הוצג בתיאטרון “המטאטא”: הבכורה: 5/9/1950

הנפשות

גלין — מפקח על הרכוש הנטוש

רעיה — אשתו

יורם — בנם, חיל משוחרר מטפל בעיניני־הנכים

אורה — בתם

עליזה — בתם

טבצניק — סבא, אכר מהגליל, אביה רעיה.

קביצקו — מזכירו של גלין, פקיד הרכוש הנטוש

זומר — אכר מהגליל,

ציפקה — אשתו

בתיה — בתם

ראובן, שלמה — חיילים

בלנק ארוסה של אורה (חייל חוזר מהשבי, גידם)

חוקר

שוטר

 

מערכה ראשונה    🔗

       (דירת גלין. (מבעד החלון או המרפסת נראה גן) ליד שלחן־הכתיבה גלין וקביצקו.)

גלין: זה לא יוכל להמשך כך. הרכוש הנטוש אינו הפקר שכל הרוצה יבוא ויטול.

קביצקו: נכון הדבר, מר גלין. נעשו אי־אלו שגיאות, שגיאות מסוימות, הייתי אומר. אם לנקוט לשון עדינה, מר גלין, הייתי מרשה לעצמי לומר, כי אין הדברים פועלים כשורה.

רעיה: (באה. בידה בקבוק ומחלץ) גלין…

גלין: רעיה. הלא אני עסוק.

רעיה: הן לא כל יום חוגגים שובו של שבוי. תחלוץ את הפקק. (נותנת את הבקבוק לגלין) שלום, מר קביצקו.

קביצקו: שלום, גברת גלין. מכינים מסיבה לבלנק, כפי שהנני רואה.

רעיה: אתה מיטיב לראות, מר קביצקו. בלנק חוזר מהשבי, ויש לקדם את פניו מתוך שמחה. נקוה שיגיע היום. נקוה שיהיה מאושר יותר.

גלין: (מתוך טפול בבקבוק) בלנק כבר מתחתן עם בתנו אורה במשך כמה שנים. — ובכל פעם הוא מקבל, כפי שאתם אומרים, ג’וב חדש. פעם העפלה, פעם קורסים, פעם מלחמת־העולם ופעם מלחמת־ישראל. בלנק אומר שהוא הנו חתנה של אומה שלמה. הוא נשוי לעם ישראל ולא הספיק להתחתן עם אורה.

רעיה: ואת הפקק לא חלצת עדיין.

גלין: פקק עקש ועקשן. (רוצה לדפוק את הפקק בקיר).

רעיה: זהירות. סבא ישן עדיין. עיף מנסיעתו הארוכה מן הגליל.

גלין: ודאי שוב נרדם טבצניק במגפיו, כפי שהוא נוהג ב“אילניה” שלו, בין הפרות.

רעיה: גלין!

גלין: (חלץ סוף סוף את הפקק) סוף־סוף יצא הברנש. הפקק עקשן כמו כל משפחת טבצניק ואשתו בכלל זה. (רעיה יוצאת) קביצקו, נחזור לעניננו. (מתישב ליד שלחן הכתיבה) הגיעה תלונה שחבורת־חיילים משוחררים נטלה בלי רשות צנורות מפרדס הבק, חמרי בנין בבית־דג’ן, ונתפסו דירות ללא רשות ביפו.

קביצקו: החיילים המשוחררים טוענים, כי קבלו רשות מאת המפקח הקודם.

גלין: ואסמכתאות?

קביצקו: הענין סודר בעל־פה, מר גלין.

גלין: דור שלם של צעירים מסר נפשו במלחמה ואת פירות־המלחמה יטול כל הרוצה! (קם. מתהלך) אין להרשות הפקרות כזאת. בכל מקרה ומקרה יש למסור את הענין לידי החוקר שלנו ובשתוף עם המשטרה.

קביצקו: כדבריך, מר גלין.

       (יורם נכנס)

גלין: הלו, תכשיט!

יורם: הלו, ביורוקרט!

גלין: מה נשמע, בני, בועד למען נֵכי־המלחמה?

יורם: ומה נשמע אצל הביורוקרטים במשרדי הרכוש הנטוש?

גלין: חופש־בטוי כזה, בני, לא היית מרשה לך בצבא. שם היו שמים רסן לפיך. חזרתם מן המלחמה טפוסים אחרים לגמרי. כמעט ולא ברור אם בני אתה.

יורם: רוצה לומר שבזמן המלחמה סלחתם לנו הכל. נתתם לנו להחזיק במושכות — ועכשיו… אבל אין דבר. עכשיו אני “סתם” אדם ציבילי. כלום’ניק. (אל קביצקו) הלו! מה מצב־רוחו של הפקיד מר קביצקו?

רעיה: (שנכנסה עוד קודם) יורם!

יורם: נו, טוב, אמא, טוב.

רעיה: ראית את סבא?

יורם: לא.

רעיה: סבא שאל עליך. בא במיוחד מהגליל — ואתה …

יורם: כאשר באתי הביתה עדיין ישן. וכאשר קמתי משנתי עדיין ישן. הם אוהבים לישן, הזקנים. מתי הספיק לגדול עד שבעים שנה!

רעיה: רציתי לומר —הוי, העוגה שלי תשרף! (יוצאת)

קביצקו: (בלעג) בחור מנומס מאד…

יורם: זוהי תוצאה של חנוך מסוים, מר קביצקו. אתה ישבת בעורף שעה שאני וחברי רבצנו במשלטים ו“חטפנו” פגזים לארוחת־הבוקר, במקום מלח. אין דבר, משהו מוכרח להשתנות כאן. כך לא יוכלו הענינים להמשך.

גלין: מה אירע, בני?

יורם: לא כלום. צריך לשמוח, אבא. בלנק חוזר מהשבי.

       (יוצא)

גלין:אל תדון אותו לכף חובה. הוא פעיל שם בועד שלהם, עוזר לנכי־המלחמה. טוען שאין עושים די למענם. וכפי הנראה יש מדה מסוימת אמת בהרגשתו.

      (טבצניק בא.)

טבצניק: שלום, לך, תל־אביב עיר הגזוז. היכן הנכדים? היכן יורם? שבעים שנה גדל לו סבא ב“אילניה” והנכד אינו טורח לראות כיצד גדל וצמח. תאמר לו, תל־אביב עיר הגזוז, שטבצניק מוכן לראותו.

גלין: (מושיט לו מכתב) הנה, טבצניק, בא מכתב בשבילך.

טבצניק: מכתב? היכן משקפי?

גלין: אולי נשארו במטתך?

טבצניק: במטתי! הלא אתה גם טוען שאני ישן במגפים! (מחפש בכיסיו) אני חושש שהצדק אתך ־ אינם. אם כי קשה לי לומר שהצדק אתך. (מחפש) לא! הצדק אתי! הנה המשקפים! (קורא את המכתב) לכל השדים והרוחות!

גלין: מה יש, טבצניק?

טבצניק: הם יורידוני שאולה! ממש רודפים אחרי.

גלין: מי?

טבצניק: השכנים שלי מ“אילניה”. הזומרים! את הנחלה שאמכור להם. את אדמתנו, שאתה גלין עזבת לאנחות. לא! בעד שום הון שבעולם.

       (יורם נכנס)

חכה, חכה… פנים מוכרות. מי הוא הברנש העומד ממולי? משהו טבצניקי יש לו במראהו. תערובת של אדמה טובה וריח סוסים ופרות, כמו עגל החוזר מן המרעה, כמו פרד ־ ־

יורם: (מצדיע) מודיע בהכנעה, סגן ראשון לשעבר בצבא ההגנה לישראל. ועכשיו סתם “כלום’ניק”… טוב שבאת, אתה הכי סבא שבעולם. הסבא הכי סבא… ואפילו לא מכפר־סבא.

טבצניק: בוא וחבק עוד פעם את טבצניק. שאביך יתפקע. (מתחבקים) הוי, אתה לוחץ את הרמבטיזם שלי! לא כל־כך חזק, בחור. נו, כיצד נצלת? ספר לי באותו ענין. עדיין אינני מבין. כלומר בלנק, זה שחוזר מן השבי, הוא שהצילך? אל תלחץ — חמי טבריה כואבים לי. אינך מבין? ה־ר־מ־טיזם שלי! ספר על בלנקו. איך הציל אותך?

יורם: קורים מקרים כאלה. אין מה לספר. את מי זה מענין.

טבצניק: יותר קל לחלוב את הפר מאשר להוציא מלה מפיך. אותי זה מענין! סבא או לא סבא?

יורם: סבא.

טבצניק: נו?

יורם: במלחמה מתרחשים דברים כאלה. העקר שבלנק חוזר מהשבי.

טבצניק: מי הוא נכדי — אתה או בלנק?

יורם: שנינו, סבא. כיוון שהוא יתחתן עם אחותי, שהיא נכדתך. — הרי אתה תהיה סבו של בלנק, והוא נכדך, כיוון שאתה תהיה סבו של הנכד… הרי בלנק…

טבצניק: (חוטף בראשו) ממש טרקטור! מי יספר לי סוף־סוף כיצד נצל התכשיט הזה.

קביצקו: הענין היה כך: השטח היה פתוח פחות או יותר. וכפי ששמעתי בלתי מסוכן, פחות או יותר… ואפשר לומר ־ ־

יורם: ואפשר לומר, פחות או יותר, מסוכן מאד! היה שם גיהנום ממש, בלנק בצע מעשה־גבורה בלתי רגיל.

קביצקו: כשם שלפקיד יש חובות מסוימות ובלתי נעימות ביותר, הרי גם לחייל, לפעמים… אפשר לומר שהחיים דורשים זאת… בלנק עזר לכמה פצועים — וזה הכל.

יורם: וזה הכל!… בלנק זחל בשטח ממוקש ובאש נוראה, שהמטיר האויב, הוא זחל בסכנו את נפשו בכל שניה ושניה. שלוש פעמים חזר על המעשה. שלוש פעמים מיועד היה להתרסקות וכשרצה להציל את הרביעי — נפצע בעצמו. נשאר בשדה־הקרב ונלקח בשבי האויב. זהו־הכל…

       (אורה נכנסת)

אורה: שלום, סבא. (הביאה זר פרחים, ומכניסה אותם לצנצנת).

טבצניק: שקט, אור’לה, שקט. יורם מספר איך בלנק הציל את חייו.

אורה: אני מכירה, סבא, את ספור המעשה. יורם לא פעם ספר לי. מה יש, יורם?

יורם: באמת… סלחו לי. נתתי לדמיוני קצת להתפרחח יתר על המדה. — נו, אור’לי, הלילה נשתה כהלָכָה. אני מבין, שגם סבא אינו שונא את הטפה המרה הקרויה קוניאקון. לאחר שאת תתחתני — יהיה הכביש פנוי, ונוכל גם אנו ללחוץ על ה“קלַטץ” ולמצוא בת זוג. מין “רזלקה” שיש לה אופי “אלא-מדחון” ומיץ לימון על הלשון. דומני שלזאת קוראים בימינו… “נישואין מאושרים”.

אורה: (בטוב־לב) מיום שנשתחררת מהצבא אתה מטורף לגמרי, יורם.

יורם: או שכן — או שלא=כן.

       (רעיה נכנסת)

רעיה: מי מהצעירים מתנדב לפתוח את הקופסא? לפתן מצויין, אננס!

טבצניק: מה צעירים? אני מתנדב.

       (דוחף את קביצקו הצדה ויוצא יחד עם רעיה)

יורם: אני נוסע לברר מה המצב. כמה פעמים השלו אותי בהבטחות־שוא והשבויים לא חזרו, אבל הפעם הבטיחו — בפעם המאה — שהפעם זה “בזיידר גמואר” (יוצא).

קביצקו: אורה… מה רציתי לומר… בלנק חוזר היום… פרחים בצנצנת — זה מעיד על יחס לבבי… לאמתו של דבר אינני טפוס רגשני — וכשאני מרגיש — כלומר, את מבינה?

אורה: מאומה לא. רק זאת אבין: בלנק חוזר! זה כל כך הרבה ליום אחד.

קביצקו: ואולי — מפני שהוא חוזר — יהיה מאוחר מדי

       … (בחום)

רגשותי ביחס אליך, אורה… היחס שלי אליך… ביחס למצב היחסי, שאנו נמצאים בו. שולל ממני אפשרות לנסוח היחס היחסי… נכון שאני נראה טפשי למדי?

אורה: נכון… סליחה — לא נכון. כל אדם מאוהב — קצת סהרורי. מאבד את חוש המדה.

קביצקו: את מתכוונת לרמוז עלי?

אורה: בשום פנים לא. אני מתכוונת אל עצמי.

קביצקו: (מנסה לשחק בידה של אורה ליד זר הפרחים)
אורה… נכון שהפרחים מענינים ויפים?

אורה: אתה טועה.

קביצקו: במה?

אורה? אין אלה פרחים אלא חמש אצבעות…

קביצקו: אורה…

       (האם באה)

רעיה: מה רציתי לומר…

אורה: אמא, מה השעה?

רעיה: השעון על ידך, אורה.

אורה: כן… זה מפני… עלי עוד לקבל את חבילת התקליטים שהזמנתי. מתנה בשביל… את יודעת בשביל מי. (גלין בא)

גלין: מר קביצקו, נזוז. (מרגיש במבוכתו של קביצקו) מה זה היה לך?

קביצקו: אני… נתכוונתי רק לומר… שמזג האויר יהיה מעונן… כלומר ברדיו הודיעו שהוא יכול להיות מעונן ויכול להיות בלתי מעונן… הכל תלוי בעננים…

גלין: אהה, הבינותי. אם כן, נלך. אגב, מר קביצקו, לשם אינפורמציה, בחוץ יום בהיר מאד…

       (שניהם יוצאים)

רעיה: שוב נסה לצוד את לבך?

אורה: כלום זה חשוב, אמא?… העקר־בלנק!..

       (מחבקת את אמה ומכרכרת אתה)

בלנק! ואין מלחמה, ואין מלחמה. לא אזעקות… ולא פצצות…

רעיה: אורה… ראשי סחרחר עלי…

אורה: ונהיה מאושרים… מאושרים… כלנו.

       (מוסיפה לכרכר עם אמה בחדר)

רעיה: אורה…

אורה: (לוחשת לאמה על אזנה תוך חבוק) ואת, אמא, תהיי סבתא… סבתא־שביופי! ונכדים יהיו לך…

רעיה: חכי… סבתא! מקצוע יפה בחרת לי…

אורה: כן, כן, דוקא מתאים לך וכל הנכדים יתרוצצו סביבך כמו גדיים קטנים…

רעיה: (שתיהן צונחות מתוך אין אונים וצחוק על הספה) עמדי… עמדי… אוף… את מרקדת ממש כמו תיש… ח ־ ח… סליחה, כמו עז…

       (הטלפון מצלצל)

אורה: אמא… אולי… (נחפזה לטלפון) כאן בית גלין… מי? אמא, זאת עליזה (לטלפון) מה יש, אחותי הקטנטונת? מה? אם הוא כבר בא? לא. עדיין לא, לצערי. את מי? את סבא? (לאם) עליזה מוכרחה לדבר דוקא עם סבא. (רעיה יוצאת לקראתו) עליזה… סבא יבוא מיד. מיד! את יודעת, עליזה, בגילך לא התענינתי באופן מיוחד בסבאים. מה? (צוחקת) אותי מענין מישהו אחר. מי? קצת שחרחר וקצת בלונדי… (צחוק) סבא הולך.

טבצניק: (רוכס את החלוק) איזו עיר מטורפת היא תל־אביב שלכם. טרומבילים ואוטומובילים ואוטוציקלומבילים וטלפונים… טלפונים…

אורה: סבא, מחכים לך.

טבצניק: (מהתל) מי מחכה? אליהו הנביא בא למכור פְרז’ידֶרים? מי מחכה?

בטלפון… עליזה.

טבצניק: בדרך כלל איש אינו מתענין בטבצניק ופתאום בצלצול מצלצלים (נוטל השפופרת) ארבעים שנה לא דברתי ב“טרקטור” הזה ולא חליתי בקדחת משום כך.

אורה: ולפני ארבעים שנה?

טבצניק: לא היה לנו טלפון… ח ־ ח… הלו! ש־ש־ש… אל תצעק. (צועק) אני צועק שלא תצעקי. את מדגדגת לי באוזן. מה? מי? הם הגיעו? אסון! ממש אסון!

רעיה: מה קרה? איזה אסון?

טבצניק: רק זה היה חסר לי. חבל שלא היתה תאונת־דרכים.

אורה: מי הגיע?

טבצניק: אל תשאלי… (בטלפון) תאמרי להם שאת הנחלה לא אמכור אפילו אם יקבלו קדחת הקרציות הירוקות. לא אמכור אפילו אם יכני הרעם. תאמרי להם שטבצניק עקשן כמו סוס יאור. קדחת יקבלו אצלי!

       (מניח את השפופרת)

רעיה: אולי סוף־סוף תאמר לנו — מה קרה?

טבצניק: הם פה.

רעיה: מי?

טבצניק: הזומרים באו, מהגליל. כל הציפקידה כלה.

רעיה: ציפקה?

טבצניק: ציפקה, זומר ובתיה. כל הטרויקה כלה. עליזה פגשה את הדלגציה בעיר. רודפים אחרי מהגליל אינני מקבל דלגציות. אני אינני.

אורה: סבא, הבהלת אותו. ואני חשבתי, חלילה, אסון.

סבא: ועוד איזה אסון — הזומרים!

אורה: עלי לרוץ להביא את התקליטים (יוצאת).

רעיה: אבא, אינני רואה כל אסון בבואם של הזומרים. טבצניק, אתה יוצא מכליך על לא דבר. מהו האסון בבקורם של הזומרים אצלנו? באמת אינני מבינה.

טבצניק: והיא עוד שואלת שאלות. אנחנו שכנים ארבעים שנה ומעלה — וזה מסביר הכל־בכל, מכל־כל. את ציפקה זו הייתי רותם לסוסה למחרשה. אצלי לא היתה זזה מהתלם. רוצים לקנות את הנחלה שלי. אני לא אמכור!

רעיה: איש אינו מכריח אותך.

טבצניק: היכן אורה?

רעיה: הלכה להביא את המתנה לבלנק.

טבצניק: שוב בלנק! ולסבא אין איש קונה מתנות. וכי טבצניק גרוע מבלנק? אומרים שונא מתנות יחיה. עדיין לא ראיתי אדם מת ממתנות שקבל. (צלצול) רעיה… אני חושש… החששת תקפה אותי. הם באים…

רעיה מי?

טבצניק: הזומרים. ציפקה (צלצול) תאמרי להם שאני אינני. תאמרי להם שנסעתי לחמי־טבריה. שאוטובוס של שתי קומות דרס אותי שאני — אינני (יוצא).

       (רעיה פותחת את הדלת. שלמה וראובן באים)

ראובן: את אמו של יורם. לא כן?

רעיה: כן.

ראובן: (לשלמה) נו, מה אמרתי לך!

שלמה: אנחנו שני טוראים של מפקד המחלקה יורם גלין.

ראובן: הוא הזמין אותנו —

שלמה: לפגישה.

רעיה: יורם הלך לקדם פני חבר החוזר מן השבי.

שלמה: יודעים, יודעים, הכל יודעים. בלנק חוזר מן הפנסיון על חשבון עבדאלה.

רעיה: אתם מכירים את בלנק?

ראובן: עוד איך! היינו יחד עם יורם בהגרלה הגדולה. ההגרלה הגורלית.

שלמה: הוא הגריל לנו את החיים כמו כלום. כבר שכבנו על ה“בנקט”. מחוסלים לגמרי.

ראובן: את רואה את היצור הבלתי ברור שדבר אתך עכשיו? אלמלא בלנק — היה מתחסל בחברה טובה שלי ושל יורם — אחת ושתים. שלשתנו היינו מועמדים לנסיעה לעולם הבא באקספרס “אגד” ובלי כל תור.

שלמה: ואצלו דוקא היתה פגיעה בראש, במוח הקטן, ולטובת המצב סדרו לו מוח גדול מברזל — זוית של שמונה צול… כשבאה אלינו התזמורת הפילהרמונית הם מנגנים על הברזל שלו בקמרטון: דו־רה־מי־פה־סול…

רעיה: הוף… אצלכם זה כמו מפל־מים.

       (טבצניק מציץ מבעד לדלת. נכנס בזהירות)

טבצניק: אין רעמים? גם ברקים אין? משמע ציפקה לא באה?

רעיה: אלה הם חברי־יורם.

טבצניק: ואני חשבתי…. שלום! (מושטת להם יד) שמי טבצניק. אכר אני. אכר — משמע שורש האומה. לכן אני קבור ארבע אמות באדמה (צחוק).

ראובן: והבחור הזה העומד לצדי הוא שלמה קרן. כשאינו מדבר הוא שותק כדג מלוח…

שלמה: וזהו ראובן יוסיפון. השם אומר הכל.

טבצניק: שבו. ואני חשבתי, רעיה — זומר ציפקה ובתיה… עורבא פרח! עליזה טעתה. לא היה ולא נברא.

ראובן: (נאנח) חבל…

שלמה: חבל מאד

טבצניק: מה חבל? שהזומרים לא הגיעו?

ראובן: מה? מי? שלמה, אולי אתה אמרת משהו.

שלמה: אני? מה פתאום?

ראובן: ואני סבור הייתי… שלמה, אולי אתה רעב?

שלמה: תודה, תודה. אכלתי לפני יומים. אולי תשתה משהו? באתי מדרך ארוכה. ממשלטי־הארץ… אולי תלגום משהו?

ראובן: תודה. תודה. שתיתי לפני שבוע.

שלמה: כוסית קוניאק — זה בהחלט לא יזיק.

ראובן: בעצם אתה צודק. אם לא יועיל — לא יזיק. זה פשוט לטובת המצב.

רעיה: הצדק עמכם.

טבצניק: די לחכימא ברמיזא

רעיה: מיד אכין משהו (יוצאת)

טבצניק: הכנסו לחדר־האוכל, אל תתבישו (בלכתם) מחבבים כוסית?

שלמה: מחבבים מאד.

ראובן: לא היה לנו פנאי להרים כוסית לכבוד “ההגרלה” שלנו. היינו עסוקים במלחמה. כבשנו קצת את הגליל והנגב. רכבנו רכיבה “בריאה” על לוד ורמלה. אנחנו רכבנו על האויב. ובינתים רכבו המפקדים עלינו. שמעת משהו על הסמג"ד שלנו?

שלמה: על הבבש"ד?

ראובן: על הרס“ג, הששל”ק והקב"ב?

שלמה: הם המפקדים הטובים ביותר בגוש. בעקר: הרס“ג, הששל”ק, הסמג"ד והמיונז.

רעיה: (מהחדר הסמוך) היכן אתם, הבחורים?

סבא: הכנסו, הכנסו

       (ראובן ושלמה יוצאים. טבצניק קורא אחריהם)

אני מיד… הבאתי משהו משלי… מהגליל התחתון שלנו. זה נכנס אפילו לעליונים…

       (מפזם לעצמו ונגש למזוה, מוציא בקבוק)

סתם מקימים בהלה… הזומרים באו! להד"ם! לא היה ולא נברא. (בעברו ליד החלון הוא פתאום נעמד ומשמיע צחוק) רעיה!!!

       (רעיה, שלמה וראובן באים במרוצה)

רעיה: מה יש, טבצניק?

טבצניק: שם… שם… (מראה על הרחוב) השטפון הולך… המבול בא…

רעיה: (מביטה בחלון) הזומרים!

טבצניק: (ביאוש) ציפקה!

שלמה וראובן: (בשמחה) בתיה!

טבצניק: אני אינני. נסעתי (בורח)

רעיה: הם באים לבקר והוא משתמט. טבצניק! (רצה אחריו)

שלמה: ראובן! היא באה!

ראובן: אמרתי לך שהיא תבוא.

שלמה: אך גם ציפקה אתה.

ראובן: וגם התיש הזקן. מה נעשה? (צלצול)

שלמה: נערוק קצת מהחזית…

       (נתקלים בדלת ברעיה)

רעיה: (חוזרת) הכנסו, הכנסו. אכלו משהו

       (הבחורים יוצאים, רעיה פותחת את הדלת)

ברוכים הבאים!

       (הזומרים נכנסים: ציפקה, זומר ובתיה)

מה שלומך, ציפקה? עוד נועלת את המגפים במשפחה.

ציפקה: סוף־סוף צריך שיהיה גבר אחד מוכשר במשפחה

זומר: באנו אל טבצניק. הוא כאן?

רעיה: כאן. אך איך לומר לכם, — הוא ברגע זה ־ ישן.

ציפקה: אבשר לך בשורה טובה. הוא כבר קם. ראינו אותו לפני רגע בחלון.

רעיה: שבו, בבקשה. אני מיד אקרא לו (יוצאת)

ציפקה: נו, הסתדרו לא רע. רהיטים. אפילו רדיו. ואתה זומר — חורש וזורע, חורש טיפוס וקוצר קדחת ובינתים עשר שנים לא ראינו בני אדם ממש. קורקטי ודלנתי.

בתיה: אמא, הנה תמונת “אילניה” שלנו. הנה הבית של טבצניק.

ציפקה: (מסתכלת) הבית יהיה שלנו.

זומר: ציפקה…

ציפקה: שלנו! יש לו לתרח הזקן מאות דונמים מירושת הברון, מנוחתו עדן. ואין מי שיעבד את כל השטח. מאות דונמים! ומים בשפע! והתרח הזקן טבצניק מתהלך שם ערירי כתורן ביבשה ומצמיח יבלות ושועלים.

       (צלצול בטלפון)

ציפקה זה מצלצל.

זומר: היא צודקת. זה מצלצל.

ציפקה: גשי לטלפון, בתיה.

בתיה: אני? לא. באמת לא.

זומר: מוטב שתדברי את, ציפקה. הרי את אוהבת לדבר.

ציפקה: אני? רק כשיש הכרח (הצלצול נפסק)

זומר: זה נפסק.

ציפקה: הוא צודק. זה נפסק. — היכן הוא התרח הזקן?

       (הצלצול מתחדש).

זומר: ובכן מה החלט? מי מדבר?

ציפקה: (נוטלת את השפופרת) הלו! מה? מי? תגיד לי קודם מי אתה ואז אגיד לך מי אני. מה? גנבו טלפונים? בלוד? מה אתה רוצה — לדבר עם גבר? אין פה אף גבר חוץ ממני.

זומר: (נוטל ממנה את השפופרת) תני! הלו! מה? גנבו מהרכוש הנטוש? חמרי חשמל וטלפונים? לנו אין טלפונים. פרות יש לנו. חלב. לבן. גבינה. שמנת. אספסת — כן, וגם חיטה ושעורה. לא! אנחנו מהגליל התחתון… התחתון! מי גנב? הגנבים גנבו? זה בסדר גמור. חשבתי שהמשטרה גנבה.

בתיה: אבא, תן הנה. כך אי אפשר. (נוטלת את השפרפרת) כן… אני רושמת. רגע… למסור למפקח על הרכוש הנטוש מר גלין, כי גנבו חמרי חשמל וטלפונים בלוד. בסדר. רשמתי. שלום.

ציפקה: נו־נו, תל־אביב. לא הספקנו להגיע וכבר גונבים. זומר, יש לשמור בשבע עיניים.

       (קולו של טבצניק נשמע מהחדר הסמוך)

הנה המכשף הזקן ששמו טבצניק.

טבצניק: (נראה, כשרעיה דוחפת אותו החדרה)

רעיה: עליך להיות נמוסי, אבא, הם באו ואתה חייב לדבר אתם.

טבצניק: נמוס? ובכן ובאופן נמוסי שיחוננו את אדמת הגליל התחתון

ציפקה: שמעת, זמר? (שתי הקבוצות היריבות עומדות בשני צדי הבמה “ברוגז”:

רעיה וטבצניק מזה וזומר וציפקה מזה. הדלת נפתחת ומופיעים שלמה וראובן. הם מרמזים לבתיה ־ וזו מתחמקת יחד אתם לחדר הסמוך)

רעיה: טבצניק, הם כאן.

טבצניק: אני רואה. את ציפקה אני מרגיש בעצמותי. כמו חזירים לפני הגשם. את ציפקה אני חש ברֶבמַטיזם שלי, בפודגרה שלי, באישיאס שלי! את ציפקה אני חש בכל רמ“ח אברי ושס”ה גידי.

ציפקה: הביטו נא וראו! אחרי שבעים שנה פתח סוף סוף את פיו השכן שלנו.

זומר: באנו הנה ב“אגד”…

טבצניק: אינני מאמין, בודאי הלכתם ברגל.

ציפקה: באנו הנה — והנה דממת בית עלמין. איש אינו מקדם את פנינו. וכי מצורעים אנחנו או קניבלים? אוכלי אדם?

רעיה: (לטבנציק המהלך בחדר) טבצניק!…

       (פונה אל הזומרים כמבקשת לחפות על חוסר הנמוס של הזקן)

כן, ואצלנו תהיה שמחה היום. ארושה של אורה חוזר מהשבי. טוב מאד שבאתם לבקרנו. באמת אני שמחה לראותכם בצל־קורתנו.

ציפקה: מאד קורקטי ודלגתי.

זומר: מר טבצניק…

ציפקה: זומר!

זומר: זה עושה רושם רע, ציפקה, כאשר את נכנסת לדברי.

ציפקה: חמישים וחמש שנה אני עושה רושם מצוין על כל הגליל התחתון — ועכשיו רושם רע.

זומר: רציתי לומר…

ציפקה:… שאני מדברת. מר טבצניק, ימכור לנו את הנחלה. אתה תגור אצל בתך ונכדיך בתל־אביב, אצלך האדמה לא מעובדת. ואצלי שבעה בנים. הלא תודה בעצמך שזה מאד…

טבצניק: פרודוקטיבי?

ציפקה: בהחלט! אדמה העומדת בור זהו פשע. אתה תקבל כסף ותוכל לגור אפילו בחמי־טבריה, תוכל לשכב כל הימים באמבטיה. לי זה לא אכפת…

טבצניק: אבל לי זה אכפת מאד. הרמטיזם שלי זהו עניני האישי.

ציפקה: אמרתי זאת מתוך ידידות אליך…

טבצניק: חוצפה! באמבטיה היא מציעה לי לגור, טוב שלא הציעה לי לגור בלול.

       (יוצא ואחרי זומר וציפקה)

ראובן: (מציץ) האויב נעלם ואיננו. הלו, שלמה, השטח פנוי ממוקשים. המוקשים מתפוצצים בחדר הסמוך.

שלמה: (נכנס בלוית בתיה) כאשר ראיתי את ציפקה, נזכרתי בקומקומים שהיתה זורקת עלינו ב“אילניה”, כששרנו לבתיה פסטורלות ליד החלון.

בתיה: (בצחוק) אמא קראה לזה פסטוריצות.

ראובן עם האויב לא פחדנו להפגש, — ולהכנס לבית הוריך פחדנו מאד. ממש רעדנו לעצם המחשבה.

בתיה: כאשר תהיה לי בת בגילי, את אתנהג כמו אמי. אם בחור ימצא חן בעיני, כלומר בעיני בתי —

שלמה: מי? הגידי, מי?

ראובן: באמת מי?

בתיה: מי־מה? מה־מי?

ראובן: כלומר. למי היית נותנת את בתך לאשה?

בתיה: אתם מצחיקים, בחיי. בעצם קשה לנערה, כשיש לה אפשרות הבחירה, לדעת לבחור. לבסוף עלולה לצאת טעות.

ראובן: אני אעזור לך בתיה. נוכל ליסד אגודה לעזרה הדדית.

שלמה: עד שציפקה תבחר להיות המפרק של החברה, היא עלולה לפרק לך את העצמות, ראובן.

רעיה: (באה) תסלחו לי שהשארתי אתכם ביחידות.

ראובן: להיפך, זה נעים מאד.

רעיה: זאת אומרת שאתם מכירים את בתיה?

ראובן: עוד יותר גרוע.

רעיה: מדוע?

ראובן: היא מכירה אותנו. כתבה לנו שנבוא לכאן. דוקא לשנינו! אני הייתי מסתפק באחד.

רעיה: וקבעה פגישה בדירתי?

שלמה: זה משום שבלנק חוזר.

רעיה: כן. זה ענין אחר לגמרי. זה משנה את המצב

       (אורה נראית בחלון)

אורה: עדיין לא בא? (רעיה מנענעת ראשה לאות שלילה).

רעיה? הבאת?

אורה: הנה (מראה על החבילה) תקליטים — יופי! (נעלמת מהחלון)

רעיה: בעצם טוב שהקדמתם לבוא. ברור לי שהסבה אינה דוקא בלנק, אבל…

אורה: (נכנסת) שלום לכם. מַתְחִילְים לְהִתְאַסֵף לִמְסִבָּה… שלמה, ראובן, בתיה…

שלמה: וגם זומר…

אורה? באמת?

ראובן: וגם ציפקה

       (בתיה נותנת בו מבט זועם).

אורה: (מתישבת) הוף. עיפתי. כפי הנראה קשה לקלוט הכל בבת־אחת. גם לאושר יש מדה מסוימת. (קופצת ממקומה) תראו את התקליטים — מתנה לבלנק (הבחורים מסתכלים, קוראים שמות, שמים תקליט — מנגנים. אורה פונה לבתיה) בתיה… הלילה נשמח! הלילה נשמח! (רוקדת עמה) אוח, בתיה…

רעיה: אורה, צריך גם להחליף את הגרדרובה.

ראובן: נכון מאד. בלנק היה רגיל בשבי, אצל עבדואל לשמלות־ערב מניילון.

רעיה: הוא בא? (יורם נגש לפטפון, מפסיק את הנגינה)

ראובן: הלו, יורם, תן לרקוד. מה זה כאן? קנטינה של קצינים, שאסור לטוראים לרקוד.

יורם: תסלחו לי. אגב, מה שלומכם? איך הבריאות? הוי הנה גם שלמה. סדרו לכם חופש?

ראובן: עוד לא ברור.

יורם: שלום, בתיה. אח, היו זמנים, מה? שם ב“אילניה” שלנו, בקרבות.

(נגש לחלון)

ראובן: בעצם, בגן יש ספסל בשביל שנים.

שלמה: זה באמת רעיון. גם אני אומר, בגן יש ספסל רק בשביל שנים.

ראובן: זוהי גם דעתי, יש שם ספסל אך ורק בשביל שנים.

(צחוק. הצעירים יוצאים).

רעיה: מה אירע, יורם? היכן בלנק? השבויים חזרו?

יורם: השבויים חזרו, אמא.

רעיה: ובלנק?

יורם: גם בלנק, חזר.

רעיה: מדוע לא נכנסתם יחדיו?

יורם: הענין הוא בזה… אמא, גם אני לא ידעתי… בלנק בקש להכין את אורה…

רעיה: יורמי… היה נבון, מה אירע? לאמא אפשר לספר הכל.

יורם: כן! אבל לאורה!… אמא, היה לנו חבר אחד שאבד רגל בקרבות. ארוסתו שמרה לו אמונים ולבסוף התחתנו. אורה לא הבינה זאת. לא רצתה להבין.

רעיה: יורם. גם אני אינני מבינה דבר. דבר בבהירות.

יורם: אמא. בלנק — לפני שנלקח בשבי — נפצע… ועכשו…

רעיה: מה?

יורם: ועכשו הוא חזר מהשבי — בלי יד.

רעיה: בלנק?

יורם: עלינו לראות, אמא, את הדברים כמו שהם. תחלה, כשפגשתיו לא הבחנתי בדבר. עמד בין החיילים, ואני קפצתי אליו וחבקתי אותו… (בגן נשמע צחוקם של הצעירים) ופתאום הרגשתי בשרוול הריק…

רעיה: יורם, בלנק בקש לספר לאורה?

יורם: בשבי בקש לכתוב לה — ובכל פעם דחה זאת. הוא נלחם על אשרו ופחד שמא…. עכשו אין עוד להסתיר. הכרח לגלות לפני שבלנק יכנס. ואני — אני חושש מאד, אמא.

רעיה: שנים רבות צפתה לו אורה… שנים טובות ויקרות — ועכשו…

יורם: עכשו הגיעה גם שעת המבחן. שעת המבחן לכולנו (מהחדר הסמוך נשמעת שירתה העליזה של אורה) נראה מאיזה חומר קורצנן…

       (אורה נכנסת מתוך פזום, שמחה ועליזה. עומדת בפני הראי מתיפה מכרכרת).

אורה: אמא… את השמלה הזאת לא לבשתי מאז הלך בלנק בשבי… אמא, דומה, כי נתעוררתי מחלום־סיוטים עמוק וארור… כאלו אני נושמת אחרת… (מכרכרת) נכון שהשמלה הזאת הולמת אותי? (רואה את התקליטים הפזורים) אלי… את כל התקליטים פזרו (מסדרת אותם) הנה… “אגם הברבורים” לצייקובסקי, את רוצה לשמוע, אמא…

רעיה: אורה….

אורה: מה? סבא שוב שכב לישון? כל ימיו הוא שרוי בשנה.

רעיה: רציתי לומר לך, בתי… לפעמים… כן, זה מוזר מאד — אבל הזוכרת את, את לא רצית כי חבריו של יורם, הנכים, יבואו למסבה?

אורה: (משתמטת) אמרתי לו… שאם רצונו להזמינם — יעשה זאת… פשוט לא רציתי להכאיב להם… אנחנו נרקוד — והם… (פתאום) אינני רוצה לחשוב על זה היום. לא היום! הוא אדם חייב לשמוח בשעה של אושר! האם זה — בלתי מוסרי?

רעיה: ואלו היה בלנק פצוע?

אורה: בלנק? מה זה עלה על דעתך… אינני רוצה לחשוב על כך… לא!

       (עוסקת בתקליטים)

והנה “מפצח האגוזים”

       (הולכת אל הפטיפון,נתקלת ביורם שחזר מהחדר הסמוך)

יורם! אתה כאן? היכן בלנק?… בלנק בא, לא כן?… הוא בא?

יורם: כן… הוא בא…

אורה: היכן הוא? היכן?

יורם: בגן… משוחח עם ראובן ושלמה…

אורה: אמא! בלנק חזר… בלנק…

(רצה אל החלון —מחפשת — פתאום בשמחה)

הנה הוא! הנה…

       (רוצה לקרוא בשמו אך המלה נקטעת)

מה לו?

רעיה: אורה… רציתי לומר לך… (אורה פונה אליהם)

אורה: מה אירע לו? הוא… נפצע?…

יורם: כאשר הציל את יורם — נפצע. חשש לכתוב לך. הוא…

אורה: (שוב הופכת פניה לגן, מסתכלת, ממשמשת את זרועה) זה… כאן?

יורם: כן, בידו.

אורה: והשרוול… השרוול הזה!… לא…

רעיה: אורה, הרגעי…

אורה: (שוב פונה אל אמה) אמא! מה אירע לידו?! (הם שותקים) עני לי1

יורם: בשבי, — בבית החולים של הלגיון הערבי — קטעו את ידו.

       (היא מכוונת מבטה שוב לגן — כאומרת לקרוא לבלנק — מהחלון הולכת לדלת כאומרת לצאת אליו לגן — נעצרת פתאום).

אינני יכולה… אני — אינני יכולה!…

       (רצה אל חדרה, — בגן נשמעים קולותיהם של הצעירים. שלמה נראה בחלון.)

שלמה: יורם! בלנק שלנו חברה’מן. כשפגש זה עתה את אחותך עליזה התחבק והתנשק אתה כמו כלום. פשוט התקנאתי… חברה’מן

        (בגן נשמע צחוק עליז. ראובן נעלם מהחלון. — עליזה נכנסת)

רעיה: (רוצה להזהירה) עליזה!…

עליזה: אני הכל יודעת, אמא, הכל. היכן אורה?

יורם: נסגרה בחדרה.

עליזה: לבי אומר לי. אמא, התעודדי. אסור לך. בלנק בא.

       (הולכת אל הדלת)

הכנס, בלנק, מחכים לך.

בלנק: (בא) שלום לך, רעיה.

בלנק: (בא) שלום לך, רעיה

רעיה: שלום, בלנק. ברוך בואך. אנו כה שמחים לראותך בצל קורתנו.

בלנק: הבית נשאר כפי שהיה. שום דבר לא נשתנה. רק אנחנו.

רעיה: שב, בלנק. שום דבר לא נשתנה. (מתישבים)

בלנק: מה שלומך, עליזונת?

עליזה: שלומי שפוף. רציתי לקבל משרה כדי שלא יאכילוני סלטים של חסד. אבל בצבא היה גרוע וכאן עוד יותר מזופת. למשרה היו שלושים ותשע מועמדות הם בחרו לקצרנית את הטובה ביותר את הנערה היפה ביותר. ואני הפסדתי את המשרה.

יורם: אני רואה שיש להם דוקא טעם טוב.

עליזה: מה פתאום?

יורם: מפני שלא בחרו בך.

עליזה: סוס!

בלנק: אגב, היכן אורה?

רעיה: היא תכנס מיד. אורה שמחה מאד לבואך. הכינה לך מתנה. תקליטים.

בלנק: נפלא. לא פעם חלמתי על כך… (מסתכל בתקליט) צייקובסקי. אגם הברבורים. (שם תקליט, מנגן) התקליט האהוב עלי… היכן היא אורה? בחדרה?

יורם: נסתגרה במגדל השנהבים.

רעיה: יורם!

בלנק: (בהכנסו לחדר הסמוך) מוטב אני… בעצמי. (יוצא)

עליזה: אינני מבינה את אורה. הוא מחכה כל הזמן כאן והיא… זה פשוט מרגיז אותי. לו היתה אורה במלחמה כמונו, — היתה רואה כיצד נפצעו הבחורים, כיצד הקריבו את עצמם, וראויים לאהבה…

רעיה: היא פשוט נדהמה. המכה היתה חזקה מדי. היא עוד תתרגל לרעיון. כלנו חייבים להתרגל לרעיון.

       (הנגינה נמשכת, הדלת פתאום נפתחת ואורה מתפרצת בצעקה)

אורה: הפסיקו לנגן! הפסיקו! אני אינני יכולה לשמוע זאת!

רעיה: (נגשת לפטיפון מפסיקה.) אורה…

אורה: אני… אינני יכולה… (רצה החוצה)

רעיה: חייב היה לכתוב לה… חיב היה להודיע לה…

       (מהחדר הסמוך נשמע רעש)

רעיה: רק לא עכשו… יורם. לך השקט אותם.

טבצניק: (בא כשהוא מדבר אל תוך החדר השני) זה לא יתכן. זה לא יקום ולא יהיה! את הנחלה לא אמכור (נועל אחריו את הדלת)

רעיה: שקט! שקט! רק לא עכשו.

טבצניק: רעיה, בשם אלהים… קרה משהו? אולי — מישהו חלה?

עליזה: כן. אורה חלתה…

טביצניק: אורה?!

עליזה: אדם הופך להיות חולה כאשר הוא מאבד את המצפון.

סוף מערכה הראשונה

 

מערכה שניה    🔗

(תמונה א')    🔗

       (גִנָה ליד ביתו של גלין)

ראובן: (יושב בגנה שליד בית גלין. מנגן במפוחית יד ומפזם לעצמו משירי־המלחמה. בחלון מופיע שלמה)

שלמה: הללו, צ’יבוק!

ראובן: הללו, דגנרט! סדרת אותי, מה? אתה קבלת חופש ואני — לא.

שלמה: מה מעשיך, ארטיפט?

ראובן: העברתי צנורות מהרכוש הנטוש. המכונית עומדת בחוץ ואתה עומד בפנים.

שלמה: חבל שגם אתה אינך עומד בחוץ…

בתיה: (מופיעה בחלון) אל מי אתה מדבר, שלמה?

שלמה: אל הקירות.

בתיה: שלום, ראובן. אנחנו יוצאים מיד לגינה.

ראובן: שניכם? חבל מאד

       (הם נעלמים. ראובן מוסיף לנגן קמעה — מתחיל לתלוש עלים ומונה)

אהבה. שנאה. קנאה. ידידות. אהבה – לא! שנאה – לא! ידידות – לא! מה נשאר? קנאה!…. עוד פעם: אהבה…שנאה…

       (קבינצקו נכנס, בידו זר־פרחים).

ראובן כשנכנסים אומרים שלום!

קביצקו: מאימתי נעשית נמוסי כל כך?

ראובן: מזמן שהעורבים באים לכאן.

קביצקו: זהו משל?

ראובן: משל.

קביצקו: ומהו הנמשל?

ראובן: זהו, למשל משל בלי נמשל… הפרחים בשביל אורה?

קביצקו: הגברת אורה.

       (מציץ בחלון, בהחזיקו את הזר מאחוריו. ראובן תולש את העלים מזרו של קביצקו ומונה)

ידידות… שנאה… קנאה… אהבה… זהו פרח! אהבה! ואצלי או שנאה, או קנאה.

יורם: זה אינו יכול להמשך כך. משהו מוכרח להשתנות.

בלנק: ואתה עוד מאמין באשליות, יורם. החיים אינם חברת־בטוח.

יורם: אדם חוזר מהמלחמה והכל נהרס.

בלנק: חדל! אתה מתיחס לחיים כאלו גידלו שושנים בלבד…

יורם: ואני אומר לך: אסור לשבת באפס־מעשה, ולראות כיצד טוחנות טחנות —הביורוקרטיה. אתה נלחמת ויש לך זכויות… (הם עוברים ונעלמים. — ראובן מביט אחריהם. שלמה נכנס)

שלמה: מה אתה מהפנט שם את הקיר?

ראובן: חבל על בלנק. בקרבות היה בחור כארז. עכשו מתהלך הוא ברחובות — העיר כמי שאינו שייך לחתונה הזאת.

שלמה: מה יש לדבר — חבל! אך החיים נמשכים. החיים, ראובן, זהו מין דבר שכזה — היכן בתיה?

ראובן: מוסיף להבין (מקודם) במלחמה היינו נכונים לחרף את נפשנו בשביל חבר ועכשו לא נלוה לו אפילו חצי־לירה…

שלמה: נעשית למשורר לירי. — ראובן, עשה טובה.

ראובן: להלוות לך חצי־לירה?

שלמה: דחילק, שמור עלי ועל בתיה.

ראובן: לשמור?

שלמה: אנחנו רוצים לשוחח יד ביד ופוחדים מפני ידה של ציפקה.

ראובן: ואולי להיפך?

שלמה: מה להיפך?

ראובן: שמא אתה תשמור עלינו?

שלמה: ראובן, שמע ־־

ראובן: אצלי אוזן אחת חרשת, מ.. מההפגזות.

שלמה: דחילק, עשה טובה.

ראובן: “הזמן דוחק והאהבה מרובה”, מה?

שלמה: אתה מבין?

ראובן: מבין, מבין. איפה לשמור עליכם? במחסני קרור? אתם מסוגלים לחמם גם את הקרח…

שלמה: מה לעשות? מכל האמהות בעולם בחרה לה בתיה דוקא באמא שלה…

בתיה: (באה)

ראובן: שלום, בתיה.

בתיה: שלום, ראובן (מתישבת על הספסל)

שלמה: ראובן, הלוא הבטחת…

ראובן: בסדר, בסדר, אני שומר. (מתישב לידה)

שלמה: (דוחפו בצד) לא כאן?

ראובן: ומאיזה צד לשמור?

שלמה: מהצד השני.

ראובן: ואיזה סמן מוסכם? אולי את האינטרנציונל? (שר)

שלמה: מה דעתך, בתיה?

בתיה יהיה האינטרנציונל.

שלמה: (הולך. מתעכב. מגרד פדחתו) מה פתאום האינטרנציונל? יש כבר ארבעה אינטרנציונלים. הוא משגע אותי.

ראובן: אולי כנרת, כנרת…..

בתיה: יהיה כנרת.

ראובן: (הולך ושוב מתעכב) לא! אצלי מין חולי כזה מנכולי…

שלמה: (מתקיף את ראובן, זה מתחמק ומתקרב מצד שני אל בתיה)

ראובן: לו ידעת, בתיה… לבי פועם בקרבי — ממש במוטור דיזל!

בתיה: (מתוך צחוק) אתם אינכם שוכחים לרגע שאתם נהגים…

שלמה: אני מזהיר אותך, אעשה ממך רסק־עגבניות!

ראובן: (מחליף מקומות עם שלמה כשזה מתקיפו) רציתי לומר לך, כשאני מסתכל בעיניך, כאלו נפל לי משהו על הראש!

שלמה: שמע!…אם ארצח אותך נפש — אל תאשים אותי.

ראובן: טוב, טוב. אני הולך.        (מפזם לעצמו שיר השומר ויוצא. לקול שירתו המתרחקת הם מתישבים על הספסל).

שלמה: בתיה, לו ידעת, לבי נפעם בקרבי…

בתיה: כמוטור דיזל?…

שלמה: ברצינות, בתיה… מחבק אותה… (פתאום נשמעת צעקתו של ראובן, הבא מתוך בהלה)

ראובן: בתיה! (בתיה ושלמה קופצים ממקומותיהם מבוהלים)

בתיה: מה אירע?

ראובן: בתיה!… יש לך אמא?

בתיה: מי כמוך יודע שיש לי אמא.

שלמה: ודאי שיש לה אמא. ועוד איזו אמא!

ראובן: ובכן… ובכן… היא אינה הולכת…

יורם: מה אתה עושה כאן?

ראובן: אני ושלמה ממשיכים להעביר את החנטוש־מנטוש.

יורם: (מתוך פזור נפש) מה?…

ראובן: אנו מעבירים את הרכוש הנטוש. מחסנים עצומים ומה יש לי מזה? כאב ולא יותר. איזה פקיד רושם ויש לו מאתים חמשים ושמונה טפסים, יקח אותו השד!…

יורם: טפסים…. טפסים לבנים ומרשרשים… אנו הופכים לניירות רשמיים, למאות טפסים של משרד… טפסים בלי סמני־דם ופצעים!

ראובן: שמע, יורם. אצלי הלב נחלש בשעה שאתה מדבר כך.

יורם: קודם בגידתה של אורה ועכשו הליכה זו ממשרד למשרד.

ראובן: האם בלנק נסה להשיג עבודה?

יורם: אני חושש שלא ינסה עוד… זה לא יכול להמשך כך! הלא אי־אפשר שיעמד לפני שוקת שבורה ללא תקוה ומוצא. אנחנו מדשדשים על מקום אחד ופוחדים לנסות ולהעיז… הפכנו פתאום ילדים טובים של אבא־אמא ולא כובשי הקסטל ונבי־יושע!

ראובן: מה אתה מילל כאלו רכבו לך על הצואר! הלא אמרתי לך: יש שם מיליון!

יורם: איזה מיליון?

ראובן: במחסני הרכוש הנטוש. אינך תופס? ובחוץ כבר עומדת מכונית עמוסה כהלכה. זה הולך כמו כלום… פעם אני ופעם שלמה… במקום לנסוע ימינה נוסעים שמאלה, ובמקום לפרוק אצל הוד מעלתו המשרד’ניק — פורקים אצל… (

בלנק נכנס)

יורם: שמעת, בלנק? מכונית אחת עם מיליון של הרכוש הנטוש היתה מספיקה, מכונית אחת!

בלנק: כאשר אתה נותן נדבה לעני אתה אינך מעביר את בעית העניים מהארץ.

יורם: זה לא יוכל להמשך כך. אלו היה לי אומץ לב, הייתי מעביר מכונית אחת כזאת מהרכוש הנטוש ומוכר אותה למען אלו אשר נטשו אותם…

בלנק: ותועמד למשפָּט!

יורם: אפילו כך! מהו משפט, לכל הרוחות! האם יש חוק המחייב אותך ללכת ליהרג בשעה שאין איש דואג לך…

בלנק: הניחו לי… (יוצא)

יורם: (הולך אחריו) ואני אומר לך…

ראובן: חכה, חכה, מר קביצקו, עוד אמרח אותך פעם על הקיר ואוריד אותך בשפאחטעל…

קביצקו: (נעלם)

ראובן: (ממשיך לנגן)

חשכה

תמונה שניה    🔗

       (בדירתו של גלין, כמו במערכה א')

רעיה: (לבדה)

טבצניק: (בא) רעיה, אכלי משהו.

רעיה: באמת אינני יכולה.

טבצניק: אסור כך! נו, קרה מה שקרה. אסור להגות בזה יומם ולילה. אדם צריך לשלוט על עצמו.

רעיה: אבא, לא עכשו.

טבצניק: (מתכעס) אותי את מפטמת כבד ־ אווז לשחיטה ובעצמך אינך טועמת דבר (יוצא)

רעיה: (קמה. רוצה להכנס לחדר הסמוך. עליזה באה).

עליזה: אמא, בלנק אורז את חפציו. הוא עוזב אותנו.

(מהלכת נרגזת בחדר, נעצרת ליד אמא)

ואת? את נתת את הסכמתך?

רעיה: בלנק אדם מבוגר. הוא עצמו שוקל ומחליט.

עליזה: ודאי!… בעולם הזה קיים חוק של ברירה: החלשים הולכים אל הפסולת.

רעיה: עליזה!

עליזה: כן, אל הפסולת!

רעיה: יורם לא יוכל לשאת זאת!… על בלנק להסביר לו… עליו לומר לו…

עליזה: מה עליו לומר לו? שבלנק אוכל לחם חסד? שיום אחד — יום לאחר המלחמה — נעשים הבלנקים מיותרים, לא נוחים, שברי־אדם שאינם יודעים את המקום הראוי להם — זאת עליו לומר לו!…

רעיה: עליזה!

עליזה: שיירים ישליכו להם… שיירי קצבות! שיירי אהבה! שיירי יחס אנושי!

רעיה: הרגעי עליזה.

עליזה: הוא הולך ובמקומו בא קביצקו… אם מחר תהיה מלחמה, הוא ישלח את בלנק גם ביד אחת להלחם על נכסיו ועל אשרו.

       (אורה עומדת בפתח)

אורה: אחותי הקטנה למדה להטיף מוסר. היא נתבגרה בשנים האחרונות.

רעיה: בלנק עוזב אותנו.

אורה: אני יודעת, אמא. נסיתי לשוחח עמו… להסביר…

עליזה: המצפון נוקף כנראה!

אורה: את אכזרית שלא לצורך, עליזה.

עליזה: את חיי יורם גלין הציל, וזו היתה זכותו לבית הזה… עכשו עליו למצוא זכויות אחרות…

אורה: לא, עליזה, זכותו של בלנק היא…

עליזה: (משסעת אותה) מה? הגידי, מה? איזה ערך לאהבה כזאת אם יד קטועה הופכת אותה לאדישות.

       (אורה יוצאת. כשרעיה פונה לעליזה יוצאת גם היא. — טבצניק בא)

טבצניק: מה זה נעשה בבית הזה? רעיה… אדם צריך לשלוט על עצמו… נו, קרה מה שקרה.

רעיה: האם אינך מבין, אבא, הלא אורה היא בתי…

טבצניק: מזל־טוב, בתה! ואני מה — זר? ולי אין כל שייכות לענין? הביטו נא וראו — בתה! הלא היא גם נכדתו של טבצניק!

רעיה: בעצמך אמרת —

טבצניק: שאדם צריך לשלוט על עצמו, — כן, אמרתי! אבל כשמוציאים אותי מכלי… (יושב, זועף) נכדה למופת! וממי ירשה זאת? ממני? לא. מאביה ירשה. מגלין! הטבצניקים קורצו מחומר אחר.

       (רעיה קמה, רוצה לצאת)

נו, טוב, טוב, לא אמרתי מאומה. אין נותנים להגיד מלה בבית הזה… אני — דוקא רוחי טובה עלי היום. (רוצה לעודד את רעיה) את לא תאמיני, רעיה, אני — ח־ח־ח־… חלום נפלא חלמתי הלילה. אדרבא, נחשו!

חלמתי — שהזומרים נסעו נסעו! נו, מה תגידי? אה? נסעו ואינם. חסל סדר ציפקה!

רעיה: (מתיפחת) גם אורה חלמה חלום ולבסוף —

טבצניק: רעיה! היכן כבוד אב? חולם שציפקה איננה, מרחפת אי־ ־ שם במרומים, ־ ואת מחזירה לי אותה על אדמות… (צלצול) תראי, בתי, שחלומותי אינם חלומות ־שוא. פתחי.

       (עומד כעשוי לבלי־חת. רעיה פותחת את הדלת.נכנס ראובן).

ראובן: אני מחפש את מישהו.

טבצניק: ואולי את מישהי?

ראובן: בפרוש את מישהו. כבר חפשתי בכל מקום. אפילו ברשימת־הנעדרים. נעלם. איננו. התנדף.

טבצניק: מה אתה מטרטר כמו טרקטור?

ראובן: איזה טרקטור? הבחור הוביל חמרי־חשמל וטלפונים במכונית ומאז לא חזר.

טבצניק: מי הוביל? מי לא חזר? האהבה בלבלה את עשתונותיך.

ראובן: חברי שלמה לא חזר. לי זה דוקא לא איכפת אם לא יחזור — אדרבא! אבל היא — היא מוזילה דמעות.

טבצניק: מה איכפת לך, שתוזיל.

ראובן: אבל אצלי לב רגיש… אינני יכול לראות בצער מישהי… הוא איננו כאן?

איננו.

ראובן: אולי קביצקו כאן?

טבצניק: מה ענין קביצקו לכאן?

ראובן: לקביצקו היה וכוח חריף עם חברי שלמה.

טבצניק: גם קביצקו איננו.

ראובן: אולי אורה יודעת.

טבצניק: מה ענין אורה לכאן?

ראובן: הלא בזמן האחרון קביצקו ואורה —

טבצניק: שתוק!

ראובן: לי לא איכפת —

טבצניק: שתוק! הטרקטור נגדך כאין וכאפס. אלך לראות אולי בלנק יודע משהו. (יוצא)

ציפקה: זומר, מה עושה כאן הבר־נש הזה?

זומר: ודאי בא הנה לשחק מתחת לחלונות, כמו ששיחק אצלנו ב“אילניה”.

ציפקה: אצלי לא היה שורק, מנוחתו עדן. קו־קו־רי־קו היה קורא! תשעה באב שמח היה אוכל אצלי. כפרות הייתי מטגנת אותו. — היכן טבצניק? אין איש כאן? כמו בבית קברות ממש. זומר. אחרי! (שניהם נכנסים לחדר טבצניק)

טבצניק: (חוזר) אם כן, בחור — לא דובים ולא יער. הוא איננו.

ראובן: אבל היא ישנה…

טבצניק: גם היא איננה!

ראובן: אבל הם…

טבצניק: גם הם אינם! אין לך שום דרך ארץ בפני סבאים!? צוציק!

       (פונה אל חדרו, פותח את הדלת — ועומד כמאובן. צוח בקול רם).

ציפקה: אמור לו שאין מי שיקצור אצלו. אין מי שיחלוב אצלו. שימכור לנו את הנחלה.

זומר: היא אומרת שתמכור.

ציפקה: תאמר לו שהחוזה מוכן ויש גם מזומן. ושהכל יסתדר על הצד הסדורי ביותר. באופן קורקטי ודלגתי. נו, אמור לו.

זומר: היא אומרת קורקטי ודלגתי, בזה אמרת הכל

ציפקה: תאמר לו שאדם אינו חי לעולם.

זומר: היא אומרת שאדם לפעמים נוטה גם למות.

ציפקה: תאמר לו שזו הפעם האחרונה שאנו מציעים לו לקנות את הנחלה. מפני שאם בפעם האחרונה ישיב את פנינו ריקם — זו תהיה הפעם האחרונה.

זומר: היא אומרת ובודאי יודעת מה שהיא אומרת, אבל אני אינני מבין אותה כבר ארבעים שנה לפחות.

טבצניק: תאמר לה: כשהיא מדברת זה מונולוג בלי סוף

ציפקה: מוגו — מה?

זומר: מונולוג.

ציפקה: הוא שוב מעליב אותי, מר טבצניק?

טבצניק: תאמר לה, כשהיא מואילה לפתוח את שפתותיה — הרי קַטלוג.

ציפקה קַטַה — מה?

זומר: קטלוג.

ציפקה: קטלוג זה בסדר. זה מצלצל יפה.

טבצניק: ודאי יפה! זה מצלצל כמו קטסטרופה! קטקומבה! קטוסיה!…

(יורם בא)

יורם: סבא…

ציפקה מה הוא מתערב?

זומר: מר טבצניק, אין כל נימוק שלא תמכור לנו את הנחלָה, עליך לומר בבהירות לבל נשלה את עצמנו בשוא.

יורם: סבא…

ציפקה: מה הוא עושה כאן?

זומר: הלא זהו ביתו.

ציפקה: שיבוא בפעם אחרת.

יורם: סבא, אסור לך למכור את הנחלה

ציפקה: מאימתי האפרוחים מתערבים בעניני ־ חוזים?

יורם: קיימת תכנית. על הנחלה יוקם מפעל סוציאלי בעל חשיבות גדולה.

ציפקה: סוציאלי זה יפה מאד. אך כסף? כסף מנין תקח?

יורם: גם כסף יהיה.

ציפקה: סתם מלים. מי יתן לך?

יורם: (מתוך התפרצות) מה שלא יתנו — צריך יהיה לקחת!

ציפקה: זומר, אתה שומע?

יורם: כן, לקחת.

ציפקה: וזה נכדו של טבצניק!… הוא עוד ישב בבית־הסוהר.

טבצניק: אל תעיזי! את שומעת! אל תעיזי!

יורם: אם מחר יתהלכו הבלנקים כפושטי־יד, כערמת גרוטאות, למי יש עוד צורך בחברה אנושית זו.

זומר: מר טבצניק…

טבצניק: לכו מכאן.

יורם: בקרבות הם הצילו גופות אחרים ולחייהם איש לא דאג… איש לא דאג… (יושב, טומן פניו בידיו)

זומר: מר טבצניק. מה בדבר הנחלה?

טבצניק: האם לא שמעתם? לכו… בעניני ירושה — נכדיו של טבצניק קודמים לציפקה.

(הזומרים יוצאים).

טבצניק: (נגש ליורם, שם ידו על כתפיו). הרג. קודם אמא, עכשו אתה… אסור כך.

       (החדר שרוי עכשו באור של דמדומים של קרני השמש השוקעת החודרות מבעד לחלון)

יורם: בלנק המסכן… (מסתכל בתמונת בלנק אשר בידו) טוראי היה לפנים, ואחר — מפקד כתה. מאורעות שלושים ושש שלושים ותשע… המלחמה בנאצים… סרג’נט בצבא הבריטי… אחראי לאניות־המעפילים… מפקד מחלקה, מפקד פלוגה, ועכשו — כלי ריק… גרוטא! שבר־אדם…

       (קם)

יורם הם נתנו הכל… הכל… ואנחנו… זה עלבון לי, לחיי, לאחות־הקרב… אם זוהי הכרת־תודה, אין טעם לחיים ולהקרבה עצמית… (יוצא)

רעיה: (באה) מה אירע, טבצניק?

טבצניק: לא כלום, לא כלום… אין כל סבה להתרגשות…

       (יוצא אחרי יורם)

       (בחלון נראה קביצקו)

קביצקו: גברת גלין! גברת גלין! לו ידעה —

רעיה: מה קביצקו! הבהלת אותי… למען השם, מה אירע?

קביצקו: את לא תאמיני. ממש השערות סומרות. עד היכן הגענו! — אורה בבית?

רעיה: אך מה אירע?

קביצקו: אני מיד אספר לך…

       (נעלם מהחלון, ובעוד רגע מופיע בחדר)

זה איום ונורא! ממש דמי רותחים בי. זוהי התעללות! התעללות בכל הנשגב והנעלה… אורה בבית?

רעיה: מר קביצקו!

קביצקו: הלא אני מספר, גברת גלין. זה בענין הרכוש הנטוש. נצטוויתי על ידי מר גלין להתחקות אחרי הפושעים חסרי־לב ומצפון. הרכוש הנטוש איננו הפקר. (מציץ בחדר השני, מחפש את אורה) אבל עכשיו הפושע בידינו! עכשו הוא יבוא על ענשו!

רעיה: אסרו את מישהו?

קביצקו: הודות לערנותי, גברת גלין. הודות למסירותי, גברת גלין, רק אחד נאסר לעת־עתה. אך בקרוב תהיה כל החבורה בידינו.

רעיה: מי נאסר?

קביצקו: לא תאמיני — חברו של יורם נאסר: שלמה קרן.

רעיה: חברו של יורם!

קביצקו: החוק, גברת גלין, החוק אינו יודע משא פנים. החוק, גברת גלין —

       (ראובן נכנס).

ראובן: אהה, מר קביצקו!… הגד, מר קביצקו, מדוע זה אצלך מין פרצוף כזה שיש רצון לתקוע בו את החמשיה?

       (גברת גלין יוצאת בבהלה לקרוא ליורם)

קביצקו: אם יורשה לי לומר…

ראובן: מדוע זה אצלך, מר קביצקו, בפרצוף מין האראקטר כזה שמתחשק למרוח אותך על הקיר ולהוריד בשפאכטעל?

קביצקו: נתנו הוראות מפורשות מפי מר גלין. אם יורשה לי לומר —

ראובן: ואם יורשה לי לומר…

       (מתקיפו. יורם נכנס).

יורם: ראובן!

ראובן: מדוע אסרו את שלמה?… אני שואל, מדוע אסרו את שלמה קרן?!

קביצקו: אינני חייב לתת תשובה לכל ארחי פרחי…

ראובן: שמעת יורם? ארחי פרחי… זה נגזר מהשורש פרח, או פרוח, או אפרוח. אך גם מהפריה. ומה אם אפריח את הפרח אל תוך העציץ הזה!… ואולי להפריח את העציץ על ראש הפרח!…

       (מרים את העציץ)

גלין: (מופיע בפתח) מה נעשה כאן?

קביצקו: מר גלין!… מר גלין!… זה… זו… זוהי שערוריה! זה סקנדל! הוא העיז להרים יד עלי! יד!

ראובן: לשם דיוק מר קביצקו, יד עם עציץ…

גלין: (לראובן) איך אתה העזת להרים יד על אחד מפקידי!

ראובן: מה הרעש? הלא זו היתה רק הרמת יד… ההורדה נתעכבה לזמן מה, אך היא לא תאחר לבוא, מר קביצקו.

גלין: לצאת!

ראובן: עוד נשוחח. מר קביצקו. (יוצא)

גלין: (ליורם) חברים נאים בחרת לך. שודדים את הרכוש הנטוש. עכשו ידברו עם באי־כח החוק.

יורם: אבא, אבל כל חוק אתה מכבד?

גלין: לשתוק!

יורם: את החוק קבעו אנשים בשביל אנשים. החוק הוא כלי שיש לתת בו תוכן.

גלין: לפני החוקר ימצא תרוצים. שלמה פשע והוא ישא את ענשו.

       (קביצקו לאט לאט הסתלק מהחדר)

יורם: כאשר הפרה אורה את בריתה עם בלנק לא נזדעזעת, וכאשר מדובר על מחסן חמרים שנעלם — הרי אתה מאבד עשתונות.

גלין: מי שם שטויות אלו בפיך? בלנק? ואולי גם לך חלק במעשה? אני מתחיל לחשוד שגם ידך בגנבה הזאת.

יורם: ואלו באמת נתאמתו חשדיך?

רעיה: (נכנסת) גלין…

גלין: הניחי! (ליורם) מה אמרת?

יורם: אלו באמת היתה לי יד בפשע כפי שאתה מכנה אותו — מה אז?

גלין: אז — לא הייתי יודע רחם. הייתי מכניע בקרבי כל רגש־אב. הייתי מוקיע את פשעך לעיני־כל. למשפט הייתי מוסר אותך! למשפט….

רעיה: אמור לו, יורם, שאין שחר לחשדו אמור לו שידך לא היתה בזה.

גלין: מה אתה מחריש? ענה!

יורם: שלמה אינו אשם. הוא חף מפשע. אני… אני אחראי לכל. אני אשר יזם הדריך ועזר לבצע את המעשה.

גלין: (צונח בכורסא) המשפחה מתפוררת, רעיה. מאומה לא עזר — חנוך, אהבה, יחס הורים לבנים… (קופץ באגרופים קמוצים מול יורם) פושע! פושע! את כבוד המשפחה חללת!…

יורם: בשם המשפחה — בשם הכסות הזאת נעשו פשעים גדולים יותר!

       (טבצניק נכנס)

גלין: בבית הסוהר יחבשו אותך! בבית הסוהר!

רעיה: טבצניק! טבצניק!

טבצניק: מה קרה כאן? (מפריד ביניהם) בשם הזקן במשפחה הזאת, אני מבקש לדעת מי יצא מדעתו בבית הזה.

יורם: לא אני.

טבצניק: אלא מי? — אני?

גלין: במשפחת גלין — גנב… אתה עוד תתן את הדין, עוד תתן את הדין! (יוצא)

טבצניק: יורם, מה אירע?

יורם: הלוא שמעת, גלו גנב במשפחת־גלין.

טבצניק: גנב? מיהו?

יורם: אני.

טבצניק: זה לא ייתכן!

יורם: כן, סבא, אני… אם כל העולם שוכח — לנו לחבריהם אסור לשכוח, אסור…

 

סוף מערכה שניה    🔗

 

מערכה שלישית    🔗

תמונה ראשונה    🔗

       בגנה ליד בית־גלין.

ראובן: (מציץ בחלון ומצפצף)

עליזה (באה) אתה מצפצף לה?

ראובן: אני מצפצף בכלל.

עליזה בתיה איננה.

ראובן: אני בענין אחר באתי… הודיעו לי בגדוד שגם עלי להיות נוכח כאן בענין הגנבה. חושבים שגם אני מסוגל… (תנועת יד של גנבה) האם אני עושה רושם כזה?

עליזה אינני יודעת. לא ראית את סבא?

ראובן: רק הוא חסר לי! רגב באדמה מהגליל התחתון! את יודעת, עליזה, עומד להגיע חוקר.

עליזה איזה חוקר?

ראובן: נו, באותו ענין… (שוב תנועת יד) חוקר אשר עלול לעשות לכולנו חאראקירי כזה…

עליזה ראובן! אמור — אבל ברצינות — האמנם עשה יורם את אשר עשה?

ראובן: מאה אחוז! ואת חושבת שאני עשיתי זאת?

עליזה אני לא אמרתי…

ראובן: לא אמרת! אני לא אתפלא אם גם אותי יכניסו ל“קלבוש”…

עליזה האינך יכול לדבר ברצינות?

ראובן: ומה אני עושה? תראי, בקרוב יגנבו את כל הממשלה, בחיי, — וגם אז יחשדו בי. להפצע — ראובן. ללכת למלחמה — ראובן. לאהוב את בתיה — ראובן… יש אדם שנולד במזל גדי, ויש אדם שנולד במזל תיש…

       (נכנס טבצניק)

טבצניק: האם אי אפשר לטייל בגנה מבלי להתקל בבולי־עץ? מה אתה תקוע כאן כתורן ביבשה?

ראובן: אני… רציתי לומר… (מסתובב סביב טבצניק)

טבצניק: שאתה מסתובב כאן כמו ונטילטור!

ראובן: הוא חקירה תהיה ועלי יהיה להעיד. ולך באתי.

טבצניק: באתי! באתי! לא באתי — כי אם ב – ת – י – ה!

ראובן: (בצאתו) עוד בכלל לא ברור מי האשם האמתי (יוצא)

טבצניק: (מתישב) מי זה יכול היה להעלות על הדעת? כל התקוות שתליתי ביורם… נו, מה יהיה עכשו?

עליזה: חקירה תהיה. עומד להגיע חוקר.

טבצניק: עקשן הוא אביך. עקשן ועקש ככל נכדי. לא יוותר! לך דע שנכדי יעסוק בהתרמות.

עליזה: סבא, לפחות אתה אל תשפוט את יורם מבלי שתבין את הנימוקים שהניעו אותו למעשה שעשה.

טבצניק: ידידותו אל בלנק העבירו אותו על דעתו ועל השכל הישר.

עליזה: ידידות של אמת, סבא, אינה חולפת עם יד קטועה.

טבצניק: ודאי כולנו חייבים תודה לבלנק (מתרתח) אם אך תגמול עבור הצלת־חיים הוא הטלת־שואה וחרפה על המשפחה, — כאן אני אומר: די! עד כאן!

קביצקו: (בא) יישר כוחו, מר טבצניק! דעתי כדעתו! סוף־סוף חייב להיות סדר במדינה שנולדה אחר אלפיים שנות גלות… מימי חורבן הבית הראשון והבית השני… ודוד המלך…

עליזה: מה זה שייך לרכוש הנטוש?

קביצקו: שייכות היסטורית. אנחנו ההמשך הישיר של אבותינו…

טבצניק: רצונו לומר, מר קשקובל, שהוא כמעט בנו של דוד המלך…

קביצקו: מר טבצניק, שמי מר קביצקו ולא מר קשקבל!

טבצניק: מר! מר! מר!… אין צורך לגייס את החורבן הראשון והשני ושנות אלפיים — לגנבה פשוטה בתכלית.

קביצקו: העקר — שבמדינה מסודרת החוטא בא על עונשו כראוי וכיאה.

עליזה: ונכי־מלחמה זוכים ליחס של כבוד…

קביצקו: אתם כורכים יחד שתי פרשות שונות בתכלית, עליזה יקירתי.

עליזה: אל תקרא לי “יקירתי”!

קביצקו: מדוע? זה מעליב?

עליזה: תלוי מי אומר זאת!

אורה (באה) סבא… אומרים שחוקר יבוא. נכון?

טבצניק: לדאבוני הרב נכון הדבר.

קביצקו: אין צורך לקבל הכל ברצינות יתירה. בכל משפחה הגונה יכולה להיות תקלה. יהיו לבטח סבות מקילות. סוף כל סוף יורם היה חייל במלחמה. ואם הסנגוריה תצטיין — אז —

אורה: מר קביצקו!

קביצקו: הרי אני מדבר דברים של טעם. לוגיקה! השתלשלות המצבים מחייבת השתלשלות תגובות… והשתלשלות תגובות —

טבצניק: עשה עמדי חסד, בבקשה, והפסק בהשתלשלויות…

קביצקו: נדמה לי שאינם מבינים, שאני בתור קרוב למשפחתכם נוטל עלי, פחות או יותר, חלק באחריות…

טבצניק: איזה קרוב? מה פירוש: אני לדוידי ודוידי לי? השמעתם? אשפראך!

קביצקו: אורה תסביר הכל, מר טבצניק.

אורה: אין לי דבר להסביר מלבד רצונך העז לסבך דברים.

קביצקו: אני… אם יורשה לי לומר… הנה מר גלין, נשאל את פיו.

גלין: (נכנס) עליזה, היכן בלנק?

עליזה: הוא עומד לנסוע מכאן. אורז את חפציו.

גלין: מסרי לו שעדותו היא בעלת חשיבות מכרעת. עליו להשאר כאן עד תום החקירה. מי יודע אם לא יתגלו שותפים לפשע.

אורה: בלנק?…

עליזה: זוהי אכזריות לסבך את בלנק בכל הענין. אתה מסוגל לנגח את הקירות ובלבד להגיע למטרה — ולאיזו מטרה?

גלין: שמעת, טבצניק? במדינת ישראל החליטו הגדיים ללמד את התישים בינה ומוסר. אבל בא יום שאדם חייב לשאת באחריות למעשהו.

טבצניק: בענין אחד אני מסכים לך, גלין. בענין התישים…

עליזה: אין אתה יכול להשפיל את בלנק במדה כזאת! אתה כל כך רגיש בשעה שהדבר נוגע אליך, ומאבד חוש זה בשעה שהדבר נוגע לאחרים.

אורה: אני… אני אשמה בכל! אך ורק אני.

קביצקו: אבל, יקירתי…

אורה: אין אני לך ולא כלום. מובן?

גלין: אורה!

אורה: עליזה צדקה. אני התחלתי בהשפלת בלנק ואתה ממשיך בזאת. והוא (במבט אל קביצקו) הוא מסתובב כאן כעיט המצפה לגסיסת הקרבן.

קביצקו: אני?…. אני לא הבינותי כראוי… מר גלין, מה פירוש הדברים?

אורה: אתה מבקש להנות מחורבנו של בלנק. אתה מבקש להבנות משרוולו הריק.

אתה סבור שאם הוכיתי, באותו רגע שבלנק הופיע, ונזדעזעתי כולי, ואבדתי מצפן ומצפון, — אתה סבור שאדרדר לגמרי, ואז תואיל ברוב חסדך…

גלין: אורה! כיצד את מעיזה!

אורה: אני אומרת דברי אמת, אבא. לך יש חשבון קר, מפוכח, נבון כל כך, שטובות שתי ידים בריאות של פקיד מוכשר וחרוץ — מכל נשמתו ולבו, ויסוריו של בלנק.

גלין: החרישי!

אורה: דברי אמת הם! אני אשמה בכל! משום שנתתי לכם מקום לחשוב שגם אני מסוגלת להקריב את בלנק…

גלין: עוד ידובר על כך!… עוד ידובר… (יוצא מתוך כעס)

קביצקו: גברת אורה…

אורה: אולי אמרתי יותר ממה שהיה עם לבי לומר. לא נתכוונתי להעליבך, אבל אסור היה לנהוג כך בבלנק…

קביצקו: את מגינה על אדם החשוד בהשתתפות במעשה — פשע… את…

אורה: (במתיחות פנימית שבאה לסופה כמעט) מר קביצקו, אתה חזרת אחרי, בקשת את ידי, — דברת אלי בשעה שטבעתי ביסורי. אולם עכשו, — אני מבקשת, לך! אתה פקידו של אבא — בסדר. אתה חייב להיות נוכח בחקירה — בסדר. אבל לי, לי, מר קביצקו, הנח לנפשי

       (יוצאת)

קביצקו: כלם יצאו מדעתם בבית הזה.

טבצניק: יש מי שיצא ויש מי שחזר. אורה, למשל, נכנסה בחזרה לדעתה.

(צוחק. קביצקו יוצא) קלחה אותו כהוגן, מה? האכילה אותו כרוב חמוץ — יופי.

עליזה: ויותר ממה שדברה — הבינותי מה שרצתה לומר.

טבצניק: אורה מתחילה להדמות לצד הטוב במשפחה, לסבא טבצניק. עוד נשבע נחת ממנה.

עליזה: סבא — אתה מותק! (מחבקת אותו בסערה) סבא — אתה הכי סבא בעולם. אני אגדל לי עוד שלושה סבאים — בחיי!

טבצניק: עליזה; אינך מתבישת? מה את קופצת על סבא?

עליזה: מה, לא נעים לך?

טבצניק: להיפך, זה נעים מאד.

עליזה: תמיד אמרתי, שאחותי עוד תאגור לה קצת שכל.

טבצניק: המצפון, מבינה את, המצפון דומה לשעון מעורר. צריך רק שמי שהוא ימתח אותו.

       (בלנק וראובן מופיעים, בידי בלנק מזודה)

בלנק: שלמה לא חזר עדיין?

ראובן: עדיין. בודאי ישוחרר בקרוב. ביחוד עכשו כשיורם הודה… אני אינני מבין את יורם. כאלו כפאו השד להודות… בלנק, דרוש לך משהו?

בלנק: לא, תודה.

ראובן: ומה שנוגע לשלמה אז דע לך, דוקא לא אכפת לי אם לא יחזור. הוא דג… אני אומר לך, בפירוש… בלנק, באמת לא דרוש לך משהו?

בלנק: לא. תודה.

עליזה: נגשה. מנסה להוציא את המזודה מידי בלנק)

בלנק: עליזה. זהו רכושי היחידי. שתי חולצות צבאיות ומברשת לשינים.

עליזה זוהי מערכה ככל המערכות ואסור לנטוש אותה.

בלנק: עצה זו אולי לצרף לחולצות המשומשות?

טבצניק: יורם רצה לממש תכנית בענין כְּפר החיילים….

בלנק: ועשה מעשה שטות! יורם סבור שאפשר במעשה חד פעמי וילדותי של החרמת־רכוש לפתור בעיה שכל האומה חייבת לתת דעתה עליה.

טבצניק: בלנק… עליך להבין… יורם סבור היה…

בלנק: ואני אינני רוצה בחסדים, בפילנטרופיה! ולא ממנו ולא משום אדם שבעולם. אני אינני רוצה לשמש כותל ־ ודויים שאפשר לרחם עליו, ולהשתתף בצערו ובגורלו רק מפני שאינו מסוגל לנשוך, להזיק… אתם הגלינים עושים כל דבר לחצאין בלבד…

טבצניק: כל הגלינים? לאו דוקא. אורה, למשל —

בלנק: מה אורה?

טבצניק: עליזה… מה אמר גלין ביחס לחקירה?

עליזה: שעליך, בלנק, להשאר. החקירה תהיה, עדותך, אמר חשובה מאד.

בלנק: חקירה?… היכן?

עליזה: בביתנו. (בלנק הולך בכוון הבית) בלנק, רציתי לומר… (הוא נעצר) מישהי…

בלנק: אינני מבין.

עליזה: מישהי למישהו….

בלנק: מה זה — צרפתית?

עליזה: מישהי למישהו רוצה לומר משהו…

בלנק: את בטוחה שאיזה בורג לא נתקלקל במוחך הקטן?…

עליזה: גולם! בן בקר! אינך מבין?

בלנק: כן; אני מבין. חקירה תהיה ועלי להיות נוכח (נכנס לבית)

טבצניק: הצעירים הללו! מה יש לדרוש מהם? די שהם צעירים — גם שכל? זה יותר מדי. ובכל זאת הבין את הרמז… הוא רק מעמיד פנים… (נשמעים קולותיהם של הזומרים) אלי שבשמים! המבול בא!…

       (מסתלק)

ציפקה: (באה יחד עם זומר ובתיה) מה לנו ולכל זה?

זומר: וכי אני יודע? אדמה אין מוכרים, חוזה אין עושים וסוחבים לחקירות.

ציפקה: לנו אין זמן לשטויות כאלה.

עליזה: חוקר עומד להגיע. רוצה לגבות עדות.

ציפקה: מה חושב החוקר שיש לנו בגג קיוסק עם אקספרסו? אם אני לא אהיה בבית — תפסקנה התרנגולות להטיל ביצים, הפרות תשבורנה את הרגלים, הפרדות תשבורנה את הקיר, והכל יהיה קורֶקטי ודֶלגטי.

זומר: השמעתם? טלפונים גנובים. מה נעשה בהם? נקשור אותם לזנב־פרות ונגרש קרציות? מה הם יטילו אצלנו ביצים הטלפונים הללו?

גלין: (בחלון) הכנסו, רבותי, הכנסו (נעלם)

זומר: נו, נו… (נכנסים לבית)

בתיה: (מתחמקת מהוריה) ראובן, שלמה לא חזר עדיין?

ראובן: לא, וכי מה?

בתיה: אני כל כך חוששת…

ראובן: מה יש לחשוש? הרי אני כאן.

בתיה: (יושבת על הספסל) אני כל הלילה לא עצמתי עין.

ראובן: הרהרת בי?

בתיה: לא. נו… למה לשלמה טלפונים גנובים? מה הוא יעשה בהם?

ראובן: את אינך מכירה את שלמה. הוא מומחה גדול להלוואות כאלה. אצלו זה כמו כלום. פעם העביר שני טון סרדינים.

בתיה: הוי!…

ראובן: למה “הוי”? זללנו אז כהוגן. זה היה ממש מבצע זלילה.

בתיה: אם כן זה אצלו לא מקרה?

ראובן: מקרה? ה — ח… אצל שלמה אין מקרים. זה אצלו מקצוע.

בתיה: ואני האמנתי לו!…

ראובן: אך זה עוד לא הכל. נו, והמגבות?

בתיה: איזה מגבות?

ראובן: פעם העביר עשרת אלפים מגבות.

בתיה: למה לו עשרת אלפים מגבות?

ראובן: את אינך מכירה את שלמה. בכל מקצוע שהוא עוסק הוא מצליח. קחי; למשל, נשים…

בתיה: נשים?

ראובן: צחוק בצד. פעם הוביל אשה אחת בלילה…

בתיה: שלמה?

ראובן: ודאי… (הוא אינו מרגיש ששלמה נכנס ועומד מאחוריהם. ראובן ממשיך בהגזמותיו) ראית, בתיה, איך הוא חבק אותה. הנה — כך — ביד אחת, ובידו השניה החזיק בהגה… זו היתה אשה — אייזן בטון! הם טסו מאה קילומטר לחצי שעה…. הלב כמעט חדל מלדפוק!

שלמה: (מפתיע אותו) דגנרט שכמותך! מה אתה מספר לי בלופים? איזו אשה?!

ראובן: (בשמחה עשויה) שלמה! חבוב! שחררו אותך? קבל את תנחומי… (בתיה מתיפחת)

שלמה: בתיה!

בתיה: לי לא איכפת אם אתה תשב בכלא! קודם הייתי עצובה ועכשו אני שמחה… כן, שמחה… (ממרת בבכי)

שלמה: (מתקיף את ראובן) אני עושה ממך רסק עגבניות. על איזה אשה ספרת לה?

ראובן: (משתמט) על אשה אחת שחבקת ביד אחת וביד השניה… שלמה, אינך זוכר? פעם עבדת בכביש ליד כפר סבא, וקראו לך ליולדת… להעביר יולדת לביילינסון. הגד בעצמך, האם לא הובלת פעם לביילינסון יולדת?

שלמה: חכה… באמת, נכון. עכשו אני נזכר.

ראובן: וגם פחדת שמא תלד לך בקבינה…. (בתיה פורצת בבכי)

שלמה: בתיה!…

ראובן: הוא אני רק את האמת ספרתי… אגב, אם אדם נולד באניה שויצרית הוא נהפך אוטומטית לנתין שויצרי, ואתה פחדת שהתינוק יהיה נתין של איי־שלמה; נכון שלמה? (בתיה משמיעה קול בכי ובורחת)

שלמה: אני עושה ממך… בתיה! בתיה! (רץ אחריה)

ראובן: אינני מבין… אדם אומר את האמת ובגלל זה מקימים רעש כזה.

       (אדון אחד מופיע. מרחרח. מסתכל בראובן)

האדון: כאן בית גלין?

ראובן: כאן.

האדון: שערתי זאת (שוב מרחרח) נו, נו… המ… דיסה הגונה בִּשלְתֶם. (מציץ בחלון) אתם בשַלתֶם ועלי… אתה אז… או יורם… או שלמה קרן או…

ראובן: או ראובן יוסיפון.

האדון: שערתי זאת.

ראובן: (בכעס) אתה רוצה לשאול עוד משהו?

האדון: אני עוד אשאל כאן הרבה שאלות.

ראובן: מי אתה?

האדון: הדבר יוודע לך במועדו.

ראובן: תסלח אם אשאל עוד שאלה עדינה.

האדון: בבקשה.

ראובן: אתה קצת מטורף?

האדון: קצת?… (צוחק) גרוע מזה. אני חוקר מטעם החוק. עוד נתראה ואז אהיה אני השואל, בחורי הצעיר (יוצא)

ראובן: אם זהו חוקר — אז אני קוגל־לאגר.

חשכה

תמונה שניה.    🔗

       (דירת גלין כבתמונות הקודמות)

       (עם הרמת המסך יושבים על הבמה: טבצניק, עליזה, ראובן, שלמה, זומר, ציפקה ובתיה. הם יושבים בלי נוע שעה קלה).

זומר נו, מה יהיה הסוף? עד מתי נשב כך? עד בוא המשיח?

שלמה: חוקרים את יורם. יש תור.

ציפקה: מזל־טוב! גם אצל גנבים תור?… זומר, אתה מבין משהו?

זומר: בסוסים ובפרות אני מבין עוד משהו, אצל בני אדם שום דבר. הגנב מתנגד לחוזה ובעצמו רוצה באדמה כדי לישב בה חיילים משוחררים. הלא האדמה תוסיף לעמוד בור, הם לא יעבדוה. ואנחנו — כשרואים אדמת־בור — רק מתחשק לסקלה ולעבדה, — ממש הנשמה יוצאת. (הולך אל טבצניק) מר טבצניק…

ציפקה: זומר! (הוא חוזר למקומו)

קביצקו: (נכנס, מחפש בין הניירות)

ציפקה: נו?!

קביצקו: סבלנות. רק יגמור לחקור את ראש־החבורה. מיד יבוא הנה.

ציפקה: אני ממש מתפקעת. (קביצקו נוטל תיק ויוצא)

שלמה: אפשר לנגן בינתיים משהו. יש תקליטים.

ציפקה: יש שם משהו סימפוניאלי?

שלמה: מה?… ודאי, ודאי… יש ויש! הנה צייקובסקי. מפצח האגוזים.

ציפקה: אין דבר יותר טוב משובר הפיסטוקים?

שלמה: אפשר למצוא. (מחפש)

ציפקה: בתיה, ראי שם, אולי יש נו מה שמו? אגם הברוזים?

בתיה: אמא, אגם הברבורים.

ציפקה: אני יודעת מה שאני אומרת: אגם הברוזים!

טבצניק: (מתרתח) נגנו כבר! נגנו! נגנו את שובר הפיסטוקים! נגנו את אגם הברוזים! שימו משהו קלסי, — שימו את ציפקה על הפטיפון!

ציפקה: מר טבצניק! אין לך כל הצדקה לכעוס. במוסיקה אני כמעט שאני אינני טועה.

טבצניק: אבל אני טעיתי.

ציפקה: במה?

טבצניק: נסעתי אל משפחתי והגעתי לגן־החיות.

ציפקה: זומר!… מדוע אתה מחריש? מדוע אינך אומר מאומה?

זומר: 1.) אני אומר שיש לשים קץ לדבר. 2) לא נאה לגליל התחתון לחכות לתור. 3) אם החוקר אינו בא אלינו, נלך אנחנו אליו.

קביצקו: אין צורך רבותי, השארו כאן. החוקר הנהו בא.

זומר: נו, נו… סוגר את התיק ופותח את התיק. פותח את התיק וסוגר התיק. הוא מתקתק אותנו כאן כהוגן.

החוקר: רבותי! אין זו חקירה לפי נוהל רגיל. אנו דנים כאן בדבר הסיבה והמסובב. כל אדם שיש לו סבה, או אין לו סבה, סבה ישירה או בלתי ישירה או בלתי ישירה, — שהוא קשור באופן בלתי אמצעי, או אמצעי, או בעקיפין, או שניהם גם יחד, — נדרש להחקר על־ידי בא־כוח החוקר או מי שיתמנה על ידו, או מתבקש על ידו כדי להוכיח שהסיבה אינה מסובב של שהסבה שהסבה למסובב את הסבה עצמה. דומני שהדברים ברורים בהחלט.

ציפקה: הוא מסובב ומסובב עד שמסתובב לי הראש.

גלין: אולי נגש לעצם הענין, אדוני החוקר. לפי דעתי —

החוקר: דעתי היא שדעתנו שוה במקרה זה. יורם גלין!

גלין: היכן יורם? יורם! לא די שגרם לחרפת־המשפחה עדיין הוא מעז להתחמק מהחקירה.

יורם: (בפתח) אין צורך בנאומי קטגוריה. אני כאן — אינני משתמט.

החוקר: רבותי. לאחר מאמצים גדולים, לאחר שלחצתי את יורם גלין אל הקיר והטחתי את כל הארגומנטים האפשריים בפניו, בהתאם לסעיף של סיבה ומסובב — בנמוק אחר נמוק, בשכנוע אחר שכנוע — ולאחר שלא יכול עוד להתחמק — נאלץ היה יורם גלין, כן רבותי — נאלץ היה סוף־סוף להודות!

גלין: (קופץ ממקומו) מה פירוש — הודה? הרי הוא הודה כבר לפני.

החוקר: הודה? במה?

גלין: בכך שהוא “סלק” את “הרכוש הנטוש” בכדי להקים נקודה ישובית למען הנכים. (החוקר פורץ בצחוק קולני) אפשר לדעת מה פשר הצחוק ברגע טרגי זה?

החוקר: (מהלך בחדר) הצחוק הוא יפה לגוף ולנפש, מר גלין. (נוטל תקליט) זהו שובר הפיסטוקים?

גלין: כבוד החוקר, אין זה מתאים להלצות מוזיקליות!

החוקר: יפה אמרת, מר גלין, יפה אמרת! ועכשיו אגיד אנכי: לפניך הודה יורם גלין, כי הוא נטל מהרכוש הנטוש. ואני הכרחתי אותו להודות… להודות, כי הוא חף מפשע! (רעש והמולה)

גלין: אני… אני אינני מבין… עליך להסביר.

טבצניק: מה יש להסביר? יורם חף מפשע וזה הכל! וכי נכדו של טבצניק, שכבש את צפת, ואת חמי־טבריה בשביל הרמטיזם שלי, — ישלח יד בביזה?!

גלין: (במבוכה רבה) מוחי אינו תופס זאת… אם לא יורם — אז… אבל מדוע אמר — לי אמר כי הוא אשם? על שום מה לקח על עצמו חטא שלא חטא כלל?

החוקר: מר גלין. בקו־האש, בחזית ובקרב, רגילים החיילים לסכן את חייהם למען הציל את חייו של חבר הנתון בסכנה.

גלין: אבל כאן אין קרב ואין חזית.

החוקר: לדעתך. לדעתך. אולם לדעת יורם — אחות הקרב נמשכת גם אחר המלחמה, גם יום לאחר המלחמה.

גלין: זאת אומרת, — רגע! — מוחי מנסה לתפוס זאת — פרוש הדבר, שבני נטל על עצמו את אשמתו של מישהו אחר!

החוקר: בדיוק כך. בשעה ששלמה קרן נאסר — נסה יורם להצילו.

בתיה: (פורצת ביבבה) ובכן… שלמה הוא אשר… שלמה אשם!

שלמה: בתיה! את מאמינה שאני מסוגל —

בתיה: אינני יכולה להביט עליך.

שלמה: בתיה, הקשיבי לדברי.

בתיה: שתוק! אל תדבר אלי. ולי אמרת שאתה חף מפשע. אתה לא רק… אתה גם! (פונה לו עורף וגונחת על ציפקה)

ציפקה: זומר! שידוך נאה שדכת לי!

שלמה: יכני הרעם אם אני מבין דבר מה. (ליורם) איך יכולת אתה להאמין, ולו אף לרגע, שאני אשלח יד בשוד?

יורם: האמנתי שאתה יותר אמיץ ממני. שאתה אינך מוג לב כמוני.

האמנתי שאתה, לפחות מוכן לבצע פעולה שאני עצמי צדדתי בעדה — ומישהו לכל הרוחות צריך היה סוף סוף להוציא לפועל!

בתיה: (פורצת שוב בצוחה)

שלמה: בתיה!… מה מתרחש כאן?… (מסתכל בראובן) אני יודע מי גרם לכל השערוריה הזאת! הצ’בוק הזה! הדגנרט הזה! אני עושה ממך רסק!… (מתקימת. מהומה, בחלון מופיע שוטר ומצפצף. משתררת דומיה).

החוקר: אבקש לשמור על קור רוח. יש לגלות את האמת ורק את האמת ואת כל האמת.

גלין: אדוני החוקר, אם בני יורם לא בצע את הפשע, ושלמה חף מפשע — הרי נשאר… (מביט על ראובן).

ראובן: שוב מסתכלים בי… כמו ינשופים!

החוקר: (בתוקף) ראובן יוסיפון!

ראובן: (בגמגום) כן, אדוני…

החוקר: ראובן יוסיפון, צר לי מאד, צר לי מאד להכזיבך. אך למען הצדק עלי לומר שבמדה ידועה הנך נושא באחריות. ראובן יוסיפון — שב!

ציפקה: היצור הזה של חוקר משגע אותי לגמרי. הוא מותח לי את העצבים כחבל לכביסה. אני מתפקעת מסקרנות. מי סוף סוף גנב?

השוטר: (נכנס)

ציפקה: זומר, הבט… עכשו יאסרו את מישהו…

השוטר: (עובר מאיש לאיש ומסתכל בחשד. עומד ליד ציפקה העומדת כנציב מלח)

       (אחר הוא עומד ליד ראובן).

גלין: כבוד החוקר, מי הוא סוף סוף מבצע הפשע?

החוקר: אדם אשר מבצע מעשים מסוג זה כבר זמן רב למדי.

גלין: ואותו אדם נמצא בחדר הזה?

החוקר: כמובן, אני מתחקה אחרי עקבותיו זה זמן רב. הפעם נמצא החוט בידי. הפעם לא יתחמק. הפעם נסה להערים עלי ולהפיל את האשמה על אחרים… (נגש לפתח, קורא) בלנק!

(בלנק נכנס. אחריו — אורה)

החוקר: בלנק, הואיל נא לאמץ קצת את זכרונך. האם אמר לך מישהו היה לשדוד מ“הרכוש הנטוש” למען מטרות מסוימות.

בלנק: אני… אני אינני יודע. קשה לי לומר דבר ברור… תסלחו לי, אבל —

יורם: בלנק. ספר את האמת. כבר אין צורך להכחיש.

בלנק: כן. יורם דבר על כך. היה נרגז מאד בעקב מצבם של הנֵכים. רצה לבקש פתרון לבעיה, — אך אני דחיתי פתרון זה.

החוקר: היכן נתקימה שיחתכם? בבית?

בלנק: לא. בחוץ, בגנה ליד הבית

החוקר: ומי היה נוכח בשיחה?

בלנק: אני ויורם.

החוקר: עוד מישהו?

בלנק: היה שם גם… נדמה לי… (מביט עד אשר מבטו נתקל בראובן)

ראובן: שוב מביטים עלי!.

החוקר: אהה! שוב ראובן יוסיפון! (פונה לראובן) האם הבעת איזה דעה בענין “הרכוש הנטוש”?

ראובן: אצלי חולשת זכרון… אני מפוקפק בענין זכרונות…

החוקר: השתדל. הדבר חשוב ביותר.

ראובן: רגע. הייתי בגן. ואני עכשו נזכרתי: מליון!

החוקר: מה “מיליון”?

ראובן: דברתי על “מיליון”. שיש במחסני הרכוש הנטוש מליון. ואפשר לעשות “סליק” ו־“מלווה לאומי”… רגע!…. כן!… ועוד אמרתי: “שבמקום לנסוע ימינה פונים שמאלה”. אבל לא היתה לי כל כוונה רעה. קצת דמיונות.

החוקר: האם היה עוד אדם בקרבתכם? מישהו שיכול היה להקשיב לשיחה? אדם אשר יכול היה להשתמש בדבריכם כקומפלז' בשביל עצמו? אמץ את כוח זכרונך. האם ־ שואל אני האם היה עוד אדם בגנה?

ראובן: אני ישבתי יחידי, בגן. היה לי מצב רוח מזופת…

החוקר: ומה עשית?

ראובן: אני… תלשתי עלים.

החוקר: עלים? מה פתאום עלים?

ראובן: זהו הרגל של אנשים מאוהבים.. כן, עכשו נזכרתי (מראה) אהבה. שנאה. קנאה. ידידות. אהבה… זה בגללה. אצל אנשים צעירים זה קורה לפעמים. כשהיית אתה צעיר, אדוני החוקר.

החוקר: מובן. מובן. אני משתתף בצערך. — ומה התרחש אחר כך?

ראובן: אחר כך?… אחר כך… רגע! בא מישהו וגם בידו היו עלים. לא! בידו היו פרחים — סמן שהוא כבר “רכב” על המצב.

החוקר: ומה עשה?

ראובן: הוא הציץ בחלון. החזיק את זר הפרחים מאחורי גבו ואני…

החוקר: מה? מה עשית?

ראובן: תלשתי לו את הפרחים… (מראה) אהבה. שנאה. קנאה. קנאה.

החוקר: כך, הוא הביט בחלון ואתה תלשת פרחים. יפה מאד! ואולי תוכל לומר לנו, מי היה בעל הפרחים? האם הוא נמצא כאן בחדר? (ראובן מסתכל סביבו ולבסוף שוהה מבטו על קביצקו)

קביצקו: זהו שקר! זוהי דבה שפלה!

גלין: קביצקו!?..

קביצקו: זוהי עלילה! אני לא אשתוק! אני מוחה בכל תוקף.

גלין: אדוני החוקר, עלי להפנות את תשומת לבך כי מר קביצקו הוא אחד מפקידי הנאמנים ביותר.

החוקר: אל תחפש להסיק מסקנות. (בתוקף) נמצאו אי אלו תעודות מזויפות החתומות בשמך, מר גלין, והשם זויף במומחיות גדולה ביותר.

גלין: תעודות מזויפות?!

החוקר: הן נמצאו בידי נהג אחד, מידידיו של מר קביצקו. הנהג נאסר בשעה שהעביר חמרים לאי ־ שם. ומפיו נודעו לנו כמה וכמה פרטים מענינים בנוגע לשולחו…

ציפקה: אני מתעלפת… אני מתעלפת… (זומר, רעיה ובתיה מטפלים בה)

טבצניק: ציפקה מתעלפת! מה אעשה ב“אילניה” בלעדיה…

       (מוציא מכיס מעיל בקבוק ומושיטו לזומר)

תן לה מהאדום האדום. (בעצמו פונה לחוקר) הצלחה כזאת! הצלחה כזאת!

החוקר: אין צורך להודות. אין זו הצלחה מיוחדת.

טבצניק: אני מתכוון להצלחתך לגבי ציפקה. מעולם לא התעלפה.

ראובן: (בחלון) תפסנו אותו! חשבנו שהוא הרץ העולמי למהירות.

שלמה: (בחלון) אינו רוצה.

ראובן: קפץ על העצים ועל הגדרות.

שלמה: בתיה! בתיה!

בתיה: אמא שלי התעלפה…

ראובן: עזבי את אמא שלך בצד! את שומעת — תפסנו אותו.

ציפקה: (קמה) מה הוא אומר התכשיט? שתעזבי אותי בצד? הה?

ראובן: לא! להיפך.. כלומר… אני תפסתי אותו מן הצד… מובילים אותו לחד־גדיא.

       (בחלון נראה קביצקו מובל על ידי השוטר)

קביצקו: אני עוד אוכיח להם. אני עוד אוכיח… זהו סילוף, עלילה…

השוטר: במשטרה נברר את הכל, במשטרה. (מוציא אותו החוצה.)

ציפקה: מר טבצניק, המשקה שלך החזיר אותי לחיים. אולי תתן לי עוד לגימה נוספת?

טבצניק: ברצון. (מוזג לה)

החוקר: (נגש לאורה ופונה אליה ברוך ובחבה) ולאחר שנתפש הנאשם בפשע, אני רואה עצמי פטור מלומר לך, כי גם לך יד במעשה.

אורה: לי? הרי לא ידעתי דבר על כל המעשה.

החוקר: אנשים חוזרים מן המלחמה, יום לאחר המלחמה… האם לא היתה לך חובה מסוימת כלפיהם? האם לא נלחמו גם בעבורך, בעבורי, בשביל כלנו?

אורה: אין ספק בכך.

החוקר: ומי שלחם?

אורה: העם.

החוקר: ואם אין העם דואג במדה מספקת, ואם גם אורה גלין מסירה מעל עצמה את הנטל — מה יעשו הם?

אורה: הצדק אתך.

החוקר: תמיד הצדק אתי. משום שאני מיצג את המצפון האנושי מעבר לחוקים ולסעיפים. את מודה באשמה?

אורה: כלנו אשמים. כלנו. מי בחוסר אומץ לב ומי בשכחה…

בלנק: (בחיוך) עלי להעיר, אדוני החוקר, שהנזיפה שלך באה במאוחר. הכל נסתיים בכי טוב.

החוקר: וזאת אתה מספר לי… בן בקר! הרי אפילו שציפקה התעלפה, ראיתי אתכם והבינותי כי הכל מסתורים שם (טופח על שכמו ולוחץ ידה של אורה.)

גלין: (נגש לחוקר) ולך, אדוני החוקר, תודה בשם כל המשפחה.

החוקר: אין כל צורך. העיקר — יש לעשות משהו. (ברמזו על בלנק המשוחח עם אורה) כדי ששום איש לא יקריב את עצמו בהרגשה ש“הכושי עשה את שלו, והכושי יכול ללכת”…

גלין: ענין כפר החיילים שיורם יזם ליסדו — בעצם רעיון מוצלח הוא.

טבצניק: ולא לשכוח פרט קטן: על אדמתו של טבצניק. אני מוכן לישב על אדמתו של טבצניק אפילו את צאצאיה של ציפקה, בתנאי שציפקה תתן באופן קורקטי…

       (רעיה מביאה כבוד. בגנה נשמעת נגינת פטפון שהצעירים הוציאו החוצה)

גלין: יורם. כל אדם עלול לטעות, ואני מודה בטעותי. אך גם אתה… לא מעט צרות גרמת לכלנו.

יורם: וכי אינך מבין, אבא, כשראיתי שאננות כזאת ביחס לבלנקו, — נחוץ היה משהו מוחץ וחזק כדי להסב תשומת לב. ואני מודה ומתודה: נתעורר בי הרצון להכאיב! כן להכאיב! לכלם! כדי שתחשבו קצת על הדברים שעשיתם אתם למען אלו אשר זחלו כבלנק תחת מטר פגזים ויריות כדי להצילני… רציתי שתחשבו קצת על הדור השלם של צעירים אשר הקריב את עצמו במלחמה, ועל הגמול לפצעיהם, לדם, להקרבה… וכי מי הם נכי־המלחמה אם לא רכוש נטוש, רכוש יקר שנטשנו. המדינה אינה יכולה אמנם להחזיר את הבריאות — אבל היא יכולה להחזיר את הכבוד האנושי. רציתי לעורר את כלנו מגן־העדן של כסילים שבו שקענו…

       (קולות מהגן: יורם, היכן אתה? יורם יוצא לגן. בחלון חולפים זוגות רוקדים)

גלין: למי, בעצם התכוון יורם בדבריו?

זומר: בלי ספק התכוון אליך, מר גלין.

גלין: אלי? ואני סבור שהוא התכוון אליך, מר זומר.

זומר: מה פתאום? הוא הביט בפרוש גם לצדו של מר טבצניק.

טבצניק: ואני סבור, רבותי, שיורם גלין התכוון בדבריו (מביט על הקהל) לכולם…… לכולם…….

 

סוף    🔗