וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה: (תרנ“ג–תרצ”ג)    🔗

ארבעים שנה, ימי דור אחד – ו“אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה”: ה“חדר”, זה בית החנוך המסורתי, נושא הלעג והשנינה בעיני משכילי הדור הקודם, שהיו רואים בו אך שרש פורה בערות והזיה באומה, נעשה בימינו: למקור חיים וברכה לחנוך העם לכל שדרותיו, למחולל הדבור העברי בפיות רבע מליון יהודים ושמספרם הולך ורב משנה לשנה, לאבי ביה"ס העברי החדש לכל מדרגותיו בארץ ובגולה וגם לגורם ביסוד בית האולפנא הגבוה על הר הצופים.

בדפים המועטים הנתונים כאן לפני הקורא יסופר קצת מהתלבטויותיו של אחד הפועלים בחדר הישן, אשר ביחד עם חבריו לדעה היה במחפשי דרכים במקצע זה ויהי בין מניחי היסודות ל“חדר המתקן” ועל ידו – לביה"ס העברי המחודש. מתוך טעיות ותעיות, התנגשויות ומכשולים, צָעַד אט, פסיעה־פסיעה לשברירי האורה, שהגיהו במולדת הרחוקה והמסתורית, חִפֵּש שבילים ומשעולים בשדה הקוצים הלז, נלחם בסביבה וגם בו בעצמו, בנפשו הוא, עד שעלה בידו לצאת למרחב ויחד עם חבריו המעפילים הפליג לאפיקים רחבים…

ליחיאל יחיאלי

חברי ורעי מנער

בְּרֵאשִית דַרְכִּי    בְּרֵאשִית דַרְכֶּךָ

    בְּרֵאשִית דַרְכֵּנוּ

בשנת השבע עשרה לימי חיי בא עלי המשבר הנפשי הראשון. בבקר עכור אחד התעוררתי, והנה – נפשי ריקה… הפתוס הדתי, שמלא את חדרי לבי מימי ילדותי, גז ועבר, ועמו גם קסם המצוות המעשיות, שכל כך חבבתין וקימתין בסילודים; נתאכזבתי מן התקוות ל“סמיכה” ולרבנות, שהיו משוש חיי ושאיפתי ב“ישיבה”; למוד התלמוד ונושאי כליו היה לי למשא כבד; כבוד ראש־הישיבה, שזה רק לפני זמן־מה חשבתיו ל“סגולת המין האנושי” ירד בעיני לגמרה וזכר הזמן שבליתי ב“שלחנותיו” הכאיב לי עד מאוד, ביאוש גמור נוכחתי כי כחות נעורי עברו לבטלה…

גרמו למהפכה זו אלה הספרים הקטנים, שעברו מיד ליד בישיבה. הפרוצס הנפשי, שהתחיל תוסס בקרבי ע“י קטעי קריאה ורמזי שיחה, ושבהם היה לגלוג מר על מבַלי העולם ה”פטרונים" (בחורי הישיבה) ועל למודיהם – התפתח בי לאט לאט, חתר תחת יסודי אמונתי וגרם לשנוי השקפה על ערך אוצרותי הרוחניים, שרכשתי לי בעמל ובהתמדה. פעולה הורסת זו נגמרה בקריאת הספר, המלא צביעות וזיוף, “שלשלת הקבלה” לר' אריה די מודינה.

בכל אופן בשובי אל עירתי בסוף תרמ“ו, לא חרדתי עוד לתפלות ותיקין, כאשר הסכנתי; לא אחרתי שבת והגה ב”טורים" ומפרשיהם ביחד עם אבא ז“ל, חדלתי גם מקריאת פרקי מדרש רבה ותרגומם לפני אמא ז”ל, שהיו חביבים עליה ועלי מאד, כי אם התחלתי משוטט בסביבות העירה בין ערמות הקמה של הגביר ז., ובתוך עצי הגן הגדול שלו הייתי יושב ימים ושבועות וחושב מחשבות על עתידי הקרוב והרחוק.

*

אבי המנוח, שו“ב ומלמד, שהיה בטוח כל ימיו, כי בנו הבכור יהיה לגדול בישראל, כמו שכתב עלי בפירוש רבי, ראש־הישיבה, הרגיש עכשו בחושו הבריא, כי הכל אבד, ומיד השלים עם המצב, אם גם לא בלי יסורים נפשיים קשים. הוא כאלו נשתחרר ממועקה, שהכבידה על לבו משנת העשר לימי חיי, מהזמן ש”נתפרסמתי" בתור עלוי… מכיריו נבאו לו, כי בימינו אלה, שהיהדות הולכת ומתמוטטת, עתיד ילד כזה לצאת לתרבות רעה ולהיות גם ל“דוקטור” – סמל הכפירה. כנראה מצא עכשו ספוק בזה, כי שבתי הביתה והנני מתגורר אצלו. ואם גם אינני בהול עוד לקיים מצוות כדרכי ונוהג אני אפילו לישון בגלוי ראש, אבל הרי איני מחלל שם־שמים בפרהסיא… כל דאגתו בשבילי היתה עכשו לבחר לי אמנות, שאוכל להתפרנס ממנה בכבוד כיהודי. הוא חשב ומצא, כי בדרך כלל אין לך אומנות בטוחה יותר מסנדלרות, שכן אין אדם בעולם שהולך יחף, ואפילו האכרים הגסים זקוקים לנעלים, – אבל לבחור כמוני, שיש לו “ראש טוב” ולמד שנים רבות בישיבות “ושנה ופרש”, מתאימה יותר הבוכהלטריה. בידיעת פנקסנות אוכל לקבל משרה גם אצל גביר העירה, כמו הגזבר לויק או הבוכהלטר לפשיץ. הללו אמנם חשודים באפקורסות, שכן הם אוכלים בשר ב“תשעת הימים”, אבל בכל זאת בני תורה הם ובאים בשבתות לבית התפלה, אע"פ שמאחרים קצת… מתוך חשבונות אלה נתן אבי עין בלמוד פנקסנות מתוך המכתבים הידועים בזמן ההוא של יעקב מרק מלבוי.

אולם אמי המנוחה, אשה בעלת דמיון רב ותביעת־חיים גדולות, לא יכלה להבליג על צערה ולהתנחם על תקוותיה שאבדו לה ולא רצתה להאמין בשום אפן, כי “הכל” אבד, ומשום זה בחרה בשבילי את עסק המלמדות, לפחות, ונמוקה עמה: המרחק בין מלמד כמו ר' חיים הסלוצקי, למשל, והרב דמתא אינו גדול כל כך, כי גם ר' חיים מוסמך הוא וכמעט רב… אבל אבא ז"ל התמרמר על זה מאד, באמרו לה כפעם בפעם דברים כדרבונות: מלמד? חס וחלילה! לא די שהוא חוטא, אלא שיחטיא את הרבים…

ובעוד הורי מדינים זה עם זה מה יהיה בסופי, מתלחשים על משכבם, נאנקים ונאנקים על “אסונם” – נעלמו עקבותי מביתם: – יצאתי בהחבא להומיל ונצטרפתי לחבר האקסטרנים, שרבו שם בעת ההיא…

*

בשנת העשרים לימי חיי בא עלי המשבר השני, הקשה שבעתים מן הראשון. בלילות נדודים רבים באה בי ההכרה, כי נפשי ריקה, אלא שהפעם גם גופי רעב, אע“פ שמוחי מלא כללי דקדוק רוסי מספריהם של קירפיצניקוב וגובורוב, גיאוגרפיה של סמירנוב, חשבון ואלגברה ע”פ מַלינין־בורֶנין, הסטוריה של אילובייסקי, חלק גדול של דקדוק רומי וגם אלפא ביתא יונית… קצת התגנבו אלי גם רעיונות “אסורים” מהספרות הרוסית החשאית, מסוגם של מכתבי מַרטוב־לַברוב, שהיו עוברים בין האקסטרנים מאיש לאיש בכתב יד, ושנתפרשו בבית מדרשה של וֵירא מַטבֵייבנה קופרשטיין¹ קצת; עסקתי גם בקריאת עברית לסירוגין ובחטיפה – קראתי “חטאת נעורים”, “תעודה בישראל”, חוברות בודדות של “השחר”, “הסנגור”, “התועה בדרכי החיים”, “עולם כמנהגו” וגליונות “המליץ” ישנים נושנים… אבל כל הידיעות הללו לא הועילו למלא את ה“ריקניות של טוריצללי”, כמו שהיינו האקסטרנים מדברים בינינו, אחרי כשלונותינו בבחינות… שכן כל עיקרם של הלמודים לא היו עוד לשם השכלה גרידא, כי אם לשם תכלית, לשם בחינת גמר, כדי להכנס אח“כ לאוניברסיטה, להיות רופא, עורך דין וכו' ולראות “חיים טובים”… ומכיון שנכשלתי בבחינות פַעמַים מחסר ידיעות בלשון הרוסית, והעיקר בשל המבטא הליטאי שלי, שהיה זר לאזן בוחני ה”גויים“, ואפשר גם, כמו שהחלטנו אנו הנבחנים האמללים, משום שנאת היהודים שגברה בשנים הללו, ושגרמה לגזירת “האחוזים” על התלמידים היהודים בבתי ספר הבינוניים – הרי כל תקוותי נכזבו, כל יסודות החיים האקסטרניים נתערערו, ולא היתה עוד תכלית כל שהיא להמשיך את הלמודים הקשים והמיגעים, על מנת להתכונן פעם שלישית. נוסף לזה תשש גופי במדה נכרת ע”י הרעבון התמידי, ה“כרוני”, שהיה מצוי אצל כל “סוג” האקסטרנים.

בכל אפן, בשובי עכשו לבית הורי, אחרי שלש שנים של פרידה, ערום למחצה וכמעט יחף וחסר “צלם אלקים” במובן הפאות המסלסלות, עמדה לפני שאלת הפרנסה בכל תקפה…

ועוד הפעם נדברו ההורים בלילות החרף הארכים, מה לעשות לבנם שגם “תקותו להיות דוקטור” לא יצאה לפעל… עצת הורי על עתידי היתה עכשו ממש כמו לפני שלש שנים. אבא בשלו: “בוכהלטריה היא תצילנו, ומה גם עכשו, שהוא “בעל יכלת” גדול (בכנוי זה היה אבי ז“ל מקניטני זמן רב: הלא אתה “כל־יכול” – א קענער בלע”ז – אתה יכל ללכת בגלוי ראש, יכל לאכל בלי נטילת ידים, יכל להוציא בשבת מטפחת לרשות הרבים… ליכלת אחרת לא הגיעה השגתו התמימה), שהוא נעשה לאיש משכיל, היודע גם “פיזיקה” ושיכל היה לעבר את כל “הקלסין”, אלמלא שנאת הגויים. הרי גם לויק, שיודע חכמת התכונה ושכדור העולם עומד תמיד על שלחן־כתיבתו, אף הוא שואל שאלות אצלו, וכנראה, אינו מגיע לקרסוליו…” – אך אמי עמדה על דעתה: מלמדות! והרי עכשו אפשר לו להיות לא רק מלמד לגמרא, כי גם לחכמת הגויים והשכלה (המסכנה! היא עוד יחלה, כי המלמדות תחזירני למוטב…) – וגם עכשו התרעם אבא, ובתוכחות מוסר ענה לאמא: “את הנך אשה ואינך יודעת, כי “כל באיה לא ישובון” – זוהי מינות והשכלה, ודי לבנך בכורך, אם הוא לבדו חוטא, ואל יהא מחטיא את הרבים, ונשאנו את עונו גם בזה וגם בבא… וכי מלמד כמוהו ירגיל את תלמידיו בתפלה ובקריאת שמע בזמנה, בברכת המזון ובדינים אחרים שב”חיי אדם" – מצוות שהוא בעצמו מזלזל בהן?

… אולם כנראה, מזרעא דשמעון קאתינא מצד אבא, כמו מזרעא דלוי מצד אמא (בת כהנים היתה!), ובזכות אבות זו נתנו משאלותיה של אמא והייתי למלמד.

*

השמועה ע“ד “לייבקה של השוחט”, שאומר להיות מלמד עשתה רשם בעיר המחוז, הקרובה לעירת מגורת אבי. עוד מימי נעורי הראשונים היה שמי נודע בעיר זו, מעת למדי אצל ר' חיים מסלוצק, המלמד המומחה ביותר בעיר, ביחוד נתפרסמתי עכשו, בשובי אקסטרן־משכיל מהומל… ונמנו והתאחדו שלשה בעלי בתים חשובים לזכות בי ולקבלני למלמד בביתם, כלומר: לחלקני לשלשה חלקים במשך ששת חדשי החרף: חדשַים־חדשַים בבית כל אחד לאכילה ולדירה, וכן גם לחדר הלמודים לחמשה תלמידים, שמונה תשע שעות ביום. חמשה התלמידים הווּ ארבע כתות, מלמוד אלפא ביתא, עברי וחומש ביום ועד למוד בבא בתרא עם רשב”ם ותוספות ויורה דעה הלכות שחיטה בשעות הערב והלילה…

התנאי הראשון מצדי היה – להיות חפשי מבחינות בפני ההורים בימי השבת, כפי שהיה נהוג בימים ההם. אמנם דבר זה לא מצא חן בעיני בעלי הבתים שלי –, אך אני עמדתי על דעתי, כי כן ראיתי אצל המלמד המשכיל בהומיל, שאצלו נתארחתי. לבסוף הסכימו האבות שלא ברצון. משכרתי קצבו לי 50 רבלים ל“זמן”.

נכנסתי לתוך “הענין”, שהלך למישרים. הארוחות הטעימות שנִתנו לי ע“י בעלת הבית הזקנה בעין יפה לא היו מיותרות לגמרה. אחרי שלוש שנות רעב למחצה, ערבו המאכלים לחכי והבריאו את גופי. האכל לשבע השכיח מלבי בימים הראשונים את האקסטרניות וחלומותיה; גם וֵירה מַטְבֵיֵיבנה, שבמכתביה אלי בכתב החרטומים שלה קראה להתפתחות ולהשתלמות, לא עוררה בי הפעם כל רגש שהוא. מלבד זה לא היתה כל אפשרות בעיר קטנה זו למצא אותם הספרים שהתחלתי להגות בהם בחברתה – לא דוברוליובוב ולא פיסַריב, ומכש”כ שלא הֶרצן וצ’רנישבסקי…

והמלמדות היתה כרגיל כמו שלמדני אבא ז“ל. אלפא ביתא למדתי על הסדר, לפי ה”לוח" הידוע ולפי השטה של קמץ אלף אָ, כלומר, מדרגה ראשונה: אלף, בית, גימל עד תו; מדרגה שניה תשר“ק עד א‘; מדרגה שלישית: קמץ אלף אָ, פתח בּ בַּ’ וכו' בקול; מדרגה רביעית: קמץ אלף בלחש ואָ' בקול, אח”כ צרוף בלחש מעל הסדור והתהלים – וכו' וכו'. את החמש למדתי ע“פ רש”י ולפי פרשיות השבוע – “פרשה” אחת או שתים; את הגמרא למדתי כפי שמלמדים בישיבה – דבר לא נעדר. ולמוד הגמרא שהזנחתיו זה כשלש שנים ענין אותי דוקא עכשו… בן הישיבה המתמיד נעור בי והיה שמח לחדש את רגשותיו מאז. ההגיון ש“בחזקת הבתים” ע“פ פרושו של הרשב”ם, החריפות של הש“ך והט”ז ביורה דעה, הלהיבו את רוחי והחזירוני לימי עלומי התמימים… לפעמים קרובות היה בא גם אחד מבעלי הבתים, איש מפלפל ועקום המח, אוהב להקשות קושיות, היה מתוכח אתי שעה ארוכה, מתפלפל ומתנגח, וכנראה היה מרוצה מאד, ומתפלא על שהפיצו עלי שמועת אפיקורסות – והרי אני מלמד כדבעי!…

אבל עוד בראשית השנה, בסוף כסלו, בערב סגריר אחד, קרה מקרה שהחריד את מנוחתי ובלבל את עולמי השקט. בעל הבית, שעל שלחנו אכלתי ה“שליש” הראשון, יהודי אדוק מאד, היה עוין אותי, על כי אינני מתנהג בחסידות בשעת נטילת ידים בבקר ואיני נוטל את ידי בסירוגין (“חופש דתי”, שהרשיתי לעצמי אחרי מלחמת נפש ארכה…) ולא עוד, אלא שהעירותי גם את אזן תלמידי, כי מנהג טפל הוא, וכי בזה אין מגרשים את הטומאה מעל אצבעות הידים… כפעם בפעם היה אבי התלמיד שואלני “שאלות דתיות” מעין אלה ואני הייתי משתמט מתשובה עד כמה שאפשר. בערב זה, בשבתי בין כל אנשי המשפחה המרובים על יד השלחן הירוק ובאכלי עם כלם בנמוס ובתאבון את מרק התבשיל השמן והמהביל, פנה אלי בעל הבית, שישב בראש השלחן: “האמת הדבר שאמרת לבני, כי גם לגויים יש נשמה”? הופתעתי קצת מהַלשנת תלמידי, אך לא כחדתי את האמת, שבאותו יום דברתי בשאלה זו לרגלי איזו שיחה ופתרתי את השאלה בחיוב. פני בעל הבית, נותן לחמי, נתכרכמו לשמע הדברים האלה ושאלני עוד: “והרי הגוי אינו מניח תפלין ואינו קורא קריאת שמע ואינו מברך ברכת המזון – ואיך אפשר שתהיה לו נשמה?” עניתי בפשטות גמורה: “היהודי מניח תפלין והגוי נושק את “צלמו” התלוי על צוארו, ואחרי אכלו הוא…” אנכי טרם גמרתי את דברי, ובעל הבית קפץ מכסאו, דפק על השלחן, שנזדעזע עם כל כליו אשר עליו, והרעים עלי בקול: איש יהודי, שמשוה את התפילין הקדושים ל“צלם” של טומאה מלמד את בני תורה, ואוכל על שלחני?… הרי אסור להחזיקו בבית יהודי!.." ובעינים שאדמו מכעס קרא: “צא מביתי, תיכף!” ברגע הראשון חשבתי, כי בעל הבית קצת מבוסם (בעל בית מרזח היה, ואת הטפה המרה לא שנא) וישקט מזעפו עוד מעט, – אך הוא חזר על דבריו בקצף, למרות בקשת אשתו שעמדה להגן עלי… הבנתי, כי לא עת היא להתוכח ולא חכיתי להשתלשלות הדברים – ואצא מן הסעודה, כשהמרק המהביל לפני על השלחן וטעם הבשר עודנו בין שני…

והלילה ליל חשך ואפלה, ליל סוף כסלו – גשם ורוח סערה בוץ עד הברכים והרחוב נדח ומפותל, ואי אפשר לראות ולדעת לאן יובילוני רגלי… רק אהבת החיים שקננה בי מימי ילדותי היא לא נתנתני להתיאש בלילה זה ולעשות מעשה, שאין אחריו חרטה.

אחרי שעה ארוכה של תעיה הנה והנה תחת צליפות הגשם הקר, בלי דעת מה לעשות, ואחרי אשר בגדי העליון רטב כלו ועצמותי רעדו מקר חודר, נמלכתי ונכנסתי אל בעל הבית השני שלי, שבביתו הייתי צריך להתארח רק בראשית טבת. לא ידעתי את האיש ואת טיבו ויראתי פן אהיה לבוז גם בעיניו, ואולי גם הוא לא יתן ללון תחת קורת ביתו לאפקורוס כמוני… הוא התפלא על בואי בליל סערה וגשם כזה, ובספרי לו כל הקורות, פרץ בצחוק על האיש ועל שיחו ועל מעשהו… ויקבלני בפנים יפות מאד, האכילני והשקני, ובמשך השיחה הציע לפני להשאר מן היום ההוא והלאה בביתו, לא רק לשני חדשים, כי אם לכל ימי החרף, וגם קבע חדר מיוחד בשבילי ולשם למודי עם התלמידים…

למחרת בבקר המתה כל העיר: המלמד הצעיר, בן השוחט, מלמד את תלמידיו כי יש נשמה לגוי… כנראה, השתדל בעל הבית לפרסם את הדבר הזה. אולם דוקא פרסום זה הועיל לי הרבה. ובה במדה, שהרב הזקן (זקֵנו של יעקב הַפט מירושלים) – אחד מרבותי בימי נעורי – הצטער על שהקים תלמיד כמוני, במדה זו נודע שמי בכל העיר כמורה משכיל ומומחה, ורבים נבאו עתידות לתלמידי שיעשו חיל בלמודיהם.

מי יודע דרך הרוח של יהודי הערים הקטנות בימים ההם?!

המקרה הזה, אף על פי שצמחה לי על ידו טובה, כי לא הייתי צריך מעתה לנדד מבית לבית במשך החרף, בכל זאת גרם לי צער רב. ומכיון שהאכל לשובע לא לקח עוד לבי, התחילה מחלחלת בי ההכרה, כי הנני יושב אל עקרבים, וכי אני בן העשרים, האקסטרן, נעשה ל“מלמד שפרחה בו צרעת”, כדברי המשורר… רוחי הטובה סרה מעלי, וכעסי ורגזי התגברו. יש אשר באמצע הסוגיה של חזקת הבתים או בפלפול הש"ך להלכות טרפות, התעורר בי רצון עז לגלות לתלמידי, (לפי “השגתי המשכילית” אז) כי אין פה לא חכמה ולא שכל, ולא כדאי ליגע את המח על ענינים אלה… על ידי כך הייתי יכל להפטר בבת אחת ממלמדותי, – אבל געגועי הילדות, רגשי חבה והערצה השפונים עמוק בקרבי לכל הדברים שהזינו את נפשי בתקופת הנעורים, ובמדה מרובה גם כבוד אבות וחשש צערם – הם הם שעצרו בעדי מבצע את חפצי זה…

ככה עברה עלי תקופת־המלמדות הראשונה מתוך התמרמרות וכעס, עד אשר החלטתי להסתלק מן “המלאכה הנמבזה” הזאת ולהתחיל באמת בלימוד בוכהלטריה ע"פ מכתבי יעקב מרק, כמו שעשו רבים מאברכי המשי שבעיר. –

דבר חיובי אחד הנחיל לי החרף: אהבה לטבע. ביתו של בעל הבית שלי עמד כמעט מחוץ לעיר על יד חֹרש אלונים. בקר־בקר, בעוד החשך פרוש בחוץ, וערב ערב עם חשכה הייתי יוצא לטיל אל החורשה, הולך מתבודד בין האלונים המכוסים כפור, שוקע בערמות השלג עד ברכי ושואף אויר קר אל תוך קרבי. בבקר היו האלונים נוצצים, מזהירים מלֹבֶן השלג העוטף אותם, הקור היה צובט את הפנים ומזכך את הרעיונות ומרחיק את המחשבות הרעות ונותן כח לעבודת היום; ובערבים, כשהרוח היתה מתחזקת ומצליפה אניצי שלג להרטיב את הפנים המשולהבים, היה הקֹר מצנן את חמתי שעלתה במשך היום, דעתי היתה נעשית מיושבת, והייתי עוצר ברוחי לבלי עשות דבר, שעתיד הייתי להתחרט עליו אחר כך.

אבל עם בוא “הזמן” השני, זמן הקיץ, בא שנוי נִכַּר במחשבותי. שלא מדעת התחלתי להשלים עם רעיון המלמדות. וכנראה, שהכתוב “כל באיה לא ישובון” נאמר גם על מקצוע זה… החלטתי להמשיך בהוראה. אפשר, משום שהמכתבים הראשונים בתורת הבוכהלטריה של יעקב מרק לא נקלטו במחי; ואפשר מפני שהכל היו מראים עלי כעל מלמד להועיל, מלמד “פועל” (איך וכיצד – לא ידעתי גם אני…). נמצאו אחדים מאנשי העיר, מבין משכיליה, כביכול, שחפצו למסר על ידי את בניהם ל“חדר”, אע“פ שלא הכרתים. הם הזמינוני לביתם – שלא כמנהג המקובל, שהמלמדים היו חוזרים על פתחי בעלי הבתים לרכש את אהבתם ואת קרבתם למען בניהם… ואחד מהם איש אמיד וידוע בעיר, נסה גם להשפיע עלי, באמרו: “עד שאתה מלמד גמרא ויורה דעה, שבודאי נפשך קצה בלמוד זה, משום שלפי “השכלתך” אינך מאמין בתועלתו, – הרי מוטב לך שתלמד תנ”ך, שאתה בקי בו, וגם יהודי “חפשי” כמוך מאמין בודאי בקדושתו ובערכו לחיי עמנו – ועל מנת כן הנני מוסר לך את בני יחידי”.

המלים הפשוטות הללו עוררו בקרבי את המחשבות הראשונות על דבר ההוראה והחנוך בעמנו!

הירושה היחידה שקבלתי מאבי ז“ל היתה ידיעת התנ”ך וחבה לספר זה. עוד בילדותי ידעתי את התנ“ך כמעט בעל פה ומרגלא בפומיה דאבא ז”ל: “אם לייבקה בבית, אין צורך בספר התנ”ך לעיין בו – הוא יגיד לנו את הכתוב כמו שהוא, באיזה פרק וגם באיזה פסוק“. אבי בעצמו אהב את התנ”ך מאד, ואע“פ שהתנ”ך היה מזכיר לו את ספר “אהבת ציון”, שאת מחברו “מַפְּקֶה” שנא תכלית שנאה, ומדי הזכירו את שמו היה מוסיף: “בעיני ראיתי בקובנה את הרשע ההוא ימ’ש”… – בכל זאת היה התנ"ך יקר לו מאד והיה מזרז אותי תמיד לקרא יום יום עשרה – חמשה עשר פרק (בימי ילדותי היה רגיל לשלם לי מספר פרוטות בעד כל ספר שהצטינתי בידיעתי על פי הפרק והפסוק…) כדרך שהיה הוא חוזר יום יום על הלכות שחיטה בספר “תורת העולה” “ותבואות שור” ועל ששה סדרי משנה,–

פתויי “המשכילים” פעלו עלי, וב“זמן” השני נעשיתי “מלמד כהלכה”, כלומר: שכרתי לי חדר מיוחד, גדול ומואר ו“הרבצתי” בו שתי כתות: להתחלת חומש וללמוד נביאים ראשונים ואחרונים וכתיבה עברית בס"ה – שבעה תלמידים.

*

בעיר ק. כמו בשאר ערי התחום הנדחות, היו אז שלש דרגות במלמדים: הדרגה הראשונה היתה של “מלמדי דרדקי”, שהיו מלמדים לתינוקת אלפא־ביתא וברכות ותפלות. המלמדים מסוג זה היו הירודים ביותר גם במובן ידיעתם בתורה וגם בשכר למודם. הם היו עובדים עבודת פרך מבקר עד ערב, ולפעמים היה עליהם, אחרי עמל יום תמים, גם להוליך את תלמידיהם – ביחוד בימות החרף – הביתה. הם ו“עוזריהם” היו חוזרים על פתחי הבתים בתחלת ה“זמנים” לבקש ולחפש אחרי תלמידים. מספר תלמידיהם בחדר אחד אפל ורטוב, ששמש גם חדר דירתם, היה מגיע לפעמים עד עשרים ויותר. האבות היו מחליפים את מלמדי בניהם אלה מ“זמן” ל“זמן”, אם רק נראה לו, לאב, שבנו לא עשה חיל כמו שתאר לו, או אם לא “הספיק” כמו חבריו של בנו… אחרי שנים שלשה “זמנים” היו האבות, שראו ברכת המלמד על בניהם, מוציאים אותם מחדר זה ומוסרים אל המלמדים מהסוג השני.

אלה היו מלמדים לחומש ורש“י, לנביאים ראשונים וקצת אחרונים ולהתחלת גמרא ע”פ “לקח טוב”. המלמדים הללו היו יודעים פחות או יותר את התורה ואת הנביאים הראשונים עם פרוש רש“י ו”מצודות" ואחדים מהם עינו גם במלבי"ם. שכר למודם היה גדול יותר משל הראשונים ומספר תלמידיהם הגיע עד 15. שעות הלמוד נמשכו כל היום וחלק מן הלילה וכתשע־עשר שעות כמעט רצופות. בידי המלמדים האלה היו האבות משאירים את בניהם שתים־שלש שנים, הכל לפי הידיעות שרכש לו התלמיד ולפי כשרונותיו, כלומר: כל מה שרכש לו יותר וכל מה שכשרונותיו היו טובים יותר, היה אביו ממהר להוציאו ולמסרו למלמדים טובים יותר.

שני סוגי המלמדים האלה, שצריכים, לכאורה, להיות יסוד הלמוד והחנוך של התינוקות, לא היו נחשבים בעיני “בעלי הבתים”; ואם רק היתה להם אפשרות חמרית, היו מוסרים גם את בניהם הקטנים לסוג השלישי, אלה – מלמדי גמרא, שנחשבו למלמדים מועילים. הללו היו נוהגים בעצמם חשיבות יתרה, היו לובשים בגדים ארוכים, שחורים ולפעמים גם נקיים, כתנת לבנה, נקיה (מובן מאליו, לא מגהצה ולא פרופה ביותר, משום “ובחוקותיהם לא תלכו”…) הליכתם היתה הליכת תלמידי חכמים עקב בצד אגודל בנחת ובשקט (ועם זה לא היו נמנעים להכות את תלמידיהם – ביחוד בני העניים – באכזריות רבה); בבתי התפלה היו מתרועעים עם בעלי הבתים וכאלו התיחסו אליהם מגבוה קצת. הם היו מקבלים שכר הגון ומספר תלמידיהם ב“חדר” מששה עד עשרה. שעות הלמודים רק ביום, מבקר ועד ערב, וזמן הלמודים ארבע וחמש שנים ויותר.

הצד השוה שבכל המלמדים הללו, שהיו אנשים בעלי פיאות ארוכות, עומדים בחצי ימיהם ומטופלים באשה וילדים. איש איש מהם היה מתפלל באחד מבתי התפלה שבעיר שלש פעמים ביום וכולם שונאים את האפקורסים תכלית שנאה.

ואני, הצעיר בן העשרים, רוק, מחוסר פרצוף יהודי בצורת פאות, וזקָני עוד לא הראה סמני צמיחה, אל בית התפלה הלכתי רק בימי שבת, ועל כשרותי הדתית היו מלעיזים, ושם “אפיקורוס” היה מלַוני – נכנסתי תיכף אל הסוג השני. אבל בתנאים אחרים לגמרי: ראשית רק ששה תלמידים היו ב“חדרי”, חדר גדול ויפה, מואר ומרוח; שנית – שכרי היה טוב יותר גם משכר למוד של מלמדי גמרא; שעות למודי היו עד הערב, כלומר, לכל היותר שמונה שעות ביום, והעיקר – בעלי הבתים רדפו אחרי והפצירו בי להכנס אל ביתם, לשיח שיחות חולין, שלא כמנהג המלמדים כלל.

מובן, כי זה פעל גם על תלמידי, שהיו מתיחסים אלי בכבוד רב, היו לומדים יפה, ומקשיבים לדברי ומתנהגים בנמוס ובדרך ארץ; הנמוס הזה היה שורר בינם לבין עצמם וגם בביתם, מה שפעל עוד יותר על האבות לספר בשבחו של המלמד הצעיר ודרך חנוכו. ואני עצמי, שבראשונה ראיתי במלמדות רע הכרחי, ותחלתי היתה באונס, נתחבבה עלי מלאכתי זו – מלאכת ד' – והתמכרתי אליה בכל נפשי.

ומכיון שהרגשתי קורת רוח, התחלתי לבקש ולחפש דרך לשכלול אומנותי, וכאן הועילה לי ההשכלה הכללית לברר שאלות הוראה אחדות, “ראשוניות”.

ראשית, התחלתי בקריאה עברית מתוך דיוק במלעיל ומלרע, כפי שמקובל בקריאה בתורה. אבי המנוח היה “בעל קריאה”, וגם אותי חנך ב“חכמה” זו עוד מראשית ילדותי. ובכן, התעוררה בי אגב למודי את תלמידי שאלה: “האומנם ישנן שתי צורות של קריאה בתורה? בקריאה בצבור – בדרך אחת ובקריאה פשוטה – בדרך אחרת? והרי הקריאה בצבור היא העיקר, ו”הטעמים“, כפי שידוע לי, הלא נתנו מסיני ביחד עם התורה – שמע מינה, כי צריך לדיק במלעיל ומלרע גם בלמוד התלמידים. אבל מאידך גיסא היתכן לקרא ב”חדר" בְּרֵאשִית בָּרָא אֱלֹהִים וכו'" – הכל מלרע? הן אהיה לצחוק לא רק בעיני השומעים, כי גם בעיני התלמידים… השתדלתי להקריא לעצמי פסוקים וגם פרקים בתחלה בנגון טעמי המקרא ואחרי כן באפן פשוט, להשמיע באזני מה שאני קורא – ונוכחתי, כי אין שום צחוק בזה… שעות רבות חשבתי בדבר, מלמלתי פסוקים מלרע – עד אשר החלטתי להתחיל בזה גם עם תלמידי. מוזרה היתה הקריאה הזאת לאזני ולאזני תלמידי בימים הראשונים אבל התגברתי עליה והכרחתי גם את תלמידי להתגבר, וכעבור שבועות אחדים נעשתה קריאתנו המדוקדקת רגילה מאד בפינו עד כדי הטעמת “נסוג אחור”. אבל הדבר היה לצחוק בפי כל המלמדים ובפי רבים מתושבי העיר; ולפעמים קרובות הייתי שומע מאחרי קול באמצע הרחוב: “הנה הולך ה”מלרע“!… פעמים שהיו המלמדים צדים את תלמידי בבית התפלה והיו נותנים להם לקרא מן הסדור או מן התהלים; הללו היו קוראים ע”פ מה שלמדו בחדר, והמלמדים וכל העומדים סביב היו ממלאים צחוק פיהם… למזלי, היו בעלי הבתים שלי בדעה אחת אתי, לאחר שבררתי להם את נמוקי והסכימו לי, וגם רבו את ריבי.

שנית, התחלתי ל“קצץ” גם בתנועות – בחולם ובשוא. השוא נע היה נקרא בפי המלמדים באוקריינא שֵוָא, ותלמידיהם היו קוראים “דֵברים” “גֵדולים” (ע"ד תנועת השוא בתור חצי תנועה לא ידעתי עדיין) – ואני, מזרע הליטאים, הכרחתי את תלמידי לקרא את השוא־נע בלי כל תנועה; כמו כן התחלתי לקרא את החולם – Oi, כפי ששמעתי בהיותי בהומיל, כדי להבדילו מן הצֵירה. על “התקונים” הללו עמדתי בעצמי והייתי מקפיד עליהם בכל תקף (ע"ד קריאת האותיות הדומות במבטאן: א–ע. ח–כ, ת–ט, שׂ–ת עוד טרם עלה על דעתי לחשב). כשנודע לאבי המנוח דבר תקוני הודה לי על השוא הנע וגם אמר לי “יישר כח”, כי גם הוא היה מקפיד בזה בקראו בתורה, אבל על החולם לא הודה לי כלל וכלל, והיה אומר לי: “הַ “Eloihim” שלך איננו קדש אלא חול”… אולם אני עמדתי על דעתי, ותלמידי הלכו אחרי (ע"ד המבטא הספרדי עוד טרם שמעתי דבר).

עוד יותר מוזרה היתה החלטתי להתחיל בלמוד החומש עם התלמידים מפרשת “בראשית”, אף כי הימים ימי הקיץ… והרי ידוע, כי למוד ה“סדרות” ב“חדר” צריך להיות לפי סדר קריאתן בבית התפלה – ואם לא נגמרה כלה במשך השבוע דולגים על השאר ומתחילים ב“סדרה” הבאה. ואיך באמת אפשר ללמד, למשל, את פרשת נֹחַ, המספרת על המבול – בימי האביב, באייר וסיון, בשעה שבחוץ חם והכל צומח ופורח? אולם אני החלטתי להתחיל מ“בראשית” בלי השמיט כלום וללמד לא ע“פ “הפרשות” כי אם ע”פ הפרקים, – פרק – פרק עד סוף כל הספר. לפי זה יצא לי, איפוא, ללמד פרשת מִקץ, הנקראת כידוע בחנכה דוקא בסוף הקיץ… אבל לא שמתי לב לזה. המלמדים צחקו על שיטתי זו והיו מלעיגים בתלמידי. בין מנחה למעריב בבית המדרש היו תופסים באחד מתלמידי ולפני כל הנאספים היו שואלים אותו: איזו סדרה בשבוע זה? – והתלמידים היו עונים: למדנו פרק פלוני בספר בראשית – והשומעים היו ממלאים פיהם צחוק…

… רחוקים, רחוקים מאד הימים ההם והמעשים הקטנים הללו, והם נראים כחלום מבדח, אבל בזמנם, בעיר הקטנה והנדחת ההיא, היו לי שאלות אלו ופתרונן, שאלות העומדות ברומו של עולם, ואני עצמי הייתי בעיני כלוחם, כביכול, לשנוי ערכין בחנוך ובחיי עמנו, כלומר: לוחם לאמת…

שאלה קשה היתה לי גם דבר התרגום הז’רגוני. בתחלה הייתי מתרגם, כמו שלמדתי אני עצמי ב“חדר”, בתרגום הז’רגוני־הגרמני המשונה: יִשְׁרְצוּ – זיך ווידמען, פרו ורבו: פרוכפערט זיך וכו' וכו' – ומלבד זה כל מלה ומלה לחוד: בראשית – אין אנהייב, ברא – האט ער בעשאפען וכו'. הז’רגון הגרמני הזה נמאס עלי עוד בחרף שעבר והחלפתיו במלים ז’רגוניות פשוטות ומדויקות, אע“פ שהתלמידים היו מקשים בכל פעם: הרי הרבי באר לנו אחרת? – אבל עכשו עשיתי עוד צעד: הייתי מבאר לתלמידים חצאי פסוקים בבת אחת, והתלמיד היה צריך לקרא לכה”פ חצי פסוק ולפעמים גם פסוק שלם קצר ולבאר לי את הענין ברור; מובן שהמלים הבודדות היו אף הן ידועות להם. כשנודע הדבר למלמדים (הם היו אורבים לכל חדוש משלי, כדי לעשות אותי לצחוק) היו תופסים את הילדים בין הערבים בבתי התפלה והיו שואלים אותם מלה־מלה, והתלמידים, אע"פ שידעו באורן, בכל זאת מהרגל הדבור, לא היו יכולים לבאר על נקלה, ובזה היו מונים אותי המלמדים, שתלמידי אינם יודעים פרוש המלות והלמוד אצלי – “זמורתא זמור…” נוכחתי שעלי לדיק יותר להקנות לתלמידי את ידיעת המלים הבודדות.

אבל השאלה העיקרית היתה: שאלת הבאורים והפרושים. אמנם ידעתי את התנ“ך ידיעה רבה, ואת החומש ידעתי כמעט על פה, אך ידיעתי היתה בקשר עם הדרשות שהלעיטוני בבית אבא, ע”פ פרוש רש“י והמדרש. אבל המשכיל שבי כבר התחיל להתקומם נגד הדרשות המרובות: הכיצד? הלא יש פשוטו של מקרא, ו”אין מקרא יוצא מידי פשוטו" כלל הוא בתלמוד – ולמה הדרשות? ובכן התחלתי לפרש רק ע“פ הפשט שנראה לי והרחקתי את הדרש. זכורני, כי גם הדרש היפה על הפסוק “ויגל את האבן, כאדם שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית”, לא הניח את דעתי, האיך זה? כל הרועים לא יכלו ויעקב, אדם אחד, גלל האין זה דרשה רחוקה? לא הבנתי את היופי שבאגדה זה ופירשתי: “ויגל – עזר לגלול”. בעת ההיא נפגשתי בפעם הראשונה עם אבן עזרא, שעד אז היה ידוע לי רק ע”פ הספור, שהיה חתנו של ר' יהודה הלוי. התחלתי לעין בו וגם ברשב“ם – והם שנתנו לי חֹמר למחשבה. בתחלה היה הרשב”ם חביב עלי, משום שבאוריו הם פשוטים ביותר בלי התחכמות, אבל במשך הזמן נכנעתי לחדודיו של אבן עזרא, לרמזי ספקותיו ולרציונליות שבו. אלה פקחו את עיני להבין קצת בסוד בקרת המקרא, אע“פ שלא ידעתי כלל, שיש “חכמה” כזו בעולמנו. לזמן מה אמנם החשיך הראב”ע את מאור שכלי, בהראותו לי תהום רבה לפני, וברמזיו מצאתי יותר מאשר חשב… “קדמות התורה” ו“תורה מסיני” התחילו להטריד את מוחי; הובררו לי ספקותיו של מ.ל. לילנבלום בסוד “עריכת התורה ע”י עזרא הסופר“… נזכרתי עוד פעם ב”שלשלת הקבלה". חפשתיו בעיר ולא מצאתיו. – לאשרי, עבודתי בבאורי המקראות לא נתנו לי להתעמק גם בחקירות, ולעת עתה הייתי מרוצה מכל באור פשוט וקל…

כדי להבין את הפשט בתנ“ך, הועילה לי ידיעת השפה הרוסית. קניתי לי את התרגום הפשוט של הסינוד הקדוש (ועוד היום אני רואה בעיני רוחי כריכת בד שחורה של כתבי־הקדש עם הצלב בצד השמאלי, שהרגיז אותי תמיד בקחתי את הספר ביד, ושהביא כמעט לידי התעלפות את אבא ז"ל, בהכנסו פעם לחדרי, ובפשפשו בתוך ספרי…) ועל פיו בקשתי לדעת, איך מתרגמים הם את הפסוקים. הייתי עובר על כל פסוק ופסוק של המקור ושל התרגום והייתי משתדל על פי זה להתאים את הפשט בז’רגון. אח”כ הייתי עובר על פרושיהם של רש“י, הרשב”ם, והראב"ע, ומעט מעט נתברר לי הפשט הפשוט. הז’רגון שלי היה פחות או יותר, “מעודן” אם אפשר לומר כך, – וכאשר לא מצאתי מלים ז’ארגוניות, הייתי משתמש במלים אוקרייניות־רוסיות, הרגילות בפי הילדים, כדי להסביר את הענין, וכך היה יוצא הפסוק מחוור ומלובן כל צרכו.

פעם נתקלתי בתרגום הנוצרי המזויף “צמח” (זכריה ח') Xphcтoc תרגום זה היה בעיני חלול כל קדשי, ונפשי סלדה זמן רב לתרגום הזה ולספר שמכיל זיוף זה בקרבו.

הפשט נקנה לי פחות או יותר, אבל הדקדוק היה לי אבן מכשול שניה, שזמן רב היתה מונחת על דרך למודי ולא יכלתי להסירנה. אמנם לא קבלתי על עצמי למוד הדקדוק, כי מי זה מלמד דקדוק ב“חדר”? אבל הן אנכי שאפתי להתעלות ולהיות לא מלמד אלא מורה, ומורה מחויב לדעת שרש דבר נמצא בחכמת הדקדוק. הקריאה המדוקדקת במלעיל ומלרע היתה אמנם השלב הראשון לדקדוק, אבל למעלה מזה לא עליתי, והלמוד הזה היה קשה לי כפלים מכל הפרושים והביאורים.

בבית אבא לא למדתי, כמובן, דקדוק כלל, וכשהיינו מגיעים לפסוקים שיש בהם כללי דקדוק ברש“י, היינו מדלגים עליהם, כמו שמדלגים על פי הפחת… אח”כ נודע לי מפי אבא גם סבת הפחד, מפני ש“סופו של דקדוק להביא לידי השכלה, וסופה של השכלה, כידוע מינות”… עודני זוכר גם עכשו פסוקים כאלה, שלמרות פחדו של אבא הייתי אני, בן התשע, חוזר עליהם, גורס והופך וחוזר עד שידעתים בעל פה, מבלי שהבנתי בהם כלום: “והאיש משתאה לה – ואל תתמה על תו של משתאה שאין תיבה שתחלת יסודה שין ומדברת בלשון מתפעל שאין תו מפרידה בין שתי אותיות של עיקר היסוד כגון משתאה משתולל כמו שומו שמים אשתומם כשעה חדא כך תפרש לשון שאיה כאדם בהול ובעל מחשבות”… או הפסוק: “ונמלתם כמו ומלתם והנון בו יתרה ליסוד הנופל לפרקים כגון נון של נושך של נושא וגו' אבל ימל לשון נפעל כמו יעשה יאכל…” כללים כאלה שנכתבו בלי נקוד ובלי סימני הפסק ושנאמרים בנשימה אחת היו בשבילי מעין סתרי תורה, ודוקא משום זרותם, שלא הבנתי בהם, נשארו זמן רב בזכרוני. רק כלל אחד נשאר ברור וקבוע והוא: “כל תיבה שצריכה למד בתחלתה הטיל לה הכתוב הא בסופה כמו ארצה שעיר לארץ שעיר” – אבל משום שדוגמאות אחרות לא נתנו לנו, לא היה גם הכלל הזה ברור די צרכו.

וזכורני, כי פעם אחת נזדמן ל“חדרו” של אבא יהודי, שהיה מדקדק מאד בנטילת ידים ובברכת “אשר יצר”, וכשהיה לוחש את תפלותיו היה מטעים כל מלה ע“פ חקי הדקדוק; ספר ישן בשם משונה “צהר התבה” היה מונח בתיק הטלית־ותפלין שלו על יד ה”חק לישראל“, והוא שבאר פעם לאבא כלל רש”י בפרשת ויצא, שאני זוכרו עד היום – “וגללו את האבן: וגוללין מגנדרין כל לשון הויה משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון עבר לפי שכל לשון הויה תמיד כבר היה ועתיד להיות…” אבי המונח התקשה בסגנון זה: “כל לשון הויה… ואיך זה כל דבר הויה תמיד יכול להיות גם עתיד…” וכשהמדקדק באר וחזר ובאר בתוספת מלים – אמר לו אבא בצחוק קל: לא “דקדוקי סופרים” הם אלו, כי אם “דקדוקי עניות”…

בתקופה האקסטרנית שלי, בהתחילי ללמוד אלפא ביתא יונית, נכנסה בי פעם “רוח שטות”, וע“פ עצת מורי התחלתי ללמוד “תלמוד לשון עברי”, כדי להשוות את התנועות העבריות לתנועות היוניות. אבל תיכף נתקלתי ב”תנועות ארוכות וקצרות“, ב”שוא נע ונח“, בדגושים, בכללים המשונים, כמו – “בר ממפיק, מפסיק, דחיק ואתי מרחיק” ועד מהרה הזנחתי את הלמוד המיגע הזה. נוכחתי, כי אנחנו עוד לא הגענו למדרגת הגרממטיקה של קירפיצ’ניקוב שהיא כ”כ ברורה ומובנה…

אולם עכשו, באמרי, להיות מורה עברי, הרי צריך אני לדעת דקדוק, לוא רק כדי להראות את יתרוני על יתר המלמדים הבוערים, המגששים באפלה בכל כלל דקדוקי הקל ביותר. למצא לי מורה לדקדוק אי אפשר היה בעיר הקטנה הזאת, ואלה שהתפארו שהם יודעים – ידיעתם בחכמה הזאת היתה כמלא הצפרן, ומשום זה החלטתי: מתלמידי יותר מכלם – ולאט לאט איגע ואמצע. בבית אחד מהורי תלמידי מצאתי את המלון העברי־רוסי של שטינברג, והוא שהיה לי לעינים; על פיו התחלתי להכיר את ה“בנינים”, אע“פ שזמן רב לא הוברר לי טיבם כל צרכו: מהו ההבדל בין הקל לפִעל, בין הפעוּל לנפעל וכו'. אבל הרצון לדעת הדקדוק היה חזק בי מאד –, ודוקא עכשו האיץ בי גם אבא ז”ל ללמוד הזה, כי “מכיון שהמינות ר”ל נשתרשה בך בלאו הכי, הרי טוב שתשקיע את מחי בלמוד זה שעסקו בו גם גדולי עולם, מאשר בדברי הבלים", ואחרי שנמצא לי ספרו הקצר של שטיינברג “דקדוק עברי” ברוסית בשביל תלמידי האינסטיטוט למורים, קניתי לי בחכמת הדקדוק ידיעה מועטה, אבל יסודית.

ושכרי היה בצדי, כשנגלה לי שרש איזה מלה שלכאורה אין למצאו. כמה שמחתי על מציאה זו וכמה ספוק נפש הביא לי הדבר…!

למדתי פרשת שמות, פרק ב', וכשהגעתי לפסוק " “וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ” בארתי כמו שנרשם ונקלט במוחי מפי אבא ז“ל, בהיותי ילד בן חמש, בלי התבונן אל המפרשים – שהרי מה יש כאן להתבונן? – און זיא האט אויס געשטרעקט איהר אָרם (ע"פ הדרשה: נשתרבבה אמתה – אמות רבות), ותוך כדי פרושי נזדעזעתי: וכי זהו פשוטו של הפסוק? התבוננתי ברש”י והנה, האח! רש"י מבאר: “ואמתה – שפחתה, ורבותינו דרשו לשון יד אבל לפי דקדוק הלשון היה לו לנקד אמתה מם דגושה…” עוד טרם היה ברור לי, מהו ההבדל בנקוד של אָמָה ואַמָּה ונטיותיהן, אבל ברור היה, כי אמתה – שפחתה ולא ידה… שמחתי על זה היתה כפלים – גם על הפשט היפה וגם על הדקדוק שהוברר לי. ומכאן ואילך קבלתי על עצמי לעבור תחלה גם על פסוקים קלי ההבנה ולהתבונן אל התרגום הרוסי, כדי שלא להתבדות…

או מי ידמה לי, בשעה שמצאתי את השרש של “וַיַךְ” (את המצרי), מלה, שיש לה רק אות שרשית אחת!… אז נתבררו לי גם השרשים של הבט, הגש, וכו'. זכורני, שע"י מציאה זו נדדה שנתי בלילה, מרוב התרגשות של שמחה…

ואני אז בן עשרים, יודע ע“פ את התנ”ך ובקי בכמה מסכתות!…

תלמידי עשו חיל. הכתה המתחילה ידעה היטב במשך זמן אחד ספר בראשית בהסברה יפה וטובה, והשניה, שלמדה ספר ישעיה, ידעה את הפשט ע“פ רש”י והרד“ק (אז גם נוכחתי, כי הפשט של רש"י על הנביאים הוא ברור ובהיר ועולה לפעמים על פרושו של בן־עזרא) ולהבדיל ע”פ תרגום “הסינוד הקדוש” וע“פ באוריו המקריים של שטיינברג במִלון הנ”ל, באורים שמתקבלים על הדעת מאד. מלבד זה למדתי את תלמידי גם שירי יל"ג בעל פה. איני זוכר עכשו, איך נתגלגלו אלי דוקא שירי גורדון, ומה הסבה שהתחלתי עם תלמידי את השיר הפילוסופי: “בית מועד לכל חי” (אפשר משום שיש לו “מוטו” רוסי…) התלמידים היו מטעימים ברגש, ובראש־חדש אחר הצהרים היינו יוצאים אל בית הקברות הנטוע עצים רבים, ושם השתפכנו בחרוזים המצלצלים:

עֲמוֹד גֶּבֶר יָהִיר, אָדָם עַז מֵצַח,

עֲמוֹד, אַל תִּקְרַב הֲלוֹם, שַׁל נְעֲלֶךָ…

במשך “זמן” הקיץ היו ההורים נכנסים כפעם בפעם אל “חדרי” והיו שוהים שעה ארוכה (אחדים רצו, כנראה, לדעת את מדת אפקורסותי ואחדים – את מדרגת השכלתי) והיו יוצאים שבעי רצון. בסוף הזמן קראתי לאבות תלמידי אל החדר ועשיתי לפניהם מעין בחינה, שעלתה יפה; ובאותו מעמד הבטיחו לי את בניהם לשנה שלמה – לא ל“זמן”.

ככה נתפרסם שמי ל“מורה” משכיל, כלומר: “לעהרער” בלע“ז, שיש לו כח הסברה ופעולה, וגם – שאינו מכה את תלמידיו, ואדרבה הוא הולך עמהם לטיל מחוץ לעיר, ובשעת מעשה מטעים עמהם פרקי תנ”ך וגם שירים. אז נמצאו הורים רבים, שדרשו לשִכני למסור לי את בניהם, אבל אני עמדתי על מספר שמונה תלמידים ולא יותר.

*

אולם הפרסום שזכיתי לו הביא לי גם שונאים רבים מ“חברי” המלמדים, שהשתדלו להראות, כי “מות בסיר”, וכי פרושי על התנ“ך הם אפקורסיים גמורים, אע”פ שהנני נשען על “אשלי רברבי” של הראב“ע והרשב”ם והרד“ק, וכי אין ספק שתלמידי יהיו אפקורסים גמורים ומומרים להכעיס… ביחוד גברה שנאתם אלי, כשהתקרבתי אל אחד האפקורסים הידועים בעיר, שממנו לקחתי לקח ביסודי בקרת־המקרא המדעית, כביכול, שהוא בעצמו, במחִלת כ' לִקֵט, מהחכמה הזאת כ…מלקק מן הים (ויסלח לי הישיש הנכבד הזה שנמצא עכשו בארץ על הטיחי דברים כלפי “חטאות נעוריו”) הוא היה רושם לו רשימות מקריות מספרי המבארים הגרמנים שנפלו לידו והיה מרצה לפני רעיונות מפליאים בחדושם… הוא פקח את עיני על ה”שגיאות" המרובות בספר התהלים (אחרי שנים נודע לי, כי כל אלה מצא בבאורו של גרֶץ על תהלים); גם גלה לי את היסוד של “אלהים” ו“יהוה”, שֶאֵלה אינם מדת הדין ומדת הרחמים, כפרושו של רש“י, כי אם… וכו' וכו'. הפרושים האלו בלבלו את מחי לגמרי והתחלתי בעצמי לחפש פרושים ולהבין בין מוקדם למאוחר, – וכמובן, שזה השפיע הרבה גם על הפרושים שנתתי לפני תלמידי… המלמדים ערכו ציד על הפרושים הנ”ל, הלשינו לפני אבא ז"ל, – והיו בינינו חלוקי דעות, מריבות וקטטות לשם שמים ולחלול שמו…

אז זחה דעתי עלי והתחלתי לריב עם המלמדים ולהתוכח עמם. אספתי כל דברי הפולמוסים היפים של סמולנסקין–גורדון ויתר מקטרגי המלמדים ושפכתים על ראש “הבוערים בעם”. הוכחתים ויסרתים על עשותם את מלאכתם רמיה – כמו שכתוב בספרים הנ“ל; הראיתי לדעת, כי המלמדים הם “שרש פורה ראש ולענה בקרב עמנו” וכו', “מקללים ומשחיתים הם את החנוך העברי…” זלזלתי גם במורי אלפא־ביתא, שאינם יודעים ללמד קריאה במשך שנה שנתים; גם במורי תנ”ך זרקתי מרה שאין הם יודעים את הפרושים האמתיים ואת כללי הדקדוק והעלבתי גם את מורי התלמוד, שאינם יודעים את הסוגיא הנאותה לתתה לתלמידיהם ומתחילים מ“האשה נקנית” ומ“המביא גט ממדינת הים” – ענינים שאין לילדים תפיסה בהם… התחלתי לדרש גם לפני צעירים וצעירות, שבקשו קרבת ה“מורה האקסטרן” – ולהוכיח, כי המלמדים הם ה“משחיתים כל חלקה טובה בישראל”, וכי מכת המלמדים שפשתה בנו עתידה להביא שואה על כל גוף עמנו…

והמלחמה, – מלחמת ההשכלה, כביכול – נטשה בעיר הנדחת הקטנה… נמצא כתבן, שפרסם קורספונדנציה ב“המליץ” על ה“מורה הצעיר, מורה להועיל, שהעברית בפיו היא שפה חיה, שהמלמדים מקנאים בו ופורשים רשת לרגליו…”

כמנצח הייתי הולך בחוצות; הצעירים והמשכילים קנאו בי על עז רוחי ואמץ לבי; ההורים, שכמעט כלם היו בדעה אחת אתי היו מתפארים ב“מלמדם” הצעיר הזה, שיודע לערך מלחמה בשער; והמלמדים, – אלה הורידו ראש בשנאה כבושה, נסו לדבר אל הרב והלה קרא לי פעמים אחדות והוכיחני על מעשי תעלולי, אך אני לא נשמעתי לתוכחותיו והוספתי לדבר סרה במלמדים “הבוערים בעם”…

אולם מלחמתי פסקה מאליה. אחרי דרשה נלהבת במשתה צעירים וצעירות בנוגע לחנוך העברי, שמתקלקל על ידי “המלמדים הפרועים לשמצה”, בשובי למעוני שבע נצחון ומלא שכרון מדברי היפים ומרוצה מהתלהבותי – שאלתי פתאם את עצמי: מי אני ומה כחי?… האם איני מלמד כמוהם, רק בהוספת ידיעה בתנ“ך?… – והאם הפרוש ע”פ הרד“ק וע”פ התרגום הרוסי – זהו החנוך העברי? וכלום התנ"ך לבדו הוא הוא החנוך העברי כלו? וכי גם הגויים מלמדים רק כתבי הקדש שלהם? ומדוע, איפוא, הגמרא אינה למוד וחנוך עברי? אומרים עלי, שאני מביא ברכה רבה לחנוך העברי, והַכַּתָּב ההוא כתב עלי: “כמוהו ירבו בישראל”; אבל מה אני יודע מהחנוך האמתי ומהשכלת העם?…

מאין באו השאלות הללו לפתע פתאם באמצע “הנצחונות” – איני יודע. אך השאלות הדריכו את מנוחתי יום־יום, ביחוד בשעת הלמודים: האומנם זוהי דרך ההוראה והחנוך הנכונה? פרוש יפה על פסוק פלוני, הבנה בכלל־דקדוק אלמוני, הזהו סוף החנוך העברי ובזה יש להתפאר ולהתגאות? נפשי נעכרה ומצב רוחי היה עגום מאד. תלמידי הרגישו באיזה דבר ולא ידעו מה… החיוב שיצא ממחשבותי לפי שעה – היתה שביתת־הנשק ביני ובין המלמדים, חדלתי לריב ולהתוכח, וכמעט שלא הבטתי בפניהם. הם התפלאו על שתיקתי פתאם, ובודאי חשבו, כי תפלתם עשתה זאת…

ואז התחילה מנקרת בי שוב המחשבה, כי המלמדות אינה אלא בטול כח ובטול זמן, עבודה שאין בה כל תועלת לא לפרט ולא לכלל… ושוב פעם התחילו לילות נדוד, ושוב פעם שבה המחשבה ע"ד גמר האכסטרניות, כדי להגיע לעבודה חפשית, אקדמית.

אולם באותו הזמן הזמין לי מזלי הטוב אהבת־רע מופלאה במינה, רע, ששנים אחדות האציל עלי מרוחו היפה, שלפניו יכלתי לשפך שיחי ולגלות מצוקת נפשי, הוא מנחם ברושטיין. הוא היה בן גילי וגם עליו עבר משבר בחיים; היה אקסטרן כמוני, ואע"פ שהרוסית שלו היתה יפה להפליא גם בפה וגם בכתב, אבל הוא לא הצליח בלמודים אחרים. עברית לא ידע הרבה, כי אם קצת מגירסא דינקותא: ספורי החומש, פרקים מנביאים ראשונים ונתגלגל לעירי בתור מורה לרוסית ולחשבון.

בכלל היו המורים לרוסית ולידיעות כלליות מתרחקים גם ממני, כמו מ“מלמד” אמתי. הם שהיו בורים גמורים בעברית, שאיש לא העז לקרא להם בשם אחר מלבד “לעהרער”, לא הבינו איך יכל אדם צעיר, שהיה אכסטרן, לפתח “חדר” כמו המלמדים… ומשום זה לגלגו עלי ולא באו אתי בדברים, ורק הצעיר הזה, שהיה ממשפחה אדוקה, בשמעו, כי בעיר זו יש מלמד משונה כזה השתדל להתודע אלי, וכשהתודענו ושפכנו איש שיחו לפני רעהו מצאנו חן זה בעיני זה והחלטנו תיכף לשכר לנו מעון משותף ולחיות חיים משותפים.

אהבה ראשונה, אהבת נֹער, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה גדולה וחמה נתעוררה בנפשנו: בה גדלנו, בה צמחנו, והיא שהבשילה את נעורינו ונתנה כווּן לחיינו. (בהבנה פסיכולוגית עמוקה מתֹארת אהבה זו ע"י רומן רולן בין יוהן כריסטוף ובין אוליביה שמצאו זה את זה…)

ביום היה כל אחד עסוק בשלו – האחד ב“חדרו” – בלמוד תנ“ך ועברית – והשני ב”חזרה על הפתחים“, לתת שעורים ברוסית ובידיעות כלליות, ובערב היינו שופכים שיח איש בחיק רעהו ע”ד חיי הילדות, ימי הנעורים, על החיים ב“ישיבה”, בבית אבא, ע“ד האכסטרניות וחיי הרעב, התקוות והאכזבות וכו' וכו'. וכשנתרוקנו צנורות העבר התחלנו לארג אריג העתיד במסכת החיים המשותפים ויריעה רחבה ויפה, יריעת שלל צבעים נגולה לפני עינינו. האכסטרניות נפסלה לגמרי, בהוכחנו שנינו בגורלם המר של כמה וכמה צעירים, ששאפו להשכלה זו; הבוכהלטריה גם היא לא באה בחשבון, ורק ההוראה והחנוך הם שקבלו בעינינו צורה אידיאלית. חברי השיג את הספר של אושינסקי “האדם בתור דבר הנתון לחנוך” Человѣк как нредмет воснитанія. ואנו “למדנו” בו בהתמדה. כל פרק שבו היה לנו “גילוי” ממש; התחלנו להבין את החנוך וערכו, את ההוראה ומלאכתה; נוכחנו, כי “המלמדות” אינה עיקר האסון בחיינו, וכי דוקא במלמדות זו יש חנוך – אלא שהוא חד־צדדי מאד; חסרים אנו חנוך עברי כולל ומקיף, שישתקפו בו גם חיי היהודים, שפתם ותורתם וחיי השכלה כללית; התחלנו להתענין גם בתכנית בתי הספר העירונים והכפריים הרוסים; השגנו ספרי קריאה רוסים להתבונן בהם, ובחוברות ישנות של הירחון Дѣло מצאנו גם מאמרים ע”ד רוח בית־הספר השוויצרי ותכונתו – האידיאל של כל משכילי רוסיא – וכשהתחיל להופיע בימים ההם הירחון הפדגוגי Pyeekaя школa חתמנו עליו, וכל חוברת חדשה היתה מתקבלת על ידינו בשמחה רבה. ככה נעשה החנוך בכלל ובפרט למשא נפשנו. –

במשך זמן הקיץ לא פסק פינו מלדבר על החנוך. סדרנו לנו תכניות מתכניות שונות: לפתח בית־ספר עברי ולסדרו ע"פ דרך אירופית להנהיג בו שיטות חדשות וכו' רעיון החנוך שתקף אותנו דחק את רעיון חבת ציון, שנסר אז בעולמנו ושהגיע גם לעירתנו בצורת מטיפים חוזרים, ולא התענינו בו. לא הבינונו אז, כי אין חנוך עברי בלי חבת־ציון, שהיא היסוד לחנוך הלאומי. הערכנו את החנוך מפאת כלליותו, אבל לא נגענו בתחית העם…

הרגשנו, כי יש לקוי בחנוכנו, אבל מה הוא, מה הם הגורמים לכך – לא ידענו. חדלתי להאשים את המלמדים, בהרגישי עכשו, כי הם נותנים חלק מנפשם, כפי שחונכו הם עצמם. בהשפעת חברי נתתי את לבי לראות ולהתבונן במצבם החמרי של המלמדים ונוכחתי, כי ברובם הם חיים במצור ובמצוק, וכי עבודתם מפרכת את גופם ומזקינתם בלי עת, הולכים ונמקים הם ובני ביתם – ואז התחלתי לחמל עליהם ולהבין כי אין הם ראוים לרוגז עליהם, שהרי כל אשמתם היא רק בזה, שהם רוצים להחיות את בני משפחתם – ואשֵמה בזה החברה, שאינה יודעת חינוך הבנים מה הוא ומה ערכו לעם, ואינה משתדלת לפתח בתי ספר מתוקנים.הקורא בודאי יצחק על שני צעירים, אשר בשנת העשרים ואחת לימי חייהם היו עדין “תמימים” במדה כזו ועוד טרם ידעו את החיים ואת הנעשה בעולם הגדול ובעולם עמם. אבל תארו לכם את העיר הקטנה שישבנו בה, ואשר מעולם לא יצאנו מגבולה לראות חיים אחרים; גם האכסטרניות שבהומל היתה אף היא חומה בתוך חומה, כי חברה וסביבה אחרת, מלבד גימנזיסטים ואכסטרנים, לא נמצאה לצעירים האלה חסרי מזון ומעון, חסרי בגדים וחסרי נימוס ודרך ארץ, שהיו עסוקים בספרי למודם מבקר ועד חצות לילה. (זכורני, כי שלמה צייטלין ז"ל הציע לפני ללכת אתו אל מרדכי בן הלל הכהן, שישב אז לא רחוק מהומיל והוא רָחִים משכילים וסטודנטים – ואני לא קבלתי את הצעתו מחוסר בגדים מתאימים ומחוסר עוז לסדר את דברי עם סופר עברי…).

בכל אפן, ב“ירחי הזהב” של חיינו המשותפים הספקנו לברר לעצמנו כי ההוראה אינה נגמרת בלמוד התנ“כ ובשנון שירי גרדון מצד אחד ובלמוד רוסית וחשבון מצד שני – יש עוד חנוך גוף ונפש, חנוך מוסרי־רוחני, המלוה את הלמודים ההם ומחיה אותם – ואנו החלטנו להקדיש עצמנו למלאכת ד' זו, לחקור בתחלה את מטרת החנוך העברי, כוונו, דרכו, אמצעיו וכו', ואח”כ לפתח בית ספר – שהאחד מאתנו יהיה בו מורה לעברית ולתנ"ך ולתולדות עמנו והשני ללמודים כלליים, ולהרביץ תורה והשכלה בישראל.

בינתים נודע לנו, כי בוילנא יש אינסטיטוט למורים עברים. שלחנו לשם את “זכויותינו” – (התעודות המוכיחות שלא עמדנו בבחינות לגמר הגמנסיה) אבל קבלנו תשובה, כי ע"פ חקי בית ספר מקצועי זה, אין מקבלים תלמידים למעלה מגיל שבע עשרה.

לא התיאשנו והחלטנו להבחן בתור “מורי־בית” ולקבל תעודה הנותנת זכות לפתח בית ספר של שש כתות ע"פ תכנית רחבה ומסודרת, ולדוגמא לקחנו לנו את בית הספר השוויצרי.

וחברי התחיל ללמוד עברית ברצינות גמורה. הוא אמנם ידע קצת, אבל תורתו לא היתה מסודרת, ובספרות חדשה לא קרא כלל. עברנו על ספר הדקדוק של שטיינברג ברוסית, גם על “מורה הלשון” של ח.צ. לרנר – ומצאנו, כי אמנם ברובו, מלבד הנקוד, הולך הוא בשיטתו של קרפיצ’ניקוב… למדתי את חברי יום יום תנ“ך על פי באורי רד”ק והראב“ע; קראנו את שירי יל”ג ואת ספרי סמולנסקין; התעמקנו ב“בית יהודה” וב“תעודה בישראל”; חתמנו על “המליץ”; הטעמתיו גם קצת מן המשנה ופסקאות קטנות מ“עין יעקב” ומ“מדרשים” – ואז הגענו לידי מסקנא, כי גם ספרות עתיקה זו צריכה למוד בבית הספר… ומצד שני השגנו את פיסריב ודוברוליובוב, נמצאו לנו גם הירחונים – “וֶסטניק יברופי” ו“רוסקיה מיסל” – והתחלנו להבין את החנוך העברי במובן רחב יותר, במובן “הפרט שהוא חלק מן הכלל” – והעבודה המשותפת של שני חברים, שהיו צריכים זה לזה והשלימו זה את זה היתה ברכה רבה בה. ואמנם ה“זווג מן השמים” כמו שהיו קוראים לנו במשך שלש שנות חיינו המשותפים, היה מאושר ומוצלח כאחד.

בזמן ההוא גֻנב לנו דבר, כי בארץ ישראל היה איש ושמו בן יהודה, שדבר עברית, וכי בארץ ישראל מדברים בלשון זו, ונסינו גם אנחנו לדבר עברית – מבלי שעלתה על לבנו מחשבה קלה, עד כמה יכל הדבור העברי לעזר לחינוך העברי.

הדבור ב“לשון הקדש” היה לי רעיון מסתורי מימי ילדותי הראשונים. זכורני, בהיותי ילד בן ארבע־חמש, היה אבא ז"ל נמנע מלדבר דברי חול ביום השבת כל היום עד לאחר הבדלה, והיה מפסיק שתיקתו רק בדיבורים אלה: “נו, סכין”; “נו, חלה”, “נו, המוציא”; “נו, זמירות”; וכשגדלתי קצת היה מוסיף: “נו, גמרא”, והייתי יודע שצריך אני לחזר לפניו על שעורי השבוע בגמרא. אני הייתי מַרצה את ידיעותי בז’רגון, עוזר לדברי באצבע ובנענוע גופי והוא היה שומע, ממצמץ בשפתיו, ועל פי סקור עיניו וקמיטת מצחו וצביטת ידי הייתי יודע אם משנתי שגורה בפי או לאו.

ועכשיו, מכיון שידעתי את התנ“ך וגם אגדות המדרש, לרבות פיוטים רבים, היה הדבור העברי לא קשה לי כלל וכלל, ואחרי זמן מועט היתה העברית שטופה ושגורה בפי, מעין דבורו של “ר' ליב מלמד” בספורו של ר' מנדלי, – אבל בעיר יצאה ההברה, כי ה”זווג מן השמים" מדברים בינם לבין עצמם עברית והיה הדבר לפלא, וכשהיינו הולכים בחוץ, היו בחורים וגם זקנים נגררים אחרינו והולכים בעקבותינו לשמוע את שיחתנו. להקנות את הדבור העברי גם לתלמידי ב“חדר” לא עלה על דעתי.

ועיקר מחשבתנו להכון להוראה – לא נשכח מלבנו; חזרנו על הלמודים, שהיו צריכים לבחינות – ספרות רוסית, חשבון והנדסה, כתיבת הארץ, הסטוריה כללית ורוסית במדה מצמצמת. העתון הפדגוגי עורר בנו שאלות הוראה רבות; חברי, שדבר רוסית צחה ויפה, התודע לאחדים ממורי ביה“ס העממי הרוסי, ועל ידיהם רכשנו לנו מיתודיקה של למוד השפה הרוסית והחשבון, ונוכחנו, כי יש להִכון גם באפן הלמוד, כלומר: – איך ללַמד ולהקנות את הידיעות לתלמידים, וכי גם ללמוד התנ”כ עצמו צריך לגשת בשיטה ובסדר. –

ככה חדרה אל נפשנו ההוראה לאט לאט, לע“ע להלכה ואח”כ גם למעשה.

אולם מחשבתנו לגשת לבחינות תיכף לא יצאה לפעל מסבה לא צפויה, ורעיוננו לפתוח בית ספר נדחה לזמן ארך.

בקיץ ההוא קראנו ב“המליץ”, כי הרב ר' עזריאל הילדסהיימר חוגג את חג השבעים להולדתו, וכי כל העולם היהודי ברך אותו בתור מנהל בית מדרש למורים ולרבנים בברלין. לא ידענו את האיש ולא שמענו מעולם על אודותיו, אבל נפלנו על המציאה לכתב לו מכתב ברכה, וביחד עם זאת לבאר לו את “מטרתנו הקדושה”, כי רצוננו להקדיש את עצמנו למלאכת ד' זו ולשמש בתור מורים עברים בארצנו (כלומר: ברוסיא). אולם מכיון שחסרה לנו השכלה מקצועית זו הננו מבקשים ממנו לקבלנו בבית מדרש למורים אשר לו. ערכתי מכתב־מליצה נהדר, תארתי את מצב החנוך וההוראה ברוסיא – בנוסח גליונות “המליץ וחוברות “השחר” – הבעתי במכתב רחשי לב שני צעירים כמונו, ש”עומדים להקריב את עצמם על קדושת החנוך", ושלא מצאו מקום יותר מוכשר למטרתם, מאשר בבית מדרש לרבנים ולמורים שתחת הנהלתו, ששם “יהדות והשכלה יחדו נצמדו ותקותנו חזקה” וכו' וכו' וכו'. המכתב נכתב במשך שבוע–שבועים, תוקן וסודר ועוד הפעם תוקן; חברי הוסיף ברוסית רעיונות משלו ואני תרגמתים ללשון קדש צחה – ויצא מכתב ארוך יפה ונהדר (חבל, חבל, כי מכתב־מליצה זה אבד לספרות העברית!…) ליתר בטחון שלחנו את המכתב באחריות ולא פקפקנו כלל, כי מכתבנו יגיע למקום הראוי ולמכון הדרוש, וכי נקבל תשובה כעבור שנים–שלשה שבועות בערך – ועלינו רק להשתדל לאסף כסף לנסיעה ולפרנסה בימים הראשונים בברלין, – אבל תקותנו נכזבה כליל. עברו שלשה שבועות וגם שלשה חדשים ועוד, ותשובה לא באה. (אחרי בואנו לברלין הודיעונו יודעי דבר, כי מכתב עברי מליצי בודאי שלא נקרא כלל לא ע“י הרב ולא ע”י מזכיריו, ואלמלי היה נקרא, כי אז בודאי לא היתה תשובה נמצאת לנו, כי רבני גרמניא היו מביטים בעין רעה מאד על צעירי רוסיא, ביחוד על משכילים כותבי מליצות, שהיו חשודים בעיניהם על מינות ר"ל).

אבל רעיון הנסיעה לברלין, עיר ההשכלה, דבק בנו ולא הרפה ממנו, והרצון לצאת אל העולם הרחב, טרם שָקענו בהוראה נתקע במוחנו כיתד במקום נאמן. דמיוננו נתלהב ושיחתנו נסבה רק על המחשבה הזאת: לקבל השכלה גרמנית כללית וללמוד דרכי החנוך בבית ספר גבוה של העם הגדול, הגוי הגרמני, ולעשות אחרי כן כמתכנת זו אצלנו, היש אידיאל גדול מזה?… נזכרנו ב“השכלה” הגרמנית, ברמ“ד, בחכמי אשכנז, בחכמת היהדות, קראנו בשם: יוסט, צונץ, גייגר, גרץ – כפי שקראנו ב”המליץ" – אע"פ שלא ידענו מספריהם כלום, והחלטתנו היתה חזקה: לברלין, ודוקא לברלין, מַעְיַן החנוך האנושי האמתי…

צמצמנו בהוצאותינו עד כמה שיכלנו, זרזנו אחד את השני בקמוצים, אני לקחתי גם שעורים פרטיים אחדים, שעד הנה התרחקתי מהם, ושערנו, כי במשך שנה נוכל לקבץ על יד 200 רובלים – הון רב בערך –, שיספיק לנו לחצי שנה ויותר, ובמשך הזמן בודאי תבוא הישועה ממקום שתבוא.

נגשנו גם ללמוד הלשון הגרמנית, מצאנו את ספר הדקדוק של וַיְדֶמַן ואת ספוריו של צשוקה ושירי שילר, נסינו גם לדבר אשכנזית, שכ"כ דומה לז’רגון שלנו…

*

והתמחותי בהוראה ב“חדר” צעדה עוד צעדים אחדים לפנים. עם הכתה הנמוכה גמרתי כל החמש והרגשתי כי למדתי מתלמידי יותר מרבותי… ה“תורה” על כל יפיה נודעה לי רק אז; ואף כי ידעתיה על פה מזמן היותי בן חמש־שש, אבל הידיעה ההיא היתה שטחית, פרשה ופרשה כצרוף אגדות ודרשות, בלי העמקה בענין, בלי הבנת הפשט האמתי. עכשו נודעה לי התורה גם מפאת יפי הלשון (ביחוד בחלק השירי) ועיקרי מוסרה. זוכרני, כי סדר “משפטים” שלא היה חביב עלי משום הרש“י הכרסני שמתחת לפנים, הָחור לי עכשו; הוארו לי כל החקים, ביחוד פרשיות: רביעי וחמישי: וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ… אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ… כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעוֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב?… מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק… כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע… ביותר עשה עלי רשם “ספר דברים” שנלמד בחדר חציו בין הזמנים, ומשום זה לא היה מתפרש, כי אם ע”י קריאה בטעמי הנגינה בערבי שבתות. עכשו שמתי לב לתוכן שבו; “ואתחנן” “עקב” פרשיות נפלאות אלו נראו לי ביפין רק עכשיו; ופרשת “נצבים” – כמה הקסימוני אלו המלים הרכות והנהדרות ברעיונן: לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד. מאה פעמים ואחת הייתי חוזר על המלים לוקחות לב האלה, בלכתי עם חברי לטיל בשבתות, והייתי שם אותן גם בפי תלמידי ביחד עם שירת “האזינו” הנשגבה, שחזרנו עליה על פה בכל זמן טיולינו.

בכתה הגבוהה למדתי תרי עשר, ודקדוק בתור למוד בפני עצמו – חדוש גדול ב“חדר”. לאחר שסגלתי לי את שיטת הלמוד בספר “מורה הלשון” ביחד עם חברי היה קל לי למסור את הכללים לתלמידי. השמטתי את החלק הראשון “תורת הנקוד” ונגשתי ישר ל“תורת הלשון”; ועל התלמידים צויתי ללמד פסקות בעל פה, כמו שלמדתי אני את הדקדוק הרוסי… ביחוד שמתי לב לחלק הדִקטַט, החלק המעשי, ומאז הונח גם היסוד ללמודי אני בדקדוק. ואהבתי זו ל“מורה הלשון” נשארה לי עד היום, גם אחרי שלמדתי “מערכי לשון עבר” וגם אחרי גֶזניוס ושטרק. אהבה ראשונה היא הקימת שבאהבה…

ועוד דבר נתחדש לי ב“זמן” האחרון – בשעור פרטי, כי טוב לתרגם את התנ“ך לרוסית. על זה פקח את עיני חברי מנחם, ודבריו היו ברורים: עד שאתה מתרגם את המליצה הנשגבה שבעברית לזרגון תפל, הרי טוב יותר לתרגמה רוסית, שיש בה ניבים יפים ומבטאים מתאימים נהדרים. בתחלה השתוממתי: תנ”ך ברוסית? ו“צמח” יתורגם איפוא Xpиcтoc – אבל אחרי חשבי הבנתי, כי אפשר ואפשר, ואולי גם כדאי: “הטוב לקבל והרע להשמיט”. ואחד הנמוקים היה – הז’רגונית המגומגמת בפי, כי מעודי לא קראתי ספורים ז’רגוניים (מלבד ה“צאינה וראינה”), מפני שאבא ז“ל היה שונא את ה”ביכלך" הכתובים ז’רגון יותר מאשר בעברית ומרגלא בפומיה: “בספרים הכתובים לשון קדש – יש מינות וכפירה ר”ל, אבל באלה הכתובים ז’רגון – טומאה בהם"… זכורני, כי את הספור “היהודים בְּאַנְגַלִיָה” (כך היו קוראים אז) התיר לי פעם בהיותי בן 16, ואולם את “היודישה פולקס בלאט”, שנפל לידי בזמן ההוא לא התיר לי בשום אופן: ודנו לשרפה… –

ואמנם מהזמן ההוא התרתי לי ללמד את התנ“ך ברוסית, אבל רק בשעור פרטי. מצאתי את החומש בתרגומו של מנדלשטם (“מטה השקדים”) ומצאתי בו פרושים משונים, אבל כתובים רוסית מדויקת, טובה ויפה. אולם ב”חדר" לא למדתי אלא בז’רגון מטעמים נפשיים. היתכן בחדר ללמוד תנ"ך ברוסית?

לרגלי זה התחילו ביני ובין חברי וכוחים בנוגע ללשון־ההוראה בבית ספרנו בעתיד: ז’רגון או רוסית? שנינו הסכמנו, כי הלמודים הכללים יש ללמד ברוסית, אבל על למוד התנ“ך היו בינינו חלוקי דעות: חברי היה נוטה ללשון הרוסית, – ואני לז’רגון; וזכורני, כי אחד הנמוקים שלי היה: “תתאר נא בעצמך – הנה בא אבי אל ביה”ס ושומע איך אני מתרגם את שם הויה לרוסית: “ד' צבאות” במלים Бог Cлaвa – הרי יתעלף…” לבסוף החלטנו, כי עוד חזון למועד, מאחר שפתיחת בית ספרנו נדחה עד שובנו מברלין…

גם הטיולים עם התלמידים מחוץ לעיר נמשכו. עכשו נספח אלינו גם חברי, שכבר חשבתיו כחבר בבית ספרנו. הטעמנו את השירים: “צדקיהו בבית הפקודות”, “במצולות ים”, “בין שני אריות”, “הבערה” ו“מזמירות ישראל”. רק ל“קוצו של יוד” לא הגעתי ולא רציתי לבארו. התלמידים היו שמחים מאד בחדרי ואבותיהם היו מרוצים והיו מתפארים במורם הצעיר.

האידיאל של ברלין היה לנו ל“אידיה פיקס”. בו הגינו, בו הזינו, ובסוף השנה קבענו לנו, כשאול בשעתו, אות ומופת – בשחרורנו מעבודת הצבא: אם נפָדה, הרי זה סימן, כי רצה בנו המזל ו“נוכח ה' דרכנו”. ואמנם חברי נסע לנובוזיבקוב עיר מולדתו, וכעבור שבוע קבלתי טלגרמה: “ברלין”! וגם לי היו זכויות מכריעות, שעל ידיהן נשתחררתי, ואז הודעתי אני לו: “ברלין”, ובכן יצא “הזווג מן השמים” בחשון תר"ן לברלין על מנת ללמוד שם ולשוב לרוסיא לשמש בהוראה עברית.

לפני צאתי עשיתי מעשה רב: קראתי לאחד מחברי שב“ישיבה”, שגם הוא היה אכסטרן כמוני ומסרתי לו את חדרי על תלמידיו ועל הוריהם, – ובזה הפכתי לאבל את שמחת רבים מהמלמדים. מאז לא פסקה המלמדות הצעירה להתפשט ולהתרחב בעיר ק. ובמשך הזמן גם נעשתה מרכז חשוב לחדרים המתוקנים.

*

ימי ההתעוררות הלאומית היו אז בין הסטודנטים, יהודי רוסיא בברלין, שנמצאו שם במספר הגון. כמעט כל גבורי הציונות והצבור העברי של עכשו למדו בברלין בימים האלו: ל. מוצקין, ש. לוין, יוסף לוריא, נחמן סירקין (ז"ל), אסתרמן, מ.א. אייזנשטדט, א. יעקובסון, ה. לֶוה, ועוד ועוד – כולם בחורים צעירים מלאים מרץ והתלהבות חדורים שאיפות אידיאליות, כלם בני יהודי רוסיא יודעי עברית מבית הוריהם וחדורים יהדות מסורתית. בהסתערות נעורים היו מתוכחים ימים ולילות עם חבריהם המתבוללים, הקוסמופוליטים, וב“אגודה המדעית” של הסטודנטים הרוסים היו הוכוחים נמשכים לפעמים עד עלות השחר והחברים היו יוצאים בלב סוער ונרעש. המלצרים הטיטונים היו כועסים ורוגזים על הסטודנטים הרוסים, ש“מרבים להתוכח וממעטים לשתות”, וכדי להמנע מקפידותם של המלצרים, היינו מוכרחים להחליף את אכסניתנו כמעט כל שבוע, – גם המתבוללים ידעו להשיב מלחמה, והיו ביניהם כאלה שידעו עברית יפה, כגון הפרופ. וויינשטיין וד“ר אידלזון, שידעו לצטט בעל פה מאמרי אגדה ארוכים מן המדרש בלשונו, ואלה לא מנעו בכל זאת מלהתנגד ללאומיות וחבת ציון. הנפשות שהגו לנו חבה היו דוקא מבני המתבוללים שבנגב רוסיא, סטודנטים, שגורשו מהאוניברסיטאות, או אכסטרנים שלא יכלו להכנס לבתי הספר הגבוהים. גם המתבוללים גם ה”פלסטינופולים" השתדלו לצוד בחרמם את ה“גרים” הללו… מתוך הוכוחים התעמקה חבת ציון בדור הצעיר המתקדם. העתון “הציוני” הראשון בלועזית “Selbstemanzipation”, שעורר התלהבות רבה לציון, – עורכו ומיסדו הראשון היה ל. מוצקין, וה. לוה היה בעוזריו (האחד שלא היה מיוצאי רוסיא). הם כתבו מאמרים כמעט מדי שבוע בשבוע; באגודת הסטודנטים היה מוצקין ראש המדברים והמכובד על הכל;. שני לו האהוב בכנופיא היה ש. לוין, שהיה מצטין בחדודיו ובחריפות שכלו; נחמן סירקין היה העַמקן בשאלות הלאומיות והחברתיות, ויוסף לוריא היה מזכיר האגודה והיה עושה את עבודתו בצניעות ובנחת.

מפאת תפקידי לכתב רק על התהוותי למורה, נמנע אני להאריך בתאור החיים ההם, שהועילו הרבה אח"כ לפריחת הציוניות בגרמניה ובאוסטריה; אבל זכרונות התקופה ההיא, חדורת הסער והתסיסה, ראויים להכתב ולהשאר לדורות. דר' ש. הלוי, רוח החיה בחברה ההיא במשך ארבע שנים, העוסק עכשיו בכתיבת זכרונותיו, בודאי לא יפסח על תקופה זו רבת הערך להשאירה לזכרון. אני יכול רק לציין, כי התחלת עבודתו הברוכה והפוריה של ש. לוין בהטפה לציונות, והתחלת עבודת הציונים הותיקים של עכשיו, נעוצה כבר אז בראשית שנות התשעים, וגדולי הציונים בזמננו היו אז בחורים אידיאליסטים למופת.

רוב הצעירים יוצאי רוסיא שבזמן ההוא היו לומדים באוניברסיטאות מקצועות שמתן שכרם בצדם, מקצועות שיש בהם ממש; וכשהופיע ה“זוג הצעיר” ובחרו להם מקצועות למוד, שנועדו רק “להוראה ולחנוך”, היו הרבה מהסטודנטים משתוממים ומושכים בכתפיהם: למי מיהודי רוסיא יש צורך במקצועות הפסיכולוגיה והפדגוגיה? למה לו למורה צעיר ברוסיא לבלות זמנו בבית ספר גבוה בגרמניה? הם יעצו לנו ללמד רפואה או כימיה, מקצועות, המפרנסים את בעליהן – ורק ש. לוין, יעקובסון, לוריא ומוצקין הם שהבינו ערך מטרתנו; הם גם עזרו לנו הרבה בעצותיהם בימים הראשונים וקרבונו כפי יכלתם, והודות להם לא התיאשנו מעבודתנו.

חדשים אחדים עברו עלינו בשכרון החושים, עד אשר עכלנו את החפש בעיר המעטירה ברלין. אנו, בני העירה המרפשת והקטנה שברוסיא, נתפסנו ב“עיר העולם” הסואנת, ההומיה, שכורה מנצחונותיה על צרפת אויבתה… ראשית, התנפלנו על הספרים, שהיו אסורים ברוסיא: הֶרצן, טשרניחובסקי, בַקונין, שירים אסורים של פושקין ולרמנטוב. אני השתקעתי גם בבקרת המקרא של דילמן, קליינרט ושטרק, ולילות נדודים רבים מנו לי, כאשר הוצגתי פתאם פנים אל פנים עם בקרת המקרא “המדעית”, שהדהימה אותי מאד… ספרי גרץ היו מונחים על שולחננו תמיד והיינו קוראים בו יום־יום מן הספר הראשון ע"פ הסדר, ואת הפרק הנפלא שבכרך ראשון “התורה” תרגמנו לעברית ושלחנו לחברינו ברוסיא.

כעבור שלשה חדשים נכנסנו לאוניברסיטה למחלקה הפילוסופית ושמענו (אף שלא נרשמנו…) שעורי דלטיי (פסיכולוגיא), אֶבֶּנהויז (מבוא לפילוסופיא) ופאולזֶן (פדגוגיה), ואני גם נרשמתי על שטרק (תנ"ך ודקדוק), גיזיצקי (מוסר). הבקור באוניברסיטה נתן לנו הרשות לבקר גם את “המכון למדעי היהדות”, ששם שמענו שעורים מפי ד"ר דוד קסל, פרוס, לצרוס וחיים שטיינטל – ומבקר עד ערב היינו עסוקים בלמודים. כצמאים במדבר, המתנפלים על מים חיים, ככה היינו אז אנחנו. המחשבה, כי אנחנו שגורשנו גם מבתי ספר התיכוניים הרוסים, זכינו לשמע לקח בבית מדרש גבוה, נתנה לנו כח ועז להתמסר לעבודתנו, ולהתמיד בלמודינו. –

הספריה הגדולה, שעל פתחה מתנוססת הסיסמא: “Nutrimentum Spiritus” (“מזון לנפש”) – כמה הרהיבה את רוחנו, כמה נתנה ספוק לנפש הצעירה הצמאה! בכל יום חפשי מבקור באוניברסיטה היינו באים שמה, צוברים על ידינו גל ספרים והיינו יושבים וקוראים עד לסמוא עינים או עד שהשמשים היו מצלצלים בפעם השלישית. הוסיפו לזה את בתי הנכאת הרבים לסוגיהם, את “הקריאות של יום ב'” – שבהם השתתפו לצרוס, שטיינטל, מיבוים, קַרפֶלס, את ההרצאות הפומביות לסוגיהן – ותבינו, כמה שכורי רשמים היו שני הצעירים, ששאפו רק להשתלמות ולהתפתחות!…

אולם כאן מתחילה הטרגדיה של פרידת “הזוג מן השמים”. אני הקדשתי עצמי גם לאכזגטיקה, ומפי התיאולוגים הנוצרים שמעתי דברים נלהבים על הנביאים ועל תורת ישראל (ביחוד היו שעורי הפרופ. קליינרט על תרי עשר יפים ומפליאים בעמקם ובנתוחם, ועד היום מצלצלים דבריו באזני…) – וחברי התחיל, ע"פ עצת חברים סוציאליסטים לבקר אספות סוציאליסטיות, שבהן נאמו בֶּבּל וליבקנֶכט ועוד. התחבבו עליו למודי תורת הכלכלה והחברה והיה מבקר את שעורי שמוללר, אחד מגדולי המקצוע בזמן ההוא ועוד כאלה, ואחרי זמן מה פסק לשמע את השעורים בפדגוגיה והשתקע רק בלמודים ההם. הגיע הדבר לידי כך, שימים שלמים היה חברי מתרועע עם חברים אחרים והיו משוחחים ומתוכחים בענינים זרים לגמרי לפדגוגיה. ואותי, בן זוגו, כמעט שעזב…

פעם לא בא הביתה במשך שלשה ימים. מלא חרדה חפשתי אחריו בבית ידידנו ולא מצאתיו; בערב יום הרביעי שב ופניו חורים מאד, נרעש ונרגז. לילה שלם שכב בלי שינה ובלי דבור ובבקר גלה לי את סודו, כי הוא קבל עליו להעביר ספרות אסורה לרוסיא ונסע עם חבריו לטילזיט –, אבל שמה הרגישו ה“מעבירים” במרגלים, שעקבו את צעדיהם ושבו עם הספרות חזרה…

חבריו של בן זוגי לא הרפו ממנו, והשפעתם עליו היתה חזקה מאד, ואחרי חצי שנה נפרדנו זה מעל זה, אע"פ שבנפשנו היינו קשורים זה לזה עוד זמן רב. פרידתנו עורר תמהון בין החברים הסטודנטים, וכפעם בפעם היו שואלים בלעג: “איך נעשה גט־פטורין זה בלי רב ובלי עדים?…”

כשנה ארך שכרוני בלמודים, ולא שמתי לב, כי מרוב עבודה הולכים כחותי הגופניים הלך ואבד, כי מעט הכסף שאספנו אזל ונמס. “שעורים” עברים או רוסים לא היה מצויים אז בברלין, והפרוטות שהייתי מקבל מאת מערכת “המגיד” שיצא לאור בברלין בעד “מכתבים” מארצות ומערים שמעולם לא הייתי שם ולא בקרתין, לא היו מספיקות לי אלא למאכל סעודה אחת בשבוע… גם “הצפירה” כבדה אותי בעד מכתבי הארכים בשם “סופרנו מברלין חיים ליב זוטין”, אבל מה שנוגע לשכר סופרים היתה מסתפקת בשני אכזמפלרים של “מכתב־העתי” ההוא.

נוכחתי, כי “פת במלח תאכל” גורמת לחיי צער ולבטול תורה, וכי דרכי עוד ארכה וכחותי לא יספיקו. ראיתי, כי למען אגיע למטרתי אין טוב לי, כי אם לעזב עד כמה שאפשר את הלמודים התיאוריים באוניברסיטה ולהתבונן אל בתי הספר במעשה.

בשנה השניה לחיי בברלין הקדשתי רק מעט זמן ללמודים באוניברסיטה ובקרתי בבתי ספר עממיים; כרטיס הסטודנטים פתח לי דלתות בתי הספר, אם כי בקושי. זכורני מה גדל תמהוני בשעה שבאתי אל בית הספר, שעליו היה כתוב “בית הספר העממי 457” – “והרי זהו יותר מבתי הכנסיות אשר בביתר!” – נצנצה מחשבה בלבי… אולם מה שראיתי בבתי הספר פנימה הפליאני ביותר. הסדרים, המשמעת, הלמודים, התכנית – כל אלה נטעו אהבה וכבוד למורים ולהוראה, שהרי מימי לא ראיתי בית ספר כהלכה… ביחוד אני זוכר בחבה עד היום מנהל בית ספר לבנות אחד, בּוֹק שמו, איש זקן ונשוא פנים – באיזו אהבה הראה לי את בית ספרו, באיזו הדרת־כבוד הכניסני אל הכתות, כמה רך וחבה הראה לתלמידות…

עוד שנה וחצי נשארתי בברלין. ממעיט בלמודים תיאוריים ומרבה בבקורים ובקריאת ספרי פדגוגיה מעשית, ביחוד של דיסטֶרויג ושל קֶהר, ואחרי שנתים וחצי ללמודים ולרעב עזבתי את מקדש הלמודים באוניברסיטה, על מנת לשוב הביתה. –

שנים אחדות אחרי כן נודע לי, כי תמימות כפרית היתה בי, שלא ידעתי איך מצאו רב חברי תמיכה של 40–50 מרק לחדש, אשר בסכום זה יכלתי לגמר את הלמודים האקדמיים…

לפני צאתי מברלין התחבר ה“זווג מן השמים” עוד פעם, אבל רק לזמן מה, כי קרבת נפשות לא היתה עוד בינינו; דרכינו נפרדו ורחקו זו מזו…

*

ידעתי, כי לא הכנתי את עצמי די צרכי לקראת התפקיד הגדול, ששמתי לי למטרה, כפי שעלה בדעתי קודם, וכי לא הרויתי את נפשי דיה “ממקור החיים” שבברלין, בכל זאת אמרתי לעצמי: הרי טעמתי מן הדעת יותר מאשר טעמו מורים אחרים, ובקורי באוניברסיטה בבתי הספר הרי הכשירו אותי הרבה יותר מאשר צעירים אחרים להבין את החנוך ומטרתו. בדעה אחת אתי היו גם חברי ש. לוין וא. יעקובסון. הם הוכיחו לי, כי בכל אופן מורה כמוני יהיה חידוש בחיים של מורי רוסיא, וכי מלאכת ההוראה בבית הספר תַראה לי את אופן העבודה ושטותיה, ואת אשר החסרתי בהלכה ישלים המעשה.

רק על דבר אחד היה לבי דוי, כי לא יכלתי לשוב לרוסיה דרך ארץ ישראל, לראות את “ארץ וכוחינו”, טרם גשתי לעבודת החנוך הלאומי…

במשך שנות למודי בברלין, לשֵמע כל וכוחי הסטודנטים, שאי אפשר היה לי לבלי השתתף בהם, נעורו בי כל רגשותי לציון ולירושלים מימי נעורי. צפו כל האגדות שבמדרש, כל הספורים ע“ד כתל המערבי ועל מגדל דוד, על הר הבית ועל המקדש, על ארבע הערים הקדושות ועל הים הגדול. קמו לעיני דמיוני בכיות אבא בערב תשעה באב בלמדו אתי “ר' יוחנן בן זכאי…” הזהירו דמעות אמא, בשמעה את דברי האגדה על ארבע מאות בתי כנסיות בביתר שנחרבו, וכו' וכו', – ובלבי גמרתי לשים ליסוד הדינמי של החנוך את הרעיון הלאומי, כמו ששמו ליסוד החנוך בבתי ספר הגרמנים, להבדיל, את הקיסר ופולחנו. עכשו אני מבין כי אלמלי בקרתי אז בארץ, ודאי שהייתי בא לידי מפח נפש – אבל ברגע ההוא נחשב לי הדבר ל”אסון" בחיים.

ועוד מחשבה אחת נקרה במחי בשובי לרוסיא: “אני מלא הלכתי וריקם שבתי”… מלא אהבת־רע הלכתי ובלעדיה שבתי. חברי לא שב אתי יחד ונשאר עוד זמן בברלין, והלך ופרש מרעיון ההוראה לגמרי: הוא החליף את ה“איקונומיקה” בכימיה, אבל גם הדבר הזה לא עלה בידו וכעבור חצי שנה שב לרוסיא ופרש למסחר…

חוסר אהבת רע זה, העדר תמיכתו ועזרתו ברוחניות גרמו לכך, שגמרתי לבלי פתח בזמן הראשון בית ספר פרטי, כי אם להסתפק בפתיחת “חדר”, אבל על יסודות חדשים…

*

בעיר ק. התחוללה במשך הזמן הקצר של העדרי מהפכה גדולה בחנוך ובהוראה: הופיעו מורים צעירים “בעלי מלרע”, גם הם היו מפרשים את התנ“ך ע”פ הרד“ק והמלבי”ם, ובכ“ז היו גם מבאי בית הכנסת והולכי רכיל – וההתחרות עמהם היתה מן הנמנע. ואף כי חזירתי אל העירה עשתה רשם גדול, ותלמידי עם הוריהם פקדו בשמחה את מורם, ששב מ”ארץ ההשכלה“, אף נמצאו תיכף בעלי בתים שהזמינוני לכבד אותם בבקור ול”דַבֵּר" בנוגע לבניהם – אבל לא מצאתי קורת־רוח בעירה קטנה אחרי שִבתי בעיר הגדולה, שנטעה בי שאיפות גדולות, ומשום זה שמחתי מאד, כששחק לי המזל ובחדש הראשון לשובי נתבקשתי לבוא לעיר האוניברסיטאות חרקוב לשמש שם בתור מורה בתלמוד תורה.

במקרה נתארחתי בלילה הראשון לבואי חרקובה אצל המורה יוחלציק (הוא יחיאל יחיאלי), שגר בשכנות עם הרוקח חיסין (הוא ד"ר חיסין), שעמד אז למבחן באוניברסיטה כרוקח. זה האחרון היה שַתקן גם אז כמו עכשו, ולא רק שלא שאלני על ברלין ועל חיי הסטודנטים שם, כי גם קשה היה להוציא מפיו דבר על ארץ ישראל וחיי המושבות, אשר משם שב.

מכיון שמשרתי היתה עתידה להיות בתלמוד תורה, מוכרח הייתי להתיצב לפני הרב דמתא, הוא יחזקאל אורלזרוב (אחי זקנו של ד"ר חיים אורלזרוב) איש בעל צורה, ידוע כאיש פקח בכל הסביבה, ושקבל ע"ע משרת רבנות, רק משום שהפסיד את כספו בתור סוחר… ביוהרה של צעיר בן עשרים ושלש שלחתי לו קודם את כרטיסי.

חיים לייב זוטא

מלמד

ונכנסתי. הוא התבונן אל הכרטיס, שכמוהו לא ראה (להתפאר במלמדות!), הסתכל גם בפני, הבט לזקני שעשוי תספורת, לבגדי המגהצים והקצרים והתפרץ בצחוק: “הרי לך מלמד!” – אבל תוך כדי דבור הוסיף: אם רוצה אתה שאקבלך בתור מלמד או מורה לת“ת, הרי לפניך ה”תוספות“, שאני מלמד עכשו את בני חיים ואמור לי את הפשט… ואני זוכר שהושיט לי את הגמרא “קדושין” דף ו' ע”א בדבור המתחיל: “כל שאינו יודע בטוב גטין וקדושין אל יהא לו עסק עמהן”, ושחק לי מזלי, כי נזכרתי בגירסא דינקותא מבית מדרשו של החוזר ר' דב לפשיץ בוויטקא והסברתי את התוספות ביחד עם המהרש“א הכרוך בהן… מצאתי חן בעיני הרב והוא הבטיח לי לסדר את ענין הת”ת, באמרו לי מתוך צחוק של אדם פקח: “מבין אני, כי אינך צדיק בדורנו, אבל אני מכיר את אביך, “ותלמוד” אתה יודע ומכיון שלמדת בברלין הרי יודע אתה, מן הסתם, גם ללמד – ובישיבת הגבאים שתהיה בימים האלה אתמך בך”. אבל כשבאתי אליו כעבור ארבעה–חמשה ימים להודע ע“ד החלטת הגבאים, מצאתי את פניו קודרים ומועמים והוא אמר לי: “מסרו לנו, כי ראוך ביום שבת אחר חצות היום, על כל פנים לפני שקיעת החמה, הולך ברחוב ומכתב בידיך ואתה קורא בו… ומכיון שחרקוב, כידוע לך, היא עיר של גויים ואין בה עֵרוב, הרי נשאת משא ביום השבת בפרהסיא, וגבאי הקהלה מתנגדים להתמנות מורה חפשי כמותך בת”ת, שמטרתה לחנך ילדים עברים שומרי דת”. לא ידעתי מה לענות ואמרתי לו: “וכי גם פה, בחרקוב, משגיחים בדברים קלי ערך כאלה?” – “דברים כאלה” נתן עלי הרב בקולו – “הלא שמירת השבת היא מעיקרי היהדות…”

ובכן נפסלתי… וכל כך קרוב הייתי למטרתי; ובשביל “קוצו של יוד” הורחקתי מן הכהונה… לא היתה לי ברירה אחרת מאשר לשוב אל עירתי, – אבל נמצא יהודי טוב בחרקוב, מטובי חו“צ הותיקים, ר' יצחק אייזנשטדט ז”ל (חותנו של המנוח צייטלין, שלזכרונו יסדה אשתו את “תרגמן”) והוא שדבר על לבי להשאר בחרקוב בתור מורה לשעות. הוא גם הבטיח לי להמציא “שעורים”, ובאותו מעמד מסר לי “שעור” לבנותיו. יחד עם זה רמז לי, שבהשארי בחרקוב אואיל בודאי לבוא לעזרתו בגבית התרומות לטובת ועד חו“צ באודיסא, שנתיסד בימים ההם ברשות השלטונות. – וכאשר סרבתי, באמרי לו, כי כל מטרתי היא להיות מורה במוסד חנוכי ולא להיות מורה לשעורים פרטיים, הבטיחני, כי גם הת”ת בוא תבוא, וכי הרב הפקח סבלן הוא ורגע באפו. אינו מהנוקמים והנוטרים על עברות אלה…

נשמעתי למר אייזנשטדט ונשארתי בחרקוב בימי הקיץ בתור מורה לשעורים פרטיים אצל יהודים עשירים ומשכרתי היתה גדולה בערך.

במשך הקיץ נודע לי מצב הקהלה היהודית, שנמצאת בעיר זו שמחוץ לתחום המושב.

מספר חברי הקהלה עלה אז על 20,000 נפש. הם נחלקו לארבעה סוגים. הסוג הראשון – יהודים שזכויותיהם, לפי דבריהם, בגדר “נכסי צאן ברזל”. אלה הם “הקנטוניסטים” (חילים, שעבדו בימי נקולי הראשון עשרים וחמש שנה בצבא). להם ולבניהם ולבני בניהם עד סוף הדורות היתה הזכות לשבת בכל מרחבי העיר. הדור הראשון, אנשי־הצבא המשוחררים עצמם, היו על הרוב אנשים פשוטים וגסים, אבל ישרים ואדוקים בדתם: לֵח היהדות, נשאר בהם, משום שסבלו עליה בימי נעוריהם. אולם הדור השני, בניהם ובנותיהם, היו על פי רוב עמי הארץ ובורים יותר מאבותיהם. אלה היו מתפרנסים על זכויותיהם המיוחדות והיו פוסעים על ראשי אחיהם, שזכויותיהם אינן “ברזל”, והיו נוהגים לפתוח על שֵם בעלי הזכיות בית־מסחר או משרד של סוכנות ועסקים שונים בשכר נקוב, כפי רצון בעלי הזרוע, שהיו מעלים את השער משנה לשנה. הסוג הזה, מובן, היו השליטים בקהלה; היו מתערבים ומחוים דעה בעניני הקהלה, אע"פ שלא הכניסו כלום לקופתה ולצרכיה. רבים מהם היו מעורבים עם השלטונות, והמלשינות היתה החרב החדה שבידם ובזכותה היו מרשים לעצמם גם לדפק בועד הקהלה באגרופיהם על השלחן, עד שהכל היו נשמעים להם בעל כרחם. “היהדות” של היהודים הללו נכללה רק בגמגום של תפלות, שלא הבינו פרושן, ובחייהם שררה התבוללות גמורה, טמיעה בשכבות הנמוכות של ההמון הרוסי.

הסוג השני היו הסוחרים ממדרגה ראשונה, שהיו משלמים מסים לממשלה עד 1,000 רובל לשנה, מס גדול בערך בזמן ההוא. אלה היו יהודים עשירים מערי התחום, שהרחיבו את מסחרם עד לב המדינה הגדולה. רובם יהודים אדוקים, בעלי צדקה ובעלי תורה; הם היו מנדבים לקהלה בעין יפה, ובגללם היתה קהלת חרקוב נחשבת לעשירה. קמחא דפסחא, המקוה, החזקת הרב והשוחטים, הת“ת, “פדיון שבויים” – כל זה היה עמוס על שכמם הרחב. פעמים שעשירים הללו היו יושבים בעיר מולדתם שב”תחום", ואל “מחוץ לתחום” היו שולחים את באי־כחם – אנשים משכילים ובעלי תורה.

הסוג השלישי היו בעלי השכלה גבוהה – רופאים, עורכי דין, מהנדסים ורוקחים, שהשכלתם התירה את ישיבתם בעיר זו; אלה היו רחוקים מן היהדות ומן היהודים; גם הם היו נוהים אחרי ההתבוללות ברוסים המשכילים, ביחוד בשדרות, שהטיפו לקדמה ולהשכלה לצדקה יהודית ולצרכי הקהלה לא היו נותנים על הרוב, אפילו בשעה שהיו נתבעים, – ורק כשהרב ארלזורוב בכבודו ובעצמו בלוית יצחק אייזנשטדט, שהיו מכובדים על כלם, היו פוקדים אותם, היו נענים במדה ידועה…

הסוג הרביעי – בעלי המלאכה, שמלאכתם התירה להם את זכות ישיבתם מחוץ. היו מהם שנתעשרו ע“י מלאכתם ופתחו חנויות מתוצרת עבודתם, וכמה מהם רק השם “בעל מלאכה” נקרא עליהם, כתריס לפני השלטונות, ובמלאכה עצמה היו מעסיקים אחרים. השלטונות ידעו על כל זה, אך העלימו עין, משום שהיו מקבלים את הדבר ש”מְעַוֵּר את העינים".

אבל בעלי הזכיות הרחבות ביותר היו אלה שלא היתה להם שום זכות ישיבה, כלומר שישבו רק בזכות השחד, שהיו משלמים ל“שליטים” הקטנים עם הגדולים. המתנות האלה היו משתלמות בדיוק מדי חדש בחדשו. מספר היהודים הנעלמים הללו היה רב מאד, על כל פנים יותר מכל בעל הזכיות גם יחד, והיו מכניסים הון רב לאוצר ה“שליטים” הללו, כי מלבד שהיו מקבלים כֹּפֶר פדיון נפש באופן ישר, היו נוטלים מאת הקהלה דמי “פדיון שבויים” כדי שלא יבואו ה“צַידים” ויצודו נפש מישראל, כדרך שהיו נוהגים בקיוב ובמוסקבה…

והדברים עתיקים וכבר כתבו עליהם סופרים, שישבו בערים הללו “מחוץ לתחום” וניהנו בעצמם מן הזכיות הרחבות האלו, והיו גם טרף לצידים ולשוטרים.

מחזיקי המוסדות הצבוריים היו, כאמור, רק בני הסוג השני. אבל ניהנו מהם רק בעלי המלאכות והעניים, וביחוד היו הם שולחים את בניהם לתלמוד התורה. העשירים עצמם, גם האדוקים שבהם, היו שולחים את בניהם לבה"ס הממשלתיים ולעברית היו מזמינים מורים פרטיים, שהיו משלמים להם בעין יפה מאד. בעלי “נכסי צאן ברזל”, גם בניהם היו מתקבלים לגמנסיות, אך רבים היו עוזבים את בית־הספר בשנים הראשונות, מפני טמטום מחם ומפני מדותיהם המקולקלות, והשכלתם היתה נגמרת בזה. –

אבל גבאי הקופה של הת"ת והמוסדות היו דוקא מהסוג הראשון, ואחדים מהם גם התעשרו מפסלתם של המוסדות, כי גם בעלי הזכות העשירים היו פוחדים מפני לישנא בישא, שמא יבואו לפשפש בזכיות באי־כחם המרובים יותר מכפי החוק – – –

במשך הזמן שגרתי שם נשתנה הדבר קצת – בעלי זכויות הברזל אמנם לא חדלו להתערב בכל עניני הקהלה, אבל נגדם התיצב כח אחר, הוא הסוג השלישי, האקדמיים, שעם צמיחת הציונות התחילו להתקרב לעמם ולקחו חלק גדול במוסדות הקהלה והנהלתם, והם התחרו עם בעלי האגרופין בלי פחד, ולאחרונה גם דחקו את רגלי הראשונים.

בקיץ ההוא נתחורו לי דברים רבים בחיי עמנו מחוץ לתחום; אבל חשוב מכל היה, כי הקיץ הזה נתן לי חבר חדש במקום מנחם, שהלך ונשכח כמת מלב – הוא יחיאל יוחלציק (שבמשך הזמן הסבותי את שם־משפחתו ליחיאלי), וזה ארבעים שנה שלא נפרדנו פרוד נפש ורוח. במשך הקיץ ההוא ישבנו בדירה אחת והתוכחנו הרבה על צרות הכלל והפרט, כפי שהתבלטו בעיר זו, “עיר הציד והגזרות”, התוכחנו הרבה גם בעניני חנוך והוראה; התעמקנו גם בקריאת המבקרים הרוסים והספרות הרוסית; חבת ציון היתה לנו “לעסק גדול”, וביחד עם יצחק אייזנשטדט, שביתו היה בית ועד למשכילים הלאומיים שבעיר גויים זו, היינו מבלים כל שעות הפנאי וימי פגרא בשיחות ובשאלות לאומיות.

גם ליחיאלי וגם לי היו שעורים בבתי העשירים ופרנסתנו היתה ברֶוח, בין שאר התלמידים היה לי שעור בבית הבנקיר ארנבורג, שם תלמידי היה אליהו – אפשר שהוא הסופר המפורסם עכשו: אליהו ארנבורג.

יצחק אייזנשטדט היה גיסו של חיים לוריא, העשיר הידוע ממינסק, שיסד בית מסחר של ערדלי גומי בחרקוב ומחוזיה. בצעירותו היה אייזנשטדט משכיל מטפוסו של יל“ג, איש חפשי בדעות ודורש להשכלה. עם צמיחת חבת ציון נעשה לא רק לחובב ציון נלהב, אלא גם לחובב המסורת היהודית, עד כדי שיבה לבית הכנסת. הוא היה אחד הממונים מטעם אגודת חו”צ באודיסא, גם היה עוסק בצרכי צבור שבקהלת חרקוב באמונה, והיה גם חבר הועד “להחזקת המשטרה”, שלא תתנפל פתאם בלילות על היהודים מחוסרי זכיות. (אגב: כל ההוצאות שהיה מוציא על הפקידים הללו – לראש השוטרים, לסגניו וכו' היה רושם בספרים בשם: מקבלי צדקה: נ. צ. Z. N. ובאר לי: זהו ראשי תבות של “נוגשיך צדקה”. מעין זה היה בדור הקודם בחברון “השיך השחור” מקבל חלקו בחלוקה והיו רושמים על שם “המקבל השחור”). הסוכנות של ערדלים נתנה לו פרנסה בכבוד ובשפע, אבל מלבד הסוכנות הזאת היתה לו גם אחרת – “סוכנות שלא על מנת לקבל פרס” מאת הוצאות־ספרים עברים בורשא ובוילנא ובאודיסא, שהיו שולחות לו את ספריהן למכירה: “שיבת ציון” לסלוצקי, “הפרדס” של רבניצקי “דער וועקער”, “דאס הייליגע לאנד”², “לוח אחיאסף”, “זכרונות לבית דוד” – “ספרי אגורה” – היו מתגלגלים על יד תבות ערדלי הגומי, והסוכן היה מכריח לפעמים את לקוחותיו, גם אלה שאינם יודעים עברית, לרכוש להם גם מן “הסחורה” הזאת.

בקיץ ההוא התודעתי אל הסופרת העסקנית בהשכלת העם הרוסי אלצֶ’בסקיה שיותר משלשים שנה היתה עוסקת בעבודה זו באמונה רבה, ובשנים האחרונות התמסרה לסדור “בתי־ספר” של יום ראשון. עבודתה ומסירותה השפיעו עלי הרבה.

*

נבואתו של אייזנשטדט נתקימה. עוד לפני סוף זמן הקיץ פנה אלי הרב אורלזרוב והציע לפני שוב את המשרה בת“ת, ודבריו אלי נשארו בזכרוני: “תלמוד־התורה” יורד מטה מטה; פ. המלמד הוא בור ועם הארץ והחלטנו לפטרו גם משום מעשים מגונים אחרים, ואנו מציעים לך לקחת עליך אך המכשלה הזאת, שתי כתות משלש הכתות שבת”ת – איזו שתרצה. יודעים אנו, כי אינך צדיק גמור, ואחרי בקרך באוניברסיטא של ברלין ודאי שאינך מקים את כל תרי“ג המצוות, לא קלות ואפשר גם חמורות, אבל מקוה אני, שלא תטע דעותיך בלב הילדים הקטנים ותחנכם בתורה ובמצוות, ביחוד אל תזלזל במצוות בפרהסיא…” עניתי לו, שאין רצוני לעקור נטוע, וכל מטרתי היא להיות מורה בישראל ולהוכיח, כי אפשר ואפשר להרים את הרוח הלאומי וגם לשמור את עיקרי הדת. הוא הציע לפני לסדר תכנית לכתה הגבוהה, לבני גיל 10–13, אבל אני רציתי דוקא בכתות אלפא ביתא והתחלת חומש; בקוים כוללים הצעתי תכנית בשבילו ובשביל הרב מטעה“מ³ סגל, ובארתי את מהלך הלמודים בכתות אלה. תכניתי מצא חן, ובראש חדש חשון תרנ”ג נכנסתי למזל לעבודת ההוראה בהת"ת בחרקוב, ומן הזמן ההוא אני מונה את שנות הוראתי.

המוסד נמצא בבית פרטי, שלא התאים לבית ספר כלל. טעם הדבר משום שהת“ת לא היה מאושר מטעם הממשלה, והמורים בו היו מחוסרי זכות ישיבה, לכן היה הכרח להסתגל למשטרה ולשכור בית דוקא באותו רובע העיר, שהשוטרים היו נוחים לותורים… חצר לא היתה לו למוסד. ובשעת ההפסקות היו התלמידים מוכרחים או להשאר בכתה או לצאת אל הרחוב, ומשום שהרחוב היה צדדי ברובע מרוחק ממרכז העיר, לפיכך לא היה קול הילדים נשמע ולא הרגישו בנו זמן רב; מכשירי למוד לא היו בביה”ס והרהיטים – שלחנות ארכים אחדים, ועל ידם שלשה ארבעה ספסלים שבורים ורצוצים, כמו בישיבת ויטקא… נזכרתי בבית הספר אשר בברלין ולבי היה דוי… אך הרהרתי: הרי זה שלנו, שלי…

בשתי הכתות הנמוכות היו כארבעים תלמידים מבני העניים, ילדים עזובים וחולניים שגדלו במרתפים אפלים, אך כשנודע בין האבות “מבעלי הזכיות” שבעיר, כי מעכשו יהיה בת“ת מורה שהיה סטודנט בברלין וסדרים חדשים יונהגו בלימודים, כמו בבית־הספר התחילו שולחים את בניהם לתלמוד־התורה. התלמידים החדשים הללו לא השביעוני רצון, כי ברובם היו מחוסרי כשרונות, בני י”ב–י“ג, שגם קרא וכתב עברית טרם למדו, ילדים פרועים ש”הברכות" הרוסיות הידועות שגורות בפיהם. רגילים היו ילדים אלה לזלזל ולהלעיב בחבריהם בני העניים, להרגיזם ואפילו להכותם. ה“כלאים” הללו הביאו לי רגז רב בימים הראשונים, ורק אח“כ, אחרי השתדלות מרובה, עזבו את הת”ת חלק מ“המיוחסים”, וברשותי נשארו בני בעלי המלאכה וקצת מבני בעה“ב. עמדתי על דעתי זו בכל תקף, אף על פי שעל ידי תקון זה עמד המוסד בסכנת קיום. ורק הודות לגבאים התקיפים, שנהגו כבוד בת”ת החדש, לא נתמוטט המוסד בראשית קיומו.

חֹמר התלמידים היה עכור ואפור, אבל רצוני היה חזק להשיג את מטרתי, ולכן התגברתי לאט לאט על המכשולים. התנהגתי עם ה“פראים למחצה” “בחבה וברצון ובסבלנות”, ובלי הענשים הנהוגים, שהילדים היו רגילים בהם גם בבתיהם וגם בבית הת“ת הקודם – והדבר הזה משך את לבם אלי. נוסף לזה הייתי קושרם אלי בספורי אגדות משלנו ו”משלהם" – ובשעה שהכתה היתה רוצה, הייתי יוצא עמהם לשחק ברחוב – על ידי כך קרבו אלי הנפשות העלובות והאטומות. אף הצלחתי בלמודים ברב או במעט.

קשה ביותר היתה ההוראה. ע“פ פקודת הגבאים, הייתי צריך ללמד בז’רגון, וכשנסיתי להתנגד לזה מטעמים פדגוגיים, מפני שהילדים כלם כמעט היו מדברים בבית רוסית, תחת אשר הז’רגון לא היה מובן להם די צרכו כמעט, ועלי לבטל זמן עד אשר יסתגלו לשפה זו, ענני אחד הגבאים האדוקים, שהיה נזהר אפילו בקריאת מכתבים בשבת: “הז’רגון – זהו חלק של היהדות, ואילו עלה בידך להקנות לתלמידינו רק ז’רגון בלבד, הרי בזה כבר הקנית להם את היהדות”… מובן שהייתי מוכרח להסכים לזה, אבל הז’רגון שלי ה”מגורמן" לא התאים לילדי אוקריינא והייתי צריך להסתגל לז’רגון רוסי־אוקרייני, ודבר זה היה קשה לי כקריעת ים סוף, אחרי שלש שנים של התאמצות בדבור גרמני, וזמן רב נלחמתי עם “חבלי לשון” אלה עד שהתרגלתי אליהם; אולם מלבד התנאי הזה, הבטיחו לי הגבאים, כי באופן למודי ובפעולת חנוכי לא יתערבו כלל, אם רק אבטיח להם, שלא אחלל את השבת ושאמנע מזה גם את תלמידי.

התחלתי את למודי בכתה הדרדקאית, בני אלפא ביתא; החלטתי גם הפעם להבדיל בין חֹֹלם לצירה, ביחוד אחרי שמעי את קריאתם של יהודי גרמניה, המדקדקים בזה (ע"ד ההברה הספרדית, ששמעתיה מפי הפרופיסורים בברלין, לא חשבתי כלל; לשון אקדמית לחוד ולשון בית הספר לחוד!) הקפדתי גם על חקי מלעיל ומלרע בדיוק נמרץ. שנויים אלה מהקריאה המקובלת אצל הליטאים נתקבלו ברצון מאת הרב, שהיה גם קצת חוקר ומדקדק, אף על פי שהגבאי האדוק הביט על זה בלגלוג קל, כאומר: “נניח לו לסטודנט (ככה קרא לי קצת בחבה וקצת בלעג) בתקונים אלה”… הכנסתי גם את השיטה הקולית בלמוד הקריאה והכתיבה; עזבתי את לוח אלפא ביתא המקובל, והזמנתי לי לתכלית זו אותיות־דפוס בודדות גדולות. סדרתי מאמרים קצרים ובמשך זמן מועט קראו רוב התלמידים קריאה משביעה רצון. בסוף שבט, כמדומני, בקרני הגבאי האדוק והתפלא על רב ידיעות התלמידים בכתה זו, שהיו קוראים פסוקים שלמים, אחר אשר לפנים היתה עוברת שנה שלמה והתלמידים לא קנו להם אפילו את חצי האותיות וצרופן עם התנועות. אך במקרה שאל הגבאי את אחד התלמידים על שֵם האות, והתלמיד לא ידע – אז פנה אלי בהשתוממות עזה: “כיצד, מה זה?” עניתי לו כי הנהגתי את השטה הקולית, שעל פיה מַקנים את האות עם התנועה ביחד, וכי שיטה זו נהוגה בכל בתה“ס אשר באירופה. – “ומה יהיה לשֵם האותיות”? – שאלני – “שמות האותיות יקנו התלמידים אח”כ דרך אגב ועל נקלה, אם בכלל יש נחיצות בדבר”. – “ולמה כל זה”? – “כדי לקמץ בזמן ולמהר בקריאה, לבלי לטמטם את מח הילד בשמות שאינם מענינים ואינם מגידים כלום לילד…” – פני הגבאי חורו ואדמו, ולעולם לא אשכח את ארשת הפנים שנתעותו לשמע דברי תשובתי: “שמות האותיות – טמטום המח! – וכי יודע אתה מה אתה סח – ענני בחמה עצורה – מה לי רֶוח בזמן ומה לי מהירות הקריאה, ומה לי אירופא שלך, – ההבל שיוצא מפי ילד טהור – קמץ אלף אָ, פתח בית בַּ וכו' עולה למעלה וקושר כתרים, כביכול, לשכינה ואתה מדבר בשם מהירות ובשם “פרודוקציה”! את זו תמצא ב”בתי החרשת של ניקולי ניקוליביץ" (בית גִדול סוסים ידוע). וכאן הפליט מלה גסה כל־כך שזמן רב היתה צורמת את אזני והאדימה את פני.

הגבאי התאונן על מעשה אלה גם לפני הרב אורלזרוב; הלז קרא לי, ומתוך גחוך שאל על “סוד ההוראה” לפי השיטה הקולית. בארתי לו והוכחתי לו כל התועלת שיוצאת לתלמיד ע“י אופן למוד זה – והדברים נכנסו לאזניו. השיטה מצאה חן בעיניו והוא אמר לי: – “הרשות בידך ללמד, כפי שאתה מוצא לנחוץ, אבל תשתדל, כי לאחר שיסגלו להם התלמידים את הקריאה, ידעו גם את שמות האותיות והתנועות”. הבטחתי לו, וה”אינצידנט" עבר בשלום.

ספרי למוד למתחילים לא היו עדיין כמעט בישראל בכלל ובעיר זו, עיר הגויים, בפרט. אבל להתחיל בקריאת תפלות ותהלים בלי הבנה, כדי להרגילם בקריאה רצופה לא חפצתי. ומשום זה התחלתי תיכף בראשית הקיץ, לאחר שהקריאה שגורה היתה בפיהם – בלמוד חומש, פסוק פסוק “מבראשית”, קריאה והסברה. אמנם מוכרח הייתי לקרא גם תפלות, והשעורים האלה היו עוברים בשעמום גמור, שהרי לא יכלתי לתרגם להם את “אשר יצר” ו“אדון עולם” ו“הודו לה'” וכו‘. אבל הפרשה היתה נקראת בשמחה, והתלמידים היו חוזרים עליהם בבית לשמחת אבותיהם, שרובם היו בורים גמורים. ושרי לי מארי על שהייתי מקצר בשעות התפלות ומוסיף על חשבון שעות החומש, וכשהופיעו באמצע זמן הקיץ הרב אורלזרוב והגבאי, ועמהם גם הרב מטעם הממשלה, ובחנו את למודי כתה א’, התפלאו לשמע פסוקי חומש יוצאים מפי הילדים – פסוק פסוק ותרגומו ופרושו. הגבאי אף הוא הראה לי פנים מסבירות הפעם, ו“הרב מטעם” סיפר שבחי בפני, כי “זה הוא מה שאנו צריכים לו”; הרב אורלזרוב טפח לי על כתפי בקורת רוח ואמר בגחוך של לעג: “טוב, טוב, בחור, תהיה אי”ה מלמד להועיל…"

בכתה השניה נמצאו ילדים בני י“ב–י”ג, שכבר למדו שלש ארבע שנים וקריאתם היתה גרועה מאד. התחלתי בראשית החורף בפרשת בהעלותך: “ויהי העם כמתאוננים”. נמוקי היה, כי “קשיא עתיקא מחדתא”, ומשום שספרי בראשית, שמות, ויקרא נלמדו כבר פעם–ושתים, לא רציתי לטחון “קמחא טחינא” – ולמדתי דבר חדש – “מעשה השְׂלָו” “המרגלים” פרשת “בלק ובלעם” וכו', דברים המושכים את הלב, ושעוד טרם דשו בו. ומחשבתי היתה, כי לאחר שיעלה בידי להשכין משמעת ולעורר בתלמידים התענינות בלמודים, אחזור לאט לאט לפרשיות הראשונות. אבל כדאי היה לראות את פני הגבאי, בשעה שבא אלי באמצע החרף, והנה אני מלמד את התלמידים “פרשת קרח” שזמנה, כידוע, באמצע הקיץ… הוא היה כ"כ נדהם למעשה זה, עד שלא דבר אתי כלום; אך למחרת הופיעו גם הרבנים בשעת הלמוד בכתה זו ונוכחו אמנם גם הם, כי באמצע החורף אני מלמד פרשת קרח… אחרי באורים קלים נוכחו הרבנים בצדקת פעולתי ואישרו את תכניתי, אבל גם בזה דרשו ממני ותור לטובת הגבאי: לעבור בכל יום ששי על פרשת השבוע. נעניתי להם, כי גם אני כבר חשבתי על זה.–

במעמד זה הפתעתי את המבקרים בדבר חדש – התלמידים ידעו פרקי תהלים אחדים, פרקים ידועים וקלים, על פה, וידעו גם פרוש המלים והענין, וגם בזה הסברתי להם את נמוקי – תחת לבאר פסוקי תהלים בתפלות, פסוקים שאינם מתאחים לפעמים בקשורם, הרי אני נותן לפניהם את המקור כמו שהוא. הבוחנים יצאו מעל פני מרוצים מאד, ובזה נתפַיס גם הגבאי, כי דעתו היתה ש“התפלות אינן צריכות באור, אבל בתהלים כדאי לדעת את פרוש המלות”.

יחסם של הורי התלמידים, בעלי המלאכה והעניים, היה יחס של כבוד. וזכורני, כי בראש־חדש הראשון זכיתי לקבל מאת תלמידים אחדים חמש חמש קופיקות מכל אחד, “דמי־ראש־חדש”. לא הבנתי בתחלה למה שלחו לי את הפרוטות הללו, אבל אחד הגבאים באר לי, כי מנהג הוא לשלח למלמד בכל ראש־חדש קופיקה אחת או שתים, וסימן לכבוד גדול הוא, בשלחם לי 5 קופיקות – מטבע נחשת הגונה. שלחתי לקרא להורים הללו והודיתי להם על נדבת לבם, ובארתי להם, כי אין לי צורך בזה; אבל דבר זה נתן לי הזדמנות לדבר עמהם על אודות בניהם, לדעת קצת על מצב משפחתם של אבות התלמידים. התענינות זו במצבם ובתנאי חייהם הפתיעה מאד את האנשים הללו.

הורי התלמידים היו מופיעים בחדרי ביראת הכבוד והיו נוהגים אפילו להסיר את כובעיהם, כמו לפני פקיד, כביכול, אע“פ שביניהם ובעיקר מן “המיוחסים”, היו גם כאלה, שהיו מטעימים בכל שעת הכושר, כי חסד הם עושים עם הת”ת בשלחם שם את בניהם, שהרי יכולים היו להכניסם אל הגמנסיה או אל בית הספר העירוני. הם היו מתאוננים רק על חוסר העונשין, שהיה נהוג אצלי, ובזמן שהם מאַימים בביתם על בניהם ש“יספרו” למורה, היו התלמידים מתעוררים בצחוק, באמרם: “מורה זה אינו מכה, ואינו מעניש…” הייתי מוכיח לאבות, כי העונשים אינם מועילים, וכי גם “את החיות בביבר מחנכים כעת לא בברזל מלובן ולא בהצלפות”. בדיעבד היתה, כנראה, דעת ההורים נוחה מזה, ובכ"ז לא הבינו את הדבר המשונה החדש…

ואעפ"כ אסור היה לפגוע פגיעה כל שהיא באבות המיוחסים, ופעם נכויתי קשה בגחלתו של אחד מאבות תלמידי, וכמדומני, שהדבר היה בראשית השנה השניה ללמודי, אחרי אשר ההורים כבר ידעוני יפה.

כאמור לעיל, היתה חרקוב עיר שמחוץ לתחום, וגם למורה אסור היה לשבת בה. לגור בלי כל זכויות אמנם קל מאד לאדם מן השוק, אבל לאיש כמוני, איש פחות או יותר רשמי, שהיה ידוע ונכר ברובע היהודי, לא היתה נוחה ישיבת־אִסור כזאת. ולכן השגתי תעודת כורך ספרים, הנותנת זכות ישיבה מחוץ לתחום. והיכן למדתי מלאכה זו במהירות רב כל כך? – חברי יחיאלי הוא שלמדני סוד למוד מלאכה ע“י שֵׁם, בקפיצת הזמן, בין לילה ממש… הוא עצמו ישב בחרקוב זה שנתים ע”פ תעודת סבונאי, שקבל מעיר מולדתו, ומשום שלא חפצתי להיות מתחרה בחברי החביב הזה, בחרתי לי מלאכת כריכת־ספרים – וקבלתי תעודה בחתימת ידו של ראש האומנים בעיר המחוז סלונים ובגושפנקא הרשמית, כי “ח.ל. זוטא למד את אומנות כריכת ספרים, ועבר את בחינתו מעוזר לאמן בכריכת ספרים ובעשית קופסאות”. ונמצא יהודי טוב בחרקוב, שבמחיר קטן חנני בכלי מלאכה אחדים: מַכבש, סכין, מספרים גם אותיות. הכינותי לי גם ספרים בלים וחדשים, שחֶצְיָם מכורכים, אשר החוטים עוד טרם הושחלו בגבם, וספרים, שכמעט נגמרה כריכתם כל צרכה, תריסר קופסאות בעלי מדה שונה, חָמרי עבודה מעט – והרי בית מלאכה לכריכת ספרים, – והאומן עצמו יושב בת"ת ומלמד תינוקות…

ויהי היום, ואל הת“ת בא אחד ההורים המיוחסים, ששלשת בניו למדו תורה מפי זה השנה השניה, ובקש באמצע השעור להוציא את הקתדרה אשר שמשה בימים הנוראים “עמוד” של תפלה. עניתיו, כי באמצע השעור אין נכנסים לחדר־הלמוד, ואין אני יכול לבוא במו”מ בשעה זו על אדות בקשתו; ישוב נא אחרי תם הלמודים ואמלא את מבוקשו. אבל הוא עמד על דעתו ואמר: “לא, כי עתה תתן”. פתחתי את הדלת ובקשתיו לצאת.

למחרת קבלתי הזמנה מאת משרד העיריה להופיע באופן תכוף לחדר ראש האומנים. הבנתי את מצבי. אבל מפני שלא היתה שהות לשאול בעצת איש, לבשתי את בגדי והלכתי. בבואי שמה, שאלני ראש האומנים לשמי ולאומנותי. ובראותו לפניו איש צעיר לבוש הדר, הביט עלי בעין בוחנת ואמר: “הרי הלשינו עליך, שאתה אינך עוסק במלאכה וכי הנך מלמד”. עניתי: “והרי יוכל כ' להוכח בביתי, שעזבתי שם את עבודתי בחדר מלאכתי”. “כן – ענה הלה – זוהי מלשינות! כלום צעיר כזה, במלבושים כבודים כאלה, הוא מלמד?” הוא פרץ בצחוק, ואחריו חבריו, ואחריהם גם אני – ופטרוני בשלום. באותו היום פגשני המלשין, ושאלני בגיחוך: “התדע עכשו, עם מי יש לך עסק?”… כשספרתי לרב את המעשה, לא התפלא כלל ואחר: “מעשים בכל יום אלה, וועד “פדיון שבויים” יודע לספר על זה הרבה”…

אבל השוטר המשגיח על הרובע ידע היטב את מלאכתי וגם את מלאכת חברי הסבונאי, וחדש חדש היה בא אל מעוננו לדרש בשלומנו ולקבל שכר טרחתו.

הלמודים בת“ת השביעוני רצון. בראשית הקיץ הנהגתי לימוד קצת חשבון, ומכיון שרוב התלמידים דברו רוסית, למדתי את המקצוע הזה ברוסית. ועל כך שבחני הגבאי, באמרי כי היטבתי לעשות להבדיל בין למודי קדש, שצריכים להיות בשפת היהודים ובין למודי חול – חשבון ועוד – בשפת הגויים, שבקרבם אנו יושבים. אך הרב מטעם הממשלה, התנגד לזה נגוד גמור ונמוקו עמו, שאסור לי, למלמד בת”ת, ללמד חשבון או ידיעות אחרות בכלל, ומה גם ברוסית, ומשום כך למדתי גם את תורת החשבון בזרגון. ותלמידי עשו חיל בלמוד זה.

אז התחלתי גם לספר שתים־שלש פעמים בשבוע (שעות למודי היו 6–7 ביום) ספורי הסטוריה – אגדות היונים (דוקא – השפעת ביה"ס בברלין) וספורי מסעות גיאוגרפיים. כל זה הועיל הרבה להכנסת משמעת, לחנוך המדות ולהתפתחות הילדים. הגבאי גם הוא הביט על למודי אלה בעין יפה – ורק שאלני, אם איני מוותר מלמודי קדש על חשבון דברי הבאי.

כשעשיתי לי חשבון הנפש בסוף קיץ תרנ“ד – שנתים לאחר שנכנסתי להוראה – נוכחתי, כי התקדמתי הרבה: הוברר לי מה זו כתה, כיצד מלמדים בשתי כתות בבת אחת, איך הוא התחלת למוד אלפא־ביתא – והמשך הלמודים בחומש; התחלתי גם לחדור לחיי הילדים, סדרתי לי רשימות שאלות ותשובות של הילדים, מצאתי ענין בכל למוד, ביחוד לאחר שהרחבתי את המקצועות. כבודי היה איתן בעיני ההורים, והם שהשפיעו על בניהם, שיתמסרו לי ויהיו נשמעים לדברי. אמנם דבר אחד הייתי חסר – חבר, שעמו יכלתי להועץ ולדון ע”ד תכנית למודים, סדור השעות וכו'. (יחיאלי היה אז מורה פרטי לשעורי בית).

בחרף השלישי ללמודי הופתענו אני ויחיאלי הפתעה נעימה מאד. על מכתב תלמידי ל“בית הספר לבנות ביפו” שהתפרסם אז בעולם “חובבי ציון”, קבלנו תשובה בחתימת כל תלמידות הכתה, ומלבד זה גם מספר ידוע מן הספר “בית ספר־עברי” של גרוזובסקי, מהדורה ראשונה. בזמננו זה אי אפשר לתאר את גודל שמחתנו על הנסיון הנועז הזה. דומה שעינינו לא שבעו מראות; בלענו כל מלה, כל מאמר, – וכל “ספור” היה לנו להופעה. והדפוס המשונה, הניר האפור, האותיות המשונות – כל זה נסך עלינו רוח חדשה. אם היינו מתירים לעצמנו יחס של בקרת לספרי הלמודים הרוסים, אפילו לספרו של אושינסקי – אבל ל“גן שעשועים”, ל“שפת ילדים”, ל“אלוף נעורים” לא הרשינו לעצמנו כל מדת בקרת. התיחסנו אליהם בחרדה של אם אוהבת… ולא כל שכן לספר זה, שנדפס בארץ ישראל, ששמה מדברים עברית. אז הכנסתי את הספרים הללו בת“ת, במחלקה הנמוכה, בלי שאל את פי הגבאים. אמנם שערתי, כי בעיני אלה לא ימצא הספר חן, אבל לא פללתי כי גם הרב אורלזרוב יתנגד לו. וכאשר לא יכלתי לעצור שמחתי בחובי וספרתי לו ע”ד המציאה הגדולה וערכה לקטנים – אסר עלי בכל תוקף להשתמש בספר הזה, ולטובתי יעצני, שלא להזכיר לגבאי, כי הכנסתי ספר זה לת“ת. טענותי, כי אין בספרים הללו כל דבר אסור לא הועילו, וטעם אחר היה להרב, משום שהספר כתוב ע”י גרוזובסקי, וגם “ספר תורה שכתבו מין ישרף”… כנראה, היתה פה יד בעל “החבצלת”, שהתאכסן אצל הרב בראשית החרף ודבר סרה על ב“מ (“בני משה”) ועל מזכירה גרוזובסקי. חדלתי ללמד על פי הספר בכתלי הת”ת והשארתיו ביד התלמידים למתנה, אבל בעצם השתמשתי בו לשם עזר ללמוד הלשון. כמו המחבר, תרגמתי גם אני פרקים שונים מספרים רוסיים והדפסתים בהקטוגרף והייתי קורא עם התלמידים. שנים שלשה ערבים בשבוע היו ידי מלוכלכות בדיו הכחולה של הצבע, ומחי שקוע בחפוש מאמרים קלים הראויים לתרגום, ומצאתי בזה ספוק נפש גמור. –

ספר הלמוד “בית־ספר־העברי” עורר אצלי ואצל יחיאלי את הרעיון ע“ד הדבור העברי ועל ההוראה בעברית. אמנם לפני נסיעתי לברלין דברנו עברית אני וחברי מנחם, וגם בברלין היה לנו קלוב קטן לדוברי עברית, (אחת החברות היתה א. בַּרסקי, שנשאת למי שעתיד להיות פקיד ממשלתי לעניני אקונומיה, ברוך ברַנד) – אך בשטף עבודתי בת”ת הסחתי דעתי מן הדבור העברי. מצד שני נתנה לנו הדחיפה לדבור העברי השמועה, כי באודיסא נוסדה אגדת “שפה ברורה”, שחבריה מדברים עברית. הועיל לנו גם “הפרדס” הראשון, ששמש הפתעה במאמריו של “אחד העם”, ובמשך חדשים אחדים, בשבתנו במעון קיץ היינו יחיאלי ואני לומדים את “הפרורים” על פה וחוזרים עליהם בעברית בפרושים שונים ובסגנונו של “אחד העם”. ההרצאה, התכן כל זה היה חדש בספרותנו.

פעם כשטילנו בין שדרות הגן ודברנו והתוכחנו עברית, הרגשנו, כי איש רוסי זקן הולך אחרינו ומתענין בשיחתנו העברית. מובן, שהשתדלנו להרים את קולנו… הוא נגש אלינו ושאל, מה השפה שבה אנו מדברים. כשאמרנו לו, התפלא על הצלצול היפה של השפה העברית ורצה לדעת איך השם מִרים בעברית… היה זה הדוקטור הידוע בחרקוב דניסוב. כעבור זמן־מה קבלתי הזמנה מאת “חבר ביה”ד הפלכי" ללמדו עברית פעם בשבוע. השעורים נמשכו רק חדש, כמדומני, וברובן היו שיחות ע"ד אמונה ודת.

בשנה זו נתקבל אצלנו גם ספרו של בצלאל שניידר – למוד עברית ודקדוקה על פי פרקי החמש. לא הסכמתי לשיטת הספר כמו שהיא, שהרי אי אפשר להשתמש בפעלים ובשמות הראשונים של פסוקי החמש לעשות מהם תרגילי דקדוק לתלמידים בני 6–7; אבל הוא היה לי בכ"ז עזר בעבודתי. לתועלת רבה בהוראת הדקדוק היה לי הספר “אמון פדגוג” של מפו, ספר חשוב שכעת נשכח לגמרי.

עברו שלש שנים מזמן שנכנסתי להוראה באופן רשמי. העבודה נתנה לי ספוק ומומחיות ידועה, נתמחיתי בלמוד הקריאה והכתיבה ע"פ השיטה הקולית במשך ארבע חמשה חדשים, והייתי מתחיל תיכף אחרי זה בלמוד החמש, באפן חי ולא מיכני. במשך שלש השנים עברתי עם כתה אחת על כל חמשה חמשי תורה, והילדים ידעום יפה, במקרה זה עשינו סיום נהדר ביחד עם הגבאים (הגבאי ד. אמר במקרה זה: “לסטודנט זה שלנו נשאר עוד קצת מקדושת “בחור הישיבה”, שהיה רגיל בסיום מסכתות…”) בכתות הגבוהות למדתי גם נביאים ראשונים, פרקי תהלים וגם פרקים ממשלי (הגבאי הודה רק בלמוד הפרק “אשת חיל”, שכן קוראים את הפרק בליל שבת, אבל לא בשאר הפרקים…) גם חקים יסודיים בדקדוק ידעו התלמידים, ובזה היה מתעניין ביחוד הרב, שנתפס קצת לידיעת השפה, אבל הגבאי היה יושב ומגחך, כשהרב היה בוחן בדקדוק את התלמידים. “תורת הקרבנות” בויקרא לא למדתי כלל, ועל זה כעס גם הרב אורלזרוב באמרו: “מחר יבוא המשיח – והילדים לא ידעו את סדר הקרבנות”. עניתיו: “לכשיבוא – אלמד” – על תשובה מחוצפה זו הביט הרב עלי בעין רעה ומאז היתה קצת טינא בלבו עלי…

פרנסתי היתה בשפע, כי מלבד שכרי בת"ת קבלתי גם “שכר בטלה” יפה בבתי עשירים, שבניהם לא חפצו ללמד מפי “מלמדים”, כי אם מפי מורים –, ובמשך שלש שנים קבצתי על יד יותר משלש מאות רובלים במזומנים – אוצר גדול לגבי מורה צעיר בזמן ההוא.

“וישמן ישורון ויבעט” – פסוק זה אמר אלי הרב כשגליתי לו עוד באמצע הקיץ, כי רוצה אני לעבור אל עיר יהודית ולפתח שם בית ספר עברי ממש… בארתי לו כי אמנם אני מרוצה פה מעבודתי, ואף כי קשה עלי להפרד מתלמידי שנתחבבו עלי, אבל הרי בית־ספר־עברי לאומי אפשרי רק בסביבה עברית, במקום שלא יהיה פחד הגויים עלי ועל התלמידים. הרב, כאיש שהיה פעם סוחר וידע את החיים, נבא לי, כי אפסיד את כספי ואוציא כחות לבטלה, וסופי לשוב לחרקוב בידים ריקות (ונבואתו זו אמנם נתקימה מקץ שנה…). אבל אני התעקשתי ועמדתי על דעתי. אחד הנמוקים המכריעים היה, כי בשנה זו יצא יחיאלי מחרקוב, והחבר היחידי שיכלתי לדבר אתו ולהתוכח – אבד לי.

העיר פולטבה, מהלך ארבע שעות ברכבת מחרקוב, שהיתה ידועה בחו"צ אשר בה ובמשכיליה, משכה את לבי והחלטתי לעבר שמה לסדר לי בית־ספר – או “חדר”, כפי שיורני המצב.–

*

…מובן, שהמעשים השתלשלו לא כמו ששערתי, כי אם כמו שנבא לי הרב הפקח, שהיה מנוסה במילי דעלמא; “מלמדות” היתה בי וחוסר נסיון בחיים, שלא חקרתי ולא דרשתי על תנאי ההוראה אשר בפולטבה, שלא באתי בדברים עם משכילי העיר, כדי לדעת איך לגשת אל הדבר; – בטחתי ב“אוצרי” הגדול שחסכתי לי ושנראה לי די והותר לסדר בית־ספר כחפצי וכשאיפותי, ומִבטחי זה אבד לי עוד טרם הספקתי לסדר איזה דבר שהוא. טלטול רהיטים וכלי בית ממקום למקום, דירה והוצאות ראשונות אכלו חלק גדול מהמזומנים – ועוד טרם נודע טיבי בעיר ועוד טרם רכשתי לי מכירים, ומכש“כ ידידים ותומכים. ועד מהרה נוכחתי, כי לגשת לסידור בית ספר במקום החדש הוא רעיון “נפל בל יחזה שמש”. כספי לא הספיק גם לסדור רהיטים ומכשירים; שקעתי בחובות ומצבי היה רע מאד… ומשום זה קבלתי בשמחה משרה חלקית בת”ת הרשמית שבפולטבה.

תוצאות המשגה שעשיתי נראו תיכף. המטרה החנוכית, שאליה שאפתי, היתה ממני והלאה. בת“ת הרשמית צריך היה ללמד ע”פ תכנית רשמית, לא יותר משתים עשרה שעות עברית בשבוע. מובן, שהמורים היו מערימים ו“גונבים” עוד שעה ולפעמים שעתים ביום בתור “תפלה, תהלים ודינים”. אבל להנהיג איזו חידוש חפשי – הס מלהזכיר! עיקר הלמודים היה תפלות, רוסית וחשבון. התלמידים היו מבני העם וחנוכם היה קשה. למזלי, מצאתי פה חברים וידידים: את א.ז.רבינוביץ ומ. קרישבסקי – (אזרחי). יחד היינו נועצים פעם בפעם על דרכי החנוך העברי וההוראה. אמנם ישיבות לא היו נהוגות אצלנו, שאלות חדשות לא התעוררו, משום שהמנהל היה אדם רשמי, ב“כ הממשלה, מגומרי ביה”ס למורים הז’יטומירי, חסר ידיעות בעברית, ויודע רק להשגיח על הסדרים כלפי חוץ, ביחוד כלפי הגבאים והשלטונות. אולם אף כי לא נתן לנו מדיליה כלום במובן הפדגוגי, בכ"ז הביא לנו תועלת מרובה, בהנהיגו סדרי למוד קבועים, וגם בזה שלא הפריע לנו בעבודתנו. –

מן החדושים שנתחדשו לי בהוראה בשנה ההיא היתה: קריאת הפרק בחומש, בלי תרגום ובלי פרושים, לאחר באורים מוקדמים, כלומר: כדי שהתרגום לא יהיה פוגם בהבנת המקור, חזרנו על הפרק בעברית גרידא. התלמידים היו קוראים את הפרקים שהיו ידועים להם, בהטעמה, ונשאר במחם, איפוא, מקור המקרא, והתרגום נשאר רק “מתחת לסף ההכרה”. אחרי כן צעדנו עוד צעד: לבלי תרגם כלל פסוקים קלים, שהתלמידים מבינים אותם, ורק נהגנו לשאל שאלות אחדות, שהוכיחו לנו כי הם הבינו את הנלמד כל צרכו. אלה היו הצעדים הראשונים להתחלת למוד עברית בעברית, שהתחיל לנסר בימים האלה.

בעת ההיא נודע לנו מהעתונים ומידיעות “בית הלוי” (ארגון חשאי בצורת מכתבים של “בני משה” שיצא ביפו, ושגליונותיו היו מתקבלים במכתבים סגורים) ע“ד בתי הספר לבנים ולבנות ביפו, שהלמוד בעברית שם מתקדם וכי הנסיון עלה יפה. אפס הידיעות הללו “נכנסו בזו ויצא בזו” ולא עשו כל רושם; אך לאחר שנודע לנו, כי גם באודיסא נפתח בית־ספר כזה, התחלנו לחשב ברצינות ע”ד ההוראה בעברית.

בשנה ההיא בחרף החלתי, כמדומה לי, בעצת אזרחי, לדבר עברית בשעור פרטי עם ילד קטן בן 4, ילד שעשועים להוריו, שרצו לפַתחו לפני הכנסו לבית הספר (התחלת גן ילדים!). קבעתי לי מספר מלים, שאפשר היה להקנותן לילד בדרך של שיחות קלות, – ובשעת הטיול יום יום שעה קלה, הקניתי לו את המאמרים הללו: על כלב שרץ בחוץ, על השלג הלבן, על הגשם וטפות המים, על החצר והבית, על התרנגולים והלול, על כלי הבית, על המאכלים, על בגדים שונים ועל סבא וסבתא ועוד. התוצאות היו מזהירות, במדה שלא שערתי מראש, הילד היה מפטפט בעברית מאמרים שלמים ומכריח את זקנו לדבר אתו עברית – ביחוד היה אוהב לדבר בלשון זו, ולפעמים היה מחדש מלים מעצמו (זכורני, פעם בטיול נִתק לו כפתור בבגדו וכנפיו התבדרו – נתתי לו סִכָּה לקשר – והוא קרא לזה: “מאחז” על שם שאוחז את בגדו…) לצערי נמשך השעור רק כשעה, שעה וחצי ביום, וס"ה רק בארבעה חדשי החרף – ולכן לא יכלתי להוציא מזה תוצאות מסוימות בנוגע לדבור העברי.

העיר פולטבה היתה עיר של משכילים עברים וביניהם גם חובבי ציון ותיקים. “הרומנטיקה” של חבת ציון מצאה פה כר נרחב. ההתעוררות היתה גדולה ביחוד, כשבא המטיף הידוע מאסליאנסקי להטיף לחבת ציון. מבצרי ההתבוללות הורעשו כפעם בפעם ע“י מטיפים נודדים ממין זה (יבזרוב). בינתים אֻשר “הועד האודיסאי לישוב א”י” ורבים מן המתבוללים שבו ליהדות לקול הקריאה; גברה התעמולה לאסף כספים לטובת ישוב א“י בבתי הכנסת: צבי שמשילוביץ (“השמשי”, אבי בן־צבי) חשב מחשבה נועזה להוציא שטרי הגרלה, כדי לקנות קרקעות בא”י; המורים המשכילים פרצו חומה גם בחדרים, ובבתי הספר התחילו מלמדים עברית על פי שיטה קבועה. וכשהתחילו “הוצאות־הספרים” הידועות, “אחיאסף”, “תושיה”, והספרות העברית התעשרה בספרים מענינים, מצאו אלה פה “סוכנים שלא על מנת לקבל פרס” (אותו אזרחי!…) שהיו סובבים על פתחי נדיבים ומרביצים להם ספרים ברצון ושלא ברצון. החיים הצבוריים בכלל העמדו על רמה גבוהה, אחרי שבאו שמה סטודנטים משכילים שגלו מערי הבירה.

במשך השנה היתה לי רק חצי משרה והוצאותי עלו דוקא פי שנים, מאשר בשנים הקודמות. לא היתה לי כל תקוה, כי יוטב מצבי בפולטבה, אחרי שכל כספי נמס – ומשום זה שמחתי, כשקבלתי עוד באמצע הקיץ הזמנה ע“י זאב ליפשיץ, אחד העסקנים בחרקוב, “לשוב אל קני”, אל משרתי הישנה המחכה לי. במכתבו הודיעני, כי הגבאים הקודמים אינם עוד, ועל מקומם באו אחרים, אנשים משכילים, ומעתה עתיד תה”ת להיות דוגמת־בית ספר מסודר. מונו מורים חדשים, וגם חופש אדמיניסטרטיבי בטוח יותר, אחרי אשר המפקח על הלמודים בבתי־ספר העממיים הבטיח להקל עד כמה שאפשר, אם רק יהיה לביה"ס מורה אחד בעל תעודת הוראה.

בסוף שנה זו שבתי לחרקוב. ואמנם המצב השתנה הרבה לטובה. עם התעוררות החיים הלאומיים נתעוררו משכילים אחדים, רבם אקדמיים, רופאים, עורכי דין, ונגשו – לתקון החיים הצבוריים; הם שמו עיניהם על תה“ת העזוב וקבלו עליהם לסדר אותו. ה”גבאים" החדשים האלה לא ידעו אף מלה עברית, אבל רצונם היה חזק לעשות איזה דבר לטובת המוני העם – הגבאים הראשונים ירדו מעל הבמה, כל עניני הת"ת הוצאו מידיהם, ורק הרב הפקח נשאר על משמרתו בתור מפקח רוחני. כשהתיצבתי לפניו בפעם זו גחך ואמר: “עכשו בא זמנך ללמד אלפא ביתא גם את הגבאים, ודוקא בשטה הקולית”… (רמז דק לאחדים מהמשכילים שרננו אחריהם, שנעשו לגבאים רק משום פרסום…)

וגם במצב הרוחני של המוסד באו שנויים לטובה, (בשנה האחרונה הוקלה הישיבה בעיר ונתישבו בה יהודים רבים). נתוספו תלמידים רבים, וסודרו ארבע כתות לארבעה מורים, עלי הוטלה האחריות להיות מורה ראשי ונתנו לי שלשה מלמדים לעוזרים. –

אחד המלמדים בתה“ת היה ל. נאמנוב, יהודי חבד”י בעל פאות וירא שמים; אדם ישר ומתון. הוא היה מטבעו קשה לשמע אבל גם קשה לאבד; אוהב היה לשמוע דברי אפקורסות בנוגע לתורה ומצוות, ביחוד לבקרת המקרא והתלמוד, כי ראה את עצמו למשֻרין בדתו ומובטח שארס הכפירה לא יגיע אליו, אחרי שהיה מתפלל בדבקות חבד“ית שלש פעמים ביום וזהיר במצוות קלות כבחמורות; הוא היה סר למשמעתי בכל הנוגע להוראה; נוהג היה להרבות בשאלות: מדוע? למה? כיצד? איך? אך לאחר שהענין נסתבר לו היה ממלא אחרי הוראתי בקפדנות יתרה, כדרך שהיה נוהג להקפיד בפרטי המצוות שב”שלחן ערוך". הוא אהב את עבודת המלמדות וביחוד עכשו, כשהיו לו חברים, שיכול היה להועץ עמהם ושתמכו בו. –

שני העוזרים האחרים היו “מלמדים”, במובן הגרוע ביותר, אבל שתי מעלות טובות היו בהם. ראשית, הם היו מן האזרחים ה“מיוחסים”, בעלי הזכיות, ולכן לא היה פחד המשטרה עליהם; אף יכלו להיות כתריס לי בפני השלטונות לכשיודע להם, כי העומד בראשו הוא מורה ולא בעל מלאכה (סוף סוף לא היה תה"ת בית ספר רשמי ממש, כי אם בידיעת המפקח הליברלי לבד); ושנית – הם ידעו כי אינם יודעים כלום, ונשמעו לכל דברי. ובהוכחם, כי הנני גם קרוב למלכות – למפקח הרשמי, וכי הדוקטורים, הגבאים החדשים נותני לחמם, באים כפעם בפעם להתיעץ עמי, היו נוהגים בי כבוד ומלמדים כפי שהוטל עליהם, אע"פ שבודאי חשבו בלבם, כי העול ששמים עליהם הוא מכביד יותר מדאי והעבודה קשה, לא כמו אצל “כל המלמדים”.

הכנסתי יומנים בכתות; לדוגמא, היה לי יומן בי"ס רוסי והדפסתי כמוהו ברוסית (בחרקוב לא היו אותיות עבריות, ורק במקום “יום שבת” הדפסנו “יום ראשון”. דוגמא זו נשארה גם כיום בא"י); גם סדרתי ישיבות מורים פעם בחדש (כשהזמנתי את הרב לישיבה הראשונה התלוצץ ואמר, כי ע"פ ההלכה אסור לו להשתתף… “בישיבת עמי הארץ”…) הצעתי לכל מלמד את למודיו בכתה וגם אופן הלמודים, עד כמה שאפשר; מלבד נאמנוב, לא היה איש פוצה פיו לשאל שאלה איזו שהיא, והיו מסכימים בנענוע ראש, רושמים להם דברי – וחסל, רק נאמנוב היה מרבה לשאל: מדוע, איך, מה? – וכשהיה מקבל תשובות ברורות היה מקמט את מצחו הגבוה, מנענע בראשו החבוש כפה של קטיפה, חושב שעה קלה ואומר: “כך, טוב! הננו מסכימים” – ואמנם היה עושה את המוטל עליו בדיקנות מרובה, –

בכתה הראשונה הנהגנו את “לפי הטף” של ד. ילין, ספר נאה וחשוב. בפעם הראשונה מצאתי בו דברים מפליאים בהקדמה, – ש“הפרדת התנועות מעל האותיות כקול שהוא לעצמו אין לו מקום בעברית כלל”. החדוש הזה, כידוע, אינו מתקבל גם היום אפילו אצל מורי א“י, ורבים אינם מבינים, כיצד אפשר שלא לנתח את האות התנועתית, – האות לחוד והתנועה לחוד, אע”פ שברור הוא, כי התנועה בעברית להבדיל מן השפות האירופיות, אינה אות כלל. אז גם אני לא ירדתי לסוף דעתו של המחבר, ומשום זה למדנו על פי הספר הזה, שהוא בנוי על פי שיטת המחבר – כמו שעשינו בשנים שעברו, כלומר, האותיות לחוד והתנועות לחוד ולצרפן אח“כ, היינו ע”פ השיטה הקולית האירופית, התמונות שבסוף הספר, שבעיקרן באו בשביל הדבור העברי, לא מצאו אצלנו את תפקידן הנכון, כי הדבור היה ז’רגוני ומי זה יכניס למוד ההסתכלות בלשון הז’רגונית? השם “הסתכלות” עצמו, בתור מונח פדגוגי, לא נוצר אז עדין, כי אם “שעורים ממשיים” וגם “המקצוע” בכלל לא היה נודע בעולם ה“חדר העברי”.

נועצתי עם הרב בדבר עברית בעברית, שהחילה כבר משמיעה את קולה פה ושם, וגם בחרקוב נמצא מורה פרטי, שלמד את תלמידיו לפי שיטה זו, והייתי רוצה מאד להכניסה גם אל הת“ת, אבל הרב, כדרכו, גחך ואמר: “בודאי יפה לדבר בשפת משה רבנו וישעיהו הנביא, – אבל לע”ע מדברים בא”י רק בן־יהודה וגרוזובסקי ופה בחרקוב רק המורה… שהנך יודע את דרכיו וערכו; מלבד זה שער לך, כמה יקלקלו מלַמדיך את העברית, ואף נאמנוב בכלל!.. הנח אפוא את ההוראה בעברית לעת עתה“… – הזנחתי את מחשבתי זו, אבל בשעורים פרטיים הנהגתי בהצלחה את העברית בעברית, וגם בנביאים ראשונים למדתי ע”פ שיטה זו, – לבקשת נאמנוב, היינו מדברים אנחנו בינינו עברית, מה שנתן לו היכלת להראות פלאות בידיעת פיוטים ותפלות…

בכתה השניה הכנסנו את ספרו של בצלאל שניידר האמור לעיל, ונאמנוב למד באמונה רבה ע"פ הספר ולא נטה ממנו ימין ושמאל, וכשהעירותי לו למשל, על מאמר אחד מעין: “דודי יצא מן המים”, בלי שום קשר ובלי שום טעם, היה מגחך על הכפירה שלי בספר, שהרי כך כתוב, ואיך אפשר לנטות מן הכתוב?… בכתה השלישית לִמד מלמד בור גמור, שהייתי צריך לקרא לפניו את הפסוק בקריאתו הנכונה ולשים בפיו את התרגום, ומלבד זאת לא הייתי בטוח, כי יֵדע לבאר לתלמידים. ועלי לאמר את האמת, כי הוא היה אחראי למעשיו והיה מטרידני שלשה ארבעה ערבים בשבוע, כדי לדעת את הכתוב בספר, ואיך ללמד. הוא היה יליד חרקוב והמבטא הזרגוני שלו היה גס מאד והיה צורך להרגילו בדבור הזרגוני הנוח ביותר. אפשר שהייתי מקבל רשות מאת הרב, שמלמד זה ילמד ברוסית, אבל הרוסית שלו היתה המונית ונלעגה במדה כזו, עד שהתבישתי להציע כזאת לפני הגבאים המשכילים.

בשתי הכתות הגבוהות למדתי נביאים ראשונים ומשלי, דקדוק עם נסיונות של חבור וחשבון: עכשו לא רציתי ללמד חשבון ברוסית, כי אם בז’רגון או בעברית ע"פ קלֶמֶנטובסקי, שתרגם את ספר החשבון הרוסי של מַלִינין־בוּרִנין, ספר גרוע ותרגום גרוע. אבל בכל זאת עברית. לפעמים הייתי מקריא את השאלה בעברית בלי תרגום, או כותבה על הלוח, והייתי שואל את תלמידי את התוצאה בז’רגון. – ככה קרבו צעדי עברית בעברית לרחוב המורים, והדבור העברי חדר לאט־לאט.

בחנכה של השנה ההיא סדרנו “נשף חנכה” לכל הכתות – דבר חדש לגמרה בחרקוב. נמצאו לנו נשים נדבניות אחדות, שנדבו ממתקים לילדים; נמצא גם מורה לשירה, שסדר מקהלה, אשר שרה ארבעה שירים עברים שלא מענינא דחנכה כלל, אלא שהיו שירים עברים: את ההמנון לק.ז. ויסוצקי מאת נובקובסקי ואת “שמחת תורה” של ורשבסקי ועוד. ע“פ דרישות הגבאים נאמתי נאום ברוסית; השגנו גם פנס קסם ותמונות לחנכה, הנשף עשה רשם גדול על התלמידים ועל ההורים, ות”ת שלנו רכש לו כבוד ואמון.

ובחדש תמוז עשיתי דבר שלא נשמע כמהו! לקחתי את שתי הכתות הגבוהות אל מעון הקיץ שלי, אל מחוץ לעיר. נמצאה לנו אשה פטרונית אחת, שנתנה לנו להוצאות במדה מספיקה, ושני ימים בלו הילדים העניים, תושבי הכרך, מחוץ לעיר והמונה, מחוץ לשאונה ואבקה. כל היום טילנו בשדות ובכרים אשר מסביב, שחקנו בכדור־יד (כדור־רגל – מי שמע אז עליו?) ורחצנו בנחל, שטרם יבשו מימיו, – ובערב סדרתי להם מדורה לא רחוק מטחנת הרוח אשר על הגבעה, ולפני השֵנה ספרתי להם איזו ספורים. מלבד הגבאים והרופאים, הודה לי ע“ז גם הרב אורלזרוב, אך הגבאי הקודם (שהיה מתענין בחנוך ילדי הת"ת, גם לאחר שלא נבחר לגבאי) התאונן בפני הגבאים החדשים על עשותי דבר כזה ב”שלשה השבועות“. הגבאים ה”גויים" לא ידעו כלל “שלשה שבועות” הללו מה טיבם ומה האיסור בזה ופנו בשאלה אל הרב; הוא, כדרכו, גחך קצת ובטל את חשדם ודאגתם ל“חלול הקדש”.

בסוף השנה נבחנו כל ארבע הכתות בפומבי: בפני הרב ובפני ה“גויים” הגבאים. התוצאות היו טובות מאד; המלמדים הראו התקדמות – ביחוד נאמנוב והמלמד אלפא ביתא. הגבאים המשכילים שאלו שאלות חשבון ברוסית והתלמידים ענו היטב, ואז החלט, ברשיון המפקח על הלמודים מטעם הממשלה, להתחיל בכתה הגבוהה גם רוסית.

זכורני מומנט טרגי אחד מהשנה ההיא, באחד הימים ואני עומד ומלמד בכתה, הרגשתי והנה אדם אחד עומד במסדרון ומקשיב ללמודי. לא הפסקתי את השעור והמשכתי עד הסוף. כשיצאו התלמידים להפסקה והאיש נראה אלי, והנה חברי מנחם לפני, זה שנפרדתי ממנו לפני כחמש שנים, זה ש“בגד” בהוראה ונתמכר למסחר. הוא בא לחרקוב לרגלי מסחרו, ובדעתו, כי אני עוסק פה בהוראה חפשני ומצאני… במשך שלשה ימים נתארח אצלי, בקר את הת“ת, שוחחנו בשעות הפנויות, זכרנו את ימי העלומים היפים, אהבת נעורים שאינה נשכחת; הוא שפך לפני את שיחו, התודה על חטאותיו והתחרט על “בגידתו”; הודה לפני כי גם כעת נמשך לבו להוראה, אלא שחיי משפחתו אלצוהו לקבל לע”ע משרת עמיל וסוכן… לא רציתי לצערו ולא הטעמתי לו את ספוקי בעבודתי, אף לא הוכחתיו על דרכו. אך הוא הבטיחני, כי עוד יבא יום והוא ישוב להוראה, ואפשר שעוד נתאחד לעבוד ל“אלילי הנעורים” בצותא חדא. ואמנם נבואתו נתקימה למחצה, אחרי שנים אחדות עזב את המסחר, אבל לא שב להוראה, כי אם שמש בתור סגן רב מטעה"מ אצל ידידנו הברליני ש. לוין ביקטרינוסלב, עיר מגורו אז.

בשנה הבאה קימנו את הכתה הגבוהה, אף כי היתה מועטת תלמידים, ונתוספה לנו כתה א' רבת אוכלוסין עד 40, כי רבים מבעלי הבתים הבינונים התחילו לשלח את תלמידיהם אלינו, ואז עלה בידינו להזמין מקורסק מורה בעל תורה ובעל צורה, גולומב שמו, שעזר לי הרבה בבית־הספר.

רצונו של הרב היה (כנראה, בהשפעת הגבאי הקודם, שעמד מאחרי הקלעים והשפיע…) שנתחיל ללמד “קצור שלחן ערוך” או “חיי אדם”, – אבל בהשפעת הגבאים הגויים עלה בידי שיתנגדו ללמוד זה, ובמקומו החלטנו להתחיל במשניות “ברכות”, שהרי “יתרון למקור על הפרושים” – ככה טענתי לפני הרב. הוא הביט עלי בעין חשד ואמר: “מבין אני, כי אין כונתך ללמוד משניות אלא שלא ללמוד “חיי אדם”… אבל לבסוף הסכים. עם זה למדנו גם נביאים אחרונים (בפעם הראשונה ליסוד ת"ת בחרקוב) וכנהוג, אחרי מלכים – ישעיה, – כי אז לא היה עוד אצלי סדר ללמוד הנביאים – ולמדתי ע”פ הרגלי בבית אבא.

הגבאים, כאמור, היו נשמעים לי, ובשנה ההיא סידרו ע“פ עצתי תמחוי לילדים עניים; הפטרונות, – הנשים המשכילות והעשירות, – שמחו מאד על ה”פילנטרופיה" הזאת, רק בתנאי שאני בעצמי אלך עם הילדים אל בית התבשיל שיעדו. הסכמתי, ויום יום בשעת צהרים הלכתי כרועה בראש העדר, ואחרי כארבעים או חמישים תלמידים עניים ורעבים, לפני הסעודה ואחריה נשמעו ברכות המזון בקול, וע“ז הללני הגבאי הקודם. בינתים נמצא עשיר שנדב מספר זוגות נעלים לילדים, ואח”כ גם בגדים, ותלמידי הת"ת הלכו לבושים ונעולים כדבעי.

זכות ישיבתי היתה גם עכשו מיוסדת על מלאכתי ככורך ספרים. הרחבתי את מעוני הפרטי, ובחדר גדול נמצאו ספרים קרועים ובלואים ומכשירי עבודה. גנבת־דעת זו הכבידה עלי מאד. השוטרים וגם פקיד הרובע ידעו את עבודתו של כורך ספרים זה והיו מגחכים בעברם על פני, – ואף על פי שהיו בין הגבאים אנשים קרובים לשלטונות, שהיו יכולים להגן עלי בשעת סכנה, ואף כי המורים ה“אזרחיים” יכלו להכניסני תחת חסותם בשעת הדחק – הייתי שרוי תמיד בפחד, פן יתפשוני בשעת הלמודים, פן יצדוני ברחוב – וכל זכויותי תכזבנה. ביחוד הייתי מפחד, כשהייתי הולך אל בית התמחוי עם 40 תלמידים כמורה ממש… מאליו מובן, שיכלתי לפגש בפקיד גבוה, שמסקרנות גרידא היה יכל לשאלני שאלות, שהתשובות לא היו מספיקות לו…

ומשום כך, כשנפתח בשנה זו בית ספר גבוה ללמוד רפואת שנים, יעצוני ידידי להכנס לבית ספר זה ולשלם בכל חצי שנה מאה רובלים, ובמשך שנתים וחצי ארכש לי זכות “ישיבה כשֵרה” כאקדמאי. המפקח על בתי הספר הממשלתיים, שהבין את שאיפתי זו, הסכים לכך, ולאחר שהכנסתי 100 רובלים מחסכונותי החדשים התחלתי ללמד מלאכת עקירת שנים ולעבד בגבס…

תחלה הלך הדבר למישרים; הייתי מבקר את בית הספר רק בערבים, כשהייתי פנוי מעבודתי בת“ת; אך אחרי בקרת מצד השלטונות בבית הספר לרפואת שנים, להוכח אם התלמידים לומדים או לאו, היה עלי להחליט מה אני: תלמיד־רופא־שנים או מורה… כמובן שלא פקפקתי בזה, ולאחר חמשה חדשים שלמדתי ראשי פרקים בתורת הרפואה והגעתי עד כדי ידיעה מהי “פולפה” ומה זה “קריוז”, איך “לוקחים מדה” בשביל שנים תותבות וכו' – יצאתי משם והשארתי את 100 הרובלים, לזכותו של בעל ביה”ס…

אולם בבית ספרי הלכה העבודה והתקדמה. הת“ת נעשה ענין לענות בו למשכילים, היו שוחחים בו בכל הזדמנות והיו מתנדבים לטובתו בכל מקרה מתאים. הנשים הכבודות היו באות אל המסעדה והיו מספרות אח”כ בשבח הסדרים, ועי“ז היו מאספות כסף אצל עשירי העיר לתמחוי ולבגדים. לפעמים היו באות ומביאות אתן אורחים, להראותם איך לומדים “בת”ת שלנו” – ואע"פ שרוב האורחים לא הבינו ז’רגון, היו נהנים מן התשובות, שהייתי מתרגמן להם.

ופעם נכנס אל מחלקתי איש גבוה ואמיץ פנים, כלו מביע עז ומרץ והכרת ערכו, הרכין ראשו וישב לשמוע את שעורי. במשך כל השעה הקשיב בהתענינות מרובה, הביט בפני התלמידים ובפני אני במבט ישר וחודר – ובזמן ההפסקה נתן לי ידו ואמר: “אני אוסישקין!” (השם הזה כבר נסר אז בעולמנו!) הוא שאל וחקר ודרש לתנאי הלמוד בעיר שכולה גויים, במקום שהשוטרים ופקידי המשטרה צדים יהודים בלילה וביום באמצע הרחובות; הוא התענין בתכנית הלמודים ובכשרונות התלמידים; שאל גם על יתר המלמדים, התענין אם אני יודע ע“ד “עברית בעברית” וכו', ובתוך יתר הדברים אמר לי: “מה לך לשבת בעיר של הגויים, שהנך פוחד בה מקול עלה נדף – הלא תבא אלי ליקטרינוסלב, שם נפתחת עכשו פרוגימנסיה של קפלן, שם תוכל ללמד ע”פ שטת “עברית בעברית”, ואני אתמך בך גם בשעורים פרטיים, ואמסור לחינוכך את בן אחותי”… הודיתי לו על זה, ספרתי לו ע“ד נסיוני בפולטבה ועל דבר כשלוני שמה, גם תארתי לו מה היה הת”ת בחרקוב קודם ולמה הגיע עכשו, וכי בעיר גויים זו זקוקים עוד יותר למורים צעירים וכו'. אבל – אמרתי לו – אפשר מאד, שהפחד התמידי, שמדריכני מנוחה, יאלצני לצאת מחרקוב. ואז אשתמש בהזמנתו האדיבה.

ואמנם כבר בשנה זו קרה המקרה, שהכריחני לעזב את חרקוב. הרב מטעה“מ החדש סַכנין נבאש בעיני המשכילים תומכיו (שבעטו קדם ברבם הישן, ששמש 25 שנים במשרה זו). לא יכלו משכילי חרקוב ועשיריה לסבל אותו והחליטו לבחר ברב אחר. ומכיון ששמו של הדר' כהן ברנשטיין נתפרסם אז ע”י עבודתו הציונית המסורה וע“י המכתבים החוזרים שלו, שהיו נקראים בכל בתי המשכילים ושמשו הדרכה לרבים בתורת הציוניות, – ומשום שנודע, שהאיש הזה הזניח את הפרקטיקה שלו כרופא ונתן את כל נפשו לתעמולה ציונית ולארגונה וחי חיי צער, – לכן עלה בדעת אחדים מהמשכילים לקרא לדר' זה לחרקוב ולבחר בו לרב מטעם הממשלה. אף נאות להם דר' כ.ב. להעמיד את עצמו לבחירה, וגם בא לחרקוב ודרש לפני המשכילים. מתק שפתיו והגיון נאומו בשפה רוסית עשירה ונאה מאד, התלהבותו ואפיו הנעים, הבנתו את הפרובלימה הלאומית לכל עמקה והיקפה, והסברתו הברורה – כל אלו פעלו על המשכילים פעולה גדולה מאד והחליטו לבחר בו. אנחנו המועטים, יודעי עברית, אע”פ שפקפקנו בתחלה, אם לבחר לרב באדם שאינו יודע גם לקרא עברית, – אבל אחרי הקריאו לפנינו את “המכתב השלישי” שלו הידוע, הרגשנו, כי לפנינו יהודי אידיאלי, שמעטים כמותו, וחשבנו, כי אדם זה יביא ברכה לגדולים וגם לקטנים; על ידו נוכל לסדר בהקף רחב את עניני הצבור ועניני החנוך, ואולי נלמדהו גם קצת עברית, – ולכן עשינו תעמולה רבה בין החוגים שנמנינו עליהם. הרב סכנין ידע את כל זה והזהיר בי פעמים אחדות, כי עלי לדעת את מקומי, אבל לא שמתי לב לזה. הבחירות עברו מתוך התעוררות כבירה, התערבו בהן גם פקידי הממשלה – וכהן ברנשטיין נבחר לרב, – אלא, שאחרי התיצבו לפני שר הפלך ואחרי שהלז קבלו בכבוד גדול ודבר אתו כשעתים על תעודתו בתור רב בעיר גדולה זו ועל חנוך הדור הבא ועל הציוניות, ואחרי שאמר לו כל שבחו בפניו והבטיח לאַשרו – לא אִשר אותו בכ"ז במשרתו, והשאיר את סכנין, הפסול בעיני המשכילים והצבור: שר הפלך הבין, כי דוקא איש כסַכנין הוא הרב הרצוי בשביל הממשלה…

מאז התחיל הרב סכנין להתערב בעניני הת“ת, התחיל להתגולל עלי על למדי רוסית וחשבון בת”ת שלא כחק (אע"פ שהמפקח ידע על זה ולא מחה בידי), ורבו הסכסוכים ביני ובינו. ומכיון שבתור רב מטעה"מ היה הוא כמעט הפוסק היחידי בענינים אלה ויכול להציק לי הרבה, נזכרתי בהצעתו של אוסישקין, ואחרי חלוף מכתבים החלטתי לצאת מחרקוב, כעבור שש שנות עבודתי הראשונות על שדה החנוך, על מנת ללכת ליקטרינוסלב.

בשנה ההיא נתפרסם “בהשלח” מאמרו של יצחק אפשטיין “עברית בעברית”. הסברותיו, הוכחותיו שנאמרו בהגיון ובלשון יפה מאד פעלו הרבה על כל המורים הצעירים; “זמירות” מעין זה בעל פה נשמעו גם ממקומות אחרים, ביחוד מאודיסא, וכשנבחרתי בשנה זו לאספת הועד האודיסאי, החלטתי לבקר שם את החדר המתוקן של חַיותין, שבו דברו עברית ולמדו עברית. חשבתי, כי אופן הלמוד בחדר הזה יסַיֵע בידי לשנות את שיטת הלמודים, שנהגתי בה עד עכשו. אמנם שמעתי, שמדברים סרה על החדר האודיסאי, שהיה אז אולי הראשון ע"פ שטת “עברית בעברית” והיחיד ברוסיא. ומשום זה רציתי להוָכח בעצמי, כדי לעמוד על טיבו, ואמנם מה שראיתי ומה ששמעתי התמיה אותי.

המורה חַיוּתין, איש גבה קומה ושערותיו פרועות, עמד לפני תלמידי הכתה שישבו על ספסלים פשוטים סביב שלחנות צרים כאין “חת” רחבה. הוא שאל את באורי הפסוק: “בראשית ברא אלהים” וכו‘, מלה ומלה ובאורה באופן זה: “בראשית” – בתחלה; “ברא – יצר”; "ד’ – אלקים“; “את השמים – הרקיע”; “ואת הארץ – האדמה”. הוא הרגיש בי, כי מורה אני, ולכן השתדל לקפץ מענין לענין בפרשה זו. דקדוק עברי לא ידע, כנראה, כלל ובאר את המלה: “ותקרא (נסתרת) ותקראָה” “ותרא – ותראָה” (שהרי הה' סימן לנקבה…); את הפסוק: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו” באר לתלמידים: “על כן ישליך איש את אביו ואמו וילך אצל אשתו…” אחרי זה הרים את החטר הארוך שבידו והראה על התמונות התלויות על הקיר, אלה היו – כפי שנשארו בזכרוני – התנין שבציר הצפוני, ארי, פיל, דב ועוד; שאל לשם החיות הללו – לראשם, לזנבם, לאבריהם האחרים ועוד בדרך זו… ביחוד היו מגוחכים התרגילים במחברות התלמידים, שעל פיהם למדו לדבר עברית ע”פ שאלות ותשובות. במחברת אחת נמצא תרגום השיר של CepeнЬkнй שנמצא “בבית ספר עברי”, שיר־ספורי המוני, שגם במקורו לילדי הרוסים הכפריים הוא תפל גמור, והיה נדרש על ידו לכמה וכמה פנים באופן זה: “היה היה גדי שעיר. מי היה? גדי היה? איזה גדי היה? גדי שעיר היה. מה גדי שעיר? גדי שעיר היה. מה היה לגדי? לגדי היו קרנים. למי היו קרנים? לגדי היו קרנים. איפה היו הקרנים? הקרנים היו על הראש. מה עוד היו לגדי? לגדי היו רגלים. למי יש עוד רגלים? לפרה יש רגלים. האם יש לפרה קרנים? כן, לפרה יש קרנים. מה יש עוד לפרה? לפרה יש זנב. איה הזנב של הפרה? הזנב לפרה על האחור. היש זנב גם על הפה? לא, אין זנב על הפה…” אלה היו שאלות המורה בכתה, והתלמידים היו עונים על השאלות גם בעל פה וגם בכתב במחברות בביתם (אחת המחברות היקרות הללו נשארה אצלי למשמרת זמן רב, גם אחרי בואי ארצה).

מובן שבצאתי מהחדר “המתוקן” הזה (ה“תו” רפה במבטא האשכנזי) לא יכלתי לבלי הסכים לדעת אלה, אשר התלוצצו, כי החדר החדש הוא “מסוכן” באמת, – אבל הרעיון על דבר הדבור העברי ועל השטה הטבעית “עברית בעברית” נשאר אצלי קבוע והַחלטָתי ללמד על פיה בעיר מושבי החדשה היתה חזקה.

ואין אני יכול לבלי חרג ממסגרת זכרונותי ולבלי הזכיר במלים אחדות את מצב הרוחות במחננו בימים ההם, ימי בכורי הציוניות והקונגרס.

משנת תרנ"ד, לאחר שגברו הקושיים בכניסה לארץ נחלשה התנועה חבת ציון. העסקנים הותיקים באו במבוכה והורידו ראשם, ביחוד אחרי מאמריו של אחד־העם, שגרמו לאכזבה בעניני הישוב בכלל, ופתאם:

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת… גָבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם

וַיִּגָלוּ מֶרְחַקִים בְּהִירִים רַחֲבֵי יָדַיִם…

ממערב אירופה פרצה רוח חדשה, התחילו לצלצל מלים חדשות: דר' הרצל, יודנשטַט, ציוניות, קונגרס… המלים הללו עודדו את הרוחות הנדכאים, הפיחו רוח חיים בתקוות הנכזבות ובאו עלינו כמים חיים על נפש עיפה; – וגם אנחנו תושבי עיר הגויים חרקוב, הרחוקה מן המרכזים היהודיים, הרגשנו כי איזה דבר מתרחש, אם כי לא ידענו כמו…

בפעם הראשונה פגשתי את השם: דר' הרצל ב“ווֹסחוד” השבועי של לנדוי, שהיה ידוע ל“זולל חבת־ציון”. הוא הודיע במלים אחדות ובלעג עוקץ על “איזה ד”ר פיליטוניסטון וינאי שפרסם בגרמנית ספר “מדינת היהודים” – שהשם בעצמו מוכיח על תכונת הספר וכותבו…" ע“י אחד מאבות תלמידי הפרטיים, שנסע לאירופא, השגתי את הספר, וכשקראתי בו נדמה גם לי, כמו שתאר הרצל את מצב רוחו בכתיבת ספרו זה אח”כ, – “כאילו כנפי השכינה מרחפות עלי”… שבועות עברו עלי בשגעון החושים: נבואה עתיקה?.. משיחיות?.. הזיות?.. או אולי דמיון חולני?.. מהרתי לשלח את הספר לאזרחי בפולטבה – ועל זה קבלתי תשובה, כי אמנם דברים מפליאים מתחוללים עכשו במחננו במערב אירופא. “וקול התור נשמע בארצנו”…

בחדש תמוז שנה זו, בא אלי, אל מעון הקיץ, בחור צעיר ומכתבים בידו מאת א. ז. רבינוביץ ומתלמידי נתן וסילבסקי ז"ל⁴ שבפולטבה שבהם הם מעירים אותי לבוא לעזרת הצעיר במה שאפשר, כי הענין הוא “רציני וקדוש” כאחד, ודבר גדול מתרחש בעולמנו…

הצעיר הזה היה הסטודנט בוכמיל (עכשו תושב “תלפיות” ירושלם), שבא לכתחלה משויץ, ששם למד, ומטרתו – להקהיל קהלות על מנת לבחר בצירים ל“קונגרס” הבזילאי ולסדר אדריסות של הסכמה וברכה, שישולחו מן המקומות, שהיהודים נחתים שם. שני מעת־לעת ישב הצעיר הזה בביתי – ביום היינו סובבים על פתחי המשכילים והחובבים, שאזנם קלטה שמץ על דבר הקונגרס ועוררנום לשלח ציר או צירים מעיר אוניברסיטאית זו, ובערב היינו יושבים בצל העצים שבשדרה הארוכה והיינו הוזים ע“ד התנועה החדשה הזאת… בוכמיל ספר לי פרטים ע”ד הרצל ועבודתו, תארו, קסמי פניו, דבוריו; שקענו בהזיות משיחיות והיינו בטוחים כי פעמי המשיח קרובים והגאולה הנה באה…

ומה גדל אז דאבון לבבי, שנשאר לי כפצע לכל ימי חיי, כשהציעו לפני לנסוע בתור ציר לקונגרס מחרקוב, אך המצב החמרי לא נתן לי… ודאבוני גדל עוד יותר, בשעה שבא אלי גם תלמידי נתן וסיליבסקי, הצעיר הנלהב והטהור בנפשו וברוחו (הוא היה חברו של המנוח שיינקין) והודיעני כי הוא וגם א. ז. רבינוביץ נוסעים, אף על פי שדעת גבאי הת"ת אינה נוחה מזה…

בחרקוב לא נמצא גם אחד, שיתעורר לנסוע בתור ציר, אף כי חפצנו לבחר במי שיתנדב לנסע… לבסוף נתרצה לקבל על עצמו משרת “ציר” העו“ד אורשנסקי, אחיו של אליהו אורשנסקי ז”ל הידוע – “באשר הוא נוסע בין כה וכה לאירופא למעינות הרחצה…”

לעומת זה סדרנו אדריסה יפה, כתובה בכתב אשורי על קלף ונתונה בתיק נהדר.

בשוב אורשנסקי מהקונגרס לא רצה להרצות לפני הקהל, ורק לפני מכיריו המשכילים ספר איזו דברים, שלא עשו שום רשם על השומעים. אבל כלום היינו צריכים להרצאות? חלל העולם היה מלא אז ידיעות, שמים וארץ ספרו הכל ברור וגלוי…

העתון הקונגרסי Die Welt הביא לנו פרטים ופרטי פרטים מכל הנעשה שם, ומאלה עשינו מטעמים להקהל גם ברוסית וגם בז’רגון. סדרנו אספות גדולות וקטנות בבתי התפלה ובבתים פרטיים; שעות שלמות ספרנו על מה שהיה שם, כאילו ראינו כל זאת בעינינו; וזכורני, כי בראש השנה תרנ"ג⁵ עלה המפטיר של יום שני ביוקר גדול והקורא התרגש בדברי הנביא:

עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל…

עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שׁוֹמְרוֹן…

כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נוֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם:

קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ.

הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ…

כִּי פָדָה יְהֹוָה אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ…

וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן, וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ד'…

מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה

כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ,

וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

ומה נעמו לאזני השומעים סלסול החזן בתפלת מוסף:

הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים,

כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד

עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ד'

ושפתי רבים חזרו אחריו: רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ

אחרי הצהרים קראתי הרצאה בז’רגון על הקונגרס; גם הזקנים הסכימו לבטל למטרה זו את אמירת התהלים הנהוגה בראש השנה. בית התפלה היה מלא מפה לפה ורבים רבים בכו והורידו דמעות שמחה, כי זכו לכך…

הדור הצעיר בימינו, שלא ראה את הקונגרס הראשון יכל לתאר לו את מצב הרוח ההוא רק אחרי שזכה למצב הרוח שנתעורר ע"י הצהרת בלפור: מהדורה שניה של הקונגרס הראשון.

*

בראשית תרנ“ט באתי ליקטרינוסלב – “בירתו של מנחם מנדל אוסישקין, כפי שלגלגו אז, והתודעתי אל מנהל הפרוגמנסיה העברית קפלן, שמשרתי אצלו היתה כבר מוזמנה וקבועה ע”י אוסישקין. הבעתי למנהל זה את דעתי ורצוני להתחיל בבית ספרו למוד העברית ע”פ השיטה הטבעית. כדרך מחזיקי בתי ספר פרטיים, שעיקרם עסק, הסכים קפלן, בשערו שדבר זה יביא לו ברכה חמרית. ע“פ עצתו, נסעתי לפבלוגרד הסמוכה לבקר את הגמנסיה הרוסית, שהמורה לגרמנית אשר שם למד שפת מולדתו בשטה הטבעית. ממחברותיו שפרסם המורה ההוא נוכחתי, עוד יותר מאשר ממאמרו של מר אפשטיין, כי הדבור העברי בבית הספר הוא אפשר ואפשר. מזוין בחוברות הללו, שהראו את מהלך הלמודים במעשה (מעין ברליץ) ובמאמרו של מר אפשטיין, החלטתי להתחיל את למוד העברית בביה”ס של קפלן ע“פ שיטת עברית בעברית. באותו זמן קבלתי גם ידיעות מאת יחיאל יחיאלי, שנתקבל בחדר המתוקן בניקוליב והוא מלמד שם ע”פ השטה הטבעית ורואה ברכה רבה בעבודתו, – ידיעה זו חִזקה את החלטתי ואמצה את רוחי.

ההתחלות בדבור העברי לא היו קשות כ“כ, כמו ששערתי. ארבעים – חמשים המלים הראשונות היו נרכשות ע”י התלמידים על נקלה; מתוך תרגילים שונים, ממאמרים מן החיים היו המלים מתרשמות במחם של הילדים, והיו משתמשים בהם יפה. עזרו לזה גם החדוש בדבר ו“המוֹדָה”; הילדים, רבים מבני העשירים, היו מתפארים בזה שהעברית אצלם היא שפה חיה ומדוברת, עיקר הקשי היה, כי לדבור העברי יכלתי להקדיש בביה"ס זה רק שעה ביום, ועוד שעה אחת לחומש בתרגום רוסי (2 שעות עברית בכל כתה היה המקסימום, שהרי פרוגימנסיה היא זו!), שהיה נחוץ ללִמוד הקטחיזיס, בבוא זמן הבחינות הרשמיות… על כל פנים, בחדשים הראשונים הייתי אני ותלמידי שכורים מהדבור העברי; אני הייתי מכין כל ערב תרגילים לענין את התלמידים והם סגלו להם את התרגילים בהתענינות מרובה.

אולם עד מהרבה הגיחה עלי רעה מצד אחר, שלא פללתי לה.

ביה“ס ההוא עמד תחת פקוחו של מפקח על בתי־הספר העממיים הממשלתיים תיאודורוביץ, מי שהיה חניך ה”בורסה" (בי"ס לכמרים) ופרש להשכלת העם. הוא הופיע מזמן לזמן לראות ולהוכח במהלך הלמודים בבית הספר הזה ובהתפתחותם של התלמידים. כשנכנס פעם אל מחלקתי ושמע, כי אני מלמד עברית ע“פ השטה הטבעית התרעם מאד וחוה דעתו, דעת כומר, כי העברית היא רק לתפלות ולכתבי הקדש ולא לדבור. טַענָתי, כי הדבור העברי עשוי גם להגביר את הבנת התפלות לא נתקבלה על לבו, באמרו, כי “אנחנו הלא מתפללים בסלַוית העתיקה, אע”פ שלא הכל יודעים את פרושה…” ובכל זאת לא אסר עלי הפעם את הלמוד בשטה זו. כנראה, פעלו עליו דבריו הרכים של המנהל, שהיה בעל לשון רכה וגמישה… אולם בבואו פעם אחרת אל כתתי דרש מאת אחד התלמידים לתרגם לו ברוסית את עשרת הדברות, וכשהגיע לדבור השביעי שאל באורים (עובדה!). התלמיד לא הבין יותר ממה שכתוב. אז אמר לי תיאודורוביץ: “אדוני המורה, הנך בודאי מן הליטאים, שאינם יודעים לפרש ולבאר את הכתובים כפשוטם ומעקמים את כתבי הקודש”. אמרתי לו, ובפני המנהל קפלן, שלִוה את כבוד המפקח אל כל כתה: “אדוני המפקח, יתן נא ליהודים לפרש את תורת משה רבם כפי מסורתם…” המפקח נפגע מאד מתשובתי זו, והמנהל לא יכל לסלח לי על הטחה זו כלפי מפקח ממשלתי. ולאט לאט בא פרוד בינינו, ביחוד לאחר שנוכח, כי הפרסום על ידי הכומר חשובה הרבה יותר מאשר הפרסום ע"י השיטות החדישות ביותר בלמוד העברית…

באכזבה גמורה וברשלנות עבר עלי חצי השנה השני בבי“ס קפלן. הרגשתי, כי יושב אני אל עקרבים; גם תלמידי, שהיו מכינים את עצמם לבחינות במעמד מורים ממשלתיים, פסקו מלהתענין בדבור העברי, שהיה להם רק “מודָה” יפה ולא יותר. אז גם נוכחתי, כי הדבור העברי בביה”ס הוא רק עבודה למחצה ואולי גם פחות; אפשר לדבר עברית, כמו שמדברים גרמנית, בלי חנוך גרמני. העיקר הוא החנוך העברי – ולזה צריכה אטפמוספירה שלמה, המקיפה את התלמיד כלו.

כשהייתי משיח עם אוסישקין בדבר זה – יעצני לפתח בית־ספר־עממי פשוט, שעין המפקח אינה משגיחה עליו ביותר, ואז אוכל ללמד עברית כחפצי.

והמקרים הזמינו לי רפואה שלמה אחרת לגמרה.

בשנה זו נתפרסמה התקנה החשובה בדבר ה“חדרים” כי כל אדם מישראל מותר לו להחזיק “חדר” ולהורות בו לבני אמונתו את ידיעת היהדות תפלות ונביאים ומחיר “תעודת מלמד” היתה 3 רובלים לשנה… (לתקנה זו שאפו כל רבני רוסיא זמן רב, ובהשתדלותו של ר' יצחק אלחנן וברון גינזבורג ז"ל ועוד, עלה הדבר בידם). אז החלטתי לפתח “חדר־מתוקן” ולבלי השתמש עוד בתעודת מורה שבידי, ואוסישקין ופמליא שלו הבטיחו לי את תמיכתם הרוחנית והחמרית.

אבל גם השנה החולפת לא עברה עלי בלי תועלת. מהלך הלימודים הוכיח לי ברורות, כי הדבור העברי עם התלמידים הוא אפשר, אם רק יכין לו המורה את החֹמר ומכשירי ההסתכלות הדרושים; גם התרגלתי בדבור העברי בכתלי בית הספר ומחוצה לו, ולכן נעשתה לי העברית שפה חיה בכל מחשבותי ומעשי. ומלבד זה למדתי בשנה זו מנהג יפה, והוא מנהג נטיעת עצים ע“י תלמידי ביה”ס. כי בשנה ההיא הזמינה העיריה את כל מורי ביה“ס הממשלתיים להשתתף בנטיעת עצים בראשון למאי. ע”י המפקח תיאודורוביץ עלה בידי מנהלי החרוץ לשתף גם את בית־ספרו הפרטי. כשבעת אלפים תלמידים השתתפו בחגיגה זו, יצאו מחוץ לעיר, נטעו עצים ובלו יום שלם בחפש ובשמחה. ובלכתי עם כתתי, ובנטעי עמהם עץ אלון נדרתי נדר, כי כאשר אזכה לעלות לארץ מולדתי אשתדל להנהיג את המנהג הזה בארץ. (ואמנם בט“ו בשבט תרס”ד, בחרף הראשון לבואי ארצה, פרסמתי מאמר ב“השקפה” על ערך היום הזה, ראש־השנה לאילנות, בתור יום־של־נטיעות, ובט“ו בשבט תרע”ג זכיתי, בתור ראש הסניף הירושלמי של הסתדרות המורים בירושלים, לסדר יום נטיעת עצים במוצא לכל תלמידי בתי הספר והת"ת בירושלים, שבהם השתתפו למעלה מ־4000 ילד וילדה).

הבטחתו של אוסישקין לא היתה רק הבטחה בדבורים כי אם גם במעשה. על פי פקודתו נוסד ועד ליסוּד “חדר מתוקן”, ונמצאו אנשים מתנדבים ואחד מהם הוא ב. ספיבק ז“ל מי שהיה מנהל “אוהל שם” בתל־אביב) שהתחילו לעשות תעמולה לבית אולפנא חדיש זה ועד מהרה נמצאו אבות רבים, שמסרו את בניהם ל”חדר“; ובשעה שאני הייתי עסוק בהכנת תמונות ועצמים שונים לצרכי השעורים הראשונים, הכינה “הפמליא של אוסישקין” ספסלים וקתדרא, כמו בבית ספר, גם שכרו דירה יפה ומוארה, כי “הכח הדוחף” של החדר המתוקן, אוסישקין, רצה שה”חדר" יהיה בית־ספר מסודר, שילבב את הילדים ואת הוריהם. גדולה מזו: על פי חוזה שבעל פה עם הועד, הייתי פטור מגבית כספים אצל ההורים וקבלתי משכרת מסוימה, מה שאִפשר לי להמסר כולי לצד ההוראה והחנוך ב“חדר”.–

*

השנה הראשונה ב“חדר המתוקן” ברוכה תהיי לי! אחרי שבע שנות הוראה בשלשה סוגי בתי ספר, הרגשתי בעצמי בפעם הראשונה את המורה העברי העממי השלם. עבודתי בלי עזרת חברים הכריחתני להתעמק בבעיות החנוך וההוראה בכלל ובחנוך העברי בפרט; השתדלתי להמציא המצאות, כדי לאפשר מהלך למדים טבעי ונכון. הפרינציפ הקבוע שלי היה: – לבלי הוציא מפי מלה רוסית או ז’רגון, כדי שמחשבת התלמידים תתרכז למַדַּי רק בדבור העברי. קשים מאד היו הימים הראשונים; הילדים היו צוחקים ואומרים, שהמורה מבין רוסית, אך אינו רוצה לדבר, והיו מקיפים אותי ומבקשים להוציא הגה רוסי מפי… – בזמן השעורים היו רק שאלות מצד התלמידים: מה זה? וזה?" – ואני הייתי עונה תשובה ודורש: “עוד הפעם! כלם! אתה! כלנו!” לאט לאט התחלנו במאמרים קלים, שהיו מוכנים מלמפרע, ועתה היו לי התמונות הנספחות לספר “לפי הטף” לעזר רב: תמונה תמונה ושמה, עצם ותפקידו; וכבר בחדש השני היינו משיחים עברית, ועם דרוך רגל התלמיד בבית הספר לא עלה על דעתו כלל, שיש שפה אחרת מלבד עברית… הייתי מדקדק, שהמאמר יהיה עברי, שצרוף המלים יהיה נכון, כי שמוש הלשון יהיה כהלכה עברית, וגם לזה עזר לי הספר ההוא, שבנידון זה הוא ההפך מ“בית ספר עברי”… משבוע לשבוע היינו מגבירים חילים בלשון ע"י המצאותיהם של התלמידים עצמם.

שני החדשים הראשונים עברו עלינו בדבור, וכשצריך הייתי לגשת לקריאה, נוכחתי, כי הספר “לפי הטף” אינו “מיתודי”. ההתחלה במלה “יֶלֶד” וכדומה היא קשה מאד. מלבד זה, ההפסקות ע“י הקו, ביחוד במלים בעלות שלש ארבע הברות (ה–לכ–נו) מקשה על הקריאה – ומשום זה בחרתי את הספר “שפה חיה”, אע”פ שהעברית שבו לא היתה יפה וטובה. – ההקטוגרף לא מש מעל שלחן כתיבתי. בתחלה הייתי מדפיס מאמרים קצרים, ואח"כ גם ספורים קטנים, תרגומים מאושינסקי ומספרי קריאה אחרים. את המאמרים והספורים הייתי נותן לתלמידי הביתה, ובשמחה היו מחזירים לי למחר, על מנת לקבל חדשים… ובמשך 4 חדשים בערך ידעו התלמידים לקרא עברית.

הדבור הלך והתרחב ע"י ספורים קטנים בעל פה – ובסוף השנה התחלתי גם לספר ספורים קטנים מן התורה, שעִניְנו את התלמידים מאד. ביחוד מצא חן הספור על אברהם אבינו – ועל השיר שהוא חבר:

אֱלִילֵי הַגּוֹיִם כֶּסֶף וְזָהָב

מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם:

פֶּה לָהֶם – וְלֹא יְדַבֵּרוּ

עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ:

אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ

אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּ

יָדַיִם וְלֹא יַמִישׁוּ

רַגְלַיִם וְלֹא יֵלֵכוּ

ובעזרת כל אברי הגוף הבינו התלמידים יפה את תכנו… מובן, שלא בארתי להם, כי שיר זה הוא מספר תהלים…

כשסִכמתי את ידיעות התלמידים בסוף השנה הראשונה, נוכחתי כי צעדנו צעד גדול מאד. הילדים דברו עברית רהוטה. ידעו כמאתים מלים (הייתי רושם לי יום יום את המלים החדשות) וידעו להשתמש בהן; כתבו חבורים קטנים וקראו ב“שפה חיה” וגם ב“לפי הטף” קריאה תכופה… מלבד זאת ידעו גם חשבון למעלה מעשר ופתרו שאלות קלות.

במשך השנה נתעוררו שאלות משאלות שונות, כגון: איך יקראו לי התלמידים: (כי יקראו לי “מר זוטא” לא עלה כלל על הדעת…) “רבי, מורי, אדוני המורה”? – לסוף החלטתי לעמד על “רבנו” (מעין הסגנון: “למדנו רבנו”). ובלעג מר צחק עלי מר חיים קצנלסון, יד ימינו של אוסישקין, בשמעו בפעם הראשונה תלמידים קוראים לי “רבנו–רבנו”! “רבי בלי זקן ופאות, המלמד בגלוי ראש”?… עמדה גם השאלה: באיזה גוף על התלמידים לפנות אלי: “אתם”, “הוא” או “אתה”. החלטתי עמדה על גוף שני (עוד טרם ידעתי את אדיבותו של בן־יהודה ז"ל…). אבל היתה גם שאלה דתית; היש ללמד בכסוי ראש או בגלוי ראש. שאלה זו פתרתי לחיוב, ולא משום שההורים דרשו כסוי ראש, כי אם משום שזה נקרא חדר – ואיך אפשר ללמד בחדר בגלוי ראש?… הנהגתי גם התפלה הקצרה: “מודה אני” בשירה ואחריה ברכת “והערב נא”, ודוקא עכשו לא השגחתי, אם ישנן מלים, שאין התלמידים מבינים אותן – “שהרי הן עברית על פי צלצולן”…

גם שאלת המַּדִּים הטרידה אותי. ההורים רצו להלביש את תלמידי ה“חדר” בגדים שוים; והנמוקים הישנים עמם: השואת המעמדות וכו'. דעתי לא היתה נוחה מִמַּדֵּי צבא אבל ההורים דרשו להבליט את החדר הזה מחדרים אחרים, ושהבגדים יהיו אפורים, דומים קצת לבגדי הגמנזיסטים.

אני בעצמי חשבתי על מדים למורה, כדי שלא יבא בבגדי הדיוט אל ה“קדש” – ואמנם כשנה הייתי נוהג ללבש רֶדינגוט שחור, שהיה נמצא בבית הספר, מיוחד רק “לשעות כהונתי”, כמנהג מורי בתי הספר התיכוניים שברוסיא, רק בלי כפתורים נוצצים…

שאלות רבות התעוררו – על חלקות מהם מצאתי תשובות עכשו וחלק מהם נשארו לפתרון לשנים הבאות.

ו“המכין לעורב צידו, כי ילדיו אל אֵל ישועו” – הכין גם לי חבר ורֵע, שהקנני כווּן ישר בהוראה והשפיע עלי הרבה במומחיותו הרבה.

הזכרתי לעיל, כי יחיאלי התגורר בעת ההיא בניקוליֶב ועבד בחדר מתוקן, אשר הרוח החיה בו היה מורה בביה“ס העברי של הממשלה שמשון בן יעקב גרויסמאן (ז"ל). זה היה תינוק שנשבה בין היהודים. את השכלתו קבל בבית ספר למורים בזיטומיר, כלומר: השכלה בלי יהדות, ועל פי חנוכו היה מתבולל, מטפוסם של הסוציאל־דימוקרטים העברים. אבל כשהתחילה הציוניות המדינית מתפשטת ברוסיא, והשפעת דר' כהן־ברנשטיין גדלה ביחוד בנגב והלהיבה את הלבבות, ותורת אחד־העם אף היא הבהירה את המוחות, התחיל גרוסמן לנהות אחרי הלאומיות, וראשית דרכו היתה – התקרבות אל המלמדים מחנכי הדור העברי. על פי האיניציאטיבה של אנשי השם בניקוליֶב – חובבי ציון הותיקים נ. פוליַק ושוכמן (ז"ל), ובעזרתם הפדגוגית של גרויסמאן זה וחברו חיים פיאלקוב (ז"ל), נוסד “חדר מתוקן” בניקוליב, והוא, גרויסמן, שידע בקושי לקרא עברית, הוא שנתן את צביונו הפדגוגי ל”חדר“, והוא שהורה את המורים, כיצד לגשת לעבודה בחדר המתוקן. הכרתי את האיש הזה וטיבו מתוך מכתביו של יחיאלי, שפעמים אחדות תאר לי את פעולותו בהוראה ובחנוך בכלל ואת מסירותו ל”חדר המתוקן" בפרט. וכשנתעוררה בשנה זו שאלת הנהלת הת“ת הרשמי ביקטרינוסלב, דברתי באזני דר' ש. לוין – הרב מטעם הממשלה בעת ההיא – ובאזני אוסישקין על אודות גרויסמן, ואחרי קבלם המלצות טובות מניקוליב הזמינוהו בתור מנהל הת”ת.

עם בוא גרויסמן ליקטרינוסלב, הכנסנוהו לועד החדר המתוקן, ואע“פ שהיה עסוק ראשו ורבו, ימים ולילות, בת”ת, שפרציו היו גדולים וזקוק היה לתקון יסודי, – אבל חבתו ואהדתו היו לחדר המתוקן. הוא היה “גונב” מעצמו שעות ביום ובלילות, בשבתות ובימי גנוסיא, ועוזר לי הרבה בעבודתי; בעזרתו בססתי את החדר בסוס פדגוגי גמור ואת ידיעותי, ביחוד המעשיות, העשרתי במדה מרובה. לו ולזכרו חיב אני הרבה. –

בשנה זו פתחתי שתי כתות, כתת אלפא־ביתא וכתה לתלמידים, שלמדו שתים־שלש שנים ב“חדר” פרטי, אלא שהדבור העברי חסר להם, מלבד כתתי של השנה הקודמת שעלתה למדרגה ב‘. בכתות א–ב לִמדתי אני, ואחר אשר דרך הלמודים בכתה א’ היתה נהירה לי מהשנה שעברה, היה קל לי לעבוד בה, וכל עבודתי התרכזה במשך הלמודים בכתה־ב', ולכתה הגדולה, החדשה, הזמַנו מורה חדש יהודי מוזר, חציו אכר וחציו חנוני “בעל שגעונות”. הוא ישב בכפר סמוך ליקטרינוסלב, וע"פ איזו התעוררות התחיל זה שנים אחדות לדבר רק עברית גם עם סוסו ועם פרותיו ודוקא עברית תנכית. אשתו עלתה עליו בשגעונו זה, עד שהיתה מדברת עברית גם עם הגויים שבאו לקנות בחנותה, וכשאלה לא הבינו מה היא סחה, היתה מחוה באצבעותיה… וכאשר שאלתיה: “הרי הגויים אינם מוכרחים לדעת עברית” ענתה: “ואלמלי באתי ליַפן או לסין, האם היה החנוני מדבר אתי בשפתי”?… הגיון של אשה!…

את שני “החדרים” סדרנו בבית אחד על שמי, אף כי על פי החק היה אסור לשני מלמדים ללמוד “תחת גג אחד”.

קבענו לנו ביחד עם גרויסמן לחק ולא יעבר, כי בכל שבוע, ביום החמישי בערב, עלינו לסדר את הקף למודנו לשבוע הבא. גרויסמן בעצמו, כאמור, לא ידע עברית, והיינו צריכים לתרגם לו כל מאמר ומאמר. כעבור זמן מה התחיל לתפס את עניני השיחה והיה מחוה דעתו בעברית רצוצה. הוא היה מדריכנו בדרכי ההוראה בנוגע ללמוד החומש, בהשמטות הנחוצות (“ספורי המקרא” עוד טרם היו אצלנו); גם בהתחלת למוד הדקדוק היה משיא לנו עצות טובות, ברב מומחיותו המיתודית והדידקטית. – אידיאל עבודתנו היה להיות מוכנים לא רק ללמודי כל יום, אלא גם לכל שעור, ביחוד לשעורי כתה א–ב.

התחלת הדבור בכתה הראשונה לא היתה קשה עכשו, אחר אשר תלמידי כתה ב' דברו עברית – והם שהשפיעו על הקטנים, ושני המורים גם יחד עזרו איש את רעהו, ומקץ חדש ימים נגשתי ללמוד אלפא ביתא. בפעם הראשונה התחלתי, ע"פ עצת גרויסמן, באותיות דפוס גם בכתיבה (נסיון, שעזבתיו כעבור שנה, ולפי דעתי עד היום מיותר הוא לגמרה), וכבר בפורים ידעו הילדים להעתיק ולקרא את השיר:

"פורים, פורים לנו,

ברוך אשר בחר בנו

יתרומם שם אלהינו

הנוקם את נקמתנו"

שיר שמצאתי ב“שבחי ירושלם”…

ע“פ עבודתי בשנה שעברה, שהיתה רשומה אצלי, התקדמתי הרבה בכתה זו, ואת השעות בכתה ב' קבעתי – לחומש, לעברית, לחשבון ולהסתכלות כלמוד בפני עצמו. את השעורים האחרונים הללו סדרתי ע”פ ספרו של פרמקובסקי ובהדרכתו והסברתו של גרויסמן; מלבד זה הנחנו את הפרינציפ ההסתכלותי ליסוד בכל מקצוע ומקצוע. לשם זה לא הסתפקנו רק בתמונות, כי אם עשינו לנו מעין מוזיאון קטן, שבו אספנו מה“אזוב אשר בקיר עד הארז אשר בלבנון” – מחוטים שחורים, אדֻמים, לבנים ועד אריג של צמר, של משי, של קטיפה ועד מיני פחם, כלי נגרות וחיטות וסנדלרות (נמצאו אצלנו בני אומנים שונים, והם נתנו בחפץ לב דברים קלי ערך ל“חדר שלהם”). סדרנו את החפצים לסוגיהם: ערכנו לנו רשימה, ובשעת הצרך היינו משתמשים בהם. לא נצרכנו, איפוא, לתרגום והדבור היה עברי בתשעים ותשעה אחוז (בשנה ההיא לא הקפדתי עוד לתרגם מלה מסֻפקת ברוסית…)

“לפי הטף” לא ספק עוד את צרכינו בשנה זו, והיינו צריכים להשתמש בהקטוגרף כדי לסדר ליום הבא ספור חדש ולתתו לתלמידים הביתה. עזרו לי לפעמים גם התלמידים לבשל את החֹמר ההקטוגרפי שנקרש, (חלק מן היצירות הללו נכנס אח"כ אל הספר “זרעים”, שחֻבר על ידי ועל ידי חברי א.ז.ר.). ביחוד היה לי לעינים ספרו של אפשטיין, שיצא אז במהדורה חדשה. על פיו כרכתי את השיחה העברית, את השירה ואת ההסתכלות גם יחד.

כשערכתי לפני גרויסמן את שיטתי בדקדוק, שלמדתי ע“פ “אמון פדגוג”, בנטיות השמות והפעלים יחד, בתוך מאמרים שלמים בכל ה”זמנים והבנינים" שמח מאד, באמרו, כי זו היא השיטה הנכונה בלמוד כל דקדוק.

החומש נקלט על נקלה באפן מתמיה – על פסוקים קשי ההבנה לא עמדנו זמן רב, ועל אלה שיש בהם שאלות “מוסריות” דלגנו או עברנו עליהם סחור סחור עד שהילדים לא הבינו את “העוקץ” שבהם (כגון מעשה ער ואונן, תמר ויהודה).

הקריאה בהטעמה – זה היה אחד מעיקרי למודינו. מלאכת־הוראה יפה זו שבה הצטינו מורי בתי הספר הרוסים, עלתה לנו בעמל רב, אבל שלטנו בה; ע“פ דוגמאות ששמענו מפי גרויסמן בשפה הרוסית, שהיה מומחה במקצע זה, השתדלנו לחקותו ולעשות כמתכנתו פעמים רבות ועלה בידינו. התחלתי ביחוד במשלי גורדון קלים; מלבד אלה מצאנו גם שירי פרישמן והמצי”ר מאנה ושירי המשוררים הצעירים ביאליק וצ’רניחובסקי. נסינו להטעים גם פרקי חומש, כמו מעשי יוסף וכו'.

הקריאה הנכונה בלי נקוד היתה מלאכה לא קלה גם למורים. זכורני, בהיותי עוד אקסטרן ובקראי רוסית שעות רצופות בקול, כדי להתרגל בקריאה ברוסית כהלכה, נסיתי גם לקרא את סמולנסקין בקול, – אבל הקריאה היתה מוזרה ומלאה שגיאות, כי כל עיקרה של הקריאה העברית עד הימים ההם היתה רק בעינים ולא בפה, שהרי מי חשב על הדבור העברי? “לעיין בספר” זו היא האמרה השגורה… עכשו היה צורך לשים את הכתוב בפי הילד, ולא קל היה להרגיל את הילדים ואת המורה עצמו לקריאה נכונה ומדקדקת.

התלבטנו הרבה גם בהמצאת חמר של קריאה לתלמידים. הספרים הקטנים של “תושיה” נתנו איזה חמר קריאה שהוא, אבל מעט מאד; וצערו של המורה היה גדול משל התלמידים, שהיו מבקשים: הב, הב – ואין. משום זה עלה על דעתנו שכדאי גם להתחיל בקריאה רוסית, כדי שלא לעכב את התפתחותם של חניכינו, שיכלו למצא חמר של קריאה בשפה הזרה. גרויסמן היה אחד ממצדדי הרעיון הזה, אבל דחינו את הדבר לשנה השלישית. – הופעה יפה היה לנו העתון לילדים “עולם קטן”, שכמעט כל תלמידי החדר נִמנו עליו, היינו קוראים בו תדיר בשעות הפנאי, והיינו עושים כמתכנתו בחידות ובחדודים שונים. –

ובכתה הגדולה למד המורה המוזר (זה היה מעין המורה נאמנוב בחרקוב) הוא היה מסור לעבודתו מאד, מקפיד על כל דבור, שיהיה בסגנון תנכ’י, עד ו' המהפך. בסבלנות גמורה היה חוזר על באור כל מלה מאה פעמים ואחת, עד שהיה הדבור העברי בפיהם שגור. הוא לא “האמין” בהסתכלות, גם בספר קריאה לא רצה, ועיקר הלמודים היה החומש וגם התפלות –, אבל גם הוא הספיק הרבה. בשנה זו התחלנו ללמד גם חשבון בעברית בתור מקצוע, ולא רק לדעת את המספרים. אע“פ שצרך גמור לא היה במקצוע זה בחדר, כי אם לשם “יגדיל תורה” – להרחיב את שפת הדבור בכל מושגיה. שנים שלשה מההורים הסכימו לזה, אבל הרוב התנגד, באמרם כי מוטב שילמדו חשבון ברוסית ואין לאבד זמן על מקצוע זה בעברית. אנחנו, כלומר המורים והמפקחים, הכרענום בדברים והוכחנו להם את עֲקֵביות מעשינו, ומי שהתחיל לאמר א צריך גם לאמר ב… התחלנו גם לתרגם מאמרי מדע קלים וידיעות כלליות בגיאוגרפיה והיסטוריה ולהרחיב בזה את הדבור, הדפסנום בהקטוגרף ונתנום לתלמידים להעתיק שעשו להם כריסטומטיה מ”פרקי מדע" כביכול.

ואז התעוררו בעיות חדשות: – איך לתרגם ולכתב דברים גיאוגרפיים או הסטוריים, שמות הארצות והערים. והנהרות? (אברופה, אירופה, ווארשא ורשו, וכו'). מפעם לפעם היינו משנים את השמות ואת המונחים השונים; בחשבון היינו מתקשים אפילו במונחים פשוטים – איך למשל לאמר 3X4: שלש פעמים ארבע, או ארבע פעמים שלש, ונפקא מינה לתוצאות השאלה; שאלות “מלובשות” או “מעוטפות”? שלש פעמים ארבע הן 12, או שוה 12? שבעה פחות ששה, או שבע בלי שש? וכו' וכו', שאלות, שעכשו יצחקו צעירי המורים עליהן, אבל בשבילנו היה אז הדבר חשוב לקבוע מונחים ברורים למקצועות, כמו ברוסית לילדים רוסים. כשהצענו את שאלותינו לפני גרויסמן, היתה דעתו אחרת לגמרה: – לַמדו באיזה אופן שהוא, דיוק השם אינו מעלה ואינו מוריד. מושגים ומלים יותר הוא העיקר.

רצוני היה להנהיג גם התעמלות (“התגוששות” בדבור של אז), אך מי מאתנו ידע מקצוע זה? אמנם למדנו להרים הידים, להורידן, ימינה, שמאלה, לנשם ולשאף רוח בהפסקות קלות שבשעות השעור וכו' אבל תו לא. להזמין מי שהיה “פלדפבל” יהודי, כפי שיעצנו המנוח פַּלֵי, חותנו של אוסישקין, לא נתקבל על הדעת, מאחר שגם טרמינולוגיה התעמלותית בעברית חסרה לנו אז, – לכן הסתפקנו רק במשחקים, כפי שמצאנום בספרים רוסים.

למוד אחד חסר לנו לגמרה בחדרנו – למוד הטבע. כשאני חושב על זה כיום אחרי שלשים וחמש שנים הרי הסבה ברורה אצלי. מלבד אשר חסרו ספרים כאלה בעברית ומלבד מה שברוסיא גופא היה המקצוע הזה מוזנח בעת ההיא –, הרי עיקר למוד הטבע במחלקות הנמוכות היא המולדת, החל מן הסביבה הקרובה, שהולכת ומתרחבת, מסתעפת ועולה עד הטבע במובן הרחב. אבל מולדת אמתית, מולדת ארץ אבותינו, חסרה לנו. הרחובות – שמות רוסיים להם; העיר כולה מלאה גויים, הנהר הגדול שם רוסי לו, הסביבה כולה זרה, ומשום זה גם הטבע היה זר… הרגשנו את עצמנו תלושים מן הקרקע ומן הטבע ומרחפים באויר בלי יסוד מוצק תחת רגלינו ורק ב“חדר” ובספר ראינו את קיום עמנו ולאומנו. משום זה התחילה גם שאיפה אל “הארץ”, שמקודם כמעט לא הרגשנו בזה.

זה היה כחו של הדבור העברי, שהיה מחיב גם את יתר היסודות הלאומיים וביחוד את קרקע הלאם.

העבודה היתה נעשית אצלנו מתוך שמחה של מצוה, ויום יום תפשנו הרבה, השגנו הרבה, ויגענו ומצאנו – משום שהאמַנו בכוחנו ובחיותו של הדבור. ששת ימי הלמוד היו עוברים עלינו בספוק גמור ובהכרה גמורה שעשינו חיל.

וכשהיה גרויסמן נמלט מהת“ת ובא ב”גנבה" אל ה“חדר” לשעה קלה והיה רואה את עבודתנו והיה משבח אותנו, ידענו, כי אנו הולכים בדרך הנכונה, ודבריו עודדו את רוחנו.

…אוסישקין היה הפטרון של ה“חדר” ומתיחס אליו בחבה רבה ובהתענינות מרובה. פעם בפעם היה מופיע פתאם אל אחת המחלקות, יושב שעה ארוכה, מתענין במהלך הלמודים – עד כמה הספיקו במקצוע זה או זה, דורש וחוקר על דא ועל הא ומעיר הערותיו, שתמיד היו קולעות אל הענין; מאת המפקח על קופת ה“חדר” מר ברוך ספיבאק היה דורש דין וחשבון כמעט בכל שבוע והיה מעיר, באיזה דרך יש למצא הכנסות חדשות, איזו אגודה ציונית עוד לא התחייבה (זו היתה תקופת יצירת אגודות ציוניות), וממי מן האורחים אפשר להוציא רובלים אחדים.

הוא היה לוקח חלק גם בחגיגות “החדר”, שחגונו בלי הרף למטרות חנוכיות: בראשי חדשים, בחנוכה, בט"ו בשבט, בפורים; התלמידים היו מתאמנים בהטעמת שירים משתעשעים בחידות וכו' וכו', ולבסוף היינו גומרים בשירת “התקוה”, שהיתה מלהיבה את התלמידים (אני זכיתי להביאנה לייקטרינוסלב מאספת חובבי ציון שבאודיסא) ואוסישקין היה יושב ונהנה…

ובודאי זכורה לטוב גם עכשו חגיגת ל“ג בעומר לאלה שהשתתפו בה בשנה ההיא, חגיגה פומבית, שסודרה על פי פקודת אוסישקין. בלי השגיח על הקשיים לסדר חגיגה בלי רשיון השלטונות, שהביטו בשבע עינים על כל תנועה חפשית, צוה אוסישקין על ב. ספיבק ועוזריו באגודות הציוניות לסדר חגיגה לאומית לתלמידינו והוריהם בחורשה של פוטיומקין… בחגיגיות מרובה נהרו מאות אבות עם בניהם, וביניהם גם תלמידינו, שהיו מזוינים בקלעים ובחניתות־עץ, עדויים סרטים כחולים, שירה בפי הילדים הקטנים ושמחה לאומית על פני הגדולים, עדי הגיעם אל החורשה אשר במעלה העיר. שם בלו המשפחות ה”עבריות" יום שלם בחופש גמור של חג, בלוית נאומים לגדולים ומִשחקים לילדים, ב“לחיים” על כוסות “כרמל” ובמעדני חג…

התפתחות ה“חדר” נתנה מקום לאגודת דוברי עברית. אגודה כזו בשם “שפה ברורה” היתה קיימת כבר באודיסא, ובראשה עמד, כמדומני, המורה בן־דוד ז“ל. מהעתונים ידענו, כי הסופרים הגדולים כגון מנדלי מוכר ספרים ועוד לועגים לה ולדבור חבריה בסגנון “אץ קוצץ”, אבל אוסישקין, בשובו בשנה ההיא מאודיסא, ששם השתתף באחת הישיבות של “שפה ברורה” החליט, כי גם ביקטרינוסלב יש ליסד אגודה כזו, ללמד עברית את הגדולים – והיא אמנם נתקיימה במאמר פיו. פעם בשבוע היינו מתכנסים כארבעים חמשים איש “דוברי עברית” באולם ה”חדר" והיינו משוחחים בעברית על עניני ציוניות, מטפלים בשאלות צבוריות וכו'. גם אוסישקין היה לוקח חלק בוכוחים והיה מגריס את שיניו, והשיחות היו חיות ומעוררות הנאה ושמחה… נמצא צעיר אחד ואהרנוביץ שמו שבִּלה חצי שנה בקדחת ביפו ובמושבות. הוא נתמנה למזכיר אגודתנו, והיה מעורר אותנו ואומר, כי לשוננו אינה גרועה משפת המדברים בא"י, ורק המבטא מפריד בינינו…

אגודתנו זו, שמה הלך למרחוק. פעם הופיע אלינו אחד־העם, ומר אוסישקין סדר בביתו לכבודו נשף ציוני. כנהוג בימים ההם, הגישה לו אגודת דוברי עברית “אדריסה” בלוית נאום בעברית. אך אחד העם ענה על זה רוסית. אז העירותי לו בפומבי, כי מבעל “הפרורים” ו“אמת מא”י" חכינו לתמיכה בדבור העברי ולא לזלזול בו… הערה זו, שנתפרסמה ברבים, נחשבה אז “למעשה גבורה” כי אחד העם עמד אז בגדולתו הספרותית והצבורית…

פעמים בא אלינו בשנה זו גם המנוח חיים פיאַלקוב (הוא היה חברו של גרוסמן בניקוליב וחניך האינסטיטוט בוילנה). הוא השתתף בישיבותינו, היה נוכח בשעורי ושמח מאד על התקדמות רעיון החדר המתוקן בכלל. הוא גם מסר לנו דו"ח על מהלך הלמודים בניקוליב, הוסיף מה שחסר לנו ולקח אתו מה שנעדר שם – וככה קם אחוד בין שני החדרים המתקנים בנגב רוסיא.

ויחיאלי חברי עזב בזמן ההוא את ניקוליב ע“מ ללכת לבירת הטטרים קַזַן ליסד שם חדר מתוקן. חליפות מכתבים בענינים פדגוגיים ודידקטיים היו בינינו כפעם בפעם: בדבר דרכי הקנית הדבור העברי, על ראשית הקריאה והכתיבה ע”פ השיטה הקולית וערכה על ההסתכלות וחשיבותה על אודות למוד החומש – ואיך וכיצד? וביחוד היינו מתוכחים על אודות קריאה מבארת. יחיאלי היה מתעמק במקצוע זה והיה נוהג הכשרה קודמת רחבה ומעמיקה לכל קטע וקטע, עד כדי ברור הענין עובר לקריאה, ומשום זה היה מחמיר בנוגע לחומר הקריאה לפי הבנת התלמיד, ופרקי תנ“ך ידועים לא נראו לו בשנים הראשונות מפני קשין, אבל אני הייתי מן המקילים בזה. חשבתי, כי לא כדאי לטרח הרבה בבאורים, ואם ישארו ענינים שאינם ברורים, הרי במשך הזמן יובנו ע”י חזרה ו“דרך אגב” וע"י רעיונות כיוצא בהם ומשום זה גם למדתי פרקי חומש כאלה, שאינם מחֻורים כל צרכם; אני הייתי שולח לו מן הספורים, שנדפסו אצלי בהקטוגרף, והוא היה מעיר לי על חסרונם וטיבם.⁶

ופלא הוא, כי אחרי עסקנו בחבורים כאלה ולאחר שרכשנו לנו ספרי קריאה רוסים וגרמנים, לא נועזנו לגשת לסדר ספר קריאה. השתמשנו בתרגומים ובדברים מקוריים שלנו אך לצורך “חדרנו” ולא רצינו להוציאם החוצה. נראה שחבלי יצירה ארוכים וקשים יותר מחבלי לדה, והרגשנו אחריות גדולה בפני המקצוע שלנו. חדלנו ללמד ע“פ “גן שעשועים”, מאסנו ב”אלוף נעורים“, גם ה”אומן" היה לנו לפטפוט מליצי בחלק הראשון, ולידיעות בלי סדר בחלק השני, גם “בית ספר עברי” א וב' לא נראה לנו לספר קריאה אידיאלי – ורק עם “בן־עמי” של גוטמן התחיל ספר הקריאה הראשון הראוי לשם זה, ושמחנו עליו מאד.–

בימי החפש של השנה ההיא עשינו מעשה רב. הצענו להורים לשלוח את ילדיהם למעון קיץ, לבית המורה שפירא בכפר, וחלק גדול מההורים נענו לנו, שם בלו התלמידים כארבעה שבועות וכל היום שמעו רק את הלשון העברית; התרועעו עם הפרות והסוסים, עם הכבשים והחתולים, שהבינו רק עברית, טילו בחורשה ובשדות, שרו והשתובבו בעברית ואוצר השפה נתמלא יום יום, שעה שעה. מלבד המטרה הזאת, היתה גם מטרה אחרת לנו: להראות לילדים את השדה ויבולה, להתבונן אל עבודת הקציר, הדיש, אסף הפרות וכו' – דבר שהמורה השתמש בו לעורר אצל התלמידים געגועים לקרקע מולדת. לארץ שלהם.

שבנו רעננים הביתה – ואוצר מלים חדשות בפינו.

בשנה השלישית ליסוד ה“חדר” התרבו התלמידים בכתה א‘, אבל לדאבוננו ולהפתעתנו יצאו מכתה ג’ ועזבו את ה“חדר” תלמידים טובים, שהוריהם התיחסו בחבה לרעיוננו. חקרנו ודרשנו ונודע לנו, כי ההורים דורשים “תכלית” (לילדים בני תשע!) ורוצים הם להכניסם אל הגמנסיה; הם הודו לנו על העבר, אבל – התנצלו – החיים דורשים “תכלית”, ומה בצע בהמשכת הלמודים בעברית?

לא נואשנו והמשכנו את עבודתנו בכתה ג' ע"פ התכנית שהתוינו לנו, אף על פי שעלה לנו בדמים מרובים, שלא נמצאו אצלנו…

בשנה זו גמרנו את החומש (בהשמטת מעשה המשכן והקרבנות, לפי דרישותיו של גרויסמן, שלא מצא בזה כל “רעיון למודי”) ועברנו אל נביאים ראשונים. והיה חדוש גדול בלמדנו את הכבושים של יהושע ע“פ מפת קיפרט, ואת ארץ ישראל כלה ע”פ תרגום ספר גיאוגרפיה של א"י, שתרגמתי מגרמנית עוד בלמדי בברלין. פעם בפעם היה בא אוסישקין לשעה זו, והיה מראה לנו את המקומות שבקר שם לפני 7–8 שנים, ביחוד הרבה לספר על יפי הכרמל ומראה הים ממנו.

בשנה זו כתבנו חבורים מסדרים – ע"פ תכניותיו של זלינסקי ברוסית. שאלת הרוסית והחשבון נפתרה ממילא, כי כמעט כל הורי כתה ג' שכרו מורים פרטיים לרוסית ולחשבון לבניהם, בחשבם גם הם להכין את בניהם לבחינות גמנסיה.

עכשו עמדה לפנינו שאלת מטרת ה“חדר” ותכניתו בכל תקפה. אם “החדר” הוא רק לעברית – לתנ“ך ולספרות ורק לשנים אחדות – הרי צריך שתהיה לו תכנית קבועה, גם יש צורך לקבע מספר שעות הלמודים ב”חדר", כדי שנוכל לתת שעות גם למורים הפרטיים ברוסית ובחשבון ביתר המקצועות הכלליים…

…וכדרכו של אוסישקין להוסיף משא על הַסַּבָּל שכתביו רחבות, הטיל עלינו, המטפלים בעניני ה“חדר” בשנה השלישית לקיומו (תרס"ב), גם יסוד “חדר לבנות”. המעשה הזה היה בו גם משום העזה וגם משום סכנה. ה“חדר” לבנים כשהוא לעצמו כבר היה במדה ידועה אי־ליגלי. ע“פ החוק אסור היה לשני מלמדים ללמד בשני חדרים תחת גג אחד ואנו היינו כבר שלשה מורים בשלשה חדרים בבנין. אחד. אבל “חדר” לבָנות היה אסור לגמרי, וצריך היה לפתחו בחשאי, ויכול היה לגרור אחריו גם סגירת “החדר” לבנים וגם עונש כסף. אפשרות של מלשינות לא היתה רחוקה, כי מלמדי העיר הביטו על “חדרנו” בעין רעה, באשר אמידי העיר התחילו שולחים את בניהם אלינו, או שהתחילו דורשים ממלמדיהם את הדבור העברי, שנעשה בינתים ל”מודה" יפה. אבל אם אוסישקין מצוה – מי יעמוד נגדו? ויד ימינו בעבודה הציונית, ב. ספיבק, היה שומע לקול אוסישקין כשומע בעצת האורים והוא נשמע לו גם הפעם ויצא לסייע בזה.

אחרי תעמולה רבה ע“י האגודות הציוניות פתחנו למזל טוב “חדר מתוקן” לילדות. עלי הוטל ליתן ב”חדר" הזה 2 שעות ביום (ומשום זה הכתירני חיים כצנלסון בשם הכבוד “רבי לילדות”), ואת סימני הדבור העברי בשעות הנותרות בחדר לילדים מסרתי למורה צעיר, שהבאנו כמדומני, מהומל, שגם שם התחילו בשיטת “עברית בעברית”. וכמה היה אוסישקין שמח לבוא אל “החדר לבנות” – ששם למדה גם בתו היחידה – ולפטפט קצת עם הילדות בעברית. היה בוחן את הילדות והיה מחליף “אתה” ב“את”, “הוא” ב“היא” וכו' לצחוק הילדות ולשמחתן!.. – לדאבוננו, לא האריך “החדר לבנות” יותר משנה. לשנה הבאה לא נפתח מחסר אמצעים, כי ההורים לא רצו לשלם בעד העברית של בנותיהם גם הרבע מאשר שלמו בעד הבנים, בתוקף הטענה הישנה: למה להן עברית לילדות – ביחוד הדבור.

*

בשנה זו סדרה ח' מפיצי השכלה בישראל שעורי קיץ למורים עברים ביקטרינוסלב. נשלח איזה עורך־דין, אדם שלא ידע עברית ולא תורת החנוך, ועליו היה לסדר את השעורים. עמו בא גם הרב מגרודנא, שלום הלוי אפשטיין להיות מנהל את השעורים. מטעם הממשלה נמנה המפקח על בתי הספר העממיים בגליל ייקטרינוסלב. נתאספו כל מורי ייקטרינוסלב בעליהתעודות, המורים בערי המחוז, ביניהם גם מר לֶונר ז"ל בעל ספר־הלמוד “ידידנו” (המכיל תפלות מתורגמות רוסית מלה מלה), אחד המתנגדים בגלוי ועוד יותר בסתר לשטת עברית בעברית. נמלכנו עם מר אוסישקין והחלטנו להשתתף באספה זו, כדי להראות את יתרון השטה של עברית בעברית; קראתי גם ליחיאלי לבוא אלי, וחשבנו שנינו להראות לכל המורים מספר שעורים בשטה הטבעית.

ועוד בפתיחה קרה “אינצידנט”, שהעמיק את הפרץ בינינו הלאומיים ובין המורים האחרים. בשעת הפתיחה הרשמית, אחרי נאומו של שר הפלך ושל ד"ר שמריהו הלוי, הרב מטעם הממשלה, ושל המפקח על הלמודים, ואחרי נאומיהם הליברליים, ברוח הטמיעה התרבותית, שהשמיעו במסבה זו גדולי הנוצרים מראשי העסקנים בהשכלת העם ביקטרינוסלב, קם מר אוסישקין והשיב להם תשובה חריפה כהלכה מתוך גאון לאומי וברוח ציוניות נאמנה. הנאום הלהיב אותי ואת יחיאלי מאד, ומיד קמנו ושרנו את “התקוה”, שהיתה אסורה אז ברוסיה… חשבנו, שאחרינו יקומו, לפחות חלק מהמורים (הרי כלנו עברים!) ויחזיקו אחרינו, והיתה זאת דימונסטרציה ציונית, – אבל, לצערנו, נשארנו שרים רק אנו השנים… שירתנו הכניסה דיסוננס באוירה החגיגית הנפוחה, והאורחים התחילו משתמטים אחד אחד מהמסבה.

מאז נשארה טינא עלי בלב המפקח על הלמודים, שמסרו לו, כי השיר הוא “ההמנון הלאומי” של הציונים ומאז בקש לי עלילות.

בתור מורה בעל תעודה קבלתי על עצמי שני שעורים, אחד בתנ“ך: עבודה מעשית (שעור לדוגמא) ברוסית ואחד – הרצאה ע”ד השטה הטבעית. ברוסית למדתי שמואל א' פרק ג' – הופעת אלהים לשמואל. שעורי מצא חן בעיני המורים וגם בעיני המפקח. אבל בשעת ההרצאה על השטה העברית נכשלתי… חפצתי להוקיע קודם את המיכניות שבשיטת התרגום, ולמטרה זו בחרתי בתפלות שבספר “ידידנו” מאת לֶונר האמור. הבאתי את הספר והראיתי בדרך משל את התפלה “יעלה ויבוא” מצד אחד. יעלה: ותרגומה дa взоϋдeт ויבוא дa иpнḦдeт ויגיע – ויראה – וירצה – וישמע – כל מלה מתורגמת לחוד, בלי שום קשר. “האמנם – אמרתי – תפלה כזו בתרגומה יכולה להביא את המתפלל לידי כונה? הרי זה רק מעורר צחוק, והרי העיקר בתפלה הוא הרגש, הכונה, ותרגום כזה שולל את הרגש ואת ההתלהבות…” דברי אלה עוררו צחוק בין השומעים, ומר לונר ושאר חסידי התרגום פניהם חפו. מהשלילה שבשיטת התרגום עברתי אל החיוב שבשטה הטבעית; הראיתי על הרושם הישר והבלתי אמצעי שבין המלה ובין מובנה, ואם הילד יודע את הלשון עצמה, הרי כונתו טהורה ורגש התפלה חזק ויפה. עד כאן היו דברי מובנים וברורים גם למפקח ה“גוי”. אבל אני המשכתי ואמרתי עוד: “אמנם, אין אנו יכולים לפתח את ידיעת שפתנו הלאומית בכל הקפה השלם כמו שהשפה הלאומית מפותחת בעמים ובארצות שונות, ובמצב “חדרנו” וזכיותיו עכשו ברוסיא מסתפקים אנו במועט של ה”חדר" העברי. אבל אילו ניתנה לנו אבטונומיה של חנוך והאפשרות להרחיב את ה“חדרים” ולעשותם לאומיים…" הדבור “אבטונומיה” ו“לאומיים” יצאו מפי, והמפקח קפץ ממקומו ואמר: “עוד הפעם לאומיות… הריני אוסר עליך להמשיך את ההרצאה…” וכעבור רגע הוסיף: “אני אוסר עליך לקחת חלק בישיבתנו זו…” ולא נתקררה דעתו עד שאמר: “בכלל אני אוסר עליך להשתתף בישיבותינו מכאן והלאה…” מובן, שלא סרבתי ויצאתי… לחרפתם של חברי המורים, גם הלאומיים במשמע, לא מחה איש מהם נגד מעשה זה ולא יצא עמי.

חששתי, שמא על ידי כך יבוא הקץ ל“חדר המתוקן”, וכל עסקנינו היו שרויים בדאגה וחבלו תחבולות, – אבל, כנראה, לא הרחיק המפקח ללכת; ואפשר, שהלשנתו לפני המפקח הפלכי לא עשה רושם, משום שחפש ה“חדרים” נִתן אז בכל רחבי רוסיא בלי קביעת שיטה וסדר למלמד להורות –, והשיטה הטבעית בכלל התחילה לשרור בבתי הספר התיכוניים הממשלתיים בלמוד שפות זרות…

המקרה הזה עשה רושם בעיר, אוסישקין שמח על זה, בהוכחו מה היא הממשלה ביחסה אל בתי ספרנו, ואחד מן החבריא כתב על זה מאמר ב“הדור” (הראשון) של פרישמן והצדיק את מעשי, – תחת אשר ברשדסקי המנוח, שהיה אז בתקופת אדישות לציונות, כתב אחרת…

*

בינתים התפשטה שיטת עברית בעברית בערים רבות; שמענו, כי בהומל נוסד חדר מתוקן כזה ע“י המורה ישראל אדלר (בחליפת מכתבים, שהיתה בינינו, הצעתי לפניו לבוא ולראות את טיב חדרנו – והוא בא, ראה שעורינו וגם נתן שעור, כמדומני); באודיסה התפתח יפה חדר כזה (דומני שבו למדו ח.נ. ביאליק וש. בן־ציון ז"ל); בניקוליב פרח החדר המתוקן, שהיה קים זה חמש שנים, במריופול נוסד ת”ת צבורי מאשר מטעם הממשלה שהלמודים העברים נלמדו בו בעברית, ויחיאלי נמנה שם למורה ראשי אחרי שובו מגרוש קזן; בוילנא, בקובנא נפתחו חדרים כאלה ועוד ועוד. התנועה הזאת שהיתה בתחלה לאומית יותר מפדגוגית, התפשטה עד מהרה והיתה לתנועה חנוכית פדגוגית חשובה מאד. בשנה זו פרסמתי מאמר ברוסית, באלמנך של הרב מטעה"מ מקרמנצ’וג שלום פריידנברג, בשם “החדר המתוקן וערכו”, ושם הוכחתי, כי התנועה יותר משהיא לאומית היא פדגוגית־מיטודית, שכן שיטה חדשה זו מלמדת מתוך הסתכלות ומיוסדת עליה.

במאמרי הנ“ל בארתי בתחלה בקצור את מהות השיטה הטבעית, המלמדת להקנות את השפה ללומדיה לא באמצעות תרגום, כי אם ע”י שמוש בשפה הנלמדת עצמה. שיטה זו מחיבת את ההסתכלות בעצמים השונים, ועי"ז מתבררת לילד גם סגולת העצמים והשמוש בהם, – שיטה זו מעמיקה כל חושי הילד, והיא שתתן לנו מהלך־למודים טבעי עברי במובן האירופי: התפתחות הילד בכל חושיו – לראות, לשמוע, למשש, להריח ולטעום, – ולא כמו שהיינו מלמדים עד עתה רק תרגום של מלים בלי ידיעת העצמים.

בפרק השני הראיתי, כי השיטה הטבעית יש בכחה להשיב את האומה למחשבה עברית מקורית, – כי שיטת התרגומים בפה היא שיטת התרגומים במחשבה. ואם אידיאלי כל אומה יכולים להיות מבוטאים רק בשפת גזעם, הרי כל מה שיצרנו באוצר המחשבה במשך הגלות הארוכה אינו אלא מחשבה מתורגמת ולא מקורית, וכל מה שכתבנו עברית – היה רק תרגום של השפה הנכריה בכל גוניה וסגנונה, שבה חשבנו את דברינו, ורק עי“ז שנתחיל שוב ללמד את ילדינו לדבר עברית, נשיב להם בתחלה את המחשבה המקורית המצורפה, וגם יצירת רוחנו תהיה מקורית עברית. ואם צדקו החכמים חוקרי הלשון, המוכיחים, שכל אדם יכול לסגל לו רק שפה אחת – הרי רק ע”י הקנית שפתנו במחשבה מקורית לילדינו, תהיה השפה האחת, שפתנו העברית, השפה הלאומית, ולא שפת הגלות.

בסוף נבאתי בהתלהבות של “פרוזליט”, כי החדר המתוקן, האבן שמאסו בה לע“ע הבונים, החובבים והציונים, יהיה לראש פנה, וממנו תתחיל תקופה חדשה לחיי תרבותנו. ה”חדר המתוקן" יהיה הגורם העיקרי לתחית נפש האומה כולה, כמו ישוב הארץ הגורם לתחית גופנו, ולא יעברו שנים־שלשה דורות ומהפכה גדולה תבוא בחנוכנו, שיהיה כולו עברי ומקורי.

וסימתי: אמנם אין לנו עדין מורים מוכנים כל צרכם ללמד ע"פ שיטה זו, אבל חפוש הדרכים, שאנחנו הצעירים עסוקים בהם כעת, הוא יביא אותנו לדרך הנכונה, שתובילנו אל הנצחון⁷.

דברי אלה, שעכשו הם נראים קצת שבלוניים ועתיקים, היו לפני 30–32 שנים חדשים ומוזרים לגמרה, ורבים צחקו עליהם ועל אומרם (“להעלות למדרגה כזו את החדר!”), אבל “הנבואה” נתקימה מהר יותר, מאשר חשבו רבים מאתנו ובקנה מדה רחב יותר…

בתשובה על מאמרי זה קבלתי מכתבים רבים ממורים בבקשה להרחיב את הדברים האמורים, ביחוד בפרק הראשון, ולבארם, כדי שרעיון ההסתכלות יהיה ברור יותר. ומשום זה בא אלי הרעיון לכנס אספת מורי עברית בעברית, שבה נוכל להראות מה שנעשה וכיצד נעשה ולטכס עצה על מהלך העבודה להבא, לברר את השיטה, להשוות את העבודה של יחידים, להעמיק אותה ולשכללה. ההתחלות שהיו עד הנה, הרי רק התחלות היו ואם גם פחות או יותר מוצלחות, ובדרגה של שתים שלש כתות; למעלה מספורי המקרא ונביאים ראשונים לא הגיע גם חדר אחד; בעברית הגיעו לידי קריאה בכריסטומטיה וכתיבת חבורים קלים –, אבל הרי תכנית כזו אינה תכנית ממשית של בית ספר, רק רפרוף קל שאינו יוצא מגדר הנסיון. תכנית החדר המתוקן האידיאלי צריכה להכיל מלבד למוד התנ“ך גם למוד השפה והספרות, באפן יסודי הלכה למעשה, קצת גמרא ומשניות, מדרש וספרות ימי הבינים, והדבור העברי הוא רק המצע של התכנית. מלבד זאת, – כדי שבית ספר זה ימשך את ההורים לתמוך בו, יש צורך להתאים בי”ס זה לתנאי החיים ולהנהיג את למוד השפה הרוסית במסגרת ה“חדר”; כל אלה היו שאלות אקטואליות, שבלעדי פתרונן ילכו כל מאמצי המורים לבטלה, וההורים יתיאשו מהחדר המתוקן. אז פרסמתי מאמר ב“המליץ” – קיץ תרס“ב – שבו בררתי בקצרה את יסודי השיטה הטבעית וקראתי למורים, המחזיקים בשיטה זו, להתאסף ולדון בכל השאלות האלה או במקצתן. למקום האספה הצעתי את יקטרינוסלב, כדי שיוכלו המורים לראות את חדרנו, הקיים זה שלש שנים, ולעמוד על טיבו. לקריאתי נענו מכל קצוי רוסיא, מהנגב – חרסון ואודיסא, ועד הצפון – וילנא, ורשא וכו' – מערים גדולות ומערי השדה – יותר ממאה תשובות קבלתי, ומזה נוכחנו, כי השיטה עברית בעברית התפשטה במהירות מפליאה. אמנם ממכתבים רבים נראה פרצוף המלמד הישן, שהתעטף בגלימה של מורה מתוקן, בלי דעת מה טיבו של הלמוד החדש, והתעורר הפחד פן בעקב המהירות תבוא השטחיות, ובשיטה זו ישתמשו מלמדים שלא הבינו כל צרכה את השיטה, וישחיתו את החלקה הטובה הזאת, אבל היו רבים מהם, שהבינו את הפרובלימה באופן יפה, ונראה, כי גם התעמקו בספרות זו. י.ש. אדלר מהומיל התאונן, כי אני הקדמתי את הצעתי בימים מועטים, כי גם החברים שם התכוננו לקריאה זו. אז נוכחתי, כי באמת בא הזמן וגמלה השעה להתאסף ולברר את השאלות היסודיות ב”מלמדות" החדשה. גרויסמן ומורי חדרי התכוננו ל“אספת מלמדים”, שטרם היתה כזו ברוסיא. מובן, שאוסישקין הבטיח את עזרתו לדאג לכך, שלא יפריעוה מצד השלטונות.

אולם מחשבתי הטובה לא יצאה לפעל.

כי בשנה ההיא התעוררה משנתה גם “חברת מפיצי השכלה בישראל” שבפטרבורג, וע“י איש רב הפעלים והעסקן הצבורי העו”ד מאיר קריינין החליטה לכנס אספת מורים באורשא, פלך סמולנסק, לקבוע יסודות של בתי הספר העממיים ובתי הת"ת שתחת רשותה. היא שלחה הזמנות למורים רבים, ובתוכם גם למורים בחדרים מתוקנים וקבעה את זמן האספה בימי החופש, ממש באותם הימים, שקבענו אנחנו. אז קבלתי הצעה, דומני, מאת יחיאלי, למזג את שתי האספות במקום אחד ובזמן אחד, או לדחות את אספות מורי עברית בעברית לזמן אחר, כדי לדעת תוצאת אספת המורים מטעם ח' מפיצי השכלה. הודעתי למורים רבים הצעה זו והיא נתקבלה.

זכורני, כי אוסישקין דבר על אספת מורים זו כעל אספת מורים מתבוללים, לכה“פ כעל אספת “מורי חשבון ורוסית” של החברה ההיא, שהיתה ידועה כחברה מתבוללת למחצה. ובכל זאת יעץ לנסוע, כדי להרעיש את חומת ההתבוללות – עד כמה שאפשר. ואמנם המורים והעסקנים הלאומיים, שבאו לאורשא, הם ש”הצילו" את האספה ה“היסטורית” ההיא, שבמדה ידועה קבעה את הכוון לעבודת “חברת מפיצי השכלה” מן הזמן ההוא ואילך.

בפעם הראשונה נזדמנו “מלמדים” ועסקנים ציונים עם מורים מתבוללים לפונדק אחד. מן הלאומיים היו: ד“ר ש. רוזינבוים, מורשה הציונים בפלך מינסק (כעת בתל־אביב), ד”ר סירקין ז“ל, הרב מטעה”מ בויטבסק, ד“ר זרחי עסקן לאומי באורשא, הג' זלקינד – עסקנית ציונית במינסק, ואנחנו המורים הלאומיים, שביניהם היו – יחיאלי, אדלר, פיאלקוב ז”ל, שולקובסקי, ישראל קפלן ז“ל⁸, ק.ל. סילמן ועוד. מן המתבוללים, שבאו במספר גדול, אני זוכר רק את המורָה אַלַן, כנראה, מורה בחסד עליון, שכל מכיריה התיחסו אליה בכבוד גדול, אבל היא התנגדה לכל רעיון לאומי ולכל השפעה לאומית שהיא בבית הספר. האספה התנהגה ברוסית. השאלה העיקרית היתה שאלת “יסודות בית הספר הלאומי”. המתבוללים קפצו בראש והראו את כחם כמה שיכלו להוכיח, כי העיקר הוא המולדת, שבה אנחנו גרים, חייה, תרבותה, ספרותה הרחבה, כענף של התרבות הכללית, האירופית, העולמית. לצד הלאומי העברי שבחנוך לא נתנו שום ערך, ולהפך, הראו על הסכנה הצפויה מן השוביניות הלאומית. אבל גם הציונים הלאומיים הראו את כחם – ביחוד ד”ר רוזנבוים והרב סירקין – והוכיחו את היתרון של הרוח הלאומי בעבודת החנוך, וכי אין חנוך בלי רעיון לאומי רחב ומקיף – מהלשון עד הארץ, מהספרות ועד השלטון… היושב ראש, קריינין, גם הוא נטה במשך הישיבות ללאומיות במדה ידועה, – ולבסוף נתקבלו היסודות הלאומיים ברוב דעות גדול, ובסוף האספה, שארכה כשבוע ימים כמעט, נבחר גם אחד מאתנו בתוך חברי הועד הפועל⁹.

תוצאות האספות היו, כי אני וחיים פיאלקוב ז“ל קבלנו על עצמנו לסדר תכנית מפורטת לשתי השנים הראשונות בבי”ס עברי על פי השטה הטבעית. הספר נדפס ברוסית (תרתי דסתרי!…) בשם “תכנית הלמודים העברים בבית־הספר העממי לשתי שנים הראשונות”.

בנוגע ל“חדר המתוקן” לא יכלנו לעשות הרבה באספה זו. מורים משלנו היו שם מעטים: יש’י אדלר, יחיאלי ואני ועוד מורים מספר. הראינו אחד לשני את עבודת התלמידים, שהבאנו אתנו, החלפנו דעות ודברים, אבל לא יכלנו להתעמק הרבה, משום שהמלחמה, כאמור, נטשה נגד בית הספר הלאומי בכלל. אולם החלטנו, כי לשנה הבאה נקרא לאספת מורים של החדרים המתוקנים וגם קבענו לנו הרצאות ונושאים.

אספת אורשא היתה המדרגה הראשונה לכוון חדש של ח' “מפיצי השכלה בישראל” והועילה הרבה להפיץ את הרעיון הלאומי.

־־־־־־־־־־־

באספת אורשא דרשתי בשבח מוסד “הת”ת הכללי“, והוכחתי, כי אילו לקחו עליהם מורים צעירים את עבודת ההוראה והחנוך בת”ת הרשמיים והיו נוטעים בהם את הרעיון הלאומי ואת השטה הטבעית – והיה חנוכנו עברי אמתי; ביחוד חשוב הדבר בעירות הקטנות, ששם המורה גם המשכיל בעירו, גם העסקן הצבורי, המשפיע, והת“ת הוא המרכז החברותי לכל רעיון חשוב. הוצאתי עוד מסקנא אחת, בת”ת היינו יכולים לאחד את כל המעמדות, ולא יתחנכו בני העשירים בחדרים המתוקנים לחוד ובני העניים לחוד. – דברי אלה נתפרסמו אז בתוך הפרוטוקולים של ישיבות האספה וגם בעתון היהודי הרוסי БyдyщноcтЬ והנה באחד הימים קבלתי הזמנה מאת גבאי הת“ת בזסלב ישן ושם נאמר בערך: קראנו את דבריך ע”ד תפקיד הת“ת, והננו מציעים לך לקים בעצמך: “קריינא דאגרתא איהו להוי פרונקא”¹⁰ – בעירנו נבנה עכשו ת”ת חדש, שבו יתחנכו כל הילדים העברים – העשירים והעניים, והננו פונים אליך בשמנו ובשם ח' “מפיצי השכלה בישראל”, שיעצה לנו לפנות אליך, לקבל על עצמך להיות לנו למנהל. יודעים אנו, כי אתה מחזיק בשיטה עברית בעברית – והננו מסכימים על זה למפרע, ונותנים לך חופש הפעולה בכל למודיך. אתה תהיה למנהל וברשותך למנות עוד שלשה מורים, מאשר יישרו בעיניך; התלמידים הם בערך 150 מכל שדרות העם. –

באתי במבוכה, – אבל לא חשבתי הרבה, ידעתי, כי ה“חדר” ביקטרינוסלב כבר מבוסס פחות או יותר, ואם לא תהיה איזו הפרעה מצד השלטונות – יכל הוא להתקדם בלעדי ע"י חברי המורים הצעירים, שימשיכו את עבודתי, תחת אשר שם, בעירה הנדחת, בזַסלב, אין איש שיתחיל בחנוך החדש ומוכרחים לנסוע שמה ולעמוד בפרץ.

זוכרני, כי בנסעי מתחנת מסה"ב אל העיר זסלב ובקרבי אליה נראה לפני בנין יפה עומד בראש גבעה, הנראית על העיר. חשבתי בלבי: הרי אפשר, שזהו בנין בית הספר… ואמנם כך היה: העירה עצמה קטנה היא ובתיה ישנים ורעועים; היהודים כלם עניים, חיים במצור ובמצוק, – אך הם השתדלו לפני ח' מפיצי השכלה, וזו בנתה להם בנין יפה ומרוח לבית הספר – הוא הבנין שראיתי.

הגבאים האדוקים קבלוני בכבוד והפצירו בי לקבל על עצמי את ה“מכשלה” – חנוך ילדיהם בת“ת. אחד מהם, איש ישיש, זלצמן, פנה אלי בדברים אלה שנחרתו בלבי ובמחי: בחנוך בנינו הגענו למדרגה ירודה מאד. בנינו אינם יודעים לא תפלה ולא קריאה עברית רצופה, לא חומש ולא נ”ך, לא כתיבה ולא חשבון. קדם פחדנו מפני אפקורסות, עכשו אין מה לפחד… אנו נותנים לך לעשות על דעת עצמך. ומכוון שהנך רחוק מהשגחה רשמית של הממשלה (זסלב־ישן רחוקה גם מעיר הפלך וגם מעיר המחוז), הרי תוכל לעשות פה בלמוד העברית כפי רצונך. –

העיָרה עצמה מצאה חן בעיני, האנשים נראו תמימים וישרים, והשאיפה לעבודה רבת אחריות היתה אצלי גדולה; החלטתי לקבל את המשרה הזו, שלחתי את תעודותי הרשמיות לעיר המחוז רובנה לקימני בתור מנהל בית הת"ת בזסלב.

אבל – מי יעמוד לפני “אגרופו של אוסישקין?” אם הוא אומר: לאו – מי יעמד נגדו? והוא אמנם אמר: לא!

אוסישקין שב אז מאספת מינסק, ששם שבח את “חדרו” המתוקן, עד ש“אחד העם” בכבודו ובעצמו הבטיח לבוא ליקטרינוסלב ולבקר את ה“חדרים”, שנראים לו מפוקפקים מפאת חנוכם והתפתחותם ואינם עולים על בתי הספר לבנים ולבנות ביפו, שכידוע, לא נתן להם ערך גדול. אוסישקין הבטיח לו, כי “חדרנו” הוא יוצא מן הכלל… ומשום זה התעקש לבלי תת לי לצאת מן העיר ולעזב את החדר; כל טענותי לא הועילו וכמובן – נשארתי…

(בזמן ההוא חשבתי את הדבר לרעה, ושמחתי ל“אידו” של אוסישקין בשעה שבחרף הודיע אחד העם, כי הוא לא יוכל לבקרנו… אבל – אלמלי הייתי יכל אז לעקשנותו של אוסישקין והייתי מקבל את ההנהלה בזסלב, כי אז, אפשר לא הייתי כעת בארץ־ישראל…)

*

השנה הרביעית ב“חדרנו” הדאיגתנו מאד. נוכחנו, כי “התכלית” היא בעוכרנו ואין לסמך על ההורים, גם על הציונים הטובים, שהבטיחונו להמשיך את חנוך בניהם בחדר לכה“פ חמש שנים. הכתה הראשונה נתמלאה גם בשנה הזו מספר תלמידים הגון; כתה שניה גם היא נשארה כמעט כמות שהיתה בשנה שעברה, אבל מכתה ג' יצאו גם השתא, לשם “תכלית”, לבי”ס פרטי, שהבטיח להכניסם לגמנסיה; ומכתה ד' נשארו לנו, כמדומני, רק חמשה או ששה. הבינונו, כי הזיותינו ליסוד “חדר”, שישמש בי“ס עממי של 8 שנים הוא אידיאל לעתיד, ולע”ע אין להגשים אותו.

כדי שלא לאכזב את תקות אלה מן ההורים, שבמסרם לנו את בניהם התנו בפרוש, שעל מנת כן הם מוסרים אותם ל“חדר מתוקן”, כדי שיתחנכו 5–6 שנים ברוח אחת, מוכרחים היינו להמשיך גם כתה ד' ולצרפה עם כתה ג' בשעות מספר, אבל נתַנו לה גם שעות מיוחדות, ביחוד בתנ"ך.

עוד בשנה שעברה גמרנו שמואל א' (חלק גדול מנביאים ראשונים למדו הילדים מעצמם בקריאה בבית, ועלי היה רק לשאול על איזו פסוקים לא מובנים, ולפעמים לא הייתי שואל גם בזה) ועכשו למדנו מלכים וסדרנו לנו טבלאות של מלכי ישראל ויהודה; הקפדתי על השנים והתאריכים, ממש כמו שלמדתי על מלכי רוסיא, להבדיל… אז חשבתי כי בזה עשיתי דבר גדול… ידוע, שהתאריכים סותרים לפעמים אחד את השני, אך לזה לא שמתי לב – ובראשית הקיץ נגשנו לישעיה.

הכרונולגיה של הנביאים האחרונים היתה ידועה לי וברורה, ואעפ“כ לא יכלתי להתחיל ב”עמוס" באמצע תרי־עשר, דבר שהיה יכול להיות מוזר בעיני ההורים. התיעצתי עם גרויסמן והחלטנו להתחיל בישעיה.

עלוי נפש היה לנו למוד ישעיה בעברית, בלי אמצעי שפה אחרת. זו היתה הרגשה נעימה, שרק בשנים הראשונות לדבור העברי ידעו אותה המורים הצעירים! זכרנו, איך למדו אותנו בחדר בתרגום זרגוני ובנגון העצוב המסורתי – מלה מלה ותרגומה, פסוק פסוק ודרשתו, לפעמים בלי הבנת הפשט – ואיך מלמדים אנו את הנביא, ודבריו – כמו שנאמרו מפיו הקדוש עצמו. תלמידי סגלו להם הרבה ועל נקלה ושמחתם כשמחתי היתה גדולה מאד, בשעה שהטעמנו:

וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ:

לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ד', אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב

וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאוֹרְחוֹתָיו

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ד' מִירוּשָׁלָיִם

וכו' וכו'

או “שירת הכרם”, “ויצא חוטר” וכו', – מי שלא עבר בעצמו את ארבע מחלקות ה“חדר” מהתחלת אלפא ביתא עד ישעיה לא יבין מה טיבם של הרגשות ההם!

בעברית – חדלנו ללמד ע“פ ז’ילינסקי חבורים ע”פ תכנית, והשתדלנו לכתב חבורים תנכיים – (לידי חבורים חפשיים עדיין לא הגעתי), וזכורני, כי על מגלת אסתר עבדנו כחדש וחצי. הרחבנו את הדבור מסוף פרק ג' עד סוף ט' – בסגנון התלמידים – ועשינו לנו מגלה חדשה… (גם ל“צמצום” לא הגעתי אז). את השירים לקטנו מ“עולם קטן”, ביחוד משל של"ג – שירים שתכנם היה פתוס לאומי חזק. –

באותה שנה קרה מקרה, שיכול היה להפוך את כל קערתנו על פיה. כאמור לעיל, כבר עמדנו בשנה הרביעית להתפתחות ה“חדר” – ארבע כתות בשלשה חדרים, אני למדתי בחדר אחד עם שתי הכתות הגבוהות ובכתות הנמוכות (בשני חדרים) למדו מר שפירא ומר שיבוביץ (אחיו של ד"ר הראובני בירושלים) דבר שאסור ע“פ החק. פעם, בלמדי בחדר הפנימי וחברי בחדרים החיצוניים, שמעתי, כי מי שהוא נכנס אל המורה שיבוביץ ושוחח אתו. הדבר היה רגיל אצלנו, כי דלתות החדרים היו פתוחות לכל ההורים ולכל מי שמתענין בחנוך העברי; המורים היו מבארים להורים בעברית ולפעמים גם ברוסית. כעבור כרבע שעה נפתחה דלת חדרי ונכנס – האדון תיאודורוביץ בעצמו, איש מגושם, רחב הגרם, ופניו כפני כמר כפרי. גם אני וגם תלמידי קמנו לכבודו, נתַנו לו כסא לשבת, אבל לא פסקתי מהמשיך את שעורי. היתה שעת למוד תנ”ך ועל הלוח היתה תלויה מפת ארץ־ישראל בגרמנית. התלמידים הראו בחטר הארך על המקומות ששאלתי, ואני מבאר ומתקן ומזרז. הכמר חכה זמן מה והקשיב ללמודי בעברית, אח“כ קם ואמר בקול גס: Oтцyщaй дeтeй, “תן חפש לילדים”. כשיצאו אמר לי: והרי אתה כאן! אתה מלמד?! והרי אתה היית בפרוגימנסיה של קפלן!… אמרתי לו כי אני רואה את עצמי מומחה יותר בעברית, בלשון עמי, ונוכחתי, כי אני מלמד יותר ממורה… הוא גחך קצת ואח”כ שאל: ואם “חדר” זה – מה הם הספסלים והקתדרה והתמונות על הקירות והמפה הגרמנית? והרי בחדרים אחרים לא ראיתי כזאת… עניתי: אצלי האבות אמידים והם דרשו כי ה“חדר” יהיה כמו בית ספר מצד ההגיֶני, ושהתלמידים יתרגלו בסדרי בית ספר, לפני הכנסם אל בית ספר ממשלתי. – ומה השפה שאתה מדבר עם התלמידים?… אמרתי: זו היא שפת משה רבנו ושל הנביאים, השפה העברית, שאנו מחיים אותה, וזוהי גם שפת ישו… המלים האחרונות יצאו מפי כמעט בלי רצון, הכמר נרתע: כיצד? שקר! ישו כן דבר: אֵלִי, אלי לָמָּה שַׁבַּקתני! עניתי, זוהי השפה הארמית, שאנשי הגליל היו מדברים גם בה… הוא נשם ושאף ואח“כ שאל: והרי אסור לסדר כתות אחדות בבית אחד. עניתי: כל “חדר” הוא לחוד וכל מורה לומד על אחריותו ועל חשבון עצמו. הוא הביט עלי בעין זעומה ואמר: “אתה משקר! החדר נקרא רק על שמך והוא של הציונים, הוא של אוסישקין, אתה בא כח שלו, וביחד עם עוד מלמדים אתם עושים לכם בלשונכם בית־ספר של כתות רבות, מה שאסור ע”פ החק. כל זה ספר לי המלמד, המורה בחדר השני, איש תמים וישר Aгнeц Божий “שה תמים”, שאינו יודע לשקר כמוך”… ובלי דרש בשלומי יצא…

מובן שבאותו ערב נכנסו עסקני החדר המתוקן בבית אוסישקין והתיעצו מה לעשות, כדי שכל עבודתנו במשך ארבע שנים לא תוצא לבטלה; החלטנו לשלח אל “המפקח־הכמר” את האנג’ינר ס.פ. פַּלֵי ז“ל, חותנו של אוסישקין, שאף על פי שלא היה ציוני רשמי היה חובב בכ”ז את החנוך העברי, וביחוד היה נוטה חבה לחדר המתוקן; הוא היה חובש כבע אינג’ינר רשמי והיה חשוב בעיני הגויים, –

פַּלֵי אמנם לא השפיע הרבה על המפקח, רק הסביר לו, כי ה“חדר” הוא פרטי ולא בית ספר ציוני, וכי “מאין לציונים כסף להחזיק מוסד?” אבל הלז התעקש ואמר: איזה חדר הוא זה? אני יודע את החדרים שלכם, שם гaддят (“צוחים”) והמורה, הוא lleйeaтЬlй (בעל פאות) – ופה יושבים ולומדים והמורה הוא גלוח… אבל, הוסיף, צוה לזוטא ויבוא אלי מחר.

באתי למחר בשעה שלש. הוא נתן לי לחכות בחדר הכניסה כחצי שעה. הוא עבר על פני והזמין את האורחים שבאו אחרי; וכצאת כל המבקרים מחדרו יצא אלי אל המסדרון, ובלי שאל בשלומי ובעמידה אמר לי בלעג: “כבר באו אלי מטעם הציונים שלכם ומטעם אוסישקין לבקש רחמים על החדר שלך. אני מצוה עליך לפרק את ה”חדר" לשלשה בתים נפרדים זה מזה, ולא – אמסרך למשפט ואשלל ממך את תעודת המלמדות".

הסערה עברה… ואנו המשכנו ללמד באותו מקום ובאותם שלשה החדרים. המשטרה ידעה על זה ולא גלתה את מעשינו ותיאודורוביץ, כנראה סמך על ישרותי, שאשמע בקולו.

המקרים הללו הזכירוני מקרים דומים לזה בחרקוב, שכל רגע הייתי צפוי להפתעה לא נעימה, ועוררו בלבי את הספקות הראשונים ע“ד תעודתו של החדר וע”ד עתידו.

בשנה זו עלה אוסישקין לארץ־ישראל, בתור ציר הועד האודיסאי, לבקר את הארץ ואת מצבה, את המושבות והחיים אשר בהן. כידוע סדר אז בארץ את ההסתדרות הכללית שלא האריכה ימים רבים, אבל ביחד עם זה חשב עוד בגולה לסדר גם הסתדרות מורים, כדי לתקן את מצב החנוך בארץ. הוא לא הסכים לדעתו של אחד העם, שצריך לעזב איזה מוסד שהוא ולמסרו לכי“ח – כי אם לתקן כל מוסד ולהעמידהו ברשות חו”צ –, ובנוגע לבית הספר לבנות ביפו חשב לשפר את מצבו ע“י הבאת מורים חדשים מן החוץ, ועלי נפל הגורל הראשון. באמצע קיץ תרס”ג קבלתי ממנו מכתב, שבו הציע לפני לבוא לא“י ולקבל משרה אחת משתי אלה: או משרת “מורה ראשי ללמודי העברית בביה”ס לבנות ביפו”, או משרת מנהל ביה"ס ברחובות. ומה עניתי אני? אני מתביש עכשו לחזור על תשובתי אליו, אבל משום האמת ההיסטורית, שצריכה להיות ברורה, ומשום שזו לא היתה רק תשובתי אני, כי אם של רבים מהציונים, כשהציעו לפניהם משרה בארץ – אפרסם אותה מלה במלה: “אחרי עיון רב ואחרי מחשבה רבה החלטתי לבלי לכת לארץ־ישראל: אין אני רוצה, שאני ובני יהיו זבל בשביל הדורות הבאים…”

כלנו ידענו מה הם בתי הספר בארץ. המאמרים “בתי הספר ביפו” הרעישו את לבבנו ובלבלו את מחנו. ידענו, כי רעיון השיטה עברית בעברית יצא מתוך מורי הארץ, אבל מורי הגלות עברו את מורי הארץ בהבנת החנוך וההוראה מרחק רב; כי שם בארץ אין חנוך כללי מתוקן ואין מפי מי ללמדו ולעשות כמתכנתו בבתי הספר של העברים. החדרים שברוסיא התהוו לבתי ספר עממיים מתוקנים, משום שיש למורים ספרות פדגוגית חנוכית גדולה ורחבה, כלומר, ברוסית, שממנה אנו יונקים וכמתכנתה אנו עושים, אבל שם באסיה, במקום השומם, שאין בה ספרות חיה, האפשר להתמחות בחנוך ובהוראה?… ועל ארץ ישראל כשהיא לעצמה בתור מולדת קבועה לא חשבנו אנחנו המורים באופן ממשי. זה היה אידיאל חביב מאד ויקר מאד, אבל רחוק מאד… נטענו אהבת הארץ בלבות ילדינו – תלמידינו, גם עסקנו בציוניות, כלומר, שלמנו “שקלים” גם בעד ילדינו הקטנים, אספנו מניות של הבנק העברי, השתדלנו להעשיר את “הקערות” של ערב יום הכפורים –, ורצוננו היה לראות חיים באירופא ובהשכלה אירופית; טבעיות הקשר בין הארץ ובין החנוך, בין המולדת ובין שפתה העתיקה, אע"פ שהיתה תמיד על לשוננו, לא נכנסה עמוק ללבנו ולא נעשתה להכרה טבעית… ככה היה מהלך הרוחות בין הציונים הראשונים.

וזכורני, פעם התאכסן אצלי חברי ורעי יחיאלי, ובהרהורינו ע“ד עתידו של החדר המתוקן בתור בי”ס עממי עברי מתוקן ומשוכלל, ואפשר גם בתור דרגא לבי“ס תיכוני, חוה אחד מאתנו את דעתו, כי כדאי היה לבקר את בתי הספר בארץ –, אולם אחרי וכוחים שונים ואחרי נתחנו את מאמריו של אחד העם, את הנחותיו ומסקנותיו, את דעתו על עסקני החנוך שם, שלא ידענום ולא הכרנום, כי אם מעל גליונות “המליץ”, נראה לנו, כי לחנוך העברי יש יסוד רק בגלות, בחנוך ע”פ ההשכלה האירופית, שתהיה לנו לעינים ולמורה דרך, והחדר המתוקן שלנו הוא התא הראשון ליצירת בתי אולפנא עבריים מקוריים. לא שמנו לב להקף, לקרקע, והתבוננו רק למראה עינינו, ליצירתנו אנו, לחדר המתוקן ולהתקדמותו. חשבנו, כי הוא שיכשיר את הלבבות בגלות, יכשיר את הדור הבא, ואז… נבוא לארץ אבות מוכשרים מכל צד…

עד כמה טעינו אנו אז ועד כמה טועים אחרים גם עכשו…

… אבל אחרי שקבלתי מכתב שני מאוסישקין ובתוכחה על “דרך הצווי”, לבא לארץ, ולאחר שהזכירני את המפקח תיאודורוביץ ואת דעתו עלי – החלטתי לנסות את מזלי; אם לשכת ההשכלה הפלכית תמשיך לתת לי תעודת מלמדות לשנה הבאה אשאר בגלות, ולא – אלך לארץ־ישראל. הגשתי בקשתי ודחוני מיום ליום, וכאשר שאלתי את המזכירה: מדוע דוחים את בקשתי, ענתה לי: כלום יודעת אני? אתמול היה פה המפקח תיאודורוביץ והודיע למנהל הלשכה, כי המלמד זוטא הוא באמת מורה והוא “סיוניסט”. אולי אתה יודע מה זה?…

עניתי: בודאי הנני יודע.

ספקותי חדלו, והחלטתי לצאת לארץ אבות, שבצפוני לבי התגעגעתי עליה מיום למדי בחדרו של אבא ז"ל פרשת “לך לך”…

ד“ר שמריהו הלוי יעץ לי ל”הפרד" מאת תיאודורוביץ ולאמר לו הכל: ע“ד האבטונומיה שמחכה לי בארץ, ע”ד שפת הנביאים, שתהיה מכאן ואילך שפתי היחידה, וע“ד טעותי בלשונו של ישו, שבאמת לא דבר עברית טהורה, כי בגליל לא דיקו בלשונם, וע”ד מחשבתי אני על תיאודורוביץ עצמו ועל חבריו המפקחים וכו' וכו' –, אבל שכרון הארץ היה כבר נסוך עלי ולא שמתי לבי לדברים אלה ואפשר גם לא היה בי אומץ הלב הדרוש…

עכשו היה עלי לבחר: ברחובות או ביפו. ככל יתר הציונים שברוסיה, תארתי לי את המושבות בתור כפרים נדחים שברוסיא: בתי עץ מטויחים, חלונות קטנים, רצפה של קרקע חמר, גגות קש, התקרה והמעזיבה של טיט מיובש וכו' – ומשום זה חשבתי, כי “קרבני” יהיה גדול יותר מדאי, אם אעזוב עיר גדולה, דירה נאה וכלים נאים ואבוא להיות מורה בכפר נדח. גם חברי יעצוני לקבל את המשרה ביפו, שהיא לכל הפחות עיר… בשגם קבלתי בימים ההם הזמנה גם ממנהלת בי"ס לבנות ביפו – ברוסית… התפלאתי על זה, אבל הסכמתי ועניתי… ברוסית.

וטרם עשיתי את הצעד החשוב הזה בחיי ובחיי משפחתי, לאחר שסדרתי כבר מטלטלי והייתי מוכן כבר לנסיעה, חפצתי לשאל את “הרבי” בעצמו – מה דעתו על זה. נסעתי לווילנא, ששם הוא נמצא אז לרגלי משרתו ודפקתי על דלתו. כשנודע לו מטרת בואי, קבלני בקרירות רבה ורק לרגעים אחדים. על שאלתי, ענני מלים אלו “אחד־העמיות”: “אלמלי ידעתי כי ביה”ס לבנות הוא עכשו במצב של בקורי אז לא הייתי מיעצך לקבל את המשרה". וכאשר הוספתי לשאל: “והאם יש תקוה, כי מצבו הוטב?” ענני: “בודאי לא!” – תשובה ברורה…

שבתי ליקטרינוסלב ומצאתי את תעודת המלמדות לשנה הבאה, שנשלחה לי ע“י המשרד הפלכי… יחד עמה חכתה לי גם טלגרמה מאת אוסישקין “בוא, משרתך ביפו”. ארזתי את חפצי ונפרדתי מעל תלמידי, שלמדתים ארבע שנים, ושנתנו לי ספוק רוחני וגם מומחיות בהוראה עברית, ובמוצאי ראש השנה תרס”ד, אחרי חפוש דרכים בהוראה בארצות הגלות במשך אחת עשרה שנה, יצאתי לחפש דרכים חדשות במולדת…

לפני צאתי סדרתי לי כל רשימותי במשך ארבע השנים – איך, כיצד ומה למדנו, ואיך עלינו ממחלקה למחלקה. בסוף הצטלמתי עם תלמידי והשארתי תמונה אחת לאוסישקין וכתבתי עליה אפשר בענוה לא מרובה כל־כך את הפסוק: “הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ד' לְאוֹת וּלְמוֹפֵת – למנחם בן משה הַשּׁוֹכֵן בְּהַר צִיּוֹן…”

 

הַחֶדֶר הַמְתֻקָּן וְעֶרְכּוֹ¹¹    🔗

מקדש לשמשון בן יעקב גרויסמן (ז"ל)

א.    🔗

לפני ארבע שנים הופיע בירחון “השלח” מאמר בשם “עברית בעברית” מאת המורה הארצישראלי י. אפשטין. במאמר זה, הכתוב בלשון חיה וציורית, פונה הכותב אל כל המורים העברים בקריאה נמרצה להחיות את הוראת המקצועות העברים ע"י החלפת השטה הנהוגה המסורתית של התרגום בשטת הלמודים החדשה, הטבעית. שטה זאת קובעת, כידוע, על פי מהותה, שבלמוד שפה חדשה יש להמנע מהשמוש בשפה המדוברת ולהשתמש רק בשפה הנלמדת. לשם הרחקת השמוש בשפה המדברת בדרגות הראשונות של למוד השפה ולשם הקלה בהקנית השפה החדשה, נוהגים להשתמש בהסתכלות, היינו, מלמדים את השפה בקשר עם סביבת התלמידים, או לפי תמונות מתאימות נבחרות.

המאמר הנ"ל עורר תסיסה רבה בין המורים העברים המשכילים והכריחם להתעמק בשאלת הוראת השפה העברית החביבה עליהם. מחד גיסא לא שלטו המורים במדה מספיקה בדבור השוטף בעברית הדרוש לנִהול ההוראה בשטה הטבעית, ומאידך – כל אחד מהמורים נצטבר לו נסיון רב פחות או יותר בהוראת השפה לפי השטה הישנה, שטת התרגום, היו לו דרכי הוראה משלו, סדר תרגיליו הרשומים וספרי־הלמוד הנראים לו.

ברם, הוכחות המאמר הנ"ל היו עצומות, הראו בעין את תועלת השטה הטבעית, ומורים עברים רבים התחילו לעיין בספרות הדנה בשטה הטבעית בכלל ולהתאימה לשפה העברית בפרט.

יתרונות השטה הטבעית הם רבים וחשובים. מפאת הצרך בהשכלה כללית של ילדי ישראל יכולים הם להקדיש ללמוד השפה העברית לכל היותר 4–5 שנים, ורק חלק מצמצם מאד משעות הלמוד, ולפיכך דרוש חסכון קפדני בזמן הנִתָּן להוראת המקצועות העברים. ואכן, השטה הטבעית, הוראת “עברית בעברית”, חוסכת זמן רב, כי חלק מהזמן המוצא על תרגום המלים העבריות לשפה אחרת – רוסית או ז’רגון – יוקדש מעתה כלו ללמוד השפה. הכרה זו בלבד דיה היתה למען עורר את המורים להחליף את שטתם הישנה ודרכיהם הישנות, כמובן, כונתי לאותם המורים שיש להם נטיה להכשרה להוראה בכלל, שיש להם ידיעות מספיקות בשפה העברית ובספרותה והאוהבים את מקצועם.

ומשהתמסרו המורים לזרם חדש זה בהוראת העברית מתוך הכרת יתרון השטה החדשה, ומשהתגברו על הקשיים הטכניים וקבעו סדר ושטה בחלוקת החמר, – נתקלו תיכף בשאלה קשה למדי של העמידה הזמנית בהתפתחות התלמיד הנגרמת ע"י השטה החדשה, הטבעית.

בהכנס הילד אל ה“חדר” בשנתו השביעית לימי חייו הריהו מפותח כבר במדה ידועה, מושגים רבים לו מן הטבע הסובב אותו, מתופעות החיים הפשוטות, מן הסביבה שהוא גדל בה. אמנם אין כל אלה ברורים לו למדי, אינם שלמים ומקיפים, אבל הם נתָנים בנקל למיון ולסדור, ולא יקשה להביא את הכל לידי שלמות ובהירות, וזהו בעצם תפקידו של המורה. ואם אמנם בהוראת השפה העברית והתורה ע“פ שטת התרגום הישנה לא עמדה בפני המורה המטרה הישרה לתת לילד התפתחות כללית, הרי למעשה נתנה לו מבלי משים החל מצעדים הראשונים, דרך אגב, בהקילו על הילד לברר לו את בעיותיו וספקותיו, – מה שאין כן בשטת הלמוד החדשה של הוראת עברית בעברית, כי כאן מטפל הילד במשך 2–3 החדשים הראשונים בענינים האלמנטריים ביותר, במלים ובמשפטים ספורים, והתפתחות הילד עלולה ע”י כך להתעכב, בלי ספק.

ולא זו בלבד שכאן אין המורה יכול להגיש דבר־מה להתפתחותו של הילד שאינו מחזק ומבסס את הישן ואינו קובע סדר באוצר מושגיו הנובעים מחיי יום יום שלו, – אלא, להפך, בחדשים הראשונים מונע המורה את הילד מלזכֹּר את הישן ומלברר את רשמיו החדשים המתאימים לכח תפיסתו, הוא כופה עליו בעל כרחו את מחשבתו בתחום מצמצם של מלים ספורות של הלשון החדשה. שאלה זאת של עכוב ועמידה בהתפתחות הילד בדין שהסעירה והדאיגה את חסידי השטה החדשה.

ובד בבד עם תופעה שלילית זו בראשית התפתחות התלמיד, נתגלתה עוד תופעה מעציבה הנוגעת במורים העברים גופם, תופעה שטובי המורים נאלצו בעצמם להודות בה. קדם, בהורות המורה לילדים עברית ובדעתו כי לפניו ילדים בני התפתחות ידועה, הציג לפניו מטרה אחת: להקנות לילד בצורה הטובה והנוחה ביותר את צורת הלשון וידיעת התנ“ך. השמוש בהסתכלות נחשב לבטול זמן. לא היה כל צרך להראות עצמים שנקראים, למשל, “עץ”, “ברזל”, “שלחן”, שהתלמיד יודע אותם בתרגומם ברוסית או בז’רגון או בשתיהן יחד. להראות על השלחן או על הברזל ולבאר רוסית את חלקי השלחן או השמוש בברזל וכו', – דבר זה לא עמד לפני המורה לעברית, התלמיד למד ושנן את שמות העצמים ע”י התרגום מרוסית או מז’רגון לעברית מבלי אשר ידע או אפילו ראה את העצם גופו. המורים העברים הסתפקו בכך, שהתלמיד ידע לתרגם את המלים כהלכה לשפת הדבור, ידע את צורות הלשון ונתוח דקדוקי של משפט פלוני; בנתוח אחר, רעיוני ושכלי של הספור לא נגע המורה מתוך אמונה שהתלמיד הבין זאת יפה בשפתו המדוברת. בקצור, בלמוד תכן החמר הנקרא הסתייע המורה לא בהסתכלות, אלא רק בדמיון בעזרת הזכרון, ורק לצד זה הופנתה כל תשומת הלב.

בשטה הטבעית הורגש הצרך להשתמש בהסתכלות. את העצם המבואר יש להראות בפועל, למען יסתכל בו, אחרת לא יבין התלמיד את המורה המדבר בשפה החדשה. והואיל וכך נתברר ההכרח לבאר ככל האפשר את כל החלקים השונים של עצם פלוני, ממה הוא עשוי, מה ערכו ושמושו וכו'. ברם, המורים העברים הבקיאים יפה בספרות לשונם, המבינים לעמקם את דברי הנביאים ופיוטם, ועם כל נטיתם להוראה, ברצותם להקנות ידיעות אלה לתלמידיהם, נתברר להם, כי חסרה להם ההכשרה הפדגוגית השטתית למען יוכלו לבאר לתלמידים את המאמר או המשל בעברית, כאשר ידע לבאר המורה העממי הפשוט לשפה הרוסית.

לפיכך נאלצו המורים הרוצים לנקוט בשטה החדשה להוראת העברית, להתחיל בראשונה בלמוד המתודיקה של ההוראה בכלל, הנחוצה כה למורה בעבודתו בין ילדים קטנים, שעולמם צריך שיהיה ברור וגלוי למורה על פרטי פרטיו. וכך נתגלתה למורינו מהות בית־הספר העממי, והם נוכחו כי לנו, היהודים, אין עוד בית־ספר עממי. מטרת ביה“ס העממי בהוראת שפת המולדת הרי היא להכשיר את התלמיד לתפיסה הגיונית ונכונה של הרעיונות והרשמים ע”י הקריאה וליצר בלבו את הקרקע לקליטת ידיעות ורשמים חדשים שערכם רב להתפתחותו ולחנוכו, ודוקא פרובלימות אלו לא נכנסו לתכנית ה“חדר” הישן שלנו ואף לא לביה“ס העברי הפרטי. בה בשעה שבבי”ס נורמלי עממי הילדים קוראים ויחד עם זאת חושבים על הנקרא, הקריאה מביאה לידי רגשות ומחשבות אצל התלמיד המבין את אשר קרא, הרי ב“חדר” שלנו ובבתי־הספר שלנו, לרבות המשוכללים ביותר, יש תמיד דבר־מה חוצץ בין הקריאה והמחשבה, המחשבה אינה עולה בד בבד עם הקריאה. בקראנו עברית תהיה מחשבתנו על החמר הנקרא בשפתנו המדוברת. ההכרח לתקן מעוות זה הוסיף נמוק חדש לזכות השטה הטבעית אשר בה המלה נקנית ע"י המחשבה באותה השפה: הקריאה, המחשבה והרגש שלובים יחד.

מן האמור למעלה ברור, כי לאחר ששנו המורים העברים את שטת ההוראה לשם חסכון בזמן – להקנות מהר את השפה לילדים – הגיעו ובאו אח“כ לידי מסקנות חשובות חדשות, לצרך ליצר בי”ס עממי עברי במלא מובן המלה הזאת, בי"ס שביסוד הוראתו תהיה השטה הטבעית, המובילה באפן בלתי אמצעי לנפש הילד: מלים עם מחשבה, קריאה עם רגש והבנה.

משבאו לידי מסקנא בצרך ליצר טפוס חדש של בית ספר עממי עברי, אשר נקראהו מעתה ה“חדר המתוקן”, היה על המורים לחפש אמצעים לבטול התופעות השליליות גם בבי“ס זה, כגון השאלה הנ”ל של העכוב הזמני בהתפתחות הילד, ברם, שאלה זאת לא היתה כרוכה בקשיים רבים, כי מצאה את תקונה בפתרון שאלת גיל הילד הנכנס לביה“ס. הואיל ואת הזמן הראשון צריך להקדיש בביה”ס רק לשפת הדבור המשמש יסוד להתפתחותה הבאה של השפה והמחשבה, – שוב לא היה צרך לדחות את כניסת הילד לביה“ס לגיל 7–8. מבלי להעמיס על הילד הרך כל עֹל, אפשר לשלחו אל ה”חדר" המתוקן החל משנתו החמישית לשלשה שעורים ליום, אשר בהם לא ינהגו בדרכי הלמוד הקפדניות, אלא יעסקו בשיחות קלות ומשעשעות על הכל בכל: על השלחן והמנורה, על הסוס והפרה, על האש והמים וכו'. שנה שנתים תעברנה בלמודים קלים אלו של שיחות ומשחקים, ורק אחרי־כן יש לעבר ללמוד נורמלי של הקריאה והכתיבה ע“פ השטה ההסתכלותית והקולית, אשר אם כי משתמשים בה גם כיום, לדברי מלמדינו ומורינו, אבל למעשה יש לו אופי פיקטיבי, כיון שהתלמידים אינם מבינים את המלים שהם מבטאים. ככל שהילד צעיר יותר, כן מועט אוצר המלים והמושגים, הידיעות והרשמים שהוא מביא אתו לביה”ס או לגן־הילדים, וכן יצטרך להפסיד פחות בגלל העכוב הזמני בהתפתחותו הכללית, וכן ימהר ללמד, לחשב ולהרגיש בשפתו הנלמדת אשר תשמש לו בביה"ס כשפה שלו המדוברת.

ברם, גם באותם המקרים שהילדים נכנסים ל“חדר” בגיל 7–8, בעיקר בין המעמד הבינוני של אוכלוסינו, אשר במשיכתם לביה“ס אנו מעונינים ביותר, גם בהם יצא הפסד העכוב בהתפתחות הילדים בזמן הראשון בשכר ההתפתחות המהירה שלאחר זה. לאחר שהתלמיד קנה את המושגים האלמנטריים הראשונים המאפשרים לו לחשב בשפה העברית, שוב אין לו צרך אח”כ לבזבז זמן למחשבה ומרץ לזכרון של תרגום המלים, המשפטים ודרכי הבטויים, אשר הסך הכולל של ההפסד הזה משפיע בלי כל ספק על התהליך הפסיכי של התפתחות הילד.

ב.    🔗

נתבונן אפוא עתה ונראה מה רב ערכו של בית־הספר העממי החדש – החדר המתוקן, אשר ההוראה בו היא על פי השטה הטבעית, עברית בעברית, ואשר הילדים לומדים בו לחשב ולדבר עברית.

בקראנו דברי ספרות־יפה או פובליציסטיקה של כמה מסופרינו העברים, ובעיקר מבני זמננו, אין אנו יכולים שלא להבחין כי לשון יצירות אלה אינה ברוח הסגנון העברי ודרכי הלשון העברית. הקורא המשכיל יראה בחוש כי היצירה נרקמה בראשיתה במח הסופר בשפה זרה ועל גבי הניר הופיעה לא בצורתה המקורית, אלא בתרגומה. ואכן, סגנונה של ספרות זמננו השתנה שנוי רב בהשואה לסגנון של שנות ה־70 ואפילו ה־80. שנוי זה הוא גם טבעי וגם מאַלֵּף. לפני 30 – 20 שנה הגו סופרינו בז’רגון ולשון יצירותיהם הושפעה בהרבה משפה זו שיש בה מכל־מקום מקוריות יהודית. עוד עתה אנו קוראים יצירות הסופרים ההם הכתובות בלשון המקרא ובטעם הזרגוני וההומור אשר בו. אך הסופרים הישנים, “המליצים”, שעטפו את מחשבותיהם בצורות מקראיות, נמנעו לעתים מלהביע בדיוק את מחשבותיהם שהגו בז’רגון והבליעון בפסוקים ובשברי פסוקים מהתנ“ך שפגמו לפעמים בתכן, – ובלבד שע”י כך לא תֻּכַּר השפה הבלתי־טבעית, אשר כֻסתה ב“עלה תאנה”.

ברם, רוב סופרי זמננו הם חנוכי ה“חדר”, שבו שולטת שפת התרגום על דרכי הוראתה השונות והרבות, אין להם ידיעה יסודית ועמוקה בתנ"ך עד כדי שיוכלו להאפיל בסגנונו על מחשבתם הרוסית או הזרגונית; והשפה האירופית שהם מדברים וחושבים בה הלא מחייבת את הרצאת מחשבותיהם שתהיה כתובה לפי רוחה וסגנונה של הלשון החיה, ומשום כך היצירות העבריות של זמננו כתובות, אמנם, באותיות ובמלים עבריות, אך לא ברוחה של הלשון העברית וסגנונה. למרבה הרעה חודרים ונקלטים יחד עם הסגנון הזר גם תארי חיים ונמוסים זרים לנו. הסופרים העברים מתארים לפעמים טפוסים בצורה כה זרה, עד שאין ביניהם ובין חיי היהודים אלא רק השם העברי בלבד…

העדרה של ספרות עברית מקורית משפיע בלי ספק על חייו הרוחניים של הקורא הספוגים גם בלאו הכי השפעות זרות וחקויים.

אם יש אמת בדברי הפסיכולוגים האומרים, כי האינדיבידואליות של כל אומה מוצאת את בטויה רק בדרכי לשונה ובדקדוקיה המיוחדים של אותה שפה, הרי מובן יהא עד מה מסתרסת הרוח העברית המסתננת בתוך אפן מחשבה לא יהודי ושפה לא יהודית; ואם צדקו הבלשנים המוכיחים כי לכל פרט מיוחדת ומותאמת רק שפת עמו, הרי נקל יהיה להבין לְמַה נהפכת שפה זרה לו, למשל הרוסית, בפי הסופר העברי ובמחשבתו כשהיא מתרגמת על ידו לשפה העברית, – אלה תוצאות דרך מחשבתם של הסופרים העברים בלשון זרה שבה הם כותבים, וזה פרי שטת התרגום בהוראת עברית ב“חדר” הישן.

עם קביעת שטת ההוראה החדשה בלמוד השפה העברית נתנת לנו האפשרות להנצל ממחשבה מתורגמת ובלתי נורמלית זו. הקנית הדבור העברי לילדינו מקטנותם תשפיע על דרגת מחשבתם. אמנם, בזמן הראשון לא יהיה הדבור העברי על טהרת השפה העברית; אך לאט לאט יעמיקו את ידיעות השפה, ילמדו את הספרות העברית הקלסית, ספרות תקופת ספרד במקורה, – וילדינו ירכשו את השפה העברית על בוריה, דבר שישפיע בלי ספק על כל מהלך המחשבה של הדור הבא.

הציונים השואפים לתחיה רוחנית של העם העברי, לשיבה ליהדות, לא ימצאו אמצעי בדוק יותר להגשמת האידיאלים האלה מהחייאת הדבור העברי אשר יחַיֶּה גם את רוח האומה.

אין, כמובן, להעלים עין מזה, שהשפה העברית כיום דלה מאד להיותה שפה מדוברת, ברם, אלה שידברו עברית וירגישו בחבלי הבטוי, הם ייצרו בעצמם מלים לצרך הדבור, ומלים אלה תהיינה טבעיות, ולא כאותן המלים המלאכותיות שנוצרו בדמיון “מחיי הלשון” בחדר עבודתם. בספרות העברית אפשר למצא מכמני ניבים ומלים לבטא בהם את כל צרכינו ומושגינו. לשם כך יש רק לצלל בגנזי ספרותנו העשירה והמקיפה את כל חיי אומתנו במשך כל הדורות.

כל הדברים הללו מתאשרים גם למעשה. אבל הנסיון והמעשה הוכיחו תוצאות חשובות עוד יותר בשמוש השטה החדשה, הם הוכיחו את הערך העצום אשר ל“חדר המתוקן”.

מי שקרוב אצל חדר מתוקן איזה שהוא, בודאי ראה בכמה אהבה וענין רב לומדים הילדים ב“חדר” זה את הלשון העברית. הילדים מבקרים בחשק את ה“חדר המתוקן” ואינם משתמטים ממנו כרגיל ב“חדר” הישן; הענש הגדול ביותר לתלמיד הוא הוצאת התלמיד מחדר המחלקה בזמן השעור, דבר שלמעשה, אגב, אין נוהגים לעשותו, ודַיו לתלמיד האִיום בלבד… – כל מלה, כל בטוי ובאור חדש מתקבל אצל הילדים בשמחה לא תשוער; כל ספור חדש נפגש בתרועות צהלה; ואפילו כלל דקדוקי שהוסבר בצורה נוחה נלמד בחשק כה רב עד שאין מן הצרך להעיר לתלמידים לחזר על השיעור. משלים ושירים קלים, בעיקר בעלי תכן לאומי, מלהיבים פשוט את רוח התלמידים והם מבארים ו“דורשים” אותם בעברית בכל הדרכים, – ואהבה זו למקצוע הנלמד, והתענינות זו במלה החיה מביאים הילדים אתם לבתיהם, אל אחיהם ואחיותיהם הקטנים, והם “מדביקים” בשמחתם גם אותם, מלהיבים אותם באש הקדושה של האהבה הילדותית לאין־קץ לשפת עמם, ואפשר לומר בבטחה, כי אם האח הגדול – חניך ה“חדר המתוקן” – אינו פוגש מכשולים ומעצורים בדרך התפתחותו העברית בביתו, מפאת אדישות הוריו וכיו“ב, – הרי השפעתו על אחיו ואחיותיו הקטנים ממנו עצומה וטובה. הפעוטים בני השלש־הארבע, אחיהם ואחיותיהם של חניכי ה”חדר המתוקן" חוזרים מתחלה מיכנית “מתוך סקרנות” על המלים והניבים העברים, המשלים והשירים, ולבסוף הם קולטים אותם וזוכרים מתוך הכרה גמורה. על ידי כך הולך ונוצר יסוד להמשך התפתחות של בית הספר העממי העברי ע"י בית הספר עצמו ולהקלת עבודתו של המורה המוצא בתלמידיו עוזרים הגונים.

התלמידים החדשים בהכנסם לחדר המתוקן יודעים כבר מלים עבריות רבות, ואף חושבים קצת בעברית; יש רק להכניס סדר ומשטר בידיעותיהם ולכַונן בדרך המתאימה. ואצל ילדים כאלה יורד העכוב בהתפתחותם עד המינימום, באשר חלק של התפתחותם קבלו כבר בעברית.

אבל חוג השפעת תלמידי החדר המתוקן אינו מצטמצם רק בין אחיהם ואחיותיהם, השפעתם מתרחבת גם על ההורים.

האב שזנח משכבר הימים את הספרות העברית, – אם היה בכלל מצוי אצלה לפנים, – והתמסר כלו לצרכי השעה, זוכר הוא בכל־זאת כי ה“חדר” הישן לא השביע רצון אותו גופו בקטנותו, ועאכו"כ לא יוכל לספק עתה את דרישות הילד של זמננו. בזה מתבארת אגב הצלחתו היחסית המהירה של החדר המתוקן.

ההורים מחפשים דרך חדשה ללמוד ילדיהם, כי חיי המשפחה בזמננו נותנים לילד מעט מאד במובן החנוך העברי, מתחלה הם שולחים את ילדיהם לחדר המתוקן, מבלי לחשב אפילו על הצלחה מיוחדת בחנוכם ומבלי אשר תהיה לעיניהם המטרה של תחית השפה העברית בכללה, אלא מתוך תקוה למצא בשביל הילד מקום המתאים ונוח ביותר ללמוד לכל הפחות הקריאה העברית.

אולם עוברת תקופה ידועה של למודי הבן הקטן ב“חדר המתוקן”, והנה יחד עם המלמול השמח בעברית מביא הילד הביתה רוח חדשה, יתרה; רגשות חדשים נעורים בלב האב הטרוד בעסקיו. בזכרונו מתחילים לעלות שאיפות כמוסות נשכחות למחצה, שאיפות נוער היקרות תמיד לו לאדם, – ולפחות לרגע קט מעבירים הם את איש העסקים לעולם אחר…

מרצון או שלא מרצון, בעל כרחו יצטרך האב לענות בעברית על שאלת בנו הקטן. האב מתחיל להתענין בחנוך העברי של בנו; ומהיותם נאלצים לדעת מה להשיב על שאלות הבנים בנוגע ליהדות, שוב אין ההורים יכולים לזנוח לחלוטין את השפה העברית ואת הספר העברי, למען לא יפסידו את האבטוריטה שלהם בעיני הילדים.

שנה חולפת, שנתים – ובאותו בית אשר השפה העברית נשכחה כלה, עתה בהשפעת תלמיד החדר המתוקן מופיעים עתונים עברים וספרים עברים. ל“חדר המתוקן” אפוא השפעה עצומה על המשפחה היהודית ועל החברה בכללה, באשר הוא מחזיר את שפת הדבור העברית ומביא לידי תחית הרוח של כל האומה.

זה איפוא תפקידו של ה“חדר” הקטן, אשר עד הזמן האחרון לא יחסו לו כמעט כל חשיבות. אשר עד היום מתיחסים אליו אפילו הלאומיים והציונים שלנו באדישות ואשר יש לו מתנגדים פרינציפיוניים, כביכול. “חדר” זה נועד להיות בעתיד מפיצה של התרבות היהודית האמתית, נועד הוא למלא תפקיד־בכורה בתחיתו הרוחנית של עמנו.

קשה להגדיר את כל הערכים החשובים אשר יביא את החדר המתוקן. אכן, עוד עשרות שנים רבות תעברנה תוך עמל ויגיעה רבה עד אשר תתגשם בפועל התכנית המפרטת שתהיה מיוסדת על המעשה והנסיון, של השפעת ה“חדר”.

אפשר לראות מראש ולנבא כי בהשפעת ביה"ס העממי העברי החדש, הנוצר והולך בצורת “החדר המתוקן”, תמשך ההתחדשות המלאה של האומה לא יותר מאשר במשך 2–3 דורות. לפנינו דוגמא חיה של קליטת דורנו אנו את השפה הרוסית, זו אשר הורינו ידעוה מעט, ואבותינו בדורות שקדמו לא ידעוה כמעט כל עיקר, – וכל זה נוצר במשך 30–40 שנה. חזיון בלתי נדיר הוא לפגש במשפחות שהשפה הרוסית שפת האם היא בפי הנכדים, בעוד אשר הזקנים אינם מבינים אותה כלל…

כלום לא תעשה ההכרה העצמית הלאומית במובן החיובי את אשר עשתה הטמיעה שלא־בהכרה במובן השלילי…

ברם, ה“חדר המתוקן” לאחר שהביא את חניכיו עד גיל ידוע יצטרך להעבירם אח“כ, בתקף תופעות חיינו הלאומיים הבלתי־נורמליים, אל בי”ס כללי. שפת המדינה וספרותה יהיו מעתה חלק בלתי נפרד בחנוכו של מי שהיה תלמיד ה“חדר”. ובה בשעה שכל אומה תרבותית יונקת את התפתחותה ואת ידיעותיה בשפתה האחת, צריכים היהודים להוציא את כחם וזמנם לשתי שפות. דבר זה משפיע כמובן על ההתפתחות הכללית כפרטית, כעברית.

ברם, אין הרע כה רב כאשר נדמה מתחלה. נזכר נא רק כי במשך תקופה של יותר מ־2000 שנה היו לעמנו לא פחות משתי לשונות בחיי יום יום שלו; אחת – שפת הדבור בבית, והשניה – שפת המדינה. מימי נחמיה שהוכיח את שארית גולי בבל הנמצאים בארץ על שהם מדברים חצים אשדודית, היו לעמנו לא פחות משתי שפות, תופעה הנחשבת לבלתי נורמלית לגבי כל עם אחר; ובשבת עמנו כלוא בגיטו והגה בלילות בתורה, יצא עם בקר מכתלי ההסגר ובא בקשרי מסחר בשפה אחרת לגמרי. ובשימנו אל לב כי למוד שפה זרה דורש כחות רבים, זמן ומרץ, היכולים להיות מוקדשים לקנית ידיעות רבות אחרות, – הן התפלא נתפלא כי במצב בלתי נורמלי כזה יכול היה עמנו להוציא מתוכו אישים גדולים כה רבים במשך כל זמן היותו בגולה. תופעה בלתי נורמלית זאת לגבי יתר העמים, נעשה לגבי עמנו במשך הדורות כאלו מצב נורמלי. לא בכדי נחשבים הכשרונות הבלשניים כאופייניים לעמנו. ובכלל, השמוש בשתי שפות אינו נחלת עמנו בלבד: עם כה תרבותי כפינלנד, גם לו שתי שפות – פינית ושווידית.

מכל מקום, לא תוכל תופעה זאת להזיק הרבה לאחר שבמשך 5–6 שנים של למוד ב“חדר” השרישה כל כך השפה הלאומית במח הלומד, בפיו ובלבו, עד כי דַיָּה שעה או שעתים של למוד אחרי הצהרים למען תוסיף השכלתו העברית להתקדם.

המעצור העיקרי בענין ה“חדר המתוקן” שלנו הוא העדר מורה עממי אשר בלעדיו לא יתואר גם בית הספר.

סבת העדרו של מורה עממי עברי היא בהעדר בית מדרש למורים לצעירי ישראל, שבו יוכלו להקדיש את עצמם לעבודה פדגוגית ולהתכַּשֵׁר לה להלכה ולמעשה. בזמננו יוצאים כל מורינו מבין האוטודידקטים, אשר אם זכו להגיע לכלל מורים טובים, הרי זה אחרי שנות עמל ויגיעה רבה, אחרי אִבּוּד כחות ומרץ רב אשר יכלו להשָׁמר ולהחסך, אלו היה קים בית ספר למורים.

ומלבד זאת האוטודידקט, למען יגיע למדרגת מורה טוב, צריך שתהיה לו קדם כל נטיה להוראה וימָצא בו אותו הניצוץ האלהי, אשר יובילנו בדרך הנכונה למטרה. ברם, כמה וכמה צעירים אשר יכלו להיות מורים מומחים ועובדים נאמנים, – אינם מגיעים לכלל הוראה בגלל העדר בית־ספר טוב למורים.

אולם מלבד המחסור במורים טובים לביה"ס העממי, אף דרישותינו אנו מהמורים למתחילים כמוהן כאין.

אם ממלמד־גמרא דורש האב את ידיעת מקצועו, הרי מהמלמד את ראשית הקריאה, מ“מלמד־דרדקי”, אינו דורש כלום, מתוך הנחה כי ללמד “עברי” וכתיבה יודע כל אחד ואין צרך לשם כך בשום ידיעות מקצועיות. דעה זו מקובלת גם בין מיסדי החדרים המתוקנים המקבלים למורים מלמדי־דרדקי כאלה או כיו“ב, מורים אלה עולים להם לא ביוקר, ועי”כ משיגים הם את החסכון הדרוש בהוצאות החדר המתוקן. מובן כי במצב ענינים זה אין לנו לצפות לפרי הלולים בחנוך העברי…

לא, אין לנו למלא יין חדש בנאדות ישנים! לדור הצעיר הגדל דרושים לא מלמדי־דרדקי עם השקפותיהם שנתיַשנו על החנוך והחיים, אלא כחות משכילים צעירים, אנשים בעלי השכלה מקיפה, השקפת עולם רחבה, היכולים להעמיד את בית הספר על רום המדרגה. בית הספר הרוסי כחו בזה, שיש לו פדגוגים מעשיים כוַכטרוב, טיכומירוב, אברמוב פרופ' רצ’ינסקי ועוד.

ואשר להוצאות החמריות, דומני כי אין לך הוצאה פרודוקטיבית יותר מההוצאות לסדור בית ספר עממי משבח…

יקטרינוסלב, תרס"ב.

ח.ל. זוטא