רקע
דוד שחם
סבתא של אף אחד

,תן לי אבטיח יפה“, אמרה למוכר הירקות, ״אבל שיהיה אדום ומתוק”.

״אצלי כל האבטיחים אדומים ומתוקים", שיבח את סחורתו.

״מה מתוק יותר“, שאלה, ״אבטיח גדול או קטן?”

״כמובן שגדול. הוא מבשיל יותר לאט ויש בו יותר סוכר. כמו בני אדם. כשהם צעירים אין בהם עדיין הרבה חכמה. במשך הזמן מבשילה החכמה בתוכם. כך גם האבטיח, צריך ללמוד עד שהוא יודע לעשות הרבה סוכר. אבל, אם את רוצה, אוכל לבחור בשבילך אבטיח קטן ומתוק. יש גם קטנים ומתוקים, צריך רק לדעת לבחור. הנה, זה כאן“, ברר אבטיח מתוך הערימה וקרב אזנו אליו, כשהוא ממעכו בין שתי פיסות ידיו ומקשיב לקול העולה מתוכו, מתוק כדבש וגם אדום”.

נתנה עין חומדת, אך מהססת, בערימת האבטיחים. לבסוף בחרה לעצמה אחד גדול ומארך. ״זה ודאי צריך להיות מתוק מאד", אמרה.

״בהחלט, גברת!" קרא המוכר בשמחה, ״מתוק מאד וגם אדום – יופי! את באמת יודעת לבחור אבטיחים. הנה, את רוצה, אפתח לך אותו בסכין. אין דבר, אחריות שלי", הוסיף כשראה שחוששת להרשות לו לבקוע את כרסו של האבטיח בסכין, שמא תוכרח לקנותו.

״הוא עולה בוודאי ביוקר", אמרה בהרהור, אך לא בערעור.

״לא ביוקר, בייחוד אם את מביאה בחשבון שלפי המשקל יש לך פחות קליפה ויותר פרי. המבינים קונים אבטיחים גדולים".

נמלכה רגע בדעתה ולבסוף באה לידי החלטה. כלום אסור לה ליהנות פעם מטעמו של אבטיח ממש, אדום כאש, מתוק, פריך, עסיסי? כלום אסור לה לפנק עצמה פעם בדבר משובח באמת? לכל הרוחות, היא קונה אותו ויעלה כמה שיעלה!

הסל הכביד כהלכה, כשטלטלה אותו על גבי המדרגות, בדרך לדירתה בת החדר־וחצי שבקומה הרביעית של הבית המשותף. פתאום חדרה לתודעתה ההבלות שבדבר. וכי מה תעשה באבטיח ענק כזה – תאכלנו לבדה? וכי מי יאכל עמה אבטיח גדול כזה? שמא תחלקנו למנות ותאכלנו לאט־לאט? – הרי אף בשבוע ימים לא תגמור אותו כולו. וכלום יש אבטיח מחזיק מעמד שבוע ימים ואינו מתקלקל?

המשיכה למשוך דרכה בכבדות במעלה המדרגות, עולה מחצית קומה ועומדת לפוש, מחצית נוספת, ושוב עומדת לנוח. דומה שמספרן של מעלות אלו מתרבה משנה לשנה והריווח ביניהן גדל. לפעמים היא חוזרת ומהרהרת בשטות זו שעשתה ברכישת הדירה בקומה הרביעית. היה זה רעיון טפשי באמת. פתאום נטפלה אליה ההרגשה שמוכרחה להשיג דירה משלה. די לה להיטלטל אצל זרים, לחלוק עמם את המטבח ואת חדר האמבטיה. היא צריכה דירה שתהיה כולה שלה, שבה לא תהלך תמיד על בהונותיה, דירה שבה לא תצטרך להתנצל תמיד על עצם קיומה, לבקש סליחה, כביכול, שעודה חיה ונושמת. שבה לא יהיה סדר יומה מאבק ממושך עם הצורך לזכור את קיומם של האחרים, להתאים את עצמה אליהם – דירה משלה.

עוד בראשית חיפושיה נוכחה שאין הדבר לפי כוחותיה. לדירה ממש, בת שני חדרים, לא יספיקו חסכונותיה. וחוץ מזה – מה תעשה בדירה גדולה כזו? כלום לא תדגיש דירה כזו את הבדידות והשממון ביתר תוקף? מאז ומתמיד הטילו עליה חדרים ריקים מין אימה מסתורית, שמעולם לא עמדה על טיבה. ואילו דירה בת חדר אחד או חדר וחצי תוכל להשיג רק על הגג, בקומה רביעית או חמישית. וכמה שנים עוד יהיה בה כוח להוסיף ולטפס במדרגות המרובות?

עד שהיססה כה וכה עלו מחירי הדירות. נוכחה, שאם תוסיף להמתין, לא בלבד שכספה לא יספיק, אלא שגם אם תגבב משכנתא על גבי משכנתא ותלווה ברבית כפולה ומכופלת – לא יעלה בידה להגיע לדירה משלה. חיזרה בין הקבלנים ומשרדי המתווכים, משכה המלצות מפה ומשם, עד שנמצא לה קבלן אחד, שהיה עסוק בבנין קומה רביעית על גבי בית ישן בן שלוש קומות, הגיעה אתו לידי הסכם כלשהו וקנתה ממנו את הדירה.

אפילו תוך שנאבקה במדורי הגיהינום של השלמת הבנין, תוספות המחיר הבלתי צפויות שצצו מדי פעם בפעם וכל המסים והארנונות שנתבעו ממנה כתנאי לרישום הדירה בטאבו, המשיכו ההיסוסים להציק לה. דירה של חדר וחצי! לכאורה – שמחה? סוף־סוף עולה משאלתה בידה ויש לה דירה משלה. אבל בתוך־תוכה חשה שזוהי החתימה האחרונה, החתימה שאחרי הסוף, שעמו, כאילו, השלימה מכבר. דירה משלה, לה, לעצמה – בלבד! – משמע את ביתה כבר אינה בונה עולמית. אמת, דבר זה ידוע וגלוי וברור זה מכבר. וכלום הוא טעון תוספת אותות וגושפנקאות? שנים רבות לפני כן עדיין היתה נרתעת מפני האותות והסימנים האלה. בכל פעם שנתקלה באחד מהם בדרכה, קרטע ליבה ופרכס במקומו, כאילו ביקש להיקרע. למחות, לפוצץ את הווייתה העכורה והעגומה. אבל עכשיו, בשנות החמישים שלה, שנים מספר לפני הפנסיה, כלום יש בכוחו של איזה סימן או אות להוסיף לעובדה הידועה והקבועה והמוחלטת מכבר איזו מידה של ידיעה וקביעות והחלטיות שאין בה?

ואף על פי כן, עובדה זו שלוקחת דירה, דירה שלמה, סגורה ומעוגלת בתוך עצמה, מקום שבו היא חגה במסלול נבדל במוחלט ממסלולו של כל יצור אנושי אחר, דירה לעצמה, לעצמה בלבד – עובדה זו חותמת, בהחלטיות שאין אחריה ערעור, את מצבה. אותו מצב, שממילא לא חלמה אפילו שייכנס בו שינוי – מקבל עכשיו את סמלו, בטקס עצוב, חגיגי ועצוב.

עכשיו הריהי בתולה זקנה לעולם, ללא אשלייה של זמניות כלשהי, ללא העמדת פנים של זמניות כלשהי, בתולה זקנה. אדמה שלא נחרשה ולא נזרעה, אדמת בור שלא שימשה לכלום, שלא הצמיחה כלום, שלא מילאה את שליחותה.

שליחות? איזו שליחות? וכי לשם מה, בעצם, חי אדם בעולם? האם יש איזו מטרה שהיא בחיים האלה, איזו תכלית שאדם מצווה למלאותה? האם כל המקרים והמאורעות המהווים את החיים מצטרפים לכדי איזו משמעות שהיא, האם יש בהם טעם כלשהו? אדם אוכל וישן ועובד ונאבק ומתקוטט ועורך תכניות והוזה הזיות וכל זה כדי – כדי מה? – כדי לחיות, מסתבר, שכן אם אינו עושה כך מאבד את חייו. ולחיות מה פירוש? – כלום יש לחיים פירוש אחר אלא אכילה ושינה ועבודה ומאבק וקטטות ותכניות והזיות? משמע – אדם חי כדי לחיות. מה פירוש הדברים? – דברים שאין להם פירוש, דברים בעולם שאין להם משמעות. מעגל סגור המסתובב סביב עצמו. בית־כלא צר לנשמת האדם, שיש בו חצר אחת צרה, שבה היא יכולה לשוב ולסוב במעגל, לשוב ולסוב במעגל ללא קץ וללא תכלה ובלא שתדע אלא את הנעשה במעגלה.

רק באחת נשבר, כמדומה, המעגל, נפרץ – עם הולדת הילדים. הרי זו, לכאורה, מטרה של ממש. אדם חי כדי להביא לעולם ילדים. הביא לעולם ילדים – מילא את יעודו והשלים את מטרתו. אבל לשם מה, ריבונו של עולם, לשם מה? – כדי שהם יחיו, משמע הם יאכלו ויישנו ויעבדו וייאבקו ויתקוטטו ויערכו תכניות ויהזו הזיות – ויולידו ילדים – וחוזר חלילה. שוב אותו מעגל סגור סביב עצמו. שוב אותם ארועים שאין לנו שום תפיסה מהי תכליתם, שוב אותה ערבוביה של מקרים ומעשים שאין לנו שום מושג מה טיבם, לשם מה באו ואם יש להם איזו מטרה.

משמע, אם שום דבר אין לו טעם, אולי זוהי נחמתה, שחייה וודאי שאין בהם טעם כלשהו. ממשיכה היא בהם משום שאי־שם בשכבר הימים, ארע מה שארע, חיים אלה באו לעולם ואין לה שום ברירה אלא להמשיך בהם. נחמה? – אולי. אבל הנאה מעטה. ואולי לא היה הדבר קשה כל־כך לסבלו, אילולא הרחמים האלה המציפים אותה בכל מקום. מסכנה, חושבים כולם, בתולה זקנה. מין יצור שנולד ובו מום מן הטבע, אדם בלתי־שלם, פגום, באחת – ראוי לרחמים. כמה היא שונאת את השאלה הקטנה, הנבזית, החטטנית הנדחקת ומתערבת בכל שאלון, בכל כרטיסיה – ״המצב המשפחתי", לכל הרוחות, מה איכפת להם? מדוע הם צריכים לחטט ולבדוק בכל ענין שאיננו נוגע להם?

מכבר גמרה בינה לבין עצמה שתחדל לתת את דעתה על הדבר. מן הראוי שתעלה על עצמה מבחוץ מין קרום־מגן, שריון בלתי־חדיר, שישמור עליה מפני הפגיעות המתמידות האלו, החודרות ומחבלות בפנימיותה, אבל איך, אלהים שבעולם, איך?

כמה פעמים כבר ניסתה לשכנע את עצמה בדברי־פיוסין ובדברי־כיבושין, שכל העלבונות הניתנים עליה אינם אלא פרי דמיונה בלבד. הרי אין זה מדרך הטבע ואין הדעת סובלת, שכל העולם נטפל דווקא אליה ואין לו רצון אחר, אלא לפגוע בה ולהעליבה. ניסתה אפילו לעקור עלבון בעלבון ולהאשים עצמה במעין שגעון־רדיפה בזעיר־אנפין שדבק בה. למרבה המבוכה מצאה בעצמה, לא פעם, תוך כדי עיון בספרי הפסיכולוגיה, סימנים רבים הנמנים בחולי שגעון זה. אבל מודע שאין אדם חולה בשגעון הרדיפה, אלא אם אינו יודע שחולה – היכן כאן השגעון, אם מכיר שהרדיפה אינה קיימת אלא בדמיונו בלבד? ובכל זאת – מדוע דווקא בה עולבים כולם כל־כך? מדוע דווקא עליה נגזל לסבול בזיונות רבים כל־כך? מדוע מונה לה גורל כזה?

הנה, למשל, פרשת מיכאל. ארבע שנים תמימות הסתובבה עמו, כל שנות לימודיה בסמינר למורות. מדוע צריך היה אפילו הוא לגמור עמה דווקא בצורה מעליבה כזו, מדוע? יפה, יודעת היא שאינה ראשונה ואינה אחרונה באהבה נכזבה. אבל לגמור עמה בצורה מעליבה כזו – מדוע?

העלבונות התחילו בעצם מן ההתחלה. כן, עכשיו, מסקירה לאחור, היא יכולה להיווכח בדבר בבהירות. את מיכאל פגשה במקרה, במסיבה אצל חברים, לחנוכת ביתם בשכונה החדשה תל־נורדוי שבצפון המרוחק של העיר. אכלו ביסקויטים, שתו סודה והוק, רקדו פולקה לצלילי מפוחית פה. מישהו ניסה כוחו בצ’רלסטון. בסופו של דבר ירדו כולם, כולל בעלי הבית, אל שפת הים. שעה ארוכה ישבו בחול ושרו, עד ששקע הירח במים. יצאו כולם דרומה לאורך החולות, עברו על פני צריפי המרחצאות, ליד הקזינו פנו במעלה רחוב אלנבי. צעדו שלובי־זרוע ושרו. אחד אחד פרשו מן החבורה, עד שפתאום מצאה עצמה לידו ביחידות. רוחה היתה מרוממת. האויר היה טלול במקצת והלילה שקט. דממתו לא הופרעה אפילו על ידי יללות התנים בפרדסים. לא היה איכפת לה, אם ישאיר את זרועו על כתפה וימשיכו לטייל כך עד הבוקר. אולם הוא היה ביישן. במבוכה הסיר את זרועו מעליה. צעדו בלי דיבור זה לצד זו, עד שהגיעו לפתח ביתה, לא נשתהה לידה, נפרד ממנה לשלום והמשיך בדרכו.

אותו לילה בכתה במיטתה שעה ארוכה עד שנרדמה.

ימים אחדים לאחר מכן נפגשה עמו שוב במקרה, בהצגת ראינוע. נדמה לה שהרגישה בשמחתו על הפגישה. מרוב התרגשות לא עצר כוח לדבר בלי רעד בקולו. כמובן שקנו כרטיסים לישיבה בסמוך. הסרט היה עצב ורגשני. אבל לבה היה נתון לו. עם הסיום, הרגישה שדמעות מנצנצות בזוויות עיניו, אך הוא משתדל להעלימן, משום מה הרגישה שנעשה קרוב לליבה דוקא משום כך.

מדרך הטבע שלאחר ההצגה יצאו מן האולם יחדיו, בייחוד מאחר ששניהם נצטרכו ללכת בכיוון אחד. ביקשה להאריך את שהותם יחד, להאט בהליכה, אלא שצעדיו היו מהירים, תכליתיים, צעדי אדם ההולך מהיכן שהוא לאן שהוא ואין לו שום ענין בהליכה כשלעצמה. סברה שנוהג כך מחמת ביישנות. מתבייש להודות, אם יאט את צעדיו, שיש לו בה ענין, מתבייש אפילו מפני רמז כלשהו. כנער מגודל נדמה בעיניה. הרגישה עצמה מבוגרת ממנו הרבה ואפילו חייבת לעזור לו, לאחוז בידו ולהדריכו, כמי שאוחז בידי תינוק ומלמדו ללכת. אלא שגם היא נתביישה.

גם הפעם נפרדו ליד ביתה בלי להשתהות ובלי לקבוע זמן לפגישה חדשה. אלא שכאן באה סוף־סוף לידי החלטה לפטרו מביישנותו. סיבבה את פני הדברים כך, שייפגשו שוב במקרה. בתל־אביב של הימים ההם לא היה משום קושי בדבר. אולם נראה שהוא, נוח לו במקרים ואינו מוכן ליטול על עצמו שום מאמץ להבטיח לפגישות אלו מעמד של יציבות כלשהי. לא פעם נתמלאה כעס, מדוע לא ייקבע, כדרך שעושים כולם, מועד לפגישה הבאה, אבל הענינים המשיכו להתנהל כמקודם.

לפחות פעם בשבוע יצאו יחד לראינוע. לפעמים רחוקות יותר ישבו ללגימת תה בבית קפה קטן במורד רחוב אלנבי, ותמיד־תמיד ליווה אותה הביתה באותו צעד מהיר ותכליתי. חלפו על פני זוגות נאהבים, שלובי זרוע, נוגעים ירך בירך בנגיעת קסמים צופנת אש. כמה נתקנאה בהם! כמה נתאוותה שיניח זרועו על כתפה, שינהג בה בעדנה ורוך! עורה נצמר מתחת לשמלת הכותן בתחינה למגע אצבעותיו. והוא לא העז. לא אחת נדמה לה שמרגישה במאבק המתחולל בו, בתשוקה החומרת בו ומנסה להשתלט עליו. ביקשה לומר לו – קח, הריני שלך, גע בי, מעך אותי, לוש את גופי, פצפץ אותי, עשה בי כל מה שאתה רוצה! ולא הבין. בלילות התפוזים המשכרים הרגישה ששוב אינה יכולה לשלוט בעצמה. הנה־הנה תסתער עליו, תיצמד אליו בכוח, בערגה ובכוח, ותקלוט את כל־כולו אל תוכה, לכסות עליו ולכפר על עלבון גופה, המבקש ומתחנן ואינו נענה. אך לא קרה כלום.

במשך הזמן נתרגלו לפגישותיהם הקבועות במידה כזו, ששוב לא נצטרכו להידבר ביניהם. בימים קבועים של השבוע, ללא שינוי, חיכה לה ליד ביתה ויצאו יחד לראינוע או לבית הקפה הקטן שלהם. לא הירבה בדיבור, אך במרוצת השנים למדה לדעת את כל פרטי חייו ועבודתו, כמנהל חשבונות אצל יבואן ידוע בתל־אביב של הימים ההם, עבודה ששכרה בצידה וכמדומה יש לה גם עתיד. תוך כדי כך נעשה הדבר ברור שעתידים להינשא, בלי שעמדו להחליט בדבר מפורשות. בעצם לעצמם ברור לא היה הדבר מעולם, כשם שהיה ברור לכל ידידיהם ומכריהם. סתם כך, כמובן מאליו, לפי ההנחה, כשתשלים את לימודיה בסמינר.

ועדיין לא העז לגעת בה, חוץ מאותה פעם אחת על חולות שפת הים. היה לילה חם ומחניק. חם ומחניק היה באולם הראינוע. הציעה שירדו לשפת הים. שם עלה במוחה הרעיון שיסירו את נעליהם ויצעדו יחפים במים, להצן את כפות רגליהם. הלכו לאורך החוף, כמעט עד לבית הקברות המוסלמי. בדרכם חזרה ביקשה לשבת ולהינפש קצת. ישבו שותקים זה בצד זו. ראשה נרכן על ברכיה, החבוקות בזרועותיה ושערותיה נשמטו הצידה וכיסו על פניה. נעצה עיניה בהילת האור של הירח, המשתקפת במי הים והרגישה שנשימתה כבדה והולכת. לאט לאט היטתה את גופה כלפי גופו, עד ששערותיה דגדגו את זרועו החשופה. פתאום חשה את כף ידו על ערפה. ליבה נתפעם. לא העזה לזוז ממקומה. הנה בא הדבר הגדול והנפלא. ידו טיילה על ערפה כלפי צווארה ומשם החליקה בביישנות, בהיסוס, באי־בטחון וכאילו בלי ידיעת המטרה, אל מפתח חולצתה.

הרגישה שמתאבנת והולכת. ביקשה לעזור לו ולא יכלה. ביקשה לעודדו, למשכו אליה ולא עלה בידה. שדיה פרכסו למגע ידו ופטמותיהן הרסו לצאת מסוגרן. נתאוותה להסיר מעל עצמה את בגדיה, להתערטל לפניו ולהניח לגופה לנשום יחד עמו את האויר החופשי, להשתחרר יחד עמו מכל החוסם והמעיק. אלא שלא הצליחה להזיז אבר. ידו השניה פשפשה אחרי קישורי חצאיתה וניסתה, רועדת, להתירם. הנה בא הדבר חשבה באימה וגילה, הנה הוא בא. פתאום נרתע ממקומו ואמר: אני מבקש סליחה. לא יכולתי לשלוט בעצמי. בואי הביתה. לא אעשה זאת יותר".

העלבון היה צורב ומכאיב. מאז, במשך כל שנותיהם יחד לא חזר על נסיונו. ערב אחד, בשנת לימודיה האחרונה בסמינר, נודע לה לפתע שהוא עומד להינשא – לאחרת. במקרה שמעה על כך מפי מישהי מחברותיה, שהיתה בטוחה כי לה עצמה כבר ידוע הדבר. מיהרה לביתו בבהלה, בתקווה שיכחיש. השפיל את עיניו וגמגם משהו: לא יכול לעמוד בפני הלחץ. המדובר הוא בבתו של בעל העסק. העתיד וכו' וכך רצתה המשפחה והיתה סכנה שמקום העבודה ילך לאיבוד וכו' וכו'. אין אפשרות עוד להתחרט, אפילו ההזמנות מודפסות כבר.

אבל… מדוע לא סיפרת לי מקודם? מדוע החזקת את הדבר בסוד מפני?" קראה, כמעט בלי לתפוס את משמעות המלים, סתם כך כדי למלמל משהו, כאילו יש בדבר כדי להעלות או להוריד. גופה רעד מקור ומריקנות. בעלבון הזה, שהחזיק מפניה את הדבר בסוד, בעלבון הזה כאילו נתמצו העלבונות כולם. מדוע החזקת את הכל בסוד? מדוע לא אמרת לי מקודם? מדוע הנחת לי לשמוע על כך מפי אדם זר?" חזרה וחזרה על שאלותיה בעקשנות. ניסה להעלות איזה תירוץ נלעג, לא היתה לו הזדמנות לספר לה, או משהו כיוצא בזה, אבל חס וחלילה שיעלה בדעתו לגמור משהו באופן סופי, לפני שיספר לה ובהחלט עוד היה בדעתו להודיע לה על הדבר, אלא שלא הספיק עדיין וכן הלאה וכן הלאה. שוב לא היתה לדבריו חשיבות כלשהי. ריכזה את כל רגש הכבוד העצמי שלה בהטחה עצומה בדלת ושוב לא חזרה לראותו מאז.

עד היום נראה לה, שעלבון זה, שהכין הכל בסתר, בחשאי בהיחבא מפניה, שהמשיך לצאת עמה, בזמן שכבר נתכוון לשאת את האחרת – עלבון זה הוא הגדול מכולם. על־כל־פנים תופס הוא מקום בראש רשימת העלבונות שהחיים עדיין חבים לה פיצוי עליהם.

האבטיח הגדול תפס מרבית חללו של ארגז הקרח הקטן שלה. עדיין היתה לפניה עבודה רבה בבית. אחרי בית הספר היא מוכרחה לישון שעה או שעתיים. העייפות משתלטת עליה ומשתקעת בכל אבר מאבריה, עד שאינה מסוגלת לעשות כלום. אולם גם אחרי שנת הצהריים היא עייפה לא פחות מאשר לפניה. ומה שגרוע יותר – הגוף נעשה שבע שינה ושוב אינה יכולה להירדם עד שעה מאוחרת בלילה. שנת הצהריים הטרופה הזו גוזלת ממנה את שעות הלילה, דבר המגביר את עייפותה למחרת היום וכופה עליה את שנת הצהריים ביתר תוקף. גלגל קסמים החוזר חלילה. שעה ארוכה אחרי שכל אורות השכונה כבים – עדיין דולק האור בדירתה. את המחברות גמרה לתקן מכבר. עברה גם על תכנית השיעורים למחר, ציינה פה ושם איזה ציון בעפרון – ועדיין אינה יכולה להירדם. מאריכה בקריאה עד שהספר נשמט מידיה מרוב עייפות ורק כשכבר נשמעים צעדי החלבנים ומחלקי העתונים, שוקעת היא בשינה כבדה, שרק בקושי עולה בידה להיחלץ מתוכה כשמגיעה שעת ההליכה לבית הספר. והכל מחמת שנת הצהריים הזו!

אחרי שנת הצהריים היא יורדת לחנות, עורכת את קניותיה וחוזרת הביתה. כעת מחכה לה עבודת הנקיון, הכביסה והכנת ארוחת הערב. כך חוזר סדר־יומה בדייקנות, בעקשנות, ללא סטיות וקפריזות. תמהה, איזה סדר יום תאמץ לעצמה בעוד מספר שנים, לכשתצא לפנסיה. ושמא יניחו להמשיך בעבודה ולא יכפו עליה את היציאה לפנסיה?

לעבודת הבית כבר ישנה שגרה משלה. כך וכך תנועות למטאטא כפיפה אל מתחת למיטה, הסטת הדלת, כדי להגיע אל מאחורי הכוננית וריכוז ערימת האבק ליד דלת המטבח במקום הקבוע. הוא הדין באיבוק האבק ואפילו בשטיפת הכלים מארוחת הצהריים. תמיד מחכים לה אותם הכלים בכיור המטבח, משמע כל ארוחותיה דומות אחת לשניה. תפוחי האדמה נקלפו והם מבעבעים כבר על האש, מיד תוסיף חביתה, עגבניה חתוכה לפלחים – לא כדאי לטרוח בעשיית סלט – כוס תה בחלב והרי ארוחת הערב מוכנה.

והאבטיח?

נזכרה באבטיח המגודל המונח במקרר. כלום תאכלנו לבדה? פתאום הרגישה צורך דחוף שיהיה מישהו שיסב עמה לשולחן בזמן אכילת האבטיח. אין אכילת אבטיח גורמת הנאה, אלא אם נעשית בחברה. נתחלחלה לרעיון שמא תצטרך לאכלו לבדה. ומי יבוא עמה לאכילה? שמא תזמין מישהו מן השכנים? – רעיון נאה! מיד תאכל את ארוחת הערב ותצא להזמין מישהו מן השכנים להסב עמה באכילת האבטיח.

מוזר עד כמה ענין פעוט כזה עשוי להביא אדם לידי התרגשות. מרגע שבאה לידי החלטה קצרה סבלנותה. בלעה את ארוחתה בחיפזון ובלב פועם יצאה את דלת דירתה – אל המסדרון המשותף.

את מי תזמין להסב עמה? ההחלטה אינה פשוטה ואינה קלה. בקומה שמתחתיה גרה משפחת פלקנשטיין. תמיד עולים משם קולות מריבה וצעקות. רבים בינם לבין עצמם. רבים עם השכנים. בשבוע שעבר באו אליה בטענות שהכביסה שהיא תולה על מרפסתה מטפטפת כלפי מטה והרוח מפריחה את הטיפות אל תוך המרפסת שלהם. ומה ברצונם, שלא תתלה את כביסתה לייבוש? המים דרכם שמטפטפים למטה. וכלום הכביסה שלהם אינה מטפטפת ומטרידה את השכנים שמתחתם? זכר המריבה מן השבוע שעבר הביא אותה לידי רוגזה. אנשים קשים הפלקנשטיינים האלה. פתאום נשטפה הרהורי רצון טוב ופיוס. אדרבה, דוקא משום־כך תזמין אותם לאכילת האבטיח. יראו שאין בליבה כל טינה עליהם ויווכחו עד כמה עולה במידותיה עליהם. תפסה עצמה במחשבתה. לא, לא זוהי כוונתה, להוכיח את יתרונה עליהם. עצם הרצון להוכיח יתרון יש בו מן הפגם. אלא, יש אומרים שטוב־לב מעורר טוב־לב ורצון־טוב מביא לידי רצון־טוב. אולי תצליח להכניס נימה חדשה ביחסים ביניהם. אחרי הכל, אף הם אומללים לא פחות ממנה. כיצד בוקעות משם הצעקות! לא הפיות צועקים שם אלא הלבבות. כמה חרדה ומרירות וכאב עולים מן הצעקות האלו.

הקישה קלות בדלת. אין מענה. חזרה והקישה בדלת.

אינם בבית. מוטב גם כך. פחות בעיות.

ממול גר דוקטור כהן. אפילו אשתו קוראת לו דוקטור כהן. איך הוא יכול לשמור על נקיון החליפה וצחצוחה גם בימי הקיץ החמים ביותר? על המדרגות אינו מכיר את הדיירים הותיקים, סגור ומכונס בעצמו, בלא חיוך, אפילו בלא הבעה כלשהי. והילדים האלה! שניהם לבושים מכנסי קטיפה שחורים וחולצות משי צהבהב, כאילו נגזרו באותה מתכונת, אך במידות שונות. אף הם יורדים במדרגות בשקט מופתי ואינם משמיעים קול. דומה שאינם יודעים אפילו מהי משובת־ילדים. אבל בשקט, בצנעה, עורכים הם את תעלוליהם האכזריים. מניחים את הממטרה פתוחה במשך כל שעות הלילה, סמוך למרפסת של קומת הקרקע, עד שהמים חודרים אל תוך הדירה פנימה; ממלאים את המרתף במיני זוהמה; מרפים את קשרי חבלי הכביסה, הניתקים מן העומס ומלכלכים את הסדינים התלויים לייבוש. או שהם קוצצים להנאתם זנבות לטאות ומתאכזרים לחתולים הנקלעים במקרה לחצר. הם שהעלו אז את החתלתול המסכן לראש חדר הכביסה שעל הגג, למקום שהגישה אליו קשה ביותר. לילה שלם יילל החתלתול והדיד שינה מעיני כל הדיירים, עד שהיה צורך לקרוא למכבי האש בבוקר, לטפס אל הגגון ולהעבירו משם. הכל ידעו שהיה זה מעשה ידיהם אולם איש לא העז להתלונן בפניו של דוקטור כהן על הזאטוטים שלו. מישהו ניסה פעם להביא בפניו איזו תלונה. הדוקטור נעץ בו מבט מחמיר ואמר: ״אדוני, אבקש ממך לבדוק היטב את דבריך, לפני שאתה בא לטפול אשמות על זרים". כן, היתה זו הפעם האחרונה שניסו לקחת עמו דברים בענין זה. אולם, כך אמרה לעצמה, נערים אלה עתידים להיות פושעים כשיגדלו, אם לא ייעשה משהו בדבר כבר עכשיו. לא, אין להעלות אפילו על הדעת, שישנה אפשרות כלשהי שתזמין את משפחת כהן לאכול עמה את האבטיח.

ירדה קומה אחת למטה. מימין גר פלדי, גרוש, ככל שאומרים עליו, שאינו צעיר כל־עיקר, אך תמיד מבקרות אצלו גברות מהדרות בלבושן, המניחות אחריהן שובל של ניחוח בושם נעים. כשהיא לעצמה אינה מוצאת שכוח המשיכה שלו גדול כל כך, אך אלו נראות דווקא כרוכות אחריו. הוא מקפיד, אמנם, על לבושו ועדיין נראה צעיר מכפי גילו, אבל כמעט בטביעת עין ראשונה אפשר להבחין בו שהוא פוחז והולל ושום טובה לא תצמח ממנו. וחוץ מזה הריהו גרוש! אינה בת הדור הישן שתראה כתם בגירושין כשלעצמם. חלילה! אבל כל אדם יודע את הקודם להם – שורה ארוכה של מריבות והתכתשויות, ההופכות כל אדם אומלל ומר נפש, ולבסוף – הקרע הנורא, צעד היאוש, העוקר את האדם מתוך המסגרת שבה הוא נתון בדרך הטבע והופך אותו לממשות חדשה, פגומה, עקורה, בלתי טהורה.

ידה נתרוממה להקיש בדלתו, אך נעצרה לפתע. והרי הוא עלול לגלות פנים שלא כהלכה בהזמנתה! רעיון מטופש זה העלה סומק בלחייה. הבלים, וכי מדוע יגלה בהזמנתה פנים שלא כהלכה? פשוט, יש לה אבטיח גדול והיא רוצה לשתף מישהו באכילתו. לבטח תוכל להעמיד את הדברים באורם הנכון. אבל השכנים! איזה נושא נפלא לרכילות תספק להם: ראו אותה נכנסת לדירתו של פלדי, ראו את פלדי נכנס ובא אצלה! בעצם לא איכפת לה כל־כך, שילכו רכיל כאוות־נפשם. אבל נעימת הלוואי הזו שתתנגן בדבריהם – הגיעו בנפשכם: היא, כלומר דבר שאינו מדרך הטבע – נעימת לוואי מעליבה זו היא שהרתיעה אותה בסופו של דבר. פסחה על דלתו של פלדי.

ממול גרה משפחת ארדיטי, זוג צעיר מעדות המזרח, לא עולים חדשים אלא וותיקים, אבל מעדות המזרח. שלושת ילדיהם מקימים תמיד רעש גדול על גבי המדרגות ונותנים הזדמנות לגברת פלקנשטיין להכריז תמיד: הרי אמרתי לכם מקודם! כשנכנסו לגור בבית עברה גברת פלקנשטיין מדירה לדירה לשתף את כל הדיירים בדאגתה. אין לה כמובן שום דבר כנגדם, אבל הם עלולים להביא אל הבית הרגלים רעים וודאי שאף לא ישמרו על הנקיון. ובכלל, מדוע צריכים הם לבוא דווקא הנה, האם אין די דירות במקומות אחרים? זוכרת היא כיצד נתמלאה חימה על הגברת פלקנשטיין והוכיחה אותה על פניה. ביקשה אפילו להראות להם שאין לה שום דבר כנגדם ולדעתה כל בני האדם שווים ללא הבדל צבע ומוצא וכשנכנסו לבית ניסתה לקרבם ולהתקרב אליהם. לתמהונה נוכחה שהם עצמם אינם מעונינים להתערב בין הדיירים האחרים ולא איכפת להם כלל שקיימת מחיצה ביניהם. נראה אפילו שהם עצמם טורחים בהקמתה ונוח להם בקיומה.

היה משום עלבון בדחייה שדחו אז את ידה המושטת אליהם. לא יכלה להשתחרר מן ההרגשה שכך לא היו דוחים מישהו אחר, דוקטור כהן למשל, או פלדי, אלא שדחייה זו מכוונת דווקא אליה. אפילו הם, כן, אפילו הם, מרשים לעצמם לדחות אותה, לזלזל בה, להתחמק מפניה. בחושם הפרימיטיבי, הבלתי־תרבותי, קלטו את יחס בני הבית אליה, יחס של הסתייגות ודחייה. ייתכן אפילו שמישהו טרח להזהירם מפניה – זו טרחנית, מפילה עצמה למעמסה, מאריכה בדיבור, אם מניחים לה, התרחקו ממנה. מדוע כולם נוהגים בה כך? כלום אינם מבינים שגם לה יש לפעמים זכות להחליף כמה מלים עם אדם חי? האם אינם חשים שהשתיקות הארוכות האלו מכרסמות אותה מבפנים ומרעילות את נשמתה? האם אין להם לב?

הקישה בדלת והגברת ארדיטי יצאה אליה, כשבנה הפעוט מושך בשולי שמלתה ומצווח. ״אולי אתם רוצים לעלות אלי לאכול אבטיח? יש לי אבטיח מצויין“, אמרה, אני עצמי לא אוכל לגמור אותו לבדי”, הוסיפה והתחרטה על התוספת. הרי נתכוונה למעשה שיהיה טוב להם והנה היא מציגה את הענין כטובה שיעשו לה. וחוץ מזה, מדוע היא צריכה להתנצל בפניהם על ההזמנה. רוצים לאכול אבטיח, שיבואו וחסל.

״אינני יודעת“, אמרה ארדיטי במבוכה, ״בעלי איננו… הילדים… צריך עוד להאכיל אותם… אינני יכולה… וגם… גם, בעלי איננו אוהב אבטיחים”.

״חבל מאד“, ענתה, חשבתי שאולי תרצו לאכול אתי את האבטיח”, עכשיו היא מנסה לתקן את רושם ההזמנה, אך לא יעלה בידה. העלבון הוא עלבון. היא מציעה להם לאכול עמה אבטיח והם דוחים אותה.

נשארה עוד משפחת גבעוני, בקומת הקרקע, מאחורי חנות המכולת הפונה לחזית. המשפחה הקרובה אליה יותר מכל דיירי הבית, אלא שדוקא אותם לא נעים לה להזמין, יכול להיות שירגישו עצמם מחוייבים להיענות לה. ואם גם יבואו מתוך רצון, הטעם יהיה פגום, שכן תמיד תחשוב שבאים רק מתוך הרגשת חובה.

בעצם כבר נסתבכו יחסיה אתם במידה מרובה. תחילה לא היה לה שום מגע עמהם. אבל אחרי שנולד הבן, הציעה לשבת אצלם לפעמים כשירצו לצאת בערבים. הודו לה בנימוס והכריזו, שכמובן אינם מתכוונים חלילה להטריחה ולנצל את הצעתה. כך או כך, פנו אליה ערב אחד ובקשו ממנה, חד־פעמית כמובן, לשבת אצלם. זו שהיתה אמורה לבוא אותו ערב חלתה פתאום ולא היה סיפק בידם למצוא לה מחליפה. קיבלה את בקשתם בשמחה. אדרבה, תהא זו הנאה בשבילה לשבת עם הפעוט. ולא עוד, אלא שחזרה והזכירה להם שיכולים לבוא אליה בכל שעת צורך.

ואכן, חזרו ופנו אליה פעמים רבות אחרי אותו ערב, עד שנקבע כמובן מאליו שזהו תפקידה – לשבת אצלם כשיוצאים. העלבון אינו רק בצורה המובנת מאליה שבה נכפה עליה התפקיד, אלא גם בעובדה ששירותיה המרובים לא נענו בשום הד של קרבת־לבבות, של חברות אמיתית בינה ובינם. אפילו לא הטריחו את עצמם לנהוג בה מידה של נימוס ולהזמינה לביתם מפעם לפעם לסתם ישיבת רעים, שלא לומר כבר לצרפה, כשהם מזמינים אורחים למסיבה כלשהי, יותר מכך – או אולי היא מדמה דברים – אבל כשנכנסת לביתם שלא לצרכי ישיבה עם הילד, תמיד נראה כאילו הם ממהרים לאיזה ענין והיא מעכבת בעדם.

והגרוע מכל – אם לא תיענה להם אפילו פעם אחת, תדחה אותם באיזה נימוק, תיראה בעיניהם, ואפילו בעיני עצמה, כנוהגת שלא כשורה, כמתחמקת מאיזו חובה המוטלת עליה. שוב לא תוכל לסרב להם מבלי להיראות כפויית־טובה ואפילו מרשעת. מוזרים דרכי בני האדם, כיצד מעשה שלפנים משורת הדין, מעשי־טובה שאדם גומל לרעהו, מסתבכים והולכים ומשתלטים עליו, עד שאינו יכול שלא להמשיך בהם מבלי שייראה כגומל רעה. והכל לא איכפת לה, באמת לא איכפת לה, אילו היתה כאן איזו חיבה הדדית, אילו היו מכירים לה תודה, לא בתופים ומחולות והכרזות מרעישות, אלא סתם־ככה, תודה היוצאת מלב איש אל רעהו. אבל הדרך הזו שנוהגים בה, כאילו הכל מובן מאליו, משל היא רהיט העומד לרשותם בכל זמן, בה העלבון.

אכן, אם תזמין אותם לעלות אליה לאכילת האבטיח, הם עשויים לקבל את ההזמנה משום הרגשת חובה, או, דבר הגרוע מכך, מתוך חשבון של תועלת, כדי לא להרגיזה. לא, עד כדי כך לא ירדה, שתנצל את אנוכיותם, את העובדה שהם מפיקים ממנה תועלת, אחרי הכל אינה רוצה אלא ליהנות מן האפשרות שיש לה לגרום הנאה למישהו באכילת האבטיח הגדול והטעים. וכלום באמת זו כוונתה היחידה או שאין זה אלא פתיון למשוך בו בני אדם אל הבדידות הקודרת של דירתה? תמיד התברכה בנפשה, שיש בה הכוח לנתח את הסיבות והמניעים לפעולותיה, כאילו היתה אדם זר לעצמה, ללא פניות ומשוא פנים. יתר־על־כן, לפעמים נצטרכה לשדל את עצמה שידולים רבים שלא תחמיר מדי עם עצמה ותיאות לקבל כמה מן הנימוקים המקלים. אבל הפעם נראה שמגזימה. הענין הוא פעוט ביותר. הרי מדובר כאן בסך הכל בכמה נתחים של אבטיח. רוצים לאכול – יבואו, אינם רוצים – שישבו בביתם.

הקישה קלות בדלת. זו נפתחה כמעט מיד, אולם דומה שחשה מעין מבע של אכזבה על פניו של גבעוני, כאילו חיכה לאחר. מבע האכזבה אינו קשה לנשיאה כהבעת הטרדה שעל פניו. כמעט הכירה בו שמתכוון לשאול – מה פתאום ירדת אלינו, והרי לא בקשנו ממך הערב?

״אולי תעלו אלי הערב“, אמרה, שוב כמצטדקת, ״יש לי אבטיח גדול וטעים, לא אוכל לגמור אותו לבדי, נאכל יחד”. ובאמת, מדוע היא צריכה שוב להזכיר את העובדה שלא תוכל לגמור לבדה את האבטיח? כלום חוששת שלעצם הענין יסרבו, אבל אם תוכיח להם שיש כאן איזה צד של עשיית טובה, של סיוע, אולי ייכמרו רחמיהם ויבואו? משמע, אינה מאמינה בכוחה המושך של הצעתה כשלעצמה ומספחת אליה תחנונים משלה, כדי לתמוך בה.

העלה על פניו סבר של נימוס, קצת יתר על המידה:

״תודה רבה על ההזמנה, באמת יפה מצידך. אבל הערב באמת שאיננו יכולים. באים אלינו אורחים ולא נוכל לצאת את הבית".

״מצויין!" קראה בהתלהבות. בדמיונה כבר ראתה את דירתה שוקקת המון אנשים, ״הביאו גם אותם אתכם, הביאו גם את האורחים. זהו אבטיח ענקי, יספיק לכולנו".

ניכר שמפנה זה הפתיעו:

״לא, לא, באמת אינך צריכה לטרוח. אבל… באמת… איננו יכולים… לא נוכל לעלות כולנו". תירוציו היו מגומגמים ולשונו התנהלה בכבדות. אילו לפחות ניסה להעלות איזה נימוק שייראה לפחות כלפי חוץ, משכנע יותר.

יצאה מלפניו כנזופה. שגם הם יסרבו לה – זאת לא העלתה בדעתה. חששה שיקבלו מתוך הרגשת חובה, מתוך נימוקים של תועלת, אך לא שידחוה. שוב ניסתה בדברי סנגוריה. אחרי הכל מה בכך, לא באו לאכול אבטיח! עלבון קטן ביותר. אבל עלבון אחד נוסף לערימת העלבונות הרבים, שהם מנת חלקה כל ימיה. דלת נוספת נסגרה בפניה, נוסף לכל הדלתות הנסגרות בפניה.

ומה תעשה עכשיו? דבר אחד לא יכלה לסבול בשום אופן – לחזור לביתה ולאכול את האבטיח לבדה. היא מוכרחה למצוא מישהו, שיאכל עמה את האבטיח הארור הזה. בכוח תמצא מישהו! הענין הפעוט והטפשי הזה נעשה לה עכשיו שאלה של חיים.

עצרה שתי ילדות כבנות שמונה או תשע שעברו ברחוב:

״ילדות, אולי אתן רוצות לאכול אבטיח טוב?״

נסתכלו בה במבט בוהה ונסתלקו מעליה בצעדים מזורזים. עבר נער כבן ארבע־עשרה על אופניים. הציעה לו לעלות לביתה, לאכול עמה את האבטיח. סירב גם הוא. אין לו פנאי. לאיש אין פנאי בשבילה. אפילו נערים צעירים כמותו מתחמקים מפניה. כל מה שביכולתה להציע – אינו מענין איש. היא עצמה אבטיח שעבר זמנו, נשתהה יתר על המידה מבלי להיאכל, מבלי לגרום הנאה לאיש, תכנו נתמקמק, טעמו וריחו אבדו. שוב אינה דרושה לעולם. שוב אין איש חפץ במתנותיה, שוב אין לאיש ענין בה.

ואולי, אולי תיקח אבטיח ארור זה ותטיל אותו החוצה, מן הקומה הרביעית, תטיח אותו במרצפת הרחוב, עד שקליפתו תתפצפץ ותוכו יושלך, כקריאת מחאה, אדום, לח, מאוס, לעיני כל? אולי תראה לו לעולם מה גורלו של אבטיח שאין איש חפץ בו?

לא. מישהו, יהא מי שיהיה, יאכל עמה הערב את האבטיח, ולוּ גם תלך מכאן עד קצה העולם בחיפוש אחר המישהו הזה. ילד כבן ארבע או חמש שנים עבר על פניה:

״רוצה אבטיח טוב?" שאלה. כן", השיב בשמחה ילדותית בלתי־חסומה.

״בוא אתי, אתן לך אבטיח".

נענה לה בלי שום היסוס, בלי חקירות ודרישות. נטלה את כפו בכפה ועלתה עמו אל דירתה.

מה שמך?" שאלה כשהניחה לפניו את הפלח האדום הראשון.

״יוחאי“, השיב קצרות ופנה לעסוק בפלח שלפניו. הבן של מי אתה?” הוסיפה ושאלה.

״של אבא ואמא", ענה שוב קצרות, לענין, בלי רצון להרבות בדיבורים. ישנם עולמות סגורים לעצמם, סגורים מפניה. אבא, אמא בן. הם לו אבא ואמא – רק לו, אם כי הוא סבור עדיין לתומו שהם כך לעולם כולו! – והוא להם בן. אין כאן מקום לשום פירושים נוספים, לשום הסברות וסיבות וטעמים. הרי כאן באמת דבר הסגור בתוך עצמו ומשמש טעם לעצמו, טעם שאת מהותו שוב לא תדע לעולם.

הסתכלה בו כיצד נועץ את פניו הזעירים והחמודים בפלח האבטיח הגדול ומוצץ מתוכו את המתק הנעים והקריר, עד שהמיץ האדמדם נוזל על סנטרו, צוארו ונעלם בחיק חולצתו הפרומה. ליבה נתמלא דמעות. נזכרה באותו מעשה־טירוף שעשתה, בביקור ההוא בלשכת הסעד, כשביקשה לאמץ לה בן, ומדוע לא? – ישנם ילדים עזובים רבים כל כך, ללא בית, ללא משפחה, ללא אהבת אם. ובליבה מחכה אהבה גדולה, מסורה, אהבת תמיד, שתבער כאש שקטה ועקשנית. ללא הפוגה. איזה מבט מוזר שילח בה הפקיד, כשנודע לו שאינה נשואה. מעין תערובת של חיוך, תוכחה ופחד. שעה יפה של קורת־רוח זימנה לו ולחבריו בעבודה, שהחליפו ביניהם בדיחות על המקרה המוזר של הרווקה שביקשה לאמץ לה בן. תחילה הטיף לה מוסר על הרעה שעתידה לגרום לילד שיגדל בלא אב. אולם כשראה את עגמת הנפש שהסב לה, הסתתר פחדנית מאחורי התקנות הרשמיות, שאינן מתירות את האימוץ, אלא לזוג נשוי, היכול להוכיח שיש בידו מקורות קיום הוגנים וכולי וכולי. אילו יכלה לבקש שתיבלע באדמה באותו מעמד היתה מבקשת.

נתאוותה לעשות למענו של הפעוט היושב מולה דבר־מה שיביא לו שמחה אמיתית, דבר טוב באמת. אולי ישנה אצלה איזו מתנה נאה בשבילו? לא הצליחה להעלות בזכרונה כלום. וכי מה יש בביתה לשמח נער פעוט? ספרי לימוד? מעט ספרי קריאה? רהיטים דלים? שום צעצועים, שום מתנות! אפילו סוכריות אין לה בביתה. היא עצמה אינה טועמת מהן. אורחים ממילא אינם מזדמנים אצלה. מרחה לו פרוסת לחם במנה גדושה של ריבה. הא לך, תאכל" אמרה, אולי אתה רעב". לא גילה כל נטייה להניח לאבטיח והמשיך למצוץ בשיקוק מן הקליפה הירוקה שנשתיירה מן הפלה שבידו. ראתה כך, פרסה פרוסה חדשה והניחה לפניו. נתמלא הרגשת טובה:

״סבתא טובה את“, אמר. בחושו הילדותי, המכניס סדר משלו בכל הסובב, הרגיש שאינה בגדר אמא ומן הראוי לשייכה למין הסבתות. ״סבתא של מי את?” המשיך ושאל.

ניסתה ככל האפשר לשוות לקולה ארשת של עליצות, כדרך שמבוגרים מדברים עם ילדים אפילו בענינים עצובים: ״לא, חביבי, אינני סבתא, אין לי נכדים“. חששה שמא לא יבין את המילה נכדים והוסיפה: ״אינני סבתא של אף אחד”.

״סבתא של אף אחד?!״ הביע את תמהונו. הרי, אם היא שייכת למין הסבתות, משמע הריהי סבתא של מישהו. וכיצד תהיה סבתא־של־אף־אחד? בסדר העולם הידוע לו אין מקום לתופעה זו.

״כן, סבתא של אף אחד", חזרה כמעט בלי קול. לפתע נתמלאה חימה על זאטוט זה. השגיחה בו שמלכלך את מפת השולחן במיץ האבטיח, מפיל את החרצנים על הרצפה ומניח את רגליו על הכסא. ובכלל, נעשה עליה לטורח. בקושי נתגברה על עצמה, שלא לחטוף מידיו את פלח האבטיח, לפני שגמר את האכילה.

״כעת אתה צריך ללכת הביתה, אמא בוודאי כבר דואגת לך", אמה בקול קשוח. הובילה אותו כלפי הדלת והורתה לו לצאת. אפילו לא הטריחה את עצמה לנגב את פיו משיירי האבטיח.

אבטיח גדול, בקוע כרס, היה מונח על השולחן.

לבדו.



המלצות קוראים
1 קוראות וקוראים אהבו את היצירה
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות