שיעור הסתכלות במדיניות של ימינו / משה בילינסון

באם יש אדם אחד, בכל העולם כולו, אשר יפקפק הצדק אשר עם חבּש ובאי-צדק אשר עם איטליה?

מעצמה גדולה וחזקה, אחת המעצמות השוֹלטות העולם, מתכוננת, בכוָנה תחילה, בדעה צלוּלה, מתוך חשבון קר, לגזוֹל עם חלש, אשר לא חטא לו במאומה, ענין העבדוּת הקיימת החבּש? צחוֹק מר הוא, אם זה צריך להצדיק את ההתנפּלוּת גסה. חבּש איננה הארץ היחידה בה ישנם שׂרידי משטר זה. חבר הלאומים, אשר חבּש חברה בו, לא דרש מעולם ברצינוּת את ביטוּל השׂרידים האלה, מעולם לא אָמר תנאי הוא לחברוּתך הג’נבה. וכלוּם שיטה היא זאת: לבטל עבדוּת פּנימית על-ידי עבדוּת חיצונית? ואם זו השיטה הנכונה, כי אז יש להשתמש בה, קודם כל, לגבי ארץ מוסוליני.

גם על “התרבוּת”, גם על “החירוּת” מוּטב שמוסוליני לא ידבּר. ואמנם הדיבוּר הזה לא היה רציני מלכתחילה ובזמן האחרון נשתתק כליל.

לעומת “התרבות” הופיעו “צרכי העם האיטלקי”, ולא, חלילה, צרכי משטרוֹ הנוכחי, אלא צרכים חיוּניים של האוכלוסיה האיטלקית ההולכת ומתרבּה ומקום הגורה נחוץ לה כ“אויר לנשימה”. חבּש נוֹעדה לכך.

לא כן הדבר. נכון שישנה האיטליה, זה דורות, בעית הרבוי הטבעי שהוּא גדול מדי, כי הארץ איננה מכילה את תושביה. הממשלות שקדמו למוסוליני לא עשו, על צד האמת, רבות לפתרון הפּרובּלמה – וזה היה ודאי אחד מחטאיהם הגדולים ביותר. בטחו מדי בזמנים האידאליים, ב“שער פתוח” לארצות אחרות. חשבו שתמיד תקלוט אמריקה את רבבות האיטלקים “המיוּתרים”, ושאין רע מיוּחד בדבר ואין צורך והתאמץ ולחפּשׂ כל עוד יש נסיעה לעבר הים (מהלך-מחשבה זה, כלוּם איננו מוכּר לנו?). אך זה מזמן התחילו רבּים להכּיר, כי אין לראות בהגירה פתרון הפּרובלמה, על אף הדולארים הבאים מארצות הברית ועל אף “הערך הפוליטי”, אשר מישהו ראה בגלות זאת, ב“איטליה דחוץ-לארץ” זאת, ואם אמנם נכון, שאיטליה איננה מכילה את תושביה, הרי שאין זה נכון, אין זה נכון כל עיקר, שאיננה מסוּגלה לכך. כוחות רבים עדיין טמוּנים בה. אלא מה? ההתפּתחות המעטה של התעשיה, הדרגה הנמוכה מבחינה סוציאלית – אלה עומדים לשטן, תרימו את קרנה של הארץ – הכוָנה היתה ביחוּד לדרום איטליה – והיא תפרנס בכבוד את כל בניה. כך אמרו טוֹבי-האיטלקים, כמה שנים לפני מוסוליני. תנועה שלמה קמה – “לשם הדרום” – והתחילה להכות שורשים ולהתפּשט. שׂמה לה למטרה לפתור את הפּרוֹבּלמה של הרבוי הטבעי באמצעים פּנימיים, לא בדרך ההגירה או הגירוש, אלא בדרך “התישבות באיטליה גופא”. חקירות נעשו, תוכניות תוכנוּ, עבודת תרבות גדולה ומסועפת החלה. ומוסוליני עצמו רקד לא מעט, “בתקוּפת הכיבוּש” שלו, על הסוּס הזה (בשבילו לא היה זה בלתי אם סוֹּס לרקידה פּוליטית). כשם שהכריז מלחמה, בשם “היוצרים”, על “אלילי הכסף השמנים”, כך הבטיח התקפה נמרצת נגד “בעלי האחוּזות בדרום איטליה”, עד הפקעת רכוּשם ועד בכלל. כשנגמרה בשבילו “תקוּפת הכיבוש” והחלה “תקופת השלטון”, ניגש גם לפעולה, ואולם בשטח טכני בלבד של הפיתוּח. כל העולם התבּשׂר: עבודות ציבוּריות ענקיות, ב“סגנון רומאי” ממש. ביוּב וישוּב ב“מעוף קיסרי” ממש – נעשו, נעשים, ייעשו. אך מכיון שנכנע לבעלי האחוּזות (והאם יכול היה לבלי להיכנע לפניהם, אם בכוחם ובעזרתם, על מנת שישבור את אגוּדת הפּועלים החקלאים ואת ארגון האכרים-החוכרים, עלה לשלטון?) והיה מורכח לצמצם את פּעוּלתו בשטח טכני בלבד (בפרוטות שנשארו לו לאחר ההכנות לביצוע העצום) ואסור היה לו, ל“דיקטאטור הכל-יכול”, לנגוע בעניני “בעלי-הרכוּש ובעלי ההשפעה”. "פּני הדרום ושולטיו – נשל. הבעיה נשארה ללא פתרון, היא ממציאה עתה פּתחוֹן-פּה “חיוני” לכיבוּש חבּש: ריבוי האוכלוסים, הצוּרך המקום ההגירה, הכרח לא יגונה וכו'.

והן גם מבחינה “נוחה” זאת – התישבות במרחקים הנכבשים במקו התישבות פּנימית – אין פתחון-פה זה אלא כוזב. לא מבלי מושבות היא איטליה, ויש בשלטונה שטחי קרקע נוחים יותר, פּוֹרים יותר, גדולים יותר, קרובים יותר מחבּש – לוב (מליון ו-600 אלף קילומטר מרובע – 0.4 תושב על קילומטר מרובע), וגם אריטריה וסומליה (למעלה מ-600 אלף קילומטר מרובע – 1.3 – 3.2 תושב על קילומטר מרובע ). מה יצרה בשטחים אלה? מהי הפעולה ההתישבותית האיטלקית במושבות אלה? מהו מספר המהגרים האיטלקים (מחוץ לפקידים, אנשי הצבא וסוחרים)? מעט שבמעט, לא כלום כמעט. ואם כך הדבר, מהי הישוּעה שבחבּש? מדוע כאן, מכאן דוקא תצמח הברכה הגדולה ויפסק “המחנק בו נתונים האיטלקים באיטליה “? המזק עומד לעשוק את החלש, הוא עומד לעשות זאת ושום שהוא הולך ומתגלה כפושט רגל פוליטי, משום ש”מצבו האימפּריאלי,” זקוּק לבטוּי, משוּם שהאַספּוֹרט אינו מספיק עוד כדי לטמטם את הנוער האיטלקי משום שגם לפראזיולוגיה יש הגיון משלה ואי אפשר להשתמש בה ללא תוצאות, משום שההיסטוריה מגישה את חשבונה, חשבון הצדקת הקיום, ואין במה לסלקוֹ. החזק עומד לעשוק את החלש, משום שמשטרו וכל מהלך-הרוח שבו חדור נגועים הם בחטא קדמון ונושאים בקרבם גרעיני חורבן. עתה בא הזמן, והגרעינים מצמיחים פּרחי דם. משום כך ישולחו בני איטליה, בני הפועלים וּבני האכרים מאותו הדרום, לחלוֹת, לקדוֹח, למוּת וּלהמית, לשחוֹט ולהשחט.

העולם כולו שומע את זעקת היאוש משׂדוֹת חבּש, מעיין ומדיין, מתכּנס ומתיעץ, ולפי כל הסימנים נוטה לעשות את רצונו של מוּסוליני.

אומרים: לשם חבר הלאומים, לשם קיוּמוֹ ושלוֹמוֹ, ייעשה הדבר – כדי להחזיק את איטליה בתוך כתליו. אך מה ערך לחבר הלאומים ולמי הוא נחוץ, אם עושק גלוי זה אפשרי בתקוּפתו ללא התנגדוּתוֹ, ואולי אפילו בשמו? אם אין בכוחו למנוע לעג זה לכל משפט בין-לאומי ואנושי, מה תפיקדו ומה טעם קיומו?

המדינאים השולטים עתה באירופה בודאי מבינים זאת. האמת היא שאין הם מגינים על חבר הלאומים, באשר חבר זה, כפי שחלם עליו איש המוּסר האמריקני איננו קיים כלל במציאות וגם לא היה קיים מעולם. “בית דין עליון” זה לא היה אף פעם יותר מאשר מקום פגישה של נציגי המדינות. במידה שנשארו המדינות האלה, גם אחרי מלחמת העולם שיצרה את חבר הלאומים – והן נשארו בקיומן הקודם, על עניניהן, על זיונן, על משקלן היחסי, על התאבקוּתן הבלתי-פוסקת – בה במידה אין חבר הלאומים יכול להיות בלתי אם אותו “הכוחות” פאראללוגראם הישן-נושן של הדיפּלומאטיה הישנה.

את סוד התנהגת המעצמות הגדולות – אנגליה וצרפת – לגבי התנקשוּת איטליה בחבּש יש לחפּשׂ לא בהגנה בחבר הלאומים, אלא בעניני המעצמות האלה.

רוח היטלר מתנוססת על אירוֹפה. הופעתו, הופעת גרמניה “מחוּדשת” המכוונת בגלוי את כל הדברים למלחמה החדשה, הקובעת, בשנתים אלה, את פּני

המדיניוּת הבין-לאוּמית. היטלר גרם לשינויים כבירים בעמדת רוסיה המועצתית וּבמצבה הבין-לאומי (כניסה לחבר הלאומים, ברית צבאית עם צרפת ). ושוּב אותו היטלר קובע את עמדת צרפת ואנגיה בסכסוך איטליה-חבּש.

תפקידה של הדיפלוֹמאטיה הוא להפריד בין מוסוליני והיטלר, למנוע את הברית – והיא נראית לטבעית – בין “הדוצה” וה“פירר”. ודוקא משוּם שהברית היא-היא הטבעית וההפרדה היא-היא בניגוּד לטבע, דוקא משוּם כך כה מסובך הוא התפקיד, ומילוּיוֹ גורם לנפתולים משוּנים במדיניוּת הבין-לאוּמית. לא כל שכן הגישה למילוּי התפקיד המשותף ששששוֹנה היא, וההבדים מונחים לא מהרגשות המדינאים לא באַנטיפּאטיה חזקה יותר לגבּי הדוּצ’ה וחלשה יותר לגבּי הפירר או להיפך, אלא בעניני שתי המעצמות השולטות בעולם.

בשביל צרפת, גרמניה – היא האויב, או בשפה מדינית, היא הסכנה. חשבון ארוך כאן ואולי גם מצפון בלתי נקי, ומכל מקום: איבה גלויה וכוָנת-נקמה גלוּיות מצד היטלר. חוץ מצרפתים מעטים ומחוּסרי השפעה, אין מקוים ליישב את הסכסוך התמידי, בלתי אם בדרך אחת: הטלת אימת הזיון על גרמניה, חיזוּק צרפת, החלשת היטלר במידה כזאת שלא יעיז לחלום על התקפה. על כן צריך לרכוֹש בּני ברית, יהיוּ מי שיהיוּ – רוּסיה המוֹעצתית ממזרח, איטליה הפאשיסטית ממערב-דרום. לבני ברית צריך “לשלם” – כך נהוג בעולם המדיניוּת, צריך להיות אדיבים אִתם, להביא להם תועלת, ומכל מקום לבלי הרגיזם. ואם עלה בדעתו של מוסוליני לכבוֹש את חבּש, אין טעם להתנגד לדבר, אין טעם להשׂניא, בגלל “שטוּת” כזאת. על מוסוליני את הריכוז האנטי-גרמני. על אחת כמה וכמה אם לא הרבּה איכפת לצרפת שלאיטליה תהיה פּוֹזיציה אפריקנית נוספת – במרחק מקום מתוּניס ומארוֹקוֹ. מכאן הרוגז על אנגליה (נוסף על הרוגז בגלל ההסכּם הימי עם היטלר) המפריעה למוסוליני האבאנטוּרה האפריקנית. ישתלט-נא על העם “הבלתי מענין” הזה, ובלבד שישאר ב“חזית הציביליזאציה האירוֹפית”. אגב: זאת היא גם עמדת הפּליטים הגרמנים שגם הם נתפּסו על-ידי “סכּנה אחת ויחידה לעולם”, והיטלר שמה.

גם לעיני אנגליה אותו התפקיד: להפריד בין מוסוליני והיטלר, אך “השיטה” היא אחרת – לא את מוסוליני, אלא את היטלר היא מבקשת לרכוש. כי היטלר, על כל שאוֹנוֹ כרגע, בכל זאת חלש הוא מצרפת, והחלשתו הנוספת, כשאיפת צרפת, היא ממילא חיזוק נוסף לצרפת, חיזוּקה של ה“סוֹפּרימאציה האירופית” שלה, ועם המשכת אותה הפרעת “שיווּי המשקל”, אשר כמה וכמה מדינאי אנגליה רואים בה מן זמן ורסאיל, חתירה תחת העמדה המסוֹרתית של בריטניה הגדולה – השופט העליון בעניני אירופּה כדי שתפקיד זה ישאֵר בידי אנגליה מוכרחים המחנות האירופּיים להיות שוים בערך בכוחותיהם. אם אמנם תוסיף צרפת, על בני בריתה, להיות חזקה בהרבּה מגרמניה, לא תזדקק עוד לשיפוט האנגלי. גם התשוקה הצרפתית לרכוש לה בניי ברית, ויהיו מי שיהיו, לרבות רוסיה המועצתית, טרם נתקבלה בלב שלם על-ידי המדיניוּת האנגלית, המבינה אמנם, כי יש לנקוט בקו השלום לגבּי רוּסיה ויש לשלוח את עידן למוסקבה, אך עם זאת היא מלאָה חששות לגבי הכוח המשונה הזה, והן מלבד אירופּה קיימות עוד אַסיה ואפריקה, ולגבּי בריטניה הגדולה קיימות במידה לעין ארוך גדולה יותר מאשר לגבי צרפת, וגרמניה – רק עיניה נשואות לאַסיה ולאַפריקה ואין לה עוד דריסת רגל שם, ולעומת זאת צרפת כבר שוכנת כאן, לפעמים בשכנוּת הקרובה ביותר לאנגליה. גם זה נימוק נוסף לבלתי רצות את חיזוּקה הבלתי מוגבל של צרפת על חשבונה של גרמניה. זאת וגם זו: מוסוליני פגע, באבאנטוּרה האפריקנית שלו, בנקוּדה אנגלית רגישה מאד – סוּדאן, מצרים. אין אלה עמדות קולת-משקל לאימפּריה הבריטית. 75 אחוז ממי הנילוס באים מחבּש. כלום לא איכפת לאנגליה בידי מי יהיה האוצר הזה – בידי עם קטן וחלש או בידי מעצמה גדולה, בעלת “שאיפות אימפּריאליסטיות”? מכאן הסכּם ימי עם היטלר, התנגדוּת, או מכל מקום, נסיון של התנגדות, לכיבוּש חבּש על-ידי איטליה.

הנה כי כן עומדים היחסיים הפּוֹליטיים להסתבּך – לא בגלל חירוּת חבּש ולא בגלל כבוד חבר הלאומים, אלא בגלל האיטרסים של המעצמות הגדולות, כפי שהם מובנים על-ידי המעצמות האלה, ומוסוליני היה יכול, עוד לפני שנתים, לשׂאת ב“עבודת חבּש”, מבלי שהרגשת כבוד האָדם, המפעמת בלבו, תתקומם נגד “חזיון בזוי” זה וגם שוּם “אינצידנטים מעליבים” לא אירעו לו על גבול חבּש-סומליה ולא על גבול חבּש-אריטריאה. לא כן עתה – כי כל תוכניתו איננה אלא “ספּקוּלציה על היטלר”, כוּלה בנוּיה על רצון צרפת, וּבמידה ידועה על רצון אנגליה, לבלי “לדחוף אותו לזרועות היטלר”. אכן באָה השעה להלהיב את הנוער האיטלקי ל“מסע הצלב של התרבות הרומאית לאַפריקה הפראית”.

דוגמה מעלפת היא זאת, לכוחות ולכללים השולטים במדיניוּת הבין-לאומית, על אנשי המוסר ואנשי התרבוּת ואנשי הרוח שלה, על חבר הלאומים שלה, ועד בכלל.

לגבינו אין זאת דוגמה בלבד. הענין נוגע בנו ופוגע בנו, אם הקונפליקט לא יסתיים ב“שלום”, כלומר, אם איטליה תכבוש את חבּש, בין אם יעשה הדבר בהסכמת חבר הלאומים, ובין אם מתוך התנגדוּתו, בין אם תשאר איטליה חברה בג’נבה ובין אם תצא בעקבות יאפּאן וגרמניה, אחת היא. פירושו של דבר: התרופפות חבר הלאומים. ובשבילנו פירושו של הדבר: התרופפות נוספת של עמדתנו הבין-לאומית, תוספת תלישוּת, חיזוק המצב אשר התבּלט גם בלאו הכי בשנים האחרונות – אנחנו מול המעצמה בעלת המאנדאט, ותוּ לא.

זאת וגם זאת: חיזוק איטליה באפריקה הגובלת אתנו, לאור “השאיפות האימפּריאליות " האלה, שאין להם כל בסיס חיוּני – דבר המונע דין ודברים ומשא-ומתן עניני והגיוני – איננו בשבילנו עוֹּבדה פּוליטית סתם, שאינה הנוגעת בנו. אי אפשר לדעת לכמה זמן יספּק הכיבוּש את תאבוֹנוֹ של מוסוליני ואת צרכי משטרו. אי אפשר לדעת, תוֹרוֹ של מי יבוא אחר חבּש. ולמה יהפך המרכז האיטלקי החדש הזה, מה תהיינה הרוחות הפוליטיות שתנשבנה בו, מה יהיו החוטים שימשכו ממנו, מי ומי יהיו בני-בריתוֹ, בסביבתנו ובשכוּנתנו, כי הרצון האיטלקי להתפּשטוּת ודאי יחפש לו בני ברית. בזמן האחרון דוקא העידו כמה סימנים שאין כל יסוד לאותה הבטלנוּת הפּוליטית בה דנו אצלנו, בעתונוּתנו הפּרוֹ-פאשיסטית ביחוּד, על יחסה של איטליה לארץ ישראל העברית. כל הדיבוּרים הללו בדבר “האהדה” המיוחדת שהתבטאה בראיון נדיב פלוני ובשיחה נעימה אלמונית, כל הדיבורים הללו בדבר “ההשפעה הכבירה של הרב המנוח מרומי " או של אישיוּת אחרת, הלו גם בזמנם לא היו בלתי אם גילוּי הפּרוֹבינציאליוֹת היהוּדית, הנוחה להתפּארות והצמאה להתפּעלוּת, בשדה המדיניוּת, מוּתר להניח, שראיונות לא פחות אדיבים ושׂיחות לא פחות נעימות היו למוסוליני גם עם אנשים אחרים לגמרי. מי יהיה אורח מכוּבד יותר בחבּש האיטלקית, אי אפשר לדעת. מכל מקום, הסיכוּיים שלנו אינם מרוּבים ורחבים יותר, ולא, חלילה, משום ש”הפועלים” שולטים אצלנו" (גם שטוּת פּוליטית זאת נשמעה מעל דפי העתונוּת הפּוליטית, כביכול, שלנו), אלא עקב מצבנו הבין-לאומי ועמדתנו לגבי המעצמה בעלת המאנדאט, ואלה מגבּילים במידה מרובה, אם לא בהחלט, את “חופש הפּעוּלה” שלנו. “האחרים” –חפשים המה לאין ערוך יותר מאתנו.

הדוגמה המאַלפת בשבילנו גם מבחינה פוליטית כללית. הן גם אצלנו נצמא מישהו שלא נשמר מ“פולחן המנצח” (עוד אומרים עלינו שהננו עם מנוסה בעליות ובמפּלות, עם שראה הרבה בתולדותיו). הסוּגסטיה העצומה, אשר בעצם עוּבדת הנצחון, נתנה את אותותיה גם החלשי-רוח שבקרבנו. לא רק מעל דפי “חזית העם” ו“הירדן” אשר קרבה אידיולוגיתביניהם ובין הפאשיזם האיטלקי, אלא גם מעל “דואר היום” ו“בוסתנאי” ושאר העתונים העברים, נשמעו לא פעם שירי תהילה לגאונוּת המדינית ולכוח הבונה אשר לדיקטאטור האיטלקי – על “המדינה הקורפּוראטיבית” שהקים, על השקט בארצו, על “מלחמת המעמדות” שהפסיק, על העבודות הקונסטרוקטיביות שביצע. עתה הוא עומד, המדינאי הגדול הזה, לפני כל העול כפושט רגל ואין בידו אפשרות אחרת, כדי להצדיק את קיוּמו בלתי אם ההתנפּלות הגסה הזאת על העם החלש שלא חטא לו, בלתי אם השימוש הזה בכוח פיסי נגד מחוסר מגן, זהו “העתיד המזהיר” אשר לקראתו הבטיח להוביל את נוער איטליה – להיות עוֹשקי הדל. העבודות הקונסטרוקטיביות שלוֹ השאירו את פּרוֹבּלמת הריבוי האיטלקי, פּרוֹבּלמת הדרום המיוחד, ללא פתרון, השקט שהשליט – יופרע עתה על-ידי שאון התותחים והתפּוֹצצות הפּצצות מעל האוירונים, מלחמת המעמדות שהפסיק – עד עתה רק העובד, הפועל, האכּר, דַלַת העם שילמו את החשבון הזה, עוד מעט ואמהוֹת איטליה, אשר ילדיהן נשלחים כבר להישחט בשׂדוֹת חבּש וּבהריה, ישלמו גם הן את המחיר, שאין למעלה ממנו, בעד החסד הרב שעשׂה מוסוליני לארצוֹ ולעמוֹ.

ואַל יוּגד: על מזבח “איטליה הגדולה” מוּבאים קורבנות אלה. “איטליה הגדולה” איננה שוכנת בחבּש. היא ברומניה, בסיציליה, בסארדיניה, היא בשׂדוֹת האכר באיטלקי, המשלם את מחצית תוצרתו הדלה לבעל האחוזה, היא בבית-החרושת שם עמל הפועל האיטלקי בּעד שׂכר ירוד, היא ברחובות שם מתגלגלים מחוסרי לחם, היא באוניברסיטאות, שם אסוּרה חקירה חופשית, היא בלב הצעיר אשר אין לו לשם מה לפעוֹם, וניקוז-דם הוגש לו בדמות “החזון האימפּריאלי”. האמנם פני “איטליה הגדולה” פנים אלה?

כי הן קרבנות-שוא הם אלה הנדרשים עתה מאת העם האיטלקי, הם מוּבאים על מזבּח דמיוֹני, שאין בינו ובין הענינים החיוּניים של העם האיטלקי ולא כלוּם. גם במקרה אם יקוּם, המזבּח הדמיוֹני הזה, גם במקרה אם ינתן למוסוליני לעשות את קצונו ושום אַדוּאה שניה לא תחכּה לו בחבּש, כמו לקריספּי קוֹדמוֹ לפני 40 שנה, בין כה וכה לא יאריך ימים, חשבּוֹנוֹת פּוֹליטיים ממין זה אינם נעשים ליום ולא לשנה, אַל חפּזוֹן בשירת הנצחון. לא לעולם יתנוסס צלוֹ של היטלר מעל אירוֹפּה ויקבע את פּני מדיניוּתה. עוד יבוא הזמן של יחסי כוחות אחרים ושל שיקוּל אחר. אלה אשר יוַתרו עתה, תחת לחץ מסיבות מיוּחדות, למוסוליני, פּנקס פּתוח לפניהם ויד רושמת להם, וגם זכרון טוב. מה שיוּשׂג עתה, לא בכוח איטליה ולא בתוקף צרכיה, אלא בכוח מצב פוליטי חולף, בכוח ספּקוּלאציה פּוֹליטית ובתוקף צרכי המשטר יכול גם להאָבד בכוח מצב בין-לאומי אחר. והלואי ולא יצטרך העם האיטלקי לשלם, מלבד מחיר-דם ומחיר-עמל הנדרשים ממנו עתה. גם רבּית ורבּית דרבּית בעד “ההון האימפּריאלי” שירכוש לו עתה על-ידי הדיקטאטור שלו.

לנו הדוגמה הזאת אינה מאַלפת בלבד, אך גם מטילה פחד. אם ככה קרה למדינה עצמאית ובלתי תלויה, זה דורות, חברה בחבר הלאומים שחוּקתוֹ מחייבת את כל המעצמות הגדולות והאדירות לקום להגנת המדינה החלשה ביותר, אם עוול נעשה לה, אם ככה קרה לעם הזה, לעם הנוצרי היחידי, בקרב הים הלא-נוצרי, מידי אירופה הנוצרית, אם לא רק מדינאים מוּשבעים, העמוּסים אחריוּת וחשבּוֹנוֹת, אלא גם אנשי המוּסר והמצפּוּן המוּשבעים, אנשי הרוח וכלי הקודש למיניהם, מסתכּלים מרחוק לעוֹשק זה ומשלימים אִתוֹ – מה יכול להיות גורל עם אחר, והוא עוד בונה לו דבר מה הדומה דמיון רחוק לבית, בתנאים פּוֹליטיים וחברתיים קשים יותא לאין ערוך, מתוך התנגדוּת עקשנית וכיבוּשה של הקרוב והרחוק? אם אין דן ואין דיין, אם מותר לו לחזק לגזול ולעשוֹק, אם החוק איננו חוק והחוזה איננוּ חוזה והתחייבות איננה התחייבות – מה נשאר לחלש?

לחלש נשאר בלתי אם דבר אחד: לחדוֹל להיות חלש. במידת יכולתו, בכל מידת יכותו, לראות בעין פּקוחה, בלי מוֹרא, בלי השליות רגשניות, את העולם הזה אשר אין בו חוק אחר מאשר הכוח. יחסי הכּוֹחות, התאַבקוּת הכוחות, שיתוּף הכוחות, ברית הכוחות, תמיד לדעת זאת, תמיד לזכוֹר זאת. לאור הידיעה הזאת לסדר את חיי המשק ואת חיי החברה ואת היחסים עם השכנים ואת היחסים עם אדוני העולם הזה.

“דבר”, כ“ח תמוז תרצ”ח (26.7.1935)