המעשה היה כך: במושב רֵעים ישבתי לפני ימים אחדים על כוס תה באחד מבתי הקונדיטוריות ודברנו. דברנו על האויר, על צֶפֶּלין ואניתו, על הספרות, על יוקר-הדגים, על הנורמה של פרוצנטים בשביל יהודים בבתי-הספר, על סרביה והפרינץ הצעיר, ומן הפרינץ באנו ישר אל שלום אַש ומאמרו. ה „מילה ”היתה עתה לענין שהכל דשים בה. בתור כרקטריסטיקה של אותו הסופר, ואפשר רק בתור מילתא דבדיחותא, אמרתי בערך כך: יש מי שהוא גבור לשתות ויש מי שאינו יכול ונעשה שכור מיד כשהוא נוגע בשפתיו באיזו כוס. הכבוד, כפי הנראה, הוא גם-כן מין אלכוהול. אַש בלי ספק שייך לאותם שאינם יכולים לשתות, ומכיון שבאו אל פיו רק הטפות הראשונות של השבחים הראשונים, ששמע מפי מבקריו, נשתכר מיד, כאותו החַיָּט המשתכר ב „שמחת-תורה ”ומכה על ימין ועל שמאל ומתערב בכל ענין ומשמיע דעות ואינו רוצה פתאום בפלוני הגבאי, ואינו רוצה פתאום, שפלוני יהיה צהוב ופלוני שחור, ואינו רוצה פתאום שהנו“ן תהיה ארֻכּה והסמ”ך עגולה, ואינו רוצה פתאום שהמטאטא בבית-המדרש יעמוד בצד ימין, אלא יעמוד מצד שמאל. בקצור: נעשה החַיָּט ל „בעל-דעה ”בקהל. שומע אַש באחת האספות אדם גרמני דובר גרמנית והוא צועק: איני רוצה, ידַבּר-נא ז’רגונית! שומע הוא באודיסה כך וכך, והוא קורא: איני רוצה, אדרבא, יהי-נא דוקא כך ולא כך! שומע הוא בטשרנוביץ הא והא, והוא טוען: איני רוצה, להפך, רוצה אני דוקא הא ולא הא! – ואולם חושד אני בה' אַש, שלא משום שגוף הענין נוגע אליו הוא קם להתנגד, אלא משום שהוא קצת בבחינת בגילופין.

בשעה שדברתי את הדברים האלה לא ידעתי, שבין השומעים יושב איש אשר ימסוֹר רבים מהם, ודוקא לא בדיוק הראוי, בתור אינטרביו לאחד העתונים. בכל אֹפן באותו ה „אינטרביו ”לא נמצאה אף מלה אחת בנוגע לענין המילה לכשעצמו, לא כנגדה ולא בעדה. אם לפי האינטרביו ההוא ישפוט איש, אז אפשר ואפשר מאד שאני מתנגד למילה לא פחות מה' אַש, אבל אפשר ואפשר גם-כן ההפך; בכל אֹפן את דעתי הן לא גליתי שם. מתוך הדברים ההם בולט, שהעסיק אותי רק המעמד הנפשי של אותו הסופר, ובתור בדיקה קטנה בזויות צרות של נפש אדם אמרתי מה שאמרתי. אדם כמוני – אפשר שמשום שלפי טבעו חביבות עליו לפעמים אגדות יותר מנגעים ואהלות וחביב עליו ספור קטן אחד של אַש יותר מאלפי דעות שלו על היהדות – מעסיק אותו תמיד בשורה הראשונה לא המעשה, כי-אם העושה.

אַש עם „המילה ”שלו אינו לי אלא דבר צדדי, אינצידנט עובר, מאורע קטן, שבודאי ובודאי ישָׁכח, אם לא בשבוע זה, כי אז בשני שבועות, והעיקר הוא סוף-סוף אַש בעצמו.

חושד אני בה' אַש, שהוא עצמו בן לאותה המשפחה שאמרתי וגל עליו חביב ה „איך ”יותר מן ה „מה ”וחביב עליו העסק כשהוא לעצמו יותר מאלפי מילות, והוא בא לכל אותו המאורע רק בהיסח הדעת, בהיותו לו רק מין שעשֻׁע ספרותי, מבלי חשוב הרבה ומבלי שים לב אפילו רגע לכל הגֹדל של חשיבות הדבר, עם כל תולדותיו ותולדות-תולדותיו. ואם נסחף עתה עם הזרם ואם נעשה עתה לגבור של אותה השאלה ואם עליו להתגרד בה עתה מתוך עקשנות ולהפוך בזכותה – הרי כל זה מן הדברים המובנים מעצמם. אבל איך שיהיה: בנוגע אלי לא הייתי עוד באותו האינטרביו לא מצדד ולא ממתנגדיה של המילה.

ובכל-זאת: ממחרת לאותו יום שנתפרסמה בדפוס אותה השיחה הקטנה, שאינה מעלה ואינה מורידה, מצאתי כתוב באחד העתונים הפולנים פה, כי „פרישמאן נעשה למצדד בזכותה של המילה ”וכי „פרישמאן הוא צורר-פולנים ידוע ”, שהרי „פרישמאן קם לחַרף את אַש רק משום שזה לא חפץ גרמנית תחת אשר פרישמאן שונא-הפולנים המוחלט חפץ דוקא גרמנית ”, ועוד דברים אמתים ומחֻכּמים כאלו. מילא, אם איזה קומדיאַנט, מרגל ספרותי, הצריך לאותו דבר, מוֹצא דוקא לנחוץ להרקיח לתכלית ידועה מרקחה כזאת לקוראיו, יהי אלהיו עמו וירקיח. ואולם עם הפליאה הזאת לא בא עוד הקץ לפליאות. מקץ ימים אחדים בא לידי קוֹנטרס ז’רגוני בשם: „מכתב גלוי מאת קבוצה של בעלי דעה חפשית ”, הבא לעזרת אַש, ושם מצאתי כתוב: „אמנם כן, היהדות היא באמת בסכנה אם מסורה היא ביד אנשים כאותם היאַצקַנים והפרישמאנים וחבורתם ”. והפרישמאנים? – לא האמנתי למראה עיני. לא האמנתי כי יש אפשרות, שיבוֹא יום אשר יתנו אותי למליץ יֹשר לרבנוּת, הקם בימות החֹרף עוד קודם הנץ-החמה ואינו עושה כל היוֹם דבר אלא מגין על היהדות ומחזיק בזכותו ובקדושתו את הדת, ולא עוד אלא שישליכוני לבסוף לקדרה אחת עם האדון יאַצקן. הלצון הזה הוא לצון נחמד. אבל רבונו של עולם! האם עם לצנים כאלה נתוכח על דברים העומדים ברומו של עולם? ואנשים כאלה אומרים, שהם בעלי דעה חפשית? ואנשים כאלה דוברים על קדשי אֻמה ועל עברה ועל עתידה, אנשים אשר הזדון והעדר-הצדק ולצון לשם כונה צדדית נוצץ מרסיסי עיניהם? וביֹשר כזה בלבם ובאמת כזאת על לשונם באים אנשים לדון בדבר הטעון כֹּבד-ראש? ולאנשים כאלה עלינו לענות הן ועלינו לענוֹת לא?

צר לי על אַש כי אנשים כאלה היו לו למגנים! כדאי היה אַש להיות נמצא בחבורה יותר טובה!

ואולם כל זה, כמובן, אינו מן העיקר; כל מה שהטפשות או הרשעה מסריחה ממנו מהלך ת"ק אלפים פרסא, שוב אין לי עסק עמו. הייתי רוצה סוף-סוף לדבר דברים אחדים גם על הענין עצמו, על המילה.

מניח אני רגע אחד, ומבקש שגם אחרים יניחו עמי, כי שלום אַש לא נהג בקלות-ראש, אלא עשה מה שעשה במחשבה צלולה ובדעה מיושבת ומתוך כֹּבד-ראש ונתכון באמת ובלב שלם לעשות תּקונים במקצוע המילה. ובכן –

ובכן יצא לנו: כי אחרי כל הכרכורים הרבים והנוראים שכרכרנו במשך עשיריות שנים ואחרי כל הלעג ששפכנו תמיד על ראשי זקנינו וסכלותם ואחרי כל הגאוה שלבשנו מן הבקר ועד הערב על חכמתנו הגדולה והחדשה על המודרניות שלנו ואחרי כל המלחמות הגדולות והנוראות שנלחמנו בשם „הצעירים ”באותם „הזקנים ”חסרי-הטעם, חזרנו והגענו סוף-סוף עד לאותו המקום אשר עמדו שם – זקנינו לפני ארבעים שנה. באנו והגענו שוב עד לאותו הפרק הנקרא „תקונים בדת ”, אשר אמרנו כי לעולם לא ישוב עוד וכי אפשר היה רק בדור של מלמדים, בדור של אותה ה „השכלה ”המפורסמת לגנאי; באנו והגענו שוב עד לאותן הטענות של הליליֶנבלומים והגורדונים והברודסים; באנו והגענו שוב עד לאותן החכמות של „ארחות התלמוד ”ושל „בזכותן של רבנים ”ושל ה „דת והחיים ”. למדרגה גבוהה יותר לא הביאה אותנו כל החכמה העליונה שלנו. טוענים אנו שוב כל אותן הטענות המחֻכּמות, כי עלינו להפריד בין האֻמה ובין הדת, כי עלינו להוציא את האֻמה מן האפיטרופסות של הקליריקליסמוס, כי צעירינו אינם יכולים להמית את בשרם על קדושת איזו אות בלויה, כי את היהדות תחַיה איזו רוח ולא איזו מצוה ברברית וכו' וכו' עד גמירא. האם לא תאדימו מעט, אתם עם כל חכמתכם המודרנית? או מדוע לעגתם ככה על אבותיכם-זקניכם?

בשעה שהיתה המלחמה ההיא של זקנינו בעצם תקפה, הייתי שוכב עוד בחתולי, ואני זוכר רק את אחריתה. זוכר אני, כי אני בעצמי, בהיותי בן חמש-עשרה או בן שש-עשרה שנה, כתבתי מאמר ב „המגיד ”, אשר קראתיו „אני ואבי-זקני ”, ושם שאלתי על התכלית המעשית של מלחמה כזו. מלחמה זו, שאתם קושרים, בשביל מי היא? בשביל אבי-זקני? – והוא הן לא יוַתּר לכם אפילו על ערקתא דמסאני! שבע פעמים ביום יהָרג ולא יעבור אפילו על אות אחת! באש יבוא ובמים יבוא, ככל אשר כבר ראיתם, וגם האות האחרונה שבאחרונות של איזה פוסק אחרון שבאחרונים תשאר להיות בעיניו בהלכה למשה מסיני! ובכן בשבילי? – ואני הלא גם אם תותירו לי רק עוד אות אחת, שתהיה לי למועקה רגע אחד, לא אֹבה ולא אשמע לכם! – מה אפוא התכלית המעשית של מלחמה כזו?

ואתה השאלה, ששאלתי אז, אני חוזר ושואל גם עתה את הצעירים-הזקנים שלנו עם התקונים החדשים-הישנים שלהם.

אומר אַש – מניח אני כי באמת ובתמים ובלב שלם הוא אומר – לתקן תקונים במצות מילה או להעביר אותה מן העולם כליל. טוב ויפה. אבל איך צִיֵּר לו אַש את האֹפן המעשי, אשר על פיו יעָשה דבר כזה? הצִיֵּר לו? או האם חפץ רק להשתעשע מעט?

„בלב דוי לקחתי אני בעצמי את בני ובעצם ידי מסרתיו ביד המוהל ”. כך כותב אַש. ובכן: בו, בה' אַש, לא היה די אֹמץ-רוח לעשות לעצמו ולנפשו מעשה פעם אחת ודיוֹ – ואת אשר הוא לא חפץ או לא יכול לעשות, אותו הוא שואל שיעשו אחרים? ואת אשר הוא לא עשה, אותו הוא שואל כי יעשה איזה איטשה-מאיר ברחוב דז’יקה או איזה אברהם-יוסיל ברחוב גרז’יבּוב? כי יעשוּ אותו יחידים, איש איש לעצמו, עד תֹּם כל המלאכה? – ובכן לא, את זאת לא חשב אַש! אלא מה חשב? כי מחר, מיד אחרי שיקראו הרבנים את מכתבו או אחרי שיקראו מאות מכתבים כאלה, יקומו אותם הרבנים – כלומר הגאון ר' אליה חיים והגאון ר' יעקב רבינוביץ והאון ר' אליקום גֶציל – ויתאספו כלם לאספה גדולה ואחרי עיון גדול ואחרי החלטה שהשעה צריכה לכך יבטלו את מצות המילה? – גם-כן לא! ולא עוד אלא שיודע אַש היטב את יחס העם אל רבניו וכי גם לוּ נעשה הנס ונמצאו אותם הרבנים, שהיו מבטלים איזה חֹק מחֻקות התורה, היה העם מכריז מיד חרם על רבנים כאלה והיה אומר כי נכנסה בהם רוח שטות רחמנא-ליצלן וכי נטרפה דעתם לא-עלינו וכי היו פתאום ל „אחרים ”בעונותינו הרבים ואין עצה אלא לגזור תענית. את כל זאת יודע ה' אַש כמוני, כמוכם. ובכל-זאת הנה בא אַש במכתבו!!

או האם לא היתה לנגד עיני אַש שום תכלית מעשית, אלא חשב „להשכיל ”קצת את העם, ללמדו, לעורר אותו, לפקוח עינים עורות וכו' וכו'? הוי רב לי, רב לי! ואנחנו הן חשבנוּ כי כבר עברה אותה העת הטובה, שבאו האדונים המשכילים להשכיל; חשבנו, כי אותם התקונים בדת כבר ינוחו על משכבם בשלום; חשבנו, כי לכל-הפחות עתה כבר ידע ויבין כל אדם מתֹאר, שאין מקימים פבריקאות למעשה תקונים על-פּי הזמנות וכי המצאה אחת של אדיסון או אניה אוירית אחת של צפלין או כפתור אחד של טליפון מתקנים את הדת ואת החיים שבעים ושבע פעמים יותר מאלפי מכתבים על-דבר המילה. הניחו, במטותא, את תקוני-הדת וגם את תקוני-החיים לאותם האדיסונים!

„החֻקות והמצוות הן ברבריות, מעיקות הן עלינו ”. והחיים? והחברה? והתקנות החברתיות? האין הם מעיקים עלינו כלל? האם לא ברבריות היא, כי עמדתי באיזו שעה מן השעות עם איזו נערה תחת מכסה העשוי משי פשוט לפני רב או לפני גלח, ולא עשיתי דבר אלא נתתי לה טבעת ואמרתי הן והיא אמרה הן, ובזאת נעשינו בעל ואשתו? האם לא ברבריות היא, כי במנהג ריק וקטן כזה תלויות כל חֻקות הירושה שלנו ועלינו לסדר על פיו את כל חיינו, את בואנו וצאתנו, את שבתנו וקומנו, ויש לו ערך גדול כל-כך בחיינו להלכה ולמעשה בכל אשר נפנה? מצות מילה מעיקה מאד עלינו, שהרי היינו על-ידי זו לברברים ואלפי תקנות חברתיות אינן מעיקות עלינו כלל? התירו לי את שאלות החברה המטֹרפות, ואני אתיר לכם את כל שאלותיכם הדתיות בשעה אחת בין השמשות!

אבותינו-זקנינו התעסקו בתקונים בדת ולכל-הפחות היו תמימים למדי וישרים למדי ובלב שלם וטהור עשו מה שעשו! היכולים אנו להגיד דבר זה על מתקנינוּ עתה?

אַל-נא נשכח, כי כל מה שאמרתי, אמרתי רק בדרך הנחה ועל-פי תנאי; מניח הייתי, כי ה' שלום אַש לא נהג בקלות-ראש, אלא עשה מה שעשה במחשבה צלולה ובדעה מיושבת ומתוך כֹּבד-ראש ונתכוֵן באמת ובלב שלם לעשות תקונים במקצוע המילה. ואולם הלא יש עוד האומרים, כי כל זה לא היה אלא צחוק קטן, בקשת פרסום, השתדלות למצוֹא חן בעיני פולנים אחדים ועוד, ועוד. הן סוף-סוף כתב אַש את מכתבו בשני נוסחאות והנוסח הפולני שונה מאד מן הנוסח הז’רגוני – ועל הדבר הזה אין שום תשובה.

תרס"ט.

קוֹנְפֶרֶנְצִיָּה / דוד פרישמן

כַּוָּנָתִי: „הקונפרנציה לקולטורה העברית ולשפה העברית ”, שהיתה לפני יָמים בברלין. באולם הקונפרנציה הזאת ישבתי גם אני במשך שלשת ימי היותה ושמעתי ושמעתי –

מניח אני, כי עיקרי המעשים, שנעשו במשך שלשת הימים ההם, ועיקרי ההחלטות, שנתקבלו אז, ידועים לקוראַי למדי מתוך העתונים. וחוזר אני עליהם רק בקצרה. המעשים – אבל למה אעשה שקר בנפשי ובנפשכם? מעשים לא היו כלל, כי-אם היו: מלים, מלים ורק מלים. וההחלטות – אותן אני יכול להעמיד פה על שלש: א) לתוך האוֹרגניזציה לקולטורה עברית יקֻבּלו בתור חברים רק אנשים שיודעים ושמבינים עברית; ב) קונגרס לקולטורה יתקבץ; ג) מקום הקונגרס יהיה בארץ-ישראל, ואם יהיו שם מעצורים לדבר הזה מצד הרשות, יהיה הקונגרס בגרמניה. בתור מלואים להחלטה אחרונה זו אוכל להוסיף, כי רֻבּם של המחליטים עצמם לא האמינו אפילו רגע אחד באפשריות, שהקונגרס יהיה באמת בארץ-ישראל, ורק פשוט, מצאו, כי נאה להשתעשע קצת בכלי-צעצועים זה לתפארת הענין ולשם קשוּט ונוי, ואולם באמת חשבו, בתור דבר המובן מאליו, שהקונגרס יהיה בברלין; וגם יש שכבר התחילו לעשות שם אפילו כעין הכנות לדבר זה.

אני בעצמי לא השתתפתי בַּוִּכּוּחים, שהיו שונים ומשֻׁנים כל-כך, משום – שלא חפצתי להכניס סמוֹוַרים לטוּלא; לא חפצתי להוסיף עוד איזו מאות או איזה אלפים מלים אל הגל הגדול של מלים, שכבר נֶעֱרַם לפנינו ונעשה לבנין של תחתיים ושניים ושלישים. הלא זה האסון הגדול אשר לנו, כי רק מדַבּרים אנחנו. הלא זאת הרעה הגדולָה בכל קונפרנציה ובכל קונגרס, כי עוד לא המציאו את ההמצאה הנפלאה, שיהיו משלמים מס מכל מלה ומלה, למשל, קופיקות, כמו שמשלמים מכל מלה ולגרפית. במשך כל שלשת ימי הקונפרנציה לא העברתּי על שפתי בקהל אלא מלה אחת, המלה „בעד ”, וגם את זאת לא עשיתי אלא מתוך הכרח. כי העמידו למנין איזו הצעה ושאלו את כל אחד בשמו המפורש, אם הוא כנגד או בעד, ואני הייתי באֹפן זה מוכרח לענות מלה אחת מאותן השתים. בחרתי במלה „בעד ”– מפני שהיא קצרה יותר מחברתה. בעצם הדבר לא היה לי שום נפקא-מינה, אם איזו שאלה, שהיא בעינַי סוף-סוף רק שאלה אקדמית, רק הלכתא למשיחא, תפָּתר כך או כך. הן סוף-סוף ראיתי, כי לא על דבר בפֹעל דָּנים פה, שטעון פתרון מושקל, בכדי לדעת איך לעשותו ברגע הסמוך; ואם דָּנים פה שוב על איזה דבר רק משום שאוהבים כל-כך את מלאכת הדבּור, למה לא אעשה נחת-רוח לשואלי ואקַיֵּם בי לכל-הפחות אחרי רבים להטות.

ואולם מודה אני לפניכם: כשיצאתי מביתי, היתה בי איזו תמימות, שעתה לא אוכל לסלוח לי עליה. יצאתי באותה אמונה שלֵמה, כי הפעם הולך אני סוף-סוף לקראת איזה מאורע; הפעם יחדל סוף-סוף השלטון של המלה, אשר שנאתיה כל-כך, ויתחיל סוף-סוף איזה מעשה, מעשה בפֹעל, מעשה מסֻיָּם, מעשה שנוכל לומר עליו כי הוא זה. למה נעצים את עינינו מפני האמת? ימים רעים הגיעונו עתה, אשר כמוֹהם לא היו לנו עוד. לא, כמוהם לא היו עוד! – רעים ומסֻכּנים ומְנַבְּאֵי כְלָיָה רוחנית שלֵמה! והלא הדבר פשוט: לִמּוּד התורה מן הצד האחד, אותו הלמוּד שנתן לנו אריכות-ימים נמשך הרבה מאות דורות, כמעט שחדל, ומן הצד השני חדלה גם אותה ההשכלה, שהעליבו בה כל-כך ושסוף-סוף נתנה לנו גם היא במשך שני דורות איזו ערֻבּה, שלא תחדלנה מקרבנו התביעות הרוחניות. וכן חדלו כמעט גם כל יתר הצרָכים הרוחניים, שהיו לנו והאריכו לנו במדה ידועה את קיומנו. חדל הספר מהיות נקנה, חדלה הספרות מהיות קַיֶּמֶת, חדל הצֹרך אפילו לאיזה גליון של עתון עברי. אם שוכב אני בלילה על משכבי ואני זוכר כי יש לי בן – אז לא אוכל עוד לישון. לא אבין כלל, איך לנֹכח חזיונות כאלה מוצאים עוד אנשים את האֹמץ בלבם לעשות לפנינו את הצחוק שלהם, ליסד חברות ולאסוף אספות ולהשתעשע ביושבי-ראש ובנוֹאמים ולהעביר לפנינו את התיאטראות של „התחִיה ”שלהם. האין לאנשים האלה – בנים? האם לא ישכבו גם האנשים האלה לפעמים על משכבם בלילות ועל לבם עולה זכרון בניהם? רבונו של עולם, הלא בנינו אינם עוד עִמָּנו – דבר זה הלא ברור; אִם מקרבנו אין עוד כמעט איש, שיקנה לו לפעמים איזה ספר עברי או איזה קֹבץ ספרותי או שיהיה לו צֹרך בגליון עתון עברי, מה יהיה – שואל אני – עם בנינו בעוד שתי עשרות שנים? אנו, איך שיהיה, עוד הננו בעלי-בתים חשובים, עוד יש כמעט לכל אחד מאתנו ארון של ספרים, ובתוך הארון מֻצגים בכריכות מהֻדרות ספרי „אחיאסף ”או ספרי הביבליותיקה של „תושיה ”ועוד צעצועים כאלה, ולפעמים אנו מוציאים משם גם איזה ספר ואנחנו מנסים להֵרָדם עליו. אבל בנינו? בנינו שאחרינו? בנינו שאינם יודעים עוד אפילו את הספּורט התמים הזה, ואין גם שום תקוה שיתחבב עליהם מתוך רגילות, כמו שנתחבב מתוך רגילות עלינו? – אומרים אתם לי: אין דבר, יש לנו חובבי שפת-עבר, יש לנו דוברי-עברית, בנינו לומדים עברית בעברית והם מדברים עברית נער עם אחיו ונער עם אחותו – אבל למה לי כל המליצות היפות האלה, ואני הלא רואה את סך-הכל החי היוצא מתוך המעשים הממשיים? האם לא תדעו לכם כלל את סך-הכל החי הזה, או האם תעלימו עין ממנו בכונה ולא תחפצו לדעתו? פקחו עיניכם לרוָחה וראו אפוא: לפני שבע או שמונה שנים עוד היו לנו מי"ח עד כ' אלף אנשים עברים, שהיו חותמים והיו נותנים כסף במחיר עתון עברי, ועתה אין לנו עוד אלא שני אלפים, שלשה אלפים, וגם אלה בדֹחק. האם יכולות אפוא מליצותיכם למחות מנגד עיני את העובדה הזאת? ואם תדבּרו אלי ערב ובֹקר וצהרים על כל הגדולות שלכם, על חובבי שפת-עבר שלכם ועל דוברי-עברית שלכם ועל חדריכם המתֻקנים שלכם, התשכיחו מלבי על-ידי-כך אפילו רגע אחד את אשר נעשה עם ספרותנו באמת? ולא עוד, אלא שגם יתר הפלֵיטה, שהיה לנו עוד, הנה באה העתונות הז’רגונית ונטלה ממנו זה עתה גם את זה! באו ימים אשר לא היו עוד לנו כמוהם לרוע. רק חוט דק מאד עוד נשאר לפנינו, ואם עוד נחכּה שלש או חמש שנים, אז יפּסק החוט הדק הזה לגמרי, ואז לא נמצא עוד את קשרו עד עולם. אם יש לנו מה לעשות, אז עלינו לעשותו תיכף ומיד, ובלי שיאבד לנו גם רגע אחד לבטלה עוד, כי השעה היא האחרונה. הרגעים ספורים. הסכנה גדולה, וכמעט שנוכל למששה בידים. אם נאַחר עתה את המועד, אז – הֱיוּ שלום; אין תקוה עוד לעולם-ועד!

כך או כדומה לזה היו ההרהורים, שתססו בקרב לבי ביאושי הגדול, והם שהכריחוני לאחוז בראש שִׁבֹּלת – בשעה שבאה אלי השמועה, כי תהיה בברלין קונפרנציה לשפה העברית ולקולטורה עברית. את אשר הם חושבים לעשות שם, לא הבינותי היטב. קולטורה עברית – האמת אגיד לכם: המלה קולטורה הלא היא סוף-סוף מלה סתומה, שאינה מגידה כלום, או, מה שרע מזה, שמגידה יותר מדי. בכל מקום שאינם יכולים לסַמן איזה מֻשּׂג רוחני בדיוק, שם לוקחים להם את המלה המעורפלת „קולטורה ”ומצחקים בה לפנינו. ואולם אני כשלעצמי צִיַּרתי לי את הדבר כך. אמרתי לעצמי: האנשים בברלין, או אלו שבאו שם למועצות הקודמות, הם הם שראו גם הם את כל אשר אני רואה ויודעים גם הם את כל אשר אני יודע, ויען כי השעה הזאת היא השעה האחרונה ואי-אפשר עוד להאריך ולחכות, לכן קמו בכדי לעשות עתה, ולא עוד, אלא בכדי לעשות את הכל בקצוּר נמרץ, מפני שהשעה דחוקה כל-כך. וגם את אֹפן המעשה צִיַּרתי לי. צִיַּרתי לי אותו כך: יקבצו, באיזה אֹפן שהוא, את האמצעים החמריים, אם על-ידי נדבות של איזה גבירים פרטיים, שכבר נתנו עיניהם בהם ושכבר קבלו את הבטחותיהם, ואם שימשכו אליהם את המוסדות הפילנטרופיים הגדולים, כמו יק"א ודומיהם, ואם על-ידי מה שייסדו איזה מוסד בצורת אותו ה „שקל ”שיש להם להציונים והיה לנו גם מין „שקל ספרותי ”או יקימו מין בּנק של אקציות לצרכי ספרות וקולטורה או ישתמשו באמצעי אחר מעין זה, ובלבד שמקץ איזה זמן קרוב יהיה מֻנח תחת ידם איזה סך מסֻיָּם, נאמר, למשל, סך של רבע מיליון רֻבּל. בטוח אני, כי בּזה היינו יכולים להתחיל את המלאכה. היינו יכולים להתחיל ביִסּוּד ספרות ולהניח את אבן פנתה לדורות – הן סוף-סוף זה הוא האמצעי האחד להאריך את קיומה של רוחניותנו. היינו מתחילים בהוצאת עתונים, ז’ורנלים, קבצים וכדומה. כשהיחיד מקבל על עצמו קבלנות כזו והוא מפסיד, כפי מה שמוכרח להיות, במשך הזמנים הראשונים את כספו המועט, את עשרת האלפים או את חמשת-עשר האלף שלו, אז גם כשיש לו כבר אחר-כך איזה סימן טוב שהעסק יתחיל להביא פֵּרות, אין לו שוב במה לכלכל את קבּלנותו והוא מוכרח להפסיקה – דבר זה אני יודע מן הנסיון. ואולם לא כך הוא, כשהעסק הוא עסק של צבור. היינו מפסידים במשך הזמנים הראשונים איזו עשרות אלפים רֻבּל, ואולם כל אחד שרגיל אצל פרקמטיה זה יודע, שסוף-סוף היינו מרגילים את הקהל לחזור אלינו, לחזור ולהיות קוראי-עברית, ולבסוף היינו בוראים לנו גם קהל קבוע, ולא עוד, אלא שגם העסק היה נעשה בין כך וכך לעסק ולא היינו מפסידים עוד, אלא מרויחים. כך היינו עושים את מלאכת התחיה באֹפן מוחשי. מתחיל אני עם מלאכת הספרות, משום שהיא בעינַי הגורם הראשי למלאכה של תחיה. הלא היא כלי-המלאכה, האינסטרומנט, שבו אנחנו בונים את הבנין. לא אבין כלל, איך כל אלה, שקמו לנו עד עתה לעבוד את עבודת התחיה, לא הרגישו בזה ולא הבינו, כי הספרות מחֻיבת להיות הראש והראשונה לכל יתר המעשים, משום שהיא הכלי אשר על-ידו נעשים כל יתר המעשים. מובן מאליו, כי אחרי הצעד הראשון הזה, היינו עושים את השני; היינו פונים אל החנוּך. היינו מסדרים את עסקי הצֹרך הנפשי הזה והיינו עושים בו את כל הריפורמות הדרושות, בכדי להציל לנו ולצרכי תכליתנו את הדור ההולך אחרינו. היינו מוצאים את האֹפן המוכשר, שבנינו, למרות כל התביעות שהעת החדשה מטילה עליהם, יוכלו להשאר עם כל אלה נאמנים לנו ויהיו יהודים, יהודים קוראים, יהודים שמוצאים עוד שעות פנויות גם לספרות וגם לצרכים הרוחניים שלנו. אין צריך לומר, כי אחרי זה היינו פונים גם ליתר מעשי הקולטורה: מעשי שכלול של אמנות עברית לכל מקצועותיה השונים וכל יתר המעשים הנוגעים למקצועות הצרכים הרוחניים שלנו. אחר-כך, כמובן מאליו, היינו פונים לסדר גם את יתר הצרכים: סדור שאלת האורתוגרַפיה העברית, סדור שאלת חדוּש המלים, סדוּר שאלת החברה, סדוּר שאלת הדבּוּר ועוד ועוד.

כך צִיַּרתי לי אני את המעשה אשר קונגרס לשפה עברית ולקולטורה עברית אומר לעשות וגם מחֻיב לעשות. בעצם היה לנו גם „אחיאסף ”בשעתו הראשונה מין קונגרס לקולטורה עברית בצורה מיניאטורית. והלא הדברים ברורים. לפנים, בעת הישנה והטובה, היה מחבר העברי מחזיר על הפתחים עם ספרו תחת בית-שחיו והיה מקבל נדבה את הרֻבּל או את שלשת הרֻבּלים שלו. הדבר הזה היה מין שנורריות. מכיון שנתבגרנו קצת ונעשינו מוֹדרנים, מובן מעצמו, כי לא יכול עוד המחבר לחזור על הפתחים וְלִשְׁנָרֵר, אז באו להמצאה טובה: העמידו את „אחיאסף ”, שיהא הוא השנוֹרר. מין שליח-צבּוּר של המחברים, ואל עוד, אלא שנוֹרר שאינו מקבל רֻבּל או שלשה, אלא מקבל מיד – מאתים רֻבּל בבאת-אחת. „אחיאסף ”עשה את שליחותו באֹפן היותר טוב: קבל את הנדבות בשביל הספרות מאֵת מאה וחמשים איש, מאתים רֻבּל מכל אחד, ובאֹפן כזה הֻנחה אבן פנה לבנין של ספרות; רצוני לומר: „קוֹנגרס לקולטורה ”בצורה מיניאטורית נוסד. אלא שאירע שם אסון קטן: נתגלה, כי הסכום הזה עודו מעט. ובכן: לא זה היה הרע, שנוסד המוסד, אלא – שחדל קודם זמנו, קודם שהספיק לקבץ יותר. מוכרח היה „אחיאסף ”, בראותו כי הסכום הזה עודו מעט, לשנרר ולקבץ על-יד עוד מאֵת מאה איש, ואפשר גם עוד מאֵת מאתים או מאֵת שלש מאות; ולא עוד, אלא שבראותו, כי גם זה עוד מעט, היה עליו להחל את המלאכה מחָדש ולקבל נדבות שנית מאת הנותנים הראשונים. באֹפן כזה היה „אחיאסף ”נעשה למוסד גדול עממי, וסופו היה לא רק שהיה בונה לנו ספרות, אלא שהיה יכול לשכלל לנו גם את החנוּך וגם את האמנות וגם את יתר הצרכים הרוחניים ואת כל מעשי הקולטורה. בעצם זה הוא הדבר שאנו שואלים גם מאת קונגרס לקולטורה עברית – וזה הוא מה שמשך אותי לברלין. רבונו של עולם! בישיבה זו, שנכונה להיות בברלין, יהיה אחד-העם, יהיה נחום סוֹקוֹלוֹב, יהיו עוד אנשים חשובים אחדים, וגם אנשי-מעשה ויודעי-דבר יהיו שם – היתּכן כי האנשים האלה יבואו לידי דיוקים אחרים? היתכן כי האנשים האלה יבואו, בכדי לדַבּר? לדַבּר שוב?

ועם-כל-זה כך היה האחרית! מיד בשעה הראשונה ראיתי כי הכל אָבָד. נחום סוֹקוֹלוֹב, עוד קודם שנפתחה הקונפרנציה, דרש לפנינו דרשה, שהאריכה שתי שעות. רבון כל העולמים! מה הוא חפץ בעצם? מנסה הוא להוכיח באותות ובמופתים חזקים, כי השפה העברית יש לה זכות קיום. אבל בשם אלהים, מי זה מקרבנו חולק על-זה אפילו רגע אחד? מנסה הוא לתת לפני שומעיו בקצרה את תולדות השפה העברית ותולדות התפתחותה והשתלשלותה. אבל מי זה מקרבנו בא עתה, איש מעירו ואיש מארצו ואיש מתוך עסקיו וצרותיו, בכדי לדמוע פה פתאום בבֹקר לא-עבות אחד שעורים היסטוריים, ואפילו אם הדורש יהיה פרופיסור לאותו מקצוע ולא רק נחום סוֹקוֹלוֹב? מנסה הוא לתת לנו לקח טוב בחקירות פילולוגיות שונות – וגם משֻׁנות קצת. אבל למה לנו עתה פתאום חקירות פילולוגיות? ובשעה זו דוקא? ובמקום זה דוקא? ודוקא באותו רגע שאנו עומדים פה על גחלים ועוֹרנו צר על עצמותינו? ומה גם אם הדורש סוף-סוף אינו המומחה לאותו הדבר? – אומרים לי, כי את הדרשה הכין סוֹקוֹלוֹב לא בשבילנו, כי-אם בשביל אחרים, בשביל שומעים גרמניים, ומטרתו היתה, לרכוש לנו את הבריות האלה ולהביאם לידי כך, שיהיו נתבעים ונותנים למשכן שלנו. אבל גרמניים הלא כמעט שלא היו כלל באותו מעמד, והיו רק שלנו, אחינו ועצמנו ובשרנו, יודעים את הכל כמונו. ומה גם אם בעצם ובעיקר אני מסֻפּק מאד, אם דרשות כאלה מביאות לידי תכלית. אדרבא, דרשות כאלה על-פי-רֹב מטשטשות את המוח ואינן מביאות כלל לידי תכלית. לידי תכלית יכול להביא רק הקצוּר הנמרץ והבהירות המסֻימה עד היסוד. לפי דעתי ולפי הרגשתי, הדרשה היותר טובה במקום זה ובשעה זו היתה, לו היה הדורש אומר כך: „רבותי! כי השפה העברית היא עתה המפלט האחרון שלנו והענין האחד, שממנו תבוא ישועתנו –דבר זה ידוע לכלכם כמוני; על-אודות זה אין לי להאביד אפילו מלה אחת. ואולם עתה קרה לנו אסון גדול: נפסק הקשר פתאום והשעה רעה והסכנה גדולה וחרב חַדה מֻנחת על חיי-הרוח שלנו, כי אפשר מאד שאִם נאַחר עתה רגע קטן, שוב לא נמצא עוד עד עולם את החוט במקום שנפסק, בכדי שנוכל להמשיכו. חיי כל האֻמה תלוים אפוא במקום הזה. השומעים אתם? חיי אֻמה שלמה! אבל בשביל מטרתנו דרושים לנו אמצעים חמריים, והם אינם לנו. ובכן אני שואל ואני תובע מכם אחת: כי תתנו. תנו – או אין לי לדבּר עמכם אף מלה אחת עוד! ”דברים כאלה אפשר שהיו במקום הזה מְכֻוָּנִים יותר לתכלית המבֻקשת. הלא תזכרו עוד את כתב-הבקשה של בֶּרְנֶה? כשקרא בֶּרְנֶה קונטרס של איזה פרופיסור מלֻמד, הפונה אל ועד הברית הגרמני בתחנונים ובנימוס ומבקש ממנו, שימחול תת לעמו את חֵרות-הדפוס, כתב בֶּרְנֶה לאמר: „ועד הברית הגרמני ישחק להפרופיסור המלֻמד והמנֻמס הזה. אילו כתבתי אני את הקונטרס, הייתי כותב כך: „חֵרות-הדפוס או – לכו לעזאזל כלכם יחדו עם כל העם ועם כל השליטים ועם כל ארץ גרמניה! דברים כאלה, כמדֻמני, היו עושים רֹשם אחר לגמרי ”. כך כותב בֶּרְנֶה. כמדֻמני גם אני, שדברים כאלה היו עושים רֹשם אחר לגמרי. לכל-היותר הייתי יכול להאריך קצת בדרשתי רק אילו הרגשתי בי כח של דבּרן, כח של משורר נשגב, במדה זו, שעל-ידי הדבּרנות כשהיא לעצמה הייתי יכול להלהיב את השומעים ולהביאם לידי התפשטות הגשמיות באֹפן זה, שהיו שוכחים את עצמם והיו פותחים את הכיסים ונותנים; ואולם בכל-אֹפן לא על-ידי דרשה מחֻכּמת ומפֻלפּלת, הנקראה מעל-גבי הניָר.

נחום סוֹקוֹלוֹב היה המתחיל, זה שפָּתח קודם שהקונפרנציה נפתחה – ואולם גם הקונפרנציה עצמה לא הראתה צורה אחרת. את המהומה הראשונה הכניס לתוך קונפרנציה זו גדול הבית שלנו – אחד-העם. אחד-העם, כמדֻמני, הוא אבי אותו הרעיון של קונגרס עברי לשפה וקולטורה, והוא היה הראשון שיצא לערער עליו. דַיקנותו של אחד-העם ודיוקיו הדקים ופקפוקיו המשֻׁנים הם שהחריבו את המוסד וערערו את יסודותיו עוד קודם שנוסד. חששותיו המיתו בחניקה את היצירה עוד קודם שנוצרה. וחששות משום מה? משום שנראה לו, כי הדור אינו עוד ראוי לכך, לאוצר הגנוז הזה; משום שנראה לו. כי אין כחות העם מסֻגלים עתה ליצוֹר איזו יצירה, ולכן עלינו לפנות בראשונה במכתבים אל העם ולשמוע בראשונה מה דעתו, אם רוצה הוא בקונגרס ואם לא; משום שנראה לו, כי הבאים אל הקונפרנציה לא באו לשמה ובכונה תחלה, אלא באו בלי ספק רק בדרך-אגב בשעה שהם נוסעים אל הקונגרס הציוני בהמבורג; משום שנראה לו, כי לא טוב לנו להתחיל בקטנות, והוא חפץ מיד גדולות, הוא חפץ לבסס מיד ותיכף את רוח היהדות שלו, את ההלכתא למשיחא שלו, את השיר לעתיד לבוא שלו, את „אוצר היהדות ”שלו ואת היהדות כלה ואת העולם כלו – עם עוד ערים ועם עוד כפרים אחדים. בקצור: אחד-העם חפץ לא „פרורים ”, כי-אם את הגאֻלה השלמה – כלומר: מעשה שנחוצות לנו בשבילו לכל-הפחות איזו מאות שנים.

רואה אני את עצמי מוכרח לדבּר פה דברים אחדים על-אודות אחד-העם בכלל.

אחד-העם הוא בעינַי פיגורה טרַגית, חֹמר של גבור לרומן או לדרמה מוֹדרנית. אסונו הוא, שהוא תמיד מולידהּ של איזו מחשבה חדשה, מחשבה גדולה, ורק כשהוא רואה אותה יוצאת לאויר העולם ולובשת צורה מוחשית, הוא רואה מיד את עצמו מוכרח להִלָּחם עליה עד האבידוֹ ועד הכחידוֹ אותה. מין סַטוּרְנוּס הוא, האוכל את בניו עצמו. הפעם הזאת, בשעת הקונפרנציה הברלינית, הראה לנו, כי האפּטיט שלו, בלי עין-הרע נתחזק בימים האחרונים; הפעם הזאת אכל את הַוָּלָד קודם עוד שנולד. אחד-העם הוא, למשל, במדה ידועה האב הרוחני של רעיון ישוב ארץ-ישראל בצורתו הטהורה – ואולם מיד כשהתחיל דבר זה לצאת מתוך גבול של רעיון מופשט וללבוש צורה מוחשית, מיד קם עליו אחד-העם ויכתוב עליו את ה „אמת מארץ-ישראל ”שלו. אחד-העם הוא מחולל הרעיון של בתי-הספר ביפו – ואולם גם רעיון זה כשהתחיל לחדול מהיות רעיון לבד, והיה לדבר ריאלי, מיד חגר אחד-העם את כל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו ויצא עליו בכדי להשמידו ולהאבידו. אחד-העם היה עם לבו רעיון לברוא לנו גם מין חברה של גודרים חפשים, ויקם ויברא את חברת „בני משה ”– ואולם אחד-העם בעצמו היה הראשון, שקם על העולם הקטן הזה להחריבו מיד אחרי שנברא. אחד-העם הוא אבי הרעיון של „אוצר היהדות ”– אבל מכיון שראה, איך דברים כאלה נראים כשהם לובשים צורה, מכיון שראה את המחבּרת לדוגמה עם מאמרו של החכם דוד ניימרק ועם מאמרו של יוסף קלוזנר החכם, מיד היה למתנגד הראשי של כל הענין. אחד-העם הוא אבי הרעיון של קונגרס עברי – ואולם כשמתחילה אידיאה כזו לצאת מן הכח ולהִכָּנס אל הפֹעל, הוא מוכרח מיד להתנגד אליה ולהצליף על-גבה בידיו וברגליו. בקצוּר: אחד-העם הוא אֳמָן של אידיאלים, של כל מה שיש בכח, ורק כשהאידיאלים יש להם גם החוצפה לחדול מהיות נשמות וללבוש גם גופים, כשיש להם תאוה להיות גם ענינים של פֹּעַל, אז הוא ממית אותם. כך המית אחד לאחד אידיאל אחרי אידיאל, רעיון אחרי רעיון, הוליד בכל יום והמית בכל יום, ברא איזה עולם בכל יום והחריב בכל יום – ועתה הוא יושב בודד ומשומם וזועף, וכשהוא רואה בן-אדם שולח יד והוא חושד בו כי רוצה זה לעשות איזה מעשה, מיד הוא מרעיש עולמות. חייו של איש כזה הם בעצם טרַגדיה. אם חפצים אנו לבאר לעצמנו את החיים הנפשיים, את הצד הפסיכולוגי שבאיש כזה, לא יקשה הדבר יותר מדי. איש מחשבה הוא, שהיה לו יחוד יותר מדי והזדַּוג עת ארֻכּה יותר מדי עם מחשבותיו – ולכן הוא בורח מפני המעשה ומכל מה שדומה למעשה. חזיון דומה לזה אנו רואים גם-כן בחיים הגופניים. מי שהתרגל אל החטא ביחידות ימים ושנים, בורח אחר-כך מפני צורת אשה ומפני כל הדומה לצורת אשה. אחד-העם בורח מפני צורת מעשה ומפני כל מה שדומה למעשה. הדבר הזה הוא מחלה. מדבּרים אנו על-דבר הוֹרוֹר וַקּוּאִי, היראה מפני הריקניות; אצל אחד-העם, להפך, הוא מין הוֹרוֹר פְלֵינִי, היראה מפני המלֵאוּת, מין הוֹרוֹר פַקְטִי, היראה מפני הנעשה. כשהוא רואה מעשה, נופלת עליו מין יראה והוא נבהל ומתחלחל – אף-על-פי שבעצם הוא הוא המוליד את הרעיון לאותו המעשה. – איך שיהיה: מחשבניותו של אחד-העם החריבה הפעם תקוה שלמה וגדולה.

אחד-העם בא בחששותיו. חושש הוא, שמא אין עוד הדור ראוי למעשה גדול כזה, לקונגרס עברי, ונמצא, שלוקחים אנו על עצמנו אחריות גדולה יותר מדי, שהרי עלינו יהיה אחר-כך להתבַּיש בראותנו ובהראותנו, עד כמה אנו דלים וריקים ועד כמה אין לנו איש ואין לנו כל, וכו' וכו' עד גמירא. אבל בשם אלהים! היכן פה ה „אמת ”המהֻללה של אחד-העם? הלא להפך, הלא לפי שיטתו של אחד-העם ולפי האמת המהֻללה שלו מוכרחים אנו להראות את הדברים כמו שהם. בלי שום כחל ופרכוס, בכדי שתחדל בבת-אחת כל הקומידיה ויחדלו סוף-סוף הדמיונות הריקים ולא יביאו עוד את הנזק שהם מביאים. כמו כן חושש אחד-העם, כי העם אינו עוד עִמנו, ולכן הוא פוסק, כי עלינו לפנות בראשונה במכתבים אל העם, בכדי שנשמע את דעתו, ורק כשתבוא הסכמתו, הסכמת העם, נגש אל המלאכה. אבל בשם אלהים, האם מצחק בנו אחד-העם? הבאֹפן כזה נולדים ונעשים קונגרסים? הבאֹפן כזה נולדות ונעשות ריבולוציות? הבאֹפן כזה נולדים ונעשים הדברים הגדולים בכלל? צַירו-נא בנפשכם: יחידי-סגֻלה, עשרה הראשונים, רואים את תשועת העם במעשה ריבולוציה והם פונים, על-פי הרצפט של אחד-העם, במכתבים אל העם לאמר: „אדונִי העם! המסכים אתה, כי כך וכך מבחוריכם ומנערותיכם יֵהרגו ביום כך וכך בשעה כך וכך? –ואם אתה מסכים, מהר-נא והודיענו בפוסטה החוזרת פרַנקו ונעשה, אם ירצה השם, את הריבולוציה האמורה ”. לא, אדוני! זכרו-נא, למשל, את הרצל. כשעלה על לבו לברוא את הקונגרס הציוני, לא הרהר הרבה ולא שאל הרבה בעצת נעם ולא שלח אליו מכתבים ולא חזר אחרי הסכמתו, אלא עשה מה שאיש-מעשה, שאינו חי באויר, אלא על-פני האדמה, יכול לעשות, ומקץ איזה שבועות היו ההכנות נגמרות והקונגרס היה – מעשה שנעשה. הוא יָדע, שלא העם בורא דבר, אלא היחיד, לכל-היותר יחידים; היחיד עושה קונגרס וכופה אותו על העם כגיגית, מכניס אותו לתוך לבו ולתוך כל הרהוריו על-פי סוגסטיה – וכך נעשים ונבראים כל הדברים הגדולים. כמו כן חושש אחד-העם, שמא באו אנשים להקונפרנציה לא לשמה ולשם יחוד שלה, אלא באו דרך-אגב לרגלי נסיעתם להמבורג. ועוד הפעם אני מוכרח לצַיֵּן פה את הרצל. הֲבָדַק הוא בפּספּורטים של האנשׁים, שבאו לבזיליה? החפץ הוא לדעת דוקא את הסודות, מי בא אל הקונגרס לשמו ומי – רק משום שהיה רוצה לטַיל קצת בחוץ-לארץ או שהיה לו איזה רנדי-וואוּ עם מי שיהיה או שהיה באיזה מקום-רחצה ובא דרך-אגב גם להציל את האֻמה? חוץ מזה אוכל להרגיע את אחד-העם. היו בשעת הקונפרנציה גם כאלה אשר עשו להפך: באו אל הקונפרנציה לשמה, ורק משום שכבר היו שם, נסעו דרך-אגב גם אל הקונגרס בהמבורג. אני בעצמי, למשל, הנני בריאה נפלאה כזו. כמו כן חושש אחד-העם ל „קטנות ”, והוא חפץ דוקא גדולות. בשעה שאנו נאספים דלים וריקים, בכדי ליסד איזה מוסד קטן, איזה דבר לצֹרך-שעה, מפני שהשעה צריכה לו כל-כך והסכנה גדולה, בא הוא מיד עם כל הצרורות הכבדים שלו ועם כל הכבודה אשר ברגליו ואשר בראשו, בא הוא עם שאלות-היהודים הכללית, והוא מבקש מיד, שנפתור לו בבת-אחת את כל השאלה הכללית שלנו, שפתרונה תלוי באֹפן היותר טוב בדורות שלמים, במאות שנים. אבל בשם אלהים! איך קם עוד באיש הזה אֹמץ-לב, לצחק לפנינו ובנוּ באֹפן כזה בשעה רעה ומרה זו, שחיינו תלוים לנו מנגד? אנחנו טובעים וצוללים, עוד רגע ונצלול, והוא – יש לו עסקים עם דברים לדורות. אבל איך יהיו לנו הדורות, אם נאחר עתה את הרגע?

ואת החזיון הזה ראינו גם ביום האחרון של הקונפרנציה. נתקבלה ההחלטה, שהקונגרס יהיה נקרא; הקונגרס יהיה נקרא בחֹדש אלול. מובן מאליו, כי אחד-העם קובל כנגד חֹדש אלול. אחד-העם טוען, כי המועד הזה מוקדם ביותר; לכל-הפחות עלינו לדחותו לאיזה זמן הגון; בשום אֹפן לא פחות משנה אחת; עד שיזדככו הלבבות ויתלבנו המוחות ויִטָּהרו המדות והדור יֵעָשֶׂה מוכשר קצת יותר – לקבלת התורה. אחד-העם לא הסתפק ב „שלשת ימי הגבלה ”, שהעם יתקדש ויכבס את שמלותיו וכו', אלא דרש מיד כמה וכמה שנים או דורות של הגבלה. האדון אחד-העם יש לו, כפי הנראה, פנאי הרבה והוא יכול לחכות. – ולא זה בלבד, אלא שגם בשעה האחרונה ראינו שוב חזיון דומה. אחד-העם תובע, כי אל הקונגרס תנתן רשות לבוא רק לאנשים מדבּרים עברית, ואין צריך לומר כי הצירים של קונגרס כזה צריכים ומחֻיבים להיות רק אנשים המדבּרים עברית. הֲעִיֵּן אחד-העם היטב בזה שהוא מציע? האם לא עלה על לבו כלל, כי „אין בודקין בשעת הסכנה ”? צַירו-נא בנפשכם: אילו היה הרצל חי עתה והיה רוצה להיות חבר מחברינו, לא היה יכול להכנס לתוך חברתנו, משום שלא היה מדבּר עברית. ובכל-זאת, אנכי אומר לכם, כי אילו היה הרצל חי עתה ואילו היה רוצה להיות חבר מחברינו, הייתי מוחל ומוַתּר, אני מצדי, על הרבה מן הגדולים שלנו והייתי מכניס במקומם בשתי ידים את הרצל זה, מפני שאני בטוח, כי הרצל זה, אילו רק היה עִמָּנוּ ועם המוסד שלנו, היה עושה אותו בקצור נמרץ לדבר מועיל, לדבר המכֻוָּן אל תכליתו. ובכל-זאת, אנכי אומר לכם, כי אילו חפץ איש כמקס נוֹרדוֹי להכּנס לתוך חברתנו החדשה ולהיות אפילו לפּרזידנט שלה, הייתי מקבל אותו בשתי ידים, ואפילו לוּ רק לשם דיקורַציה, אף כי האיש הזה אינו מדבר עברית. ובכל-זאת, אנכי אומר לכם, כי צר לי גם על אנשים כמו ד"ר מוֹצקין או מרטין בּובּר ודומיהם, שאין לנו אפשרות להכניסם לתוך קונגרס כזה, ורק משום שאינם מדבּרים עברית, אף כי יודעים אנחנו, שאנשים כאלה היו עושים פה הרבה יותר מאותם המדבּרים. צַירוּ-נא בנפשכם: אני בעצמי, אני הנני סופר עברי; קטן או גדול – אחת היא. ובכל-זה, לפי שיטתו של אחד-העם, לא הייתי יכול להיות שותף לקונגרס כזה, ואין צריך לומר שלא הייתי יכול להיות אחד מציריו, משום – שבעונותי הרבים הנני רק כותב עברית ואינני מדבּר; אינני מדבּר – משום אלפי טעמים, שאינם שַׁיכים לענין שלפנינו. ובכל-זאת, אנכי אומר לכם: חי אני, כי יש לי צדקה להיות שותף לקונגרס לשפה עברית ולקולטורה עברית, ואפילו להיות לציר לקונגרס כזה! – ועוד הפעם הֲעִיֵּן החוקר אחד-העם היטב בזה שהוא מציע ובכל תולדותיו ותולדות-תולדותיו? – דרך-אגב: בתור מלואים לדבר זה אוכל להוסיף, כי סוף-סוף, לרגל וִכּוּחים רבים, נוכח אחד-העם, שהרחיק מעט ללכת בתביעותיו, והסכים לפשרה: במקום „מדבּרים עברית ”נתקבלה הפורמה: „היודעים והמבינים עברית ”. לפי הנוסח הזה יכול, למשל, איש כמוני להיות שותף לקונגרס זה, שהרי אני יודע או מבין עברית, ואולם לא היה יכול להיות שותף לקונגרס זה איש – כתּיאוֹדוֹר הרצל עליו השלום. הנוסח הזה הוא מין „ויש לישב בדוחק ”; מין זאב שָׂבֵעַ וכבשה שלמה.

ובדברים כאלה ובוכּוּחים כאלה ובפלפולי דרשות כאלה, שכל עיקרם אינם אלא מין תכונה של אנשים עֲקָרִים, שאינם יכולים להוליד מעשה, או מין עקשנות של אנשים העומדים על הכלל של „יֵהרג ואַל יעבור ”, בהם מלאו את השעות של יותר משלשת ימים. ואת זאת עשו בשעה שחיי-הרוח של אֻמה נתונים בגסיסתם האחרונה והישועה נחוצה בן-רגע! בתביעה זו בלבי ובתקוה כזו, שיש אנשים הרוצים לעשות איזה מעשה ומיד ותיכף, באתי לברלין אל הקונפרנציה; ואולם שם לא מצאתי את תקותי, כי-אם את ההפך – את נחום סוֹקוֹלוֹב ואת אחד-העם. שם מצאתי רק מלים ופלפולים ושם מצאתי החלטה, לקרוא, אם ירצה השם, לקונגרס באיזה זמן מן הזמנים, בשעה שיעלה בידנו לתקנו ולשכללו ולקשטו היטב היטב, באֹפן שלא יהיה עלינו עוד להתבַּיֵּש בו – ומובן מאליו, כי קונגרס כזה, מאחרי שכך או כך אין לנו לקווֹת ממנו הרבה והוא אינו אלא מוסד נאצל, מֻשּׂג מופשט וכמעט קדוש, – לו נאה באמת המסגרת היפה של ארץ-ישראל. אני בעצמי, כשעמדו למנין הדעות, הרימותי את ידי בשביל ארץ-ישראל.

ובין כך וכך –: קוינו בשביל הספרות לתשועה כרגע, הנחוצה לה כל-כך, והיא לא נִתְּנה לנו – הספרות תמות אפוא לעינינו ותגוע ותאָסף אל עמה, ולא יהיה פוצה פה ומצפצף אחריה. קוינו בשביל החנוּך וצרכיו המרֻבּים דוגמה משֻׁכללה, בכדי שנוכל לחנך לנו את הדור הקרוב ולא יבעט בנו ובאידיאלינו ולא יבוז לנו ולכל מה שקדוש לנו, ואותה לא השגנו – החנוּך ירעה אפוא עד שיסתאב, ועינינו תראינה את בנינו נהפכים לזרים, ועינינו תראינה ותכלינה למראה זה, ואחרי-כן לא תכלינה עוד, כי נתרגל מעט-מעט בדבר. קוינו למצוא ידים לברוא לנו אמָנות ולשכלל לנו תקנות קולטוריות, בכדי שנוכל להיות עם והפרַזה של התחיה תחדל מהיות רק פרַזה, וגם לזאת אין תקוה – הקולטורה תהיה מלה סתומה כשהיתה והפרַזה תהיה פרַזה כשהיתה והתחיה תהיה מלה ריקה כשהיתה, עד שתהיה באחרונה למשא על בנינו וימאסו בה. ואולם תחת ה „קטנות ”האלה יש תקוה כי תהיינה לנו „גדולות ”; יש תקוה, כי מקץ שנה או יותר תהיה לנו חברה חדשה, נוספת על החברות הרבות, שכבר יש לנו עד כה, ויהיו יושבי-ראש חדשים וגזבּרים חדשים וגבאים חדשים וכלי-קדש חדשים ויבואו דבּרנים הדשים וידברו מחדש ויתנו לנו מחדש: מלים, מלים ורק מלים…

ועל זה אתם באים ואומרים לי: צדקתָּ! ואולם איש אתה, שאין לך ידיעות בהויות הצבוריות; אין אתה יודע, כי אי-אפשר לשום מעשה שֶׁיֵּעָשֶׂה אלא אם כן מקדימים לו הסתדרות; מחֻיבים אנו ראשונה להסתדר, ואחר-כך יֵעָשֶׂה הכל ממילא על הצד היותר טוב – –

ידעתּיכם, ידעתּיכם אַתּם עם ההסתדרות שלכם! ימים ושנים סדרתם ונסדרתם והסתדרתם, עד שבא אחד, הרצל שמו, ועשה את הכל במשך איזה חדשים או במשך שנה. הוא עשה – הוא משך את העגלה הטבועה בבֹּץ, ואַתּם עמדתם ועזרתם בזה שצעקתם: אַ! אַ! הוא עשה – ואתם הייתם בעלי מלים ובעלי הסתדרות! ובטוח אני, כי גם עתה, לוּ רק נעשה הנס מן השמים ולוּ רק בא אותו האחד והיחיד, שהיה בכחו למשוך גם הפעם את העגלה מן הבֹּץ, כי אז היה עושה זאת ברגע אחד, ואולם תחת זה הייתם עומדים אתם והייתם עוזרים לו עם ההסתדרות שלכם – עם הקריאה: אַ! אַ! – והייתם מאמינים, כי אתם הם שמשכתם!

עֲשׂוּ, עֲשׂוּ ככל אשר אתם מבינים וככל אשר מורה אתכם שכלכם! ואולם ראו כי לא תִכָּשְׁלוּ חלילה; ראו כי לא תקומו פעם אחת בבקר ומצאתם כי הכל תם: בנינו אינם עוד; עֲזָבונו אחד אחד; בתי-התיאטראות שהקימותם נָשַׁמּוּ, וחיים ארֻכּים ויפים של אֻמה שלֵמה באו סוף-סוף אל קִצָּם. ראו-נא, כי לא יבוא חלילה מוסר-הכליות שלכם לענותכם ולהציק לכם בלילות אין-שֵׁנה ולהגיד לכם, כי בשעה האחרונה והדחוקה עמדתם אַתּם והסתפקתם בצעצועים ובשעשועים שלכם, ביִסוּד חברות ובהקמת אגֻדות ובמנוי גבאים ובמחלוקות ובפקפוקים ריקים ובקריאת דרשות ובהרצאות רֶפֶרַטים ובמעשה-מרחשת של מלים ובשירים של „עוד לא אבדה ”, ואפילו באותה המליצה הנפוחה, שאתם קוראים „הסתדרות ”– ובין כך וכך לא עשיתם דבר, והכל תם! ראו-נא, כי מוסר-הכליות שלכם לא ידרוש חלילה מכם את דם בניכם! –

„אבל מה עלינו לעשות? ”…

אם כך אתם באים אלי – אם באים אתם ואומרים: טוב! שמענו את דבריך, קראנו את דבריך, ועתה אנחנו שואלים אותך, מה עלינו לעשות, למשל, מחר בבקר בשעה השמינית כשנקום ועם לבבנו יהיה לעשות איזה דבר? – אז יש לי בשבילכם רק תשובה אחת: סגרו את כל חברותיכם ואת כל אגֻדותיכם, חִדלו מדבּר, אל תְּחַכּו לקונגרסים, ואתם צאו איש איש, כל אשר נגע גורל הבנים אל לבו, ופשטו על העיר, איש איש על עירו, וקַבּצו נדבות, נדבות לצרכי ספרות, שהיא אֵם לכל יתר הצרכים הרוחניים שלנו, וַהֲבִיאוּ; קחוּ מן החיים ומן המתים, ובלבד שתביאו; עֲשו כל אשר בכחכם, ובלבד שתביאו; דַּבּרו ככל אשר תוכלו, ובלבד שתביאו; קחו מאת הגדולים, קחו מאת הקטנים, קחו מאת היחיד, שיש לו היכֹלת ויש לו לב ויש לו אותה תאות-הכבוד להיות למציל את עמו, קחוהו אל המחנה, קחוהו, דבּרו על לבו, הלהיבו אותו, אולי יתן הוא לכם את המנה הדרושה, או יתן חלק ממנה; ואז, כשתהיה בידכם מאַת אלף הרֻבּל הראשונה, אז שובו ובֹאוּ. או-אז תשובו ותפתחו את האגֻדות ותדרשו את הדרשה הראשונה והיתה בינינו המועצה הראשונה – ואז הנני מבטיח אתכם, כי כבר נדע מה לעשות!

ואולם עוד דבר אחד קטן. הרגעים ספורים – אל תאחרו את המועד!

תרע"א.

І

ישב לו לפני צעיר אחד, מן הסופרים, ודבר בהתלהבות ועשן פפירוסה אחרי פפירוסה והיה מלא שמחה. כשנכנס צעק אלי: הנה ידיעה במכתבי-העתים העברים, כי סופר עברי אחד אִבֵּד עצמו לדעת – ודבר זה הוא ששמח את לבו כל-כך. האם דבר קטן הוא? עתה היינו סוף-סוף ככל עם. עתה, לכל-הפחות, יש לנו להתגאות, כי היה גם לנו סופר אשר ידע לשלוח יד בנפשו, בשעה שהחיים היו לו למשא, וידו לא נתרזה לאחור. ההתחלה נעשתה. יחי המות!

מודה אני, כי אותו הצעיר מן הסופרים, שישב לפני ועשן את הפפירוסות, היה שוטה קצת. שוטה קצת היה גם אותו מלמד, שנכנס עם בנו החולה לרופא, ובשעה שגלה לו הרופא רז, כי מחלת בנו היא מחלת השחין, שמח שמחה גדולה. האם דבר קטן הוא? שחין זהו דבר שנזכר בתורה הקדושה ושכתב לו רש“י ז”ל פירוש בצדו, והוא, המלמד, בעניות דעתו חשב תמיד, כי המין הנפלא הזה היה נוהג ומצוי רק בדורותיהם הקדושים של האבות ושהוא מן הדברים התלוים בארץ ושאי-אפשר כלל לדבר קדוש כזה שיהיה בנמצא גם בּחוץ-לארץ ובדורותיו, ועכשיו הנה מן השמים זכוּ דוקא לו, והוא רואה את כל זה בעיניו ובביתו ואצל בנו ממש. – יוֹדע אני, כי המאורע הוא טרגי למדי, אבל סלחו לי, אם גם לנוכח פני המות אני מוכרח להקל קצת את ראשי.

ואומר אני מיד, כי את המאורע הטרגי אני רואה לא בזה, שאיש צעיר מאס בחיים וימת, כי-אם בזה, שהספרות גרמה בודאי ובודאי הרבּה למיתתו. בּרור בעיני, כי הספרות הדיחה איש והטרידה אותו מן החיים הממשיים ומשכה אותו לתוך החיים של חלומות ודמיונות, ומאחרי שדבר לא יכלה לתת לו, הביאתו רק לידי שעמום – ויהי גם הוא לאחד מן החללים הרבּים אשר היא מפילה יום-יום.

אפשר שטועה אני בּהשקפתי בּנוגע דוקא לסופר זה, אפשר שדוקא זה לא היה טִפּוסי למדי בּשביל אותו הסוג שאני חושב כאן – ואולם דבר זה אינו משנה כלום בעצם ההשקפה. את הסופר המת לא ידעתי, וכמעט שלא ידעתי גם את שמו. כותבים עליו עתה, הי היה סופר נפלא, גאון, אָמָן וכדומה, וגם פילוסופיות ספרוּתיות וסטודיות כבר כותבים על-דבר „יצירותיו” – אצלנו אין מקמצים בּשבחים, ומה גם בּשעה שהמת כבר מוטל לפנינו ולא ירע ולא ישחית עוד ולא יסיג שום גבול. זוכר אני רק, כי בּמשך השנים האחרונות קבּלתי מאת המנוח ספורים וציורים שונים, בּכדי שאתן להם מקום בּאותם העתונים שהייתי עוסק בּעריכתם, ואני לא הדפסתי את הדברים. אפשר שטעיתי בּמשפטי – ואולם לבּי לא יתנני להאמין, כי טעיתי טעות גסה וכי היה לי דבר פה עם איש בּעל כשרונות בּאמת; בּכל אֹפן לא היה הכשרוֹן גדול. אבל, כאמור, אין השקפתי פה מתיחסת אל הסופר ההוּא דוקא, כי-אם אל הסוג, אל הטפוס.

והטִפּוס הזה מתגלם אצלנו על-ידי מחנה גדול וכבד מאד. יום-יום עולים נערים ובחורים ואנשים צעירים מערי-השדה ומכל החורים והמחבּואים אשר הם שם, והם בּאים אל המקום אשר שם המרכז הספרותי. הספרות היתה להם לאור מתעה. „לץ” זה רוקד לפניהם ומושך ומושך, והם נמשכים אחריו ונמשכים – ופתאום הם בּתוך הבּצה. הזבובים נתעים אחרי האור הכוזב המאיר להם מרחוק, והם נמשכים ועולים, נמשכים ועולים, והם הוֹמים עת מעטה – ונופלים לתוך הלהבה. מה חפצים האֻמללים האלה? רודפים הם אחרי רעות-רוח, תועים הם אחרי חלום-שוא, נמשכים הם אחרי כבוד קר – וכשעיניהם נפקחות לבּסוף, רואים הם, כי כבר עבר הזמן וכי את נפשם ואת חייהם קבעו בּעצם ידם. קסם אשר לא נדע מה הוּא מושך את הצעירים חסרי-הנסיון האלה בּכח. מעיר-השדה שולח אליך הנער חבילה של כתבים ומסַפּר לך בקצת בֹּשׁת-פנים, כי בּעירוֹ מנבאים לו גדולות, והוא, כמובן, אינוֹ מאמין בּזה, ולכן הוא שוֹלח אליך מעט מפרי עטו ושואל אותך, אם בּאמת יש לו כשרון ואם עליו לעזוב את עירו הקטנה, המשחיתה בּו כל חלקה טובה ולבוא למקום חכמים וסופרים וכו‘. מובן מאליו, כי בּאותה חבילה אין אפילו אות אחת שתעיד גם על צל של איזה כשרון, ואתה עונה אותו בּהחלט ובדברים בּרורים ובלי כל יפוי של מליצה, כי אין לו שום כשרון כלל וכלל, ועל-כן יכבד וישב על מקומו תחתיו, אוֹ עוֹנה אתה אותו, אם בּעל לב רך אתה, דברים למחצה, ומבליע אתה בּהם איזו מלים נעימות, משוּם דרכי כבוֹד, ועל אוֹתם הדברים, שאין כשרוֹנו נכר מתוֹך הכתבים ששלח, אתה מוֹסיף גם איזה „אבל”: אבל כשיתן אלֹהים ויעבוֹד, יקרא הרבה ויוסיף עֹז וכו’ וכו', אז איזו תקוה נשקפת לו. ואולם אם כה ואם כה לא יועילו דבריך. מקץ איזה זמן והנער הזה כבר ירד אל המחנה וכבר הוא מתנבא. על-פי רֹב הוא בא וכלום אין הוא מביא עמוֹ: לא תורה ולא ידיעה ולא רוּח יתֵרה, ואין צריך לוֹמר, שאינו מביא עמו שוּם כשרוֹן.

ולעשרות מתשוֹטטים פרוליטרי-הרוּח האלה בּבתי-הרידקציות ובבתי הוֹצאוֹת-הספרים וברחוֹבוֹת-העיר ובבתי-הקהוה. מי לא ידע את הפנים השקועים והצומקים האלה, אשר הרעב חרת בּהם את אוֹתוֹתיו העמֻקים! מי לא ידע את העינים הקודחות האלה, אשר שמו להן את הלילה ליום ואשר רוח תעתועים ועועים וחצי-שגעוֹן לוֹחש בּהן! מי לא ידע את „הצוענים” האלה, אשר בצועניותם הם מתפארים ואשר יושבים הם בלילות בבתי-הקהוה ופיהם מלא רמות ובקרבם אין כל! מה האֻמללים האלה חפצים? שיר הם מביאים לך: רז, פז, אז, גז. במה האֻמללים האלה עוסקים? מעט נקודות וקוים וסימני-קריאה הם מביאים לך, וביניהם מפוזרות פה ושם גם שורות שורות, שאין אתה יודע מה כתוב בהן ושהם קוֹראים להן ספורים או ציורים „פסיכולוגיים”. במה ממלאים האֻמללים האלה את ימיהם ואת לילותיהם? מלים הם מביאים לך: פרחים וכוכבים ופרפרים וצפרים וריחות „ורעיונות” ואור הלבנה ונפש משתפכת, ולאלה הם קוראים „שירים בפרוזה”. הסחורה הזאת היא העוברת עתה לסוחר. האחד החל, ותשׁעים ותשעה הנותרים עשו ממחרת היום כמוהו. יער של קולמוסים מתנועע עתה אצלנו וכותב שירים בפרוזה. השיר דורש מעמך איזה חרוז, „השירים הלבנים” דורשׁים מעמך איזה משקל – ואולם השׁיר בפרוזה הוא מין הסיבה על הסדר, מין חירות, ולפעמים עומדת לפניך בריה דוויה וסחופה כזו ומושׁיטה אליך את היד הרזה עם הכתב, ואתה מביט אל הלחיים הצומקות האלה ורגש-אדם מתעורר בלבך. הן סוף-סוף גם הרידקטור הוא אדם, אשר יש לו כלי זה שקוֹראים לו לב – ויש שאיזה דבר מן הדברים נדפס על-ידך ואתה בעצמך לא תדע איך היה כדבר הזה.

והאנשים מֻכּי-האלהים האלה הם הם החמרים לאותם הגבורים שאנשים צעקנים, אשר אינם בני-בחינה, מצלצלים עתה עליהם בתרפ"ט אלפים פעמונים וקוראים לפניהם „הושענא!” ומיחסים להם את התחיה של הספרות. תחיה! גם את הבשר המת הפורח מתוך נגע הצרעת קראו בשפתנו בשם מחית בשר חי דוקא. אכן נפלא הדבר: גם אז כשפרפרה הממשלה היהודית בגסיסתה האחרונה ובאו אנשים מן השוק והתנשאו והתציבו על דוכנם של הכהנים הגדולים ושמשו בכהונה זו, נמצאו כאלה אשר אמרו, כי אלה המה הכהנים הגדולים באמת וכי דוקא אז ועל-ידיהם קם העם לתחיה. ואת אחרית התחיה הזאת הלא נדע.

והאמללים האלה, אותן „האקסיסטנציוֹת הקטלינריוֹת”, שונים למיניהם. אנכי הפליתי בהם תמיד שלשה מינים.

יודע אנכי בהם שוטים גמורים, המאמינים באמת בנפשם אמונה גדולה ויודעים כי יש להם ברוך-השם על מה להתגאות. בא איש כזה אליך ומושיט לך את שירו. אינך רוצה? אין דבר. מכניס הוא ידו לתוך צלחתו ומוציא לך את ציורו הפסיכולוֹגי. שוּב אינך רוצה? פטור. חוזר הוא ומכניס ידו ומוציא לך את שירוֹ בפרוֹזה. אינך רוצה גם הפעם? הדבר תמוה קצת. הולך הוא וחוזר אליך ביום שלאחריו ושונה כל אותו הענין על הסדר, ובפעם הזאת הוא מוסר על-ידך כמה שירים וכמה ציורים פסיכולוגיים וכמה שירים בפרוֹזה. איש כזה הוא חרוץ במלאכתו כנמלה. יום ולילה יום ולילה לא ישבות. שאלו איש כזה על מה הוא מוסר את נפשו ועל מה אין הוא ישן את לילותיו ועל מה אין הוא אוכל כדי שביעה, ובלבד שיהיו לו איזו מאות שירים בקֹבץ, וכי אין הוא מבין, כי בשירים הללו אין יֹפי ואין הגיון ואין רעיון ואין חרוז ואין לשון וכי אין רואה הוא סוף-סוף כי תועה הוּא ברשות שאינה שלו? וכי אין יודע הוא, כי ייטיב לעשות שבעתים, אילו יתגבר ויעזוב בעוד מועד עולם זה, שאינו שלו, ויכנס לעולם אחר, ששם אפשר לו למלא את מקומו? – האיש הזה יביט אליכם ולא יבין את אשר אתם דוברים. והאיש הזה מתמרמר וזועף כל היום על כי מדחים אותו בקש, ויושב לו בחדרו וכותב ומוֹחק וחוזר וכותב, ובנפשו יודע הוא ידיעה ברורה, כי אתה וחבריך דחיתם אותו מן המחנה רק משום צרות-עין, משום שיראתם את הכוכב החדש הדורך מקרבכם, וכי סוף-סוף יבֹא דור חדש ויבקש את דמו מידכם. ואם יש אשר ידפיס אישׁ כזה איזה דבר, והאמין כי גדולות עשה וכי כל העם מקצה מדבר בו למן הבקר ועד הערב, ולא מן הנמנע הוא כלל, כי בספר „המקהלה” ידפיסו את תמונתו.

ויודע אנכי בהם גם כאלה, שהם חזקי לב ועזי-מצח וחצופים, היודעים בעצמם כי אין להם ולא כלום, אלא שהם מאמינים, כי גם האחרים, שעשו להם שם, אין להם ולא כלום, ולכן הם באים לידי החלטה, כי עליהם לזחול ולעלות, לטפס ולעלות – וסוף הכבוד לבוא. האנשים האלה הם שואפים פשוטים. יש מטרה לנוכח עיניהם, ואותה עליהם להשיג, יהיה מה שיהיה. והאנשים האלה כותבים, ואם יש להם מעט חריצות, לא יכיר איש כי ערומים הם, והם משיגים מעט-מעט את קוראיהם ומשיגים מעט-מעט גם את מבקריהם ואת מגידי שבחיהם ובאים מעט-מעט לידי שׁם ורואים את אלמותם בחייהם – כל זמן שהם קולנים וצעקנים ומבינים לעורר על עצמם את הקהל בצעקתם.

ואולם יודע אנכי ביניהם גם את המין השלישי, הנחשב מכלם, אשר עליו ידוה לב אדם, כי בעוד שהשנים הראשׁונים אינם לנו אלא מין קומדיה ואין איש מתעסק בהם בכֹבד-ראש, הנה מתחיל עם המין השלישי הזה הצד הטרגי שבחיי ספרותנו. אל המין הזה נחשׁבים הכנים והישרים – אלא שאין שכלם שכל גדול יותר מדי. האנשׁים האלה מביאים עמם איזה סכום של כשׁרונות – אלא שרצונם גדול תמיד מיכלתם. האנשים האלה היו מוַתּרים והיו חוזרים – אלא שאחרו את המועד ואינם יכולים עוד. והקרע שבלבם הולך והיה לקרע בחייהם, והוא הממרר את כל הויתם ונוקר בהם תמיד ומביא אותם לידי שעמום ולידי מרה שחורה ולידי הרהורים שחורים, וההרהורים השחורים האלה מביאים לפעמים בשעה רעה מאד לידי רעיון-רוח בדבר מיתה בלא עת. אמנם כן, יש אידיאלים אשר בני-האדם מוסרים את נפשם עליהם ורעבים וצמאים ומתענים בשבילם – ואולם אותם בני-האדם צריכים קודם לכל להאמין באידיאליהם. ודוקא בכל נפשם ובכל מאדם. אבל מה יעשה איש, אם מכיר הוא בנפשו, כי אחרי דמיון כוזב רדף ואין לו אותה הטפשות להיות מאמין בעצמו בשעה שאין לו על שום מה, ואין לו גם אותה העזות ואהבת-השקר לרמות את עצמו ואת האחרים בכונה, ואין לו גם-כן אותו השכל החריף, אשר ינטלהו וינשאהו ממעל לאותם התהומות ואשר יוציא אותו מתוך המבוכה? האיש הזה הוֹלך ואוֹבד בלחץ לבו. התחיל אישׁ כזה בעודו צעיר מאד ולא ידע את הסכנה הרובצת על הדרך הזאת, אשר כל באיה לא ישובון; כתב איזה דבר ופקפק מאד בעצמו; קרא בראשונה את הדבר בפני עצמו ומצא, כי לא הביע בו את אשר אמר להביע; בא אליך והביא לך מה שהביא, והביט בלי-הרף לתוך עיניך לקרוא בהן את משפטו; שמע בדברך אליו איזה דברים טובים ונעימים, וחושב, כי איש טוב אתה, ורק מחמלתך עליו לא מצאת את לבך להגיד לו את האמת הערומה. וכן עוברים עליו ימים ושנים: דבר אחד נדפס, ושבעה דברים מושבים אליו; קו אחד קר של תהלה מגיע אליו, ושבעה ימים של לעג יורדים עליו בזעף – ויותר מכלם זה הפקפוק הארור, שׁהוא בעצמו מפקפק בנפשו, בהעריכו תמיד את רצונו הרב לעֻמת יכלתו הקטנה ובראותו כי לא הוציא מתחת ידו את זה שחשב להוציא. ופעם אחת בלילה, בהיותו שוכב ואינו יכול לישון, אז רואה הוּא ומכיר פתאום, כי חי חיי-שקר וכי את נפשו קבע וכי הלך בדרך אשר ממנה אין שום תשובה – וקשרי-החיים מתחילים מתפקקים והולכים ומתרופפים. והיה אם אל הלחץ הזה אשר בלבו ילוו גם דברים אחרים, אשר יהיו לו למועקה, אם תקוות נכזבות בחייו הפרטיים ואם מאורעות כבירים בחיי-הכלל, המדכאים את הרוח, אז יש כי תבוא השעה הרעה, אשר האדם אינו יודע עוד לתת חשבון לנפשו, ונתבלבלו המחשבות ונתטמטם המוח, והמעשה אשר לא יעָשה – יעָשה.

והספרות, זאת החיה הטורפת, אוכלת ומוחה את פיה. ירא אנכי, כי יכולה היא להפיל חללים יותר מאחד.

יושבי איי-הים מספרים: בכל שנה ושנה דורש הים את קרבנו מן האדם, נותן עיניו באחד המלחים ורואה לו את הקרבן אשר יבלע.

1904.

ІІ

הכבוד הגדול אשר עשו הפולַנים באחד מן השׁבועות האחרונים לסופרם הֶנריק סיֶנקיֶביץ', במלאת עשרים וחמשׁ שנה לעבודתו בספרות, הכבוד הגדול הזה איננו מניח לרבים מקרבנו לישון. ואולם השֵׁנה היא דבר נחוץ לכל הדעות, ואחרי כי כבר עברו כשלשׁה שבועות מאָז, לכן אני דואג מאד לאנשים הטובים ההם מקרבנו.

אמת היא: החגיגה אשר חגגו את יום סינקיביץ' אין כדוגמתה. את כל גני-הפרחים אשר בּשטח ת"ק אלפים מיל מסביב בוססו ויביאו לו; את כל בתי-ממכר אבנים-טובות ומרגליות מסביב פנו ויתנו לו; את כל מה שהפה יכול לדַבּר לכבודו דברו וישמיעו אותו; עט זהב ממולא שׁהם וישׁפה וברקת ונוֹפך ויהלום – יותר לא אזכור לפי-שעה בעל-פה – עשו ויובילו לו; סוסים וּמרכבוֹת קנו ויגישו לו; אחוזת נחלה גדולה קנו בכסף הצבור, אשר צברו מקרב העם, וינחילו אותו; וביום החג עלו אנשים ונשים וילדים קטנים על הגגות ועל המעקות, ובחלונות-הבתים, ויציצו מן החרכים, למען יביטו ויראו את האיש הנפלא; וגם העני נכה-הרגלים, היושב על סף בית-התפלה ושואל נדבות, שכח רגע אחד את המום אשר בחר לו, וישלך את הקב שלו מידיו, וירץ לראות את פני האישׁ, או לכל-הפחות את אחוריו. מה יפלא אפוא, כי דברים כאלה אינם מניחים לישון? וביחוד: אחוזת הנחלה… וסופרינו הטובים בחכמתם הגדולה באים גם הם ותובעים בפה.

התביעה אינה חדשה. גם בנות צלפחד, עליהן השלום, באו ותבעו: תנה-לנו אחוזה…

ומפי הבנות האלה למדו סופרינו, כפי הנראה, גם את הטענה: „למה יגָרע?” למה?! – חכו, אני אֹמַר לכם למה. האם לא אפשר הוא כלל – הלא הכל אפשר – שנגרעים אתם משׁום שאתם גרוּעים? חס-וחלילה! מחשבה כזאת אי-אפשר כלל שתעלה על לב סופר עברי.

סופר עברי יוצא ונכנס לתוך ביתי. בשנת התרל"ז לבריאת העולם כתב במכתב-העתי „המביט ” פיליטון. את הגליון שבו נדפס הפיליטון הוא שומר בצלחת בגדו תמיד. חוץ מזה כתב שני ספורים במכתב-העתי „הקול ”. גם מאמר כתב במכתב-העתי „הצפירה” ושבעה-עשר מאמרים במכתב-העתי „המליץ”. את שיריו, תשעה במספר, כתב במחברות „הבֹּקר אור ”ובספר „האסיף”. מובן מעצמו, כי מוציא אני, כאותו הנער הלקקן, רק את הצמוקים המתוקים מתוך העוגה אשר אָפה לנו זה בספרותנו. עתה הוא מכין את קֹבץ כתביו לדפוס וחושב, שיהיה הקֹבץ הזה נדפס על-ידי איזו חברה להוצאת ספרים, כנהוג, או יבקש לו איזו „חברת צעירים ”; צעיר אחד כבר יש לו – והאיש הזה בא ושואל אותי: למה עושים ככל הכבוד הזה לסיֶנקיֶביץ' ולמה לא יעָשה כבוד גם לנו, כלומר – לו?

ואולם האיש הזה, לכל-הפחות, מדַבּר את דבריו מפה לאֹזן; לכל-הפחות לא ישמע זר אותם. אבל מה נעשה לאלה אשׁר ידברו דברים כאלה גם בגלוי, במכתבי-העתים, במאמרים ראשים? עם ישראל, הם מתאוננים בריש-גלי, הוא עם כפוי טובה; העם הזה קורא לסופריו „כתבנים” סתם; העם הזה איננו עם-הספר; לא הוא, כי-אם „הם” הם עם הספר. הוי חדלו, חדלו לכם אדוני! לאָן אתם רוצים להוליך את חרפתנו, האם דוקא לרשות הרבים?

כן, את חרפתנו. כי פני מתאדמים מבֹשת בשעה שאני הוגה בזה שאין לנו, ועוד יותר בזה שישׁ לנו. נהיה-נא כנים רגע אחד, רק רגע אחד אני שואל מעמכם. ספרות כזאת, בצורה כזאת, במדה כזאת ובתֹכן כזה, כאשר היא לנו עתה, היא חרפה. עם אֻמלל! יאמרו הצוענים, בעלי השירים הרבים, ויביטו עלינו מגבוה בחמלת גאון. ובתוך עמים אנחנו יושבים אשר יש להם ספרות. ובכל יום ויום עלי לראות את אשר הם כותבים ואת אשר אנחנו כותבים. ולא עוד אלא שגם המעט הזה שאנחנו כותבים, אינו אלא מלאכותי. כשאבוא לספּור על-פי ראשי אצבעות ידי את בעלי הכשרונות באמת אשר בתוכנו, אני מתירא שמא אצבעות אחדות לא תעלינה כלל במנין. וגם בעלי-הכשרונות המעטים והספורים האלה הלא אינם אלא מתחילים: עופות דקים שעדַין לא נתחזק קולם, והספרות שלהם היא ספרות דקה: שירים אחדים, ספורים קטנים אחדים, וכדומה; וגם אלה הלא אינם אלא אנשים שקראו ושנו אצלם, והזיק שבלבם התחיל מהבהב. האם ספרות יש לנו?

נעשה חשבון: יש לנו מנין או שני מנינים של סופרים – מלבד הטף הנדחקים בכל שעה במאמריהם אל בינות לרגלי הגדולים – והסופרים ההם אינם אלא סופרים על-פי רגילות, סופרים במקרה, וכשם שעל-פי איזה מקרה נעשו סופרים, כך היו יכולים להיות נעשים גם מלמדים או נחתומים או חנונים; האחד יש לו כשרון-יד יותר, והשני כשרון-יד פחות מחברו. יש לנו איזה הדיוטים, שאחרי שכתבו איזה דבר הם חושבים שבראו עולם מלא וכי כל העובר על פניהם ברחוב יתיצב ויביט אליהם. יש לנו ארבעה וחמשה סופרים באמת, אנשים הוגי-דעות ומחדשים איזו הלכה, והם נכבדים באמת על-פני העם. יש לנו ארבעה וחמשה בעלי כשרונות באמת, שכתבו ספורים קטנים וקלים, ויש ביניהם ספורים אשר יכולים היו להיות לתפארת גם ללשון אחרת. אבל היש לנו ספרות?

איה חרש, איה חוֹשב בקרבנו? איה סופר אשר הסתכל בחיינו והקיף את כל מה שלנו ולקח את אלה לו לחֹמר ויעש בו ספור או מלאכת-מחשבת אשר ירגיז את כל העם מסביב מרבצו ואשר יפקח בהכרח גם את עיני שכינינו מסביב עלינו? איה זה, אשר כח לו ותקפה לו ואשר לא רק בקטנות יעסוק ואשר קולו ילך מספרות לספרות? איה זה, אשר מדי כתבו יכָּנס לתוך השורה הראשונה של הספרות הכללית והיה גם הוא לטבעת אחת מטבעות השלשלת הגדולה, אשר נקרא לה „ספרות העולם”? אדרבא, קחו ספר „תולדות הספרות הכללית ”לתוך ידכם, בקשו בין גליונותיו ומצאו, היש שם פרק לספרותנו „העברית”? היודע, למשל, גיאורג ברַנדס את מציאותו של איזה סופר עברי? ובשעה שבאו וחקרוּ ומדדו את „זרמות הספרות המאה התשע-עשרה”, האם הרגישו בחסרוננו?

ויש שאני פורש מן הצבור ועומד בקרן-זוית ומרה שחורה וגדולה לובשת אותי, ואם אשמע אז כי יש לנו תנועה לאֻמית, אני עומד ושואל: רבונו של עולם, מה האנשים הטובים האלה מבשרים? איך אפשר, שתהא לנו תנועה, תנועה באמת ולא תנועה מלאכותית, אם ספרות אין לנו כלל? האם צריכים אנחנו לסימן יותר מובהק, שאין אנחנו ראוים כלל להיות עם, אחרי שאין לנו סופרים כלל? היש עם בלי סופרים? היתכן?

הדבר הזה איננו מניח אותי לישון. ועל הדבר הזה עונים לי על-פּי רֹב: חרשינו וחושבינו נתונים לזרים – רועים הם בשדות אחרים. אבל הדבר הזה הלא הוא שׁעליו אנכי צועק. לפי שעה אין לנו לסמוך אלא על הספרות העברית, והספרות הזאת הלא אינה עדַין כלל.

ובשעה שהספק נוקר ואוכל את בשרי ואני אומר ליאש על כל אשר אני רואה מסביב, בשעה זו עומדים אחרים, והם שלוים ומאֻשרים ממני, ושואלים: כבוד זה שנעשה לסיֶנקיֶביץ‘, למה לא יעָשה כמוהו גם לנו? – בשעה כזו אין אני מתמרמר כלל על שאין לנו עוד סופרים, אלא על שאין לנו אפילו איש שׁירגישׁ ויבין לכל-הפחות את ההבדל שבין אנשים כסופרינו ובין איש כסינקיביץ’. הלא יש עוד איזה הבדל.

כבוד, כבוד תנו להם. ספרות אין נתּן לעמנו וכבוד אומרים להם עשו. – מניח אני, כי באו ששים רבוא בני-ישראל והביאו עמהם את הפרחים ואת האבנים-הטובות והמרגליות ואת הסוסים והמרכבות ואת שטר-הקנין של האחוזה אשר קנו, ועמדו ברחוב העיר וחכו לאותו האיש שעליהם למסור לו את כל אלה. מתירא אני, שהיו מוכרחים לשוב אל ביתם כלעֻמת שבאו. למי יש לנו לתת? למה אתם אומרים כי העם הוא החיָב?

לא אנחנו הננו עם-הספר – יאמרו אלה המתאוננים בריש גלי על העדר המתנות מצדו של העם – כי-אם הם, הם שנתנו ונותנים לסופריהם סוסים ומרכבות ואחוזות. אבל שקר הדבר, אדוני! עם-הספר הננו אנחנו; איני יודע עוד עם אחד אשר נתפתח אצלו רגש הכבוד בפני כל אות מודפסת ובפני כל גליון של „שמות ”ובפני כל ספר, ככל שנתפתח אצל עמנו; הרצען והחיט ובעל-העגלה עומדים בחרדת-קדש לפני ארגז של ספרים. עם כזה הוא עם-הספר – אבל ספר אין לנו עתה. הספרות הישנה מכֻבּדה עוד כקדם, כי ספרות היא, ואולם לא הספרות החדשה, כי אין לנו ספר. תנו ספרות לנו, ואתם תראו מה יתן העם לכם.

1901.

ІІІ

למה אתם חוצים אותנו? – חכמה זו של שלמה המלך בשעתו, הכלולה במלת „גזֹרו”, אינה כלל חכמה בימינו, ומה גם כי הלז לא עשה אלא כדי לנסות, ואתם באים ואומרים לעשות באמת ובפֹעל.

כפי הנראה, גורלנו הוא זה מאז: דור דור ושתי מליו – חסידים ומתנגדים, משכילים וצבועים, לאֻמיים ומתבוללים, שאינם אירופאיים ואירופאיים, וכדומה. בתחלה בוראים את המלים השתים, ואחרי-כן יש שמתוך המלים תצאנה גם מפלגות ויש שהמלים תהיינה עקרות ולא תצאנה מתוכן ולא כלום. מלים, מלים, מלים – זה הוא העיקר. לפני שנים אחדות שעשעו סופרינו בצעצועי „לאומיים ומתבוללים ”; מכיון שהצעצועים האלה לא משכו עוד את הלבבות באו והביאו תחתיהם את האירופאיים ואת מי שאינם אירופאיים. אני, למשל, הייתי באיזה זמן מן הזמנים „אירופאי”, ועלי היה לקבל אבני-קלע ובליסטראות מיד אלו שהיו „מחוץ לאירופה”. עתה, אין זאת כי חדלו גם השמות האלה למשוך את הלבבות, ובכן יצאו ובדקו בספרי-המלים ומצאו שתי מלים חדשות: זקנים וצעירים.

הם (בני עשרים וחמש ועד שלשים וחמשׁ) הצעירים, ואנחנו (בני עשרים וחמש ועד שלשים וחמש) הזקנים.

ונערינו – הלא אתם יודעים – אין הם חסרים דבר אלא שתבואו ותשמיעו מלה, ואת מוחם המטֻשטשׁ למדי תטשׁטשׁו עד גמירא. אַל ייסרכם אלהיכם אשר בתוך לבכם פנימה על המעשה אשר עשיתם! לא בנוגע לעצמכם – רק בנוגע לאלה הצאן, לנערינו וספרנינו.

בתחלה אין דבר זה יוצא כלל מדי פשוטו. הממציא הראשון, על זה אני מודה לכם, בודאי בא לסמן במבטא זה איזה מֻשּׂג שדן עליו; אחרי-כן בא השני, אחרי-כן השלישי – וגם באלה אין עוד כל רע; ואולם באחרונה הנה זה באים הנערים – והצרה מתחילה. המלה תהיה לקול ענות מלחמה. נער בן ט"ו, היושב באיזה כפר וכותב עוד את מכתביו הגלוים על-גבי שורות משורטטות בעט-עופרת, שולח אלי „חידה לפורים ”וכותב: הנני „צעיר” וכו‘, במטותא שיודפס וכו’, מן הנִמוס הוא שאהיה נדפס וכו‘, ברגשי כבוד הוא שידפיס וכו’, רק הזקנים דוחקים את רגלי הצעירים וכו', - בראשונה לא היתה המלה אלא מלה יפה, ואולם עתה התיצבו וראו: הנה היא הולכת, הנה היא באה, זאת המפלגה החדשה, ולא יאריכו הימים עוד והיו לנו מחנות חדשות מזה אחת ומזה אחת. הוי, כמה אני מתירא ממפלגה או ממחנה חדשה! יודע אני מה עשו המפלגות ומה עשו המחנות לעמי…

ועל מה אנחנו מדַינים אלו עם אלו? – ממילא, בנוגע למספר השנים הלא אתם בעצמכם בודאי לא תאבו ולא תאמרו, כי על הסופר להביא דוקא את תעודת-לידתו. ולא עוד אלא שירא אני, כי בבואנו באמת לידי כך לבדוק את תעודות-הלידה, נמצא פעמים הרבה, שפלוני או פלוני „הצעיר” כביר לימים הרבה מפלוני או פלוני „הזקן”. ובכן: רק בנוגע לרוח, אתם אומרים? – אבל הלא זה אשר אומר גם אני! למה לנו „זקנים וצעירים”? למה לא נאמר: אנשים שאין להם כשרון ואנשים שיש להם כשרון?

ולא עוד אלא שהמלים ההן, זקנים וצעירים, מלכתחלה אינן מוצאות חן בעיני, מפני שהן מלים שאולות מגוים זרים ומתוך מעמדות זרים ואינן הולמות אותנו ואת מעמדותינו אנחנו, ולכן אני רואה אותן אצלנו בתור מֻשּׂגים שאינם טבעיים כלל. ומה שאינו טבעי, מזיק ומביא לידי עוות-הגוף או עוות-הנפש. האשכנזים, למשל, יש להם „דיע אלטען” ויש להם „דיע יונגען”, ולא עוד אלא שבתקופה האחרונה ראו את עצמם מוכרחים לברוא תחת „יונג-דייטשלאַנד” עוד מֻשּׂג יותר חדש, ואחד מממציאי השׁמות הצליח מאד וימציא את המלה „גרינ-דייטשלאַנד”. אבל האשכנזים הללו עם „אלטיהם” ו„יונגיהם”, הלא יש להם לכל-הפחות ששים רבוא סופרים, וגם מֻשּׂגים כאותם הנזכרים אפשר שהם טבעיים אצלם. בכל אֹפן אפשר הוא להם, מאחרי שהמחנה גדול כל כך, לחלק ולפלג ולחצות. אבל אנחנו – אנחנו – הוי אלהי החנינה והסליחות! – אנחנו בּמלוא כף הסופרים אשר לנו, במנין או השני מנינים של בעלי העט אשר בתוכנו – האם לא תצחקו בעצמכם? הנה אתם אומרים: לא מנין ולא שני מנינים לנו, כי-אם יותר. טוב. ובכן: שלשׁים, ובכן: ארבעים, ובכן: חמשׁים! העוד יותר? טוב. קחו לכם מאה – אבל בעלי כשרון, כמה יש בתוכם בעלי כשרון? ועוד אותם אתם אומרים לחלק ולפלג ולחצות?

אתם הנכם הצעירים ואני זקן: כמובן, לא לפי שנותי, כי-אם לפי – לפי איזה דבר שאני בעצמי לא אדע מה הוא. אבל במה? אשרי צעירתכם שלא בִּיְשה את זקנותי! הנה אתם חפצים לעורר את הרגש שבלב – ואני מה אחפוץ? מה עשיתי אני למיום החלותי לכתוב ועד היום הזה? אתם חפצים לחנך את העם למען אשר ירגיש ויבין את הנאה ואת הטוב – ואני מה אחפוץ? באיזה מקצוע עבדתי אני מאז ועד עתה? אתם חפצים, שהלב הנדהם והרגש המטֻמטם יתעוררו ויזדעזעו סוף-סוף והיו מוכשרים ומסֻגלים גם לעדן ורֹך – ואני מה אחפוץ? בשביל מה נלחמתי אני בקרב שנים הרבה? אתם דורשים לטעם ולחן ולמלאכת-מחשבת ולאומנות וליֹפי – ואני? האם לא דברתי ככל זאת השכם ודַבּר, השכם ודַבּר, בשעה שהאחרים עוד נרדמו וקולי היה קול היחיד, ואם לא אדבר ככל זאת עד היום הזה? ובמה אנחנו נבדלים איש מאחיו? במה? – במה? –

או אולי אתם אומרים, כי מתלוצץ אני לפעמים באחד או בשׁנים מקרבכם, או כי נותן אני יד למתלוצצים – ובשביל זה, חושבים אתם, אי-אפשר לנו שתשא ספרותנו אותנו יחד ועלינו לפנות אלה לזוית זו ואלה לזוית זו ועלינו לִזְקַן וְלִצְעַר? אבל מי ישים לב לדברים קלים כאלה! הן כזאת וכזאת תאכל חרב! רואה אדם איזה מעשה-תעתועים אצל זה או זה, והוא מתלוצץ מעט! הלא גם לוּ הייתי יושב עמכם במחיצתכם על כוס שכר הייתי מתלוצץ לרגעים על הוללות זו או על הוללות זו, ובשביל כך – בטוח אני – לא הייתם מתרעמים עלי כלל! אין מקשין על ההלצה ואין מוציאין ממנה היקשים לענין דינא!

למה לנו „זקנים וצעירים”? השליכו מלפניכם את המלים הריקות האלה, ואתם יותר טוב תעשו לו תשימו לב להבדיל בין מי שהוא ובין מי שאינו בעל כשרון. – כשרון לך? הבה לי את ידך, יקירי, ואני את טעמך אברך; אין לך כשרון? לֵך לשלום, לֵך לעזאזל, לֵך לכל אשר תחפוץ ואותי הניחה – אבל איה זקנינו? איה צעירינו?

למה נתקוטט, אחי? למה לא נעבוד את עבודתנו הגדולה והכבדה, עבודתנו הקדושה והטהורה, שכם אחד? למה זה לנו „מלחמת אזרחים” בשערינו ובחומותינו?

רעיון אחד לנו, אידיאל אחד יחיינו – למה נבגוד איש באחיו?

1901.

ІV

לפני חמש-עשרה שנה הייתי יושב בבית-רידקציה ועתה אנכי יושב בבית-רידקציה; לפני חמש-עשרה שנה היו באים אל יד העורך מאמרים ומכתבים ושירים – ובפרט שירים – למאות, וכשם שאז היה העורך אנוס להשליך תשעים ותשעה למאה אל תוך הסל, כך עתה הוא אנוס להשליך 99 למאה אל מתחת לשלחן – ובכל-זאת אני רואה כי הכל נשתנה. הזמנים משתנים והמַנוסקריפטים עמהם.

אילו היו שואלים ממני לסַמן את התקופה ההיא באיזה שם, לא הייתי יודע לקרוא לה שם יותר נאה מן השם „תקופת מה-אכתוב”. כל קורספּונדנציה, כל מאמר, ואפילו השירים בראשם ורֻבּם, היו מתחילים בפזמון זה: „ישבתי אל השלחן, לקחתי את עטי בידי וכו‘, אבל מה אכתוב? אין לי נושא וכו’; האכתוב על וכו' או האכתוב על וכו' או אולי אכתוב על וכו' וכו' – ובין כך וכך נתמלא הגליון שורה אחר שורה, עד שבאה הנקודה האחרונה והכותב השלים. לכאורה, דבר זה זר מעט. אם אין לך מה לכתוב, אז הן הדבר היותר פשוט הוא, שלא תכתוב כלל. סופר שמוחו אינו מקור המפכה רעיונות ולבו אינו מקור המפכה חזיונות וחושו אינו מקור המפכה יֹפי ונעימות, הרי אין לך סימן יותר מובהק שאין זה סופר כלל. אדרבא, הסופר מלידה יש לו חֹמר מרֻבה כל-כך, עד שגם אם יחיה פי שנים מאשר הוא חי לא יהא ספוק בידו לכלות ולכתוב את כל העולה על רוחו, ואלה מתאוננים, כי אין להם מה לכתוב…

ואולם עתה נשתנו הדברים. לא, חלילה, שעתה כבר יש להם „מה” לכתוב – לא, אלא שעתה אין מתחילים עוד באותו הפסוק: מה אכתוב. עתה אם אין לו להסופר מה לכתוב ולהמשורר מה לשיר, אז הוא כותב ואז הוא משורר – על הציוניות. הציוניות היתה לתשועה גדולה לכל מי שׁישׁ לו עט ודיו. הציוניות בנוגע לספרות היתה לעלה-תאנה, אשר ממנו ישעו חגורות ואשר בו יכסו את מערומיהם כל אלה שנעדר מהם כשרון-סופרים מכל וכל. פראזות אחדות, מאותן השגורות כיום הזה גם על שפתי נער שלבש זה עתה את מכנסיו הראשונים, שנים-שלשה דברים על האֻמה ועל הרעיון, והנה הם כרטיס לכניסה חפשית להיכל-הספרות. עתה, ברוך-השם, אין עוד אותה הדאגה, שאין לו לסופר מן המין הזה מה לכתוב: עתה לכל אֹפן יש הציוניות. עתה יכול כל אחד לכתוב: הוי אֻמה, הוי רעיון קדוש, הוי קולוניה, הוי פועלים, הוי בית-הספר, הוי צפור בכלוב, הוי כבשה בין זאבים, הוי לבי במזרח, הוי אויר-נשמות חיי הארץ, הוי הוי, וכדומה מאותן הדברות הכלליות, הנקנות לנו לאדם בזול, שאינן חדשות יותר מדי ושאינן נותנות לנו לא איזו השקפה חדשה ואמתית, היוצאת מן המוח, ולא איזה רגש חדש ואמתי, היוצא מן הלב. ומאמרים כאלה הם מאמרים למאות, תשעים ותשע למאה מאלה הבאים עתה לבית-רידקציה.

אכן לי אומרים: הציוניות מלאה עתה את כל חללם של חיינו, ועל-כן לא יפלא שהיא היתה עתה לאל“ף ותי”ו של כל המאמרים הנכתבים. אבל הדבר הזה אינו כן. הלא אני הוא היודע את הכותבים ההם. הכרתיך, מסכה יפה! הלא אתם הם אותם הגדיים שכתבתם אלי לפני חמש-עשרה שנה את „מה אכתוב” שלכם, ועתה נעשיתם תישים ואתם כותבים: הוי אֻמה, הוי רעיון. – התקופה החדשה נתנה חרב ביד כל נער להתנפל עלינו.

חרב. – כי אז, לפני חמש-עשרה שנה, כשבא אלי אותו המכתב או המאמר או השיר, לכל-הפחות היתה ברירה בידי לגנזו בשעה שמצאתי כי אין לו ערך ספרותי; ואולם עתה, כשבא המאמר או המכתב או השיר על הציוניות, ואני אומר לגנזו מפני שאין לו ערך ספרותי, הרי משֻעבד אני לאותו הנער הכותב, התופש בבגדי וקורא: רוצח! האת הרעיון הקדוש אתה אומר לרצוח ואנחנו נחשה?

הרעיון הקדוש! הניחו, הניחו-נא במחילה את הרעיון הקדוש על מקומו בשלום. אתם לכו החדרה, לכו לעבודתכם באשר היא שם, לכו לפרנסתכם באשר ובמה היא, ואת הרעיון הקדוש הניחו ויקדש; הניחו אותו לאלה שיש רעיון במוחם וקדושה בלבם.

1901.

V

„המדַבּר אמת לוקין אותו!” באמת בכלל כך, באמת מארץ-ישראל על אחת כמה וכמה: לוקין ולוקין ולוקין…

דבר זה למדתי ממשעה שהיה. ועד ידוע שלח שני אנשים ישועים לבקר קולוניות ידועות ובית-ספר ידוע בארץ-ישראל, ושני השליחים, אמת היא, כששבו עשו דבר שלא כהוגן ושלא כדרך ה „פקחים” בימינו. הגידו את האמת המרה ככל שראו בעיניהם. והנה מכתב-עתי אחד ידוע ועוד מכתב-עתי שני ידוע התנפלו באֹפן ידוע על שני המשולחים הידועים וימתחו אותם על עמודיהם הידועים והמלקות החלו – ועד הרגע שאני כותב את הדברים האלה, אור ליום זאת-חנוכה אתתל“ב לגלותנו בשעה י”א עם מ"ד רגעים, לא חדלו עוד. אֵל אלהים גדולים! האם אחרית לא תהיה כלל?

ובשביל מה? בשביל אמת מעט… חכו-נא, הן זו רק ההתחלה ועוד לא הוגד לכם את השמינית שבשמינית. הוגד לכם, למשל, כי קולוניה שיש בה עשרה קולוניסטים, בערך, יש לה מאה או אלף – לא אזכור בדיוק – ממֻנים ופקידים; וכבר אתם קופצים וקוצפים? בטוח אני בכם, אילו הייתם אתם תחת נח בתוך התֵּבה והייתם שולחים את היונה לרגל את הארץ והיונה לא היתה מביאה לכם כרצונכם עלה-זית טרף, בודאי הייתם הורגים אותה. כנראה, קונטרקט לכם מששת ימי בראשית, ששליחיכם מחֻיבים להביא תמיד עלה-זית טרף דוקא. יונה אֻמללה! ומה אם היתה טוענת: אתם יושבים בתוך התֵּבה, במקצוע פלוני ופלוני, בנומר פלוני ופלוני אל שלחן-הכתיבה וכותבים את מליצותיכם ואינכם זזים ממקומכם, ואולם אני הן הייתי במקום המעשה ואיך אפוא תעזו פניכם ואיך לא תבושו להגיד, כי יודעים אתם יותר ממני?

אכן נפלא החזיון. זה נוסע ורואה ובוחן ובודק ומעיד בתוֹרת עד: כך וכך ראיתי, וזה בא ושואל על כל דבר ודבר: האמנם? – כמדֻמה לי, י“ג מיני „האמנם ”שאל אותו השואל. האמנם? האמנם? האמנם? וכו', אבל הלא שמעת, כי כן הוא, כי אמנם כן הוא. – או זה נוסע למקום-המעשה ומסַפּר את הנעשה לעיניו, וזה בא ובוחר לו מלאכה נקיה, לכתוב אחרי כל דבר ודבר סימני „סיק” וסימני שאלה. דברים כאלה – שאלות האמנם וסימני שאלה וסיק – מובנים לי, אם יש לנו עסק עם איש שחשוד בעינינו למפרע על עדות שקר. למשל: אם במעשה „עלילת הדם” האחרונה בא מַסְלוֹב „ומעיד”, כי בלכתו לגנוב בשר, שכב כל הלילה על-פני השלג בפישוט ידים ורגלים על הארץ, רגלו האחת בתחום עבר הרחוב האחד ורגלו השנית בתחום עבר הרחוב השני, וראה במרחק איזה קילומיטר בתוך איזה מרתף יהודים בטליותיהם ובטוטפותיהם שוחטים איזה נער נוצרי לצֹרך הפסח, אז מובן לי, אם ראש בית-המשפּט יעביר שחוק קל על שפתיו וישאל „האמנם”?, וכן מובן לי אם יבוא אז איזה סופר במכתב-עתי ויעשה לנו טובה ויכתוב אחרי דברים כאלה סיק וסימני שאלה. אבל אם דבר לנו עם איש – תהיינה דעותיו והשקפותיו מה שתהיינה; לא עליהן אנכי דן פה – אשר מפני טֹהר לבו והאמת הרגילה על לשונו נחתו כל הבאים בארבע אמותיו ואשר בבחינה זו אין כדוגמתוֹ בקרבנו, אז חזיון זה, כמדֻמה לי, אפשר רק… אצל מו”לים עברים.

ואולם בכדי להוציא דבר מתֻקן מתחת ידי צריך אני לתקון טעות קטנה, שנפלה בדברי למעלה. אמרתי, כי לקו את השליחים השנים, שבאו והעידו שלא כרוחם. אבל באמת הדבר הזה אינו כן. באמת לא לקו אלא את האחד, שהוא סופר מפורסם, ואת השני כמעט לא הזכירו. מעשה זה פותח לנו חלון קטן לראות, כי היה להם עסק לא עם הדבר, אלא עם האיש שלפניהם, עם הסופר המפורסם ההוא. לדברים כאלה אנחנו קוראים „חשבונות”. האם בשביל שסופר זה – שלא למד להיות נגרר אחרי ההמון ולא אמר „טוב ”לכל מה שיאמרו „טוב ”אלה העושים נחת-רוח לההמון ומתן שכרם בצדם – צָרם לפעמים באזנם וטפח לפעמים על פניהם? האם בשביל שסופר זה לא היה זהיר לפעמים והפיץ אור עז וחזק באותם הרגעים דוקא שאחרים חפצו לעשות מה שעושים ודוקא בחֹשך?

ולוּ לכל-הפחות היה להם אֹמץ-רוח לצאת למלחמה גלויה, מצח נגד מצח ועין נגד עין! אבל לא – הם כותבים מאמרים, כותבים מכתבים, ומסתפקים בזה, שהם מכניסים בהם עוקצים ורמזים וכדומה ואל עוד אלא שאין פניהם מתאדמים כלל מהשמיע בגלוי, כי טובה להם שמועת שקר בהחלט מאלפי דברי-אמת. „לא להפיץ מרה שחורה נחוצים לנו שליחים מיוחדים וכו’”– כותב האחד בפירוש – „לא לפאטאליות וקינות של אפיסת הכחוֹת צריכים אנו (הגם שאמת הן), כי-אם לאותות חיים (הגם ששקר הם)”. תמימות או עזות כזאת הן סוף-סוף מאלו שלא נשמעו עדַין! ואחרי שמכוֵן הסופר בעוקצים אחדים כנגד „הבקרת השלילית” וכנגד „המבקרים האופיציאליים”, הוא מסיֵם בשבח אלו שבאים לתקן „את אשר יקלקלו משולחים אחרים בתור מומחים לרפות ידם…”

הם מתקנים – וזה מקלקל… קץ כל בשר הנה זה בא!

ומה אנכי שואל מעם האנשים האלה? האם אשאל מהם, כי ידברו, חלילה, אמת בפיהם ובלבבם? הלא רק אשאל, כי יהי להם מעט חרדת-קֹדש, מעט רגש-כבוד, מעט דרך-ארץ, מעט יראת-הרוממות בפני כחה של האמת! כי בשעה שישמעו דבר-אמת יוצא מפי איש, יזדעזע בקרבם איזה מיתר, ואיזה רגש סתום ורחוק יבצבץ ויעלה בלבם להגיד להם מן העלטה מה כחה של אמת וכי סוף-סוף נצח תנצח, אם יאבו ואם לא יאבו…

ובכל אלה אנכי אומר לכם, כי אלה המעטים, דוברי-האמת, ינצחו! תנו לנו עשרה אנשים כאותו „המשולח שקלקל ”ואתם קחו לכם אלף „מתקנים” שכמותכם – ואנחנו נראה יד מי תעֹז. ראו: בשפתיכם אתם מזכירים תמיד את המכביים, עד כי כבר היו אלה לזרא מפני רֹב המשמוש, שאתם ממשמשים בם באצבעותיכם הגסות; ואולם אני אומר לכם, כי המכביים האמתים האלה הם – אותם המעטים. הנה הם המעטים ואתם הרבים, הם החלשים ואתם הגבורים, הם הטהורים ואתם – מי יתן לי לשון נקיה בדברי בכם! ואולם עוד יבוא היום הגדול ונתּנו הרבים בד המעטים, הגבורים ביד החלשים, הטמאים ביד הטהורים וכו'. עוד טרם יש בלבכם אפילו הרגשה דקה מן הדקה, לדעת מה כחה של אמת. אבל התיצבו וראו…

1901.

І

אַרְנוֹלד בֶּקְלִין מת – אבל מי יודע מכם כי חי? ואם אֹמַר לכם, כי הוא האיש אשר בצבעים משוחים במכחול על-גבי חתיכת בד ידע לערער את כל לב עד היסוד, ואם אֹמַר לכם, כי היה האיש הזה צַיָּר אשר כמוהו לא הניח ואשר זה מאות שנים לא היה כמוהו, ואם אוסיף עוד, כי ברא לבני-אדם עולמות אשר אליהם הם יכולים להתמלט בהיות לבם עיף וחלש וכואב ובהיות נפשם מושכת אותם לאשר אָין, ואם אֹמַר עוד, כי בכחו הכניע עולם מלא ומלכים הכריח להשתחווֹת לו – הלא אתם תענו אותי: מה נפקא-מינה לנו, מה יתן ומה יוסיף לנו?

כמעט אשר יכול אדם להיות משֻׁגע ממשמע אזניו! ואל האנשים האלה קויתי ועל האנשים האלה חלמתי את חלומותי וחזיתי לי חזיונות, ועל האנשים האלה חשבתי כי רעיון להם וחֵפץ להם וכי יקום מהם דור חדש וחי. איככה…? איככה…?

כן, לא יתן לכם ולא יוסיף לכם – אבל אוי אוי לעם אשר איש כבֶקלין לא יוכל לתת ולא יוכל להוסיף לו! עם אשר רגשותיו הומתו ומתו ורחשי-לבו בפני כל עדן ורֹך נחנקו ויסוּפוּ ואשר כלו היה יבש כשבלת-תבן ולא יצלח עוד להתפעל ולהתרגש, עם כזה יתפלץ עליו כל אוהב וישום עליו כל שונא. רב לי אם אראה איש-יהודי קורא דברי-שיר, רב לי אם אזכור איש-יהודי מביט בפני ציור על-גבי הבד – ותוגה גדולה וחרישית ממלאה את כל נפשי ואני דואג ודואג.

הנה באו אחרים, אשר התעסקו בתחיתכם וישימו לפניכם את עיקרי-האמונה שלהם, אשר בהם הם מאמינים להחזירכם לתחיה, ואולם גם לי עיקרי-אמונה.

כי לא המוח הוא העושה עם לעם, כי-אם הלב – הדבר הזה הוא אחד מעיקרי-האמונה שלי; כי לא באמצעים מן החוץ יְחֻיֶּה עם וחי – הדבר הזה הוא אחד מעיקרי-האמונה שלי. פעמים הרבה אני מוכרח להעביר לפני עיני רוחי את תמונת הגוף החנוט הגדול, אשר אין לו לֵח ואין לו רגש ואין לו חוש, אשר ישמע לקול מנגנים ולא יבין, יאזין דברי שיר ולא יקבל, יביט את כל יפה ולא ידע, ואז לא אוכל לשכוח עוד את הדברים המרים: אכן חציר העם. אם יאמר לי איש: יש לצוענים תקוה, אאמין – אני שמעתי את נגינותיהם בתוך הערבה הגדולה לבינות הקרפַּטים, ונפשי יצאה בנגנם ואָבן את בכיתם אשר הם בוכים בנגוניהם ואדע כי יש להם כליון-נפש, ולכן יש להם תקוה. אם יאמר לי איש: הסרבים דלים וחלשים והם היו לעם וגם אחרית תהיה להם, אאמין – אני שמעתי את שירי נשותיהם ובנותיהם על-פני השדה לפנות ערב ואת נהי קולן בשיריהן את העצבת הגדולה והנוראה אשר בקולן, ואחוש עמהן גם אנכי כי עם המה. ואולם כמה מן היהודים מרגישים את הצֹרך לשפוך את לבם? כמה יש להם הכרח לבוא אל הקֹדש בבתי-המוזיאות, להתעדן ולהתרגש ולהתקדש? מה מספר אלה אשר ידעו את בֶּקלין המת כי חי?

אין אני יודע על-פני כל האדמה עם אשר קהו רגשותיו עד לאותה מדה ואשר בטלו חושיו הפנימיים כעם ישראל. הראו אותו מה שתראו, השמיעו אותו מה שתשמיעו – לא ירגיש, לא ירגיש…

ועוד הפעם אני מוכרח לחזור על משנתי: לא מן החוץ תחל הגאולה – מבפנים תחל; לא מן המוח – מן הלב תחל.

„תשועת ישראל – אומר אחד-העם – עתידה לבוא על-ידי נביאים, לא על-ידי דיפלומטים ”.

ІІ

הם אומרים: העצמות היבשות, ואני אומר: הנשמות היבשות. הנשמות שבאפנו יבשו כלולב שנשאר משנה שעברה; תחיינה-נא הנשמות היבשות והצנומות והצופדות האלה, וחיו העצמות מאליהן. ואולם לוּ הבינו זאת האנשים אשר מסביב, כי אז היה לנו זה לסימן שהנשמות אינן עוד יבשות כלל, ואז לא היה לנו צֹרך כלל במשא-ומתן זה.

אבל האנשים אשר מסביב אינם מבינים את זאת. ד“ר ברנפלד בא ( „הדור ”, גליון 14) ולועג מעט לתחית האֻמה על-פי מלאכת-מחשבת, שופך מעט מים קרים על ראשי אלה האומרים „להגביר את כשרון השירה והפואיזיה, רגש היֹפי והנעימות בבני-עמנו ”, מזלזל מעט באלה „הצועקים: מלאכות יפות! ציורים! פסלים! ”והוא יודע, כי אין עם ישראל נופל ברגש היֹפי שלו מיתר עמי-הארץ, שהרי, בהתעכבו בבית יהודי מוכר יי”ש בכפר בקצה גליציה, „סבבוהו תיכף בני האכרים העברים בשאלות וספקות בשירי שילֶר ”, והטעם לדבר פשוט מאד: משום „שספרים כאלה היו יכולים להביא אל ביתם ולעסוק בהם בשעה שהם פנוים מעבודתם בשדה ולהתענג על נֹעם המליצה ”, ואולם אם אינם יודעים „את תמונת וֵינוס ממילו וציורי רמברנדט ”, אז גם הטעם לדבר הזה פשוט מאד: משום שלא היתה להם כל הזדמנות לדעת אותם. אלה האומרים להחיות את העם באֹפן האמור „לא נסו לעשות מה באמצעות פעולה חיובית, היינו – על-ידי יצירות לאֻמיות העלולות להעיר את רגש היֹפי בלב העם בכתותיו הנמוכות ”. ולפיכך בא ד“ר ברנפלד לידי מסקנה, „כי חלק גדול של התלהבות וההתפעלות ליֹפי ונעימות, שהתעוררה בנו לפתע פתאום, היא רק חִקוי או רמאות ”, וכל הרעש הזה אינו אלא משום שמפַסל אחד בעל כשרון „איקלע למחננו ועליו נלוו איזה סופרים, ותיכף היה פזמון חדש בספרותנו: הננו כלנו פגרים מתים! אין לנו לא נֹעם ולא חוש הטעם ”. ואולם בעיקר הענין עושה ד”ר ברנפלד את אשר הוא עושה תמיד: מצוה אותנו „להמלך לפעמים בתולדתנו, לבקש תורה מפיה ”, אחרי אשר „התנועה המפעמת כעת במחנה ישראל… היתה כבר לעולמים ”. „ומה אני טוען ודורש מסופרינו? כי יעיינו לפעמים בתולדֹת ישראל! ”

ד"ר ברנפלד טועה קצת: התנועה שאנחנו אומרים, לא היתה עוד לעולמים.

ד“ר ברנפלד הוא כעין מלאך הממֻנה על ההיסטוריה, ועל כל צרה שלא תבוא הוא עושה עמנו כאותה אומנת המאיֶמת על הילד בכל עת תמיד, כי עוד מעט ובא האדם השחור עם השק שלו: עוד מעט והוציא את ההיסטוריה מנרתיקה, עוד מעט ובא עם המדעים ועל כל השלשלאות התלויות בהם והורה אותנו דרך-ארץ. מכבד אני מאד בלבי את ד”ר ברנפלד על ידיעותיו הרחבות והשונות מאד ועל כשרונו המצֻיָּן לדבר בבינה ישרה ובפקחות יתֵרה על כל דבר ובכל עת, ואולם: „האיש הזה – אומר יוליוס קיסר על קסיוס – הוגה יותר מדי; האנשים האלה מסֻכּנים… הוא קורא הרבה, הוא בוחן גדול ורואה עד התהום את כל מעשה בּני-האדם; איננו אוהב כל שעשֻׁע… איננו שומע מוסיקה, ואיננו משחק בלתי-אם לעתים רחוקות ”. עוד זוכר אני לד"ר ברנפלד את מאמרו, אשר כתב לפני שנים אחדות באחת מחוברות „השלח ”על-דבר הֵינֶה ועל שיריו; את המאמר הזה לא אוכל לשכוח ולא אוכל לסלוח לו; טינה בלבי עליו; הוא הוגה הרבה – אבל במאמר ההוא הוכיח, כי יותר טוב היה עושה לוּ לא התעסק כלל בּשאלות הנוגעות במלאכת-מחשבת ובדברים התלוים ברגש ובטעם. דברים כאלה אין מנצחים בּהגיון ובשכל לבד. לדברים כאלה צריך אדם עוד איזה דבר, שאינני יודע להגיד מה הוא. כמדֻמה לי, שגם „הרגשה ”אינה המלה הנכונה, שאני מבקש כאן.

טוב היינו עושים אילו באנו להמלך לפעמים בתולדתנו – לא! טוב היינו עושים אילו יכולנו לשכוח לפעמים את תולדתנו, ולוּ רק לשעות, ולוּ רק לרגעים אחדים! טוב היינוּ עושים, אתם אומרים, אילו באנוּ לעיֵן לפעמים בּתולדת ישראל – לא! רק לא עיון! רק לא ספרים! רק לא היסטוריה! נפלה-נא ביד אשר נפלה, ורק בּיד המלה הכתוּבה אל-נא נִפֹּלָה. הן כמעט בעצמנו, ברמ“ח אברינו ובשס”ה גידינו, כבר היינו להיסטוריה בשביל החוקר, לדבר שבעיון, לספר מכֹּרך ומוטל באבק באיזו ביבליותיקה. הן כמעט נשמתנו בעצמה כבר היתה למין קלף עור על-פני איזה ספר-תורה ישן, אשר צפד כלו. האם לא די לנו באותו הכבוד שהיה לנו עד כה כי היינו לעם-הספר? אתם אומרים: ניתי ספר ונחזי, ואולם: לא, ניתי אור ונחזי, ניתי אויר ונשאף, ניתי רוח מן החוץ ונחיה, ניתי ירק של ניר ולחלוחית של אילן ונריח ונרוה, אותו הניר ואותו האילן אשר למדונו עליהם, כי האומר מה נאים הם הרי זה מתחיֵב בנפשו. בחיי ראשי! לא האומר כזאת מתחיֵב בנפשו, כי-אם זה האוסר עלינו את כל זאת הוא המתחיֵב, ולא רק בנפשו, כי-אם בנפש כלנו. הוי, הספר – עד כמה עשה אותנו זה לאֻמללים? לקח ממנו את הלב ונתן לנו את המוח; לקח ממנו את ההרגשה ונתן לנו את ההגיון; לקח ממנו את הלך-הנפש ונתן לנו את הדעת; ואת האמונה לקח ממנו ויתן לנו תחתיה את הידיעה, ואת הכשרון לחלום חלומות לקח ממנו ויורה אותנו למנות ולספור ולחשוב; ואת כח-הדמיוֹן לקח ממנו ויתן לנו תחתיו את פס-היד הנורא, אשר עליו כתובים הדברים הנוראים: מנא, מנא, תקל ופרסין; ואת התקוה לקח ממנו ואת תאות התחיה לקח מנו ואת החירות לקח ממנו ויתן לנו תחתיהן את המלה. השירה מתה, החשבון קם. ועתה, כאשר יתעוררו כלם מסביב למשפחותיהם ולגוייהם לעמוד לתחיה ולקבל את המגיע להם בעולם הזה, ובאים גם אנחנו בין הבאים ודרשנו אץ תחיתנו, וענו ואמרו לנו: את שלכם כבר סלקו לכם, הלא יש לכם – ספר, הלא הוא בספרתכם.

דברים כאלה, ועוד אחרים ורבים כיוצא בהם, שאינם מסֻגלים כלל להיות מתֹארים במלים, מרגישים אלה האומרים „להגביר את כשרון השירה והפואיזיה, רגש היֹפי והנעימות בבני עמנו ”. אם באמת יש איזו אפשרות בעולם – אומרים אלה – להביא עם לידי תחיה, אז לא על-פי היקשים הגיוניים ולא על-פי חכמות ומדעים ועיונים בהיסטוריה ולא על-פי מעשים מבחוץ, הפועלים על המוח, יעָשה המעשה הזה, כי-אם על-פי גֵרוי הרגש והטעם. אם אין לנו עוד אמנים וחרשים, אשר על-ידי „יצירות לאֻמיות ”הנעשות בידי עצמם יוכלו „להעיר את רגש היֹפי בלב העם בכתותיו הנמוכות ”, אז טוב הוא לכל-הפחות אם ננסה לעורר את העם על-פי דברים. והחזיונות האלה לא על-פי איזה מקרה נולדו בקרבנו. רק איש שרגיל לדיֵק כל דבר על-פי מופתים היסטוריים והיקשים הגיוניים יכול לבוא לידי מסקנה, כי כל המעשה אינו אלא משום שמפַסל אחד בעל כשרון „איקלע למחננו ועליו נלוו איזה סופרים, ותיכף היה פזמון חדש בספרותנו ”. בשוטים או בכתבנים ממין ידוע, שאין בהם באמת אלא „חקוי או רמאות ”לא עסקינן. ואולם גם בנערים באיזה כפר בקצה גליציה, הסובבים אדם בשאלות וספקות בשירי שילֶר לא עסקינן. גם למסקנה זו, להחליף קריאת שירי שילֶר בשאיפה למלאכת-מחשבת, יכל לבוא איש המבין את „התנועה המפעמת כעת במחנה ישראל ”רק על-פי דיוקים היסטוריים.

ואולם גם בעיקר הדבר – באותה הראיה שהוא מביא מן ההיסטוריה – כמדֻמה לי שטעה קצת ד"ר ברנפלד.

כל זאת, הוא אומר, כבר היתה לעולמים. „בשנות העשרים למאה הי"ט קמו בברלין אנשים צעירים מבני-ישראל וכו' ויסדו את החברה „להרבות קולטורא בישראל ”וכו'. „בכמה פרטים נדמתה שאיפתם ופעולתם אל שאיפת בני-דורנו ”; „ראשי החברה הזאת דרשו הרחבת המדעים, הרחבת כשרון המעשה ומלאכות היפות בישראל ”; ואולם „הם טעו בחשבונם ”– ובכן הוא בא לידי מסקנה, כי גם אנחנו בעת הזאת טועים.

אבל כל הדברים האלה הלא אינם אמת כלל! אנשי האגֻדה ההיא לא עלה על לבם אף בחלום הלילה להביא את העם לתחיה על-ידי הרחבת המלאכות היפות בישראל. אדרבא, הם אמרו לעסוק דוקא רק באותם הדברים שהם ממש ההפך מכל מלאכת-מחשבת: תחת הפלפול הישן והעיון הישן והספר הישן לקחו להם רק את הפלפול החדש ואת העיון החדש ואת הספר החדש, ואין להתפלא כלל אם עמד העם מנגד ולא שעה אליהם. רב לנו אם רק נזכיר פה את שמות האנשים אשר עמדו בראש: את גַנס ואת צונץ ואת מוֹזֵר. רב לנו אם רק נקרא את ההקדמה לספר התקנות שלהם שהדפיסו (ברלין אצל פרדיננד ניֶטאק) בחדש יאַנואר בשנת 1822, למען דעת עד כמה היו רחוקים משאיפות אל היפה ואל התעוררות הרגש והטעם. בכל הדברים ההם הם דורשים רק „השכלה ”, והם מטעימים, כי על-ידי מה שיתרגלו היהודים באשכנז לעבודת-האדמה, למלאכה ולמדעים, יכניעו את הנטיה שבלבם למסחר ומשא-ומתן, ועל-ידי כך יפול סוף-סוף החיץ המבדיל שבין היהודים והנוצרים. רב לנו אם רק נסקור רגע אחד על תֹּכן הדרשות, שדרשו „בבית מדרש לחכמה ”שלהם, למען דעת את אשר בקשו אלה: גַנס דרש שמונה דרשות על החֻקים בשביל היהודים ברומא, וכן הביא את מאמריו בדבר תולדות היהודים באנגליה ובדבר חֻקי הירושה בתורת משה ובתורה שבעל-פה ובדבר ביטול „הקהל ”בפולין על-פי חֹק הקיסר בראשון לחדש יאַנואַר בשנת 1822. צונץ הטיף בדבר הסטטיסטיקה העתידה לישראל ובדבר דקדוק הלשון העברית ובדבר שמות הערים הספרדיים בספרים עברים. מוֹזֶר נשא משאו על רוח ההיסטוריה העברית ועל תולדות בני-ישראל בארצות המערב. לודויג מרקוס הביא את חקירותיו על-דבר עבודת-האדמה אצל היהודים בעודם בארץ-ישראל. יוליוס רובוֹ הטיף על-דבר תקנות הקהלות בישראל, עמנואל ווֹלף (שנקרא אחרי-כן ווֹהלוִיל) בא לברר את מֻשּׂגה של חכמת-ישראל וד"ר קירשבוים שלח את מאמרו בדבר המצות לימות המשיח. וממין הזה היו גם יתר הדברים.

האם יצדק ד"ר ברנפלד, באמרו כי „בכמה פרטים נדמתה שאיפתם ופעולתם אל שאיפת בני-דורנו ”? הזאת היא „מלאכת-המחשבת ”, אשר על-פיה אומרים להביא עם לידי תחיה?

ואם מעט כל הדבר הזה, אז עלינו רק להתבונן רגע גם אל תֹּכן המאמרים, אשר הביא „מכתב העתי לחכמת ישראל ”, שהוציאה אותה החברה: החוברת הראשונה מביאה בתור פרוגרמה אותו המאמר של עמנואל ווֹלף בדבר מֻשּׂג חכמת-ישראל, והיא חקירה עיונית דקה מן הדקה בדבר מֻשּׂג האחדות שאין לה תכלית, הכלולה כבר בשם הוי“ה, ואשר היוצא מכל זה הוא שהיהודים צריכים להתאחד עם שכניהם. אחריו באים מאמרי צונץ, ומהם מצטיֵן ביחוד המאמר הנודע על-דבר רש”י. וכן באים מכתבי דוד פרידלֶנדֶר, שבהם הוא מתאמץ להטעים ביחוד, כי תחת הלעיטנו את נערי בני-ישראל בלשון הקֹדש ובפלפולי התלמוד הריקים, טוב נעשה אם נתן להם ספרי מוסר טובים וספרי היסטוריה בשפה מובנת להם. אז יבוא לצרוס בן-דוד עם מאמרו על-דבר האמונה במשיח אצל היהודים, ומוכיח, כי אין האמונה הזאת מיוסדה כלל בעיקרי היהדות; „המשיח האמתי של היהודים – יאמר – הוא זה שיבוא ביום אשר מושלים טובים יתנו לבני-ישראל זכיות להיות דומים בכל דבר להאזרחים ”. לודויג מרקוס מדַבּר על טבעה של המדינה היהודית, על ארץ-ישראל ביחוסה לעבודת-האדמה ועל ידיעות בני-ישראל בארץ-ישראל בחכמות-הטבע. וממין הזה היו גם יתר המאמרים.

ועוד הפעם אני שואל את ד"ר ברנפלד: האם יצדק, כי יטריח את קוראיו אל ההיסטוריה שלו, אם באֹפן זה דומה אצלו ראיה אל הנידון? – למען דעת עד כמה היו רחוקים כל המאמרים ההם גם בצורתם מכל מלאכת-מחשבת ומן הדומה לה, די לנו אם נשמע את משפט הֵינה (במכתבו אל צונץ מיום 27 יוני 1823) בנוגע לרֹב המאמרים. „החלק היותר גדול, כן, שלשת רבעי החלקים שבחוברת השלישית אינם עלולים להתקבל על הלב, והכל משום הצורה העזובה והשוממה ”.

מובן מעצמו, כי החברה התפרדה ומכתב-העתי לחכמת-ישראל חדל. כן הוא, ראשי החברה טעו בחשבונם – אבל לא מאותו צד שחושב ד“ר ברנפלד. לא „יען חסרו להם הנסיון והבחינה ההיסטורית ”; איש כצונץ, שקוראים לו אבי ההיסטוריה היהודית, לא חסרה לו בחינה היסטורית, שנתונה כיום גם לתלמידו ד”ר ברנפלד, ואם חסר להם איזה דבר, אז הדבר הזה הוא רק בחינה בדברים שבלב ובהבנת תנאי הרגש. להחנוט הגדול חדלה להיות כל הרגשה, ולא על-פי דברים שהם בעצמם היו חנוטים יכולים היו להזדעזע לבבות חנוטים. את העובדה כשהיא לעצמה הבין גם צונץ היטב, ועל-כן מצֻיָּן במינו מכתבו לווֹהלוִיל, הכתוב בקיץ של שנת 1824:

„הנה עד כה באתי, לבלתי האמין עוד לנצח בתקנתן של בני-ישראל; רק אבן עלינו להשליך על המפלצת הזאת, עד כי תעלם וכו‘. היהודים והיהדות, אשר אמרנו לרפא את בדקיהם, קרועים לקרעים, והיו לשלל לאכזרים, לפתאים, לחלפנים, לאידיוטים ול „פרנסים ”. עוד תקופות שנים הרבה תעבורנה על העם הזה, והעם יהיה גם אז כאשר הוא עתה: קרוע, טמוע בין האֻמה, באין משען ובאין יסוד, חציו יתגולל בקיאו הקדמוני, ילָחץ בידי אירופה לקרן-זוית; יחיה ולא יחיה, ישא את עינו היבֵשה לחמורו של המשיח או לאחד החמורים האחרים, וחציו השני יהפוך בגליונות שטרות המדינה ובגליונות ספר הלקסיקון הכללי; פעם יהיה עשיר ופעם פושט את הרגל; פעם ילחצו אותו ופעם יסבלו אותו ברחמים. תורת-ישראל חדלה אצל היהודים באשכנז, ולתורת אירופה אין להם לב, יען כי בוגדים הם בעצמם ובנפשם, זרים הם לרעיון ועבדים הם לבצע. ואת חותם המצב המגֹאל הזה אנחנו מוצאים גם בסופריהם, מטיפיהם, ראשיהם, קהלותיהם, „פרנסיהם ”, תאריהם, אסיפותיהם, תקנותיהם, מכתבי-העתים שלהם, ספרותם, בתי-מסחר הספרים שלהם, משאם ומתנם, ואשרם ואסונם. אין צבור, אין לב ואין רעיון! הכל היה למין טריה של תפלה, שטרי ממון ו „רחמנות ”ביחד עם פתותי השכלה ו „חילוק ”. אחרי הדברים האלה לא תבקש לך עוד טעמים לדעת מדוע נאספה אגֻדתנו ביחד עם מכתב-העתי שלה, וחסרונם אינו מורגש, כמו שאינו מורגש חסרון בתי-כנסיות ובתי-ספר ושלום-אזרחים וכו’. יען ראיתי כי מטיף אנכי במדבר, לכן חדלתי מהטיף ”.

האנשים הגדולים ההם הטיפו במדבר; עם אשר המלה היבשה עשתה אותו לחנוט לא יוכל לעמוד לתחיה על-פי מלה יבשה אחרת. ה „חִילוק ”החדש אשר בא תחת ה „חִילוק ”הישן לא עצר כח למשוך את העם, אשר ה „חילוק ”הישן ההוא הוא שהמית אותו.

ואולם האנשים אשר עתה הן מבקשים אחרת; הם מבקשים את ההפך מכל זה מן הקצה אל הקצה. אינני בוש להגיד, כי מאמין אני באמונה שלמה באותו הפסוק: מלאכת-מחשבת – תחית האֻמה.

ІІІ

חושד אני ברֹב הקוראים אשר לי, וגם בהרבה מן הסופרים אשר לנו, כי תמימים הם מעט יותר מדי. בכלל, מוצא אני, שהיהודי „הערום ”תם מאד. אם יבוא, למשל, איש והניח אגודל שלו בין אצבע ואמה ואמר לחברו: הרי לך תאנה, כמדֻמני, שחברו זה יפתח מיד את פיו ויתחיל מברך בורא פרי העץ בכדי לבלוע את התאנה מיד, ולא ישים אל לב, כי אין זו תאנה כלל, אלא אמירה היא בעלמא.

היהודי הקורא אינו יודע מה זו אמירה בעלמא, וכי יש מין דבר שקורין לו ביטוי על דרך המליצה או ציור של דבור; שומע הוא תמיד רק את המלה, ומפני המלה הוא מסיח על-פי רֹב את דעתו מן הענין. אם אבוא אנכי, למשל, ואֹמַר לחברי הסופר: שוטה! אז אין שום ספק בלבי, שחברי הסופר ההוא יתרעם עלי קצת ולא ישים אל לבו, שאין דבר זה נאמר כלל בכדי להטיל בו פסוּל, שמצד חכמתו אינו ראוי חלילה לכהונת איזה מיניסטר, ולא תעלה על דעתו, שמלה זו נזרקה מפי רק בכדי לכנוס עמו בדברים או מתוך חבה יתרה, כאדם הסופק בכפו על כתפו של חברו. הוא שומע את המלה כהויתה, והוא תופס אותי לא על הענין שאני דן עליו, כי-אם על המלה. המלה היא אצלו הענין. אומר אנכי, למשל, לאיש: לך לעזאזל! לכאורה ברור הדבר שכוָנתי היתה רק לומר: אדוני הנכבד, הענין שלך אינו נוגע אלי! לכאורה, ברור הדבר לכל מי שלא נשתקע עוד במ"ט שערי טפשות, שהליכה זו לעזאזל אין פירושה כלל, שאותו האיש „ילך ”, אדרבא, יכול אדם גם מדי שבתו להיות „הולך ”לעזאזל; ואולם זו היא דרכה של תמימות! אם עוסק אותו האיש במקצוע הגיאוגרפיה, בודאי יפתח לו מיד לוחות ומפות וקרטות גיאוגרפיות שונות ואת כל ספרי קיפֶרט, אשר באוצר ספריו, לבעבור יחקור בדיוק את המקום אשר עליו ללכת שם, אם לצפון ואם לדרום, אם במסלת-הברזל ואם בעגלת-סוסים, אם על-פי המהלך הישן ואם על-פי המהלך החדש; – ואם עוסק אותו האיש במקצוע הפילולוגיה, בודאי יתנפל מיד על לקסיקוניו ועל ספריו, לחקור בדיוק את מוצא המלה הנפלאה „עזאזל ”, שנתחבטו עליה כל החוקרים ושלדעת קצת, והירונימוס בראש, נגזרה מן עזז-אל, שהוא גם-כן בּעל-צפון, ובלשונות העמים: טיפון –; ואם איש סוחר הוא, בודאי ישאל מיד: מה אקנה שם? מה אמכור שם? וביחוד, האם עוסקים שם באמונה או בממון מזומן? – איש איש מנקודת מבטו ידון על המלים, ואולם אל עיקר הענין, אל הכוָנה שבו לא ישים איש לב.

מזכיר אני את אלה, משום שדבר כזה קרני לא אחת ושתים, מאז החלותי לכתוב ועד עתה.

לפני ירחים אחדים כתבתי את אחד ממאמרי והסחתי בו את צערי על שאחינו בני-ישראל נעשו בהמשך הדורות יבשים כציצים נובלים ואינם מתרגשים ואינם מתפעלים לכל יפה ונאצל, עד שיכול אדם להחליט, כי בכלל אין עוד העם הזה מסֻגל להיות מתרגש ומתפעל. בכדי לתת חיזוק מיֻחד לדברי, הוספתי: „אם יאמר לי איש: יש לצוענים תקוה, אאמין – אני שמעתי את נגינותיהם ”. לדברים כאלה קורין ציורי-דִבּור. דברים כאלה נאמרים על-פי רֹב רק לחיזוק הענין ולהגדיל את הרֹשם. ואולם בעצם הענין – דבר זה מובן מאליו – אותם הצוענים הנאמרים בזה אינם מן העיקר, ולא היה המקרא חסר גם אם כלל וכלל לא היו נזכרים פה. העיקר הוא: היהודים נעשו בהמשך הדורות לחסרי התרגשות והתפעלות. עוד הפעם: העיקר הוא – הלא תשמעו – שהיהודים נעשו בהמשך הדורות לחסרי התרגשות והתפעלות. ובשלישית: העיקר ההוא לא לפי ביאור המלים, כי-אם לפי ביאור הענין – שהיהודים נעשו בהמשך הדורות לחסרי התרגשות והתפעלות. ובכל-זאת – הן לא יאָמן כי יסֻפּר – „הצוענים ”ההם נעשו והיו לעיקר! ובכל-זאת הובאתי למשפט על כל זאת! ובכל-זאת נמצא סופר חכם, בלי עין-הרע, שלא מנע מעמל נפשו למלא גליונות אחדים במכתב-עתי עברי ולצעק: הצילו, הצילו, את הצוענים הוא מבכר על-פני היהודים! הצוענים קודמים ליהודים! הצוענים טובים מן היהודים! והלא, אדרבא, ידוע לכל מי שיש לו קצת מוח בקדקדו, שהצוענים הם עם של נבלים, והראיה, שעוד בשבוע שעבר גנבו ששה מהם בעיר שניפישוק ילד קטן ושתי קדרות של חרס, ולא עוד אלא שיש דעה גם בין החכמים האומרים, שאפילו במעלות הקולטורה הם עומדים עדין בשפל וכי גם העבר שלהם אינו נקי כלו משמץ של כתמים. – תנוח דעתו של אותו שיננא, החרוץ, המבין דבר מתוך דבר, על שלִמד אותי בינה בנוגע להצוענים ופקח את עיני על תכונתם באמת. לכל-הפחות מהיום והלאה אדע, כי הצוענים אינם עומדים למעלה מן היהודים. הנני משער: לוּ היה ישעיהו חי בזמננו והיה כותב באחד מגליונות מכתבי-העתים: „ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא יתבונן ”, אז היה בא בלי ספק אותו הסופר החרוץ להעיר לו אֹזן ולהוכיח לו, כי טעות היא בידו וכי באמת עומד עם ישראל למעלה מן השור ומן החמור…

וגם במאמרי האחרון קרני כדבר הזה.

גם במאמרי ההוא דברתי באותו ענין, שלא אוכל להסיח ממנו את דעתי בזמן האחרון אפילו ליום אחד, היינו: שרגשות הלב בקרב עמנו קהו וכי עלינו להחיותם על-ידי כח היֹפי והטעם. לחיזוק הדבר ובתור ביטוי של מליצה הוספתי: „רק לא עיון, רק לא ספרים, רק לא היסטוריה ”. היכול היה לעלות על לבי באותה שעה, שימָצאו אנשים, אשר יחשדו אותי, שאני חפץ באמת לבטל את הלימוד בספרים ואת העיון ואת ההתעסקות בחכמת ההיסטוריה? ובכל-זאת הדבר הזה בא והיה! באו אנשים במכתבים ודרשו מידי את עלבונם של המדעים ושל ההיסטוריה! באו והוכיחו לי, כי טעות היא בידי, וכי באמת ההתעסקות במדעים ובחכמת ההיסטוריה אינה מזיקה כלל, אדרבא, יש דעה בין החכמים, שהם גם מועילים קצת. תבוא עליהם ברכה, שפקחו את עיני סוף-סוף על הענינים הנחוצים ההם…

רבונו של עולם! מעט כח סבלנות, מעט כח סבלנות תן לי, לסבול את עמך הכבד!

1901.

אַיֵּה הָאֱמֶת?… / דוד פרישמן

לפעמים, כשהגשמים מטפטפים ויורדים בעצלתים והנפש דולפת טפה-טפה וכואבת ומכל פנות החדר ואל כל אשר תבטנה העינים נשקף היאוש הנורא – אז יש שאני מוצא את עצמי יושׁב ומניח את כף ידי על מצחי ומשפשף ושואל: אַיֵּה האמת? איה השקר? איה אני בעצמי? ואם יש אמת והיא קדושה – מדוע לא נדע להבדיל בכל רגע את הדובר אותה מן הדובר את השקר? ואם דברתי אני את האמת ככל אשר בערה בקרב נשמתי, ובא השני ודִבּר את אשר דִבּר ואמר, כי רק הוא הדובר את האמת, ואולם לא אנכי – אי מזה ידע השומע להבחין ביני ובינו? לכף עשויה כסף יש „בחינה ”, אשׁר על-פיה נדע כי כסף הוא, לשד יש רגל עגל, אשר על-פיה נכיר כי שד הוא, אבל האמת – מדוע אין לה סימן, מדוע אין לה חותם לבעבור הכיר אותה כל שומעה? חותמו של הקב"ה הוא האמת. טוב. אבל האמת בעצמה חותמה מה הוא אשר על-פיו נכירנה?

ועל הדברים האלה אומרים לי: האמת היוצאת מן הלב נכנסת אל הלב – זה הוא הסימן. טוב. אבל הלא לב אין להם כלל…

לכו נרננה את הסימפוניה התשׁיעית של בטהובן ברחובות קריה מן הבקר ועד הערב – הישׁמע ההמון? היבין ההמון? הלא אזנים אין לו כלל, הלא הרגיש לא יוכל… ואם בשביל שהמון זה אינו יודע לשמוע, לכן תחדל הסימפוניה להיות את אשר היא?

האתה תדבר אמת? קוראים אלי – אתה?? כן, אני! ואולם – „הלא יודעים אנחנו עד כמה מוקיר האיש הזה את הסופרים ואת המשוררים המפורסמים! ”ובכן, נניח כי אני אינני מוקיר את אלה אשר אחרים קוראים להם סופרים ומשוררים, הבזה כבר עלתה בידם להוכיח כי אינני דובר את האמת? האם לא אפשר הוא כלל, שמשום זה בעצמו אני הוא האומר את האמת? או: – „לוּ היה האיש הזה מבקש אמת ולוּ היה בעל לב ולא רק בעל עט, כי עתה לא התעסק בשאלות הזכיות המדיניות והזכיות האזרחיות, כי-אם התעסק במלמד אחד היושב בעיר הקטנה X בפלך וִילנה, ובעלת-הבית שלו, אחרי שילדה לבעלה ששה בנים, לקחה ממנו את מנורת-הנפט ותעזבהו להיות יושב בחשך וכו' ”– ובכן, נניח-נא גם-כן, שאני לא התעסקתי באותו המלמד, אשר בעלת-הבית שלו, אחרי שילדה לבעלה ששׁה בנים, לקחה ממנו את מנורת-הנפט, כי-אם הנחתי את המלמד ואת בעלת-הבית ואת שׁשׁת הבנים ואת מנורת-הנפט לאותו הסופר החרוץ, המודיע לנו את הנפלאות ההן, אשר לכתוב אותן צריך הסופר ללב ולא לעט – הבשביל זה כבר הוברר הדבר שאני אין לי לנסות כלל לדַבּר את האמת?

אבל דברים כאלה, כמובן, אינם אלא דברי הבלים; כל מה שׁהשׁטות בולטת מתוכו מהלך ת"ק אלפים מיל אינו צריך כלל לביאור; על דברים כאלה יעמדו סוף-סוף אפילו החרשים והשוטים והקטנים, לשפוט אותם על-פי ערכם – ואולם דברים אחרים אני מוצא לפני, שהם יעציבו מעט את רוחי.

סלחו לי, קוראַי וקוראותי, אם אנוס אני לדַבּר היום בעדי ובעד ביתי.

לפני שבועות אחדים נכשלתי בדבר קטן, כי נגעתי באישון בת עינם של אנשים נחמדים אחדים – במַקס נורדוי. אילוּ ישב מַקס נורדוי בלבם של אנשים האלה כשם שהוא יושב בבת-עינם, כי אז היה להם באין כל ספק לתועלת גדולה. והנה למן היום ההוא ועד עתה, מאחרי שיש לנו המצאה טובה ופוסטה שמה, אין הפוסטה הזאת עושה דבר, כי-אם מביאה אלי יום-יום מאמרים ומכתבים ואגרות ואזהרות ותוכחות – לסקלני על המעשה אשר עשיתי.

יש בין הכותבים האלה אנשים שאינם עושים לי חס-ושלום דבר: הם רק קוראים לי סוס, חמור, שור, כשב, גמל, ברדלס וכדומה. המלאכה הזאת אינה קלה, יותר נקל היה, לוּ אחזו דרך קצרה וכתבו בקִצור נמרץ: עַיֵּן ברֵיהם בספרו „טהיער לעֶבּעֶן ”(י' חלקים, 1876 – 1879) מראשו ועד סופו.

ויש בין המתרעמים האלה אנשׁים שבאים לגבות עתה ממני חובות ישנים; בהם פגעתי באיזה זמן מן הזמנים באיזה דבר, והרי הם מוצאים עתה את שעת-הכֹּשר להשתער עלי. האנשׁים האלה הם אותם הקטנים, שנשמתם נשמת גמדים וחושׁיהם חושׁי גמדים וכל מעשיהם מעשי גמדים. וגם קללתם רק גֹּמד ארכה. ומכיון שׁבאים, קוראים הם: אתה?? אתה תערוב את לבך לדבר דבר כנגד איש כנורדוי? – כן, אני! מדוע לא? אם לא איש כמוני, שמאז החלוֹ לאחוז עט בכפו לא היה תלוי בדעת אחרים, לא נטה ימין ושמאֹל אף כמלוא הזרת, לא החליף את רוחו ואת השקפותיו אף במקצת מן המקצת, לא עשה סחורה באהבתו או בשנאתו, ואם הביא את אלו ואלו בבקֹרת ואם דן את אלו ואלו בשלילה, הרי מלאכתו זאת נעשית לא מעתה כי-אם מאז החלו לכתוב – ובכן שיטה היא, שיטה שלמה ומסֻיּמת – ולכן אם לא איש כמוני ידַבּר את אשׁר עם לבו, אתם על אחת כמה וכמה לא. אם יש לכם איזו טענה, אז יכולים אתם לטעון רק כנגד הטמפרמנט שלי; ואולם גם הטמפרמנט הזה אשר לי עמו אכבדה. חפשי אנכי – ויען כי מרגיש אני בקרבי את חֻפשתי, לכן יכול אני לכתוב את אשר אני כותב. חפשי אנכי – ויען כי מרגיש אני בקרבי את חֻפשתי, לכן הדבר אשר אני כותב הוא הממלא את כל חללו של עולמי הפנימי. אבל מה אנשים כאלה מבינים בדברים כמו אלה? אנשים אשר אזנים אין להם, והם קטנים ותאוותיהם קטנות ועקיצותיהם קטנות. הם אינם נבראים אלא להיות למשא ולהתערב בכל דבר, אם נשאלו ואם לא נשאלו. כנגד הבריות האלה אין עצה ואין תקנה.

ויש בין המתרעמים האלה אנשים שהם בבחינת „חסידים ”. הפעם הם חסידי נורדוי. אמור להם מה שתאמר – מלבם לא תוציא. טענתם היא טענת אותה המטרונה, שנכשלה בדבר-עבירה שאינו סמוי עוד מן העין, והיא אומרת לאישה: חיב בעל להאמין לאשתו יותר משיאמין למראה עיניו.

ויש בין הכותבים האלה אנשים הבאים וקוראים: הלא האיש הזה אינו אלא לץ, הלא כל דבריו אינם אלא דברים הנאמרים בקלות-ראש. – הוי, אלהים אורי וישעי! עד כמה כבר געלה נפשי במלה הזאת! עד כמה כבר משתערים עלי כל עצבי בי לשמוע אותה! על כל מקרה שיבוא, והנה מלה זו בפיהם להרגיזני בה ולהחלותני! והאנשים האלה אינם יודעים את אשר הם עושים – אינם יודעים כי הם הלצים, הם קלי-הראש, ולא אני. כי איש, אם יקרא על רגל אחת או במושב חברים או בשעה שתחטפהו שֵׁנה את השורות המעטות והקצרות, חטוף וקרוא חטוף וקרוא, והוציא את משפטו עליהן ברגע אחד, האיש הזה הוא הלץ, האיש הזה הוא העושה את מעשהו בקלות-ראש. ואולם לא האישׁ אשׁר שׁעות אחרי שׁעות תעבורנה עליו עד הוציאו מתוך לבו את כל אשר העיק לו ועד כתבו את כל זאת על הספר; איש כזה כותב מרֹב תנודות-העצבים ומרֹב התרגשות-הלב. האנשים האלה אינם מבינים, כי בהיות הצורה צורה קלה, צורת פיליטון, צורת מילתא דבדיחותא, אז אין זאת כי-אם צורה לבד; התֹּכן הוא תֹּכן הבא לו לסופר ההוא רק מכֹּבד-ראש. האנשים האלה אינם יודעים את אשר הם עושים. את האנשים האלה אנו חיבים ללַמד בראשונה לקרוא…

ולא עוד אלא שהאנשים הטובים האלה מוסיפים לפעמים עוד מלה אחת לאמר: הלא אתה אינך יודע בלתי-אם לחרף ולגדף. כן. „לחרף ולגדף ”הם אומרים. אכן יכול אדם לקרוע בשעה שהוא שומע דברים כאלה! אבל גם כלי-זין זה כבר העלה חלודה, אדוני, ולא אבין בשׁום אֹפן איך לא קצה עוד גם נפשכם בטכסיסים האלה! אם ידַבּר סופר דבר אחד או מחצית דבר אחד שלא כרוחם, והנה כרגע: הוא חרף, הוא גדף! אם יאמר סופר: מו“ל פלוני או מו”ל פלוני לא צדק, לפי דעתי, או עשה כך וכך או גם עשה שלא כהוגן, והנה כרגע: הוא חרף, הוא גדף! אם יאמר סופר: נורדוי לא צדק אם דבר כך וכך, והנה כרגע: הוא חרף, הוא גדף! אם יאמר סופר: חכמי-ברלין אינם צודקים בכך וכך, או אם יחזיר איזה עורך את מאמרו של הסופר האחד או של השני משום כך וכך, והנה כרגע: הוא חרף, הוא גדף! איה חרפתי? איה גדפתי? ומתי? – בפני כל הקהל מסביב אנכי אומר לכם בפה מלא, ואתם שמעו: אם יוכל איש מכם להוכיח ולהראות באצבע על המלה שיש בה אותו החירוף או הגידוף שאתם אומרים, כי עתה נכון אני לא רק להוביל לכל אחד מכם „מאניה אבתריה לבי מסותא ”, כי-אם גם נכון אני לרחוץ את כל אחד ואחד מכם בעצמו, אכן זה הוא הדבר! האנשים הטובים האלה רוצים – אם בכלל הם רוצים איזה דבר ואינם באים בעלילה לבד – לעשות את ספרותנו שתהא רכה כסמרטוט; הם רוצים להנהיג בה אותו דרך הכבוד, הנהוג רק אצל נשים וילדים, ואותו הפינוק, הנהוג אצל המשמשים בכלי-זכוכית. אם יאמר איש לאחד מהם „שוטה ”, לא איכפת להם, ובלבד שיאמר: אדוני השוטה! ולכן עשו להם בשנים האחרונות מין דבר שהם קוראים לו „נימוס ”: דבר זה הוא מן הנימוס, דבר זה אינו מן הנימוס, ולכן בראו להם מין סגנון יבש כחציר ומתוח בחזקה כאותו החבל, אשר עליו מרקדים המרקדים על החבלים. לפי רוחם צריך הסופר להיות מוקשה וזקוף כקתא דמגלא, כפתורי מעילו רכוסים מכף רגלו ועד קדקדו, לא ינוד ולא ינוע, אם זבוב יעמוד על חטמו לא יניע בראשו והקול היוצא ממנו יֵצא כקול היוצא מתוך מכונה. ב „אדון נכבּד ”מחֻיבים הם להחל, ו „ברגשי כבוד ”מחֻיבים הם להשלים – הכל שַׁבּלונה, הכל שבלונה, הכל שבלונה! ואם יסור איש מן „הנימוס ”הזה, מיד אומרים לו: הוא אינו מדַבּר על הענין שנשא בו פלוני בן פלוני, כי-אם על נפשו של פלוני בן פלוני.

עד כמה כבר היתה לי לגֹעל לנפשי ולמחנק לצוארי גם הפראזה העתיקה והריקה הזאת! עד מתי עוד לא יבינו עד כמה מן השקר ומן הסכלות באותו הפתגם, שבראו לנו הקדמונים באין הבין, עד מתי עוד לא יבינו עד כמה אי-אפשר הוא כלל להפריד את הענין מן הנפש, וכי בדברים שבטעם אין לנו כלל דרך אחרת בלתי-אם לבאר את הענין על-פי הנפש. עשו, עשו לכם ספרות חנוטה, גרשו ממנה כל מזג חם וכל מי שיש לו מעט לֵחַ, עשו כל מה שתעשו, ובלבד שלא יזרום כל זרם דם חי בעורקי הספרות ההיא – ולבסוף נראה מה עשיתם…

או יש גם שהאנשים הנחמדים האלה באים ברֹב תמימותם וטוענים: למה אתה בא עלינו תמיד בשלילות?

חיובים תן להם! או האם באמת תמימותם של אלו גדלה עד לידי כך, שלא יחושו ולא ירגישו, כי החיים בכלל אינם אלא חבור של נגודים ושלילות? אם-ירצה-השם כאשׁר אשנן לכם פרק בהנדסה, אז אולי יצלח לי לשום לפניכם גם מעט מן החיובים. או האם באמת אינם יודעים ואינם מבינים כי את כל אשר לי הייתי נותן בעד מעט חיוב, לוּ רק רָאֹה ראיתי חיוב כזה גם בעולמי ובחיי? האין להם לב כלל להרגיש, כי לא מרֹב טובה ולא מרֹב תענוג ממַשמש אדם תמיד במקום הפצע?

ואולם יש גם מפלגה אחרת בין המתרעמים ההם: בדבר נורדוי צדקת וכו‘, באמת דבר נורדוי דברים שאינם עומדים בפני כל בקֹרת וכו’, ואולם, הלא ידעת, נורדוי הוא וכו‘; אסוּר לטעוֹן כנגד איש כזה וכו’, – אבל באותה הפוסטה שקבלתי את התלונה הזאת, קבלתי גם מכתב-עתי עברי, אשר בו יסַפּר הסופר צבי כשדאי, כי בהיותו בסיביריה בימי הפורים, והוא בא לאחד מבתי-התפלה לשמוע את קריאת המגלה, והנה כפעם בפעם כקרוא הקורא את שם „המן ”היו השומעים רוקעים ברגליהם ומכים במקלותיהם, כמנהג בכל תפוצות ישראל, ורק איש סיבירי זקן, מי שהיה איש-חיל בימי ניקולי הראשון, התנשא פתאום ויקרא בשפת רוסיה: אם צדק המן ואם לא, לא אדע, ואולם בכל אֹפן הן „נאַטשאַלניק ”(פקיד) הוא, ואיך רשאים אנשי-חיל פשוטים לבוא עליו בטרוניא כזו? – אחריות הספור הזה, כמובן על הסופר צבי כשדאי, ואולם אחריותו של המוסר היוצא מן הספור הזה הוא עלי. החפצים האנשים להנהיג בקרבנו בכל אֹפן שיהיה את השקפתם של אנשי-חיל זקנים.

אבל יש גם בין המתרעמים ההם אנשים המכאיבים לי מכל ההולכים לפניהם. האנשים האלה הם אַחי ובני-בריתי. השקפותינו ודעותינו אינן רחוקות יותר מדי אלו מאלו. ובכל-זאת הם באים ואומרים: ראה, לוּ יבוא איש מקרבנו לטעון את אשר אתה טוען, אז לא יהיה מצפצף ופוצה פה נגדו; אנחנו כבר באנו בטענות שהן יותר חריפות ויותר חזקות גם מטענותיך; ואולם אנחנו הננו מן „המושׁבעים ”, אבל לא אתה; אנחנו רשׁאים, אבל לא אתה! – רב לכם, אַחי, רב לכם, למה אתם נוסדים עלי כלכם? הנה זאת אפוא דרכה של אמת! הנה איפה ואיפה לה, הנה אבן ואבן לה, הנה המֻתּר לאחד אסור לשני! אבל איך אפשר הוא, כי הדברים, בהיותם יוצאים מפי האחד, הם כשרים ונאמנים, ובהיותם יוצאים מפי השני הם רעים ומגֻנים? היש אפוא אפשרות, כי אמת בצורה האחת תהא נקראת אמת ובהיותה נתונה בתורה אחרת תהיה לשקר? ועוד האנשים האלה נועזים להגיד לי, כי אני אני הוא הנוגע בנפש מדי דברי וכתבי, ולא בעצם הענין! הלא אתם, אדוני, תגעו בנפשי ובי, כי אמרתם: לא הענין הוא העיקר, כי-אם נפשי, נפש הדובר אליכם…

אַיֵּה האמת? איה השקר? איה אני בעצמי? מי האנשים הסובבים אותי? באיזה עולם אני חי?

ולפעמים, כשהשמש מבהיק ומזהיר בּעֹז ונִבט אל פני שׁכבת הקרח הרועד אשר על-פני חוּץ והנשמה רוקדת בתוך הגוף וצוהלת ומכל אפסים ואל כל אשר תבטנה העינים נשקפת רק תקוה טובה – אז יש שאני מוצא את עצמי יושב ואומר לנפשׁי: מה יפה האמת! האמת היא אמת כשהיא לעצמה. הדובר אותה אינו צריך לשום הסכם ואין לו לחכות להסכם. יודו לך אחרים עליה, או לא יודו – לך אחת היא. אפשר הוא, כי בתתה את פריה, לא תראינה עוד עיניך אותו והלב הרועד בקרבך לא ירעד עוד; ואולם את פריה תתן. כאשר יבוא האביב הגדול יראו כל עם הארץ את אשר תפריח…

1901.

אֳמָנוּת / דוד פרישמן

– אדוני, מה זאת אמנות?

החבורה יושבת על כוס תּה וממתקים. גברת הבית כבר הגישה את ה „כִּבּוד ”לכל איש וכל אשה, אדון-הבית כבר חלק את הסיגארות בין האורחים אשר מסביב ובתם העלמה כבר נגנה על-גבי הכנף של בַּכשטֵין את כל הוַלסים של שטרויס שלה. איזה חבר עושה את החסד עם הדַמות ומדַבּר על-דבר טוּאַליטוֹת, והדַמות יודעות, כי עליהן החובה להשיב לו את גמולו והן מדברות על-דבר התיאטרון. מתחילה אותה השיחה האוֹבּליגַטורית על האמנות. פתאום מתעוררת איזו דַמה עם עינים חולמות, כנהוּג, ופונה אל האדון המחבר עם השאלה המחֻכּמה מאד, שאינה עוד חדשה יותר מדי, לאמר: „אדוני, מה זאת אמנות? ”ומובן מאליו, כי האדון הסופר, אותו יפה-הרוח הנצחי, אותו הפואיטן, אותו האמן, אותו המומחה לענינים של אמנות מחֻיב לתת את התשובה על השאלה הזאת בקצור היותר אפשרי ותיכף ומיד. הסַלון רוצה שתהיה לו איזו מלה מסֻימה, איזו סנטנציה, איזה אַפוריסמוס; הסַלון רוצה, שילמוד את כל התורה כלה על רגל אחת ובבת-אחת דוקא. הסופר מחֻיב, למשל, לענות כך: „ניטשה היה אומר: אמנות זוהי – עצמיות! ”או: „לפי איבסן אין אמנות אלא – רָאֹה! ”או: „שופנהויאר היה מורה: אמנות זוהי – תֹּכן! ”והדַמות, כמובן, בשמען דבר כזה, תשומנה אותו מיד אל לבן, או ליתר תֹּקף ועֹז תעשינה להן קשרים במטפחותיהן ובעזרת השם לא תשכחנה עוד אותו. בסלון מבקש לו „מלה ”…

הוי המלים, המלים! הוי התורות, אשר רוצה אדם ללמוד אותן דוקא על רגל אחת! איה ומתי לא ישב כבר פואיטן כזה ולא פנו עוד אליו באותה בקשה, שיתן את התורה שלו אחת, שתים ושלש? – „יהי-נא חסדך להגיד לי, מה זאת אמנות? יהי-נא חסדך להגיד לי, מה זאת פואיזיה? יהי-נא חסדך להגיד לי, מה זה אלהים? מה זאת אהבה? מה זה עולם? מה זה יֹפי? אידיאל? חֹמר? רוח? ממשות? אילוזיה? ”ומובן מאליו, כי את התשובה הוא מחֻיב לתת במלה אחת – ואם לא, אז סימן הוא, כי אין הוא בעצמו יודע. איה ומתי לא הציקו כבר בחוג של חברים, בשעה ששותים תּה ומעשנים סיגארות, לבני-אדם ישרים בשאלות האלה, שהן מששת ימי בראשית נבראו, כמובן, רק בשביל הסַלון? ואולם כמעט מעולם לא נמצא עוד אותו הסופר או האמן, אשר, תחת שידַבּר על שופנהויאר ואיבסן, יענה ויאמר פשוט: גברת, אין אַתּ אלא אוָז בצורת אדם! מה אמנות – דבר זה אין שום אדם בעולם יכול לבאר לך. כשם שאין אדם יכול לבאר לך, מה אלהים, מה אהבה, מה עולם, מה חיים. אחת משתי אלה: אם יש לך הבנה בשביל אלה, אז אין לך צֹרך כלל בבאורי, ואם שאין לך אותה ההבנה, ואז לא יועילו לך אלפי באורים. הבאורים הללו לא יהיו אלא מלים. ומה גם הבאורים הנתונים על רגל אחת ועל-פי מלה מסֻיָּמה ידועה!

טוב. אנכי אגיד למשל: אמנות זוהי רָאֹה. ואתם תיכף ומיד: „מה זה ראה? ”– ראה, אגיד, זהו השיג. ואתם: „מה זה השיג ”? – השיג, אבאר, זהו הרגיש. אבל הרגיש מהו? וכולי וכולי! או למשל כך: פואיזיה זוהי – עצמיות. ועצמיות מה היא? עצמיות זוהי התעצמות. והתעצמות? ופנימיות? ותֹכן? ועצם? – לכוּ לעזאזל ותנו לי מרגוע! אם שאתם חשים ומרגישים את כל זה, ואם שאין אתם חשים ומרגישים זה! אם שאתם עשויים מתחלת יצירתכם להתענג על היֹּפי, ולא תשאלו דבר ותתענגו, ואם שאין אתם נבראים בשביל זה, ואתם תשאלו ותחזרו ותשאלו בלי קץ ובלי תכלית!

שואלים את האמן, מה זו אמנות, כאילו האמן בעצמו היה יודע. טעות היא. האמן רק נברא אמן, ואולם מה זה, אין הוא יודע. אין הוא יודע זה, כאשר אין המגניט יודע, מה הכח הדוחה בו, כאשר אין הפרח יודע, איך הוא צומח ופורח. בכלל הלא כל ידיעה לכתחלה היא כבר ההפך מן האמנות, ועם הידיעה תהיינה למין הפך כזה גם השאלות. האסון בדבר השאלות מתחיל עם אותו הרגע, שאכל האדם מפרי עץ-הדעת ולא מפרי עץ-החיים. תחת לחיות, היה האדם לשואף ידענות, והכל שואלים ושואלים, שואל כל מין האדם, ושואלת גם הדַּמה בסַלון. מבלים חיים בשאלות. היום שואלים: מה זה חיים? ומחר: מה זו אמנות? וממחרת המחר מה זה עולם? ומה אלהים? ומה הטבע? ומה מזמור-שיר? ומן הצד השני מבלים עולם בתשובות. קוראים למכונה כזו, המקיאה מגרונה חבילות של תשובות כאלה – אסתיטיקה. משיבים אלף-אלפי פתגמים מסֻימים ומהֻקצעים היטב, כל אחד ככל אשר יעלה באותו רגע על לשונו וככל אשר יפה לו באותה שעה. אמנות זוהי רָאֹה. אמנות זוהי עורון. אמנות זוהי התפעלות, לא, אמנות זוהי היוֹת קר כקרח. אמנות זוהי התענג. אמנות זוהי הצטער. אמנות זוהי אמת. לא, אמנות זוהי התחפש. אמנות זוהי התבוננות. אמנות זוהי הרגיש. טבע. לא-טבע. ממשות. אילוזיה. שעשֻׁע. כֹּבד-ראש. תֹּכן, צורה. אוביֶקטיביות. סוביֶקטיביות. ואולם עם הרגע, שמתחילים לשאל, מה זֹה אמנות, פוסקת האמנות. השאלה הלא לכתחלה היא כבר השלילה של האמנות. האסתיטיקה, כשהיא עוסקת בבאורים, מה זו אמנות ואיך זו אמנות וכיצד היא האמנות, היא בעיקרה המתנגדת לאמנות. האמנות אינה שואלת, אלא ישנה. כשם שהשיבות את כל הפראזות האמורות למעלה, כך יכול אתה להשיב, למשל, גם-כן: האמנות היא „הגג ”או ה „יד ”או ה „יתד ”של כל דבר שבעולם – וגם זה יהיה פתגם עמֹק מאד. או: האמנות היא „החלל הריק של הנמצא ”או „הנמצא של החלל הריק ”, שעליו נוסדים החיים. או גם האמנות היא אתרוג מטוגן בחמאה. ואת הפּתגם הזה אתה מוסר אחר-כך להדמה שבסלון, כשם שאתה מוסר לה איזה אוטוגרף לזכרון, והיה לה דבר להשתעשע בו ולטלטלו ממקום למקום. פלאי-פלאים! איבסן אמר ראה וניטשה – עצמיות! לא, הם רק חפצו להמלט על נפשם מפני איזו דַמה הנופלת למשא או מפני איזה אדון מטריד עם שאלותיהם הנצחיות, שיכולות להביא אדם לידי יאוש. או אם כבר נחליט שבאמת היתה להם איזו כונה מיֻחדה באותה פורמולה בת המלה האחת שלהם, אז היתה להם זו רק בשביל אזנו של האמן לבדו, שהוא יבין, וביחוד ירגיש, גם את המלה וגם את המלה עצמיות, כשם שהיה מבין ומרגיש את הדבר גם בלי אותן המלים המיֻחדות, או כשם שהיה מבין ומרגיש גם איזה פּזמון אחר. האסתיטיקה אינה עשויה בשביל זה שאינו אמן; רק האמן מבין אותה – וזה, על-פי רֹב, צריך לה כשם שהוא צריך לכאב-שנים שלו.

האם באנו בעזרת האסתיטיקה זה כמה וכמה עשיריות שנים אפילו פסיעה אחת מן המקום והלאה? האם לא מרקדים אנו וחוזרים ומרקדים על-פּני נקודה אחת? זה כמה וכמה עשיריות שנים שואלת הדַמה של הסלון: מה זו אמנות? מה זה שיר? וזה כמה וכמה עשיריות שנים אין אנו עושים דבר אלא נותנים תשובות. ונותנים אנו תשובות בכל פעם ופעם על-ידי איזו מלה חדשה ומהֻקצעה ומבהיקה היטב, שאנו נותנים לה מהלכים. פעם אנו אומרים לה: אמנות זוהי ראה ופעם: שירה זוהי התעמקות, ועוד אלפי פתגמים כאלה, ככל אשר יעלה באותו רגע על לשוננו. מה-נפשך: אם איני יודע מה זה זמר, לא יועיל לי כלל אם יאמר לי איש: זמר זהו ראה או כדומה מן המלים העוברות לסוחר. אם נכשל אני על המלה זמר ואני מוצא בה איזה דבר שאינו ברור, שאינו מובן, שאינו מֻשּׂג, אכּשל כמו כן גם על המלה ראה ולא אדע מה זה ראה. ואם אשאל אחר-כך מה זה ראה, הלא אשאל ואחזיר ואשאל כך עד שיבוא אליהו ולא אבוא לשום תכלית. ובאמת אנו רואים, כי האסתיטיקה שלנו עומדת רק על שאלות ועל שאלות הבאות מתוך שאלות ועל שאלות לשאלות, וכשהיא באה להשיב תשובות, אין לה אלא אותן התשובות של הסַלון, הקצרות והנוֹסדוֹת על מלה מסֻימה אחת. לא הצד האמנותי הוא היסוד של האסתיטיקות האלה, רוצים הם למצוא על-פי השכל תשובה על השאלה מה זה רגש. אבל כיצד אפשר שחֹסר-ידיעה יהא נעשה לידיעה על-ידי מלה גרידא מתוך ספר של מלים? דבר זה אין להבין כלל. אם יוצא אני מתוך ההנחה, שאין אדם יודע מה אמנות ומה שירה, אז אין זו הנחה לבד, אלא באותה שעה ובבת-אחת היא גם-כן ההיקש היוצא והדיוּק של זו. הלא זה אמרתי כרגע: אין אני יודע. אז שוב לא אדע עוד; על-ידי מלים אי אפשר שיהא בא איזה שנוי בזה. מלים, באֹפן היותר טוב אינן אלא סִמבולים בשביל הרגשות ידועות של מֻשּׂגים. אם נולדתי צהוב, אי אפשר הוא שאהיה נעשה על-ידי מלה לברוניט – ולוּ גם תהיה מלה זוּ מחֻדדת מאין כמוה. אם קטן אני בקומתי מטבעי, אי-אפשר הוא שעל-ידי איזו סנטנציהאגדל פתאום עד כדי מחצית אַרשין – ולוּ גם תהיה אותה הסנטנציה מחֻכּמה עד להפליא. הדַמה, כשהיא יוצאת מתוך הסַלון, חכמה היא כשהיתה; לכל היותר טמטמת רק את מוחה קצת יותר בתשובותיך. למה זה שאל? למה זה השיב? בתוך השאלה עצמה הלא מונחת כבר התשובה. על-ידי השאלה הודה האיש, כי אין הוא יודע, וכל זמן שלא נוכל לכחש, כי מתוך לא אי אפשר שיצא הן, הלא החפוש אחרי תשובה אינו אלא הבל. האסתיטיקה, שמתחילה עם „איני יודעת ”, מן המחֻיב הוא שתגמור גם-כן עם „איני יודעת ”.

מה עמֻקה ונשגבה אותה הלגנדה על-דבר עץ-החיים ועץ-הדעת! אכלנו מפרי עץ-הדעת ואנו שואלים. ואולם האמנות היא הפרי של אותו העץ השני, של עץ-החיים. אולי אז, בשעה שאכל האדם מפרי עץ-הדעת, שלח את ידו בלי כוָנה ונגע באצבע אחת קטנה בלי דעת גם בעץ-החיים. והנגיעה הזאת היא שהתנחלה בלי דעת ובאה גם עד ליחידים, ובלי דעת נעשו והיו יחידים למשוררים ולאמנים. משפחה קטנה מאד, על-פי מספר האצבעות יכולים אנו לספור אותם. ואותם היחידים חיים ומשוררים ויוצרים, תחת אשר כל האחרים הנותרים יודעים ושואלים וחוקרים. ואותם, שיוֹדעים ושוֹאלים וחוקרים, היו ככרובים עם להט החרב המתהפכת לפני שערי גן-העדן, כי גם הם עומדים לפני שערי האמנות ועל-ידי חקירותיהם וידיעותיהם ושאלותיהם הנצחיות אין הם נותנים לשום איש להכנס. בתוך הסַלון נפגש אחד ממשפחת היחידים עם אחד מן השואלים, היודעים, אחד מאנשי עץ-החיים עם אחד מאנשי עץ-הדעת, הדַמה שואלת במתיקות רבה: מה זו אמנות? והמשורר מצחק מעט באירוניה ועונה: אמנות? – הוי, גברתי, הלא הדבר הזה פשוט מאד: אמנות, כידוע, היא על-פי איבסן רָאֹה, ועל- ï פי ניטשה היא עצמיות ועל-פי שופנהויאֶר תֹּכן. זהו הכל!

I

מובן מאליו, כי אין אני מדבר פה בגנבה ממש, שאדם שולח יד בכיסו של חברו ומוציא משם בחשאי את מורה-השעות שלו –דבר זה אני מניח למומחים, הבקיאים בטיבו בודאי יותר ממני –אלא מכון אני לגנבת דברים, גנבה ספרותית, שסופר גונב לפעמים מחברו דברים ורעיונות וענינים שלמים ומביאם אחרי-כן בשם עצמו.

איני בוש להודות: ירא אני, שדברים כאלה נקרים אצלנו לפעמים.

ירא אני, שהם נקרים אצלנו מעט יותר מן הדי. יש מן הסופרים המחזירים אצלנו –אם אפשר לומר כך –על הפתחים במכנסים רוחניים ישנים, שאחרים כבר פשטו אותם מעליהם. עוד אתמול אירע לי מעשה באחד מן הגדולים שלנו ובשיר אחד שכתב ובשיר שני שנכתב גם הוא, אלא שנכתב בלשון אחרת ובספרות אחרת, ודומה לשל זה בתכנו ובכל מעשהו ובצורתו והרכבתו. אבל אצלנו אסור לנגוע במקום המסכן הזה. אצלנו, כשיבוא אחד לגלות, מיד מתחילים לטעון, כי את כל הבירה הוא יכול לקעקע חס-ושלום, וכי בידים יחריב חס-ושלום את בנין כל הספרות, אשר בעמל ובזעת-אפים התחילו רק זה עתה לבנותו, ולא רק את בנין הספרות יכול זה להחריב חס-ושלום, כי-אם את כל האמה ואת התחיה ואת הרעיון הקדוש ואת השקלים ואת העתיד הקרוב ואת העתיד הרחוק ואת כל יתר הדברים הטובים.

אגב אורחא עלי להעיר: אצלנו תלוי תמיד זה בזה; נוגע אתה אל אבן אחת, מיד עליך לחשוש: שמא יתפקק הגל כלו. אומר אתה: המעשה ביתומי קישינוב אינו מחור לי יפה, מיד –את נפש האמה אתה קובע; משמיע אתה: חטמו של אוסישקין אינו מוצא חן בעיני, מיד –את הרעיון הקדוש אתה רוצח עד לבלי קום; מיד –את התחיה אתה ממית מיתה עולמית. דומה, מין סומנמבולה שוכבת לפנינו ומיד שנגעת אליה באצבע קטנה, את נפשה אתה לוקח.

– אבל אחזור לעניני.

כך הוא אצלנו בנוגע לגנבה ספרותית, אבל לא כן אצלם, אצל אמות-העולם. לפני שבועות אחדים נזדעזעה העתונות הגרמנית ד' מאות על ד' מאות פרסה לרגלי מעשה נורא שקרה, ולא פסקו עדין לכתוב מאמרים בנידון זה עד היום. אחד המבקרים בברלין, מן הכותבים רצנזיות לעתונים על בתי-התיאטראות, זיגפריד יאקובזון שמו, נתפס בעברה זו, שבאחד ממאמריו באחד מן העתונים, בעתון "וועלט אם מאנטאג”, השתשמש בי”ב שורות, שכדוגמתן כתב סופר אחר קודם לו בעתון אחר –ועל דבר קטן כזה הרעישו שמים וארץ ועשו ממנו ענין, “ענין יאקובזון”, ופסלו את הסופר האמלל מן הכהנה והוציאוהו מן החברה. היפה מכל הדברים הוא, כי הסופר בעצמו, וכן רבים מן סופרים הגדולים (מקסימיליאן הרדן, ארטור שניצלר ועוד) בבואם להפך בזכותו וללמוד לו סניגוריה, החליטו, כי עשה הסופר הזה מעשה זה מתוך מחשבות מטרפות. הענין כלו אינו אלא ענין פתולוגי. יש לנו עסק פה עם מין מחלה. בדקו ומצאו (ארטור שניצלר הוא גם רופא), כי יש גם-כן מין קלפטומניה רוחנית. רבונו של עולם, כמה עשירה כחמת-הרפואה וכמה היא מוצאת חדשות יום-יום! אין שום ספק, כי באפן זה לא נשאר לי בלתי-אם להחליט, שתשעים ותשעה מסופרינו שלנו, הם רחמנה-ליצלן, חולים. המקום ירחם עלינו! –ואולם בנוגע לאותו סופר, באו גם מן הצד השני וטענו: היכן כאן מחלה! מה ענין של פתולוגיה אצל מבקר כותב רצנזיות שגנב קצת? מה פרושו של מום של-מוח או של כח-זכרון שאינו נורמלי? רק רמאות! רק רמאות! כשגונב אדם מורה-שעות ומודה על גנבתו, אז סוף-סוף יכולים אנחנו להניח עדין, כי רק מורה-שעות זה גנוב אתו, ואולם יתר החפצים הם שלו מאשר קנה לעצמו בישר ובאמונה, אבל מיד כשהוא מתחיל לפטפט באזנינו על דבר קלפטומניה ועל-דבר מומים שבמוח ומחלות משנות ומודה לפנינו, שהוא אינו יודע להבחין בין שלי ושלך, אז אפשר מאד שגם המעיל אשר לו גנוב אתו וגם המצנפת אשר בראשו וגם הנעל אשר ברגלו וגם הכתנת אשר על בשרו, ביחד עם אותה החיה הקטנה הרומשת בתוך אותה הכתנת. הלא יודעים אתם את תשובתו של האיש הגונב סוסים. פרסת-ברזל מצא, ואליה היה מדבק איזה סוס, ולא יכול להפריד ביניהם, ואולם את הסוס לא גנב. אבל הן גם רוצח, כשהוא עומד לפני השופטים, אינו מתנצל בזה שהוא משגע, אלא אם-כן אין עוד עצה אחרת ומפלט אחר. ואולם מבקר כותב רצנזיות, האוחז בקרנות הפתולוגיה ועושה אותה לעיר-מקלט לנפשו –הלא זאת רק רמאות, רק רמאות!

ועוד טענו: מה אכפת לך אם איזה סופר בא וגונב מעט? יגנב-נא לו כאות נפשו, ובלבד שבעצמו יהיה איזה כלי מפאר, איזה אדם מצין, איזו אישיות מיחדה! אם אדם כזה נתפש בגנבתו, אז אין לנו ולו אם יענה אותנו בחוצפה גדולה לאמר: “ומה בכך אם חזרתי וכתבתי מה שכתב פלוני? הדברים האלה דרושים היו לחפצי ובמאמרי הם יותר על מקומם הנכון משהם שם אצל המחבר הראשון. האם היה לי להשמיד את הרעיון שלי רק משום שזה, שהשתמש אדם במלים אלה הדרושות לי והביאן פעם אחת שלא לצרך?” גם קסנובה, המתהולל המפורסם, ענה באפן זה, בשעה שתפסו אותו בעברה שעשה את עצמו ל”אציל” על-דעת-עצמו. כ”ז אותיות של האלפא-ביתא הן שלו, ואיש לא יוכל למחות בידו להשתמש בהן כרצונו ובכל עת שהוא רוצה. הדברים האלה הם דברי חוצפה, אבל איש לא יכחש, כי יש בהם רוח!

ובא לידי באחד מן הימים האחרונים קונטרס חשוב, הנכתב לרגלי אותו “ענין יאקובזון” ביד אחד מן העתונאים היותר חרוצים שבגרמניה, הוא ליאו ברג, משא על-דבר “הפסיכולוגיה של הגנבה הספרותית”. במאמר הזה אני מוצא הרבה רעיונות בנידון זה, היפים ברב מקוריותם, הגם שברבם הם מתמיהים ומפליאים הרבה. בכל אופן יש לנו עסק פה עם אדם פקח.

ראשית ישמיע לנו את דעתו על-דבר הגנבה הספרותית כשהיא לעצמה. הסופרים הגדולים והמפורסמים עברו כמעט כלם עברה זו. למשל: שקספיר, מוליר, לסינג, גיטה, הינה. ביחוד גנבו שקספיר ומוליר בלי מדה ובלי רחמנות ויקחו להם משל אחרים סצינות שלמות, אקטים שלמים ותמונות שלמות וחמרים שלמים. גיטה “לקח” לו מאת שקספיר שיר אחד שלם בשביל “פויסט” שלו, ובתמימות מרבה הוא מתנצל לאמר: “למה היה לי להוגיע את עצמי ולהמציא שיר חדש, אם זה של שקספיר הוא שיר טוב ומשמיע את כל הדרוש לי?” והינה –פתגמו הלא ידוע, והגנבים הספרותיים הן מביאים אותו לפרקים קרובים: “רשאי המשורר לקחת מלא חפניו מכל מקום ששם ימצא חמר לספריו, ואפילו עמודים שלמים עם כותרות מהקצעות רשאי הוא לקחת לו, ובלבד שההיכל אשר יבנה אותו בהם, יהיה היכל יפה”.

במקצוע האמנות והספרות יש רק תורת מוסר אחת: קח לכל ענין את המלה היותר טובה, היותר מקבילה, היותר יפה והיותר מכונת. אם מוצא אתה מלה זו אצל אחר, אז אין לך הרשות, אלא, אדרבא, מוטלת עליך החובה לקחתה משם. מי, שבכדי שלא יכשל בגנבה ספרותית, משתמש לענינו במלה שהיא פחות מכונת לו, אפשר שעל-פי משגיו של בעל-בית הגון הוא איש ישר, אבל על-פי משגי הקולטורה הוא הנבל. אם הגנבה הספרותית מכבדת את בעליה או נותנת עליו חרפה, - דבר זה אינו תלוי בעצם הגנבה, אלא בתנאים שעל פיהם הגנבה נעשית.

והמחבר מספר במקום זה דבר נחמד מאד. כידוע, מנהג הוא בבתי-הספר העליונים והתיכונים בגרמניה, שהמורה נותן לפני תלמידו איזה שיר של שילר או של גיטה, ועל התלמיד לחזור ולכתוב את זה בלשון פרוזית, ובלבד שישמור את עצמו מלהשתמש אפילו במלה אחת שבתוך המקור. ובכן: אסור גנבה ספרותית במלוא מובן המלה! “אני הייתי בימים ההם –מספר המחבר –עלם שמתגאה מאד בעצמו וחושב את עצמו לגאון-עולם, אשר בני-דורי, וביחוד המורים שלי, לא הכירו עדין ערכי, ובלבי ידעתי, כי בכל-אפן מבין אני לכתוב מאמרים יפה מהם”. "כל הדבר הקשה היה לי רק מין שעשעים, שהייתי עושה אותו בין פת-שחרית ובין חבישת הספרים. להקים את השלד הרוחני של איזה שיר או של איזה מאמר –דבר זה נחשב לעצמי לאחד מן הדברים הפשוטים והקלים ביותר”. אבל בבואו לידי-כך, לחזור ולספר בשפה פרוזית את תכנו של אחד השירים הקלסיים, אז התמוטט הבטחון בעצמו בפעם הראשונה. והמעשה היה כך: בשעה שכתב, היה ספרו של שילר או גיטה מונח, כמובן, פתוח לפניו על השלחן, ובכל פעם שהסתכל בו, מצא, כי אותה המלה שהשתמש בה שילר או גיטה היא הנכונה והטובה והיפה, שאין כלל נאה ממנה ומכונת יותר אל התכלית; ולא עוד, אלא שכל נסיון קל, לנטות מן הסגנון שלפניו אפילו במלה אחת, לא יהיה אלא זיוף וקלקול. כבר אז היתה בלב העלם הזה הרגשה ספרותית במדה זו, שהבין, כי כל המנהג הזה הנהוג בבתי-הספר אינו אלא מין ענוי רוחני שלא בטבע. אלא מאי? רוצה אדם, שתלמיד היושב עוד על הספסל יבין לכתוב יפה משכתב שילר? או האם רוצה הוא להכריח אותו להשתמש דוקא ודוקא במלים הגרועות והפחותות, בשעה שהמלים הנכונות והמכונות אל הענין מונחות וגלויות לפניו? האם זאת היא התכלית, לחנך את הנער שיתרגל דוקא ודוקא לשטחיות ספרותית? –והמחבר מספר, איך שהסית בקצפו את אחד מחבריו, בשעה שבאה מלאכה כזו לידו, וזה העתיק מלה במלה את השיר מתוך ספרו של שילר, ובפה מלא אמר אל המורה: “לעשותו יפה משהוא שם, לא יכולתי, ולעשותו גרוע ממנו, לא חפצתי”. מובן מאליו, כי התלמיד נענש אז, להיות יושב שתי שעות במשמר, ואולם הוא, המחבר, הבין כבר אז כי יש עצמיות בחוצפה זו יותר משיבינו אלפי מלמדים ומורים. לפעמים דרושים לאדם הרבה יותר רוח והשכלה וכשרון, בכדי שיגנוב איזה דבר ספרותי, משהם דרושים, בכדי שלא יגנוב. נערים, שאין להם נשמה ספרותית, אינם באים לעולם לידי נסיון זה, תחת שדוקא המוכשרים ביותר, הם הם הרגילים על-פי רב לגנוב מתוך ספרים; כי דבר זה הוא, פשוט, כנגד טבעם, שיבואו לחבר איזה חבור ספרותי, אשר כבר נתחבר פעם אחת יפה יותר, משהם בעצמם יוכלו לעשותו.

במצב זה מצוי לפרקים קרובים מאד גם הסופר, וביחוד כל עת שהוא בא לדבר על איזה ענין ומוצא כי על ענין זה כבר נכתבו דברים מחכמים הרבה יותר ממה שיודע הוא לדבר בו. לא שהמחבר הקודם לו היה חכם ממנו, אלא שזה שהוא אומר לכתוב, כבר נכתב בדברים מחכמים הרבה יותר ממה שיכתוב הוא –זה הוא העיקר. האם יבלבל את הפסוקים ויטשטש את הנכתב, והכל בכדי שלא יגנוב? האם ירחיב את הדברים ויאריך את הענין וישנה את הלשון, והכל בכדי שיעשה אותו לקנין עצמו? ואם יקדים את המאחר ויאחר את המוקדם, העל-ידי-זה כבר נעשה לעומד ברשות עצמו?

II

“הגנבה” הספרותית שונה מאד למיניה. שבעים פנים יש לה. ויש שהיא נעשית גם בכשרות ובישר ובלב טהור לגמרי. יש, פשוט, שסבות דומות מולידות תולדות דומות. הנה לכם משלים:

אותו המאורע, למשל, ששקספיר מספר לנו ב”רומיאו וי’וליט”, אירע כמה אלפי פעמים קודם שכתב אותו החוזה הגדול, וכך אפשר לו שיארע גם עתה בכל יום ובכל מקום. והנה המשורר שאירע לו מעשה כזה בחייו או שראה אותו בעיניו, בודאי שיבוא ויכתוב לנו גם הוא את הטרגדיה שלו בענין זה; יכתוב לנו אותה בתמימות מרבה, בשעה שאינו יודע את שקספיר, או יכתוב אותה בלי שים לב כלל לשקספיר, אם יודע הוא אותו. ואז מן הנמנע הוא כלל ש ל א ישתמש בגורמים ידועים אות באות כמו שהשתמש בהם שקספיר. וגם זה, במובן ידוע, הלא אינו מין גנבה ספרותית! –כמו כן עלולים אני ל”גנבה” כזו במקצוע הפילוסופיה. מחשבות ידועות מוכרחות תמיד, על-פי כללי ההגיון, לצאת מתוך מחשבות ידועות אחרות, ורק שההיקשים הללו נולדים לא במוחו של אחד, אלא במוחות שונים. מי שיודע, למשל, את הפילוסוף הגל, ורק שאינו יודע את תלמידיו או את מתגדיו, בהכרח שיבוא –אם רק יודע הוא לחשוב ולהקיש כהוגן –לידי אותן המחשבות, שכבר נחשבו ונכתבו בספרים שונים זה כבר. אין שום ספק, שימצא גם הוא אותן הצורות עצמן וישתמש גם הוא אפילו באותן המלים גופא שהשתמשו בהן אחרים שקדמו לו. הדבר הזה נעשה לפעמים כעין שעודים כללו של חשבון. נותן אדם לי איזה חשבון ואני עושה את פתרונו הנכון, האם גנב אני בשביל זה, שבשבוע שעבר פתר גם אחר את החשבון הזה לנכון? האם לוח-הכפל של הגל אינו גם-כן לוח-הכפל שלי? האם נתן הטבע לאריסטו חקי-הגיון אחרים מאשר נתן לי? האם בכדי לכתוב איזה פסוק על-גבי הניר מוכרח אני לבדוק תחלה את כל הספרות כלה, עד שאהיה מובטח כי את המחשבה שלי לא חשב גם אחר? אם חושב אני את המחשבה על דעת עצמי, אז היא מחשבתי שלי. כל החושב בדעה צלולה, מן המוכרח הוא שיהיה בהרבה ענינים הסכם בינו ובין המוחות ההגיוניים שבזמנים הקודמים. רק על המוחות המטושטשים קלה גם במקצוע זה המלאכה, להיות נזהרים ונשמרים מן “הגנבה”. אין לשער כלל, כמה מן התקלה מביאים בפנה זו חוקרי הספרות העוסקים בחפוש המקורים. טבעם הנעדר מעיקרו כל פואיזיה וכל פילוסופיה הוא שמונע מהם את האפשריות לציר לעצמם, כי סופר עושה את מלאכתו במוחו ולא בהפוכו. אסור היה לאיש כגיטה לבוא מעצמו לידי חמרים ומחשבות ומלים ידועים, מאחרי שבא אליהם גם איזה כתבן שהקדים לו. זו היא ההנחה הראשונה של תכן חייהם, כי האנשים האלה אינם יודעים, או לכל-הפחות שוכחים הם דבר זה בכל פעם מחדש, שהטבע בעצמו וכח החושב שלנו הם הם המקורים היחידים של כל אמנות וכל חכמה.

ביחוד גדולה הגנבה הספרותית שנעשית שלא מדעת. קולטים אנחנו יום-יום הרבה מאד, ורק המעט מן המעט נשאר בזכרוננו ובהכרתנו. לרגלי חק קורבת המחשבות יוצא לפעמים אחרי זמן ידוע קצת מזה שנבלע בנו שלא מדעת ועובר את מפתן ההכרה. –ידוע המאורע שאירע פעם אחת לאחד מן המשוררים ממשוררי רוסיה. יגע האיש הטוב הזה ימים וירחים ולא העלה כלום, כתב, מחק וחזר וכתב ולא העלה כלום, עשה חרוזים ובטלם, חזר ועשם ולא העלה כלום; פשוט, לא הגיעה עוד שעתו. פעם אחת ישב בבקר והיה שותה תה והיה מעשן פפירוסות זו אחר זו –ופתאום הנה רוח-הקדש באה עליו. הנה מצב הנפש הנכון, הנה מלה, הנה משקל, הנה חרוז. החרוזים שוטפים מתחת לעטו, וכל שורה שופכת עליו רוח חדשה וממלאה אותו חרדות של קדושה. תודות לאל עליון, סוף-סוף נתעורר הכשרון שלו! ורץ הוא לאחד מחבריו, בכדי לשמוע את משפטו, וזה מחבק אותו ובוכה על צואריו ונותן לו את ברכתו. תודות לאל עליון, סוף-סוף נתעורר הכשרון שלו! יצא משורר גדול לאויר העולם! אותו יום בערב והוא יושב במסבת חברה גדולה של סופרים. עתה יראו-נא כלם איזה כלי מפאר הוא! והוא קורא לפניהם. ופתאום והנה דממה כבדה מאד. אך לבסוף מתעורר אחד וקורא: אבל הלא זה שיר משירי פושקין! ולא עוד, אלא שהיה השיר לקוח משם מלה במלה. איך יכולים אנחנו לבאר חזיון כזה? –לפי דעתי, יכולים אנחנו לבארו באותו אפן שאנחנו מבארים את מעשה החלומות. אין מן הנחוץ אפילו להניח, כי אותו המשורר הצעיר, בשעה שכתב את השיר, היה לו אותו מצב-הנפש ואותה שורת-הרעיונות גופא שהיו לו לפושקין בשעה שכתב הוא את השיר. די לו אם עתה, בשעה שכתב, היו לו אותו מעמד-הנפש ואותה תהכונה הרוחנית שהיו לו אז, בשעה שקרא את שירו של פושקין. עתה כשחזר אליו אותו מעמד-הנפש חזר עמו גם השיר. ואת המותר עשה לו ההכרח של החרוז ושל המשקל, שהוא הן גם הגורם שאנחנו יודעים על-פי הזכרון את אחד השירים יותר משנדע את אחד המאמרים הפרוזיים. מקרים כאלה קרו גם לאנשים גדולים מאד, המקוריים בטבעם מאין כמוהם, כמו, למשל, להמשורר הגדול הינריך פון קליסט, שנתן לנו פעם אחת חרוזים שלמים מאת שילר. דבר זה בא לו בלי-ספק מתוך תכונתו הסומנמבולית, שהיתה נופלת עליו תמיד בשעה שהיה כותב את שיריו, ביחוד נקרים מקרים כאלה לאמנים שנשמתם היא בחינת נקבה.

יש גם מין גנבה ספרותית, שהוא פשוט מין מצוה. כותב איזה הדיוט ספר ושם נמצא איזה דבר טוב, ורק שצורתו והרצאתו גרועות מאד, ולכן בא סופר בעל כשרון ונוטל את הדבר הטוב משם ומרצה אותו לפנינו –הרי זה עושה מצוה. הספר עובר ובטל ונשכח, ומצוה היא להציל את הרעיון האחד הטוב, בכדי שלא ימות גם זה עם השאר. במקצוע האמנות לא די לנו שיש לו לאחד איזו מחשבה טובה. אלא שתהא מחשבה זו גם מעבדת יפה. כלי-הנשק והתכשיטים של המנצח שיכים לעולם להמנצח. אחד הסופרים המפורסמים בגרמניה, כשהיה קורא איזה ספר שנתקלקל ביד מחברו, היה אומר: את זה עלינו לתקן עוד באיזה זמן מן הזמנים ולעשותו יפה. תקן ועשה יפה –זוהי תורת-המוסר היחידה של הגונב. העיקר הוא שיעשה את הנשחת יפה, ואז תבוא עליו ברכה. מלבד זה עושים לפעמים הגנבים הספרותיים מעשה טוב, כשהם לוקחים דברים מתוך ספרים קדמונים, שאין להם מהלכים עוד בין הקוראים שבזמן הזה, ומרצים אותם לפני הקהל החדש לפי טעמו. מה איכפת לו לאפלטון, אם יבוא לפעמים סופר חדש וגונב מעט ממנו ונותן אותו לפני הקהל? יפוצו-נא דברים טובים של אותו זקן בקרב החדשים ככל האפשר! הסופרים, שמהם גונבים הגנבים הרבה, הם גם המפורסמים ביותר כמו, למשל, פרידריך ניטשה בזמן הזה. במדה שגונבים ממנו, נעשה זה מפורסם יותר ויותר. כל גנב וגנב נושא החוצה את זרע רוחו. –נפלא הדבר, כי בשעה ש”גנבו” אנשים כשקספיר, כגיטה או כשופנהויאר, מיד נעשו הדברים לדברים גמורים של שקספיר וגיטה ושופנהויאר ממש. העיקר הוא, כי הלוקח יטביע את חותמו הוא על הלקוח. ביחוד נראה דבר זה אצל שופנהויאר. הגזל שנמצא אצלו מפליא ומתמיה. כל אות ואות וכל מלה ומלה של הרעיון הזר נעשות אצלו משלו, נושאות עליהן את רוחו ואת תכונתו ואת טבעו ומתאימות לגמרי עם הבנין כלו. רק לפי תכונתו של הסופר תהלל הגנבה. מי שאין לו חוש ספרותי, זה אינו רשאי בכלל לכתוב, וממילא ישמר מן הגנבה.

ויש גם גנבה ספרותית כזו: לוקחים מחשבות ושיטות ודרכים וחמרים שהשתמש בהם איזה אדם גדול במקצוע שלו וחוזרים ומשתמשים בכל אלה במקצועות אחרים. למשל, מעבירים מחשבות פילוסופיות ממקצוע הפילוסופיה ומשתמשים בהן לעניני הפוליטיקה או לוקחים שיטה חדשה הנהוגה בחכמת ידיעות-הטבע ומנהיגים אותה במקצוע חכמת-הכלכלה, נוטלים את הטרגדיה של הויפטמן עם הריאליסמוס שלהן בנוגע לאנשי שלזיה ועושים כמוהן בנוגע לאנשי מחוזות אחרים, בקצור: מה שנעשה אתמול באפן סוציולוגי, הוא שיעשה היום באפן פסיכולוגי ומחר באפן פתולוגי או היסטורי או פילוסופי, או מה שיספר היום בברסלוי הוא שיספר מחר בפטרבורג וכדומה. מחשבות מקוריות אין להם אלא לבני-אדם מעטים מאד, ואולם רבים מאד מבינים, כי על-ידי שנוים ידועים באחד החמרים יש מקום לצורה שנראית כעין מקורית. וגם פה תלוי הדבר רק במדת הכשרון. התלמידים הראשונים של איזה אדם גדול, בבואם לחקות אותו, עוד גדולים הם בעצמם במדה ידועה, שהרי היו הראשונים להשיג את החדש; ואולם מעט מעט הם פוחתים והולכים, עד שבאים אלו שאין להם אלא אומנות-יד, ולבסוף באים גם אלו שאינם יודעים אלא את המלים לבד ומפטפטים אותן. –רב הספורים הנכתבים אצלנו בתור מקוריים, עם השורות הקצרות שלהם ועם הנוסח הידוע שלהם, גרועים אלף אלפי פעמים מכל הגנבות שבעולם, תחת אשר הסופרים המקוריים באמת, עם כל “הגנבות” שלהם, נשארו מקוריים גם למרות כל “הגנבות”!

מובן מאליו, כי יש גם גנבות במובן היותר פשוט, שמעוררות בנו געל-נפש, למשל, גנבות שנעשות על-ידי בגידה שבוגד אדם בחברו ולוקח לעצמו מה שמסר לו חברו וקורא עליו את שמו. ביחוד מצוים מקרים כאלה אצל המלמדים. אבל את הבוגד עלינו לתלות בכלל בכל מקום שהוא, יען כי סוף-סוף על-ידי אדם כזה מתמוטטים כל יסודות החברה. ומה גם אם יתגלו בעלי האצבעות הארכות גם במקצוע האמנות או הספרות או החכמה, אז הלא בכלל אי-אפשר יותר לשום עבודה של רוח הבאה מן הלב. למשל, עורך של מכתב-עתי, הלוקח לו כתב-יד שנשלח אליו ומעתיק אותו לעצמו או משתמש בו באיזה אפן שיהיה ומחליט אחרי-כן, שעבודתו הוא קדמה לאותה שנשלחה אליו, איש כזה בעצם הלא אינו טוב מן הפקיד הממנה על הקפה, שלוקח מעות שהכניסו אחרים בתור שלומים ושולח בהן יד.

גנבה כזו היא גם אותה הגנבה הפשוטה, המצויה ביותר אצל כל ספרות וספרות, שאין אנו צריכים לשום חכמות ולשום באורים פסיכולוגיים ולשום חקירות פילוסופיות, בכדי שנוכל לברר לעצמנו את מהותה. כונתי, לגנבה ממש, גנבה מדעת ומתוך הכרה, שהרמאי הפשוט בא ולוקח את זה שכתב אחר ואומר שהוא שלו –עד שנתפס בגנבתו. גנבה זו היא העומדת על המדרגה היותר תחתונה. אדם שאין לו כח מוליד, והוא עצל וחומד-בצע ושואף-לכבוד, בא ונוטל מחשבות של אחר או ספרים של אחר או חלקים בודדים מן הספרים ההם ומוכרם בתור קנינים השיכים לו וגוזל מאת חברו לא רק את עבודתו, כי-אם גם את הכבוד ואת השם ואת הכסף ואת ההשפעה ואת כל יתר הקנינים המגיעים לזה. פה אין לנו עסק עוד עם גנבה במובן הפסיכולוגי, אלא עם ה ע ת ק פשוט. המלאכה הזאת היא סוף-סוף מסכנת קצת, כמו שמסכנת גם המלאכה לגנוב מורי-שעות מתוך כיסיהם של אחרים, כי על-פי הן נתפשים האנשים האלה בגנבתם. ואף-על-פי-כן אנחנו רואים, כי דוקא הגנבים מן המין הזה הם המרבים אצל כל ספרות וספרות. כנגד הדבר הזה, כפי הנראה, אין שום עצה ואין שום תחבולה. מי שיאמר לגונבי מורי-שעות די, יאמר גם לגנבים ספרותיים כאלה די!

צר לי, כי בספרותנו אנחנו מצוים הגנבים דוקא מן המין הזה במדה שאינה רגילה כלל. אם כך היא גזרה מלפניך, רבונו של עולם, שיהיו לנו גנבים בספרותנו, אז תתן לנו לכל-הפחות את אלה שמביאים בגנבותיהם ברכה לכל ספרות וספרות!

לא בקֹרת. היש אפשרות לדַבּר פה על-דבר בקֹרת? האם זה אשר נראה ואשר נשמע בבית הזה נכנס בכלל בגדר הדברים העלולים להיות מבֻקרים? ואם יביאו לי דגל שמחת-תורה עם „הציורים ”הידועים, ואם יביאו לי את „ציורי ”עשר המכות שבהגדה לפסח, האם שייך לומר כי אביא את אלה במשפט ואבקרם בתור ציורים?

לפני ירחים אחדים, כשעברה השמועה בעתונים, כי אחד מן האקטורים היהודים קבל רשיון מאת המלכות להעלות על הבמה חזיונות בז’רגונית, לא שמחתי על השמועה הזאת כלל וכלל – ולא משום שמתנגד אני אל הבמה הז’רגונית, אלא, אדרבא, משום שמוקיר אני אותה מאד. מיחס אני לה תעודה חשובה ויש לי עליה תקוות גדולות, ולכן דואג אני אל האחריות הגדולה אשר תיאטרון יהודי נוטל על עצמו. תיאטרון יהודי – רבונו של עולם! מי זה יעמוד בראשו? האם עוד הפעם אותם האנשים אשר ברֻבּם – כבודם במקומו מונח – אינם יודעים לא כתוב ולא קרוא. האם עוד הפעם אותם האמנים – כבודם במקומו מונח – עם השכלתם הידועה ועם טעמם הידוע ועם הרגשתם הידועה? האם אותם „האדונים ”ואותן „הגבירות ”, אותם ה „מיסטרים ”ואותן ה „מיסות ”, שהיו גם באמריקה וחזרו משם, ההם האנשים שירגישו, כי יש לנו עסק פה עם חֹמר רך שאין לאצבעות גסות למשמש בו? אם כך הוא הדבר, האם לא יותר טוב, לו יעמוד האִסור בכל תקפו או לוּ יתחדש שנית, ובלבד שלא תהיה היכֹלת לאנשים כאלה להרעיל את העם, ובפרט אם העם הזה הוא החלק העומד על המדרגה השפלה ביותר? – ואל הדאגה הזאת נלותה גם הדאגה השניה החשובה יותר: והחזיונות אשר יעלו על הבמה הז’רגונית מה יהיו? כמדֻמה לי, שיודע אני את ספרותנו ואת סופרינו ואת כל היוצא ואת כל הבא בה ואת כל המעשה אשר נעשה, ואין אני יודע שנתחדשו אצלנו דברים הראוים להעלותם על הבמה, מלבד אולי דבר אחד או שנים, שרק בשעת הדחק נוכל לצאת ידי חובה גם בהם. מהיכן יקחו להם אפוא ריפירטואר? האם אפשר שיחזרו הימים של „הקוני-למלים ”ושל „באבע יאכנע ”ואפילו של „שולמית ”ו „בר-כוכבא ”? הגם עתה, בשנת 1905, לנוכח כל המעשים שנעשים עתה מסביב לנו וברגעים שצופים עלינו מכל צד ושאורבים לנו בכל מקום, הגם עתה ימָצאו אנשים, אשר יהיה להם די אֹמץ-רוח או די חֹסר-בושה לחדש עלינו את כל הזוהמה הנוראה ההיא? או האם יעברו את לבם להכניס גם אלינו את כל אותם הסמרטוטים של התיאטרונות הז’רגונים באמריקה, אשר ככה מרבים בעת האחרונה לספר בגנותם בעתון „פריינד ”במאמרים חשובים מאד, הראוים להיות נקראים בפי כל? האם יקום בהם רוח להראות גם לנו את „דוד’ס פידעלע ”ואת „הערצעלע מיוחס ”ודומיהם? ואם כך הוא, האם לא יותר טוב, לוּ יעמוד האיסור בתקפו, ובלבד שלא יבוא הרעל בעוֹרקי ההמוֹנים האֻמללים, ובלבד שלא יהרסו ולא יחריבו את המעט אשר בעמל וביגיעת לא-אנוש הצלחנו לבנות במשך עשרים וחמש שנים?

תיאטרון יהודי – כן: לוּ קמו הסופרים היותר טובים שבנו ולו בקשו תחבולות למצוא בעלי כסף בכדי להשתתף עמהם וליסד תיאטרון יהודי, ולוּ גם בידיעה ברורה, כי שנים אחדות יפסידו מכיסם סכומים הגונים עד שיחנכו מעט את ההמון וירגילונו לדברים שבראשיתם אינם לפי טעמו, כן, אז הייתי יודע, כי גדול הדבר אשר הם עושים וכי נעשה הצעד היותר חשוב לחנוך העם. ואולם הן יודע אני את אחי: מי יודע אם לא יבואו האנשים המבקשים לעשות סחורה הכל, ואם לא כזבובים ירדו מכל צד על הברַנשה החדשה הזאת אלה המבקשים כל היום פרנסות ברחובות נַלֶבקי וגֶנשה, כי יריחו מרחוק אשר יש פה פרה לחלוב ויבואו. מה נפקא-מינה לאנשים האלה במה הם עוסקים? אין נותנים להם להחזיק בתי-מרזח ועוד בתים כאלה – הבה, הנה תיאטרון יהודי, ובאו והחזיקו בו. מה לאנשים כאלה ולעם מה להם ולכל הנעשה עתה מסביב וכי אש הם חותים בחיקם וכי סכנה בדבר? משום פרנסה בחרו להם אנשים יהודים עסקים שהם מגֻנים מעט יותר גם מזה.

בין כה וכה והנה ידיעה במכתבי-העתים כי עוד מעט ופתחו תיאטרון יהודי גם פה בוַרשה. הדירקטור הוא מרק אַרנשטֵין, איש שיש לו איזה מגע ומשא עם דברים שבספרות ועם דברים שבתיאטרונות, והאגֻדה היא אגֻדת המשחקים של קַמינסקי. ואחרי זה והנה השורה בכל העתונים פה, כי הדירקציה „אינה באה רק לענג את העם, אלא בכדי להרבות את ההשכלה בקרבו, והמפקחים על כל המעשה הם הסופרים העברים היותר טובים ”. ובכן: באה סוף-סוף תקותי. הסופרים העברים היותר טובים מנהלים את התיאטרון היהודי. סכנה בכל-אֹפן לא תוכל להיות עוד. סופרים עברים, ולוּ גם לא היותר טובים, יבינו את האחריות הגדולה אשר נטלו על עצמם וידעו כי הדבר היותר גדול שבמקצוע חנוך-העם נמסר בידם. – ורק עוד אותה הדאגה בדבר הריפירטואר לא עזבתני. הן אי-אפשר להניח כי בן-לילה נבראה ספרות תיאטרונית ואני לא ידעתי כלל.

וימי המשחק קרבו: על האפישה הראשונה אני קורא את השם: „חנה התופרת ”, ועל השניה את השם: „שרה שיינדיל ”.

ואני יושב בתוך התיאטרון ומסתכל ושומע. הוֹי אלי, ערבו האנשים האלה את לבם בכל-זאת! – ולא גֹעל-נפש הרגשתי בנפשי, כי-אם עלבון. היה לי כאילו הכו אותי על הלחי במקום רואים. כל תנועה שראיתי על הבמה, כל מלה ששמעתי, כל הברה, כל נעימה – הכל, הכל העליבני. כאשר הבטתי כה וכה ראיתי בתוך הבית גם איזה אנשים שאינם יהודים. לא ידעתי לאן אוליך את עיני.

והסופרים? איה „הסופרים העברים היותר טובים ”המפקחים על הדבר? בטוח אני, כי גם הפחותים שבאנשים האלה, ולו גם נשחתים יהיו עד היסוד, לא ימכרו את כבודם ואת העם במחיר איזו עשרות רֻבּל. או האם רק ריקלמה הוא?

ועתה מה עלינו לעשות? האם לצעק חמס יום-יום ולמחות בכל כחנו ולכתוב יום יום ולהרעיש ולעורר את העם ואת ההמון ולהכריח דירקציות כאלה לסגור את הבתים אשר פתחו? האם עלינו לאסור את המלחמה עד כי נבריחם מקרבנו ועד כי נשמידם?

ובאים הם בטענות ומצדיקים את נפשם, ברגע אשר נוכיחם על אי-בשתם: אין לנו חזיונות אחרים, ולכן אנחנו נותנים את אלה. אבל אם אין לכם, אז סגרו את הבית על מסגר, ורק את העם הניחו! – ובאים הם בטענות: אנשים עניים אנחנו, וזאת כל פרנסתנו. אבל בית-תיאטרון איננו כלל בית מוסד לצדקה, ובמקום שיש לחוש לטובת אלפי אנשים ולאסונם אין משגיחים בצרכיהם הפרטים של איזה יחידים! – ומנסים הם גם-כן לבוא בטענות ולהצטדק: ההמון רוצה דברים כאלה דוקא, ואם ינתנו להם חזיונות אחרים, יסרבו להם ולא יקבלו. אבל את אשר הקהל רוצה ואת אשר איננו רוצה ואיך מחנכים המון ואיך מוציאים המונים גדולים מתוך עבטיט ורפש – דברים אלו, במטותא מכם, הניחו לאנשים אחרים המבינים את כל אלה מעט יותר מכם!

אבל איך שיהיה: לפי-שעה משחקים האנשים האלה פה והם מעלים על הבמה את „חנה התופרת ”ואת „שרה שיינדיל ”– והדברים האלה גרועים אלפי פעמים מכל אשר היו משחקים גם לפני עשרים או לפני עשרים וחמש שנה. „שולמית ”ו „בר-כוכבא ” ו „אלמסדא ”, בכל אלפי מומיהם וחֹסר טעמם, היו מעשי-אמנות מן המדרגה הראשונה, אם נַשום אל אלה. שם, לכל-הפחות, היה מחבר אחד והיתה לכל חזיון איזו מסגרת במדה ידועה, ועל-ידי זאת היתה לו גם איזו שלֵמות. המחבר, בכל מגרעותיו, היה יודע לכל-הפחות מראש את אשר הוא אומר להכניס לתוך אותו הדבר, שהוא קורא לו חזיון. ואולם לא כן בחזיונות החדשים האלה. פה, משום ש „החזיון ”הוא בלי שום מסגרת כלל, בא כל משחק ומכניס לתוכו את כל אשר הוא מוצא במקרה בדרכו, אם איזה קוּפּלט או גם איזו סצינה חדשה, וכן משתנה אותו החזיון עצמו אצל כל דירקטור חדש וכן נעשה כל דירקטור חדש למחבר אותו החזיון.

אכן ענין מלבב הוא לראות, חזיון כזה איך נעשה. השלד הוא מין מעשה של שמ ”ר וחבריו. לוקחים בעלי-המלאכה האלה איזה חזיונות מתוך ספוריו של שמ ”ר או מתוך ספורים וחזיונות דומים כאלה עם „אהבות ”משֻׁנות ועם מיתות משֻׁנות ועם מיליונרים משֻׁנים ועם מחזות משֻׁנים ופתאומיים, ואחרי-כן הם מכניסים לתוכם את כל מה שבא לידם במקרה. יודעים הם שתי חולשות אצל ההמון: החולשה לבדיחות והחולשה להתמוגג בדמעות, ובשתיהן הם משתמשים ביד רחבה. רוצה אתה לשחק? טוב. יוצא איזה בדחן ואיזו בדחנית ומזמרים איזה קופלט או משמיעים איזה רמזים לא-נסתרים על דברים שבצנעה, או יוצא הבדחן, שהוא המשרת שבבית, ושותה איזה משקה מתוך בקבוק ומתחיל לעשות העויות משֻׁנות ובא לידי כאב קטן ולידי שלשול, ובמעמד זה תציע לפניו הבדחנית, שהיא השפחה שבבית, את אהבתה – הרי זו הקומדיה שבחזיון, והעם אשר על הגלריה ירעיש את הבית מרֹב שחוק ויקרא „ביס ”בלי מעצור. ומיד אחרי זה: רוצה אתה לבכות? טוב. מניחים ילד בעריסה וחובשים את ראשו במטפחת ונותנים אותו להיות גוסס וגוסס במשך חצי-שעה, ואחד יושב על עריסתו ומזמר איזה זמר בניגון של „איכה ”על-דבר איזה „יתום ”– הרי זו הטרגדיה שבחזיון, והעם גועה בבכי וקורא „ביס ”באין סוף. ולא זה בלבד. חזיון כזה, כאמור, הוא בית-קבול לכל מה שיחפוץ הדירקטור או האקטור להכניס בו. אם יש לו לאקטור במקרה סנדלים של עור צהוב, אם איזה לבוש של „גוד בוי ”אמריקני, אז יברא לו בתוך חזיון כזה איזו סצינה, ששם יוכל להראות לנו את בית-נכאתו זה. אם יהיה לו מחר וֶליסופד, אז בטוח אני, כי ישתנה המחזה, עד כדי שיהיה מקום להכניס בו גם את זה. יודע הוא איזה קופלט ישן, כמו „מאמע, קויף מירדאס ”או „ווייסט איהר, וואס איך וואָלט געמאַכט ”, אז מוצא הוא מקום פנוי גם לזה. אם יהיו בין הקהל ציונים רבים – אז בטוח אני, כי מחר, או לאחר איזה זמן ישמע מתוך אותו החזיון עצמו גם הזמר „עוד לא אבדה ”; ואם יהיו בין הקהל אנשים של אנשי „הברית ”, אז בודאי ובודאי תמצא לה מקום באותו החזיון עצמו גם איזו אקטריסה, ששערותיה תהיינה גזוזות וקצרות, והקהל ההוא יתענג ויקרא „בראווא ”.

והאקטור בעצמו? לוּ גם יהיה בעל-כשרון כאחד הגדולים, הלא עליו לצאת מדעתו לרגלי חזיונות כאלה, אשר אין בהם שום הכרח הגיוני, אלא שהכל נעשה במקרה. במשך חמשה רגעים עליו לעבור את כל הסקלה הארֻכּה של כל רגשות האדם יחדו: קנאה ושנאה ואהבה ושמחה ויגון וכעס ותחנונים –וכל אלה במשך חמשה רגעים. ברגע אחד עליו לעמוד באותה פּוזה של המלט בשעת המונולוג, וברגע השני – והוא בדחן כאחד הבדחנים בשעת החתונות. ואם יודע הוא במקרה את מחול „קאמארינסקי ”, אז עליו לחול פתאום גם את זה. ואם יקחו גם את האקטור היותר מוכשר, האפשר לו לדברים כאלה? האפשר לאיש, שיש לו איזה כשרון, שיפתח את כשרונו זה ושיבוא לידי איזו תכלית בתנאים כאלה?

ולא יועיל כי יבוא איש לתקן את התיאטרון היהודי. לא יועיל שום אברהם, כשהוא נכנס לחנותו של איזה תרח, אם יאמר לתקן את האלילים אשר ימצא, כי-אם עליו לשבר ולמגר את כלם, ואחרי-כן יעשה לו אלהים חדשים. עלינו לשבר ולמגר את הכל ולהתחיל מחדש. תמיד ובכל מקום הולך דור המדבר למות, ורק הדור הבא אחריו נכנס לארץ הברוכה. עלינו לקבור בראשונה את התיאטרון היהודי כאשר הוא עתה, ולברוא תיאטרון חדש.

ואולם אותם „הסופרים העברים היותר טובים ”, אשר בשמם עושים עתה סחורה פה, אותם הייתי חפץ להכריח להסיר את המסוה מעל פניהם, למען נדע לכל-הפחות את הפנים אשר עלינו לירוק בהם.

לפני שבועות אחדים, פעם אחת בבקר, רגזה פתאום ספרותנו ארבע מאות על ארבע מאות פרסה. עָוֶל נעשה לה. קם עליה אחד מן הגבורים הידועים, תושב מתושבי “נוֹבוֹיֶה ורֶמיה”, חוליגן ספרותי עם גרזן בידו, והתנפל עליה באותה ההפקרות הגסה והפראית, ששערוריות כאלה מצֻיָּנוֹת בה תמיד. השתער עליה, רִטש קצת את בּטנה, והוציא קצת את בני-מעיה, הכה קצת מסמרים בקדקדה – הכל כמנהג הידוע. הנני מדַבּר, כמובן, באותו מעשה, שעשה בורֶנין הידוע לח. נ. ביאליק, בשעה שבא וכתב עליו את ה”בקֹרת” שלו ב"נובויה ורֶמיה”. אז היתה המהומה גדולה מאד. ומה שעושים ברחובותינו מאז ותמיד בשעת מעשה פוגרום, אותה עשו גם הפעם: רצו ברחובות בבהלה, כתבו מאמרים, רגזו, צעקו, ובפטרבורג התאספו הגדולים שלנו, שבעת טובי העוסקים בצרכי צבור, והתיעצו אם לא טוב לצאת כנגד בורֶנין במחאה. מחאה – הלא זו היא כמעט התחבולה האַחת שיש לנו כנגד כל פוגרום ופוגרום, מאיזה מין שיהיה. לבּסוף נשתתק הדבר והוסר מעל הפרק. אם יהיה למעשה זה גם אותו האֶפּילוג הידוע, שעושֵׂה-הפוגרום יתָּבע לדין ולבסוף תִּנָּתן לו חנינה, גם-כן כנהוג, דבר זה מוטל בספק.

אז, בשעה שנעשו מעשים אלו, לא שמתי אליהם לב כלל: לא ידעתי כלל את ספר השירים של ביאליק בתרגומו הרוסי. עתה הנה מונח אותו הספר לפני, שירי ח. נ. ביאליק מתֻרגמים רוסית על-ידי ו. זַ’בּוֹטינסקי, ואני מדפדף בהם וקורא – ואני מבין עתה את הנעשה.

לא אדבר על מלאכת התרגום. אפשר שתרגום זה הוא היותר טוב, שישנו בגדר האפשרות. אפשר שהוא מעשֵׂה-אמן. אבל „ביאליק ”אין זה. את ביאליק לא יתרגם אפילו האמן היותר גדול. משורר, שכֹּח שירתו הגיע עד למדרגה גבוהה זו, שעל-ידי הַמִּלה ועל-ידי הרכּבת המלים ועל-ידי אמנות-הפסוק יוכל לעורר בנו כל מיני ציורי-דמיון ואַסוציאציות של רגשות וזכרונות של ילדות ולעשות בנו כל מה שהוא רוצה, – משורר כזה אינו כמעט עלול להיות מתֻרגם. אם קורא אני עברית: “שמים, בקשו רחמים עלי”, אז אני נזכר מיד באותו רגע שישבתי ב”חדרי” וצללי בין-השמשות התחילו עולים ואני שמעתי בפעם הראשונה קריאה זו ולבי התחיל מתכַּוץ מרֹך ומחמלה ובאו לי דמעותי לתוך עיני, והמלים האלה כשהן לעצמן פועלות עלי עתה בתור הקדמה את פעולתן ומכשירות אותי לכל הנותר שיבוא עוד; אבל אם קורא אני רוּסית: Небеса … молитесь хоть вы אז קריאה זו אינה אלא רפה מאד ואינה עושה עלי שום רֹשם. ואם עלי אין היא עושה רֹשם, על "הגוי”, העומד רחוק ממנו וּמֵהֲגִיג תפלותינו ומחיי-הרגש שלנו, ולא עוד, אלא שהוא מִתְאַנֶּה לנו לכתחלה, על אחת כמה וכמה לא. ואולם לא על מלאכת התרגום אני מדַבּר, כי-אם על ההקדמה לספרו זה, שנתן המתרגם לקוראים הרוסים. לא, לעֹנש זה לא היה ראוי ביאליק חביבנו. מה שֶׁיָּפה לנו, כשאנחנו מדבּרים יהודית איש באזני אחיו, זה לא יפה כלל לאזנים מן החוץ. מה שאצלנו נאמר בתור שבחים וקומפלימנטים, זה נשמע לפעמים לאזנים מן החוץ כמין גנאי ודברי-לעג. לא, לעֹנש זה, לעשותו נִקְלֶה בעיני הַזָּר, לא היה ראוי כלל ביאליק שלנו. לא היתה לנו הצדקה לתת ידים ופתחון-פּה לאנשים כבורֶנין, עד כּדי שיהיה לו מקום ללעוג.

מֵילא, בורֶנין – אותו הלא ידענו כלנו. אותו וכיצד הוא כותב ומה יש לו להגיד. כותב הוא במקום “חיים” את המלה "חם”, וקוראיו כבר ישחקו. כותב הוא במקום "פּאָדסקאַקיוואַיוּט” בס‘, "פּאָדשקאַקיוואַיוּט” בש’, וכבר עשה על-ידי-זה כּלָיה בכל עם-היהודים. מביא הוא איזה פסוקים מתוֹך ספרו של המבֻקר, מסרס את החרוזים ונותן אחד מזה ואחד מזה עד שֶׁיֵּצא לו מין "טשעפּוּחָא”, וקוראיו כבר ישחקו שנית. אותו הלא ידענו כלנו. עוד זוכר אני אותו לפני עשרים וחמש שנה. מנהגו היה להתנפל בפיליטונו בכל ערב-שבת על איזה מן המחברים, ומנהגו של השני, של אותו המבֻקר, היה, לחַכוֹת לו בחוץ עם מקל עב או עם נַגַיקה עד שֶׁיֵּצא ולהשתער עליו ולטרוף לו קדקד או זרוע ולהפיל לו איזו מִשִׁניו. זוכר אני סצינה כזו במסדרון התיאטרון האלכּסנדרוני, שהייתי לה עֵד ראיה. עם בורֶנין ועם יָשרו ועם אהבתו לבֵרור האמת רק לשם האמת, כמובן, אין אני דן. אבל אותה ההקדמה – צר לי בלבי, כי לקחו את כליל-פאֵרנו ומסרו אותו ביד זרים ונתנו להם ידים להתעלל בו.

כי מה שאֹזן יהודי בן יהודי שומעת ומוצאת בו שבח, זהו לפעמים, ואפשר על-פי רֹב, מין גנאי באזנו של הנכרי. דורש אדם מישראל באזני חברו בשבחו של אחד הרבנים ומסַפּר לו את כל גדולתו ואת רֹב מעלותיו ויתרונותיו ומוסיף, למשל, בין יתר שמות-התֹּאַר, שהוא נותן לו, גם את שם-התֹּאר “חלוש”. אדם מישראל, מכיון שהוא שומע מלה זו, הוא מבין אותה מיד. תֹאר זה אינו אלא סכום של שורה שלמה של מֻשּׂגים: אדם שהסתגף והתענה שני וחמישי ושני, אדם שֶׁיָּשב כ”ד שעות רצופות על תורתו ועל עבודתו, אדם שהמית עצמו באהלה של תורה זו – וכל זה כלול באותה המלה "חלוש”. אבל אם תאמר לנכרי מלה זו בתור שבח? התשובה הראשונה, שהוא יכול לתת לך, היא: מצוה היא להכניסו במוקדם האפשרי לבית-חולים. או: מסַפּר אתּה בשבחו של אחד מגדולינו ואתה מתלהב עליו כל-כך, עד שאתה מוסיף, שהוא "אינו יודע צורת מטבּע”. היהודי מבין דבר כזה: צורת הנזיר שהזיר את עצמו מן העולם והוא משֻׁקע רק בלמודיו עומדת מיד לנגד עיניו. אבל הנכרי יאמר לך: אידיוט זה מקומו בבית-המשֻׁגעים. או: פלוני הסופר הוא "צעיר”. שבח זה כל אחד ממנו מבין אותו לאשורו כרגע. אבל הנכרי, בשמעו אותו, יעמוד משתאה ולא יֵדע על מה אתה משַׁסה בו פתאום את אחד הנערים.

הולכים ומספרים לבורֶנין והדומים לו, שביאליק היה בחור מבחורי-הישיבה עד לשנתו הי“ח. אנחנו היהודים שומעים ומבינים. הנה הטפּוּס של העִלוי. עד י”ח בישיבה – ופתאום והנה המשורר היותר גדול שלנו. אבל מה יחלוף במוחו של איש כבורֶנין בשעה שהוא קורא דבר כזה? ברור לו, כי יש לו עסק פה עם פּרא-אדם. אדם זה לא קרא ולא שנה מעולם שום דבר. לא יָדע עד שנתו הי“ח אפילו את צורתן של האותיות הלועזיות. רק אצל יהודים יכול אדם כזה להיות משורר גדול. או: הולכים ומסַפּרים להם, שביאליק זה הוא צעיר. ובורֶנין, כמובן, שואל מיד: בן ל”ז שנה – וצעיר? הן בורֶנין זה יודע ברור, כי בשעה שפושקין היה בן ל“ז, כבר בנה לו ש”י עולמות שונים והחריבם וכבר הספיק להיות בן-מות. או: באים ומספּרים לו, שביאליק הוא משורר האור. אנחנו, כמובן, נדע. אבל בורֶנין? האפשר שלא היה להיוצר שום ענין אחר לעשותו, אלא לקחת נשמה ולתת לה גוף ולשלוח גוף זה על-פני הארץ אך ורק בשביל אותה התכלית האחת, שישיר ליהודים שירים על-דבר האור? תעודה נפלאה ותמוהה קצת בשביל משורר! – או: הולכים ואומרים להם, שביאליק זה הוא שהשתוקק כל-כך לארץ-ישראל, עד שלא יכול עוד להבליג על תשוקתו העזה והלך ועלה אל הארץ, בכדי לרַצות את אבניה. אנחנו היהודים מבינים את זה ויודעים להעריך את ערכו. אבל מה יעשה איש כבורֶנין ביום שמעו את כל אלה? האם לא טבעי הוא מאד כי יקרא: שוד שבר! ולמה זה חזר בן-אדם זה לאודיסה שלנו, אחרי היותו שם ב"ארצו”, אם כך הוא אוהב אותה?

הקדמה יהודית כזאת, שֶׁכָּל שורה ושורה בה היא יהודית-טפּוסית, לא היה מן הנחוץ כלל לכתבה רוסית.

ובכלל למה מביאים ספר כזה לקוראים רוסים? נוטלים אנו את הקינה היותר גדולה ויותר אדירה, שנכתבה לנו באיזה זמן מן הזמנים, נוטלים אנו את „משא נמירוב ”שלנו, ומביאים אותו למקרא לאותם בני-האדם, שהם הם הגבורים של אותו המשא והם הם הגורמים הראשיים ליצירתו – ומאת אלה אנחנו דורשים, שירגישו מה הוא. הבל הבלים! אלה אין להם צֹרך כלל להכיר את הפוגרום ואת כל נוראותיו ואת כל זוָעותיו מתוך כלי שני, מתוך השירה, מאחרי שהם יודעים אותו מתוך כלי ראשון. הלא הם הם המחברים שלו מעיקרא, המחברים בממשות ולא בחזון, שכתבו לנו את השירה האיֻמה הזאת לא בעט ודיו, כאותו ביאליק הדל, כי-אם בגרזן ובדם. ולהם אנחנו מביאים את "משא נמירוב”, בכדי שיתענגו על יפיו? מצַיֵּר אני לעצמי עד כמה יפה היה הדבר, אילו לקחו את "איכה” של ירמיהו והיו מתרגמים אותה רומית והיו מביאים אותה לטיטוס ולחבריו, בכדי שיתענגו על הודה.

ובכן: בשביל מי? בשביל אותם היהודים, שנעשו ללאֻמיים ולאוהבי עַמֵּנו, ועברית אינם יודעים, כי-אם רוסית? חי אני אם הייתי עושה כדבר הזה! וכי איזה לאֻמיים הם לי וכי איזה אוהבי-עמנו הם לי, אם עברית אינם לומדים? לא, בשבילם אין אנו רשאים כלל לתרגם. אדרבא, עלינו להצפין את אוצרותינו ואת מטמונינו מפניהם, עד שנכריחם לבוא אלינו סוף-סוף ולבקשם בקרבנו. אם יהודים הם ואם לנו יש איזה ביאליק – יבואו-נא ויקראוהו. הן סוף-סוף לא תהיה להם שום השגה, לדעת מה זה ביאליק, אם לא ידעו אותו עברית.

פּראג כיצד נתיסדה?…

הרבה הרבה קודם עוד שֶׁמָלך המלך הוֹרדוס היו בארץ-ישראל שלשה אנשים, צדיקים וגדולים, מאנשי מלכות-בית-דוד, שלהם גִּלה אלהים בחלומות את הסוד, מה שֶׁגָּזר לעשות עִם עַמו ישראל. הצדיקים הללוּ, מאחרי שלא רצו לראות את הצרה בעיניהם ולא רצו שֶׁיִרְאוּ אותה בניהם, החליטו לנסוע למרחקים, יהיה אנה שיהיה, וקמו ולקחו את נשיהם ובניהם ועזבו את הארץ. האנשים הקדושים הלכו – וכוכב בשמים הלך לפניהם מלמעלה, להַנְחוֹתם, וצורת המנורה עם שבעת נרותיה הדולקים פסעה ממולם, להורות להם את הדרך. והיו האנשים מחזיקים בידיהם ספרים קדושים ולמדו בהם בשעת הליכה, וכשהיתה חיה רעה יוצאת מן המדבר וראתה אותם, או כשהיו גזלנים פורצים מן היער והסתכלו בהם, היו חוזרים מיד לאחוריהם והיו בורחים מפניהם. אלא שאירע מעשה ואחד מהילדים שלהם חִלל את השבת. ערב שבת קֹדש היה עם חשכה, הכוכב כבר נראה בשמים והמנורה כבר האירה ופסעה את פסיעותיה לפני ההולכים, הלך אותו ילד וחתך לו זמורה ועשה ממנה מקל. אותו רגע נעלם הכוכב וכבתה המנורה. התחילו האנשים תועים בדרך, זה בכאן וזה בכאן, עד שנתפרדו זה מזה ועד שאבדו זה מזה. כך בא האחד עם אשתו וילדיו עד טולידה שבספרד, השני בא עד ורמיזה שבאשכנז והשלישי בא עד למדינת ביהם שעל שפת המולדַוה הימנית זמן הרבה מאד קודם שהיו עוד שם אשכנזים וסלַוִים. בנה לו אותו השלישי עיר וקרא לה פראג. הבית הראשון שבנה היה בית-הכנסת הישן-החדש, אותו בית-הכנסת הַקַּיָּם זה יותר משני אלפים שנים. ישן קוראים לו, משום שימיו ושניו רבים כל-כך, וחדש – משום שבימי הדוכס מוֹלנשטֵין חזרו וחפרו אותו ממעמקים מן האדמה וחדשוהו. במדרגות של אבנים יורדים אליו למעמקים, והכתלים והעַמּוּדים והתִּקרות והיציעות שלו שמסביב שחורים כגחלים…

מִנַּיִן לי המעשיות הללו? ספר מונח לפָנַי ואני הופך בגליונותיו וריח של חג ויום-טוב וחֹם צח נודף מן הספר הזה ומתדבק אל הנשמה. זה לי זמן מרֻבּה מאד, שלא היה לפָנַי ספר, שיוכל כמו זה להביא גם את הנשמה לידי דִבּוּר, ונפלא הוא: ספר של אגדות ישראל הוא, והמחבר שלהן הוא דוקא אינו-ישראל. ואף-על-פי-כן הבין אינו-ישראל זה לסַפּר לנו את אגדותינו שלנו ואת המעשיות העממיות שלנו, אותן האמתיות ובלתי-מזֻיפות, כמו שלא סִפּר אותן עוד שום סופר משלנו עד היום הזה. אמת, המחבר הוא אחד מן הגדולים שבגדולים, הוא כותב-הספורים האשכנזי הגדול גוּסְטַף פרֵיטַג, ואותו הספר עם ה „מעשיות ”נמצא בין כתבי-היד שלו אחרי מיתתו ופרסמוהו עכשו בדפוס. איני יודע ספר שני מתוך התקופה האחרונה, שיוכל לחַמם כמו זה את נשמתו של הקורא היהודי.

וגוסטַף פרֵיטַג מסַפּר לנו גם את ה „מעשה ”של אותם הכתלים שבאותו בית-הכנסת הישן-החדש וכיצד היו משחירים.

… כתלי בית-הכנסת היו מספיקים מאליהם ידיעות מכל הנעשה בארץ-ישראל בכל רגע ורגע. היהודים שבפראג בדור הראשון לישיבתם שם לא היו צריכים אלא להסתכל באותם הכתלים. כשטיטוס הרשע עם החַיָּלות שלו בא עד לפני שערי ירושלים, התחילו פתאום כתלי בית-הכנסת הישן-החדש מתמוטטים ומזדעזעים, דלתות ארון-הקֹדש נרתעו ממסגרותיהן ונפתחו לרוָחה, ספר-התורה נתגולל מאליו ונשאר עומד בפרשת התוכחה. פתאום נשמע מכאן ומכאן ומלמעלה ומלמטה ומתוך האויר הַנִּגון של איכה. אחר-כך התחילו הזקנים והילדים בוכים. קפצו כל הצעירים, לקחו חרבות ורמחים וקשתות, וצדיק אחד גדול, מגדולי-הדור, היה להם למנהיג, וכך יָצאו לעזרה לאחיהם האֻמללים שבירושלים. אך כשבאו עד לפני שערי-ירושלים, התחילו רגלי המנהיג מתמוטטות ומזדעזעות וטבעו בתוך האדמה עד לְחֶצְיָן. „רואה אני ”, אמר, „איך שמלאכים עולים ויורדים בין השמים ובין הארץ והם רומזים אלינו, שנחזור ”. חשבו האנשים שמסביב: שמא חָטא אותו צדיק אֵיזֶה חֵטא בסתר. באו והעמידו אחר במקומו, גם-כן צדיק גדול, והיה סופו כסופו של הראשון, וכן היה עם השלישי ועם הרביעי ועם כל מי שהעמידו בראש. לבסוף היו מוכרחים לחזור אבלים ונוגים כשבאו, וירוּשלים נפלה. אך כשבא תשעה-באב, אותו יום שחרב בית-המקדש, קמה פתאום ברגע אחד אפלה גדולה בבית-הכנסת הישן-החדש. הקהל נבהל מאד ורץ לחוץ. הסתכלו וראו, שהשמים ממעל בהירים ומאירים וכחולים. התפלצו כלם והבינו מיד מה שנעשה וקמו וקרעו את בגדיהם היקרים ונתנו אפר על ראשיהם וגזרו תענית. שבעת ימים היתה האפלה בבית-הכנסת ורק ביום השמיני חלפה ועברה, אלא שכל הכתלים שמסביב נשארו שחורים כגחלים עד היום הזה. ואותו השחור קדוש הוא, אסור לאדם לנגוע אליו אפילו באצבע קטנה. ומי שמעיז להתחכך באותם הכתלים, מיד משתתקים כל אברי-ידיו. רק באותו יום שיבוא הגואל-צדק יהיה השחור נעשה לבן ככסף והכתלים יתחילו להזהיר כאבנים טובות ומרגליות. לפי-שעה, מאותו יום שהשחירו הכּתלים, כשאחד רוצה לקלל את חברו, הוא אומר לו: „הלואי שתשחיר! ”

כל שִׁנוי קטן בבית-הכנסת או באחד מכֵּליו או בכל מה שנמצא שם אסור ומביא לידי סכנה. פעם אחת רצה הַשַּׁמש לתקוע יתד בכֹתל, נפל מתחתיו הַסֻּלם, שעמד עליו, היתד והקורנס נשמטו מידיו ונפלו לארץ והַשַּׁמש בעצמו נשאר תלוי באויר שעה שלמה כמת. רק אחר-כך התחיל קמעא קמעא לשקוע עד לקרקע, ולבסוף, כשבאה חברה-קדישא לטהרו, פתח את עיניו. אלא שהַשַּׁמש, כל הימים שחי עוד, לא נראה עוד שום צחוק על שפתיו ופניו נעשו מאֻבָּנים. כששאלו אותו, ספּר רק את הדבר האחד, שבהיותו תלוי באויר, ראה ושמע כל מה שנעשה מסביב לו, שמע את היללה של בניו, ראה את חבריו ומקורביו סופקים כפים והרגיש את דמעותיה של אשתו הצעירה יורדות כעופרת רותחת על לחייו. מה שראה שם חוץ מזה היה בודאי נורא מאד, אלא שלא חפץ לגלות לשום איש וגלה אותו רק להצדיק האלהי והקדוש ר' ליב הגדול…

וגוּסטַף פרֵיטַג מוסיף ומספר לנו:

לא רחוק מבית-העלמין, באמצע רחוב היהודים, מראים עד היום הזה את הבית, ששם גר ר' ליב הגדול, ואת החדר בעלִיה, ששם ישב בהתבּודדות יום ולילה בקיץ ובחֹרף, עסוק בלמוד ה „זהר ”. שם עשה לו את ה „גולם ”שלו מגוש של חֵמר, שישמש אותו, כדי שלא יהא מוכרח להסתכל בגוף חוטא של בריאה אנושית. ור' ליב הגדול היה אדם קדוש מאד, עד שסקירת עינו לבדה היתה מטילה חרדה על כל חוטא. על-פי קרן האור שיצאה מעינו היה מכריח כל דובר שקר וכל מלשין להתנפל על הארץ ולהתוַדות על חטאו.

פעם אחת באה הקיסרית האדוקה מַרְיָה-תֵּרֶזְיָה לפראג וגזרה על היהודים, שיגֹרשוּ מכל מדינותיה. באו שרים גדולים, ואפילו כּמָרים והגמונים, והשתדלו בשביל היהודים ובקשו את הקיסרית, שתעורר את לבה לרחמים, ולא הועיל כלום. וכששמע ר' ליב הגדול מפי ה „גולם ”שלו את הנעשה, קם וסגר את ה „זהר ”שלפניו, יָצא והלך לקבל את פני הקיסרית. בא עד הגשר, וכשראוּ הגוים את קומתו הגבוהה של הרבי הזקן, התחילו לחרפו ולגדפו. הרבי חִיֵּך בחשאי והלך לו במנוחה לדרכו. פתאום באה וירדה בחפזון נמרץ מֵהַר הֲרַדְשִׁין מרכבת-הזהב של הקיסרית, רתומה לששה סוסים לבנים. עמד הצדיק באמצע המסלה ונתן קול זעקה גדולה: „עֲמוֹדִי! ”– קריאה נמרצה זו הכעיסה את ההמון שבחוץ עוד יותר, ונשים וילדים התחילו להשליך על הרבי אבנים ודֹמן, אלא שהאבנים נפלו לארץ ונהפכו ונעשו פרחים והדֹמן נהפך ונעשה שושנים וכסו את קדקד ראשו ואת זקָנו ואת כתפיו של האיש הקדוש. פתאום עמדה המרכבה תחתיה, ששת הסוסים הניעו את רעמותיהם במשובה גדולה, התיזו קצף ונשכו את רסניהם, התיצבו על רגליהם האחרונות, כרעו ונשארו עומדים. „קיסרית גדולה ”, קרא אז ר' ליב הגדול, „הנני נשבע פה באלהים בגדול, שקודם שתשקע החמה היום תְּשַׁנִּי את מחשבתך, ועַמִּי עַם ישראל ישאר יושב במדינותיך כל הימים שהמולדַוה לא תשטוף להר הרדשין למעלה! ”– דממה של קבר קמה מסביב, והרבי קם והלך לו וחזר אל ה „זהר ”שלו. אך הקיסרית קרעה באותה שעה את גזר-הדין בדבר גֵּרוש היהודים, שכבר היה כתוב וחתום…

וגם בנוגע לבית-העלמין היהודי מסַפּר לנו המשורר האשכנזי את מעשיותיו. מעשיות מלאות נכאים ודממה. הרוח חולף בּגַלֵּי העשבים הגבוהים, שאין קוצרים אותם לעולם, ומרעיש את הזלזלים של העצים מסביב. הצפרים מצפצפות ביראה ומתנשאות ועפות. המצבות שמסביב עתיקות מאד, בנות מאות שנים ואפשר גם בנות אלפי שנים. פה ושם נראית על-גבי אחת המצבות צורת תּקיעת-כף: אותו הַיָּשֵׁן שם את שנתו הגדולה היה כֹהן. גדולתו של עם גדול קבורה שם בין החומות העתיקות…

כמה מחמם אותו הספר את הנשמה של הקורא היהודי! והכותב אותו היה אינוֹ-ישראל, אלא שהיה משורר גדול.