ‘אקלתי ואידתית’, סמוכים לשמשון. צורת הסמיכות באה רק בשם השני. שני השמות מחוברים בוי"ו החיבור.  ↩

  1224. הרגיל: ‘יֵסִירִילוּ’, הא' נוספת.  ↩

  1225. כמו: ‘באי דאנא’. הוי“ו של ‘וטאלי’ היא וי”ו המצב والحال, היינו: אָסרו אותו, כשהם נשבעים לו…  ↩

  1226. הרגיל: ‘יֵמֵילוּ’. כמו ‘איסירילו’ לפניו וכן ‘אוידלו’ בשורה הבאה.  ↩

  1227. قتل בתי“ו, כמו בערבית; הרגיל הוא ‘קטל’ בטי”ת.  ↩

  1228. א' נוספת לפני שווא נע. שופטים טו, יא ואילך.  ↩

  1229. اورد בפרסית ותורכית (מקלין).  ↩

  1230. ‘דִי’ במקום ‘דִיד’ הרגיל.  ↩

  1231. הרגיל: ‘גַיַיאנוּ’; א' נוספת.  ↩

  1232. הרגיל: ‘אוֹקַאת’, ‘אוֹקַאד’.  ↩

  1233. השורש ‘קטא’–‘קטע’; לפי שופטים טו, יב–יד.  ↩

  1234. אֵיזַא אינו לא במילון הכלדי ולא במילון של מקלין במובן: ובכן.  ↩

  1235. שמא כמו ‘תילי וזילי’ או כמו ‘זילי ותילו’ הרגיל, והג‘ ב’גזילי‘ באה במקום ק’ אפשר גם שהפירוש הוא: ‘וראה’ כמו ‘כיזילי’ בשורה שלאחריה.  ↩

  1236. לַאמַא — לַמַה, לֶחי [בכורדית: لامه — לחי. — פולוצקי].  ↩

  1237. ‘אשקילי’ ו‘מונדילי’ בשורה הקודמת וכאן הם דגושים: ‘לקחוֹ’, ‘השליכוֹ’. לפי שופטים טו, טו–טז. כאן כנראה ‘מונדילי’ במובן ‘הכה בו’ (לפי שופטים, שם). ושמא אגדה כאן, ובדרך נס הרג אותם בהשלכה אחת (?).  ↩

  1238. לפי שופטים טו, טז, הרג אלף איש. ושמא המספר 300 על–פי 300 שועלים (שופטים טו, ד; למעלה בית יד). 3000 איש מיהודה (שם טו, יא; ולמעלה, בית טו).  ↩

  1239. ‘אנחנו מה נעשה’ — מאמר שמשמש להבעת מצב של מבוכה. עיין ‘אדם וחוה’, בית טז, שורה 1, וכן להלן בשיר ‘סנחריב’; מאמר רגיל מאוד.  ↩

  1240. جونكه בפרסית: lorsque. כאן שמא בהוראת جون — ‘ש’, ושמא בהוראת جونكه — כיצד; וזה מכוון עם פירוש המעתיק. מקלין מביא ‘כונכא’ במשמעות: ‘יען’.  ↩

  1241. ‘בלכין’ במקום ‘בלכי’, במילון של מקלין ובמילון הכלדי אין נו"ן בסוף.  ↩

  1242. ויתולי — וי"ו החיבור במעין זה אינו רגיל.  ↩

  1243. כל עניין בואו אל אביו ואמו לא מצאתי לו כל סמך. ‘ויעל בית אביהו’ נזכר (שופטים יד, יט) לפני עניין שלוש מאות השועלים. כנראה שמכאן הוא חוזר לאחוריו אל אותו זמן ואין מוקדם ומאוחר אצלם. וכן המשך בית כ חוזר שוב שהוא בא לבית חותנו להשיב את אשתו. המשך הענין בשופטים, ראש פרק טו.  ↩

  1244. هنكى – אז, אם בכורדית (פולוצקי). לי ביארו ‘הנגי’ — עונש, ואולי יש לבאר: “אם” לא, אז אני אביא וכו'.  ↩

  1245. ביחמלינא — אחכה, ופירושו: ‘אם אחכה, אז את כל שרי פלשתים אהרוג’ (פולוצקי).  ↩

  1246. וַכּוֹשְׁלֵי — עם וי"ו החיבור, מה שאינו רגיל.  ↩

  1247. לפי המחבר דלילה אוהבת את שמשון, שמחה לשובו ומביאה אותו לבית אביה מתוך אהבה — עניין שאין לו מקור.  ↩

  1248. דִי — במקום ‘דִיד’ ועיין למעלה, בית טז, שורה 2, והערה 1230. כל השורה כלשון בית ה, שורה 4. השורה שלפני זו כאן יש לה גם דמיון לבית ה, שורה 5 (שם: ‘שמשון בתיר גייאנא נובילא’).  ↩

  1249. שופטים טז, ה.  ↩

  1250. לבכי זה לא ידעתי מקור ומדמיון המחבר הוא.  ↩

  1251. جاره בפרסית.  ↩

  1252. ‘אִבֵיה’, בה"א, ועיין למעלה, בית יב, שורה 6: ‘גיאוינה’, והערה 1210.  ↩

  1253. כנראה שהכוונה, שלא יכלו לפתות את דלילה למסור את שמשון בידם מאהבתה אותו.  ↩

  1254. לפי שופטים טז, ה.  ↩

  1255. לפי המקרא הביאו את הכסף רק עם מסירת שמשון (שופטים טז, יח).  ↩

  1256. גם מכאן מוכח, שדלילה לא נאותה להם בראשונה. ‘בטמעאוּתא’ — طمع בערבית.  ↩

  1257. بلى בערבית.  ↩

  1258. ‘מה’ — בה"א, לא רגיל.  ↩

  1259. שופטים טז, ו.  ↩

  1260. טַאלוֹך — צריך להיות ‘טַאלַאך’, לשון נקבה, כמו בשורה השנייה.  ↩

  1261. דברי שמשון אלה לדלילה לא נזכרו, ורק מתוך זה שהוא מתעה אותה בכל פעם ניכר הדבר. ‘גִמַסְפֵינַא’ — הרגיל: ‘מַסוֹפֵינָא’, עיין ‘אִמְסוֹפֵילוּ’ (בית טו, שורה אחרונה), וההפך מזה: ‘סוּרְדַארית’ ( בית ט, שורה 1), ‘טְלוּבְּתֶּית’ (בית י, שורה 1) — הברת u במקום a או i.  ↩

  1262. בכייה של דלילה לא נזכר. עניין זה נזכר באשתו בתמנה בזמן החידה (שופטים יד, יז).  ↩

  1263. שלושה ימים לא נזכרו, אלא ‘התלת בי שלש פעמים’ (שופטים טז, טו). ‘כי לא אכל לחם ולא שתה מים שלשה ימים ושלשה לילות’ הם דברי הנער המצרי לדוד (שמואל א ל, יב) וכן: ‘ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים’ (אסתר ד, טז).  ↩

  1264. שין — לא מצאתי מקור לו. ‘שִינָה’ נמצא ב‘שירה לפטירת משה’, נספח ב, בית יא, שורה 2.  ↩

  1265. עזייא — אבל, ערבית: عزاء (מקלין).  ↩

  1266. שופטים טז, טז.  ↩

  1267. سر – סוד בערבית.  ↩

  1268. כל דברי שמשון תוספת המחבר הם. והדברים — חזרה במלים אחרות על בית כה, והבדל אחד ביניהם, ששם הוא אומר שלא יגלה לה וכאן הוא נכנע.  ↩

  1269. הרגיל הוא: ‘מַתְיַאתֶין’ (פולוצקי).  ↩

  1270. במילונים אחרים ‘פלח’ בחי"ת.  ↩

  1271. אסירת הידים והרגליים — להלן, בית כט, שורה 2.  ↩

  1272. הוא שב למה שנזכר בשופטים טז, ז, כז. מפסוק ז לקוח המספר שבעה. מפסוק יא לקוח: ‘אשר לא נעשה בהם מלאכה’, והמחבר צירף את שניהם. (נראה שבתחילת ההערה טעות וצריך להיות: שופטים טז, ז, יא. הערת פרוייקט בן יהודה).  ↩

  1273. أحضر בערבית.  ↩

  1274. הרגיל: ‘הַדַאךְ’.  ↩

  1275. לפי שופטים טז, ח, העלו סרני פלשתים שבעה יתרים.  ↩

  1276. עיין למעלה, בית טו, שורה 3, והערה 1223  ↩

  1277. אל"ף נוספת, כמו בית טו, שורה 3 והערה 1224 .  ↩

  1278. שופטים, טז, ט.  ↩

  1279. שופטים טז, י, טו.  ↩

  1280. א‘ נוספת, הרגיל: ’טרוצא'.  ↩

  1281. שופטים טז, י: ‘עתה הגידה נא לי’.  ↩

  1282. ‘אנא’ במובן: אותי.  ↩

  1283. שופטים טז, טו: ‘איך תאמר לי אהבתיך’. כאן כמעט חזרה על בית י, שורה 3, לפי שופטים יד, טו.  ↩

  1284. ‘אכרבלא’ — זמן עבר עם א‘ נוספת. ופירושו: ישבה כשהיא כועסת, ושני הפעלים באים בעבר, לכן אין וי"ו החיבור ב’יתולא', שכן בדרך כלל הפעלים קשורים בשיר זה בוי"ו החיבור.  ↩

  1285. צער, והשורש בערבית ובתורכית: قهر.  ↩

  1286. בתנ"ך וכן במדרש אין דלילה מתוארת כבכיינית ומצטערת. ‘ויהי כי הציקה לו ותאלצהו ותקצר נפשו למות’ (שופטים טז, טז), המדרש מוסיף: ‘הוא קצרה נפשו למות אבל היא לא קצרה’ (ילקוט שמעוני, שופטים, רמז ע, דיבור המתחיל ‘ויהי אחרי כן’). הבכי לקוח מן האשה התמנתית (עיין למעלה, בית י, שורה 1).  ↩

  1287. ליביה — בתוספת ה"א, וכן ‘קים ליה’ להלן, כפי שנמצא פעמים אחדות גם לעיל.  ↩

  1288. פֶשְלי — הרגיל הוא: ‘פִשְלי’.  ↩

  1289. לשון ‘ליביה פשלי איבא’ פירושו: ‘נכמרו רחמיו עליה’, ‘לבו עליה’; ושמא יש כאן רמז למה שנאמר במדרש ‘שדלדלה את לבו’ ( ילקוט שמעוני, רמז ע, שם).  ↩

  1290. ‘אינשיקאלאלי’ וכן ‘מצולחלאלי’ — צורות זרות. שמא צריך להיות: ‘אִינְשִקַאלֵי’ וכֵן ‘מצוּלְחאְלַי’.  ↩

  1291. הפעיל: أصلح בערבית. וכל העניין תוספת המחבר.  ↩

  1292. הבית הוא תרגום מאמרים משופטים טז, יז: ‘ כי נזיר אלהים אני’, ‘אם גלחתי’, ‘והייתי ככל האדם’.  ↩

  1293. سبغا — בסורית ‘חנא’ (פולוצקי). במילון הכלדי: ‘חנותא’. رحم – רֶחֶם, או גם: فرج? — הרווח בין הרגליים.  ↩

  1294. ‘יאר’ — ידיד בפרסית; ‘כַא יַרַנָא’ — a love (מקלין). צורת השם המופשט אינה במילון.  ↩

  1295. مقاص בערבית; ‘מַקָץ’ (מקלין).  ↩

  1296. כנראה כאן מן قص – קצץ, גזז שערות, בערבית כמו مقاص שלפני כן. והעניין על–פי שופטים טז, יט. [ قص – ע“ע משתנים לע”י בדיאלקט זה. — פולוצקי].  ↩

  1297. [בדיאלקט זה ‘רוחייא’ משמש לנפש. — פולוצקי].  ↩

  1298. בבית השיר כאן הרחבת דיבור ל‘פלשתים עליך שמשון’ (שופטים טז, כ).  ↩

  1299. לא נזכר בשום מקור שגם בפעם הזאת אסרה אותו בחבלים.  ↩

  1300. ‘רשם’ בהוראת ‘הכות’, וכן את השם ‘רַשוּמַא’ לא מצאתי במילון מקלין; במילון הכלדי נמצא ‘רשומא’ במובן: راسوم במילון הכלדי נמצא גשם — رغشم במובן لطم صفح המתאים בפירושו לכאן. ועניין זה לקוח מן ההווי: האומלל מכה בידיו על ראשו. במקורות מדרשיים לא נמצא הדבר.  ↩

  1301. בשופטים לא מובלט שהוא יודע שכוחו סר ממנו, אלא להפך: ‘אצא כפעם בפעם והוא לא ידע כי ה’ סר מעליו' (שופטים טז, כ).  ↩

  1302. ‘אג’מעלו', בהוראת اجتمع — בניין פעל בהוראת افتعل, וכן להלן, בית לח, שורה 2.  ↩

  1303. שמא משורש كمن בערבית. במילונים האחרים לא נמצא בהוראה זו. ושמא كومكجى בתורכית בהוראת חיל–עזר (מקלין).  ↩

  1304. ‘קרקר’ אין במילונים בהוראה זו. מקלין: ‘קרקר’ בהוראת: להקים שאון. במילון הכלדי אין בכלל שורש זה. נמצא שם ‘גרגר’. העניין על–פי שופטים טז, כא.  ↩

  1305. ‘ג’וקיתית‘ — ’ג‘וקיתא’ נזכר למעלה. וראה ‘שוקי שוקי’ (‘מלחמת ישראל ועמלק’, בית כג, שורה 4, ועיין שם).  ↩

  1306. לפי שופטים טז, כא.  ↩

  1307. כולם כולם — הכפלה לחיזוק, כרגיל.  ↩

  1308. שופטים טז, כז.  ↩

  1309. בּית גבארי — עם הגיבורים. שימוש ‘בית’ כאן אינו ברור לי. שמא ‘הם על גיבוריהם’ היינו: כולם יחד.  ↩

  1310. מן הפועל حضر בבניין קל, והאל"ף נוספת.  ↩

  1311. ضحك בערבית. שורש זה אינו בא לא במילון מקלין ולא במילון הכלדי. והעניין נמצא בשופטים טז, כא.  ↩

  1312. ‘אנא’ — בהוראת ‘אותי’.  ↩

  1313. לא נזכר בשום מקור שאמר לנער להתרחק. שמא הוא מסיק דבר זה מלשון ‘הניחה אותי’. וכאן קו נוסף לאצילות שמשון במנהגו עם הנער. ‘נער’ הוא מבאר: ‘ילד’. והעניין על–פי שופטים טז, כו.  ↩

  1314. אשאשלי — עיין למעלה, ‘גְ’אִגְ‘לי’, ופועל זה בא הרבה בתרגום זאכו לתורה בצורת ‘שאש’.  ↩

  1315. מתורכית saǧ (פולוצקי).  ↩

  1316. הרגיל הוא: ‘אוֹקַת’.  ↩

  1317. בשופטים נאמר, שבמותו הרג יותר מאשר בחייו (שופטים טז, ל).  ↩

  1318. קיצטית — בערבית قصة  ↩

  1319. כתיב השמות העבריים והניקוד הארמי ניתנו כפי שרשמם הרושם.  ↩

  1320. דֵי — בא גם לפני ציווי [לחזקו. — פולוצקי].  ↩

  1321. כנראה צריך להיות ‘מֻחִיבֶּי’ פעול (פולוצקי).  ↩

  1322. עיין ‘צַאִת’ (במילון מקלין), ‘צַת’, ‘מצית’ (במילון הכלדי), והארמית ‘צַיִית’ — שומע לקול.  ↩

  1323. צריך להיות: ‘כֻּלוֹכוֹן’ ומכוון עם החרוז הקודם.  ↩

  1324. המלחמה היתה ‘בין שכה ובין עזקה באפס דמים’ (שמואל א יז, א). לא ידעתי מה עניין מלחמה זו אצל שדה מגידו.  ↩

  1325. הַאיי — הַי (מילון מקלין); מלה תורכית, ופירושה ‘הוי’.  ↩

  1326. עיין ‘תפסיר מעונה’, בית ג, שורה 3 והערה שם.  ↩

  1327. صدر מאה בפרסית.  ↩

  1328. עיין ‘תפסיר מעונה’, בית ג, שורה 3: ‘מכביני’, והערה שם.  ↩

  1329. כמו اجتمعوا, בניין קל במקום افتعل עיין גם ‘שמשון’ בית לו, שורה 1, והערה שם, וכן בית לח, שורה 2. וכן למטה (בשינוי נוסח לבית א. הערת פרוייקט בן יהודה), בנוסח קלאר, בית ב.  ↩

  1330. שמא צריך להיות: ‘כולוהון’, חרוז ל‘אימוהון’ בשורה 2.  ↩

  1331. ‘ויאספו פלשתים את מחניהם’ (שמואל א יז, א).  ↩

  1332. מכלצנו — ‘מַכְלֵץ’: to acquit (מקלין). חכם אליהו מעמידיה מתרגם: ‘אבטל’, ויש כאן כיוון אחר לפועל. בתרגום: ‘אַבְטָלָה’ — בדיוק: אבטל אותם.  ↩

  1333. شريعة בערבית: חוק ומשפט, ובא בצורת הרבים של לשון התרגום.  ↩

  1334. ذعوة בערבית, ובא ברבים בצורת לשון תרגום. ועיין במדרש: ‘כדי לבטלן מקריאת שמע שחרית וערבית כנגד ארבעים יום שבהם נתנה תורה’ (ילקוט שמעוני, שמות, רמז קכו).  ↩

  1335. בדיוק: ‘מֵחֻקִים’.  ↩

  1336. ‘גַר’ — צורה מקוצרת מן ‘גַרָא’ (לשון נקבה) — ‘פעם’: ‘אותה פעם’ (פולוצקי), וכאן בהוראת:‘אז’.  ↩

  1337. בשמואל א יז, יא, נזכר בדבר שאול וכל ישראל ‘ויחתו וייראו מאד’. ששאול צרח ובכה — תוספת המחבר היא.  ↩

  1338. כמו ‘בַּלֵי’ הרגיל.  ↩

  1339. ‘ואת בתו יתן לו’ (שמואל א יז, כה).  ↩

  1340. سهم בערבית, ‘סהמא’, ‘סמא’ (מקלין).  ↩

  1341. עניין זה של ההבטחה לתת לו חלק במלכותו, לא נזכר בשום מקור. עניין ‘שליש המלכות’ נזכר בהבטחת בלשאצר לפותר הכתב שעל הקיר (דניאל ה, ז).  ↩

  1342. בכורדית: شفان (פולוצקי).  ↩

  1343. עיין ‘עִרְבַּא’, ‘עֵרְבַּא’, ‘ארביא’ (מקלין).  ↩

  1344. שמואל א יז, טו.  ↩

  1345. ‘טאלי’ כאן אחרי השם. הרגיל הוא הכפלת טאלי אחר ‘ל’ בשם להדגשה. כאן לא בא ‘לאליאב…טאלי’.  ↩

  1346. שמואל א יז, יז; שם נזכר שהביא לכל אחיו. עניין אליאב — על–פי פסוק כח.  ↩

  1347. בשמואל א יז, כו נזכר שאמר ‘אל האנשים העומדים עמו’, ולא לאחיו, וכן פסוק ל.  ↩

  1348. מַרִי — הרי"ש דגושה, במקום ‘מַר לִי’ — ‘אמור לי’  ↩

  1349. כאן מתואר ששמע מרחוק את קול שאול הבוכה והצועק. לפי שמואל א יז, כב, שמע את דברי גלית וראה אותו.  ↩

  1350. מפניהם, מפני הפלשתים.  ↩

  1351. ‘גֵיזִיווא’ — ‘גֵי’ במקום ‘קא’, בהשפעת הברת ‘זי’ שאחריה. ולפי זה גם ‘גִידוקיוא’ שלאחריו. וכן ב‘גֵימֶר’ בגלל היו"ד שאחריו.  ↩

  1352. התמונה לקוחה מן ההווי היהודי במזרח. הם שמים ידם על המזוזה שעל הפתח, ובפרט של בית–הכנסת, ומתפללים שם ומבקשים רחמים מאלהים. ואפשר שהכוונה שהפלשתים לא נתנו לישראל לבוא לבית–הכנסת וסגרוהו בפניהם.  ↩

  1353. עיין למעלה, בית ב, שורות 3–4, והערה שם.  ↩

  1354. ‘איתאוון’ — הציווי ‘יֵתֵילֵי’, ואל"ף נוספת בהתחלה.  ↩

  1355. כאן לשון רבים. דברי פלשתים לישראל לפי שמואל א יז, ח–ט: דברי גלית הדורש איש אחד שיילחם בו.  ↩

  1356. על–פי הרוב: ‘זילו תילו’ בלי וי"ו החיבור בין שני הפעלים. והכוונה כאן היא, שהיו נבוכים, כפי שנראה מן ההמשך.  ↩

  1357. דוהון — הכוונה: אַמות שלהם, שהיו גדולות מן האַמה שלנו. עיין ‘באַמת איש’ אצל עוג מלך הבשן (דברים ג, יא); רש"י אומר: ‘באַמת עוג’ ותרגום אונקלוס ‘באמת מלך’.  ↩

  1358. סיטא — span (מקלין).  ↩

  1359. שמואל א יד, ד: ‘גבהו שש מאות וזרת’. (הטעות במקור. צ"ל שמואל א יז, ד: ‘גבהו שש אמות וזרת’. הערת פרוייקט בן יהודה.)  ↩

  1360. זירי — מלה כורדית (פולוצקי).  ↩

  1361. kum — כל מיני כובע בכורדית (פולוצקי).  ↩

  1362. ציפיר — صفر בערבית. נחושת (מקלין). בתרגום: ‘יצוקים נחושת’ — בדיוק: של נחושת היה.  ↩

  1363. שמואל א יז, ה.  ↩

  1364. ‘שִלְפַא’ (מקלין).  ↩

  1365. שמואל א יז, ז.  ↩

  1366. سلاح בערבית.  ↩

  1367. ‘ונושא הצנה הולך לפניו’ (שמואל א יז, ז).  ↩

  1368. לא נזכר בשום מקור, שעמד על הר. אולי על–פי מה שנזכר בגרסת קלאר לבית ב, שורה 1: ‘גמעלו ותילו כולו פלשתאי רישד טורא’, שהוא על–פי שמואל א יז, ג. בכתב–היד: ‘טורֵא’, צורת הרבים. אבל כאן הכוונה ל‘טוּרָא’ ביחיד. כנראה ‘טורֵא’, בצורת הרבים, בא כאן לשם החרוז.  ↩

  1369. שמואל א יז, ח.  ↩

  1370. הרגיל: ‘תְּמַא’ מקלין מביא: תַּמַא — תַא מַא.  ↩

  1371. לא נזכר בשום מקור, שאמר להם שהם קטנים כנגדו. עניין זה כנראה לקוח מן המסופר על דוד שהיה קטן.  ↩

  1372. תרגום ‘הלא אנכי הפלשתי’ (שמואל א יז, ח).  ↩

  1373. בעניין זה נזכר ששאול חטף את הלוחות מיד גלית ובא ( ילקוט שמעוני, שמואל א, רמז קב). ומזה הוא מסיק ששבה את הארון. ושמא כאן אגדה נשכחה. בעניין זה שהחריב ביתם נזכר ( ילקוט שמעוני, שם, וגם יהושע, רמז כג): ‘כשמת עלי הכהן חרבה שילה’.  ↩

  1374. על–פי שמואל א ו, א. ועיין למעלה.  ↩

  1375. قدر בערבית. מקלין: ‘קַדְרָא’, ושם גם: ‘דָבֵק קַדְרָא’.  ↩

  1376. העניין על–פי שמואל א פרק ו, ועיין: ‘אלהיהם שכך כבדנוהו’ (ילקוט שמעוני, שמואל א, רמז קג, דיבור המתחיל ‘על כל הקב"ה פורע’).  ↩

  1377. ناموس בערבית: ‘כבוד’.  ↩

  1378. כנראה כמו ‘אוֹקַד’ [מלה זו מתרגמת ‘כן’ (שמואל ב יח, לא); ‘עַד הֵנָה’ (שמואל א א, טז). — פולוצקי].  ↩

  1379. דברי גלית אלה אינם בשם מקור אחר. עניין אהבת העם לשאול לקוח מתוך שמואל א יא, יב–טו.  ↩

  1380. נמצא גם ‘שוּד’, השווה ‘שוד’ במילון מקלין, החושב שזה מן ‘שבוק ד…’  ↩

  1381. שמואל א יז, ד.  ↩

  1382. ‘כו’ נמצא בתרגום זאכו אסתר ה, ד; שמואל א יז, ט; שמואל ב טו, כה (פולוצקי).  ↩

  1383. כאן עבר: ‘יכולתי’, ומפני משפט התנאי בא בעבר, כפי שראינו גם לעיל.  ↩

  1384. ‘חיף ד…’ — ‘חבל ש…’ עיין ‘תפסיר מעונה’, בית ג, שורה 3, והערה שם. וכאן גלית מדבר בלעג לישראל. היינו: ‘כי אז חבל’ שתהיו משועבדים שבעה דורות.  ↩

  1385. עניין שבעה דורות לקוח כנראה מן המדרש: ‘אמר לו הקב"ה לאברהם: אתה נתת לו ( לאבימלך מלך פלשתים) שבע כבשות. חייך שאני משהה בשמחת בניך שבעה דורות’ (ילקוט שמעוני, שמואל א, רמז קג, דיבור המתחיל 'ויהי ארון ה'').  ↩

  1386. בּוֹדַ'כְלוֹכוֹן — בית אודכני לוכון = נעשה לכם.  ↩

  1387. דברי גלית הם, על–פי שמואל א יז, ט.  ↩

  1388. וי"ו כזו של ‘וזידואתא’ באה על–פי הרוב במקום שיש תנאי כפול, היינו: כששמע שאול ונכנס פחד בתוך לבו, אמר…  ↩

  1389. הופעל, עול (פולוצקי): הדבר (‘כברא’) הכניס פחד בלבו.  ↩

  1390. כנראה צריך לומר: ‘ישראלֵי’, רבים, לפי כל החרוזים בבית זה שהם ‘לֵי’.  ↩

  1391. צריך להיות: יְלוֹכוֹן — ידעתם.  ↩

  1392. ‘לאת’ כאן במובן: לא ד…  ↩

  1393. אִימְצֶי — עתיד, כמו למעלה, בית י. דברי שאול אלה לקוחים כנראה מדברי שאול לדוד (שמואל א יז, לב). ואולי הדיבור ‘שום איש שבעולם’ רמז הוא למדו ש‘ברו לכם איש ואין איש אלא הקב"ה שנאמר ה’ איש מלחמה' (ילקוט שמעוני, שמואל א, רמז קכה, דיבור המתחיל ‘ויצא איש הבינים’).  ↩

  1394. דרחאל — ראה לעיל. גם ‘חאל’ אין במילון מקלין ובמילון הכלדי.  ↩

  1395. ‘מעקול’ בערבית: ‘בר–דעת’, ‘מיושב בדעת’, וההפך מן مجنون ואם יהי ההפך מן مجهول — ‘אלמוני’, יהיה מעקול: נכבד וידוע. معقول — ‘נכבד’, ‘אציל’ (מקלין), והוא כאן תרגום ‘אפרתי’ (שמואל א יז, יב). בפרסית معقول — ‘בר–דעת’, ועיין להלן, בית כא.  ↩

  1396. וילי ותילי — צירוף זה אינו כרגיל. על–פי הרוב: ‘זילי ותילי’ ואולי גם כאן צריך להיות כך. כאן כנראה תרגום ‘בא באנשים’ (שמואל א יז, יב). עניין זה כנראה גם על–פי המדרש ‘של ישי שבא מבית לחם יהודה’ (ילקוט שמעוני, שמואל א, רמז קנד).  ↩

  1397. ‘ושימי’ — עם וי"ו החיבור, וכן בשורות הבאות, שימוש לא רגיל הוא. כאן, כנראה, תרגום ‘ושמו ישי’ (שם).  ↩

  1398. והעניין ‘מבית לחם יהודה’, ‘שהיה בן תורה’ (ילקוט שמעוני, שמואל א, רמז קכד). וכן ‘זה ישי אבי דוד שיצא באוכלסא ונכנס באוכלסא’ (ילקוט שמעוני, שם, רמז קכז, דיבור המתחיל ‘רבי שמואל אמר’).  ↩

  1399. שמואל א יז, יג, נאמר ש‘הלכו’, ולא נזכר ש ‘שלחם’.  ↩

  1400. שם, שם.  ↩

  1401. שם, יד: ‘ודוד הוא הקטן’.  ↩

  1402. דִיַרִי — מתנה (מקלין; תורכית, כורדית).  ↩

  1403. גם כאן הוא מזכיר את אליאב בלבד. עיין למעלה, בית ד. כל בית יג כאן הוא כנראה גרסה אחרת של אותו בית. שם חסרה רק שורה 3 שבכאן.  ↩

  1404. שמואל א יז, כג. שם נאמר שראה ושמע דברי גלית, וכאן מבואר העניין כמו למעלה בית ד, ששמע כרוז שאול (שם, בית ג).  ↩

  1405. כאן, כמו למעלה בבית ד, מסופר שאמר דוד לאחיו, ואילו בשמואל א יז, כו, ל כתוב שאמר לאנשים העומדים, ואחיו אליאב כעס עליו. כאן לא נזכר הדבר וכן לא לעיל, בית ד. ויש לציין, שגם בנוסח קלאר גם בנוסח של חכם אליהו מעמידיה במקבילות לבית ד למעלה אין דוד מדבר לאנשים, כפי שנזכר בשמואל, אלא לאחיו אליאב.  ↩

  1406. דברי אליאב המצאת המחבר הם, ונמצאים גם בנוסח של קלאר לבית זה.  ↩

  1407. וַאל — בערך: ‘הרי’, ‘הנה’ (פולוצקי).  ↩

  1408. שמואל א יז, כה.  ↩

  1409. כמו למעלה, בית ג, ונוסח קלאר לבית ג. ‘משנה הימין’ רגיל בספרות הערבית, משנה העומד לימין המלך, לעומת משנה שני העומד לשמאלו, ו‘משנה ימין’ חשוב ממנו.  ↩

  1410. اتكل הערבי (מקלין). על–פי שמואל א יז, לז; שם דברי דוד אל שאול: ‘ה’ הוא יצילני'.  ↩

  1411. [מַרְזִג — ויש גם ‘מרזדג’, פירושו: לערוך ולסדר. — פולוצקי].  ↩

  1412. כל הבית הזה משורה 3 ואילך הוא לפי שמואל א יז, מו, המתחיל שם: ‘היום הזה’.  ↩

  1413. שורה אחרונה תוספת המחבר היא.  ↩

  1414. ‘גַ’גֵר' (מקלין) — جكر.  ↩

  1415. كرب בערבית; ‘כַּרִבּ’ (מקלין).  ↩

  1416. ‘רַשוֹמַא’ אינו לא במילון של מקלין ולא במילון הכלדי. נמצא ‘גָשַם’, גם لطم והשם ‘גִשוּמִיא’. ועיין לעיל קיצטית שמשון, בית לה.  ↩

  1417. ‘בַּאבּוֹ’, בצורת הקריאה.  ↩

  1418. داية 'דַיֵא, דַיַא. — אם (מקלין).  ↩

  1419. עיין למעלה ‘וַאל’ (בית יד, שורה 3 והערה שם).  ↩

  1420. וְגוֹרַא — עם וי"ו החיבור. פירוש ‘גורא’ — ‘גבר’; כאן פירושו: בעל כוח. כמו גם בערבית השם رجل.  ↩

  1421. ראה מקלין, ערכי ‘צדל’, ‘זדל’ = פחד. לקוח משורש ‘זדע’. עיין שם בדבר שימוש ‘צדל’ ו‘זדל’ במשפטים.  ↩

  1422. דרבּא — ضربة בערבית (מקלין).  ↩

  1423. דברי אליאב כאן מהמצאת המחבר הם. ובשמואל א יז, כח כתובים דברים אחרים לגמרי.  ↩

  1424. שורה זו היא כעין חוזר הבא גם בראש בית ד ובית יג ובנוסחות קלאר וחכם אליהו.  ↩

  1425. שתי השורות מכוונות עם דברי דוד לשאול בשמואל א יז, לד. ‘אריֵה’, ‘דיבֵי’, — רבים. היחיד: ‘אריַא’, ‘דיבַא’ (מקלין). כנראה הכוונה למדרש ‘ארבעה אריות ושלושה דובים הכה דוד באותו היום’ (ילקוט שמעוני, שמואל א, רמז קכז).  ↩

  1426. ‘כִּלִיתִא’, ‘כוּלִיתַא’. לפי שמואל א יז, לד: ‘ונשא שה מן העדר’.  ↩

  1427. ‘והכתיו והמתיו’ (שם, שם).  ↩

  1428. שם יז, לח.  ↩

  1429. ‘חצא’ (מקלין). וכן במילון הכלדי: ‘חצא’ — خص, היינו: מותניים, או גם: نطاق — חגורה. והיסוד ‘חרצא’ הארמי (דלמן). שמואל א יז, לט: ‘ויחגור דוד את חרבו’.  ↩

  1430. ‘יַקוּרָא’ — במילון הכלדי בהוראת: כבד.  ↩

  1431. ליבי — כמו: ‘לית בי’ (פולוצקי). עיין להלן, בית כב, שורה 9; בית כא, שורה 2.  ↩

  1432. ‘אִגְ’בַארֵי‘ — מהשורש ’בארי‘ ופירושו: ייתכן (פולוצקי). ’לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי' (שמואל א יז, לט).  ↩

  1433. שליכלי — שלח, בהוראת: פשט (מקלין, וכן המילון הכלדי). ובערבית شلح  ↩

  1434. ‘ויסירם דוד מעליו’ (שמואל א יז, לט).  ↩

  1435. עיין למעלה, בית יב, שורה 2: ‘מן דרחאל’.  ↩

  1436. כְווֹרַא — נחל; אינו נמצא במילונים אחרים, אבל רגיל בדיאלקט זה. שמא מקום שמכבסים לבנים. העניין על–פי שמואל א יז, מ. [בעיקרו ‘כְווֹרַא’ הוא שם נהר خابور שזאכו שוכנת עליו. — פולוצקי].  ↩

  1437. מְגַבִּא — בחר (מקלין).  ↩

  1438. כִיוֵידַאנְכֶית — נמצא בתרגום זאכו לשמואל א יז, מ (פולוצקי خوان בפרסית כמו سفرة? — אמתחת. בנוסח של קלאר: ‘כֻּוִדַנְכֵי’. העניין על–פי שמואל א, שם.  ↩

  1439. [צריך להיות מֻותְלְתְיַאלֵי. — פולוצקי]. עניין זה אינו נזכר בשום מקור. מוסק הוא מ‘כלי הרועים’ הנזכר שם, והרועה תולהו על כתפו.  ↩

  1440. ‘ויגש אל הפלשתי’ (שמואל א, שם).  ↩

  1441. [וַל גְכָזֵי — ‘הנה הוא רואה’, מעין praesens historicum — פולוצקי].  ↩

  1442. כמו ‘כזילי’.  ↩

  1443. צריך להיות: סִימוֹקְנַיִיא (פולוצקי).  ↩

  1444. בוהראת — كره בערבית. [צריך להיות: ‘קַמַכְּרֶהְלִי’, כפי שנראה לי. — פולוצקי].  ↩

  1445. מוֹ — צירוף של המלים ‘מה הוא’, והתכווץ מן הצורה ‘מנו’. והכוונה כאן: כלום כלבו אני? (פולוצקי). מקלין מפרש: אך, למה.  ↩

  1446. לפי שמואל א יז, מא–מג.  ↩

  1447. שם במקור: ‘כי בא אלי במקלות’.  ↩

  1448. ליוי — שלילה של ‘אִילֵי’, ובא עם כל הכינויים (פולוצקי). עיין בית יח, שורה 5, והערה שם.  ↩

  1449. עיבא — בהוראת גנאי, וכן הוא عيب בערבית בשימוש שפת הדיבור (עיין מקלין).  ↩

  1450. حير בערבית.  ↩

  1451. עיין למעלה, בית יח, שורה 5 והערה שם.  ↩

  1452. حال — מצב בערבית; וכן משתמשים במדיום כזה גם בדיאלקט הארץ–ישראלי, במובן: ‘עמדה’.  ↩

  1453. מנזורי — מחובר ‘מן זורי’, קטן; צירוף זה לא נמצא במקום אחר. ואולי: מַנְזוִין — צנום וחלש (מקלין).  ↩

  1454. כל דברי גלית אלה מהמצאת המחבר הם, ואין להם מקור.  ↩

  1455. כמו בית יח, שורה 5 והערה שם; בית כ, שורה 12. הפירוש כאן: אל תאמר שלא אוכל לך אם בר דעת אתה.  ↩

  1456. ‘בֶיר’ כמו בַר, ובא בצורה זו בסגול בסמיכות.  ↩

  1457. עיין בית יב, שורה 1, והערה שם.  ↩

  1458. כַמִשְמַא — חַמִשְמַאא (מקלין, דקדוק, עמ' 66). עניין המספר הזה לא ידוע לי על מה הוא מיוסד.  ↩

  1459. על דבר אצבעות איש מדון, עיין שמואל ב כא, כ. בעניין ‘גלית בעל האצבעות’ עיין ילקוט שמעוני, שמואל ב, רמז קסה.  ↩

  1460. ממוצא כורדי, כפי שמראה אות ב' הרפויה: zivirîn בכורדית (פולוצקי).  ↩

  1461. אין — ان הרגיל בערבית ופירושו: אִם.  ↩

  1462. אתא — עתה; וכן בכל התורה בתרגום זאכו: ‘אתא’ במקום ‘נא’ ו‘עתה’.  ↩

  1463. עד כאן דברי גלית כפי המצאת המחבר. וכל שיחת דוד וגלית כאן כדרך לוחמי–שניים בסיפורי הערבים ב‘איאם אל–ערב’ (וגם היוונים), שלפני קרבם להילחם הם מתפארים בשיר.  ↩

  1464. ‘לכה אלי ואתנה’ וכו' (תרגום לשמואל א יז, מד).  ↩

  1465. במקום: אִגְ–גַאֵיתֶין (פולוצקי).  ↩

  1466. ‘מיטאלי’, ‘מַטַלַא’ — מגן, צינה (מקלין).  ↩

  1467. לַא הַוֵיבוּ — הוא ‘ליבי’ הנזכר למעלה, בית יח, שורה 5, והערה שם.  ↩

  1468. فارس — ‘פרש’ הערבי, וכאן רבים על–פי צורת הרבים בארמית.  ↩

  1469. בית זה הוא תרגום כמעט מדויק לשמואל א יז, מה–מו. שתי השורות האחרונות בלבד פירוש הן לדברים שם.  ↩

  1470. جو فكه בפרסית, ופירושו: היות ש…  ↩

  1471. عمر — עוּמָר (מקלין).  ↩

  1472. במובן: תיכרת, תוחרם.  ↩

  1473. המאמר התנ"כי ‘ונכרת מעמו’. וכל הבית הזה הוא מטיפוס ויכוחי השיר לפני מלחמת–ביניים.  ↩

  1474. חזרה על בית יט, שורות 2–3.  ↩

  1475. האגדה שאבני דוד נהפכו לאבן אחת לקוחה כנראה מעניין האבנים ששם יעקב מראשותיו (חולין צא, ב). ושמא יש אגדה כזו גם כאן.  ↩

  1476. فكر בערבית; מקלין: ‘פיכר’.  ↩

  1477. هوى – טוב (מקלין). ‘הַווּתַא’ — טובה, בתרגום זאכו לתורה.  ↩

  1478. فهم עיין מקלין, ערך ‘פהם’.  ↩

  1479. צילאחי — سلاح בערבית.  ↩

  1480. לקוח מאגדת עוג מלך הבשן ומשה (ברכות נד, ב).  ↩

  1481. خفيف (ערבית) ופירושו: קל.  ↩

  1482. دقيقة (ערבית) ופירושו: רגע.  ↩

  1483. פיר — עוּף (פולוצקי). עניין זה אפשר מקורו באגדה על מלחמת גמזו (שם מקום) בקשר עם הפסוק ‘באלהי אדלג שור’ (שמואל ב כב, ל). עיין ילקוט שמעוני, שמואל ב, רמז קסא, דיבור המתחיל ‘ואת עם עני תושיע’. ושמא דרשה לפסוק לד, שם: ‘משוה רגלי כאילות ועל במותי יעמידני’.  ↩

  1484. נִידֵילֵי — שורש ‘נדי’ — לקפוץ (פולוצקי); לפי הצורה בניין קל, ופירושו: ירד או ניתר.  ↩

  1485. ברקאנייה — ‘קלע’. כורדית: بركانن (פולוצקי).  ↩

  1486. לשלוש פעמים אין מקור. כנראה, כמספר שלושת האבות, כנזכר לעיל.  ↩

  1487. הצורה הרגילה: ‘מְכֵילֵי’, כאן: ‘מֶכיַיאלֶי’, ופירושו: הִכָּה אותה.  ↩

  1488. כנראה מכאן, שהאבן הלכה בעצמה. השווה על דבר זה: ‘שהשליט הקב"ה הָרַך בַּקָשֶה’, ‘כבבצק’ (ילקוט שמעוני, שמואל א, רמז קג).  ↩

  1489. جين בערבית; ובמילון הכלדי: ‘בית גבינא’ — جبين, جبهة ושמא הוא לקוח מן ‘בי אינת’ — בין העיניים. עיין גם ‘אדם וחוה’, בית ה, שורה 4: ‘גו גובעיני’, והערה שם.  ↩

  1490. וניצולי — ניצבה. תוספת המחבר היא. ועצם העניין מקורו בשמואל א יז, מט.  ↩

  1491. וַצְלַא — נתח ( מקלין); ושמא בערבית:??? (מילה בערבית. מקור אינו ברור. הערת פב"י). גם לעניין זה לא מצאתי מקור במדרשים.  ↩

  1492. ‘ושם נפל’ מזכיר ‘שם נפל’ (שופטים ה, כז) בעניין סיסרא ויעל. בילקוט שמעוני (רמז קכג) נזכר: ‘ונפל על פניו בין רגליו של דוד’, והוא לשון הנמצא גם הוא בשופטים שם. ועצם העניין מקורו בשמואל א יז, מט. כנראה שהכוונה שגלית נהרג על–ידי מלאך, וכן בשורה 1 של הבית שלהלן (עיין ילקוט שמעוני, שמואל א, רמז קכז).  ↩

  1493. ‘דם’ בפרסית ובכורדית: ‘רגע’ (פולוצקי).  ↩

  1494. שורה זו היא תרגום של ‘וירץ עוד ויעמוד אל הפלשתי’ (שמואל א יז, נא).  ↩

  1495. خلعة בערבית. השווה מקלין, ערך ‘חִלְעַת’, והיא ‘חליצה’ העברית (שופטים יד, יט; שמואל ב ב,כא).  ↩

  1496. צריך להיות: ‘מֻודְאִירֵי’, כפי שרגיל גם בתרגום התורה וגם בסיפורים (פולוצקי).  ↩

  1497. مراد בערבית ופירושו: בקשה, חפץ.  ↩

  1498. حصل בערבית; עיין מקלין, ערך ‘חצל’, ‘הצל’.  ↩

  1499. نصيب בערבית, וכן מקלין, ערך ‘נציב’ (ועיין ‘יעקב ובניו’, סוף בית כד).  ↩

  1500. מזלך — היינו: בת–זוגך שנקבעה לך על–פי מזלך. וכן بخت – מזל בפרסית, ובערבית — אשה וגם ‘מזל’.  ↩

  1501. עניין זה של אוריה החתי ובת שבע מצאתי, לאחר שפרסמתי שיר זה (ב‘ציון’, שנה ד, עמ' 100–120), גם בתשובות הגאונים, ועמד על זה ר‘ ב.מ. לוין ב’אוצר הגאונים' (קידושין).  ↩

  1502. כנראה שצריך להיות: ‘ודוד’. ‘דִד’ כאן קשה קצת.  ↩

  1503. התיאור המפורש מהוספת המחבר הוא. עצם העניין מקורו בשמואל א יז, נא.  ↩

  1504. עיין שמואל א יז, נד.  ↩

  1505. בשמואל א יז, נה נזכר ששאל את אבנר.  ↩

  1506. בכורדית: ‘שרזא’ (פולוצקי). פועל ‘שרז’ שפירושו מעין זה נמצא גם במילון הכלדי, בעניין עוז וכוח ואלימות.  ↩

  1507. עיין ילקוט שמעוני, שמואל א, רמז קכז: ‘עד שאתה משאיל עליו אם הגון למלכות’.  ↩

  1508. משורש ‘ברא’, הנמצא גם במילון הכלדי ב‘אֶתְבַרֵי’ וגם ‘אַבְרֵי’ — اخرج. ילקוט שמעוני, שם: ‘מאי טעמא? דקאתי מרות המואביה’.  ↩

  1509. לפי האמת צריך להיות: ‘מואביא’, ונשתרבב מראשית המדרש (ילקוט שמעוני, שם): ‘עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית’, ותפס את התחלת המאמר.  ↩

  1510. דברי עמשא בן יתר בעניין זה נזכרים בילקוט שמעוני, שם, רמז קכז.  ↩

  1511. ילקוט שמעוני, שם: 'ואמר (עמשא) כל מי שאומר הלכה זו ידקר בחרב. כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני וכו''.  ↩

  1512. ‘וואל’ — בינו ובין הפועל מפסיק כאן: ‘כולוכון’ [בכתב–היד כתוב: ‘אֶגְזִילֵיכוֹן’, וצריך להיות ‘אֶגְזֵילוֹכוֹן’. — פולוצקי].  ↩

  1513. ‘תא’ בהוראת: ‘ל…’, ‘את’.  ↩

  1514. תוספת זו בדברי עמשא על עתידו של דוד, משל המחבר היא.  ↩

  1515. كيف במשמעות ‘שמחה’ בערבית; וכן מקלין.  ↩

  1516. פשק — انبسط (המילון הכלדי). עצם העניין שהביא את הראש נמצא בשמואל א יז, נד. השאר תוספת המחבר.  ↩

  1517. יחסו של שאול לדוד כפי שהוא מתואר כאן אינו נזכר בתנ"ך. מכאן יוצא כאילו שמח בו שאול, ובאגדה להפך, שמיד היתה עינו צרה בו.  ↩

  1518. שמואל א יז, נב.  ↩

  1519. שם, נב.  ↩

  1520. ‘באבוֹ’ — כמו ‘באבוּ’, לשון קריאה. וכאן סתם לשון קריאה של התפעלות בלי לדבר ממש אל אב, עיין למעלה, בית טז, שורה 3, והערה שם..  ↩

  1521. כימא — כמה.  ↩

  1522. על–פי ‘וידעו כל הארץ כי יש אלהים לישראל’ (שמואל א יז, מו). שם דברי דוד הם לפני מלחמתו בגלית, וכאן אחריה.  ↩

  1523. שלושים ושישה מלכים הוא מונה לפי החשבון של ל"א מלכים וחמשת מלכי מדין (?).  ↩

  1524. ‘כאשר נשבע לאבותיהם’ הרגיל בתנ"ך. ואם כי כיבוש ירושלים היה לאחר שכבר מלך דוד, הוא מקדימו כאן, שאמרו אותם הגויים אחרי שהרגו ישראל את הפלשתים, כאילו כבר נכבשה ירושלים. ואולי הכוונה לארץ–ישראל, המכונה לעתים כך על שם ירושלים, כמה פעמים גם בשירים אלה.  ↩

  1525. לשון ‘הקים את השבועה’, הרגיל. וכל הקטע האחרון מעין חתימה בסוף השירים, שהוא מונה את חסדי אלהים עם ישראל ופחד העמים. השווה סוף שירת ‘סיסרא ויעל’.  ↩

  1526. שינוי נוסח ל‘קיצטית דוד וגלית’ על–פי ד“ר בנימין קלאר ז”ל. הערת פב"י.  ↩

  1527. ‘דה’ במקום ‘די’ בגרסת חכם אליהו מעמידיה.  ↩

  1528. יַרַאן — ידיד בפרסית, ‘יַרַנַא’. מקלין מביא אותו גם בהוראת ‘אוהב’ ומתאים ל‘מחובי’, למעלה בית א, שורה 1, עיין ‘ירותא’ (‘שמשון’, בית לג, שורה 2, והערה שם.)  ↩

  1529. מן הפועל???(מקור לא ברור. הערת פב"י) בפרסית — ‘לבחור’, ומתאים ל‘עזיזי’ בנוסח חכם אליהו.  ↩

  1530. מגבינד — כמו ‘גביני’ (בית א, למעלה, ועיין הערה שם)  ↩

  1531. שינוי נוסח ל‘קיצטית דוד וגלית’ על פי קלאר.  ↩

  1532. עיין ‘גמעלו’, בית ב בנוסח חכם אליהו, [והכוונה בוודאי ל–גְמַעְלוּ. — פולוצקי].  ↩

  1533. עיין: ‘ופלשתים עומדים על ראש ההר’ (שמואל א יז, ד).  ↩

  1534. לקוח מן??? (מקור לא ברור בערת פב"י) הערבי — חזיר.  ↩

  1535. שונאי ישראל במקום: ישראל, הוא תולה קללתו באחרים.  ↩

  1536. צורא — סם, לא מצאתי לו סמך במילונים אחרים. אולי ??? (מקור לא ברור הערת פב"י) — לחץ, התקפה (מקלין).  ↩

  1537. שינוי נוסח ל‘קיצטית דוד וגלית’ על פי קלאר. מובא במקור בתחתית העמוד לאחר הערות השוליים. בקובץ סרוק מס' 0117 — הערת פרוייקט בן–יהודה.  ↩

  1538. בית זה מתאים לגמרי לבית ג בגרסת חכם אליהו.  ↩

  1539. ‘קיצטית דוד וגלית’ שינוי נוסח על פי קלאר. מובא במקור בתחתית העמוד לאחר הערות השוליים. בקובץ סרוק מס' 0118 — הערת פרוייקט בן–יהודה.  ↩

  1540. ברכא — lamb (מקלין) [בדיאלקט זה לאו דווקה lamb, כי אם כבש; כורדית: برخ — פולוצקי]. במילון הרוסי–כורדי (1957): yagnionok ובתרגום התורה של זאכו משמש ‘ארבא’ לצאן, ‘ברכא’ לעזים.  ↩

  1541. غذاء בערבית (מקלין).  ↩

  1542. הרגיל: ‘אַיַא’.  ↩

  1543. בית זה מתאים לגמרי לבית ד, למעלה, ולהלן, בית יג.  ↩

  1544. ‘קיצטית דוד וגלית’ שינוי נוסח על פי חכם אליהו מעמידיה. מובא במקור בתחתית העמוד לאחר הערות השוליים. בקובץ סרוק מס' 0118 — הערת פרוייקט בן–יהודה.  ↩

  1545. הוי“ו במקום בי”ת רפויה: ‘שיבאנת’.  ↩

  1546. מקלין: ‘זַד זַאד זַוַדֵא’ [בדיאלקט זה ‘זַוָדֶה’ — צידה. — פולוצקי].  ↩

  1547. כרגיל: ‘תֵילֵי’. גם נוסח זה מתאים לשתי הגרסות, לפי חכם אליהו ולד"ר קלאר.  ↩

  1548. ‘קיצטית דוד וגלית’ שינוי נוסח על פי קלאר. מובא במקור בתחתית העמוד לאחר הערות השוליים. בקובץ סרוק מס' 0121 — הערת פרוייקט בן–יהודה.  ↩

  1549. ‘כות אדיו’ במקום ‘קסמי דיד’, לעיל, בבית יד.  ↩

  1550. כל הבית מכוון עם הנוסח של בית יד. השורה האחרונה מכוונת למה שנאמר למעלה, בבית ג, שורה 4, ולנוסח קלאר לאותו בית. בנוסח אבו עבד–אללה יש שינוי: ‘והם וזירת ימי’ וכו'.  ↩

  1551. ‘קיצטית דוד וגלית’ שינוי נוסח על פי קלאר. מובא במקור בתחתית העמוד לאחר הערות השוליים. בקובץ סרוק מס' 0122 — הערת פרוייקט בן–יהודה.  ↩

  1552. אדיו — ‘היום’, לקוח משמואל א יז, כו: ‘היום הזה יסגרך’ וכו'. (טעות במקור. צ"ל: שמואל א יז, מו. הערת פרוייקט בן יהודה.)  ↩

  1553. פיאונא =ביאוינא, ‘ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים’ (שם יז, מו).  ↩

  1554. ‘קיצטית דוד וגלית’ נוסח שני על פי קלאר. מובא במקור בתחתית העמוד לאחר הערות השוליים. בקובץ סרוק מס' 0122 — הערת פרוייקט בן–יהודה.  ↩

  1555. עניין זכות אבות נזכר במדרש: ‘חמשה חלוקי אבנים אחד לשמו של הקב"ה ואחד לשמו של אהרן ושלשה לשלשת אבות העולם’ (ילקוט שמעוני, שמואל א, רמז קכז, דיבור המתחיל ‘ויבחר לו’). עיין גם ‘בזאת אני בוטח, כמו שכתבת בתורה וזאת ליהודה’ (שם, רמז קכו).  ↩

  1556. ‘קיצטית דוד וגלית’ שינוי נוסח על פי קלאר. מובא במקור בתחתית העמוד לאחר הערות השוליים. בקובץ סרוק מס' 0122 — הערת פרוייקט בן–יהודה.  ↩

  1557. لطم בערבית; לא נזכר במילון של מקלין. במילון הכלדי הוא מפרש: ‘לטמא’ — فتق. שורה 1 של בית זה היא כעין חוזר הנמצא במקומות שונים בשיר זה בנוסחאות השונות. שתי השורות הראשונות עניינן כעניין בית יג ובית ד.  ↩

  1558. ‘קיצטית דוד וגלית’ שינוי נוסח על פי קלאר. מובא במקור בתחתית העמוד לאחר הערות השוליים. בקובץ סרוק מס' 0123 — הערת פרוייקט בן–יהודה.  ↩

  1559. בשמואל: חמש אבנים, כמו בנוסח אבו עבד–אללה.  ↩

  1560. ראה קלאר, נוסח שני לבית טו, שורה 2.  ↩

  1561. שתי שורות אלו הן בהתאם לבית כז, שורה 2, בשיר ‘קיצטית דוד וגלית’, לעיל, וכל הבית הזה והבית שלאחריו תוכנם כתוכן הבית ההוא, וכן ראש בית כא, שם, בשינויים. כאן כל מעשה אוריה שהוא מוצא את המפתח לעורף שריונו של גלית, והוא גם נותן לדוד חרב.  ↩

  1562. גְדִרֵּי — משורש ‘חדר’ ובאותה משמעות (פולוצקי).  ↩

  1563. הרגיל: ‘בַאֵילַא’ בתוספת למ"ד. ב‘קיצטית דוד וגלית’, בית כז, ביקש אוריה אשה בשכרו. כאן כאילו דוד מבטיח מדעת עצמו שייתן לו אשה.  ↩

  1564. ב‘קיצטית דוד וגלית’, בית יח: ‘כום’; וכך צריך להיות: במ“ם ולא בסמ”ך.  ↩

  1565. הרגיל: קְטֵאְלֵי. וכן המשמעות גם להלן, בית ג, שורה 2.  ↩

  1566. קוֹשוּן — قوشون במילון התורכי ובמילון מקלין.  ↩

  1567. עיין לעיל, ‘קיצטית דוד וגלית’, בית א: ‘וגביני’, והערה שם, ו‘תפסיר מעונה’, בית ג, שורה 3: ‘מכביני’ והערה שם.  ↩

  1568. דבר זה לא נזכר בשום מקום; להפך: צקלג נשרפה בידי העמלקים (שמואל א ל, א), וארבע מאות נשתיירו מן העמלקים (שם, פסוק יז). שמא הכוונה לזה שהעביר דוד את בני עמון במלבן? (שמואל ב יב, כא).  ↩

  1569. מאתיים ערלות בלבד נזכרו בתנ"ך (שמואל א יח, יא, כז).  ↩

  1570. لباس בערבית: לבוש.  ↩

  1571. דברי יהונתן אלה בדבר מיכל, אין להם מקור במדרשים. לעניין דברי יהונתן בדבר שנאת שאול לדוד עיין שמואל א יט, ד–ה.  ↩

  1572. ‘מִנִי’, ומשמעותו: עִמִי. וכנראה צריך להיות: מִנֵי — עמו, עם דוד. ואפשר שבחצי הבית השני, בשורות 2–3, פונה יהונתן ומדבר אל דוד. צורה זו של פנייה לשניים במאמר אחד נמצאת כמה פעמים גם בקוראן. לדוגמה: סורת יוסף (סורה יב, 29).  ↩

  1573. על–פי ‘ואנכי אהיה לך למשנה’ (שמואל א כג, יז).  ↩

  1574. ‘אתה תמלוך על ישראל’ (שם).  ↩

  1575. סורתא — כמו ‘צורתא’, פנים, וכאן בדיוק: פנים חצופות, עז פנים.  ↩

  1576. ‘בן נעות המרדות…לבשת ערות אמך’ (שמואל א כ, ל).  ↩

  1577. ‘כי בוחר אתה לבן–ישי’ (שם).  ↩

  1578. הוספת המחבר היא. לפי פסוק לד, שם, קם יהונתן והלך.  ↩

  1579. (אִם) אתה אצלי לא תעמוד. משפט תנאי הוא.  ↩

  1580. שם, לג: ‘כי בן מות הוא’ (דוד), בעניין יהונתן, ‘ויטל החנית עליו להכותו’.  ↩

  1581. כל הוויכוח הדראמתי הזה בין יהונתן ואביו המצאת המחבר הוא, ואין לו מקור. עניין זה שלא נתן לו את מיכל, אינו נזכר במקרא. נזכר רק ששאול נתנה אחר כך לפלטי בן ליש (שמואל א כח, מד).  ↩

  1582. هيج בפרסית, בהוראת: מאומה, עיין מקלין, ערכי ‘הֵג’, ‘הֵך’.  ↩

  1583. דברי שאול אלה אין להם מקור. והשורה: אהת (אנא) חכומת ישראל ויתין (וינא') היא כעין חוזר, וחותם בתים שונים: בית ד, שורה 4; בית ז, שורה 4; בית כב, שורה 3. ומקביל לזה: ‘אהת בר קטלא ויתין’ — בית ה, שורה 4; בית טו, שורה 4; בית טז, שורה 4; בית כב, שורות 3–4.  ↩

  1584. שמואל א כ, מב.  ↩

  1585. أمانة בערבית; امانت במילון התורכי; ‘אמנת’ אצל מקלין. כנראה שהצורה ‘אמונת’ מושפעת מ‘אֱמוּנָה’ העברי.  ↩

  1586. דברי יהונתן אלה אין להם מקור במדרשים.  ↩

  1587. שמואל א כג, יז.  ↩

  1588. שמואל א כד, יט, כו; כו,א.  ↩

  1589. مغارة בערבית. שמואל א כד, ד.  ↩

  1590. עניין זה לא נמצא במקורות ומקורו במעשה עובדיה המכלכל נביאים (מלכים א יח, ד).  ↩

  1591. כנראה שחסר כאן סיפור דואג באמצע, שנשכח על–ידי המזמרים.  ↩

  1592. בכתב–היד: ‘אלִי’, וצריך להיות: ‘אלֵי’.  ↩

  1593. אינו נמצא לא במילון של מקלין ולא במילון הכלדי.  ↩

  1594. ‘שַתִי’, ‘שֵתֵתַא’, — המילון הכלדי: ‘שֵתְיָא’, ‘מַשְתֵא’ (מקלין), והוא ‘שְתִי’ העברי.  ↩

  1595. ג'וּ — جو, שום.  ↩

  1596. לְשָם, עם למ“ד של בכל”ם.  ↩

  1597. עיין אלפא ביתא דבן–סירא (ספר האגדה, א, עמ' קנו); שם נזכר ששאול נכנס.  ↩

  1598. לפי שמואל א כד, יב. לפי שמואל א כד, א–ב, היה הדבר בעין גדי. הסיפור השני הוא לפי שמואל א כו, א בגבעת החכילה.  ↩

  1599. עניין רעבונו של דוד במעמד זה אינו ידוע לי משום מקור. שמא צירף לכאן מה שמסופר על דוד שביקש לחם מאחימלך בנוב עיר הכוהנים (שמואל א כא, ד ואילך).  ↩

  1600. ‘הַיְדִי’, ‘הַיְדֵא’ — מלה תורכית, והביאה גם מקלין במילונו, ומשמשת גם בערבית בארץ–ישראל באותה משמעות, כקריאה לזרז.  ↩

  1601. ‘נוֹבַדֵר’, ‘נובַדַר’ — כורדית (מקלין). שמואל א כו, ה.  ↩

  1602. הרגיל: ‘מְצֵילֵי’. וכנראה בשביל החרוז ‘פְסֵילֵי’ בשורה הבאה, בא כאן ‘אִמְסֵלֵי’.  ↩

  1603. פסע (מקלין).  ↩

  1604. כל הסיפור בא באלפא–ביתא דבן–סירא (ראה ספר האגדה של ביאליק, פרק ו: ‘שופטים מלכים ונביאים’, סעיף ז: 'דוד ומעשה ה'', שם, יז) בשינויים. שם לא נזכר עקרב אלא צרעה.  ↩

  1605. ‘נַעֶץ’, ‘נַאֶץ’ (מקלין). ‘מנכת’ הארמי. نهس הערבי. וראה ‘אדם וחוה’, בית כא: שורה 4: נַאֶס.  ↩

  1606. כורדית: هنداق – רגל (פולוצקי).  ↩

  1607. صحن. מקלין: ‘צִחְנַא’.  ↩

  1608. לא נמצא באגדה, שם, ואיני יודע כל מקור לזה.  ↩

  1609. ‘זורתי’ — או زير הערבי.  ↩

  1610. בכתב–היד: ‘סְתֵילֵי’, במקום ‘שְתֵילֵי’. בשמואל א כו, יב לא נזכר ששתה אלא שלקח.  ↩

  1611. בַּדַן — מעיל בכורדית (פולוצקי).  ↩

  1612. שמואל א כד, ה. ערבב את שני הסיפורים של שמואל א כד ושל שמואל א כו.  ↩

  1613. שם באגדה נזכר שבראשונה היו רגלי אבנר זקופות ואחר–כך פשטן. תחילה לא יכול דוד לצאת, הצרעה נשכתהו, ואז זקפן שוב ודוד יצא.  ↩

  1614. שמואל א כד, ט.  ↩

  1615. מַאטוֹ — מצויה גם צורת ‘מַאטוֹב’.  ↩

  1616. שמואל א כד, ט.  ↩

  1617. מאני — ‘מי אתה?’  ↩

  1618. שמואל א שם, טז.  ↩

  1619. ‘רְאש’, ‘רְגש’, (הג' נסתרת) — ‘רעש’ (מקלין).  ↩

  1620. הרגיל: ‘כְזֵילֵי’.  ↩

  1621. אַנַא — בהוראת: אותי.  ↩

  1622. כל התיאור הזה אין לו מקור והוא המצאת המחבר. טענת שאול על שקשרו עליו היא על–פי שמואל א כב, ז–ח.  ↩

  1623. שמואל א כז, ב.  ↩

  1624. قدر בערבית: כבוד. מקלין: ‘קַדְרָא’.  ↩

  1625. שמואל א כז, ו; ל, ו, ט.  ↩

  1626. על–פי שמואל א כח, ב; כט, ב.  ↩

  1627. قهر בערבית, מקלין: ‘קהרא’ [ואצל היהודים:‘קַחְרָא’. — פולוצקי].  ↩

  1628. כאן לא נזכר שבעלת האוב העלתה את שמואל מקברו (שמואל א כח, יא), אלא כאילו שמואל עדיין חי היה באותו זמן.  ↩

  1629. ביטוי זה, ‘אנא מַא אוֹדֵינַא’, רגיל; עיין למעלה בכמה מקומות (כגון ‘אדם וחוה’, בית טז, שורה 2), אבל כאן הוא תרגום ל ‘מה אעשה’ (שמואל א כח, טו).  ↩

  1630. לפי דברי המקרא לא סיפר שאול לשמואל על חפצו לתפוס את דוד (שמואל א יט, יח ואילך). הליכתו של שאול הרמתה ושאלתו ששאל: איפה דוד ושמואל (שם, כב) אין להן כל עניין לכאן.  ↩

  1631. משורש ‘בזע’. עיין דלמן. מקלין אינו מביא אלא ‘בזע’. גם דברי שאול שבכל הבית הזה אין להם מקור. כנראה שמקורם בילקוט שמעוני, שמואל א, רמז קלד, בדברי שמואל לשאול: ‘מי שהוא קורע את מעילך עתיד ליטול מלכותך’.  ↩

  1632. כורדית سوج, سوح — אשמה; תורכית suç; משמשת גם בפליחי (פולוצקי).  ↩

  1633. حكى בערבית. לפי הפסוק ‘ולמה תשאלני’ (שמואל א כח, טז). והמאמר כולו עברי הוא: ‘מה נאמר, מה נדבר’ (בראשית מד, טז).  ↩

  1634. לא נזכר בדברי שמואל במעמד זה, אבל מיוסד על הפסוק: ‘כי התאבל שמואל אל שאול’ (שמואל א טו, לה), וכן שם טז, א. ושמא הוא פירוש ל‘למה תשאלני וה’ סר מעליך‘ (שם כח, טז). גם המדרש אומר: ’מחר אתה עמי, במחיצתי' (ילקוט שמעוני, שמואל א, רמז קמ).  ↩

  1635. שמואל א כח, יז.  ↩

  1636. הרגיל: ‘בֶּשְטוֹב’, ‘בֶּשְטוֹם’.  ↩

  1637. ‘לרעת הטוב ממך’ לא אמר שמואל כאן אלא בשמואל א טו, כח, בעניין מלחמת שאול בעמלק.  ↩

  1638. שאול בוכה נזכר גם בשיר ‘קיצטית דוד וגלית’ בזמן שבא גלית (בית ג, שורה 1), וכן שם, בנוסח קלאר. בכיו של שאול נזכר רק בעניין התפייסותו עם דוד (שמואל א כד, יז).  ↩

  1639. עיין ‘אדם וחוה’, בית ו, שורה 1: ‘אדם באלי לקאמי דרילי’.  ↩

  1640. כל העניין על פחדו של שאול, על–פי שמואל א כח, כ.  ↩

  1641. על–פי שמואל א כח, כג.  ↩

  1642. בית זה מיוסד על מדרש בעניין זה שכרת דוד את כנף המעיל. המדרש אומר: ‘מפני מה נענש אבנר? מפני שלא הניח לשאול להתפייס לדוד’ (ילקוט שמעוני, שמואל א, רמז קלג, דיבור המתחיל ‘ואמר להרגך’). 'משיח ה'' קורא דוד לשאול (שמואל א כו, ט, טז, כג).  ↩

  1643. ممنون בערבית.  ↩

  1644. במקום: ‘וֵיתֶן’ צריך להיות: ‘וֵינַא’, והוא גם מכוון לחרוז. בעניין התפייסות שאול לדוד עיין שמואל א כו, יז ואילך; כד, יז ואילך. המחבר כאן כאילו מביא לידי שלום גמור ומוחלט בין דוד ושאול, ומספר שנתן לו את בתו, דבר שאינו נזכר במפורש. אבל יש להעיר, שבפגישה האחרונה (שמואל א סוף פרק כו) נראה כאילו באמת התפייס שאול לדוד, ואינו רודף עוד אחריו, ודוד חושד בו (שמואל א כז, א ואילך). עניין שאול ודוד כאן נגמר במה שמסופר בשמואל א כז, ד, כשהוגד לו שברח דוד גת ולא יסף עוד לבקשו.  ↩

  1645. בהוראת: ‘אותי’.  ↩

  1646. לפי מלכים א ב, מו: ‘והממלכה נכונה ביד שלמה’, או לפי מלכים א ה, יא: ‘ויחכם מכל האדם’.  ↩

  1647. מלכים א ג, ה.  ↩

  1648. ראוי לציין שהשם ‘מאל’, שהוא האחרון, לא בא בוי“ו החיבור, ואילו ‘עקל’ שלפניו בא בוי”ו.  ↩

  1649. מלכים א ג, יב–יג.  ↩

  1650. ‘מלך על כל העולם כולו’ (ילקוט שמעוני, מלכים א, רמז קעז, דיבור המתחיל ‘אר"ש בן לקיש’).  ↩

  1651. ‘וידבר על הבהמה ועל העוף’ (מלכים א ה, יג). או שאלם לבוא לפניו (תרגום שני, אסתר א, ג: ‘בשנת שלש’).  ↩

  1652. בתנ"ך נמצא ‘זיז שדי’ (תהלים נ, יא; פ, יד). ‘זיו’ הוא שם חודש (מלכים א ו, א, לז). לפי תרגום שני (שם) היה זה ‘תרנגול ברא’.  ↩

  1653. לפי תרגום שני (שם) ‘קיטור’ שמה, ומסופר ששם הזהב והיא שותה מים מגן–עדן. המחבר הסב את שמה ל‘חוילה’ על–פי בראשית ב,  ↩

  1654. היינו, ששלמה המלך שלחו לשם. לפי זה לא נעדר זיז–שדי, אלא בא עם כולם, ולא עמד למשפט, כמתואר בתרגום–שני, וגם בקראן, סורה כז ‘אלנמל’, פסוקים כ–כא.  ↩

  1655. ‘צליג’, ‘סלג’ غ תורכי וכורדי. מקלין: חדשות, שמועות, report; השווה גם ערך ‘צוילג’ שם.  ↩

  1656. עבר של עבר משרש ‘אמר’ (פולוצקי).  ↩

  1657. על–פי תרגום–שני.  ↩

  1658. ان كان בערבית. [בכתב היד אִנִיכַן. — פולוצקי].  ↩

  1659. אַהַת — צריך להיות לזכר: אַהֶת. בכתב–היד גם בשורות הקודמות — טעות.  ↩

  1660. אַרְוַא — הרגיל: ‘אֻרְוַא’.  ↩

  1661. לפי תרגום–שני שלח את תרנגול הבר ובכנפיו מכתב.  ↩

  1662. הוא הלשון הידוע ‘אני שלמה’. עין גם בית יד, שורה אחרונה; בית יח, שורה 1.  ↩

  1663. תרגום–שני, שם: ‘ממני שלמה המלך’, ומבאר שהוא מולך על כל העולם.  ↩

  1664. כַּבְּסֵינַא — אכבוש. לא נזכר במילונו של מקלין, במילון הכלדי נמצא ‘כבש’. בית ג נאמר: ‘כבשיתין’ [ערבית: كبس פולוצקי].  ↩

  1665. שם זה כלול בדרישה לבוא ‘לשאול בשלומו’ ככל האומות.  ↩

  1666. رأي בערבית. ‘רַאיְי’, ‘רַיְי’, — כך במילונו של מקלין. וצורת רבים כאן על–פי לשון התרגום.  ↩

  1667. קמלא יתולא — השווה ‘זילא יתולא’, היינו: ישבה בעצמה בתוך האספה.  ↩

  1668. בַּזַאנַא — אַזַאנא — בהשפעת הבי“ת שלפני העתיד נפלה האל”ף.  ↩

  1669. רבסא — הרגיל הוא בתי"ו: ‘רבתא’.  ↩

  1670. עיין מקלין, ערך ‘לַבִּל’. ‘בלבלנא’ — במקום: ‘בית לבלנא’ באה הצורה ‘בלבלנא’; וכן הבית בפעלים שבכל הבית הזה.  ↩

  1671. شرط בערבית, עיין מקלין, ערכי ‘שרט’, ‘שרת’.  ↩

  1672. בַמְרַאנַא — במקום ‘בית אמרנא’, כמו שימוש הבי"ת בכל הפעלים שבבית זה.  ↩

  1673. משורש غلب הערבי.  ↩

  1674. ??? (מקור בערבית אינו קריא. הערת פב"י) בערבית. במילונו של מקלין חסר. עיין תרגום–שני בדבר התנאים, או המשלים, החידות.  ↩

  1675. עיין למעלה, סוף בית ה: ‘קמלא יתולא’, והערה שם.  ↩

  1676. למספר ארבעים לא ידעתי מקור; אבל המספר ארבעים רגיל מאוד גם בסיפורי אגדות של הערבים.  ↩

  1677. נוקרא — המילון הכלדי: כסף או זהב. במילונו של מקלין אין. בתרגום התורה של זאכו שכיח מאוד ליד סַהְמַא.  ↩

  1678. מאופיר הביא אֳני חירם זהב לשלמה (מלכים א י, יא).  ↩

  1679. תרגום–שני: ברושים, מרגליות ואבנים טובות. במלכים א י, ב גם: ‘וזהב רב מאד’.  ↩

  1680. כך במקור: נו“ן רגילה ולא נו”ן סופית. הערת פרוייקט בן יהודה.  ↩

  1681. המספר אינו נזכר בתרגום, אלא העניין בלבד.  ↩

  1682. תרגום–שני: מַרְאֶה. ‘חִין’ אין במילונו של מקלין; שמא היא המלה העברית ‘חן’.  ↩

  1683. ‘רכב’ — ‘רכו’ בלשון התרגום.  ↩

  1684. כל העניין בתרגום–שני.  ↩

  1685. שורש ‘כיף’ בארמית העתיקה — כפף.  ↩

  1686. הוא سجد בערבית; בארמית: ‘סגד’.  ↩

  1687. הרגיל: לֵיוֵינַא.  ↩

  1688. غلام בערבית.  ↩

  1689. על–פי תרגום–שני. שליחות בניהו לקבל פניה וסדר קבלת הפנים נמסרו בארבע השורות האחרונות והם דברי בניהו כמעט כדיוקם: ‘לא מלך שלמה אני אלא אחד מן המשרתים העומדים לפניו’.  ↩

  1690. شكل בערבית הביא גם מקלין במילונו.  ↩

  1691. ‘דית’ בתי"ו במקום ‘דיד’ בארמית.  ↩

  1692. ظريف בערבית, וכן מקלין.  ↩

  1693. גִ'ינְדַיָא; حندى בכורדית — יפה, נאה (מקלין).  ↩

  1694. על–פי תרגום–שני.  ↩

  1695. אוֹדַא — מקלין, על–פי התורכית: اوطة  ↩

  1696. שוּשַא — מקלין. شيشة בערבית, תורכית, פרסית וכורדית. כאן שתי הצורות: ‘שִישַא’, ‘שוּשַא’.  ↩

  1697. ‘אִי’ במקום ‘אַי’.  ↩

  1698. על–פי תרגום–שני, שם.  ↩

  1699. בכורדית: دلنك – “guêtre, partie de pantalon qui couvre la jambe” (ז‘אבה–ז’יסטי, 189) (פולוצקי). دالدلق — מלה תורכית. מקלין: a snug corner; دلكسا בפרסית.  ↩

  1700. לַשַא — פרסית ותורכית: لاشة, כורדית: لاش.  ↩

  1701. במקור: ‘יופיך — יפי נשם, שערך שער גבר’ (תרגום, שם).  ↩

  1702. מסיפור המחבר שאינו במקור. ‘חַכַם’ כאן בשימוש העברי ‘חָכָם’.  ↩

  1703. ‘אַהַת’ במקום ‘אַהֶת’, וכן בכל הבית.  ↩

  1704. במקור: ‘אמשל לך שלשה משלים ואם תפתור אותם אדע שאיש חכם אתה ואם לא אתה כשאר בני אדם’ (תרגום–שני).  ↩

  1705. שתי השורות האחרונות הוספת המחבר הן.  ↩

  1706. ‘דֵי’ במקום ‘דִי’ הרגיל. ובא לפני ציווי.  ↩

  1707. במקום ‘אִנְכַּאן’ הרגיל.  ↩

  1708. ‘אַהַת’ במובן: אוֹתָךְ. ופירושו: אקבל אותך, את תהיי לי לאשה.  ↩

  1709. דברי שלמה אלה אין להם מקור.  ↩

  1710. ‘צַרִח’ — מקלין.  ↩

  1711. פֵיכַא — ‘פרי’, בערבית: فاكهة; בכורדית: فيكى (ז‘אבה–ז’יסטי; 295) (פולוצקי).  ↩

  1712. משורש ‘פלֵא’ — פלג.  ↩

  1713. ‘עֵיבֵּי’, ‘עֵבַּא’ — מקלין [عيب הערבי. — פולוצקי].  ↩

  1714. חוֹכוֹם — حكم הערבי.  ↩

  1715. ‘העלה אותה שלמה בתוך ההיכל בבית המלכה…’ — המדרש לפסוק ‘נתן לה כל חפצה’ (מלכים א י, יג).  ↩

  1716. ‘סַפֵא’, ‘מְספא’ — מקלין.  ↩

  1717. על–פי מלכים א י, יב.  ↩

  1718. הכוונה לאני חירם (שם, פסוק יא). אפשר ש‘ארץ חוילה’ בא כאן משום ‘אופיר’ הנזכר שם, בקשר עם זה, משום שבבראשית י, כט זכר את אופיר ואת חוילה.  ↩

  1719. אנא וינא — לשון ידועה, כמו שהזכרנו לעיל.  ↩

  1720. שורש ‘עמר’ הארמי, ולא عمر הערבי, ולזאת ‘אמר’ באל“ף ולא בעי”ן (פולוצקי).  ↩

  1721. خرام הערבי.  ↩

  1722. دين — דת בערבית.  ↩

  1723. [כַמְסַא — כַמְתַא, ‘(נערה) צעירה’ (שם עצם ושם תואר). — פולוצקי].  ↩

  1724. حكم בערבית.  ↩

  1725. صنم בערבית.  ↩

  1726. מן השורש הערבי حكى. הַחַכִוַאתי — מספר ערבי.  ↩

  1727. מבארים לי שפירושו “בשורה טובה”.  ↩

  1728. עיין ‘מלחמת ישראל ועמלק’, בית כג, שורה 4: ‘שוקי שוקי’, והערה שם.  ↩

  1729. ושמא כהוראת احصر בערבית.  ↩

  1730. جلاد — תליין בערבית.  ↩

  1731. حلع הערבי; אבל כאן לא נשמרה העי"ן הנשמרת במלים ערביות בלשון תרגום של שירים אלה.  ↩

  1732. عمر בערבית.  ↩

  1733. עיין ‘שלמה ומלכת שבא’, בתים יז, יח.  ↩

  1734. ‘מערות אליהו’ נמצאות הרבה בערי המזרח, וגם בערי כורדיסתן היו כאלה המיוחסות לאליהו.  ↩

  1735. מן خلص בערבית.  ↩

  1736. זנזני — زندان בפרסית. (המקור הערבי אינו ברור. הערת פב"י)  ↩

  1737. رزق בערבית.  ↩

  1738. מיוסד על זה שאליהו יודע במה עוסק הקב"ה — חגיגה טו, ב; גיטין ו, ב; בבא–מציעא כט, ב.  ↩

  1739. הנה אנכי שולח לכם את אליה (מלאכי ג, כג).  ↩

  1740. אגדות רבות בעניין זה.  ↩

  1741. בבלי ברכות ד, ב.  ↩

  1742. חזרה על בית ג, שורה 3.  ↩

  1743. عون בערבית. (המקור הערבי אינו ברור. הערת פב"י)  ↩

  1744. عونבערבית.  ↩

  1745. ונתיבא — לא ברור לי.  ↩

  1746. נראה שיש טעות דפוס וצ"ל: אֵלִיָהוּ. הערת פרוייקט בן יהודה.  ↩

  1747. ‘ירושלים’ במשמעות כל ארץ–ישראל.  ↩

  1748. ראה למעלה, בית א, שורה 1, ושם: ‘מַסְכַנֵי’.  ↩

  1749. עיין בית ד, שורה 2.  ↩

  1750. עיין בית ב, שורות 2–3.  ↩

  1751. גֵיבֶד — משורש ‘אוד’, עושה.  ↩

  1752. אגדות עממיות.  ↩

  1753. אגדות עממיות.  ↩

  1754. משורש ‘אוד’, ‘עבד’ הארמי, וכאן בא בבי“ת ובתי”ו.  ↩

  1755. برهان בערבית. (המקור הערבי אינו ברור. הערת פב"י)  ↩

  1756. למעלה, בית א, שורה 4.  ↩

  1757. למעלה, בית א, שורה 3.  ↩

  1758. הש — هش — still (מקלין).  ↩

  1759. תבטכסט היה ‘וילא’, וצריך להיות ‘וילי’ או ‘וֵיוַא’ (פולוצקי).  ↩

  1760. המשמעות: ‘עוד היום גדול’. והכוונה לפסוק ‘עוד היום בנוב לעמוד’ (ישעיה ו, לז), טעות במקור. צ"ל: (ישעיה י, לב). הערת פרוייקט בן יהודה. וכאן תרגום המדרש ממש: ‘אמר עד כאן יומא רב וסגיא עדיין ליה למיעל’ (ילקוט שמעוני, ישעיה תטו, דיבור המתחיל ‘עוד היום’).  ↩

  1761. הכוונה אשור. וכן תרגם רב סעדיה גאון בבראשית ו, יא: ‘מן הארץ ההיא יצא אשור’ — ‘ומן דלך אלבלד כרג’ אלמוצל'.  ↩

  1762. כנראה על–פי מלכים א יח, יז: וישלח מלך אשור: (א) את תרתן, (ב) ואת רב סריס, (ג) ואת רבשקה. טעות במקור. צ"ל: (מלכים ב יח, יז). הערת פרוייקט בן יהודה.  ↩

  1763. סנג'אק — سنجق, سنجاق = a flag; וכן בערבית.  ↩

  1764. حبين בפרסית משמש לציין את האפוליטים של קציני–צבא. רוסית ‘צ’ין‘ — ’דרגה'.  ↩

  1765. ‘כולם מלכים קושרי כתרים בראשיהם’ (ילקוט שמעוני, מלכים ב, רמז רלו).  ↩

  1766. ‘ויבואו ירושלים’ (מלכים ב יח, יז).  ↩

  1767. ‘ארבעים וחמשה אלף כלם בני מלכים יושבים בקרונות של זהב’ (ילקוט שמעוני, ישעיה, רמז תיא).  ↩

  1768. ‘שמונים אלף גבורים לבושי שריון קליפה. וששים אלף אוחזי חרבות מגן וצנה רצים לפניו והשאר פרשים’ (שם).  ↩

  1769. כנראה צריך להיות: ‘תרי אמהי אלפי’.  ↩

  1770. ‘פרסה’ — בפרסית גם: فرسنك (מקלין).  ↩

  1771. ‘אורך מחנהו ת’ פרסה ורוחב מחנהו מ‘ פרסה’ (שם).  ↩

  1772. ناقص בערבית.  ↩

  1773. ‘סך מחנהו מאתים וששים רבוא אלפים חסר חד’ (שם).  ↩

  1774. ‘וכן באו על אברהם אבינו’ (שם). לפי הפירוש הפשוט, נראה במלחמה עם המלכים, אבל הוא מבאר: בשעה שהשליכוהו לכבשן.  ↩

  1775. ‘וכן עתידין לבוא עם גוג ומגוג’ (שם).  ↩

  1776. פירושו בדיוק: התסבכו, ומתאים למדרש ‘עברו בשחי’.  ↩

  1777. בשינוי נוסח בילקוט שמעוני: ‘ראשונים עברו בשחי, אמצעים עברו בקומה, אחרונים העלו עפר על רגליהם ולא מצאו מים בנהר לשתות עד שהביאו מים ממקור אחר ושתו’ (שם). הירדן לא נזכר.  ↩

  1778. ‘שורַנֵי’ — רבים מן ‘שוּרַא’. ‘וקם בנוב קרית כהניא לקבל שורא דירושלם’ (ילקוט שמעוני, ישעיה, רמז תטו, דיבור המתחיל ‘והיה אור ישראל’).  ↩

  1779. ''קם מניד בראשיה' (ילקוט שמעוני, שם).  ↩

  1780. ‘ומוביל ומיתי בידיה על טור בית–מקדשא’ (ילקוט שמעוני, שם).  ↩

  1781. فرح בערבית. ‘כי חזייה איזוטר בעיניה’ (שם). וראה שם דברי סנחריב ברוח זו בגאווה. ‘גדל לבב מלך אשור’ מזכיר ישעיה (ישעיה י, יב).  ↩

  1782. ‘ענה ואמר לחילותיה’ (שם). ‘והיה מבזה את הדבר’ (ילקוט שמעוני, ישעיה, רמז רח).  ↩

  1783. ‘כי מטא לירושלים שדו ליה בסתרקי, סליק ויתיב עלוי’ (ילקוט שמעוני, ישעיה, רמז תטו).  ↩

  1784. כמו ‘אוֹקַת’ הרגיל.  ↩

  1785. –יֵא לרבים; הרגיל ‘אוֹרְדֵי’. ‘אוֹרְדוּ’ בפרסית ובתורכית ו– اوردى (‘אוירדי’) — מקלין.  ↩

  1786. רגיל בתרגום זאכו, ובא במילונו של מקלין.  ↩

  1787. ‘ענה ואמר לחילוותיה הלא דא היא קרתא דירושלים ועלה ארגשת כל משריתי ועלה כנישת כל מדינתי הלא דא היא זעירא וחלשה מכל כרכי עממיא דכבשית בתקוף ידי’ (שם, רמז תשטו, דיבור המתחיל ‘והיה אור ישראל’).  ↩

  1788. אגא — שר (اغا בתורכית: aǧa, ומקורה פרסי. וכן במילונו של מקלין.  ↩

  1789. השווה ‘את פי פחת אחד עבדי אדוני’ (מלכים ב יח, כד).  ↩

  1790. בפרסית: جنك, מלוא חופניים (מקלין).  ↩

  1791. ‘למחר אייתי לי כל חד וחד מנייכון גולמי הרג מיניה’ (ילקוט שמעוני, שם).  ↩

  1792. ‘סנחריב שחרף על שליח שנאמ’ ביד מלאכיך חרפת, נפרע הקב“ה ממנו ע”י שליח' (ילקוט שמעוני, מלכים ב, רמז רמ, דיבור המתחיל ‘ביד מלאכיך’).  ↩

  1793. אַוִסְלא — reservoir (מקלין). ועיין להלן בית ח, שורה 3.  ↩

  1794. ‘כדורך בגת’ (ישעיה סג, ב); וכנראה על–פי המדרש ‘אותו הזמן בשול פרות היה אמר לו הקב"ה לגבריאל כשאתה יוצא לבשל הפרות הזקק להם’ (ילקוט שמעוני, מלכים ב, רמז רמא). ושמא לפי הפסוק ‘ועל הרי אבוסנו’ (ישעיה יד, כה). ‘אוסלא’ באה לו למחבר מתוך זכר לשון מן המדרש: ‘יבוא סנחריב וסיעתו ויעשה אבוס לחזקיה וסיעתו’ (ילקוט שמעוני, מלכים ב, סוף רמז רלה). ‘חרש’ אינו במילונו של מקלין; ‘הרש’ (هرشين

    בכורדית) פירושו: לרטש לחתיכות; to be dashed in pieces (מקלין).  ↩

  1795. ‘והנה כלם פגרים מתים’ (ישעיה לז, לו).  ↩

  1796. בַּס — וכן בתורכית ובכורדית (מקלין), וכן בערבית בלהג הארץ–ישראלי.  ↩

  1797. לפי המדרש נשארו עשרה, תשעה, ארבעה עשר, חמישה, שישה (ילקוט שמעוני, מלכים ב, רמז רמ). מקור הדברים כאן במדרש על פרעה שנשאר רק הוא מטובעי ים סוף (ילקוט שמעוני, יונה, רמז תקנ, פסקה ‘וקרא אליה’).  ↩

  1798. הצורה ‘אַיך’, ‘אַכְוַתֵה’ במילונו של מקלין. הרגיל: ‘מוֹכְוַתֵה’.  ↩

  1799. ‘והנה כלם פגרים מתים’ (ישעיה יז, לו). טעות במקור. צ"ל: (ישעיה לז, לו) הערת פרוייקט בן יהודה.  ↩

  1800. משפט רגיל. וכאן בילקוט שמעוני, רמז תש: ‘אמר לו (סנחריב) מאי אעביד’.  ↩

  1801. מַהֶר — להָעֵז (פולוצקי).  ↩

  1802. שמא יכירוהו על–פי זקנו, על דרך מה שנאמר במדרש ‘ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו — שהם היו בעלי זקן כשעזבם, והוא בלי חתימת זקן’ ( בבא מציעא לט, ב).  ↩

  1803. גם ‘מאטוב’, ‘מאטו’. עיין במילונו של מקלין: ‘מַותוּ’, ‘מַוטוּ’, ‘מַוסוּ’ (‘מַטֵב’?) — באיזה אופן. שמא לקוח מן ‘מה טיב?’ [טוֹב, ‘טוֹף’ — ‘מין, סוג’, כנראה ממוצא כורדי. — פולוצקי].  ↩

  1804. כמו ‘ביכלצינא’.  ↩

  1805. ‘יתולי…תגאני’ — כמו ‘ישב לו’ בתלמוד, ואין משמעו: ישב לבדו.  ↩

  1806. כמו למעלה, בית ט, שורה 2, ועיין הערה שם.  ↩

  1807. דך — מקלין: ‘דאך’, ‘דך’; כנראה מן ‘דַא אַיך’ או ‘דִי אַיך’ — ‘כיצד זה’ או ‘הא כיצד’.  ↩

  1808. מא טוב — עיין למעלה, הערה 1803  ↩

  1809. בַאמִרִּי — בִאַמֶר לי, הרי“ש דגושה בסיבת השמטת הלמ”ד.  ↩

  1810. בַמִרי — באמרי; כאן נשמטה האל"ף לגמרי.  ↩

  1811. בילקוט שמעוני (ישעיה, רמז תט, דיבור המתחיל ‘ביום ההוא’) ‘שהקב“ה נדמה לו כזקן אמר לו אי אזלית מלכי מזרח ומערב דאתיית לבנייהו וקטלתינהו מאי אמרת להו. א”ל: ההוא גברא נמי בההיא פחדא יתיב’.  ↩

  1812. אִילוּ — אפשר שצריך להיות: ‘אִילֵי’, וכן החרוז בכל הבית.  ↩

  1813. לפי ילקוט שמעוני, שם, אמר לו הקב"ה.  ↩

  1814. עיין במילון של מקלין, ערך ‘גרע’.  ↩

  1815. رنك בכורדית (מקלין); וכן בפרסית.  ↩

  1816. قلب בערבית, עיין במילון של מקלין, ערך ‘קלב’, ‘מקלב’. ‘זיל ושני נפשך. א"ל (הקב"ה) זיל אייתי לי מספּרא ואגזזך דכי אזלת ליכא מאן דידע לך’ (ילקוט שמעוני, שם).  ↩

  1817. אין במילון של מקלין. בערבית: حلاق.  ↩

  1818. לפי המדרש לא מצא ספר. המלאכים עשו בית והקימו רחיים וסנחריב בא לשם ובקש מספריים.  ↩

  1819. שם נאמר: ‘א"ל מספרא לית לי מהיכא אייתי’ (שם).  ↩

  1820. מלה זו כצורתה כאן אינה לא במילונו של מקלין ולא במילון הכלדי. [הצורה הנכונה: ‘גַרֶאְתַא’, למשל בשמואל א א, יא בתרגום זאכו. — פולוצקי].  ↩

  1821. עיין מילונו של מקלין, ערך ‘לֵהַא’, ‘לֶהִיתַא’.  ↩

  1822. שם. שאמרו לו לטחון ואז ייתנו לו מספריים. עד שהחשיך אמרו לו: ‘זיל אייתי נורא אזל בהדי דקא (גריר לה אזל) נפח ליה נורא איתלי ליה נורא בדקני’. שם נתנו לו אחר–כך מספריים וגזזו ראשו.  ↩

  1823. עיין מילון מקלין, ערך ‘סְפַּהִי’, ‘צְפַחִי’, ‘צפיי’ — good سبى سهى בכורדית. — פולוצקי]. בתרגום התורה של זאכו על–פי הרוב ‘אֶסְפַהִין’.  ↩

  1824. זוּר, זוֹר — زور (מקלין) = חזק. חכם זכריה מחבר ‘זור תזא’ — ‘הרבה מאוד יפה’.  ↩

  1825. תזא — تازة, נקי, טרי. מקלין: חדש, בכורדית ובפרסית. במשמעות ‘טרי’ משתמשים בזה גם בלהג הערבי בארץ–ישראל.  ↩

  1826. עיין למעלה, בית י, שורות 4–5.  ↩

  1827. אולי צריך להיות ‘קְטִאְלי’ — כרת, וכל הבית מיוסד כנראה על ישעיה י, כג–כד: ‘הנה האדון ה’ צבאות מסעף פארה במערצה ורמי הקומה גדועים והגבוהים ישפלו ונקף סבכי היער בברזל'. טעות במקור. צ"ל: ישעיה י לג–לד. הערת פרוייקט בן יהודה.  ↩

  1828. עיין למעלה, בית ז, שורה אחרונה.  ↩

  1829. ‘אלהים קדוש ישראל’ (ישעיה י, כ).  ↩

  1830. עיין למעלה, בית ח, שורה אחרונה.  ↩

  1831. לפי הפסוק: ‘אפקד על פרי גודל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו’ (ישעיה י, יב).  ↩

  1832. انتقام בערבית, וכן מקלין.  ↩

  1833. לא ברור אם ‘אִלֵי’ מוסב על ירושלים ומתאים לעברית ‘יראה נקמה’, ואז צריך להיות: ‘אִילֵא’, או ש‘אִלי’ מוסב על סנחריב ופירושו: ‘להראות נקם’, במובן ‘יינקם ממנו’. השווה: ‘אראה נקמתך מהם’ (ירמיהו יא, כ).  ↩

  1834. ‘כּוּא’ במקום ‘כּוּ’ עיין דקדוק מקלין, עמ‘ 25: ’כּוּ‘ במקום ’כֻּל'.  ↩

  1835. נראה שהבית מיוסד על מלכים ב יט, טז, לא; ישעיה לז, יז, לא.  ↩

  1836. ‘ה’ עזוז וגבור' (תהלים כד, ח).  ↩

  1837. ‘הוא אלהי האלהים’ (דברים י, יז).  ↩

  1838. ‘אלהי כל הארץ יקרא’ (ישעיה כד, ה). טעות במקור. צ"ל: (ישעיה נד, ה) הערת פרוייקט בן יהודה. ‘עולם’ משמש כאן בלשון נקבה, כנראה על פי ‘דֻנְיַא’ בערבית.  ↩

  1839. נצוצא, נצותא, נצוסא — ‘ה’ איש מלחמה' (שמות טו, ג).  ↩

  1840. הוא מקשר למלחמת סנחריב, הנזכרת בישעיה, סוף פרק י, את ראש פרק יא: 'ויצא חוטר מגזע ישי וכו''.  ↩

  1841. אולי הוא פירוש לפסוק ‘ונקף סבכי היער בברזל’ (ישעיה י, לד) או ל ‘הכה ארץ בשבט פיו’ (שם יא, ד).  ↩

  1842. ‘הוּגֶתּ’, ‘הוּגַא’ — steam, mist, vapour (מקלין).  ↩

  1843. ‘וברוח שפתיו ימית רשע’ (שם יא, ד). לעניין ההוספה ‘ארמולוס’ עיין תרגום.  ↩

  1844. ‘משפטיך למלך תן זה מלך המשיח שנא’ ויצא חטר מגזע ישי' ( ילקוט שמעוני, תהלים, רמז תתה).  ↩

  1845. שלום עולמים על–פי ישעיה ב, ד; מיכה ד (עיין גם ילקוט שמעוני, ישעיה, רמז שצג) בעניין האחווה בימות המשיח.  ↩

  1846. במקום ‘בֶדְאוֹד’ — ת‘ במקום ד’.  ↩

  1847. ‘ואריה כבקר יאכל תבן’ (ישעיה יא, ז). [מרגא — מלה ארמית טהורה, כפי שמוכח מן הגימ"ל (לא ג'). — פולוצקי].  ↩

  1848. ישעיה מד, ו: ‘אני ראשון ואני אחרון’.  ↩

  1849. השיר הוא דו–שיח בין האלהים וירושלים.  ↩

  1850. כמו ‘באתֵי’.  ↩

  1851. ‘הנה מלכך יבוא לך’ (זכריה ט, ט).  ↩

  1852. קַרְקַשֵי — עיין ‘קרקש’ — זעזע (דלמן), ‘קרקשתא’ פירושו גם صوت ارعود; ועיין גם ערך ‘קרקש’ במילון הכלדי.  ↩

  1853. غلام בערבית: עבדים.  ↩

  1854. שפחה, וכן בתרגום לתורה.  ↩

  1855. ‘כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו’ (זכריה ט, טו). טעות במקור. צ"ל: (זכריה ט, טז) הערת פרוייקט בן יהודה. כיפי — كيف = שמחה בערבית. [תַּמַשֵי — מחזה, הצגה פומבית משעשעת וכדומה; בפרסית: تماشا (המקור אינו ברור. הערת פב"י) — פולוצקי].  ↩

  1856. המשפט הרגיל, וכאן למבוכה, כמו בשיר ‘סנחריב’, בית ט, שורה 2.  ↩

  1857. ‘ואבכה יומם ולילה’(ירמיהו ח, כג).  ↩

  1858. אֵימַל — הרגיל בזאכו: ‘אֵימַן’, באורמיה ‘אֵימַל’.  ↩

  1859. ‘בגדי אלמנות’ (בראשית לח, יד), ‘חרפת אלמנותיך’ (ישעיה כד, ד). טעות במקור. צ"ל (ישעיה נד, ד). הערת פרוייקט בן יהודה.  ↩

  1860. ‘לבשי בגדי תפארתך’ (ישעיה נב, א). ‘זריפולך’ — ظريف בערבית.  ↩

  1861. كيف בערבית, כמו למעלה, הערה 1855  ↩

  1862. صبر בערבית או ‘סבר’ בארמית.  ↩

  1863. اساس בערבית, וכן בתרגום התורה של זאכו.  ↩

  1864. כּאר — מעשה, תפקיד. וכן בתרגום התורה של זאכו.  ↩

  1865. ??? (המקור בערבית אינו ברור. הערת פב"י) בפרסית: עיר הבירה.  ↩

  1866. انتقام בערבית.  ↩

  1867. ‘כוֹזִי’, ‘כְוַזִי’ — הלואי (פולוצקי). והוא מיוסד על האידיום בערבית حيز يا لك המזל לך (משורש حوز או גם حبز ).  ↩

  1868. ‘אמר’ בלשון תרגום.  ↩

  1869. וֵת — הרגיל: ‘ויתין’.  ↩

  1870. משורש زيد — הוסף, הערבי.  ↩

  1871. הרגיל: ‘צְלותא’.  ↩

  1872. כמו ‘אילו’ — הם.  ↩

  1873. עסיא — לא ברור לי מקור המלה.  ↩

  1874. הרגיל: ‘אִיוֶן’.  ↩

  1875. יואל ד, ב: ‘והורדתים אל עמק יהושפט’ (שם, יב: ‘כי שם אשב לשפט את כל הגויים סביב’).  ↩

  1876. המאזניים שעליהם יישקלו הזכויות והחובות ביום הדין.  ↩

  1877. ‘שמש וירח קדרו’ (יואל ד, טו). ‘השמש יהפך לחושך והירח לדם’ (יואל ג, ד). וכן זכריה יד, ו–ז; ישעיה ס, יט.  ↩

  1878. על–יסוד ‘ושעריך לאבני אקדח’ (ישעיה כד, יב). טעות במקור. צ"ל: (ישעיה נד, יב). הערת פרוייקט בן יהודה.  ↩

  1879. عجز בערבית.  ↩

  1880. ظالم בערבית.  ↩

  1881. حكى בערבית.  ↩

  1882. מסלי — משל, מתלא.  ↩

  1883. קסתי — מן قصة בערבית.  ↩

  1884. משורש عون הערבי.  ↩

  1885. בזאכו משמש ‘ישראל’ לרבים וכאן הרבים הארמי ‘ישראֵלֶי’.  ↩

  1886. وقت בערבית, וכן ‘בוכתת’ (ראש בית ב). כאן וַכְתִי — רבים ארמית. בדיוק: ‘וַכְּתֵּי’; בא בחיריק ‘וכתי’, בגלל החרוז.  ↩

  1887. اتفق בערבית.  ↩

  1888. גברַה — בנפרד, בנסמך: ‘גברֶת’. כנראה היה כאן ‘פלשתי’, המתאים גם לחרוז, ויש לתרגם: הגיבור, הפלשתי.  ↩

  1889. בן איש אפרתי (שמואל א יז, יב). וכן הוא בתרגום ארבל למלכים.  ↩

  1890. طلب בערבית. טַלָבְּ אֵיתִי — כמו: מבקש אני, ישני מבקש.  ↩

  1891. ‘הַיָיא’ בארמית ובלשון זאכו.  ↩

  1892. גֵבֵּי היא ‘לגַבֵּי’ הארמי.  ↩

  1893. حيوان בפרסית, וכל הבית לפי שמואל א טז, יח ואילך. خا نه — בית בפרסית.  ↩

  1894. ‘שַטַרֶי’ במשמעות: כתב.  ↩

  1895. ציור רגיל בסיפורים הערביים.  ↩

  1896. ‘פַרָא’ — שה גדי בתרגום אורמיה.  ↩

  1897. העניין בדבריו של ישי אל שמואל: ‘עוד שאר הקטן והנה רועה בצאן’ (שמואל א טז, יא).  ↩

  1898. على عيني على رأسي — אידיום רגיל בערבית, לציין נכונות לקבל בקשה ולמלא אותה.  ↩

  1899. סז — עוגב ( תרגום אורמיה לבראשית ד, כא).  ↩

  1900. ‘שיוואן’, ‘שיבאן’ בתרגום זאכו.  ↩

  1901. ‘קֶילוֹג’, וכן בתרגום אורמיה לתורה.  ↩

  1902. נשמרה בכתב העי"ן משורש ‘עבד’ בארמית.  ↩

  1903. בֶּד אוֹ.  ↩

  1904. בֵדוֹ סעתא — באותה שעה, הרגיל בתלמוד.  ↩

  1905. הַזֶר — حضر בערבית.  ↩

  1906. כדירי — משורש حضر, כמו הַזֶר לפני כן.  ↩

  1907. כַּסֶב — קרבו, משורש ‘כרסא’.  ↩

  1908. نيه הערבי.  ↩

  1909. כל שלושת הבתים, ג, ד, ה, אין להם מקור. ואולי הבית האחרון מקומו לאחר בית ח ונשתבש מקומו. ‘בֵסֶב’ — سر בערבית. (המקור אינו ברור. הערת פב"י)  ↩

  1910. לשכרתא — חיל, בכל מקום בתרגום אורמיה לתורה. בזאכו הוא משתמש בשם عكر.  ↩

  1911. قوة בערבית.  ↩

  1912. במלה זו באה עי“ן אפילו במקום שהשורש הוא ‘אתא’ באל”ף. וכן מָעֶי — מָאֶי — מים גם בלהג ארבל גם בלהג אורמיה.  ↩

  1913. عصر בערבית.  ↩

  1914. כך מתורגם ‘בוקר’ בתורה.  ↩

  1915. מלה פרסית.  ↩

  1916. قوي בערבית.  ↩

  1917. صاف בערבית, משורש صفو.  ↩

  1918. וכן תרגום אורמיה לויקרא כו, מא: ‘ערל’.  ↩

  1919. (המקור אינו ברור. הערת פב"י) בערבית.  ↩

  1920. قوم בערבית.  ↩

  1921. שמא משורש ‘ליז’, הבא בתרגום אורמיה במובן: ‘מהר’, היחפז. ‘מוליז’ — ‘נחלץ חושים’ ( במדבר לב, יז).  ↩

  1922. דחי — ‘הכות, נגוף’, בתרגום אורמיה לתורה.  ↩

  1923. ملة הערבית.  ↩

  1924. خالق הערבית.  ↩

  1925. בלותב — לא ידעתי מקור מלה זו.  ↩

  1926. مصلحة בערבית: תקנה.  ↩

  1927. حشم בערבית.  ↩

  1928. תמיד ‘גלת’ בסמיכות, וכאן בא בנפרד.  ↩

  1929. (המקור אינו ברור. הערת פב"י) בערבית.  ↩

  1930. طلب בערבית.  ↩

  1931. בפרסית: هنلر  ↩

  1932. שמואל א יז, לז.  ↩

  1933. רגיל ל‘עבדים’ בתרגום אורמיה.  ↩

  1934. مال בערבית.  ↩

  1935. ‘דוֹלְטֶב’, ‘דוֹלְטַא’, ‘דוֹלְתַא’ — עושר; תרגום אורמיה לבראשית ד, כג; לא, טז.  ↩

  1936. خزانه בערבית. (האם הכוונה לארון? אז צ“ל خزانة. הערת פב”י)  ↩

  1937. שם שם, כד.  ↩

  1938. روح בצורה הערבית בהוראת: נפש.  ↩

  1939. שמואל א יז, לב.  ↩

  1940. בשמואל א יז, כח נזכר רק אליאב.  ↩

  1941. אולי משורש ‘נזף’ הארמי.  ↩

  1942. כמו ‘מִתֵבללו’. שמואל א יז, כט, ל. משורש ‘תוב’, כמו בעברית ‘השיב אל לבו’.  ↩

  1943. שמואל א יז, ל.  ↩

  1944. מחופש המשורר; לא נזכר בשום מקום.  ↩

  1945. בראשית כד, לו, מתורגם ‘זקנה’ — ‘קַרְכֵי’, וכן בתרגום זה קַרַך — אולי הלבנת השערות, כמו שיבה.  ↩

  1946. נֶבְתילו — בדיוק: נשאו.  ↩

  1947. כמו ‘מֵכִּפְלֵי’.  ↩

  1948. ‘מון’ בתרגום אורמיה במקום ‘מוך’ בזאכו.  ↩

  1949. דברי שאול ודוד — שמואל א יז, לב–לג.  ↩

  1950. اسلان בתורכית.  ↩

  1951. סוּר — עדר, רגיל בתרגום אורמיה.  ↩

  1952. הרגיל בזאכו: ‘אריק’.  ↩

  1953. כמו ‘בַתְרו’.  ↩

  1954. מן דִי אֲנִי.  ↩

  1955. מערבית زيد והעניין כמעט בדיוק כתרגום לשמואל א יז, לד.  ↩

  1956. בתרגום התורה מלה זו משמשת תמיד תרגום ל‘מעיל’. בשמואל א יז, לה נאמר ששאול הלבישו, וכאן שציווה להלבישו.  ↩

  1957. שמואל א יז, לט.  ↩

  1958. אסתי استا אדון.  ↩

  1959. אולי גם כאן ‘גַבַּרֶת’, או שצריך להיות: ‘פלשתי’. עיין למעלה, סוף בית א והערה שם.  ↩

  1960. עניין זה אין לו מקור.  ↩

  1961. خلعة בערבית.  ↩

  1962. ‘ענייה’ בעי"ן במקום ‘אנייא’, ונמצא חילוף כזה כמה פעמים בשיר זה.  ↩

  1963. فقير בערבית.  ↩

  1964. قلندر בערבית.  ↩

  1965. שמואל א יז, לט. שורה אחרונה זו תוספת המחבר היא.  ↩

  1966. סופן — לא ידעתי מקור מלה זו.  ↩

  1967. ‘דַחי’ רגיל בתרגום אורמיה, במובן להכות.  ↩

  1968. בשמואל א שם, נאמר שעשה כן ולא שאמר לשאול לפני המעשה. בֵּנֶת — בֵּי עֵינֶת, שפירושו: מצח.  ↩

  1969. خبر בערבית.  ↩

  1970. دعاء בערבית.  ↩

  1971. طلب בערבית.  ↩

  1972. عون – أعان בערבית.  ↩

  1973. כל הבית אין לו מקור.  ↩

  1974. خالق בערבית.  ↩

  1975. صغر בערבית.  ↩

  1976. מיוסד על דבריו לגלית (שמואל א יד, מה–מו).  ↩

  1977. לתך — דבק, נלווה, וכדומה. בזכות התורה, עיין למעלה, סוף בית י.  ↩

  1978. שמואל א יז, כט.  ↩

  1979. علامة בערבית.  ↩

  1980. أجا בפרסית.  ↩

  1981. ستي – سيدتي במובן: סבתא. משמש גם בדיאלקט הארץ–ישראלי. — שמואל א יז, מו ואילך. הקשר בעניין מלחמת גלית ודוד עם רות, עיין ילקוט שמעוני רות, רמז תרא, דיבור המתחיל ‘לכנה שבנה’; רמז תרג, דיבור המתחיל ‘אמצא חן בעיניו’. ושם שמואל א, תחילת רמז קכו. מעניין ש‘צַדֶקֶת’ מבטאים כך גם האשכנזים.  ↩

  1982. רוברו. לא ידעתי מקור ‘רוברו’ כידֶרו — מן حضر הערבי, המשמש בצירוף למה שלפניו לפעוּל.  ↩

  1983. בטבקת — طبقة בערבית: מעין זֵר, מסגרת.  ↩

  1984. שיידני — אולי פירושו: שד נכנס בו ונשתגע (?).  ↩

  1985. זרבת — ضربة בערבית.  ↩

  1986. יקירי — עקר; ובתרגום זאכו: ‘אקר’.  ↩

  1987. הרגיל: ‘אהֶת’ או ‘אָתִי’; ראה לעיל, בית כא, שורה 4.  ↩

  1988. בתרגום התורה של אורמיה ‘מֵסְתֶרוּ’.  ↩

  1989. خالق בערבית.  ↩

  1990. הרגיל: ‘מספיתי’, משורש ‘ספי’.  ↩

  1991. فولاد בערבית.  ↩

  1992. שמא הקריאה ‘הוי רשע’ מכוונת; לכילת פנייה באופן ישיר לגלית.  ↩

  1993. הוא חכם ישי, שרשם לו את כל תרגום התנ"ך בדיאלקט אורמיה. ואין הכוונה במלים ‘אומר פזמון זה’ שהוא מחברו. אלא שהוא ה‘שר’ אותו בציבור שלו.  ↩

  1994. תרגום: ‘יראו עינינו וישמח לבנו ותגל נפשנו’ בברכת ‘ברוך ה’ ביום' שבקריאת שמע על המיטה.  ↩

  1995. שירה זו היא מן השירים על פטירת משה כמו השיר ‘מעונה’ שהבאתי למעלה. מסוג זה הוא השיר ‘אשריך הר העברים’ לפרשת ‘מעונה’ שנדפס ב‘מחזור לשמחת תורה’. ובאותו שיר יש הרבה מן הרוח ומן הלשון שבשיר שלפנינו ושבשיר ‘מעונה’. מנהג קהילות במזרח ובמערב היה לשיר פזמונים מעין אלה בבית–הכנסת ב‘שמחת–תורה’ אחרי קריאת פרשת ‘מעונה’.  ↩

  1996. כְּמַרְוָה — אות ‘כְּ’ = ‘קָא’ הארמי, הבא לפני פועל.  ↩

  1997. דנא — דָא אַנַא, ופירושו: תכף ומיד. עיין מילון לוי: אִידָנָא, הָאִידָנָא (עידנא, עידן).  ↩

  1998. גבני — אות ג = קא הארמי.  ↩

  1999. בטכסט אפשר לקרוא ‘הְלִיבּ’, ואין לו פירוש. וצריך להיות כאן: 'קְלִיבְּלֵי בעבר. השורש הוא قلب הערבי.  ↩

  2000. בערבית غلام — נער, עבד.  ↩

  2001. הוא כותב שם אלהים באותיותיו וקורא ‘אֲדנָי’ לפי החרוז.  ↩

  2002. ‘מר’ משמש, לפי מה ששמעתי, לשון זירוז וציווי, אולי ציווי מן ‘אמר’.  ↩

  2003. כּי — לפי מה ששמעתי, במובן ‘כי’ העברי. ‘כי’ במילון הכלדי מלת השאלה והתמיהה, ואולי גם כאן בהוראה זו.  ↩

  2004. זו שורה ראשונה של בית–השיר הראשון, והיא חוזרת אחרי כל בית.  ↩

  2005. عشيرة בערבית.  ↩

  2006. עיין למעלה, הערה 1999  ↩

  2007. מאי — מים. בלהג אורמיה ורוונדוז הם כותבים בעי"ן, ו‘נהפכו למים’ פירושו לפי האידיום העברי: ‘היו למים’, מצער או מפחד.  ↩

  2008. עדעודי — נמצא גם בשיר ‘מעונה’ לפטירת משה; והוא מן??? (מקור לא ברור. הערת פב"י)  ↩

  2009. צורה זו היא על–פי הרבים מן حال – أحوال בערבית.  ↩

  2010. معلوم הערבי. ויש לציין שהוא משתמש כאן אחרי פעוּל בערבית בפועל ‘כדר’ (حاضر בערבית), המשמש בלהג זה להפוך פועל לפעול.  ↩

  2011. داية — אֵם בפרסית.  ↩

  2012. שם הרגיל ל ‘אורחה’ או ‘שיירה’, ואולי كروان – שם עוף (קורא). ופירושו: העולם חולף כעוף החולף באוויר, ‘כעוף הפורח’.  ↩

  2013. גזה — ג=קא, והפועל עתיד נקבה משורש ‘אזל’; וכן ‘כליה’, כ–בא והשורש ‘אלי’ במובן: ‘אתא’–בא.  ↩

  2014. לשונות זירוז הם, ופירושם, לפי מה ששמעתי: ‘מהר, חיש’.  ↩

  2015. בדיוק: לעצמם.  ↩

  2016. הצורה הערבית بكاء  ↩

  2017. מן הפועל הערבי عجز  ↩

  2018. הרגיל: וֵילָה.  ↩

  2019. רושם השיר פירש לי ‘כָּרָם’, בהוראת ‘כֶּרֶם’, והכוונה ‘גן–עדן’, אולם נראה לי פשוט ‘בכבוד’, מן השורש הערבי كرم  ↩

  2020. ביש — כמו ‘פיש’, יותר.  ↩

  2021. המלה ‘צדיקים’ היא צורת הריבוי העברית, וכאן הוא מצרף לרבים העברי עוד צורת הרבים הארמי –ֶ י, וכך נוצרה הצורה ‘צָדִיקִמֶי’.  ↩

  2022. מור כדירה — בדיוק: חתום נעשה; ‘כדירה’ משמש לפעול.  ↩

  2023. שרת — בערבית شرط, ומשמש בלהג זה גם לברית. ואולי היה במקור: שַרְעִיתֶית — חוק תורה.  ↩

  2024. יָמַיִמָה — על–פי הזוג העברי יומיים. ‘משעשעי דת יומיים’ נזכר בפיוט ליום–כיפור, והכוונה: העולם הזה והעולם הבא.  ↩

  2025. שמימה — ‘שמים’ בתוספת ה"א לחרוז, כמו לפני כן ‘ימימה’. הביטוי ‘שמי שמים’ כאן עברי הוא, ומשום כך ‘לִשְמֵי’ ולא לשִמֵי', כפי הצורה הארמית.  ↩

  2026. לועי — חדרים; כך שמעתי, ומקביל הוא כאן ל‘דוכת’.  ↩

  2027. כוֹזְכּן — حوز בערבית: מזל. הצרוף ‘כָּן’ בא אולי מהפועל הערבי كان, ובצירוף ‘מזל היה’ הוא משמש במקום ‘אשרי’: 'כוֹזְכָּן בְּנוֹשוך — אשריך.  ↩

  2028. מן הפועל הערבי عشق.  ↩

  2029. ראשי–תיבות ‘רבנו עליו השלום’.  ↩

  2030. ‘אוּסהלן’ משמעו, כפי ששמעתי: ‘אדונינו’, מעין أستاذ  ↩

  2031. חדריו — משמש בלהג זה לקבר, ופירושו: ‘כבוד’, משכן כבודו; מקביל לשימוש حضرة בערבית.  ↩

  2032. מהפועל הערבי زار – ביקר.  ↩

  2033. נראה שב‘מצות’ כאן הכוונה ל‘מת’ ו ‘לווית מת’, שמשתמשים בו בלהג זה, ומכאן גם למקום קבר.  ↩

  2034. يعني בערבית.  ↩

  2035. רִידא – رضى בערבית.  ↩

  2036. قوم בערבית.  ↩

  2037. דסתא — دست בפרסית ‘יד’, ופירושו ‘יד אחת’. מלה זו משמשת גם לאגודה: دست كل – צרור פרחים.  ↩

  2038. ‘הכותב’, פירושו המעתיק. ודרך המעתיקים או המזמרים להכניס את שמם, ולא להזכיר את שם המחבר האמיתי של השיר. וכך כתב גם חכם ישי את שמו בסוף השיר ‘מלחמת דוד וגלית’, נספח א.  ↩

  2039. ראשי–תיבות ‘זכותו יגן בעדנו אמן’.  ↩

  2040. غلام בערבית.  ↩

  2041. من طرف בערבית.  ↩

  2042. قط בערבית.  ↩

  2043. קל — הכוונה ל‘קול’, ‘קלא’ صوت בערבית, המשמש לניגון קשור בשיר. וכאן הניגון ל‘מלחמת דוד וגלית’.  ↩

  2044. ר' בנימן בן עזר חי — כפי שמסר לי חכם יצחק נח הי"ו — לפני חמישה דורות ברוּסקתא אשר בחבל רוונדוז, במזרחו, בצלע ההר הנקרא הַלְגוּרְד (א.י. בראוור במכתב מארבל, ‘מנחה לדוד’, ספר היובל לר‘ דוד ילין, עמ’ רמט). לפי דברי חכם יחזקאל אליהו מארבל, שביקר ברוסתקא, היא שוכנת בראש ההר בקצה הגבול של כורדיסתן העיראקית, ליד גבול כורדיסתן הפרסית, במקום משופע במים, וקור גדול שורר שם.

    לפי בראוור (שם), היו במקום שישים יהודים. חכם יחזקאל מצא בה לפני שבע–עשרה שנה שבעה–עשר בתים יהודים, שהיו עוסקים במלאכת האריגה. א.י. בראוור מצא בה שוחטים יהודים (שם). לפי חכם יחזקאל היו ברוסתקא — כמו בשאר מקומות יישוב קטנים שבסביבה זו — תלמידי–חכמים, שהיו עוסקים במיוחד ב‘קבלה’, ובפרט בקבלה מעשית. היה מפורסם שם חכם אליהו בעל–קבלה, שהיה בכוחו ל‘יַבֵּש’ לסטים. וכשהיה הולך בשיירה בן רוונדוז וארבל, היו בני–השיירה בטוחים מלסטים, שלא יוכלו לנגוע בהם. יודע חכם יחזקאל גם על–דבר חכם שמשון, שהיה חכם הקהילה. לפי חכם יצחק נח, היה שמשון זה נכדו של ר' בנימין, מחבר השיר שלפנינו ומנגינתו.

    יהודי רוסתקא אומרים — לפי בראוור — שהם–הם אותם שבטים שהגלה סנחריב, מלך אשור בשעתו, ולהם בית–כנסת שלפי דבריהם נבנה לפני שמונה מאות שנה (מנחה לדוד, שם). חכם יחזקאל מוסיף על–כך, שמסורת בידי בני רוסתקא שהם מבני גד ובני ראובן שהגלה סנחריב, ובית–הכנסת שלהם נבנה עוד לפני חורבן בית ראשון. בבית–הכנסת יש מקום ל‘עשרה מניינים’, היינו למאה איש. מלבד זה הוא מספר על בית–עלמין רחב–ידיים — כמו משכונת ‘נחלת שבעה’ עד ‘רמת–רחל’ בירושלים — שהיו בו הרבה מצבות שעליהן כתובות עבריות. מפורסם היה קבר שהגויים — היינו המוסלמים — היו מייחסים אותו לסיינא (סַיִדְנַא) צַפַר מצאצאי מחמד, אולם לפי המסורת היהודית הוא קברו של האמורא הבבלי רב ספרא.

    צאצאי ר‘ בנימין היו חכמים ברוסתקא במשך דורות, ר’ יצחק נח נוקב בשמם של עוד ארבעה דורות. בנו של ר' בנימין היה חכם אפרים. בן חכם אפרים הוא חכם שמשון, הנזכר גם בפי חכם יחזקאל, כפי שהזכרתי למעלה. בן חכם שמשון היה חכם יעקב, ובן חכם יעקב הוא חכם חנניה, שעלה לארץ–ישראל בתוך עולי כורדיסתן אחרי קום מדינת ישראל. בתחילה גר בזכריה ומשם עבר לכלצה.

    בחמשת הבתים הראשונים באות אותיות ‘בנימנ’ — שם המחבר.  ↩

  2045. ראשי–תיבות: נשמתו עדן.  ↩

  2046. פתיחה זו של השיר מקבילה לפתיחה של ‘קיצטית דוד וגלית’ נוסח זאכו, וכן לפתיחה של השיר ‘מלחמת דוד וגלית’ נוסח אורמיה.  ↩

  2047. ראשי–תיבות ‘חֵיבּוּ על דוד המלך’. ‘חיבו’ — כמו ‘חיפו’ בחוזרי ‘קיצטית שמשון’ ו‘קיצטית דוד’.  ↩

  2048. הגיתים — במקום ‘הגיתי’, לשם החרוז; ואפשר היה במקור הראשון ‘מן הגיתים’.  ↩

  2049. להתים — במובן לכלות, כמו ‘והתמתי טמאתך ממך’ (יחזקאל כב, טו).  ↩

  2050. פלשתים — צריך לומר: ‘פלשתי’, המתאים לחרוז הבית ‘תי’, וכן לפועל ‘נענה’ ביחיד.  ↩

  2051. ‘ילחמו אותי’ — במקום ‘אִתִי’ על דרך הפועל הערבי حارب בבנין III, הבא עם הפעול. וכן להלן, בית יט. ועיין יהושע י, כה.  ↩

  2052. הרוג — צריך להיות: ‘יהרג’ או ‘הרג’ בעבר, כפי חוק משפט–התנאי, שבו יבוא הפועל בעבר.  ↩

  2053. ותהי' — ותהיו.  ↩

  2054. וישראל היו נחרדים — הוא מאמר מוסגר, והמשך דברי הפלשתים, המתחילים בבית ה, בא בבית ז.  ↩

  2055. אחדינו — ‘אחד מאתנו’, כדרך השימוש הערבי واحدنا . המשפט חסר, ויש לומר: ‘ואם יגבר אחדינו’.  ↩

  2056. וחבו — לא מובן, ויש כאן שגיאת המעתיק.  ↩

  2057. ולאינה — היינו: ‘לעינו’. כאן כתב את הצורה של להג התרגום: אֵינֵיה — עֵינו.  ↩

  2058. ויצעק — בהוראת ‘הכריז’, תרגום صرخ הערבי. שאול הכריז בישראל.  ↩

  2059. לעושר גדול — הכוונה: לעשיר גדול. ויש לציין שגם באידיש משתמשים בצורת ‘עושר’ במקום ‘עשיר’. ואולי כאן בהשפעת המקרא בסיפור גלית ‘יעשרנו המלך עשֶר גדול’ (שמואל א יז, כה).  ↩

  2060. יפטרנו — היינו: ‘בית אביו יעשה חפשי בישראל’ (שמואל א, שם), ולזאת הכוונה גם בבית השיר שלפני זה ‘את ביתו יגאל’.  ↩

  2061. כהרוג — צריך להיות: ‘יהרוג’.  ↩

  2062. פלך — במובן קלע. ‘פלך’ האורגים גם הוא יש בקצהו כעין חצי כדור, ולשם החרוז הוא משתמש במלת ‘פלך’ במקום ‘קלע’.  ↩

  2063. ‘כי לא נסיתי’ אומר דוד לשאול, כשהוא מסיר מעליו את המדים שהלבישו שאול (שמואל א יז, לט).  ↩

  2064. פירוש ‘הילחם עתה’ הוא ‘הילחם איפוא’ — והיא ‘נָא’ בעברית, ‘כְּעַן’ בארמית, ‘אְתַּא’ בלשון תרגום יהודי כורדיסתן.  ↩

  2065. כל הבית הזה משובש, וכנראה היו כאן שני בתי–שיר. ‘וקמיו’ לא מובן.  ↩

  2066. ‘קובע נחשת’ (שמואל א יז, לח). הצורה ‘נחוש’ אולי בהשפעת הצורה הערבית نحاس.  ↩

  2067. עיין למעלה, הערה 2006  ↩

  2068. ‘האדון’ כינוי לאלהים (שמות לד, כג; ישעיה ג, א). תואר זה כאן מושפע מן השם رب, המשמש לאלהים בדרך כלל.  ↩

  2069. ‘והַם’ — מלה כורדית שפירושה: ‘וגם’, ומפני דמיון הצלצול בין ‘הם’ ו‘גם’ נתחלפו לו, כנראה, למעתיק.  ↩

  2070. יציר — כוונתנו ‘יסיר’, והחליף המעתיק, כנראה, ‘ס’ ב‘צ’. כאן הוא אומר שאלהים יסיר ראשו מעליו. בשמואל (שם) נאמר: ‘והסירותי ראשך מעליך’.  ↩

  2071. ובואכו — צורה זו, שבאה לשם החרוז, יסודה בצורה ‘בואכה’ הנמצאת בתנ“ך. המחבר יוצר לו צורה ‘בואך’ ומוסיף וי”ו כינוי הקניין לגוף שלישי.  ↩

  2072. בא‘ — קיצור תיבות ’באלהים', ופירוש המשפט: באלהים אדני ביקש מחסה.  ↩

  2073. רצה — היינו ‘רץ’. לשם החרוז החליף המחבר ‘רוץ’ (נחי ע"ו) ל‘רצה’ (נחי ל"ה).  ↩

  2074. בית זה, כנראה, היה בעיקרו שני בתים. הראשון חרוזו ‘כי’ והשני ‘סה’. החרוז האחרון ‘תו’ אינו בסדר.  ↩

  2075. ומצא אבן — כנראה הכוונה לאגדה שנהפכו חמש האבנים לאבן אחת, כפי שמובא מפורש ב‘קיצטית דוד וגלית’, בית כד.  ↩

  2076. ויקל ומצחו — לפי החרוז צריך להיות: ‘ויקלע במצח’.  ↩

  2077. בית זה, כנראה, היה בעיקרו שני בתים. הראשון חרוזו ‘כי’ והשני ‘סה’. החרוז האחרון ‘תו’ אינו בסדר.  ↩

  2078. דוד ‘נעים זמירות ישראל’ (שמואל ב כג, א).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!