מתוך: חשבונה של ספרותנו / שמעון ברנפלד; ווארשא: אחיאסף, תרנ"ט 1899

 

א.    🔗

אין קץ להפלפולים הרבים, אשר באו על אֹֹדות ה“ציוניות” המדינית הלאומית והרוחנית, וכמעט שספרות שלמה יכולה להברא מהם, אבל פלפולים שאין בהם ממש לא יביאו כמובן כל תועלת אך עוד יגדילו את בלבול הדעות – הציוניים המדיניים לא יותרו משלהם מאומה, והלאומיים כמו כן הרוחניים עומדים על דעתם, לכן בכל הוכוחים הרבים איננו רואים כי אם השָנות הדברים בסגנונים שונים, ובשפעת המון מליצות, אשר אינן מסוגלות להפיץ אור על עצם הדבר כמו שהוא.

לכן תחת וכוחים אשר ישנם די והותר בספרותנו, הננו אומרים להאיר מעט על התנועה הזאת מהאור הנמצא בדברי ימינו.

להציוני הראשון במובנו האמתי נוכל לחשוב בצדק את השר וגדול בישראל דון יוסף נשיא מנאקסוס, ועל נסיונו הראשון אשר עשה, נדבר בזה.

חוברות שלמות נכתבו על אדות החזון הנפלא בדברי ימינו, הוא יוסף נסיך נאקסוס, אשר בצדק ידמהו אחד מגאוני הדור ההוא¹ ל“יוסף השני” ויאמר: כי בדברי ישראל ישנם רק שלשה חזיונות, יוסף, מרדכי, יוסף הנשיא מנאקסוס! חמשים שנה אחרי גלות ספרד, אחרי אשר נפזרו היהודים כאבק על פני רוח, מי זה יוכל לתאר בחזון, כי יהודי אנוס, אשר חייו היו תמיד תלויים לו מנגד, ישוב ליהדותו לעיני השמש ועוד יהיה לנסיך ומלכי ארץ יבקשו קרבתו? בראותנו זאת, לא נתפלא על אשר לא אבדה האמונה אצל הנרדפים כל היום, ושיבת ציון היתה חזון לבם בכל עת, אף כי לא עשו דבר, יען לא יכלו מסבות ידועות, וכאשר אך אפשר היה לעשות, אז החל הציוני המדיני לעשות את הצעדים הראשונים, אם כי לא הצליח, מסבות אשר נבאר.

והנה בדברנו על אדות הציוניות, חזון לבו של דון יוסף, עלינו לדבר ממצבו ותכונתו, ולהתבונן אם הוא היה האיש המסוגל לעבודה זו, ואיזה סבות הפריעו עבודה גדולה ונכבדה כזאת?

מצבו של יוסף הנשיא בימי המלך סולימאן היה כביר מאד, עשרו ועשר חותנתו חנה גראציה – עד אין חקר, ומצבו בממשלת תוגרמה איתן מאד, וכל חפצו נתן לו, עד כי בדבר החוב אשר נגש מאת ממשלת צרפת מסר הסולטאן כתב־בטחון ליד אחד היהודים לדרוש מאת ממשלת צרפת כי תשיב בלי אחור את כל החוב, וכל דברי שוטניו מישראל ומן העמים לא הועילו מאומה, וביחוד כאשר ישב לכסא “המלך האדיר ונורא למלכי ארץ, חסיד וישר עם בני עמו, ועם כל עם ועם שתחת ממשלתו”² השולטן סלים, אשר בימיו על פי “יוסף” ישק כל מלכות תוגרמה, ורק הכסא היה גדול ממנו, וממשלת תוגרמה עמדה אז בשורה הראשונה בעולם, ולא היתה תלויה בדעת אחרים.

על אדות המצב הרוחני של יוסף הנשיא ומעלות רוחו, יש אתנו גם כן איזה מקורים, כי היה אוהב דת ישראל בכל לבבו ובכל נפשו, וביתו היה מחסה לחכמים וסופרים, גם נדע כי לא הלך לבו אחרי חזיונות והזיות, כי אם הנסיון היה נר לרגליו, ובאשר התכונה הזאת היא העקרית ליסוד איזה דבר, וביחוד ליסוד מושב חדש בארץ ישראל, הננו אומרים להאריך מעט, ולהוסיף דבר אשר כפי הנראה לא שמו כותבי דברי הימים לב לזה, באשר אי אפשר היה להם להשיג את המחברת הקטנה יקרת המציאות³ המפיצה אור על דרכו ותכונתו של יוסף הנשיא. על שער המחברת הזאת כתוב לאמר: “חברו שר וגדול בישראל הדוכס הנשא הנשיא דון יוסף, והוא וכוח עם חכם גדול מחכמי הנוצרים, וישר השר אליו ויוכל לו”, והכותב יספר כי בעיניו ראה איך קמו חכמי הגוים המתוכחים ונשקו את שתי ידיו והנשיא הגיד “להעתיק הדברים אשר תשמענה אזניו ולשים בגליונו”. ועקר הוכוח היה על אדות החכמה מה שלמעלה מן הטבע בכלל והחזיון בכוכבים (אסטראלאגיא) בפרט, והדברים באים מערכה מול מערכה. והנה על ידה יתראה לנו יוסף הנשיא כאיש משכיל אשר לא נשא לשוא נפשו ויאמר: “אם בחכמת הטבע ידעתי אחת ושבע, כלה רגז ובלהות ולא חכמת האלהות”. וכאשר הראה לו מתנגדו על ערך חכמת התכונה השיב: “הלא אמרו חכמים, כל היודע לחשוב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר ופועל ה' לא יביטו, אך אמנה ענין הנשמה חכמה נעלה”, ובכלל הבין להבדיל בין חכמת הטבע ובין החכמה מה שלמעלה מן הטבע, וביחוד ראה לבטל את האמונה במזלות ויאמר למתנגדו: “ידעתי שלא השכלת ולא הרגשת רק שראית כתוב על הנייר…”; וכן יוסיף לאמר: “אין קץ לדברי רוח ואין להבהל לקבל ולהאמין דבר מבלי נסותו בהרגש או בחיוב ההקש, וכבר נודע אצל החכמים האמתים, כי הכופר בהבלים ומהתלות, כאלו מאמין ומקיים כל המושכלות… וכבר אמרו בעלי התלמוד אין מזל לישראל, ועוד אמרו גוים יחתו (מאותות השמים) אבל ישראל לא יחתו, הכונה בשם ישראל על משכילי עם בעלי השכל בטוחים בה‘, הם לא יחתו, אבל אומות העולם או הסכלים הפתאים הם יחתו… ואם אולי כונו כפשוטו, אברך ה’ כי הביאני אל ישראל עמו ועדתו ולא אירא מכוכבי השמים”… והנה מתנגדו הביא המון ראיות מספרי הערבים והיונים אשר האמינו בהגזרה הכללית, וגם איזה ספורים המתהלכים בעם המחזקים את האמונה הזאת, ועל זה השיב תשובה ברורה: “אין מביאים ראיה מחלושי השכל אנשים ונשים אוהבי הגוזמאות, בחזק כח דמיונם ותשוקתם לאמונת ההפלגות והבלי הכשופים, שדים המהגים ומצפצפים, ואם יצדק איזה דבר, אפשר להיותו מקרה גמור, לכן אל תאמין בשוא נתעה פן תפול ברעה”. וכאשר שאלהו מתנגדו מדבר הנבואה, הראה בטוב טעם את ההבדל ויוסיף לאמר: “ראה כי רוב דברי ירמיהו ויתר דברי הנביאים והנביאות, לא היו כי אם הזהרות והתראות ואחרי כל הנבואות הקשות אמר כי אם ישובו מדרכם ינחם האל מרע, אשר דבר להביא, כי הכל תלוי בענין התשובה, הא לך אמתת הנבואה וצדוק דיניה וכשר עניניה עם שמירת טבע האפשרות”. ואחרי אשר ראה כי לא יועילו דבריו הזכיר להם מעשים שהיו מתעלולי החוזים בכוכבים, הדוברים שקרים וכזבים, ויספר את אשר קרה לאחד מבני האצילים משרי המלך, אשר חפץ לעשות חומה ועל פי עצת חוזה בכוכבים ראה לבנות החומה בשעה מוצלחת לפי מהלך המזלות, “ויהי כאשר נבנתה החומה והעמידו הדלתות והנה גדוד רב ברמחים וקשתות ויצורו על החומה וילכדוה”, ועוד דוגמאות כמו אלה אשר נטעו כרמים על פי האצטגנונים, אשר תחת ענבים עשו באושים… זה היא תכן המחברת⁴.

אמנם בימים האלה לא נמצא כל חדש; אבל בשימנו לב להעת ההיא, כי רבים מן החכמים הנודעים האמינו בגזרת הכוכבים, נראה עד כמה היה רחוק יוסף הנשיא מן ההזיה, וכל מלה ומלה כתובה בהשכל ודעת, ומעידה כי היה איש מעשה במלא מובן המלה, וידע כי חומה הבנויה על פי אותות השמים אין בה ממש. ואיש מעשה כזה, בלב מלא אהבה לעמו יכול היה לעשות, וביחוד כאשר נתן לו המלך נחלה בארץ ישראל את העיר טבריה ומסביה עם שבע ערים פרזות. ואמנם כפי שנודע לנו עשה ככל יכלתו, כי בנה את חומות העיר טבריה ויטע בה גנות ופרדסים, וגם נטע עצי תותים לגדל את תולעי המשי, וגם צמר צוה להביא מספרד לעשות בגדים כאשר יעשו בוויניציאה⁵. ואם כי כפי הנראה יש הפרזה בהידיעה של סופרי דברי הימים: “כי כתב הדת יצא לתת את העיר והסביבה במתנה גמורה וחלוטה לדון יוסף ונחתם הכתב בטבעת המלך ובידי יורש העצר ונכדו, לתת תקף ועז להימים הבאים”, יען יודעים אנחנו ממקורות יותר נאמנים, כי בני טבריה שלמו מס, כאשר נדבר עוד. אך זה נעלה מעל כל ספק, כי החלו לבנות את טבריה⁶ ונטעו בה גנות ופרדסים ועצי תות, ובכלל רבו בעיר הזאת בעלי מלאכה, וממקור נאמן⁷ אנחנו יודעים, כי בטבריה נמצאו אז יהודים עושי דבש, בהחזיקם כורות דבורים, והיו בקיאים במלאכה זו. – והנה מכתב יד אשר נגלה בימים האחרונים יודעים אנחנו, כי הוא בקש להושיב יהודים בעלי מלאכה, כדי לתקן הארץ בישובה, וגם הזיל זהב מכיסו לסייע להחפצים לבא להתיישב בארץ ישראל, וגם רבים אשר שמעו את הקול המבשר נסעו ועברו⁸. ואמנם קרוב מאד, כי יש בזה איזו הפרזה, באשר החכמים אשר חיו בתוגרמה לא דברו אדות זה, ואנחנו מוצאים רק רשמים כהים, אבל בעקר הדבר אין כל ספק כלל, אחרי אשר יש גם מקורים לועזים המאמתים את הדבר. והשאלה גדולה מאד, מדוע זה במשך זמן קצר אחרי כן לא היה עוד שם וזכר לדבר הישוב. כמובן אי אפשר להאשים איש גדול כזה על פי השערה בלבד, כאשר עשה החכם גראֶטץ, בהאשימו את הנשיא, כי החל מעשהו ולא כלה; ויותר מזה רחוק לאמר כי האנשים בארץ ישראל לא היו מוכשרים לעבודת האדמה, כי יודעים אנחנו כי היו אז יהודים בני הכפרים בארץ ישראל, אשר זרעו בעצמם, חטים וצמר גפן, ושאר דברים⁹, וכן בזמן מאוחר מעט נמצאו יהודים אשר האכילו בפועל את עלי התותים לתולעי המשי¹⁰. על כן כמובן בטול הישוב בזמן קצר אי אפשר מבלי סבה חצונית. ואמנם מצאנו מקור נכבד מאד, אשר אי אפשר להטיל ספק באמתתו, אשר ישיב לנו תשובה ברורה על השאלה הגדולה והנכבדה ההיא, והמקור הוא בספר שאלות ותשובות של מחבר החי בעת ההיא, ובהיותו יקר מאד הננו להעתיקו כמו שהוא¹¹: “בטבריה עיר שעל חוף הים, ושיש לה פחד מזמן הערלים, ורוב אנשי העיר מהעשירים ברחו להם לעיר קרובה להם כצפורי לטבריה, וקצתם נשארו בטבריה, והניחו שם קצת ממטלטלי ביתם והולכים ברוב הימים לראות בתיהם ושדותיהם אשר להם שם, וכולם יש להם בתים גנות ופרדסים, ועתה קבעו דירתם בצפורי (הכונה עיר אחרת) כמו ב' שנים, ובמלאת להם שנה לישיבתם בעיר אחרת אמרו אנשי צפורי לאנשי טבריה, הנה שנה אחת ישבתם במקומנו, והרי אתם חייבים בכל מיני מסים וארנוניות, וחובות המלך, ואנשי טבריה שלא באו מרצונם, אלא שברחו מחמת המציק הנזכר, ונכנסו תוגרמים בבתיהם ופרצו והרסו, ולהם פזור גדול בברחם מטבריה, וגם בטבריה הם מוכרחים לפרוע כפי נמוס הדין, כיון שיש להם בתים”. מן הדברים האלה אנחנו לומדים הרבה והרבה, כי היו ליהודים בטבריה בתים ושדות, גנים ופרדסים, אבל עליהם היה לשלם מס, ולא היו להם זכיות מיוחדות, ומחמת המציק “מפחד הערלים” ברחו העשירים, ונשארו רק מעט מזער; והנה הזמן לא נמצא בדיוק, אך גלוי כי היה עוד בחיי יוסף הנשיא, אשר מת בשנת של“ט, וכותב הדברים היה לפני הזמן הזה, ואחר שנת של”ח אין אנחנו מוצאים ממנו תשובות; אך קרוב מאד כי היה אחרי מות אוהבו הנאמן של דון יוסף השולטן סלים השני, ועלה על כסא המלוכה בנו מוראד השלישי, אשר סר אז מעט כח הנשיא בדברי המדינות ובהנהגת הממשלה. אפס מן המקור הזה, היחידי, קשה לדעת מי היו המציקים, אם “נוצרים” או “ישמעאלים”, כי כפי אשר יספר יוסף הכהן¹², כאשר בנו את טבריה נשקה אש קנאת הדת בלב הערבים בעלי דת מחמד האדוקים אשר בסביבות העיר טבריה, ואיש אחד מהביל הסית את המחמדים להפריע את הבונים ממלאכתם יען היתה בידו מסרת, אשר בהבנות העיר טבריה תאבד אמונת הישמעאלים, ואפשר להיות כי בימי המלך סוליימאן ובנו סלים, בהיות יוסף השליט יראו לפרוע פרעות, ואך כאשר ישב השולטן מוראד לכסא, אז נתעוררו הקנאים על עיר טבריה בפרט; אך הלשון “ערלים” יבא תמיד על הנוצרים, ואפשר כי היונים אשר כעסו מכבר על יוסף הנשיא, אחרי מות אוהבו השולטון סלים החלו להציק להיהודים. וצר לנו כי המקור היחידי הזה לא יפיץ אור בהיר על חרבן ישוב עיר טבריה, אך זה גלוי כי לא באשמת הנשיא, ולא באשמת היהודים אשר היו נרפים, רק מפני שעליהם היה לברוח מחמת המציק, והתוגרמים באו אחרי כן והרסו…

זאת היא לדעתנו הסבה הראשית לאי־הישוב בארץ ישראל תחת ממשלת תוגרמה, כי למרות טוב לב המושלים, אשר היו עוד לפני גלות ספרד, ומשכם חסד לבני ישראל, לא נסעו שם מבני ישראל להתיישב כי אם מעט, אף כי נשמע הדבר גם למרחוק “כי אנשי חסד המה”¹³, יען כי מפני רוב המסים אשר נהגו על פי חקי תוגרמה לא היה המקום מסוגל לישוב, כלומר לעבוד את האדמה, וגם היו שודדים ופראים¹⁴ אשר הממשלה לא יכלה לעצור בעדם. ועד כמה רבו המסים יש לנו מקור נאמן הוא כתב־השולטן הנתן בשנת רי“א¹⁵, אשר פטר בו משפחת רופא אהוב לבית המלכות (כפי ההשערה הקרובה לאמת, אשר ישערו כותבי דברי ימינו, הוא בית משפחת “המון”) ובו יאמר: “כי יצאה מלפני גדל מלכותי לפטור את הרופא מכל מיני מסים ועול המלכות, מס הראש, מס הכרם, מס הגן, ומעשר התבואות ובנין החומות ועוד ועוד ועוד” (המסים האחרים כתובים בלשון ערבי, וגם היה מס אשר בו הותרו היהודים להחזיק להם רב מנהיג בהורמנא דמלכא, וענין הרב נתבטל אחרי עבור זמן מועט והמס נשאר), מלבד, כמבואר בהמקור ההוא, כאשר תקראנה מלחמה מזמן לזמן היו מטילים עוד מס חדש. לכן היה קשה מאד להקהלות להתקיים, בשביל המסים המרובים, ואם כי היו עשירים בתוגרמה, הוא יען כי התוגרמים לא ידעו כלל מטיב משא ומתן, ואצל היהודים התפתח המסחר אז באפן טוב, ושלחו סחורות רבות למדינות אחרות, והעשירו מאד, אבל העניים לא יכלו נשא את עול המסים, והעשירים בשאלוניקו היו משלמים המסים בעד העניים¹⁶. אבל קהלה של עובדי אדמה, אשר בכל אֹפן לא נתנה כי אם לחם לאכול, לא יכלו נשוא את עול המסים הרבים; ובשביל המצב הזה רבו כפי הנראה סוחרים יותר מן המדה, עד “כי מנהיגי המדינות מן האומות – בתוגרמה לפני ארבע מאות שנה בערך – שמו על היהודים גדר וקנס שלא יהיה שום יהודי רשאי ללכת בבתיהם עם סחורות”, ובשביל זה גזרו על עצמם אנשי קהלת חברון שלא ילכו למכור בבתי הגוים, אך ישבו בחנותם באמרם “כי יותר טוב שנגדר עצמנו משנמתין שעבוד ועול האומות”, וכן הסכימו יושבי ירושלם, אשר עקר מסחרם היה ממכר בגדים ופלפלים (וקצתם מלוי ברבית, או מתפרנסים באופן אחר), כי לא ילך שום אדם עם סחורות בתוך העיר, לא בשוקים ולא בבתים למכור דבר מסחורותיהם, אך כל אדם ישב בחנותו¹⁷. הדבר הזה מעיד כי רבו מאד “חנונים” מבני ישראל, לפי הערך, כי הישמעאלים היו רחוקים מן המסחר, ובשביל זה לא התפתחה עבודת האדמה אצל בני ישראל. אולם כבר הזכרנו כי שלשים או ארבעים שנה אחרי גלות ספרד, נמצאו יהודים כַפרים עובדי אדמה בעצמם, אם כי אי אפשר לדעת בדיוק כמה היה מספרם, והוא יען כי בימי המלך סוליימאן ובנו סלים נעשו שנויים לטובה בהנהגת ארץ תוגרמה “ואז היו מצויים בני אדם לבא לארץ ישראל, מארץ אדום, איטליה, אשכנז וצרפת (פראנסייה) וגם למלכות תוגרמה וממלכות תוגרמה להן, ואם כי לפעמים יש שוללים בדרכים ושבאים, אבל על הרוב הם בטוחים”¹⁸. אפס עם זה החל המסחר לפרוח, ובאשר היהודים היו בקיאים יותר בטיב משא ומתן, וביחוד עם מדינות אחרות, לא אחזו במקצוע עבודת אדמה, באשר היה להם כר נרחב, ומסחר היהודים פרץ בארץ, עד כי הדוכס אובלדו מאורבינא קבל את האנוסים אשר ברחו מאנקונא בחפצו להסב את משלוח האניות לחוף פיזארו. בכלל מספרי שאלות ותשובות בעת ההיא, אנחנו יודעים כי כמעט כל סחר ארץ הקדם במשלוח אניות היה בידי היהודים, והעשירים, כמובן, כאשר בכל עת וזמן, לא עזבו את מסחרם לעבוד את האדמה, ולהעניים אי אפשר מרוב המסים. אפס בכל זאת, החל יוסף הנשיא להתעסק בישוב הארץ, בשביל מטרה נכבדה, אך הזמן היה קצר, וגם סבות חצוניות היו בעוכרי הרעיון הגדול ההוא, כי התחלת בנין טבריא והתרחבות הישוב היה לערך בשנת שכ”ה, ומות השולטן סלים היה בשנת של“ה, ובמשך זמן קצר כזה אי אפשר היה באופן היותר טוב כי אם ליסד איזה מושבות על ידי אנשים חרוצים הראוים לישוב הארץ, כי העשירים וכל אלה אשר כבר מצאו מחיתם מעסק אחר לא יעזבו את עסקיהם. וכפי הנודע לנו עשה ככל יכלתו; ואמנם לולא מת השולטן אוהבו הנאמן כל כך מהרה, ולולא מסי תוגרמה הכבדים, ועוד יותר – היא הסבה החצונית – לולא בחר את העיר טבריה, אשר היה שם פחד מאת הערלים, ורק בחסד המלך סלים היתה קימת, אשר ב”מדת החסד" לבד אי אפשר למושבות להתקיים, לולא כל זאת, לא נשכח אל נכון הנסיון הראשון לישוב הארץ!

גם זאת לדעת, כי המצב הטוב של הקהלות המסודרות בארץ מצרים, אשר היתה שכנה קרובה לארץ ישראל הפריע את הישוב, כי בחרו רבים לשבת במצרים, ובכל אופן לא חפצו לקיים מצות יציאת מצרים, ולשבת בארץ ישראל, ואיש אחד אשר חפץ לצאת מארץ מצרים ולשבת בעיר עזה הנחשבה לארץ ישראל אשר “היתה ארץ רחבת ידים לסחורה, ובה גנות ופרדסים וכל מעדני עולם”¹⁹ לא הסכימה אשתו, יען היהודים היו שם מעט מזער, ולא היה בה מוסד לתלמוד תורה, וגם לא היה בה רופא, ככל קהלות תוגרמה הבלתי מתוקנות, וכמובן לפי הדין היה הצדק עם האשה ההיא, כי דרור אחת לא תביא את הקיץ בכנפיה, ורוב העם לא חפצו לצאת.

עוד עלינו להזכיר כי אחרי מות המלך סלים גברה התנועה לאחור בממשלת תוגרמה, והכבידה על יושביה עול מסים שונים ומשונים, “והאומות היו נותנים עיניהם בממון של ישראל”²⁰, ולפעמים נחרבה איזה קהלה בשביל מס זר ומוזר אשר הטילו על יושבי העיר ההיא. גם על קהלת שאלוניקו המפארה הטילו עול בגדי המלכות, מס זר מאד, ובשבילו ברחו רבים לעיר אחרת, ופעם אחת היתה בגלל זה הצעקה גדולה עד לשמים, עד כי בשנת שפ"ח גזרו על יושבי העיר בחרם, הנשק הרגיל בארצות התוגר, לבל יברחו מן העיר²¹, ומדברי אחד הרבנים בעת ההיא נדע את מצב העיר ההיא בכלל “כי לולא עול זה מן הבגדים, אין ישוב גדול ומרגוע לישראל העומדים בגולה כישוב העיר שאלוניקו, והזקנים היו מכנים לשאלוניקו ירושלם הקטנה”; ואם בכל זאת לא נתבטל ישוב שאלוניקו הוא יען שלחו במסחר ידם, והיו בה עשירים רבים, אבל קהלה של עובדי אדמה לא היתה יכול להתקיים אף רגע במצב כזה…

לכן אחרי כל הדברים האלה, לא יפלא בעינינו על אשר לא התקדם הישוב בזמנים המאוחרים, אם כי חקי תוגרמה ליהודים היו טובים, ועל כן כל הנוסעים לארץ ישראל היו רק לשבת לפני ה', וביחוד האשכנזים אשר לא היו מסוגלים לישוב במובנו הראוי, “כי היו גרים בארץ, ואפילו רוח קל מבעתם. ונותנים כל אשר להם תמורת נפשם”²², “ובשביל זה מסרו בעצמם את “המלוכה” (לפי סגנון אחד מגאוני ספרד, שחי לפני יותר משלש מאות שנה – בימי יוסף הנשיא) להספרדים ללכת לפני האומות, כי אינם מכירים לדבר שפת עם לועז”²³; מאנשים מוגי לב אשר יפחדו מרוח קל, אי אפשר לדרוש כי יהיו עובדי אדמה במקום ערבים פראים…

מכל הדברים הברורים והמאומתים בחותם דברי הימים אשר הזכרנו בזה אנחנו יודעים, כי לא בצדק יאשימו אחדים מן הסופרים את אבותינו על אשר היה ה“ישוב” בידם ויעזבוהו, כי עוד לא הגיעה העת, אחרי אשר העם התוגרמי צעד לאחור, וישוב הארץ דורש “חקים בטוחים”, אשר לפי המצב הרוחני לא יכלה ממשלת תוגרמה בשום אופן לתת להם…

 

ב.    🔗

בדברי ימינו אנחנו מוצאים עוד נסיון או “מחשבה” על דבר “מדינת היהודים”, אך לא ב“ארץ היהודים”, ובעל “המחשבה” נחשב בעיני רבים ל“משוגע”, הוא השר עמנואל נח, אשר שלח “קול קורא”, על דבר יסוד מדינת היהודים, בפה ממלל רברבן בשנת 1826 (תקפ"ו). והנה קשה לנו לדעת בדיוק את הרשם אשר עשה על העם, באשר מכתבי עתים עברים טרם יצאו לאור, ואך מכתב עתי שנתי “בכורי עתים” היה הד קול המשכילים העברים, ומאמר אחד²⁴ נמצא בספרות העברית מעת ההיא על אדות הדבר הזה!

בראשונה יעתיק הכותב, אשר היה אחד מחלוצי ההשכלה, את הדברים אשר כתבו במכתבי עתים לועזים “חדשים מקרוב באו הוא הספר אשר כתב השר מרדכי עמנואל נח לכל היהודים השוכנים בארבעת חלקי העולם”, ויספר כי איש יהודי היושב במדינת אמריקא הצפונית אשר היה לפנים ציר ושופט בעיר נויארק נדבה רוחו אותו לבנות קריה גדולה למושב ישראלים במדינת נויארק, והוא שולח ספרים אל כל משפחות ישראל הנפוצות על פני האדמה מפוזרות ומפורדות בין העמים. בתחלת האגרת ההיא מכנה את שמו שר המדינה ושופט בישראל והוא כמבשר לבני ישראל בחפצו וישעו הטוב ליסד עיר ואם בישראל, שתהיה לכל היהודים למגן ולפלטה, ורצונו הטוב לבנותה במקום גדול ורחב ידים, למען תצלח למרכולת ולמסחר.

וזה דבר האגרת:

"הפקודה יצאה מאתי שיחובר ספר הרשום כי תהיינה שמות ישראלים עם עסקיהם ומספר ימיהם; מלאכת הרשימה תהיה נעשה על ידי הרבנים העומדים בראש כל עדת ישראל. הרשות נתונה (!!) לכל הישראלים לגור בכל מקום כפי חפצם אם אינם רוצים לבא, מאהבתם את ארץ אבותם ודבקות נפשם אל ממשלת המדינה; אפס יבקש מהם השר, שאל יהיו בעוכרי שאר אחיהם החפצים לצאת מארץ מולדתם אל מדינת אמריקא הצפונית.

“הקונסיסטוריום בפאריז ישים איש אחד הראוי להיות נגיד בישראל, בהסכמת האנשים החשובים הקרואים ממדינות אחרות להתיעץ עמהם”.

באגרת ההיא יקרא בשם את האנשים העומדים על משמרת הענין הזה, הרבנים מפאריז ולונדון, וגבירים נכבדים נודעים לשם בברלין, האמבורג, לונדון, בארדאה, והקונסיסטוריום בפאריז יהיה לו כח לשלוח שלשה אנשים למדינת אמריקא הצפונית, לחקור ולדרוש על מצב הדבר ההוא. השר עמנואל נח חותם האגרת בדברי שלום ואמת, ומדבר על לב בני ישראל לאחוז בכשרון המעשה, להיות מופרשים מן התאוות היתרות, ויכלכלו ביתם ביגיע כפם, ויסתפקו במועט.

עוד יוסיף לבשר שבשבעה לחדש פעברואר 1896 יתקדש חג יום רנה ותפלה לאל עליון לקים דבריו ביד נביאיו לבית יעקב.

כפי הנודע ממכתבי עתים היוצאים לאור בנויארק בעת ההיא הקים את דבריו, ושם את אבן הפנה ליסוד עיר “אשר תרועת מלך בה, אשר אליה ינהרו בני ישראל אשר בשאר מדינות, ורק תחת ממשלת אמריקא הצפונית תהיה”, וראה בחזיונו “כי באו ימי הנחמה שהושבו לישראל שופטים כבראשונה”, ובעת חנוכת העבודה, אשר היתה במעמד שרים רבים והמון עם רב, קרא עמנואל נח: “שישי וגילי בת ישראל: היום נהיית לעם!”; וגם מכתבי עתים אשר יצאו לאור בנויארק דברו גם כן בסגנון הזה, “כי רוח ה' לבשה אנשי שם מבני ישראל להרים קרן ישראל”, ובזה תם החזיון.

והנה בבא השמועה הזאת ופרשת דבר האגרת לאירופה, מלבד שכולם לא שמו לב לזה, עוד יצאו במחאות, והרב הכולל בפאריז יצא להשיב במכתב עתי בשפת הארץ וגלה את דעתו ודעת הרב מלונדון “כי אין דעתם נוחה בכך, ואין רצונם להיות נלוים אל הענין הזה כלל, כי מלבד שהיא מחשבת קורי עכביש, עוד היא גם נגד תורת ישראל”, כמעט מעין המחאות של רבני אשכנז נגד הקונגרס הציוני…

אמנם אי אפשר לכחד, כי האגרת נכתבה בגאוה רבה, ומעוררת רגשות אי־רצון, או צחוק… אבל גלוי מדברי המכתב, כי מחשבת השר היתה רצויה, כי על פי חקי אמריקא אפשר היה אז בנקל לכונן ממשלת היהודים, וביחוד אחרי אשר כבר קנה כברת ארץ באמריקא הצפונית, ארץ טובה. גם לא חפץ למחוק זכר ציון וירושלם, ובמכתבו הודיע גלוי, “כי תרומת הכסף אשר ירימו נדבי לב, בשאר ארצות לאנשי ירושלם מדי שנה בשנה תנתן להם עוד הלאה”. ואם כן לא חפץ למלאות ב“מדינת היהודים” חסרון ארץ אבות, ולא היתה מחשבתו מחשבת בליעל, ומחאת הרבנים כי היא נגד תורת ישראל", היא להראות במכתבי עתים בשפת המדינה את אמונתן להארץ אשר ישבו בה. ביותר ראוי לשים לב לדברי הסופר העברי יהודה בן יונה ייטלש מפראג, אשר היה אז אחד מגדולי המשכילים, כי בצאתו נגד השר עמנואל נח, לא בא להראות לו את האי־אפשרות ליסד מדינה בדבור, וכי אמריקה לא המקום המוכשר לזה, כי כל הארץ רחבת ידים לפניהם, ולמה זה ידחקו היושבים במקום אחד, אך בא לשנן את הפזמון הישן של המשכילים הראשונים: "הלא כולנו יושבים כעת תחת שבט מלכי חסד ורחמים, המושכים חסדם וטובתם עלינו כעל שאר העמים היושבים עמנו באחוה ורעות, ומי פתי יסור הנה לעזוב ארץ אבותיו, כל רכושו ולבקש פלטה בארץ נכריה? איעצך נא, כלך מדרך זו, וחדל לבנות העיר הזאת, כי לא יהיה יושב מאחיך ישראל, ואתה בחלומך תהיה לשחוק?; וכן בדברים דומים לזה: “אחי בני ישראל בארצנו הטובה נשב, את דברי פי מלכנו נעשה, ברית אחד יהיה לנו ולכל העמים, אשר אנחנו יושבים בתוכם, באורם נלכה להשכיל בינה, והיה אך זה טוב לנו ולכל בני ישראל”²⁵. ובשביל זה נתכבד השר עמנואל נח בתואר “משוגע” “בעל חלומות והבלים”, כיד הכותב הטובה עליו, ואין איש מן הסופרים העברים אשר השיב על דבריו, אף כי איזה באור במקרא העיר המון וכוחים שונים, ולא עברו בשתיקה על כל דבר, אך בענין הזה היו כלם תמימי דעים עם הסופר ההוא, כי הימים ימי ההשכלה, ועוד טרם ידעו כי אחרי שבעים שנה עוד תהיינה פרעות בגאליציה, גם בפראג… והעמים לא יחפצו “כי ברית אחד יהיה להם ולנו”…

כל זאת לא הבינו הסופרים העברים בני העת ההיא, וברור בעינינו, כי לו היתה הצעה כזאת גם בנוגע לישוב ארץ ישראל, אז יצאו גם כן הרבנים במחאה, והסופרים כתבו גם כן בסגנון הנפלא ההוא “כי ברית אחד יהיה לנו ולכל העמים”, ואולי בקול רעש יותר גדול, כי סוף סוף היתה אמריקא נודעת לארץ השכלה יותר מארץ תוגרמא!

ולארץ רוסיא, כפי הנראה לא הגיעה האגרת הזאת כלל, כי אם ליחידי סגולה, המשכילים שבדור, על ידי “הבכורי עתים”; וקשה לנו מאד לצייר בדמיוננו את הרושם אשר יכלה לעשות שמועה כזאת לפני שבעים שנה בארץ רוסיא וליטא. קרוב מאד כי עוררה אך צחוק, או חשבו זאת לשמועה בדויה, אשר בדו כותבי העתים; אבל בכל זאת זר הדבר, כי אין זכר לזה בספרות העברית, מאת המשכילים ברוסיא, אשר לא עסקו בבאורי המקראות, וגם בעל “תעודה בישראל”, אשר שם לב למצב העם, והיה המעורר הראשון לעבודת האדמה ולכל כשרון המעשה, לא הזכיר דבר על אדות הרעיון הזה, אשר לפי מצב ממשלת אמריקא וחקיה לא היה הדבר רחוק במציאות, אם כי הסופר הנכבד ההוא שם לב בספריו וכתביו הרבים לכל דבר קל הערך אשר נפל בישראל! אות כי גם המשכילים ברוסיא חשבו כי הדבר הזה צחוק הוא לדבר על אדותיו. ואמנם ליושבי רוסיא לא היה הדבר נוגע כלל, כי לא הסכינו גם לשער בנפשם לנסוע מרחק רב כזה, ובכלל לא חפצו לשנות את אפני חייהם, ולמרות הזכיות היתרות, אשר נתן הקיסר ניקולי הראשון לעובדי אדמה, לא נמצאו כי אם מעט מזער מדלת העם, אשר על ידי ההתעוררות מטובי המשכילים בעת ההיא, נהיו לעובדי אדמה, ועל כן “למשוגע” יחשב איש המעורר לנסוע מרחק רב לא לאסוף זהב בעפרות חול, אך לאחוז בכשרון המעשה, עבודת האדמה… ובכל ארצות אירופא, גם אלה אשר לא התענגו עוד על שווי־הזכיות, חכו לישועה בכל עת ובכל שעה, ו“כריתת ברית עם העמים, כי לאורם ילכו להשכיל” היתה תאות נפש משכילי הדור ההוא, ולא נשאו עינם ל“מדינת היהודים”. ובאמריקא היו אז מעטים מבני ישראל, אך בהתענגם על אור החפש, ובאשר כל הארץ היתה פתוחה לפניהם, לא חפצו להיות “בעלי מדינה” ולהיות עובדי אדמה המסתפקים במועט, בעוד אשר מצאו כר נרחב לעשות עשר רב. לכן לפי המצב ההוא היה הרעיון הזה דבר אשר אי אפשר להיות, “כי גלמודה תהיה העיר מאין יושב”. אבל בכל זאת, אם כי הדבר היה לא בעתו, ראוי בעל הרעיון הזה לכבוד ולתהלה ולזכר עולם בדברי ימי ישראל, כי מדברי האגרת – אשר אם כי נכתבה בגאוה יתרה – אנחנו רואים, כי הגאון הספרדי שורר אצל הכותב בכל תקפו, ודם אבותיו הספרדים, אשר הסכינו להיות שרים בחצרות הממשלה נוזל בעורקיו וכי לא מת בקרבו הרגש ל“ממשלת היהודים”, כי חפץ הוא ביותר בממשלה כזאת “בארץ ישראל”, אך באין אפשרות, ראה להסתפק באיזה מדינה שתהיה, אם כי לא מחק כהאשכנזים המתבוללים זכר ציון וירושלם, ונהפוך כי העלה את ירושלם על ראש שמחתו, ובחנוכת העיר שרו שירי ציון, ולא שער בלבו כי ימצאו יהודים, ועוד יותר בין “הגדולים” שבהם, אשר יצאו ב“מחאה”…

־־־־־־־־־־־־־־־־־

 

ג.    🔗

כשלש עשרה שנה אחרי החזיון הזה, אשר עורר אך צחוק, נגלתה באמת תקופה חדשה בחיי ישראל, והוא מסע השר משה מונטיפיורי בשנת תקצ“ט לארץ ישראל, ומחשבתו הגדולה ליַשֵׁב את ארץ ישראל על ידי בני ישראל, למלאות את אשר החסיר יוסף הנשיא²⁶. בבאו לארץ ישראל חקר ודרש על דבר מצב האדמה, ובספר זכרונותיו²⁷ כתב לאמר: “מכל הידיעות אשר אספתי נוכחתי, כי הסביבה בצפת מוכשרת ביותר ליסוד אחוזות עבריות, כי יש שם אדמת מרעה, המון מעינות, תאנים, תותים, וגם שדי תבואות. בטוח אני אם יצלח לי להפיק זממי תבא ברכה מרובה לארץ הקדושה. ראשית דבר אבקש מאת השולטן לתת לנו בחכירה על משך חמשים שנה חבל אדמה בערך מאתים כפרים, ובשכר זה נתן לו מעשרה עד עשרים אחוזים מתוצאות האדמה בכסף מזומן, אשר נשלם לו מדי שנה בשנה, אבל בתנאי כי האכרים יהיו חפשים בכל משך הזמן מכל מס וארנוניא, והרשות תהיה בידם למכור יבול אדמתם בכל ארצות תבל. וכאשר אקבל הרשיון, אז איסד ברצות ה' אגודה להרבות עבודת האדמה בארץ הקדושה, ולעזור לאחינו בארופה לשוב לארץ אבותם. לעת כזאת נודדים רבים מאחינו לאמריקא ולאוסטרליא, ואולם בארץ הקדושה יקל להם למצא אשרם. אקוה כי לאט לאט יאותו אלפי אחב”י לשוב לארץ אבותם²⁸. מן הדברים המעטים האלה אשר כתב אז בעצמו, נראה את ישוב דעתו, וכי הבין אל נכון, כי קשה מאד להישוב להתקיים “בלתי בתנאי כי האכרים יהיו חפשים בכל משך הזמן מכל מס וארנוניא, מלבד שכר החכירה”, כי בשביל המסים המשונים בתוגרמה לא נתקיים כל ישוב בארץ ישראל, ובשביל המסים ובשביל עוד סבות, “כי יושבי טבריה – גם בימי השר מונטיפיורי – היו צפויים תמיד למשסה והרג”²⁹ לא נשאר זכר לישוב השר יוסף הנשיא בעיר טבריה וסביבותיה, אשר על כן התנאי לפטור ממסים היה נכבד מאד. גם אחד התנאים העקריים לטובת הארץ היה בעיניו ליסד בתי הבאנק בביירוט, יפו, ירושלם³⁰; ובפרט הבין מבלי מליצות רבות כי להישוב אי אפשר יהיה להתקיים מבלי “חקים בטוחים”. אפס עם זה שם לב לדברי הציר האנגלי אשר הגיד לו את דעתו, “כי אמנם טוב לישראל לעסוק בעבודת האדמה בארץ ישראל, אבל יעץ כי הראשית **תהיה מצער, לבל העיר חשד בלב השולטן”**³¹. כמובן אי אפשר היה לעשות אז כי אם צעדים קטנים מאד לטובת הישוב, אף כי תנועת היציאה התגברה, ונמצאו יוצאים לאמריקא ואוסטרליה, אך העם עוד לא היה מוכשר לכך, כי בארצות אירופא עוד היה מחכה לאשר הכללי “שווי זכיות”, ובארץ רוסיא, אם כי נולדה אז תנועת חיים, אבל עוד היו רחוקים מהרעיון לעבוד את האדמה בארץ ישראל, ועוד יותר כעבור חמש עשרה שנה אחרי כן, כאשר החלו לחלום חלומות נעימים, ובתי הספר נפתחו לפניהם. ובהיות כי הרוח הכללי אשר שרר אז נודע לכל קוראי עברית, למותר נחשוב לדבר על אדותיו. אך כאשר נפקחו העינים, והתנועה הלאומית החלה באמת, ורבים הבינו את המצב האמתי של בני ישראל, נולדו מפריעים שונים וסבות חצוניות, אשר לא נתנו את הדבר להתפתח כי אם בצעדים קטנים, תחת אשר לו היתה תנועה כזאת בקרב העם לפני חמשים או ששים שנה, היה להדבר צורה אחרת… אבל אז היה מצב אחר, שאיפות אחרות מלאו את חלל עולם המשכילים שבדור, ואם שר ושופט אשר כבר קנה כברת ארץ ליסד “מדינת יהודים” היה לצחוק, נוכל לשער בדמיוננו כמה צחקו לו לוּ נמצא איזה מחבר “מדינת היהודים” על הנייר… אבל נשתנו העתים! הן ראינו כי כאשר יצא הברון הירש בהצעתו להושיב את היהודים בארגנטינא, ארץ רחוקה מאד, לא ליסד להם “מדינת יהודים”, כאשר חפץ נח, אך פשוט לעשותם לעובדי אדמה, כי יסתפקו במועט… אז לא רק כי לא נחשב “למשוגע” כזה הראשון, אך רבים מאד, ובהם אנשים גדולים ונכבדים, שמחו לקראת הבשורה הטובה ההיא, ונמצאו אנשים לרבבות אשר חפצו ללכת, לאיזה מקום שיהיה, אפילו בקצה השמים; ואם אמנם נמצאו מתנגדים, הוא יען כי הגידו כי הארץ איננה מוכשרת, כאשר כן הוא הדבר באמת, ועוד טעמים נכונים היו להם, אבל לא נמצא איש אשר יצא לדבר בסגנון המשכיל ייטלש, כי אך טוב להשאר בארץ אבותינו ו”ברית אחד יהיה לנו ולכל העמים", מסבות פשוטות – כי נפקחו העינים…

לכן, אם כי אין לכחד כי לכל העם, או גם רובו, עוד לא נפקחו העינים, ועוד ישנם משכילים – אם כי לא רבים – כייטלש בשעתו, אך בכל זאת השעה ראויה לישוב א“י, והתפרסמות הספר “מדינת היהודים” עשתה רושם גדול בעולם. אמנם לולא הרעיון חבת ציון אשר הוא קנין העם, אם גם בצורה אחרת, וביחוד אחרי אשר הכה הרעיון הזה שרשיו בקרב העם בחמש עשרה השנים האחרונות, לולא זאת, היה הדבר, אם לא כהצעת השר עמנואל נח, אשר לא כון את השעה כלל, נחשב לאוטופיא – אחרי אשר באו ב”מדינת היהודים" גם הפרטים, כאלו כבר היה נגמר הדבר, ממש כאגרתו של השר עמנואל נח, אשר כבר דבר על אודות הנהגת המדינה – והמאה האחרונה רגילה ב“אוטופיות” רבות ושונות מבלי שים לב להן כלל. אפס מציאת שני קונגרסים והתאספות גדולי היהודים מכל קצוי ארץ, אי אפשר בשום אפן לחשוב “לאוטופיא”, כאשר לא נחשב את הקונגרסים של “אוהבי השלום”, אשר יתאספו גם בימים רעים לשלום, וידעו כי עוד רב הדרך לפניהם. רק אנשי מעשה גסים מאד לא יתבוננו למרחוק, אבל כל איש אשר רגש בקרבו, אם יראה שהדבר באפשרות, באיזה זמן שיהיה, לא ישים לב אם עוד רחוק היום!

לכן נוכל לחשוב כי הציוניות יצאה עתה מעולם המחשבה, ובאה לעולם המעשה, כי ה“הכנות” גם כן בכלל “מעשה”, אך עלינו לחשוב את דרכנו. “החקים הבטוחים” הונחו אמנם ליסוד מוסד בקונגרסים, ואמנם יודעים אנחנו מפי הנסיון, הנכבד מאד, ואשר הוא המורה דרך היותר נכון, כי לא הצליח הנסיון הראשון של יוסף הנשיא, יען נוסד לא על פי “חקים בטוחים”, והמסים והשודדים הרסו את הישוב הצעיר אז כעבור איזה שנים אחרי הוסדו… אולם שונה עתה הרבה מאד המצב, כי אז בימים ההם אי אפשר היה להעם בעצמו לעשות דבר מה, ואך בחסד “הגדולים” היה אפשר הדבר להתקיים, ובאשר כי לא לעולם חסן, אי אפשרים היו בעולם “חקים בטוחים”. זאת ועוד אחרת, כי העם התוגרמי אם כי חי בשלום ורעות עם היהודים היה במצב פרא… וחקים בטוחים לא היו אפשרים בשום אופן בעולם, כי איזה חקים ישנם לשודדים, בעת אשר הממשלה רפת אונים? אך עתה נשתנה המצב הרבה לטובה, עתה יוכל העם בעצמו לעשות דבר מה, וביחוד להחזיק דבר הנעשה כבר גם בלי עזרת “הגדולים”, והעם התוגרמי מתקדם יחד עם הפרוגרס הכללי, למרות איזה חזיונות הנראים למתנגדים ומעידים על הצעד לאחור – כל זאת נותנת תקוה בלבנו, כי הציוניות תעשה חיל בראשיתה, אם אך המעוררים לא ישכחו את תורת ההתפתחות הטבעית, וישימו לבם כי הציוניות תצעד צעדים קטנים, אך בטוחים, בלי קול רעש. “החקים הבטוחים” היו ליסוד מוסד גם להשר מונטיפיורי לפני ששים שנה ובקש מאת המושל אשר היה בימים ההם רשיון על דבר יסוד בתי הבאנק ביפו וירושלם, אשר זאת היא הערובה היותר נאמנה לקיום המדיני, כי בהיות הארץ מיושבה, ומתנהגת בסדרים טובים, ימעטו הפראים והפורעים פרעות… השר שם אל לבו את המצב בתוגרמה כמו שהוא, ולא התעה את נפשו בחזיונות, ובקש דבר מועט לחכור שדות לחמשים שנה, ולשלם שכר ידוע, ולהיות האכרים פטורים מן המסים שאין להם קצבה, אשר היו נהוגים בתוגרמה. בדרך הזה גם על הציוניות ללכת, אם כי באופנים אחרים המסוגלים כעת.

אפס עלינו לשים לב לשאלה עקרית, והיא: מפי הנסיון אנחנו יודעים, כי בני עמנו מסוגלים הם למסחר, ומעטים הם העוסקים בעבודת האדמה, ולא משנאת העבודה הנאמנה ההיא, אך פשוט כי כן נטל עליהם לרגל מצבם החומרי, והיה כאשר יפתחו מקצעות אחרים, אז יעזבו את מקצוע עבודת האדמה, הנכבד מאד לקיום העם בכלל, ביחוד כאשר יפתחו סעיפי הבאנק בארצות הקדם, דבר אשר “גדולינו” עוסקים בו כעת, ויהיה כר נרחב להוצאת סחורה לארצות שונות, כאשר היה המסחר לפני שלש מאות שנה מארצות הקדם לארצות אירופא, אז יש מקום לפחוד פן יתבטל הרעיון העקרי של ישוב הארץ, במובן שיבינוהו טובי עמנו, והאכרים יהיו לבעלי “אקציות” של מסחר, לו גם שם ארץ ישראל יהיה נקרא עליהן; והמסחר סוף סוף איננו דבר של קיימא, כי יוכל היות כי יתכוננו חופים אחרים, והמסחר של ארץ הקדם לא יוכל לעמוד בפני ההתחרות, וישוב ארץ ישראל אשר אנחנו חפצים בו, ונושאים עינינו אליו, הוא ישוב אשר יהיה קים לעד, וכל הרוחות לא יהיו יכולים לזוז אותו ממקומו…

התחבולה היחידה לזאת: להכין את הדור בארץ ישראל ובחוץ לארץ: בארץ ישראל עלינו לחנך דור אכרים מן האנשים היושבים שם כבר, אשר יאהבו את אדמתם אהבה אמתית, ואשר לא יהיו מוגי לב כאחינו האשכנזים לפני שלש מאות וחמשים שנה, “אשר רוח קל היה מבעתם ונתנו כל אשר להם תמורת נפשם”, ואשר “בשביל שלא הכירו לדבר בשפת עם לועז מסרו את המלוכה להספרדים” ואשר בשביל רפיון לבם, יסבלו עוד גם עתה! – ובחוץ לארץ עלינו ללמד בינה את כל העם, כי הציוניות איננה פתרון לשאלת הלחם, (כאשר אמנם גם השאלה הזאת הוא גדולה וקשה לישב…) אך פתרון לשאלת האומה בכלל, ואז רוב העם, או גם חלק גדול ממנו יבינו את אשר לפניהם, ולא יהיו נשענים על “הגדולים”, ויראו בעצמם להשתדל איך להתישב בארץ אבותיו על פי “חקים בטוחים”, כפי אשר ירשה מצב הזמן, ופעולות הבאנק תהיינה בעיניהם אך ורק אמצעים להשיג את התכלית המבוקשת.

ההכנה הזאת, אי אפשר להיות כי אם על ידי חנוך, ועל ידי הפצת ספרים טובים, אשר יחברו למטרה זו, ובעבודה זו אפשר לנו לקחת חלק, וזאת היא לעת עתה התעודה הציונית, אם כי תולדותיה רבות מאד.

בן־אברהם.