לפי מגילת סן־מיקלה מאת אכסל מונתה.

מעובד לתסכית רדיו, על ידי יגאל מוסינזון

פרק א'

המשתתפים:–

ד"ר מונתה

מריה

וינצו

רוח

(מוסיקה)

ד"ר:… באותם ימים רחוקים ונפלאים הייתי רופא שוודי צעיר אשר סיים את חוק לימודיו בפאריז. שנים רבות עברו מאז. צברתי נסיון חיים עשיר וכתבתי ספר בשם “מגילת סן־מיקלה”. רופא זקן חייב לחכוך הרבה בדעתו לפני שיתחיל לכתוב את זכרונותיו. כן. כן. (קול שעול יבש) לעיתים סבור אני, כי מוטב לו לרופא לשמור לעצמו את גילויי החיים והמות. מוטב לו שלא לכתוב זכרונות־עבר, ולהניח למתים לנוח בשלום על משכבם – ולחיים להמשיך ולהשתעשע בדמיונות¹ השווא שלהם. מבקר אחד כתב, כי “מגילת סן־מיקלה” היא “מגילת המוות” ואפשר שהצדק עמו. לעיתים קרובות שזור המוות בתוך הרהורי. רופא אני. כן. ימים רבים נאבקתי עם מלאך המות ולעיתים קרובות היתה ידי על התחתונה במאבקי זה, ואני ראיתי כיצד הוא מחניק והורג אנשים שרציתי להצילם מידיו הקרות והארוכות. לאנשים אלו נתכוונתי כאשר כתבתי את “מגילת סן־מיקלה”. ראיתי אותם בחייהם, בסבלותם ובמותם. זהו כל שיכולתי לעשות למענם. כולם אנשים פשוטים וצנועים ואין מצבות שיש לפאר את קברותיהם. רבים מהם היו שכוחים מלב עוד זמן רב לפני מותם. כן, הזקנה הכמושה מריה שהיתה נושאת מכתבים בסן מיקלה, ובמשך שלושים שנים רצופות היתה עולה ברגליה היחפות שבע מאות שבעים ושבע מדרגות שיש פיניקיות, כדי להביא למעני את הדואר…

מריה: בוקר טוב, דוקטור מונתה.

ד"ר: בוקר טוב, מריה. היא מתה לפני שנים רבות, ועכשיו היא מחלקת דואר בשמיים – למרות שאיננה יודעת קרוא וכתוב. תמיד ימצא לה, למריה, אדם טוב שיפענח עבורה את הכתובות על המעטפות – מה שלום פטשלה הזקן, מריה?

מריה: מעשן את המקטרת המסריחה שלו, גם בשמים, ד"ר מונתה. המלאכים רוגזים עליו, אך אין ברירה. אינך יכול לכעוס על פטשלה. הוא מעשן את מקטרתו ומסתכל בעננים שאין להם סוף, כדרך שהיה מוצץ את מקטרתו על האדמה ומביט אל מרחבי הים מתוך הסוכה בסן־מיקלה. להתראות, דוקטור מונתה.

ד"ר: להתראות, מריה. איך השגרון שלך?

מריה: אלוהים נותן לנו אמבטיות שמש, דוקטור. חה. חה. חה.

ד"ר:… הלכו לעולמם. ידידי ארכנדזשלו פוסקו שהיה מטאטא את רחובות מונפראנס בפאריז, מנקה עכשיו את אבק הכוכבים מעל מירצפות הזהב בהיכלו של בורא עולם. וג’ון, ג’ון הקטן, ג’ון כחול העינים שמת בגיל ארבע, ג’ון שלא העלה חיוך על שפתיו, משחק אתה בצהלת שחוק עם הרבה ילדים מאושרים בשדרות המלאכים בשמים, חדרו מלא פרחים וצפרים מזמרות חולפות ביעף דרך חלונות חדרו הפתוחים לרווחה – ומפעם לפעם נכנסת המדונה אל חדרו של ג’ון ללטף את מצחו ולשיר לו שיר ערש בשנתו. פלופט היצאנית נמצאת שם. ושוובה מלווה המתים. כן, לרופא זקן יש הרבה – הרבה ידידים בשמיים… באחת הפינות הצנועות בגן העדן נמצאים הכלבים. אהבתי כלבים, גויותיהם עדיין מונחות במקום שהנחתים, למרגלות הברושים ליד המגדל העתיק בסן־מיקלה, אך ליבותיהם נמצאים כאן בשמים. סן רוקו, הפטרון החביב של הכלבים דואג להם ומשמש אותם, ומיס הול האנגליה הזקנה והמטורפת באה לבקרם מדי פעם בפעם, נושאת סל מלא עצמות, עצמות החביבות כל כך על הכלבים. גם בילי הקוף נמצא שם, בילי בן הבליעל האוהב לשתות ויסקי שהעלה פעם באש את ארונו של דון פלמנשיטו… את ביל הקוף קברו הרחק, בשורת הקברים האחרונה המיועדת לקופים, ורק לאחר שפטרוס הקדוש בדק אותו בדיקה מדוקדקת וקפדנית. כיון שפטרוס הקדוש הריח ויסקי נודף מביל הקוף, טעה בו וסבר שזהו בן אדם… כן. רופא זקן זוכר הרבה דברים… הקצב של סן־מיקלה שהיה מסמא את עיני הצפרים במחטים מלובנות באש – נוקרו עיניו בידי בן התחרות, קצב אחר… כן לרופא זקן יש באמת ספורים עצובים וספורים משעשעים, שיש בהם כדי לספק חומר מושך לב לעשרים מחברי ספורים. לאחר שהשקעתי את כל ימי בכתיבת מרשמי התרופות אין בדעתי לנסות כוחי בכתיבת ספורים מושכי לב, המצאות בדויות, אני כותב על מה שאני מכיר שום המצאות. מדוע לעזאזל, אין הסופרים אוספים את החומר בעצמם… הסופרים הכותבים על שכונות העוני – אינם הולכים לשכונות העוני? לאו פרדי הגדול שהיה מביע בחרוזיו את געגועיו למוות – ברח מן העיר בפחד גדול בזמן מגיפת החולירע בנאפולי. אפילו מונסין שהגיונותיו מלאי השלווה הפילוסופיים על המות הנחילו לו שם של בן אלמות נמלט כארנבת מבוהלת ביום שהתחילה מגיפה הדבר בבורדו. חה. חה. חה. אנחנו לא בדיוק מה שאנחנו מאמינים שאנחנו… חה. חה. חה. ושופנאואר הזקן הנזעם, גדול הפילוסופים של הזמן החדש? כן. הוא בנה אבני יסוד של שלילת החיים – ופחד מכל שיחה על המוות. כן. ככה. רק לרופאים אין ברירה אלא להתיצב מול בעל החרמש הבא לקצור, בגלימתם הלבנה… פנים אל פנים. אכן אני מתכון לספר לכם כמה וכמה סיפורים… (שיעול יבש) כיצד ליויתי ארונות מתים ברכבת. על שודדים בזמן רעידת האדמה במסינה, על שחצן ההורג צפורים, שבו נקמתי את נקמתן של הצפרים הקטנות, על פלופט היצאנית שידעה לאהוב אהבה עזה כמוות… כן. הרבה ספורים. ספורים של רופא זקן שהיה פעם צעיר… צעיר שבא יום אחד לקפרי האי והתאהב בסן־מיקלה, מקום בו שכנה לפנים, לפני ימים רבים חוילתו של טיבריוס קיסר. כמה מדרגות עד למעלה?

מריה: שבע מאות שבעים ושבע, אדון.

ד"ר: (שריקה)… ומי גר שם?

מריה: השדים.

ד"ר: השדים?

מריה: השדים ובעל הכרס הזקן, וינצ’ו.

ד"ר: איך נקרא המקום?

מריה: סן־מיקלה, על שם הכנסיה הקטנה למעלה. (פאוזה) אדון…

ד"ר: כן.

מריה: אני מחלקת המכתבים כאן בכפר – אבל אינני יודעת לקרוא…

ד"ר: הו.

מריה: אז, אולי… תראה מה כתוב כאן על המעטפה הגדולה? מה כתוב פה?

ד"ר: המעטפה הגדולה היא בשביל סניורה דמדמונה ואקה.

מריה: המממ… הייתי בטוחה שהמכתב הוא דוקא בשביל² נינה לא קרפרה, בעלת העזים. אז זה לא בשבילה?

ד"ר: לא. כתוב במפורש: סניורה דמדמונה ואקה.

מריה: חבל מאד. ננינה מחכה למכתב מבעלה. הוא באמריקה וכבר שלוש שנים לא כתב לה אפילו מכתב אחד. חבל מאד. סניורה דמדמונה ראקה? ואקה? ואקה? רגע. ואקה? אולי זו האשה החדשה ששדכו לגיבן… אני אשאל אותו. אם אתה עולה למעלה אדון, אני אעלה אתך, יש לי מכתב בשביל וינצ’ו הכורם.

(צעדים)

מריה: מה כתוב על המעטפה הזאת, אדון?

ד"ר: רוזינה מצרלה.

מריה: רוזינה מצרלה – זה באמת מה שכתוב?

ד"ר: כן.

מריה: לא מכירה שום רוזינה מצרלה באי קפרי. משונה. אנחנו מכירים את הכל בכינויים נאים. בעלת העזים. הגיבן. המשופם. בעל הכרס. הנואף הזקן. האשה עם הבצלים והשום. רוזינה מצרלה? אולי זאת מוכרת הדגים… אני אשאל את עושה הגבינה – היא יודעת הכל. היא והספר בכפר. זה ששר כל היום “פיגארו ־פיגארו”.

ד"ר: (נושם ומתנשף) זו עליה די קשה…

מריה: חה. חה. חה. צעיר כמוך – וכבר קשה לך לעלות… אני בין בת ארבעים לשישים – ומטפסת במדרגות כמו עז… שב. שב. ותנוח. אני אחכה לך. יותר נעים לעלות במדרגות עם איש נחמד וצעיר כמוך… אני זקנה, אבל כשהייתי צעירה היה לי דם חם מאד… לא רואים עלי?

ד"ר: (צוחק קלות) כן, את עדיין אשה נחמדה…

מריה: מה המקצוע שלך?

ד"ר: רופא.

מריה: רופא? באמת? אתה בכלל לא נראה כמו רופא… רופא צריך כרס קטנה, זקן לבן, ושעון עם שרשרת זהב מן החזה אל כיס המכנסיים… שמי מריה פורטה לטרה, נושאת המכתבים.

ד"ר: דוקטור אכסל מונתה.

מריה:… עכשיו אנחנו ידידים.

ד"ר: נפלא כאן. הים הכחול למטה. ההרים הללו… נפלא כאן… גן עדן עלי אדמות… השמים הבהירים… הו, אלוהים, סן־מיקלה אמרת?

מריה: כן, סן־מיקלה.

ד"ר: נפלא. כאן יכול אדם להיות מאושר… מה זה שם?

מריה: נפולי. הווזוף.

ד"ר: נפלא.

וינצ’ו: (צעקה מרחוק) הי אתם, מה אתם מחפשים פה?

מריה: זה וינצו הכורם הזועף (בצעקה) וינצו, זה אני, מריה פורטה לטרה… יש לי מכתב בשבילך. מכתב מרומא מהבן שלך… (בלחישה) הוא קצר רואי כמו עטלף.

וינצו: (מתקרב) מי האיש הזה?

מריה: אורח מפאריז. דוקטור. דוקטור מונתה.

וינצו:… דוקטור. מה הם יודעים הדוקטורים. הגב שלי כואב כבר עשרים שנה – בזבזתי הרבה כסף, הרופאים התעשרו – וכאבי הגב נשארו.

ד"ר: יש רופאים גרועים כשם שיש כורמים גרועים…

וינצו: תודה בעד המכתב, מריה. מחרתיים ארד אל הכומר והוא יקרא בפני את המכתב – בשורה רעה יכולה לחכות ובשורה טובה לא יגרע חלקה אם אדע אותה מחרתיים…

ד"ר: איזה שיש נהדר בכל מקום מסביב. נפלא. איזה עמודים ופסלים נפלאים.

וינצו: לעזאל השיש ולעזאזל הפלסים. כל כאב הגב שלי בא מן השיש והפסלים. אני רוצה לטעת גפן – ומה אני מוצא, במקום אדמה שחורה וטובה – שיש ופסלים. אפשר להשתגע מרוב השיש והפסלים. אי אפשר להפטר מהם. צרות. הו, הגב, הגב שלי.

ד"ר: הכנסיה הקטנה שייכת לך?

וינצו: שלי? לא. שם שוכנים השדים והרוחות שהשאיר אחריו הקיסר הזה טיבריוס יחד עם השיש והפסלים שלו. מה אדם צריך כל כך הרבה שיש ופסלים, משוגע. אפשר לחלוב שיש או לעשות יין מפסלים? משוגע. לפעמים הוא בא בלילה בדמות נחש עקלתון, הארור.

ד"ר: מי בא בדמות נחש?

מריה: (בגחוך) אתה חדש אצלנו, הדוקטור. כולם יודעים מי בא בדמות נחש. טיבריוס קיסר.

וינצו: הוא בא לבקש סליחה ומחילה מאת הנזירים הקבורים מתחת לרצפת הכנסיה הקטנה.

מריה:… זה מפני שציוה להרוג את ישו גואלנו.

ד"ר: הו… באמת, לא ידעתי.

וינצו: אם אני אומר לך – זה בדיוק כך.

ד"ר: כמובן.

מריה: ספר לו על הצרות שהיו לך עם הגילופים האלו בשיש. ספר לו וינצ’ו. גם מזה קבל כאבי גב. הוא רוצה להפטר מכל השיש והפסלים האלה – אבל אף אחד לא רוצה לקנות את האדמה הזאת מפני השדים והרוחות בכניסה, והשיש באדמה…

וינצ’ו: אתה רואה את הקיר הזה – אתה יודע כמה מלט שמתי כדי לכסות את הנשים העירומות ואשכולות הענבים. בתחילה נטלתי פטיש – וטרח. טרח. טרח. משוגע טיבריוס קיסר. טרח. טרח. טרח. ככה בפטיש. עשיתי חשבון בראש שלי שבפטיש אני אשבור את הפסלים בקיר במשך שנה שנתיים… שיש חזק. אז טיחתי את הקיר במלט… אני יודע לטייח… אבל אם זה לא ישר, הקיר, זו לא אשמתי אלא אשמת טיבריוס קיסר המטורף.

ד"ר: (ברעדה) אתה מוכן למכור את סן־מיקלה?

מריה: אם הוא מוכן למכור? בטח שהוא מוכן למכור. על כל גפן שהוא נוטע הוא צריך לסלק הר של שיש… זה לגמרי לא עסק טוב בשביל כורם…

וינצ’ו: אם ימצא המשוגע אשר יהיה מוכן לקנות אני נותן לו בחצי חינם – אפילו בלילה אני חולם על שיש ופסלים. אני משתגע מהמשוגע הזה… גם האיש שהיה כאן לפני השתגע מהשיש… אז באתי אני וקניתי, במקום להיות עם הבנים שלי והנכדים שלי ברומא… הו, הגב, הבן אדם לא נהיה יותר צעיר. נמאס לי לחפור שיש… נמאס.

ד"ר: כמה אתה רוצה עבור סן־מיקלה?

מריה: לא דוקטור. לא דוקטור. הו, אלוהים אדירים. זה מקום מקולל דוקטור.

ד"ר: מחר נפגש בכפר ונחתום על הסכם וינצו.

וינצו: בחצי חינם. בחצי חינם. בחצי חינם.

מריה: שלום דוקטור. אתה עוד תצטער… אסור לקנות מקום מקולל (ממרחק) שלום ד"ר.

ד"ר: להתראות, מריה.

וינצו: אני יורד לכפר אל הכומר. אני רוצה לכתוב מכתב לבני ונכדי ברומא… אתה לא תתחרט?

ד"ר: תקיעת כף.

וינצו: תקיעת כף.

(מוסיקה)

ד"ר: אלוהים אדירים, איזה מקום נפלא. (בלחישה של אהבה) סן־מיקלה. סן־מיקלה.

רוח: הכל יהיה שלך, הכנסיה, הגן הפסלים, הבית, ההר – האם אתה מוכן לשלם את מלוא המחיר? אכסל מונתה?

ד"ר: מי אתה?

רוח: לפני אלפיים שנה עמדתי במקום שאנחנו עומדים עכשיו לצידו של אדם אחד שהובא לכאן על ידי גורלו כשם אתה הובלת לכאן על ידי גורלך. הוא לא ביקש אושר, כמוך, אלא שכחה ומנוחה, וסבור היה שימצאנה כאן.

ד"ר: מי אתה?

רוח: רוח המקום הזה הקיימת לעד, לנצח נצחים.

ד"ר: מה המחיר? (פאוזה) (קצת נרגז) מה המחיר שאלתי?

רוח: מה המחיר? לכבוש את יצר הכבוד. לעשות לך שם באומנותך כרופא, אכסל מונתה, ואולי להקריב את העתיד…

ד"ר: להקריב את העתיד? אינני מבין.

רוח: סופך להיות אדם שעלול היה לעשות נסיון שלא הצליח.

ד"ר: אתה רוצה לגזול ממני את כל הדברים שבעבורם כדאי לו לאדם לחיות בעולם?

רוח: אתה טועה, אכסל מונתה, הריני נותן לך את כל הדברים שבעבורם כדאי לחיות בעולם.

ד"ר: המממ… החמלה כלולה במחיר? אינני שומע תשובה. החמלה כלולה במחיר? בלי חמלה אין אפשרות להיות רופא.

רוח: בלי חמלה תצליח יותר.

ד"ר: אני יודע.

רוח: אני מניח לך את החמלה, אכסל.

ד"ר: מה אתה דורש ממני? מה המחיר?

רוח: קודם שתמות עליך לפרוע שטר אחד.

ד"ר: אני מקשיב.

רוח: שטר מכאיב.

ד"ר: (ברוגזה) המשך, בבקשה.

רוח: אתה צעיר כל כך וכבר אין לך סבלנות להקשיב? אתה תראה מכאן את השמש כשהיא שוקעת בימים של אושר ללא חתימת ענן ואת הלבנה כשהיא עולה ומבהיקה בלילות לבנים ורבי חלומות.

ד"ר: אני אמות כאן, בסן־מיקלה?

רוח: השמר לך. אסור לדרוש מענה לשאלה כזאת. אין אדם יכול להיות מאושר אם ידע מראש את שעת מותו. (פאוזה) אבוא אליך מחר עם שקיעת החמה. אתן לך שהות לשקול בדבר.

ד"ר: אל תלך. עלי לחזור לפאריז… החופשה שלי נסתיימה. אני החלטתי לקבל את הצעתך.

רוח: ולא תתחרט?

ד"ר: לא. הריני נכון לשלם את מלוא המחיר.

רוח: עדיין אינך יודע מה הוא המחיר, דוקטור אכסל מונתה.

ד"ר: אני אוהב את סן־מיקלה וכשאוהבים באמת לא שואלים למחיר ולקרבן.

רוח: יש לך העזה אכסל.

ד"ר: (בחיוך) הנעורים… אין כמו הנעורים להעזה… (בפיוט של חלום) איך אבנה את הבית? רצוני שביתי יהיה פתוח לשמש ולרוח ולקול שאונו והמיתו של הים הכחול. לא סגנון גותי של ימי הבינים של אפלולית ומסתורין. ביתי בסן מיקלה יהיה פתוח לשמש ולרוח ולקול שאינו והמיתו של הים הכחול. מקדש יווני שטוף אור. שטוף אור. אור, הרבה אור, הרבה שמש.

רוח: (ממרחק כמו הד) השמר לך מפני האור, אכסל. אור מרובה מדי אינו יפה לעיניו של בן תמותה.

ד"ר: (בהזיה נרגשת) אני רוצה בעמודי שיש ועליהם יציעים וקשתות. בכנסיה הקטנה תהיה הספריה… ספרים. ספרים. הרבה ספרים ושמש.

רוח: (ממרחק) הזהר מן האור, אכסל.

ד"ר: (בהזיה) אוצרות קדומים טמונים מתחת לכפות רגלי מקום בו דרכו רגליו של טיבריוס קיסר על שיש צבעוני… אני אחפור שיש זה ממעבה האדמה…

רוח: (ממרחק) הזהר לך מן האור, אכסל.

ד"ר: עמודי השיש שקועים במצולות ים. אני אגלה אותם לאור השמש על ההר, בסן מיקלה. הרבה שיש לבן והרבה אור שמש. סן מיקלה, סן מיקלה. סן מיקלה (בלחישה)

רוח: הזהר מן האור, אכסל מונתה. הזהר מן האור. סופך שתתעוור.

ד"ר: מה אמרת? לא שמעתי את סוף דבריך.

רוח: (בלחישה) סופך שתתעוור. אתה טס לפאריז כדי לבנות את חייך – ותהרוס אותם, אכסל. אנו נולדים כדי למות – וכל רגע של החיים הוא מוות. סופך להתעור מרוב שיש לבן שמש, אכסל.

ד"ר: (בצעקה) דבר בקול רם, אינני שומע אותך.

רוח: (בלחישה) עוור. עוור. עוור.

ד"ר: (בלחישת מאוהב) סן מיקלה. סן מיקלה. שמש. אור. שמש.

(הלחישות עולות ביחד)

(מוסיקה)

לפי מגילת סן־מיקלה מאת אקסל מונתה.

מעובד לשידור על ידי יגאל מוסינזון

המשתתפים: ־

ד"ר מונתה

קלו

נורסטום

פלופט

עגלון

מדם

ד"ר: ערב טוב, קלו.

קלו: ערב טוב דוקטור.

נורסטום: (שיכונה להלן נור) עוד יצאנית מתקרבת.

פלופט: ערב טוב דוקטור מונתה.

ד"ר: ערב טוב, פלופט.

נור: (בלחישה) אין אתה בורר את מכרותיך, אכסל.

ד"ר: (בלחישה) היו לי כבר מכרות יותר גרועות משתי היצאניות הללו. (בבדיחות הדעת) נוסף לכך אני היועץ הרפואי שלהן…

נור: ברצינות?

ד"ר: כן. היועץ הרפואי של קלו ופלופט.

נור: טוב שהתישבו הרחק בבית הקפה…

ד"ר: (מבודח) אולי נזמין אותן לחברתנו, ד"ר נורסטום.

נור: בשם אלוהים, אכסל. בשם אלוהים. אינני חושב שזה יעזור לפרסם את שמי בכיוון הטוב – לשבת בבית קפה בחברת יצאניות? לא תודה. לא אנוכי.

ד"ר: היצאניות הללו אינן כל כך גרועות כפי שאתה סבור. הן מוכשרות אפילו לאהוב, כן. נורסטום. שתי אלו, פלופט וקלו, נגועות בעגבת. לא ירחק היום והן תוצאנה את נשמתן בבית החולים של סאן לאזר – או בתעלות הביוב… עגבת והרבה מאד יין זול… כן, אבל היצאניות הללו, הן נשים טובות מאד בנשמתן…

נור: עם כל המגרעות…

ד"ר:… עם כל המגרעות…

נור: תמיד אתה מוקף נשים, מונתה. (בעקיצה)

ד"ר: תתפלא – אבל אני אוהב אותן… על כל המגרעות שלהן והחולשות שלהן… נשים נבונות לא פחות מגברים…. לחייך נורסטרום. (הקשת כוסות) ואולי הן נבונות יותר מן הגברים, אך סוג יש להן אחר של שכל ובינה…

נור: נשים. נשים. נשים. תראה לי אשה שהיא ציירת בעלת שם עולם, או מוזיקאית גדולה? נשים. כל בנות העשירים לומדות לנגן בפסנתר ובכינור – איפוא בטהובן או מוצארט או בראמס, שלא לדבר על באך הזקן, בין הנשים?

ד"ר: המשך נורסטרום, המשך. אתה משעשע אותי. נוסף לכך מסתכלות בנו שתי היצאניות והן תמהות בודאי לדעת על מה מתווכחים שני רופאים שוודים בפאריז בהתלהבות כזאת. המשך, נורסטרום.

נור: העובדה שהגיניקולוגיה היתה זמן רב מדי בידי נשים רופאות גרמה לכך שהיתה בשפל המדרגה – עד שהתחילו לטפל בנשים דווקא רופאים גברים.

ד"ר: גם במטבח הגברים הם המבשלים הטובים ביותר.

נור: ובכן אתה מסכים אתי שהנשים הן נחותות דרגה?

ד"ר: למה נחותות? הן שונות.

פלופט: שלום דוקטור. אנחנו יוצאות לעבודה.

ד"ר: בהצלחה, פלופט.

פלופט: אני מצטערת שלא שלמתי לך עדיין עבור הבקור האחרון…

ד"ר: אין דבר פלופט, כאשר יהיה לך – תשלמי. אם לא – אין האסון גדול ביותר… מהחולים העשירים שלי אקח כפל כפליים…

פלופט: למה החבר שלך חמוץ כמו לימון?

ד"ר: חה. חה. חה. כיס המרה שלו אינו פועל כתיקונו.

קלו:… אז שילך לרופא.

ד"ר: חה. חה. חה. שילך לרופא? רעיון טוב מאד. אתה שומע, נורסטרום. עליך לגשת לרופא להבדק… ידידי הוא בעצמו רופא. אבל איננו מסוגל לרפא את עצמו ממרה שחורה… להתראות קלו, להתראות, פלופט.

(רעש צעדים מתרחקים)

נור: ואלו מסוגלות לאהבה?

ד"ר: כן, נורסטרום. כן. ואהבה עדינה מאד. אהבה עד מעמקים… לא תאמין, אבל פלופט זו… אתה מוכן לשמוע סיפור נוגע ללב על פלופט?

נור: דמיון או מציאות?

ד"ר: מציאות. מציאות. תשמע איך וכיצד עולים ורבים שושנים בתעלות הביוב של פאריז… אתה זוכר את הנערה השוודית?

נור: כן. כמובן.

ד"ר: זה היה בבית הספר על שם טרזה הקדושה… של האחיות הנזירות.

נור: אני זוכר, אכסל.

ד"ר: ובכן טפלתי שם גם בנערה צרפתיה, יפהפיה, אני אומר לך, ז’נט היה שמה. וכשאני אומר יפהפיה… אני מתכוון לכך. ובכן – אתה מקשיב, נורסטרום?

נור: כן, אני מקשיב בענין רב, אכסל.

ד"ר: ובכן, אני יוצא מבית הספר של הנזירות – ומן המדרכה ממול הולכת לקראתי אשה אחת, נעלים אדומות, ארנק בידה…

נור: פלופט?

ד"ר: פלופט. כן.

נור: אל תאמר לי שנערה יפה זו, ז’נט, היתה קרובת משפחה של פלופט?

ד"ר: בתה. ממש כך. בתה של העלובה בין המטילות בלובלרים של פאריז. בתחילה סברתי שהיא מתכוונת להציע לי את חסדיה, כלומר, תמורת כסף, פרנקים צרפתיים ממשיים, וכדי להתחמק מהטרדתה של יצאנית, שיכולה להיות לא נעימה ביותר, ולפעמים אף מלווה בקללות עסיסיות, אם מסרבים לה – קפצתי בזריזות לכרכרה – ואמרתי לז’אק, הרכב שלי, למהר ולנסוע.

(צהלת סוס ורעש כרכרה)

פלופט: אדון הדוקטור. אדון הדוקטור. (רעש צעדים תוך כדי ריצה) אדון הדוקטור, בבקשה, בבקשה. אני מוכרחה לדבר אתך האדון הדוקטור, בבקשה.

ד"ר: מה רצונך?

פלופט: לדבר אתך.

ד"ר: באיזה ענין? אני עסוק, גברת.

פלופט: הבת שלי… אתה מטפל בבתי מזה שבוע… אני רואה אותך יוצא מבית הספר של הנזירות מדי יום ביומו דוקטור – אבל התבישתי לדבר אתך…

ד"ר: עצור את המרכבה ז’אק. אני ארד לדבר עם הגברת… תסובב את הככר כמה פעמים שלא תרדם בינתיים.

(רעש כרכרה מתרחקת)

מה שם בתך?

פלופט: ז’אנט.

ד"ר: ז’אנט?

פלופט: כן דוקטור. ז’אנט היא יפהפיה, נכון? לא דומה לי בכלל… זה אבא שלה שהיה יפה־תואר… במה היא חולה?

ד"ר: טיפוס.

פלופט: זה מסוכן?

ד"ר: כן.

פלופט: היא עלולה למות?

ד"ר: נקוה שלא… אלוהים גדול בשמים… אני מצפה לנס…

פלופט: אבל הנס יכול גם לא להתרחש? (פאוזה) אבל הנס יכול גם לא להתרחש – וז’אנט תמות? דוקטור, ז’אנט שלי תמות? תגיד. תגיד. תגיד. (קול בכי חרישי) למה אתה שותק, דוקטור? מצבה כל כך גרוע?

ד"ר: אני עושה כמיטב יכולתי…

פלופט: אבל אמרת שאלוהים גדול בשמים ושאתה מצפה לנס… זאת אומרת שהבת שלי בסכנה גדולה…

ד"ר: כן היא בסכנה, גברת.

פלופט: (תוך בכי) שמי פלופט… אני אוהבת אותה… היא כל מה שיש לי בחיי… ז’אנט הקטנה שלי…

ד"ר: למה לא תכנסי לבקר אותה?

פלופט: אסור. אסור. זה לא טוב… זה רע מאד. ז’אנט המסכנה.

ד"ר: הנזירות אסרו עליך לבקר את בתך?

פלופט: לא דוקטור, הנזירות לא מכירות אותי כלל.

ד"ר: את אמה של ז’אנט והנזירות לא יודעות כלל על קיומך?

פלופט: כשהיתה בת שלוש הכניסו אותה למוסד – ומאז משלם הבנק כל חודש עבורה… מהכסף שאני חוסכת בבולברים… אני לא רוצה שבתי תדע מה המקצוע שלי… היא כל כך יפה וענוגה… כמו אבא שלה…

ד"ר: היכן אבא שלה?

פלופט: אינני יודעת. הוא הופיע לפתע בבולברים של פאריז – ונעלם לפתע… חייתי אתו כמה חדשים… הייתי מאושרת… את כל הכסף שהרווחתי רציתי תמיד לתת לו… אבל אנדרי לא רצה לגעת בכסף זה… הוא היה רוסי… הוא אהב אותי – אהב ונעלם. לא יכולנו לדבר בכלל. אני לא יודעת רוסית, ואנדרי לא ידע צרפתית… אז דברנו רק בעינים… תמיד היה אומר “חארשו” זה טוב ברוסית. “חארשו” כשהיה שמח ו“חארשו” כשהיה עצוב… ויום אחד סגר מאחוריו את הדלת בשקט־בשקט, אמר לי “חארשו” עצוב כזה… ולא חזר עכשיו ז’אנט חולה מאד, וזה העונש שלי על החיים האלה… כמה פעמים בשבוע כשהתלמידות יצאו לחצר הייתי נתלית על סורגי הגדר של בית הספר ומסתכלת בז’אנט… שתים עשרה שנה שאני נתלית על הסורגים ומסתכלת בבתי… התלמידות חושבות שאני מטורפת שקטה… מטורפת שקטה מאד… עלי לראותה, לשבת ליד מיטתה לפני שתמות. מוכרחה. מוכרחה, דוקטור. אני לא מאמינה בניסים.

ד"ר: אם מצבה יורע, אקרא לך מיד, פלופט.

פלופט: תודה דוקטור.

ד"ר: היכן את מתגוררת?

פלופט: הו, זה לא טוב. אני מתגוררת… זה מאחורי האופרה… אתה יודע רחוב “מקצועי” כזה… אני ארשום כאן את הכתובת… הפטרונית היא מדם אנטואן… אז אתה תודיע לי אם מצבה יורע.

ד"ר: אבוא לקחתך, פלופט. אני מבטיח. ז’אק! ז’אק! הכרכרה.

(רעש כרכרה מתקרבת)

היי שלום, פלופט.

(רעש כרכרה מתרחקת)

(קול פנימי) שלושה ימים לאחר מכן הורע מצבה של ז’אנט מאד… יצאתי מבית הספר של הנזירות וחפשתי אחר כרכרה שתסיעני אל מדם אנטואן. הי עגלון, עגלון, עגלון.

(רעש כרכרה מתקרבת)

עגלון: מה אתה צועק, אתה שיכור או שאתה חושב שאני חרש?

ד"ר: קח אותי במהירות אל מאחורי האופרה קומיק.

עגלון: הו, לרחוב הפרוצות… עכשיו אני מבין בדיוק מה בוער לאדוני… קדימה סוסתי… קדימה… האדון רוצה להשתעשע ואין לו סבלנות…

ד"ר: (קול פנימי) העגלון מפטפט הרבה כל הדרך, הוא הציע לי מקומות שעשועים יותר מכובדים שהוא מוכן להסיעני אליהם…

עגלון: אצל מאדאם אנטואן אלו כבר יוצאות מן השמוש… זה הבלאי של פאריז… זה נשים גרוטאות… לאדם לבוש כמוך, יש מקומות יותר טובים… נערות צעירות… צצצ… “הויס” לעצור, סוסתי, הגענו אל מאדאם אנטואן… לבוא לקחת אותך בעוד שעה?

ד"ר: תחכה כאן, אני יוצא בעוד כמה רגעים.

עגלון: (שריקה) אתה מתכוון, רק כמה רגעים?

ד"ר: כן. תחכה לי כאן.

עגלון: (לנפשו. לקול צעדים מתרחקים) שכור או משוגע, כמה רגעים?

ד"ר: מאדאם אנטואן?

מדם: הו, יש לנו אורח חדש… שאף פעם לא בקר אצלנו… אבל מהיום יהיה לקוח קבוע שלנו… מי מהנערות מוצאת חן בעיניך? אתה אוהב שמנות או רזות? קצרות או ארוכות? בחורות, להסתובב קצת החדר… (מחיאות כף) בחורות, להסתובב… נאות, לא? במי אתה בוחר?

ד"ר: בפלופט.

מדם: פלופט?

ד"ר: פלופט. באתי אל פלופט.

מדם: יש לי כאן “סחורה” יותר טובה… אבל אם אתה מתעקש על פלופט… תקבל את פלופט. כל אחד והשגעונות שלו… (בצעקה) פלו־פ־ט! פלו־פ־ט! היא עוד לא ירדה למטה… בזמן האחרון היא מתרשלת בתפקידיה… אם היא תמשיך כך – נפטר אותה. פלו־פ־ט! תרדי למטה.

פלופט: (בצעקה ממרחק) אני מתלבשת. מ־תל־בשת.

מדם: למה לך את זה? למה? נכון בחורות? (צחוק כללי של נשים) אם אין לך סבלנות אתה יכול לעלות מדרגות למעלה.

ד"ר: כן, אני אעלה אליה.

מדם: עשרים פרנק.

ד"ר: הו, כן, איפה הארנק? מצאתי. הנה עשרים פרנק.

מדם: עוד חמישה פרנק, עבור השמוש בחדר.

ד"ר: הנה עוד חמישה פרנק.

מדם: שני פרנק בשביל הסדינים – חייבים להחליף אותם – לא?

ד"ר: הנה עוד שני פרנק. אני יכול לעלות עכשיו?

מדם: כן, רגע. שלושה פרנק מזכרת לפלופט. הגברים לפעמים שוכחים לתת מזכרת אז מוטב לתת עכשיו את הכסף.

ד"ר: עוד שלושה פרנק?

מדם: כן. אתה תהיה מרוצה מפלופט. היא יודעת לשעשע… חה. חה. חה. תודה. עכשיו אתה יכול לעלות. רגע, אולי תשמח את פלופט בבקבוק שמפניה? אנחנו מוכרים שמפניה בעשרה אחוז הנחה.

ד"ר: מדם אנטואן – אינני זקוק לשמפניה. מספיק כסף שחטת ממני.

(רעש עליה במדרגות רעועות. נקישה על דלת)

פלופט: הכנס. הכנס. הכנס.

(רעש פתיחת דלת)

הו, זה אתה דוקטור מונתה? ז’אנט מתה?

ד"ר: לא, פלופט. אבל מצבה חמור מאד.

פלופט: אני יכולה לראותה?

ד"ר: באתי לקחתך, כדי שתראי את בתך, פלופט. כרכרה מחכה לנו בחוץ.

פלופט: (תוך בכי) לא, אני לא נוסעת, אני לא נוסעת.

ד"ר: אבל, את הרי בקשת ממני?

פלופט: לא יתנו לי להכנס.

ד"ר: מי?

פלופט: הנזירות.

ד"ר: פלופט הקשיבי לי. הנזירות יתנו לך להכנס. איש לא ישאל שאלות מבחינה זו לפחות הכל בסדר.

פלופט: הן תשאלנה מי אני.

ד"ר: הן לא תשאלנה שאלות, פלופט, אני מבטיח לך. יש כאן בחבילה בגדי אחות רחמניה. את מתלבשת ונוסעת אתי. אמרתי שאביא עמי אחות כדי לשמור על ז’אנט כל הלילה. התלבשי.

פלופט: (תוך בכי חרישי) אתה רוצה להפנות את גבך, דוקטור. משונה אבל אני מתביישת.

ד"ר: אני אחכה בחוץ.

פלופט: אני אמהר להתלבש.

(רעש סגירת דלת. רעש ירידה במדרגות)

מדם: כל כך מהר, אדון?

ד"ר: החלטתי לקחת אותה אתי.

מדם: את פלופט? לא יאמן. ממש מעשה ניסים. לא שאני מתנגדת חלילה, אלא זה הנס הגדול שאירע לפלופט. מעולם לא קרה לה דבר כזה. תמיד אמרתי שיש משהו מיוחד בפלופט. אתה לא חושב?

ד"ר: (עצבני) לא חושב, מה?

מדם: שיש משהו מיוחד בהליכה שלה?

ד"ר: כן, כמובן.

מדם: היא פשוט זקוקה למישהו מיוחד, בדיוק כמוך, שירבה לתת לה מתנות. אשה זקוקה למתנות כדי לשמח את לבה. אתה לא חושב?

ד"ר: כן, כמובן, הרבה מתנות.

(רעש ירידה במדרגות)

מדם: ישו־מריה. תראו מי זאת יורדת במדרגות? פלופט במדים של בית חולים. בחורות, בואו תראו איזה נס נעשה לפלופט.

(רעש פתיחת דלתות)

קולות נשים: פלופט? תראו. תראו. בשמלה לבנה ושביס. היא נראית כמו מלאך. ישו־מריה זו הולכת לנשף מסכות.

מדם: ישו־מריה. פלופט. אני גאה בך.

פלופט: (כובשת בכיה) אנחנו יכולים ללכת?

מדם: כמובן, פלופט. תמיד הייתי¹ כמו אמא שלך ואבא שלך ביחד. (בלחישה) איך הצלחת לצוד את המטומטם הזה?

פלופט: מדם אנטואן, אני ממהרת.

מדם: שמעתן בחורות, פלופט ממהרת ואיננה מדברת בנימוס עם מדם אנטואן שלה. זה לא מגוחך?

(קולות צחוק של נשים)

אבל אני סולחת לך. ברור שאת נרגשת… זה מובן. אדם בעל צורה ובעל נימוסים ובעל כספים – וכרכרה מחכה בחוץ… בנסיבות אלו אני סולחת לך… (בלחישה) תוציאי ממנו כסף עד כמה שאפשר… ומה שיותר יותר טוב. מחר לא יהיה שכור ויראה בדיוק איזה “סחורה” גרועה בחר לו.

ד"ר: את רוצה לסלוח לי מדם – עלינו ללכת.

מדם: כמובן. כמובן. אבל לפני שאתה יוצא לתענוגות בחברת נערתי הטובה ביותר – את הכסף.

ד"ר: איזה כסף?

מדם: שלמת לי רק בעבור בילוי קצר. עכשיו אתה משלם לי עבור כל הלילה.

פלופט: אבל מדם אנטואן…

מדם: את תסתמי את הפה שלך, פלופט. אדוני, או שאתה משלם חמישים פרנק נוספים או שלפלפוט² לא עוברת את סף החדר.

ד"ר: מדם אנטואן, אני מוציא את ארנקי ונותן לך 50 פרנק – בתנאי אחד.

מדם: מה הוא התנאי, אם אפשר לדעת?

ד"ר: שתבלמי את פיך.

מדם: הו, איך אתה מעיז אדון.

ד"ר: ואם תמשיכי לעמוד בדרכי אגרום לך צרות צרורות עם המשטרה…

מדם: (בחשש) אתה בלש או מה?

ד"ר: זוזי מדם אנטואן, לפני שאנפץ את ראשך על קיר הבית, בואי פלופט.

קולות נשים: זה בלש. זה מהמשטרה. איש משונה. אולי זה קרוב משפחה של פלופט.

מדם: (בצעקה) אתה לא תאיים עלי…

(רעש כרכרה מתרחקת)

בא וחוטף לי את הנערה הכי מתוקה שלי. מלביש אותה בבגדי אחות רחמניה לנשף מסכות ועוד יש לו חוצפה לאיים עלי… כן, רק צרות יש לי מהזרים והנכרים הללו. צרפתי אמיתי לא היה מדבר כך אל מדם אנטואן.

(רעש כרכרה נוסעת)

ד"ר: אל בית הספר של הנזירות על שם תרזה הקדושה… ומה שיותר מהר – פלופט ישבה לצד בתה כל אותו הלילה. חיי ז’אנט דעכו אט־אט עד שכבה הנר… אמרתי לפלופט לגחון אל בתה ולנשק לה ברכת פרידה אחרונה, אך פלופט סרבה.

פלופט: אינני רשאית לנשקה… אינני רשאית לנשקה… אני רקובה כולי דוקטור.

ד"ר: זהו סוף הספור נורסטרום. אתה רואה, לפעמים עולים ורדים ושושנים גם בתעלות הביוב.

(מוסיקה)

מסך

לפי מגילת סן-מיקלה מאת אכסל מונתה.

מעובד לתסכית רדיו על ידי יגאל מוסינזון

       מוזיקה. מרש אבל.

ד"ר מונתה: (כאילו כותב מכתב וקורא לעצמו בזמן הכתיבה)

הוד מעלתך.

הרשה נא לי להתייחס למדליה אשר מבקשת ממשלת איטליה להעניק לי, בעבור המעשים שעשיתי, כביכול, בעת רעידת האדמה במסינה. יש בידי כלל, הוד מעלתך, שלא לקבל כבוד אם לא עשיתי דבר המזכה אותי לקבלו… אינני מוכן הוד מעלתך, לבקש הכרת תודה פומבית בעבור דבר שניסיתי לעשותו. דבר זה, הוד מעלתך, עלול רק להכניס ערבוביה בהשקפת עולמי – ולהקניט את האלים, בני האלמוות. התגנבתי ויצאתי בחשאי ובאין רואים מתוך שכונות החולירע שבנאפולי, והריני מבקש להתחמק גם הפעם מתוך עיי החרבות של מסינה. אינני זקוק למדליה כדי לזכור את אשר ראו עיני בעיר החרבה…

קרין רדיו:…אנו מביאים את המספרים האחרונים של קרבנות רעידת האדמה. בעיר רדזשו – עשרים אלף הרוגים… בסיציליה – אלפיים הרוגים. קנטינילו – שלושת אלפים הרוגים… גליקן – אלף וחמש מאות הרוגים… ממסינה עדיין לא קבלנו את המספר המדויק של הרוגי רעידת האדמה…לכל מקומות האסון חשים עתה צוותות הצלה, מזון ורופאים… נמשיך לשדר ברגע שיגיעו אלינו פרטים נוספים.

       מוזיקה; מרש אבל

ד"ר מונתה:….הוד מעלתך, המעשים שעשיתי במסינה – עבורם מבקשת ממשלתך לתת לי מדליה – הם כעין וכאפס לעומת מעשי הגבורה של מאות אנשים שאין איש יודע את שמם, ואשר ישארו לעולם אלמונים ללא הכרת תודה וללא מדליות. אני עצמי, הוד מעלתך, לא סכנתי את חיי, להוציא מיתת רעב או הסתבכויות שהסתבכתי בגלל טפשותי שלי. אמת הדבר, הוד מעלתך, כי אנשים רבים שהיו חנוקים למחצה נצלו על ידי ממות כאשר עזרתי להם בהנשמה מלאכותית, אבל כל רופא או אחות, ואפילו מציל פשוט בחוף הים היו עלולים לעשות בדיוק כמוני. נכון שהוצאתי זקנה אחת מתחת לעיי המפולת של מטבחה, אך וגלוי וידוע לפני שעזבתיה והיא שבורת רגליים – משום שעד שבאה אנית החולים הראשונה אי אפשר היה להשיג בכל מסינה אפילו תחבושת אחת, או חומרי רפואה.

       (עובר לקול פנימי שיש בו דינמיות אחרת…)

לילה אחד מצאתי תינוק עירום באחת החצרות. (בכי התינוק – אך לא צורמני) נשאתי אותו אל מרתף מגורי ושם ישן כל אותו הלילה כשהוא עטוף במעילי יונק את בהן ידי בשנתו… בבקר נשאתי את התינוק אל הנזירות שהתגוררו בבית הכנסייה על שם “טרזה הקדושה”. הנחתי אותו בין תריסר תינוקות אחרים שאספו הנזירות מבין חורבות הבתים. לעתים תוהה אני על מספרם הרב של תינוקות שלא נחבלו ולא ניזוקו כאילו נתגלגלה עליהם מידת הרחמים. אוכל לא היה בעיר – אך יין נמצא בשפע רב. שדידת אלפי מרתפי היין החלה מיד אחרי רעידת האדמה. רעבים היו – ושיכורים. לא היה מקום בטוח יותר לשנת לילה מן המרתפים, אלא שקשה היה להתגבר על הפחד, שמא יפלו עליך הקירות תוך שנתך – ואתה כעכבר במלכודת. לילה לילה חזרו ונשנו רעידות אדמה במסינה, ואז עלה רעם הקירות הנופלים וזעקות האנשים ברחובות. טוב היה לישון מתחת לאחד העצים בפרדסים, אך גשמי זעף ירדו והלילות היו קרים מאד. מקרי שוד ורצח הרבו את אסונה של העיר. צחוק הגורל הוא שמאלף הקרבינרי שהיו בבית הספר הצבאי לא נשתיירו בחיים אלא חמישה, ולעומת זאת יצאו ארבע מאות רוצחים, שודדים וגנבים לחופשי עם רעידת האדמה הראשונה. הפושעים הללו חמסו ושדדו ורצחו. לילה אחד הרגו את שני השומרים הזקנים של “בנקו די נפולי” ושדדו את אוצרות הבנק. אחד מהשודדים הללו נתן לי במתנה מעיל נשים מרופד במוך. מתנה שהצילה אותי מדלקת ריאות ודאית.

אמדו: (קול מחוספס של בריון) תסתכל דוקטורה, שני סוסים וחמור אחד כלואים במרתף.

ד"ר: מה אתה זורק פנימה?

אמדו: גזר, דוקטורה, גזר. פעמיים ביום אני מביא להם גזר.. תראה איזה עננים שחורים.

דוקטור: עוד מעט ירד מבול….

אמדו: היכן אתה גר דוקטורה?

ד"ר: ( ספק לגלוג) אין לי דירה קבועה…

אמדו: אתה יכול ללון אצלנו. אנחנו שלושה שם, ויהיה מקום גם לרביעי. זה לא רחוק.

צהלת סוס

צריך היה לתת להם כדור בראש… אבל אני אין לי לב להרוג בעלי חיים…

רעמים

בוא, דוקטורה, לפני שנהיה רטובים לגמרי…בוא.

רעש גשם שוטף; רעש ריצה על פני מרצפות

עוד מעט נגיע.

מריו: הי אמדו – אתה מביא שוטר אתך?

אמדו: לא שוטר, מריו. זה דוקטור, שוודי.

וינו: (קול שתוי) המדרגות רטובות… שלא ישבור את הרגל…

רעמים

אמדו: רואה דוקטורה, יש פה שלושה מזרונים. אתה יכול לישון כל פעם על מזרון אחר, כל לילה, מפני שאנחנו עובדים במשמרת לילה…

מריו: חה. חה. חה. “משמרת לילה”

ד"ר: איזו עבודה אתם עושים?

וינו: חה. חה. חה. עוזרים לבני אדם… חה. חה. חה.

ד"ר: זה לא מסוכן להסתובב בלילה בעיר? היום הגיעו אנשי צבא והם יורים בכל אדם שמנסה לקחת משהו מאחד הבתים…

מריו: ( בלגלוג) אנחנו מחוסנים מפגיעת כדורים, נכון, אמדו?

אמדו: נכון.

וינו: וגם מפני בתי סוהר. חה. חה. חה.

צרור יריות

אמדו: יורים הממזרים. קדימה, החוצה! לעבודה. ( פאוזה) הי, דוקטורה, אני שם פה על השולחן כמה מאות כסף… תקח.

ד"ר: לא תודה.

אמדו: תקח אומרים לך. הלואה. כמו שאומרים.ּ

ד"ר: אתה מלווה כסף לאדם זר?

אמדו: אני בטוח בך. אילו לא הייתי בטוח כך – לא הייתי מביא אותך למרתף שלנו, נכון וינו?

וינו: נכון. יותר טוב שנהיה בטוחים – אחרת הדוקטורה לא יהיה בטוח בחיים שלו. מריו חותך גרון ח’ת – שתיים. חה. חה. חה.

ד"ר: (קול פנימי) חייבים לקחת את הכסף – אחרת יעלבו…(קול רגיל) תודה אמדו.

אמדו: קח עוד קצת כסף.

ד"ר: זה יספיק.

אמדו: (בקול רועם) אמרתי לך לקחת יותר כסף – אז תשמע מה שאני אומר לך.

וינו: עם אמדו לא עושים ויכוח.

מריו: זה לא טוב להתוכח עם אמדו.

וינו: תעשה מה שאומרים לך. אומר לך אמדו קח כסף – אתה לוקח כסף, והחיים שלך שמחים.

ד"ר: (באנחה) לקחתי.

מריו: כמה?

אמדו: (בזעף) מה איכפת לך כמה? זה כסף של הסבתא שלך, או שאבא שלך ה“מסופלס” תרם לך בבית היתומים? (פאוזה) כמה לקחת?

ד"ר: חמש מאות.

אמדו: קח עוד מאתיים.

ד"ר: אבל… זה… מספיק לי חמש מאות – עד שיפתחו את הבנקים…

וינו: חה. חה. חה. עד שיפתחו את הבנקים, הדוקטורה אומר… אבל המפתחות של הבנקים אצל אמדו… חה. חה. חה. תן לו מפתח לבנק אחד, אמדו, טוב?

אמדו: סתום את הלוע, וינו, סתום כבר, קדימה יוצאים לעבודה. להתראות דוקטורה.

ד"ר: להתראות.

מריו: אם ישאלו אותך עלינו – אתה שותק כמו קבר – או שתהיה בקבר אם לא תשתוק… אתה לא שומע ולא יודע כלום…כלום…כלום

אמדו: (ממרחק) מריו. מריו. מה אתה עוד לא זז?

מריו: אני בא, אמדו, אני בא.

       רעש ריצה במדרגות

ד"ר: למחרת חטטתי בין החורבות של מלון “טרינקריה” כדי למצוא את גופתו של הקונסול השוודי.

       צרור יריות

יורים. הם השתגעו החיילים הללו. תפסיק לירות שם.

חייל: הידים למעלה.

ד"ר: שמע, אתה מטורף או…

חייל: הידים למעלה או שאני יורה.

ד"ר: תרגע. תרגע. תזיז את האצבע מההדק… אני מרים ידיים.

חייל: מה אתה מחפש פה?

ד"ר: את הגופה של הקונסול השוודי.

חייל: (בלגלוג) כן – הה. לא זהב – לא. לא תכשיטים – לא. לא כסף – לא. גופות הוא מחפש (קריאה למרחק) אדוני, הקצין, תפשתי פה שודד אחד.

ד"ר: אני דוקטור אכסל מונתה.

חייל: שמענו. שמענו. שמענו. תיכף תדבר עם הקצין ותספר לו את השקרים שלך (פאוזה) אדוני הקצין, הפרצוף הזה אומר שהוא דוקטור.

קצין: יש לך רשיון לחיפוש?

ד"ר: לא אין לי רשיון לחיפוש. גם לא היה לי רישיון להציל אנשים ממות, פה במסינה.

קצין: פה גדול יש לך… אז תסגור אותו. בוא אתי לתחנת המשטרה… שים לו קנה רובה בגב – שילך יפה…

חייל: כן אדוני. אם אתה מוריד את הידיים או זז קצת חשוד…אתה מקבל כדור.

קצין: קדימה.

       רעש צעדים ברחוב הריק

קול אשה: (ממרחק) מי זה ג’וזפה?

חייל: עוד שודד אחד, אני בעצמי תפסתי אותו.

קול אשה: (היסטרי) להרוג אותם. לרצוח אותם. לתלות אותם.

       רעש צעדים ברחוב

חייל: אל תוריד את הידים – תקבל כדור בגב.

ד"ר: בסדר. בסדר. בסדר. כמה זמן עוד נלך?

קצין: הבית השלישי… עכשיו אתה יכול להוריד את הידיים… היה לך מזל שלא ניסית לברוח – אצלנו יורים מהר… לפני שאתה מספיק לאמור גריבלדי גריבלדי. הכנס. (חריקת דלת) שב. מה השם שלך?

ד"ר: דוקטור אכסל מונתה.

קצין: מה אתה עושה במסינה?

ד"ר: (נרגז ועיף) באתי לפתוח כאן חנות ירקות…

קצין: ניסית לשדוד ואתה עוד יש לך חוצפה להתלוצץ….?

ד"ר: תראה, ברדיו האיטלקי הכריזו שדרושים רופאים באופן דחוף לנפגעי הרעש. עזבתי את רומא ובאתי לכאן כדי לעזור…

קצין: יש לך תעודות שאתה רופא?

ד"ר: תעודות? (פאוזה) לא אין לי תעודות…

קצין: (בתרועת נצחון) אתה רואה – אין לו תעודות…יש מישהו היכול לאשר

שאתה… מה שמך אמרת?

ד"ר: דוקטור אכסל מונתה.

קצין: דוקטור אכסל מונתה… לא שמעתי עליך אף פעם… מי מכיר אותך במסינה?

ד"ר: הקונסול השוודי.

קצין: הקונסול השוודי שקבור מתחת למלון?

ד"ר: כן. בדיוק כך. הקונסול השוודי הקבור מתחת למלון.

קצין: איך הוא יכול להעיד לטובתך אם הוא מת?

ד"ר: אם הוא מת יש להניח שאינו יכול לזהות אותי. עוד שאלות?

קצין: היכן אתה גר?

ד"ר: “פיאצה דה פופלו”

קצין: זה ברומא.

ד"ר: כן זה ברומא!

קצין: ואיפוא אתה גר במסינה?

ד"ר: (בלגלוג) אני לא גר.

קצין: אתה בכלל לא גר?

ד"ר: לא.

קצין: ואתה גם לא ישן אף פעם?

ד"ר: אני ישן לפעמים.

קצין: איפוא?

ד"ר: השורה החמישית בפרדס מתחת לעץ התפוזים השמיני…

קצין: המממממ…

ד"ר: הממממ – אח"כ התחיל לרדת גשם ומצאתי מרתף…

קצין: ספור יפה. ספור נפלא. ספור יוצא מן הכלל. והיכן ישנת הלילה?

ד"ר: אמש?

קצין: אמש. הלילה. היכן שמת את הראש שלך לישון לפני שקמת והלכת לשדוד את המלון?

ד"ר: עוד מרתף.

קצין: עוד מרתף?

ד"ר: כן. עוד מרתף.

קצין: איפוא?

ד"ר: לא יודע את שם הרחוב. לא הרחק משם כלואים במרתף אחד שני סוסים וחמור ואדם אחד שנתן לסוסים ולחמורר גזר לאכול, לקח אותי למרתף שלו… נתן לי מקום לישון ואוכל….

קצין: ואתה רוצה שאני אאמין לך?

ד"ר: (בקצה סבלנותו);;; כרצונך, אתה יכול להאמין – ואתה יכול שלא להאמין. כרצונך.

קצין: אם אני לא מאמין, זאת אומרת משפט צבאי של חמישה רגעים – ויורים בך.

       רעש יריות

שומע? כל היום… תופשים שודדים – ויורים. תופשים ויורים בהם. זה לא משחק ילדים. מסינה עכשיו איזור צבאי. אז או שאתה עונה לי בלי שקרים – או…

ד"ר: (במבוכה) הו… לא שערתי לעצמי שזה כל כך רציני… אז מה עושים?

קצין: יש לך פספורט?

ד"ר: היה לי.

קצין: מה זאת אומרת “היה לי”?

ד"ר: בפרדס גנבו לי את המעיל ובמעיל היה הפספורט.

קצין: היה לך מעיל גברי, אני מקווה, ולא המעיל הנשי הזה?

ד"ר: האיש שנותן גזר לסוסים…

קצין:…ולחמור.

ד"ר: לסוסים ולחמור – נתן לי את מעיל הנשים הזה, כיוון שקפאתי מקור…

קצין: למה הוא נתן לך את המעיל ולא נתן לי את המעיל? תענה. למה?

ד"ר: אני לא יודע.

קצין: אתה לא חושב כי לא מתקבל על הדעת שרופא גברי ילבש מעיל נשים?

ד"ר: אתה צודק. לא מתקבל על הדעת שרופא גברי ילבש מעיל נשים – אלא אם כל כך קר לו שהוא מוכן אפילו לעטוף עצמו בשמיכה ולפסוע ברחובות.

קצין: קחו אותו לחדר הסמוך.

       רעש צעדים. סגירת דלת.

אני אשחרר אותו, למראית עין, ואתם תלכו ותעקבו אחריו. אני אלך איתכם.

חייל: כן, אדוני הצעיר.

קצין: אני מעוניין לדעת עם מי הוא מתגורר.

חייל: לפקודתך אדוני הקצין.

קצין: עכשיו תביאו אותו אלי.

       רעש יריות רובים

ד"ר: (רעש סגירת דלת)… כל אלו… שם בחצר… אתם הורגים? זה נורא.

קצין: ארבע מאות שודדים, רוצחים וגנבים ברחו מבית הכלא בשעת רעידת האדמה… תופש?

ד"ר: עסק ביש.

קצין: אתה יכול ללכת… (ובלגלוג) דוקטור…

ד"ר: (תמה) אני חופשי?

קצין: כן דוקטור, אתה חופשי.

ד"ר: לא מובן לי למה אסרו אותי – עכשיו אני תמה למה משחררים אותי…

קצין: (באירוניה) אינך עושה רושם של פושע.

ד"ר: תודה.

קצין: פושעים אמיתיים אני מריח מקילומטרים… אתה יכול ללכת…אגב. מה שם האיש שנתן לך את מעיל הנשים?

ד"ר: אמדו.

קצין: אמדו?

ד"ר: כן, אמדו.

קצין: איש טוב, אמדו זה?

ד"ר: אדם שמאכיל בהמות בגזר ונותן מעיל לאיש זר, דואג למזרון עבורו ונוסף לכך לכמה: ארוחות משביעות – הייתי אומר שהוא איש טוב. אפילו איש מצוין. תודה שאתה משחרר אותי.

קצין: (בחומרה) אני מקוה שלא נתראה יותר… (פאוזה) נלך בעקבותיו, ושלא ירגיש בכם. אמדו? אם אינני טועה זהו אותו אמדו שרצח שמונה נפשות – ורעידת האדמה הצילה אותו מחבל התליה. תתחילו ללכת אחריו.

       רעש צעדים ברחוב הריק. ריצה ברחוב ריק.

       רעש נשימה של אדם רץ.

ד"ר: הם עוקבים אחרי הממזרים…

אמדו: לאן אתה רץ דוקטור. לכאן. אנחנו גרים כאן…

       רעש משרוקית שוטר

וינו, מריו, המשטרה. המשטרה באה.

       רעש יריות אקדחים. רעש צעדים של כמה אנשים

קצין: דוקטור – הזהר.

       רעש יריה בודדת. נשימות חפוזות

אמדו רצה להרוג אותך, דוקטור.

אמדו: נתתי לך מקום לינה ואתה הסגרת אותי למשטרה, נבל בן נבל.

קצין: אל תפחד דוקטור הרוצח באזיקים.

וינו: אנחנו עוד נתפוש אותך דוקטור.

מריו: יש לנו חברים בחוץ – והם יגמרו אתך את החשבון…

ד"ר: (קול פנימי) אמדו ושני חבריו היו רוצחים שנמלטו מחבל התליה בשל רעידת האדמה – ואני זכיתי להכנסת האורחים שלהם. הרוצחים נתנו לי מזרון לישון ומזון לאכול, ועתה הסגרתי אותם למשטרה. השוטרים הלכו בעקבותי ותפשו את הרוצחים.

קצין: אני מציע לך דוקטור, לחמוק במהירות ממסינה. אמדו אמנם יתלה עם שחר אך לחבריו מה“מאפיה” יש זרועות ארוכות מאד…

ד"ר: (בעיפות) אני מתכוון אמנם לנסוע, אדוני הקצין. (לנפשו) מוזר, אך בנשמה אחת שוכנים רוצח ומחלק גזר לבהמות כלואות במרתף. יצאתי אל הרחוב נתתי פרוסת לחם לאשה שישבה על חורבות בית ותינוק בחיקה, תוך כדי לעיסה חלצה שד לעוללה, שהיה עירום וחזק כהרקולס, ואסונות רעידת האדמה לא הפריעו לו לינוק ברעבתנות. בתוך סל בסמוך לה ישן תינוק נוסף.

האשה מצאה אותו ברחוב ואיש לא ידע של מי הוא. כאשר סובבתי על עמדי ונתכוונתי ללכת התחיל התינוק האסופי ליבב. האשה פשטה את ידה לתוך הסל נטלה לתינוק, והניחה אותו אל חזה. נתתי עיני באשה הכפרית שהניקה לשני התינוקות.

היא היתה אמא – טבע. מחזה המלא שפעו שוב החיים – בצד קברותיהם של עשרות אלפי הרוגים. המשכתי בדרכי, מהורהר.

מוזיקה

סוף

לפי “מגילת סן מיקלה” מאת אכסל מונתה

מעובד לתסכית רדיו ע"י יגאל מוסינזון

ד"ר מונתה, קול אשה, קול גבר, מנ[??], שוו[??], גברת שנונה, קונדוקטור, קול צרוד, משרתת, פרופסור, קברן

ד"ר מונתה: (על רקע של רעמים במרחק וגשם שוטף)…נוסיף עוד כמה גזרי עצים בתנור – ומיד תשמעו סיפור מוזר. מעשה השני ארונות מתים, כלב נבחן ומלווה מתים שיכור. הייתי אז רופא צעיר ונתבקשתי על ידי הפרופסור ברוצליוס, שהיה באותם ימים רחוקים גדול הרופאים בשוודיה מולדתי, לנסוע לסן-רמו ולהוביל הביתה את אחד החולים שלו, עלם צעיר שהיה נגוע בשחפת קשה. היה עלינו לנסוע ברכבת מסן-רמו לבאזל, מבאזל להידלברג – ולהפליג מליבק באניה שוודית העושה דרכה לשטוקהולם. לרוע המזל מת הבחור במלון בהידלברג, והוטל עלי להעבירו לקבורה בשוודיה. מפי הקברן לעסקי קבורה נודע לי כי לפי החוק אסור להעביר מת אלא אם כן חונטים אותו – וכך עשיתי. ישבתי במסעדה בתחנת הרכבת…

רעש רכבות חולפות; שקשוק כלי אוכל

קול אשה ברמקול: הרכבת לשטוקהולם תצא בעוד עשר דקות מרציף מספר 7. הרכבות לשטוקהולם תצא בעוד עשר דקות מרציף מספר 7.

ד"ר מונתה: (קול פנימי) מנהל התחנה חפש משולחן לשולחן והצ[??] בפני היושבים…

קול גבר ברמקול: מלווה המתים לשטוקהולם מבקש לסור באופן דחוף למשרד תחנת הרכבת, מלוה המתים לשטוקהולם מתבקש לסור באופן דחוף למשרז תחנת הרכבת.

ד"ר מונתה: (קול פנימי) הכל הסתכלו על הכל בתהיה… המנהל התקרב אלי… ולבי מנבא לי רעות. אולי אסור להכניס כלבים למסעדה? הדפתי את הכלב אל מתחת לשולחן… שב בשקט. לא לנבוח. (יבבה קלה של כלב) המנהל הגיע לשולחני… הבה נשמע מה בפיו.

מנהל: תסלח לי אדוני, כבודו הוא ד"ר מונתה, לא כן?

ד"ר מונתה: כן, אני הוא דוקטור מונתה.

מנהל: לפי הנירות שבידי הבאת ארון מתים… כלומר, גויה בארון… והגויה ברכבת.

ד"ר מונתה: הקבלן לעסקי קבורה דאג לכל.

מנהל: עליך לעלות עכשיו, אדוני, לקרון המשא ולהיות ליד הארון.

ד"ר מונתה: קרון המשא?

מנהל: כן, קרון המשא. המת אינו רשאי לנסוע ברכבת ללא לווי.

ד"ר מונתה: בבקשה?

מנהל: המנוח אינו רשאי לנסוע ברכבו בלי לווי.

ד"ר מונתה: יש לי כרטיס למחלקה ראשונה, אדוני.

מנהל: לפי תקנות מסילות הברזל, ד"ר אדוני, אני חוזר ואומר…

ד "ר מונתה: הוא בארגז נחושת בתוך ארגז של עצי אלון – ושני הארגזים בתוך ארגז נוסף – אני מבטיחך אדוני, המנהל, שהוא לא יברח…

מנהל: ובכן, אתה מסרב, דוקטור מונתה?

ד"ר מונתה: יש לי כרטיס נסיעה במחלקה ראשונה ואני מתכוון לנסוע במחלקה ראשונה, ובלי ארגז מתים.

מנהל: בסדר, דוקטור, בסדר, כרצונך. במקרה זה עלי להודיעך, כי אצווה להוריד מיד את הארון מן הקרון…

סגן מנהל: (מתקרב מרחוק) אדוני המנהל, מצאתי את מלווה המת… הֶר שוובה.

מנהל: אני מצטער על אי הנעימות. נסיעה טובה לשטוקהולם, אדון מונתה. (צעדים מתקרבים)

ד"ר מונתה: (קול פנימי) אלוהים אדירים. סברתי שזו וודאי טעות. הר שוובה, אתה… כלומר, אפשר לדעת איזה אורגז אתה מלווה?

שוובה: גנרל רוסי של הצאר, ארגז רוסי.

ד"ר מונתה: (לעצמו) הו, לא (קול פנימי) שני ארונות…

שוובה: (בעליצות) גנרל רוסי של הצאר – גבור מלחמת קרים… גם גבורים שמים לבסוף בארגזים… משטוקהולם יעבירו את ארונו לקבורה באדמת מולדתו – סיביריה… דרך ארוכה לפנינו… גם אתה במקצוע?

ד"ר מונתה: אם אשלם לך תהיה מוכן להשגיח על עוד ארון מתים?

מנהל: (רעש צעדים מתקרבים) מצטער אדון מונתה אבל הר שוובה מלוה את ארגזו של הגנרל – כך שעליך להחליט מיד – או שאתה נכנס לקרון המשא – או שאנחנו מורידים את הארגז שלך…תחליט מיד. אני לא יכול לעכב את

הרכבת.

שוובה: אני מוכן לשמור על שני המתים.

מנהל: זה בנגוד לתקנות מסילות הברזל.

שוובה:;;; בין כה וכה אני שותה ומשתכר… לא איכפר לי לשמור אפילו על עשרה ארגזים…

קול אשה ברמקול: הרכבת לשטוקהולם יוצאת בעוד שתי דקות מרציף מספר 7. הרכבת לשטוקהולם יוצאת בעוד שתי דקות מרציף מספר 7.

מנהל: נוסף לכך אדון מונתה, לפי תקנות מסילות הברזל אסור לך לנסוע עם כלב לא במחלקה ראשונה ולא במחלקה שלישית… לכלבים יש קרון מיוחד לכלבים.

ד"ר מונתה: אחי מחכה לי בשטוקהולם… לא התראינו מזה עשר שנים…

מנהל: לפי תקנות מסילות הברזל… מצטער – אבל… לפי התקנות…

צפירת קטר; רעש גלגלים.

סגן מנהל: (מתקרב, מדבר במהירות) יש פה איזו אמריקאית… יש בעיות, אדוני המנהל… מהר-מהר… לפני שהרכבת יוצאת…(רעש צעדים מתרחקים)

שוובה: רוץ למחלקה ראשונה, התקנה הכי טובה של מסילת הברזל היא – לנסוע.

ד"ר מונתה: תודה. אני רץ.

שוובה: רגע, אדוני שכחת את שכר הטרחה שלי עבור השמירה…

ד"ר מונתה: תקבל את התשלום בשטוקהולם…רוז ולדמן. עלינו לברוח, ולדמן.

צפירת קטר; רעש גלגלים; הרכבת נוסעת

גברת שמנה: אני לא שמותר להכניס כלבים למחלקה ראשונה.

נביחת כלב

ד"ר מונתה: שמו ולדמן, (כאילו בחיוך)… הכלב שלי מעונין בנעשה בסל שלך.

גברת שמנה: קונדוקטור. קונדוקטור.

קונדוקטור: כן, גברת?

גברת שמנה: פה אדם אחד עם כלב… וזה בנגוד לתקנות…

רעש רכבת נעצרת

ד"ר מונתה: (בתחנון) זה לא כלב זה כלבלב… אפילו עוד אין לו די שיניים בפה… הוא שותה רק חלב…

גברת שמנה: אילו לפחות היה לו מחסום…

קונדוקטור: אדוני, אתה מעביר מיד את הכלב לקרון המיועד לכלבים…

ד"ר מונתה: ולחתולים מותר לנסוע, במחלקה הראשונה?

קונדוקטור: מה פתאום חתולים?

גברת שמנה: מה הוא מדבר פתאום על חתולים? איזה חתולים?

נביחות הכלב – יללת חתול

ד"ר מונתה: הכלב שלי נובח על החתול שלה שהיא מסתירה בתוך הסל…

קונדוקטור: שניכם יורדים מיד – הרכבת זזה בעוד דקה…

רעש קיטור היוצא, מתוך הקטר

ד"ר מונתה: (קול פנימי)… כלבי המתוק… כלבי היקר… אנחנו לא נפרדים…לא נפרדים לנצח. אני לא מפקיר אותך לכוכים האפלים. (נביחות כלבים) המלונות זה לא בשבילך… הו, יש לך לשון מחוספת ורטובה… קדימה, כלב אולי בקרון המשא (בצעקה) הי, אתה שם… אני יכול להכנס עם הכלב לתוך קרון המשא?

קול צרוד: אתה יכול ללכת לכל הרוחות…

ד"ר מונתה: לא שמעתי… זה רעש כאן, מה אמרת?

קול צרוד: אמרתי בכל הכבוד – שאתה והכלב יכולים מצדי ללכת לכל הרוחות (רעש סגירת דלתות רכבת)

ד"ר מונתה: (לעצמו) מה עושים עכשיו? במחלקה הראשונה לא. בקרון משא – לא. חיי כלב… מן הפח אל הפחת… (רעש פתיחת דלתות רכבת) נדמה לי…נדמה לי… רגע ( בצהלה) זה שוובה מלווה המתים…

שוובה: מה אתה מתרוצץ כמו עכבר מסומם עם כלב בזרועותיך, אדון?

דוקטור: אתה מוכן לשמור על הכלב, אדון שוובה?

שוובה: למה לא? תכניס אותו…יותר גבוה. כן…ככה. הכלב בפנים… יפה.

צפירת רכבת

דוקטור: (בבהלה) הרכבות זזה. מה עושים?

שוובה: קפוץ פנימה. תן יד. מהר. (רעש של נשימות) הופ…(סגירת דלתות) כמעט נשארת על הרציף בלי הכלב ובלי הרכבת…(רעש גלגלי הרכבת. רעש סגירת הדלתות. רעש גלגלי הרכבת נחלש) טבק?

ד"ר מונתה: בחפץ לב. תודה. טבק מצוין.

שוובה: אני אדליק לך (נשיפה) עכשיו נבלה יחד כמה שעות… (פאוזה) אני מלווה מתים כבר עשר שנים… כמה זמן אתה במקצוע?

ד"ר מונתה: אם אגיד לך שאני הייתי הרופא הפרטי של מלך שוודיה – תאמין?

שוובה: חה. חה. חה. הלצה לא רעה… דווקא רופא ודווקא של מלך שוודיה? חה. חה. חה. (פאוזה) אתה נראה די צעיר בשביל מלווה מתים… זה מקצוע שדורש הדרת כבוד כמוני… אבל אילו הסרת מהחליפה את שערות הכלב וניקית את החליפה במברשה – ותגלחת… תגלחת… מלווה מתים חייב להיות מגולח… כן. מגולח… אתה דומה יותר לשודד ים מאלו לאיש המקצוע שלנו רוצה שאגלח אותך?

ד"ר מונתה: בחפץ לב.

שוובה: (רעש כלים) הנה הסבון, המברשת. מגבת. אנחנו מוכנים… לא כואב?

ד"ר מונתה: בסדר גמור.

שוובה: אני משתמש רק בתער שוודי… הכי טובים בעולם – התערים השוודים… האיטלקים אוהבים להתגלח בישיבה…הגרמנים בשכיבה…ככה, מתפרקדים… בסדר?

ד"ר מונתה: בסדר גמור.

שוובה: כשאני מגלח מתים הם שוכבים תמיד. מת אינו יכול לשבת. אתה יודע, – מה שמך?

ד"ר מונתה: אכסל מונתה.

שוובה: אתה יודע, השם הזה לא “נדבק” אליך. אני אקרא לך פשוט, הנס…הנס, הנך האדם ה חי הראשון שגלחתי… יש שם ברז… תרחוץ את הפרצוף – ותהיה ראוי, פחות או יותר למקצוע שלנו… (רעש ברז) יש לי הצעה בשבילך הנס, אתה מביא את הארון שלך לשוודיה – אני מביא את הגנרל המת לרוסיה – ואני עושה אותך שותף שלי. (רעש בקבוק נפתח. רעש מזיגת נוזלים) לחיים.

ד"ר מונתה: לחיים.

(לבמאי: אפשר שיר יין – או שיר שכורים)

ד"ר מונתה: (קול פנימי – ברקע זמזום גלגלי הרכבת) כך נסעתי שעות הרבה בחברת מלוה המתים שהיה בטוח שאף אני הנני מלוה ארונות מתים מקצועי… שתינו יחדיו מן היין שלו ונעשינו ידידים בלב ונפש… סוד אחד שמרתי לעצמי: לא גיליתי לשוובה כי הנני רופא. לבסוף נרדמנו שנינו על רצפת הקרון. למחרת, עם שחר, המשיך שוובה עם ארון המתים של הגנרל לסיביריה – ואני עם ארונו של השוודי הצעיר לשטוקהולם. רק בשטוקהולם נסתבר לי, לחרדתי הגדולה, כי ארונו של השוודי נסע לסיביריה – ואילו בארגזי מונחת גופתו של הגנרל הרוסי… אולם דבר זה נודע לי קצת יותר מאוחר.

צלצול טלפון

משרתת: הלו, דירת ד"ר מונתה.

פרופסור: מדבר פרופסור ברצליוס – אפשר לדבר עם ד"ר אכסל מונתה?

משרתת: רק רגע בבקשה.

ד"ר מונתה: הלו פרופסור. מונתה.

פרופ.: ברוך בואך, לשודיה, אכסל. (פאוזה) שמע, בענין השודי הצעיר…אמו מבקשת לראות את פניו לפני… לפני… לפני שיקברו אותו.

ד"ר מונתה: זה עסק ביש פרופסור. (פאוזה) כלומר, חנטתי אותו בבית מלון בתנאים לא רגילים…אני חושש ממה שתראה אמו…ואגב, זו הפעם הראשונה שעסקתי בחניטה.

פרופ.: הממממממ…(יבש ורגזני)

ד"ר מונתה: אתה עוד שם, פרופסור?

פרופ.: (יבש) כן, ד"ר. אני פה ואני מחכה להסבר נוסף.

ד"ר מונתה: אמרו לי שאי אפשר להעביר את הגופה מבלי לחנוט אותה. מחיר החניטה אלפיים מרק. וזה הרבה כסף בימינו – ומשפתתו של המנוח הצעיר עניה ביותר עשיתי ככל שביכולתי… אולי תשפיע על האם שלא תבקש לפתוח את הארון?

פרופ.: אני לא חושב שיש למישהו זכות מוסרית לדרוש זאת מאם הרוצה לראות את בנה בפעם האחרונה. אתה מפליא אותי, אכסל, מפליא מאוד.

ד"ר מונתה: (פאוזה) אני חוזר הלילה לפאריז…

פרופ.: חובתך כרופא מחיבת אותך להשאר.

ד"ר מונתה: חובתי כרופא, פרופסור, נגמרה שעה שחתמתי על תעודת המוות. אינני חיב להשאר כאן ולראות כיצד פותחים שלושה ארגזים כדי לראות משהו שיזעזע את האם עד סוף ימיה…

פרופ.: (יבש) תעשה דיזנפקציה, דוקטור.

ד"ר מונתה: אני חוזר עוד הלילה לפאריז.

פרופ.: אם אתה חוזר הלילה לפאריז אדאג לכך שתקום ועדה מלכותית כדי לבדוק את התנהגותך כרופא.

ד"ר מונתה: כלומר, שערוריה?

פרופ.: תקרא לכך בכל שם שיעלה ברצונך. האם רוצה לראות את בנה מחר בבוקר לפני הקבורה, והיא תראה אותו אפילו אם אהיה חייב לפתוח את הארון בעצמי. האם זה ברור?

ד"ר מונתה: ברור, פרופסור.

פרופ.: ומה אתה מתכוון לעשות?

ד"ר מונתה: לפתוח את הארון, פרופסור.

פרופ.: תודה. ידעתי שלא תכזיב. היית תלמידי הטוב ביותר – ועד היום הייתי גאה בך. אני שמח שקבלת את עצתי. להתראות.

ד"ר מונתה: להתראות.

פרופ.: אתה ניגש מיד לבית הקברות, לדיזנפקציה?

ד"ר מונתה: כן, פרופסור.

(צליל הורדת אפרכסת הטלפון)

אם ישאלו עלי אני בבית הקברות.

משרתת: כן, דוקטור.

חריקת דלת הברזל של בית העלמין;

קברן: אחרי דוקטור. הארון במרתף (פאוזה) זהירות במדרגות…

ד"ר מונתה: תגביה את הפנס.

קברן: כמה מכות בפטיש…(רעש הלמות פטיש וחריקות מסמרים הנתלשים מעץ)…עוד רגע, דוקטור. מיד נראה את הבר־מינן…

ד"ר מונתה: תן לי את הפנס…(לנפשו במהירות והתרגשות) אל אלוהים…זה לא בחור צעיר… זו טעות… זה איש זקן… (לקברן) אל תתקרב… "יש פה חמרי חיטוי מרעילים… (לנפשו) זה הגנרל הזקן… שוובה נסע עם הבחור הצעיר לסיביריה. החליפו את הארונות… אל אלוהים… מה עושים עכשיו?

קברן: אתה זקוק למים, דוקטור?

ד"ר מונתה: (בצעקה) אל תתקרב…

קברן: סליחה… אלף סליחות… אני רק שאלתי אם כבודו זקוק למים…

ד"ר מונתה: אל תתקרב – וזרוק אלי את הפטיש… מהר.(בכעס) מהר, אמרתי. (לנפשו) מה אומר לאם? איך להסביר לה מה שקרה? אל אלוהים…זהו הגנרל הרוסי… (דפיקות פטיש, לנפשו) תנוח על משכבך בשלום גבור מלחמת קרים… טעות. מה לעשות? (דפיקות בפטיש) אני מצטער…שוובה היה שכור ואני מפוזר… ושני הארגזים היו דומים זה לזה…

(חיוג בטלפון)

הלו, פרופסור ברוצליוס? מדבר דוקטור מונתה. ובכן, איך להסביר לך, פתחתי את הארון –

פרופ.: אני שמח לשמוע…

ד"ר מונתה: אל תמהר לשמוח… אירע משהו מוזר ביותר…הנער השוודי הצעיר איננו שם..

פרופ.: (נרגז) מה זאת אומרת איננו שם?

ד"ר מונתה: איך להסביר לך?

פרופ.: מוטב ותסביר היטב, אכסל. כן. מוטב ותסביר היטב, מתים אינם יוצאים לטיל.

ד"ר מונתה: אבל מתים מתחלפים. כלומר, בטעות. כלומר, במקרה זה, היו שני ארונות, הארון שהיה צריך לנסוע לסיביריה הגיע לשטוקהולם, והארון שהיה צריך להגיע לשטוקהולם נוסע בשעה זו לסיביריה… מה אתה מציע לעשות, פרופסור?

פרופ.: מתי הקבורה?

ד"ר מונתה: בעוד שעה.

פרופ.: בעוד שעה?

ד"ר מונתה: כן, פרופסור, מה אתה מציע לעשות?

פרופ.: (פאוזה ארוכה) לקבור את המתים, ד"ר מונתה, זה מה שאני מציע לעשות. הגורל חמד לו לצון… ואנחנו נתעלם מליצנות זו שאיננה ראויה… לקבור את המתים, דוקטור. בשמים לא יהיה כל הבדל לנשמות היכן ואיפוא נקברו… עולמו של אלוהים גדול הוא…

ד"ר מונתה: כן, פרוסור. (פאוזה) מה עלי לומר לאמו? היא בחוץ…

פרופ.: תאמר לה משהו בענין תקנות הבריאות. אסור לפתוח ארונות שעברו את הגבול מארץ לארץ. – משהו כזה.

ד"ר מונתה: כגון תקנון מסילות הברזל אסור לקחת כלבים במחלקה ראשונה או שאסור לארון נפטרים לנסוע בלי לווי?

פרופ.: אתה שתוי דוקטור?

ד"ר מונתה: לא פרופסור, אינני שתוי.

פרופ.: אני במצבך הייתי מתישב ליד בקבוק ולוגם… מותר לרופאים גם לשתות לפעמים.

ד"ר מונתה: רעיון לא רע, פרופסור.

פרופ.: מתי אתה נוסע לפאריז?

ד"ר מונתה: מיד אחרי הלוויה…

( אפשרות של זמרת מקרה לה כנסיתית)

ד"ר מונתה: (מונולוג פנימי) נבלעתי בקהל המלוים את המת למנוחתו האחרונה. הארון נשא על כתפיהם של כמה צעירים שהיו חבריו של השוודי בגימנסיה. הכומר הספיד את העלם בדברים נרגשים ואמר שאלוהים בחכמתו הנשגבה מבינת אנוש שם קץ לחיים רעננים ומלאי תקוות…ותהיה זאת נחמה למשפחתו וידידיו הרבים כי שב הנער אל עפר מולדתו…

(זמרת מקהלה כנסיתית)

אמו של הנער הניחה על ארונו זר פרחים… והמקהלה שרה שירים עצובים לעילוי נשמתו… לאחר שכולם הלכו התגנבתי מאחורי המצבות אל הקבר הפתוח ודיברתי אל הגנרל הזקן שהיה מוטל שם בקבר מכוסה עפר. וכך אמרתי לו: נוחה בשלום על משכבך איש מלחמות זועם וזקן. הקרב תם ונשלם. מדוע הבטת אלי אמש בזעף גדול כל כך כאשר הרימותי אז המכסה? כסבור אתה שאני שמחתי לראות את פניך יותר מאשר שמחת אתה לראות את פני? או שמא חשבת שאני אחד מאותם שודדי קברים המנסה לפרוץ אל מקום מנוחתך כדי לגזול את איקונין הזהב של הבתולה הקדושה, המונח על חזן הרחב? וכי סבור אתה גנרל סיבירי, שאני הוא שהבאתי אותך לשוודיה? לא. לא. לא. שוובה, מלווה המתים השיכור אחראי לתקלה… יכפר אלוהים לעווני, אולם מתאווה הייתי לפרוץ בצחוק בשעה שהורידו אותך לבור. אבל מה איכפת לך היכן אתה טמון? מה איכפת לך איזה שם יהיה חרוט על הצלב על פני הקרקע כאשר אתה אינך מסוגל לראות את הפרחים – רק את שרשיהם למטה? הרי אינך יכול לשמוע את קולות האנשים החיים ממעל, ובכן מה איכפת לך אם הם מדברים שוודית או רוסית? אתה שוכב בין אחים אשר תמו ימי הקרב שלהם – וכך ישן לנצח, בין אחים, גם נער שודי – אי שם בסיביריה הקרה. נער שהספידו אותו כגבור מלחמת קרים… בתקיעות חצוצרות…ברעם תותחים. ממלכת המות אין לה גבולות. הקברים שיכים לכל העמים. עכשיו אתם בני אומה אחת – הנולדים כדי למות. נוחה בשלום.

הקרב תם ונשלם.

חריקת שער הברזל של בית הקברות

נוחה בשלום, הקרב תם ונשלם. מוזיקה

מסך

לפי מגילת “סן מיקלה” מאת אכסל מונתה

מעובד לשידור על ידי יגאל מוסינזון

­­המשתתפים:

ד"ר מונתה

גברת

כומר

ציר

קול נערה

סמית

(מוסיקה שובבה)

ד"ר: חה. חה. חה. זהו מעשה משעשע… חה. חה. חה. משעשע מאד… חה. חה. חה. כן. יום אחד נכנסת אצלי, כלומר לחדר הקבלה שלי … זה היה ברומא. כן, הייתי אז רופא צעיר ומקובל… הגברת ג’ונסון. זה היה שמה. הגברת ג’ונסון, אלמנתו של איש הכהונה ג’ונסון בכבודו ובעצמו… אלמנה… אשה די מבוגרת. יכולתי לומר בלב שקט שימי נעוריה היו מאחוריה מזה זמן רב למדי… היא לבשה כנראה כמה שמלות זו על זו.. חה. חה. חה.. היא בקשה שאהיה המילד שלה… חה. חה. חה..

גברת: הוד מעלתו הכהן ג’ונסון לא היה רק בעלי המנוח, אלא גם היה כאב לי, ידיד לי, מאהב לי – וכן כל שאר הפונקציות האפשרויות …

ד"ר: (במבוכה) אמרת פונקציות, האלמנה ג’ונסון?

גברת: כן, פונקציות.

ד"ר: אני מקוה שאינך חולה…

גברת: בריאה כמו סוס.

ד"ר: (במבוכה) סלחי לי, גברתי – אבל החולים שלי מחכים לי.

גברת: אבל דוקטור, שלח אותי אליך הכומר האנגלי … הנה מכתב ההמלצה…

ד"ר: אין צורך…

גברת: הכומר האנגלי היה ידידו הטוב ביותר של בעלי המנוח…

ד"ר: טוב. (אנחה) הכנסי, בבקשה.

(רעש סגירת דלת ופתיחתה)

יש לך מיחושים?

גברת: לא. אני מרגישה מצוין, אני מאושרת.

ד"ר: (בחשד) אינך חולה?

גברת: לא. בהחלט לא.

ד"ר: ובכן… חשבתי שבאת אלי לבדיקה. חשבתי שזה משהו דחוף… הרי אני רופא…

גברת: אני באתי לספר לך שעתידה אנוכי ללדת ילדון קטון וחמודון…

ד"ר: לא. לא. אני, גברת ג’ונסון, ־אני אינני רופא מיילד… לא אינני מילד. רופא כללי ־כן. מילד – לא.

גברת: אבל אני החלטתי, וההחלטתי נחושה, כי אתה, דוקטור אכסל מונתה הצעיר, היפה, האתלטי, השוודי… תהיה המילד של ילדי הראשון הילד שלי ושל בעלי המנוח איש הכהונה ג’ונסון…

ד"ר: אגב… לפני כמה זמן נפטר בעלך? אני מתכוון, איש הכהונה ג’ונסון.

גברת: ששה ירחים.

ד"ר: ובכן… כפי שאמרתי גברת ג’ונסון, אינני מילד מקצועי, ואני יכול להמליץ בפניך על רופא מצויין – דוקטור פילינגטון… מילד מצוין. כן.

גברת: בשום אופן לא. לא פילינגטון ולא שום "טון: אחר … אני רוצה אך ורק בך בתור מילד, דוקטור מונתה. (ועכשיו בהנחון סקסי) לא תאמין, אבל הייתי פעם מאורשת לשוודי¹ צעיר … שהיה דומה לך מאד. אני בטוחה שאנחנו נוכל להבין זו את זה בלי אומר ודברים, אפילו בלי דיבור אחד..

ד"ר: אמרתי לך, גברת ג’ונסון – אינני מילד.

גברת: ואני אומרת לך דוקטור מונתה – שאתה לא תפקיר אותי אלמנה מסכנה חסרת ישע וחסרת מגן בעיר הזאת, עיר זרה ונכריה, לא תפקיר אותי ללדת את ילדי הראשון, ילד יתום בידי איזה דוקטור פליקס…

ד"ר: דוקטור פילינגטון… הוא מילד מצוין..

גברת: לא בא בחשבון, אתה תהיה המילד שלי.

ד"ר: להת־פ־ש־ט.

גברת: אבל…

ד"ר: להתפשט – ולשתוק.

גברת: אבל, דוקטור מונתה,

ד"ר: (בצעקה) לשתוק. שיהיה שקט.

גברת: אבל דוקטור מונתה, רציתי לומר לך שבעלי המנוח…

ד"ר: חדלי לילל בבקשה ממך ותני לי לבדוק אותך. (שינוי בטון הדיבור) כן. ככה. אני בדקתי את אלמנתו של איש הכהונה ג’ונסון. היא טענה שעתידה היא ללדת בכל יום… רק שיאחזו בה צירי הלידה, מייד תתחיל ללדת. אבל… היא לא היתה בכלל בהריון… חה. חה. משעשע – לא כן? (הטון משתנה) אבל איך לכל השדים והרוחות, אומרים לאשה הסבורה שהיא בחודש התשיעי שהיא איננה בהריון בכלל? הסתכלתי בפניה… לא לשוא טפלתי אצל שרקו הרופא הגדול, בנשים היסטריות…

גברת: עברתי את הבדיקה: (בחנחון) איך הילד שלי?

ד"ר: המממ…. כן.

גברת: הילד מונח בסדר? הו, אילו רק זכה ג’ונסון המתוק שלי לראות את הילד שלנו בא לעולם… הרמוניה! הנשואים שלנו היו הרמוניה של נשואים. אידיאליה של נשואים. אף פעם לא צעק עלי. מעולם לא זרק עלי צלחות. . אתה מפקפק בכך, דוקטור מונתה?

ד"ר: לא. לא. לא. גברת ג’ונסון – אינני מפקפק בכך…

גברת: הוא אהב אותי – ואני אהבתי אותו. הוא בכלל לא דמה לאותו שוודי צעיר ויפה שהיה דומה לך כל כך… אבל איזו עדינות נפש היתה לבעלי המנוח… ממש זוג יונים בשובך אחד… אהבה² לוהטת, אידילית. בעולם כולו לא היה זוג מאושר יותר מאתנו. אתה לא מאמין?

ד"ר: כמובן. אני מאמין. אין לי כל סיבה לפקפק בכך.

גברת: (בבכי חרישי) מסכן, עכשיו הוא מת – ואני אלמנה.

ד"ר: כן, הוא מת – ואת אלמנה…

גברת: אילו היה חי לפחות עד שהיה נולד ילדנו הראשון – נאמר עוד שנה או שנתיים… מה אתה אומר, דוקטור מונתה?

ד"ר: המממ… רעיון לא רע…

גברת: ואז יכול היה לעזור לי להחליף לתינוק את חיתוליו… ללמד אותו לומר אבא… אמא… אבא³־אמא… אמא־אבא…

ד"ר: כן.

גברת: (בבכי חזק) הו, הו, ג’ונסון המסכן שלי…

ד"ר: הנה ממחטה, אנא. בבקשה. חדלי לבכות… בבקשה ממך.

גברת: הו, ג’ונסון המסכן שלי. דווקא עכשיו הלך לעולמו.

ד"ר: חשבתי שהוא מת לפני ששה חדשים.

גברת: אני לא זוכרת בדיוק… אבל נדמה לי שהוא מת רק אתמול… הו, הו ג’וננסון המסכן… איך יכול היה להשאיר אותי אלמנה עם תינוק.. איזה עולם אכזרי… האם אפשר לדעת מראש אם יהיה לנו תינוקת או תינוק בן או בת?

ד"ר: גברת ג’ונסון… הקשיבי לי היטב. אני בדקתי אותך, ועלי לומר לך….

גברת: (בחנחון מתוק) בן־או בת? אמור מהר, דוקטור מונתה – בן או בת?

ד"ר: גברת ג’ונסון – עלי לומר לך…

גברת: זה יהיה ילד או ילדה?

ד"ר: לא ילד ולא ילדה – את אינך בהריון…

גברת: אני לא – מה?

ד"ר: לא היה לך לא תינוק ולא תינוקת – את אינך במצב של … של… של..הריון.. אינך עתידה להיות אם… בדקתי וזהו לצערי המצב.

גברת: (בהיסטריקה) חה⁴. חה. חה.

ד"ר: זה לא מצחיק.

גברת: (כנ"ל) חה. חה. חה. לא תינוק ולא תינוקת. חה. חה. חה. (בטון אחר) ואתה קורא לעצמך רופא מפורסם? תתביש לך. תתביש לך. דוקטור אכסל מונתה. באמת. תתביש לך. דיאגנוזה כל כך פשוטה כמו הריון בחודש תשיעי, ממש רגעים ספורים לפני הלידה הממשית – ואתה מעז לומר לי, לאלמנתו של איש הכהונה, הוד מעלתו הכהן ג’ונסון שאינני בהריון? אני באמת הולכת לדוקטור פילינגטון הזקן… ואתה עוד תשמע ממני… כל העיר רומא תצחק לך בפנים… חה. חה. חה.

(טריקת דלת)

ד"ר: וגברת ג’ונסון טרקה את הדלת ישר אל תוך פני המבוהלים… וכל רומא באמת התחילה צוחקת ומלגלגת⁵… כל רומא צחקה לי… לאחר כמה ימים פגשתי את הכומר האנגלי שהמליץ בפני הגברת ג’ונסון על רופא צעיר ומוכשר כמוני…

כומר: תתביש לך דוקטור מונתה, לאמר לאשה בחדשים האחרונים להריונה שהיא איננה בהריון… כאשר הכל רואים ומתרשמים עמוקות מהיקף גופה. חה. חה. דוקטור פילינגטון מצפה בהוטל־דה ריסי להולדת התינוק בכל רגע ורגע.. חה. חה. חה.

ד"ר: כל רומא צחקה לי. כל הרופאים בעיר צחקו לי – שני הרוקחים האנגלים והאופה האנגלי בפיאצה דל־פופולו" צחקו לי… כל המושבה הבריטית ברומא ידעה את ספור המעשה וכולם לגלגלו על הרופא השודי אכסל מונתה. למחרת, בחצות הלילה, קרא דוקטור פילינגטון את דוקטור ג’ונס להתיעצות להוטל דה ריסי… ורומא התפלגה לשני מחנות. מחנה אחד טען שיבוא לעולם ילד אחד – ואילו המחנה השני, מחנהו של דוקטור ג’ונס⁶ טען וקבע שיילדו תאומים… וכאשר הוזמנה מטפלת מיוחדת להוטל דה ריסי.. כבר לא צחקו לי… אלא הפנו אלי מבטי רחמים… הו, איזה דוקטור מסכן… איננו יכול לקבוע דיאגנוזה כל כך פשוטה כמו הריון, ועוד סופו של הריון… כשהכל רואים עין בעין – את הבטן… חה.חה.חה. נוסף לכל הצרות טלפן אלי הציר השוודי ברומא ודבר אלי בקול נרגז מאד..

(צלצול טלפון)

דוקטור מונתה מדבר.

ציר: הלו, אכסל אני מצטער לומר לך, אבל ההזמנה שקבלת למסיבת השגרירים בסוף השבוע מתבטלת בזה.

ד"ר: מתבטלת?

ציר: מה אמרת, אכסל?

ד"ר: שאלתי אם המסיבה מתבטלת?

ציר: לא, אכסל. אבל במצב הדברים היום חוששני כי נוכחותך תגרום לצירות השודית כמה וכמה בעיות לא נעימות… כגון בעיות צירי לידה…

ד"ר: אינני מבין… דבר כזה לא אירע לי מעולם… רצונך לאמור שעצם נוכחותי במסיבה…

ציר: רגע…רגע. רגע. אכסל, אל תתמם⁷ בבקשה ממך את הגברת ג’ונסון אתה מכיר?

ד"ר: לצערי.

ציר: אתה קבעת שהיא איננה בהריון?

ד"ר: כן, כך קבעתי.

ציר: ידוע לך שבהוטל דה ריסי מצפות שתי עגלות תינוק לתאומים שלה?

ד"ר: לא. זה לא ידוע לי.

ציר: וידוע לך שדוקטור פילינגטון ודוקטור ג’ונס מטפלים בה?

ד"ר: לא. זה לא ידוע לי.

ציר: וידוע לך ששני הרופאים המצוינים הללו מחכים בכל רגע להולדת התאומים?

ד"ר: הם יוכלו לחכות עד בוא המשיח…

ציר: (ביובש) אפשר לדעת מדוע?

ד"ר: משום ששום תינוק לא יופיע – לאשה זו, גברת ג’ונסון יש מה שמכנים במדיצינה “הריון היסטרי”.

ציר: אז איך זה ששני הרופאים אשרו ממצא אחר לגמרי, כלומר, הריון נורמלי?

ד"ר: עד כמה שידוע לי היה דוקטור ג’ונס רופא של הצבא הבריטי בהודו ודוקטור פילינגטון רופא של מחלקת הגברים⁸ בבית הסוהר של הונג קונג ובשני המקרים לא היתה להם הזדמנות לראות “הריון היסטרי” אצל חילים וגברים משופמים…

ציר: אתה שוב מתחיל עם ההלצות שלך, אכסל?

ד"ר: זו לא הלצה, אדוני. אני מוכן להתערב עמך על חמישים לירות שטרלינג.

ציר: רגע. המזכיר הראשון שלי נכנס ברגע זה לחדר… רגע. אכסל (ובחגיגיות) ובכן אכסל, הפסדת… דוקטור פילינגטון⁹ הודיע זה עתה שהגברת ג’ונסון ילדה את הילד הראשון ומצפים לשני… מה¹⁰ תאמר עכשיו?

ד"ר: מה אני אומר? אני מוכן להתערב על מאה לירות שטרלינג… מוכן להתערב אפילו על מאתיים לירות שטרלינג…

ציר:… אכסל, חדל. אתה עובר כל גבול בחוצפתך, דוקטור מונתה.

ד"ר: אבל אדוני הציר…

ציר: הקשב לדברי עד הסוף… אתה מסכים אתי שאינך הרופא היחידי ברומא? תענה לי.

ד"ר: מסכים.

ציר: ואם שני רופאים מפורסמים…

ד"ר: רופאים צבאיים… אחד רופא צבאי ואחד רופא של גברים אסירים – מה הם מבינים בהריון היסטרי?

ציר: אכסל, אולי תקח חופשת מולדת לכמה שנים לשוודיה? אתה פשוט גורם נזק לשמה הטוב של מולדתך. אני חוזר ואומר לך שברגע זה נכנס המזכיר הראשון של הצירות והוא מודיע לי חגיגית שדוקטור פילינגטון כבר ראה את התינוק הראשון – ומצפים לתינוק השני…

ד"ר: חה. חה. חה.

ציר: ואתה עוד מעז לצחוק?

ד"ר: חה. חה. חה.

ציר: חוששני אכסל שדעתך נטרפה עליך…

(טריקת טלפון)

ד"ר: חה. חה. חה. קשה היה לומר שזה מצחיק… מצבי היה טרגי למדי.. חה. חה. חה. שני רופאים סרבו לאשר את חוות דעתי ועכשיו מעמיד התינוק שנולד את תעודת הרופא שלי בסכנה… צלצלתי להוטל דה ריסי ובקשתי לדבר עם דוקטור פלמינגטון הזקן…

(צלצול טלפון)

הלו, הוטל דה ריסי?

קול נערה: הוטל דה ריסי.

ד"ר: אפשר לקשר אותי לחדרה של גברת ג’ונסון?

קול נערה: רגע. הקו תפוש. רגע, בבקשה. כן. מי רוצה לדבר אתה, בבקשה?

ד"ר: דוקטור אכסל מונתה מבקש לדבר עם דוקטור ג’ונס או דוקטור פלימינגטון

קול נערה: מיד.

סמית: הלו, מי מדבר?

ד"ר: דוקטור מונתה. זה אתה פלימינגטון?

סמית: לא, זה לא הוא זה אני סמית, אחיה של הגברת ג’ונסון.

ד"ר: היכן הרופאים?

סמית: ברחו על נפשם.

ד"ר: ברחו על נפשם?

סמית: כן, הרימו רגליים וברחו. שלמתי להם רק שליש שכר טרחה…

ד"ר: הממממ… נולדו תאומים?

סמית: לא נולד “שום ־כלום”.

ד"ר: אבל אני מבין שהזמינו עגלת תינוקות לתאומים…

סמית: אחותי רוצה לדבר אתך..

ד"ר: אחותך?

סמית: גברת ג’ונסון, אלמנתו של איש הכהונה ג’ונסון…

גברת: דוקטור מונתה, מדברת גברת ג’ונסון.

ד"ר: אני מקשיב.

גברת: אלוהים שבשמים לא יסלח לך לעוונך ולחטאותיך, לעולם, לעולם, לעולם.

ד"ר: חוששני שאת צודקת גברת ג’ונסון… אפשר, אגב, לדעת על איזה עוונות וחטאים את מדברת?

גברת:… בעלי שבשמיים ידבר עליך רעות באזניו של אלוהים, ונשמתך החוטאת לא תמצא לה מנוח.

ד"ר: אני מסכים אתך, גברת ג’ונסון.

גברת: אתה השפעת על הרופאים שלי לעזוב את משמרתם ובגללם אני נצבת כאן חסרת ישע, אלמנה אומללה ומדוכאת.

ד"ר: המממ… ומה עם הלידה?

גברת: (בבכי חרישי) עדיין לא. אבל אני מחכה… בכל רגע ורגע זה עלול להתחיל… קניתי אפילו עגלת תינוקות לתאומים… .

ד"ר: בשעה טובה ומוצלחת…

גברת: אחי רוצה לדבר אתך..

סמית: דוקטור מונתה, אתה פנוי לדבר אתי?

ד"ר: מה אתה סבור אני עושה כל הזמן?

סמית: לא בטלפון כונתי. כונתי לדבר אתך פנים אל פנים… אפשר לסור אליך עכשיו. זה דחוף.

ד"ר: בחפץ לב, מר סמית, בחפץ לב.

(טריקת טלפון)

וכך אירע שסמית, סקוטי זקן, הופיע בביתי. שב מר סמית.

סמית: תודה. בכן, ניגש ישר לענין.

ד"ר: “הענין” הזה עלה לי ביוקר… כל רומא צוחקת לי… מה אירע שם בדיוק בהוטל דה ריסי?

סמית: זרקתי את שני הרופאים. החוצה.

ד"ר: זרקת החוצה?

סמית: כן. שלמתי להם חלק משכרם… לרמאים הללו.

ד"ר: הם לא רמאים, מר סמית.

סמית: לא?

ד"ר: לא. הם לא רמאים, הם פשוט טעו בהבחנה מהסיבה הפשוטה שמעולם לא נזדמן להם “הריון היסטרי” הריון שבדמיון… וזה בדיוק מה שאירע להם ולאחותך.

סמית: אתה מספר לי? זו לא הפעם הראשונה…

ד"ר: זו לא הפעם הראשונה. אתה אומר?

סמית: לא. הכהן ג’ונסון מת לפני שנתיים וכבר אז היה זקן חולה ותשוש…

ד"ר: גברת ג’ונסון אמרה לי שמת לפני ששה חדשים בלבד.

סמית: אחותי אומרת הרבה דברים להרבה אנשים, וכל אמירה שלה רחוקה מן האמת כרחוק מזרח ממערב. ידוע לך איזה מוסד טוב ומשובח עבורה?

ד"ר: אתה מתכוון למוסד לחולי נפש?

סמית: בדיוק כך.

ד"ר: חוץ מזה שהיא עלולה להוציא מדעתם אנשים אחרים מפעם לפעם, היא די נורמלית..

סמית: חה. חה. חה. די נורמלית הוא אומר? לשלם חמש לירות שטרלינג בעבור עגלת תינוקת חדשה? לזה אתה קורא נורמלית? אתה יודע שאפשר היה להשיג עגלה משומשת בחצי מחיר?

ד"ר: (במבוכה) אני משער לעצמי…

סמית: אולי אתה יודע על מישהו שמוכן לקנות עגלת תינוקות חדשה?

ד"ר: לקנות?

סמית: אני סקוטי, והסקוטים¹¹ לא מבזבזים סתם כסף. אם תמצא לי קונה לעגלת תאומים – אני נותן לך עשרה אחוז רווח נקי.

ד"ר: תודה. תודה. חה. חה. חה. הסוף הוא טוב… המעגל נסגר… חה. חה. חה. עשרה אחוז רווח נקי.

סמית: עוד לא התפטרתי מעשרים עגלות הילדים הקודמות שלי.

ד"ר: חה. חה. חה. בעצם מר סמית אתה יכול לפתוח חנות לעגלות ילדים.

סמית: זה רעיון מצוין, דוקטור מונתה, מתפלא שלא עלה רעיון כזה בדעתי. כל הרעיונות הגאוניים הם לכאורה פשוטים מאד – ורק צריך¹² למצוא אותם… חה. חה. חה.

ד"ר: חה. חה. חה. לאחר שבועיים עברתי בככר “פיאצה דל פופלו” וראיתי את מר סמית תולה שלט על חנות חדשה: “חנות לעגלות תינוקות ־סמית את ג’ונסון” ומי עמדה לשרת את הלקוחות בחנות – לא תאמינו, גברת ג’ונסון בכבודה ובעצמה. חה. חה. חה.

(מוסיקה שובבה)

סוף

לפי מגילת “סן מיקלה” מאת אכסל מונתה

המשתתפים: –

ד"ר מונתה

משרת

אינגה

טורי

בלנשה

רופא

(מוסיקה של המרסיליזה)

ד"ר: זהו ספור מוזר במקצת… מעשה באדם קטן וחביב, הקונסול השוודי בפאריז, שהיה נשוי לאשה אמריקאית, ולהם שני ילדים… טורי היה שמו של הקונסול… כן, טורי הקטן והחביב. מרוב חתימות על דרכונים, נשתבשה עליו דעתו… לילה אחד נתדפק¹ על דלתי משרתו של הקונסול השוודי…

(דפיקות על דלת)

רגע. רגע. רגע. אני פותח… אני פותח.. (נשיפה) השתגעו לגמרי… דפיקות כאלה באמצע הלילה…

(דפיקות על דלת)

רגע. שקט שם…. אני בא, אני בא.

(רעש פתיחת דלת)

משרת: דוקטור אכסל מונתה?

ד"ר: כן. זה אני.

משרת: אשתו של הקונסול מוסרת לך פתק… בבקשה…

ד"ר: הכנס… (רעש סגירת דלת) פתק מאשתו של הקונסול השוודי… חשכה כאן.. היכן המשקפיים שלי? המשקפים שלי (רעש וסגירה של מגירות) הו, הנה הם… מה השעה עכשיו?

משרת: ארבע לפנות בוקר, אדוני הרופא… אבל הגברת הקונסולית…

ד"ר: ששש… תן לי לקרוא… (קורא הפתק) "דוקטור אכסל מונתה הנכבד… אינני יודעת מה לעשות… בעלי חזר הבוקר מחופשת מולדת קצרה, שבילה אותה בלעדי, תמיד טען שהילדים אינם נותנים לו מנוחה… ובכן, טורי החביב – כפי שאתה מכיר אותו היה תמיד אדם שקט – ולפתע הוא טוען שהינו נפוליון הגדול… ועליו לענוד מדליות וללבוש חליפות שרד – כיון שהמלך השודי יבוא לבקרנו הלילה… (פונה למשרת) נכון ז’אן שטורי אמר שהוא נפוליון?

משרת: נפוליון – רובספייר… דנסון, גנרל ולינגטון … יש שהוא לוחש אי אפשר לשמוע, ויש שצועק צעקות מחרישות אזניים… אני כבר משרת את הקונסול מזה עשרים שנה ולא שמעתיו מדבר ככה… אני סבור שהוא … שהוא יצא מדעתו – יסלח אלוהים לדברי..

ד"ר: באת בכרכרה?

משרת: כן, דוקטור, בכרכרה, היא בחוץ.

ד"ר: רק רגע… אקח את תיק הרפואות שלי… כן, עכשיו אנחנו יכולים לנסוע אל הקונסול…

(רעש סגירת דלת: רעש צניפות סוס: רעש גלגלי כּרכרה)

משרת: הקונסול שר ומזמר… כל הזמן… את המרסיליזה… הקונסול סבור שהוא חצוצרה…

ד"ר: סבור שהוא מה?

משרת: הקונסול חושב שהוא חצוצרה… חצוצרה מזמרת…

ד"ר: הוא מכיר את האנשים סביבו?

משרת: לפעמים כן – ולפעמים לא. (שתיקה על רקע רעש גלגלי כרכרה)

איך קורה לבן אדם שהוא יוצא פתאום מדעתו, דוקטור?

ד"ר: זה עלול לקרות לכל אחד מאתנו… לחץ גדול מדי – והתפוצצות פתאומית.. כמו דוד קיטור… לקיטור אין מוצא – והדוד מתפוצץ …

משרת: ירחם האלוהים על נשמתנו החוטאת… הגענו, דוקטור. אני יכול לעזור במשהו?

ד"ר: יתכן. אני אזדקק לעזרתך. אם טורי “יתפוצץ” יהיה הכרח לקשור אותו בחבלים… תוכל למצוא כמה חבלים חזקים?

משרת: כן… במרתף… אני ארוץ למרתף – ואתה תעלה לבית… הו, הנה אינגה במדרגות. היא שבורה לגמרי, אשתו של הקונסול …

אינגה: שלום, דוקטור מונתה…

ד"ר: שלום אינגה, מה מצבו?

אינגה: הוא שקט עכשיו… טרי עומד על המרפסת הפונה ל“בולבר” ומכין את נאומו…

ד"ר: (משתעל) נאומו?

אינגה:… נאומו להמונים… זה יהיה נאומו הרביעי היום… הו, מונתה, מונתה, אי אפשר להכיר את טורי… תמיד היה שקט כל כך … בעל מצוין ואבא מצוין לילדינו…

ד"ר: ששש… נתגנב למרפסת… אני רוצה לשמוע מה טורי מדבר…

(רעש פתיחת דלת)

טורי: (קולו נשמע מבודד ־ והד עולה מפעם לפעם ממרחקים ומחזיר את הקול. זה צריך להיות נאום להמונים… אך מפעם לפעם שוכח טורי את הנושא)

להניף את דגלי הקרבות אל על. אנחנו נכבוש את מוסקבה. נכבוש את מוסקבה. בעוד יום אני בורח מאי השדים ועולה לכבוש את אירופה… תחי צרפת. יחי נפוליון. תחי צרפת – יחי נפוליון.

(תקליט של המרסיליזה)

טורי: כבשנו את איטליה – כבשנו את גרמניה – נכבוש את רוסיה. תחי צרפת. יחי נפוליון² הגדול.

ד"ר: טורי. טורי. טורי, אני רוצה לדבר אתך.

טורי: המונים. המונים. ברגע זה הגיע אלי שליחו של הצאר הרוסי כדי לקבל את תנאי הכניעה שלי… שלוש פעמים: “הורה” הורה. הורה. הורה. כן, אדוני?

ד"ר: טורי, הכנס הביתה, קר כאן על המרפסת…

טורי: (בטון שחצני)… איך אתה יכול להשוות קור זה לקור שסבלנו במוסקבה?

ד"ר: לא… אין להשוות.

אינגה: (בבכי חרישי) טורי. טורי. שלי. מסכן שלי.

טורי: בלילה אחד בפאריז, ליל שעשועים אחד בפאריז יצמח ויגדל ויעלה דור של מאה אלף צרפתים חדשים… אל דמעה ואל בכי… ברוך בואכה דוקטור מונתה…

אינגה: הוא הכיר אותך…

ד"ר: שמחתי על נצחונך, נפוליון.

טורי: (בלחישה) אסור שידעו כי ברחתי מאי השדים… שששששש

ד"ר: שששש… סוד כמוס.

טורי: אל תספר לאיש. ששששש….

ד"ר: לא אספר לאיש. שששש….

אינגה: (במלמול חרישי) הו טורי המסכן. טורי המסכן.

טורי: עכשיו נשחיז את סכין הגיליוטינה – וכל האויבים קחחחחח…בגיליוטינה את כל אויבי המהפכה… תחי צרפת. אינך מריע לחיי צרפת, דוקטור מונתה?

ד"ר: (בעל כורחו) תחי צרפת.

טורי: יחי נפוליון.

ד"ר: יחי נפוליון.

טורי: אני שמח שנשארת נאמן לי, קולונל מונתה. מרבית הגנרלים שלי בגדו בי – ובזה אני מעלה אותך לדרגת גנרל… עמוד בשקט. עלי לחבק אותך ולנשק את לחייך (מצמוץ שפתיים) מעתה אנחנו אחים לנשק. אין עוד בגידות… אינגה בגדה בי – אתה לא תבגוד. גברים לא בוגדים זה בזה. ששש … אתה שומע קול צעדים?

ד"ר: כן, כמובן.

טורי: אני מחכה לבואו של המלך השודי. עלי לומר לו את האמת, את כל האמת. סוף כל סוף אין הצדקה לכך שטורי הילמגרד יחתום על דרכונים… תמיד אותה חותמת… תק.. תק.. תק.. תמיד אותה החותמת. שנה, שנתיים, חמש, עשר… עשרים שנה… תיק..תיק.. תיק. תק. תק. אותה החותמת. לא לשם זה למדתי משפטים ונכנסתי לשרות משרד החוץ שלנו. חותמות. תיק . תק. תיק. תק. הרעש הזה של החותמת שנוא עלי. אתה תגיד לו ותמליץ עלי.

ד"ר: כמובן.

טורי: תאמר למלך השודי: טורי הימלגרד הוא הנאמן בנתיניך, לא כמו אינגה שהתמסרה לג’אן המשרת שלי… לא. לא. לא. טורי זה ענין אחר לגמרי, טורי הוא נאמן עד יום מותו. שבועתי – שבועה. נאמנותו – נאמנות. לא טורי איננו אינגה. חה. חה. חה. תחי צרפת. יחי נפוליון הקטן־הגדול.

אינגה: (בלחישה) הוא משקר. חיי שהוא משקר.

ד"ר: אין זה חשוב עכשיו, אינגה יקרה… אולי זו משאלתו שתבגדי בו – במעמקי נשמתו – כדי לחפות על אפסותו… הוא מעניש אותך בהענישו את עצמו…

טורי: תחי צרפת. יחי נפוליון.

(תקליט של המרסיליזה)

ד"ר: טורי, בוא נכנס לחדר… הו, ככה טוב. כן השען עלי. אתה עייף.

טורי: שלג שאין לו סוף. רוחות כפור. חילי קפואים לאורך כל הדרך ממוסקבה ועד פאריז… סוסים קופאים בקרח… כן, אני עייף, אכסל. עייף מאד… איפה ג’וזפין אשתי? היתה צריכה לחלוץ את מגפי ולחמם את כפות רגלי הקפואות, אך היא רוקדת לה בוורסי… הגברים שופכים את דמם. תיק. תק. תק. חותמות – והנשים רוקדות בשמלות מלמלה…

ד"ר: (בתקיפות) תני לי מהר את התיק שלי…

אינגה: הנה התיק.

ד"ר: זריקה אחת והוא יירדם… שב, טורי, שב.

טורי: יכולתי להיות שגריר בלונדון… שגריר בפורטוגאל … משהו ממשי… תמיד חותמות על דרכונים. תיק. תק. תיק. חתימה. תיק. תק. חתימה (זעקת כאב) ההההו.. מה זה, חרב? נדקרתי…

ד"ר: זריקה, טורי. אני רוצה להרגיע את מוחך הבוער… לכבות במקצת את האש. את הלהבה… הרדם, טורי. הרדם.

אינגה: הו, טורי המסכן שלי.

ד"ר: שששש… הוא נרדם… עכשיו חלצי את נעליו.

אינגה: כן, דוקטור.

(רעש נעלים נופלות)

הו אלוהים, איך הוא התמוטט לפתע – ובלי כל אזהרה.

ד"ר: שמרתי על טורי כמה וכמה שעות עד שהתעורר משנתו העמוקה. הוא תופף באצבעותיו על הרצפה ליד מיטתו, אחר סובב אלי את פניו וחיוך אוילי שרוע על שפתותיו. טורי המסכן.

טורי: רובספייר..

ד"ר: כשאמר רובספייר נתכוון אלי…

טורי: חתמת כבר?

ד"ר: חתמתי? על מה?

טורי: רובספייר – עלי להזהירך, כי עוד מצמוץ עפעף כזה… ואתה עולה לגיליוטינה.

ד"ר: אשתדל לא למצמץ יותר מר… מר… מר…

טורי: אתה יכול פשוט לקרוא לי דנטון…

ד"ר: הו, כן. דנטון היקר.

טורי: (בקפידה) האזרח דנטון…

ד"ר: הו, כן. דנטון היקר.

טורי: (בקפידה) האזרח דנטון…

ד"ר: האזרח דנטון….

טורי: היכן אשתי ויורש העצר שלי?

ד"ר: הממממ…אינגה כאן לצדי.

טורי: מדוע איננה עונדת את ענק הפנינים של מרי אנטואנט שנתתי לה במתנה?

ד"ר: היא מיד תענוד אותו, דנטון.

טורי: לא דנטון – נפוליון.

ד"ר: נפוליון….

אינגה: הו, טורי המסכן שלי…

טורי: לילות הקיץ הלבנים בשלגים המושלגים…(בהזיה מלנכולית) לילות השלג הלבנים ואנו במזחלת…

(ברקע שירת סוולינג מ“פר גינט”)

חותמות. תמיד חותמות. תמיד חותמות. כאשר שחקנו ליד עץ האשוחים בחג המולד צלצלו אלפי פעמונים קטנים… לילות הקיץ הלבנים בשלגים המושלגים… רצינו להיות מבוגרים, אנשים גדולים, לחתום על דרכונים לכל העולם. תיק. תק. תיק. תק. נוסעות הרכבות – ואנחנו לא ברכבות… פעמונים, פעמונים. מכל הכנסיות עולים פעמונים. ובלילות (ברקע שיר חג המולד של פעמונים) הלבנים עולה הצחוק מן המזחלות… לילות הקיץ הלבנים.

אינגה: טורי, המסכן שלי. מה נעשה עכשיו דוקטור מונתה?

ד"ר: נמתין, נחכה.

טורי: אינגה. אינגה.

אינגה: אני כאן, טורי יקירי.

טורי: חה. חה. חה. את אינך היא – והיא אינגה את. זו חידה. היכן אינגה שלי?

ד"ר: היא כאן, טורי. שלח ידיך וגע בה.

טורי: זו לא אינגה שלי. אינגה שלי היא צעירה ויפה ולא אשה זקנה, בלה ומקומטת…

אינגה: (בכי חרישי)

ד"ר: אתה מכאיב לה, טורי.

טורי: מי אתה?

ד"ר: דוקטור אכסל מונתה. ידידך.

טורי: חה. חה. חה. מונתה³ מת לפני שנים רבות… זוז מדרכי אדוני… ההמונים מחכים לבואי. עלי לדבר אליהם מן המרפסת… זוז אמרתי לך. גנרלים, לאסור את החצוף. להשליך את החצוף אל הבסטיליה, שיאכלוהו העכברים..

ד"ר: (בלחישה) אני חושש שיהיה עלינו לקשור אותו בחבלים. תקראי מיד למשרת שיעזור לי.

אינגה: כן, דוקטור. (חריקת דלת נפתחת ונסגרת)

טורי: היכן סוסי? סוס. היכן הסוס שלי? אני שומע את חצוצרות הקרב… היכן סוסי?

ד"ר: הלכו להביאו, נפוליון.

טורי: יש לך עינים טובות, טוראי. מי אתה?

ד"ר: גנרל ברנדוס. נפוליון.

טורי: (בצהלת שמחה) בוא לזרועותי, ברנדוס, אח לנשק.

משרת: (חריקת דלת: הוא לוחש) הבאתי את החבלים.

אינגה: (בלחישה) רק אל תכאיבו לו יתר על המידה.

ד"ר: נשתדל, אינגה. אשתדל. הוא עלול להיות מסוכן מאד.

אינגה: אולי אפשר לתת לו זריקת הרגעה נוספת?

ד"ר: קודם כל נקשור אותו… טורי, הקשיב אלי, טורי… אני ידידך⁴. שנינו חזרנו כל הדרך ממוסקבה ועד פאריז קפואים מקור… מוסקבה לא נכבשה.. אבל אנחנו עוד נכבוש אותה.

משרת: (בהתפעלות) הוא מצליח לקשור את ידיו…

טורי: תחי צרפת – יחי נפוליון.

(ברקע גוברת והולכת שירת המרסיליזה)

ד"ר: עוד זריקות הרגעה וכמה לילות שימורים… לאחר מכן הזמנתי את דוקטור בלשנה להתיעצות.

בלנשה: אין תקוה. הקונסול אבוד. אנחנו חייבים להכניסו למוסד סגור.

אינגה: מוסד סגור?

בלנשה: כן.

אינגה: לתמיד?

בלנשה: אני מצטער לומר, גברת, שאינני רואה כל סיכוי… יש מוסד מצוין בפאסי…

ד"ר: מצוין – כן. אולם יקר מאד… וזה יעלה הון תועפות, לגברת עד כמה שאני יודע, אין אפשרויות כספיות בלתי מוגבלות… אני אקח אותו לשודיה… לונד היא עיירה קטנה בצופן שודיה ושם יש מוסד מצוין, קטן ונקי וזול ביותר…

בלנשה: יהיה עליך לקחת אתך לדרך, לפחות עוד שני שומרים חסונים… אחרת אתה מסתכן בנפשך…

ד"ר: הגברת אינה יכולה להרשות לעצמה מותרות כאלה, דוקטור בלנשה, כל פרוטה שתמצא תחת ידיה יהיה עליה להוציאה עבור הילדים …

אינגה: (בבכי חרישי) זה נכון, דוקטור מונתה, אין לנו כל חסכונות.. לא שערנו כי יקרה אסון ולא חסכנו ליום רעה…

בלנשה: אני חוזר ומתרה בך דוקטור מונתה, טורי עלול להיות מסוכן מאד בעת התקפת טירוף…

ד"ר: אני מוכרח לקבל עלי את הסכון, דוקטור בלנשה…

בלנשה: יהיה אלוהים בעזרך דוקטור מונתה. יהי האלוהים בעזרך (קולו הולך ומתרחק) יהיה אלוהים בעזרך…

ד"ר: למחרת נסגרנו בתא המחלקה הראשונה ברכבת הנוסעת לקולוניה. כיון שהייתי רופא של הרוטשילידים שהיו בעליה של “מסילת הברזל הצפונית” נצטוו עובדי הרכבת שלא להפריע את מנוחתנו, ולדאוג לכך ששלוותנו לא תופרע. (שקשוק גלגלי רכבת) אני ישנתי במיטתי וטורי נם לו בשלווה במיטתו … כך לפחות חשבתי. אולם לאחר כמה שעות שינה, חשתי לפתע אצבעות ברזל תופשות בגרוני וחונקות אותי… טורי ניסה לחנוק אותי בשנתי. ניסיתי בכל כוחי להשתחרר כאשר הגיעה בבקר הרכבת אל קולוניה מצאו את שנינו מוטלים ללא הכרה על רצפת התא. נשאו אותנו ל“הוטל־די־נורד” והבהילו רופא לחדרינו.

רופא: יש לך פצעים מוזרים למדי, דוקטור מונתה. כלב נשך אותך?

ד"ר: לא. לא בדיוק. מה שלום שכני לתא הרכבת?

רופא: לשכנך לתא הרכבת יש כמה פנסים כחולים מתחת לעיניו… אפו שבור ומחוץ לגמרי… זכור לך מי התנפל עליכם? וודאי רצו לשדוד את כספכם – סוף כל סוף מוטב לשדוד את נוסעי המחלקה הראשונה מאשר עניים מרודים במחלקה השלישית. חי. חי. חי. השודד כמעט ותלש את אזנך, דוקטור מונתה. מצטער לכסות בתחבּושת על כל פניך – אבל תוך שבוע – שבועיים יתרפא הפצע…

ד"ר: תודה. חברי⁵ לתא הפצוע השני, התחיל לדבר? תודה.

רופא: עדיין לא… אבל אנחנו יכולים לגשת אליו…

ד"ר: זה רעיון מצוין…

(רעש פתיחת דלתו: צעידה בפרוזדורים)

הגענו לחדרו של טורי. טורי שכב על מיטתו כשגבו נשען אל הקיר. פניו היו חבושות כמו פני שלי, ושנינו נראינו כזוג מוקיונים מוזר למדי. למזלי לא פתח בצעקות ולא דבר אל “ההמונים” הוא מלמל בקול שקט ובחפזון מתוך ספר דניאל… כמו שחקן גרוע המשנן את תפקידו…

טורי:… בשנת שלוש למלכות בלשאצר המלך…

רופא: האיש הזה הוא כומר?

טורי:… חזון נראה אלי, אני דניאל בגוב האריות. חותמות… תיק. תק. תיק. תק ואשא עיני וראה והנה אייל אחד עומד לפני – נפוליון. וראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה – וכל החיות לא יעמדו ⁶בפניו – רובספייר – דנטון, גיליוטינה – ואין מציל מידם…

רופא: האיש הזה עושה רושם של מטורף.

ד"ר: אתה צודק. הוא מטורף.

רופא: ובכן הוא שנשך את האוזן שלך?

ד"ר: בדיוק כך.

רופא: לאן אתה מוביל אותו?

ד"ר: ללונד.

רופא: לונד? היכן זה?

ד"ר: לונד. זוכר ברנש ששמו המלט?

רופא: (צוחק חרישית) של שקספיר?

ד"ר: (מבודח) כן. המלט של שקספיר. ובכן כל המעשה בהמלט אירע באלסינור⁷. ולונד נמצאת במרחק שעה מאלסינור… בית מחסה לחולי רוח נקיוזול…

טורי:… ויהי בבראותי, אני דניאל, את החזון ואבקשה בינה…

ד"ר: (בלחישה) הוא והמלט שניהם – מבקשים בינה…

טורי:… ויבוא אצלי – ובבואו נגבעתתי ואפולו על פני. ויאמר אלי: הבן־אדם… הבן־אדם, נפוליון הקטן – הגדול – והצליחה מרמה בידו, ובלבדו יגדיל, ובשלוה ישחית רבים ובאפם יד שבר… תי. תק. תיק. תק. חותמות על מיליון דרכונים. תסעו לכל העולם. תברחו. תברחו. בכל הדרכים האדם בורח מפני הדרך אל עצמו. רובספייר. תחי צרפת – יחי נפוליון

(מזמר רק את המנגינה של המרסיליזה)

ד"ר: הוא כבר לא שואל כמו המלט: “להיות או לא להיות” הוא בחר שלא להיות.. טורי המסכן. חבל רק שתוך כדי כך נגס בשיניו חלק מתנוך אזני… נפוליון הקטן.

(מוסיקה)

לפי מגילת “סן מיקלה” מאת אכסל מונתה

מעובד לשידור על ידי יגאל מוסינזון

­­המשתתפים:

ד"ר מונתה

אשה א'

אשה ב'

אשה ג'

גרפינה

גרף

כומר

אשה ד'

־־־־־־־־־־־־־־־־

ד"ר: מה עושים כאשר אנשים שאינם חולים מבקשים ממך תרופה למחלה שאיננה קימת כלל? חה. חה. חה. משעשע. באותם ימים רחוקים הייתי רופא צעיר – והדור היה להוט אחרי מחלות שבאופנה. הבקוש אחרי המעי העוור היה הגדול ביותר. אדם ללא מחלת המעי העוור לא נחשב ביותר במרומי החברה. אם אמרת לחולה, כי פשוט אכל או שתה יתר על המידה, מיד עבר לרופא אחר שמצא אצלו מעי עוור… אולם המעי העוור יצא מן האופנה מיד לאחר שנתפרסם בעתונים כי הרופאים האמריקניים פשוט מנתחים ומסלקים אותו בסכין…

אשה א': את המעי העוור שלי לסלק בסכין? לא יקום ולא יהיה.

אשה ב': מה אעשה בלעדי המעי העוור המתוק שלי?

ד"ר: עד מהרה הסתבר שהמעי העוור גוסס ונפטר מן העולם במהירות רבה ביותר, ומן הצורך להמציא בהקדם מחלה חדשה לעשירי העולם, כדי לספק את הביקוש להצע… ובכן, תוך כמה שבועות הופיעה באופנה של פאריז מחלה חדשה ושמה קוליטיס, שערכה בבורסה עלה על המניות של מכרות הזהב בדרום אפריקה ..

אשה א': לא תאמיני שרלוטה יקירתי, אבל הרופא שלי גילה אצלי – קוליטיס… נפלא…

אשה ב': מה את אומרת? – קו

אשה א': קו – לי – טיס.

אשה ב': יוצא מן הכלל… אני פשוט מקנאה בך…

אשה ג': קוליטיס! לא שמעת עוד על קוליטיס? היום אשה בלי קוליטיס איננה נשית – והיא יוצאת מיד מן האופנה בפאריז…

ד"ר: הקוליטיס היה חולי נאה מאד – ואלגנטי ומובטח מפני סכין המנתחים – הקוליטיס היה מצוי לדורשיו בכל שעה משעות היום והלילה – ונעלם ברגע שלא היו זקוקים לו… ואיש לא היה חש כיצד הוא בא, הקוליטיס, וכיצד הוא נעלם… שרקו, המהפנט הגדול ורופא העצבים, מורי הדגול, היה נוהג לשלוח אלי חולים לטיפול… ויום אחד שלח אלי את ה“גרפינה” ניכר היה מיד שהייתי צעיר מדי בעיניה והיא בקשה לדבר עם דוקטור אכסל מונתה, ונתאכזבה כאשר אמרתי לה שאני הוא דוקטור מונתה בכבודו ובעצמו…

גרפינה: הו… אתה נראה כל כך צעיר… אבל כבוד הפרופסור שרקו ממליץ אליך… (בטרוניה) מה יש לי דוקטור, תגיד לי, מה יש לי?

ד"ר: אני מוכן לומר לך, אם תואילי לחדל מבכיך – כבוד הגרפינה.

גרפינה: אני אהיה שקטה כמו עכבר בכנסיה… מה יש לי דוקטור? יש בי כוח סבל לא יתואר, וכבר סבלתי הרבה בחיי – הו הימים האיומים הללו בספינות הטיול במונטה־קרלו, לילות הנדודים ליד הרולטה בקאזינו – אני אמיצה ומוכנה לשמוע את הבשורה הנוראה ביותר על מחלותי.

ד"ר: את בטוחה בכך?

גרפינה: כן, כן, כן, דוקטור מונתה, מה מחלתי?

ד"ר: קו – לי – טי – ס.

גרפינה: קוליטיס?

ד"ר: קוליטיס, גרפינה. יש לך קוליטיס.

גרפינה: מזה חששתי. מקוליטיס פחדתי. מובטחני שהצדק אתך. קוליטיס? אנא, דוקטור מונתה, לחש לי בסוד, מה זה קוליטיס?

ד"ר: מחלה קשה וממושכת…

גרפינה: מצוין… אתה רואה, בעלי הגרף טוען שאני סתם חולת עצבים, עכשיו יש לי על מה להשען – מה שם המחלה?

ד"ר: קוליטיס.

גרפינה: (צוחקת) עכשיו אני יכולה להשען על הקוליטיס שלי – ובעלי הגרף יוכל לקפץ לו… מתי אני מתחילה בטיפול הראשון הראשוני? אני חושבת שפעמיים בשבוע יהיה יוצא מן הכלל… בעלי לא יוכל לחקור אותי כמו בבית משפט לאן אני הולכת ומה אני עושה בשעות הפנאי שלי… קוליטיס,

גרפינה: אגב, דוקטור, זו מחלה מדבקת – לא?

ד"ר: לא.

גרפינה: רע מאד. אילו היתה הקוליטיס מחלה מדבקת יכולתי לומר לבעלי הזקן שעלינו לישון בחדרים נפרדים. חשב היטיב, דוקטור – אולי, לעיתים, הקוליטיס, בכל זאת קצת מדבקת?

ד"ר: כן, לפעמים.

גרפינה: מצוין. עכשיו אוכל לומר לגרף שאנחנו ישנים בחדרים נפרדים (ובלחן כמו בשיר ילדים) קוליטיס, קוליטיס, קוליטיס. נ־ה־דר.

ד"ר: כפי שהסתבר לי לאחר מכן כתבה הגרפינה מכתב באותו ערב…

גרפינה: (כאילו קוראת מכתב) מרגרטה מחמל נפשי, אני כותבת לך מכתב זה לאחר שנפגשתי עם דוקטור אכסל מונתה, הרופא השוודי הצעיר … ובכן, לא תאמיני מרגרטה יקרה שלי… יש לי קוליטיס. נפלא. נהדר. יוצא מן הכלל. אמרתי לו ששרקו הגדול שלח אותי אליו כדי לזכות בתשומת לבו – ושכחתי לספר לו, מרגרטה יקרה, שאני היא שהגיתי את אותו הרעיון. אמנם צדקת, מונתה הוא רופא נבון – למרות שמראהו לא מעיד על כך… ומהיום והלאה אני ממליצה עליו לפני כל הסולם והשמנת של פאריז… כל הנשים של פאריז יקבלו קוליטיס… בראבו. אמר לג’וזפין שלא אוכל לבקר אצל חמותי בערב כיוון שלקיתי ב… תארי לעצמך שהוא הבחין בקוליטיס שלי מיד. מבלי לבדוק אותי… ממש גאון…

ד"ר: שבוע לאחר בקורה של הגרפינה זכיתי להיות מוזמן לסעודה בארמונה בסנס־ג’רמן… כבוד גדול. לאחר הסעודה הזמין אותי הגרף לחדר העישון שלו. הוא היה אדם קטן קומה, שמנמן, ובעל נימוסים טובים …

גרף: סיגר?

ד"ר: תודה.

גרף: מיוחד בשבילי – מהוואנה. סיגרים מצוינים.

ד"ר: כן… המממ… ריח ניחוח… סיגר נפלא…

גרף: אגב, אין בפי מילים להודות לך על שרפאת את אשתי מהמעי העוור שלה… אני שונא את עצם המילה “מעי עוור”… בררר. עלי להודות ולהתודות שאני שונא רופאים. דרשתי בכל כך הרבה רופאים ואף אחד מהם לא הצליח לרפא את אשתי מהמעי העוור הפרטי שלה – עד שהופעת אתה. ברכותי.

ד"ר: תודה רבה.

גרף: אולם עלי להזהירך שהיא מחליפה רופאים כשם שהיא מחליפה גרביים.

ד"ר: הממממ…

גרף: וגורלך עשוי להיות כגורל הרופאים הקודמים…

ד"ר: אינני חושש…

גרף: טוב. נראה שהיא מאמינה בך אמונה עוורת.

ד"ר: אמונה זו היא הכל. הכל אני אומר.

גרף: אגב, דוקטור אכסל מונתה, מה רציתי לומר לך, כן, מהו הקוליטיס הזה?

ד"ר: (במבוכה קלה) הקוליטיס? הו, כן… קשה לומר בדיוק… אבל… בעצם… ההבחנה היא…

גרף: (צוחק) בעצם לא איכפת לי. הגרפינה רוצה קוליטיס– שיהיה לה. קוליטיס, לבריאות. שום קוליטיס לא יהיה יותר גרוע ממעי עוור… זו היא דעתי. שיהיה קוליטיס – העיקר שיהיה לנו כבר ילד…

ד"ר: כמה זמן אתם נשואים?

גרף: חמש שנים. יכול היה להיות לנו ילד. אלא שעצבי הגרפינה אינם חזקים ביותר… והיא מתעייפת מאד מנשפי החשק הללו, מן התיאטראות והאופרות שהיא חייבת ללכת אליהם מדי ערב בערב…

ד"ר: למה לא תקח אותה לארמונך בכפר?

גרף: יוצא מן הכלל. דוקטור, אנחנו נהיה ידידים טובים … זה ברור… אתה מבין, אני אוהב לחיות בכפר, הנני בן שישים ושתיים והשקט הוא בכפר השפיע עלי לטובה…

ד"ר: ובת כמה הגרפינה?

גרף: בסך הכל עשרים וחמש… היא אוהבת אותי ומבקשת ממני תמיד לנסוע לארמוני בכפר, מפני שאני מאושר שם… אבל עליה להשאר תמיד בפאריז. קודם זה היה בגלל הטיפול במעי העוור. ועכשיו – הטיפול המיוחד בקוליטיס שלה… אגב, אולי תוכל לתת לי תרופה כנגד נחרה?

ד"ר: תרופה נגד מה, אדוני הגרף?

גרף: נגד נחרה. אני נוחר בצורה איומה – ואשתי, ובצדק, ישנה תמיד בחדר הסמוך בשל נחרותי… פעם יצאתי לציד באפריקה, ישנתי באהל, וצידים שמעו את נחרותי ממרחק קילומטר וחשבו שזה האריה מלך החיות… חה, חה. חה.

ד"ר: כעבור כמה שבועות בא אלי הכומר של הגרף לשיחה… הכומר היה אדם מעורב בין הבריות, בקי בחויות העולם ובטבעם של בני האדם – ולו עינים פקחיות ביותר. בעינים פקחיות אלו היה בוחן אותי בבקרו אצל הגרף וגרפינה, חשתי שהוא יודע ומכיר את “מחלת הקוליטיס” אף יותר ממני… כמעט והתבישתי מפני אדם פקח זה. בחפץ לב הייתי מגלה לו את כל קלפי בשיחה, אך שיחה זו לא נזדמנה לנו עד שבא לבקרני.

כומר:… אני חושש לבריאותו של הגרף, דוקטור מונתה.

ד"ר: המשך, אדוני הכומר.

כומר: כן, מצבה של הגרפינה הוטב במידה רבה… אך הגרף, כן, כמעט ואינו יוצא מפתח ביתו… מעשן בלי סוף… יושב בכורסא והסיגר אינו מש מפיו…. לא טוב. רע. בכפר הרי הוא אדם אחר לגמר… אם אי אפשר להשפיע על הגרפינה שתלך עמו לארמון בכפר – הריני מציע שתשפיע עליו שיסע לשם לבדו…

ד"ר: לבדו?

כומר: כן, לבדו, הוא מאמין בך, הגרף, ואם אתה תאמר לו שלצורך בריאותו מן ההכרח הוא שיעזוב את פאריז, יעשה זאת.

ד"ר: מצטער אדוני הכומר, אבל חוששני שאיני יכול…

כומר: התרשה לי לשאלך מה היא סיבת הסרוב?

ד"ר: הגרפיענה אינה יכולה לעזוב את פאריז.

כומר: האם אי אפשר לרפא את הקוליטיס שלה בכפר? יש שם רופא טוב. אותו רופא עצמו שטפל בה כאשר חלתה ב“מעי עוור”…

ד"ר: טיפול ללא תוצאות… תרשה לי לשאול אותך, אדוני הכומר, נניח שהגרפינה תרפא ממחלת הקוליטיס שלה עוד היום, האם אז תוכל אתה להשפיע עליה להלוות אל בעלה לכפר?

כומר:… הרי זו מחלה ממושכת מאד…

ד"ר: אני יכול לרפא אותה תוך שעה, אדוני הכומר.

כומר: תוך שעה?

ד"ר: כן, אני מרפא אותה מהקוליטיס תוך שעה אחת בלבד.

כומר: ובכן, בשם כל הקדושים, מדוע אינך עושה זאת? אתה יודע דוקטור אכסל מונתה, איזו אחריות אתה נוטל על עצמך מפני אלוהים ואדם?

ד"ר: אינני חושש מן האחריות.

כומר: לא?

ד"ר: אילו חששתי מן האחריות לא הייתי מקבל על עצמי להיות רופא חולים. הנה נדבר גלויות, אדוני הכומר… אני יכול לרפא את הגרפינה מן הקוליטיס תוך כמה רגעים. אינני זקוק ליום ואפילו לא לשעה… היא איננה חולה בקוליטיס, יותר ממך או ממני, אדוני הכומר, כשם שלא לקתה במעי העוור…

כומר: היא לא לקתה במעי העוור?

ד"ר: לא. לא ולא. כל המחלות ההלו אינן בגופה – אלא במוחה. לא בגופה – אלא בעצבים שלה. אם אסלק ממנה את הקוליטיס במהירות יתירה, היא עלולה לאבד את שיווי המשקל הנפשי שלה, או להזדקק לדברים יותר גרועים מאשר מחלה דמיונית.

כומר: כגון?

ד"ר: כגון הרואין או מורפיום, מאהב או חשיש… אם אוכל, לעזור לגרפינה דבר זה עוד יתברר במרוצת הימים. אבל אם אצוה עליה לעזוב את פאריז עכשיו אעשה שגיאה פסיכולוגית שלא תהיה לה תקנה… קרוב לודאי שהיא תסרב לעזוב את פאריז… ואז מה? היא תקרב – ומה יהיה לאחר מכן? אחרי שהיא תעז פעם אחת לסרב לדרישותי יבוא הקץ לבטחון שהיא בוטחת בי. תן לי שהות של שבועיים והיא תעזוב את פאריז מרצונה הטוב… או על כל פנים כך היא תהיה סבורה… אם נניח לגרף לצאת לבדו נעשה שגיאה מסוג אחר… ואתה יודע זאת בדיוק כמוני… הוא בן ששים והיא נערה בת עשרים וחמש, מלאה עלומים ומרץ.

כומר: כן. כן. כן.

ד"ר: שבחת אותי שעשיתי הרבה לטובת בריאותה של המרקיזה … אני מקבל את השבחים אדוני הכומר, למרות שמבחינה רפואית לא עשיתי כלום … שום דבר. שום דבר. ושום רופא אחר לא היה יכול לעשות דבר וחצי דבר. הנגע איננו בגופה – אלא במוחה ובעצביה של הגרפינה בני אדם חרשים מתענים עינויים גדולים על ידי היותם מובדלים מן העולם החיצוני… וביחוד גדול סבלם של אותם חרשים שאין להם מקורות אנרגיה רוחנית משל עצמם… ומי שרוצה לעזור להם עליו להשתדל להסיח דעתם ממקור הפורענות זה הכל. להסיח את הדעת. מחשבותיה של הגרפינה עסוקות בקוליטיס – במקום לעסוק בסוג ה“רשות” שלה… אני לכשעצמי שונא שנאת מוות את הקוליטיס האומלל הזה… אך אין לו שום תחליף… תן לי שבועיים אדוני הכומר. במקום קוליטיס אולי יבוא איזה כלב נחמד שימלא את ליבה.. כלב שעשועים חמוד שירוץ ויתרוצץ בשבילי הארמון בכפר …

כומר: אתה תגיע לגדולות, אדוני הרופא הצעיר, הצדק אתך… אתה תגיע לגדולות..

ד"ר: הייתי רופא צעיר ואופטימי… אמנם כן, הרהרתי בלבי לשמע דברי הכומר. “אני אגיע לגדולות” הרחק מחיי השיפלות המלאים הונאה ומרמה.. הרחק מיושבי הארמונות של פאריז… אחזור אל סן־מיקלה, אל האי הכחול שלי… בשעה שנפוליון העיף את עין הנשר שלו ברשימת קציני הצבא שהוצעו לפניו לשם העלאה לדרגת גנרלים, רגיל היה לרשום בצדו של כל שם השאלה: “וכי בר הצלחה הוא?” אני הייתי בעל הצלחה נפלאה, לגבי כל חולה שהייתי מבקר אותו. לא הייתי רופא טוב, למודי היה נחפז ביותר, השתלמותי בבית החולים היתה קצרה מדי, ואף על פי כן אין שום ספק בדבר שהייתי רופא מצליח. מהו הסוד של ההצלחה? לעורר אמון בלב הבריות. ואמון מה? מהיכן הוא בא, מן המוח או מן הלב? וכי נובע הוא מתוך השכבות העליונות של רוחנו או הוא משמש עץ הדעת טוב ורע, אשר שרשיו נוקבים ויורדים לתוך מעמקי הויתנו? דרך אילו צינורות היא עובר ונמסר לאחרים? האם הוא נראה בתוך העין, האם הוא נשמע בתוך המלה המדוברת? איני יודע זאת, אלא שיודע אני שאין האמון נקנה על ידי קריאה בספרים או על ידי ישיבה בפאת המיטה של חולים שאנו מטפלים בהם, זוהי מתת קסם שבאה עם הלידה, לאדם זה ניתנת ונמנעת מאדם אחר. רופא שנתיחדה לו מתת זו, עלול כמעט להחיות מתים. ורופא שלא זכה לה, אנוס להשתעבד לגורלו אפילו במקרה של אדמת.. עד מהרה נתגלה לי שמתת יקרה זו שאין לה ערוך נתיחדה לי שלא בזכותי.. גיליתי את הדבר בעוד מועד, לפי שכבר התחלתי להיות זחוח דעת ורוחי התחילה להיות נוחה מעצמי. ומכיוון שהגעתי לידי גילוי זה הבינותי כמה דלה וזעומה היא הידיעה שבידי, ומתוך כך נתתי את דעתי לפנות אל “אמא טבע” האומנת הזקנה והחכמה, כדי ליטול מפיה עצה ולקבל סיוע מידה. אפשר שהייתי נעשה לבסוף רופא טוב. אילו הוספתי לעבוד בבתי חולים והתמכרתי כולי לחולים העניים שלי. אלא שאבד סברי ובטל סיכויי משום שנעשיתי “רופא המודה”, ההסתכל בו בעיון ב“רופא האופנה” קודם שאתה מוסר עצמך לידיו. הוא יכול להיות רופא טוב, אלא שמבקרים מרובים ביותר אינו כך, ראשית, הריהו עסוק יותר מדי ואין לו פנאי להקשיב באורך רוח לפרשת המיחושים שלך. שנית, משום שהוא עלול על כרחו להעשות שחצן. אם אינו כך מטבע בריתו. הוא יקבל את הגרפינה לפני שאר החולים, הוא יבדוק את כבדו של הגרף בדיקה מעולה מכבדו של משרתו, וילך אל מסיבת התה של הציר הבריטי במקום ללכת לראות את הילד אשר שעולו הולך ומחמיר. שלישית, אם אין לבו בריא מאד, סופו שיתגלו בו סמנים ברורים של קשחון בלא עת, וחסר רגש לגבי יסוריהם של בני אדם אחרים, ככל אותה חבורה של רודפי תענוגות שהוא שרוי בתוכה. אי אתה יכול להיות רופא טוב אם אין בך מידת החמלה. מתוך נטיה מיוחדת שהיתה מצויה בי לבעיות פסיכולוגיות הייתי שואל את עצמי לפעמים, לאחר יום של עבודה ארוך, את השאלה הזאת: משום מה יושבים כל השוטים הללו בחדר ההמתנה שלי ומצפים לי שעות תמימות? משום מה הם נשמעים לי כולם, משום מה הם מרגישים לעיתים קרובות שהוטב להם על ידי מגע ידי בלבד? ואפילו לאחר שכוח הדבור ניטל מהם ופחד המות מציץ מתוך עיניהם – משום מה הם נעשים כל כך שלוים ושקטים כשאני מניח את ידי על מצחם? ואותם המטורפים שבבית המשוגעים סט. אן, המתיזים קצף מפיהם מחמת זעם ומנהמים כחיות רעות, משום מה הם נעשים שקטים ונוחים כשאני פותח את חלוק הכפיה שלהם ונוטל את ידם בידי? זה היה אחד ממעשי הלהטים שלי. כל השומרים וכמה מחברי ידעו אותו, ואפילו הפרופסור רגיל היה לאמר: “בגופו של בחור זה שרוי השד”. חיבה כמוסה היתה נודעת ממני תמיד למטורפים והייתי מהלך בין אחוזי רוח התזזית בלי חשש כל שהוא. כאדם המהלך בין ידידים ורעים. לא אחת הזהירוני שאחריתי תהיה רעה, אלא שלא נתתי דעתי לכך. פעם אחת הכני אחד מידידי הטובים ביותר בערפי בפטיש שהשיג בדרך נעלמה, ואני הובאתי נטול הכרה על בית החולים. המהלומה היתה נוראה. אותו ידיד שלי היה נפח – וידע את אומנתו כהלכה. תחילה היו סבורים שנשברה קרקפתי. לא היו דברים מעולם. המהלומה גרמה לי רק זעזוע מוח ולא יותר. בשל אותה פגיעה שנפגעתי זכיתי לדברי שבח מפי מנהל בית החולים “לשודי ארור זה יש גולגולת של דב”. יש רק לקוות שהפטיש לא נשבר". חה. חה. חה. היה לי ראש צעיר באותם ימים רחוקים.

(מעבר)

אשה א': קוליטיס. אני “מתה” שיהיה לי קוליטיס כמו לכולן.

אשה ב': את המעי העוור שלי לסלק בסכין? לא יקום ולא יהיה.

אשה ג': מה אעשה בלעדי המעי העוור המתוק שלי?

אשה ד': (בחנחנון) דוקטור מונתה, דוקטור מונתה… מה יש לי?

ד"ר: עלי להודיעך לצערי – שאת בריאה לגמרי…

אשה ד': אני בריאה לגמרי? זה לא יתכן.

ד"ר: בהחלט. את בריאה כמו… כמו סוס, הייתי אומר…

אשה ד': תתביש לך… אני אלך לרופא אחר ותראה שהוא יאשר לי שאני חולה…

ד"ר: (צחוק חרישי) מה היא הדיאגנוזה שלך?

אשה ד': קוליטיס.

מקהלת נשים: קוליטיס. קוליטיס. קוליטיס. אנא, דוקטור רחם עלינו ותן לנו קוליטיס.

ד"ר: מחלת הקוליטיס נתפשטה כמו מגיפה בפאריז – כל אדם שכבד את עצמו קבל קוליטיס… מה יכולתי לעשות? חדר ההמתנה שלי נתמלא בחולי קוליטיס עד שהתקנתי חדר המתנה נוסף… חידה היתה בעיני מהיכן יש לכל האנשים הללו פנאי וסבלנות לשבת ולהמתין זמן רב כל כך. לפעמים ממש שעות רצופות. אולם את הגרפינה חולת הקוליטיס שלי, רפאתי בעזרת כלבלב בשם לולו.

(נביחות כלבלב)

גרפינה: לול, בוא הנה לולו, לא לרוץ, לולו.

כומר: היא שכחה את הקוליטיס שלה בגלל לולו השמנמן…

(נביחות כלבלב)

בריה קטנה ואיומה זו… לולו, היה יושב בחיק הגרפינה ונוהם ומחרחר.. פעם אפילו נשך את הנערה המשרתת… כולם שונאים את לולו – אלא שהגרפינה מעריצה אותו ומטפלת בו כל היום כאילו היה תינוקה החביב …

ד"ר: יפה, מענין. והקוליטיס נשכח?

כומר: נשכח לגמרי. הגרף רוכב כל בוקר על סוסו באחוזתו בכפר. הוא ממעט בעשון והגרפינה פורטת על פסנתר…

(ברקע צלילי ואלס וינאי)

מטפלת בעניי הכפר ורצה אחרי לולו שלה..

גרפינה: לולו. בוא הנה – לולו. (קולה אובד במרחק) לולו – לאן ברחת? לולו?

(נביחות כלבלב)

ד"ר: הגרפינה שכחה את הקוליטיס. יש אנשים המאמצים לעצמם מחלות – כדי לשכוח משהו… חה. חה. חה. והגרפינה במקום לשכב במיטה ולרחם על עצמה – ממהרת אחרי הכלבלב – שד משחת זה, שאוכל לה את כל השטיחים בארמון … חה. חה. חה.

(מוסיקה)

מסך

המשתתפים: –

ד"ר מונתה

קול

קמפבל

ד"ר פילינגטון

____________________

(מוסיקה: צלצול פעמוני כנסיה במרחק)

ד"ר: אתם שומעים? פעמוני הכנסיה בסן-מיקלה… זוהי הפגישה האחרונה שלנו… סוף לסיפורים. כן, אני יודע שכמה וכמה מסיפורי עומדים על קו הגבול שבין דמיון לממשות… משעשע. סיפורי עומדים על שטח ההפקר, בין הגבולות אני איני מבקש שתאמינו לי תמיד… כן, יש לי דמיון, וגם הדמיון זכור לטוב… קשה להתחרות בסופר הגדול ביותר ביננו – בחיים. היש מי ביניכם שיגיד לי בלב שלם כי החיים כנים ואמיתיים הם? החיים אינם נפגעים מן המאורעות המתרחשים בעולם, ואינם מרגישים לא בצערו של אדם וגם לא בשמחתו… (שעול) החיים הם אילמים וחרשים ורבי תעלומות, והבימה עליה מתרחשת הטרגי-קומדיה שאין לה סוף, במה מסתובבת היא, כדי להרחיק מספור המעשה את המונוטניות… כן. העולם שחיינו בו אתמול, איננו אותו עולם בו אנו חיים היום. אין אדם מתרחץ פעמיים באותו הנהר, אמר הרקליטוס החכם. אחדים מאתנו זוחלים, אחרים רוכבים על סוסים, יש כאלו שנוסעים במכוניות פאר או במטוסים אלא שהחפזון הוא מיותר. (צחוק קליל) -ההחפזון אין בו כל הכרח, מובטחני שכולנו נגיע לאותו מקום עצמו, בסופו של דבר. בקץ המסע. כן. ככה. העולם בו חייתי בימי עלומי איננו העולם שבו אני חי היום. שוב לא תמצא –אפילו בזרקורי חשמל לא תמצא, הורגני נפשות, רוצחים שיציעו לך מקום לישון וארוחה לאכול על המזרונים שלהם, לאחר רעידת האדמה במסינה. העכברונים השוטים שהתרוצצו בשכונות העוני של נפולי בימי מגיפת החולירע ושהפחידוני פחד מוות כבר חזרו אל משכנותיהם בתעלות השופכין הרומאיות העתיקות. לאנקפרי אפשר לנסוע באוטובוס של תירים, לראש הר היונגפראו אתה נוסע בנוחות ברכבת ועל פני נהרות רבים שעברתי בשחיה – נטויים גשרי ברזל וביטון… עולם אחר. שמעתי אומרים שיש בני אדם הטוענים שלא ראו גמדים… מוזר. משונה. מי שלא ראה גמד מימיו. חבל לו עליו. הדוד לארס אנדרס איש פורסטובן, שקומתו למעלה משני מטרים, ושהיה לבוש תמיד אדרת כבשים ונועל נעלי עץ לרגליו מת זה מכבר – אולם הגמד שראיתיו יושב שלוב רגליים בעליה של רפת הפרות של לארס אנדרס עודנו חי. רק אנחנו, בני האדם, מתים. הגמדים חיים לעולם. אחד הפייטנים הקדמונים אמר שהאלים מוכרים כל דבר במחיר הראוי לו, הוא חייב היה להוסיף כי כל מה שחשוב באמת אינו עולה בממון אלא ניתן חינם מידי האלים… רשאים אנו לראות זריחת שמש ושקיעתה, את המסעות הנפלאים של העננים, את היערות וגלי הים, בלי להוציא על כך פרוטה אחת. הצפרים אומרות לנו שירה חינם אין כסף- צריך רק לדעת להקשיב להן וכאשר אתה נכנס להיכל הלילה הזרוע מיליוני כוכבים, רשאי אתה להביט ללא תמורה… מנורת הנפט מצויה יותר בסוכתו הדלה של העני מאשר בארמונות הפאר… ידידים מעטים, כמה ספרים- וכלב. כן, כלב, בן לוויה -גור בכפר. את התכנית להעיר הראשונה ברא השטן. למה, כסבור אתה, בקש אלוהים להשמיד את מגדל בבל?

(צלצול פעמוני כנסיה)

שנה שלמה הייתי רחוק מסן-מיקלה שלי, מן האור והשמש והים הכחול… עכשו חזרתי. יצאתי בשתי עינים- וחזרתי ואני עור בעין אחת… דומני שבעיני האחת שנשתיירה לי, הריני רואה את העולם אחרת משראיתיו קודם לכן. שוב איני יכול לראות את המגונה והמכוער, אלא את היפה ואת הטהור.. כן, האם אזכה ואשאר כאן בסן -מיקלה? כל לשון המפרץ של נפולי משתרעת לרגלי כשהיא נוצצת כמו ראי מבריק. קשה לי לעמוד בכל שפעת האור הזאת.. התחלתי לשלם את מחיר האור, אבדתי עין אחת… חדלתי לקרוא ולכתוב – והתחלתי לשיר. לא תאמינו -אני לומד לכתוב על מכונת כתיבה… כל נקישה ונקישה על המענענים מכה בגולגלתי¹ ואינה נותנת לרעיונות לפרוץ ולבוא… זקנים אינם מדברים על המוות אלא לעיתים רחוקות. דומה שאין את נפשם לכוון את עיניהם העששות אל העתיד… סן-מיקלה הינו פרי עמל כל חיי. בניתי אותו אבן על אבן, בעצם ידי ובזעת אפי, בניתי אותו תוך כריעה על ברכי – מקדש לשמש, לאור. האש הבוערת בעיני הזהירתני שאינני רשאי לחיות כאן, שמקומי בחשכת הצללים. אלא שלא השגחתי באזהרה זו. קיץ אחרי קיץ חזרתי לסן-מיקלה.

קול: (ממרחק) השמר לך מן האור, אכסל מונתה. השמר לך מן האור…

ד"ר: עוד סיפור אחד…

קול: השמר לך מן האור, אכסל מונתה.

ד"ר: רק עוד סיפור אחד – והריני הולך לדרכי. כל אדם משאיר אחריו סיפור אחד או שניים… ואחר נעלם הסיפור – והיה כלא היה.. .

קול: מה יהיה הסיפור האחרון, אכסל?

ד"ר: אינני יודע. ברגע שאחדל לספר סיפורים – לא אהיה עוד… לא אהיה… כל זמן שאני מספר סיפורים אני קיים…

קול: רצונך לספר סיפור של חכמה ומוסר השכל בצדו?

ד"ר: לאו דוקא. יש זכות לטפשות לחיות בצד החכמה… כמו צל ואור… בלי הצל לא תהיה לאור זכות קיום… ברצוני לספר על רופא שכור שהיה ידידו בנפש של קוף שיכור בשם בילי…

קול: אמרת קוף שיכור?

ד"ר: חה. חה. חה. סיפור זה הייתי רוצה לשמוע ברגעי חיי האחרונים – יותר מדי חוכמה קרה יש בעולם – ופחות מדי טיפשות מקסימה ועליזה … חה. חה. חה. שם הרופא היה קמפבל… מימי לא ראיתי זקן פראי כזה. עיניו היו תפוחות וזועמות, שפתיו עבות, ופניו פני שתיין, מכוסות שיער כפני קוף, וזקנו ארוך ופרוע. אמרו עליו על קמפבל זה, שהוא בן למעלה משמונים שנה. איש לא ידע מאין בא לרומא. השמועות מספרות שהיה רופא מנתח במחנה צבאי… משמע: קצב בהלכה… איש מבין הרופאים הזרים ברומא לא ארח לו חברה… הכל שנאו את קמפבל… יום אחד נעצר ליד כרכרתי ברחובה של עיר… ולטף את טפיו, כלבי החמוד… זה היה לפני שנים רבות…

קמפבל:.. אני מקנא בך, דוקטור מונתה בשל הכלב הזה… כלב יפה.

ד"ר: תודה. תודה.

קמפבל: מה בקשר לקופים?

ד"ר: מה בקשר לקופים, דוקטור קמפבל?

קמפבל: אתה אוהב קופים?

ד"ר: מאד.

קמפבל: באמת?

ד"ר: כן, אני אוהב קופים. האם יש רע בכך?

קמפבל: לא. לא. להיפך².. . מה שרציתי לומר דוקטור מונתה… לי יש קוף, אני אוהב קופים… קופים הם בני אדם לפני שיצאו לתרבות רעה… הקוף שלי בבית – איך לומר לך, שפך על עצמו דוד מים רותחים…

ד"ר: הו, לא?

קמפבל: כן. האם תוכל לבקר אותו?

ד"ר: ברצון, תעלה לכרכרה דוקטור קמפבל. אנחנו דוהרים במהירות… קדימה, סוסים, קדימה.

(רעש כרכרה ושעטת סוסים)

קמפבל: (קולו צריך לחדור מבעד לרעש הכרכרה) לא איכפת לי לנתח בני אדם לנתחים – נתחים, אפילו לקציצות… אבל אין בי אומץ לחבוש את הקוף שלי, את בילי החביב שלי… ניסיתי לחטא את פצעיו.. הוא סבל נוראות… יסורים איומים…

(רעש גלגלי כרכרה ושעטת סוסים)

ד"ר: אשתדל לטפל בבילי כמיטב יכולתי. אני אוהב חיות, דוקטור קמפבל…

קדימה סוסים קדימה. (בטון אחר) עצרנו ליד ביתו של הרופא ומהרנו לעלות לדירתו, להפגש פנים אל פנים עם בילי הקוף ששפך דוד מים רותחים על כל גופו… התרנו את התחבושות שהיו ספוגות דם ומוגלה. המראה היה קורע לב. כל גופו היה פצע אחד גדול…

(מלמול של קוף)

קמפבל: דוקטור מונתה, בילי אוהב אותך…

ד"ר: כן? מאין לך?

קמפבל: אילו לא אהב אותך ורחש לך אימון מוחלט לא היה יושב שקט כל כך…

(מלמול של קוף)

עד עכשיו לא נתן לאיש מלבדי, לגעת בו… מסכן. מזה ארבעה ימים שלא אכל דבר. בילי, בני היקר. בילי קופי המתוק… עשה טובה לאבא שלך ותאכל תאנה… הנה התאנים… רק תאנה אחת. בילי – בשביל שאבא שיהיה קצת שמח.. (פאוזה. אנחה) הוא לא רוצה לגעת בתאנים…

ד"ר: אולי בננות… בננות אהובות מאד על הקופים…

קמפבל: אין בננות ברומא… בדקתי… הייתי בכל השוקים… רגע, אני מטלפן ללונדון…

ד"ר: בינתיים אנסה לצקת לגרונו מעט חלב חם…

קמפבל: הלו, גרינוד? מי שם? אני רוצה לדבר עם ג’ימס גרינווד מי? מדבר דודו, דוקטור קמבפבל מרומא… כן, אני ממתין… .

(מלמול של קוף)

קמפבל: בילי, בילי, אני מדבר עם לונדון – בעוד כמה שעות תקבל בננות… הלו ג’ימס… מדבר קמפי. כן, שמע. אל תבהל אני בריא כמו שור הבר – ואת הירושה תקבל רק אחרי מותי… אם תתנהג… שמע, אתה זוכר את בילי, הקוף שלי? ובכן, שמע, אתה שולח בכל המהירות האפשרית, ובכל יום, ועד להודעה חדשה, אשכול בננות טרי ובריא. בשבילו… שום ויכוחים ג’ימס. אני משלם את – כל ההוצאות… כל יום אשכול בננות.. . בשביל הקוף…

(טריקת טלפון)

הוא חשב שהשתגעתי לגמרי… (חיקוי) “בננות מלונדון, לרומא בשביל בילי הקוף?” להוציא על נשים בקרלטון – זה בסדר. משחקי קלפים בקאזינו – זה בסדר. אבל לדאוג לבננות עבור ידיד נפשי “בילי ביל” – זה שגעון בעיניו.

ד"ר: (לקהל) מוזר, זהו דוקטור קמפבל, עצמו, שלפני כמה ימים כינה אותו זקן הרופאים הנכריים ברומא, דוקטור פילינגטון הזקן בשם גס-רוח. מצבו של בילי הקוף הוטב מדי יום ביומו – אך יחסי עם זקן הרופאים נעשה גרוע ביותר. יום אחד פגשני בבית־מרקחת…

פילנגסטון: שלום לך, דוקטור מונתה.

ד"ר: שלום וברכה דוקטור פילינגטון.

פילינגטון: אני שומע שאתה מתרועע עם דוקטור קמפבל והקוף שלו..

ד"ר: כן, הקוף נכווה ואני מטפל בו.

פילינגטון: מאחר שההר לא בא אל מוחמד – מוחמד בא אל ההר…

ד"ר: מי הוא מוחמד במקרה זה?

פילינגטון: אני.

ד"ר: כלומר, במה הענין?

פילינגטון: לפי הילכות הנימוס, שאינן כתובות אמנם בספר, מאחר שהנך רופא חדש ברומא חייב היית לבוא אלי… להתיצב, אם אפשר לומר…

ד"ר: הו, האמנם? (לקהל) האמת ניתנה להאמר שלא היה שום דמיון בין דוקטור פילנגטון ומוחמד, להוציא את הזקן הלבן הארוך. מראהו של הרופא היה דומה יותר לנביא שקר מאשר לנביא אמת…

פילינגטון: עליך לדעת שדוקטור קמפבל לא נתן ידו לאגודת לעזרה הדדית שיסדה אגודת הרופאים הנכריים ברומא.

ד"ר: (בבדיחות הדעת) האם זה נזקף לזכותו או לחובתו?

פילינגטון: לחובתו. אדוני. לחובתו. ועכשיו דבר נוסף דוקטור מונתה.

ד"ר (בלצון) כולי אוזן.

פילינגטון: מספרים עליך שאתה מזלזל בגביית שכרך כרופא.

ד"ר: האומנם?

פילינגטון: כן, אתמול סיפר לי מר קורנשה הקברן שחנטת את אשתו של הכומר השודי בשכר של מאה פרנקים… כלומר, כמעט בחינם.. .

ד"ר: זה נכון, הכומר עני מרוד…

פילינגטון: אבל אתה חייב לקבל שכר מינינום.

ד"ר: מדוע אני חייב?

פילינגטון: משום שאחרת תעמיד את כל הרופאים ברומא במצב מגוחך ומשפיל. חייב להיות מחיר מינימום לבקורו של רופא או לכל… מחיר חניטה של גבר או אשה, אסור, לפי תקנות האגודה שלנו לעשותה בפחות מחמשת אלפים, ואתה כאן חונט במאה… האם אתה מוכן לדון בדבר, דוקטור מונתה?

ד"ר: כן, בהחלט. אני מוכן לדון במחיר המקסימום.

פילינגטון: אתה מתכוון למינימום?

ד"ר: אני מתכוון למקסימום, דוקטור פילנגטון הנכבד מאד. ואשר למחיר החניטה, זוהי פשוט פשיטת עור חזירית למדי…

פילינגטון: אדוני ה-נ-כ-בד…

ד"ר: אל תפסיק אותי. שמע עד הסוף. מה שאתם קוראים חניטה גופה, אינו אלא זריקת סובלימס, וזריקה זו עולה לא יותר מחמישים פרנק … אם נוסיף לכך עוד חמישים פרנק עבור הזמן שהרופא עסוק בטפול זה, הרי השכר שקבלתי עבור חניטת אשת הכומר השודי הוא שכר הגון ביותו… וזוהי חוצפה לבקש במקרה כזה חמשת אלפים… אני רוצה להרוויח מן החיים – ולא מן המתים. אני רופא ולא שודד קברים או צבוע…

פילינגטון: חוצפה. איש-צעיר. חוצפה. אתה עוד תתחרט… אתה נאה לקמפבל והקוף שלו.. כשם הם נאים לך…,

ד"ר: (ממרחק, מבודח) אני הולך אל בילי הקוף, דוקטור. יש בו בקוף יותר סבר אנושי מאשר בכך³ עם זקן הנביא שלך…“אריבדרצ’י פילינגטון, אריבדורצי” הלכתי אל דירתו של קמפבל כדי להראות⁴ מה שלומו של בילי הקוף⁵. כבר ממרחק שמעתי קולות שיכורים ממרפסתו של קמפבל. נכנסתי לדירה דרך הדלת הפתוחה למחצה.

(מלמול של הקוף; שיר של שיכור באנגלית (הי. מורגן -)

קמפבל: (שיכור) ביל, בני יקירי. אל תשתה את כל הויסקי שלי…

ד"ר: זה היה מחזה מרהיב עין… הם לא השגיחו בי כלל ועיקר… שניהם, הרופא והקוף, לגמו מתוך הבקבוקים… בילי הקוף התחיל לרקוד על השולחן.. (מלמולים מהירים של הקוף) והרופא הזקן התפרקד על הכורסא⁶ שלו והיה שר בקול צרוד:

קמפבל: בילי, בני יקירי. בילי, בני יקירי. ביל, בני יקירי.

ד"ר: עמדתי תוהה למראה המשפחה המאושרת. פני הקוף השכור דמו לפני אדם, ואלו פני קמפבל השתוי דמו לקלסתרה של גורילה ענקית. הדמיון המשפחתי היה ברור לגמרי…

קמפבל: (דפיקה קצובה של בקבוק על השולחן) ביל, בני יקירי, בילי, בני יקירי.

ד"ר: הי, דוקטור קמפבל…

קמפבל: הי, תראו מי זה בא. אורח יקר. דוקטור מונתה היקר, ידידנו היחיד בעולם. תשתה כוסית ויסקי, דוקטור?

ד"ר: לא תודה.

קמפבל: אתה תשמע לי, רופא צעיר שכמותך, ויסקי עוזר לחזק את ידו של רופא בשעת ניתוחים.. .

ד"ר: (לקהל) לפי מספר בקבוקי הויסקי הריקים שהיו על המרפסת הרי ידיו היו לבטח חזקות ביותר..

(מלמולים של קוף)

קמפבל: בילי רוצה לומר לך תודה על שהצלת את חייו…

ד"ר: בכל הדירה היו מפוזרות קליפות הבננות… שהגיעו מלונדון… קמפבל היה שמח ובגילופין… ובילי הקוף היה שמח ובגילופין… וסוף כל סוף למה עוד זקוקים אדם וקוף מאשר להעביר את שעות חייהם בשמחה?

אלא שבכך לא נגמר הסיפור בבילי הקוף… בוקר אחד בא לי קמפבל מפוכח לגמרי – וזה היה סימן מבשר רעות. בילי הקוף ישב על כתפיו.

קמפבל: דוקטור מונתה עלי לנסוע לכמה חדשים, ומאחר שבילי מאוהב בך, ואתה אוהב חיות, החלטתי להשאירו בידיך… כאשר אחזור אקח אותו…

ד"ר: בשמחה רבה. הי בילי, רוצה לגור אצל הדוד אכסל?

(ציוצי קוף)

קמפבל נסע ולא חזר. שמועה שמעתי כי נהרג ביריה באחת מאותן קטטות של בתי מרזח⁷… פעמים הרבה חזרתי ושאלתי את נפשי מה היה טיבו של ברנש זה – ואם היה בכלל רופא. פעם ראיתיו קוטע זרועו של אדם בזריזות מופלאה. אפשר וידע משהו באנטומיה, אבל ברי לי שלא ידע כיצד מנקים וחובשים פצע. הרוקח האנגלי ברומא סח לי, כי דוקטור קמפבל היה מכתיב לו תמיד אותם מרשמים, ותמיד באותן שגיאות כתיב… אני לכשעצמי סבור עתה שקמפבל לא היה רופא… אלא טבח, או ששרת פעם בבית חולים צבאי אי שם… והיו לו כנראה סיבות מספיקות לברוח ממולדתו אל ארץ זרה ונכריה… ומה היה על בילי הקוף? ביל הקוף קבור בסן-מיקלה, לאחר שבילינו יחד כמה שנים מאושרות – ורוחו ודאי משוטטת בנאות הדשא בשמיים ומחפשת לעצמה כמה וכמה בקבוקי ויסקי… לחיים, בילי!

(צלצול פעמוני כנסיה)

כנסית סן-מיקלה, אני יושב על כורסא, מיוגע ומחפש מרגוע. החיים חלפו… כן, אכסל מונתה… החיים חלפו. כלבי וולפי רובץ וישן למרגולותי. זה כמה ימים ולילות שאיננו סר ממני. פעם בפעם הוא פוקח את עיניו ומביט בי במבט מלא אהבה והנה, מזדקף ומניח את ראשו הגדול על ברכי. האם הוא יודע ומבין ששעת הפרידה קרבה ובאה? וולטי – אני אומר לו – הנני הולך אל ארץ מרחקים אשר לא ידעתי אותה ואיש לא חזר⁸ ממנה.. . הפעם אינך יכול ללוות אותי. וולפי כלבי הנאמן. עליך להשאר כאן, אל תתאבל עלי… עליך לשכוח אותי כאשר ישכוני⁹ שאר הבריות… כל מה שאפשר לריה לעשות לטובתך יעשה. יום, יום עם צלצול הפעמונים בצהריים, ישימו לפניך ארוחת בשר ועצמות, קערה מלאה.. וכאשר יבוא יום ואתה תנוח מנוחת עולמים תחת עמוד השיש בצל חורשת הברושים סמוך למגדל העתיק, אצל חבריך שהלכו לפניך תבוא לבקרני אי שם..

(קול ממרחקים)

בוא, אכסל מונתה, בוא.

ברוך בואך. אכן שמעתי את קול דהרת סוסך, אדוני. לא זר אתה לי. נפגשנו גם קודם לכן, ולעיתים קרובות, ליד מיטות של חולים, שעה שבקשתי להוציא את הטרף מידיך. היום אני יודע שטוב אתה וחנון, אדוני. היום לא אאבק. אילו באת אלי בימי עלומי הייתי נלחם והייתי משיב מכה תחת מכה, בכל יכולתי. עכשיו הריני עייף, מאור עיני אבד לי, לבי תשוש – ולא נותר לי אלא שכלי בלבד, ומוחי אומר לי שאין תועלת¹⁰ בקרב ובמלחמה. אני יושב דומם ומצפה שתעשה את המוטל עליך.

אולי רצונך לקרוא לכהן דת?

הוא איננו יכול לעשות דבר למעני. אחרתי את המועד לחזור בתשובה.

…צדיקים ורשעים שוים לפני.

ד"ר: לעיתים קרובות למדי עשיתי מעשי שטות – אהבתי את אותן שטויות בחיים יותר מאשר את החכמה….

קול: אני יודע.

ד"ר: מתאוה אני לבקש סליחה ומחילה מאת בריות שגרמתי להן צער.

קול: אין לנו פנאי, דוקטור אכסל מונתה. כאשר יתחיל כלבך ליבב ולבכות, סימן הוא שהגיעה השעה ללכת.

ד"ר: הייתי רוצה עוד לשמוע כמה וכמה סימפוניות משל בטהובן…

קול: (בלגלוג קל) כן, ציד אנו מבקשים תרוץ כדי להשאר עוד כמה רגעים בתחנה… ולא לעלות לרכבת.

ד"ר: (יללה ארוכה וממושכת של כלב)

ד"ר: היו שלום. זהו קץ המסע. קץ המסע… קץ המסע…

(רקויאם)

מסך