רקע
דוד שחם
תפור על פי מידה

 

א.    🔗

הראי היה מכוסה הבל חם ולח. אמבטיה חמה, מבעבעת, כמעט רותחת, היתה תמיד התפנוק החביב עליה. גופה כאילו מתמסמס במים הרותחים, הלוחכים אותו מכל צדדיו בלטיפה מענגת. יתר־על־כן, כל אימת שעצביה מתמתחים ועייפות הנפש משתלטת עליה, היא ממלאה את האמבטיה השחורה והמבהיקה מים חמים ומהבילים ומתמכרת אליהם בתחושה של ריכוז מוחלט בליטוף הנעים האופף את גופה. אין לה אלא גופה שלה השקוע במים ונהנה מנשיקתם. וכך – גם בהזדמנויות של שמחה גדולה, של ריגוש – בכל הזדמנות מיוחדת. והיום – הרי היום ודאי שהוא יום מיוחד במינו!

בידה המחזקת בספוג מחתה את ההבל מעל פני הראי. תחילה עיגול קטן, שמתוכו נשקפו פניה, ואחר כך, בתנועות סיבוביות נמרצות, את כל הראי לכל מלוא קומת הקריסטל המבהיק שלו. גופה הורוד ניצב מולה בעירומו, כשהאדים חותלים אותו עדיין מסביב. בעין בוחנת שלחה בגוף מבט של חיבה והכרת־תודה. מעטות אפילו בנות העשרים וחמש שיש להן גוף כזה, כל שכן שלא תימצאנה בין בנות הארבעים וחמש ויותר, בין בנות גילה שלה. אכן, מי כמוה מכיר את גופותיהן של בנות הארבעים והחמישים. ודווקא בנות החברה הגבוהה, שגופן לא נתבלה בעבודה קשה והיתה להן שהות לטפל בו ולטפחו היטב. כמה גופות עקומים ישנם ביניהן – שדיים שטוחים, רקועים, התלויים כאברים מדולדלים ומחוזקים בחזיות מרופדות, כתפיים מחודדות או שופעות יתר על המידה, כרסים מנופחות, ירכיים דקות משאת את משא הגוף, או כבדות כעמודי בנין, קרסולים חסרי־חיטוב, שער דליל ובלתי־ממושמע. הרי זהו תפקידה – לטשטש את חסרונותיהם של הגופות הללו, להחביאם, לעטפם באשליות, במעשי־מרמה ואחיזת־עיניים. אבל מפניה אין אחת מהן היכולה להסתיר את האמת.

והנה כאן, מופיע לפניה גופה שלה, כולו אומר שלמות, בשלות ותואם. דרוך ומוכן לפעולה כמכשיר־דיוק עדין. כתפיים רכות ומעוגלות, אך ללא שומן מיותר, עד כדי כך שניתן אפילו להבחין מבעד לבשר את הקו העדין של עצמות הבריח, שמשקערוריותיהן יוצא, כאגרטל־פרחים, הצואר העדין והחטוב, החפשי מקמטים. שדיים שאינן מחודדות־בוסר כשדי נערות, אלא מתמתנות כגבעות חול רכות־קו, תואמות. כרס המוכנה לציית לפקודות המחוך, רגליים שעורן מתוח. עור שזוף כהלכה, אך לא עד כדי קשיות מתכתית־גברית, כגופן של ריבות על שפת הים בקיץ. שער השומר על רכותו. הכל במידה, במתינות, בקצב נכון. גוף נפלא – הגוף שלה.

בהנאה עסתה אותו, שפשף היטב במגבת הזעירה, בכוח, לכאורה באכזריות, טפחה עליו כמתופפת בכפות ידיה, צבטה באצבעותיה את המקומות הנסתרים, שבהם אורב לה השומן. אהבה לטפל בגופה בחדר האמבטיה שלה. כשעמדה שם, קלופה מבגדיה, נתמלאה חדווה פנימית בלתי מסתברת כמעט, הרגשה של שחרור וחופש מכל. לפעמים, כשנסתכלה בבואתה העירומה בראי, נדמה לה שהיא אוהבת את הגוף הזה שלה, כאילו היה יישות אחרת, שונה ונפרדת מעליה עצמה, כאילו היה אחר. אפילו מעין טעם של איסור, של חטא סמוי, נתלווה לאהבה זו והוסיף לה תבלין מיוחד במינו.

חדר האמבטיה הוא הפנינה של דירתה, שהיא פנינה בפני עצמה, לא לדעתה שלה בלבד, אלא לאחידות דעתם של כל המבקרים אצלה. מודרני, אבל טבוע בחותמה האישי המיוחד, בנוי לפי טעמה ורצונה. מודרני, אבל לא סתם חיקוי עיוור של אפנות בנות־יומן, שמי כמוה יודע כיצד הן צצות ונובלות. שיש שחור, פסיפס צבעוני, צבעי פסטל הרמוניים – מפני שכך נאה בעיניה ולא מפני שראתה כך אצל אנשי החברה. אצלה הכל – הכל! – תפור על פי מידה. ומי עוד כמוה יודע את חשיבותה של ההתאמה הנכונה, של תפיסת קוי הצורה העיקריים, ההזדהות עמהם, הבלטת התכונות הטובות וטשטוש התכונות הרעות.

לא חינם הן נוהרות אליה כולן. לא חינם מוכנות הן לשלם את המחיר הגבוה. יריבותיה טוענות, מתוך קנאה, שיש כאן ענין של סנוביזם עדרי פשוט, של רצון להבליט ולהתפאר ביכולת לשלם את המחיר הנדרש אצלה. איזו גישה שטחית וילדותית, המנסה לחפות על הכשלון ולהסתירו! אדרבא, תנסה אחת מהן לדרוש מחיר כשלה – האם תצליח למשוך את הקהל המובחר הבא אליה? הענין הוא אחר לגמרי. העולם איננו גולם, כפי שסבורים רבים. הכל מרגישים ששמלה תפורה בבית האפנה שלה מדברת בעד עצמה. אין כאן העתקה סתם של קפריזות האפנה ותהפוכותיה, אלא גישה אישית לכל אחת מן הלקוחות, יצירה אמיתית. אצלה כל דבר תפור על פי מידה, במשמעות העמוקה של הביטוי. זוהי הסיבה שכולן נמשכות אליה וכל הרכילות שמפיצות יריבותיה אינה אלא דברי קשקוש ופטפוט.

גמרה לספג את גופה וישבה לשולחן האיפור. האיפור הנכון אינו נקנה בלימוד בלבד. הוא אינטואיציה, ככל אמנות אמיתית. אך, כמובן, לא די בכשרון – יש צורך גם בלימוד. היופי אינו אלא שליש אחד טבע ושני שלישים – ארגון. הארגון, כלומר – קביעה נכונה של המטרה, תבונה בבחירת האמצעים הנכונים ותחושת הזמן והסדר – בלעדי הארגון אין יופי. ואין גם הצלחה בחיים.

מפליא שדווקא היא ידעה להשתלט על התוהו ובוהו שבו היתה ראשיתה ולארגן מתוכו את ההצלחה. כן, אין מה להתבייש באמירת הדברים ללא כיסוי והסתר. היא הצליחה בחיים. אחת אם אומרים זאת מתוך אנחת קנאה או רמיזה דקה לחוסר הגינות, כדרך שעושות יריבותיה, ואחת אם אומרים זאת מתוך הרגשה של סיפוק אמיתי, של תודה מעומק הנשמה, כמוה. בית האפנה, המעמד החברתי, השחרור המוחלט מדאגת הפרנסה, הידיעה שאם רצונה במשהו, אינה צריכה לשקול ולהסס מחמת המחיר – כמובן בגבולות מסתברים! – מה כל אלה, אם לא הצלחה? וכמובן – גולת הכותרת – הנישואים הקרובים עם מ.! כלום אין זו פסגת ההצלחה? העיפה עינה בשעון. עדיין יש לה כשעה. טוב ויפה. תמיד אהבה לעשות כל דבר במתינות וביסודיות. שעה זו תקדיש כל־כולה לעצמה, לגופה שלה. עד שיבוא מ. ויקחה עמו אל משרד הרבנות, שם יגמרו היום את כל הפורמליות המיגעת הכרוכה בהכנת נישואי גרוש. הטקס עצמו ייארך בלי פומבי רב. מספר ידידים קרובים בלבד, וכמובן גם השר. הוא נעלב כל כך בקלות, ודוקא בענינים בלתי צפויים. את הנשף הגדול יערכו לכשיחזרו מהנסיעה. יהיה זה מסמר נשפי העונה. הפעם לא תערוך כל חשבונות ולא תנסה ללמד לקח אפילו את אלה הראויים לשיעור קטן. את כולם תזמין. מי שירצה לבוא ולשמוח, שיבוא לשמוח. מי שירצה לקנא רשאי לקנא.

ואכן – יש להם במה לקנא. כלום דבר קטן הוא שהיא נישאת למ.? כלום אין דבר זה עצמו הישג, שגם בלעדי הישגיה האחרים, היא רשאית להתגאות בו? דרך ארוכה עשתה. דרך ארוכה באמת. מאז… מאז… הרבה נקודות תוכל למצוא בדרך חייה, שהן היפוכן הגמור של נקודת השיא שאליה הגיעה עכשיו. הרבה מאוד! אבל הרגע המסוכן בחייה, שעלול היה להביא עליה שואה, בא אולי אז, כאשר פגשה ברמי בפעם השנייה.

המשגה היה בכך שבאה במבוכה כשפתחה את הדלת ורמי ניצב לפתע לפניה. היה עליה לנקוט באחת משתי דרכים – לקבל את פניו בחביבות מנומסת, להודות לו על הביקור, להוליכו החוצה, כאילו מבלי משים, ולהיפטר ממנו באיזה תירוץ שאינו מעלה ואינו מוריד; או – לסלק אותו מעל פניה בתקיפות ובמרץ ולתת לו להבין היטב שביקורו אינו רצוי.

אולם כשנוכח במבוכתה, הצליח לדחוק עצמו פנימה, הושיב עצמו עמוק בתוך הכורסה, בלי לחכות להזמנתה, הוציא מכיסו חפיסת סיגריות, נטל אחת, תפף בה בנחת על גבי הקופסה, הצית בה אש, שאף מתוכה שאיפה או שתיים, העיף מבט סוקר מסביבו, ורק כשגמר פעולות שגרה אלו פתח בדיבור:

“לא רע, בהחלט לא רע”.

לא נסתבר כלפי מה הוא מכוון את המחמאה, אם הדירה, הסיגריה, או סתם איזה מצב־דברים כללי שאינו מפורש.

“ובכן, הגענו סוף־סוף למשהו,” נקט לשון אנחנו במקום שאינה מתבקשת, “חיפשנו וסוף־סוף מצאנו מה שביקשנו, הה?” נימת השאלה נשתמעה בדיבורו יותר לצורך זלזול מאשר לצורך בקשת ידיעות.

עדיין לא מצאה את נוסח התשובה ההולם, אך חשה ששתיקתה נותנת בידו יתרון עליה.

“אולי תלמדי גם אותי,” המשיך לנבור, “אולי תלמדי גם אותי איך משיגים כל זה?” ובדברו הניף ידיו בתנועה קשתית רחבה, “ובלי שום מאמץ, או אולי”, המשיך אחרי שתיקה קלה ובהטעמה מיוחדת, “אולי יש צורך באיזה מאמץ, אבל ממין כזה, למשל, שאני אינני מסוגל אליו?” ואם עדיין לא חדרו דבריו עד תומם, הוסיף: “אגב, הקפטן שלך, מה שמו, אינו צריך לבוא עכשיו, במקרה?”

“אינני מחכה עכשיו לאיש,” פסקה בקיצור, כאילו על ידי ההכללה תוכל להתעלם מן הרמיזה העוקצנית. היתה זו שגיאה, כמובן, לנסות להתגונן מפניו על ידי התחמקות. למעשה יכלו דבריה האחרונים לשמש לו מעין אישור־שלאחר־מעשה לפלישתו לתחומה.

“יפה מאד,” הכריז. במעיכה נמרצת כיבה את הסיגריה, שמחציתה לא אוכלה עדיין, נתרומם ממקומו ופסע לקראתה.

“מה אתה רוצה?” שאלה במבוכה. שעתה נעשתה בהחלט בלתי־נעימה.

“מיד תראי”. נתקרב אליה, עמד רגע מולה בשתיקה ופתאום שלח ידו וצבטה בכוח בעכוזה.

“הנח!” קפצה ממקומה ועמדה מוכנה לסטור לו. לרגע חלף בה זכרון מטושטש מן הימים ההם בבית הספר, כשהרבו שניהם להתכתש ולהתגושש כשני נערים. “צא מפה מיד!” ציוותה עליו, אולם לא נשמע לה. בשתי ידיה תפס בה, חבקה בעוז על מתניה מאחורי גבה והצמידה אל גופו.

“אני אצעק”, הכריזה, “אצעק בקול רם, אם לא תניח לי מיד”.

“אדרבא, צעקי, אבל אני אספר הכל, אספר הכל לקפטן שלך, אגיד לו בדיוק מי את”.

תקעה את אגרופה בין צלעותיו, אך לא עלה בידה לרפות את חיבוקו. חשה שהוא מוליך אותה עמו כלפי חדר המיטות. נאבקה בכוח, אך לא הצליחה להתגבר עליו, עד שהגיעו לשפת המיטה. המשיך למלמל בשפתיים קפוצות בלי הרף: “אספר לו הכל, הכל אספר לו, הוא ידע מי את, כי אני אספר לו הכל”, כאילו היתה זו מין השבעה, שבכוחה יחלה את פני הרוחות המסתוריים, שיטו את הכף כרצונו.

פתאום חשה שהעקשנות הזו שבה היא עומדת על כבודה, כביכול, אינה אלא שטות. עם רמי זה שכבר כבר פעמים רבות כל כך, האם פעם אחת יתרה עשוייה להעלות או להוריד? וחוץ מזה עלול פרחח זה להגשים את איומו ולספר לקפטן ושום תועלת לא תצמח לה מכך. מוטב לתת לו את שלו ויניח לה. הטעם שבדברים נראה לה, ובעוד הוא מחטט באצבעותיו מתחת לשמלתה וטורח לקרוע מעליה בכוח את מכנסיה, אמרה בשלווה:

“הנח לי לרגע, אתה מקמט את הבגדים. אפשוט אותם בעצמי ויהיה יותר קל”.

תנופתו כבר היתה עזה מכדי שיוכל לעצרה. המשיך לתלוש מעליה את הבגדים בחירוקי קריעה ורק אחרי שעמדה עירומה כולה הטיל עליה את כל כובד גופו ויחד התמוטטו אל תוך המיטה.

ואז ארע הגרוע מכל. בבת־אחת הרגישה שהיא נסחפת עמו ברצון, בהתלהבות, בהתמכרות. גופה נצמד ברעדה לגופו. שיניה הטביעו בשפתיו נשיכות נמרצות. ידיה נשתרגו על ערפו, הטביעו את צפרניהן עמוק בבשרו ומשכו אותו כולו אל תוך־תוכה, את כולו אל תוך־תוכה. גופה פרכס וקרטע בכאב חריף ומכלה, עד שנתאחדה עמו, ללא שהיות, בצווחה גדולה אחת בת־בלי־קול, בשקט נפלא ועמוק ואין־סופי.

היתה זו הפעם הראשונה שחשה תענוג ממש, תענוג מלא, תהומי. תמיד, בעוד הגברים מתנשמים וטורחים בגופה, היא נזכרת, כאילו להכעיס, באיזה מעשה מבדח, או מאוס, או סתם משולל־חשיבות, כגון ששכחה להזמין בחנות גפרורים ואמש השגיחה שהקופסה האחרונה ריקה כמעט, או שצריך להתקין את הרוכסן בחצאית הירוקה, אחרת לא תוכל לצאת עמה מחר, וכיוצא בזה. לא שהיא פוגעת ומעליבה בהם במתכוון. בזמן האחרון למדה אפילו להעמיד פנים כהלכה ולזייף מעין השתתפות בעצם המעשה, בגוף ובנפש. אל הקפטן היא מתייחסת בסלחנות ובהבנה. כל הענין אינו נמשך אצלו זמן מרובה. רפרוף אחד ושניים וכבר נגמר הכל. לפעמים נדמה לה שהיא משתוקקת שהדברים יקבלו צורה אחרת, ממשית יותר, מסעירה יותר, אבל מיד עונה לה קול מתוכה, שמוטב כך. כל זמן שהיא עצמה אינה נכנעת ליצרים ואין להם שליטה עליה, יכולה היא להיטיב להישמר מפני הסכנות. אם גופה הוא מכשיר עבודה, הרי שצריכה היא להיזהר מפני האש הבוערת בו, שלא תיפגע בה עצמה.

והנה בא רמי זה והופך את גופה לכינור ומשמיע מתוכו צלילים עמוקים ומסעירים והיא יודעת שמכאן ואילך היא כולה שלו והוא יכול לעשות בה ככל העולה על רוחו. הוא יכול להדקה ולמעכה עד דק, לפזרה לאין, להכאיב לה, לפצוע אותה, לפצפצה לרסיסים. הוא יכול לחלל את גופה כרצונו, כי היא כולה שלו. יגיד מה שיגיד – ותעשה. ירצה כל מה שירצה – ותיכנע. כי היא כולה שלו.

זה היה נפלא והרסני. זה היה משחק באבדון. שבועות מספר שקעה באבדן־חושים זה. גופה רגש כבסערת ים, ללא הפסק. חיכתה לו בכל שעה משעות היום והלילה. שעותיה היו ציפייה. מדי עצמה את עיניה חשה בגופה את מגע גופו, בשפתיה, בפטמות שדיה, בירכיה, בכפות ידיה, בכל עורה, תחושה ממשית עד לאימה, צורבת, מהרסת כל מגע עם המקום, עם הזמן, עם העולם. במין עלפון־למחצה, בתערובת של תשוקות וריגושים, של התפעמויות וחדלונות, עברו עליה ימיה. ובחלום־למחצה נדמה לה הנצח כגויעה ממושכת, אין־סופית, כשגופו של רמי לצידה ועליה ובה.

אל נכון היתה מתמוטטת וקיצה היה בא, לולא ניסה רמי להוסיף נצחון על נצחונו ולסחוט באיומים את כספה. ספר יספר לו לקפטן, אם לא…

היה זה כמו ריפוי בהלם. במכה אחת נרפאה ממנו. את גופה היתה מוכנה לתת לו במתנה, ללא שייור1, בשלימות איומה. אבל ברגע שביקש לגעת בכספה ניתק בה משהו. כסף זה הוא החירות שקנתה לעצמה, כסף זה הוא התקווה. הכל תיתן לו לרמי, חוץ מן התקווה.

פתאום הרגישה כאילו יצאה מן האמבטיה, רחוצה ומטוהרת, בהשליכה אותו מעל פניה. איומיו עברו מעליה ללא נגיעה, כאילו אין בכוחם לפגוע בה לרעה. ומשלא נכנעה להם ניטל עוקצם.

בבת אחת נעלם מעל פניה ושוב לא הוסיפה לראותו.

כן, חשבה שעה שהזתה על גופה מי־בושם מובחרים ממזלף הקריסטל שקבלה במתנה ממ., אכן היה זה הרגע המסוכן בחייה, ללא כל ספק הרגע המסוכן בחייה.

כמה טוב שמזלה עמד לה אז.


 

ב.    🔗

לא תמיד עמד לה מזלה.

לרוב עמד כנגדה. מה היו חייה, בעצם, אם לא מאבק אחד רצוף וממושך נגד המזל הרע הרודף אותה. עוד מאז, מראשית ילדותה.

כמעט שאין לה כל זכרון מן הימים שאבא עדיין גר עמהם. חולצה משובצת שנהג ללבוש. גלידה שקנה לה פעם על שפת הים בחנות שתריסיה עשויים מתכת מוחלדת. דב צעצוע ירוק וזה כמעט הכל. כן, וכמובן המקרה ההוא, כאשר מיהרה לרוץ על פני המדרכה, נכשלה, נפלה וברכה נחבלה ושתתה דם. אבא בא בריצה, הרימה בזרועותיו ונשאה על זרועותיו הרחק־הרחק, עד ביתו של הרופא. דומה שעודנה מסוגלת לחוש את התחושה ההיא שאפפה אותה כשנישאה בזרועותיו, שכובה למחצה, שעה שהוא מדדה במהירות וגופה עולה ויורד, עולה ויורד עם תנועות גופו, כמו על גבי ספינה בים. כל הדרך התיפחה “אבא, אבא”, אבל אי־שם, בפנים, נשכח הכאב והפחד מפני הדם המטפטף ונשארה רק ההנאה של היות נשואה בזרועותיו של אבא, הרחק־הרחק, כאילו היא ניתנת אל תוכן ומתכנסת בהן לנצח ושוב לא תצטרך לרדת מהן ולהיות לבדה.

גם כשמפשפשת היטב בזכרונה, אינה מצליחה בשום אופן לשלות ממעמקיו את מאורע עזיבתו של אבא. לאחר מכן הסיקה מסימנים שונים שדבר זה מוכרח היה להתארע כשהיתה בת ארבע־חמש, או אפילו פחות מכך. על־כל־פנים, מאמה לא הצליחה להציל מילה. לשאלותיה השיבה תמיד בקצרה – אבא שלך נסע רחוק־רחוק ולא ישוב". אלא שלפעמים, בשעת רתחה, הטיחה בפניה – “יש לך אופי כמו של אביך הנחמד”. דיבורים אלה לא סייעו כמובן, לשכך את סקרנותה.

כשהגיעה לגיל בית הספר כבר היה עמהם אביה החורג. אף כי בא מוקדם כל־כך, לא נתרגלה לקרוא לו אבא. עכשיו זוכרת היא בבהירות שמימיה לא נשק לה ולא בזבז עליה סימני חיבה. קרירות עויינת נשבה בינים כל השנים. ומעין הסכם סמוי היה בינו ובין אמה, שבעסקיה של בתה לא יתערב כל עיקר.

גם אז, כאשר היתה מעורבת בניפוץ השמשה בחדר המורים – תך כדי יידוי־אבנים ולא במתכוון לפגוע – והמנהל שילח אותה הביתה “להביא את אבא”, סירב לבוא לבית הספר. “תלכי את,” אמר לאמה, “מדוע אני צריך לסבול את הצרות מהבת שלך?” זוכרת היא היטב כמה בקשה ממנו שיבוא עמה אל המנהל, אחזה בידו והתחננה, דמעות עמדו בעיניה. משום מה נראה לה הדבר חשוב כל כך, שדווקא הוא יבוא עמה ולא אמה. עקשנות ילדותית? – אולי. אבל דומה שאין כוחה של הגדרה זו יפה למצות את המצב. במעין חוש סמוי הרגישה אז שזהו מבחנו האחרון, אם לא יעמוד בו – שוב לא יוכל להיות אבא שלה עולמית. אם יעמוד בו, אם ייעתר לה ויבוא עמה אל המנהל – עדיין יש סיכוי כלשהו, קלוש אמנם, אבל סיכוי.

אחרי המקרה ההוא הגבירה את לחצה על אמה, להיוודע היכן אביה ומה קרה לו. אולם רק תשובה אחת הצלחה להציל מפיה: “איננו”. בשום פנים לא הצליחה לעמוד על פירושה המדוייק של המילה “איננו” לגבי השימוש שלפניה. פחד סתום אחז בה, שמא מת. הרי במודעות העתונים נוהגים לכתוב “פלוני־אלמוני איננו” ומתכוונים, כמובן, מת. זמן רב נמנעה מן השימוש במילה איננו תוך כדי שיחה, אפילו כשנצטרכה לה. המצאות שונות המציאה כדי לעקוף את הצורך להשתמש בה. בינה לבין עצמה האמינה, שכל עוד אינה מעלה את המילה על שפתיה, היא מגנה באיזה אופן שלא נסתבר לה כל צרכו על אביה ומצילה אותו מפני המוות. אפילו כשנתקלה במילה זו תוך כדי קריאה בספר, מיהרה להסב את פניה מן הדף ולעקרה מתוך מחשבתה.

בת עשר היתה, כשנודעה לה האמת הכעורה, כפצע מגעיל, המתגלה כאשר נושרת התחבושת, כולו מושחת, מלא מורסה, מאוס: אביה ואמה נתגרשו!

למרבה הבושה נודע לה הדבר דווקא מפי בנות הכיתה. ימים אחדים הרגישה שמשהו ביניהן אינו כשורה. לפי דרך התלחשותן, שהיתה נפסקת פתאומית עם התקרבה אליהן, לפי חצאי הרמיזות ששילחו בה באכזריות ילדותית בלתי־קדושה. עד שהעזה אחת להטיח בפניה: אביה נתן גט לאמה והוא גר עכשיו ברחובות, עם אשתו החדשה.

המילה הזרה והעויינת “גט” צרבה בנשמתה עד להשתולל. המונח עצמו לא היה ברור לה ביותר, אך הרגישה בהשפלה המתלווה אליו, בבושה האיומה המתחייבת ממנו, בכתם שהוכתמה ושוב לא תוכל למחקו עולמית. בתם של הורים גרושים!

הו, כמה הפליאה את מכותיה בילדה ההיא, שהעזה להעלות את המלים על שפתיה. ביד אחת נאחזה בסבך שערותיה ובשנייה חבטה על פניה, על ערפה, על גבה, חבטות נואשות, סומות, רותחות מכעס ואיבה. ניסו להפריד ביניהן, לנתק אותה מעל קרבנה, אך דומה ששתי ידיה קנו להן יישות משלהן ובעשיית שליחותן אבדה את השליטה עליהן. תוך כדי כך חשה כאילו איזו יד אוחזת בגרונה ועוצרת נשימתה עד למחנק. גם אחרי שהצליחו להתיק אותה מעל אותה ילדה, לא חדלה מועקת המחנק בגרונה וזמן ממושך לא חזרה אליה נשימתה.

ימים אחדים לאחר מכן ברחה מן הבית בפעם הראשונה. מן הארנק הפתוח של אמה שלתה כמה מטבעות, עלתה על אוטובוס הנוסע לרחובות וכעבור שעה מצאה עצמה במרכז המושבה. כביש אספלט חם, שטוף שמש, שצמיגי המכוניות העוברות רוחשים עליו בהמייה חדגונית, בתים לבנים, בין עצי הדר וושינגטוניות, מכוסים בוגנוויליה אדמדמת־סגלגלת, שקט משועמם ואדיש, שלא היתה מורגלת בו. מיד התחרטה על כל המעשה. הרי אינה יודעת אפילו היכן הוא גר וחוץ מזה…. חוץ מזה היו נימוקים רבים אחרים. זו הפעם הראשונה שבמוחה הילדותי דמדם החשש, שמא לא תהא הפגישה בינה ובין אביה נלהבת כפי שחזתה בדמיונה, שמא לא יסתערו זה אל זו בזרועות מושטות ויעמדו חבוקים בשתיקה גדולה ומאחדת, מבטיחים בלבם לא להיפרד שוב עולמית. ופתאום נזכרה – שוב, זו הפעם הראשונה מאז גמלה ההחלטה בלבה – בקיומה של האחרת, של אשתו השנייה. לבה נתמלא פחד, אך רצון חזק מחולשותיה הנחה אותה, רצון הפלדה שלה, שעמד לה בכל שנות התהפוכות שעברו עליה. בילדה הקטנה ההיא, שעמדה לבדה, בצהרי יום, על כביש האספלט של המושבה הזרה, כבר היו, בחביונם, גרעיני הנבטים, הנושאים את פרים, פרי־הילולים.

אחרי חיפושים עקשניים הגיעה אל ביתו של אביה, בשיפולי גבעת אקליפטוסים מאובקת. בית קטן, העומד לבדו בחצר מלאה קמשונים ואניצי יבלית יבשים. כאן הוא גר, הורה לה פרדסן שמן, רכוב על חמור זעיר וכחוש־רגליים, שנזדמן לה בשביל צדדי זה והלכה עמו כברת דרך.

נכנסה לחצר. בית קטן ואפור. תריסים גבוהים, אפורים, מוגפים בפניה. דלת אפורה, סדוקה, נעולה בפניה. כמה רצתה שלא יהיה איש בבית, כמה נשתוקקה לכך. לא היה בה העוז לקום ולחזור כלעומת שבאה, מבלי שתבוז לעצמה, מבלי שתשנא את עצמה. אבל, אם אין שם איש, בבית הזר הזה, הרי זו אצבע אלהים, קללת הנדר שנדרה תוסר מעליה ושוב תהיה חופשיה לחזור כלעומת שבאה ולהדיח את כל הפרשה מתוך נשמתה, כמי שרוחץ ידיים מלוכלכות במי הברז.

באצבע מהססת דפקה בדלת הכניסה. הדלת נפתחה כמעט ללא שהייה. חבל. אשה בריאת בשר עמדה בפתח ברגליים יחפות. לידה דלי וסמרטוט. ניכר שעסקה אותה שעה בשטיפת הרצפה במסדרון הכניסה.

“כן?” שאלה בתמיהה.

“כאן גר אדון פולאק?” לבה נצבט עם הזכרת השם.

“כן,” חזרה האשה ואמרה, אלא שבקולה נשתמע סימן שאלה.

“אני צריכה לראות אותו”, עכשיו כבר היתה בה החלטה נמרצת שלא תניח לאותה אשה לעמוד בינו ובינה.

“הוא איננו עכשיו. באיזה ענין את צריכה לראות אותו?”. כשראתה את היסוסיה הוסיפה: “את יכולה להגיד לי, אני אשתו”.

כאילו אינה יודעת גם בלי שתגיד לה, או שהיא מתכוונת להתגרות בה? “אני צריכה לראותו”, חזרה בעקשנות.

“הוא בעבודה, ישוב רק אחרי הצהריים”.

“אפשר לחכות לו כאן?” דומה ששוב לא היתה ילדה קטנה, רחוקה מביתה, אלא אשה היודעת את רצונה ונאבקת עליו.

“עוד זמן רב עד שיחזור”, אמרה. ניכר שהופתעה וכאילו מנסה להרויח זמן, כדי למצוא איזה מוצא.

“באתי מתל־אביב ואני מוכרחה לראות אותו,” התחננה בקול הרחוק מתחנונים.

“אם את מוכרחה…” לא גמרה את המשפט, בשוותה לקולה נעימה של לעג, “מה אפשר לעשות?”

אכן, כבר אז נוכחה שהעומד בתוקף על שלו זוכה בו.

שעות רבות חיכתה לאביה. האם ידעה ההיא מי היא? הניחשה? על־כל־פנים מיחסה לא ניכר כלום. הביאה לה לימונדה וביסקויטים בחמאה והניחה אותה לנפשה. תדהמתו של אביה היתה שלמה. נדמה לה אפילו שגילתה בו מעין שמחה, כמעט גאווה, על בואה. בייחוד כשנודע לו כיצד ברחה בהיחבא מן הבית. אחר־כך באה שורה ארוכה של התלחשויות בינו לבין אשתו. ולאחר מכן שורה ארוכה של נסיעות בין תל־אביב ורחובות ושוב התלחשויות בין אביה ואמה. לבסוף חזרה לגור בבית אמה.

“זוהי הכלבתא ההיא, אשתו החדשה”, אמרה לה אמה פעם בשעת רתחה. “לה את צריכה לומר תודה. הוא עצמו כבר היה מוכן לקחת אותך אליו, אבל אין לו אופי, תמיד יעשה מה שהיא רוצה. תגידי לה תודה”.

כמדומה שזו הפעם האחרונה בחייה ששפכה דמעות לעיני אחרים – ולו תהיה זו גם אמה שלה.


 

ג.    🔗

בעצם אינה זקוקה למחוך. גם בלעדיו עדיין עולה גופה על גופותיהן של בנות גילה, גם כשהן במחוכיהן. אבל לדידה, שום דבר הפחות מן המושלם ביותר הניתן להשגה בתנאים כפי שהם, איננו טוב למדי. רבות הן הנשים שפניהן יפים. לזו כתפיים נאות ולזו שדיים מתקבלות על הדעת. לזו רגליים מחוטבות ולזו ירכיים מעוגלות כהלכה. אבל כמה נדיר הוא הגוף, המאחד בתוכו את כל השלמויות, המרכז בקרבו לשלמות נעדרת־דופי את כל רגעי הרצון הטוב של הבריאה! כזה היה גופה מאז ומתמיד ואין היא מוכנה להניח ליריבותיה נחת־רוח של הבחנה בפגמים הזעירים המצטברים עליו.

גופה שלה! בגיל צעיר גילה בה המורה להתעמלות כשרון מיוחד לספורט. תמיד הציג אותה למופת לכל הכיתה. את כל התרגילים הקשים והמסובכים היה מניח לה להדגים. כל אימת שרצה ללמדם תרגיל חדש, היה מזמין אותה מחוץ לשורה ומעצב את התרגיל החדש על פני גופה, בדומה לפסל המשחרר את פסלו מתוך החומר. כשמסתכלת אחורה לאותם הימים, נדמה לה שהרשה לעצמו חירות יתרה במגעיו בגופה, אף לא נמנע מן המקומות הרכים שהעדינות אך התחילה בצמיחתה בהם. אבל אז היתה סומית לכל דבר, שאינו תכליתם הגלויה לעין של המעשים עצמם. כל חייה היו פעולות ומעשים. בריצת ששים מטר היתה ראשונה לא בין הבנות בלבד, אלא גם בין הבנים. המורה טען תמיד, שלו הורשה לצרף אותה לנבחרת הבנים, היה המקום הראשון בין בתי הספר בעיר מובטח לבית ספרם. בין הבנות נתבזבז כשרונה, כמי שצד ארנבות בתותחים. מחי הכדור שלה במשחק ה“מחניים” היה מן המפורסמות בכל בית הספר. אפילו תלמידי הכיתות הגבוהות נתאספו לראות כיצד גם הגברתנים בילדי כיתתה אוחז בהם הפחד, כשנוטלת את הכדור בידיה ומתכוננת להטיח אותו בבני הקבוצה היריבה. ילד שהצליח לפגוע בה בכדור, מבלי שתקלטו בזרועותיה החסונות, נחשב גיבור היום בעיני כולם.

פראית היתה בימים ההם ושלוחת־רסן. לא בזבזה מרץ להכאת ילדות חלושות. להן לא שמרה אלא רחשי בוז והתנשאות. אבל תגרה כהלכה עם נער כלשהו – זהו ענין שהסב לה עונג. ואוי ואבוי לאותו ילד שהעז להעמיד פנים, כאילו מחמת היותה ילדה אינו נוהג כובד ראש בכל הענין, או לרמז שמכותיו אינן מכות לאמיתו של דבר, שהרי אין מכים את הילדות אלא עד כדי להרגיז ולא להכאיב. גיבור־שפתיים כזה חטף תמיד אצלה מנה כפולה, שזכרה נשתמר בעצמותיו ועל גבי עורו זמן ממושך. ולא תמיד נסתיימו הדברים בסימנים כחולים בלבד. יש שהגיעו עד לידי שפך־דם והסתבכות עם המורים. ואמה, כמה הרבה המנהל לקרוא לאמה לשיחה על התנהגותה הפרועה של הבת, עד שנוכח שאין טעם בשיחות האלו!

זמן רב סרבה ללבוש שמלה, אלא מכנסיים בלבד. הרגשת גועל תקפה אותה, כשנסתה אמה להכריחה ללבוש שמלה. גם את תספורתה התעקשה לקצר, כדרך הילדים. נראתה כילד לכל דבר. אילולא הקדימו שדיה לצמוח. תוך כדי חדשים מספר, בשנתה השלוש־עשרה, צצו ועלו ונתפתחו עד לכדי מידה של נערה מבוגרת. רגשות הבושה שתקפוה, העמיקו עד כדי רגשות אשמה, משל יש בה איזה פגם, דבר מלוכלך, שאינו מהוגן. נדמה לה כאילו הרחוב כולו עיניים, המתבוננות בה, מפשיטות את בגדיה מעליה, מטפסות על גבי המקומות המוצנעים ומגלות את סודה, את חרפתה. זמן ממושך עמדה בסירובה ולא הסכימה ללבוש חזייה, שעל ידי כך היא חותמת וגומרת על עובדת נשייותה, וכאילו על ידי הימנעותה יכולה להרחיק מעליה עובדה זו ואולי אף לבטלה כליל. אבל כשהגיעו לאזניה בדיחותיהם של הנערים, בהבחינם בשדיה המוטחים על גבי חזה תוך כדי ריצה וכאילו מתפרצים לקרוע את חולצתה, נכנעה להפצרות אמה.

זוכרת היא את יום הופעתו של רמי בכיתה. תמיר, חסון, גמיש־צעד כפנתר. שערותיו הצהבהבות סרוקות בגלים לאחור. ידיו שקטות, ללא העצבנות הרגילה של הנערים בני גילה. כל תלמיד חדש זקוק מטבע הדברים לתקופת־מה לשם התאקלמות בסביבה החדשה, תקופה של גישושים, של גילוי הכוחות שמתחת לפני השטח, הפועלים בחברה צרה ומסוגרת זו ששמה כיתה בבית הספר, כדי שיוכל להתאים עצמו לכוחות אלה ולמצוא את העמדה הנוחה לו, שממנה יוכל לנצלם ניצול בר־תועלת לעצמו. תקופה כזו מאפשרת גם לכלל לעמוד במידה מלאה על חולשותיו של הזר ועל נקודות התורפה שלו, הנחשפות במסכנות־יתר דווקא בשל חוסר הבטחון המלווה אותו. ואילו רמי זה השיב על סביבו משב עז של בטחון־עצמי מן הרגע הראשון. מיד ניכר שאין כאן שאלה של גילוי חולשותיו, אלא, להיפך, התגוננות מפניו, מפני התוקף והבטחון שבהם הוא נוטל לעצמו את כתר המנהיגות מידי המחזיקים בו.

בשבוע השני לבואו נזדמן לו לראות בהתכתשות שגרתית בינה ובין אחד הנערים. כמעט בלא שום עילה פרצה התגרה, כדרך שתגרות אלו פורצות כרגיל. תמיד נהנתה מעצם ההיאבקות, מן ההתגברות על שריריו של המתנגד, מן התחושה שהנה הגוף הזר העומד בפניה, נכפף ומתמוטט ומוטל ארצה ובכוחה לעצבו כרצונה, להכניעו ולתיתו כולו לשליטתה המוחלטת, אחרי שנשברה התנגדותו. אחרי כל היאבקות כזו היתה מתנשמת ומתנשפת בכבדות, מצחה ורקותיה מכוסים אגלי זיעה קרה, אבל בתוכה פנימה – הרגשת עדנה מהולה בגאווה; חום וקור שוטפים אותה חליפות, אך לבה מפרכס בחדווה. הפעם היתה הנאתה כפולה, על שגם הוא, הזר, היה שם וראה בנצחונה.

אולם רמי ניגש אל יריבה ופלט כלפיו בבוז מודגש:

“אני במקומך הייתי מתבייש להיאבק עם בחורה”. את המילה בחורה ביטא בדרך מיוחדת, כאילו יש בה איזה כפל־משמעות מסתורי במקצת.

“מה יש?” התריסה כנגדו, “מפחד שאנצח גם אותך?”

“אינני מתאבק עם בחורות,” חזר והדגיש. שוב נשמע אותו צליל מוזר בבטאו את המילה בחורות.

קפצה מולו וחבטה באגרופה כלפי חזהו. הסיט את ידה בתנועה מהירה והחבטה נתבזבזה באויר. קפצה שוב. הפעם כיוונה כלפי ראשו. נתכופף קצת. מעצמת התנופה התנגש גופה בגופו, למלוא ארכו. החזיק בה רגע קל צמודה אליו ושחררה. חזרה והסתערה כלפיו פעמים רבות, ובכל פעם שיטה בה, התחמק ממנה, או החזיר לה מכה שאינה בגדר מכה אלא לטיפה, או, לכל היותר, צביטת לגלוג.

בושה כיסתה פניה. ובתוכה קנה לו שביתה פחד סתום. הרגש־הרגישה שתקופה נחתמת ותקופה חדשה נדחקת לבוא במקומה ולבה נמלא פחד מפני כל הדברים הבלתי ידועים, העומדים לחול.

זמן מה נתבססו היחסים בינה ובין רמי על נוסח דומה לתגרה הראשונה. היא מסתערת עליו, מנסה לחבוט בו ולהפילו והוא מלגלג עליה תוך כדי צביטות ודגדוגים. לעתים קרובות הרגישה שידו מטיילת על גבי שדיה תכופות מכדי להיחשב מקרה בלבד ושוהה זמן ממושך מכפי הצורך, אלא שלא ייחסה לכך משמעות מיוחדת. דומה שעכשיו נתייחד לה בכיתה מקום חשוב יותר. הנערים נעשו כרוכים אחריה יותר ורבים מהם בקשו קרבתה, דבר שהביא בהכרח לקלקול היחסים בינה ובין בנות הכיתה. טעם לפגם היה בכך שרבים מן הנערים ניסו לחקות את נוסחו של רמי ולא הסתפקו בנוסח ההיאבקות הישן. מעתה נהגו גם הם לצבוט בגופה, למשמש בשדיה, להעמיד פנים כמגחכים בשעת מעשה. אלא שכוחה עדיין עמד לה נגד רובם ככולם ובסופו של דבר הצליחה להתגבר עליהם ולהכניעם. עכשיו, שנים רבות לאחר מעשה, נכנס בה חשש, שמלכתחילה הניחו לה לגבור עליהם, כדי לזכות בשעת מעשה בהנאת המשמוש בגופה. אולם ייתכן שכל הענין לא עלה אלא במוחה המבוגר ואילו הילדים היו נקיים מכוונות כאלו.

פעם, תוך כדי תגרה כזו ביניהם, ניסה רמי לאחוז בה בחזקה ולהטביע נשיקה על פיה. רגש בחילה תקפה. בקשה להקיא. הניחה כל כוחה באגרוף וחבטה חביטה עזה בצלעותיו. מיד הרפה ממנה. היתה זו הפעם הראשונה שהצליחה להכעיסו ממש. הרים את ידו והתכונן לסטור על פניה. פתאום עצר בעצמו, חייך חיוך רפה ונסתלק.

הרגישה עצמה נזופה ומבויישת. ימים אחדים לא דיברו כלל זה עם זו. דומה כאילו התעלם לחלוטין מנסיונותיה לפתוח בהתכתשות הרגילה. נזדמן לה פעם ביחידות בפינה חבוייה בחצר בית הספר בשעת אחרי הצהריים. חשה שדמה רותח מתחת לעור פניה, אולם האדישות המופגנת על פניו לא רפתה אפילו כדי רגע. לא יכלה להתאפק עוד ופנתה אליו:

“רוצה להתאבק?”.

“אם את רוצה”, השיב.

נתעלמה מהעלבון ניסתה לפתוח בנוסח הרגיל, אולם הוא תפסה והדקה אל גופו בכוח. הפעם לא העזה להתנגד כשהצמיד את שפתיו אל שפתיה. הרגשת התיעוב לא הרפתה ממנה, אך חיכתה בסבלנות עד שיניח לה.

“כך יותר יפה,” אמר בחיוך מתגרה.

מאז נתרחשו דברים שבשכלה הילדותי לא יכלה לעמוד על סיבתם ועל משמעותם.

עצם המעשה שעשה בה רמי נראה בעיניה איום ומחפיר, חטא כבד ששניהם שותפים לו ואף כי אין לו, כמובן, כפרה, הרי חייבים להסתירו עמוק־עמוק ולהחזיקו בסוד כמוס. אפילו לא העלתה בדעתה שיעז לספר מעשה זה לחבריו, כל שכן להתפאר בו. אבל עובדה היא, כי אחרי שפתח בכך רמי, היו גם האחרים מעיזים – מי פחות ומי יותר – לכפות עליה נשיקות, תוך כדי ההיאבקות עמה. לא עבר זמן רב ומה שהיה תחילה עיקר – תחרות השרירים והתכסיסים, ההעזה והאומץ – נעשה כיסוי דק ושקוף, מעין מס המשולם לטעם הטוב ולרגש הבושה, ומתחתיו בעבע תהליך שלא יכלה להכילו, תהליך שגרם לה אי נוחות מרובה ואף מעין פחד מסתורי. אלא שלא העזה לדחות את הנערים מעליה. חוש סתום הגיד לה שהמעמד האהוד שרכשה לה בין נערי הכיתה יאבד לה, אם תדחה אותם מעליה.

עם רמי עצמו הסתבכו הענינים והלכו. אף כאן נוכחה שהשליטה עליהם שוב אינה בידה. העזתו גדלה עד כדי כך ששוב לא נצטרך להסוואה של היאבקות לשם ספורט, או מתוך רוגזה קלה לכאורה, אלא נהג להניח ידו עליה, בדרך שנראתה לה אז מחוצפת ביותר. לא העזה למחות בידו ונשאה חרפתה בשתיקה, שעה שמשמש בגופה, ליטף את שדיה וצבט בעכוזה.

בפעם הראשונה ארע הדבר כשישבו זה ליד זו בהצגה יומית של הקולנוע. זה זמן מה שהם נוהגים ללכת יחד להצגה היומית. הוא משלם בעד הכרטיסים של שניהם – מעשה אבירי, שהוא מחוץ לעולם המושגים של בני הכיתה – ועם הכניסה לקולנוע, קונה לשניהם חפיסת בטנים מקולפים או טבלת שוקולד. מפעם לפעם, תוך כדי ישיבה, התנגשו ידיהם זו בזו על מסעד הכסא המשותף, אך מעולם לא נתנה את דעתה על הדבר, גם כאשר השגיחה שהוא משהה את ידו בסמוך לידה זמן רב מדי, או שהוא מעביר את מרפקו הרחק מדי אל תוך תחומה. בפעם ההיא, כשחשה את ידו נוסעת לאטה על גופה, מקיפה את מתניה מאחור, מטפסת ועולה על שדה, נתקפה צמרמורת, כמעט עד כדי בחילה, כאילו זחלה איזו תולעת מלוכלכת על גבי גופה. נסתה להסיר את ידו מעליה, אך הוא השיבה לאטו למקומה הקודם.

פניה בערו מבושה. בקושי התגברה על עצמה שלא לצעוק בקול רם. אך לא העזה לקום ממקומה ולהתרחק ממנו. פחד המקריש את הדם אחז בה, שהיא עומדת לאבד את רמי זה, אם תכעיס אותו בסירובה. לא היה בה העוז לאבד את הנער הזה הכרוך אחריה ומקדיש לה את תשומת־לבו, הנותן בה הרגשה שיש אדם הרוצה בה. ולכן סבלה בשקט.

אלא שעד שנתרגלה לצורה כלשהי שלבשו היחסים ביניהם, מצא רמי דרכים חדשות, גרועות מן הראשונות. עד שנתרגלה למשמוש גופה על גבי הבגדים, גיששה ידו פנימה, מתחת לחולצה, מתחת לחזייה. עד שנתרגלה לגישושים אלה באפלה, במסתור, פתח הוא והתיר את הכפתורים וגילה את בשרה. ואחריו העזו תמיד גם הנערים האחרים, שאף אותם לא נתן לה לבה לדחות מעל פניה. רצתה להיות רצוייה, מבוקשת, ובהיענותה להם היתה רצוייה ומבוקשת ולא איכפת לה כלום, לא איכפת לה מה תאמרנה עליה הבנות ולא איכפת לה אביה החורג ואמה הקנטרנית ואחיה החורגים הצרחנים והמיוחסים ולא שום דבר שבעולם. וכך עברו עליה ימים מרובים.

המפנה הראשון בא כשהיתה בת חמש־עשרה, בשנה השנייה של הגימנסיה. עדיין המשיכה בפגישות עם רמי, אף כי עתה כבר היו לה מספר רב של מחזרים. ערב שבת אחת בא רמי עם שניים מחבריו, מן הכיתה השמינית, והזמינה לצאת עמם לשפת הים לסעודת־לילה קלה. נעתרה לו ברצון. אמה מלמלה משהו בדבר האויר הקריר בלילה, כמעט כאילו לצאת ידי חובה בלבד ולא מתוך רגש דאגה אמהי אמיתי, אלא שממילא חדלה מכבר לשים אליה לב, לשאול ממנה רשות לצאת או להודיע להיכן היא הולכת.

על שפת הים התרחקו עד מצפון לבית הקברות המוסלמי, לא הרחק משפך הירקון, במקום שלאחר מכן עתיד הנמל להיבנות. פחדה קצת מפני הסביבה השוממה, מפני יללות התנים בין הגבעות ומפני הדייגים הערביים. אבל הם לגלגו לפחדיה ומשכוה עמהם הלאה. הגיעו למקום שהיה בו מעין כוך בצלע הגבעה, כמעט עד כדי מידה של מערה ממש. קוששו עצים וזרדים והדליקו מדורה צנועה. שני חבריו הבוגרים של רמי נראו מנוסים כל־כך, בוטחים בעצמם, בני־בית בעולם עלום זה של הרפתקאות רבות־חידוש. השיבו סביב עצמם אוירה של ידיעת־ענין בלתי־הססנית, שלא כבני גילה, שעדיין ניכר מכל הליכותיהם שהם בוסר ומעשיהם עדיין בחינת נסיון, שאלה. הצורה הידענית הזו שבה הניחו את הזרדים למדורה ובה נעצו שיפודים בנקניקיות והניחון להיצלות על האש ובה חלצו את הפקק מפיו של בקבוק הקוניאק! ובכלל.

התמכרה להרגשת ההנאה. אחד משני חבריו של רמי הציע פתאום שייכנסו למים. הנערים קבלו את ההצעה בהתלהבות. התנגדה – כיצד ירחצו בלי בגדי ים? הניחו לה להבין שאמרה שטות גדולה – ובלי בגדי ים אינם יכולים להיכנס למים? אמרה להם שיכולים ללכת לבדם, היא אינה באה עמהם. לגלגו עליה, פחדנית, קלפו את בגדיהם מעליהם ומיהרו אל המים בקפיצות פראיות. פתאום קרא אחד: הביאו גם אותה אל המים בבגדים, כמו שהיא! יצאו מהמים ורצו כלפיה. נבהלה וברחה מהם. רדפו אחריה בצווחות: למים, למים! לבסוף השיגוה וגררוה אל המים. נאבקה עמהם בכל כוחה, מרטה את שערותיהם, שרטה בצפרניה את פניהם, הטיחה אגרופה בבטנם.

ההיאבקות הממושכת עם שלושת הנערים התישה את כוחה. פתאום נעלמו הצהלה והעליצות. ההיאבקות נעשתה רצינית להחריד. כולם התנשמו בכבדות. צנחו על החול הרטוב בפקעת אחת. רגליה נתערבבו ברגליהם. משהו העיק על חזה ועל צוארה. נדמה היה לה שהיא נחנקת. בקשה לצעוק ולא יכלה. משא ענק היה מוטל עליה ומשך את כל אבריה כלפי מטה, אל תוך האדמה. פתאום פילח אותה כאב עז, כברק לבן. בבת־אחת חלפה בה הידיעה – עושים לה את זה! אספה את כל כוחותיה והשמיעה צווחה פרועה ונואשת שגוועה באטימות הלילה החולי. הם לא הרפו ממנה והוסיפו להחזיק בה בכוח.

עד שגמר השלישי הרגישה שלא איכפת לה מה נעשה בה. אם נתביישה, הרי לא על עצם המעשה אלא מחמת כך שלא איכפת לה המעשה וחשה שאל־נכון יש בכך איזה פגם.

זה היה המפנה הראשון. כבודה חולל. תומתה נשללה ממנה. איזה ביטויים טפשיים! איזה מושגים מגוחכים! כבר אז תפסה את הקטנוניות והאפסות שבהם. וכי יש חשיבות כלשהי כיצד ומתי על ידי מי אבדו בתוליה? וכלום יש הבדל בדבר אם היא שוכבת עם אחד, עם שלושה או עם שלושים? הפטפוטים בדבר הנאמנות לאחד, נאמנות שרק היא כביכול מצדיקה את יחס הקרבה, פטפוטים אלה לא עשו עליה שום רושם. לדידה לא היה צורך בשום צידוק ליחסי המין. רק מי שרואה בהם מין חטא, או פגם מוסרי, מחפש להם, בצביעותו הרבה, צידוק הקרוי בפיו בשם יחס נפשי, קשר רגשי וכיוצא בהם.

מוזר עד כמה נעשו כל הנערים נועזים בחברתה. אפילו הביישנים שביניהם, שלא העיזו להניח יד על נערה אחרת אלא אחרי שכרכרו סביבה זמן רב, נעשו חצופים ובוטחים בעצמם, כשבאו בחברתה. ניכר שהם מספרים זה לזה שהיא ניתנת להשגה בקלות, שכבר בפגישה הראשונה יכול כל אחד לבצע בה את זממו. תכסיסיהם שקופים עד לאוילות, תשוקתם כתובה על פניהם מיד מן ההתחלה, אבל היא מניחה עצמה ליפול בפח ולא איכפת לה. לפעמים נדמה לה שמן הראוי שישמרו יותר על הנימוס, לפחות ככל הנראה לעין, שיקפידו יותר לצעף את כוונותיהם. לפעמים נדמה לה שיש מן הזלזול בכבודה בדרך שהם מרשים להם לגשם עמה ישר אל הענין, בלי שום הקדמות. אבל לעצם הענין, הרי זו היא המזלזלת בהם, החושפת לעין כל את פחיתותם, את בהמיותם הגסה. לדידה אינם אלא אפסים פורחים, היום הם כאן ומחר תשא אותם הרוח לגלי האשפתות. ובעצם, מה איכפת לה?

כך עברו עליה כמה שנים, שנים של בזבוז, של ריקנות ואפסות. עד שבא המפנה השני בדרך חייה, המפנה החשוב והמכריע, שהביא אותה למקומה היום.


 

ד.    🔗

המפנה בא כשלמדה כי מן השוטים הכרוכים אחריה אפשר להפיק תועלת.

מה יש כאן להעמיד פנים? הצביעות שלנו מוכנה להשלים עם פריצות מתוך תאווה, אפילו סתם מתוך בטלה או שעמום, כל עוד אין בה שום תועלת או מטרה חמרית. בעל הבוגד באשתו מתוך שעמום או הרגל, הרי אם איננו ממש דון־ז’ואן הריהו לפחות גבר כהלכה. אפילו אשה הבוגדת בבעלה מתוך, נאמר, חולשת הדעת, סתם משיכת־גוף שהיא נמשכת כלפי זר כלשהו, היא, – כיצד קוראים לזה? ־ אשה חפשייה בדעותיה, משוחררת מכבלי המוסכמות, אמיצה, או איזה תואר אחר שמדביקים בה ונודף ממנו לפחות ריח קל של שבח, אם לא הערצה ממש. על הרס משפחה בגלל אהבה אמיתית, כביכול, מסתכלים כעל מעשה רומנטי למופת ומתחת לעטיפת הגינוי הקל בשל חוסר האחריות מונחת מידה בלתי מבוטלת של אהדה ואף קנאה.

אבל מישהי, המנסה להפיק תועלת של ממש מן הכשרונות הטבעיים שלה כאשה, לא, גברתי, זהו דבר בזוי ומכוער ומגונה, הרי זה סתם מסחר במין! יש כינוי לאשה הסוחרת במינה. משמע, עיסוק במין מתך בטלה, אפילו הפקרות ורשעות – טוב ויפה. אבל הפקת תועלת מן המין – חס וחלילה. הפרח היפה הזה נועד להפיץ ריחות ניחוח, בלי שיותר לו לשאת פרי; נועד לפי צו המוסר, להתבזבז ללא תכלית ומטרה, בלי שאפשר יהיה להיזון ממנו, יופי לשם יופי בלבד. איזה קושר השגה! איזו אויליות! גרוע מכך – איזו צביעות! האם אותן הנשים ההגונות במרכאות כפולות, הנשואות, האם לא עשו הן שימוש במין, בשעתן, להשגת הבעל, לטווית הרשת של התכסיסים שטוו סביבו, בסבלנות, בשיטה, בזהירות, צעד אחר צעד, שלב אחרי שלב, בהשתלטות מודרגת על כוח הרצון שלו, עד שנכנע להן כליל ונופל בידיהן כפרי בשל שכבר הגיעה שעתו? ציד בעלים זה, כלום אינו אלא ספורט, שעוסקים בו לשם בידור הדעת, או סתם מתוך בטלה ואפס מעשה? בעל הריהו, בסופו של דבר, לא שכן למיטה בלבד, אלא חשבון־בנק המוציא יותר ממה שמכניסים בו, מקור להספקת צרכים, כלומר – בסיס כלכלי איתן, כלומר – בטחון, כלומר – תועלת. הרי, שוב אותו דבר – אף הנשים ההגונות משתמשות במין לתועלתן. אלא שעליהן אין איש מסתכל באלכסון, להן אין ממציא שמות גנאי. ומדוע? – משום שאצלן נגמר הכל בברכת הרב? משום שהן שומרות על המסגרת המקודשת ואינן חורגות מן הכללים המוסכמים (מי הסכים להם?) של המשחק? או אולי, משום שכושר התחרות שלהן מצומצם יותר, מחמת כך שמלכתחילה מנסות הן את מזלן פעם או פעמיים בלבד וחייבות להסתפק במה שעלה להן בגורל, כלומר – משום שמראש הן מקבלות על עצמן להמעיט את סיכויי ההצלחה ככל האפשר, להשתמש בכוחן בלא תבונה ושכל? הרי זה מעין הסכם הדדי של כל הלא־יוצלחים, קרטל למניעת תחרות, לקביעת מחירי מינימום וחלוקת מכסות ייצור, לשמירה על האינטרסים של החלשים והמפגרים. במידה שיש למישהו טענות עליה אין אלו בשל השיטה. טענות אלו אינן משמשות אלא להסוות את הטענות האמיתיות שיש להם כנגד הצלחתה. ניחא, שיתפקעו מקנאה ויניחו לקנאתם לזמר מגרונם. היא אינה מתחרטת על שום דבר, אפילו על שעה קלה אחת או מעשה פעוט אחד. לו ניתן לה לחזור שנית על דרך חייה למלוא ארכה, לא היתה זזה ממנה אפילו כשיעור אצבע אחת. כמה מהן, מן הנשים ההגונות במרכאות כפולות, יכולות לומר כך במצפון שקט, ללא חרטה וללא הונאת עצמן? אדרבה, כמה מהן?

לא בבת־אחת נתגלו לה הדברים. אבל כשהיא חוזרת בדמיונה לאחור ומעיינת במקרי־חייה, יכולה לייחס את ראשית המפנה לתקופתו שליונתן, בנו של רובינגר הידוע. בחור מוזר הליכות היה יונתן, אין להכחיש. אבל מלכתחילה נתחבב עליה בגלל האדיבות והנימוס שנהג בה. תמיד הניח לה לצעוד לפניו בפתח הדלת, סייע בידה בעדינות, מעשה אבירים, לרדת ממכונית או לעלות במדרגות. דיבר בנחת ובמתינות, כמעט במתינות יתרה שלא לפי גילו. מכל הליכותיו ניכר שהוא בן עשירים. אחרים נהגו בה במין קרבה ידידותית הגובלת כמעט בגסות ואילו הוא היה תמיד מסוייג ואדיב. אכן מצא הדבר חן בעיניה. בסופו של דבר נתכוון בדיוק למה שהם נתכוונו, אבל הצורה היתה נאה יותר והדבר מצא חן בעיניה.

יום אחד העלה אותה כמעט בהחבא לחדרו. בהחבא, כי לא היתה מקובלת על בני משפחתו. אמו נסתה לכאורה לשמור על נימוס מאופק, אמנם בשום־פנים לא למעלה מן המגיע לזר נחות־דרגה. אבל אביו השיב על סביבו איבה גלוייה כל אמת שנפגשו. גם היא וגם יונתן הרגישו כי מוטב שלא תבוא לבקר בביתו.

“מה הסודיות הזו?” שאלה, בלי שניחשה דבר.

“מיד תראי,” השיב. “עצמי את העיניים,” אמר כשנסגרו בחדרו.

עצימת העיניים הזו נחקקה בזכרונה משחזרה ופקחה אותן, נפקחו ומאז לא שבה לעצמן כמקודם. לנגד עיניה עמד יונתן ובידו מעיל חדש ונהדר, מעין אלה שבחורה כמותה לא ראתה מקודם אלא בז’ורנלים של אפנה בלבד, או, לעתים רחוקות על גבי אחת מבנות העלייה, בחטיפה, ברחוב או במקום פומבי אחר. ראה שאינה תופסת מה כוונתו. “שלך!” אמר והושיט לה את המעיל.

מימיה לא היתה מפונקת בבגדים חדשים. אפילו אמה לא נזכרה אלא לעתים רחוקות שצריך לקנות לה שמלה חדשה, כל שכן אביה החורג, שמעולם לא נתן דעתו על כך. גם כשעזבה את הגימנסיה ומצאה לה עבודה כפקידה לא נשאר בידה כסף רב ואילו אחרי שפרץ הסכסוך על מכסת הכסף שעליה להביא הביתה ועזבה אותם לעולם, אז ודאי שלא היה בידה אלא כדי קניית בגדים זולים בלבד. מעיל כזה מחירו מגיע לפחות לשניים או שלושה חדשי משכורת. מעיל נפלא כזה! בידיו של יונתן נתנפנף לפניה כדגלו של העולם האחר – עולם הדברים הטובים – שעל סיפו היא עומדת עתה, מוכנה לצלוח ולעבור. נתכנסה לתוך המעיל ונתעטפה בו היטב. עמדה אל מול הראי. אכן, למעלה מכל ספק, זהו־זה.

וזו היתה ההתחלה בלבד.

כדרך שאומרים הבריות אין דבר קל מאשר להתרגל אל הטוב. למדה שלא להסתפק במתנות שערכן, כפי הביטוי השגור, “סנטימנטלי”, אלא לדרוש – תחילה, כמובן ברמז, בתקווה שיבין בעצמו, ואחר כך כמעט לגמרי במפורש – ערכים של ממש, סכומי כסף לפעמים, הלוואות שלא הוחזרו מעולם, “השתתפות בהוצאות” וכיוצא באלה. אחרי הכל לא רק היא חייבת לו, אף הוא חייב לה דבר־מה.

בתקופה קצרה לערך נשתפר מצבה יותר מאשר במשך מספר שנים לפני כן. אבל פרשת יונתן לא ארכה.

הזקן שלו לקח את הענין בידיים. אומרים שהצליח לתפסו כשהוא מזייף את חתימת על גבי שיק, כשנצטרך לכסף בשבילה. כמובן שלא נתכוון לסקנדל ממש, אלא פשוט להשתמש במעשה בתואנה להרחיקו מעליה. שלחו אותו ללמוד בחוץ־לארץ, או המציאו איזה תירוץ דומה. על כל פנים, הצליחו לנתק ביניהם את הקשר.

בחברתו של יונתן פגשה את קפטן תומס, פקיד בריטי גבוה, שמיטב שנותיו כבר מאחוריו. ודאי הגיע כבר לגיל החמישים, אבל השתדל בכל כחו להסתיר עובדה זו מפניה. משכרתו היתה גבוהה ונראה שהיו לו אף כמה הכנסות מן הצד, ביושר או שלא ביושר. על־כל־פנים שכר לה דירה נאה למדי, ברחוב צדדי ליד שדרות רוטשילד, ואף הקציב סכום שאינו מבוטל להוצאותיה. יסוד הקביעות שבדבר גרם לה נוחיות מרובה. שוב לא נצטרכה לרמיזות, אף לא היה הדבר בגדר של היענות לבקשה או “טובה” שעושים לה. למדה לשנוא חסדים. מורגל תמיד בפיה – איש אינו עושה לי טובה ואני אינני עושה טובות לאיש. פילוסופית חיים נוקשה זו, כך התרגלה להאמין, חוסכת טרדות וכאבי לב, מחסנת את הנפש, מוסיפה לה בריאות ועוזרת לאדם בדרך התקדמותו. משום כך קבלה את הכסף מידו בלי שום משברים מיותרים. לכאורה היה זה מפנה חד וקיצוני. עד עכשיו קבלה כסף מתוך ידידות, תמיד לשם איזו מטרה ברורה ומוגדרת, שבה כביכול משתתף הנותן יחד עמה. מכאן ואילך מוקצבת לה משכורת בשכר שירותיה, בלי שום כיוסי או אמתלה. אבל למעשה ארע הדבר כמעט בדרך אגב, ללא שום הדגשה דרמטית ובלי שהיה צורך בהגדרות או ניסוחים כלשהם.

הקפטן שלה היה אדם נוח בהחלט. ידיעתה את סוד פחדו מפני איבוד כוח הגברא שלו, פחד שהיה מביא עליו לפעמים התקפות של חוסר בטחון, שהן עצמן לא היו טובות מן הדבר שמפניו פחד, ידיעה זו הקנתה לה שליטה עליו. היה לה אסיר תודה כיוון שנהגה עמו יפה ולא הסגירה את סודו, אפילו במסיבות ההוללות המרובות שנהג לערוך בדירתה, מסיבות שבהן הותרו חרצובות הלשון של רבים מן המשתתפים ונשמותיהם נתערטלו ונצבו בכל גסות ערייתן, לא הרשתה לעצמה ללגלג אף ברמז קל על חולשתו.

לא ארכו הימים עד שהקפטן שלה נשלח מן הארץ. השמועה אומרת שמחמת מנהגו להתערב יתר על המידה עם תושבי הארץ, כלומר, בעצם, בגללה. אין זאת אלא שהיא מביאה, משום־מה, מזל רע על כל הגברים הקשורים עמה.

המזל הרע הוסיף ורדף אחריה גם עם גוגול, הפרדסן מנס־ציונה. מלכתחילה לא היה אהוד עליה ביותר. גס־רוח ובעל לשון נוקשה. אבל גרועה מכל היתה תאוותו, שלא ידעה שבעה. אשתו היתה חולנית ורתוקה למיטתה שנים רבות. בקושי היה מחזיק מעמד עד לפגישותיהם, וכשהגיע היתה רוחו קצרה ביותר וביקש להיכנס מיד למיטה, ללא שהות להחלפת כמה מילים ידידותיות, כדרך בני אדם. כנגד זה היה רחב־יד ביותר והרבה לבזבז עליה את כספו. בזמן קצר אתו הספיקה לחסוך יותר מאשר בשנתיים תמימות לפני כן.

היה זה כמדומה, זמן מה לפני מלחמת העולם, כשפרץ המשבר בענף ההדרים. ההכנסות לא כיסו את ההוצאות. לא בלבד שגוגול לא הרויח אפילו פרוטה אחת במשך העונה, אלא שנצרך להוציא מכיסו סכום ניכר לכיסוי ההפסדים. תגובתו הראשונה היתה לירוק יריקה גדולה ולהגביר את הבזבוז. אך לא זמן רב עמד בכך. ידו נעשתה קפוצה יותר ויותר. ניכר שפשוט איננו יודע מהיכן יקח את הכסף לצרכיה. יחד עם כך נעשה גס ותוקפני יותר מן הרגיל. אין זו מליצה אם היא אומרת שדווקא אז, כשראתה שבאמת אין לו, גברה אהדתה אליו. בעצם היתה לה כל ההצדקה לרחוש לו טינה ולשמוח על ההזדמנות הניתנת לה להיפטר ממנו. אבל האדם הוא ברייה משונה. מסכנותו עוררה את רחמיה. מזלה שההכרה כי אסור לה להניח לרגשותיה לשלוט במעשיה היתה חזקה בה ובסופו של דבר שילחה את גוגול מעל פניה.

וביחוד מאחר שבאותם הימים התחיל שושני, היהלומן מנתניה, לגלות בה התענינות ממשית.

עד עכשיו אינה משיגה מדוע נכרך שושני אחריה. אשתו היתה אז יפה ממנה, בת־טובים, אצילת־הליכות, לבושה תמיד ללא־דופי. היא עצמה היתה מעדיפה אותה ללא שום היסוס, לו היתה במקומו. וביחוד פכי שנראתה היא עצמה בימים ההם. צעירה, אמנם, בטרם־שלושים, אבל חסרה לחלוטין זוהר, שאם אינו מצוי מלידה, צריך לטרוח הרבה עד שנקנה. ייתכן שבעינו החדה הבחין מבעד לגוש הגלמי והגס את היהלום המלוטש והמעובד, שצריך רק להסיר מעליו את החספוס החיצוני ולגלות את הברק שבפנים. כמה פעמים ניסתה לדובב אותו, שמא תצליח לעמוד על סודו, על טיב יחסיו עם אשתו, שמא ייוודע לה מדוע הוא זקוק לה, בעוד אשתו מזהירה כל־כך וככל הנראה לעין הם חיים זה עם זו בנוח ובנעימות. אלא שבנושא זה לא היה מוכן לדבר כלל ועיקר. ניכר שעמד בתוקף על זכותו להפרדה שלמה ומוחלטת בין חייו בבית ובין חייהם שלהם יחד.

זמן קצר אחרי פגישתם התחילה תקופת השגשוג הגדול בעסקיו. הזמנה רדפה הזמנה וחוזה נדחק אחרי חוזה. בארץ, בחוץ־לארץ. בימי המלחמה היה צורך בקשרים טובים במיוחד להשגת מקום נסיעה במטוס. לגביו, דומה שלא היה כל קושי. לפעמים היו עוברים בין החלטה לנסיעה פחות מיומיים. וקרה אפילו מקרה שמן המחלקה המדינית בקשוהו לוותר על מקומו במטוס לטובת אחד מאנשיהם שנצטרך לנסוע בדחיפות ולא יכלו בשום אופן להשיג בשבילו מקום במטוס.

אולי הדבר המפליא ביותר שמצאה בו הוא האופן שבו הגיב על הצלחותיו. ודמה שהכל נראה לו טבעי, כמעט מובן מאליו, כאילו הכל מגיע לו וממילא אין להתפלא שכך מסתדרים הדברים. אחרי הכל, אין שום אדם מגלה סימני תמהון, כאשר הרכבת נעצרת, לפי התכנית, בתחנה שבה הוא מחכה. אצלו הכל היה חלק ומאורגן כלוח־זמנים של תנועת הרכבות תמיד הגיע, ללא התרגשות, למקום הנכון בזמן הנכון.

אצל אדם אחר ייתכן שתכונות אלו היו גורמות לה עצבנות. ספונטנית ככל שהינה, מגיבה על כל מאורע לא לפי לוח קבוע מראש של עמדות ודעות, אלא לפי הצטברות מקרים של רשמים ותחושות, הקרוייה בשם מצב־רוח, ודאי שתכונת הקביעות והיציבות עשוייה להרגיזה בכל אדם. אבל אצלו היה הכל אחרת. הוא היה לה כאבא, שחרר אותה לגמרי מן הצורך לחשוב על משהו שהוא הכרח ולא רצון או קפריזה, מן הצורך לדאוג למשהו, להמציא תשובה ברורה לשאלה כלשהי, תוך זמן קצוב. ארגן למענה כל דבר, למן הפעוטים ביותר – מקומות במסעדות, בהצגות קולנוע או תיאטרון, מסעות – ועד הכל. לו חייבת היא תודה על כל מה שיש לה. הוא הגה את הרעיון לייסד את בית האפנה. ממנו קבלה את הכסף לכל ההוצאות. הוא שלח אותה ללמוד בפריז. הוא נתן כיוון חדש ומסלול חדש לחייה. עד שנפגשה בו ידעה להעריך אינסטנקטיבית את הצורך בצבירת הכסף. אולי יותר מתוך חיבה אי־רציונלית לכסף עצמו, או, אולי, לדברים שאפשר לרכוש בו, מאשר מתוך תכנית מחושבת להשגת הבטחון בעתיד. משפגשה בו חדל הכסף להיות מכשיר ונעשה חומר הבנין עצמו, חומר בנין מוצק שממנו נבנים החיים עצמם.

שמונה שנים חיו יחד. תקופה ארוכה והמפליא מכל, שמעולם לא ניסה להחביא אותה מפני בני חוגו. להיפך, לפעמים נדמה לה שהוא מרבה להבליט אותה, להציגה בפני ידידים רמי מעלה, כמעט כאילו הוא מתפאר בה. מוזר, שאשתו לא איכפת לה. על כל פנים במשך שמונה השנים לא השגיחה בשום סימנים של נסיון להפסיק את היחסים ביניהם. אילו ניסתה ודאי שהיתה מרגישה. והוא – הוא שמר על דממת־קבר בנושא זה. מימיו לא הוציא מפיו הגה ולא ניסה להסביר לה את טיב היחסים בינו ובן אשתו ומדוע היא סולחת לו את יחסיו עמה. אכן, לא כל דבר שביחסי הבריות ניתן לפירוש והסברה. ובכל זאת, בזמן ההלוויה, כשהביאו את ארונו מחוץ לארץ אחרי תאונת המטוס, הרגישה צורך לא להבליט את עצמה. בשעות שבהן עורך אדם את חשבון עולמו, מול המוות, לא נראה מעמדה איתן כאשה החוקית. לא שחששה מפני דעת הקהל, אלא שלפתע, בעיני עצמה, נראה לה שיהיה בדבר טעם לפגם אם תהיה נוכחת בלווית המת.

אחרי שושני היה עליה להתגבר על תקופת מעבר לא קלה. שמונה השנים יצרו אצלה הרגל חדש, שלא ידעה כמותו קודם, הרגל הקביעות. נוח־ביותר, חסכוני מאד, על־כל־פנים, זהו הרגל שכמעט אינו כרוך בבעיות, בדומה לנעלים ישנות, שכבר התאימו את עצמן לכל משאלות הרגל, אפילו הקפריזיות ביותר. דא עקא, שתוך כדי ההרגל מאבד אדם את הקשיות, מתרכך עד למידה מסוכנת. אבל עליה פעל מותו של שושני כזרם מים קרים, המחסם את הברזל שנתרכך מקודם בחום. תקופת המשבר, שבה התמכרה להרגשה של אבדן הכל, של חדלון, שבה נהנתה אפילו הנאה רשעותית מהרגשה זו, ממש כאילו נפש אחרת אובדת לעיניה ולא נפשה שלה, תקופה זו לא ארכה. במרץ רב חזרה והתמסרה לבית האפנה. בתקופה קצרה נתעלה המוסד למעמד של מורה דרך לאפנת הנשים. שמלה תפורה אצלה נעשתה בהשאלה סימן־היכר לאשת החברה הגבוהה. החיים המשיכו בשלהם.

אכן, היה זה צעד מרחיק ראות, ייסוד בית האפנה. תבונתו של שושני. ברגעים של בדידות לחשה לעצמה בסוד, כמעט בבושה, שכך ממשיכה רוחו לתמוך בה גם אחרי מותו. במשך השנים צברה כסף לא מעט. עדיין לא נעשתה עשירה, אבל תמיד יש בידה יותר מן הדרוש להוצאותיה, אף כי אינן קטנות. נוסף להחזקת הדירה בתל־אביב והוילה הקטנה על הכרמל, נוסף להוצאות הכיבוד והמסיבות שהיא עורכת תמיד ביד רחבה, מספיקות הכנסותיה גם לנסיעה השנתית לפריז, לשם התבוננות במודלים החדשים ואף לקצת חסכונות בבנק. עצמאות – אין דבר נפלא ממנה. עצמאות ומעמד חברתי נאות. חוג מכריה הריהו מעין “מי ומי” בזעיר אנפין של כל מי שהוא מישהו במדינה. ואפילו אין לה צורך, כאחדות ממיודעותיה, להתפתל ולתמרן כדי להביא את השגרירים אל ביתה. במוקדם או במאוחר הם מגיעים בעצמם, בלי שתצטרך לטרוח לשם כך.

גם ידידים אינטימיים לא חסרו לה אחרי שושני. אילו פתחה את פיה לספר מה שהיא יודעת, היו פניהם של רבים מסמיקות מבושה ורבים יצטרכו להשתדל ולהתאמץ מאד כדי להסביר דברים שקשה להסבירם. מוטב שלא ינסה מישהו לספר לה סיפורים על טהרת חיי המשפחה, זה המבצר של ההגינות החברתית והסדר החברתי הנכון. לה יש סיפורים משלה, סיפורים על רבים מן האנשים הידועים והמפורסמים במדינה, על מה שהם עושים ויותר מזה, על מה שהם מתאווים לעשות. כן, תינתן למישהו מהם ההזדמנות ומיד ישכח מהי הגינות ומהו מעמד חברתי. ובלבד שתינתן לו ההזדמנות. בדרך הטבע יודעת היא יותר על הגברים. אלה שעברו במיטתה ואלה שרצו. אבל מה שהיא יודעת על הנשים – ולא פעם מפי הגברים דווקא, אלה המספרים על נשות חבריהם – גם זה די והותר. לו רצתה להעלות הכל על הכתב – היתה כותבת רומן מרתק מכל הרומנים שקראה. אכן, עוד תגיע השעה לכתוב את סיפור חייה, עוד תגיע השעה, כשתזקין ותאיט את קצב המירוץ. או־אז תעלה על הכתב כל מה שהיא יודעת. אכן, יהיה חומר נפץ, חומר נפץ כדבעי!


 

ה.    🔗

בינתיים נגמרו כבר כל תהליכי הטואליטה. לא נשארו אלא השלמות אחרונות במסרק ובשפתון. הגיעו הרגעים הקשים ביותר של ההמתנה. הפחד מפני הישיבה באפס מעשה דירבן אותה לחפש ולמצוא התעסקויות קטנות, כדי שלא תהיה ההמתנה התעסקות בלעדית, לחינם. ככל שטרחה בהתרת תלתל ובהחזרתו למקומו, או במחיקת האודם מקצה השפה ובצביעתו מחדש, חשה עד כמה מיותרת הטרחה ואין לה אלא לשבת ולהמתין.

ברגעים כאלה נכנס בה תמיד מין פחד סתום. פתאום נדמה לה שהכל אפס ולא כלום וכל מה שהיה לא היה. הריהי שוב אותה נערה תועה מאז, שאין לה כלום משלה, וכל פרחח, המזמין אותה לקולנוע בכמה גרשים, יכול לסחבה אחרי ההצגה אל בית הקברות המוסלמי, להטיחה בחול ולא תתנגד לו, כי לא איכפת לה, כי אין לה כלום בעולמה ואינה כלום בכלום.

וביחוד מאז שהחליטו להינשא ונכנסה בה התאווה שגם לה יהיה בית כמו לכולן, כלומר יותר מאשר לכולן, שאם עד עכשיו קנאו בה בגלל כספה ובגלל מעמדה, ידעו שיכולים לקנא גם בגלל בעלה ובגלל חיי המשפחה שיהיו לדוגמה. לפעמים היא מדמיינת, בממשיות מכאיבה עד לאימה, כיצד נכנס הנער רכוב האופניים לביתה ומביא לה טלגרמה המודיעה שמ. נהרג בתאונת דרכים; או שהיא מוצאת את מכתבו בתיבת הדואר ובו הוא מודיע לה בקיצור ובנימוס, שהיתה זו טעות והוא מצטער וכולי וכל הענין לא יצא לפועל, או שבעצם לא קיבל מימיו את הגט מאשתו והוא עדיין נשוי לה או חוזר אליה, וכל הענין מתבטל. והדם מתפרץ אל פניה ולבה כאילו נעקר ממקומו ומרחף בחלל ריק ועומד להתנפל בכל רגע אל תוך התהום הפעורה. והיא ממהרת אל הטלפון ומצלצלת אליו וקולה נפעם, עד שאינה יכולה כמעט להוציא הגה מפיה והיא מתביישת לספר לו מדוע צלצלה וממציאה בקושי איזה תירוץ, אך זמן רב עובר עד שנרגעת.

ולכן מפחדת היא כל כך מפני הרגעים הריקים, כי בהם נוהגים הדמיונות לבוא. אך, השבח לאל, הנה הנה הוא בא עכשיו. שומעת היא את קול מכוניתו, בעצרה ליד דלת הכניסה. הנה הוא דופק בדלת, והיא פותחת לו, והוא נכנס, מסביר פנים כתמיד ותולה את מעילו על הקולב, ופתאום היא חשה שיש דבר הצריך להיאמר ואינו נאמר. ורואה כיצד הוא נאבק עם עצמו, נלחם ואינו יכול. ואיזה יצר דוחף אותה דוקא לעזור לו, למשוך ולהוציא מפיו את המלים, והיא אומרת:

“מה הדבר, יקירי?”

“לא כלום”, הוא מנסה להכחיש, אבל אינו מצליח. רואה יפה, שדבר מה לוחץ עליו, מתפרץ אל קצה לשונו.

“אבל…”

“באמת לא כלום”, הוא מנסה להרגיעה והיא רואה שהוא משקר והשקר אינו עולה יפה.

“הגד כבר כל מה שעל דעתך”, היא מתפרצת, “איני רוצה בשום שקרים. מימי לא עשיתי טובה לאיש ואינני זקוקה לרחמיך. אתה יכול להגיד מה שעל לשונך”.

“יפה, ובכן את מכריחה אותי לדבר”, הוא אומר בקולו השקט והמנומס, “לא אני רציתי בדבר. אני מצטער, יקירתי. היתה זו טעות. טעות איומה, אבל טעות. כל הענין לא צריך היה לקרות. אינני יודע מה קרה לי. מין עיוורון זמני, כנראה. אבל, תודה לאל, עדיין לא הספקנו לעשות שום צעד בלתי אחראי. נשכח הכל בשקט, בלי שערוריות. זה יהיה המוצא ההולם ביתר”.

“אבל… הרי..” היא פותחת בגמגום ופתאום מחליטה שלא תיתן לו להשתמט מבין ידיה כך, בצורה כזו. כך, בצורה כזו, היא חושבת, גם אם אינה מפרשת לעצמה בדיוק מה פירוש כך ואיזוהי הצורה שדווקא ממנה היא סולדת ובאיזו צורה היה הדבר ראוי לקבלו. “אינך יכול להתנהג אתי כך! אינך יכול לעשות לי זאת!” היא מתפרצת. “הבטחת ואתה מוכרח לקיים! כן, אני אכריח אותך, בכוח אכריח אותך!”.

ופתאום הוא מאבד את השלווה המאונסת הזו, מעט הנימוס נושר והוא מתפרץ:

“מי את ומי אני?! הרי זו חוצפה מצידך אפילו לרצות בי. כן, יודע אני היטב מי את. אל תהיי סבורה שמסך החשיבות שהעלית על עצמך הצליח להסתיר ממני משהו. הכל נודע לי. פרחחית־רחוב זולה. נערה משחתת, נערת פרחחי הרחוב. הכל סיפרו לי, שום דבר לא הסתירו – ואת עוד מעיזה!”

הכל מקבל פתאום מפנה של מלודרמה זולה ותפלה. תמיד פחדה מפני מפנה כזה. אבל לא 2שיערה שכך יתגלגלו הדברים, בצורה בזוייה כל־כך, בזוית חדה, פתאומית ומוחלטת.

ואולי טוב שהדבר מתארע עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי והבזיון יהיה גדול מדי? אולי הצדק עמו וטוב שעדיין לא הספיקו לעשות שום צעד בלתי־אחראי?

איזו מחשבה אוילית. וכלום יש הבדל בדבר? וכלום יש חשיבות לצורה שבה משמיטים את הקרקע מתחת לרגליך ומפילים אותך אל תוך התהום, תהום הנפילה הבלתי־פוסקת, הגיהינום הנצחי של ייסורי האין־כלום, הקשים שבעתיים למי שכבר היה לו הכל?

רגש הרווחה על שסוף־סוף־ארע־הדבר ושוב אין־ממה־לפחד־עוד מתערבב עם הידיעה שאת־הנעשה־אין־להשיב במערבולת רותחת וצורבת אחת, שאין ממנה מנוס והרגעה. שטן אנדרוגינוסי, שחציו יצר הטוב וחציו יצר הרע, מסית אותה: באיזו זכות את מתמרמרת? כלום לא ידעת תמיד־תמיד שכך יהיה הסוף? כלום זכאית את לסוף אחר? מגיע לך משהו? חייבים לך דבר־מה? האם ראוייה את לגורל אחר? את, שחטאת, ששרכת את דרכך, שעוית ופשעת והרעת לבריות ומרדת בכל הקדוש להם ולעגת למוסרם ודרסת על ראשיהם? האם ראוייה את לגורל אחר? והיא שוקעת במין דמדום־חושים שאין עמו הבחנה, כאילו מתעטפת בצמר־גפן רך ולא־כלומי, סביב־סביב בערימה גדולה, ערימה ענקית של לא־כלום ריקני.

ותוך־כדי־כך, כמעט מעבר לתחושה הגופנית, היא שומעת את קול חריקת בלמי מכוניתו של מ., הנעצרת ליד פתח ביתה. הנה נסגרת דלת המכונית בצאתו מתוכה. הנה הוא עולה בצעדו המדוד במדרגות, הנה מצלצל הגונג בדלת הכניסה, בנעימה צלילנית ועריבה.

“כן, יקירי, אני מוכנה”, היא קוראת וממהרת לפתוח את הדלת.




  1. “שייור” במקור – תוקן ל“שיור”. הערת פב"י.  ↩

  2. “לעשום” במקור, צ“ל לעשות. הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות