א. בסוציאליזם האיטלקי

הועידה בבוֹלוֹניה, של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית “פּאַרוטיטיוֹ סוֹציאַליסטא איטאַליאַנוֹ” (להבדיל מן הפראקציה “אוניאוֹנא סוֹציאליסטא איטאַליאַנוֹ” שהיא צעירה ומתונה), קיבלה שורה שלמה של החלטות ריצוֹניוֹת. הוחלט בחגיגיוּת לצאת מן האינטרנאציוֹנאל השני ולהספח לשלישי; ההשתתפות בבחירות לבית הנבחרים פּגשה התנגדוּת ידוּעה מצד האגף השׂמאלי-הקיצוֹני, אוּלם לבסוף הוחלט לחיוּב, בתנאי קוֹדם לא לתת יד למפלגות הבּוּרגניות; הועידה אישרה מחדש את רעיון הדיקטאטוּרה של הפּרוֹלטאריון ואת הנחיצוּת להיכּוֹן למהפּכה החברתית, “המשמשת וּבאָה”, כל זה תוּבל בּנאוּמים נלהבים על קהלית-המועצות הרוּסית.

בּועידה זו כבר נסתמן מיעוּט קבוּע ותקיף העומד על דעתו, כי רחוקים אָנוּ עדיין מאד מן המהפּכה החברתית, כי נסיון רוסיה המועצתית עדיין לא גוּבּש ולא נתבּרר כל עיקר, כי המאכּסימאליזם כשהוּא לעצמו אינו שיטה חברתית שלמה, אלא מצב פּסיכוֹלוֹגי ידוּע, הלא הוּא מצב של מַרדוּת הבאָה בעקב ההרס הכלכלי. מיעוט זה הבליט ביחוּד את מספּרם הקטן ביחס של הפּועלים המאוּרגנים במפלגה הסוציאליסטית – כ-70 אלף – ומתוך כך הראה על העבודה הענקית אשר על המפלגה לעשות, כדי שתהיה מוּכנת כל שהוא לשינוי המשטר. את תפקידה העיקרי של המפלגה ראָה המיעוּט בהכנתו הפּנימית – התרבוּתית והארגוּנית – של הפּרוֹלטאריון. זרם מתוּן זה, אשר איחד בּקרבּוֹ את הסוֹציאליסטים הכי מכוּבדים וּבני-סמך, את ה“גוארדיה הישנה” – טוּראטי, טריויש, לאצארי, מוֹדיליאני, טרמפוֹליני מאָפי וכו' – נחל, כידוע, מפּלה, והמפלגה נגשה אל הבּחירות לבית-הנבחרים, כשהיא דוֹגלת בסיסמאות מארכּסימאליסטיות.

הבּחירות היו ב-16 בנובמבר והנחילוּ, כידוּע, למפלגה הסוציאליסטית נצחוֹן אשר היה להפתעה גם לה עצמה. במקום 40 הצירים, אשר מנתה המפלגה בבית הישן, יש לה בחדש כ-160. קבוצת המוּרשים הסוציאליסטיים גדלה, איפוא, ארבעתים (אם נחשוב רק את צירי ה“פארטיטיוֹ סוציאליסטא איטאַליאַנו” הקרוּיים סוציאליסטים רשמיים, ומבלי להביא בחשבון את הסוציאליסטים הרפוֹרמיסטים). אולם כאן נתגלה איזה רפיון בחזית המאכּסימאליסטית. אי היכולת למלא מיד את ההבטחות, אשר בהם דגלה המפלגה בשעת הבחירות; אחריותה של הקבוּצה הפּרלמנטרית בפני הארץ בכללה ובּפני הפּרוֹלטאריוֹן בפרט, אשר גדלה עם התחזקוּת הקבוּצה; תלוּתה הכלכלית המוחלטת של איטליה באנגליה וּבאמריקה; עקרוּתה המוחשת של פּוֹליטיקת-שלילה עקבית בבית-הנבחרים, והעיקר – חוסר-ההתאָמה הבּוֹלט בין מספּר חברי המפלגה ובין מספּר הדעות שקיבלה בשעת הבּחירות – כּל זה הכריח את העסקנים האחרים אשר בּמפלגה לשפוך קצת צוֹננים על התלהבוּת החברים, שכוּרי הנצחון.

לעת עתה הגיעוּ אל הועד המרכזי של המפלגה שתי אגרות מלנין, אשר בּהן יעץ ראש הרפּוּבּליקה של המוֹעצות את החברים האיטלקים לבלי הטיל את עצמם בעינים עצוּמוֹת אל תוך אַבאנטוּרה של מהפכה, בהתחשב עם המצב הבין-לאומי ועם התוצאות שהביאה הפּוֹליטיקה הבלתי-מתפּשרת בּרוּסיה.

הנה כי כן, התחילה במפלגה תסיסה חזקה, אשר התבּטאָה גם בשינוי הטון בכלי-מבטאה המרכזי “אַבאַנטי”, ואשר נסתמנה היטב בכינוס צירי ההסתדרוּיות הסוציאליסטיות, שנועד בפלוֹרנציה ב-14–12 בינואר. כינוס זה (“קוֹנבגנוֹ”) נבדל מועידה ממש (“קונגרסו”) בזה שהצירים המשתתפים בו אינם נבחרים על-ידי כל הפּועלים המאוּרגנים, כי אם מתמנים על ידי הועדים המקומיים; להחלטותיו אין ערך מחייב בּשביל הועד המרכזי, והוּא נקרא רק לשם אימוּץ הקשר בין הועד והמפלגה. אולם, מכל מקום, הריהוּ מביע את הלך-הרוּח של המפלגה לא פחות מועידה.

סיבת היקרא הכינוס הפעם היתה זו: על פי תקנות המפלגה אין חברי הועד המרכזי רשאים להיות צירים בפרלמנט; ואולם מ-12 החברים אשר בועד המרכזי נבחרו בבחירות האחרונות 8 לבית-הנבחרים. הכינוס בפלוֹרנציה הציע במקומם אחרים, והם מחכים עכשיו לתוצאות המשאל של המפלגה. יחד עם זה דן הכינוס באחדים מעניני-היום. הוא אישר פוֹרמאלית את ההחלטות שהתקבּלוּ בבוֹלוֹניה; אולם בו התגלה בפרטים רבים השינוי שבא בהלך-הרוֹחות: איש לא דיבר עוד על קרבת המהפכה החברתית. סראטי, עורך כלי-המבטא המרכזי וחבר הועד המרכזי, אחד מעמוּדי התוך של הזרם המאכּסימאליסטי, השתדל להוכיח כי אין הפירוּד בין המכּסימאליסטים והמתוּנים גדול בעצם וכי לא יקשה. ברצון הדדי, לסַלקוֹ וגמרי; אחד מבני-הסמך שבין חברי המפלגה, הציר מוֹדיליאני, דרש בתוקף קריאת ועידה חדשה לשם הגהת החלטות בּוֹלוֹניה; אותו סראטי הכיר בצדקת השקפתו של טוּראטי על העבודה הפּרלמנטרית, לאמור, בצורך להגשים בעזרת הפּרלמנט את התקנות הכי-רחבות האפשריות (השקפתם של המאכּסימאליסטים היא: זלזוּל גמוּר בעבודה פּרלמנטרית); המינימאליסט מודיליאני, המאכּסימאליסט סראטי ומזכיר המפלגה הקודם, בּוֹמבּאצ’י, אשר עמדתו היא קיצונית גם מזו של סראטי, -כולם הסכימוּ שלא מן הרצוּי הוא לחקות בעיוָרון את רוּסיה. כשנתעוררה שאלת יסוד הסוביטים תיכף ומיד, דחתה האסיפה רעיון זה כמעט פה אחד, וּבין הממליצים בשאלה זו על זהירוּת קיצונית היה גם דה-אראגוֹנה, ראש “ברית העבודה” (הסתדרות הפּועלים הכּללית הכי חזקה).

האסיפה נגמרה במקרה אופיני, אשר, עם היות לו צביון פרטי, הריהו יכול לשמש סימן להלך הרוח של המפלגה ולתת מוּשׂג ידוּע על היחס המציאוּתי – לא היחס המילולי – בין הכוחות בתוכה. מזכיר המפלגה בּוֹמבּאצ’י הוא אחד מחברי הועד המרכזי אשר נבחרו לפרלמנט; עליו מוּטל איפוא או להשיב את המאנדאט לפרלמנט או לצאת מן הועד המרכזי ולחדול, מתוך כך, מן המזכירוּת. הוא עצמו עמד על הברירה הראשונה; אולם האסיפה הציעה לו, ברוב 1/2 52 אלפים נגד 1/2 17 אלפים, להישאר ציר ולהתפּטר מן המזכּירוּת. סילוּק זה של בא-כוחה הכי חשוב של הפראקציה המאכּסימאליסטית בתפקיד אחראי הוערך גם על ידי כל העתונוּת הסוציאליסטית כסימן אופיני.

הכינוס בפלוֹרנציה איננו התגלותה היחידה של התסיסה במפלגת הסוציאליסטים. המיעוּט של בּוֹלוֹניה אינו חושב את עמדתו למנוּצחת כל עיקר. אדרבה, הוא מתכּונן למערכה חדשה, אשר תהיה הפעם יותר מאוּרגנת. ראשיו, דבּרי המפלגה החשוּבים ביותר, הצירים טוראטי וטריויש, קוראים כבר זה יותר משנה בעתונם “קריטיקה סוציאַלה” למלחמה ברוּרה ומסוּימת בפשטוּת המוּשׂגים היתרה של הקומוּניסטים האיטלקים, במגמות המַרדוּת והאַנארכיזם שבמפלגה ובעצימת-העינים מראית הצדדים השליליים של בדיקטאטוּרה הפּרוֹליטארית ברוסיה. ה“קריטיקה סוֹציאלה” ניתחה את תוצאות הנצחון בבחירות, לדעתה, “מוֹצאת לה הצלחת המפלגה ביאור בחוּלשתם ובשגיאותיהם של מתנגדיה יותר מאשר בכוחה העצמי ובזכוּת מעשיה”. סיבת הצלחתם של הסוציאליסטים מוּנחת קודם כל בשיטת הבחירות החדשה, על פּי רשימות מפלגתיות: מועמדי המפלגה הסוציאליסטית, שהיא בעלת הסתדרות בת יותר משלושים שנה, נמצאו במצב יותר נוח מאשר מועמדי המפלגות המתנגדות המפורדות. מהצד השני, יצרה ההתלוננוּת הכללית, אשר בּאָה בעקב היאוּש מתוצאות המלחמה, מאות אלפים “בני לויה” אוהדים למפלגה, שהם נותנים את דעותיהם בעד הרשימה הקיצונית, אבל אינם מהימנים לפעולת מהפכה מכרעת.

ב-19 בינואר, ימים מספּר אחרי הכינוס בפלוֹרנציה, קראה סיעה זו את המתוּנים לאסיפה במילאנוֹ, כדי להתוות את דרך פּעוּלתה. הדרישה העיקרית שנשמעה באסיפה זו היתה, כי תחדל המפלגה מן הטאקטיקה של הטפה במלים ותצא אל דרך הגשמת התקנות החברתיות הרחבות אשר המוני העם מצפּים להם; ואם לא יכיר הרוב המאכּסימאליסטי בנחיצוּתו של שינוּי טאקטיקה זה, יוּכרח המיעוּט המינימאליסטי להבּדל מעליו באיזו דרך שהיא. הציר טריויש עמד מחדש על רעיונו החביב, כי המהפכה הסוציאלית יכולה להיות רק בין-לאוּמית וכי כל עוד לא נברא אינטרנאציונאל חזק, בר-חיים וריאַלי (את האינטרנאציונאל השלישי רואה הוא כאַפּלאטוֹני מעיקרוֹ), אין גם לחשוב על הפיכה סוציאלית, הציר טוּראטי דיבר על הצורך בעבודה פּרלמנטרית פּוריה ובהכשרה הפּנימית של הפּרולטאריון, שהרי “לא יבצר מטאטא את הבורגנוּת, אילו היה מוּכן יוֹרשה”. בהכנת ההפיכה הסוציאלית צריך להעלות על הדעת קודם כל את התנאים אשר בהם נתוּנה איטליה כיום, כי בסוציאליזם הריהוּ בראש וראשונה שאלת התעשיה, ואי אפשר לעשות סוציאליזאציה של העוני. ברגע הנוכחי תהיה המהפכה רק “התלקחוּת רגעית אשר תביא לאבדן גמור”. האסיפה נגמרה בקבלת החלטה ברוח זוֹ.

בקרב המפלגה מסתמנים איפוא תחוּמים ידועים, אשר אינם יכולים שלא להביא לידי משבר רציני. הרגע הנוכחי (מצד אחד, המכשולים החיצוניים אשר איטליה פוגשת עדיין בפוליטיקה החיצונית שלה; ומצד שני, "בולמיס השביתות " אשר אחז את הפועלים) מחדד בהכרח את המשבר הזה. שביתת פועלי הדואר והטלגראף שאך זה נגמרה ושביתת פועלי מסילות הברזל שאך זה התחילה משתקות את כל כוחות הארץ. שביתותו אלה, שהוכרזו בלי הסכמה קודמת עם המפלגה או עם ברית העבודה ובזמן שעדיין היתה אפשרות לשאת ולתת עם הממשלה, עוררו לא רק התרגזות בקהל הרחב, כי אם גם התלוננות ידועה בחוּגי הסוציאליסטים. הועד המרכזי של המפלגה מסתלק מן האחריות לשביתות אלה, שהן כלכליות-טהורות, אולם במוהו עושה גם “ברית-העבודה” הכלכלית. הקוראה את חבריה תדיר למשמעת חזקה ומזהירה אותם ממעשים בלתי-מיוּשבים. סוציאליסטים מתוּנים אחדים חיווּ את דעתם ברור נגד השביתות

האלה, וחריפות המעשה הזה עוררה את המאכּסימאליסטים, עד אשר עתוני היום מדבּרים על אפשרות הוצאתו של טוראסי (זקן עסקני המפלגה, המכוּבד ובן-הסמך שבהם) מן המפלגה, מה שיגרור אחריו, כמוּבן, גם את יציאת רוב “הגבארדיה הישנה”. בין אם פּירוד זה יבוא וּבין אם לא יבוא, מכל מקום, משבר פּנימי ישנו במפלגה, ומשבר זה אם גם יחלישנה לזמן, יבוא לבסוף לידי הערכה יותר בהירה ובריאה של המצב הבין-לאומי ולהשׂגה יותר מציאוּתית של השאלה הסוציאליסטית – השׂגה אשר תכיל פּחות מליצת-מהפּכה ויותר תוכן מהפּכני ויוצר.

“קונטרס” כ“ח, י”ד אדר תר"פ

ב. חולשת האיגוד המקצועי

מי שמסתפק בסקורה שטחית על העתונים הסוציאליסטיים, היוצאים באיטליה יוכל בנקל להעלות את הרושם, כי איטליה היא ערב מהפּכה וכי די למפלגה הסוציאליסטית לתת אות ובית הנבחרים יוּמר במועצת שליחי הפּועלים. אך לאמיתו של דבר המצב מורכב הרבה יותר: על מהפּכה קרובה אין חושבים, ופחות מכולם חושבים ראשי תנועת הפּועלים על נתינת האות להתקוממוּת. מי מעכב בדבר. לא כוחה הצבאי של המדינה הבּורגנית ולא הזרמים הפּנימיים של הסוציאליזם, ההולכים ומאַבּדים בזמן האחרון הרבה מחריפוּתם. הסיבה המעכבת מוּנחת בתנאי המציאוּת -כפּנימיים וכחיצוֹניים – אשר בהם צריך הפּרוֹלטאריון הסוציאליסטי לפעול.

הגורם הפּנימי, העוצר את התפּרצותו המהפּכנית של הפּרולטאריון האיטלקי, הוא איגודו הלקוּי. הארגון הרופף של הפועל האיטלקי נמצא בסתירה גמוּרה מזגו המהפּכני, המבדילו בזמן האחרון כל כך לטובה מן הפּרולטאריון האנגלי והצרפתי – הגם שהוא מוליך אותו לפעמים שולל. המפלגה הסוציאליסטית, המונה, אחרי קיום של ארבעים שנה, כמאה אלף חבר (בעוד שהמפלגה הקאתולית, שנוצרה רק לפני שנתים, מונה כפלים), אינה יכולה להחשב לחיל מאורגן חשוב, אם גם גדול גדלה השפעתה על המוני העם. אמנם, עיקר השׂדרות של הפּועלים המאורגנים נמצא מחוּץ למפלגה – ב“התאחדות-העבודה” ובקואופּראטיבים, אולם, עד הזמן האחרון עמדו הסתדרוּיות אלה וביחוּד הקואופּראטיבים, מן הצד לתנועה המדינית. נכון ציין את המצב הציר הסוציאליסטי טריויש בנאום שנשׂא זה לא כבר בבית הנבחרים. הוא לא ראה כל אפשרוּת של מוֹצא תכוף מן המצב הנוכחי, כי הבּורגנוּת לא תסכּוֹן יותר לשלטון, והפּרולטאריון טרם בגר לקבל את ההנהלה לידיו. להיטיב את המצב אפשר רק עי ידי חיזוּק אירגוּנם של הפּועלים, ובנידון זה נעשה בזמן האחרון, על פּי יוזמת הקואופראטיבים, צעד חשוב.

הקוֹאוֹפּראטיבים האיטלקים, שהתפּתחוּ בעשׂר השנים האחרונות לכלי כלכלי חשוב לא רדפו מימיהם אחרי הבצע כי אם פעלו תמיד, אם לא בהכרה סוציאליסטית, הרי מכל מקום ברוח העובדים. מגמה זו גדלה עם ההתמוֹטטוּת הכלכלית אשר באה בעקב המלחמה. חברי הקואופּראטיבים מרגישים ויודעים, כי יש ביכולתם להנהיג קצב וסדר בחיים הכלכליים במידה מעולה יותר מאשר החברה הבורגנית-הפּרטים. אך בבואם להגשים איזה דבר במַתכּוֹנת רחבה, הנם נתקלים תמיד במכשולים, העולים מחברה זו, ומסתירה זו אין מוצא בלתי אם להתחבּר אל התנועה הפּרולטארית המדינית. מכאן ההצעה, אשר הגישה “”הליגה הארצית של הקואופּראטיבים ל“התאחדות-העבודה” ולמפלגה הסוציאליסטית **“לכוון את כוחות הפּרולטאריון לשם הלאמה מוּדרגת של התעשיה והחלוּקה”. **

להזמנה זו נענו בתמימוּת, קודם כל, האגוּדות המקצועיות המאוּחדות ב“התאחדות-העבודה”, המונה כ-1/2 1 מיליון חברים. “התאחדות-העבודה” נמצאת מכבר תחת השפּעתה הישרה של המפלגה הסוציאליסטית, אחרי שזה כמה גברה בה הדעה, כי כל עוד קיים המשטר הקאפּיטאליסטי אין לו לפועל לקוות לנצחונות כבירים, כי גם הכיבוּשים הכי יסודיים נלקים ונפגמים על ידי המשטר הבורגני, המסתגל לכל, וכי שחרוּרו הגמוּר של הפּועל הוא בלתי אפשרי מחוּץ לסוציאליזם. המפלגה הסוציאליסטית מצדה לא יכלה לשו להוקיר את התוספת הענקית של מרץ פּרולטארי, אשר תביא אתה התאמת פּעולותיהן של שלוש הסתדרויות. ברגע הזה כבר הגיעו לידי הסכם עיקרי, המשאיר, כמוּבן, לכל הסתדרות את העמידה ברשות עצמה בעניני מקצועה. עתה מתנהל משׂא ומתן בדבר הצד הטכני בהכנסת ההסכם הזה לחיים, והדבר יקבל, כפי כל הנראה, צוּרת ועד מיוּחד שיהיה מוּרכב מבאי-כוח כל שלש ההסתדרויות – מעין ממשלה פּרולטארית.

בדרך זו מתבטלת, במידה ידועה, הסיבה הראשונה, אשר מנעה בעד הפּרולטאריון האיטלקי מלהביא את שאיפותיו המהפּכניות לידי בטוּי מעשי – הלא היא התארגנוּתו הלקוּיה. אכן גם זה רק עד מידה ידועה. שהרי אחרי הכל, יחד עם הקואופּראטיבים וגם האגוּדות המקצועיות, נמצא רק שליש הפּועלים האיטלקים בארגון. ועדיין נשארת בתקפה הסיבה השניה, אשר אין, לפי שעה, בכוח הפּרולטאריון לבטלה, הלא היא מצבה הכספי והכלכלי הקשה של איטליה, המשעבד אותה בהחלט לאנגליה ולאמריקה והמכריח אותה מתוך כך להסתגל אליהן גם בפּוליטיקה שלה, בפנימית כבחיצונית. יש לה לאיטליה טבע יפה ואקלימה רך, אך אין לה אוצרות טבעיים חשוּבים, ולכל ראש, -אין לה שני הדברים, המקשרים אותה קשר אמיץ אל הארצות האַנגלוֹסאכּסיוֹת: אין לה כלל פּחם, ולחמה מספּיק בקירוּב רק לחצי הישוב (מ-38 מיליונים איטלקים חיים 18–17 מיליונים על על הלחם, המוּבא מחוּץ-לארץ). כתוצאת הדבר באים: חרושת נחשלת (ביחס), אי-התאמה עצוּמה בין אימפּוֹרט ובין האֶכּספּוֹרט שלה (בשנת 1918 היה האֶכּספּוֹרט מאיטליה 1/2 3 מיליארד לירות איטלקיות, והאימפורט – כ-16 מיליארד), הגירה עצומה, אשר אפשר לדמותה רק להגירה היהודית (בשנת 1913 – השנה האחרונה לפני המלחמה – היגרו מאיטליה – 900 אלף איש), ומאזן כספי בלתי-נוח, שקוּפח עוד על ידי הוצאת 100 מליארדים למלחמה וגרם לירידה בלתי פוסקת של הלירה האיטלקית (לירה סטרלינג, שעלתה עד המלחמה 25 לירות איטלקיות, עולה עתה כ-100). יש אמנם מידה רבּה של אמת בבקורת הסוציאליסטית, המטילה את אשמת ההתמוטטוּת הנוכחית על אירגוּנו של המשק הבורגני, -אכן אמת גדולה מזו מוּנחת בעצם תכוּנתו של הטבע האיטלקי ובמצבה המסכּן של החקלאות באיטליה, הסובלת גם מן הביצות וגם ממכת האחוּזות הגדולות, מכל מקום אין ביכלתה של איטליה ברגע הנוכחי לנהל פּוליטיקה בלתי-תלוּיה של מהפּכה חברתית, העלוּלה לבודד אותה כלכלית, ואם סוציאליסטים איטלקים רבים מחזיקים בהתלהבוּת כל כך רבה ברעיון האינטרנאציונאל הסוציאליסטי החזק, הרי בזה מתגלות, מלבד סברות רעיוניות כלליות, גם תכונותיו המיוּחדות של המשק האיטלקי.

מצב זה יש רק מוצא אחד, ומכאן הסיסמה, השגוּרה הן בפי הממשלה והן בפי האגוּדות המקצועיות “להרבות בתעשיה, להמעיט בסיפּוּק הצרכים” אלא שהממשלה רוצה להשיג זאת על ידי אימוץ היוזמה המסחרית-הפּרטית ןעל ידי שיטת הכרטיסים על צרכי האוכל, והסתדרוּיות הפּועלים – על ידי קואופּראציה ( לא רק לשם השבּרה, כי אם גם לשם תעשיה). הלאָמה מוּדרגת על החרושת וצמצוּם צרכי המוֹתרוֹת. מכאן נובעת, חוּץ מזה, המלחמה בשביתות, שהן לעתים קרובות בלתי-נחוּצות וּבלתי-תכליתיות ומפירות את מהלכן הרגיל של החיים הכלכליים.

מלחמה זו, הגם שהיא מתנהלת לא רק על ידי הממשלה, כי אם גם על ידי הסתדרוּיות הפּועלים והמפלגה הסוציאליסטית, אינה מביאה לפי שעה לידי תוצאות מוּחשות, וגל-שביתות בלתי פוסק עובר תדיר בכל הארץ, ובו מסתפחים פּוֹעלים, אכרים, פקידים, משרתים, מורים. אין איש חושב ברצינות על מהפּכה, אולם המלה המהפּכנית עשתה את שלה. היא עוררה כוחות, אשר קשה לעמוד בפניהם, ויצרה הלך-רוח מהפּכני במקום שאין התנאים מוכשרים לבנין מהפּכני. ואם, לפי כל הנראה תבּצר מאיטליה מהפּכה חברתית בעתיד הקרוב, לא תחסרנה בה התלקחוּיות בודדות חמוּרות פּחות או יותר. לפרולטאריון הרבו כל כך לדבר על האפשרות, הקלות וההכרחיות של תפיסת השלטון – עד ששׂדרות ידוּעות ממנו עברו כבר במרוצתן את המנהיגים, ואלה ממלאים עתה תפקיד של “סכר”. המנהיגים האחראיים מכירים את סכנת המצב, והתוצאת הדבר מוּרגשת נטיה מתוּנה במידה ידועה בכל הסתדרויות הפּועלים וההסתדרויות הסוציאליסטיות. נטיה זו נתגלתה גם בועידה האחרונה של המפלגה הסוציאליסטית במילאנו.

“קונטרס” מ‘, כ’ סיון תר"פ

ג. שביתות הכיבוש

הפּועל האיטלקי, המנהל את מלחמתו המעמדית, בעוז רוח מהפּכני, שאין דומה לו באירוֹפּה, נחל בספּטמבּר שנה זו נצחון מוּחש, העתיד, לאין ספק, להמנות במוּבן העיוני והמעשי, בין הנצחונות הכי ממשיים והכי עיקריים בהתאַבּקוּת הרכוּש והעבודה, והעלוּל להורות למעמד העובד – אם רק ישׂכּיל לפתחו, לבצרו ולנצלו. כאשר השׂכּיל לרכשו – דרכים חדשות של מלחמה סוציאלית ובניה סוציאלית.

התסיסה הסוציאלית החלה באיטליה זה שנים אחדות – בערך מאמצעיתה של המלחמה האירופית. המהפּכה הרוסית נתנה לה דחיפה חזקה למדי, אך ישגה הסובר כי העובד האיטלקי הולך כסוּמא אחרי הרוסי, הקרב של עובדי- המתכת האיטלקים בספּטמבּר הראה כי פּועלי איטליה, בשאבם מרוסיה את ההתלהבוּת המהפּכנית, יודעים להעביר אותה דרך צנורותיהם המיוּחדים.

התנועה החלה עוד בקיץ. ב-16 ביוּני מסרה “אחדות עובדי המתכת” לבעלים, המאוּחדים אף הם, בסינדיקאט, שוּרת תביעות כלכליות. על תשוּבת הסירוּב ענתה “אחדות העובדים” באוֹבּסטרוּקציה: הפּועלים, בבואם כדרכם יום-יום לעבודה, משכוּ ידם מכל עבודה אשר מחוץ למכסה הקבוּעה, ואת העבודה הקבוּעה והרגילה מילאו בהשהיה, בהקפּדה על הדיוּק וההידוּר. לבעלים לא היתה, איפוא, כל זכוּת חוּקית לנהוג בהם מנהג שובתים, אך התוצאות המעשיות היו דומות. כי, בסופו של דבר הביאה האוֹבּסטרוּקציה כמעט לידי שיתוק התעשיה כוּלה. אגוּדת הבּעלים לא ראתה את עצמה מנוצחת והכריזה מלחמה גלוּיה נגד העובדים, בהודיעה, כי מא' בספּטמבּר יתחיל לוֹקאוּט (השבתת העובדים), לאמור: כל בתי-החרושת שבהם נוהגת האוֹבּסטרוּקציה יסגרו מצד הבעלים. אז אחזה אחדות העובדים בשיטת התאבּקוּת חדשה. במקום הכרזת שביתה, המקוּבלת במקרים כאלה, ניתנה פּקוּדה ותפּוס ביום 31 באבגוסט (ערב יום ההשבתה) את בתי-החרושת. צעד זה, כשהוא לעצמו, מציין מעבר מצוּרת מלחמה שלילית ועקרה, המביאה לעתים קרובות הרס לעובד ולארץ, ולצורה נושׂאת פּירות ויוצרת. באשר כיבוּש בתי החרושת הביא בכנפיו לא הפסק התעשיה, כי אם המשכה ואף הגברתה, ולא עוד אלא שצפן בקרבו את המעבר לקרב יסודי. בתפשׂם את בתי החרושת ובנהלם אותם על דעתם נגד רצון האדונים, הרימו העובדים את נס המרידה במשפּט הקנין הפּרטי ביחס לבתי החרושת וקיימו למעשה את זכוּתם ליצירה גם שלא מדעת אדוני החרושת.

באותה שעה שוּנוּ ביסודן גם דרישות “אחדות עובדי המתכת”, כי מלבד התביעות הכלליות הוּכרזה גם תביעה חדשה עקרונית – פּיקוּח הפּועלים על החרושת.

תפיסת בתי החרושת נעשתה מתוך שמירה גמורה על הסדר וּמתוך משמעת בלתי מצוּיה. פּלוּגת עובדים מזוּינים, אשר הכניסה לבתי החרושת את המשמר העובד, שמרה על הפּתחים ולא נתנה לזר לבוא פּנימה. חבר המוּמחים הטכניים, אשר אָבה להלוות על העובדים, הושאר כמוּבן – בכבוד וברצון – על מקומו, והחלק שנספּח על הבעלים נתבקש לעזוב את בתי העבודה. שליחי ההסתדרויות כבשו בידם את המשׂרדים, חתמו את הקוּפות והפּנקסים וניהלו את החרושת. על כל העובדים הוּטל באזהרת קנס (ובמקרים של אי- משמעת חמורה – הוצאה מן ההסתדרות ) לבוא לעבודה ולמלאותה באינטנסיביות האפשרית. השמירה המזוּינת – הגבארדיה האדומה – לא עזבה אף לרגע את המבואות לבתי העבודה ולמשרדים. לפיכך עלתה חיש פּוריות העבודה לרמה שעמדה עליה לפני האוֹבּסטרוּקציה, ואף העדיפה.

בסוף ימי הכיבוש, שנמשך עד שלהי ספּטמבר, התחילו הפּועלים למכור את התוצרת לקנות חמרי עבודה על חשבונם הם. מאחר שהממשלה לא השתמשה בכוח להפריע לפעולת העובדים – עבר מעשה- הכיבוּש בלי כל מאורעות של ערך ולא עלה אף במחיר חיי איש אחד. אחרי החזרת החרושת נמצאו כל תכשירי העבודה בסדר מלא. לא אירע אף מקרה בודד של השחתת מכונות או גניבה מן המחסנים, המשׂרדים. אף צבא אחד בעולם לא הראה עד היום גלוּיי סדר ומשמעת כאלה שנתגלו בקרב חצי מליון עובדי המתכת.

אך אם במערכת עמדו כל העובדים כאיש אחד תחת פּקודת המנהיגים של הפּרולטאריון הסוציאליסטי – הנה בהתפתחוּת התנועה נחלקו הדעות ביחס

לכיווּנה. את התנועה חוללה “אחדוּת עובדי המתכת”, הנכנסת כחלק ל“ברית העבודה הכללית”. “ברית העבודה” והמפלגה הסוציאליסטית הולכות כאן שלוּבות-יד בפעולתן, מקוּשרות קשר אישי ובמקצת גם קשר ארגוּני. עובדי המתכת ראו, לפיכך, חובה לעצמם לקרוא בעצם התחלת מעשה- הכיבוּש למועצה של הועדים המרכזיים של “ברית העבודה” והמפלגה הסוציאליסטית. במועצה, שנועדה במילאנוֹ ונמשכה שלושה ימים ועוררה ויכוּחים נמרצים ורבּי- ניגוּדים, תבעה כל אחת מההסתדרויות את זכוּתה לנהל את המשך המלחמה, ועם זה רצה הועד המרכזי של המפלגה לתת לתנועה צביון מדיני רחב, למשוך עליה מקצועות- עבודה אחרים ולהעמיד כנקוּדת תכליתה את הפקעת בתי החרושת, שמשמעוּתה, למעשה, התחלת המהפּכה הסוציאלית. ברית העבודה עמדה על דעתה: לצמצם את ההתנגשות בתחום חרושת המתכת ועובדיה. על שאר העובדים כולם לסעדם התמיכתם החמרית והמוּסרית, ולבוא לעזרתם בפועל רק במקרה של שימוּש בכוח מצד הממשלה נגד העובדים. ברית העבודה לא הסכּימה לנהל את המלחמה עד לפקעה, והציגה את הדרישה של פּיקוּח הפּועלים על החרושת, בהתנגשוּת שני הזרמים, המשקפים את הלך הרוּחות בין המוני העובדים האיטלקים, נחלה נצחון ברית העבודה, ולה נמסרה הנהלת התנועה להלן.

כל שלושים ימי הכיבוש, בפרט עשרים הימים הראשונים, עמדו הבעלים העקשנוּת על עמדתם. הם סירבו להסכים לכל דרישה כלכלית והעמידו כתנאי מוקדם להמשכת המשא ומתן את החזרת “זכויותיהם” ופינוּי בתי החרושת. יחד עם זה דרשו מאת הממשלה התערבוּת מזוּינת. אפס, משהוּברר כי זו לא תבוא וכי מצד שני אין הפּועלים, הנעזרים על ידי ברית העבודה והמפלגה הסוציאליסטית, נוטים לויתורים, וכי החרושת נוהגת כמנהגה גם שלא בהשתתפוּתם, ו“זכותם” על בתי החרושת עומדת ליהפך לדבר ריק מתכנו – התחילו באים מצדם רמזים שקוּפים, כי התערבות הממשלה לטובת הפּועלים לא היתה פוגשת מצדם עיכוּבים גדולים. בלשון אחרת: הם מסכימים להנחות בדרך של כבוד, אם אלה תוטלנה עליהם מאת הממשלה, ולא תבואנה כגזירה מטעם הפּועלים.

מצב הממשלה היה מעיקרא חמוּר למדי. היא לא יכלה לא להכיר, מצד אחד, מצד המשפט השולט, בצדקת טענת הבעלים, כי תפיסת בתי החרושת היא אי-חוּקית. אולם, מצד שני, ידעה הממשלה היטב, כי התערבותה המזוּינת הקלה ביותר לטובת הבעלים תשמש אות-מלחמה לא רק לחצי מיון עובדי המתכת, כי-אם גם לכל הפּרולטאריון, וּבמקצת גם לשׂדרות העממיות הרחבות בכללן. ומזלה של מלחמה זו, במציאות אותו שפע חומר-השׂרפה, שנערם באיטליה כתולדות המלחמה העולמית – ויותר מזה: כתוצאת ההרס שלאחרי המלחמה – היה מוּטל בספק גדול. ולכן, כדי שלא לסכּן את עצם קיומה של המדינה הבורגנית כולה, תפסה הממשלה מתחילה עמדה נייטראלית גמוּרה, ולאחר כך, כשרפתה התנגדות אדוני-החרושת, התערבה בדבר לטובת הפּועלים, אחרי שוּרת התיעצויות פּירסם ראש המיניסטריון פּקודה הכוללת: מילוּי תביעות עובדי המתכת, הבטחת ראש התנוּעה מעונשין מצד הבעלים וּקביעת התקנה של פּיקוּח העובדים בחרושת המתכת – תקנה, שהגשמתה בחיים נמסרה לועדה מיוּחדת, מוּרכבת מ-12 חברים, ששה ששה מאחדות העובדים ומאגוּדת הבעלים.

פּשר כזה לסכסוּך, בעוררו רון רב בקרב המוני העובדים, נפגש בהתנגדות ידועה מצד הועד המרכזי של המפלגה הסוציאליסטית, שראה בשלום זה סכנת ויתוּרים ופשרות. ברית העבודה מסרה, לפיכך, את השאלה לפתרון העם העובד, האמצעוּת משאָל כללי, וברוב של ארבע חמישיות הוּבע הסיפוק הגמוּר לתוצאות. בינתים נמצאו בתי החרושת תפוסים כל אותו הזמן בידי העובדים ורק אחרי גמר המשאָל נתנה אחדוּת העובדים צו לפנות את בית החרושת, והפּקוּדה נתמלאה באותה המשמעת ששׂררה בשעת הכיבוש. ביום 21 באוקטובר נתכנסה במילאנו בפעם הראשונה ועדת-הפּשרה, שאליה הביאו שליחי העובדים את תוכניתם: בקורת-העובדים תחול על קנית החומר הגלמי, מכירת התוצרת, קביעת שכר העבודה, ברירת העובדים והעסקתם בעבודה שהם מוּכשרים לה ביותר, היא תבחן את הוצאות ההנהלה, תפקח על רכישת מכונות חדשות, תבטיח את התעשיה ממשברים “עשוּיים”, ותשמור מ“דמפינג”. תוכנית זו הערוכה מטעם “ברית העבודה”, מראה, כי תפקיד אדוני- החרושת יורד עד למינימוּם, ועם זה גם רוחיהם. הנהלת-בתי-החרושת בצורה זו נבדלת מסוציאַליזאציה גמוּרה בזה, שבפתירת שאלות התעשיה יקחו חלק לא רק הפּועלים, כי אם גם שליחי הבעלים, וכפי שיש לשער – גם באי-כוח פּמלית המוּמחים הטכניים והמדינה. כי אם קבלת תנאים כאלה מאַבּדים הבעלים את ערכם –הבינוּ היטב גם הם עצמם, ובזמן האחרון רבו מקרי הצעת מסירת החרושת לידי הפּועלים. הצעה כזו באה, אגב, מצד הנהלת אחד מעסקי המתכת הגדולים ביותר בארץ, והוא: בית החרושת לאבטומובילים “פיאט”.

אין ספק, כי פּיקוּח-העובדים על החרושת, שיוּגשם, לפי תוכניתה של,ברית העבודה" על-ידי הסתדרויות הפּועלים ויקיף את המקצוע כוּלו – הוא פסיעת- ענק לקראת שחרור העבודה. קשה יותר לנבּא לתוצאות המעשיות הקרובות של פּיקוּח- העבדים בחרושת המתכת. וזה הדבר: עד המלחמה היתה חרושת המתכת באיטליה עלובה עד מאד. היא טוּפחה בזמן המלחמה ולצרכיה בדרך לא-טבעית, בכוח תמיכות, הזמנות מוּבטחות למפרע ושיטת-מכס-מגן. במשך המלחמה עשו אדוני החרושת עושר רב, בהרויחם רוָחים מבהילים, ואילו עכשיו עובר על התעשיה כוּלה משבר כבד (וכאן במקצת גם סוד רצונם למסור את בתי החרושת לקואופּראטיבים), אשר לא יוכל להרפא מיד בכוח פּיקוּח עובדים, בפרט ש“ברית-העבודה” לא תוכל לנקוט ביחס לארץ באותה שיטת ההונאה והניצול אשר בה רגילים אילי- החרושת להעלות ארוכה למכות-עסקיהם, ולא תדרוש – אם לא תסגר בד' אַמות של הענינים המקצועיים ולא תרצה לעורר עליה את חמת האכרים – להגדיל את תרומת המכס מכלי המתכת הנכנסים מחוּץ- לארץ. יתכן אמנם, כי דוקא בכוח פּיקוּח-העובדים תתנער התעשיה מן המשבר, במידה שיעלה הדבר להעביר את כל חרושת המתכת מפּסי-שוא הנפוּחים של זמן המלחמה, למסילת הצרכים של תקוּפת השלום. התעודה הזאת אינה קלה כל עיקר, אך היא הכרחית להבראַת התעשיה ולשלום הארץ. מנהיגי העובדים מכירים היטב, כי אכן כאן הוא התפקיד העיקרי והראשון לפּיקוּח-העובדים.

אם התוצאות המעשיות הישרדות של נצחון העובדים החדש לא ניתנו עוד בשעה זו להערכה – הנה לתוצאותיו המוסריות אין חקר. עצם העוּבדה של תפיסת בית החרושת בּילעה את “קדושת העיקר של הקנין הפּרטי”, והתקנת פּיקוּח-העובדים בקרב החרושת באה ללמד, כי הבעל אינו יכול וד לנהוג בבית החרושת כאשר יעלה על דעתו בלי אחריוּת, וכי בניהול החרושת יש לפועל חלק לכל הפּחות דומה לזה של הבעל. בתוך הכרתם של הממשלה, של בעלי בתי החרושת – ומה שהוא חשוב ביותר: של המוני העובדים עצמם – סוללה המסילה למשק חברתי. בבית ספרו של פּיקוּח-החרושת ילמדו העובדים לא רק לפקח על החרושת, כי אם גם לשלוט בה ונהלה, בהכירם את ריבוי-צדדיו של המפעל התעשיתי הגדול ובחדרם לכל מעמקי מבנהו המרכב. ובשעת מעבר התעשיה לידיהם,- יגשו אליה לא כדרדקים, היודעים רק לעבוד עבודה גלמית, כי אם כמוּמחים ובעלי נסיון.

אין ספק, כי גם פריון העבודה יגדל, אחרי אשר ידע העובד, כי עובד הוא לא למען הפּרט, כי אם למען גוף, אשר הוא חברו. בעובדה זו, אשר נקעה נפש העובד מעבוד עוד למען בעליו – ולא בשאיפתו להעלות עוד שילינג או שנים על משׂכּרתוֹ – כאן עכשיו מרכז הכובד של תנועת העבודה באיטליה, ולא רק באיטליה בלבד.

השיטה הזאת של מלחמת כיבוש החרושת ולא מלחמת שביתה – מחנכת את הפּועל להתיחס ביתר רצינות לתעשיה, מלמדת אותו להפריד את בית החרושת מעל בעליו ולהבין, כי הנזק הנגרם לתעשיה לא תמיד הוא ורעת הבעלים, אך תמיד הוא להפסדו של הציבור. ההתאַבּקוּת לא בכוח ביטול מעבודה כי אם בכוח העבודה – העבודה לשמה ולא לשם בעל החרושת – דבר זה כשהוא לעצמו מופיע כחידוש רב- ערך, במוּבן חינוּך ההכרה הציבורית של העובדים. וחשובה גם העובדה, כי במידת ניגוּד ידוּעה כלפּי הועד המרכזי של המפלגה הסוציאליסטית, הנמצא תחת השפּעת הבולשביות הרוסית, נוּהלה כל המלחמה הזאת בפקוּדת ובהוראת “ברית העבודה”, שאינה בעצם פּחות מהפּכנית, אבל היא בעלת רגש- אחריות יותר מפותח ביחס להמוני העובדים, שהפקידו עניניהם וגורלם בידה. רגש אחריות זה והערכה יותר פּקּחית ועֵרה של המצב הפּנימי והבין-לאומי של איטליה – רק הם יכולים לחלץ את העובד האיטלקי מן המיצר.

“קונטרס” נ“ט, ה' כסלו תרפ”א

ד. ההתפּלגוּת

“הרצון התקיף של מוסקבה נתמלא”. באלה המלים ציין כלי המבטא של המפלגה, “אַבנטי”, את תוצאות הועידה ה-17, אשר נסגרה אתמול בליווֹרנוֹ, אחר מושב שארך שבוע ימים.

מוסקבה רצתה, ויהי מה, להקים באיטליה מפלגה קומוּניסטית טהורה ולשם רך הוּכרחה לשסע את המפלגה הקיימת. האינטרנאציונאל השלישי ניסה גם פה את אותה השיטה עצמה שאחז בה בויעדת האלה¹ בקרב הסוציאליסטים הבלתי-תלוּיים הגרמנים ובועידת טור ² בקרב המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, אך לא באותה הצלחה. המפלגה האיטלקית היודעת ומכירה, שלא כמפלגות בגרמניה ובצרפת את כוחה ואת ערכה הבין-לאומי, לא קיבלה את “כ”א התנאים" ורצונה של מוסקבה נתקיים רק במוּבן זה **שהפרולטאריון האיטלקי נקרע לשנים. **

תוצאות הועידה היו צפויות, בעצם, מראש. זה חדשים ולאיטליה נשלחים חוזרים, קולות-קוראים, טלגרמות חתוּמים בידי זינוֹביֶב והועד הפועל של האינטרנאציונאל השלישי, הדורשים כניעה מוחלטת לסעיפי מוסקבה, וקודם כל: “הדחת הרפורמיסטים”, כביכול. ונפלא הוא, כי ביחס לאיטלקים החמירו יותר מאשר, למשל, בנוגע למפלגה הצרפתית שעשו לה הנחות ידועות. אכן, ההתקוממות נגד הטון התקיף והמפקד של אגרות מוסקבה אף היא לא חסרה. ובראשה יצא עורך ה“אַבנטי”,– **סראטי. ** מן הידיעות שנימסרו מדי יום ביומו ב“אַבנטי” על מהלך בחירות הצירים לועידה בקרב הסניפים, נראה היה ברור למפרע, כי הפּעם לא ינצח זינוביֶב.

ועידה זו היתה אחת הועידות הכי סוערות והכי דראמאטיות בתנועה הסוציאליסטית באיטליה. עצם מספר הציריםהבלתי מצוי (2000 איש) גרם הרבה לזה. בדין-וחשבון של הועד המרכזי השתקף גידוּלה של המפלגה למן הועידה האחרונה בבוֹלוֹניה (אוקטובר 1919). אָז מנתה המפלגה 1800 סניפים ושמונים אלף חברים בקירוב, 47 צירים בבית הנבחרים ויותר משלוש מאות וחמישים עיריות סוציאליסטיות, ועתה היא מונה 4360 סניפים ומאתים ועשרים אלף חברים, 156 צירים ובבחירות האחרונות כבשה 2200 עיריות.

צעדים ממשיים קדימה!

והצלחה זו היא שנתנה במידה ידוּעה גם את התוקף המוּסרי למפלגה להמרוֹת את פּי מוסקבה.

אחרי הברכות הרגילות שנתקבלו לועידה קיבל את רשות הדיבוּר קאבּאקצ’יֶב, מבולגאריה, ב“כ האינטרנאציונאל השלישי, אשר נשא נאום ארוך בצרפתית גרועה בשם מוסקבה. והדברים היו אותם הידועים: האשמות המפלגה בנטיות רפומיסטיות, תביעת כניעה גמוּרה לאיטרנאציונאל השלישי והדחת הימניים מקרב במפלגה. בתשוּבות לנאום זה, בדברי הגנה ובהוספות אשמות חדשות עברה הפּעם הועידה כולה. באי-כוח הרוב בועידה, שבראשו עומד סראטי הצהירו כי הם נכונים להצטרף לאינטרנאציונאל השלישי, אלא טענו כי המפלגה האיטלקית, אשר הכריזה זה יותר משנה על הצטרפוּתה מוסקבה, אינה עומדה יותר בגדר של קבלה אל תוך האינטרנאציונאל או דחיה מתוכו, כי היא ביחד עם המפלגה הרוסית ושאר המפלגות הן היוצרות את עצם האינטרנאציונאל הזה; ואשר לכ”א הסעיפים היא נכונה לקבלם בתנאי של מידת אבטונומיה ידועה וזכוּת לקבוע בעצמה את שעת המהפּכה ולהתנהג עם האגף הימיני כפי ראות עיניה.

בנוגע להאשמות המכוּנוֹת רפורמיסטיות כביכול, הוכיחו ראשי המדבּרים כי כל ההאשמות האלה מיוּסדות אך ורק על ידיעות כוזבות; מפלגה אשר השתתפה בביאת כוח רשמית בקינטאל ובצימרואלד (בהן נועדו בראשית ימי המלחמה הסוציאליסטים אשר נשארו בנאמנוּתם ובהתנגדותם למלחמה), אשר עמדה במשך כל ימי המלחמה ולא אישרה אף פעם את התקציב הצבאי ואשר תמכה בכל כוחותיה במהפּכה הסוביטית הרוסית למן רגעיה הראשונים, אשר אין גם אחד מבין שוּרותיה נכון לעבוד יד ביד עם הבורגנות – הנה מפלגה שקולה ברוחה המהפּכני, בכל אופן, כמפלגה הצרפתית שנתקבלה בשמחה אל האיטרנאציונאל השלישי. אולם כל הוכחות- הגנה אלה, אף לא ההסכמה שהוּבעה על ידי כל הזרמים לקבל את כל כ“א הסעיפים בתנאים ידועים, לא הועילוּ. ועוד לפני עצם ההצבעה הודיע קאבּאקצ’יֶב, כי רק הקוֹמוּניסטים “הצרוּפים” המקבלים את כל הסעיפים ללא כל תנאים יסופחו אל האינטרנאציונאל המוסקבאי. האיום הזה החטיא את המטרה, וכשנמנו עלו 77 אלף דעות בעד הצעת סרטי, 15 אלף בעד הצעת דה-אראגונה (האגף הימיני) ו58 אלף בעד הצעת הקומוּניסטים ה”צרופים" שהודיעו עם תוצאות ההצבעה על יציאתם מן המפלגה ויסוּד המפלגה הקומוניסטית האיטלקית.

עמידתו התקיפה של האגף המרכזי שמאלי על האבטונומיה ואי-קבלת המרוּת בענין התביעה לטהר את המפלגה נבעה לא רק מיסודות עיוּניים בלבד, כי אם מתוך רגש של כבוד עצמי ומתוך הניסיונות אשר ראתה לעיניה המשלחת האיטלקית של המפלגה, ששבה זה כחודשיים מרוסיה הסוביטית, וגם מתוך נימוקים מעשיים.

המפלגה מונה, אמנם, מאתים ועשרים אלף חברים רשמיים, אולם כוחה ואונה של תנועת הפועלים האיטלקית נובעת מן הקואופּראטיבים וההתאחדוּיות המקצועיות, אשר הושיטו עזרה רבּת-פּעוּלה לפּוליטיקה של המפלגה במשך ימי המלחמה ולאחריה ואשר אתם נמצאת המפלגה במעין ברית משוּלשת, והסתדרוּיות אלה, וביחוד ההתאחדוּיות המקצועיות, המונות שני מיליונים פועלים מאורגנים, תמכו הם ומנהיגם דה-אראגונה באגף הימני של המפלגה (צריך להעיר שנית כי “הימני” כאן הוא בצרפת, למשל, “שמאלי” למדי). עמדתם הפּוליטית היתה עד עתה די מסוימה (ועידת ההתאחדויות המקצועיות העומדת להקרא בפברואר תוכיח אם היא תשאר כהויתה גם לבא) וניתוק היחסים אתם היה לגבי המפלגה צעד לא אחראי. וּכשהועמדה המפלגה לפני הכרעה אם להכּנס נגד רצונה לאיטרנאציונאל השלישי, לאַבּד בידים את השפּעתה על חלק גדול מהמוני הפּועלים האיטלקים או לשמור על כוחה ושלמוּתה ולהישאר מחוץ לאינטרנאציונאל השלישי – בחרה המפלגה במוצא השני.

נאינטרנאציונאל השלישי נחל בהתפּלגות זו מכה כבדה. המפלגה האיטלקית המצוינת בכשרון פּעוּלה, היא בלי ספק אחת המפלגות הפּעילות ביותר והיתה

בעצם, המפלגה הסוציאליסטית הגדולה ויחידה אשר תמכה במהפּכה הרוסית בשלמוּת. הפסד זה לא יסוּלא במחיר הנצחונות המדוּמים בהאלה ובטוּר. היחסים שבין המפלגה ובין האינטרנאציונאל מכאן ולהבא עוד טרם הובררו. המפלגה עומדת לתבוע את זכותה להמנות על האיטרנאציונאל השלישי גם לאחר ההתפּלגוּת ואומרת למחות כנגד הועד הפועל של האינטרנאציונאל השלישי בועידה העולמית העתידה, אולם כפי הנראה, לא יועילו לה תביעות אלה.

“מכתב” ה', י“א אדר תרפ”א

א

הפאשיזם היה למוּשֹג בין-לאומי; החוגים המיליטארסטיים בספרד, גרמניה, הוּנגריה, פּולין, משתמשים בשם חדש, למען כסות בו את ערוַת ריאַקציוֹניוּתם. מוּסוליני משמש פרוטוטיפּוּס לגנראלים מתנשֹאים לדיקטאטוּרה, לאַנטישמיים החולמים על “פּוגרום עולמי”, לאימפריאַליסטים מסוּגו של סטינס, המשתדלים לבטל את כל כיבוּשי הפּוֹעלים שלאחר המלחמה ולרכּז בידם את כל התוֹקף המדיני והסוציאלי. פּוֹפּוּלאריוּת מיוּחדת זו של הפאשיזם מפריעה במקצת להכיר את מהותו האמיתית, את שורשי התנועה באיטליה, את סיבת הנצחון שזכה בו על נקלה. קו-ההשוָאה בין הפרשיזם והריאַקציה נמתח כמעט בלי-משֹים.

הפאשיסטים האיטלקים עצמם מוחים נגד קו-השוָאה זה ומכריזים, כי הפאשיזם הנהו תנועה פרוגרסיבית עמוּקה, סוציאלית ומדינית, העתידה לפתוח תקוּפה חדשה בתולדותיה של אירופה. לא בכדי הם מונים במצבים חגיגיים ביותר את מנין השנים לא כרגיל להוּלדת הנוצרי אלא – בחיקוּי למהפּכה הצרפתית הגדולה ולקונסוליותיו של נאפּוליון – “שנה ראשונה”, ועכשיו, אחרי שהוחג ברוב פּאר יום טוב של “כיבוּש רומא” – “שנה שניה” לתקוּפה הפאשיסטית.

סברא, כי טועים גם ידידיו וגם אויביו של הפאשיזם. אם הפאשיזם הנו בחינת ריאַקציה, הרי זה לא במוּבן הרגיל של תנועה משמרת-מתקיפה, כי אם פשוּטו כמשמעו, פּעוּלת-ריאַקציה (תגוּבה) על איזה ליקוּי, על איזה מגרעת של חיי הציבוּר האירופי בתקוּפה שלאחר המלחמה. הפאשיזם משמש ריאקציה לאירופּה שלאחר המלחמה ותוצאותיה, כשם שהבּוֹלשביזם משמש, במידה ידועה, ריאקציה לאירופּה המלחמתית ותוצאותיה. כאן גם ערכו של הפאשיזם, באשר הוא שגילה את צדדי התורפּה של חיי אירופּה במאה הי"ט, אשר הגיעו למרום גבהם במלחמה העולמית. ערך זה הנהו, לפי שעה לפחות, רק בשלילה, משום שקשה לראות בפאשיזם ציוּן של איזו דרך-פּתרון חדשה. תקוּפה חדשה בתולדות האנושיות לא נפתחה על ידו, אולם לראות בו רק חזיון ריאַקציוני סתם אין בזה מן הכרת האמת.

מנקודה ידוּעה מוּתר לאמור, כי באיטליה נשנה וחזר פּרוצס דומה, אם כי הפוך, לרוסי, ועם זה לאחר הנסיון הרוסי. על הדמיון בין הפאשיזם והבולשביזם בכר הוֹדוּ לא פעם. אגב, גם מוסוּליני עצמו. וכתוצאה מזה גם נברא מצב פּוליטי דומה. לא מעטים הסוציאליסטים ברוסיה, אשר בהסכימם לאידאַל הבולשביסטי, אינם משלימים בשום אופן עם דרכי הגשמתו ונמצאים המחנה האופּוזיציה; ובאיטליה לא מעטים הליבראלים, הראדיקאלים, הקאתולים ואפילו משהו מן הסוציאליסטים המחשיבים את התכלית, אשר אליה חוֹתר הפאשיזם: “להבריא את הארץ”, אולם אינם יכולים להשלים עם הדרכים אשר בה מוביל מוסוליני לתכלית זו. ההתנגדות העצוּמה אשר פגשה את הבולשביקים ברוסיה ובחוץ-לארץ, ההרס החמרי של רוסיה אחרי המלחמה, הסמיכות של המהפּכה למלחמה, עצם אָפיו – הסוציאלי בעיקרו – של האידאל הבּוֹלשבי – כל אלה הביאו לידי הטרור האדום והזעזוּעים הכלכליים; ההתנגדות הרפוּיה לפאשיזם באיטליה, היחס, הכמעט ידידותי, אליו בחוּץ לארץ, אָפיה של התנועה שהנו יותר מדיני, כלומר פּחות מהרס, שלא כרוּסיה, אשר פרעה ביסוּרים איוּמים את נסיונותיה הסוציאליים הנוֹעזים – כל אלה הביאו לידי פּרוצס כמעט שקט באיטליה.

וּמשוּם כך לא הוּגבל באיטליה חופש העתוֹנוּת; לפרקים היא אמנם נתוּנה ללחץ, אוּלם אין בכך עד כדי הביטוּל הגמוּר של המלה החופשית שהונהג ברוסיה. כן לא הוּגבּל חופש המפלגות והאגוּדות. אמנם, אם ברחוב יכירו בך שקוֹמוּניסט אתה, אינך בטוח מתגרה, הלחץ הנישֹא באויר הוא חזק מאד, אולם המפלגה הקומוּניסטית קיימת בגלוּי, ציריה מופיעים מעל במת הפּרלמנט, עתוניה יוצאים באין מפריע (קוראים אותם לא בקפה ולא ברחובות כי אם בבתים) וכשחברי הועד המרכזי של המפלגה הקומוּניסטית נתבעו, וזה לא מכבר, לדין על עוון השתתפוּת ב“הסתדרוּת עברינית”, יצאו זכאים: בית הדין הכיר בזכוּת אזרחי איטליה להשתתף בכל מפלגה שהיא, כל עוד פּעוּלתה מצטמצמת בתעמוּלה ובארגוּן.מעשי-אלמות פאשיסטיים, הדגים דין לעצמם באגרופיהם, תכוּפים עדיין, אם כי במידה פּחותה הרבה מאשר לפני שנה ושנתים, אולם מאידך גיסא יש להודות כי המהפּכה הפאשיסטית היתה “נקיה מדם”, כי באותם הימים לא נתפּס ולא הוּמת שום איש מעסקני איטליה, והרוגים נפלו רק בתגרות מזוּינות משני הצדדים. עוּבדה זו היא כל כך חשוּבה, עד שלמעשה, לפחות, היא בונה חַיִץ בין הבּוֹלשביזם והפאשיזם. אמת, שהפאשיסטים עצמם מבארים את התנהגותם הרכּה בערך רק בחוסר התנגדות ואינם מזניחים שוּם הזדמנוּת להזכיר למתנגדיהם, כי במקרה של הגברת ההתנגדות לא יעמדו הם בפני כל אמצעים שהם. הפרלמנט כיון שהכיר במעשה-שהיה ונתן למוסוליני “יפּוּי-כוח”, הריהו מוסיף להתקיים, ובניסיון הפאשיסטים להבטיח לעצמם את הרוב בפרלמנט החדש, בעזרת חוקת-בחירות חדשה, יש לראות את רצונם, להכּנס לתוך המבנה הקיים של המדינה האיטלקית, בלי להרוס אותו ביותר. אותו רצון נתגלה גם במלחמה שאסר מוסוליני, לפני זמן-מה, על “טיהוּר” במפלגתו שלו, בכדי לשווֹת לה אופי מתוּן יותר. לנין הודה פּעם כי תשעים אחוזים של המפלגה הקומוּניסטית הם או נבלים או טפּשים, אבל למען הלָחם על טיהוּרה הנמרץ לא קם בו עוז ואוּלי לא עצר כוח. ומוּסוליני, אם כי לא אמר שוּם דבר דומה לזה, ואפשר גם אינו סובר כזאת. מצא אוֹן לאסור מלחמה על אלה מהפאשיסטים אשר לא רצו להבין, כי מפלגה פוליטית אשר הגיעה לידי שלטון, יהיו הדרכים אשר יהיו, אינה יכולה להסתפּק במעשי-שרירוּת, תגרות והשמדה, אלא צריכה לקיים ולבנות.

רב איפא ההפרש בין הבולשביזם של רוסיה והפאשיזם של איטליה בחיי יום יום ובאַתמוֹספירה הפּוליטית. וכן האידאלים של הבּוֹלשביזם והפאשיזם סותרים זה את זה. הבולשביזם, במהותו הצרופה, שואף לשויון סוציאלי וּלאַחוַת-עמים, עד כדי התבוֹללוּת בין-לאומית; הפאשיזם, אף הוא בתוכנו הצרוּף ובנסוּחוֹ הקיצוֹני, שואף לשיתוּף הפּעוּלה בין המעמדות ולהרמת קרן איטליה. הרעיונות האלה, בצוּרתם המופשטת, קסמם אתם למשך חוּגים רחבים הרבה יותר מאשר חברי המפלגות הקומוניסיטית והפאשיסטית, ואם אחרי הכל יש דבר מה העוצר בעד כוחות ציבוריים רחבים להשתפּך לתוך המפלגות הללו, הרי הצד השוה הזה שבין הפאשיזם והקומוניזם למרות כל הבדל האידאלים, הוא במתודולוגיה של שתי המפלגות. מתודולוגיה זו תופסת בשיטותיה מקום כה רב, שמוּתר גם כמעט לכנותה אידיולוגיה. היא היא המציינת “גזרה שוה” בין הפאשיזם והקומוּניזם. בגללה מופיעים שני החזיונות האלה כסיוּם של תקוּפה, כמסקנות הימנה, וּמשום כך עוררו שתי התנוּעות האלה הד בין-לאומי, כל אחת בתוך חוּגיה. מוסוליני ולנין – בשני השמות הללו מתבטאת אירופּה של עכשיו, שני צירים, אשר סביבם, כמו סביב מאגנטים, נקהלת הנסורת האנושית למיניה. שתי התנועות נבעו, בלי ספק, מתוך הצטרכוּיות חיוּניות וכשם שטועים אלה הרואים בלנין עברין, כך טועים אלה הרואים במוסוליני אַבנטוּריסטן המתנשא לשלוט. ראיה לכך יש למצוא הסימפּאטיות הודאיות, אשר שתי התנוּעות מוצאות בארצותיהן: אפילו חוּגים, הנמצאים לגבּיהם במצב של אופּוזיציה, משלימים אתם קרובות, כמו עם ה“רעה הפחוּתה”. מבלי עזרת העם לא היה לנין מצליח לגבור על הקואַליציה ה“לבנה”; הסתכּלוּת אחת בחגיגה פאשיסטית כל שהיא מספּיקה כדי להכיר הרבוּים וּברב-גוניוּתם הסוציאלית; לרבּוֹת גם פּועלים – של הכוחות התומכים בפאשיזם.

ומתוֹדוֹלוֹגיה זו של הפאשיזם, העולה בד בבד עם המתוֹדוֹלוֹגיה של הבּוֹלשביזם, הרי היא: לא העם, לא ההמון – עם כל תכוּנותיו הטובות והאפשרוּיות – הוא הנושא של האמת ההיסטורית והמביע אותה, כי אם המיעוּט בעל-ההכרה, הצוֹפה את דרכי העם, הנעלמים מן העם עצמו. המיעוּט בעל ההכרה, החוּג הנבחר, אינו חייב לחכות עד אשר המון-העם יגיע – אם על ידי התפּתחוּת תרבוּתית, אם על ידי ההתפּתחוּת הכלכלית האבטונומית – להכרת זכוּיותיו וחובותיו, להכרת דרכי היסטוריה. המיעוּט רשאי, לפרקים אפילו חייב, להציג את עצמו לעומת העם, להשתמש בו כבמכשיר חסר הכרה, לעמוד בראשו, אם אפשר לרצונו, ולא – על כרחו, וּלהובילו אל אמתו, אל האמת הידועה למיעוּט ובלתי-ידועה לעם. האמת אינה ניתנת להבּחן לפי מספר האנשים המודים בה. האמת יכולה לשכּוֹן גם אצל המיעוט. ויש במחנה זה אומרים, כי אין האמת מצוּיה אלא אצל המיעוּט, ואמת זו צריכה להיות מוגשמת, ויהי במחיר-מה.

לפי הבדלי המזג והתרבוּתיות של נושֹאיה השונים של אידיולוגיה זו, שונים גם ניסוּחיה, גסים פּחות או יותר. הפילוסוף האיטלקי ג’נטילה מפתח את התיאוריה על “הרוח השליט של אצילי המחשבה”; ראדק אומר בפשיטוּת: “העם הרי זה בּקר”. בעצם, אחת היא השיטה, והיא כלוּלה בהכרת זכוּתו וחובתו של המיעוּט, אם לא די יכולת, חריצוּת ואומץ, לשלוט ברוב. תכנו של הפאשיזם והבולשביזם הוא איפוא בשלילת הדמוקראטיה. וכאן הענין הסוציולוגי המיוּחד שישנו בשתי התנועות הללו.

ב

את השטח המדיני של אירופּה בת-יומנו יש לנסח, נוסחה פּשטנית, כמוּבן, בשני שמות: מוסוליני ולנין. גם לפני חמש שנים אפשר היה לציין את אירופּה בשני שמות. אולם האחד מהם היה אז אחר. לתזיס ולאַנטיתזיס של אירופּה קורא אז בשמות וילסון ולנין. בחילוף שם זה כלוּלה כל הדרך, אשר עברה אירופּה במשך השנים שלאחר המלחמה. השנים האלה סימנו את פּשיטת הרגל ההדרגתית של הדמוקראטיה. ומשוּם כך יש צורך, בכדי להשיג את התפּתחוּתו והצלחתו של הפאשיזם, להעיף עין על חמש השנים שחלפו.

אין זה דבר שבמקרה, כי דוקא באיטליה קיבל פרוצסזה של פּשיטת-הרגל של הדמוקראטיה צוּרות כל כך ריפות, וכי דוקא איטליה נתנה מקרבה את השם, שבּא במקומו של מי שהיה נשיא ארצות הברית. הגורמים המכריעים היו כאן: התפּתחותה הכלכלית הנחשלת של איטליה, אשר אינה מחצה את החברה לשני מעמדות מסוּימים ונבדלים -הפּרולטאריון והבּוּרג’וּאַזיה, כי אם מהוה בין אלה כּמה וכמה מעמדות בינונים (למעשה הרי אלה הם רובם הגדול של האוכלוסין) הנוטים בהלך-רוּחם החברתי היום לכאן ומחר לכאן דלותה היחסית של המדינה, המגבּירה הקרבה את הרגשת-הכּאב והסבל של החורבן הכלכלי לאחר המלחמה ועושה את איטליה תלוּיה בחוּץ-לארץ יותר מאשר את שאָר המדינות האירופיות הגדולות; צעירותה היחסית של מדינת איטליה, והנובע מכאן: רפיון המסורת הדמוקראטית, חוסר הכרה מדינית-עממית עמוּקה, היחס הרוֹוח אל המלוכה לא כאל ביטוּי הרצון הקוֹלקטיבי של הישוב, אלא כאל דבר-מה חיצוני, צדדי, במעט כפוּי, פרקים בלתי נוח, פרקים אפילו אויב.

מצבים מיוחדים ליווּ את כניסתה של איטליה לתוך המלחמה. בלגיה, גרמניה, רוסיה, צרפת קיבלו את המלחמה כפורענות שאין להמנע ממנה, ומשוּם כך היו שם חוּגים אשר קיבלו אותה ברצון ואפילו בשמחה, היו חוגים אשר קיבלו אותה בקללה, אולם ברירה לא ניתנה להם. העמים הוּצגו לפני דבר שנהיה, ולא לקבל את המלחמה, להתנכּר לה, פּירוש הדברים – לפתוח את שערי הארץ לאויב המזוּין. מכאן אותה ההתלהבוּת הפּאטריוטית, הכללית כמעט, אשר בה הלכו אותן הארצות להלחם. הברירה היתה לאנגליה, אולם רק במשך ימים אחדים, וברירה זו היתה חמרית ולא נפשית: אנגליה היתה חזקה מדי ומעוּנינת מדי בסכסוּך האירופּי בכדי להשאר מסתכּלת מן הצד. אולם איטליה לא הוכנסה מיד ובעל-כּרחה לתוך המעגל. הדבר היה תלוי לגמרי ברצונה. ובמשך 8–7 חדשים היתה טרוּדה בבירוּר שאלה זוֹ. כל הימים האלה נידונה השאלה בחריפות בלתי מצוּיה הפרלמנט ובעתונוּת, המועצות-מפלגות, בבתי-הקפה וברחובות. היסודות הנאציונאליסטיים, אשר בשבילם המלחמה היא מטרה כשהיא לעצמה, כאמצעי החשוב ביותר להגברת ערכּה וכוחה של איטליה ביחסים הבין-לאומיים, צידדו לכתחילה בהצטרפוּתה של איטליה לברית הגרמנית-אוסטרית, אבל במהרה הפנו את החזית לצד ממשלות ההסכם, אליהם הצטרפו חוּגים ניכרים מתוך הבּוֹרג’וּאַזיה, בעיקר זו המעוּנינת בחרושת-המתכת, חוּגים שונים המצוּיים תחת השפּעת צרפת, בעיקר המַסוֹנים, חלק חשוּב של הצבא. המחנה שכנגד, נגד הכניסה למלחמה, רב-גוני יותר. בתוכו היו חוּגי הבּוֹרג’וֹאַזיה, אשר קיווֹ להרויח יותר ממצב הנייטאליות מאשר בהשתתפוּת מזוּינת, המפלגה הסוציאליסטית והכנסיה הקאתולית, אשר גם אהבתה וגם שנאתה נתחלקו בין שני הצדדים הלוחמים: אוסטריה וּבּאואריה הקאתוליות במחנה אחד, וּלעוּמתן צרפה ובלגיה במחנה השני, גרמניה מעבר מזה ורוסיה ואנגליה מעבר מזה. אולם בדרך כלל נטה הואתיקאן להכריע את הכף יותר לצד ממשלות המרכז מאשר לצד ההסכמה. המלחמה זו בין שני המחנות הכריע את הכף דוקא אותו המעמד הבינוני – הבּוֹרג’וּאַזיה הפּעוטה, האינטליגנציה הראדיקאלית , הפּועלים הבלתי סוציאליסטים, המנוהלים על ידי האַנארכיסטים והסינדיקאליסטים, אשר לא מצא את ביאת-כוחו בשוּם מפלגה מן הקיימות. התערבוּתוֹ של מעמד זה היא ששיותה למלחמה האיטלקית את אָפיה היסודי: אידיאַליסטי –פאנטאסטי, דקלאמאציוני, אולם בעצם לבבי ותמים. מתחת לסף פּעלו כוחות אחרים לגמרי, אולם לגבּי הרוב העצוּם של אנשי איטליה, הופיעה המלחמה כמלחמת הצדק, היושר והעממיוּת. ואף על פי כן עדיין היה הרוב של המפלגות המאורגנות, תופסות המקום בפרלמנט, בידי מצדדי הנייטראליוּת, ורק הופעתו בחוץ של המעמד הבינוני, הבלתי מאורגן עד הנה, לחצוֹ המוּסרי, הקרוב כמעט לגוּפני, על הפּרלמנט, הם שעשו את המלחמה לעוּבדה קיימת. וכך נכנסה איטליה למלחמה: א) למרות רצון הפּרלמנט, כלומר, בהפרת האבטוריטטה של המוסד הממלכתי העליון; א) תחת לחץ ההמונים הרחבים, בלתי מסוּימים סוציאלית, למורת רוב המפלגות המסודרות; ג) בסיסמה אידיאליסטית.

והמלחמה היתה כבדה יותר, רבּת דמים יותר מאשר דימוּ. היא הציגה את איטליה – מדינה עניה וצעירה – בפני ההכרח להביא קרבנות עצוּמים, והיה נדרש מאתה מאמץ כל כוחותיה כדי לגבור על המומנטים הקאטאסטרופאליים, כמו, למשל, שבירת החזית הקנדרטוֹ, בסתיו 1917, וּלהביא את המלחמה לידי גמר של נצחון. לחיזוּק המרץ העממי נצרך היה להשלים את הסיסמאות הרעיוניות בין-הלאומיות בסיכויים של תקנת-חיים בפנים לאחר המלחמה. אותן הסיסמאות כמו “האדמה לעובדיה”, “האדמה לעם”, “ננצח קודם את האוסטרים, ואחרי כן נפתח את קוּפות עשירינו”, נזרקו על ידי הבּוּרנג’וּאזיה עצמה לתוך שוּרות אנשי הצבא. בין אלה הלך ונוצר הלך-רוח כמעט משיחי: “תכלה המלחמה – ויתחילו החיים החדשים, המאוּשרים”. באותה שעה התנהלה בפנים הארץ אותה מלחמה בין מצדדי ההתערבות והנייטראליוּת, כאשר בשנת 1914. הבּוּרגנות הניטטראליסטית והחוּגים הקאתוליים ניהלו את המלחמה בצנעה, בחשאי, בזהירות. את המלחמה הגלוּיה נגד המלחמה אסרה המפלגה הסוציאליסטית, אשר עשתה באותה שעה משגה פאטאלי. היא לא הבחינה בין מצד המולדת בשעה שהיא דנה, מתוַכחת אם להשתתף במלחמה ובין מצבה בשעה שהיא נתוּנה בתוך המלחמה בתוך יריות תותחי האויב, אשר לא ידמו משום שנדמו תותחי המולדת. כשהבית נמצא במצור, אין דנים על זאת, מי הוא שגרם לכך, כי אם מגינים עליו. אולם הסוציאליסטים האיטלקים בשנים הטראגיות האלה, תחת לקחת חלק בטראגדיה בכדי להטבּיע את חותמם עליה בתוך החזית האיטלקית, וּממילא גם החזית הכללית, שמרו לשם טהרת הפּרינציפּים על עמדתם האופּוזיציונית המוחלטת ועל ידי כך כּרו תהום ביניהם ובין העם, השותת דם במלחמה, אשר לא נתקצרה אפילו ליום אחד מחמת התנגדוּתם הפּרינציפּיונית של הסוציאליסטים. אגב, דלדלה מאד את האגף האידיאַליסטי באמת שבין מצדדי המלחמה; הדמוקראטים שבמחנה זה היו חסרי אונים במלחמתם בשובניסטים ובבּוּרג’וּאזיה הגדולה בעד “מלחמה יותר טובה ושלום יותר טוב”.

כּכה נגמרה המלחמה לגבּי איטליה: במצב-רוּחות מורכב ומסובך עד מאד. המדינה נזדעזעה כלכלית; חצי מליון נפשות צעירות נשאר על שדה-הקרב. נצרך סיכוּם. האם היה כדאי? ככל אשר ועידת השלום בפאריס הוסיפה לעבוד, כן רבו הספקות שחדרו לתוך הציבוריות האיטלקית. איטליה שלחה לועידת השלום את באי-כוח אותם החוּגים אשר השתתפוּ יותר במלחמה, והחוּגים האלה – במידה ידועה, הודות לעמדה השלילית של הסוציאליסטים – הצטמצמו בבורג’ואזיה השוביניסטית; היסודות הדמוקראטיים נאלצו לצאת מן הממשלה מיד אחרי הכרזת השלום אותה התופעה, כמעט על פי אותן הסיבות, חזרה גם בארצות אחרות. רוסיה, אשר הביאה את העמדה השלילית של הסוציאליסטים, עד קצה גבול ההגיון, הסתלקה מן המלחמה ולא לקחה חלק בועידה. וילסון נשאר בודד, והמלחמה בכוחות הריאַקציה, אשר התבטאו בקלֶמאנסו, היתה למעלה מכוחותיו. החוזים אשר נכרתו בסביבות פאריס, כל עצמם לא היו אלא שלילת הסיסמאות הדמוקראטיות, אשר בשמן התנהלה המלחמה בעולם כולו, ובאיטליה בפרט. מצד זה, איפוא, לא הביאה המלחמה לתוצאות המקוּווֹת, אולם אפילו לשובניסטים ולאימפריאליסטים הביאה אכזבה. כיון שבפאריס ניצח עיקר הכוח ולא הצדק, הרי הראשונה שהרגישה בזה בין המנצחים היתה אותה המדינה שהיתה ביניהם החלשה ביותר, כלומר איטליה. אותה שעה, שכמעט כל תביעותיהן של אנגליה וצרפת מצאו סיפוּק, היה חוּש האהבה-העצמית של הלאוּמיוּת האיטלקית נפגע לא פּעם, בעצם המשֹא ומתן הבין-לאומי, וּמצבה הכלכלי אחרי המלחמה היה, בסוף החשבון, גרוּע בהרבה יותר מאשר זה של בני-בריתה.

מכאן האַכזבה בתוצאות המלחמה, ועם זאת – בכל החוּגים. היקרוּת וחוסר-העבודה, אשר עמדו בסתירה גמוּרה לסיכוּיים של גמר המלחמה, הגבירו את סערת-הרוּחות הכללית. מאליה צפה המסקנה, כי החוּגים הדמוקראטיים אשר קראו למלחמה, הוֹנוּ את העם, והצדק היה עם הסוציאליסטים. והדרך המרוּמזת במסקנה זוֹ היתה נוחה יותר מדי, בכדי שהסוציאליסטים לא יאחזו בה. שלילת המלחמה וכל הכּרוּך בה, הולכת ונעשית לנימוּק-התעמוּלה העיקרי של הסוציאליסטים. שלילה זו מביאה לידי הטלת-דוֹפי בכל קרבנות המלחמה, בכל אלה שהקריבו את הקרבנות הללו, ובעצם רעיון המולדת. הדגל בן שלושת הצבעים, סמל איטליה המאוּחדת, מוּבס בּבּוֹץ, גם בהשאָלה וגם כמשמעו. יחס האיבה לצבאיים, לאופיצרים בפרט, מגיע לידי כך שהממשלה רואָה את עצמה נאלצת לבקש את האופיצרים ללבוש ברחוב בגדי אזרחים ולפרוק את אותותו ההצטיינוּת מימי המלחמה; הבריחה מן המערכה מתחילה להחשב לדבר שבגבורה, לדבר בראוּי וטיפוח ולתגמול, הדזטירים מוּצגים בבחירות לפרלמנט ברקומנדאציה יחידה: “דזרטיר”, וזכותם זו עומדת להם לנצח במלחמת הבחירות. המפלגה הסוציאליסטית לא בלבד שאינה מתאַמצת להשתחר מן המים העכורים האלה, אלא היא בטוחה נאמנה שקצף עכור זה מוציא מים טהורים לטחנתה. הבחירות של 1919 מסמנות לסוציאליסטים נצחון אשר עוד לא היה כמוהו. קבוּצתם הפרלמנטרית עולה מ-40 ל-150. במשך שנתים. מ-1919 עד 1921, מופיעה המפלגה הסוציאליסטית כרבת-השפּעה, אפשר לאמור: כמפלגה היחידה בעלת ההשפּעה במדינה. לתוך שורותיה נוהרים כל אלה אשר נתאַכזבו במלחמה, אולם בשוּרותיה הראשונות של המפלגה נמצאים לא הפּועלים ממש, אלא אותו חוּג מיוחד, הממלא תפקיד מיוחד בתקוּפה זו ובזו שלאחריה – אנשים אשר המלחמה הוציאה אותם מאוֹרח-חייהם הישן, מעבודתם השקטה שלפני המלחמה. פּקידים קטנים משרתים בבתי-מסחר, מי שהיו אופיצרים, אינטליגנטים-למחצה, סטוּדנטים, אותו חוּג המכיל בקרבו מרץ אשר טרם בוזבז, מרץ שיש בו יותר ממרדוּת מאשר מרבולוּציה, מרץ אשר נתעורר לרגל המלחמה, ואשר החזרה לחיים הקודמים, הדלים והחיורים, היא לו לבלתי-נשֹוֹא. בתקוּפה זו אין שוּם כוחות ציבוריים, העלוּלים לבמוד בפני המפלגה הסוציאליסטית. הדמוקראטיה מרגישה את פּשיטת-הרגל שלה ואינה רואָה לעצמה כל סיסמה חדשה; הבּוּרג’וּאַזיה נתוּנה במבוכה ופחד מפני התפּרצוּת הכוחות, אשר היא עצמה עוררה בימי המלחמה; חכמתה המדינית מצטמצמת בהמתנה זהירה ובהתנגדות לפי היכולת להגשמת התקוּנים המוּבטחים. עם הסוציאליסטים כבר אין צורך להתחשב מפּניהם מפחדים, אחריהם מחזרים, לפניהם מתרפּסים. מבין אישיה של איטליה רק אחד הוא המחזיק בשלו, בלתי-תלוּי, מוּכן לקרב בלתי מרופף את רצונו. זהו מי שהיה סוציאליסט ועורך העתון המרכזי של המפלגה הסוציאליסטית “אַואנטי” (“קדימה”), עזב את מקומו ויצא מן המפלגה בראשית המלחמה, מצדד נלהב בזכוּת הכניסה לתוך המלחמה, עורך העתון המילאני “פּופּולו ד’איטליה” (עם-איטליה) – בּניטו מוּסוליני. אולם כשהוא מכנס לועידה הראשונה את אנשיו, במרס 1919, מגיע מספרם לשתי עשרות, וכשהוא מעמיד את עצמו לבחירות לפרלמנט, הריהו מרכּז סביבו רק כמוּת מבוטלת של דעות.

ג

הטאקטיקה של הסוֹציאליסטים באיטליה בימי השפעתוֹ המכריעה היתה נקבעת על-ידי שני גורמים: על-ידי יחסוֹ למלחמה ועל-ידי אותו הלך-רוח אשר תקף את האוכלוסים הרחבים אחרי חתימת השלום. טבעי היה הדבר, כי אחרי אשר הדמוקראטיה, האחראית למלחמה וגם לשלום, הכזיבה – הבהיק המקסם של אלה אשר הדליקו המזרחה של אירוֹפה, עוד בעצם ימי המלחמה, את אבוּקת השלום ויחד עם זה הגשימו, לפחות עד כמה שזה היה נראה מרחוק, את תביעת חיי הצדק הסוציאליים אשר בשמן התנהלה המלחמה. בדמיונו של העם ובהתלהבוּתוֹ ירש לנין את מקוֹמוֹ של וילסוֹן, הסוציאליזם האיטלקי, הנצב מוּל הלך-רוח זה, מיתוֹלוֹגי ומרדוּתי כאחד, אף לא ניסה לכוונוֹ לחיוּב ולבניה; השאֵר השאיר את ההמונים לנפשם, וּבקבלו את האידיאוֹלוֹגיה הנאיבית של ההמונים הכריז על סוֹלידאריוּתוֹ שלוֹ הגמוּרה עם הבוֹלשביזם. הסוציאליזם האיטלקי היה בקשרי-קרבה עם הבוֹלשביזם הרוּסי עוד מימי המלחמה: המפלגה האיטלקית היתה המפלגה הסוציאליסטית היחידה במדינות הלוחמות, אשר השתתפה בשלמוּתה – ולא רק על-ידי פראקציה אחת – בקינטאל ובצימרואלד, מקומות היוָעד הסוציאליסטים, אשר שללו בהחלט כל סוֹלידאריוּת שהיא עם הממשלות המנהלות את המלחמה ואשר תבעו את השלום ב“כל מחיר שהוּא”. עמדתם זו ביחס למלחמה היא שגררה אצלם גן את קביעת היחס המתואר לעיל לפאטריוֹטיזם: שלילה גמורה של הסוֹלידאריוּת הלאומית והמרתה בסוֹלידאריוּת מעמדית, גינוּי ההכּרה הלאומית וההרגשה הלאומית בכל הדרכים.

הלך-הרוּח הבוֹלשיבי-מרדוּתי התחיל להתגלו במעשֹי יום-יום: בתעמוּלה רבוֹלוּציוֹנית בּלתי-פוֹסקת ובהתפּרצוּיות מקומיות תכוּפוֹת ביותר. מפעם לפעם, פעם בעיר זו, פעם באחרת, הו נשדדוֹת החנוּיות, בעיקר אילו של מכולת ומצרכים ראשונים; לפתע פתאם היו גוֹזרים על הסוחרים להפחית את מחיר הסחורות בחמישים אחוז; אחוזות היו מוּצתוֹת; לאין מספּר פּרצוּ שביתות, המחריבות את התעשיה הרפויה גם בלאו הכי, מבלי להביא שוּם תוֹעלת ממשית גם לשובתים עצמם; שביתוֹת במוֹסדות ציבוריים – ברכבות, בדואר, בטלגראף, בטראמואי, בבתי החרושת לגאז ולמאוֹר – היו מפסיקות את חיי המדינה; תנועת השביתות הקיפה את כל איטליה וגליה היו מתרוֹממים ומשתפּכים מדי כל שנים-שלושה שבוּעות, ועם כל אלה היה עצם האידיאל הסוציאליסטי נתפס במידה מרוּבה כתנוּעה מעמדית לחלוּטין, כתנוּעת-פּוֹעלים צרה אשר מטרתה:עבודה קלה יותר, הפחתת יום העבודה – מחד גיסא, הגדלת המשֹכּוֹרת והרחבת הספּקת הצרכים – מאידך גיסא, וכל זאת – במדינה, אשר אוכלוסי הפּועלים שבה אינם מרוּבים לפי ערך, ובתקוּפה אשר תבעה לפני הכל את ריפּוי פּצעי המלחמה, בימים אשר חכמי הכלכלה, ואף הסוציאליסטים, שיוועוּ, כי איטליה חייבת, למען עמוד הכן על רגליה, “להרבּוֹת בּיצרנוּת ולהמעיט בצרכנוּת”.

תנוּעת-שביתוֹת זו, ללא רסן וללא רעיון, המשמשת כמעט מטרה בפני עצמה, גרמה ליקרוּת הולכת וגוֹברת. התפּרצוּיות אַנארכיוֹת היו מערערות את המדינה בלי הרף. ובהתאם לדוגמה הבולשבית עמדו והכריזוּ על הבּאנקרוֹט המוחלט של המשטר הדמוֹקראטי, כלומר, לא רק של הממשלה הדמוֹקראטית הנוכחית, אלא של יסודות המדינה הדמוקראטית בכלל, כלומר, של המוסדות המחוקקים והמוֹציאים לפועל, הבנויים על יסוד של כּל חוֹק-בּחירה שהוא; במקום אלה תבואנה מועצות-פּועלים. התנהגוּתם של הסוציאליסטים בפרלמנט היתה מונעת בעד כל פּעולה מעשֹית, מכוּונת לתכלית. המוסדות הממשלתיים, אשר הפסידוּ את השפּעתם על-ידי כניסת איטליה לתוך המלחמה, לא עצרו כוח לעמוד בפני תנוּעת המרדוּת.

כשהיוּ מעירים להם, לסוציאליסטים האיטלקים, שהפּוֹליטיקה שלהם מחריבה את המדינה, היוּ משיבים, כי אָכן, זהוּ תפקידם: למוֹטט בהדרגה את המשטר הבּוֹרגני, למען הראות בעליל אל כּל חוֹסר כּשרוֹנה של הבּוּרגנות לצאת מתוך משבּר המלחמה, ועל-ידי כך – לקבּל מידה בקלוּת המאכּסימאלית, כמעט אבטומאטית, את השלטוֹן.

עם זאת היו אָז מעלימים עין מן הדבר, כי הריסת המשטר הבוּרגני באמצעים אלה עולה בד בבד עם הריסת המדינה, וכי מן המצב הנוכחי אפשריים שני מוצאים: או שהבּוּרגנוּת תאזור את שארית כוחותיה, תצא למלחמה גלוּיה ונמרצה על הפּרוֹלטאריון ותכריעוֹ, ואז סופם דל מעשי ההריסה אשר עוֹללוּ ההמונים בסיוע הסוציאליסטים להגביר את אכזבת ההמונים בסוציאליזם עצמו; או שהמדינה תהרס לחלוּטין, ועל הסוציאליזם יוּטל אָז לנהל חלל ריק, מצב אשר אי-אםשר שלא יביא לידי פשיטת רגל. אימתי שהוא ואֵי-שהוּא צריך היה להציג גבוּל למרדוּת; צריכה היתה להקבע הנקוּדה, אשר מכּאן ואילך עוברת ההתפּרצות למהפּכה. אוּלם לחרוֹץ זאת לא הרהיב הסוציאליזם במשך כל השנתים של השפּעתוֹ, הבלתי-מוגבלת כּמעט, כשבמדינה חסרו הכוחות העלוּלים לעמוד בפניו, והסוציאליסטים בחצי מיליון חבריהם ללמפלגה, ובשני המיליונים המארגנים בהסתדרויות המקצועיות הסוציאליסטיות, היו יכולים בכל עת וּבכל שעה לתפוס בידם את השלטון, באין מפריע.

העמדה הסוציאליסטית, הרוֹפפת ומשמעת לשתי פנים, התבּלטה ביותר בסתיו של 1920, כשתנוּעת המרדוּת עלתה למרוֹם-שֹיאָה, במאורעות של תפיסת בית-החרושת במספר הגון על-ידי הפועלים. המאורעות פּשטו ביחוּד בפּרוֹבינציות הצפוניות – בלוֹמבּארדיה (מילנו) ובפיֶמונט (טורינו). אפילו העוּבדה עצמה, שבּידי הפועלים עלה לתפּוס את בתי-החרושת, להחזיק בּהם ולנהלם במשך שבועות מספר באין מפריע, וּכשמסרו אותם, הרי זה נעשה מתוך סיבות פּנימיות ןלט מתוך אונס חיצוֹני, עוּבדה זו עצמה מוכיחה, יד היכן מגיע כוחה של תנועת הפועלים ועד היכן רפיון התנגדותה של הבורגנות. רק עוד צעד אחד היה לתעוד, בכדי ששלטון המדינה יעבור לידי הסוציאליסטים. חוּגים בּורגניים בּני סמך תבעוּ זאת בּגלוּי ובבירוּר: הם ביכּרוּ משטר סוציאליסטי, המיוּסד על איזה חוקים שהם – וּבלבד שישֹרוֹר חוק – על פני אותה האַנארכיה השֹוֹררת במדינה. אולם הסוציאליסטים הם שלא מלָאָם לבּם לצעוֹד צעד מכריע זה: “הנהלה סוציאליסטית של בתי-חרושת בודדים”, כאשר קוֹרא לזה, “תחומי המשטר הבוּרגני”, לא יכלה להתקיים – הן מפּני התנאים הכלליים של היצרנוּת הקאפיטאליסטית, הן מפּני חוֹסר הכשרתוֹ, הטכנית ועוד יותר הפסיכוֹלוֹגית, של הפרוֹלטאריוֹן ; וּמשוּם כך נסתימה תפיסת בתי-החרושת במפּלה מוסרית של הסוציאליסטים, המציֶנת את התחלת השפל של הנחשוֹל הרבוֹלוּציוֹני.

בּאוֹתה שעה מתחילה בשוּרות המפלגה הסוציאליסטית גם ההתפּכּחוּת באשר לרוּסיה. מן הרז’ים המועצתי ניטל המיתוֹס; נתחדשו הקשרים, בכתב ובדפוּס וּבמסעות, עם רוּסיה. משלחות סוציאליסטיות נסעו פעמים אחדות למוסקבה והתוַדעו אל המציאוּת הרוּסית, בהתנגדוּת פנימית, למרות רצונם, נאלצוּ הסוציאליסטים האיטלקים להודות, כי מציאוּת זו אינה הולמת את האידאל אשר תיארוּ לעצמם והטיפו כל יום וכל שעה להמוני העם. חלק מהסוציאליסטים נשאר נאמן, בלב תמים או לא, לדגל הבוֹלשבי; הרוב הסתלק הימנוּ. המפלגה התפּלגה, רוּח-הקרבות נפל, המרץ רפה; ואם גם קודם לא עצר הסוציאליזם כוח לקבּל על עצמו את הנהלת התנוּעה, הרי עכשיו, אחרי שאָבד לוֹ חוּט-ההדרכה היחידי שלוֹ, מגדל האָדוֹם שברוּסיה, נשאר לגמרי בלי מורה דרך. העקרוּת וחוֹסר-הטעם שבפּוֹליטיקה, אשר התנהלה עד כה, התבּררוּ יותר ויותר.

עיפוּת, אי שֹביעת רצון ואכזבה בתנועה הסוציאליסטית הדביקוּ את המדינה. החוּש הפּאטריוֹטי והלאומי, הניתן יום יום לעלבוֹן, התחיל סוף-סוף להתקוֹמם. השביתוֹת המתמידוֹת, ההורסות את כּל החיים הרגילים, עשוּ את התושב למלא רוגז. בעיקר התיאשו המעמדות הבינוניים – הבוּרגנוּת הפּעוטה, האינטליגנציה, האינטליגנציה למחצה, האכּרוּת בחלקיה – כלומר, רוב האוכלוסין של איטליה. על ידי הגעש התמידי הצליח מעמד הפּועלים להיטיב במידה ניכרת את תנאי חייו החמרים; שֹכר העבודה שלוֹ התבּצר בכל אופן על רמת-חיים בינונית, לפעמים גם עלה עליה, בשעה שעלית ההכנסה של המורה, המהנדס, בעל המלאכה פיגרה הרבּה אחרי התייקרוּת צרכי החיים. גם המובן המוסרי הסתמן הסוציאליזם בקוים אשר לא היוּ דוֹמים כלל לאותם המוּשֹגים המרהיבים, אשר תוֹאָר בהם קודם. גם חלק מהפרולטאריון עיף, למַרדוּת חסרת-מטרה. התנועה הלכה הלוך ורפה, כמו שנאמר, מאותו רגע אשר בתי-החרושת הוחזרו לבעליהם הקוֹדמים. בהיגלוֹת חוֹסר ההכנה הטכנית והפסיכוֹלוֹגית ומהפּכה ועקרוּתה של התנוּעה.

בּמשך החדשים שלאחר זה, אפילו במשך שנה, היתה עדיין האפשרות להציל את התנוּעה, אוּלם לשם כך היה דרוּש להכיר בבהירוּת את השגיאות שנעשו ולצאת סוף-סוף ממצב השלילה הפּאסיבית. תחת זאת הוסיפוּ הסוציאליסטים להטיף לרבולוּציה לאַלתר, גם בשעה ששוּם איש, וקודם כל הסוציאליסטים, לא ראָה את אפשרוּתה. בהטפתה זו – בשעה שכל האפשרוּיות של פעוּלה רבוֹלוּציוֹנית הוזנחו ללא תקנה – הצליחה המפלגה להרגיז עוד יותר את התוֹשב, לקוֹמם את בוּרגנוּת, וליאש סוף-סוף את הפרוֹלטאריון; המפלגה הוֹסיפה להרוס את האפשרות של ברית בין היסודות הדמוֹקראטיים והסוציאליסטיים, אשר היתה עלולה להקים את הסדר ואת בתוֹצרת לא בעזרת הריאַקציה, כי אם באמצעוּת רפוֹרמוֹת סוֹציאליות ומדיניוֹת, עמוּקוֹת ופּרוֹגרסיביות. בּעוֹנת הריאַקציה חשש הסוציאליזם לאחוז בשלטוֹן לפני זמנוֹ, מפּחד אי-הצלחה, ורצה לכבוֹש את הבוּרגנוּת ב“מצוֹר”, בעונת השפל חשש להפסיד את “טהרת הפּרינציפּים” ולהשפּלת כבוֹדוֹ על-ידי בּלוֹק עם היסודות הדמוֹקראטיים הנאמנים מתוך הבוּרגנוּת, הפעוטה והבינונית. התנוּעה העממית נשארה, איפוא, גם בתקוּפה חדשה זו מבלי קו-הדרכה מסוים, מבלי מטרה ברוּרה וּמסוּמנה לפניה, מבלי הרכה סוציאליסטית. המפלגה בזבזה את המרץ הרבוֹלוּציוֹני המרוּכז בקרבּה ופירטה אותו לפראזיוֹלוֹגיה, למַרדות פּעוטה, ולשלילה דוֹגמטית של המציאוּת. גם בתקוּפה זו, כמו בקודמת, נשאר בלי הד קולם של אותם סוציאליסטים המועטים, אשר קראו לטאקטיקה אחרת, לפעוּלה וצוּרה אַקטיבית.

נסיונותיו של מוּסוליני ב-1919 להקים תנועה אַנטי-בּוֹלשבית נחלו מפּלה גמוּרה. לסוף 1920 ולראשית 1921, אחרי שנתים של זעזועים עקרים, תעמוּלה רבוֹלוּציוֹנית וטאקטיקה משמרת בעצם של הסוציאליסטים, מצוֹא צמא לו קרקע אחרת.

ד

ליסוֹד הפּאשיזם שימשו אותן השכבות הבינונית “בלתי-מעמדיות”, אשר ניזוֹקוּ יותר האחרים במשבּר הכלכלי הפסיכוֹלוֹגי שלאחר המלחמה, ובנפלם אל בין פּטיש הפּרוֹלטריון לסדן הקאפּיטאליזם לא ראו לעצמם כל מוֹצא לא ברֵעוֹ של האַנארכוֹקוֹמוּניסיזם ולא בנצחונה של הריאַקציה. במצעדיו הראשונים וּבהכרזותיו גם עד היום הזה, אין הפאשיזם לובש צוּרה אויֶבת לפועלים אדרבא, הוא מדגוש בלי הרף את אי-תליוֹנוֹ בפּלוּטוֹקראטיה, מוסיף גם עתה לדבר על שאיפתו להגן על הפּועל מניצוּל יתיר; בתקוּפת כיבוּש בתי החרושת נקט לו הפאשיזם עמדה נייטראלית; וגם אחר כך, בהיותו לכוח ניכר במדינה, דיבר דברוֹ בפרלמנט על אפשרות הברית בין הסזוציאליסטים-הרפורמיים, הפאשיסטים והמפלגה ה“עממית” (הקאטולית); וגם בהגיעו לשלטון לא שלל את הפאשיזם ואינו שולל עד היום את אפשרות השיתוף עם באי-כוח ההסתדרוּיות המקצועיות, בתנאי שיסתלקו ממגמות סוציאליסטיות. הדבר אשר וצר באמת על ידי הסוציאליזם בעבודה מחנכת קשה במשך שלושים שנה שלפני המלחמה – הסתדרוּיות הפּועלים עצוּמות, מקצועיות וקואופראטיביות – חדר במידה כזו לתוך החיים האיטלקים, לתוך החיים הממשיים של המדינה, עד כי גם הפאשיזם נאלץ לצעוד באותה מסילה: בצדה של ההסתדרות המדינית יצר הפאשיזם גם סינדיקאטים של פּועלים, המונים עכשיו כשני מיליון חבר בקרוב.

אם הפאשיזם לא היה מכוּון מלכתחילה, לפחות במחשבות מחולליו, נגד הפּועלים, הרי היה מתחילת ברייתוֹ תנוּה אַנטי-סוציאליסטית. המניע הראשון לשלילת הסוציאליזם היה בלי ספק הרגש הלאומי הנעלב. במלים אחרות, כאן לא היתה בעיקר התנגדות לסוציאליזם, אלא התנגדות למגמות האַנטי-לאומיות השֹוֹררות בסוציאליזם האיטלקי. אולם יהיו גורמי ההתנגדות לסוציאליזם אשר יהיו, התנגדות זו היא שהבטיחה לפאשיזם את עזרתה על הבורגנות והפּוֹטוֹקראטיה המבוהלת. ככה הוקם גרעינה של התנועה, היסוד הבוּרגני-הזעיר, שכבה ראשונה חדשה. שכבה זו לקחה, המידה ידועה, את התנועה עצמה בשבי. מכאן – השניות של הטאקטיקה הפאשיסטית בכל התקוּפה שקדמה לעליתו לשלטון: הכרזת-ידידות לפועלים ומעשי איבה; מרץ רבוֹלוֹציוני המכוּון בכוח של איזה קפיץ נעלם למטרות אַנטי-רבולוּציוֹניות.

אין לכפור באֶנרגיה ובהתלהבות הרבולוּציונית של הפאשיזם, ביחוד בתקוּפתו הראשונה, בעוד היותו כמו מבוּטלת, שאינה יכולה להדמות לא רק לסוציאליזם, כי אם למפלגות הקתולית-ראדיקאלית, הנוער הצבאי, אשר עבר את המלחמה בחפירות וחיכה לקבלת-פּנים ראויה למנתחים, אשר ראה בחלומותיו את איטליה עצוּמה וכבירה, מצא את הארץ נתוּנה במבוּכה פנימית קשה, חרֵבה כלכלית, וּמפסידה, לדגל מלחמותיה הפּנימיות, את מקומה בהתחרות הבין-לאומית; והוא, נוער זה עצמו, נפגש באיבה גלוּיה ומרה ובהצעה לבלתי לבוֹש בחוּץ את בגדי הצבא ואת אותות ההצטיינוּת. אי-מי בנוער זה נצטרף אל התנועה הסוציאַליסטית; אולם הרוב נתרחק מחיי הציבור, צפו את מרירוּתו בחוּבּוֹ, בכדי לתמוך, בהזדמנות הראשונה, באלה אשר תקום בהם רוח “להקים את ערכי המלחמה ואת החוּש הלאוּמי של איטליה”. הזדמנות זוֹ היא שניתנה על ידי הפאשיזם.

על האחים הבכורים נוספו הצעירים, אלה אשר ספגו את אויר המלחמה, ניזונו יום יום מידיעות המפקדה, ספורי התגרות, מעשי הגבורה, הקרבנות למען המולדת ואותות ההצטיינוּת, ולא זכו, מפּני שנותיהם, לקחת חלק בעתם המאורעות. הרגש הפאטריוטי, אשר הובא על ידי המלחמה למתיחות עליונה, מנע בעדם להספח אל הסוציאליזם. הפאשיזם המציא להם את ההזדמנות לטעום שמץ של מלחמה; התעוררות שבגבורה, הגנה מזוּינת על הדגל הלאומי הניתן לחרפות, קרבנות; אלמלא הפאשיזם, היה גורלו של הנוער הזה – חיים חיורים ומשעממים של פּקיד, עוזר בבית מסחר, או אינטליגנט מקצועי.

שנַים אלה, הנוער שעבר דרך המלחמה והנוער שהתכּוֹנן למלחמה, הם ששיווּ לפאשיזם אופי אידיאליסטי. אין צורך להוסיף, כי לתנועה נספחו כל אלה שנפחדו מפני אימת המהפּכה הקומוּניסטית, כל החרדים לבטחונם הפרטי או לבצע אשר עשו בהצלחה ובזריזות בימי המלחמה; ובתקופה השניה של הפאשיזם, ביחוד לאחר נצחונו, נזעקו אליו המונים אפלים בכלל, מאלה הנספּחים לכל תנוּעה מנצחת.

ברבוּי-גונים זה של ההרכב הסוציאלי ושל המניעים הפסיכולוגיים כלוּם יש מקום לפרוגראמה סוציאלית-מדינית מסוּימת, לתפקידים מכוונים וּלהוראות מעוּבּדות? עד יום הנצחוון עצמו לא הספיק הפאשיזם לעבּד את פּרוגראמתו והסתפּק בסיסמאות. תכנן של הסיסמאות היה בעיקר: פּעולה אַקטיבית למען גדולתה, הצלחתה ועצמתה של איטליה; מלחמה נמרצת בכל האֶלמנטים המפריעים לכך; תמיכה בממשלה “חזקה”, המוּכנה ומסוּגלה להשליט סדר במדינה, בהתיצבוֹ כמגן על ה“ערכים הלאומיים” הבטיח לעצמו הפאשיזם את הסימפּאטיות של רוב החוּגים אשר השתתפו בהכנת המלחמה והכניס מיד לתוך חוּג השפעתו חלק חשוּב של האינליגנציה הראדיקאלית, ביחוד ממחנה הסידיקאליסטים, בעל-הפּלוגתא של הסוציאליסטים זה עשרות בשנים. הסיסמאות הפאשיסטים ראה כל אחד מהרהורי לבו: העלם הפּאטריוט – חזרת העטרה של רומי העתיקה ליושנה; הסינדיקאליסטים – נצחון הקולקטיביזם “הלאומי” המיוחד במינו; האיטיליגנט-ראדיקאל – שיקוּל המוחות הסוציאליסטיים, לא למלחמת-ה מעמדות אלא לפּעוּלה הדדית, מעין פשרה של המשטר הבורגני והסוציאלי; בעל הנכסים היה קורא את המלים “אֶלמנטים אַנטי-לאומיים” ומפרש – סוציאליסטים, ובפאשיזם ראה רק את הזיין להשמדת תנועת הפּועלים המסוכנת.

כוחו של הפאשיזם היה, איפוא, לא התביעותיו הפרוֹגראמאטיות, לא ב“דיבוּר החדש”; הוא איחד לפי שעה אֶלמנטים שונים על ביסוּס שכוּלוֹ שלילה, ונתמלא מחורבנו של הסוציאליזם, אין נכונה בדעה, כי הפאשיזם באיטליה ניצח את הקומוּניזם, ובמידה ידועה גם הסוציאליזם החריב את עצמו בטאקטירה חסרת-שחר, והפאשיזם בא וקצר את הזרע אשר זרע הקומוּניזם. ובמובן זה אפשר לאמור, כי הוא בא לרשת. באותה שעה שגלי הקומוּניזם באיטליה התחילו לסגת אחור – אחרי הנסיון הבלתי-מוצלח של כיבוּש בתי-החרושת ואחרי האַכזבה ברוּסיה עדיין לא מילא הפאשיזם תפקיד ניכר החיי הציבוּר האיטלקי ואף לא לקח חלק בהתפּכּחות הפרולטאריון אשר התחילה מאליה. תחת זאת ידע הפאשיזם לנצל בהצלחה רבה את עונת-השפל אשר הגיעה לקומוּניזם ולסוציאליזם.

אולם נצחונו של הפאשיזם על אויביו – לא רק הקומוּניסטים והסוציאליסטים אלא גם הקאתולים, הליבּראלים והראדיקאלים – לא היה יכול להיות כל כך מלא ושלם אילו ידע להשתמש רק בשגיאותיהם העיוּניות בלבד של הקומוּניסטים. אבל הוא ידע להשתמש אף בטעוּיותיהם הטכסיסיות. אחד הפּוּבּליציסטים האיטלקיים קרא לפאשיזם “אַקטיביזם מוחלט, הפּועל בשדה המדיניות”. באַקטיביזם זה טמוּן לק ידוע של סוד הנצחון הפאשיסטי.

יש להתעכב, ולו גם בקצרה, על פּרצופו של מנהיג הפאשיזם. לא הסוציאליסטים ולא הקוֹמוּניסטים באיטליה לא הוֹציאו מקרבם אנשים, שזכו לאבטוֹריטטה מוּסרית בלתי מתמוטטת. אבל במפלגתו הוא ממלא מוסוליני את תפקיד המנהיג אשר אין מהרהרין אחריו, כמו לנין בבולשביזם. לגבּינו לא חשוב כל כך, אם הסגוּלות המיוּחדות של התנועה הפאשיסטית מתגלמות רק במוּסוליני, או שהוא טיפח וריבה אותן; לנוּ חשוּב לדעת כי תכוּנות אָפיו של מוסוליני יכולות לשמש מקור להערכת אָפיה של התנועה. הדיקטאטור של איטליה כיום הנהו לפי מוצאו – איש מן העם. אביו היה נפּח, ואף הוא התחיל במלאכה זו, מנעוּריו הצטיין הנער באופי לוהט, אפילו סוֹאֵן, הקשיוּת-עורף,, באי-נכנעות. השֹכּלתו השטחית נגמרה עם בית-הספר העממים. אחר כך עמד בבחינות למורה עממי, אבל כנראה גם למד בפני עצמו. בעצם נוּריו נספּח לתנועה הסוציאליסטית, תפס לו מקום באגפּה הקיצוני, הקרוב לאנארכיזם. מרוּבות היו תגרותיו עם האגף הימיני, הרפורמיסטי, עם אותו האגף אשר עכשיו הוא נלחם בו על רבוֹלוּציוֹניוּתוֹ. בעודו צעיר נדד – למען ראות העולם – לשוייץ. שם התפּרנס מעבודת כפּים, משם גורש בעוון תעמולה סוציאליסטית, בשוּבו לאיטליה התמסר כוּלו לפעולה סוציאליסטית, כסדרן וכעתונאי. לזמן מה יצא לאוסטריה, ושם עבד בעתונו של הסוציאליסט והפּאטריוט האיטלקי המפורסם צזארי בּאטיסטי, הוא באטיסטי שברח בראשית המלחמה מאושטריה לאיטליה, התנדב לצבא, נלקח בשבי על ידי האוסטרים ונתלה. מוסוליני גוֹרש מאוסטריה. באיטליה המשיך, בעמדתו הקיצונית, כמעט מַרדוּתית, והיה לאחד המחוללים והמארגנים של “השבוע האדום”, שבוּע של מניפסטאציות סוציאליסטיות אשר הביאו לידי תגרות מרוּבות עם הצבא והמשטרה. גם אז, בפעוּלתו הרבולוציונית מתגלה היחס האַנטי-דמוקראטי, כלומר ההכרה כי להגשמת המשטר הסוציאלי אין צורך דוקא בהסכמתו או באהדתו של רוב העם, בשעת המלחמה בין איטליה ותוּרכּיה הכניס מוסוליני בקונגרס הסוציאליסטי רזוֹלוּציה, הדנה לחובה את התנהגות אותם הסוציאליסטים, המצדיקים את המלחמה. הרזוֹלוּציה נתקבלה ושורה שלמה של סוציאליסטים חשוּבים, עם ביסוֹלאטי ובוֹנוֹמי בראשם. נאלצו לעזוב את המפלגה. השפּעה יצרה לא היתה למוסוליני במפלגה. על כל פנים היתה השפּעתו פּחוּתה הרבה מזו של טוראטי, טריויש, ביסולאטי, אף על פי כן נמסר לו בזמן ידוּע תפקיד כל כך אחראי כמו עריכת העתון המרכזי של המפלגה. על משמרתו זו מצאתו המלחמה. אחרי תקוּפת-פּקפּוקים קצרה התיצב מוסוליני בהחלט לצד התומכים בכניסה לתוך המלחמה בברית עם מדינות ההסכמה, עזב את עריכת העתון “אַבנטי”, יצא מן המפלגה, יסד במילאנו את עתונו שלו, “פּוֹפּוֹלוֹ ד’איטליה”. בשנים הראשונות היה מוסיף לכנות את עתונו בשם סוציאליסטי, אחרי כן הסתלק מן הסוציאליזם לחלוּטין. נכנס כמתנדב לצבא, אולם מקרה אסון (הפּצצה שלו התפּוצצה ופצעה אותו קשה) הכריח אותו לצאת מן הצבא. בעתונו הטיף ל“מלחמה עד הנצחון השלם”, נלחם בכל הכוחות וּבכל הדרכים “בשואפי-המפּלה” (דֶפֶטיסטים), ולא נמנע מכל מיני אמצעים דֶמאגוֹגיים, כמו ההבטחה “לפתוח את קופות העשירים, אחרי הנצחון על האויב”. הציג למלחמה מטרות טריטוֹריאליות רחבות יותר, ובשאלת הסלבים הדרומיים, הסתער ביחוד על אלה אשר היו נכונים לשם יחסי-שכנים טובים לאילו ויתורים. עוד בעצם המלחמה התחיל מוסוליני בארגוּן ה“חיילים והאינואלידים” לשם מטרות פּרופסיונאליות ומדיניות, פּעולתו מאז ידועה.

מבּיוֹגראפיה קצרה זו וכמו כן מכמה עדוּיות עליו, מפּי אויבים וידידים, מסתבר, כי מוסוליני, אם אינו בן תרבוּת שיטתית, הרי ראה וחיה רבות. הוא אדם בעל כשרונות אירגוּניים גדולים, כוח פּעולה נמרץ, בעל רצון ואופי יוצאים מן הכלל, מסוּגל – אם יכיר בשגגתו – לקרע מוחלט עם עברו, ובטוח עם זאת בכל שעה בצדקתו באותה שעה, בלתי ניתן על נקלה להשפּעת הסביבה, ומסוּגל גם להשתחרר הימנה לגמרי, בעל אומץ פּרטי וציבורי. בקיצור, אדם בעל מחשבה מדינית, אם לא עמוּקה הרי עצמאית, וקודם כל ובעיקר – איש המפעל. מתכוּנתיו הפּרטיות האלה שיוָה מוסוליני גם לתנועה אשר הקים…

ה

מועט שבמועט מכוחו הקדיש הפאשיזם, כאמור לבירור הפרוגראמה, אבל את מיטב מרצוֹ הפנה, כמעט בשלימות, לפעולה מעשית. מלחמה ב“אויבי המולדת” בכל האמצעים, חוּקיים וּבלתי-חוּקיים, בפרלמנט וברחוב, בעתוּנות ובאָגרופים – כזאת היתה מלכתחילה פעולתה של ההסתדרות הקטנה בערך, שנוסדה במילאנו, במארס 1919, עם זאת ניצל הפאשיזם את הלך-הרוח המַרדוּתי, את היחס של אי-כבוד אל המדינה ומוסדותיה, את הפּסיכוֹזה של “כל דאַלים גבר”, אשר טוּפחה על-ידי המלחמה והטאקטיקה של הסוציאליסטים והקומוניסטים. אם המדינה אינה יכולה בכוחה היא לעמוד בפני מהוּמות, יבוא הפאשיזם במקום המדינה. ואין זה חשוּב ביותר, להיכן יהיה נוטה רוב העם. יש, כמובן, להשתדל לרכוש את לב ההמונים, מבלעדי זה תהא סכנת-חוּלשה צפויה לתנועה. אולם סימפּאטיה כללית זו אינה תנאי הכרחי. הצדק יכול להיות גם עם המיעוּט, ואין כל יסוד להסתלק מהגשמתו אך משוּם שהרוב טרם הספיק להבינו או להודות בו. ונקל יותר לרכוש את הודאַת האוכלוסים על ידי פעולה אַקטיבית ומעשי-גבוּרה מאשר על ידי הטפה במלים. ולפיכך צריך מיד ובלי דיחוּי להתערב בחיי המדינה ולהטוֹתה, עד כמה שאפשר, במגמה רצוּיה, ויש להודות, כי בראשית פּעולתו, בעודו מיעוט פּעוּט, כשהמפלגות הבורגניות חוששות לקבוע אליו עמדה מסוּימת והממשלה אינה נועזת לאחוז באמצעים – אז גילה הפאשיזם אומץ בלתי שכיח, בצאתו בעֵדה קטנה נגד הגל הבּוֹלשבי, ובתגרות הראשונות היה אחוז קרבנות האדם שלו עולה במידה הגוּנה על אחוז מתנגדיו. יש לציין גם, כי דבּרי התנועה היו נמצאים בשוּרות הראשונות גם בחוּצות.

במשך חודשים רבים, עד שעת תפיסת השלטון גוּפה, לא היו הפאשיסטים מטיפים למהפּכה בכוח, לרבוֹלוּציה פאשיסטית. אפשר שהם גם לא חשבו על זאת כלל, כל תביעתם היתה – “ממשלה תקיפה”; ואם זאת לא הוצאה האפשרות כי ממשלה זו תסתדר על ידי המפלגות הליבראל-ראדיקאליות, אולי גם בהשתתפות הסוציאליסטים, אולי גם בלי השתתפות הפאשיזם. כמו שנאמר, הציע הפעם מוּסוליני, לשם הקמת “ממשלה תקיפה”, ברית שלוש מפלגות: סוציאליסטים, פאשיסטים וקאתולים. עם צמיחת השפעתו של הפאשיזם בארץ גדלו גם תביעותיו. בטאקטיקה זו הראה מוסוליני מידה מרוּבה של הבנת-מציאות: הוא לא הפחיד את התושב, ולא את הבורגנות, אשר ראו בפאשיזם רק כלי-זין להקמת הסדר, כלי-זין שאינו מאיים בזעזוּעים חדשים. בחוּגים הבּורגנים-הליבּראליים היתה רוֹוַחת ביותר דעה זו, כי אחרי שתרגע המדינה יתנדף מיד הפאשיזם. בעיני הרחוב, הקהל הרחב, מילא את התפקיד גם הצד הקישוּטי של התנועה: הזמירות הפאטריוֹטיוֹת, החזרת ה“שלום” הרומאי – פּשיטת-יד במקום לחיצה, הסמל – צרור השבטים (מכאן השם פאשיוֹ – צרוֹר, אֶגד) הלקוּח מרומא העתיקה, המשטר הצבאי של הפאשיסטים – טוּרים ישרים של עלמים בריאים וחזקים, בתלבושת פּשוּטה ונאָה, בלי מעיל ובלי חזיה, חוּלצה שחורה, מכנסים כהים-ירוקים עד הברכים – כל אלה שיווּ למאניפסטאציות הפאשיסטיות לוית-גון.

הדרגות השונות של מלחמת הפאשיסטים הקומוּניסטים ובסוציאליסטים ידועות למדי. הפאשיסטים המסוּדרים בפלוּגות מזוּינות ובנות-משמעת, קטנות בראשיתן והולכות וגדלות אחר כך, עברו במהירות להתקפה, בצורת התנפּלות על מנהיגי תנועת הפּועלים ה“אַנטי-לאוּמית” החשוּבים ביותר, על העתונים הסוציאליסטים והקומוּניסטים, על מוסדות הפּועלים: בתי-עם, קואופראטיבים, מוסדות התנועה המקצועית. הפאשיזם סיגל לו את המנהגים והאמצעים של התנועה הבּוֹלשבית באיטליה, ועוד עלה עליה. תגרות מקומיות יום יום, תגרות של יום ראשון בכל הארץ היו במשך שנה וחצי לסדר-חיים קבוּע. רפיון השלטונות וההרגל – לרגל התעמולה והטאקטיקה הבּוֹלשבית – לראות מעשי-מרדוּת של קבוּצות בודדות כדבר רגיל ובמעט נורמאלי, כרע הכרחי, כל אלה יצרו קרקע נוח לפאשיזם. כעבור זמן מה התחילו גם החוּגים הליבּראליים נוטים אליו סימפּאטיה, בהשתחררם מפּחד הבּוֹלשביזם, הסוציאליזם והקומוּניזם התחילו מאַבּדים עמדה אחרי עמדה, היו הולכים ומפסידים את השפּעתם לא רק על המעמדות הבינוניים, כי אם גם על הפּרולטאריון. התחילה בריחה מתוך שוּרות הסוציאליסטים והקומוּניסטים. הפאשיזם הלך והגביר את התקפתו, והתחיל עובר משדה המדיניות לסוציאליות, להתערב במלחמה הכלכלית בין הבעלים והפּועלים, להלחם בתנועת-השביתות, להחריב את מוסדות המגן והתנופה של הפּועלים ואכרים, להקים את הסינדיקאטים שלו עצמו. בתקוּפה זו מתחיל הפאשיזם לפתח גם את שיטתו הסוציאלית – הגנת התוצרת, שיתוּף הענינים של הבעלים והפּועלים, וּבאותה שעה גם הגנת ענינים כלכליים מסוּימים של הפּועלים. ערכו של הפאשיזם הולך ורב, עד שהבּעלים המעודדים על ידו במלחמתם בסינדיקאטים הסוציאליסטיים, אינם מרהיבים להתגרות בסינדיקאטים הפאשיסטיים. יוצא שהאגוּדות המקצועיות של הפאשיסטים ממציאים לפּועלים אותם היתרונות החומריים של הסוציאליסטים, בתוספת יתר בטחון אישי. המצב משתנה. אומץ אישי, אמונה עמוקה ברעיון נדרשים עכשיו למען השאר בתוך שוּרות הסוציאליסטים, כשם שבשנת 1919 נדרש היה אומץ מהנכנסים להסתדרות הפאשיסטית. את הסוציאליסטים והקומוּניסטים זונחים כל אלה, אשר באו אליהם למען עבוד פּחות ולמען קבל את האפשרות של לגימה יתרה.

בהשוָאה עם פעולת הפאשיסטים, נהדפות אחורנית כל שאר המפלגות. כשמתברר כי הסוציאליזם אינו מסוגל יותר להשתתפות פּעילה וּמכריעה בחיים הצבוּריים, נמצא כי כל האבאנסצֶנה של החיים הציבוּריים באיטליה נתפּסה על-ידי הפאשיזם. הליבראלים, הראדיקאלים, הקאתולים – כל לאה אשר תמכו בפאשיזם במלחמתו – נאלצו להוָכח, כי פאסיביוּתם, נכוּנותם להתפּשר היום עם הסציאליסטים ומחר עם הפאשיסטים, לא עברה להם בלי עונש: הפאשיזם רכש לו ערך מעשי, העולה על ערכם הם; ובגברוֹ על הסוציאליזם אינו מתכּון כלל להסתלק הצידה. באותה תקוּפה מתחיל הפאשיזם משתחרר האפֹּוטרופסותן של המפלגות הבורגניות, ואת שוט-קנאתו הוא מניף לא רק על הסוציאליסטים והקומוּניסטים, אלא גם על אותן המפלגות אשר הרשו לכוחות ה“אַנטי-לאוּמיים” לתפּוס עמדה כה חשובה, ואחר כך גם על אותו המשטר הפּרלמנטרי-הדמוקראטי “הרקוּב”, המוסר את השלטון בידי מפלגות אלה.

הפאשיזם חש וידע כי מקומו בחיים מצטמצם רק באַבאנסצנה, כי הוא רחוק עודנו מלהעמיק שורשים כשאר הזרמים הסוציאליים והמדיניים, שהוא עודנו רק תנועה של המיעוּט המאורגן. תחילה גם ראה עצמו ככה – כחלוץ של שלטון ממלכתי חזק. אולם רפיון פעולתן והתנגדוּתן של המפלגות, רפיון הממשלה – מחד גיסא, וחוקיה הפּנימיים של תנועה מאורגנת ומזוּינת – מאידך גיסא, הכריחו אותו לשנות את עמדתו היכן הערובה, כי שהשאר השלטון בידי אותן המפלגות אשר לא עצרו כוח למנוע בעד ההתקפה הבּוֹלשבית, לא תתחדש התקפה זו שוב, אחרי חודש, אחרי שנה, והפעם אולי גם בגמר של נצחון? ומאידך גיסא, מה לעשות עם הנוער המזוּין הזה, אשר כבר הסכּין לעשות במדינה כבתוך שלו, כיצד להכניס אותו לתוך תחוּמי החוק, כיצד לספּק את האֶנרגיה הסוּאֶנת שלו, כיצד להסביר לו מדוע זה עומד הפאשיזם הראשון במערכה הגוּפנית בסוציאליזם ובאותה שעה הוא האחרון לאחרונים בפרלמנט ובממשלה? בקבּלוֹ את המתוֹדים הבּוֹלשביסטיים, נאלץ הפאשיזם לקבל גם את האידיאוֹלוֹגיה הבּוֹלשבית, אשר לפיה זכאי המיעוּט, ולפעמים גם חייב, ליטול בידו את השלטון, מבלי להתחשב עם הסכמתו ואי-בסכמתו של העם. האַקטיביוּת של המיעוּט בעל-ההכרה ולא הפּאסיביוּת של ההון מחוסר-ההכרה, היא הקובעת את מהלך ההיסטוריה. כּכה עבר הפאשיזם בהדרגה מ“תמיכה בשלטון תקיף”, ל“ממשלה בהשתתפוּת הפאשיסטים”, ומכאן ל“ממשלה פאשיסטית”. הגשמת המהפּכה, ברפיון כל המפלגות, בתמוטת המכונה הממשלתית, אשר עמדה בהתמוטטותה שנתים על ידי המרדוּת הבּוֹלשבית ושנתים על ידי המרדות הפאשיסטית – הגשמת המהפּכה היתה בערך מן הקלות. “מסע רומא”, שנתגשם באוקטובר 1922, נהפך למסע-נצחון חגיגי של מוסוליני. ברשוּתו היו כארבעים ציר בפרלמנט מן המספר הכללי 500, אולם תחת זאת 200.000 איש נושאי-נשק. הוא תפס בכוח זה את מקומו של נשיא מועצת המיניסטרים, ומלעשה היה דיקטאטור של איטליה. ואותו פרלמנט, אשר פּגש את הופעתו הראשונה על הבמה באי-אמוּן, אם לא באיבה, הרכּין את עצמו בנכנעות (מלבד הסוציאליסטים, הקומוּניסטים והרפּוּבּליקאנים ואִתם מספר ראדיקאלים) לפני רצונו.

ו

מטבע הדברים שהפאשיזם, בהגיעוֹ לשלטון, הוסיף להבליט וּלהדר את סגוּלותיו המיוּחדות. בגלוּי הודיע, כי מכיון שתפס את השלטון לא ימסרהו בשלום, וכי הוא מתכּוֹנן להחזיק בו עשרות בשנים; שהוא מבכּר, כמובן, את ההסכמה ואת האהדה של העם, אולם הוא יחזיק ברסן גם אם הסכמה זו לא תקובל; כי שמירת כבודן של הזכויות האזרחיות אינם חובה לו, וּבשעת הצורך יוכל לצמצמן; שהפרלמנט יתקיים רק במידה שיסכים להכּנע לרצון הממשלה הפאשיסטית. קודם כל דורש הפאשיזם מאת האוכלוסים משמעת מוחלטת, נכנעות בלי עקיפין להוראותיו. יש לציין, כי אותה משמעת דורש הפאשיזם גם מאת חבריו שלו, וכי מוּסוליני אסר עוד לפני זמן-מה מלחמה נמרצה באֶלמנטים הבלתי-נכנעים של הפאשיזם (ממלחמה זו יצא, כנראה, מנצח). בעזרת משמעת כללית, סדר, שקט, עבודה מאוּמצה, תחדש הארץ את כוחה, תגבר מבית ומחוּץ. כל אופּוזיציה שהיא עלוּלה רק להפריע. ולפיכך לא חדל הפאשיזם ואינו חדל להזהיר את מתנגדיו, כי נגד כל שמץ של נסיון לאַרגן התנגדות בארץ יאחז הוא באמצעי אלמות, עד הקיצוניים ביותר, אשר בשעת המהפּכה עצמה עלה בידו להמנע מהשתמש בהם.

טבעי כמו כן, שהפאשיסטים רואים את עצמם כמצילי-איטליה, ומשעת עלותם לשלטון חידדו עוד יותר את יחסי איבתם לכל שאר המפלגות, אשר לא קיבלו את מרוּתם בלב שלם. בשעה הראשונה ניסה מוּסוליני להרכיב ממשלה מכל המפלגות הבּורגניות, בהגמוניתם של הפאשיסטים. בתוכניותיו היה, כנראה, גם לשתף איזה חוּגים סוציאליסטים בממשלה, אולם תוכנית זו לא התגשמה; תחת זאת שלחו כל המפלגות הבורגניות את באי-כוחן לתוך הממשלה. בקרוב נתברר, כי כוָנתם של הפאשיסטים היא לא כל כך לשיתוף פּעוּלה עם שאר המפלגות, כי אם לשלוט בהן. על ידי כך נגרמה יציאתה של המפלגה בורגנית הגדולה ביותר, הקאתולית, מן הממשלה. בממשלה נשארו, מלבד הפאשיסטים, המפלגה הלאוּמית אשר התמזגה בקרוב עם הפאשיסטים וסיעה ליברלית אחת, הקוראת לעצמה משוּם-מה “דמו-סוציאליסטית”, ומשוללת כל ערך במדינה. הממשלה היא למעשה כוּלה פאשיסטית. יחסם של הפאשיסטים אל שאר המפלגות הולך ונעשה יותר ויותר אי-סבלני. יתר על כן. בתוך העם האיטלקי מתהוה מחיצה בולטת בין הפאשיסטים (וכל הנלוים אליהם) ובין שאינם פאשיסטים. הפאשיסטים מוכרזים לנושאיו היחידים של הרעיון האיטלקי הלאוּמי, והפאשיזם – לסמל המדינה האיטלקית, כל שאינם פאשיסטים נערמים כוּלם לערמה אחת – אויבי העם. מכאן המגמה לחדור עד כמה שאפשר לא רק למוסדות השלטון המדיני והאדמיניסטראטיבי, כי-אם גם ולמוסדות הכספּיים והתרבּותיים, וּכמו כן ותוך העתונוּת.

באותה מידה התחדדה גם “לאוּמיוּתם” של הפאשיסטים. כשם שבשדה המדיניוֹת הפּנימית היתה המלה “דמוקראטיה” לשם גנאי, כך היו לשנינה המלים “הוּמאניזם”, אינטרנציונאליזם" ודומיהם ביחסים שבין העמים. כל עם חייב להלָחם בכל כוחותיו על קיוּמו, גבוּרתו – ערוּבה לנצחונו על פּני האחרים, זיוּנו – ערובה לשלומו. כל הנסיונות להקים את החיים הבין-לאומים על יסודות אחרים הנם רק להג הדמוקראטים. מכאן יחסי האירוֹניה והחשד, לפעמים גם יחסי-האיבה, ל“חבר הלאומים”. לאוּמיות מוּפרזת זוֹ גוררת גם רגשנוּת מוּגזמת לכל בקורת, אפילו ידידוּתית, של איטליה והפאשיזם.

במקצוע הסוציאליזם התאמץ הפאשיזם להעמיד במקום ה“מעמד” של הסוציאליסטים מוּשֹג אחר, ממשוּת אחרת – “אוּמה”. כשם שהסוציאליסטים מנהלים את מלחמתם הסוציאלית בשם “מעמד הפועלים”, ככה קובעים הפאשיסטים את הפּוֹליטיקה הסוציאלית שלהם על-פּי ה“אינטרסים הלאומיים של איטליה”, אשר לפניה ירכינו את ראשם גם הרכוּש וגם העבודה. שני אלה צריכים להיתמך וגם להיחסם על-ידי המדינה הפאשיסטית, העומדת מעל למפלגות, ושואפת רק למטרות לאומיות. המטרה הראשית: הרמת התוצרת. אם בשעה פלונית ובענף פלוני של המשק הולמות יותר דרישותיהם של הפּועלים את עניני התוצרת, כי אז צריכות הדרישות הללו להימלא; אם עניני המשק הלאומי הם לצד תביעותיו של הרכוּש, כי אָז על הפועלים להכנע. גם הפועלים וגם הבעלים מאוּחדים בסינדיקאטים, מהם מוּחדים, מהם מעורבים. הסינדיקאטים מקבּלים עליהם את הפּרוגראמה של המפלגה הפאשיסטית והם נכנעים למרוּתה של הממשלה הפאשיסטית, כלמפשר עליון.

אָפיני הוא יחסו של הפאשיזם אל שני מוסדות עיקריים בחיי איטליה – אל המונארכיה ואל הקתוליות. היה רגע, שהפאשיזם, בעודו מתכּוֹנן לתפקידו המדיני הנוכחי הכריז על עצמו “רפּוּבּליקני במגמה”, אבל למעשה הוכיח את שויון-נפשו לצוּרת השלטון; הוא היה נכון להיות מונארכיסטי, אם המונארכיה תסכים לקבל את מרוּתו, ואַנטי-מונארכיסטי אם המונארכיה תשֹים מכשולים על דרכו אל השלטון. סיסמה זו הפחידה את בני-בריתו מימין, ולפיכך הוּמתקה במידה ניכרת, וחריפוּתה ניטלה לגמרי אחרי אשר המונארכיה עצמה התיצבה באוקטובר 1922 לצדו של הפאשיזם.

יחסוֹ של הפאשיזם אל הכּנסיה הקאתולית היה מורכב יותר. שאלת האפיפיוֹרוּת באיטליה היא בכלל אחת השאלות המורכבות והמסוּבכות ביותר. מן הצד האחד, הרוב העצום של האיטלקים הנם קאתולים נאמנים, ואפשר שבשוּם מדינה אחרת לא העמיקה האפיפיוֹרוּת את שרשיה כאשר באיטליה; מן הצד השני, הרי נלחמה האפיפיורות במשך כל המאה הי“ט נגד התנועה לשחרור איטליה ולאיחוּדה, ועד היום לא הכירה בצליל-הסיום של תנועה זו, בכיבוּש רומא והכרזתה לבירת איטליה: עד היום הז ה חושב האפיפיור את כיבוּש רומא למעשה פּשע ופגיעה באלהים, את עצמו הוא רואה כשבוּי המדינה האיטלקית (ולכן אינו יוצא לעולם מתחוּם הואתיקאן); עד הזמן האחרון נמנע מכל קונטאקט עם הממשלה, והיה אפילו אוסר על המלכים הקאתוליים וראשי ממשלותיהם לבוא בביקוּר למלך האיטלקי; ובמשך המלחמה האחרונה היו הפּאטריוטים האיטלקים מתאוננים לא פעם על שיין רוחו של האפיפיור ואפיו היותו עוֹין את האינטרסים של איטליה. מיד אחרי המלחמה, ביחוד אחרי הוָצרה של המפלגה ה”עממית" הקאתולית, אשר אחת ממטרותיה היתה – להמתיק את חריפות הסכסוּך בין איטליה והואתיקאן, התחילו ביחסים בין הממשלה והכנסיה להפסיד את חריפותם. הפאשיזם הגביר במידה מרוּבה פּוֹליטיקה זו של שלום, וגם השֹיג תוצאות ניכרות – הוּקם קוֹנטאקט, אם כי לא רשמי, אבל ידידותי למדי, בין הממשלה והאפיפיור; ניטל האיסוּר מן המלכים הקאתוליים ובקר את המלך האיטלקי וכו‘, בפוליטיקה זו שלו יוצא, כנראה, הפאשיזם משתי הנחות: ראשית, הרוב העצום של האיטלקים הנם קאתולים, ועל ידי השראַת השלום בין השלטון ובין הכנסיה, תבּטל אחת הסיבות של חוסר הרמוניוּתה ומכאן – גם חוּלשתה – של הממשלה האיטלקית, חוסר אפשרות הסתירה בין המצפון הקאתולי והרגש הפּאטריוטי של האיטלקי; שנית, הכּנסיה הקאתולית הנה הסתדרות בין-לאוּמית עצוּמה וענפה, ולה שליחים בכל פּנות העולם, ובכמה מן הפּנות הלו השפּעתה מרובה; היא, איפוא, הנה גורם אינטרנאציונאלי רציני; ההשלמה עם הכנסיה עלוּלה להגביר את המדינה האיטלקית, היכולה להעזר גם במסורת בת הדורות, שלפיה לא רק האפיפיור, אלא גם חלק הגון של הדיפּלומאטיה האפיפיורית מתמנה מתוך בני איטליה. למען הביא את השלום, הכריז הפאשיזם ראשית מסע-צלב נגד ההסתדרות המאסוֹנית, אשר עוד לפני זמן מה היתה בעלת השפעה באיטליה ונמצאה באוֹפוֹזיציה חריפה לאפיפיורות; שנית, מנהיג הפאשיזם רפורמה חינוּכית, אשר על פיה בית-הספר האיטליקי, החילוני עד כה, נהיה לקאתולי; יחד עם זאת חולק הפאשיזם בנאומיו, הפגנותיו וכו’ כבוד במדרגה הכי גדולה לכנסיה הקאתולית, ובעתוֹנוּת הפאשיסטית מתהלך ל“רוח היום” התזיס על “זהות הרוח הקאתולי והאיטלקי”.

שנת השלטון הפאשיסטי הביאה, מחוּץ למגמה הגוברת של השלמה עם האפיפיורות, לתוצאות אלה: בארץ שֹורר שקט מוחלט. נפסקו המהוּמות, בשביתות, אי-הסדרים. בארץ עובדים הרבה יותר מאשר בשנים הקודמות. המצב הכלכלי והכספי של איטליה הוּטב במידה ניכרת, אם כי הוא עדיין רחוק מאותן התקוות האוֹפּטימיות אשר תלו בשלטון הפאשיזם. הסדר שהוּשלט יש בו מלבד כניעה, אם ברצון ואם באונס בפני הפאשיזם גם עיפות ואַפּאטיה. משום כך יש לפי שעה לחשוב את תקוות הפאשיזם להתעוררות תרבוּתית של הארץ לאילוּסיה. התגבר ההרגש הלאוּמי, ההכרה העצמית, גאון האיטלקים. תחת השפעת הבטחון העצמי הפאשיסטי נגוזים השֹרידים של הדעה הקודמת, “מימי אוסטריה”, כי האיטלקים ע לא עצום וּבלתי חשוּב, הצריך משוּם מה תמיד לפנות את הדרך. יחד עם צמיחת ההכּרה הלאוּמית, משֹגשֹת גם הקנאוּת הלאוּמית, מתגלים יחסי-תקיפוּת ולפעמים גם יחסי-איבה כלפּי אנשי חוּץ-לארץ, יחסים אשר היו קודם זרים לאיטליה. נגוז היחס ההוּמאני, מבקש טובתם של הנעלבים והנרדפים; משֹתרר הרגל להשקיף על כל חזיונות החיים הבין-לאומיים אך מתוך חשבון תועלתה או הפסדה של איטליה. גם ביחסיהם של האיטלקים בינם לבין עצמם נתגלו קוים חדשים – הבדלי המפלגות נתחדדו; אָפיוֹ במפלגתי של השלטון הביא לידי חריפוּת אמצעי הפּולמוס, גם בעתונות וגם ברחוב. חריפוּת זו עולה גם על ימי ההתלהבוּת הבּוֹלשבית. עלפּני המדינה מרחף איום הדיקטאטוּרה, הגבלת החרוּיות האזרחיות והיא נתכנסה לתוך עצמה, בהחבא. אין להכחיש, כי אצל רבים מאד עוררה גם אישיוּתו של מוּסוליני וגם התנוּעה הפאשיסטית בכללה התלהבוּת אמיתית, ובמקצת גם עד כדי הערצה; נוסף לזה גָאָה האַפּארט הקישוּטי והאַדמיניסטראטיבי, הנמצא ברשוּתה של כל ממשלה, הרוצה לעורר את אהדת התושבים. המספרים האובּיקטיביים מעידים על צמיחה עצוּמה של המפלגה. היא מונה עתה 800.000 חברים, ויש לה הסתדרות-נוער בת 200.000. מלבד זה נלוים אליה גם סינדיקאטי-פועלים, המונים את חבריהם בשני מיליונים, בקירוב. בתקוּפת ההתכּוֹננוּת היו ברשוּתו של הפאשיזם פּלוּגות מזוּינות; אחרי המהפכה הפכו פּלוּגות אלה למיליצית-מתנדבים פאשיסטית, הקיימת על חשבון המדינה, ועומדת במוּבן האַדמיניסטראטיבי בדרגה אחת עם הג’אנדארמריה והצבא. תפקידה – החזקת הבדר בפנים הארץ, ובמקרה מלחמה – השתתפות בחזית. במיליציה זו נמצאים בפועל – 300.000 ובשעת גיוס 800.000 איש. אין כל ספק, כי גידול עצוּם זה של המפלגה אין מקורו רק בגורמים רוחניים, כי אם גם במורא ובחשבונות חמריים. בזאת מודים גם דבּרי המפלגה, הקוראים לא פעם להגבּלת קבּלת חברים ולבירוּר קפּדני יותר. להשיב במצב זה על השאלה, במי מצדד רוב העם, בפאשיזם או במתנגדיו – קשה מאד. בחירות מדיניות לא היו במשך הזמן הזה, ואילו גם היו לא היו מביאות לידי תוצאות הראויות לבוא בחשבון. ראיה לכך: בחירות האַדמיניסטראציה, הנותנות בכל מקום רוב מכריע כזה לפאשיזם, עד שגם מנהיגי המפלגה אין מקבלים אותן כזהב טהור. ברור, שהרחוב מקבל את פני מוּסונילי בהתפּעלוּת, אולם ברור כמו כן שהטון הקפדני והמאיים של הפאשיזם אומר אחרת: שהם עצמם אינם נותני אמון בהתפּעלות הרחוב וחושבים שהוא אינו מבטא את הלך-הרוח אמיתי של הרוב, או שהתפּעלות זו היא בת-חלוף, כשם שהיתה ההתלהבות הבּוֹלשבית בשנים הקודמות, ברור כמו כן, שהפאשיזם אילץ את כל המפלגות לצאת ממצב הטשטוּש והפּאסיביות ולקבוע עמדה ברורה בשאלות היסודיות של חיי איטליה. מפלגות הימין מצאו בפאשיזם את התנועה המקיימת את פּרוגראמתם, והנן תומכות בו בהתלהבוּת, הגוברת על ידי כך, שבשנים האחרונות היו הן מפסידות יותר ויותר את התקוה להגיע שוב בזמן מן הזמנים לשלטון. קצתן התמזגו ממש עם הפאשיזם (ה“לאומיים”), קצתן מסתפּקות בשיתוּף-פּעוּלה הסיעה הקטנה ה“דמו-סוציאליסטית” יש לה בא-כוח בממשלה כמעט כל שאר המפלגות הליבּראליות והראדיקאליות נכנעו גם כן בפני הממשלה הפאשיסטית. קשה לדעת, אם מאהבה או מיראה. רק חלק קטן, שאינו מצטרף יותר למפלגה מסוּדרת, אבל שולט בעתוֹנים הרציניים, נשאר באוֹפּוֹזיציה, אולם אוֹפּוֹזיציה זו איננה חוֹלמת אפילו על מיגוּר הפאשיזם בכוח, מודה בזכויותיו הגדולות לגבּי הבראַת איטליה, וּמתיחסת באי-אמוּן בולט לכל הנסיונות של כריתת-ברית עם היסודות השֹמאליים בארץ לשם מלחמה בפאשיזם. המפלגה הבוּרגנית הגדולה ביותר הקאתולית התפּלגה. המיעוט, שנמשך על ידי הפאשיזם בגלל יחסו לקאתוליות, נכנע לפניו לגמרי; הרוב היה נוטה להשתתף אתו, אלמלא היה הפאשיזם דורש כניעה גמוּרה, מבלי להשאיר למפלגה כל אַבטוֹנוֹמיה. המפלגה הרפּוּבּליקאנית שומרת אמונים לעיקריה הדמוקראטיים והרפּוּבּליקאניים, לכן היא, ברובה הגדול, אוֹיבת בנפש לפאשיזם. אף על פי כן, אי-מי עבר גם ממנה אל הפאשיזם.

התמוּרות הגדולות ביותר נתהווּ במחנה הסוציאליסטים והקומוּניסטים. התפּלגות הסוציאליסטים והקוֹמוּניסטים קמה והיתה עוד לפני נצחון הפאשיסטים. התקרבוּת נצחונו הוסיפה להפריד בין שורות הסוציאליסטים, ובשאלות ההשתתפוּת בממשלה דמוקראטית והכּניסה לאינטרנאציונאל השלישי נתפלגה קבוצה מתוכה, בראשוּתוֹ של טוראטי וטריויש. אחרי נצחונו של הפאשיזם, נתפּלגה המפלגה (אשר בראשה עמד **סארטי)** מחדש בשאלת הברית עם הקומוּניסטים, אשר הועד הפּועל של האינטרנאציונאל השלישי תבע אותה. רוב המפלגה הביע את דעתו נגד הברית, והקבוצה שהגנה עליה הוּצאה, וסארטי בראשה, מתוך המפלגה. באותה שעה נפלגה מהמפלגה הסוציאליסטית המתוּנה קבוּצה קטנה, ובראשה פרי, בשאלת שיתוּף עם המפלגה הפאשיסטית. כּכה קיימות כיום חמש שכבות סוציאליסטיות. כולן סבלו קשה משלטון הפאשיזם. מספּרן נתמעט בהרבה. לפנים היתה המפלגה מונה בכללה כחצי מליון חברים, והאגוּדות המקצועיות הסוציאליסטיות – כשני מיליונים. המספרים של עכשיו אינם מתפּרסמים, אולם על יסוד ידיעות צדדיות יש לשער, כי מספּר חברי כל המפלגות הקומוּניסטיות והסוציאליסטיות ספק הוא אם יגיע ל-80 אלף, ושל האגוּדות המקצועיות – ל-150 אלף, הפסד חמרי גדול סבלה הקואופּראציה הסוציאליסטית בעיקר החקלאית.

המפלגה הקומוּניסטית, המופיעה בפרלמנט ווציאה עתונים, נמנעת מפּעוּלה גלוּיה ופעולתה התעמוּלתית והחנוּכית עוברת על פּי רוב במחתרת, כנראה, מבלי הצלחה יתרה. בשעה זו אין לה על כל פּנים ערך ממשי בחיים המדיניים, ועל הופעה אַקטיבית גם אינה חולמת. לא באו גם חליפות בעמדתה האידיולוגית, אם לא לחשוב את החרטה לאחר זמן, לאחר שהוּחמצה השעה לפעול אשר פעלו הפאשיסטים. אותו הדבר יש לומר על קבוצת סארטי, אשר יש לה ברשותה אוֹרגאן יחיד, קטן בלתי-פּריוֹדי, וּמספר אנשים בולטים פּחות או יותר, אבל אין לה כל הסתדרות שהיא. בכמוּת פּחוּתת רך כזאת מופיע גם האגף הימני של הסוציאליסטים – קבוּצת פרי, אשר עברה את המעגל השלם מן הסוציאליזם הרבוֹלוּציוֹני עד תמיכה בממשלה הפאשיסטית; לקבוּצה זוֹ עתונוּת רצינית ולא הסתדרות. מרכז התנועה הסוציאליסטית הוא בשתי הסיעות האמצעיות – המתונה והקיצונית יותר. לשתי הסיעות הללו יש עתונים יומיים בעלי השפּעה, ואפשר, כנראה, לאמור כי רוּבם הגדול של אלה אשר נשארו בנאמנוּתם לסוציאלזם יתכנס לתוך שתי המפלגות הללו. ממאורעותיה של איטליה למדו שתיהן רבות אבל במידה שונה. המפלגה הקיצונית יותר נשארה נאמנה לעיקרים הקלאסיים של הסוציאליזם הרבולוּציוני – למלחמת המעמד ולדיקטאטורה של הפּרולטאריון, אולם היא מודה בחוסר-אומץ, בפאסיביוּת, בחוסר-השיטה שלה בתקוּפה הקודמת, ונוסף לזה מכּירה גם, כי חריפוּתה לגבּי המעמדות האחרים וגם בשאלה הלאוּמית היתה בלתי נחוּצה. עם כל זאת אין המפלגה מאמינה בערכם של הקרויים “יסודות דמוקראטיים” ואינה רואה בהם כוחות מאורגנים מבחינה מעמדית וחברתית, ולכן היא שֹמה את כל תקוותיה בחינוּכו ובהשבחת ארגוּנו של הפרוֹלטאריון, הסיעה המתוּנה יותר מרחיקה לכת בבקורת הפּרוֹגראמה והטקטיקה הסציאליסטית בשנים עברו, דוחה את הפּרינציפּיון של דיקטאטורת הפּרולטאריון מרבּה להעריך את חשיבותם הסוציאליסטית האיטלקטוּאלית של המעמדות האמצעיים, שהנם בן-ברית טבעי ונאמן ביותר לפּרוֹלטאריון במלחמתו בעד משטר דמוקראטי, העתיד, במידת גדוּלו הממשי של הפּרולטאריון, לעבור בעזרת המטוֹדים הדמוקראטיים למשטר סוציאליסטי; בשלילת המוּשֹג “לאום” בתור אחד העיקרים היסודיים של החברה האנושית רואה סיעה זו לא רק שגיאה טכסיסית בלבד, כי אם גם מגרעת מוסרית עצוּמה. ועכשיו היא קובעת את העיקר הלאומי, המוּשלם בעיקר “שיתוּף-הפּעוּלה” של כל העמים, במסד הפּרוגראמה שלה. כל מהלך המחשבה הסוציאליסטית והטאקטיקה שלה היה, לפי דעת מפלגה זו, יותר מדי דמאגוֹגי, יותר מדי אֶגוֹאיסטי, לא די מוּסרי, והיא משתדלת עכשיו להכניס לתוך הטפת הסוציאליזם שלה תוכן חדש, לא רק סוציאליסטי, כי אם גם הוּמאני. שתי המפלגות הסוציאליסטיות נמצאות באוֹפּוֹזיציה חריפה לממשלה הפאשיסטית, אבל על מהפּכה בזרוע, עתה או בעתיד הקרוב, אין איש חולם. ההכּרה הכללית היא, כי במשטר הפאשיסטי לא ימוט בקרוב.

“קונטרס” קנ“א-קס”ו, כ“ב כסלו – כ”ט אדר ב' תרפּ"ד

א

משנתבּרר לכל איטליה, לאחר ימים מועטים של ספק, כי הציר הסוציאליסטי בבית הנבחרים, מזכירם של הסוציאליסטים המאוחדים, לא סתם "נעלם”, כי אם נלקח שבי במכונית לאור היום, בעיר הבירה, באחד מרחובותיה הסואנים, והוּבל לאיזה מקום ונרצח בסתר, היתה ההתרגזוּת גדולה, כמובן, אולם לא כל כך גדולה כבימים שלאחר כך. גלוּי וידוּע, כי כל תנוּעה חברתית המתגבּרת ועוֹלה סוֹחפת אִתה גם יסודות אשר עיניהם רק לעניניהם הפרטיים והנכונים לכל מעשה אָון, אולם אם התנוּעה בכללה נמצאת צודקת אזי מתיחסים לאלמנטים כאלה בתוכה בסבלנוּת מתוך אונס. השאלה היתה, אם במקרה הזה גם הממשלה נושׂאת באחריוּת המעשה המחפּיר הלזה, ואם ובאיזו מידה היא מכסה עליו.

ותיכף אחרי שנעשה לודאי כי אמנם נרצח מַאתּיאוֹטי, נתגלה דבר מוּזר מאוד. חלף-עבר יום אחר יום, ודעת הקהל התענינה ברצח מתוך התרגשוּת מתגבּרת והשלטונות התיחסוּ לענין בּקרירוּת רוּח בלתי מזדעזעת. בעוד שאנשים פּרטיים, ובראש וראשונה העתונאים, קבעוּ בדיוּק את היום ואת השעה שהוּא נלקח שבי, מצאוּ עדים, הראוּ ברמיזה על עוֹשׂי המעשה, אף מצאו את המכוֹנית, אשר בה הוּבל ונרצח מאתיאוֹטי – התיחסה המשטרה לכל זה בפּאסיביוּת גמוּרה. סוף-סוף פרסמוּ העתונים את שמות המרצחים וּלמשטרה לא נשארה דרך אחרת בלתי אם לאָסרם, וחשבה שבזה הגיע הענין לידי גמר. אולם דעת הקהל היתה נרגשת כבר יותר מדי ושוּב לא רפתה. ועוד הפעם מצאו אנשים פּרטיים, ולא המשטרה, כי האשם העיקרי הנהוּ דוּמיני, הידוע בתור אחד הפאשיסטים הקיצוניים, העומד ביחסים קרובים עם ראש מחלקת העתוֹנוּת, עם ראש המיניסטריון ועם המזכיר של המפלגה הפאשיסטית, צזארה רוֹסי. נתקבּל על הדעת, כי דומיני זה היה רק מכשיר בידיהם של אישים גבוהים יותר במפלגה הפאשיסטית. ועוד דבר: עקבות האוטו הוֹליכוּ אל העוֹרך של העתון הפאשיסטי הגדול ברוֹמא, “קוּריֶרה-איטליאנוֹ” – פיליפילי. העתון הזה נוסד לפני שנה בערך ברחבוּת גדולה וּבהוצאות בלתי רגילות והיה ידוּע, כי העתון הזה נתוּן להשפּעתו של מיניסטר הפּנים, ידידוֹ הכי קרוב של מוּסוליני: פינצ’י. ושוב נתגלה לא על-ידי המשטרה, כי אם על-ידי אנשים פּרטיים, כי בזמן הרצח ואחריו היוּ לדוּמיני ולחבריו ישיבות סתר עם רוֹסי ופיליפילי. ביום בהיר אחד נעלמו רוֹסי ופיליפילי מרומא מבלי שהמשטרה תפריע להם, אף כי עבר שבוע מזמן שהעירו אותה על הקשר שישנוֹ בין דוּמיני ובין אלה הנוֹשׂאים משׂרוֹת כּבוֹד בּמשטר הפאשיסטי, ורק אחרי שנעלמוּ עקבותיהם הוציא ראש המשטרה פּקוּדה נגד שניהם. ושוּב גילוּ עתונאים, כי רוסי מסתתר ברומא ופיליפילי נסע לגנואַה. שוב עקבו העתונאים את שניהם ופשוט הכריחו את המשטרה לאסור את פיליפילי בו ברגע שישב במכוֹנית כדי להימלט לצרפת. כעבור ימים אחדים הופיע רוֹסי מרצוֹנוֹ הטוב לפני חוקר הדין ונאסר. באותו יום הוכרחוּ מיניסטר הפּנים, פינצ’י, וראש השוטרים בכל הממלכה, גנראל דה-בּוֹנוֹ, אחד מארבעת הדבּרים שניהלו את “כּיבּוּש רומא” – לצאת בדימוּס.

דבר השתתפוּת אנשי סודו הכי קרובים של מוסוליני ברצח ויחסה המוּזר של הממשלה אל הרצח נתנו למאורע הטראגי הזה גוָן אחר לגמרי. התחילוּ להרגיש כי אין כאן מעשׂה מקרי של אחד הקיצוניים הבלתי אחראיים. הרגש הזה עוד התחזק על-ידי הפאשיסטים עצמם שלקחוּ חלק בענין הזה. כל אחד מן הגדולים שנאסרוּ ושוּחררוּ, יש לוֹ במפלגה חוג של מצדדים, שהבגידה שנעשתה ביחס לאדוניו הרגיזתהוּ מאוד – והתחיל מטר של תגליות. עתוֹנוּת האוֹפּוֹזיציה עבדה, כמוּבן, בכל כוחותיה למען גלות את האמת. ונתקבּלה בערך תמוּנה כזאת מפּנימיוּתוֹ של הרג’ים הפאשיסטי:

עתונאים קטנים ופקידים, קצינים ועורכי דין, אשר עוד אתמול חיוּ חיי דוֹחק נעשוּ בבת אחת לאדוני איטליה שאין עליהם כל בקורת. רק מעטים החזיקוּ מעמד במצבם זה, רוּבם ראשם הלך סחרחר מן הגובה הרם אשר הגיעוּ מבלי לצפות לו. התעשיה והבאנקים מתוך רגשי תודה בעד השחרוּר מן הסכּנה הבולשבית כרעו ברך לפני השליטים החדשים. הנסיון היה גדול יותר מדי. גדולי הפאשיסטים התחילוּ לחלק תארי כבוד וזכיונות בעד בּצע, התחילוּ להשתתף ברוחי הספּקוּלאציה בבוּרסה ולסחוֹר בחוּקים ופקוּדות. בשיטת עושק פּשוּטה מאוד הוּרשוּ עסקים, אשר היו למקור של רוָחים לבעלי הכוח הפאשיסטיים. בכספּי בעלי התעשיהוהבאנקים נוֹסדוּ עתונים גדולים, אשר שילמוּ לפקידים הגבוהים הפאשיסטיים משׂכּוֹרוֹת גדולות בעד שירוּת-סתרים. וכך עלה ה“קוּריֶרהאיטאליאנוֹ” של פיליפילי לבעלי התעשיה הגדולים בגנואה בסכום המצער של 120,000 לי“ש, ולהוצאות הבחירות של המפלגה הפאשיסטית מוכרחה היתה לתרום “חברת בעלי התעשיה” סכוּם של 300,000 לי”ש. אולם תמוּרת זה היה לרוֹסי ולפיליפילי, לדה-בּוֹנוֹ ולפינצ’י אבטומובילים ופלגשים, ובעלי בתי התענוּגוֹת ברומא ובפאריס עשוּ עסקים טובים. בשביל הקהל הרחב היה כל זה נקרא: “שחרורה של איטליה מן הסכּנה הבולשבית”.

החיים ערבים ובטוּחים, אך האוֹפּוֹזיציה מרגיזה קצת את העצבים. העתונים מופיעים. אל הפרלמנט נכנסו בכל זאת כ-150 ציר מן האופּוזיציה וּביניהם גם אנשים אַמיצי רוּח ובעלי אופי. ומי יודע, אם לא יגוּנב שמץ דבר לאחד מאלה (הן את האבטוֹמוֹבילים והפּלגשים אין להסתיר בכיס החזיה). צריך, איפוא, להסבּיר לאנשים הללו, כי הפאשיסטים אינם חומדים לצון, כי הם אנשים רציניים, המוּכנים לכל למען “טובתה של איטליה”. ובעוד העתונים הפאשיסטיים מדבּרים על “העליה השניה” נגד האוֹפּוֹזיציה לעשות בּה כליה, בעוד העתונים הללוּ מביעים את צערם, על אשר באוקטובר 1922 נשארו ראשי המתנגדים של הפאשיזם בחיים, וּמבטיחים כי בהזדמנוּת הראשונה ימלאו את אשר איחרו – נוצר במיניסטריון הפּנים ועד חשאי, אשר תעוּדתו להשמיד את האוֹפּוֹזיציה. על-ידי ה“צ.ק. מוימינל” (שם הרחוב בו נמצא מיניסטריון הפנים), כך נקרא בפי העתוֹנוּת של האוֹפּוֹזיציה הועד החשאי הזה, אוּרגנה באמת שוּרה של התנפּלוּיות על מנהיגיה של האוֹפּוֹזיציה. אוּלם זה מזמן דוּבר על מאתּיאוֹטי, כי הוא במשרתו בתור המזכיר של המפלגה האופוזיציונית הכי גדולה, יודע יותר מאשר האחרים יודעים ושבידו נמצאות תעוּדות רבּוֹת. והוחלט, איפוא, לא “להעניש” סתם את מאתיאוֹטי ו“להפחידו”, כי אם להגוֹתוֹ לגמרי מן הדרך. וזה גם אירע ב-10 ביוני. כפי שמתבּרר כיום היו דבריו האחרונים של מאתיאוֹטי: “בדמי תיגאל איטליה. יחי הסוציאליזם!”

משנגוֹלה התמוּנה הזאת לפני דעת הקהל היתה זאת הפתעה גדולה בּשביל הציבור ועוררה התרגזוּת עצומה. אין לשכוח, כי הפאשיזם הציג את עצמוֹ, ראשית כּל, בתור תנועת הבראה במובן המוסרי, והיו שהאמינו בזה ותמכוּ בו בגלל זאת. מתוך כך סלח לו הציבור על עברוֹ את גבוּל סמכוּתוֹ ועל מעשי האלמוּת. עתה מתבּלט, כי מעשי האלמוּת אשר עשה הפאשיזם אחרי המהפּכה המוצלחה, שנראוּ כבלתי מביאים תועלת ומזיקים, לא היוּ מקריים, כי אם כחלק מהוּתי של הרג’ים, ושימשוּ תכלית לכסוֹת על הרקבוֹן המוּסרי אשר לקה בוֹ, עוד בּטרם מלאוּ גם שנתים לשלטונו. ולכן קמה תיכף שאלת השארוּתוֹ של השלטון בידי הפאשיזם כפּרוֹבּלמה מוסרית חמוּרה. עד כמה גדלה ההתרגזוּת בימים הראשונים, יש לראות מן העוּבדה הקטנה והאָפינית, כי הועד המרכזי של המפלגה הפאשיסטית הוּכרח לפנות בכרוז לפאשיסטים, אשר בו דרש מאת חברי המפלגה לענוד תמיד את הסימן המפלגתי – כי הדברים הגיעו לידי כך, שחברי המפלגה פחדוּ לשאת את הסימן. והלא רק שבועות אחדים לפני זה צריך היה להלחם בּאנשים הנוֹשׂאים את הסימן של המפלגה מבלי רשוּת. בּימים הראשונים האלה נזדרז מוסוליני לא רק להקריב את חבריו, עוֹזריו הראשיים במהפּכה, בלי כל התנגדוּת, כי אם גם הצהיר בּמוּרשוֹן ובסנאט, שכל הענין הזה יִמסר לבית המשפּט, אשר לא ישׂא פנים לשוּם איש ויהא זה מן הגדולים במעלה, ושהוּא, מוסוליני עצמו, יחגוֹר את כל כוחותיו, בכדי להקים יחסים נורמאליים בארץ.

עברוּ שבוּעות אחדים של שביתת נשק מדוּמה בין הממשלה ובין דעת הקהל; דוֹמה היה כאילוּ רוצים באמת למצוא את כל האשמים ולהענישם. אולם בינתים גברה ההרגשה בארץ, כאילוּ נתקלוּ השופטים בּקיר אטוּם בנקוּדה אחת בעבוֹדתם והוכרחוּ להשאיר דבר מה בלתי נחקר. גם חוזרים עם רמזים שונים מאת הנאשמים העיקריים, רוֹסי ופינצ’י, החלוּ מסתוֹבבים בקרב הציבור, שאחר כך באו גם קטעים מהם בּעתוֹנוּת. ועלתה השאלה: הידע מוסוליני בדבר ה“צ. ק. מוימינל” או לא ידע? אלה ש“הוּבאוּ לקרבּן” לא רצוּ, כנראה, להיכנע לגורלם, ורמזוּ באופן בּרוּר כּמעט, כי מוסוליני ידע תמיד תחילה את אשר הם עושים. וכך הועמדה למשפּטוֹ של המצפון האיטלקי לא רק השיטה ומצדדיה, כי אם המנהיג בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. כשהתבּרר למוסוליני הדבר הזה אחז באמצעים הכי חמוּרים. ניתנה פקוּדה בלתי חוּקית בדבר העתוֹנוּת, המסגירה את העתונים בידי כל ראש משטרה וּמאָז אינוֹ עוֹבר אף יום אחד שלא יוחרמו עתונים רבּים. האגף הקיצוני שבּמפלגה, זה המדבּר בלי הרף על ה“עליה השניה” ועל פּעוּלוֹת דמים הצריכות להעשות, ניצח בקונגרס האחרון של המפלגה, שנערך ברומא בראשית אבגוּסט, והיסודות המתוּנים שבּמפלגה נשתתקוּ לגמרי.המיליציה הפאשיסטית לא רק שלא נתבּטלה, כי אם עוד נתחזקה לא באופן יחסי, כי אם בהחלט, על-ידי זה שחלק מן הצבא הקבוּע שוּחרר. בהפגנות אשר הפאשיסטים עורכים בכל ערי איטליה בלי הרף נשמעה כבר הקריאה: “יחי דומיני!” (רוצחו של מאתיאוֹטי). האופּוזיציה, אשר בימים הראשונים אחרי המאסרים והצהרתוֹ של מוסוליני, רפתה – אוספת שוּב כוחות. כל המפלגות האוֹפּוֹזיציוניוֹת (אף הקוֹמוּניסטים בכלל), זאת אומרת: סוציאליסטי האחדות (קבוצת טוראטי), הסוציאליסטים המאכּסימאליסטים (קבוצת סראטי), המפלגה הסוציאליסטית הרשמית, הרפּוּבּליקאים, הקאתולים והליבראלים התאחדו לגוּש אחד משוּתף והודיעוּ באופן בּרוּר, כי שוּם ציר מחבריהם לא ישוּב אל הפּרלמנט ולא אל הסנאט, כל עוד ענין מאתיאוֹטי לא יוּאַר בּאוֹר מלא;האופּוזיציה הזאת עובדת בלי ליאוּת בעתוֹנים, כל כמה שאין הם מוחרמים, ובאספות גלוּיות וחשאיות, כל כמה שלא מפזרים אותן. מנהיגיה הם הסוציאליסט טוראטי, הקאתולי דוֹן סטורצה, הראדיקאל אַמאנדוֹלה והסנאטוֹר הליבראלי-שׂמאלי אלבּרטיני. אל האוֹפּוֹזיציה הזאת הולכות ונספּחות קבוּצות חדשות אשר עוד לפני זמן מה היוּ נאמנות לממשלה, כך, למשל, מן הליבראלים הימניים, ומה שחשוּב יותר – הסתדרוּת הלוחמים המונה 800,000 חבר (אין זו הסתדרות בעלת משמעת מוּצקה). אף גם החלק הזה, הנקרא “קטני-העם”, שהתיחס בפאסיביוּת לכל הדבר בּמשך כּל הזמן, התחיל להפגין את רגשי אהדתוֹ אל האופּוזיציה, אם כי בצוּרה תמימה-ערוּמה במקצת, באופן איטלקי ממש: באותו המקום שמשם נלקח מאתיאוֹטי העמידוּ צלב; הם עשׂוּ זאת משוּם שגוּפתו של מאתיאוֹטי טרם נמצאה אָז וזה בא במקום הצלב אשר על קברוֹ; ומאותו יום, וזה היה תיכף לאחר הרצח, אינם פוסקים עוֹלי הרגל לבוא ולכרוע לצלב הזה – נשים וּזקנים, פועלים ואזרחים קטנים מן הבירה וּמערי השׂדה נוהרים יום-יום, עם פּרחים וזרים לתת בּיטוּי לרגשותיהם. עורכי דין ורופאים וּמהנדסים ערכוּ אספות בּהרבּה ערים ובהן הביעו את הצטרפוּתם לאוֹפּוֹזיציה.

מוסוליניהנהוּ אדם זריז ותקיף, הוּא בעל רצון וּבעל אוֹפי; אלפים רבּים של אנשים שהגיעו לשלטון כיום קשרוּ את גורלם אִתוֹ, הוא נתמך גם עתה על-ידי בעלי התעשיהוהבאנקים, לפקוּדתו עומדים 300,000 איש מזוּינים. המלחמה אשר האוֹפּוֹזיציה התחילה נגדו אינה בכוחות שוים וקשה להגיד מתי תיגמר. אולם המלחמה הוכרזה. כשהאופּוזיציה ערכה לפני שבוּעות אחדים אספת אזכרה למאתיאוֹטי ברומא הוזמנוּ כל צירי המוּרשוֹן והסנאטורים הנמנים על הגוּש המאוּחד; והיות שדבר נוֹכחוּתם נתקבּל כחובה מוּסרית, דרשו הנוכחים, כי יקראוּ אותם בשמותיהם. מזכיר האספה לקח את רשימות הצירים של המוּרשוֹן והסנאט המוּדפסות והתחיל לקרוא את שמותיהם; כפי הנראה, עשה זאת באופן מכאני, כי בהגיעו לאות מ' הוא קרא גם בשמו של מאתיאוֹטי. דומיה מציקה, כמעט טראגית, השתררה. פּתאוֹם קם כל הקהל על רגליו, וכאילוּ פה אחד הריע: “פה!”

“קונטרס” קפ“ד, כ”ט אב תרפ"ד

ב

הכּתּבים של עתוֹני חוץ-לארץ, שנסעוּ לעיירה האיטלקית קיֶטי להיות נוכחים בּמשפּט רוצחי מאתיאוֹטי, הטריחוּ את עצמם לשוא – משני טעמים: ראשית, יש לחשוֹב, כי אין עתה לא באיטליה עצמה ולא מחוּצה לה אף איש אחד, שיטיל ספק בדבר, כי המזכּיר של המפלגה הסוציאליסטית באיטליה, ציר הפּרלמנט ג’אקומו מאתיאוֹטי, נרצח לא לפי פקוּדת עוזריו הכי קרובים של מוסוליני. שנית: עוד שבוּע ימים לפני המשפּט אפשר היה לקרוא בעתוֹנים האיטלקיים את השׂיחה עם פארינאצ’י, המזכיר הכללי של המפלגה הפאשיסטית, הסניגור של הנאשם העיקרי בין כל אלה שנשארוּ על ספסל הנאשמים – דוּמיני. בשׂיחה זו נתבּארה תכנית הסניגוֹריה: הרוצחים עשוּ את אשר עשוּ מתוך “התמרמרוּת פאטריוטית” פתאומית אשר עברתם למראה פעוּלת ההרס של מאתיאוֹטי. זה האחרון לא רק שרצה בחוּרבּנה של איטליה וּלמטרה זו הקדיש את כּל כּוֹחוֹתיו ואת כּל מרצוֹ, אלא היה גם אָדם שפל ונבזה, בשעה שהנאשמים הנם פאטריוֹטים טהורים. ומשוּם כך צריך להיות פסק-הדין: לא יותר משש שנות מאסר; מאלה נגרעות ארבע שנים לרגל חנינוֹת שונות, כשנתים היו הנאשמים נאסרים – נשארים עוד 2 – 3 חדשים. כל זה אפשר היה לקרוא, שחור על גבּי לבן, בעתונים, שבוּע ימים לפני המשפט – וּלפיכך היתה נסיעת העתוֹנאים לקיֶטי אך ביטול זמן וכסף.

את הפּוֹשעים האחראים, שבעצם אין הם אלא אחראים ממדרגה שניה, – העתוֹנאי פיליפילי, המזכיר של מוסוליני רוֹסי, ומזכיר מפלגת הפאשיסטים מרינלי – זכו כבר לפני המשפּט בחנינות שונות; עתה הוציא פארינאצ’י את פסק-דינם של האחראים ממדרגה שלישית, אלה אשר תחת פּגיוֹניהם נפח מאתיאוֹטי את נפשו. בית הדין הנכנע והצייתני חתם על פסק-הדין. בעוד 3 חודשים, ברגע צאת דוּמיני וחבריו מבית-הכּלא, תאורגן לכבודם הפגנת אהבה. בּשביל המפלגה הפאשיסטית המשפּט נגמר.

העתונוּת האיטלקית מוסיפה עוד משוּם מה לפרסם תעוּדות חדשות בקשר עם רצח מאתיאוֹטי – הסנסאציה האחרונה בנידון זה הן השׂיחות עם המהגרים החדשים – רוֹסי, אותו רוֹסי, שהיה אחד מהנאשמים בארגוּן הרצח, ופאצ’יולי, המזכיר הפרטי של מוסוליני. שני המהגרים האלה, המיוּחדים במינם קצת, הביאוּ אִתם לחוּץ-לארץ תעוּדות רבּוֹת, אשר הם מפרסמים אותן. מטרתם הפּרטית של רוֹסי ופאצ’יולי ברוּרה למדי: הם מתכּוונים לזכּוֹת את עצמם, לאחר שהשתתפוּ באופן ישר בכל מעשי הפאשיסטים ואחר-כך התקוֹטטוּ משום מה עם המפלגה השלטת. אבל מבחינה ציבוּרית אין לתעוּדות אלו כל ערך, מפּני שהמשפּט באמת נגמר – לא רק לגבּי המפלגה הפשאסטית בּלבד – והצוֹרך בערעוּר אינוֹ מוּרגש כּלל וּכלל.

אמנם פסק-הדין האמתי – לא זה שנחרץ בקיֶטי, אלא פסק הדין אשר אותו יודעים היטב גם באיטליה וגם בחוץ-לארץ – הנהוּ אחר לגמרי מפסק-הדין שנכתב על-ידי פארינאצ’י. להרוג אדם בלתי מזוּין אין זה דבר קשה ביותר והדבר עלה בידי המפלגה השלטת באיטליה. אך להלבּין את הכּתם הזה ובעת וּבעונה אחת לחלל את שמוֹ של הנרצח – לא כל כּך נקל. פּסק-הדין האמתי הזה אומר, כי ביום השישי באבגוּסט, בשנת 1926, ברומא הבירה, לעיני השמש, תפסוּ, בכוָנה מוקדמת את הלוחם הנלהב והמסוּר של תנוּעת הפּועלים הבין-לאומית, בּן נאמן למוֹלדתוֹ, והרגוּהוּ; וכי האחריוּת לפשע זה חלה, כמובן, לא על איזה דוּמיני – השליח למעשה הרצח אינו מענין כלל – אלא על משטר-הנקמה הפרטית והדיקטאטורה הפּוֹליטית ששׂרר באיטליה ביום הרצח. ומכיון שאותו המשטר שלט באיטליה גם בּימי הקוֹמדיה של קיֶטי, יצאו גם הרוצחים הבלתי-אמצעיים פּטוּרים מעונש. כזה הנוֹ פסק-הדין האמתי במשפּט רוצחי מאתיאוֹטי.

“דבר”, כ“ח ניסן תרפ”ו (9.4.1926)

רשמים מארץ הדיקטאטורה

(ליום מלאת שש שנים ל“כיבוש רומא”)

בקיץ זה לא היו בגרמניה שירי רחוב פּופּולאריים יותר משירי לעג וקלס על הגנראל האיטלקי נוֹבּילה ועל האֶכּספּדיציה שלוֹ לקוֹטב הצפוני. בעתונוּת הגרמנית הופיעו סיפוּרים – על אופן ארגוּן האֶכּספּדיציה, על הצלת נוֹבּילה, הקברניט, ראשונה כשחבריו נשארו עדיין ב“אוהל האדום”, על גורל המלומד השבדי הצעיר מאלמגרין, שניסה בלוית שני איטלקים, להגיע לישוב בדרכיו הוא (הן סיפרו שמלוָיו הרגוּ אותו ואכלוּ אותו!) – אשר גם המתיחסים בספּקנוּת רבּה למפעל הזה ולאנשיו סירבו להאמין בהם. גם העתונוּת האַנגלית והאמריקאית לא התיחסה אחרת לנוֹבּילה ולחבריו. את היחס הזה, אשר הרבה אי-צדק בו, יש לזקוף במידה לא קטנה לחשבון המשטר הפּוליטי והחברתי השולט עתה באיטליה.

בבלגיה אירעו באותם חדשי הקיץ כמה מקרים של זריקת פּצצות בקונסוליות איטלקיות ואפילו של רציחת פאשיסטים איטלקים ברחובות. האשמים לא נתפּשׂוּ.

בצרפת, כשאדם עם הסימן הפאשיסטי בדש בגדו ניגש לשולחן בבית-קפה, עוברים השכנים לשולחן אחר. הועידה הבין-לאומית של הסטוּדנטים שנתקיימה בפאריס באבגוּסט היתה עשירה בעלבונות קטנים וגדולים למשלחת האיטלקית, עד שנאלצה זו לעזוב את צרפת ולשוב הביתה באופן תכוּף, לפני גמר הועידה. וזאת בצרפת אשר על אף “הפּוּאנקאריזם” השולט בה, הריהי עד עתה כקודם ארץ הסבלנוּת הפּוליטית. בשעות הבוקר אפשר לראות בגן לוּכּסמבּוּרג אשר בפאריס איך הסיני, היאפּאני, הכּוּשי, הפּולני, הרוּסי בכל גוָניו, הגרמני, היהוּדי בכל גילוּיוֹ, יושבים להם במנוּחה ובשקט, כל אחד עסוּק בספרוּת משלוֹ, איש על יד רעהוּ. רק הסימן הפאשיסטי נידון לבדידוּת.

העתונים האיטלקים הודיעו בימים אלה על שורת התנפּלוּיות על פאשיסטים איטלקים, אשר אירעו ללא כל סיבה מיוּחדת, בערי שוייצאריה, ביחוד בזמן האחרון, כנראה בקשר עם ענין רוֹסי. הפּעם אפשר להאמין לעתונוּת הפאשיסטית: סיבות מיוּחדות, לכל התנפּלוּת והתנפּלוּת לחוּד, ודאי שלא היוּ. הפאשיסטים בחוץ-לארץ מצטיינים בדרך כלל במשמעת ובשליטה על עצמם. ההתנפּלוּיות היו כאילו “סתם כּכה”.

בעולם המדיני “הגדול” נותנים לאיטליה “מתנות” קטנות – בוחרים באיטלקי למשׂרה בין לאומית זו או אחרת. ואולם את בני בריתה מוּכרחה איטליה לחפּשׂ בהוּנגריה, ביוָן, בחבּש, או ליצור לה באַלבּאניה, וכאשר מדינות “שליטות העולם” (אנגליה, צרפת) כורתות ברית ביניהן, נשארת איטליה מחוּצה לה.

מאידך גיסא: מנהיג הסוציאליסטים האיטלקים, טוּראטי, עמד במרכז הקונגרס הסוציאליסטי בבריסל. בכבוד ובאהדה לאין דוּגמה הקשיבו מאות הצירים לכל מלה שיצאָה מפּיו. ובכל אירופּה, הסוציאליסטית, הדמוקראטית, הליבּראלית וגם השמרנית, בכל מקום שם כבוד האדם וחירוּתו טרם הפכו למלה ריקה, אין שם המרעיד יותר את הלבבות מאשר שמוֹ של מאתיאוֹטי.

אלה הם כיבושי המשטר הפאשיסטי מעבר לגבוּלות ארצו, במלאות שש שנים מיום “כיבוּש רומא”.

באיטליה גוּפה כאילוּ השלימוּ עם המשטר. ודאי עוד נעשית עבודת “המחתרת”. אותה לא קל להעריך. אולם רבים מהאנשים שעמדו לשעבר בשוּרות הראשונות של הציבּוּריוּת האיטלקית, הדור אשר עתה הוא בן 40 – 60 – עיפוּ כאילוּ, והם מסתלקים מכל חיי ציבוּר ופעולה פוֹליטית. מי שעוֹסק בהוראה ומקוה לפעול דבר מה בהשפּעתו החינוּכית, מי שעוסק במדע “הטהור”, מי ששקע כוּלו בעסקיו הפּרטיים. בחוּגים האלה – הספקנוּת המפורסמת של האיטלקים ידה על העליונה. “מי יודע, אולי צודקים הללו באמת. הן הם ידעוּ להשיג את מטרתם והם מחזיקים את השלטון בידם זה שש שנים. סימן שיש כאן דבר מה. סימן שהננו ראויים למשטר כזה. סימן שאי אפשר לשלוט אחרת באיטלקים אשר רק לפני חמשים-ששים שנה היו עבדי אוסטריה ולא ידעו להקים מדיניוּת מסוּדרת. משטר-חופש הוּא, כנראה, נחלת הגרמנים, הצרפתים האנגלים – ועלינו, על העם העני הזה במסורת תרבוּתית ופוליטית ובאוצרות טבע, להרכּין ראש ולקבּל את דין העבדוּת”.

התוצאה הראשונה של הלך-רוח זה היא שהצעירים אשר גאוָתם האנושית והלאוּמית כאחת אינה יכולה למצוא את סיפוּקה בהשלמה “ההיסטורית” הזאת, פּורשים עד כמה שאינם מצטרפים למחנה השליטים – ומצטרפים לאַנארכיסטים ולקומוּניסטים, אשר פּעוּלתם אוּלי איננה גדולה ועשירה ביותר ואולם דבּוּרים כאלה לא ישמעו בשוּרותיהם. התוצאה השניה – שבגילוּייו החיצוניים המשטר חמוּר פּחות משאפשר היה לשער. תנאי הכניסה והיציאה (ביחוד בשביל לא-איטלקים), הצנזוּרה על דברי הספרות ועל המכתבים הבאים מחוץ-לארץ, קלים מאלה הנהוּגים ברוסיה, כי באיטליה אין צורך בכל חומר-הדין.

העתונוּת שהיא כולה פאשיסטית או נוטה לפאשיזם, לא שינתה את סגנונה החיצוני. בה שׂוֹררת אותה המליצה אשר היתה נחתה המיוּחדת עד “כיבוּש רומא”. “הפּשטוּת הרומאית”, האדיקוּת אשר ב“דוגמאות הקלאסיות” נשארו חלום. לפי עתוני איטליה, עדיין שומעים שם כל נואם כסיל מתוך “דממה דתית”, ומזכּים אותו ב“מחיאות כפּים סוערות אשר אין להם סוף”. כל גניבה קטנה הנה, כבימי קדם, “דרמה עממית”, וכל מדקרת-סכין של יום ראשון הנה “טראגדיה כבירה”. אולם יחס הציבור למליצה הזאת השתנה בתכלית. קודם התיחסו אליה בחיוּך הסליחה. עתה שונאים אותה שנאַת מות – אולי יותר מששׂונאים כל ביטוּי אחר של הפאשיזם. כי מה שהיה מקודם הרגל רע, שׂריד תקוּפת הרומאנטיקה, נעשה עתה, בתנאי הפאשיזם, שקר מעליב וּמרגיז. הסמלים אשר פּוגשים על כל צעד ושעל, תהלוּכוּת-פּאר, הכרזות בלתי פוסקות על סיסמאות חדשות (כיבוּש האויר, חינוּך הילד, ביטוּח סוציאלי, שבוּע תוצרת הארץ, שבוּע חיזוּק שער הכסף, שבוּע אורז וכו') ואשר כל אחד, ברחוב ובשוּק, במשׂרד ובבית החרושת, יודע שכל זה דקלוּם בעלמא, ללא טעם ותועלת, אך “מליצה איטלקית”, שהוּגדלה פי כמה לצרכי המשטר, עייפו לאין שיעור. נמאס להתלהב זה שש שנים ברחובות ולשמוע נאוּמים מפוצצים על “איטליה הגדולה”, כאשר כה רע לחיות באיטליה זו וּכלל לא רע היה לחיות ב“איטליה הקטנה”. יש לשער שנמאס לא רק ללכת ולשמוע אלא גם להוביל וּלהשמיע. מוּסוליני “פּקד” לא פעם להפסיק שטוּיות אלו. ואולם דוקא הפּקוּדה הזאת של הדיקטאטור לא נתמלאה. כנראה אינה יכולה להתמלא. כי זהו אויר המשטר ואלה מכשיריו ההכרחיים. והתושב? “פּקדו עלינו להרים יד במקום לתת אותה. עשינו. יפקדו להרים את הרגל – נרים את הרגל”.

העתונים שמרו על סגנונם המליצי, אף הגבירו אותו. ואולם תכנם נשתנה תכלית שינוּי. יש להם עתה אופי של אינפורמאציה ושל הסחת-דעת בלבד, אם לא להביא בחשבון את שירי-התהילה הבלתי-פוסקים למנהיג ולכל דבריו ומעשיו. איש אינו שׂם לב יותר לשירי תהילה אלה ול“נצחונות” הבאים חדשים לבקרים. בתיאור הנצחונות האלה אין העתונים הפאשיסטיים יודעים גבול ובוּשה. הם הקדישו עמוּדים שלמים ל“מאורעות ההיסטוריים” באַלבּאניה ואת בחירת מי שהיה פלדפבּל סרבּי למלך אַלבּאניה הציגו כמאורע מכריע בתולדות אירופּה. הם פּירסמו בכל הרצינוּת, באותיות גדולות, בעמוּד הראשון, את הטלגרמות אשר זוגוֹ זה שלח למלך איטליה ולמוּסוליני ואת התשוּבות החגיגיות אשר קיבל – אף על פי שכל אחד שאל את עצמו,ובלחש את שכניו, רק שאלה אחת: כמה עלה הענין הזה לקופה האיטלקית?

בכל שפע המליצה והשקר העתונאי הזה אין תקוה למצוא מלה חיה, התפּרצות זעם, גינוּי העול. העתונים פּירסמו, במנוחה שלמה, את סיפוּר מאסרו של רוֹסי: איך תפשׂוּהוּ המרגלים הפאשיסטיים בעזרת אשה שׂכירה, איך הובילוּהוּ בכוח דרך שוייצאריה – ולא כלוּם: הקורא קורא, ולא נמצא איש שהיה לו העוז לומר, שהדבר אינו כשורה. העתונוּת פּירסמה דין-וחשבון מפורט מ“משפּט בולוניה”. בעיר זו ירה צעיר במוּסוליני. ההמון הרג צעיר אחר. הדבר אוּשר עתה במשפּט על-ידי עדוּת מוסוליני עצמו, אשר ראה היטב ותיאר את הצעיר שירה בו, ותיאור זה לא התאים כלל לחיצוניוּתו של ההרוּג. ועתה, כדי לטשטש את הענין, מסרו למשפּט את משפּחת ההרוּג בעד “סיוּע לעוון”, ואנשיה נדונו למאסר שלושים שנה. איש לא העיז להגיד שנבלה נעשתה כאן. ובאותו זמן נגמרה בלא כלוּם החקירה בענין ההתנקשות במלך שהיתה במילאן ואשר 22 אנשים היו קרבנותיה; מסיבות ההתנקשות מוּזרות ומשוּנות ונתנו מקום לכל מיני השערות. את עושי הדבר “לא מצאו”.

העתונוּת שותקת לא רק במקרים כאלה. נפסק בה גם כל בירור אידיאולוגי. גם הנסיונות של שנים עברו להלבּיש את הפאשיזם כל מיני לבוּשים אֶסתטיים וּפילוסופיים (כמה עמל בנידון זה השקיע אחד מגדולי הפילוסופיה האיטלקית – ג’נטילה) – נעלמוּ. נשארה אך פראזיוֹלוֹגיה שנעשתה לגוּשפּנקה רשמית. הדבר היה לגועל גם לכמה פאשיסטים. ברומא יוצא דוּ-שבוּעון בשם “הבקורת הפאשיסטית”. צעיר בעל כשרונות, שאינו מחוסר טוהר-אופי, בעל עמדה במפלגה, מן הראשונים, בוטאי, מוציאו לאור. בגליונו מ-15 באבגוסט הופיע בעתון זה מאמר ראשי בעל השם האופיני: “מלכוּת השעמוּם”, וּבו צוּין “הסגנון המונוטוני” של העתונוּת הפאשיסטית, אשר ביערוּ ממנה כל מגמת בקורת וגילוּי-לב. “המשמעת הפוֹרמאלית שבה דוגלים המנהיגים הפאשיסטיים הורגת כל כבוד ההתפּתחוּת המוּסרית… מנהיג שאבדו לו כל האמצעים המציאוּתיים כדי לעורר כבוד לו ולפעולתו, מנהיג שאבד את הפּרסטיג’ה או שלא היתה לו כזו מעולם, הריהו נאחז במשמעת, ובכוחה הוא מושיב על כסא הנאשמים, ללא אפשרות של ערעוּר, את כל המעיזים לעמוד בדרכו. התוצאה מן המצב הזה היא, שהבקורת שיש לה יסוד וטעם נהפּכת לרוגזה, וזו עוברת בדרכים נעלמות לרכילות, להוצאַת דיבּה, להבאָשה שיטתית ואנוֹנימית, לאירוֹניה גסה ואכזרית, עד שהכל אצלנו מלא אי-מנוּחה, המדוּכאה תחת מסוה המשמעת”. והעתון מתחנן לפני המפלגה שיתנו קצת לנשום, קצת לדבּר באופן חפשי – לא הרבה ולא על הכל, כמוּבן מאליו גם לבוטאי: אסור לתת לנגוע ב“יסודות המהפּכה הפאשיסטית”, ואולם על הפּרטים, על הדברים הקטנים, על אלה אולי בכל זאת מוּתר לכתוב מה שחושבים? כי הנה “המשמעת יכולה וּצריכה להיות אמצעי, ואולם לא המטרה של המהפּכה שלנו. צריך להכיר בזאת ולבלי לעשות את האַתמוֹספרה אשר בה חיים ארבעים מיליונים איטלקים ללא נשימה”. לשוא התחנן העתון ולחנם הערים לפתוח את מאמרו בציטאטה ממוּסוליני (אמנם משנת 1912): “איטליה אשר 36 מיליוני אזרחיה היו חושבים כולם מחשבה אחת, היתה נהפּכת לבית משוּגעים או למלכוּת האידיוטיוּת והשעמוּם”. כבר למחרת הופעת העתון רעם מזכיר המפלגה, טוראטי, בנאומו לפני קציני המיליציה הפאשיסטית, נגד “מפירי המשמעת” והכריז, כמו שעשה זאת מוּסוליני לפני ימים אחדים, על “החופש האידיאַלי” שממנה נהנית העתונוּת הפאשיסטית, על “החופש אשר בשירוּת לפאשיזם”. “אנו אשר עשינו את המהפּכה הנהדרת ביותר בתולדות האנושיוּת”, “אנו הלוחמים נגד כל העולם כולו”, “בשעה זו מעידים הבוגדים” וכו' וכו' בסגנון הידוע, “לנו ישנה הרשוּת להקים באיטליה קסרקטין ואנו גאים בקסרקטין האיטלקי הזה”. לך והתוַכח עם בן אדם אשר האופיצרים הפאשיסטיים המזוּינים קיבלו את “נאוּמו הנהדר” הזה ב“מחיאות כפּים סוערות”. בגליון הקרוב של “הבקורת הפאשיסטית” הריק בוטאי את כל כשרונו הספרותי כדי להוכיח, שאך “אי-הבנה” היתה כאן וחלילה לו להתנקש במבצר המשמעת הפאשיסטית. “יחי המנהיג!”

בעתונוּת שׂוֹררת משמעת ומשוּם כך, כמו בכל מקום בתנאים כאלה, פּורחת “האירוניה הגסה והאכזרית”, בפשטוּת: הלצות, מעשיות, אנקדוטים ללא מספּר וּללא רחמים על איש ועל מוסד, גם על האפיפיור, גם על מנהיגי המשטר, גם על המלך אשר קודם היתה נודעת לו באמת “אהבת העם”. הרחוב האיטלקי, בית-הקפה, המשׂרד, בית-החרושת, חיים מהלצות אלו, הנוגעות ביחוּד בשני דברים: בהסכמה הכללית הזאת אשר “העם” נוהג תמיד כלפּי כל צעד של הממשלה והמפלגה, ובקוֹרוּפּציה השׂוֹררת בתוך המפלגה, במחנה כל הצעירים האלה אשר תמול-ששום לא ידעה איטליה את שמותיהם והיום יש להם משכורות שמנות – ארמונות ומעריצות ואבטומובילים, והם טסים באוירונים ורוחצים במוֹתרות. בתמוּנה זו יש עלבון מיוּחד לאיטליה, באשר המדינאים שקדמו לשליטים הנוכחים, על כל חסרונותיהם, הרגילו את העם האיטלקי למופת של פּשטוּת ועממיוּת במידה בלתי שכיחה. ואם האנשים אשר יצרו את איטליה המאוּחדת, בעוני חיו וּבעוני מתוּ – מי הם הצעירים הללוּ שיש להם האפשרוּת וכאילו הרשות לבזבּז את רכוּש האוּמה?

ויחד עם ההלצות – גם התקוות התמימות וההשליות הן הופעה רגילה בציבוּר המדוּכא והמחוסר חינוּך פּוליטי, בציבור “התושבים”. תולים תקוות ביורש העצר – “הנה ימוּת ויטוריו עמנואל ונוכל לנשוֹם קצת. הנסיך הוא ליבּראלי”. תקוות במוּסוליני: הצעקה הבלתי פוסקת הזאת: “גאון”, “גיבור” – עשתה את שלה, ודמוּת מוּסוליני מקבלת קוי מיתוס. נשכח העבר הדוּ-פּרצוּפי, המעיד על רגשנוּת יותר מעל תבוּנה פּוליטית, על הנוחות להיות מוּשפּע יותר מעל כוח השפּעה, על חוסר כל משמעת במחשבה, על אופי “אַנארכיסטי”. ורבים אינם רוצים להודות או אינם יודעים, שלעולם הדיקטאטור הוא השבוּי הראשון של הדיקטאטוּרה. “הוא רק מכין את הקרקע – מתנחמים – הוא רק מבצר את שלטונו. יבוא יום ויגרש את כל המסוּבים האלה, האוכלים משוּלחן העם ומתעללים בו, את הקאמארילה הזאת, ויקים משטר של צדק ויושר”.

הכל מוּקרב ל“מלכוּת”, המפלצת המוּפשטת האוכלת את הפּרט ואת החברה, כל האזרחים מחוּלקים לסינדיקאטים. אין קיוּם לאיש שאינו שייך לאיזו אגוּדה המוּכּרת על ידי המלכוּת. והמפלצת הזאת הוּכנסה לעולם הספרים, העתונים, ההרצאות. שם היא נקראת אפילו “מלכוּת מוּסרית”. והֶגֶל הזקן הועלה מקברו הפּרוּסי כדי להצדיק את רצח מתיאוטי. בחיים יש ל“מלכוּת” דמוּת ושם: של הפּקיד, של השוטר, של חייל המיליציה. הם אדוני הפרט. והם שולטים בו לפי שרירוּת לבם.

“המלכוּת” צריכה, מוּכרחה לפרוח. בכל מחיר שהוא. ורק היא. אין מקום לחינוּך, למדע, לאמנוּת, לקואופּרציה, לאיגוּד מקצועי מחוּץ למסגרת “הממלכתית”. ואם כך רצונה של “המלכוּת”, כלומר של הפּקיד והשוטר, אזי שכר העבודה הולך ויורד, מספּר מחוּסרי העבודה הולך ורב, החקלאות אינה נחלצת מן המשבר התמידי, שער הלירה נקבע בשליש יותר מערכּה המציאוּתי ומשוּם כך התעשיה והמסחר נהרסים וצרכי החיים מאמירים. בשעה שגרמניה הרפּוּבּליקאית שבה לאיתנה הכלכלי וצרפת ובלגיה הולכות בעקבותיה, הנה הלחץ הכלכלי השׂוֹרר באיטליה לא היה מעולם – גם לא בשנות החורבן והמבוכה שלאחר המלחמה – כה קשה כבשנות השלטון הפאשיסטי.

את נצחונה העיקרי חוגגת “המלכוּת” בחינוּך. במקצוע זה מוּרגשת ביותר השפּעת המשטר הרוסי (אשר בכלל גדולה השפּעתו מאד על הפאשיזם, כשם שיש דמיון בין החיים החברתיים והציבוּריים בשתי הארצות הללו). כמו שם: פּיוֹנרים, קומסומול, מפלגה, כך כאן: באלילה – עד גיל 14, אבאנגבארדיה– עד גיל 18, מיליציה ומפלגה – עד 60, ורק אחרי שהגעת לששים הנך אזרח חפשי. ואותו הטמטוּם של המוּשׂגים המוּפנים, של הפראזיוֹלוֹגיה הריקה, של הגוּשפּנקה הרשמית, של אי-סבלנוּת וגסוּת. ואותם הניצוצות של מסירוּת ואידיאליות – חידת הנוער.

“המלכוּת”, אחרי אשר לקחה את הכל גם נותנת דבר מה: דאגת מה לילד; עבודות ציבוריות הנעשות כדי להעיד על “תפארת המשטר”. אולם גם תועלת מעשית יש בהן; חשמוּל הרכבות, ביטוּח סוציאלי, הקיים אמנם יותר על הנייר מאשר בחיים, ואולם “האוּניברסיטה העממית”, רשת עצוּמה שהיתה נפוצה בכל איטליה, על עריה וכפריה, זו בלבד, או הקואופּרציה היצרנית העצוּמה בלבד, או הבּנקים העממיים, או איגוּד הפּועל החקלאי והחוכר הזעיר עם החכירה והעיבוּד הקולקטיבי של האדמה, כל מוסד לחוד אשר נהרס על ידי הפאשיזם, היה בו יותר תועלת מעשית ויותר תרבוּת ויותר חינוּך אזרחי מכל הברכות של המשטר הדיקטאטוריאלי גם יחד. ומה להגיד על הרס הערכים האנושיים, על הפּחד הזה, על החשדנוּת, על הריגוּל? לרבים באיטליה זהו הצד המכאיב ביותר אשר במשטר – ההשפּלה אשר בו לעם האיטלקי, השחתת העם עצמו, לא רק השולטים בו.

כאילו שני יסודות לוחמים עתה את מלחמתם בקרב העם האיטלקי: הסבלנות, החביבוּת, טוּב-המזג, התרבוּת בת אלפים בשנה, המתבטאת בכל דבר קטן, באופי ההמון האיטלקי, בטוּב-טעמו הטבעי, בשמירה על הילד, באדיבוּת כלפּי הזר, בדרך-ארץ לפני טוהר החיים – והגסות והטמטוּם של המשטר, אשר אינו יכול לבלי להשפּיע גם על העם.

וּכלפּי העתיד? היכול המשטר להשען אך ורק על “המשמעת” המטומטמת הזאת ועל ההשלמה ה“בעלי-בתית”-“ההיסטורית” של הדור שהתעיף?

נכון הדבר: צדק טוראטי בקונגרס הבריסלי בהתמרמרוּתו המוּסרית, ולא צדק שלא הודה בפירוּש בשגיאות שעשוּ הוא וחבריו, אשר השלטון היה בידם או כמעט בידם. ואולם: כמה זמן אפשר ליהנות משגיאות של אחרים?

נכון הדבר: המיליציה הפאשיסטית המזויֶנת, מאות אלפים צעירים אשר כל קיוּמם קשוּר במשטר הזה, ועליהם יש עוד להוסיף מחנה גדול של “נהנים” בצוּרות שונות, כוח גדול הם. ואולם, מוּדעת היא מזמן, שהכל אפשר לעשות בפגיונות, רק לשבת עליהם לא נוח ביותר. וּבכן?

כי הנה: מי ששואל באיטליה – גם את האנשים המתוּנים, אשר אינם, חלילה, סוציאליסטים ועל אחת כּמה וכמה אינם קומוּניסטים ואנארכיסטים, אנשים מיוּשבים בדעתם ואולם את רגש העממיוּת לא איבדו עדיין ועבר איטליה יקר להם, והם נזכרים בו – מי ששואל אותם, מה היה אילו קיבל העם האיטלקי את חופש פּעוּלתו, יזדמן לו לקבל גם תשוּבה אשר רעד יחלוף ממנה על עורו: “אף אחד מאלה לא היה נשאר בחיים”.

חוק המדינה החדש, זה המבטל את שארית הפּרלמנטריוּת, את צלה שהיה חי עדיין, את החיים המסכּנים, מעין מצבת העבר, והמקים בגלוּי את שלטון הכּת הסגוּרה, או משפּט המות שיוצא בימים האלה לפועל, בפעם הראשונה משנת 1881, היצילוּ הם?

“דבר”, כ“א חשון תרפ”ט (4.1.1928)

הפאשיזם גמר את תפקידו הפנימי – “האויבים מלגו” דוּכאוּ, אין מפריע ואין מעקב, שדה הפעוּלות פתוּח לפניו. העתונוּת הפאשיסטית עוד מוסיפה לדרוש את גרושי המנהיגים של האופּוזיציה לאי סיציליה, את החרמת נכסי המהגרים; היא מוסיפה לאיים כי עוד תעבור הכוס גם על המהגרים אשר בפאריס ובלונדון, מוסיפה להאשים את העתונות החדשה – מתוך קנאה, כמוּבן, כל זה התגבּר לרגל ההתנקשוּת בנפש מוּסוליני. אך האשה האוּמללה בת החמישים “הצנומה, השחוּחה, אשר שׂיבה זורקה בה”, הלא היא ויאוליט אלבּינה ג’יבּסון, אשר ישבה פעמים רבות בבתי המרפּא לחולי הרוּח, אשר התנקשה זה לא כבר בנפשה היא, אשר ותכּונה להרוג את האפיפיור – לא יכלה, כנראה, לשמש חומר לספּקוּלציה – כמו שמן הנמנע היה לעשות סחורה גם מענין הסוציאליסט זניבוני החבוּש, הוא וי"ד חבריו, בבית הכּלא למן ראשית נובמבּר מפּני נסיונם, כביכול להתנקש בנפש מוּסוליני, מבלי שתהיה הוכחה או חשש הוכחה כי הנאסרים אשמים. לאחר ההתנקשו קיבל מוסוליני “אוֹרדן גמוּל הפּצע של המהפכה הפאשיסטית”. נשדדוּ בתיהם של בעלי האוֹפּוֹזיציה ונוּפּצוּ שמשות בצירות הרוּסית והצרפתית (כדאי לציין: חלונות האנגלים נשארו שלמים, הגם שג’יבּסון היא אנגלית) – ובזה, כנראה, צריך יהיה לסיים את הענין. ולפני הפאשיזם עולה ביתר שׂאת השאלה: ולהלן מה?

וּלהשיב על שאלה זו הכרח מפּני שתי סיבות – פּסיכולוגית ואוֹבּיֶקטיבית. הפאשיזם העמיד את איטליה במצב של מתיחוּת וגרוּי בלתי פוסקים; בשׂכר הלחץ הפּוליטי הוא מבטיח למדינה כבוד ויקר, עושר וגבוּרה, הרחבה וכד'… וצודק מוּסוליני שהיא אומר: “חיי הפאשיזם במלחמה”. בלי מלחמה בלתי פוסקת, במשמעותה הפּשוּטה, ה“אגרופית” של מוּשׂג זה, הפאשיזם הוא לא כלום, הוא הבל-הבלים, אין חפץ בו. וּבשביל ללחום מלחמת אגרופים – צריך שיהיה בן-קרב. אם לא כן הרי אתה מגוחך בצורת אדם המאַגרף אל חלל האויר. וּמפני חוסר בן-קרב מלגו, מבפנים, הרי הפאשיסט מחפּשׂו מלבר, מחוצה לו, מעבר וגבוּלוֹת איטליה. והמצב האוֹבּיֶקטיבי של איטליה הוא כדלהלן, לאחר כל ההוּ-הא, לאחר כל חזיונות-הראוה והטקסים למיניהם, לאחר דיכוּי כל האויבים של הפאשיזם – נשארת הפּרוֹבּלמה היסודית של איטליה בלתי נפתרת. והפּרוֹבּלמה היא, שבהתפּתחוּתה של התעשיה באיטליה עכשיו ובעניות אוצרות הפּחם והמתכת שבּה אין בכוחה לפרנס את אוכלוסיה. הימים הטובים ההם היתה הפּרוֹבּלמה נפתרת על נקלה: מדי שנה היה כחצי מליון איטלקים יוצאים את מולדתם לארצות ההגירה וביחוד אל מעבר לאוקינוס. עתה ננעלו שערי אמריקה – ואת הפּרוֹבּלמה צריך לפתור בבית. זמן מה היתה הרוָחה לתעשיה האיטלקית הודות לירידתו הגמוּרה של שער הכספים האיטלקים ולשׂכר העבודה המוזל בכוח הדיטאטוּרה הפאשיסטית, סחורות איטליה יצאו לחוצה לארץ, ונדמה היה, כי התפּתחות התעשיה תלך מעתה בצעדים מהירים. שאלת ההגירה נטשטשה. אך בשנה האחרונה הוּרע גם מצבה של התעשיה – גם כספי צרפת הוּזלוּ וסחורותיה יהיו עתה בנות-התחרוּת לסחורות איטליה, ובגרמניה קיים מין חרם חשאי על סחורות איטליה. הטכסיסים הדרקוניים הפוליטיקה הפינאנסית של הממשלה (וביחוד צמצוּם הנכיון לשטרי חוּץ-לארץ) מונעים מאת התעשיה והמסחר את האשראי – והפּועל-היוצא הוא חוסר עבודה ההולך הלך והתגבּר. פּרוֹבּלמה זו היתה עומדת על סדר יומה של כל ממשלה. אך הדמוקראטים והסוציאליסטים מראים זה כבר על אפשרות פּתרונה – התישבוּת פּנימית בדרום-איטליה הנעזב לגמרי, והוּא הלא בערך שליש המדינה כוּלה, אך בשביל הפאשיזם אין אמצעי זה, הדורש מאמצים עצומים, וּפעולה אטית וּמתמדת, מזהיר למדי, היא יותר מדי פּרוזאי, אין בו “דינאמיוּת”, כלומר: פּשוט קשה מאד. והוא מבקש את הרפואה למכּה במקום אחר לגמרי, בּ"תגבּוֹרת עוזה של איטליה ", במושבות. וכאן נשכח מלב לגמרי הנסיון שנתנסתה בו איטליה במושבות אשר בידיה. הרבה דם והרבה דמים השקיעה איטליה, ורק אלפים אחדים של פּקידים עלה בידה להשכּין במושבות אלה. ולמרות כל הפּריבילגיות וכל הסעד והסיוּע הבּאים מידי הממשלה – לא הראה לא ההון האיטלקי ולא הפּועל האיטלקי לא רצון ולא יכולת לבצע קולוניזאציה. ואף על פי כן הסיסמה היא – מושבות.

מוּסוליני ניסה מזלו בפוליטיקה בין-לאוּמית של “שלום”. קשה לשער דבר-מה חסר-שיטה, דבר מה שלא הוגה ולא הערך, דבר מה אימפּולסיבי כדוּגמת פּוליטיקה זו. בתור אַקטיב יש לפאשיזם רק נצחון אחד – ההסכם עם אנגליה ואמריקה בענין החובות (בואשינגטון עוד דנים בענין זה ברתיחה, ותוצאות הויכוּח הפּרלמנטרי לא הוּבהרו עדיין). וכל שאר בדיפּלומאטיה של הפאשיזם – הרי זו חליפה ותמוּרה בלתי פוסקת של סיסמאות, חליפה ותמורה בלתי פוסקת של כשלונות. מוּסוליני החל ב“ברית קוֹנטיננטאלית” שהיתה מכוּונת נגד אנגליה, אך בימי כיבוּש הרוּר תמך בצרפת לרעת גרמניה ועל ידי כך שיבר את ה“קונטיננט”; הוא שאף לברית עם גרמניה ועל ידי גרמניה עם רוּסיה, אך בזמן האחרון התחיל לנהל פּוליטיקה נמרצה נגד גרמניה ונגד אוסטריה. הוא התגרה ביון והניף דגל איטלקי בקורפו, אך את הדגל צריך היה להסיר עד מהרה, ועתה הוא מתחיל שוּב והידד עם יוָן של פאנגאלוס, אך תחת זאת ובשל זה הוא הוא מעמיד את עמו במצב של איבה מצד אנגורה, אשר נוח לה עתה לוַתר קצת לאנגליה. הברית עם ספרד נכשלה. ערובת הגבוּלות אשר בין איטליה ואוסטריה לא נכללה בהסכם הלוקארני. הוּחל גם בכריתת ברית עם יוּגוֹסלאביה, אך מיניסטר לעניני חוּץ של יוּגוֹסלאביה בא, לאחר ביקוּרו ברוֹמא, לפאריס והחזירתו הצהיר על הסולידאריוּת הגמוּרה שבּין צרפת וסרבּיה. באחד מנאוּמיו עתה, בשעת טיוּלו בטריפּוליטאניה, הכריז מוּסיליני בגאון: “אלהי המלחמה והשלום משׂגב לנו”. והואיל ואלהי השלום" הפאשיסטי לא עמד לו, הוּרח מוּסוליני לזנות אחרי “אלהי המלחמה”. לפני חודש ימים אמר מוּסוליני לשומעיו בנאוּמו לכבוד יום שבע השנים למפלגה הפאשיסטית: "אַתם מיחלים, כנראה, לשמוע מפי את דברי האחרון, דבר הגאון והנצחון, יבוא יום וצפּיתכם תתמלא ". במשך החודש האחרון לא עסק מוּסוליני אלא ברמיזות ובבלי-רמיזות על “דבר הגאון והנצחון” הזה. ואפשר היה לצרור מדבריו האחרונים “צרור המור” ממש, אשר אפיו וילהלם היה מתקנא בו. "ניצחנו בפנים הארץ, עתה מתחילה מלחמתנו מחוּץ לגבוּלות ארצנו. היא תלך הלוך וכבד. ואולם אם יבוא ההכרח, ושיברנו את המצור הפּוֹליטי, שהקיף את איטליה מחמת קנאָה, כי איטליה קיימת ודורשת זכות גמוּרה על פני הים ומתחת לשמש. (“מצור”, “קנאה” ו“מקום מתחת לשמש” – אף זה ממלונו של וילהלם קיסר). “אנו בני ים התיכון, וגורלנו היה ויהיה תמיד בידי שׂר של ים”. “על איטליה להיות ארץ של מצב-מלחמה מתמיד”. “שלום איטליה בטוּח יותר מגן-עדנוֹ של מוּחמד – בצל החרב”. “טיולי {בטריפולי, בראש כל הצי האיטלקי} הוּא גילוּי-לראוָה של עוז איטליה. הלא הוא העוז אשר הביא פעם את הליגיונים שלנו על קרקע אפריקה. אין כוח אשר יוכל לעצור את העוז הזה, אשר ישבור את הרצון האיטלקי”. – חביבים הנאומים על מוּסוליני, וציטאטות כאלה אפשר היה להביא למכביר.

הטיול הטריפּוליטאני עשה רעש, וּכמו בכל פעם כן גם עתה נסוג מוּסוליני אחורנית. הוּא הקדים לחזור לרומא. באופן רשמי הצהיר על כוָנותיה הטובות, כוָנות השלום של ממשלת איטליה, ויתכן שהלחץ מצד ממשלת איטליה דיו תמיד לכבוש בכל פעם את יצרו המוּרתח של מוּסוליני. אך בנאומיו בטקסיו, בתמרונים שלו מרעיל מוּסוליני מדי יום ביומו את העם האיטלרי, וביחוד את הנוער. והרעל הזה יכול בכל עת ובכל שעה לעלות מעל ראשו של מוּסוליני. המתיחוּת הצבעית שבּה מחנק מוסוליני את איטליה באופן שיטתי תנחשל גל גדול האיטליה אשר ישׂא גם אותו על דבשתו הנסערת, למרום, אך הדבר יעלה בקרבנות אדם עצוּמים – לא רק לאיטליה. וסכנה זו תהא צפויה לאיטליה וּלכל המדינות הסמוּכות לה, כל עוד גורל רומא מוּפקר בידי מוּסוליני.

“דבר”, י“ד אייר תרפ”ו (28.4.1926)

נצחונות מוסוליני / משה בילינסון

השנה הצליח מוּסוליני – והכרוניקה יכולה לציין שוּרה של נצחונות:

בראשית ינואר עמד לפני כס המשפט בפאריס אדם איטלקי הנושא את השם המפוֹאָר ביותר באיטליה – גאריבּאלדי, דעת הקהל מחוּץ לאיטליה מחוּץ לאיטליה חשבה אותו לאחד ממנהיגי התנועה האַנטי-פאשיסטית וגם באיטליה עצמה הלכו והתחזקו ידיהם של מתנגדי המשטר הפאשיסטי מתוך הרגשה, כי “נכדו” אתם. והאיש הזה עומד לפני המשפט בפאריס – במוּבן הפורמאלי בתור בן-בריתם של המהפּכנים הקאטאלוֹניים שחלמו על שחרוּר ארצם מעול הספרדים, ואולם למעשה עמד לפני משפּט כל העולם כמרגלו של מוּסוליני המוכר את חבריו. ולא אכפת לו למשטר הפאשיסטי ולא למנהיגו, אם התגלו במשפט כל אמצעי המשטרה, אשר עליה נשען הפאשיזם. גאריבּאלדי בתור מרגל – זהוּ נצחונו של מוּסוליני.

באותם הימים גילתה המשטרה, בסביבות גנוּאה, דגל המהפכה הסוציאליסטית אשר נאמניו בחרו לקבור אותו באדמה מאשר למסור אותו לפאשיסטים. המשטרה גילתה אותו.

בראשית ינוּאר התחילה הממשלה להשתמש בחוק החדש הנותן לה רשוּת לתפּוס את מתנגדי המשטר וּלגלות אותם למקומות הנדחים ביותר באיטליה – למען יחיו שם תלוּשים מכל עבודתם ופעולתם, בבדידות רוחנית ואפילו גוּפנית, משוּם שאָסור להם להיפגש עם הגולים האחרים – והאויר האיטלקי הנו כיום כזה ש“האזרחים הישרים” מסתלקים בעצמם ממגע עם הגולים. ואלפי אנשים הלכו כבר בדרך הזאת.

בסוף ינואר החליטה הסתדרות העבודה האיטלקית – הסתדרוּת שהיתה רבּת-כוח ומשקל בטרם נתפּס השלטון על-ידי הפאשיסטים – להתפּרק. מה בּצע בקיוּם מדומה אחרי שהמשׂרדים עלו באש או עברו לפאשיסטים, אחרי שהעתוֹנוּת לא יכלה יותר להופיע, אחרי שהאמצעים הפינאנסיים הועברו לקופּות האגוּדות הפאשיסטיות? אחדים ממנהיגי ההסתדרות עזבו את איטליה – בחשאי כמוּבן וּמתוך סכּנת נפשות, למען המשיך בפאריס, על יד הועד במרכּזי של המפלגה הסוציאליסטית, את פּעולת הארגוּן המקצועי – ולוּ גם בצוּרה של הפגנה בלבד. אחים נשארו באיטליה. בהתפּרקוּת הזאת היה נצחון נוסף למוּסוליני – בכל אפן לא נצחון חדש. הסתדרות העבודה האיטלקית היתה חסרת אונים כבר מזמן רב. הנצחון האמיתי בא בראשית פברואר, כאשר פּירסמה העתונוּת את מכתב מנהיגי ההסתדרות שנשארו באיטליה ובמכתב כתוּב כי “המשטר הפאשיסטי הנו מציאות ועם המציאות יש להתחשב”. במכתב כתוּב שהמנהיגים הללו נלחמו תמיד בעד התערבוּת המדינה בפעוּלה הכלכלית – והנה המדינה הפאשיסטית מתערבת – “אנו לא הסכמנו למדינה הליבּראלית באשר היא לא התערבה בחיים הגלגליים. אנו יכולים להתיחס באופן שונה לצוּרת ההתערבוּת הפאשיסטית ולמטרתה, ואולם בהיוֹת והתערבוּת הולכת ונעשׂית עוּבדה, דורשים הענינים שנעקוב אחריהם מקרוב” – ומקרוב פּירוּשו במסגרת המשטר הפאשיסטי. ועל החתוּם אנשים אשר במשך עקרות בשנים עמדו בראש התנועה המקצועית, ולא “פקידים” או “אינטלקטוּאַלים” אלא לעצם מעצמותיו של מעמד הפועלים, אנשים כדה-אַראגוֹנה וריגוֹלה, ובעקבות אנשי התנוּעה המקצוֹעית הלכו גם כמה מאנשי המלחמה המדינית – בני מפלגות שונות. וגם אשם שהיה עורך “אבאנתי” לשעבר וגם מנהיג קוֹמוּניסטי, גראציאדאי, הנו ברשימות אלו שקיבלו חנינה ממוּסוליני. מה איכפּת למנהיגים הפאשיסטים אם הועד המרכזי של הסתדרות העבודה והועד המרכזי של המפלגה הסוציאליסטית מוחים נגד הבּגידה – הרי אלה אינם אלא פליטים פוליטיים היושבים בפאריס, ומי בימינו אנו אינו לועג לבעלי-מוּם כאלה? הלא השם “אימיגראנט מדיני” שהיה מעוטף לפנים זוהר, אינו עתה אלא שם גנאי, סימן לשלומיאליוּת. לאחר שתפס את השלטון השתדל מוּסוליני להכניס את אנשי הסתדרות העבודה לממשלתו – והם סירבו. כיום הם אנשי שבוּרים ונכנעים מאליהם. להכניס אותם לממשלה אין שוּם טעם יותר ואוּלם הנצחון הנוסף ישנו.

ולא רק בפנים משפיע כוח השלטון של “העובדה הקיימת” המפורסמת על כוח ההתנגדות של האדם. כשם שזה קרה לא פעם לגבי רוסיה הסוביטית, כן גם מוסוליני מוצא את מעריציו במחנה בלתי צפוּי, במחנה של אנשים אשר בשום אופן “אינם רוצים להיות דוגמתיים” וּמתוך אוֹבּיֶקטיביות עליונה “מקבלים את הטוב מאיזה צד שלא יבוא”. לא רק ה“טיימס” מפרסם את המאמרים המלאים “הבנה” כלפּי “הנסיון החשוב שנעשה באיטליה” ולא רק שונאי ציון בעתונוּת האנגלית מציעים למסור לאיטליה את הנהלת המנדט הארצישראלי (תרועת שמחה בעתונות הפאשיסטית: ההצעה מתקבלת תיכף ומיד!) אלא גם ברנַרד שאוּ מוצא, אחרי ישיבת איזה שבועות בריביירה, שבאיטליה אין משטר פּוֹליטי בעצם גרוע יותר מאשר באנגליה ויש גם ברכה בו.

כל הפרופסוֹרים האיטלקים אשר לא הסכימו עם שאו ולא רצו להודות בברכה אשר בפאשיזם הוּרחקו כבר מזמן מן הקתדראות. וגם עורך-דין קשה להיות מבלי שיהיה בכיס פנקס חבר המפלגה. והנה בא התור של הילדים – החוק המיוּחד יצר עמדת מונופּולין להסתדרוּת הנוער הפאשיסטית. אגוּדת העתונאים קיבלה את ההחלטה להוציא מתוכה את כל אלה אשר בזמן רצח מאתיאוטי “תפשׂוּ עמדה אנטי-פאשיסטית”. לפי הכרזת המיניסטר לעניני השׂכּלה “כל בית ספר איטלקי צריך לספוג רוח אצילוּת של הפאשיזם”. אין אלוה מבלעדי אלוה…

מיס ג’יבּסון, האנגליה שהתנקשה בחיי מוסוליני, לא תעמוד למשפּט. אנגליה היא אנגליה, ומוּסליני מאמין בדברי הציר האנגלי שהאשה הזאת חולת-רוּח. היא נסעה כבר למולדתה. ואוּלם מאחרי האיטלקים אינם עומדים צירים של המדינה האדירה, בראשית אַפריל דן בית-הדין את זניבוני שהתנקש בחיי מוסוליני, ואת גנראל קאפילו, שעזר לזניבוני בכסף, לשלושים שנות מאסר כל אחד – ולקאפילו לא עמדה זכוּתו שהיה אחד ממנהיגי הצבא האיטלקי במלחמה, כשם שלא השפּיעה על גורלו של זניבוני העוּבדה שהוּבררה במשפּט, כי המאַרגן האמיתי של כל התוכנית וּבמידה גדולה גם המוציא לפועל היה מרגל המשטרה אשר, לפי דבריו לפני בית-הדין, “התיחס לזניבוני כאל אח” – ומשום כך הוא-הוא אשר קנה לו נשק והזמין אותו לבריחה וליוה את זניבוני למלון אשר משם היה צריך לירות במוּסוליני – והזמין את המשטה אשר ידעה את כל ההכנות, לבוא ברגע האחרון ו“לתפּושׂ את הרוצח”.

ואולם כל אלה הנצחונות פּעוּטים הם בהשוָאה עם “הנצחון המוּסרי הגדול” אשר על אודותיו פּונה הועד הפּועל הפאשיסטי בכרוז מיוּחד, ל“תשומת לבם של כל אלה, העוסקים בפּרובּלמה הסוציאליסטית הנוכחית בעולם כולו”, מכיון שמוּסוליני מצא לפּרובּלמה הזאת פּתרון מוּחלט ונצחי וקבע את הפּתרון הזה “בדוֹקוּמנט היסודי של המהפכה הפאשיסטית” – ב“מגילת העבודה”. וכדאי

לציין: לא רק העתונוּת האיטלקית קיבלה את הדוֹקוּמנט הזה ברצינוּת גמוּרה ובהתלהבוּת עצוּמה – מה פּלא בהתלהבוּת, אשר בעד העדרה הולכים לגולה? ואולם גם מחוּץ לאיטליה מצאה לה “מגילת העבודה” הד נלהב – החוּגי הבורגנוּת הכבירה והריאקציה הפּוליטית. גם העתונוּת הליבּראלית בארץ-ישראל קיבלה את ה“דוֹקוּמנט” באהבה.

מה נאמר ביצירה גאונית זאת, שבאה לשׂים קץ למלחמת המעמדות ולסכסוּכים הסוציאליים, לאַחד במאמץ אחד את נותן העבודה ואת מקבּלה? נניח לכל ההכרזות המליציות המרוּבות על הלאום ועל המדינה אשר הם השומרים העליונים של התוצרת – נניח לא משוּם שהרעיון אינו נכון, אלא משום שאינו חדש ובצורתו הכללית אינו אומר כלוּם. כל הפּוֹליטיקה הכלכלית, גם של “המדינה הליבּראלית” – ואין לדבּר על המדינה הסוציאליסטית – שואפת לרגוּלאציה של התוצרת ולשמור עליה בשם הענינים העליונים. מכריעה היא רק העוּבדה מי עומד מאורי “הלאום” ו“המדינה”, אם באמת כלל תושבי הארץ או רק כוחות מסוּימים אשר נוח להם להתכסות בנוסחאות מליציות. ומלבד הנוסחאות הללו מציינת המגילה שורה של חוּקים סוציאליים, כגון יום מנוּחה, מנוּחה שנתית, פּיצוּיי –פיטוּרים, ביטוח מפני מקרי-אָסון בעבודה וחוסר עבודה, הגנת האמהות וכו‘. בנידון זה אין המגילה מבטיחה יותר מאשר קיים כבר ברוב מדינות אירופה וארצות הברית – אדרבה, היא הרבה יותר צנועה מחוּקי גרמניה או אנגליה. ישנם במגילה סעיפים יותר נועזים כמו בוררות של חובה ולשכת עבודה משותפת אשר אפשר לבאר אותם בקשי המצב הכלכלי ואפשר בתנאים ידועים לקבּלם. ויש סעיפים אשר, לכאורה, ברכה ישרה בהם למעמד הפּועלים ולמדינה כולה, כמו למשל הסעיף הרביעי המדבּר על החוזה הקולקטיבי או, החמישי הקובע את בקורת חוּקי העבודה ופיקוּח על הגשמתם על ידי האורגאנים המיוּחדים (מאגיסטראטוּרה של עבודה). ויש סעיף 12 האומר: “פּעוּלת האגוּדה המקצועית משמשת ערוּבה לכך ששׂכר העבודה יתאים לצרכי הפּועל, לאפשרויות התוצרת ולחוזה העבודה”. וּבכן – מה טוב מכך: חוזה קולקטיבי, פּיקוּח-האגוּדה, שכר העבודה המתאים וכו’. כוחו של הפּועל המבוּטח על-ידי מגילת העבודה של המשטר הפאשיסטי. אלא מה? אלא שיש באותה מגילה גם סעיף שלישי הקובע: “הסתדרוּת המקצועית הנה חופשית, ואולם רק אותה האגוּדה המקצועית אשר החוק מכיר בה והממלכה מפקחת עליה יש לה רשוּת לשמש בא-כוח, כלפּי הממשלה וּכלפי האגוּדות המקצועיות האחרות, של הקטגוריה כוּלה של מקבּלי העבודה, ורק לה יש רשות להגן על עניני החברים השייכים לקאטגוריה, וחתום על חוזי העבודה הקולקטיביים, לקבל מסים מחברים, וּלמלאות כלפי החברים תפקידים מסוּימים לפי האיטרסים הציבוריים”.

וּסעיף המדבּר על לשכות העבודה המשוּתפות נאמר אמנם שנותני העבודה מחוּיבים לקבל את הפּועלים לפי רשימות הלשכה, ואולם, “דין קדימה” הוא לפועלים הנרשמים באגוּדות המקצועיות הפאשיסטיות". לאור הסעיפים האלה מקבלת כל המגילה אופי מסוּים וברוּר בהחלט – עתה ידוע מי היא “המדינה” ומי הם המהוים את “הלאום”. פּירוּש הסעיפים האלה הנו: הפּועל הרוצה לקבל עבודה מוּכרח להיות חבר באגוּדה מקצועית פאשיסטית אשר לה “דין קדימה” בלשכה. האגוּדה המקצועית היא רק אגוּדה פאשיסטית – וארגוּן אחר אין שוּם אפשרוּת להתקיים. והאגוּדה הפאשיסטית הזאת גם היא אינה חופשית, אינה סתם “אגוּדה צהוּבה” – היא נמצאת תחת בקרתה ופיקוחה של הממלכה, כלומר, של הממשלה, כלומר, של הבּאנקים האיטלקים בצירוּף באנקי ארצות הברית אשר ידם כה רחבה בזמן האחרון באיטליה הפאשיסטית. (וכאן גם הביאור, החלקי בכל אופן, של התאבון אשר בו נכנס ההון האמריקאי לאיטליה -הוא הלא מוּבטח מכל מיני “סכסוּכים וזעזוּעים”). האגוּדה המקצועית הפאשיסטית הנמצאת תחת בקורת מוסוליני היא היא אשר “תפקח על שכר בעבודה המתאים לצרכי הפּועל”. בשׂפה הפאשיסטית כל זה נקרא "פּתרון מוּחלט של הפּרובּלמה הסוציאלית " ואולם לדבר יש שם אחר, הרבה יותר פּשוט מאשר מליצות מוּסוליני הוא נקרא: שעבּוד הפּועל. בפּרספּקטיבה ההיסטורית היה לדבר – כמו לכל נצחונות מוּסוליני – שם אחר, יען כי השעבּוּד מביא תמיד ובכל התנאים, להתפּרצוּת, ובה במידה שהשעבּוּד גדול באותה המידה מאיימת התפּרצוּת – ואימתה הרבה יותר גדולה מאשר “השביתוֹת וסכסוּכי העבודה” אשר לעת עתה באמת כמעט אינם לא באיטליה ולא ברוסיה, אשר משטרה המקצועי שימש דוּגמה ליצירה “המקורית” של הפאשיזם. הדוקטאטוּרה חוגגת את נצחונותיה בני השעה החולפת.

“דבר”, כ“ג אייר תרפ”ז (25.5.1927)

(ליום מלאת שש שנים ל“כיבוש רומא”)

בקיץ זה לא היו בגרמניה שירי רחוב פּופּולאריים יותר משירי לעג וקלס על הגנראל האיטלקי נוֹבּילה ועל האֶכּספּדיציה שלוֹ לקוֹטב הצפוני. בעתונוּת הגרמנית הופיעו סיפוּרים – על אופן ארגוּן האֶכּספּדיציה, על הצלת נוֹבּילה, הקברניט, ראשונה כשחבריו נשארו עדיין ב“אוהל האדום”, על גורל המלומד השבדי הצעיר מאלמגרין, שניסה בלוית שני איטלקים, להגיע לישוב בדרכיו הוא (הן סיפרו שמלוָיו הרגוּ אותו ואכלוּ אותו!) – אשר גם המתיחסים בספּקנוּת רבּה למפעל הזה ולאנשיו סירבו להאמין בהם. גם העתונוּת האַנגלית והאמריקאית לא התיחסה אחרת לנוֹבּילה ולחבריו. את היחס הזה, אשר הרבה אי־צדק בו, יש לזקוף במידה לא קטנה לחשבון המשטר הפּוליטי והחברתי השולט עתה באיטליה.

בבלגיה אירעו באותם חדשי הקיץ כמה מקרים של זריקת פּצצות בקונסוליות איטלקיות ואפילו של רציחת פאשיסטים איטלקים ברחובות. האשמים לא נתפּשׂוּ.

בצרפת, כשאדם עם הסימן הפאשיסטי בדש בגדו ניגש לשולחן בבית־קפה, עוברים השכנים לשולחן אחר. הועידה הבין־לאומית של הסטוּדנטים שנתקיימה בפאריס באבגוּסט היתה עשירה בעלבונות קטנים וגדולים למשלחת האיטלקית, עד שנאלצה זו לעזוב את צרפת ולשוב הביתה באופן תכוּף, לפני גמר הועידה. וזאת בצרפת אשר על אף “הפּוּאנקאריזם” השולט בה, הריהי עד עתה כקודם ארץ הסבלנוּת הפּוליטית. בשעות הבוקר אפשר לראות בגן לוּכּסמבּוּרג אשר בפאריס איך הסיני, היאפּאני, הכּוּשי, הפּולני, הרוּסי בכל גוָניו, הגרמני, היהוּדי בכל גילוּיוֹ, יושבים להם במנוּחה ובשקט, כל אחד עסוּק בספרוּת משלוֹ, איש על יד רעהוּ. רק הסימן הפאשיסטי נידון לבדידוּת.

העתונים האיטלקים הודיעו בימים אלה על שורת התנפּלוּיות על פאשיסטים איטלקים, אשר אירעו ללא כל סיבה מיוּחדת, בערי שוייצאריה, ביחוד בזמן האחרון, כנראה בקשר עם ענין רוֹסי. הפּעם אפשר להאמין לעתונוּת הפאשיסטית: סיבות מיוּחדות, לכל התנפּלוּת לחוּד, ודאי שלא היוּ. הפאשיסטים בחוץ־לארץ מצטיינים בדרך כלל במשמעת ובשליטה על עצמם. ההתנפּלוּיות היו כאלו “סתם כּכה”.

בעולם המדיני “הגדול” נותנים לאיטליה “מתנות” קטנות – בוחרים באיטלקי למשׂרה בין לאומית זו או אחרת. ואולם את בני בריתה מוּכרחה איטליה לחפּשׂ בהוּנגריה, ביוָן, בחבּש, או ליצור לה באַלבּאניה, וכאשר מדינות “שליטות העולם” (אנגליה, צרפת) כורתות ברית ביניהן, נשארת איטליה מחוּצה לה.

מאידך גיסא: מנהיג הסוציאליסטים האיטלקים, טוּראטי, עמד במרכז הקונגרס הסוציאליסטי בבריסל, בכבוד ובאהדה לאין דוּגמה הקשיבו מאות הצירים לכל מלה שיצאָה מפּיו. ובכל אירופּה, הסוציאליסטית, הדמוקראטית, הליבּראלית וגם השמרנית, בכל מקום שם כבוד האדם וחירוּתו טרם הפכו למלה ריקה, אין שם המרעיד יותר את הלבבות מאשר שמוֹ של מאתיאוֹטי.

אלה הם כיבושי המשטר הפאשיסטי מעבר לגבוּלות ארצו, במלאות שש שנים מיום “כיבוּש רומא”.

באיטליה גוּפה כאילוּ השלימוּ עם המשטר. ודאי עוד נעשית עבודת “המחתרת”. אותה לא קל להעריך. אולם רבים מהאנשים שעמדו לשעבר בשוּרות הראשונות של הציבּוּריוּת האיטלקית, הדור אשר עתה הוא בן 40 – 60 – עיפוּ כאילוּ והם מסתלקים מכל חיי ציבוּר ופעולה פוֹליטית. מי שעוֹסק בהוראה ומקוה לפעול דבר מה בהשפּעתו החינוּכית, מי שעוסק במדע “הטהור”, מי ששקע כוּלו בעסקיו הפּרטיים. בחוּגים האלה – הספקנוּת המפורסמת של האיטלקים ידה על העליונה. “מי יודע, אולי צודקים הללו באמת. הן הם ידעוּ להשיג את מטרתם והם מחזיקים את השלטון בידם זה שש שנים. סימן שיש כאן דבר מה. סימן שהננו ראויים למשטר כזה. סימן שאי אפשר לשלוט אחרת באיטלקים אשר רק לפני חמשים־ששים שנה היו עבדי אוסטריה ולא ידעו להקים מדיניוּת מסוּדרת. משטר־חופש הוּא כנראה, נחלת הגרמנים, הצרפתים האנגלים – ועלינו, על העם העני הזה במסורת תרבוּתית ופוליטית ובאוצרות טבע, להרכּין ראש ולקבּל את דין העבדוּת”.

התוצאה הראשונה של הלך־רוח זה היא שהצעירים אשר גאוָתם האנושית והלאוּמית כאחת אינה יכולה למצוא את סיפוּקה בהשלמה “ההיסטורית” הזאת, פּורשים עד כמה שאינם מצטרפים למחנה השליטים – ומצטרפים לאַנארכיסטים ולקומוּניסטים, אשר פּעוּלתם אוּלי איננה גדולה ועשירה ביותר ואולם דבּוּרים כאלה לא ישמעו בשוּרותיהם. התוצאה השניה – שבגילוּייו החיצוניים המשטר חמוּר פּחות משאפשר היה לשער. תנאי הכניסה והיציאה (ביחוד בשביל לא־איטלקים), הצנזוּרה על דברי הספרות ועל המכתבים הבאים מחוץ־לארץ, קלים מאלה הנהוּגים ברוסיה כי באיטליה אין צורך בכל חומר־הדין.

העתונוּת שהיא כולה פאשיסטית או נוטה לפאשיזם, לא שינתה את סגנונה החיצוני. בה שׂוֹררת אותה המליצה אשר היתה נחתה המיוּחדת עד “כיבוּש רומא”. “הפּשטוּת הרומאית”, האדיקוּת אשר ב“דוגמאות הקלאסיות” נשארו חלום. לפי עתוני איטליה, עדיין שומעים שם כל נואם כסיל מתוך “דממה דתית”, ומזכּים אותו ב“מחיאות כפּים סוערות אשר אין להם סוף”. כל גניבה קטנה הנה, כבימי קדם, “דרמה עממית”, כל מדקרת־סכין של יום ראשון הנה טראגדיה כבירה“. אולם יחס הציבור למליצה הזאת השתנה בתכלית. קודם התיחסו אליה בחיוּך הסליחה. עתה שונאים אותה שנאַת מות – אולי יותר מששׂונאים כל ביטוּי אחר של הפאשיזם. כי מה שהיה מקודם הרגל רע, שׂריד תקוּפת הרומאנטיקה, נעשה עתה, בתנאי הפאשיזם, שקר מעליב וּמרגיז. הסמלים אשר פּוגשים על כל צעד ושעל, תהלוּכוּת־פּאר, הכרזות בלתי פוסקות על סיסמאות חדשות (כיבוּש האויר, חינוּך הילד, ביטוּח סוציאלי, שבוּע תוצרת הארץ, שבוּע חיזוּק שער הכסף, שבוּע אורז וכו') ואשר כל אחד, ברחוב ובשוּק, במשׂרד ובבית החרושת, יודע שכל זה דקלוּם בעלמא, ללא טעם ותועלת, אך “מליצה איטלקית”, שהוּגדלה פי כמה לצרכי המשטר, עייפו לאין שיעור. נמאס להתלהב זה שש שנים ברחובות ולשמוע נאוּמים מפוצצים על “איטליה הגדולה”, כאשר כה רע לחיות באיטליה זו וּכלל לא רע היה לחיות ב”איטליה הקטנה". יש לשער שנמאס לא רק ללכת ולשמוע אלא גם להוביל וּלהשמיע. מוּסוליני “פקד” לא פעם להפסיק שטוּיות אלו. ואולם דוקא הפקוּדה הזאת של הדיקטאטור לא נתמלאה. כנראה אינה יכולה להתמלא. כי זהו אויר המשטר ואלה מכשיריו ההכרחיים. והתושב? “פקדו עלינו להרים יד במקום לתת אותה. עשינו. יפקדו להרים את הרגל – נרים את הרגל”.

העתונים שמרו על סגנונם המליצי, אף הגבירו אותו. ואולם תכנם נשתנה תכלית שינוּי. יש להם עתה אופי של אינפורמאציה ושל הסחת־דעת בלבד, אם לא להביא בחשבון את שירי־התהילה הבלתי־פוסקים למנהיג ולכל דבריו ומעשיו. איש אינו שׂם לב יותר לשירי תהילה אלה ול“נצחונות” הבאים חדשים לבקרים. בתיאור הנצחונות האלה אין העתונים הפאשיסטיים יודעים גבול ובוּשה. הם הקדישו עמוּדים שלמים ל“מאורעות ההיסטוריים” באַלבּאניה ואת בחירת מי שהיה פלדפבּל סרבּי למלך אַלבּאניה הציגו כמאורע מכריע בתולדות אירופּה. הם פּירסמו בכל הרצינוּת, באותיות גדולות, בעמוּד הראשון, את הטלגרמות אשר זוגוֹ זה שלח למלך איטליה ולמוּסוליני ואת התשוּבות החגיגיות אשר קיבל – אף על פי שכל אחד שאל את עצמו,ובלחש את שכניו, רק שאלה אחת: כמה עלה הענין הזה לקופה האיטלקית?

בכל שפע המליצה והשקר העתונאי הזה אין תקוה למצוא מלה חיה, התפּרצות זעם, גינוּי העול. העתונים פּירסמו, במנוחה שלמה, את סיפוּר מאסרו של רוֹסי: איך תפשׂוּהוּ המרגלים הפאשיסטיים בעזרת אשה שׂכירה, איך הובילוּהוּ בכוח דרך שוייצאריה – ולא כלוּם: הקורא קורא ולא נמצא איש שהיה לו העוז לומר, שהדבר אינו כשורה. העתונוּת פּירסמה דין־וחשבון מפורט מ“משפּט בולוניה”. בעיר זו ירה צעיר במוּסוליני. ההמון הרג צעיר אחר. הדבר אוּשר עתה במשפּט על־ידי עדוּת מוסוליני עצמו, אשר ראה היטב ותיאר את הצעיר שירה בו, ותיאור זה לא התאים כלל לחיצוניוּתו של ההרוּג. ועתה, כדי לטשטש את הענין, מסרו למשפּט את משפּחת ההרוּג בעד “סיוּע לעוון”, ואנשיה נדונו למאסר שלושים שנה. איש לא העיז להגיד שנבלה נעשתה כאן. ובאותו זמן נגמרה בלא כלוּם החקירה בענין ההתנקשות במלך שהיתה במילאן ואשר 22 אנשים היו קרבנותיה; מסיבות ההתנקשות מוּזרות ומשוּנות ונתנו מקום לכל מיני השערות. את עושי הדבר “לא מצאו”.

העתונוּת שותקת לא רק במקרים כאלה. נפסק בה גם כל בירור אידיאולוגי. גם הנסיונות של שנים עברו להלבּיש את הפאשיזם כל מיני לבוּשים אֶסתטיים וּפילוסופיים (כמה עמל בנידון זה השקיע אחד מגדולי הפילוסופיה האיטלקית – ג’נטילה) – נעלמוּ. נשארה אך פראזיוֹלוֹגיה שנעשתה לגוּשפּנקה רשמית. הדבר היה לגועל גם לכמה פאשיסטים. ברומא יוצא דוּ־שבוּעון בשם “הבקורת הפאשיסטית”. צעיר בעל כשרונות, שאינו מחוסר טוהר־אופי, בעל עמדה במפלגה, מן הראשונים, בוטאי מוציאו לאור. בגליונו מ־15 באבגוסט הופיע בעתון זה מאמר ראשי בעל השם האופיני: “מלכוּת השעמוּם”, וּבו צוּין “הסגנון המונוטוני” של העתונוּת הפאשיסטית, אשר ביערוּ ממנה כל מגמת בקורת וגילוּי־לב. “המשמעת הפוֹרמאלית שבה דוגלים הפאשיסטיים הורגת כל כבוד ההתפּתחוּת המוּסרית… מנהיג שאבדו לו כל האמצעים המציאוּתיים כדי לעורר כבוד לו ולפעולתו, מנהיג שאבד את הפּרסטיג’ה או שלה היתה לו כזו מעולם, הריהו נאחז במשמעת, ובכוחה הוא מושיב על כסא הנאשמיםף ללא אפשרות של ערעוּר, את כל המעיזים לעמוד בדרכו. התוצאה מן המצב הזה היא, שהבקורת שיש לה יסוד וטעם נהפּכת לרוגזה, וזו עוברת בדרכים נעלמות לרכילות, להוצאַת דיבּה, להבאָשה שיטתית ואנוֹנימית, לאירוֹניה גסה ואכזרית, עד שהכל אצלנו מלא אי־מנוּחה, המדוּכאה תחת מסוה המשמעת”. והעתון מתחנן לפני המפלגה שיתנו קצת לנשום, קצת לדבּר באופן חפשי – לא הרבה ולא על הכל, כמוּבן מאליו גם לבוטאי: אסור לתת לנגוע ב“יסודות המהפּכה הפאשיסטית”, ואולם על הפּרטים, על הדברים הקטנים, על אלה אולי בכל זאת מוּתר לכתוב מה שחושבים? כי הנה “המשמעת יכולה וּצריכה להיות אמצעי, ואולם לא המטרה של המהפּכה שלנו. צריך להכיר בזאת ולבלי לעשות את האַתמוֹספרה אשר בה חיים ארבעים מיליונים איטלקים ללא נשימה”. לשוא התחנן העתון ולחנם הערים לפתוח את מאמרו בציטאטה ממוּסוליני (אמנם משנת 1912): “איטליה אשר 36 מיליוני אזרחיה היו חושבים כולם מחשבה אחת, היתה נהפּכת לבית משוּגעים או למלכוּת האידיוטיוּת והשעמוּם”. כבר למחרת הופעת העתון רעם מזכיר המפלגה, טוראטי, בנאומו לפני קציני המיליציה הפאשיסטית, נגד “מפירי המשמעת” והכריז, כמו שעשה זאת מוּסוליני לפני ימים אחדים, על “החופש האידיאַלי” שממנה נהנית העתונוּת הפאשיסטית, על “החופש אשר בשירוּת לפאשיזם”. “אנו אשר עשינו את המהפּכה הנהדרת ביותר בתולדות האנושיוּת”, “אנו הלוחמים נגד כל העולם כולו”, “בשעה זו מעידים הבוגדים” וכו' וכו' בסגנון הידוע, “לנו ישנה הרשוּת להקים באיטליה קסרקטין ואנו גאים בקסרקטין האיטלקי הזה”. לך והתוַכח עם בן אדם אשר האופיצרים הפאשיסטיים המזוּינים קיבלו את “נאוּמו הנהדר” הזה ב“מחיאות כפּים סוערות”. בגליון הקרוב של “הבקורת הפאשיסטית” הריק בוטאי את כל כשרונו הספרותי כדי להוכיח, שאך “אי־הבנה” היתה כאן וחלילה לו להתנקש במבצר המשמעת הפאשיסטית. “יחי המנהיג!”

בעתונוּת שׂוֹררת משמעת ומשוּם כך, כמו בכל מקום בתנאים כאלה, פּורחת “האירוניה הגסה והאכזרית”, בפשטוּת: הלצות, מעשיות, אנקדוטים ללא מספּר וּללא רחמים על איש ועל מוסד, גם על האפיפיור, גם על מנהיגי המשטר, גם על המלך אשר קודם היתה נודעת לו באמת “אהבת העם”. הרחוב האיטלקי, בית־הקפה, המשׂרד, בית־החרושת, חיים מהלצות אלו, הנוגעות ביחוּד בשני דברים: בהסכמה הכללית הזאת אשר “העם” נוהג תמיד כלפּי כל צעד של הממשלה והמפלגה, ובקוֹרוּפּציה השׂוֹררת בתוך המפלה, במחנה כל הצעירים האלה אשר תמול־ששום לא ידעה איטליה את שמותיהם והיום יש להם משכורות שמנות – ארמונות ומעריצות ואבטומובילים, והם טסים באוירונים ורוחצים במוֹתרות. בתמוּנה זו יש עלבון מיוּחד לאיטליה, באשר המדינאים שקדמו לשליטים הנוכחים, על כל חסרונותיהם, הרגילו את העם האיטלקי למופת של פּשטוּת ועממיוּת במידה בלתי שכיחה. ואם האנשים אשר יצרו את איטליה המאוּחדת, בעוני חיו וּבעוני מתוּ – מי הם הצעירים הללוּ שיש להם האפשרוּת וכאילו הרשות לבזבּז את רכוּש האוּמה?

ויחד עם ההלצות – גם התקוות התמימות וההשליות הן הופעה רגילה בציבוּר המדוּכא והמחוסר חינוּך פּוליטי, בציבור “התושבים”. תולים תקוות ביורש העצר – "הנה ימוּת ויטוריו עמנואל ונוכל לנשוֹם קצת. הנסיך הוא ליבּראלי. תקוות במוּסוליני: הצעקה הבלתי פוסקת הזאת: “גאון”, “גיבור” – עשתה את שלה, ודמוּת מוּסוליני מקבלת קוי מיתוס. נשכח העבר הדוּ־פּרצוּפי, המעיד על רגשנוּת יותר מעל תבוּנה פּוליטית, על הנוחות להיות מוּשפּע יותר מעל כוח השפּעה, על חוסר כל משמעת במחשבה, על אופי “אַנארכיסטי”. ורבים אינם רוצים להודות או אינם יודעים, שלעולם הדיקטאטור הוא השבוּי הראשון של הדיקטאטוּרה. “הוא רק מכין את הקרקע – מתנחמים – הוא רק מבצר את שלטונו. יבוא יום ויגרש את כל המסוּבים האלה, משוּלחן העם ומתעללים בו, את הקאמארילה הזאת, ויקים משטר של צדק ויושר”.

הכל מוּקרב ל“מלכוּת”, המפלצת המוּפשטת האוכלת את הפּרט ואת החברה, כל האזרחים מחוּלקים לסינדיקאטים. אין קיוּם לאיש שאינו שייך לאיזו אגוּדה המוּכּרת על ידי המלכוּת. והמפלצת הזאת הוּכנסה לעולם הספרים, העתונים, ההרצאות. שם היא נקראת אפילו “מלכוּת מוּסרית”. והֶגֶל הזקן הועלה מקברו הפּרוּסי כדי להצדיק את רצח מתיאוטי. בחיים יש ל“מלכוּת” דמוּת ושם: של הפּקיד, של השוטר, של חייל המיליציה. הם אדוני הפרט. והם שולטים בו לפי שרירוּת לבם.

“המלכוּת” צריכה, מוּכרחה לפרוח. בכל מחיר שהוא. ורק היא. אין מקום לחינוּך, למדע, לאמנוּת, לקואופּרציה, לאיגוּד מקצועי מחוּץ למסגרת “הממלכתית”. ואם כך רצונה של “המלכוּת”, כלומר של הפּקיד והשוטר, אזי שכר העבודה הולך ויורד, מספּר מחוּסרי העבודה הולך ורב, החקלאות אינה נחלצת מן המשבר התמידי, שער הלירה נקבע בשליש יותר מערכּה המציאוּתי ומשוּם כך התעשיה והמסחר נהרסים וצרכי החיים מאמירים. בשעה שגרמניה הרפּוּבּליקאית שבה לאיתנה הכלכלי וצרפת ובלגיה הולכות בעקבותיה, הנה הלחץ הכלכלי השׂוֹרר באיטליה לא היה מעולם – גם לא בשנות החורבן והמבוכה שלאחר המלחמה – כה קשה כבשנות השלטון הפאשיסטי.

את נצחונה העיקרי חוגגת “המלכוּת” בחינוּך. במקצוע זה מוּרגשת ביותר השפּעת המשטר הרוסי (אשר בכלל גדולה השפּעתו מאד על הפאשיזם, כשם שיש דמיון בין החיים החברתיים והציבוּריים בשתי הארצות הללו). כמו שם: פּיוֹנרים, קומסומול, מפלגה, כך כאן: באלילה – עד גיל 14, אבאנגבארדיה – עד גיל 18, מיליציה ומפלגה – עד 60, ורק אחרי שהגעת לששים הנך אזרח חפשי. ואותו הטמטוּם של המוּשׂגים המוּפנים, של הפראזיוֹלוֹגיה הריקה, של הגוּשפּנקה הרשמית, של אי־סבלנוּת וגסוּת. ואותם הניצוצות של מסירוּת ואידיאליות – חידת הנוער.

“המלכוּת”, אחרי אשר לקחה את הכל גם נותנת דבר מה: דאגת מה לילד; עבודות ציבוריות הנעשות כדי להעיד על “תפארת המשטר”. אולם גם תועלת מעשית יש בהן; חשמוּל הרכבות, ביטוּח סוציאלי, הקיים אמנם יותר על הנייר מאשר בחיים, ואולם “האוּניברסיטה העממית”, רשת עצוּמה שהיתה נפוצה בכל איטליה, על עריה וכפריה, זו בלבד, או הקואופּרציה היצרנית העצוּמה בלבד, או הבּנקים העממיים, או איגוּד הפּועל החקלאי והחוכר הזעיר עם החכירה והעיבוּד הקולקטיבי של האדמה, כל מוסד לחוד אשר נהרס על ידי הפאשיזם, היה בו יותר תועלת מעשית ויותר תרבוּת ויותר חינוּך אזרחי מכל הברכות של המשטר הדיקטאטוריאלי גם יחד. ומה להגיד על הרס הערכים האנושיים, על הפּחד הזה, על החשדנוּת, על הריגוּל? לרבים באיטליה זהו הצד המכאיב ביותר אשר במשטר – ההשפּלה אשר בו לעם האיטלקי, השחתת העם עצמו, לא רק השולטים בו.

כאילו שני יסודות לוחמים עתה את מלחמתם בקרב העם האיטלקי: הסבלנות, החביבוּת, טוּב־המזג, התרבוּת בת אלפים בשנה, המתבטאת בכל דבר קטן, באופי ההמון האיטלקי, בטוּב־טעמו הטבעי, בשמירה על הילד, באדיבוּת כלפּי הזר, בדרך־ארץ לפני טוהר החיים – והגסות והטמטוּם של המשטר, אשר אינו יכול לבלי להשפּיע גם על העם.

וּכלפּי העתיד? היכול המשטר להשען אך ורק על “המשמעת” המטומטמת הזאת ועל ההשלמה ה“בעלי־בתית”־“ההיסטורית” של הדור שהתעיף?

נכון הדבר: צדק טוראטי בקונגרס הבריסלי בהתמרמרוּתו המוּסרית, ולא צדק שלא הודה בפירוּש בשגיאות שעשוּ הוא וחבריו, אשר השלטון היה בידם או כמעט בידם. ואולם: כמה זמן אפשר ליהנות משגיאות של אחרים?

נכון הדבר: המיליציה הפאשיסטית המזויֶנת, מאות אלפים צעירים אשר כל קיוּמם קשוּר במשטר הזה, ועליהם יש עוד להוסיף מחנה גדול של “נהנים” בצוּרות שונות, כוח גדול הם. ואולם, מוּדעת היא מזמן, שהכל אפשר לעשות בפגיונות, רק לשבת עליהם לא נוח ביותר. וּבכן?

כי הנה: מי ששואל באיטליה – גם את האנשים המתוּנים, אשר אינם, חלילה, סוציאליסטים ועל אחת כּמה וכמה אינם קומוּניסטים ואנארכיסטים, אנשים מיוּשבים בדעתם ואולם את רגש העממיוּת לא איבדו עדיין ועבר איטליה יקר להם, והם נזכרים בו – מי ששואל אותם, מה היה אילו קיבל העם האיטלקי את חופש פּעוּלתו, יזדמן לו לקבל גם תשוּבה אשר רעד יחלוף ממנה על עורו: “אף אחד מאלה לא היה נשאר בחיים”.

חוק המדינה החדש, זה המבטל את שארית הפּרלמנטריוּת, את צלה שהיה חי עדיין, את החיים המסכּנים, מעין מצבת העבר, והמקים בגלוּי את שלטון הכּת הסגוּרה, או משפּט המות שיוצא בימים האלה לפועל, בפעם הראשונה משנת 1881, היצילוּ הם?

“דבר”, כ“א חשון תרפ”ט (4.1.1928)

א.

אם תתאמת השמועה שהוּשׂג הסכם בין ממשלת איטליה והאפיפיור, יוּשׂם בזה קץ לריב הנמשך זה יותר מיובל שנים.

רומא האפיפיוֹרית היתה האחרונה לכניסה לתוך מסגרת איטליה המאוּחדת. טוסקאנה עם בירתה פירנצה נסתפחה לפיימונט שעמד בראש תנועת האיחוּד. נשבר כוח הבּורבּוֹנים בנאפּוֹלי וגאריבּאלדי בראש “האלף” שלו כבש את המדינה החזקה הזאת למען מלכי פיימונט. אוסטריה מאלצה לוַתר על מילאנו וּונציה. רק רומא האפיפיורית לבדה עמדה למכשול בדרך האיחוּד השלם. כל גל של התנועה הלאומית וכל תכסיס של הדיפּלומאטיה האיטלקית, נתקלו בהתנגדות הנמרצת לא של האפיפיור לבדו, אלא גם של המדינות הקאתוליות, ביחוד של ספרד וצרפת. צבא צרפת הרס את הרפּוּבּליקה הרומאית של מאדציני מ-1848, והדיפּלוֹמאטיה הקאתולית, הצרפתית ביחוּד, שׂמה לאַל את כל מאמצי המדינאים האיטלקים. באותו זמן עמדו גם תושבי רומא בעקשנות בפני התנועה המהפּכנית. קהוּת הכּנסיה התפּשטה כאילו בכל העיר ועל סביבתה. עוּבדה אופינית היא לעיר הנהנים ובתי-הכנסיה, שהתנועה הלאוּמית של איטליה איננה מונה בשורותיה אף רומאי אחד בעל קומה. לא פחות אָפיני הדבר, שכל הנסיונות לסַפח את רומא לאיטליה בדרך הכוח היוּ מוכרחים לבוא מן החוּץ, מפּרוֹבינציות איטלקיות אחרות.

אדישוּתה של רומא והתמיכה העצוּמה אשר קיבל האפיפיור מן החוּץ הכריחו את מדינאי איטליה לוַתר כאילו על הבירה ההיסטורית, על כל פּנים לדחות את הסתפּחוּתה ללא מועד. רבים מן המהפּכנים מאנו להשלים עם “הוַתרנוּת” הזאת וניסו לכבוש את רומא בדרך “בלתי דיפּלומאטית”. וכה רב היה הלחץ הבין-לאומי על ממשלת איטליה, שהיא הוּכרחה, על אַפּה, להלחם בניסיונות אלה. המלחמה השאת היתה עשירה במקרים מכאיבים: הצבא האיטלקי הגן מפני המתנדבים האיטלקים על רומא האפיפיורית השׂנוֹאה. כדוּר איטלקי פּגע בגבּוֹר המהפכה האיטלקית, בגאריבּאלדי. אמנם גם הדיפּלומאטיה האיטלקית חתרה לפתרון המכשלה. ואומם המשא-ומתן עם האפיפיור ועם הממשלות לא נשאו פרי. רוּסיה האוֹרטוֹדוֹכּסית היתה מלאה שנאת איטליה המהפּכנית – לא ממנה יכלה לבוא העזרה. פּרוסיה הפּרוֹטסטאנטית היתה קשוּרה עם אוסטריה וּבאואריה הקאטוליות, וגם שעת גדולתה טרם באה. לאנגליה היה נדמה כאילו עזרה כבר די במשך עשרות בשנים לאיחוד איטליה, וזו יכלה להתקיים גם בלי רומא. ולעת עתה קבעה את גורל רומא האִמרה הקצרה “לעולם לא!”, שזרק ראש המיניסטריון של נפּוליון השלישי לשאלת הרפּוּבליקאים הצרפתים בענין זה: “לעולם לא!”

אכן לא נזהר אותו מניסטר בלשונו. לא עברו חודשים רבים ונבואתו נכזבה. פּרצה מלחמה בין צרפת ופרוּסיה. וּמתוך רעם סֶדאן על פי הידיעה הראשונה של התבוּסה המכרעת של הצבא הצרפתי, התחילה ממשלת איטליה – בירתה היתה אז פירנצה – בהכנת כיבוּש רומא, המשׂא-וּמתן האחרון עם האפיפיור עלה בתוהו. ב-20 בספטמבר 1870 – יום זה הוכרז מאז ליום חג לאומי – נכנסו החיילים האיטלקים, אחרי קרב קצר עם שׂכירי האפיפיור, לרומא. אם האיחוד האיטלקי לא היה שלם גם אז מבחינה הגיאוגראפית, כי שארית הפּרובינציות האיטלקיות נשארו עוד בידי אוסטריה עד מלחמת העולם, הרי “קן זר” לא היה קיים עוד בלב המדינה. נסתם הגולל על השלטון החילוני של האפיפיור, הלא הוא הגלגול האחרון של האימפּריה הרומית בימי הבינים.

במשך התהווּת האיחוּד האיטלקי היתה תקוּפה, שרבּים ראו בשלטון האפיפיור את גרעין איטליה המאוּחדת. הן לפי מסורת בת מאות בשנים היה האפיפיור תמיד איטלקי, הן הוּא שמר על עצמאוּתו יותר מהנסיכים הקטנים, שביניהם היתה איטליה מחולקת ושהיו למעשה ואסאלים של מדינות זרות. הן האפיפיור שליט רומא, היה כאילו הממשיך של חוּט רומא העתיקה והיו זמנים כשמרומא הנוצרית משל על העולם. הן באיטליה צמחה וגדלה הכּנסיה הקאתולית, שהיתה איטלקית לפי מהוּתה, וכלוּם לא טבעית היתה התמזגוּת הלאוּמיוּת האיטלקית עם הדתיות האיטלקית ברומא האפיפיורית השלטת על איטליה המאוּחדת? זרם שלם קם בתנוּעה האיטלקית תחת דגל זה והיו שנים, שנדמה היה, כאילו גם לאפיפיור – פיוס התשיעי – היו אזנים קשוּבות לרעיונות אלה, המהפכה של 1848 הרסה את האַשליות. האפיפיור ברח מרומא אשר רפּוּבּליקה הוכרזה בה, ושב לבירתו רק אחר כיבוּש העיר על-ידי צרפתים. מאז עמד כזר לאיחוּד איטליה, אשר קיבל אופי אַנטי-קלריקאלי בולט.

המדינאים האיטלקים גילו חכמה פוליטית וכיבוּש יצר בסרבם לנצל את הנצחון של 1870 במאה אחוז, הם לא נגעו ב“אויב המולדת”. להיפך: הציעו לו כמה פשרות. שומע לא היה להם. הכּנסיה מתפּשרת למעשה, אך אין זה מדרכה לוַתר בפירוּש. בכל זאת נקבע באיטליה ב-1871 חוק מיוּחד להגנת האפיפיור, חירוּתוֹ וכבודו. אישיוּת האפיפיור הוּכרזה לקדושה, הוּבטחו לו כבוד מלכים וחופש מלא במלוּי תפקידיו ובקשריו עם הקאתוליים בכל העולם, הוּכּרה זכוּתוֹ לקבּל באי-כוח מיוּחדים של ממשלות זרות על ידי הואתיקאן – עם כל הפּריבילגיות הדיפּלומטיות שהצירים הללו נהנים מהן בכל מקום. החוק השאיר לאפיפיור את השלטון המלא על הואתיקאן עם מספר ארמונות ועל המוסדות הקאתוליים בעיר והקציב לו גם קצבה שנתית כנהוּג בתקציבי רומא האפיפיורית (שלושה ורבע מליונים לירה בשנה). רוחו של הגדול במדינאי איטליה, קאווּר – אז לא היה כבר בחיים – היתה שרוּיה על החוק הזה, חוק הפּשרה מתוך תבוּנה פּוליטית, מתוך התחשבוּת בסיטוּאַציה הבין-לאומית וברגשות הקאטוליים בעולם ובאיטליה גוּפה.

האפיפיור דחה את החוק. לא הכיר בו. את הכסף לא לקח מעולם. הכריז והוסיף להכריז במשך יותר מחמישים שנה – כי עול מעין כמוהו נעשה לו, כי רומא שלו היא ואין הוא עתה כי אם שבוי בידי ממשלת רשע. בתור שכזה לא יצא מעום מארמונו ולא מילא את תפקידי הכוהן כי אם בכנסית פּטרוס הקדוש אשר בואתיקאן. עם ממשלת איטליה ניתק כל קשר: את צירי כל הממשלות קיבל, רק לא את צירי איטליה. אסר על הקתוליים האיטלקים להשתתף בחיי המדינה (“לא בוחרים ולא נבחרים”). אסר על ראשי הממשלת לבוא לרומא לבקר את מלכי איטליה, לוּבּה, נשיא צרפת היה היחיד שעבר על האיסוּר וגרם לניתוּק הקשרים בין הואתיקאן וצרפת. לא רק מלך אוסטריה הקאתולי אלא גם וילהלם הפּרוטסטאנטי, ביקרו את מלך איטליה בונציה ובמילאנו, אך מעולם לא ברומא.

אולם אותה התשובה של הקאתוליות הבין-לאוּמית אשר באה לעזרת האפיפיור בשנת 1849, לא הופיעה הפּעם. צרפת המוּכּה היתה שקוּעה בדאגותיה. הקאתולים הגרמנים לחצו אמנם על בּיסמארק, ואולם הוא הלך בדרכים אחרות, אשר הביאוהו לידי “מלחמת התרבּוּת” בתוך גרמניה. אירופּה השלימה עם המצב החדש.

באיטליה גופה נוצר מצב מיוּחד. המוני העם נשארו נאמנים לכנסיה הקאתולית. אולם המדינה נעשתה חילונית במידה אשר לא היתה כמוה בכל אירופה. בית-ספא זה היה “נקי” מכל דת. הנישׂוּאים – אך אזרחיים. אורדן המַסוֹנים עלה לגדולה ונעשה לכוח מדיני. המפלגות התחרו ביניהן באַנטי-קלריקאליות וחיפּשׂוּ הזדמנות להפגנה נגד האפיפיור. באמצע רומא הקימו מצבה לג’ורדאנו בּרונו, קרבן הכנסיה. בחרו בנתן, יהודי וּמַסוֹן, לראש עירית רומא. הלך הרוח האַנטי-קאתולי הפך להלך רוח אַנטי-דתי והטבּיע חותמו על המחשבה המדעית והפילוסופית.

אחר כך התחילו החיים לעשות את שלהם. האַנטי-קלריקאלים הנלהבים נוכחו אין שוּם סכנה לאיטליה מזה, שבלב רומא ישב כהן נרגז, ואין טעם לצעוק בכל הזדמנות: “הלאה חוק הערובות”. סר קסם האַנטי-קלריקאליות והיא לא הפריעה לתחית הפילוסופיה האידיאַליסטית. החרם על החיים הפּוליטיים – הצרכים החיוּניים של האזרחים לא הרשו לקיימו, והקאתולים הנאמנים התחילו גם לבחור וגם להבחר, קודם ביחידות, ואחר כך במפלגה מאוּרגנת, אשר גם כהנים עמדו בראשה ואשר לעתים קרובות פּעלה בהסכם עם הואתיקאן עצמו, אם כי הוסיף למחות, עשה זאת רק לצאת ידי חובה, באשר לא יכול להתעלם מזה, שמצבו הבין-לאומי לא סבל כלל מ“כיבוּש רומא”, אלא להיפך, משקלו גדל מאָז חדל האפיפיור להיות אחד הנסיכים העלוּבים של איטליה המחוּלקת ונעשה לראש האימפּריה הרוחנית בלבד, בלתי קשור בסיטואציות פּוליטיות בנות חלוף. הריב בין הואתיקאן והקוירינאל נעשה יותר ויותר לדבר מוּפשט. איש לא חיפּשׂ פּתרון לשאלה אשר לא תבעה פּתרון, הבנין אשר הקים קאווּר הצדיק את עצמו.

גם מלחמת העולם לא הרסה את העולם הזה. ראש הכנסיה העולמית, אשר בניה מלחמו ונהרגו בכל המחנות, השתדל לשמור על נייטראליוּתו. הוא כינה בקול-קורא שלו את העם הבּלגי “העם האהוב שלנו”, אולם גם מחה נגד מעשי האכזריות של הצבא הרוסי בגאליציה הקאתולית. הוא השתדל, על-ידי שליחיו, כרוּזיו ומכתביו, להביא לידי שלום מהיר. “ללא מנתחים ומנוּצחים”. ומשוּם כך קרא אותו לוּדנדוֹרף “אפיפיור צרפתי” וקלמאסו – “אפיפיור גרמני”. איטליה, אחוזה קדחת המלחמה, ראתה בהשתדלוּיות השלום מצד הואתיקאן “בגידה לאוּמית”. מיניסטר החוץ האיטלקי, סוֹנינוֹ, הכניס בחוזה לונדון אשר חתם עליו עם מדינות ההסכם לפני כניסת איטליה למלחמה, סעיף מיוּחד, להוציא את הואתיקאן מועידת השלום, העתידה לתת פּנים חדשים לעולם. ואולם גם קדחת זאת עברה והאיטלקי הכירו שהואתיקאן לא יכול לנהוג אחרת, אם אך רצה לשמור על כנסיתו.

בנין קאווּר עמד מוּצק גם בפני סערת מלחמת העולם.

כשעלה הפאשיזם לשלטון התחיל בהתגנדרוּת עם הואתיקאן. משׂחק פּוֹליטי בלבד היה זה, באשר אין לחשוד את מוּסוליני ועוזריו בהרגשות דתיות עמוּקות, ולמשׂחק -גורם אחד ויחידי: לנצל את מציאות מרכז הכּנסיה העולמית כבירת איטליה לשם הגברת כוח המדינה, לשם הגשמת החלום על “רומא שלישית”, רומא השלטת על העולם בפעם השלישית – אחרי הקיסרים והאפיפיורים. וכשנדמה היה למוּסוליני שהכּנסיה הקאתולית מהוה סכנת-מה בפנים המדינה, לא נזהר מלפגוע בה. אולם יחד עם זה חיפּשׂ אמצעים להטבת היחסים חיי המדינה קיבלו יותר ויותר אופי דתי, המגיע עד קלריקאליות. הצלב נכנס לבית-הספר ויחד אתו לימוּד דת הקאתולית, על ידי כהנים דוקא. הדת הקאתולית הוּכרזה, בכמה הזדמנוּיות, לדת הרשמית של המדינה. והתחיל המו"מ לפתרון “השאלה הרומאית”, שלא היתה כלל זקוּקה לפתרון.

ב.

בבוקר 11 בפברואר 1929 התאספו ברומא, על יד ארמון יוחנן הקדוש (לאטירניה) כמאתים תלמידי הסמינארים הקאתוליים ומספר חיילי המיליציה הפאשיסטית. בא ונכנס לארמון דיפּלוֹמאט הואתיקאן, קארדינאל **גאספּארי. ** כעבור חצי שעה בא דיקטאטור איטליה, מוּסוליני, מי שהתחיל את פּעוּלתו הפּוליטית בחיבור חוברת הכופרת באלהים (אז, לפני עשרים שנה, היו חיבוּרים אלה בחינת “אָפנה” וגם מוּסוליני ניסה את כוחו בהם). אחרי רגעים מספר הופיעו בחלון הארמון אנשי-לויתם של גאספּארי וּמוּסוליני וביארו האותות להמון, שנחתם הסכם בין הואתיקאן וממשלת איטליה. תלמידי הסמינאר שרו “טה-דאוּם”. חיילי המיליציה הריעו: אלהלה! (מעין קרואת מלחמה ללא כל טעם ותיכן). רק אחרי החתימה נודע לאיטלקים שדבר נפל בארצם. עד היום הזה רק בחוּץ-לארץ ידעו על המשא-ומתן בין הכסא הקדוש וממשלת איטליה. לעתונים האיטלקים היה אסור למסור, אף בצורת השערה, כל אינפוֹרמאציה שהיא. למחרת היום חגגו בואתיקאן את יום בחירת האפיפיור הנוכחי ליורש פּטרוס הקדוש. המון בן אלפים רבים התאסף בככר על יד כנסית פּטרוס הקדוש – המודעות הפאשיסטיות הזמינו לכך. האפיפיור הופיע על היציע וברך את ההמון. שׂמחה ושׂשׂוֹן. כל הבנינים הממשלתיים והפּרטיים (גם לכך היו מודעות מיוּחדות) התנוססוּ דגלים – האיטלקי והואתיקאני. הנסיך קולונה, ראש האַריסטוקראטיה הרומאית, מן הזמנים ההם אשר עוד האפיפיור שלט ברומא, הכריז על פּתיחת טרקלינו שהיה סגוּר בפני אורחים זה ששים שנה. העתונוּת האיטלקית, העתונוּת הקאתולית בכל העולם, העתונוּת השחורה ובצהוּבה בכל העולם מכריזות בקולי קולות איזה מדינאי גדול הוא מוּסוליני.

בארמון יוחנן הקדוש חתמו על שלוש תעודות. באחת הוּכרז, כי בטל ומבוטל הוא חוק הערוּבות משנת 1871, אשר בו באה איטליה החפשית והמאוּחדת להבטיח קיוּם עצמאי לאפיפיור. הואתיקאן מודה באיטליה המאוּחדת הזאת עם רומא בירתה, ממשלת איטליה מודה ב“קרית הואתיקאן”, כך וכך קילומטרים מרוּבעים, אשר האפיפיור יהיה השליט בה. התעודה השניה אשר עליה חתמו גאספארי ומוּסוליני היא תעודת הקונקורדאט, הקובעת את מעמד הכנסיה הקאתולית באיטליה. התעודה השלישית מסדרת את הענינים הכספּיים: שני מיליארדים לירה איטלקית, מיליארד אחד מזוּמנים, תיכף ומיד, והמיליארד השני ברנטה של המדינה.

לחתימה קדם מקחח וּממכר. שני הצדדים תבעו, דרשו, ויתרו, באו לידי פשרה, לשם מה בא מקח ממכר זה? מי הפסיד ומי הרויח? על חשבון מי הפּשרה?

לא ענינים חיוּניים של העם האיטלקי והמדינה האיטלקית סוּדרו ב-11 בפברואר.

“הפּרובּלמה הרומית” חדלה להיות פּרובּלמה זה עשרות בשנים. הממשלה האיטלקית, העם האיטלקי, על כל הקאתולים הנאמנים שבתוכו, הקאתוליות העולמית, הכנסיה הקאתולית – כולם התרגלו למצב הקיים, הסתגלו אליו, השלימו אתו ובגלוּי או בסתר היו מודים שהוא נוח וטוב ואין שום הכרח לשנותו. “המדינה חופשית מן הכנסיה”, “הכנסיה חופשית מן המדינה” – שתי יצירות אלה של השחרור האיטלקי עמדו בניסיון של ששים שנה, על מלחמת העולם שבתוכן, ובכל זאת ראו צורך גם האפיפיור וגם הפאשיזם לשבור את היצירות האלה.

בתוקף השינוי הזה – מה קיבלה הכנסיה? קודם כל שני מיליארדים לירה איטלקית, דבר אשר אין לזלזל בו. והאפיפיור באמת לא זלזל בממון הזה. רצה אפילו בשלושה מיליארדים. הסכים גם לשנים. שנית קיבלה הכנסיה את עצמאותה המדינית, אמנם על שטח של כמה קילומטרים מרובעים, ואולם לשם סמל –די והותר. וביותר מן הסמל לא רצתה. אילו היו נותנים לה יותר מן הסמל, לא היתה יודעת מה לעשות העושר כזה. שלישית, קיבלה הכנסיה הקאטולית את הקונקורדאט, ופירוּשו של דבר, לפי החוזה המפורש, בין שאָר הדברים: כל דבר העומד בניגוּד ואופי הקדוש של עיר רומא מתמנע בעדו ממשלת איטליה ולא תרשה לעשותו; הממשלה מודה בדת הקאתולית כדת רשמית של המדינה; היא מודה בכל חגי הכנסיה כחגי המדינה; עבודת הקאתולית מצוה היא למיליציה הפאשיסטית; האורדנים הקאתוליים מוּכּרים כגוּפים יורידיים; הנישׂוּאים האזרחיים מתבּטלים והנישוּאים הדתיים חובה הם לכל הקאתוליים! המשפּט הדתי ישפּוֹט על כל עניני הנישוּאים וחובה על הממשלה להוציא לפועל פסקי דין אלה; לימוד הדת הקאתולית, על ידי הכמרים, יהיה חובה לא רק בבתי הספר העממיים, אלא גם בתיכוניים; כל בתי הספר הקאתוליים, בתוכם גם האוניברסיטה הקאתולית, מקור הקנאוּת הדתית, שווי-זכויות הם עם בתי הספר הממשלתיים. בקיצור: שעבּוּד קלֶריקאלי גמוּר של החינוּך האיטלקי, אופי קלריקאלי של כל חיי המדינה.

מה מפסידה הכנסיה? כרגע: לא כלום. היא “ויתרה” על רומא, אשר זה ששים שנה לא היתה שייכת לה ולא היה בכל העולם משוּגע אחד שחשב אף רגע על אפשרות שיבתה לאפיפיור.

מה קיבלה איטליה? כרגע: לא כלוּם. רומא היתה לה ואיש לא יכול להוציא מידה. לעוּמת זאת היא מפסידה: שלמוּת מדינתה. באשר בלב בירתה קמה לה מדינה אחרת, דבר של מה בכך, לכאורה, ביחוד בזמנים כתיקוּנם, אולם דבר העלוּל להיות לנזק רב בפרוץ סכסוך בין-לאומי אשר איטליה תהיה מעונינת או מעורבת בו; שני מיליארדים לירה אשר האפיפיור לא זלזל בהם וגם העם האיטלקי, אשר תעשיתו הגדולה עובדת שלושה ימים בשבוע, העם הנחנק מחוסר אפשרות לצאת מארצו ומחוסר אמצעים לפתחה, גם לו אין שום יסוד לזלזל בהם; את חופש מצפונו, את הפּנה האחרונה שנשארה לו כיום לנשום בה – בחיים הפּוליטיים והציבוּריים השתלטה מזמן החוּלצה השחורה, ועתה ישתלט מעיל הכמרים בשחור בבית הספר ובמשפחה.

מה מרויח המשטר הפאשיסטי? כרגע: את הטרקלין הפּתוּח של הנסיך קולונה ותשבּחוֹת בכל העתוֹנוּת השחורה והצהוּבה ל“מדינאי גדול”, בניתו מוסוליני, אשר “ידע לפתור את הפּרובּלמה, בה התלבּטו לשוא הממשלות הליבּראליות והדמוקראטיות”. יותר מזה: לא כלוּם.

אך אלה בעולם כולו שאינם מעוּנינים בשעבּוּד הנוסף הזה של העם האיטלקי, ובשלטון הנוסף הזה של הכנסיה הקאתולית – מפסידים הפסד רב.

זה סך הכל של רגע. בעתיד הוא עלול להשתנות. מוּסוליני עשה את כל הויתוּרים האלה בגלל דבר אחד ויחידי: הוא רואה בכנסיה האיטלקית מוסד איטלקי או מוסד העלול וצריך להיות איטלקי, ובמוסד הזה הוא מתכּוֹנן להשתמש למטרות איטלקיות. להגברת ההשפעה והשלטון האיטלקים בכל מקום שם ישנה השפּה לכנסיה הקאתולית, ביחוד במזרח הלא-נוצרי. עד עתה היתה צרפת האפּוטרופּסית

על הקאתולים בארצות אלה. עתה, על ידה ואולי מעל ראשה, צריכה להופיע איטליה.

יש לפקפק אם נכון החשבון הזה. לכנסיה הקאתולית ישנם בודאי “חוּטים” רבים בארצות המזרח. ואולם ספק אם כל כך קל ונוח וּמועיל להשתמש בהם. הארץ הקאתולית במאה אחוז של פני המלחמה, אוסטריה של ההאבּסבּורגים, לא עלה בידה להיות מדינה קולוניאלית וּלהכות שרשים במזרח. באותו זמן רכשה לה קרמניה הפּרוטסטאנטית מושבות מרוּבות, וגם אנגליה האַנגליקאנית לא נזקקה לקונקורדאט כדי להגביר את שלטונה הקולוניאלי. צרפת הקאתולית מרדה בואתיקאן ולא הרגישה מתוך כך הפסד רב בהשפּעתה המזרחית אחרי המלחמה לא חששה אנגליה לכבוש את ארץ-ישראל בלי ויתוּרים כל שהם לאפיפיור. רוּסיה הסוביטית הופיעה על הבמה המזרחית בסיסמאות רחוקות למדי מן המיסיונים הקאתולים, ואם פּעוּלתה נכשלת אין זה משום שלא התחשבה עם הואתיקאן. יש, איפוא, לפקפק אם “השלטון הקאתולי” ההולך ומתמוטט בדמוּתו ובחשיבותו לפני שלטונות אחרים לגמרי, לאוּמיים וּמעמדיים, יכול לשמש מכשיר השפעה למדינות אירופּה.

ואולם אילו גם היה נכון החשבון הזה כלפּי הכוח של הכנסיה הקאתולית כיום, הרי ספק הוא אם ביכולתה של הכנסיה להשאר מה שהיתה עד עתה, כנסיה קאתולית, אוּניברסאלית, עולמית. בזה היה יתרון גדול לואתיקאן עצמו מן הסדור האיטלקי שלפני חתימת ההסכם, שהוא שחרר את הכנסיה ממדיניוּתה ומקשריה עם הממשלות שהן בנות-חלוף. בהיותה “שבויה” היתה הכנסיה יכולה להיות רוחנית בלבד, כלומר חופשית, עתה היא עלוּלה להיות מעורבת בכל מיני סכסוּכים ומריבות בין ממשלות שונות (די לחשוב על מצבה במקרה של מלחמה בין איטליה וארץ אחרת אשר אתה קשרים לואתיקאן וציריה יושבים במצרו), ולא עוד אלא שתהפך לבמת המריבה הבלת פּוסקת בין כמה זרמים – הצרפתי, האיטלקי וכמובן גם הואתיקאני, כי עוד נשארו בלי ספק בתוך הכנסיה קארדינאלים ונאמנים אשר ישתדלו לשמור על חופשתה של הכנסיה ולא ירצו לעשותה למכשיר צרפתי או איטלקי גרידא. במידת הכוח “הקאתולי” הזה בקרב הכנסיה תלוּי הדבר, אם מוסוליני ירויח או יפסיד במשׂחקוֹ. יש להניח שהכוח הזה יתגבר. יש להניח שכל המקח והממכר הזה, עם הכסף שלו, עם הקרבה הגדולה לממשלה הפאשיסטית, “האיטלקית הקיצונית”, יגרום לתגובה גם בקרב הכנסיה, ואז לא יתכן שרוב הקארדינאלים יהיו איטלקים ותישבר אולי גם המסורת, בת ששת מאות שנה, אשר לפיה היה תמיד האפיפיור איטלקי, גם השפּעת איטליה במזרח תהיה אז לדבר מסוּפק, והיא אך תפסיד מנקוּדת המבט “המדינאי” בלבד אשרלשמה נעשה עתה כל ההסכם. ובאפשרות השניה, אם חלש יהיה הכוח “הקאתולי” והכנסיה תרשה לעשות ממנה מכשיר הפאשיזם, גורל מר אורב לה, כי היא תאַבּד את אָפיה האוּניברסאלי, תרד מן הכסא העולמי שלה, תיהפך באמת למוסד איטלקי, ובקרב הימים תאַבּד את חשיבוּתה. בימי מלחמת העולם ראיהו כבר את הכנסיה הקאתולית באי-יכלתה לגשור גשר איתן בין העמים הקאתוליים, ראינו באיזו קלוּת התגבּרו הקאתולים על הסוֹלידאריוּת הדתית. על “אַחות ישו”, כדי לעמוד כל אחד על דגלו הלאוּמי. ואז היתה עוד הכנסיה מוסד עולמי. קל לשער איזו חולשה תשׂתרר בה כשתהיה איטלקית בלבד. לא יתכן שהדיפּלומאטים הואתיקאניים אינם רואים את הקשרים האלה ואת האפשרויות האלה, ובודאי בסתר לבם הם חושבים, כי יעלה בידם “לרמות”את איטליה, יקחו עתה מה שתאוַת-“הבּלוֹף” הפאשיסטית נותנת להם ובעתיד ימצאו כבר את הדרך לשמור באיזה אופן שהוא על שלמות הכנסיה ועל חופשתה. עתה אין להגיד מי טעה ומי לא טעה בחשבון המכוער הזה. ואולם כלפי איטליה אין הבדל בשני המקרים גם יחד. הפּשרה הרומית יצאה לפועל על חשבון העם האיטלקי וחופשתו, ההפסד של הרגע הוא כולו על חשבון העם האיטלקי, הריוח הוא כוּלו לכנסיה הקאתולית, וכל זה לשם התפּארות מחוּסרת תוכן ריאלי של הממשלה הפאשיסטית ולשם חשבון העתיד המסוּפק מאד.

“דבר”, ז' בשבט, י“ב אדר א' תרפ”ט (22.2.192, 18.1)

על האַשוּרים כבר חדלו לדבּר. איש אינו יודע בוַדאוּת, אם נמצאה חתיכת אדמה לשֹריד אוּמלל זה של הגזע המפוֹאָר לפנים. שליחם עוד מתרוצץ בין המדינאים ואנשי הדת ואולי יעלה בידו להציל משהו, אך גורל השבט נחתם, כנראה. כי לאירופּה זו אין זכרון והיא כפוית טובה ואינה יודעת חסד מהוּ.

אך האַשוּרים האלה – “מיעוט” הם. מלה זו עצמה אומרת: חומר בּידי הרוב, הוא האדון. אך חבּש, הלא מדינה היא, מדינה עצמאית, בלתי תלויה, היושבת על אשמתה היא, ואפילו חברה שוַת-זכויות החבר הלאומים. ומה עלה לה לחבּש זו?

משהו אירע על הגבוּל. אינצידנט קטן-ערך, אשר בין “ג’נטלמים” – ויהיו פרטים או תהינה מדינות – מסדרים אותו בן רגע, ללא קושי ולא תסבוֹכת. אדרבא: “בלתי ג’נטלמני” הוא ליחס חשיבוּת יתרה לדברים של “מה בכך”. והן גם לא ידוע כלל מי ומי “האשם”. אנשי חבּש מתחננים שיחקרו את הדבר, וישֹא האחראי בעווֹנוֹ. אך דוקא בזאת אין רוצים, בשום פּנים ואופן, כי למישהו יש צורך מפורש באיצידנט הזה, ואם גם איננוּ עשׂוּי בידיו של מישהו זה וּבכוַנה תחילה, הרי שבכל מקום הוא רצוי לו.

בין ג’נטלמנים גומרים אינצידנטים באלה בן רגע. אך מי הם הג’נטלמנים? אנשי אותה החברה, כשהם “בינם ובין עצמם”, שווי-זכוּיות, ואיטליה וחבּש אינן מאותה חברה. ולא, חלילה, משום שהתרבוּת האיטלקית היא נעלה וגבוהה ומידות חבּש נחשלות הן, אלא משום שמספר החיילים העומדים לפקוּדת מוסוליני הוא גדול ממספר החיילים העומדים לפקוּדת הנֶגוס – רק מסיבה זו בלבד, סיבה אחת ויחידה, וגם החברוּת, שוות-הזכוּיות, באותו חבר-לאוּמים, אין בכוחה לשנות את אי-השויון במספר החיילים – והוּא הקוֹבע.

מה רבּה היהירוּת הזאת של האדון התקיף, בעל חיילים מרוּבים. שום ויתוּר, שוּם בירוּר, שוּם התנצלוּת אינם מועילים. שוּם הצעה איננה מתקבּלת. כניעה גמורה, רק היא יכולה להציל את אנשי חבּש מידי הבּארבּארים הרומים. וגם אינם אומרים מהי כניעה. ויש טעם לדבר. את זאת יגידו לחבּש בבוא המועד, כשהג’נטלמנים יגמרו ביניהם את העסק.

והעמים הגדולים האלה, אשר תרומתם ל“תרבות האנוֹשית” כה גדולה, ענקית ממש – והן אָמנם כן, הן אָמנם נכון הדבר! מסתכּלים, מביטים, שותקים. צירי חבּש מסכּנים אלה חוזרים על פתחי השולטים, תובעים את זכוּתם, דורשים צדק, כורעים ברך – אולי ירחם משהו ויאחז בחרב העומדת לרדת על צוארם. ואין קול ואין עונה, אירופה זו, המלאָה וגדוּשה אנשי מדע ואומנות, אנשי לב ומחשבה, אנשי מוסר וכלי קודש, אירופה זו שותקת.

מישהו מנחם ואדי את עצמו ב“חשבון צדק”: סוף-סוף מה רע יאונה ואנשי חבּש? יהיו תחת “השפעת” איטליה. כלום כה נורא הדבר? ולעומת זאת אם “נעשה עסק” מהענין הזה, אפשר שנהיה נאלצים ללכת עד הסוף ואָז תתלקח באירופה שֹריפה אוּמה וקנינים מרוּבים יהרסו, בני-אָדם – מי יודע? אולי רבבות, מאות אלפים, מיליונים – יפּלו חלל. הכדאי? בעצם החשבון הזה צפון השקר. כי האדון התקיף הזה היושב ברומא מעולם לא היה מרשה לעצמו את מעשהו, אילו ידע, אילו הרגיש ש“אסור” הדבר. שאן אירופה מרשה גזל. אילוּ לא היתה לו ההכרה, כי כולם מוכנים לעשות “עסקים קטנים” כאלה ואָמנם כולם עשו אותם, רק בפחות גסוּת, אולי רק מתוך התחסדוּת מה.

וישנם גם כאלה המנחמים את עצמם בהמצאָה נחמדה: העבדוּת שיש לה עדיין תוקף בחבּש, היא מצדיקה את התפשטוּת "השפּעת מוסוליני על חבּש. מוסוליני בתור מבשֹר החירוּת, מוסוליני בתור שובר הכבלים, מוסוליני בתור משחרר עבדים – אַכן רק הלעג הזה חסר לתמונת הגזל, עתה היא שלמה. עתה יודעים אנשי חבּש מדוע עלה להם כאשר עלה. מדוע קרה האינצידנט ההוא על גבולותיהם. לשם חירוּתם. ואם אינם תופסים את הדבר, אזי בהם האשם, בבארבאריוּתם.

אפשר שהענין יגמר “בכי טוב”. אפשר וכל רע לא יאונה לחבּש. היא איננה אלא קלף בידי מוסוליני. היה עליו לשבת על ידי השולחן הדיפּלומאטי עם אנשי צרפת והם שֹוֹחחוּ ביניהם: אם תסכימו לדבר פּלוני ואם תתנו לי דבר אלמוני והנחתי אני לחבּש. ואנשי צרפת שקלו ומדדוּ, מה כדאי להם ומה איננו כדאי, ואפשר שמתוך השיקול הזה ירחמו השמים על חבּש ואָמנם תניח לה יד שתפסה אותה בגרוגרת והיא תצא מכל הסבך הזה רק הפּחד בלבד.

אך אם גם כך, “בכי טוב” יגמר הענין, גם אָז דבר לא ישתנה בתמונת אירופה זו, כמו שהיא נשקפת ב“אינצידנט חבּש”. כי רק מתוך שיקול צרפת, רק מתוך שיקול צרפתי, תשוחרר מדינה עצמאית, הבלתי תלויה הזאת, שהיא גם חברה החבר הלאומים, מן בסיוּט שירד לפתע עליה. ולא, חליליה, משוּם שאנשי חבּש הם עם, וחבּש היא מדינה ולחבר העמים יש תקנון המחייב אותו לעמוד לימין הנגזל. אירופה זו, על המדע שלה ועל האומנות שלה, על הדת הנוצרית השולטת הסבוּלותיה, על המשטר הדמוקראטי שלה ועל המשטר הקורפוראטיבי ועל המשטר המועצתי שלה (גורל גרוזיה הן היה כגורל חבּש), אירופּה זו של חבר הלאוּמים היושב בלבּה, אינה יודעת עדיין אַמַת-מידה אחרת לסידור עניניה הפּוֹליטיים מאשר מספר החיילים.

“דבר”, ו' שבט תרצ"ח (10.1.1935)

שיעור הסתכלות במדיניות של ימינו / משה בילינסון

באם יש אדם אחד, בכל העולם כולו, אשר יפקפק הצדק אשר עם חבּש ובאי-צדק אשר עם איטליה?

מעצמה גדולה וחזקה, אחת המעצמות השוֹלטות העולם, מתכוננת, בכוָנה תחילה, בדעה צלוּלה, מתוך חשבון קר, לגזוֹל עם חלש, אשר לא חטא לו במאומה, ענין העבדוּת הקיימת החבּש? צחוֹק מר הוא, אם זה צריך להצדיק את ההתנפּלוּת גסה. חבּש איננה הארץ היחידה בה ישנם שׂרידי משטר זה. חבר הלאומים, אשר חבּש חברה בו, לא דרש מעולם ברצינוּת את ביטוּל השׂרידים האלה, מעולם לא אָמר תנאי הוא לחברוּתך הג’נבה. וכלוּם שיטה היא זאת: לבטל עבדוּת פּנימית על-ידי עבדוּת חיצונית? ואם זו השיטה הנכונה, כי אז יש להשתמש בה, קודם כל, לגבי ארץ מוסוליני.

גם על “התרבוּת”, גם על “החירוּת” מוּטב שמוסוליני לא ידבּר. ואמנם הדיבוּר הזה לא היה רציני מלכתחילה ובזמן האחרון נשתתק כליל.

לעומת “התרבות” הופיעו “צרכי העם האיטלקי”, ולא, חלילה, צרכי משטרוֹ הנוכחי, אלא צרכים חיוּניים של האוכלוסיה האיטלקית ההולכת ומתרבּה ומקום הגורה נחוץ לה כ“אויר לנשימה”. חבּש נוֹעדה לכך.

לא כן הדבר. נכון שישנה האיטליה, זה דורות, בעית הרבוי הטבעי שהוּא גדול מדי, כי הארץ איננה מכילה את תושביה. הממשלות שקדמו למוסוליני לא עשו, על צד האמת, רבות לפתרון הפּרובּלמה – וזה היה ודאי אחד מחטאיהם הגדולים ביותר. בטחו מדי בזמנים האידאליים, ב“שער פתוח” לארצות אחרות. חשבו שתמיד תקלוט אמריקה את רבבות האיטלקים “המיוּתרים”, ושאין רע מיוּחד בדבר ואין צורך והתאמץ ולחפּשׂ כל עוד יש נסיעה לעבר הים (מהלך-מחשבה זה, כלוּם איננו מוכּר לנו?). אך זה מזמן התחילו רבּים להכּיר, כי אין לראות בהגירה פתרון הפּרובלמה, על אף הדולארים הבאים מארצות הברית ועל אף “הערך הפוליטי”, אשר מישהו ראה בגלות זאת, ב“איטליה דחוץ-לארץ” זאת, ואם אמנם נכון, שאיטליה איננה מכילה את תושביה, הרי שאין זה נכון, אין זה נכון כל עיקר, שאיננה מסוּגלה לכך. כוחות רבים עדיין טמוּנים בה. אלא מה? ההתפּתחות המעטה של התעשיה, הדרגה הנמוכה מבחינה סוציאלית – אלה עומדים לשטן, תרימו את קרנה של הארץ – הכוָנה היתה ביחוּד לדרום איטליה – והיא תפרנס בכבוד את כל בניה. כך אמרו טוֹבי-האיטלקים, כמה שנים לפני מוסוליני. תנועה שלמה קמה – “לשם הדרום” – והתחילה להכות שורשים ולהתפּשט. שׂמה לה למטרה לפתור את הפּרוֹבּלמה של הרבוי הטבעי באמצעים פּנימיים, לא בדרך ההגירה או הגירוש, אלא בדרך “התישבות באיטליה גופא”. חקירות נעשו, תוכניות תוכנוּ, עבודת תרבות גדולה ומסועפת החלה. ומוסוליני עצמו רקד לא מעט, “בתקוּפת הכיבוּש” שלו, על הסוּס הזה (בשבילו לא היה זה בלתי אם סוֹּס לרקידה פּוליטית). כשם שהכריז מלחמה, בשם “היוצרים”, על “אלילי הכסף השמנים”, כך הבטיח התקפה נמרצת נגד “בעלי האחוּזות בדרום איטליה”, עד הפקעת רכוּשם ועד בכלל. כשנגמרה בשבילו “תקוּפת הכיבוש” והחלה “תקופת השלטון”, ניגש גם לפעולה, ואולם בשטח טכני בלבד של הפיתוּח. כל העולם התבּשׂר: עבודות ציבוּריות ענקיות, ב“סגנון רומאי” ממש. ביוּב וישוּב ב“מעוף קיסרי” ממש – נעשו, נעשים, ייעשו. אך מכיון שנכנע לבעלי האחוּזות (והאם יכול היה לבלי להיכנע לפניהם, אם בכוחם ובעזרתם, על מנת שישבור את אגוּדת הפּועלים החקלאים ואת ארגון האכרים-החוכרים, עלה לשלטון?) והיה מורכח לצמצם את פּעוּלתו בשטח טכני בלבד (בפרוטות שנשארו לו לאחר ההכנות לביצוע העצום) ואסור היה לו, ל“דיקטאטור הכל-יכול”, לנגוע בעניני “בעלי-הרכוּש ובעלי ההשפעה”. "פּני הדרום ושולטיו – נשל. הבעיה נשארה ללא פתרון, היא ממציאה עתה פּתחוֹן-פּה “חיוני” לכיבוּש חבּש: ריבוי האוכלוסים, הצוּרך המקום ההגירה, הכרח לא יגונה וכו'.

והן גם מבחינה “נוחה” זאת – התישבות במרחקים הנכבשים במקו התישבות פּנימית – אין פתחון-פה זה אלא כוזב. לא מבלי מושבות היא איטליה, ויש בשלטונה שטחי קרקע נוחים יותר, פּוֹרים יותר, גדולים יותר, קרובים יותר מחבּש – לוב (מליון ו-600 אלף קילומטר מרובע – 0.4 תושב על קילומטר מרובע), וגם אריטריה וסומליה (למעלה מ-600 אלף קילומטר מרובע – 1.3 – 3.2 תושב על קילומטר מרובע ). מה יצרה בשטחים אלה? מהי הפעולה ההתישבותית האיטלקית במושבות אלה? מהו מספר המהגרים האיטלקים (מחוץ לפקידים, אנשי הצבא וסוחרים)? מעט שבמעט, לא כלום כמעט. ואם כך הדבר, מהי הישוּעה שבחבּש? מדוע כאן, מכאן דוקא תצמח הברכה הגדולה ויפסק “המחנק בו נתונים האיטלקים באיטליה “? המזק עומד לעשוק את החלש, הוא עומד לעשות זאת ושום שהוא הולך ומתגלה כפושט רגל פוליטי, משום ש”מצבו האימפּריאלי,” זקוּק לבטוּי, משוּם שהאַספּוֹרט אינו מספיק עוד כדי לטמטם את הנוער האיטלקי משום שגם לפראזיולוגיה יש הגיון משלה ואי אפשר להשתמש בה ללא תוצאות, משום שההיסטוריה מגישה את חשבונה, חשבון הצדקת הקיום, ואין במה לסלקוֹ. החזק עומד לעשוק את החלש, משום שמשטרו וכל מהלך-הרוח שבו חדור נגועים הם בחטא קדמון ונושאים בקרבם גרעיני חורבן. עתה בא הזמן, והגרעינים מצמיחים פּרחי דם. משום כך ישולחו בני איטליה, בני הפועלים וּבני האכרים מאותו הדרום, לחלוֹת, לקדוֹח, למוּת וּלהמית, לשחוֹט ולהשחט.

העולם כולו שומע את זעקת היאוש משׂדוֹת חבּש, מעיין ומדיין, מתכּנס ומתיעץ, ולפי כל הסימנים נוטה לעשות את רצונו של מוּסוליני.

אומרים: לשם חבר הלאומים, לשם קיוּמוֹ ושלוֹמוֹ, ייעשה הדבר – כדי להחזיק את איטליה בתוך כתליו. אך מה ערך לחבר הלאומים ולמי הוא נחוץ, אם עושק גלוי זה אפשרי בתקוּפתו ללא התנגדוּתוֹ, ואולי אפילו בשמו? אם אין בכוחו למנוע לעג זה לכל משפט בין-לאומי ואנושי, מה תפיקדו ומה טעם קיומו?

המדינאים השולטים עתה באירופה בודאי מבינים זאת. האמת היא שאין הם מגינים על חבר הלאומים, באשר חבר זה, כפי שחלם עליו איש המוּסר האמריקני איננו קיים כלל במציאות וגם לא היה קיים מעולם. “בית דין עליון” זה לא היה אף פעם יותר מאשר מקום פגישה של נציגי המדינות. במידה שנשארו המדינות האלה, גם אחרי מלחמת העולם שיצרה את חבר הלאומים – והן נשארו בקיומן הקודם, על עניניהן, על זיונן, על משקלן היחסי, על התאבקוּתן הבלתי-פוסקת – בה במידה אין חבר הלאומים יכול להיות בלתי אם אותו “הכוחות” פאראללוגראם הישן-נושן של הדיפּלומאטיה הישנה.

את סוד התנהגת המעצמות הגדולות – אנגליה וצרפת – לגבי התנקשוּת איטליה בחבּש יש לחפּשׂ לא בהגנה בחבר הלאומים, אלא בעניני המעצמות האלה.

רוח היטלר מתנוססת על אירוֹפה. הופעתו, הופעת גרמניה “מחוּדשת” המכוונת בגלוי את כל הדברים למלחמה החדשה, הקובעת, בשנתים אלה, את פּני

המדיניוּת הבין-לאוּמית. היטלר גרם לשינויים כבירים בעמדת רוסיה המועצתית וּבמצבה הבין-לאומי (כניסה לחבר הלאומים, ברית צבאית עם צרפת ). ושוּב אותו היטלר קובע את עמדת צרפת ואנגיה בסכסוך איטליה-חבּש.

תפקידה של הדיפלוֹמאטיה הוא להפריד בין מוסוליני והיטלר, למנוע את הברית – והיא נראית לטבעית – בין “הדוצה” וה“פירר”. ודוקא משוּם שהברית היא-היא הטבעית וההפרדה היא-היא בניגוּד לטבע, דוקא משוּם כך כה מסובך הוא התפקיד, ומילוּיוֹ גורם לנפתולים משוּנים במדיניוּת הבין-לאוּמית. לא כל שכן הגישה למילוּי התפקיד המשותף ששששוֹנה היא, וההבדים מונחים לא מהרגשות המדינאים לא באַנטיפּאטיה חזקה יותר לגבּי הדוּצ’ה וחלשה יותר לגבּי הפירר או להיפך, אלא בעניני שתי המעצמות השולטות בעולם.

בשביל צרפת, גרמניה – היא האויב, או בשפה מדינית, היא הסכנה. חשבון ארוך כאן ואולי גם מצפון בלתי נקי, ומכל מקום: איבה גלויה וכוָנת-נקמה גלוּיות מצד היטלר. חוץ מצרפתים מעטים ומחוּסרי השפעה, אין מקוים ליישב את הסכסוך התמידי, בלתי אם בדרך אחת: הטלת אימת הזיון על גרמניה, חיזוּק צרפת, החלשת היטלר במידה כזאת שלא יעיז לחלום על התקפה. על כן צריך לרכוֹש בּני ברית, יהיוּ מי שיהיוּ – רוּסיה המוֹעצתית ממזרח, איטליה הפאשיסטית ממערב-דרום. לבני ברית צריך “לשלם” – כך נהוג בעולם המדיניוּת, צריך להיות אדיבים אִתם, להביא להם תועלת, ומכל מקום לבלי הרגיזם. ואם עלה בדעתו של מוסוליני לכבוֹש את חבּש, אין טעם להתנגד לדבר, אין טעם להשׂניא, בגלל “שטוּת” כזאת. על מוסוליני את הריכוז האנטי-גרמני. על אחת כמה וכמה אם לא הרבּה איכפת לצרפת שלאיטליה תהיה פּוֹזיציה אפריקנית נוספת – במרחק מקום מתוּניס ומארוֹקוֹ. מכאן הרוגז על אנגליה (נוסף על הרוגז בגלל ההסכּם הימי עם היטלר) המפריעה למוסוליני האבאנטוּרה האפריקנית. ישתלט-נא על העם “הבלתי מענין” הזה, ובלבד שישאר ב“חזית הציביליזאציה האירוֹפית”. אגב: זאת היא גם עמדת הפּליטים הגרמנים שגם הם נתפּסו על-ידי “סכּנה אחת ויחידה לעולם”, והיטלר שמה.

גם לעיני אנגליה אותו התפקיד: להפריד בין מוסוליני והיטלר, אך “השיטה” היא אחרת – לא את מוסוליני, אלא את היטלר היא מבקשת לרכוש. כי היטלר, על כל שאוֹנוֹ כרגע, בכל זאת חלש הוא מצרפת, והחלשתו הנוספת, כשאיפת צרפת, היא ממילא חיזוק נוסף לצרפת, חיזוּקה של ה“סוֹפּרימאציה האירופית” שלה, ועם המשכת אותה הפרעת “שיווּי המשקל”, אשר כמה וכמה מדינאי אנגליה רואים בה מן זמן ורסאיל, חתירה תחת העמדה המסוֹרתית של בריטניה הגדולה – השופט העליון בעניני אירופּה כדי שתפקיד זה ישאֵר בידי אנגליה מוכרחים המחנות האירופּיים להיות שוים בערך בכוחותיהם. אם אמנם תוסיף צרפת, על בני בריתה, להיות חזקה בהרבּה מגרמניה, לא תזדקק עוד לשיפוט האנגלי. גם התשוקה הצרפתית לרכוש לה בניי ברית, ויהיו מי שיהיו, לרבות רוסיה המועצתית, טרם נתקבלה בלב שלם על-ידי המדיניוּת האנגלית, המבינה אמנם, כי יש לנקוט בקו השלום לגבּי רוּסיה ויש לשלוח את עידן למוסקבה, אך עם זאת היא מלאָה חששות לגבי הכוח המשונה הזה, והן מלבד אירופּה קיימות עוד אַסיה ואפריקה, ולגבּי בריטניה הגדולה קיימות במידה לעין ארוך גדולה יותר מאשר לגבי צרפת, וגרמניה – רק עיניה נשואות לאַסיה ולאַפריקה ואין לה עוד דריסת רגל שם, ולעומת זאת צרפת כבר שוכנת כאן, לפעמים בשכנוּת הקרובה ביותר לאנגליה. גם זה נימוק נוסף לבלתי רצות את חיזוּקה הבלתי מוגבל של צרפת על חשבונה של גרמניה. זאת וגם זו: מוסוליני פגע, באבאנטוּרה האפריקנית שלו, בנקוּדה אנגלית רגישה מאד – סוּדאן, מצרים. אין אלה עמדות קולת-משקל לאימפּריה הבריטית. 75 אחוז ממי הנילוס באים מחבּש. כלום לא איכפת לאנגליה בידי מי יהיה האוצר הזה – בידי עם קטן וחלש או בידי מעצמה גדולה, בעלת “שאיפות אימפּריאליסטיות”? מכאן הסכּם ימי עם היטלר, התנגדוּת, או מכל מקום, נסיון של התנגדות, לכיבוּש חבּש על-ידי איטליה.

הנה כי כן עומדים היחסיים הפּוֹליטיים להסתבּך – לא בגלל חירוּת חבּש ולא בגלל כבוד חבר הלאומים, אלא בגלל האיטרסים של המעצמות הגדולות, כפי שהם מובנים על-ידי המעצמות האלה, ומוסוליני היה יכול, עוד לפני שנתים, לשׂאת ב“עבודת חבּש”, מבלי שהרגשת כבוד האָדם, המפעמת בלבו, תתקומם נגד “חזיון בזוי” זה וגם שוּם “אינצידנטים מעליבים” לא אירעו לו על גבול חבּש-סומליה ולא על גבול חבּש-אריטריאה. לא כן עתה – כי כל תוכניתו איננה אלא “ספּקוּלציה על היטלר”, כוּלה בנוּיה על רצון צרפת, וּבמידה ידועה על רצון אנגליה, לבלי “לדחוף אותו לזרועות היטלר”. אכן באָה השעה להלהיב את הנוער האיטלקי ל“מסע הצלב של התרבות הרומאית לאַפריקה הפראית”.

דוגמה מעלפת היא זאת, לכוחות ולכללים השולטים במדיניוּת הבין-לאומית, על אנשי המוסר ואנשי התרבוּת ואנשי הרוח שלה, על חבר הלאומים שלה, ועד בכלל.

לגבינו אין זאת דוגמה בלבד. הענין נוגע בנו ופוגע בנו, אם הקונפליקט לא יסתיים ב“שלום”, כלומר, אם איטליה תכבוש את חבּש, בין אם יעשה הדבר בהסכמת חבר הלאומים, ובין אם מתוך התנגדוּתו, בין אם תשאר איטליה חברה בג’נבה ובין אם תצא בעקבות יאפּאן וגרמניה, אחת היא. פירושו של דבר: התרופפות חבר הלאומים. ובשבילנו פירושו של הדבר: התרופפות נוספת של עמדתנו הבין-לאומית, תוספת תלישוּת, חיזוק המצב אשר התבּלט גם בלאו הכי בשנים האחרונות – אנחנו מול המעצמה בעלת המאנדאט, ותוּ לא.

זאת וגם זאת: חיזוק איטליה באפריקה הגובלת אתנו, לאור “השאיפות האימפּריאליות " האלה, שאין להם כל בסיס חיוּני – דבר המונע דין ודברים ומשא-ומתן עניני והגיוני – איננו בשבילנו עוֹּבדה פּוליטית סתם, שאינה הנוגעת בנו. אי אפשר לדעת לכמה זמן יספּק הכיבוּש את תאבוֹנוֹ של מוסוליני ואת צרכי משטרו. אי אפשר לדעת, תוֹרוֹ של מי יבוא אחר חבּש. ולמה יהפך המרכז האיטלקי החדש הזה, מה תהיינה הרוחות הפוליטיות שתנשבנה בו, מה יהיו החוטים שימשכו ממנו, מי ומי יהיו בני-בריתוֹ, בסביבתנו ובשכוּנתנו, כי הרצון האיטלקי להתפּשטוּת ודאי יחפש לו בני ברית. בזמן האחרון דוקא העידו כמה סימנים שאין כל יסוד לאותה הבטלנוּת הפּוליטית בה דנו אצלנו, בעתונוּתנו הפּרוֹ-פאשיסטית ביחוּד, על יחסה של איטליה לארץ ישראל העברית. כל הדיבוּרים הללו בדבר “האהדה” המיוחדת שהתבטאה בראיון נדיב פלוני ובשיחה נעימה אלמונית, כל הדיבורים הללו בדבר “ההשפעה הכבירה של הרב המנוח מרומי " או של אישיוּת אחרת, הלו גם בזמנם לא היו בלתי אם גילוּי הפּרוֹבינציאליוֹת היהוּדית, הנוחה להתפּארות והצמאה להתפּעלוּת, בשדה המדיניוּת, מוּתר להניח, שראיונות לא פחות אדיבים ושׂיחות לא פחות נעימות היו למוסוליני גם עם אנשים אחרים לגמרי. מי יהיה אורח מכוּבד יותר בחבּש האיטלקית, אי אפשר לדעת. מכל מקום, הסיכוּיים שלנו אינם מרוּבים ורחבים יותר, ולא, חלילה, משום ש”הפועלים” שולטים אצלנו" (גם שטוּת פּוליטית זאת נשמעה מעל דפי העתונוּת הפּוליטית, כביכול, שלנו), אלא עקב מצבנו הבין-לאומי ועמדתנו לגבי המעצמה בעלת המאנדאט, ואלה מגבּילים במידה מרובה, אם לא בהחלט, את “חופש הפּעוּלה” שלנו. “האחרים” –חפשים המה לאין ערוך יותר מאתנו.

הדוגמה המאַלפת בשבילנו גם מבחינה פוליטית כללית. הן גם אצלנו נצמא מישהו שלא נשמר מ“פולחן המנצח” (עוד אומרים עלינו שהננו עם מנוסה בעליות ובמפּלות, עם שראה הרבה בתולדותיו). הסוּגסטיה העצומה, אשר בעצם עוּבדת הנצחון, נתנה את אותותיה גם החלשי-רוח שבקרבנו. לא רק מעל דפי “חזית העם” ו“הירדן” אשר קרבה אידיולוגיתביניהם ובין הפאשיזם האיטלקי, אלא גם מעל “דואר היום” ו“בוסתנאי” ושאר העתונים העברים, נשמעו לא פעם שירי תהילה לגאונוּת המדינית ולכוח הבונה אשר לדיקטאטור האיטלקי – על “המדינה הקורפּוראטיבית” שהקים, על השקט בארצו, על “מלחמת המעמדות” שהפסיק, על העבודות הקונסטרוקטיביות שביצע. עתה הוא עומד, המדינאי הגדול הזה, לפני כל העול כפושט רגל ואין בידו אפשרות אחרת, כדי להצדיק את קיוּמו בלתי אם ההתנפּלות הגסה הזאת על העם החלש שלא חטא לו, בלתי אם השימוש הזה בכוח פיסי נגד מחוסר מגן, זהו “העתיד המזהיר” אשר לקראתו הבטיח להוביל את נוער איטליה – להיות עוֹשקי הדל. העבודות הקונסטרוקטיביות שלוֹ השאירו את פּרוֹבּלמת הריבוי האיטלקי, פּרוֹבּלמת הדרום המיוחד, ללא פתרון, השקט שהשליט – יופרע עתה על-ידי שאון התותחים והתפּוֹצצות הפּצצות מעל האוירונים, מלחמת המעמדות שהפסיק – עד עתה רק העובד, הפועל, האכּר, דַלַת העם שילמו את החשבון הזה, עוד מעט ואמהוֹת איטליה, אשר ילדיהן נשלחים כבר להישחט בשׂדוֹת חבּש וּבהריה, ישלמו גם הן את המחיר, שאין למעלה ממנו, בעד החסד הרב שעשׂה מוסוליני לארצוֹ ולעמוֹ.

ואַל יוּגד: על מזבח “איטליה הגדולה” מוּבאים קורבנות אלה. “איטליה הגדולה” איננה שוכנת בחבּש. היא ברומניה, בסיציליה, בסארדיניה, היא בשׂדוֹת האכר באיטלקי, המשלם את מחצית תוצרתו הדלה לבעל האחוזה, היא בבית-החרושת שם עמל הפועל האיטלקי בּעד שׂכר ירוד, היא ברחובות שם מתגלגלים מחוסרי לחם, היא באוניברסיטאות, שם אסוּרה חקירה חופשית, היא בלב הצעיר אשר אין לו לשם מה לפעוֹם, וניקוז-דם הוגש לו בדמות “החזון האימפּריאלי”. האמנם פני “איטליה הגדולה” פנים אלה?

כי הן קרבנות-שוא הם אלה הנדרשים עתה מאת העם האיטלקי, הם מוּבאים על מזבּח דמיוֹני, שאין בינו ובין הענינים החיוּניים של העם האיטלקי ולא כלוּם. גם במקרה אם יקוּם, המזבּח הדמיוֹני הזה, גם במקרה אם ינתן למוסוליני לעשות את קצונו ושום אַדוּאה שניה לא תחכּה לו בחבּש, כמו לקריספּי קוֹדמוֹ לפני 40 שנה, בין כה וכה לא יאריך ימים, חשבּוֹנוֹת פּוֹליטיים ממין זה אינם נעשים ליום ולא לשנה, אַל חפּזוֹן בשירת הנצחון. לא לעולם יתנוסס צלוֹ של היטלר מעל אירוֹפּה ויקבע את פּני מדיניוּתה. עוד יבוא הזמן של יחסי כוחות אחרים ושל שיקוּל אחר. אלה אשר יוַתרו עתה, תחת לחץ מסיבות מיוּחדות, למוסוליני, פּנקס פּתוח לפניהם ויד רושמת להם, וגם זכרון טוב. מה שיוּשׂג עתה, לא בכוח איטליה ולא בתוקף צרכיה, אלא בכוח מצב פוליטי חולף, בכוח ספּקוּלאציה פּוֹליטית ובתוקף צרכי המשטר יכול גם להאָבד בכוח מצב בין-לאומי אחר. והלואי ולא יצטרך העם האיטלקי לשלם, מלבד מחיר-דם ומחיר-עמל הנדרשים ממנו עתה. גם רבּית ורבּית דרבּית בעד “ההון האימפּריאלי” שירכוש לו עתה על-ידי הדיקטאטור שלו.

לנו הדוגמה הזאת אינה מאַלפת בלבד, אך גם מטילה פחד. אם ככה קרה למדינה עצמאית ובלתי תלויה, זה דורות, חברה בחבר הלאומים שחוּקתוֹ מחייבת את כל המעצמות הגדולות והאדירות לקום להגנת המדינה החלשה ביותר, אם עוול נעשה לה, אם ככה קרה לעם הזה, לעם הנוצרי היחידי, בקרב הים הלא-נוצרי, מידי אירופה הנוצרית, אם לא רק מדינאים מוּשבעים, העמוּסים אחריוּת וחשבּוֹנוֹת, אלא גם אנשי המוּסר והמצפּוּן המוּשבעים, אנשי הרוח וכלי הקודש למיניהם, מסתכּלים מרחוק לעוֹשק זה ומשלימים אִתוֹ – מה יכול להיות גורל עם אחר, והוא עוד בונה לו דבר מה הדומה דמיון רחוק לבית, בתנאים פּוֹליטיים וחברתיים קשים יותא לאין ערוך, מתוך התנגדוּת עקשנית וכיבוּשה של הקרוב והרחוק? אם אין דן ואין דיין, אם מותר לו לחזק לגזול ולעשוֹק, אם החוק איננו חוק והחוזה איננוּ חוזה והתחייבות איננה התחייבות – מה נשאר לחלש?

לחלש נשאר בלתי אם דבר אחד: לחדוֹל להיות חלש. במידת יכולתו, בכל מידת יכותו, לראות בעין פּקוחה, בלי מוֹרא, בלי השליות רגשניות, את העולם הזה אשר אין בו חוק אחר מאשר הכוח. יחסי הכּוֹחות, התאַבקוּת הכוחות, שיתוּף הכוחות, ברית הכוחות, תמיד לדעת זאת, תמיד לזכוֹר זאת. לאור הידיעה הזאת לסדר את חיי המשק ואת חיי החברה ואת היחסים עם השכנים ואת היחסים עם אדוני העולם הזה.

“דבר”, כ“ח תמוז תרצ”ח (26.7.1935)