רקע
יוסף אורן
מבוא: הסיפורת הישראלית


 

א. הצורות הקצרות של הסיפורת    🔗

בסיפורת הישראלית משגשגת התבנית הסיפורית הארוכה – התבנית של הרומאן. שגשוגו של הרומאן מבליט את הנסיגה שחלה, בעיקר בשנות השבעים והשמונים, בצורות הקצרות יותר של הסיפורת: הסיפור הקצרצר, הסיפור הקצר והנובלה. מספר הרומאנים, שנדפסים בארץ מדי שנה, גדול בהרבה ממספר קובצי הסיפורים הקצרים. יתר על כן: מספרים חדשים, מן המשמרת השלישית, מנסים תחילה לכתוב רומאן, במקום להתנסות בהתחלה באחת מהצורות הקצרות יותר של הסיפורת. בכל מקרה רובם הקדימו לפרסם רומאן כספרם הראשון, דוגמת חיים באר, אריה סמו ויעקב בוצ׳ן. מספרים מן המשמרת השניה, שאת צעדיהם הראשונים עשו ככותבים במתכונת הסיפורית הקצרה, הסבו את כתיבתם מאוחר יותר לז׳אנר של הרומאן, דוגמת עמוס עוז, א.ב. יהושע, אהרן אפלפלד, עמליה כהנא־כרמון ויצחק אורפז, למרות שאת מיטב הישגיהם השיגו בצורות הסיפור הקצרות.

למעט יוצאים מן הכלל – לרוב הכותבים מועילה יותר ההתנסות תחילה במתכונת הסיפור הקצרה, כשלב מעבר אל המתכונת הארוכה יותר. את הצלחותיהם המאוחרות בז׳אנר הרומאן יכולים מרבית הכותבים, מבני המשמרת הראשונה בסיפורת הישראלית, לזקוף לזכות התפתחותה הטבעית של כתיבתם בדרך זו. ליזהר היה טבעי המעבר לרומאן רחב־הממדים “ימי צקלג” מסיפורו הקצר הראשון “אפרים חוזר לאספסת” ודרך הנובלה “בפאתי נגב”, כשם שהנסיונות במתכונת הקצרה הבשילו את המעבר אל ז׳אנר הרומאן בכתיבתם של משה שמיר, דוד שחר, נתן שחם ובנימין תמוז.

חלילה לנו להסיק מדברים אלה, שהתבנית הסיפורית הקצרה הולמת כותבים מתחילים בלבד. או אחרת: שהימנעות מכתיבת רומאן היא עדות למיעוט כשרונו של הכותב. גרשון שופמן לא נשאר כל ימיו מספר סיפורים קצרים משום שהיה מספר עם כשרון מוגבל, אלא בשל התאמתה של התבנית הקצרה – וליתר דיוק: הקצרצרה – לאורך נשימתו הסיפורי. סופר צריך להכיר את הסגולות שנתברך בהן, כדי להציע לקוראיו את מיטבו. אילוץ עצמו לכתוב בתבנית, שאינה הולמת אותן סגולות, עלולה לפגום בהישגיו הספרותיים, ובמהלך חיי־היצירה שלו – גם בהנאתו מן הכתיבה. סופר צריך לקבוע לעצמו את הענף הספרותי שבו הוא מסוגל להגיע לידי הצטיינות. מודעות עצמית כזו יכולה לחסנו נגד סיבות חיצוניות, שבגללן מאלצים סופרים את עצמם כיום לכתוב בניגוד לכשרונם הטבעי. מתכונת הסיפור הקצר הנחילה את מיטב הישגיהם לבנימין תמוז, לעמליה כהנא־כרמון ולא.ב. יהושע. אהרן אפלפלד, עמוס עוז ויצחק בן־נר הצטיינו יותר במתכונת של הנובלה. דוד שחר ויעקב שבתאי יכולים להדגים כותבים שהמעבר למתכונת הרומאן הביאם למיטב הישגיהם.

גם אין זה נכון – כפי שרבים מניחים – שכתיבת רומאן מאומצת יותר מכתיבת סיפור קצר, ולפיכך היא מיפגן לכשרונו של הכותב. כל מתכונת סיפורית מעמידה בפני הכותב קשיים טיפוסיים שונים. בסיפור הארוך, ברומאן, בולט יותר הקושי האירגוני, המתחייב משליטה על חומרי־סיפור רבים (הרבה דמויות, הרבה התרחשויות ושפע של פרטים). כותב סיפורים קצרים זוכה להקלה בתחום זה, אך הוא יצטרך להתמודד עם קושי אחר: עם הקושי להמחיז מציאות אנושית מחומרים מועטים. ההיקף המוגבל של המתכונת מצמצם בהכרח את נתוני הרקע, מקצר את השהות להיכרות ממושכת ורבת־פנים עם הדמויות ומגביל את מספרן של ההתרחשויות בעלילה. כותבו של סיפור קצר ישיג לפיכך בעמל רב יותר מציאות מהימנה, עלילה סבירה והתפתחות משכנעת – אף כי כל אלה מהווים אתגר גם בשביל כותב רומאן.

התנופה בכתיבת רומאנים אינה יכולה להיות מוסברת, לצערי, בצמיחתה המפתיעה של קבוצת כותבים, שסגולותיהם כסופרים הכשירו אותם טוב יותר לספר במתכונת הארוכה. וגם אי־אפשר להסבירה בשינוי מהותי אצל כותבי הסיפורים שהפסיקו רובם ככולם להאמין ביכולתה של העלילה הקצרה, המרוכזת, להבהיר את מצוקותיו של האדם בעידן המודרני. מן הרומאנים שנכתבים ע״י המספרים הישראליים, אי־אפשר להתרשם, שמתכונת הרומאן נבחרה ע״י הכותבים בגלל האפשרויות האפיות שגנוזות ביריעת־הסיפור הרחבה, או בשל אידיאולוגיה ספרותית, המניחה שספרות צריכה להבטיח בטחון וודאות, שרק יריעת סיפור רחבה, הממחיזה את מלוא זיקותיו של האדם כלפי הסובב אותו, מסוגלת להעניק אותן לקורא.

הסיבות שמסבות את הסיפורת העברית, מסיפורת שרוב רובה סיפורים קצרים בדורות הקודמים לסיפורת שרוב רובה רומאנים בשנותיה של המדינה, הן כולן סיבות חיצוניות, שוקיות, שמוכתבות ע״י קובעי הביקוש לפירסומן ולהערכתן של יצירות סיפורת.

הסיבה הראשונה – השינוי באופיים של המוספים הספרותיים. מוספי הספרות שינו בשנות השבעים והשמונים את צביונם. הם הפכו מבימות שתכליתן לייצג את חידושי היצירה המתהווה, ע״י הדפסה ראשונה של יצירות שהושלמו בשירה, בסיפורת ובמסה, למדורים חדשותיים לענייני ספרות, האמורים לספק לקוראי העתון מידע על הנעשה בתחומה של הספרות. מדורי הספרות מתמקדים בסקירת ספרים חדשים ובביקורת החשובים שביניהם, בראיונות עם כל הקשורים בעולם הספר ובציון אירועים בעלי ערך חדשותי בפעילות הספרותית. לסיפור קצר, או למסה מקיפה (שאורכם שווה פחות או יותר), אין ביקוש רב במדור שכזה הוא אופיו. מן המסורת הקודמת, לפרסם במוסף כמעט מדי שבוע סיפור קצר, כמעט ולא נשאר זכר. המסורת הזו הצטמקה לנכונות להמשיך ולפרסם שירים, המוסיפים להיות נסבלים הן בשל ממדיהם והן בשל הגיוון החזותי שהם מעניקים לעמודי המוסף. הדרישה לסיפורים קצרים הוגבלה לגליונות מיוחדים של המוסף הספרותי, אשר נדפסים כתוספת נפרדת בגליונות החגים, אך בשל העדר ביקוש רצוף לסיפור במתכונת הקצרה, יציעו רוב הכותבים לעורך בהזדמנות כזו פרק מרומאן בכתובים.

גם שינוי במדיניות הפירסום של המו״ל העברי משפיעה על התמעטות כתיבתם של סיפורים במתכונות הקצרות. למו״לים התברר שרומאנים נמכרים טוב יותר מכרכים של סיפורים קצרים, ולכן הם מהססים להדפיס קובץ של סיפורים קצרים, או שהם ממעטים להדפיסו. הכרעה זו של המו״לים משפיעה הן על הקוראים והן על הכותבים. היצע הקבצים של סיפורים קצרים הוא כה מועט, שקוראים מתרגלים באמת לרכוש רומאנים. קובץ סיפורים מצטייר לרובם כלקטים ההולמים לשמש ספרי־לימוד לתלמידי־תיכון ולסטודנטים. סופרים, שהעדפת המו״לים לא נעלמה מעיניהם, נמנעים אף הם לכתוב סיפורים קצרים, מחשש שמא יהיו הללו נידונים לגניזה במגירות־שולחנם.

לביקורת חלק לא מבוטל בהשתרשותה של התופעה. מבקרים מעדיפים לסקור רומאן ולהתמודד עם סיפור בממדי רומאן. ריבוי העלילות, שעימן צריך מבקר להתמודד בסקירת קובץ סיפורים, הופך את עיסוקו למלאכה מפרכת. אחדותה של עלילת רומאן קלה לו ונוחה לו יותר, גם אם מדובר בעלילה מורכבת ביותר. כרכים של סיפורים קצרים יתמעטו וילכו ככל שסופרים, מו״לים וקוראים ירגישו שמתעלמים מהם. מבקר, המבקש לו בדרך זו הקלה בעיסוקו הקשה – תורם שלא מדעת להתמעטותו של ז׳אנר הסיפור הקצר, ששום סיפורת בלשון מן הלשונות אינה רשאית להשלים עם גוויעתו או היעלמו.

התמעטות הסיפורת בתבניות הקצרות מזיקה הן לסופר בתחילת דרכו והן לסופר המנוסה. כותב בתחילת דרכו מדלג על שלבי התפתחות הכרחיים לכשרונו, בנסותו לכתוב כבר בראשית צעדיו יריעה סיפורית רחבה ומורכבת, כזו של רומאן. המאמץ הזה מרחיקו מגילוי התבנית אשר הולמת באמת את כשרונו יותר מכל. סופר מנוסה כופה על עצמו הרחבת כל עלילה לממדי רומאן, ובמו־ידיו הוא משחית על־ידי כך סיפור שיכול היה להיות מגובש ושלם כסיפור קצר. חידוש כוחן של התבניות הסיפוריות הקצרות הוא על כן תביעה הגיונית לסיפורת הישראלית הנכתבת כיום.


 

ב. שלושה מוקדים רעיוניים    🔗

מיבחר המסות שבספר זה מדגים את נוכחותם הפעילה של שלושה מוקדים רעיוניים בסיפורת הישראלית. סופרים ישראלים בודדים גילו זיקה עקבית לאחד המוקדים בלבד לאורך כל שנות כתיבתם. רוב כותבי הסיפורת – ובכללם גם אלה שהספר דן בכתיבתם – הגיבו במהלך יצירתם אל יותר ממוקד אחד.

גם עוצמת השפעתם של שלושת המוקדים האלה משתנה, במשך ארבעים שנותיה של הסיפורת הישראלית, הן בהשפעת המאבקים בין המשמרות הספרותיות והן בהשפעת האירועים ההיסטוריים שמטלטלים את המדינה ואת החברה הישראלית. התסיסה הרעיונית, שבה מצטיינת הסיפורת הישראלית, היא לא במעט גם תוצאה של התחרות בין שלושת המוקדים על מידת השפעתם בסיפורת הישראלית. המאבקים בין המשמרות ליבו את התחרות בין המוקדים הרעיוניים האלה באופן מלאכותי, ואז לבשה התחרות לעתים צורה גלוייה ואף בוטה. אך במרבית אותן ארבעים שנים ראשונות של הסיפורת הישראלית, פעלו שלושת המוקדים הרעיוניים מתוך תחרות סמוייה, שהתאפיינה ביחסי הפרייה הדדית. במיוחד היתה כזו השפעתה של התחרות בין המוקדים, כאשר היא התגלתה בכתיבתו של אותו יוצר.

המוקד הרעיוני הראשון מגיב על “המצב הישראלי”. לידתו עם חידוש הריבונות המדינית בתש״ח, ולפיכך הינו הצעיר בין המוקדים. אך מוקד זה הינו גם בעל ההשפעה החזקה ביותר, בתקופת הזמן שספר זה סוקר, בסיפורת הישראלית. המונח “המצב הישראלי” מסמן התלבטויות רוחניות עם מבוכות בנות־הזמן. מבוכות אלה נפרשות על קשת רחבה למדי של תחומים, אך משותף לכולן, בחינתן מאותה נקודת־מבט: מנקודת־מבטה של המדינה, המהווה חידוש בחיים הלאומיים. בהשפעת המוקד הרעיוני הזה נפתלת הסיפורת הישראלית עם האידיאולוגיות השונות: הציונית, הסוציאליסטית, הכנענית והממלכתית. היא מתמודדת עם המלחמות התכופות בין מדינת־ישראל ובין מדינות ערב. היא נאבקת עם מתחים חברתיים במדינה. שאלת השאלות היא על עצם הריבונות: מהי משמעותה של המדינה בקיום הלאומי, והאם ניתן לראותה כמבטיח בלעדי להמשך הקיום היהודי? הגעש הבלתי־פוסק של הכוחות הפועלים בהוויה הישראלית ליבה את אש־היצירה בעשורים הראשונים האלה של הסיפורת שלנו, כי היה במבוכותיה, בחרדותיה ובסיוטיה של ההוויה הישראלית אתגר אידיאי וגם אסתטי למספר הישראלי. זה האתגר לפענח חידה מורכבת ורבת־מיסתורין, להפיק מתוך הכאוס של ההווה איזה גרעין של ודאות. המוקד הרעיוני השני מגיב על “המצב היהודי”. סביב מוקד זה מרוכז המאמץ לקשור את חידוש הריבונות היהודית לרצף הקיום היהודי. בחינתה של המדינה על רקע “המצב הישראלי” היתה צמודה לאפשרות המסעירה, לפתוח בה רציפות חדשה בחיים הלאומיים: חילונית וגם חופשית מסבל־הירושה. מן המדינה היתה צריכה להימשך הזהות החדשה: הישראלית־הצברית. מכאן ההבדל הרעיוני בין הכתיבה על המדינה במסגרת “המצב הישראלי” ובין הכתיבה עליה במסגרת “המצב היהודי”. האחרונה בוחנת את המדינה כחולייה אחרונה בשלשלת הקיום היהודי, והיא בוחנת את חוזקה על פני “המשך הארוך” של תולדות העם היהודי. בכל מקרה, היא מעדיפה לשפוט את חידוש הריבונות המדינית בעזרת טווחי־הזמן הארוכים, של תולדות העם היהודי מראשיתו, על פני שיפוטו בעזרת “המשך הקצר” של שנות־המדינה. הכתיבה על “המצב היהודי” עוקפת את הנסיונות המוגבלים, המתגלים במאמץ לפרש את המציאות הישראלית מתוך עצמה, כדי לברר – בירור עדכני – את הסוגיות שאינן יורדות מעל סדר־היום הלאומי מימי ההשכלה ואילך: טיבה של הזהות היהודית בעידן החילון והליברליזם הדמוקרטי, קיום יהודי בתוך צורותיה החדשות של שנאת־ישראל (לאחר השואה ובהשפעת כינונה של מדינת־יהודים), מרכז ופריפרייה בעולם היהודי (לאחר שקמה מדינת־ישראל ולנוכח שינויים דמוגראפיים במרכזיו השונים של העם היהודי), מושגי־הערך היהודיים המתגבשים בהשפעת אורחות־החיים במאה העשרים. הכתיבה על המצב היהודי מרתקת אליה כותבים, משום שהיא תובעת מהם התמודדות עם מצבים של טרם הכרעה: בין גלות וגאולה, בין אמונה וכפירה, בין ישן וחדש. ומעל לשאלות פתוחות אלה רובצת עננתו של האיום על הגוף הלאומי, בשל התרופפותה של הזהות היהודית ובשל אשליית הבטחון שמקנה הריבונות המדינית. המוקד הרעיוני השלישי מגיב על “המצב האנושי”. בהשפעתו מנסה הסופר הישראלי לעסוק בשאלות אקזסטנציאליסטיות, כפי שהן מתגלות בהוויה הישראלית. נתוני המקום והזמן משמשים כאן כתפאורת־רקע בלבד לבירור מצבי־קיום אוניברסליים ביסודם. ביצירות המגיבות על “המצב האנושי” נחלש והולך משקלן של הסיבות הלוקאליות, ומתעצם משקלם של ההסברים האוניברסליים השונים: של הפילוסופיות הקיומיות המודרניות, של האפשרויות המתחדשות ע״י המדע כיום, של תנאי־הקיום במאה העשרים. מוקד רעיוני זה תרם לכך שחלקה של הסיפורת הישראלית בשנותיה של המדינה לא ניגרע בתיאורה של הבדידות על רקע של ניכור ביחסי בני־אדם, בשימת־לב למהפכה הפמיניסטית, בשיקופה של התקופה ככפר־קטן (בהשפעתם1 הגוברת של אמצעי־התקשורת והנסיעות שבהישג־יד לכול בארצות אחרות) ובנגיעה בכל המצבים האנושיים שהספרות המודרנית מתייחסת אליהם. מי שביקש להדגיש את “המצב האנושי” שבהוויה הישראלית, הפשיט לפעמים מן ההתרחשויות ההיסטוריות את לבושן המקומי. מלחמה ממלחמות ישראל הוצגה כ״מצב מלחמה" ומתחים עדתיים, שהתהוו תוך מעשה קיבוץ־הגלויות, הוצגו כ״מעבדה סוציולוגית" המפגישה שונות אנושית. הכתיבה על “המצב האנושי” זכתה יותר מן האחרות להיתרגם לשפות זרות. ואם זכו יצירות שהגיבו ל״מצב הישראלי" או ל״מצב היהודי להיתרגם עבור קוראים בארצות אחרות – הן זכו לכך לא רק בשל איכותן הספרותית, כי אם גם בשל אינטרפרטציה שלהן כיצירות הדנות ב״מצב האנושי", תוך אובדן עיקר עוצמתן הרעיונית.

כאמור, כוח־השפעתם של שלושת המוקדים השתנה בארבעת העשורים הראשונים של התקופה הישראלית בסיפורת העברית. בעשור הראשון ייסדו וגם השליטו בני “דור בארץ” את המוקד הרעיוני הראשון. הנושא הספרותי החדש, נושא המלחמה, דחק את שאר המוקדים מפני החידוש המסעיר של הכתיבה על “המצב הישראלי”. האידיאולוגיה הארצית שהמשמרת הספרותית הראשונה טיפחה, בהשפעת ההקמה של המדינה, גם גילפה דמות־ספרותית חדשה – הצבר – שהדגישה את מחוייבותה של הספרות הישראלית הצעירה כלפי הסוגיות הרעיוניות שב״מצב הישראלי".

בני “הגל החדש”, המשמרת הספרותית השניה, הוליכו את פניית־העורף לנושאי “המצב היהודי”, אף מעבר למה שהוגדר כנושאי “המצב הישראלי”, ע״י התמקדות בנושאי “המצב האנושי”. בשלב התייצבותה של המשמרת הספרותית החדשה, בתחילת שנות הששים, חודר אל הסיפורת הישראלית גם האנטגוניסט של הצבר, הדמות של האנטי־גיבור, הנאנק תחת עקת־הקיום ושמסמל במצבו את מצבו של האדם, המתקיים בעולם דה־הומאני, בתנאי ניכור. שמחותיו של האנטי־גיבור הינן פעוטות, אך לסבלו אין־שיעור. חולשתו לשאת בייסוריו אך מגבירה את עוצמת תבוסותיו בחיים.

מאמצע שנות הששים מתחזקת והולכת הכתיבה על “המצב היהודי”. להתחזקותו של המוקד הרעיוני הזה תרמה האכזבה מיומרת האידיאולוגיה הארצית, הצברית, בשל קוצר־ידה להציע תוכן תרבותי־ערכי, שיצדיק את נטישתה של התרבות שהוגדרה כגלותית. בטעות תולים את התפנית בהשפעתה של מלחמת ששת־הימים. השפעתה של זו התבטאה רק בהאצת התפנית, שהתחילה עוד קודם לה. נושאים שנחשבו, בהשפעת יומרת הפריצה של תש״ח, כגלותיים, ושאלות שהוקעו אך לא מכבר כעבשות מזוקן – הצטיירו לפתע כרלבנטיים וכדוחקים.

נושאי “המצב היהודי” מציעים מבחינה רעיונית את האפשרויות הנועזות מכולן לסיפורת הישראלית. הם מציעים לה, ללא־ספק, גם את תחום הנושאים שיכול לייחדה בסיפורת העולמית. ואין לפיכך לתמוה, שמוקד רעיוני זה מתחזק בהתמדה. הוא מתחיל להצטייר כמציב אתגר רעיוני גדול מכולם ליותר ויותר סופרים. ועל כן ניתן לשער, שלא ירחק היום שבו נושאי “המצב היהודי” ידחקו מן המרכז את הנושאים ששלטו בסיפורת הישראלית בארבעים שנותיה הראשונות, את נושאי “המצב הישראלי” ואת נושאי “המצב האנושי”.

לפי שעה חשוב להדגיש:

א. נוכחותם הפעילה של שלושת המוקדים הרעיוניים האלה באה לידי ייצוג דומה הן בתבניות הקצרות של הסיפורת הישראלית והן בתבנית הרומאניסטית בצורותיה השונות (הרגילה והטרילוגיה).

ב. שלוש המשמרות הספרותיות שפועלות כיום במקביל בסיפורת הישראלית אינן יכולות לטעון לבעלות על נושאי אחד מן המוקדים הרעיוניים. בהתגוששות בין המשמרות (ובעיקר בעת המאבק על ההכרה, כאשר משמרת הדשה התייצבה על הסף), הבליטה לפעמים משמרת את מחוייבותה המיוחדת לאחד משלושת המוקדים. אך למעשה מתפלגים כותבי המשמרות השונות בין שלושת המוקדים הרעיוניים. הפניות ממוקד רעיוני אחד למשנהו הן לרוב אישיות ומותנות בהתפתחות האימננטית בכתיבתו של כל כותב.


 

ג. משמרות כסיפורת הישראלית    🔗

סופרים הם ציפורי־שיר מטורפות, המתאמצות להשמיע שירה בעולם שהשירה אינה נחשבת ביותר בעיניו. אולם מלבד הכורח האישי, הפנימי, לעטר לעצמם במעט יופי את העולם הגדוש כיעור שמסביבם, מניע אותם גם צורך חברתי – להשפיע על אחרים, לעורר גם בהם השתוקקות עזה למציאות טובה יותר. על כן מעורבים בסופר תום־לב מקסים של ילד עם כובד־ראש לוהט של נביא, יצר־הרפתקנות מובהק עם דמיון חסר־מעצורים.

ענינם של הסופרים במישפט הקוראים, קוראים מן השורה וגם קוראים מקצועיים יותר, כגון: מבקרים וחוקרים, אף הוא כפול. התגובה השופטת של הקורא מעידה על עוצמתה של השפעת הסופר על הקורא, לרצות כמוהו בעולם מתוקן יותר. אולם היא עבור הסופר גם ביטוי למגע עם הקורא, שהוא תחילתו של השיפור המיוחל עצמו – תוספת־מה לתיקון יחסי־האנוש המשובשים, ששולטים בהם יסורי הבדידות ועינויי הניכור.

מישפט־קוראים חפוז ובלתי־שקול סותם את מעיינות היצירה, או מזרים את מימיה לאפיקים מבוזבזים. אולם, כדי שתהיה התגובה השופטת של הקוראים גומלת לסופר על מאמצי־היצירה שלו, עליה להצטיין לא רק בסגולותיה המוסריות, כגון: האמת והיושר, אלא גם צריכים להתקיים בה מיספר תנאים של קריאה נכונה. הקריאה צריכה להיות רצופה ועוקבת, עליה להיות פתוחת־לב וקולטת, ועליה להיעשות ברצינות וברגישות.

העדרם של הרגלי־קריאה כאלה – ולא, כדעת אחרים, חולשתן של הסגולות המוסריות בקרב הקוראים – הם מסבירים את איכותו הירודה של מישפט הקוראים על הספרות העברית, הנכתבת ומתפרסמת בדור הזה. כאשר ציבור־הקוראים העברי, היחיד שספרות זו פונה אליו ישירות, אינו עוקב בפתיחות־לב וברגישות אחר מגמותיה הרעיוניות ואחר מייחדיה הספרותיים (בנושא, בדמויות, באופני ההבעה ובצירופי הלשון) – אין מישפטו מסוגל להיות משפט של אמת־ההרגשה ושל יושר־ההערכה. על כן יש בלבי תרעומת גדולה יותר על מישפט הקוראים מאשר על רמת ההישג הכללית של הספרות העברית בשנותיה של המדינה. איזה עתיד צפוי לה, לספרות העברית, אם סופריה נחתכים בהבל־פה לשבט או לחסד, בלא שספריהם יוערכו כל אחד בנפרד. שהרי עיוותי המישפט בעולמה של הספרות מיוסדים, רובם ככולם, על היקש מוטעה מן הפרט, דהיינו: מהספר הבודד, אל הכלל – אל הישגו הכולל של היוצר בכלל כתיבתו. והן סופר מסוגל להשפיל, לאחר שפתח את דרכו הספרותית בהישג מבטיח – ודוגמה מובהקת לאפשרות כזו הוא מה שאירע לכתיבתו של פנחס שדה לאחר “החיים כמשל”, או מה שאירע לא.ב. יהושע ב״המאהב״ לאחר ספריו הקודמים; כשם שסופר מסוגל לגבש את דיוקנו העצמי רק לאחר מיספר נסיונות שלא עלו יפה במיוחד, כפי שאירע, למשל, לכתיבתו של נתן שחם.

לכוללותה של קריאה כזו יש להוסיף גילוי אחר של השיפוט החפוז – אחידותה של ההערכה, הננקטת כלפי יצירתו של סופר. לאחר שזו נתגבשה בדרכים שונות, שרובן – בטיבן ובנימוקיהן – חוץ־ספרותיות, היא מלווה את הסופר כצל בדעת־קהל עיקשת כיבלית. גם אם יעבור הסופר מטמורפוזה רוחנית ויצירתו תשתנה בשל כך עד לבלי הכר – ספק אם יזכו להערכה מחודשת. דוגמה לכך ישמשו לנו שני מספרים מעולים, דוד שחר ואהרן אפלפלד, שההישתנות ביצירתם היא אימננטית, איטית ורצופה, יש בה חידוש מתמיד והפתעות־יכולת בלתי־פוסקות, ואף־על־פי־כן פועלת להגמדת הערכתם דעת־קהל כזו, שאינה נפתחת כלפי עומק הדמיון היוצר וססגוניות הכושר לספר, המתגלים ביצירתם בכל סיפור חדש.

ועל כן, בשל העדרם של הרגלי־קריאה נאותים, כה אכזרי הוא מישפט הקוראים אצלנו, המחבב הערצות חטופות ועקימות־אף פזיזות, מרעיף שבחים שלא במידה ומזעיף פנים לאורך שנים. שתי תכונותיו העיקריות – כוללותו ואחידותו – מעידות, שפעולת הקבלה והדחייה של יצירת־ספרות דומה אצלנו לבעירה של שדה־קוצים, אשר באה בחטף ומכלה את עצמה במהירות־הבזק. רושמה מצטמצם לתוצאה האחת: אדמה חרוכה בשדות שהבשילו את היצירה העברית.

ארבעים שנותיה הראשונות של המדינה יצטיירו ודאי במישפט הדורות כקמט לא עמוק במיוחד בפניה יפי־השיבה של הספרות העברית. גם זאת יש לזכור, שלדורות יתקיים בלאו־הכי מעט מכל המרובה שנכתב בשנים הללו, שנות התגוששות רבת מתח בין יצירותיהם של בני מישמרות ספרותיות אחדות: בצד פירסומיהם של אחרוני מספרי התחייה הלאומית (שופמן, ברש, שטיינמן, ברקוביץ, ראובני, עגנון, הזז ואחרים), הופיעו בשנות המדינה עיקר פירסומיהם של בני דור־הביניים (הורביץ, שנהר, אריכא, בר־יוסף ואחרים). מספרי “דור בארץ^”^ נתגבשו סמוך לתש״ח ויצירתם כבר חופפת במלואה את שנותיה של המדינה (טביב, יזהר, שמיר, מגד, מוסינזון, תמוז, ניצן, שחם, שחר ורבים אחרים). ומהם צריך להתחיל למנות את המשמרות בסיפורת הישראלית. המספרים, אשר החלו לפרסם מסוף שנות החמישים ואילך, התגבשו כמשמרת ספרותית בשנות המדינה עצמן (אפלפלד, עוז, יהושע, קנז, כהנא־כרמון, צלקה ואחרים), ולכן מקובל לכנותם “דור המדינה”.

ובשנות השבעים, לאחר מלחמת יום־הכיפורים, מתייצבת המשמרת השלישית בפיתחה של הסיפורת הישראלית – “הגל המפוכח”, שהגיב בעמדה רוחנית חדשה על “המצב הישראלי”. (לתאורה של משמרת זו ולהבהרתה של העמדה הרוחנית החדשה הזו הוקדש ספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית”). ותיקיה של משמרת זו הם יעקב שבתאי המנוח ויצחק בן־נר, ועימה נימנים: חיים באר, דוד שיץ, דן שביט, ישראל המאירי, אריה סמו, יעקב בוצ׳ן, דוד גרוסמן ואחרים.

הצטופפותם של יוצרים ממשמרות אחדות בפרק־זמן קצר יחסית, מעידה על חיוניותה של היצירה הספרותית העברית בשנותיה של המדינה, אך היא גם עשויה להסביר את כוח ההעכבה, שיש למישפט־קוראים כוללני ואחידותי, לקבלת השפע הזה, שמיספר כה ניכר של יוצרים, ברוכי כישרון ועצמיים, העניקו לנו בשנותיה של המדינה. בעיקר אני מתכוון לליקוי בולט של מישפט קוראים, אשר אינו מתמודד עם ממשותה של היצירה המתהווה ברציפות – להעדר הפתיחות לקבל גם ספר בודד כביטוי להישגו העצמי של הסופר בכתיבתו, מבלי להחיל עליו את הדעות הקדומות שנתגבשו כלפיו מכוח ספריו הקודמים, או – ואלו עוד פחות נסבלות – מכוח השיוך הדורי שלו למשמרת ספרותית.

תופעה שיפוטית זו בולטת אצלנו בעיקר בהבדל היחס שבו מתקבלים בדרך־כלל ספריהם של בני “דור בארץ”, לעומת התקבלותם הטיפוסית של ספרים מפרי־עטם של בני “דור המדינה” או מספרי “הגל המפוכח”. משום־מה נגזר על מספרי “דור בארץ” במישפט הקוראים להיות כבולים לנצח אל הסיפור הריאליסטי, שנושאו הוא מלחמת־השיחרור, בעוד שמאפיינים אלו של רבים מספריהם המוקדמים של סופרי “דור בארץ” התיישנו זה מכבר, עוד בעשור הראשון לכתיבתם. כעשרים שנים שוקד דוד שחר על כתיבת כרכי הלוריאן – והם מתקבלים אחד אחד, באדישות־מה. לפני שנים פתח גם משה שמיר ביריעה רחבת־היקף, הטרילוגיה “רחוב מפנינים”. הכרך הראשון ״יונה מחצר זרה״ התקבל בהסתייגות מפורשת והשני – ״הינומת הכלה״ – זכה אף הוא רק לשבחים רפים. ובצד שתי דוגמאות מובהקות אלה, ניתן

למנות ספרים בודדים (מוסינזון – ״יהודה איש קריות״, מגד – “החי על המת״, שחם – “הלוך ושוב” והנובלות שב״קירות עץ דקים” ועוד ועוד), שרק השיוך הדורי היה בעוכרי מחבריהם.

היו שלוש סיבות עיקריות לנטייה הכוללנית הזאת, למעט באופן קבוע בהערכתם של מספרי “דור בארץ”, בהשוואה למספרי המישמרות הצעירות יותר מבני “דור המדינה” ו״הגל המפוכח".

א. פירסומיהם הראשונים של מספרי “דור המדינה” נעשו בשעה של מבוכה והפוגה בכתיבתם של בני “דור בארץ”. פירסום “ימי ציקלג” ליזהר סימן את מיצויו של הנושא הראשון של בני דור זה, שבאמצעותו ביטאו את החוויה הדורית שלהם ואשר סביבו גיבשו את תמונת־העולם הרוחנית המשותפת שלהם. ביסודה היתה היאחזות בארצי ויומרת התחלה תרבותית, כמרד נגד זיקת הרציפות הרוחנית של קודמיהם, שככלל היה ליבם מושכם אל העבר – אל הגולה, ערכיה ומסורתה הרוחנית. נושא מלחמת־השיחרור התמצה, משום שכעבור עשור שנים התבררה המרדנות הרוחנית שנתלתה בו כיומרה חסרת־שחר. בסוף שנות החמישים נמצאו בני “דור בארץ” תוהים ונבוכים. כתוצאה ממבוכה זו נגזרה שתיקה על חלק מיוצרי־הדור הזה מאז ועד היום. חלק אחר נערך לתפנית רוחנית חוזרת, בגששו אחר דרכי־שיבה אל חוליות־העבר המזולזלות. שיבת פורצי תש״ח לא הוערכה כתעוזה רוחנית, פרי לבטי־רוח אמיתיים, אלא נצטיירה בכללותה בקונפורמיות רוחנית. מספרי מישמרת “דור המדינה”, שבתחילת דרכם המשיכו במרד ובפריצה, אשר בני “דור בארץ” נטשום למען השיבה אל הרציפות הרוחנית, נתקבלו על כן כמבשרי האוונגארד הרוחני בספרות העברית המתהווה. מישפט הקוראים נטה על כן חיבה למישמרת החדשה, אף כי שיבתם של בני “דור בארץ” הינה גם נועזת יותר, גם צודקת יותר.

ב. לבטי־הרוח האמיתיים של בני “דור בארץ” יצרו אותו מכנה־משותף, המלכד סופרים בעלי דיוקן עצמי מבני מישמרת אחת לדור ספרותי חדש. למספרי ״דור המדינה״ לא היו מעולם – ואין להם גם כיום, לאחר כעשרים שנות כתיבה – מאפיינים דוריים. דיוקנם הדורי המובהק של בני "דור בארץ״ הוא שמקנה להם על דרך הניגוד – ולדעתי, בטעות – זהות דורית. אולם מיגרעתם זו של בני “דור המדינה” (והיא במפורש אינה מתייחסת אל ההישגים הספרותיים העצמיים של מספרים שונים) היקנתה להם יתרון במישפט הקוראים: בהעדר הוויה דורית מובהקת (כמלחמת־השיחרור בכתיבת קודמיהם) – נצטיירו מספרי “דור המדינה” כקבוצה הרבה יותר מגוונת מקודמיהם וכפותחים מבואות להרבה כיוונים חדשים בספרות העברית. ההרגל למנות דורות (והיא מורשתה של כל היסטוריוגראפיה) היטעה להאמין, שבני מישמרת גילית משותפת אומנם מסמנים בספרות העברית הצעירה גם דור חדש, בעל דיוקן רוחני עצמי.

ג. בשעת התגבשותו של מישפט הקוראים לטובת מספרי “דור המדינה” נתברר לפתע, כי מספרי “דור בארץ” חסרו מבקרים מבני דורם, שיילחמו את מלחמתם ויבהירו את מהלכיהם הרוחניים והספרותיים. לעומת זאת, הצמיח “דור המדינה”, במקביל למספריו גם את קבוצת המבקרים, שפילסה לו את דרכו וקילסה באוזני הקוראים את שיבחו. מבקרים אלה (מירון, שקד, מוקד ואחרים) עיצבו בשקדנות את מישפט הקוראים, הממעיט כל־ כך מהישגיהם של בני “דור בארץ” ומבטל את התמורות הרוחניות ואת ההתפתחויות הספרותיות המאוחרות ביצירתם, במונחי הכוללנות והאחידות, שעליהם עמדתי קודם־לכן.

מכאן, שמישפט הספרות העברית בשנותיה של המדינה רחוק לפי שעה מלהיות מישפט־אמת. האבות (מאחרוני סופרי התחיה ומסופרי דור־הביניים) נשכחים והולכים שלא בצדק, הבנים (סופרי “דור בארץ”) נידחים מכוח דעות קדומות, והנכדים (סופרי ״דור המדינה״) זוכים בתהילה (חולפת?).

ואשר לנינים (סופרי “הגל המפוכח”) הם נהנים עדיין מן האשראי שמישפט הספרות מעניק לסופרים בתחילת דרכם. וגם דומה, שטרם הושם־לב די־הצורך לתעוזתם הרעיונית – זו שנוסחה בתגובתם ל״רעידת האדמה", שנתחוללה במושגי־הערך של החברה הישראלית בהשפעת מלחמת יום־ הכיפורים.


 

ד. משמרת “דור בארץ”    🔗

עד אמצע שנות הששים נדפסו רוב ספריהם הראשונים של מספרי “דור המדינה”. מבקריה הבולטים של המשמרת החדשה, גרשון שקד ודן מירון, שצמחו מתוכה ובגרו יחד עימה, הזדרזו להבדילה מן המשמרת הראשונה בסיפורת הישראלית – זו המכונה “דור בארץ”. סימני השוני שעל־פיהם נעשית בהכרה ההבדלה בין משמרת מספרים אחת לזו שבאה אחריה, כגון: הבדל גיל, חידוש נושאים ובחירה בדרכי־סיפור אחרות, הפכו בפיהם בסיס לחלוקה בלתי־סבירה של הרציפות הספרותית. טענתם המוזרה היתה, שסופרי “דור בארץ” ממשיכים בכתיבתם את “סופרי העליות” שקדמו להם, ואת התקופה החדשה, התקופה של ספרות המדינה, זו של הספרות הישראלית, צריך לפתוח ב״גל החדש", בעמוס עוז ובבני דורו.

הניסיון ליטול את בכורת המהפכנות בתולדות הספרות שלנו ממשמרת היוצרים הראשונה, זו שבאמת פותחת את התקופה הישראלית בספרות הלאומית, הוא חסר־תוחלת, הוא סותר את ההיגיון הפשוט, שעל־פיו חופפת התקופה הישראלית בספרות העברית את שנות המדינה, ולפיכך מתחילה הספרות הישראלית בתש״ח, שנת ייסודה של המדינה, ולא בתשכ״ה, שנת הופעתם של רוב ספריהם הראשונים של סופרי “הגל החדש”. הוא מתעלם מן הממצאים הספרותיים שאין להכחישם. כאשר מתחילים סופרי “הגל החדש” את כתיבתם, כבר נחתם הנושא הראשון בכתיבתם של סופרי "דור בארץ״ – נושא מלחמת השיחרור. בהיחתם הנושא הזה, שבו עצמו התמקדו חלק ניכר מחידושי הסיפורת הישראלית, כבר מנסים סופרי “דור בארץ” אפשרויות־כתיבה חדשות (תימאטיות, צורניות ואידיאיות), שמאוחר יותר החלו לייחס אותן לבאים אחריהם, לסופרי “הגל החדש” ולסופרי “הגל המפוכח”.

למעשה כבר ב״ימי צקלג" עצמו קיימת התפנית הברורה מן ה״אנחנו" הקולקטיווי אל ה״אני" של היחיד. את גיבוריו הצעירים של הרומאן מעסיק הפער שבין האידיאולוגיה והממשות, ואוירת ההתלהבות חסרת־הפקפוק בחזונות וביעודים מתחלפת בנימות של ספקנות אירונית. דמות־הגיבור הקודמת, דמותו של “הצבר”, מתחילה אף היא להתנתץ בכתיבתם המאוחרת יותר של מעצביו הראשונים. תמוז בסיפוריו הקצרים לועג לגופניות המוגזמת ש״הצבר" מאמץ לעצמו (“תחרות שחיה”) ומגלף את יליד־הארץ בתכונות מובהקות של אנטי־גיבור (“חיי אליקום” ו״יעקב"), היודע גם את טעם התבוסה. מספרי “דור בארץ” עצמם פנו אז לבחון דרכי־סיפור אחרות, לריאליזם פיוטי יותר, לסיפור הסמלני (“הבריחה” לאהרן מגד ידגים את האפשרות האחרונה, ו״החי על המת" ידגים את הניסיון שלו לכתוב בריאליזם פיוטי יותר).

וכפי שסופרי “דור בארץ” סללו לבאים אחריהם את אפשרויות־הכתיבה החדשות, כך הם הכשירו עבורם את שדה־ההתייחסות הרוחני־ההגותי שבעזרתו מתקשרת הפעילות הספרותית לתרבות־החיים בכללה. סופרי “דור בארץ” התחילו בתש״ח דיאלוג רוחני עם המחשבה הלאומית המודרנית שלנו (אנו נוטים להגדירה במונח ״ציונות״), מזוית־הראיה החדשה לחלוטין: ממצב של ריבונות מדינית. השאלות המוליכות בדיאלוג זה היו: מה מקומה של הריבונות המדינית בתולדות העם היהודי? האם מצדיקה ריבונות מדינית גם הגדרה חדשה של הזיקות בין יהודי־ישראל ליהודי־העולם? האם מסוגלת המדינה לפרנס תרבות לאומית חדשה, ציונית־חילונית־ארצית? מהי השפעתה של המדינה על הגדרת הזהות העצמית של הישראלי? האם דוחה תרבות חילונית, הניזונה מהריבונות המדינית, את המורשת התרבותית הקודמת, היהודית־ההיסטורית?

“דור בארץ” התחיל בהתלבטות הזו עם “המצב הישראלי”, ובכך קבע את שדה־ההתייחסות הרוחני־הגותי לספרות שנכתבת בשנות המדינה – קבע לעצמו וקבע לבאים אחריו. עד שסופרי “הגל החדש” מצטרפים אל הדיאלוג הרוחני המרתק הזה, כבר מספיקים סופרי “דור בארץ” לנקוט בו עמדה רוחנית שניה, שאף אותה מוצאים עוז וחבריו מן המוכן לפניהם. העמדה הראשונה של סופרי “דור בארץ”, כלפי החידוש שבריבונות המדינית, היתה בנטייה מובהקת לראות במדינה את חזות הכל. היא זו שתגונן מעתה,והיא זו שתבטיח מעתה את המשך הקיום הלאומי. היא זו שתזהה מעתה, והיא זו שתגבש תרבות אחרת, חילונית בעיקרה, מכאן ואילך. העמדה הרוחנית הראשונה כלפי הריבונות המדינית היתה בעלת יומרה טוטאלית: להתחיל את הכל במדינה, ולהשתית הכל על המדינה. ואם צריך לשם כך לפרוץ מן הרציפות לקודמים ומן הרציפות לעולמם הרוחני – תבורך הפריצה!

יומרה זו באה לידי ביטוי הן בסיפור והן במסה, הן בכתב והן בעל־פה. אם בסיפור – יפה לכאן ההכרזה של ס. יזהר ב״ימי ציקלג": "הוא וחבריו, בחורים בלי יחוס־אבות המה. רק יחוס־אב להם… ואז באים אנחנו, בתוך כדי קפיצת הדרך… לא על קרקע מורשת מדושנת, תמצית מסורת דורות… בלי מגע של ממש במה שאספו הדורות… עקורים ממה שכבר היה ועדיין לא מלבלבים במה שיש״. אם במסה – ראוי להביא מדבריו של מתי מגד: ״ביסודה של תמונת־עולמו של בן הדור אין אתה מוצא אלא אותו בלבד: זכרונותיו, חוויות ילדות שלו, אוצר מילותיו. אלה וכיוצא בהם הינם תוצר מובהק של הארץ ושל עשייתה החדשה – אך אין בהם מתחושת רציפות הדורות״ (בקובץ ״יבול״, ליובלו של שלונסקי) ואם באמירה – נדגים בעזרת דבריו של משה שמיר בוועידת אגודת הסופרים (פסח תשי״ז): “נבין שהיחס בין דור לדור איננו יחס של סיבה לתוצאה. הגיע הזמן שהדור הרואה את עצמו כסיבה, שהדור המבקש לראות בממשיכיו את תוצאותיו – יחדל מן האשלייה התמימה הזאת. עולם שלם של סיבות וגורמים מכל הסוגים מחולל דור חדש בספרות ובמחשבה”.

עוד קודם שסופרי “הגל החדש” מצטרפים כמשמרת שניה בספרות הישראלית, נסוגים סופרי “דור בארץ” מיומרת פריצתם בתש״ח, ונוקטים עמדה רוחנית שונה כלפי הריבונות המדינית. התגובה הרוחנית החדשה של “דור בארץ” מבטאת נכונות מסויגת, במידה ניכרת מאשר קודם, לראות במדינה חזות הכל. המלחמות מזה והכשלונות לגבש מיכלול רוחני־ערכי מן ההווייה הישראלית, במקום המורשת ההיסטורית, השפיעו על מגמת השיבה אל הזהות היהודית. מגמת השיבה הזו, שהינה גם בשעת כתיבתם של דברים אלה המגמה הרוחנית המרכזית אשר משפיעה על הנעשה בספרות הישראלית, אינה מתנהלת בקו ליניארי. מאורעות שונים, שמהם מצטרפים התולדות של הריבונות המדינית, יש שהם מסיטים את ספרותנו מדרך המלך למשעול צדדי (כזו היתה השפעתה של מלחמת יום־הכיפורים, למשל), ויש שהם מעכבים את התקדמותה של השיבה בקצב הצפוי (כזו היתה ההשפעה של מלחמת לבנון, למשל).

בכל מקרה, כאשר סופרי “הגל החדש” מצטרפים כמשמרת שניה לספרות הישראלית, הם מסתפחים בהכרה למאמצים אידיאיים אלה, לקבוע הערכה מאוזנת יותר ביחס למקומה של המדינה בתולדותיו של העם היהודי. ומאוחר יותר, באים גם צעירי “הגל המפוכח”, מן המשמרת השלישית, המסוייטים ממלחמת יום־הכיפורים, ומקעקעים אף הם, בנימת הספקנות שלהם, את יומרת תש״ח, על חוסנה של הריבונות המדינית ועל כוחה להבטיח את המשך הקיום היהודי.

פעילותן הסימולטאנית של שלוש המשמרות משקפת נכונות גוברת והולכת לבחון את “המצב ישראלי” על רקע הנושא המסורתי של הספרות העברית החדשה – “המצב היהודי”, כשם שיחד הן גם מחפשות מוצא למבוכותיו של “המצב הישראלי” בוודאויות שעדיין מסוגלת להעמיד לרשותנו התרבות היהודית לדורותיה.

בחינה הוגנת של הספרות בשנות המדינה מביאה בהכרה למסקנות הבאות:

א. מתש״ח מתחילה תקופה חדשה בספרות העברית – התקופה הישראלית.

ב. משמרת הסופרים הראשונה בתקופה הישראלית של הספרות העברית – משמרת ״דור בארץ״ – הפכה בהשפעת חוויה דורית עזה ביותר, הוויית חידושה של הריבונות המדינית, ממשמרת ספרותית נוספת ל״דור", המכתיב מהפיכה מקיפה בספרות הלאומית. מהפכה זו ניכרת בנושאים שחידש לספרותנו, בלשון הכתיבה, בדרכי־הכתיבה ובעמדות הרוחניות שנקט.

ג. “דור בארץ” הוא שהכין את כל אפשרויות־הכתיבה החדשות הללו לבאים אחריו, כשם שכיוון את שדה־ההתייחסות הרוחני־ההגותי לסופרים המאוחרים. סופרי “הגל החדש” מצאו מן המוכן מה שהדור הקודם הכין, ולפיכך הם רצופים ל״דור בארץ" מכל בחינה שהיא.

ד. מאז הצטרפה משמרת נוספת, השלישית במספר, של סופרים. המשמרת הזו מתמידה אף היא, כמשמרות הקודמות, להגיב על “המצב הישראלי”. פעילותם בו־בזמן של סופרי שלוש המשמרות מצרפת את תולדות התקופה הישראלית בספרות העברית, כפי שניתן לסכמה עד כה.




  1. “בשהפעתם” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה)  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות