א 🔗
אמנון, מפקד ספינת המעפילים, ראה את המטוסים הבריטים הקרבים במהירות. הוא רץ אל גשר הפיקוד וצפר את אות האזעקה. אף ציווה על רב החובל האיטלקי לשנות את נתיב ההפלגה. להפנות את חרטום הספינה לכיוון מצרים. להסוות את הנוסעים. אם יצליח להוליך שולל את הבריטים. אם אמנם יאמינו שאנחנו ספינת מסחר מפנמה המפליגה עם סחורה למצרים. ואם הבריטים יאמינו לנו אולי נגיע עוד הלילה לארץ-ישראל.
התוכנית מוכנה. עם רדת החשכה יצווה אמנון, מלוא הקיטור מזרחה. באורות כבויים ננעצת הספינה על חוף תל-אביב. אמנון יאותת בפנס. נחום המ"פ ישיב לו איתות מן החוף, ויבוא בסירה שלו. החבר’ה של הפלוגה מחכים להם על החוף. נחום מגיע בסירה ומושך אחריו חבל ימאים. החבר’ה מן הפלוגה מגיעים אלינו ומורידים את הילדים אל החוף, בעזרת החבל כמובן, וגם את הנשים. הגברים ישחו בכוחות עצמם לאורך החבל. ועל החוף כבר מוכן צי המשאיות שיסיעו את המעפילים לקיבוצים. וגם יגאל, חברו הג’ינג’י, יבוא עם משאית ה’סופרווייט' מקיבוצנו, מעין השרון. אולי גם מיכל תבוא. כמה זמן לא התראינו, מיכלי?
אמנון שב והקיף בעיניו את הסיפון הריק מאדם. אולי יאמינו לנו הבריטים. הנה, התגייסנו לצבא שלהם. אנחנו ספינת סוחרים! אבל את הטייסים אי־אפשר לרמות. הם ודאי כבר דיווחו על המעפילים. השבים למולדת. אנחנו רק מובילים גרוטאות למצרים. כך יאמר להם והם יהיו מוכרחים להאמין לנו.
אמנון ראה פתאום שהמטוסים פונים מערבה. הוא שפשף את כפות ידיו בהנאת ניצחון. דימה אפילו לחוש את ריח התפוזים מן החוף. ואת ריח גופה של מיכל. הנה שב אמנון הגיבור הביתה, מיכלי. סוף-כל-סוף השלים את משימתו, כמו שהוותיקים אומרים, והבן שב הביתה.
ד"ר אייזנר עצר פתאום לידו. הוא דיבר ספק עברית ספק יידיש, ואמנון התקשה להבינו. קיפח היה הרופא ורזה כמו סגפן מירושלים. במשך ימי ההפלגה לחש הרופא, חישב ומצא, שמשיח צדקנו עתיד לבוא במהרה בימינו אמן, והוסיף “היולדת שלנו צריכה לשתות בירה שחורה כדי שיהיה לה חלב לתינוק.” ועוד הוסיף ולחש “אולי התינוק הוא המשיח שנולד לנו בספינת המעפילים שלך.”
אמנון בהה אל פניו של הרופא, “בירה,” חזר ואמר בחוסר ביטחון והרים את כתפיו.
“כן, בי־רה”, איית הרופא.
“הערב,” התעשת אמנון בלחש.
“הערב,” חזר הרופא כמבין סוד.
“הלילה. יגאל הג’ינג’י יביא.”
“איזה יגאל?” שאל הרופא.
“יגאל מעין־השרון,” אמר אמנון בביטחון.
“יגאל את עמנו וישיבנו לארץ אבותינו,” מלמל הרופא ונשא את עיניו לשמיים.
אמנון הניע ראשו בהסכמה. עיניו המשיכו ועקבו בדריכות אחרי שתי הנקודות השחורות בשמיים, שחזרו ברעם מנועים. צללים כהים מאיימים חלפו מעליו. הספינה ניטלטלה על הגלים שהתרוממו כמו בים סוער.
“אנחנו אניית־מיטען! סחורות!” קרא אמנון כאילו הטייסים יכלו לשמוע אותו. “מפליגים למצרים!” הוסיף, והצביע על דגל פנמה שעל התורן.
אז ראה את שלוש המשחתות של האוייב. מצפון היו קרבות ומתגלות לאיטן, התרנים הגבוהים, צלחות ה“רדאר”, גופי הפלדה האפורים. ככרישים אילמים, נחושים, מאיימים. וכבר הבחין בתותחים, במכונות הירייה, בחיילים הערוכים על הסיפון של המשחתת הקרובה. והוא חש זעם אין־אונים המציף את כל־כולו.
לשווא היתה כל העבודה שלנו. שנה ארוכה. היציאה החשאית מן הארץ, הברחת הגבולות בשם בדוי: מצרים, לוב, מרוקו, צרפת. להסתתר מעיניהם הבולשות של הבריטים בכל מקום. ואחר־כך הכנת קבוצת הפליטים לעלייה, התגברות על אובדן האמון שלהם בהפלגה, בו עצמו – בצעיר מקורזל השיער מן הפלמ"ח שאינו מבין את שפתם. וההפלגה הארורה הזאת, עשרה ימים בבטן האונייה. שמונה מאות פליטים יהודים ניצולים, וילדים ותינוקות. חלוקת מים במשורה, צנימים יבשים, קופסאות שימורים. ועכשיו להסתתר בפני החיילים הבריטים, למטה, ובלבד שלא יגלו אותנו. רק בלילה הרשיתי להם לעלות לסיפון, שרים שירי ארצותיהם, ושירי ארץ־ישראל שלמדו: היי, היי, היי נעליים / בלי סוליות נעליים / והאבן צורבת את הרגליים / צורבת־צורבת־צור־א־בת. ולפעמים מוסיפים, אין דבר, אין דבר / אין ד־בר / חלוץ! בנה ירושלים! / בנה־בנה־ ב־נה!
אבל עתה עמד אמנון, הפלמ"חניק הצעיר, בירכתי הספינה, עיניו במשחתת המתקרב, והוא שוב תוהה בליבו, איך זה קיווה להצליח במקום שבו טובים ממנו נכשלו. עלינו לפרוץ אל החוף דרך מחסומי המשחתות. דרך ספינות המשמר שלהם, המטוסים.
הרי עוד בבוקר שידר אליו נחום המ"פ באלחוט את האות להתחיל, בתוספת איחולי הצלחה. וכשמסר את הפקודה לרב־החובל האיטלקי, הביט סביב־סביב, וגילה שהמשחתות באופק לא נראו עוד. אף השמיים היו נקיים, ללא עננים בעונה זו של חודש פברואר 1947. לבסוף אמר רב־החובל, אולי בכל זאת נצליח.
עתה נתגלו פתאום המשחתות פורצות אלינו במלוא הקיטור. “ערוות אמכם!” קרא אמנון וטלטל את אגרופו באיום, כאילו הוא לבדו יוכל לצי הבריטי, והמשיך וצעק “גיבורים נגד נשים וילדים פליטים!”
הוא רץ אל ערימת קופסאות השימורים הריקות שהכינו לקרב, חטף אחת והטיל אותה בכל כוחו לעבר המשחתת. כדרך שלמד באימוני הפלמ"ח הטיל את הקופסא, רוכן על צידו השמאלי ומניף את מלוא גופו כנגד האונייה. אולם הקופסה נפלה סמוך לדופן הספינה, לתוך קצף המים. אפילו רוקו שהתיז בעקבות הקופסה שב ופגע בפניו.
עתה שמע קול המולה מאחוריו. נשים עמדו שם עם ילדיהם הקטנים. אחת, בחצאית קפלים ארוכה, התפרצה מולו, “אתה לא סיפרת לנו שהאווירונים שלהם יפציצו אותנו!” אגרופיה הוטחו אל חזהו, ואמנון קלט בהנאה את החבטות, בבחינת עונש שמגיע לו. הוא לא הבין את שפתה אך חשב שכך יאה לו. מכל העברים נשמעו קריאות זעם:
“לא רוצים למות בים!”
“לא נשארנו בחיים שם כדי למות כאן!”
“גרמני!”
"נאצי!
“רוצח!”
הסיפון התמלא נשים זועקות, מתנגשות זו בזו, מנסות להבקיע אליו, דורשות שיוציא אותן מכאן תיכף ומיד, את ילדיהן יציל!
“חברים!” נשמע פתאום קולו של שץ. זה שץ הפרטיזן שהביא את קבוצת הנוער לטירת־קורנה בצרפת ומסר אותם בידי אמנון ללמדם קפא"פ – קרב פנים אל פנים, ונופי ארצנו היפים: הרי הגליל, וים כינרת, וים המלח, והיה מספר להם על העבודה החלוצית המצפה לנו כדי להכין ארץ־מולדת לעמנו. “חברים,” שב וביקש שץ בעברית, ובאידיש, ובפולנית, וברוסית, וברומנית, ובגרמנית. “הקשיבו לי, החברים שלכם, הבעלים, הגברים, כולם עכשיו בעמדות התנגדות נגד הבריטים. כן, כדי שלא יקרה לנו עוד ממה עשו לנו הגרמנים.” בשקט דיבר שץ, בסבלנות, שב ומתרגם את דבריו. כמו אל חבריו ביער דיבר. לפני היציאה לקרב.
ואף עתה הם נענו לו. היו מושכים ועולים מפתחי הסיפון עד שמילאו כל מקום פנוי. הם טיפסו על שרשראות העוגן, על ערימות קופסאות הפח הריקות. אף העזו והיפנו את גבם אל המשחתות. ושץ, בקולו השלו, דיבר על ארץ־ישראל, והסביר שלמען המולדת חייבים להילחם. ואם המולדת דורשת צריך אפילו למות. “טוב למות בעד ארצנו, אמר הגיבור טרומפלדור. בפלוגת הפרטיזנים ידענו שאין ברירה,” וסיים בחיוך, “אבל אנחנו עולים לארץ זבת חלב ודבש!”
ב 🔗
כל אותו לילה התכוננו לקרב. אמנון אסף את בני קבוצות הנוער המאומנים להגנה סביב גשר הפיקוד, וסביב התורן שעליו העלה את הדגל הכחול־לבן במקום זה של פנמה, וחיזק את עמדות הירכתיים הנמוכות, כי משם, מן המקום הזה, ציפה לפלישת החיילים הבריטיים. עתה ציווה על הנשים והילדים לרדת לבטן האנייה, אל הדרגשים שלהם.
אז פנה אל גשר הפיקוד וציווה על רב החובל להפנות את החרטום אל החוף של הבתים הלבנים. אף ציווה לכבות את האורות. אולי נגיע, סיכם, וכשנגיע מיד נתערב בין החברים המצפים לנו על החוף. רבים ודאי באו לשם. תל־אביב עיר גדולה. ובבוקר כבר לא יבחינו הבריטים בין תושבי העיר לבין המעפילים. עם אחד מאוחד נהיה על החוף, הבטיח אמנון לשץ. וגם נילחם שכם אחד, הבטיח נחום המ"פ, שוודאי מצפה לנו על החוף.
אך בסתר ליבו ידע אמנון את מצבם הקשה. המשחתות אורבות להם במים הטריטוריאליים. והקרב אבוד עוד לפני שהתחיל. כי לא תמיד מנצח דויד את גוליית. אמנון ידע שאף נחום על החוף יודע את האמת המרה. על כן הזהיר את אמנון: היישוב העברי לא רוצה קורבנות שווא. מוטב שילכדו אתכם באניות־הכלוב שלהם ויעבירו אתכם למחנה מעצר בקפריסין. וזכור שלמדנו: קרב אחד אבוד עדיין לא נקרא מפלה. ואמנון לא שאל את נחום, איך יילחם את הקרב האבוד עם ילדים, וזקנים, וחולים. ולנו אין אפילו רובה אחד ולא פיסת אדמה.
קלרה חיכתה לאמנון בקצה הסיפון, ומקל קפא"פ בידה.
“לא צריך להגזים,” ניסה אמנון להתבדח והצביע על האלה בידה.
אך קלרה התכרבלה תחת זרועו. כמו בטירת־הסתר בצרפת בשעה שהיה מלמד אותה ביחידות, ואצבעותיו הרכות מסייעות לה להגות את המילים העבריות.
“כל־כך השתנית,” לחשה. “מאז שעלינו על הספינה. פתאום זאב ביער. בחיי. אפילו האוזניים.”
“ואת כיפה אדומה,” השיב לה בלחש.
לא ידע מה יאמר לה. הרי לא יספר לה געגועיו הפתאומיים למיכל, ולעין־השרון, ולריח הפרדסים. והדשא ליד חדר־האוכל בלילות שבת, או ההליכה מלאת התקווה אל עץ הפיקוס המסתיר אותנו בענפיו. ומה מבינה קלרה, חניכת המנזר, בריח הפריחה של התפוזים.
“בארץ־ישראל יהיה טוב,” אמר פתאום כמציב נקודה לכל הספקות.
“שקרן מתוק,” חייכה אליו.
הוא נשק לה בשפתיה, וליווה אותה אל יהודה ושץ סביב גשר הפיקוד. “אנחנו יחד,” הבטיח לה.
אבל עם שחר נגח חרטום הברזל של אחת המשחתות בדופן הספינה. הספינה הזדעזעה והחלה לנטות על צידה. שמן נשפך על הארץ. נשמעו גם זעקות־שבר, בכי ילדים. אך אמנון היה מוכן לקרב. והוא פתח בקול איטי, מרגיע, ושץ לידו, מתרגם את דבריו. ביקש שלא ייבהלו, אנחנו אמנם ספינה קטנה, וחסרת נשק, אך נעמוד ונצליח על אפם ועל חמתם של הקלגסים הבריטים. אמנון נזכר במילים שנחום מילא את ליבו, והוסיף, לא ניתן לאוייב לכבוש את הספינה שלנו. כאן, מול חופי העיר היהודית הראשונה, נוכיח לאוייב ולעמי העולם. עלה נעלה ויכול נוכל, ואם לא היום אולי מחר ואם לא מחר אולי מחרתיים. חיזקו ואימצו, כי אחינו מצפים לנו על החוף.
עתה אף הוא היפנה את מבטו אל החוף, כמו המעפילים שהאזינו לדבריו. למרות קרני השמש מן המזרח שסינוורו את העיניים, הם טיפסו על מעקה הסיפון כדי להיטיב ולראות את עירם. אף טיפסו איש על כתפי רעהו ומלמלו, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
“הקשיבו! הקשיבו!” נשמע פתאום מעבר למים קול זר וחזק. מסיפון המשחתת נשמע הקול, באנגלית דיבר, “הניחו לנו לעלות על ספינתכם. אל תתנגדו כי אין לכם סיכוי להצליח.”
הוא נשתתק לרגע, מיד שב ודיבר בעברית, ובאידיש, ובפולנית דיבר, ורומנית, וצרפתית. והרמקול שב והתריע, “הוטל עלינו לאסור אתכם ולהביא אתכם לחיפה. ומשם לקפריסין. מוטב שתיכנעו מרצון, ואם לא, ייאלצו חייליי לכבוש את ספינתכם.”
בתשובה לקריאות הרמקול נשמעה בשקט שירת “התקווה”. תחילה קולות בודדים, כמפזמים לעצמם שיר ערש עצוב לקצב נענועי הספינה: “עוד לא אבדה תקוותנו.” אך ככל שהמשיכו הרמקול והחיילים לאיים מן המשחתת הגבוהה, כן גברה השירה: “ה־א־תק־ווה שנות אל־פ־יים.” וקולות הצטרפו מלמטה, מתוך בטן האונייה, מן הדרגשים והפרוזדורים, קולות דקים של נשים, של ילדים, והשיר גאה ועלה והתחזק עד שהפך לקריאת קרב: “ארץ־ציון־ירושלים!”
ידיים אחזו בקופסאות השימורים הריקות, והטילו אותן במלוא הכוח אל החרטום הנוגח, אל מול התותחים, מכונות הירייה, חיילי־הקסדות. אך הקופסאות הריקות נחסמו ברוח ונפלו במים סמוך לספינתנו, כציפורים ירויות נפלו.
וכשגוועה “התקווה” פתח אמנון ב“תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים”. המגאפון היה בידיו והוא ביקש לגבור על הרמקול של המשחתת. זכר היטב את מילות השיר שהיו מסיימים בו את הכינוסים החגיגיים בחדר־האוכל המואר. והוא לא השגיח עתה שהמעפילים על הסיפון כבר היו שרים: “זאג נישט קיינמול אז דו גייסט דעם לעצטן וועג” – “אל־נא תאמר הנה דרכי האחרונה,” באידיש היו שרים, אך אמנון המשיך מתוך שיכחה עצמית, בעיניים עצומות: “עפרות אר־צ־נו באשר הם שם.”
הנה קלרה לצידו מחבקת את מותניו, והוא אוחז בה בחשאי וממשיך: “אל ייפול רוחכם, עליזים מתרוננים, בואו שכם אחד לעזרת העם!” – וכשסיים, ועיניו עדיין נוצצות ודומעות, עלה על הגגון של תא הניווט, וגולל בשתי ידיו את הכתובת של אותיות תכלת עבריות ובאנגלית כמכריז כנגד כל העולם, “ספינת ההגנה – המעפיל האלמוני.”
עתה התנופפו הדגל והשם כמו קישוטי החג בקיבוצו.
אך אניית הפלדה שוב קרבה מול גשר־הפיקוד שלנו. פלוגת חיילים עמדה הכן על הסיפון הגבוה, ערוכים ריבועים־ריבועים, מוצקים כריבועי הגרמנים. קסדות ומדים ומסכות נגד גז מדמיע, ותת־מקלעים, ואלות, הכול שוב כמו ש ם?
יהודה עקב בדריכות אחר גשר הפולשים המתמרן לנחות על סיפון הספינה. וידע ששעתו הגיעה. אם כי עדיין הסתיר את הגרזן מתחת לערימת החבלים. ממתין לרגע הנכון. קופסאות שימורים ריקות שבו והוטלו למעלה, על החיילים. הנה גם שברי בקבוקים, קריאות “בוז לפלנקס של בווין!”
לרגע אף היה נדמה שהפולשים נסוגים. המשחתת התרחקה מעט, אך רק למראית־עין. הגשר נחת במפתיע ליד תא־הפיקוד שלנו. החיילים זינקו אל סיפון הספינה ביריות גז מדמיע, במטחים של תת־מקלעים, באלות מונפות, וכבר מתקדמים אל תא־הפיקוד כמפלצת רבת־זרועות, במגינים, בקסדות, והאלות נוחתות על ראשיהם המגולים של המעפילים. ואמנון עמד שם, ליד גשר הפיקוד, וסביבו קבוצת הצעירים מטירת קורנה, והוא כאחד מהם. אבל החיילים קרבו כגוש של מכונה מוצקה, מכים במקלותיהם בראשי המעפילים, בכתפיהם, בפניהם הדומעות מפצצות העשן.
ויהודה ראה את האלות המונפות, ואת המדים השנואים ההולכים וקרבים ומכים. וראה את חבריו קורסים ונופלים כמו ש ם. הפעם הזאת לא ניתן להם, אמר בליבו. ורכן, ושלף את הגרזן, ומלוא כוחו הנחיתו על המדים שלפניו, וראה את החייל קורס לפניו, ושמע זעקת ממושכת מתוך המדים. לרגע היתה דממה, ובדממה נשמעה נביחת צרור של מקלע מלמעלה, מסיפון המשחתת. וידיו של יהודה נצמדו בפראות אל גבו. גרזנו נשמט מידיו. אך שתי נערות ענודות סרטי מגן דוד אדום רכנו עליו והחלו לחבוש את פצעו.
ושוב היתה מהומת קרב, ואמנון בתווך, כאחד מחניכיו. אף הוא בנעליים כבדות, בכובע מצחייה, ורק אלתו זריזה מן האחרות. ופקודותיו נשמעות היטב, “הך! הך!” וחניכיו מכים כדרך שלימדם בטירה, בדבקות, ללא מורא, מתקדמים והודפים את החיילים, והלאה, הלאה, עד לקצה הסיפון עד לגשר הפולשים. והגשר הפגוע התרומם פתאום בחריקת שלשלאות, נושא עמו את אחרוני החיילים הנסוגים.
על פניו של שץ התפשט חיוך. הוא השתופף, שלף קופסת סיגריות והציע אחת. אמנון הניע את ראשו בשלילה. “אצל הפרטיזנים היו מעמידים אותך לדין, על סירוב לעשן סיגריה לאחר הקרב.”
אמנון חייך, ושץ הוסיף ואמר שאולי בכל זאת נצרף את מקל הקפא"פ אל כלי הנשק של המאה העשרים. “נשקם של החלשים,” מחה אמנון בידו, והצביע על יהודה הפצוע, “ולמזלנו הם עוד לא פתחו באש מכל הכלים.”
ושוב דיבר אמנון בליבו אל נחום מפקדו בעין־השרון: בכל זאת הצלחנו להדוף את ההתקפה שלהם, לא היית מאמין, שפליטים אלה, אודים מוצלים מאש כפי שכינית אותם, יגברו על חיילי צבא הוד מלכותו. ואני מילאתי פקודתך, נחום, הבלגנו, ספגנו את המכות והעמדנו פנים של כאב, אף על פי שכאב מאוד. ויהודה כבר שוכב עם גב מרוסק. ואנחנו צריכים לשמור את הצעירים לקרב המכריע נגד הערבים, כפי שציווית עלוי.
ואמנון המשיך בליבו, אין דבר, נחצ’ה, אנחנו נמלא את פקודתך. לא ניתן להם להעביר אותנו לכלובים של אניית הגירוש לקפריסין, שם על הרציף בנמל חיפה. שם יהיה הקרב שלנו. מול מצלמות העיתונאים, כדי שמחר יכתבו בכל בעיתונים: כך לחמו המעפילים, יספרו לכל העולם, כן, לחמנו ילדים ונשים וזקנים ניצולים וחסרי מגן נגד תותחי הצי המלכותי, נגד קלגסיו של בווין הרוצה לסיים את מה שלא הספיק היטלר. אולי יתעורר כבר מצפון העולם!
הכול אני זוכר, נחום. ואם אתה היית במקומי מה היית עושה?
בצעדים כבדים טיפס אמנון אל תא הפיקוד. הוא שלף מן המגירה ניירות כתובים פנים ואחור, והציתם. אחר־כך נטל את מוט הברזל המשמש להזעיק את המשמרות, ובמכות מכוונות היה מנפץ את המצפן שבכן, ואת גלגל ההגה. הוא ראה את כתפיו של רב־החובל האיטלקי מרעידות עם כל מכה.
למטה המתינו לו שץ וקבוצת הנערים שלהם.
“היה נכון!” פקד עליהם שץ, והם השיבו: “תמיד נכון!” ואף השיקו את אלותיהם אל מצחיהם במין הצדעה מאולתרת לכבוד אמנון מפקדם.
אך אמנון ציווה על שץ לפזר מיד את הקבוצה. לא מלחמות עם האנגלים. שץ ניסה להתווכח, להסביר שצריך להגן על הכבוד, על הדגל שלנו המתנוסס על התורן עתה.
אז התחילו שוב ליפול פצצות גז מדמיע על הסיפון. כציפורים שחורות, והעשן צורב בעיניים, בנחירי האף, בגרון.
אמנון רכן, תפס אחת בכף ידו והטילה בחזרה. אך הפצצות רבו, והעשן גבר, והרעל חנק בגרון. והיתה לאמנון רווחה. אינו יכול עוד לעשות דבר. ועוד ניתזו עליהם סילוני מים אדירים מן המשחתת, מעל סיפונה הגבוה. והזרמים הפילו את המעפילים, והכריחו אותם לזחול פנימה, מתחת לסיפון, אך מלמעלה רדפו אחריהם קולות הצחוק של החיילים.
ג 🔗
בקצה האופק מזרחה ראה אמנון את בתי תל־אביב הקטנים, הלבנים, הצומחים ועולים מתוך חולות הזהב. המשכימים לים ודאי כבר מתעמלים על החוף. אולי אפילו השגיחו בנו. אף הודיעו למי שצריך להודיע. ועכשיו יבואו החברים. כולם ילבשו בגדי ים ויבואו אלינו בסירות עץ של “הפועל” ויצילו אותנו בעזרת גלגלי ההצלה. אלא שחרטום הספינה שלנו כבר היה קשור אל ספינת הגרר שלהם. והמשחתות סביבנו ככלבי ציד שומרים. רק שובל מים מקציף נשאר מאחור, ואף הוא ייעלם. וייוותרו רק הקופסאות הריקות שיפליגו לארץ־ישראל.
והפליגו לאחור גם בתי העיר. ועל גשר הפיקוד עמד עתה קצין בריטי בעל זקנקן צהוב, וחיילים בריטיים נושאי “טומיגנים” מקיפים אותו.
עתה הופיעו גם מעפילים מלמטה, מן הדרגשים, וילדיהם לידם. אך הילדים התחילו להתרוצץ על פני הסיפון. לקרוא קריאות רמות, כמנסים את תגובתם של החיילים שזרמו מן הצדדים עוד ועוד. גברים ונשים התגודדו בקבוצות קטנות, התווכחו ביניהם בתנועות ידיים. בנענועי ראש. ואמנון ביניהם, במעילו, בנעליים, בכובע מצחייה, מאזין לשיחותיהם מפי שץ המתרגם לו, שומע ושותק בכעס על נחום שלא באו אליהם בסירות. יהודי אחד גוץ, במגפיים, אמר שהבריטים הם עם של טיפשים. הרי שמע במו אזניו שעכשיו מובילים אותנו לנמל חיפה, ואינם יודעים שמחכה לנו שם הישוב העברי, מסתתר למעלה ביערות הכרמל. וכשנגיע יגלשו אלינו מלמעלה ויתערבו בנו גם הם, ונהיה שוב עם אחד. ומישהו במעיל צבאי קצר אמר בכעס, אם בחוף תל־אביב העיר העברית הראשונה לא באו, גם לא יבואו מחיפה.
אמנון שתק. רק היהודי הגוץ המשיך להסביר לאוזניים הכרויות סביב, מזהיר אותם, שבחיפה יעבירו אותנו כמו בעלי חיים לאניית הכלוב שלהם, ויסגרו אותנו במחנות בקפריסין. כמו את המעפילים לפנינו מ“תיאודור הרצל”, ומ“קיבוץ גלויות”, ומ“עצמאות”, ועכשיו גם מ“מעפיל אלמוני”. הוא נשתתק והעביר את עיניו סביב עד שנעצר על פניהם של שץ ואמנון, אך הם המשיכו לשתוק.
מישהו אמר בקול ניחומים, אין דבר, קפריסין לא רחוקה מארץ־ישראל. מישהו הציע שהיישוב בחיפה יכריז על יום שבתון וייצא בהפגנת מחאה, ובאמריקה ישמעו היהודים ויזעיקו את חברי הקונגרס שלהם והקונגרס יבוא אל הנשיא והנשיא מיד ינזוף בבווין שר החוץ הבריטי וגם יצווה לפתוח מיד את שערי ארץ־ישראל הנעולים.
אך היהודי במעילו הקצר נדחק אל אמצע המעגל ובקולו הזועם פסק, שהאמריקנים לא יעשו בשבילנו שום דבר, כפי שלא עשו במחנות של הגרמנים, הם לא הפציצו את מחנות ההשמדה, ולא את תאי הגזים, ובכלל, יהודי אמריקה שתקו.
ד"ר אייזנר התקרב אל אמנון ושץ, וכמרגיע את הוויכוח אמר, “אם חיכינו אלפיים שנה בגולה נוכל לחכות עוד שנה־שנתיים בקפריסין.” הוא הוסיף קריצת עין, כמוותר להם על המעצר במחנה בקפריסין. עתה עמדו שלושתם בחרטום, ליד המעקה, ועיניהם בכבל הגרירה הנמתח לפניהם נוטף מים.
“שוב מובילים אותנו,” אמר פתאום שץ, ובקולו נימת מרירות, “ולא עזרו לנו השליח מארץ־ישראל ולא מקלות הקפא”פ שלו ולא הגרזן של יהודה." כמדבר אל הרוח, הושיט את צווארו מעבר למעקה. הוא טפח לאמנון על כתפו, הצביע על כבל הגרירה, ואמר בקול ספק רציני ספק מבודח: “עוד לא נותקה השלשלת.” ואחרי דממה קצרה הוסיף, “רצינו להתנתק משם,” קונן שץ.
“ארץ־ישראל נקנית בייסורים,” נאחז אמנון בדברי נחום מפקדו.
“בכמה ייסורים?” לא הירפה שץ.
“אינסוף,” התערב הרופא.
“אני עייף,” אמר פתאום אמנון.
קולות נרגנים הגיעו אליהם. מלמול מאיים. שלושתם כאחד היפנו את פניהם וראו חייל בריטי מטפס ועולה על תורן הדגל הכחול־לבן. גלוי ראש היה. מכנסיו קצרים, אקדח תלוי לו על מתניו. בזריזות היה מטפס אל הדגל.
“אסור לכם!” קרא אל החייל אמנון. “הדגל שלנו!”
“מנוולים!” קרא שץ, והביט אל המעפילים, כמבקש את עזרתם, “את מעט הכבוד שעוד נותר לנו לוקחים!”
“מה איכפת לנו הכבוד,” אמר הרופא, “סתם פיסת בד, שיורידו, בסוף הרי ננצח אותם.”
אך אמנון כבר התיר את נעליו. לא, הוא לא ייתן להם. שץ אחז בידו, “אסור שיגלו מי אתה.”
אך אמנון כבר היה רץ ופורץ לעצמו דרך בין המעפילים. אף חיבק את מוט התורן בזרועותיו, אולם גופו כבד היה עם המעיל הארוך עליו. הוא קרא למעלה: “לא, לא להוריד!”
קבוצת חיילים חמושים הקיפה את שץ שניסה אף הוא להתפרץ אל התורן. שני צעירים, אשר ניסו מאחור להתפרץ אף הם, הוכו בקתות התת־מקלעים. קולות הזעם של המעפילים גברו. בינתיים השליך אמנון את מעילו ואת כובעו ובזינוק אחד חלף על פני החייל על התורן, הוסיף והמשיך והתפתל מעלה כנחש. החייל שלף את אקדחו. המעפילים נעו פתאום כגוף אחד אל התורן, מאיימים לדרוס בדרכם את החיילים, ונהם עמום נע עימם כסערה מתקרבת.
שץ ניסה לעצור אותם, אך פתאום נשמעה פקודה באנגלית, מפי הקצין המזוקן באה הפקודה. והחייל על התורן השיב את האקדח אל נרתיקו, והתחיל לרדת. אך אמנון הקדים אותו בקפיצה ונבלע בקרב המעפילים. אז נשמע כמו מלמול תפילה: “כל עוד בלבב פנימה…”
המנגינה גברה ופרצה מתוך מאות הגרונות, והחייל הרכין את ראשו ופנה אל גשר הפיקוד.
אחר־כך כינס אמנון בחשאי את מפקדי הצוותים והסביר להם את תוכנית ההתנגדות בעת ההעברה לאניית הגירוש. אף התנצל שכמעט הביא למרד ולשפיכות דמים בגלל הדגל. וכמה מכם היו נפגעים במרד זה? אנחנו זקוקים לכם בארץ־ישראל, חזר ואמר. שם נילחם על אדמתנו. והוסיף והזהיר שבעת ההעברה מן הספינה אל אניית הגירוש לא להתנגד בכוח. התנגדות פאסיבית בלבד. לשכב על הדרגשים, על סיפון הספינה, להכביד להם על העברתנו לאוניית הגירוש. כך נסייע לצלמי העיתונות לבוא ולצלם, ולעיתונאים לכתוב. והוסיף בקול מהסס, “אולי בכל זאת יגיעו אחינו מן הכרמל, ומן העמק, ומן הגליל, יפרצו את שרשרת ‘הכלניות’ הבריטית, יתערבו עימנו, עד שנהיה עם אחד, עם ישראל חי!”
וכשסיים את דבריו חש הקלה. תפקידו בכל זאת מסתיים עתה. ולא נותר לו אלא לדאוג לעצמו. להגיע אל אותו מחבוא בחדר המכונות למטה, שנחום סימן לו. ומחר־מחרתיים כבר יהיה שוב בביתו בעין השרון. הטרקטור מצפה לו שם, המחרשה. ומיכל. ואביו ואימו. אפילו ראה בדמיונו כיצד החברים עוצרים אותו על השביל המרוצף בדרך לחדר־האוכל, טופחים לו על השכם, מברכים אותו שוב אחרי הופעת עיתוני הבוקר למחרת. יאמרו, אתמול עוד ישבת על סיר הלילה בגן של לאה, והיום כבר פרצת את המצור של הבריטים והבאת את שארית הפליטה.
ועל רציף הנמל ראה שורה ארוכה של צנחנים בריטיים. הכומתות האדומות לראשיהם, ואלות בידיהם. אף אלונקות מקופלות. וראה את אור הזרקורים, ושמע את הפקודות הרועמות באנגלית, וראה אמבולנסים צבאיים. והבזקים רבים של מצלמות. הכול כמו שצריך להיות. אפילו נחום ישבע נחת כשיקרא בעיתון איך צבא אלביון המהולל נלחם כל היום וכל הלילה נגד הספינה שלנו הקטנה הגדושה בשארית הפליטה החותרת אל מולדתם.
סמוך לאוזנו שמע פתאום את קולו של ד"ר אייזנר, “אבל אתה הבטחת שהלילה ניסע לעין השרון ונביא בירה ליולדת.” אף ראה את עיניו המחייכות בקריצה.
“יגאל עם משאית ה’סופרווייט' החדשה,” השיב אמנון בחיוך, כממשיך ברוח נעימת קולו של הרופא. אך הרופא לא הירפה והמשיך וחקר בכעס, “ומה עם יהודה?”
“הבריטים הם ג’נטלמנים,” ניסה אמנון להרגיע את הרופא, “יהודה הפצוע ייכנס ראשון לארץ־ישראל, אמנם על אלונקה אבל ייכנס ראשון.”
מרחוק הבחין אמנון בשערה הבהיר של קלרה. היא נדחקה בתוך ההמון, חותרת אליו. והוא עמד והמתין לה. הרי לא יסתלק בלי להיפרד ממנה. והיא אמרה, “החברים שלך מן הכרמל לא באו לעזור לנו, מה?”
“נסתדר בלעדיהם,” ניסה לפייס אותה, והוא ייחל לחוש את רכות אצבעותיה עוד פעם אחת. אך אמנון ליטף את שערה השחור, הרך, ושאל אותה בלחש, “מרגישה את ריח התפוזים?” והוסיף, כמקיים את הבטחתו, “התפוזים כאן על הרציף,” הצביע על ערימות הארגזים, “אצלנו בקיבוץ מגייסים עכשיו את כולם לקטיף,” ואחרי הפסקה של שתיקה הוסיף, “קטפת פעם תפוז מן העץ?”
אך היא חייכה לתוך החשכה היורדת מן ההר.
“אפילו קורנבליט מן הוועד הפועל מגוייס לקטיף התפוזים,” ספק התבדח אמנון. ביקש לשמוע את קולה.
אך היא שתקה. רק נשמה עמוק את ניחוח הלילה. עוד מעט ייעלם גם אמנון, חשבה ושתקה.
“אפילו הפלמ”ח מתאמן עכשיו במזמרות," המשיך אמנון.
וקלרה, כמנחמת אותו, או מלגלגת, אמרה, “לכן לא הגיעו אלינו, אבל מחר ודאי יבואו.”
אמנון זכר שעליו עוד להספיק ולהגיע למחבוא שלו, עד שיבואו מחר החברים המחופשים לעובדי הנמל ויוציאו אותו. הוא הניח את זרועו על כתפה, ולחש “כן־כן,” שפתיו גיששו אחר שפתיה, “מחר תהיה לנו הפגנה גדולה.”
אך קלרה הרכינה את פניה ושפתיו רפרפו על מצחה.
מלמטה נשמעו קריאות הזירוז של החיילים, וקולות מקלותיהם המכים על אצבעותיהם של המעפילים, הנאחזות בעקשנות בשלבי הסולם היורד אל הרציף.
אהוד בן עזר, עם פרסום הפרק ב“חדשות בן עזר”:
הפרק להלן מובא מתוך הרומן “אשמים” מאת הסופר שמאי גולן. הספר זכה בפרס אקו"ם (אגודת קומפוזיטורים ומחברים) בעילום שם, והופיע בשנת 1968 בהוצאת מסדה.
הפרק מתפרסם במלאת 70 שנה לעלייתו ארצה של שמאי בספינה “המעפיל האלמוני”, שנתפסה בפברואר 1947 על ידי הבריטים, אשר שילחו את המעפילים למחנות מעצר בקפריסין. שם שהה שמאי הנער לאחר שנות הנדודים והרעב שעברו עליו במלחמת העולם השנייה, עד שהתאפשרה עלייתו מקפריסין ארצה, עוד בתקופת המאנדאט, ונקלט בקיבוץ רמת הכובש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.