רקע
יגאל מוסינזון

המשתתפים: –

ד"ר מונתה

קול

קמפבל

ד"ר פילינגטון

____________________


(מוסיקה: צלצול פעמוני כנסיה במרחק)

ד"ר: אתם שומעים? פעמוני הכנסיה בסן-מיקלה… זוהי הפגישה האחרונה שלנו… סוף לסיפורים. כן, אני יודע שכמה וכמה מסיפורי עומדים על קו הגבול שבין דמיון לממשות… משעשע. סיפורי עומדים על שטח ההפקר, בין הגבולות אני איני מבקש שתאמינו לי תמיד… כן, יש לי דמיון, וגם הדמיון זכור לטוב… קשה להתחרות בסופר הגדול ביותר ביננו – בחיים. היש מי ביניכם שיגיד לי בלב שלם כי החיים כנים ואמיתיים הם? החיים אינם נפגעים מן המאורעות המתרחשים בעולם, ואינם מרגישים לא בצערו של אדם וגם לא בשמחתו… (שעול) החיים הם אילמים וחרשים ורבי תעלומות, והבימה עליה מתרחשת הטרגי-קומדיה שאין לה סוף, במה מסתובבת היא, כדי להרחיק מספור המעשה את המונוטניות… כן. העולם שחיינו בו אתמול, איננו אותו עולם בו אנו חיים היום. אין אדם מתרחץ פעמיים באותו הנהר, אמר הרקליטוס החכם. אחדים מאתנו זוחלים, אחרים רוכבים על סוסים, יש כאלו שנוסעים במכוניות פאר או במטוסים אלא שהחפזון הוא מיותר. (צחוק קליל) -ההחפזון אין בו כל הכרח, מובטחני שכולנו נגיע לאותו מקום עצמו, בסופו של דבר. בקץ המסע. כן. ככה. העולם בו חייתי בימי עלומי איננו העולם שבו אני חי היום. שוב לא תמצא –אפילו בזרקורי חשמל לא תמצא, הורגני נפשות, רוצחים שיציעו לך מקום לישון וארוחה לאכול על המזרונים שלהם, לאחר רעידת האדמה במסינה. העכברונים השוטים שהתרוצצו בשכונות העוני של נפולי בימי מגיפת החולירע ושהפחידוני פחד מוות כבר חזרו אל משכנותיהם בתעלות השופכין הרומאיות העתיקות. לאנקפרי אפשר לנסוע באוטובוס של תירים, לראש הר היונגפראו אתה נוסע בנוחות ברכבת ועל פני נהרות רבים שעברתי בשחיה – נטויים גשרי ברזל וביטון… עולם אחר. שמעתי אומרים שיש בני אדם הטוענים שלא ראו גמדים… מוזר. משונה. מי שלא ראה גמד מימיו. חבל לו עליו. הדוד לארס אנדרס איש פורסטובן, שקומתו למעלה משני מטרים, ושהיה לבוש תמיד אדרת כבשים ונועל נעלי עץ לרגליו מת זה מכבר – אולם הגמד שראיתיו יושב שלוב רגליים בעליה של רפת הפרות של לארס אנדרס עודנו חי. רק אנחנו, בני האדם, מתים. הגמדים חיים לעולם. אחד הפייטנים הקדמונים אמר שהאלים מוכרים כל דבר במחיר הראוי לו, הוא חייב היה להוסיף כי כל מה שחשוב באמת אינו עולה בממון אלא ניתן חינם מידי האלים… רשאים אנו לראות זריחת שמש ושקיעתה, את המסעות הנפלאים של העננים, את היערות וגלי הים, בלי להוציא על כך פרוטה אחת. הצפרים אומרות לנו שירה חינם אין כסף- צריך רק לדעת להקשיב להן וכאשר אתה נכנס להיכל הלילה הזרוע מיליוני כוכבים, רשאי אתה להביט ללא תמורה… מנורת הנפט מצויה יותר בסוכתו הדלה של העני מאשר בארמונות הפאר… ידידים מעטים, כמה ספרים- וכלב. כן, כלב, בן לוויה -גור בכפר. את התכנית להעיר הראשונה ברא השטן. למה, כסבור אתה, בקש אלוהים להשמיד את מגדל בבל?

(צלצול פעמוני כנסיה)

שנה שלמה הייתי רחוק מסן-מיקלה שלי, מן האור והשמש והים הכחול… עכשו חזרתי. יצאתי בשתי עינים- וחזרתי ואני עור בעין אחת… דומני שבעיני האחת שנשתיירה לי, הריני רואה את העולם אחרת משראיתיו קודם לכן. שוב איני יכול לראות את המגונה והמכוער, אלא את היפה ואת הטהור.. כן, האם אזכה ואשאר כאן בסן -מיקלה? כל לשון המפרץ של נפולי משתרעת לרגלי כשהיא נוצצת כמו ראי מבריק. קשה לי לעמוד בכל שפעת האור הזאת.. התחלתי לשלם את מחיר האור, אבדתי עין אחת… חדלתי לקרוא ולכתוב – והתחלתי לשיר. לא תאמינו -אני לומד לכתוב על מכונת כתיבה… כל נקישה ונקישה על המענענים מכה בגולגלתי1 ואינה נותנת לרעיונות לפרוץ ולבוא… זקנים אינם מדברים על המוות אלא לעיתים רחוקות. דומה שאין את נפשם לכוון את עיניהם העששות אל העתיד… סן-מיקלה הינו פרי עמל כל חיי. בניתי אותו אבן על אבן, בעצם ידי ובזעת אפי, בניתי אותו תוך כריעה על ברכי – מקדש לשמש, לאור. האש הבוערת בעיני הזהירתני שאינני רשאי לחיות כאן, שמקומי בחשכת הצללים. אלא שלא השגחתי באזהרה זו. קיץ אחרי קיץ חזרתי לסן-מיקלה.

קול: (ממרחק) השמר לך מן האור, אכסל מונתה. השמר לך מן האור…

ד"ר: עוד סיפור אחד…

קול: השמר לך מן האור, אכסל מונתה.

ד"ר: רק עוד סיפור אחד – והריני הולך לדרכי. כל אדם משאיר אחריו סיפור אחד או שניים… ואחר נעלם הסיפור – והיה כלא היה.. .

קול: מה יהיה הסיפור האחרון, אכסל?

ד"ר: אינני יודע. ברגע שאחדל לספר סיפורים – לא אהיה עוד… לא אהיה… כל זמן שאני מספר סיפורים אני קיים…

קול: רצונך לספר סיפור של חכמה ומוסר השכל בצדו?

ד"ר: לאו דוקא. יש זכות לטפשות לחיות בצד החכמה… כמו צל ואור… בלי הצל לא תהיה לאור זכות קיום… ברצוני לספר על רופא שכור שהיה ידידו בנפש של קוף שיכור בשם בילי…

קול: אמרת קוף שיכור?

ד"ר: חה. חה. חה. סיפור זה הייתי רוצה לשמוע ברגעי חיי האחרונים – יותר מדי חוכמה קרה יש בעולם – ופחות מדי טיפשות מקסימה ועליזה … חה. חה. חה. שם הרופא היה קמפבל… מימי לא ראיתי זקן פראי כזה. עיניו היו תפוחות וזועמות, שפתיו עבות, ופניו פני שתיין, מכוסות שיער כפני קוף, וזקנו ארוך ופרוע. אמרו עליו על קמפבל זה, שהוא בן למעלה משמונים שנה. איש לא ידע מאין בא לרומא. השמועות מספרות שהיה רופא מנתח במחנה צבאי… משמע: קצב בהלכה… איש מבין הרופאים הזרים ברומא לא ארח לו חברה… הכל שנאו את קמפבל… יום אחד נעצר ליד כרכרתי ברחובה של עיר… ולטף את טפיו, כלבי החמוד… זה היה לפני שנים רבות…

קמפבל:.. אני מקנא בך, דוקטור מונתה בשל הכלב הזה… כלב יפה.

ד"ר: תודה. תודה.

קמפבל: מה בקשר לקופים?

ד"ר: מה בקשר לקופים, דוקטור קמפבל?

קמפבל: אתה אוהב קופים?

ד"ר: מאד.

קמפבל: באמת?

ד"ר: כן, אני אוהב קופים. האם יש רע בכך?

קמפבל: לא. לא. להיפך2.. . מה שרציתי לומר דוקטור מונתה… לי יש קוף, אני אוהב קופים… קופים הם בני אדם לפני שיצאו לתרבות רעה… הקוף שלי בבית – איך לומר לך, שפך על עצמו דוד מים רותחים…

ד"ר: הו, לא?

קמפבל: כן. האם תוכל לבקר אותו?

ד"ר: ברצון, תעלה לכרכרה דוקטור קמפבל. אנחנו דוהרים במהירות… קדימה, סוסים, קדימה.

(רעש כרכרה ושעטת סוסים)

קמפבל: (קולו צריך לחדור מבעד לרעש הכרכרה) לא איכפת לי לנתח בני אדם לנתחים – נתחים, אפילו לקציצות… אבל אין בי אומץ לחבוש את הקוף שלי, את בילי החביב שלי… ניסיתי לחטא את פצעיו.. הוא סבל נוראות… יסורים איומים…

(רעש גלגלי כרכרה ושעטת סוסים)

ד"ר: אשתדל לטפל בבילי כמיטב יכולתי. אני אוהב חיות, דוקטור קמפבל…

קדימה סוסים קדימה. (בטון אחר) עצרנו ליד ביתו של הרופא ומהרנו לעלות לדירתו, להפגש פנים אל פנים עם בילי הקוף ששפך דוד מים רותחים על כל גופו… התרנו את התחבושות שהיו ספוגות דם ומוגלה. המראה היה קורע לב. כל גופו היה פצע אחד גדול…

(מלמול של קוף)

קמפבל: דוקטור מונתה, בילי אוהב אותך…

ד"ר: כן? מאין לך?

קמפבל: אילו לא אהב אותך ורחש לך אימון מוחלט לא היה יושב שקט כל כך…

(מלמול של קוף)

עד עכשיו לא נתן לאיש מלבדי, לגעת בו… מסכן. מזה ארבעה ימים שלא אכל דבר. בילי, בני היקר. בילי קופי המתוק… עשה טובה לאבא שלך ותאכל תאנה… הנה התאנים… רק תאנה אחת. בילי – בשביל שאבא שיהיה קצת שמח.. (פאוזה. אנחה) הוא לא רוצה לגעת בתאנים…

ד"ר: אולי בננות… בננות אהובות מאד על הקופים…

קמפבל: אין בננות ברומא… בדקתי… הייתי בכל השוקים… רגע, אני מטלפן ללונדון…

ד"ר: בינתיים אנסה לצקת לגרונו מעט חלב חם…

קמפבל: הלו, גרינוד? מי שם? אני רוצה לדבר עם ג’ימס גרינווד מי? מדבר דודו, דוקטור קמבפבל מרומא… כן, אני ממתין… .

(מלמול של קוף)

קמפבל: בילי, בילי, אני מדבר עם לונדון – בעוד כמה שעות תקבל בננות… הלו ג’ימס… מדבר קמפי. כן, שמע. אל תבהל אני בריא כמו שור הבר – ואת הירושה תקבל רק אחרי מותי… אם תתנהג… שמע, אתה זוכר את בילי, הקוף שלי? ובכן, שמע, אתה שולח בכל המהירות האפשרית, ובכל יום, ועד להודעה חדשה, אשכול בננות טרי ובריא. בשבילו… שום ויכוחים ג’ימס. אני משלם את – כל ההוצאות… כל יום אשכול בננות.. . בשביל הקוף…

(טריקת טלפון)

הוא חשב שהשתגעתי לגמרי… (חיקוי) “בננות מלונדון, לרומא בשביל בילי הקוף?” להוציא על נשים בקרלטון – זה בסדר. משחקי קלפים בקאזינו – זה בסדר. אבל לדאוג לבננות עבור ידיד נפשי “בילי ביל” – זה שגעון בעיניו.

ד"ר: (לקהל) מוזר, זהו דוקטור קמפבל, עצמו, שלפני כמה ימים כינה אותו זקן הרופאים הנכריים ברומא, דוקטור פילינגטון הזקן בשם גס-רוח. מצבו של בילי הקוף הוטב מדי יום ביומו – אך יחסי עם זקן הרופאים נעשה גרוע ביותר. יום אחד פגשני בבית־מרקחת…

פילנגסטון: שלום לך, דוקטור מונתה.

ד"ר: שלום וברכה דוקטור פילינגטון.

פילינגטון: אני שומע שאתה מתרועע עם דוקטור קמפבל והקוף שלו..

ד"ר: כן, הקוף נכווה ואני מטפל בו.

פילינגטון: מאחר שההר לא בא אל מוחמד – מוחמד בא אל ההר…

ד"ר: מי הוא מוחמד במקרה זה?

פילינגטון: אני.

ד"ר: כלומר, במה הענין?

פילינגטון: לפי הילכות הנימוס, שאינן כתובות אמנם בספר, מאחר שהנך רופא חדש ברומא חייב היית לבוא אלי… להתיצב, אם אפשר לומר…

ד"ר: הו, האמנם? (לקהל) האמת ניתנה להאמר שלא היה שום דמיון בין דוקטור פילנגטון ומוחמד, להוציא את הזקן הלבן הארוך. מראהו של הרופא היה דומה יותר לנביא שקר מאשר לנביא אמת…

פילינגטון: עליך לדעת שדוקטור קמפבל לא נתן ידו לאגודת לעזרה הדדית שיסדה אגודת הרופאים הנכריים ברומא.

ד"ר: (בבדיחות הדעת) האם זה נזקף לזכותו או לחובתו?

פילינגטון: לחובתו. אדוני. לחובתו. ועכשיו דבר נוסף דוקטור מונתה.

ד"ר (בלצון) כולי אוזן.

פילינגטון: מספרים עליך שאתה מזלזל בגביית שכרך כרופא.

ד"ר: האומנם?

פילינגטון: כן, אתמול סיפר לי מר קורנשה הקברן שחנטת את אשתו של הכומר השודי בשכר של מאה פרנקים… כלומר, כמעט בחינם.. .

ד"ר: זה נכון, הכומר עני מרוד…

פילינגטון: אבל אתה חייב לקבל שכר מינינום.

ד"ר: מדוע אני חייב?

פילינגטון: משום שאחרת תעמיד את כל הרופאים ברומא במצב מגוחך ומשפיל. חייב להיות מחיר מינימום לבקורו של רופא או לכל… מחיר חניטה של גבר או אשה, אסור, לפי תקנות האגודה שלנו לעשותה בפחות מחמשת אלפים, ואתה כאן חונט במאה… האם אתה מוכן לדון בדבר, דוקטור מונתה?

ד"ר: כן, בהחלט. אני מוכן לדון במחיר המקסימום.

פילינגטון: אתה מתכוון למינימום?

ד"ר: אני מתכוון למקסימום, דוקטור פילנגטון הנכבד מאד. ואשר למחיר החניטה, זוהי פשוט פשיטת עור חזירית למדי…

פילינגטון: אדוני ה-נ-כ-בד…

ד"ר: אל תפסיק אותי. שמע עד הסוף. מה שאתם קוראים חניטה גופה, אינו אלא זריקת סובלימס, וזריקה זו עולה לא יותר מחמישים פרנק … אם נוסיף לכך עוד חמישים פרנק עבור הזמן שהרופא עסוק בטפול זה, הרי השכר שקבלתי עבור חניטת אשת הכומר השודי הוא שכר הגון ביותו… וזוהי חוצפה לבקש במקרה כזה חמשת אלפים… אני רוצה להרוויח מן החיים – ולא מן המתים. אני רופא ולא שודד קברים או צבוע…

פילינגטון: חוצפה. איש-צעיר. חוצפה. אתה עוד תתחרט… אתה נאה לקמפבל והקוף שלו.. כשם הם נאים לך…,

ד"ר: (ממרחק, מבודח) אני הולך אל בילי הקוף, דוקטור. יש בו בקוף יותר סבר אנושי מאשר בכך3 עם זקן הנביא שלך…“אריבדרצ’י פילינגטון, אריבדורצי” הלכתי אל דירתו של קמפבל כדי להראות4 מה שלומו של בילי הקוף5. כבר ממרחק שמעתי קולות שיכורים ממרפסתו של קמפבל. נכנסתי לדירה דרך הדלת הפתוחה למחצה.

(מלמול של הקוף; שיר של שיכור באנגלית (הי. מורגן -)

קמפבל: (שיכור) ביל, בני יקירי. אל תשתה את כל הויסקי שלי…

ד"ר: זה היה מחזה מרהיב עין… הם לא השגיחו בי כלל ועיקר… שניהם, הרופא והקוף, לגמו מתוך הבקבוקים… בילי הקוף התחיל לרקוד על השולחן.. (מלמולים מהירים של הקוף) והרופא הזקן התפרקד על הכורסא6 שלו והיה שר בקול צרוד:

קמפבל: בילי, בני יקירי. בילי, בני יקירי. ביל, בני יקירי.

ד"ר: עמדתי תוהה למראה המשפחה המאושרת. פני הקוף השכור דמו לפני אדם, ואלו פני קמפבל השתוי דמו לקלסתרה של גורילה ענקית. הדמיון המשפחתי היה ברור לגמרי…

קמפבל: (דפיקה קצובה של בקבוק על השולחן) ביל, בני יקירי, בילי, בני יקירי.

ד"ר: הי, דוקטור קמפבל…

קמפבל: הי, תראו מי זה בא. אורח יקר. דוקטור מונתה היקר, ידידנו היחיד בעולם. תשתה כוסית ויסקי, דוקטור?

ד"ר: לא תודה.

קמפבל: אתה תשמע לי, רופא צעיר שכמותך, ויסקי עוזר לחזק את ידו של רופא בשעת ניתוחים.. .

ד"ר: (לקהל) לפי מספר בקבוקי הויסקי הריקים שהיו על המרפסת הרי ידיו היו לבטח חזקות ביותר..

(מלמולים של קוף)

קמפבל: בילי רוצה לומר לך תודה על שהצלת את חייו…

ד"ר: בכל הדירה היו מפוזרות קליפות הבננות… שהגיעו מלונדון… קמפבל היה שמח ובגילופין… ובילי הקוף היה שמח ובגילופין… וסוף כל סוף למה עוד זקוקים אדם וקוף מאשר להעביר את שעות חייהם בשמחה?

אלא שבכך לא נגמר הסיפור בבילי הקוף… בוקר אחד בא לי קמפבל מפוכח לגמרי – וזה היה סימן מבשר רעות. בילי הקוף ישב על כתפיו.

קמפבל: דוקטור מונתה עלי לנסוע לכמה חדשים, ומאחר שבילי מאוהב בך, ואתה אוהב חיות, החלטתי להשאירו בידיך… כאשר אחזור אקח אותו…

ד"ר: בשמחה רבה. הי בילי, רוצה לגור אצל הדוד אכסל?

(ציוצי קוף)

קמפבל נסע ולא חזר. שמועה שמעתי כי נהרג ביריה באחת מאותן קטטות של בתי מרזח7… פעמים הרבה חזרתי ושאלתי את נפשי מה היה טיבו של ברנש זה – ואם היה בכלל רופא. פעם ראיתיו קוטע זרועו של אדם בזריזות מופלאה. אפשר וידע משהו באנטומיה, אבל ברי לי שלא ידע כיצד מנקים וחובשים פצע. הרוקח האנגלי ברומא סח לי, כי דוקטור קמפבל היה מכתיב לו תמיד אותם מרשמים, ותמיד באותן שגיאות כתיב… אני לכשעצמי סבור עתה שקמפבל לא היה רופא… אלא טבח, או ששרת פעם בבית חולים צבאי אי שם… והיו לו כנראה סיבות מספיקות לברוח ממולדתו אל ארץ זרה ונכריה… ומה היה על בילי הקוף? ביל הקוף קבור בסן-מיקלה, לאחר שבילינו יחד כמה שנים מאושרות – ורוחו ודאי משוטטת בנאות הדשא בשמיים ומחפשת לעצמה כמה וכמה בקבוקי ויסקי… לחיים, בילי!

(צלצול פעמוני כנסיה)

כנסית סן-מיקלה, אני יושב על כורסא, מיוגע ומחפש מרגוע. החיים חלפו… כן, אכסל מונתה… החיים חלפו. כלבי וולפי רובץ וישן למרגולותי. זה כמה ימים ולילות שאיננו סר ממני. פעם בפעם הוא פוקח את עיניו ומביט בי במבט מלא אהבה והנה, מזדקף ומניח את ראשו הגדול על ברכי. האם הוא יודע ומבין ששעת הפרידה קרבה ובאה? וולטי – אני אומר לו – הנני הולך אל ארץ מרחקים אשר לא ידעתי אותה ואיש לא חזר8 ממנה.. . הפעם אינך יכול ללוות אותי. וולפי כלבי הנאמן. עליך להשאר כאן, אל תתאבל עלי… עליך לשכוח אותי כאשר ישכוני9 שאר הבריות… כל מה שאפשר לריה לעשות לטובתך יעשה. יום, יום עם צלצול הפעמונים בצהריים, ישימו לפניך ארוחת בשר ועצמות, קערה מלאה.. וכאשר יבוא יום ואתה תנוח מנוחת עולמים תחת עמוד השיש בצל חורשת הברושים סמוך למגדל העתיק, אצל חבריך שהלכו לפניך תבוא לבקרני אי שם..

(קול ממרחקים)

בוא, אכסל מונתה, בוא.

ברוך בואך. אכן שמעתי את קול דהרת סוסך, אדוני. לא זר אתה לי. נפגשנו גם קודם לכן, ולעיתים קרובות, ליד מיטות של חולים, שעה שבקשתי להוציא את הטרף מידיך. היום אני יודע שטוב אתה וחנון, אדוני. היום לא אאבק. אילו באת אלי בימי עלומי הייתי נלחם והייתי משיב מכה תחת מכה, בכל יכולתי. עכשיו הריני עייף, מאור עיני אבד לי, לבי תשוש – ולא נותר לי אלא שכלי בלבד, ומוחי אומר לי שאין תועלת10 בקרב ובמלחמה. אני יושב דומם ומצפה שתעשה את המוטל עליך.

אולי רצונך לקרוא לכהן דת?

הוא איננו יכול לעשות דבר למעני. אחרתי את המועד לחזור בתשובה.

…צדיקים ורשעים שוים לפני.

ד"ר: לעיתים קרובות למדי עשיתי מעשי שטות – אהבתי את אותן שטויות בחיים יותר מאשר את החכמה….

קול: אני יודע.

ד"ר: מתאוה אני לבקש סליחה ומחילה מאת בריות שגרמתי להן צער.

קול: אין לנו פנאי, דוקטור אכסל מונתה. כאשר יתחיל כלבך ליבב ולבכות, סימן הוא שהגיעה השעה ללכת.

ד"ר: הייתי רוצה עוד לשמוע כמה וכמה סימפוניות משל בטהובן…

קול: (בלגלוג קל) כן, ציד אנו מבקשים תרוץ כדי להשאר עוד כמה רגעים בתחנה… ולא לעלות לרכבת.

ד"ר: (יללה ארוכה וממושכת של כלב)

ד"ר: היו שלום. זהו קץ המסע. קץ המסע… קץ המסע…

(רקויאם)

מסך



  1. במקור: בגלג תי. – הערת פב"י.  ↩

  2. במקור: להיפת – הערת פב"י.  ↩

  3. “בכך” במקור – הערת פב"י.  ↩

  4. “להראות” במקור – הערת פב"י.  ↩

  5. “הקוך” במקור – הערת פב"י.  ↩

  6. “הכוסרא” במקור – הערת פב"י.  ↩

  7. “מזרח” במקור – הערת פב"י.  ↩

  8. “חזק” במקור – הערת פב"י.  ↩

  9. “ישכני” במקור – הערת פב"י.  ↩

  10. “פועלת” במקור – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות