על האַשוּרים כבר חדלו לדבּר. איש אינו יודע בוַדאוּת, אם נמצאה חתיכת אדמה לשֹריד אוּמלל זה של הגזע המפוֹאָר לפנים. שליחם עוד מתרוצץ בין המדינאים ואנשי הדת ואולי יעלה בידו להציל משהו, אך גורל השבט נחתם, כנראה. כי לאירופּה זו אין זכרון והיא כפוית טובה ואינה יודעת חסד מהוּ.
אך האַשוּרים האלה – “מיעוט” הם. מלה זו עצמה אומרת: חומר בּידי הרוב, הוא האדון. אך חבּש, הלא מדינה היא, מדינה עצמאית, בלתי תלויה, היושבת על אשמתה היא, ואפילו חברה שוַת-זכויות החבר הלאומים. ומה עלה לה לחבּש זו?
משהו אירע על הגבוּל. אינצידנט קטן-ערך, אשר בין “ג’נטלמים” – ויהיו פרטים או תהינה מדינות – מסדרים אותו בן רגע, ללא קושי ולא תסבוֹכת. אדרבא: “בלתי ג’נטלמני” הוא ליחס חשיבוּת יתרה לדברים של “מה בכך”. והן גם לא ידוע כלל מי ומי “האשם”. אנשי חבּש מתחננים שיחקרו את הדבר, וישֹא האחראי בעווֹנוֹ. אך דוקא בזאת אין רוצים, בשום פּנים ואופן, כי למישהו יש צורך מפורש באיצידנט הזה, ואם גם איננוּ עשׂוּי בידיו של מישהו זה וּבכוַנה תחילה, הרי שבכל מקום הוא רצוי לו.
בין ג’נטלמנים גומרים אינצידנטים באלה בן רגע. אך מי הם הג’נטלמנים? אנשי אותה החברה, כשהם “בינם ובין עצמם”, שווי-זכוּיות, ואיטליה וחבּש אינן מאותה חברה. ולא, חלילה, משום שהתרבוּת האיטלקית היא נעלה וגבוהה ומידות חבּש נחשלות הן, אלא משום שמספר החיילים העומדים לפקוּדת מוסוליני הוא גדול ממספר החיילים העומדים לפקוּדת הנֶגוס – רק מסיבה זו בלבד, סיבה אחת ויחידה, וגם החברוּת, שוות-הזכוּיות, באותו חבר-לאוּמים, אין בכוחה לשנות את אי-השויון במספר החיילים – והוּא הקוֹבע.
מה רבּה היהירוּת הזאת של האדון התקיף, בעל חיילים מרוּבים. שום ויתוּר, שוּם בירוּר, שוּם התנצלוּת אינם מועילים. שוּם הצעה איננה מתקבּלת. כניעה גמורה, רק היא יכולה להציל את אנשי חבּש מידי הבּארבּארים הרומים. וגם אינם אומרים מהי כניעה. ויש טעם לדבר. את זאת יגידו לחבּש בבוא המועד, כשהג’נטלמנים יגמרו ביניהם את העסק.
והעמים הגדולים האלה, אשר תרומתם ל“תרבות האנוֹשית” כה גדולה, ענקית ממש – והן אָמנם כן, הן אָמנם נכון הדבר! מסתכּלים, מביטים, שותקים. צירי חבּש מסכּנים אלה חוזרים על פתחי השולטים, תובעים את זכוּתם, דורשים צדק, כורעים ברך – אולי ירחם משהו ויאחז בחרב העומדת לרדת על צוארם. ואין קול ואין עונה, אירופה זו, המלאָה וגדוּשה אנשי מדע ואומנות, אנשי לב ומחשבה, אנשי מוסר וכלי קודש, אירופה זו שותקת.
מישהו מנחם ואדי את עצמו ב“חשבון צדק”: סוף-סוף מה רע יאונה ואנשי חבּש? יהיו תחת “השפעת” איטליה. כלום כה נורא הדבר? ולעומת זאת אם “נעשה עסק” מהענין הזה, אפשר שנהיה נאלצים ללכת עד הסוף ואָז תתלקח באירופה שֹריפה אוּמה וקנינים מרוּבים יהרסו, בני-אָדם – מי יודע? אולי רבבות, מאות אלפים, מיליונים – יפּלו חלל. הכדאי? בעצם החשבון הזה צפון השקר. כי האדון התקיף הזה היושב ברומא מעולם לא היה מרשה לעצמו את מעשהו, אילו ידע, אילו הרגיש ש“אסור” הדבר. שאן אירופה מרשה גזל. אילוּ לא היתה לו ההכרה, כי כולם מוכנים לעשות “עסקים קטנים” כאלה ואָמנם כולם עשו אותם, רק בפחות גסוּת, אולי רק מתוך התחסדוּת מה.
וישנם גם כאלה המנחמים את עצמם בהמצאָה נחמדה: העבדוּת שיש לה עדיין תוקף בחבּש, היא מצדיקה את התפשטוּת "השפּעת מוסוליני על חבּש. מוסוליני בתור מבשֹר החירוּת, מוסוליני בתור שובר הכבלים, מוסוליני בתור משחרר עבדים – אַכן רק הלעג הזה חסר לתמונת הגזל, עתה היא שלמה. עתה יודעים אנשי חבּש מדוע עלה להם כאשר עלה. מדוע קרה האינצידנט ההוא על גבולותיהם. לשם חירוּתם. ואם אינם תופסים את הדבר, אזי בהם האשם, בבארבאריוּתם.
אפשר שהענין יגמר “בכי טוב”. אפשר וכל רע לא יאונה לחבּש. היא איננה אלא קלף בידי מוסוליני. היה עליו לשבת על ידי השולחן הדיפּלומאטי עם אנשי צרפת והם שֹוֹחחוּ ביניהם: אם תסכימו לדבר פּלוני ואם תתנו לי דבר אלמוני והנחתי אני לחבּש. ואנשי צרפת שקלו ומדדוּ, מה כדאי להם ומה איננו כדאי, ואפשר שמתוך השיקול הזה ירחמו השמים על חבּש ואָמנם תניח לה יד שתפסה אותה בגרוגרת והיא תצא מכל הסבך הזה רק הפּחד בלבד.
אך אם גם כך, “בכי טוב” יגמר הענין, גם אָז דבר לא ישתנה בתמונת אירופה זו, כמו שהיא נשקפת ב“אינצידנט חבּש”. כי רק מתוך שיקול צרפת, רק מתוך שיקול צרפתי, תשוחרר מדינה עצמאית, הבלתי תלויה הזאת, שהיא גם חברה החבר הלאומים, מן בסיוּט שירד לפתע עליה. ולא, חליליה, משוּם שאנשי חבּש הם עם, וחבּש היא מדינה ולחבר העמים יש תקנון המחייב אותו לעמוד לימין הנגזל. אירופה זו, על המדע שלה ועל האומנות שלה, על הדת הנוצרית השולטת הסבוּלותיה, על המשטר הדמוקראטי שלה ועל המשטר הקורפוראטיבי ועל המשטר המועצתי שלה (גורל גרוזיה הן היה כגורל חבּש), אירופּה זו של חבר הלאוּמים היושב בלבּה, אינה יודעת עדיין אַמַת-מידה אחרת לסידור עניניה הפּוֹליטיים מאשר מספר החיילים.
“דבר”, ו' שבט תרצ"ח (10.1.1935)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.