המעשה היה כך: במושב רֵעים ישבתי לפני ימים אחדים על כוס תה באחד מבתי הקונדיטוריות ודברנו. דברנו על האויר, על צֶפֶּלין ואניתו, על הספרות, על יוקר-הדגים, על הנורמה של פרוצנטים בשביל יהודים בבתי-הספר, על סרביה והפרינץ הצעיר, ומן הפרינץ באנו ישר אל שלום אַש ומאמרו. ה „מילה ”היתה עתה לענין שהכל דשים בה. בתור כרקטריסטיקה של אותו הסופר, ואפשר רק בתור מילתא דבדיחותא, אמרתי בערך כך: יש מי שהוא גבור לשתות ויש מי שאינו יכול ונעשה שכור מיד כשהוא נוגע בשפתיו באיזו כוס. הכבוד, כפי הנראה, הוא גם-כן מין אלכוהול. אַש בלי ספק שייך לאותם שאינם יכולים לשתות, ומכיון שבאו אל פיו רק הטפות הראשונות של השבחים הראשונים, ששמע מפי מבקריו, נשתכר מיד, כאותו החַיָּט המשתכר ב „שמחת-תורה ”ומכה על ימין ועל שמאל ומתערב בכל ענין ומשמיע דעות ואינו רוצה פתאום בפלוני הגבאי, ואינו רוצה פתאום, שפלוני יהיה צהוב ופלוני שחור, ואינו רוצה פתאום שהנו“ן תהיה ארֻכּה והסמ”ך עגולה, ואינו רוצה פתאום שהמטאטא בבית-המדרש יעמוד בצד ימין, אלא יעמוד מצד שמאל. בקצור: נעשה החַיָּט ל „בעל-דעה ”בקהל. שומע אַש באחת האספות אדם גרמני דובר גרמנית והוא צועק: איני רוצה, ידַבּר-נא ז’רגונית! שומע הוא באודיסה כך וכך, והוא קורא: איני רוצה, אדרבא, יהי-נא דוקא כך ולא כך! שומע הוא בטשרנוביץ הא והא, והוא טוען: איני רוצה, להפך, רוצה אני דוקא הא ולא הא! – ואולם חושד אני בה' אַש, שלא משום שגוף הענין נוגע אליו הוא קם להתנגד, אלא משום שהוא קצת בבחינת בגילופין.
בשעה שדברתי את הדברים האלה לא ידעתי, שבין השומעים יושב איש אשר ימסוֹר רבים מהם, ודוקא לא בדיוק הראוי, בתור אינטרביו לאחד העתונים. בכל אֹפן באותו ה „אינטרביו ”לא נמצאה אף מלה אחת בנוגע לענין המילה לכשעצמו, לא כנגדה ולא בעדה. אם לפי האינטרביו ההוא ישפוט איש, אז אפשר ואפשר מאד שאני מתנגד למילה לא פחות מה' אַש, אבל אפשר ואפשר גם-כן ההפך; בכל אֹפן את דעתי הן לא גליתי שם. מתוך הדברים ההם בולט, שהעסיק אותי רק המעמד הנפשי של אותו הסופר, ובתור בדיקה קטנה בזויות צרות של נפש אדם אמרתי מה שאמרתי. אדם כמוני – אפשר שמשום שלפי טבעו חביבות עליו לפעמים אגדות יותר מנגעים ואהלות וחביב עליו ספור קטן אחד של אַש יותר מאלפי דעות שלו על היהדות – מעסיק אותו תמיד בשורה הראשונה לא המעשה, כי-אם העושה.
אַש עם „המילה ”שלו אינו לי אלא דבר צדדי, אינצידנט עובר, מאורע קטן, שבודאי ובודאי ישָׁכח, אם לא בשבוע זה, כי אז בשני שבועות, והעיקר הוא סוף-סוף אַש בעצמו.
חושד אני בה' אַש, שהוא עצמו בן לאותה המשפחה שאמרתי וגל עליו חביב ה „איך ”יותר מן ה „מה ”וחביב עליו העסק כשהוא לעצמו יותר מאלפי מילות, והוא בא לכל אותו המאורע רק בהיסח הדעת, בהיותו לו רק מין שעשֻׁע ספרותי, מבלי חשוב הרבה ומבלי שים לב אפילו רגע לכל הגֹדל של חשיבות הדבר, עם כל תולדותיו ותולדות-תולדותיו. ואם נסחף עתה עם הזרם ואם נעשה עתה לגבור של אותה השאלה ואם עליו להתגרד בה עתה מתוך עקשנות ולהפוך בזכותה – הרי כל זה מן הדברים המובנים מעצמם. אבל איך שיהיה: בנוגע אלי לא הייתי עוד באותו האינטרביו לא מצדד ולא ממתנגדיה של המילה.
ובכל-זאת: ממחרת לאותו יום שנתפרסמה בדפוס אותה השיחה הקטנה, שאינה מעלה ואינה מורידה, מצאתי כתוב באחד העתונים הפולנים פה, כי „פרישמאן נעשה למצדד בזכותה של המילה ”וכי „פרישמאן הוא צורר-פולנים ידוע ”, שהרי „פרישמאן קם לחַרף את אַש רק משום שזה לא חפץ גרמנית תחת אשר פרישמאן שונא-הפולנים המוחלט חפץ דוקא גרמנית ”, ועוד דברים אמתים ומחֻכּמים כאלו. מילא, אם איזה קומדיאַנט, מרגל ספרותי, הצריך לאותו דבר, מוֹצא דוקא לנחוץ להרקיח לתכלית ידועה מרקחה כזאת לקוראיו, יהי אלהיו עמו וירקיח. ואולם עם הפליאה הזאת לא בא עוד הקץ לפליאות. מקץ ימים אחדים בא לידי קוֹנטרס ז’רגוני בשם: „מכתב גלוי מאת קבוצה של בעלי דעה חפשית ”, הבא לעזרת אַש, ושם מצאתי כתוב: „אמנם כן, היהדות היא באמת בסכנה אם מסורה היא ביד אנשים כאותם היאַצקַנים והפרישמאנים וחבורתם ”. והפרישמאנים? – לא האמנתי למראה עיני. לא האמנתי כי יש אפשרות, שיבוֹא יום אשר יתנו אותי למליץ יֹשר לרבנוּת, הקם בימות החֹרף עוד קודם הנץ-החמה ואינו עושה כל היוֹם דבר אלא מגין על היהדות ומחזיק בזכותו ובקדושתו את הדת, ולא עוד אלא שישליכוני לבסוף לקדרה אחת עם האדון יאַצקן. הלצון הזה הוא לצון נחמד. אבל רבונו של עולם! האם עם לצנים כאלה נתוכח על דברים העומדים ברומו של עולם? ואנשים כאלה אומרים, שהם בעלי דעה חפשית? ואנשים כאלה דוברים על קדשי אֻמה ועל עברה ועל עתידה, אנשים אשר הזדון והעדר-הצדק ולצון לשם כונה צדדית נוצץ מרסיסי עיניהם? וביֹשר כזה בלבם ובאמת כזאת על לשונם באים אנשים לדון בדבר הטעון כֹּבד-ראש? ולאנשים כאלה עלינו לענות הן ועלינו לענוֹת לא?
צר לי על אַש כי אנשים כאלה היו לו למגנים! כדאי היה אַש להיות נמצא בחבורה יותר טובה!
ואולם כל זה, כמובן, אינו מן העיקר; כל מה שהטפשות או הרשעה מסריחה ממנו מהלך ת"ק אלפים פרסא, שוב אין לי עסק עמו. הייתי רוצה סוף-סוף לדבר דברים אחדים גם על הענין עצמו, על המילה.
מניח אני רגע אחד, ומבקש שגם אחרים יניחו עמי, כי שלום אַש לא נהג בקלות-ראש, אלא עשה מה שעשה במחשבה צלולה ובדעה מיושבת ומתוך כֹּבד-ראש ונתכון באמת ובלב שלם לעשות תּקונים במקצוע המילה. ובכן –
ובכן יצא לנו: כי אחרי כל הכרכורים הרבים והנוראים שכרכרנו במשך עשיריות שנים ואחרי כל הלעג ששפכנו תמיד על ראשי זקנינו וסכלותם ואחרי כל הגאוה שלבשנו מן הבקר ועד הערב על חכמתנו הגדולה והחדשה על המודרניות שלנו ואחרי כל המלחמות הגדולות והנוראות שנלחמנו בשם „הצעירים ”באותם „הזקנים ”חסרי-הטעם, חזרנו והגענו סוף-סוף עד לאותו המקום אשר עמדו שם – זקנינו לפני ארבעים שנה. באנו והגענו שוב עד לאותו הפרק הנקרא „תקונים בדת ”, אשר אמרנו כי לעולם לא ישוב עוד וכי אפשר היה רק בדור של מלמדים, בדור של אותה ה „השכלה ”המפורסמת לגנאי; באנו והגענו שוב עד לאותן הטענות של הליליֶנבלומים והגורדונים והברודסים; באנו והגענו שוב עד לאותן החכמות של „ארחות התלמוד ”ושל „בזכותן של רבנים ”ושל ה „דת והחיים ”. למדרגה גבוהה יותר לא הביאה אותנו כל החכמה העליונה שלנו. טוענים אנו שוב כל אותן הטענות המחֻכּמות, כי עלינו להפריד בין האֻמה ובין הדת, כי עלינו להוציא את האֻמה מן האפיטרופסות של הקליריקליסמוס, כי צעירינו אינם יכולים להמית את בשרם על קדושת איזו אות בלויה, כי את היהדות תחַיה איזו רוח ולא איזו מצוה ברברית וכו' וכו' עד גמירא. האם לא תאדימו מעט, אתם עם כל חכמתכם המודרנית? או מדוע לעגתם ככה על אבותיכם-זקניכם?
בשעה שהיתה המלחמה ההיא של זקנינו בעצם תקפה, הייתי שוכב עוד בחתולי, ואני זוכר רק את אחריתה. זוכר אני, כי אני בעצמי, בהיותי בן חמש-עשרה או בן שש-עשרה שנה, כתבתי מאמר ב „המגיד ”, אשר קראתיו „אני ואבי-זקני ”, ושם שאלתי על התכלית המעשית של מלחמה כזו. מלחמה זו, שאתם קושרים, בשביל מי היא? בשביל אבי-זקני? – והוא הן לא יוַתּר לכם אפילו על ערקתא דמסאני! שבע פעמים ביום יהָרג ולא יעבור אפילו על אות אחת! באש יבוא ובמים יבוא, ככל אשר כבר ראיתם, וגם האות האחרונה שבאחרונות של איזה פוסק אחרון שבאחרונים תשאר להיות בעיניו בהלכה למשה מסיני! ובכן בשבילי? – ואני הלא גם אם תותירו לי רק עוד אות אחת, שתהיה לי למועקה רגע אחד, לא אֹבה ולא אשמע לכם! – מה אפוא התכלית המעשית של מלחמה כזו?
ואתה השאלה, ששאלתי אז, אני חוזר ושואל גם עתה את הצעירים-הזקנים שלנו עם התקונים החדשים-הישנים שלהם.
אומר אַש – מניח אני כי באמת ובתמים ובלב שלם הוא אומר – לתקן תקונים במצות מילה או להעביר אותה מן העולם כליל. טוב ויפה. אבל איך צִיֵּר לו אַש את האֹפן המעשי, אשר על פיו יעָשה דבר כזה? הצִיֵּר לו? או האם חפץ רק להשתעשע מעט?
„בלב דוי לקחתי אני בעצמי את בני ובעצם ידי מסרתיו ביד המוהל ”. כך כותב אַש. ובכן: בו, בה' אַש, לא היה די אֹמץ-רוח לעשות לעצמו ולנפשו מעשה פעם אחת ודיוֹ – ואת אשר הוא לא חפץ או לא יכול לעשות, אותו הוא שואל שיעשו אחרים? ואת אשר הוא לא עשה, אותו הוא שואל כי יעשה איזה איטשה-מאיר ברחוב דז’יקה או איזה אברהם-יוסיל ברחוב גרז’יבּוב? כי יעשוּ אותו יחידים, איש איש לעצמו, עד תֹּם כל המלאכה? – ובכן לא, את זאת לא חשב אַש! אלא מה חשב? כי מחר, מיד אחרי שיקראו הרבנים את מכתבו או אחרי שיקראו מאות מכתבים כאלה, יקומו אותם הרבנים – כלומר הגאון ר' אליה חיים והגאון ר' יעקב רבינוביץ והאון ר' אליקום גֶציל – ויתאספו כלם לאספה גדולה ואחרי עיון גדול ואחרי החלטה שהשעה צריכה לכך יבטלו את מצות המילה? – גם-כן לא! ולא עוד אלא שיודע אַש היטב את יחס העם אל רבניו וכי גם לוּ נעשה הנס ונמצאו אותם הרבנים, שהיו מבטלים איזה חֹק מחֻקות התורה, היה העם מכריז מיד חרם על רבנים כאלה והיה אומר כי נכנסה בהם רוח שטות רחמנא-ליצלן וכי נטרפה דעתם לא-עלינו וכי היו פתאום ל „אחרים ”בעונותינו הרבים ואין עצה אלא לגזור תענית. את כל זאת יודע ה' אַש כמוני, כמוכם. ובכל-זאת הנה בא אַש במכתבו!!
או האם לא היתה לנגד עיני אַש שום תכלית מעשית, אלא חשב „להשכיל ”קצת את העם, ללמדו, לעורר אותו, לפקוח עינים עורות וכו' וכו'? הוי רב לי, רב לי! ואנחנו הן חשבנוּ כי כבר עברה אותה העת הטובה, שבאו האדונים המשכילים להשכיל; חשבנו, כי אותם התקונים בדת כבר ינוחו על משכבם בשלום; חשבנו, כי לכל-הפחות עתה כבר ידע ויבין כל אדם מתֹאר, שאין מקימים פבריקאות למעשה תקונים על-פּי הזמנות וכי המצאה אחת של אדיסון או אניה אוירית אחת של צפלין או כפתור אחד של טליפון מתקנים את הדת ואת החיים שבעים ושבע פעמים יותר מאלפי מכתבים על-דבר המילה. הניחו, במטותא, את תקוני-הדת וגם את תקוני-החיים לאותם האדיסונים!
„החֻקות והמצוות הן ברבריות, מעיקות הן עלינו ”. והחיים? והחברה? והתקנות החברתיות? האין הם מעיקים עלינו כלל? האם לא ברבריות היא, כי עמדתי באיזו שעה מן השעות עם איזו נערה תחת מכסה העשוי משי פשוט לפני רב או לפני גלח, ולא עשיתי דבר אלא נתתי לה טבעת ואמרתי הן והיא אמרה הן, ובזאת נעשינו בעל ואשתו? האם לא ברבריות היא, כי במנהג ריק וקטן כזה תלויות כל חֻקות הירושה שלנו ועלינו לסדר על פיו את כל חיינו, את בואנו וצאתנו, את שבתנו וקומנו, ויש לו ערך גדול כל-כך בחיינו להלכה ולמעשה בכל אשר נפנה? מצות מילה מעיקה מאד עלינו, שהרי היינו על-ידי זו לברברים ואלפי תקנות חברתיות אינן מעיקות עלינו כלל? התירו לי את שאלות החברה המטֹרפות, ואני אתיר לכם את כל שאלותיכם הדתיות בשעה אחת בין השמשות!
אבותינו-זקנינו התעסקו בתקונים בדת ולכל-הפחות היו תמימים למדי וישרים למדי ובלב שלם וטהור עשו מה שעשו! היכולים אנו להגיד דבר זה על מתקנינוּ עתה?
אַל-נא נשכח, כי כל מה שאמרתי, אמרתי רק בדרך הנחה ועל-פי תנאי; מניח הייתי, כי ה' שלום אַש לא נהג בקלות-ראש, אלא עשה מה שעשה במחשבה צלולה ובדעה מיושבת ומתוך כֹּבד-ראש ונתכוֵן באמת ובלב שלם לעשות תקונים במקצוע המילה. ואולם הלא יש עוד האומרים, כי כל זה לא היה אלא צחוק קטן, בקשת פרסום, השתדלות למצוֹא חן בעיני פולנים אחדים ועוד, ועוד. הן סוף-סוף כתב אַש את מכתבו בשני נוסחאות והנוסח הפולני שונה מאד מן הנוסח הז’רגוני – ועל הדבר הזה אין שום תשובה.
תרס"ט.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.