א. הצורות הקצרות של הסיפורת

בסיפורת הישראלית משגשגת התבנית הסיפורית הארוכה – התבנית של הרומאן. שגשוגו של הרומאן מבליט את הנסיגה שחלה, בעיקר בשנות השבעים והשמונים, בצורות הקצרות יותר של הסיפורת: הסיפור הקצרצר, הסיפור הקצר והנובלה. מספר הרומאנים, שנדפסים בארץ מדי שנה, גדול בהרבה ממספר קובצי הסיפורים הקצרים. יתר על כן: מספרים חדשים, מן המשמרת השלישית, מנסים תחילה לכתוב רומאן, במקום להתנסות בהתחלה באחת מהצורות הקצרות יותר של הסיפורת. בכל מקרה רובם הקדימו לפרסם רומאן כספרם הראשון, דוגמת חיים באר, אריה סמו ויעקב בוצ׳ן. מספרים מן המשמרת השניה, שאת צעדיהם הראשונים עשו ככותבים במתכונת הסיפורית הקצרה, הסבו את כתיבתם מאוחר יותר לז׳אנר של הרומאן, דוגמת עמוס עוז, א.ב. יהושע, אהרן אפלפלד, עמליה כהנא־כרמון ויצחק אורפז, למרות שאת מיטב הישגיהם השיגו בצורות הסיפור הקצרות.

למעט יוצאים מן הכלל – לרוב הכותבים מועילה יותר ההתנסות תחילה במתכונת הסיפור הקצרה, כשלב מעבר אל המתכונת הארוכה יותר. את הצלחותיהם המאוחרות בז׳אנר הרומאן יכולים מרבית הכותבים, מבני המשמרת הראשונה בסיפורת הישראלית, לזקוף לזכות התפתחותה הטבעית של כתיבתם בדרך זו. ליזהר היה טבעי המעבר לרומאן רחב־הממדים “ימי צקלג” מסיפורו הקצר הראשון “אפרים חוזר לאספסת” ודרך הנובלה “בפאתי נגב”, כשם שהנסיונות במתכונת הקצרה הבשילו את המעבר אל ז׳אנר הרומאן בכתיבתם של משה שמיר, דוד שחר, נתן שחם ובנימין תמוז.

חלילה לנו להסיק מדברים אלה, שהתבנית הסיפורית הקצרה הולמת כותבים מתחילים בלבד. או אחרת: שהימנעות מכתיבת רומאן היא עדות למיעוט כשרונו של הכותב. גרשון שופמן לא נשאר כל ימיו מספר סיפורים קצרים משום שהיה מספר עם כשרון מוגבל, אלא בשל התאמתה של התבנית הקצרה – וליתר דיוק: הקצרצרה – לאורך נשימתו הסיפורי. סופר צריך להכיר את הסגולות שנתברך בהן, כדי להציע לקוראיו את מיטבו. אילוץ עצמו לכתוב בתבנית, שאינה הולמת אותן סגולות, עלולה לפגום בהישגיו הספרותיים, ובמהלך חיי־היצירה שלו – גם בהנאתו מן הכתיבה. סופר צריך לקבוע לעצמו את הענף הספרותי שבו הוא מסוגל להגיע לידי הצטיינות. מודעות עצמית כזו יכולה לחסנו נגד סיבות חיצוניות, שבגללן מאלצים סופרים את עצמם כיום לכתוב בניגוד לכשרונם הטבעי. מתכונת הסיפור הקצר הנחילה את מיטב הישגיהם לבנימין תמוז, לעמליה כהנא־כרמון ולא.ב. יהושע. אהרן אפלפלד, עמוס עוז ויצחק בן־נר הצטיינו יותר במתכונת של הנובלה. דוד שחר ויעקב שבתאי יכולים להדגים כותבים שהמעבר למתכונת הרומאן הביאם למיטב הישגיהם.

גם אין זה נכון – כפי שרבים מניחים – שכתיבת רומאן מאומצת יותר מכתיבת סיפור קצר, ולפיכך היא מיפגן לכשרונו של הכותב. כל מתכונת סיפורית מעמידה בפני הכותב קשיים טיפוסיים שונים. בסיפור הארוך, ברומאן, בולט יותר הקושי האירגוני, המתחייב משליטה על חומרי־סיפור רבים (הרבה דמויות, הרבה התרחשויות ושפע של פרטים). כותב סיפורים קצרים זוכה להקלה בתחום זה, אך הוא יצטרך להתמודד עם קושי אחר: עם הקושי להמחיז מציאות אנושית מחומרים מועטים. ההיקף המוגבל של המתכונת מצמצם בהכרח את נתוני הרקע, מקצר את השהות להיכרות ממושכת ורבת־פנים עם הדמויות ומגביל את מספרן של ההתרחשויות בעלילה. כותבו של סיפור קצר ישיג לפיכך בעמל רב יותר מציאות מהימנה, עלילה סבירה והתפתחות משכנעת – אף כי כל אלה מהווים אתגר גם בשביל כותב רומאן.

התנופה בכתיבת רומאנים אינה יכולה להיות מוסברת, לצערי, בצמיחתה המפתיעה של קבוצת כותבים, שסגולותיהם כסופרים הכשירו אותם טוב יותר לספר במתכונת הארוכה. וגם אי־אפשר להסבירה בשינוי מהותי אצל כותבי הסיפורים שהפסיקו רובם ככולם להאמין ביכולתה של העלילה הקצרה, המרוכזת, להבהיר את מצוקותיו של האדם בעידן המודרני. מן הרומאנים שנכתבים ע״י המספרים הישראליים, אי־אפשר להתרשם, שמתכונת הרומאן נבחרה ע״י הכותבים בגלל האפשרויות האפיות שגנוזות ביריעת־הסיפור הרחבה, או בשל אידיאולוגיה ספרותית, המניחה שספרות צריכה להבטיח בטחון וודאות, שרק יריעת סיפור רחבה, הממחיזה את מלוא זיקותיו של האדם כלפי הסובב אותו, מסוגלת להעניק אותן לקורא.

הסיבות שמסבות את הסיפורת העברית, מסיפורת שרוב רובה סיפורים קצרים בדורות הקודמים לסיפורת שרוב רובה רומאנים בשנותיה של המדינה, הן כולן סיבות חיצוניות, שוקיות, שמוכתבות ע״י קובעי הביקוש לפירסומן ולהערכתן של יצירות סיפורת.

הסיבה הראשונה – השינוי באופיים של המוספים הספרותיים. מוספי הספרות שינו בשנות השבעים והשמונים את צביונם. הם הפכו מבימות שתכליתן לייצג את חידושי היצירה המתהווה, ע״י הדפסה ראשונה של יצירות שהושלמו בשירה, בסיפורת ובמסה, למדורים חדשותיים לענייני ספרות, האמורים לספק לקוראי העתון מידע על הנעשה בתחומה של הספרות. מדורי הספרות מתמקדים בסקירת ספרים חדשים ובביקורת החשובים שביניהם, בראיונות עם כל הקשורים בעולם הספר ובציון אירועים בעלי ערך חדשותי בפעילות הספרותית. לסיפור קצר, או למסה מקיפה (שאורכם שווה פחות או יותר), אין ביקוש רב במדור שכזה הוא אופיו. מן המסורת הקודמת, לפרסם במוסף כמעט מדי שבוע סיפור קצר, כמעט ולא נשאר זכר. המסורת הזו הצטמקה לנכונות להמשיך ולפרסם שירים, המוסיפים להיות נסבלים הן בשל ממדיהם והן בשל הגיוון החזותי שהם מעניקים לעמודי המוסף. הדרישה לסיפורים קצרים הוגבלה לגליונות מיוחדים של המוסף הספרותי, אשר נדפסים כתוספת נפרדת בגליונות החגים, אך בשל העדר ביקוש רצוף לסיפור במתכונת הקצרה, יציעו רוב הכותבים לעורך בהזדמנות כזו פרק מרומאן בכתובים.

גם שינוי במדיניות הפירסום של המו״ל העברי משפיעה על התמעטות כתיבתם של סיפורים במתכונות הקצרות. למו״לים התברר שרומאנים נמכרים טוב יותר מכרכים של סיפורים קצרים, ולכן הם מהססים להדפיס קובץ של סיפורים קצרים, או שהם ממעטים להדפיסו. הכרעה זו של המו״לים משפיעה הן על הקוראים והן על הכותבים. היצע הקבצים של סיפורים קצרים הוא כה מועט, שקוראים מתרגלים באמת לרכוש רומאנים. קובץ סיפורים מצטייר לרובם כלקטים ההולמים לשמש ספרי־לימוד לתלמידי־תיכון ולסטודנטים. סופרים, שהעדפת המו״לים לא נעלמה מעיניהם, נמנעים אף הם לכתוב סיפורים קצרים, מחשש שמא יהיו הללו נידונים לגניזה במגירות־שולחנם.

לביקורת חלק לא מבוטל בהשתרשותה של התופעה. מבקרים מעדיפים לסקור רומאן ולהתמודד עם סיפור בממדי רומאן. ריבוי העלילות, שעימן צריך מבקר להתמודד בסקירת קובץ סיפורים, הופך את עיסוקו למלאכה מפרכת. אחדותה של עלילת רומאן קלה לו ונוחה לו יותר, גם אם מדובר בעלילה מורכבת ביותר. כרכים של סיפורים קצרים יתמעטו וילכו ככל שסופרים, מו״לים וקוראים ירגישו שמתעלמים מהם. מבקר, המבקש לו בדרך זו הקלה בעיסוקו הקשה – תורם שלא מדעת להתמעטותו של ז׳אנר הסיפור הקצר, ששום סיפורת בלשון מן הלשונות אינה רשאית להשלים עם גוויעתו או היעלמו.

התמעטות הסיפורת בתבניות הקצרות מזיקה הן לסופר בתחילת דרכו והן לסופר המנוסה. כותב בתחילת דרכו מדלג על שלבי התפתחות הכרחיים לכשרונו, בנסותו לכתוב כבר בראשית צעדיו יריעה סיפורית רחבה ומורכבת, כזו של רומאן. המאמץ הזה מרחיקו מגילוי התבנית אשר הולמת באמת את כשרונו יותר מכל. סופר מנוסה כופה על עצמו הרחבת כל עלילה לממדי רומאן, ובמו־ידיו הוא משחית על־ידי כך סיפור שיכול היה להיות מגובש ושלם כסיפור קצר. חידוש כוחן של התבניות הסיפוריות הקצרות הוא על כן תביעה הגיונית לסיפורת הישראלית הנכתבת כיום.

ב. שלושה מוקדים רעיוניים

מיבחר המסות שבספר זה מדגים את נוכחותם הפעילה של שלושה מוקדים רעיוניים בסיפורת הישראלית. סופרים ישראלים בודדים גילו זיקה עקבית לאחד המוקדים בלבד לאורך כל שנות כתיבתם. רוב כותבי הסיפורת – ובכללם גם אלה שהספר דן בכתיבתם – הגיבו במהלך יצירתם אל יותר ממוקד אחד.

גם עוצמת השפעתם של שלושת המוקדים האלה משתנה, במשך ארבעים שנותיה של הסיפורת הישראלית, הן בהשפעת המאבקים בין המשמרות הספרותיות והן בהשפעת האירועים ההיסטוריים שמטלטלים את המדינה ואת החברה הישראלית. התסיסה הרעיונית, שבה מצטיינת הסיפורת הישראלית, היא לא במעט גם תוצאה של התחרות בין שלושת המוקדים על מידת השפעתם בסיפורת הישראלית. המאבקים בין המשמרות ליבו את התחרות בין המוקדים הרעיוניים האלה באופן מלאכותי, ואז לבשה התחרות לעתים צורה גלוייה ואף בוטה. אך במרבית אותן ארבעים שנים ראשונות של הסיפורת הישראלית, פעלו שלושת המוקדים הרעיוניים מתוך תחרות סמוייה, שהתאפיינה ביחסי הפרייה הדדית. במיוחד היתה כזו השפעתה של התחרות בין המוקדים, כאשר היא התגלתה בכתיבתו של אותו יוצר.

המוקד הרעיוני הראשון מגיב על “המצב הישראלי”. לידתו עם חידוש הריבונות המדינית בתש״ח, ולפיכך הינו הצעיר בין המוקדים. אך מוקד זה הינו גם בעל ההשפעה החזקה ביותר, בתקופת הזמן שספר זה סוקר, בסיפורת הישראלית. המונח “המצב הישראלי” מסמן התלבטויות רוחניות עם מבוכות בנות־הזמן. מבוכות אלה נפרשות על קשת רחבה למדי של תחומים, אך משותף לכולן, בחינתן מאותה נקודת־מבט: מנקודת־מבטה של המדינה, המהווה חידוש בחיים הלאומיים. בהשפעת המוקד הרעיוני הזה נפתלת הסיפורת הישראלית עם האידיאולוגיות השונות: הציונית, הסוציאליסטית, הכנענית והממלכתית. היא מתמודדת עם המלחמות התכופות בין מדינת־ישראל ובין מדינות ערב. היא נאבקת עם מתחים חברתיים במדינה. שאלת השאלות היא על עצם הריבונות: מהי משמעותה של המדינה בקיום הלאומי, והאם ניתן לראותה כמבטיח בלעדי להמשך הקיום היהודי? הגעש הבלתי־פוסק של הכוחות הפועלים בהוויה הישראלית ליבה את אש־היצירה בעשורים הראשונים האלה של הסיפורת שלנו, כי היה במבוכותיה, בחרדותיה ובסיוטיה של ההוויה הישראלית אתגר אידיאי וגם אסתטי למספר הישראלי. זה האתגר לפענח חידה מורכבת ורבת־מיסתורין, להפיק מתוך הכאוס של ההווה איזה גרעין של ודאות. המוקד הרעיוני השני מגיב על “המצב היהודי”. סביב מוקד זה מרוכז המאמץ לקשור את חידוש הריבונות היהודית לרצף הקיום היהודי. בחינתה של המדינה על רקע “המצב הישראלי” היתה צמודה לאפשרות המסעירה, לפתוח בה רציפות חדשה בחיים הלאומיים: חילונית וגם חופשית מסבל־הירושה. מן המדינה היתה צריכה להימשך הזהות החדשה: הישראלית־הצברית. מכאן ההבדל הרעיוני בין הכתיבה על המדינה במסגרת “המצב הישראלי” ובין הכתיבה עליה במסגרת “המצב היהודי”. האחרונה בוחנת את המדינה כחולייה אחרונה בשלשלת הקיום היהודי, והיא בוחנת את חוזקה על פני “המשך הארוך” של תולדות העם היהודי. בכל מקרה, היא מעדיפה לשפוט את חידוש הריבונות המדינית בעזרת טווחי־הזמן הארוכים, של תולדות העם היהודי מראשיתו, על פני שיפוטו בעזרת “המשך הקצר” של שנות־המדינה. הכתיבה על “המצב היהודי” עוקפת את הנסיונות המוגבלים, המתגלים במאמץ לפרש את המציאות הישראלית מתוך עצמה, כדי לברר – בירור עדכני – את הסוגיות שאינן יורדות מעל סדר־היום הלאומי מימי ההשכלה ואילך: טיבה של הזהות היהודית בעידן החילון והליברליזם הדמוקרטי, קיום יהודי בתוך צורותיה החדשות של שנאת־ישראל (לאחר השואה ובהשפעת כינונה של מדינת־יהודים), מרכז ופריפרייה בעולם היהודי (לאחר שקמה מדינת־ישראל ולנוכח שינויים דמוגראפיים במרכזיו השונים של העם היהודי), מושגי־הערך היהודיים המתגבשים בהשפעת אורחות־החיים במאה העשרים. הכתיבה על המצב היהודי מרתקת אליה כותבים, משום שהיא תובעת מהם התמודדות עם מצבים של טרם הכרעה: בין גלות וגאולה, בין אמונה וכפירה, בין ישן וחדש. ומעל לשאלות פתוחות אלה רובצת עננתו של האיום על הגוף הלאומי, בשל התרופפותה של הזהות היהודית ובשל אשליית הבטחון שמקנה הריבונות המדינית. המוקד הרעיוני השלישי מגיב על “המצב האנושי”. בהשפעתו מנסה הסופר הישראלי לעסוק בשאלות אקזסטנציאליסטיות, כפי שהן מתגלות בהוויה הישראלית. נתוני המקום והזמן משמשים כאן כתפאורת־רקע בלבד לבירור מצבי־קיום אוניברסליים ביסודם. ביצירות המגיבות על “המצב האנושי” נחלש והולך משקלן של הסיבות הלוקאליות, ומתעצם משקלם של ההסברים האוניברסליים השונים: של הפילוסופיות הקיומיות המודרניות, של האפשרויות המתחדשות ע״י המדע כיום, של תנאי־הקיום במאה העשרים. מוקד רעיוני זה תרם לכך שחלקה של הסיפורת הישראלית בשנותיה של המדינה לא ניגרע בתיאורה של הבדידות על רקע של ניכור ביחסי בני־אדם, בשימת־לב למהפכה הפמיניסטית, בשיקופה של התקופה ככפר־קטן (בהשפעתם¹ הגוברת של אמצעי־התקשורת והנסיעות שבהישג־יד לכול בארצות אחרות) ובנגיעה בכל המצבים האנושיים שהספרות המודרנית מתייחסת אליהם. מי שביקש להדגיש את “המצב האנושי” שבהוויה הישראלית, הפשיט לפעמים מן ההתרחשויות ההיסטוריות את לבושן המקומי. מלחמה ממלחמות ישראל הוצגה כ״מצב מלחמה^" ומתחים עדתיים, שהתהוו תוך מעשה קיבוץ־הגלויות, הוצגו כ״מעבדה סוציולוגית" המפגישה שונות אנושית. הכתיבה על “המצב האנושי” זכתה יותר מן האחרות להיתרגם לשפות זרות. ואם זכו יצירות שהגיבו ל״מצב הישראלי" או ל״מצב היהודי להיתרגם עבור קוראים בארצות אחרות – הן זכו לכך לא רק בשל איכותן הספרותית, כי אם גם בשל אינטרפרטציה שלהן כיצירות הדנות ב״מצב האנושי", תוך אובדן עיקר עוצמתן הרעיונית.

כאמור, כוח־השפעתם של שלושת המוקדים השתנה בארבעת העשורים הראשונים של התקופה הישראלית בסיפורת העברית. בעשור הראשון ייסדו וגם השליטו בני “דור בארץ” את המוקד הרעיוני הראשון. הנושא הספרותי החדש, נושא המלחמה, דחק את שאר המוקדים מפני החידוש המסעיר של הכתיבה על “המצב הישראלי”. האידיאולוגיה הארצית שהמשמרת הספרותית הראשונה טיפחה, בהשפעת ההקמה של המדינה, גם גילפה דמות־ספרותית חדשה – הצבר – שהדגישה את מחוייבותה של הספרות הישראלית הצעירה כלפי הסוגיות הרעיוניות שב״מצב הישראלי".

בני “הגל החדש”, המשמרת הספרותית השניה, הוליכו את פניית־העורף לנושאי “המצב היהודי”, אף מעבר למה שהוגדר כנושאי “המצב הישראלי”, ע״י התמקדות בנושאי “המצב האנושי”. בשלב התייצבותה של המשמרת הספרותית החדשה, בתחילת שנות הששים, חודר אל הסיפורת הישראלית גם האנטגוניסט של הצבר, הדמות של האנטי־גיבור, הנאנק תחת עקת־הקיום ושמסמל במצבו את מצבו של האדם, המתקיים בעולם דה־הומאני, בתנאי ניכור. שמחותיו של האנטי־גיבור הינן פעוטות, אך לסבלו אין־שיעור. חולשתו לשאת בייסוריו אך מגבירה את עוצמת תבוסותיו בחיים.

מאמצע שנות הששים מתחזקת והולכת הכתיבה על “המצב היהודי”. להתחזקותו של המוקד הרעיוני הזה תרמה האכזבה מיומרת האידיאולוגיה הארצית, הצברית, בשל קוצר־ידה להציע תוכן תרבותי־ערכי, שיצדיק את נטישתה של התרבות שהוגדרה כגלותית. בטעות תולים את התפנית בהשפעתה של מלחמת ששת־הימים. השפעתה של זו התבטאה רק בהאצת התפנית, שהתחילה עוד קודם לה. נושאים שנחשבו, בהשפעת יומרת הפריצה של תש״ח, כגלותיים, ושאלות שהוקעו אך לא מכבר כעבשות מזוקן – הצטיירו לפתע כרלבנטיים וכדוחקים.

נושאי “המצב היהודי” מציעים מבחינה רעיונית את האפשרויות הנועזות מכולן לסיפורת הישראלית. הם מציעים לה, ללא־ספק, גם את תחום הנושאים שיכול לייחדה בסיפורת העולמית. ואין לפיכך לתמוה, שמוקד רעיוני זה מתחזק בהתמדה. הוא מתחיל להצטייר כמציב אתגר רעיוני גדול מכולם ליותר ויותר סופרים. ועל כן ניתן לשער, שלא ירחק היום שבו נושאי “המצב היהודי” ידחקו מן המרכז את הנושאים ששלטו בסיפורת הישראלית בארבעים שנותיה הראשונות, את נושאי “המצב הישראלי” ואת נושאי “המצב האנושי”.

לפי שעה חשוב להדגיש:

א. נוכחותם הפעילה של שלושת המוקדים הרעיוניים האלה באה לידי ייצוג דומה הן בתבניות הקצרות של הסיפורת הישראלית והן בתבנית הרומאניסטית בצורותיה השונות (הרגילה והטרילוגיה).

ב. שלוש המשמרות הספרותיות שפועלות כיום במקביל בסיפורת הישראלית אינן יכולות לטעון לבעלות על נושאי אחד מן המוקדים הרעיוניים. בהתגוששות בין המשמרות (ובעיקר בעת המאבק על ההכרה, כאשר משמרת הדשה התייצבה על הסף), הבליטה לפעמים משמרת את מחוייבותה המיוחדת לאחד משלושת המוקדים. אך למעשה מתפלגים כותבי המשמרות השונות בין שלושת המוקדים הרעיוניים. הפניות ממוקד רעיוני אחד למשנהו הן לרוב אישיות ומותנות בהתפתחות האימננטית בכתיבתו של כל כותב.

ג. משמרות כסיפורת הישראלית

סופרים הם ציפורי־שיר מטורפות, המתאמצות להשמיע שירה בעולם שהשירה אינה נחשבת ביותר בעיניו. אולם מלבד הכורח האישי, הפנימי, לעטר לעצמם במעט יופי את העולם הגדוש כיעור שמסביבם, מניע אותם גם צורך חברתי – להשפיע על אחרים, לעורר גם בהם השתוקקות עזה למציאות טובה יותר. על כן מעורבים בסופר תום־לב מקסים של ילד עם כובד־ראש לוהט של נביא, יצר־הרפתקנות מובהק עם דמיון חסר־מעצורים.

ענינם של הסופרים במישפט הקוראים, קוראים מן השורה וגם קוראים מקצועיים יותר, כגון: מבקרים וחוקרים, אף הוא כפול. התגובה השופטת של הקורא מעידה על עוצמתה של השפעת הסופר על הקורא, לרצות כמוהו בעולם מתוקן יותר. אולם היא עבור הסופר גם ביטוי למגע עם הקורא, שהוא תחילתו של השיפור המיוחל עצמו – תוספת־מה לתיקון יחסי־האנוש המשובשים, ששולטים בהם יסורי הבדידות ועינויי הניכור.

מישפט־קוראים חפוז ובלתי־שקול סותם את מעיינות היצירה, או מזרים את מימיה לאפיקים מבוזבזים. אולם, כדי שתהיה התגובה השופטת של הקוראים גומלת לסופר על מאמצי־היצירה שלו, עליה להצטיין לא רק בסגולותיה המוסריות, כגון: האמת והיושר, אלא גם צריכים להתקיים בה מיספר תנאים של קריאה נכונה. הקריאה צריכה להיות רצופה ועוקבת, עליה להיות פתוחת־לב וקולטת, ועליה להיעשות ברצינות וברגישות.

העדרם של הרגלי־קריאה כאלה – ולא, כדעת אחרים, חולשתן של הסגולות המוסריות בקרב הקוראים – הם מסבירים את איכותו הירודה של מישפט הקוראים על הספרות העברית, הנכתבת ומתפרסמת בדור הזה. כאשר ציבור־הקוראים העברי, היחיד שספרות זו פונה אליו ישירות, אינו עוקב בפתיחות־לב וברגישות אחר מגמותיה הרעיוניות ואחר מייחדיה הספרותיים (בנושא, בדמויות, באופני ההבעה ובצירופי הלשון) – אין מישפטו מסוגל להיות משפט של אמת־ההרגשה ושל יושר־ההערכה. על כן יש בלבי תרעומת גדולה יותר על מישפט הקוראים מאשר על רמת ההישג הכללית של הספרות העברית בשנותיה של המדינה. איזה עתיד צפוי לה, לספרות העברית, אם סופריה נחתכים בהבל־פה לשבט או לחסד, בלא שספריהם יוערכו כל אחד בנפרד. שהרי עיוותי המישפט בעולמה של הספרות מיוסדים, רובם ככולם, על היקש מוטעה מן הפרט, דהיינו: מהספר הבודד, אל הכלל – אל הישגו הכולל של היוצר בכלל כתיבתו. והן סופר מסוגל להשפיל, לאחר שפתח את דרכו הספרותית בהישג מבטיח – ודוגמה מובהקת לאפשרות כזו הוא מה שאירע לכתיבתו של פנחס שדה לאחר “החיים כמשל”, או מה שאירע לא.ב. יהושע ב״המאהב״ לאחר ספריו הקודמים; כשם שסופר מסוגל לגבש את דיוקנו העצמי רק לאחר מיספר נסיונות שלא עלו יפה במיוחד, כפי שאירע, למשל, לכתיבתו של נתן שחם.

לכוללותה של קריאה כזו יש להוסיף גילוי אחר של השיפוט החפוז – אחידותה של ההערכה, הננקטת כלפי יצירתו של סופר. לאחר שזו נתגבשה בדרכים שונות, שרובן – בטיבן ובנימוקיהן – חוץ־ספרותיות, היא מלווה את הסופר כצל בדעת־קהל עיקשת כיבלית. גם אם יעבור הסופר מטמורפוזה רוחנית ויצירתו תשתנה בשל כך עד לבלי הכר – ספק אם יזכו להערכה מחודשת. דוגמה לכך ישמשו לנו שני מספרים מעולים, דוד שחר ואהרן אפלפלד, שההישתנות ביצירתם היא אימננטית, איטית ורצופה, יש בה חידוש מתמיד והפתעות־יכולת בלתי־פוסקות, ואף־על־פי־כן פועלת להגמדת הערכתם דעת־קהל כזו, שאינה נפתחת כלפי עומק הדמיון היוצר וססגוניות הכושר לספר, המתגלים ביצירתם בכל סיפור חדש.

ועל כן, בשל העדרם של הרגלי־קריאה נאותים, כה אכזרי הוא מישפט הקוראים אצלנו, המחבב הערצות חטופות ועקימות־אף פזיזות, מרעיף שבחים שלא במידה ומזעיף פנים לאורך שנים. שתי תכונותיו העיקריות – כוללותו ואחידותו – מעידות, שפעולת הקבלה והדחייה של יצירת־ספרות דומה אצלנו לבעירה של שדה־קוצים, אשר באה בחטף ומכלה את עצמה במהירות־הבזק. רושמה מצטמצם לתוצאה האחת: אדמה חרוכה בשדות שהבשילו את היצירה העברית.

ארבעים שנותיה הראשונות של המדינה יצטיירו ודאי במישפט הדורות כקמט לא עמוק במיוחד בפניה יפי־השיבה של הספרות העברית. גם זאת יש לזכור, שלדורות יתקיים בלאו־הכי מעט מכל המרובה שנכתב בשנים הללו, שנות התגוששות רבת מתח בין יצירותיהם של בני מישמרות ספרותיות אחדות: בצד פירסומיהם של אחרוני מספרי התחייה הלאומית (שופמן, ברש, שטיינמן, ברקוביץ, ראובני, עגנון, הזז ואחרים), הופיעו בשנות המדינה עיקר פירסומיהם של בני דור־הביניים (הורביץ, שנהר, אריכא, בר־יוסף ואחרים). מספרי “דור בארץ^”^ נתגבשו סמוך לתש״ח ויצירתם כבר חופפת במלואה את שנותיה של המדינה (טביב, יזהר, שמיר, מגד, מוסינזון, תמוז, ניצן, שחם, שחר ורבים אחרים). ומהם צריך להתחיל למנות את המשמרות בסיפורת הישראלית. המספרים, אשר החלו לפרסם מסוף שנות החמישים ואילך, התגבשו כמשמרת ספרותית בשנות המדינה עצמן (אפלפלד, עוז, יהושע, קנז, כהנא־כרמון, צלקה ואחרים), ולכן מקובל לכנותם “דור המדינה”.

ובשנות השבעים, לאחר מלחמת יום־הכיפורים, מתייצבת המשמרת השלישית בפיתחה של הסיפורת הישראלית – “הגל המפוכח”, שהגיב בעמדה רוחנית חדשה על “המצב הישראלי”. (לתאורה של משמרת זו ולהבהרתה של העמדה הרוחנית החדשה הזו הוקדש ספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית”). ותיקיה של משמרת זו הם יעקב שבתאי המנוח ויצחק בן־נר, ועימה נימנים: חיים באר, דוד שיץ, דן שביט, ישראל המאירי, אריה סמו, יעקב בוצ׳ן, דוד גרוסמן ואחרים.

הצטופפותם של יוצרים ממשמרות אחדות בפרק־זמן קצר יחסית, מעידה על חיוניותה של היצירה הספרותית העברית בשנותיה של המדינה, אך היא גם עשויה להסביר את כוח ההעכבה, שיש למישפט־קוראים כוללני ואחידותי, לקבלת השפע הזה, שמיספר כה ניכר של יוצרים, ברוכי כישרון ועצמיים, העניקו לנו בשנותיה של המדינה. בעיקר אני מתכוון לליקוי בולט של מישפט קוראים, אשר אינו מתמודד עם ממשותה של היצירה המתהווה ברציפות – להעדר הפתיחות לקבל גם ספר בודד כביטוי להישגו העצמי של הסופר בכתיבתו, מבלי להחיל עליו את הדעות הקדומות שנתגבשו כלפיו מכוח ספריו הקודמים, או – ואלו עוד פחות נסבלות – מכוח השיוך הדורי שלו למשמרת ספרותית.

תופעה שיפוטית זו בולטת אצלנו בעיקר בהבדל היחס שבו מתקבלים בדרך־כלל ספריהם של בני “דור בארץ”, לעומת התקבלותם הטיפוסית של ספרים מפרי־עטם של בני “דור המדינה” או מספרי “הגל המפוכח”. משום־מה נגזר על מספרי “דור בארץ” במישפט הקוראים להיות כבולים לנצח אל הסיפור הריאליסטי, שנושאו הוא מלחמת־השיחרור, בעוד שמאפיינים אלו של רבים מספריהם המוקדמים של סופרי “דור בארץ” התיישנו זה מכבר, עוד בעשור הראשון לכתיבתם. כעשרים שנים שוקד דוד שחר על כתיבת כרכי הלוריאן – והם מתקבלים אחד אחד, באדישות־מה. לפני שנים פתח גם משה שמיר ביריעה רחבת־היקף, הטרילוגיה “רחוב מפנינים”. הכרך הראשון ״יונה מחצר זרה״ התקבל בהסתייגות מפורשת והשני – ״הינומת הכלה״ – זכה אף הוא רק לשבחים רפים. ובצד שתי דוגמאות מובהקות אלה, ניתן

למנות ספרים בודדים (מוסינזון – ״יהודה איש קריות״, מגד – “החי על המת״, שחם – “הלוך ושוב” והנובלות שב״קירות עץ דקים” ועוד ועוד), שרק השיוך הדורי היה בעוכרי מחבריהם.

היו שלוש סיבות עיקריות לנטייה הכוללנית הזאת, למעט באופן קבוע בהערכתם של מספרי “דור בארץ”, בהשוואה למספרי המישמרות הצעירות יותר מבני “דור המדינה” ו״הגל המפוכח".

א. פירסומיהם הראשונים של מספרי “דור המדינה” נעשו בשעה של מבוכה והפוגה בכתיבתם של בני “דור בארץ”. פירסום “ימי ציקלג” ליזהר סימן את מיצויו של הנושא הראשון של בני דור זה, שבאמצעותו ביטאו את החוויה הדורית שלהם ואשר סביבו גיבשו את תמונת־העולם הרוחנית המשותפת שלהם. ביסודה היתה היאחזות בארצי ויומרת התחלה תרבותית, כמרד נגד זיקת הרציפות הרוחנית של קודמיהם, שככלל היה ליבם מושכם אל העבר – אל הגולה, ערכיה ומסורתה הרוחנית. נושא מלחמת־השיחרור התמצה, משום שכעבור עשור שנים התבררה המרדנות הרוחנית שנתלתה בו כיומרה חסרת־שחר. בסוף שנות החמישים נמצאו בני “דור בארץ” תוהים ונבוכים. כתוצאה ממבוכה זו נגזרה שתיקה על חלק מיוצרי־הדור הזה מאז ועד היום. חלק אחר נערך לתפנית רוחנית חוזרת, בגששו אחר דרכי־שיבה אל חוליות־העבר המזולזלות. שיבת פורצי תש״ח לא הוערכה כתעוזה רוחנית, פרי לבטי־רוח אמיתיים, אלא נצטיירה בכללותה בקונפורמיות רוחנית. מספרי מישמרת “דור המדינה”, שבתחילת דרכם המשיכו במרד ובפריצה, אשר בני “דור בארץ” נטשום למען השיבה אל הרציפות הרוחנית, נתקבלו על כן כמבשרי האוונגארד הרוחני בספרות העברית המתהווה. מישפט הקוראים נטה על כן חיבה למישמרת החדשה, אף כי שיבתם של בני “דור בארץ” הינה גם נועזת יותר, גם צודקת יותר.

ב. לבטי־הרוח האמיתיים של בני “דור בארץ” יצרו אותו מכנה־משותף, המלכד סופרים בעלי דיוקן עצמי מבני מישמרת אחת לדור ספרותי חדש. למספרי ״דור המדינה״ לא היו מעולם – ואין להם גם כיום, לאחר כעשרים שנות כתיבה – מאפיינים דוריים. דיוקנם הדורי המובהק של בני "דור בארץ״ הוא שמקנה להם על דרך הניגוד – ולדעתי, בטעות – זהות דורית. אולם מיגרעתם זו של בני “דור המדינה” (והיא במפורש אינה מתייחסת אל ההישגים הספרותיים העצמיים של מספרים שונים) היקנתה להם יתרון במישפט הקוראים: בהעדר הוויה דורית מובהקת (כמלחמת־השיחרור בכתיבת קודמיהם) – נצטיירו מספרי “דור המדינה” כקבוצה הרבה יותר מגוונת מקודמיהם וכפותחים מבואות להרבה כיוונים חדשים בספרות העברית. ההרגל למנות דורות (והיא מורשתה של כל היסטוריוגראפיה) היטעה להאמין, שבני מישמרת גילית משותפת אומנם מסמנים בספרות העברית הצעירה גם דור חדש, בעל דיוקן רוחני עצמי.

ג. בשעת התגבשותו של מישפט הקוראים לטובת מספרי “דור המדינה” נתברר לפתע, כי מספרי “דור בארץ” חסרו מבקרים מבני דורם, שיילחמו את מלחמתם ויבהירו את מהלכיהם הרוחניים והספרותיים. לעומת זאת, הצמיח “דור המדינה”, במקביל למספריו גם את קבוצת המבקרים, שפילסה לו את דרכו וקילסה באוזני הקוראים את שיבחו. מבקרים אלה (מירון, שקד, מוקד ואחרים) עיצבו בשקדנות את מישפט הקוראים, הממעיט כל־ כך מהישגיהם של בני “דור בארץ” ומבטל את התמורות הרוחניות ואת ההתפתחויות הספרותיות המאוחרות ביצירתם, במונחי הכוללנות והאחידות, שעליהם עמדתי קודם־לכן.

מכאן, שמישפט הספרות העברית בשנותיה של המדינה רחוק לפי שעה מלהיות מישפט־אמת. האבות (מאחרוני סופרי התחיה ומסופרי דור־הביניים) נשכחים והולכים שלא בצדק, הבנים (סופרי “דור בארץ”) נידחים מכוח דעות קדומות, והנכדים (סופרי ״דור המדינה״) זוכים בתהילה (חולפת?).

ואשר לנינים (סופרי “הגל המפוכח”) הם נהנים עדיין מן האשראי שמישפט הספרות מעניק לסופרים בתחילת דרכם. וגם דומה, שטרם הושם־לב די־הצורך לתעוזתם הרעיונית – זו שנוסחה בתגובתם ל״רעידת האדמה", שנתחוללה במושגי־הערך של החברה הישראלית בהשפעת מלחמת יום־ הכיפורים.

ד. משמרת “דור בארץ”

עד אמצע שנות הששים נדפסו רוב ספריהם הראשונים של מספרי “דור המדינה”. מבקריה הבולטים של המשמרת החדשה, גרשון שקד ודן מירון, שצמחו מתוכה ובגרו יחד עימה, הזדרזו להבדילה מן המשמרת הראשונה בסיפורת הישראלית – זו המכונה “דור בארץ”. סימני השוני שעל־פיהם נעשית בהכרה ההבדלה בין משמרת מספרים אחת לזו שבאה אחריה, כגון: הבדל גיל, חידוש נושאים ובחירה בדרכי־סיפור אחרות, הפכו בפיהם בסיס לחלוקה בלתי־סבירה של הרציפות הספרותית. טענתם המוזרה היתה, שסופרי “דור בארץ” ממשיכים בכתיבתם את “סופרי העליות” שקדמו להם, ואת התקופה החדשה, התקופה של ספרות המדינה, זו של הספרות הישראלית, צריך לפתוח ב״גל החדש", בעמוס עוז ובבני דורו.

הניסיון ליטול את בכורת המהפכנות בתולדות הספרות שלנו ממשמרת היוצרים הראשונה, זו שבאמת פותחת את התקופה הישראלית בספרות הלאומית, הוא חסר־תוחלת, הוא סותר את ההיגיון הפשוט, שעל־פיו חופפת התקופה הישראלית בספרות העברית את שנות המדינה, ולפיכך מתחילה הספרות הישראלית בתש״ח, שנת ייסודה של המדינה, ולא בתשכ״ה, שנת הופעתם של רוב ספריהם הראשונים של סופרי “הגל החדש”. הוא מתעלם מן הממצאים הספרותיים שאין להכחישם. כאשר מתחילים סופרי “הגל החדש” את כתיבתם, כבר נחתם הנושא הראשון בכתיבתם של סופרי "דור בארץ״ – נושא מלחמת השיחרור. בהיחתם הנושא הזה, שבו עצמו התמקדו חלק ניכר מחידושי הסיפורת הישראלית, כבר מנסים סופרי “דור בארץ” אפשרויות־כתיבה חדשות (תימאטיות, צורניות ואידיאיות), שמאוחר יותר החלו לייחס אותן לבאים אחריהם, לסופרי “הגל החדש” ולסופרי “הגל המפוכח”.

למעשה כבר ב״ימי צקלג" עצמו קיימת התפנית הברורה מן ה״אנחנו" הקולקטיווי אל ה״אני" של היחיד. את גיבוריו הצעירים של הרומאן מעסיק הפער שבין האידיאולוגיה והממשות, ואוירת ההתלהבות חסרת־הפקפוק בחזונות וביעודים מתחלפת בנימות של ספקנות אירונית. דמות־הגיבור הקודמת, דמותו של “הצבר”, מתחילה אף היא להתנתץ בכתיבתם המאוחרת יותר של מעצביו הראשונים. תמוז בסיפוריו הקצרים לועג לגופניות המוגזמת ש״הצבר" מאמץ לעצמו (“תחרות שחיה”) ומגלף את יליד־הארץ בתכונות מובהקות של אנטי־גיבור (“חיי אליקום” ו״יעקב"), היודע גם את טעם התבוסה. מספרי “דור בארץ” עצמם פנו אז לבחון דרכי־סיפור אחרות, לריאליזם פיוטי יותר, לסיפור הסמלני (“הבריחה” לאהרן מגד ידגים את האפשרות האחרונה, ו״החי על המת" ידגים את הניסיון שלו לכתוב בריאליזם פיוטי יותר).

וכפי שסופרי “דור בארץ” סללו לבאים אחריהם את אפשרויות־הכתיבה החדשות, כך הם הכשירו עבורם את שדה־ההתייחסות הרוחני־ההגותי שבעזרתו מתקשרת הפעילות הספרותית לתרבות־החיים בכללה. סופרי “דור בארץ” התחילו בתש״ח דיאלוג רוחני עם המחשבה הלאומית המודרנית שלנו (אנו נוטים להגדירה במונח ״ציונות״), מזוית־הראיה החדשה לחלוטין: ממצב של ריבונות מדינית. השאלות המוליכות בדיאלוג זה היו: מה מקומה של הריבונות המדינית בתולדות העם היהודי? האם מצדיקה ריבונות מדינית גם הגדרה חדשה של הזיקות בין יהודי־ישראל ליהודי־העולם? האם מסוגלת המדינה לפרנס תרבות לאומית חדשה, ציונית־חילונית־ארצית? מהי השפעתה של המדינה על הגדרת הזהות העצמית של הישראלי? האם דוחה תרבות חילונית, הניזונה מהריבונות המדינית, את המורשת התרבותית הקודמת, היהודית־ההיסטורית?

“דור בארץ” התחיל בהתלבטות הזו עם “המצב הישראלי”, ובכך קבע את שדה־ההתייחסות הרוחני־הגותי לספרות שנכתבת בשנות המדינה – קבע לעצמו וקבע לבאים אחריו. עד שסופרי “הגל החדש” מצטרפים אל הדיאלוג הרוחני המרתק הזה, כבר מספיקים סופרי “דור בארץ” לנקוט בו עמדה רוחנית שניה, שאף אותה מוצאים עוז וחבריו מן המוכן לפניהם. העמדה הראשונה של סופרי “דור בארץ”, כלפי החידוש שבריבונות המדינית, היתה בנטייה מובהקת לראות במדינה את חזות הכל. היא זו שתגונן מעתה,והיא זו שתבטיח מעתה את המשך הקיום הלאומי. היא זו שתזהה מעתה, והיא זו שתגבש תרבות אחרת, חילונית בעיקרה, מכאן ואילך. העמדה הרוחנית הראשונה כלפי הריבונות המדינית היתה בעלת יומרה טוטאלית: להתחיל את הכל במדינה, ולהשתית הכל על המדינה. ואם צריך לשם כך לפרוץ מן הרציפות לקודמים ומן הרציפות לעולמם הרוחני – תבורך הפריצה!

יומרה זו באה לידי ביטוי הן בסיפור והן במסה, הן בכתב והן בעל־פה. אם בסיפור – יפה לכאן ההכרזה של ס. יזהר ב״ימי ציקלג": "הוא וחבריו, בחורים בלי יחוס־אבות המה. רק יחוס־אב להם… ואז באים אנחנו, בתוך כדי קפיצת הדרך… לא על קרקע מורשת מדושנת, תמצית מסורת דורות… בלי מגע של ממש במה שאספו הדורות… עקורים ממה שכבר היה ועדיין לא מלבלבים במה שיש״. אם במסה – ראוי להביא מדבריו של מתי מגד: ״ביסודה של תמונת־עולמו של בן הדור אין אתה מוצא אלא אותו בלבד: זכרונותיו, חוויות ילדות שלו, אוצר מילותיו. אלה וכיוצא בהם הינם תוצר מובהק של הארץ ושל עשייתה החדשה – אך אין בהם מתחושת רציפות הדורות״ (בקובץ ״יבול״, ליובלו של שלונסקי) ואם באמירה – נדגים בעזרת דבריו של משה שמיר בוועידת אגודת הסופרים (פסח תשי״ז): “נבין שהיחס בין דור לדור איננו יחס של סיבה לתוצאה. הגיע הזמן שהדור הרואה את עצמו כסיבה, שהדור המבקש לראות בממשיכיו את תוצאותיו – יחדל מן האשלייה התמימה הזאת. עולם שלם של סיבות וגורמים מכל הסוגים מחולל דור חדש בספרות ובמחשבה”.

עוד קודם שסופרי “הגל החדש” מצטרפים כמשמרת שניה בספרות הישראלית, נסוגים סופרי “דור בארץ” מיומרת פריצתם בתש״ח, ונוקטים עמדה רוחנית שונה כלפי הריבונות המדינית. התגובה הרוחנית החדשה של “דור בארץ” מבטאת נכונות מסויגת, במידה ניכרת מאשר קודם, לראות במדינה חזות הכל. המלחמות מזה והכשלונות לגבש מיכלול רוחני־ערכי מן ההווייה הישראלית, במקום המורשת ההיסטורית, השפיעו על מגמת השיבה אל הזהות היהודית. מגמת השיבה הזו, שהינה גם בשעת כתיבתם של דברים אלה המגמה הרוחנית המרכזית אשר משפיעה על הנעשה בספרות הישראלית, אינה מתנהלת בקו ליניארי. מאורעות שונים, שמהם מצטרפים התולדות של הריבונות המדינית, יש שהם מסיטים את ספרותנו מדרך המלך למשעול צדדי (כזו היתה השפעתה של מלחמת יום־הכיפורים, למשל), ויש שהם מעכבים את התקדמותה של השיבה בקצב הצפוי (כזו היתה ההשפעה של מלחמת לבנון, למשל).

בכל מקרה, כאשר סופרי “הגל החדש” מצטרפים כמשמרת שניה לספרות הישראלית, הם מסתפחים בהכרה למאמצים אידיאיים אלה, לקבוע הערכה מאוזנת יותר ביחס למקומה של המדינה בתולדותיו של העם היהודי. ומאוחר יותר, באים גם צעירי “הגל המפוכח”, מן המשמרת השלישית, המסוייטים ממלחמת יום־הכיפורים, ומקעקעים אף הם, בנימת הספקנות שלהם, את יומרת תש״ח, על חוסנה של הריבונות המדינית ועל כוחה להבטיח את המשך הקיום היהודי.

פעילותן הסימולטאנית של שלוש המשמרות משקפת נכונות גוברת והולכת לבחון את “המצב ישראלי” על רקע הנושא המסורתי של הספרות העברית החדשה – “המצב היהודי”, כשם שיחד הן גם מחפשות מוצא למבוכותיו של “המצב הישראלי” בוודאויות שעדיין מסוגלת להעמיד לרשותנו התרבות היהודית לדורותיה.

בחינה הוגנת של הספרות בשנות המדינה מביאה בהכרה למסקנות הבאות:

א. מתש״ח מתחילה תקופה חדשה בספרות העברית – התקופה הישראלית.

ב. משמרת הסופרים הראשונה בתקופה הישראלית של הספרות העברית – משמרת ״דור בארץ״ – הפכה בהשפעת חוויה דורית עזה ביותר, הוויית חידושה של הריבונות המדינית, ממשמרת ספרותית נוספת ל״דור", המכתיב מהפיכה מקיפה בספרות הלאומית. מהפכה זו ניכרת בנושאים שחידש לספרותנו, בלשון הכתיבה, בדרכי־הכתיבה ובעמדות הרוחניות שנקט.

ג. “דור בארץ” הוא שהכין את כל אפשרויות־הכתיבה החדשות הללו לבאים אחריו, כשם שכיוון את שדה־ההתייחסות הרוחני־ההגותי לסופרים המאוחרים. סופרי “הגל החדש” מצאו מן המוכן מה שהדור הקודם הכין, ולפיכך הם רצופים ל״דור בארץ" מכל בחינה שהיא.

ד. מאז הצטרפה משמרת נוספת, השלישית במספר, של סופרים. המשמרת הזו מתמידה אף היא, כמשמרות הקודמות, להגיב על “המצב הישראלי”. פעילותם בו־בזמן של סופרי שלוש המשמרות מצרפת את תולדות התקופה הישראלית בספרות העברית, כפי שניתן לסכמה עד כה.

בספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית” (1983) הבלטתי מאפיין מובהק של הסיפורת הישראלית – עובדת היותה סיפורת אידיאית, אשר בחילופי נושאיה השונים היא מוסיפה להגיב על “המצב הישראלי”. התגובות הרוחניות המתחלפות שלה, כלפי חידוש הריבונות המדיניות של העם היהודי בארץ־ישראל, חופפות את האירועים ההיסטוריים העיקריים שקבעו את דיוקנה של המדינה בשנות קיומה, ובראשן המלחמות המחזוריות ממלחמת תש"ח ועד מלחמת יום־כיפור, שחייבו כל פעם בדיקה מחודשת של משמעות הריבונות המדינית בקיומו של העם היהודי, ולפיכך גם הערכה מחודשת של חשיבות הריבונות המדינית הזו במיכלול ערכיו של העם היהודי.

בפרק נספח לספר, שכותרתו היא “הוראת הסיפורת הישראלית” הסקתי מסקנה הכרחית עבור מורים מהדיון בפרקיו הקודמים, וזו היתה לשונה: “אין להפוך את הסיפורת הישראלית עילה ללימוד עניינים פואטיים הקשורים בפרוזה, כאשר המסר האידיאי הוא המאפיין המובהק המרתק שלה” (שם, עמ' 159). בנספח הובעה המלצה, שהמורה לספרות ירבה בבחירת יצירות מן הסיפורת הישראלית להוראה ויסב את דעתו של התלמיד “ליצירת בני דורו ובני מקומו – אל אותם סופרים ישראליים, המגיבים בכתיבתם על המצב, שגם התלמיד מתקשה לנקוט עמדה כלפיו – המצב הישראלי”. הפרק המתודי שלהלן ידגים כיצד ניתן ללמד את הסיפורת הישראלית, מבלי לקפח את ייחודה, כשהוא כאמור רעיוני, ע"י הסחת הדעת של הלומדים מן המסרים האידיאיים לגילויים הטקסטואליים, אשר נתפסים כיום כעיקרה של הספרות.

ואמנם הוראת הסיפורת הישראלית מציבה בפני המורה לספרות קושי כפול. הראשון הינו הקושי שכבר רמזתי עליו קודם: להרבה מורים לספרות, שהם חניכי האסכולה השלטת כיום בחוגים לספרות באקדמיות שלנו – האסכולה הקנאית להיבטים אסתטיים ביצירת הספרות – קשה להיפתח לגישה “המיושנת”, שראתה כדבר טבעי ולגטימי את העיון בספרות כבאחד מאופני המבע בתרבות למחשבות ולהרגשות.

לא פשוט לגמרי הינו גם הקושי השני שמורה לספרות מתקשה בהוראת ספרות אידיאית, בדומה לספרות הישראלית – והוא קושי ההתמודדות עם האידיאות עצמן, שביחס אליהן אין שום ישראלי יכול לנקוט אותה עמדה “אוביקטיבית”, שוות־נפש, כפי שמנחים אותו לנקוט, כאידיאל של התנהגות במקצוע, כאשר מכשירים אותו להוראה. מסרים אידיאיים גורפים לדיון רוחני פתוח על טיבם ועל תוקפם ביחס לחיים – ומחנך שהזהירוהו להישמר מפני חריגות שכאלה, כאשר הוא ניצב בפני תלמידיו, חש שהוא מועל בציפיות של החברה ממנו. בהקשר זה הכרח להעלות נשכחות: באותם ימים רחוקים, שבהן היו עוד מהלכים לגישה “המיושנת”, בדבר זכותה של יצירת הספרות להכיל גם מחשבות, נמצאו גם מורים שראו את עיקר שליחותם במחיצת תלמידיהם, לחזור ולברר מושגי־ערך כ“טוב” ו“רע”, “אמת” ו“כזב”. אלא שבאותם ימים, שחלפו זה מכבר, האמינו המחנכים שניתן וצריך לחנך, כשם שסופרים האמינו שמותר להם לחשוב שלא ייתכן להיות סופר בלעדי האומץ להעלות ביצירה עמדות רוחניות מפורשות.

אין להעלות על הדעת הוראת סיפור אידיאי ע“י מחנך שלא הצליח להניח את דעתו ביחס לשני הקשיים שמניתי. הואיל ומדובר בגישה בלבד, שמורה לספרות רוכשה בזמן שהוא מתכשר להוראת ספרות – אין זה בלתי־אפשרי לפקוח את עיניו לראות את הדברים נכוחה. מורה לספרות יכול לשחרר את עצמו מן הקנאות לאסכולה המולכת בכיפה, המבטלת את כל משאביו של הטקסט מפני משאביו האסתטיים, אם יזכור, כי לעולם יהיה זעום יותר מספר התחבולות בדרכי־ההבעה ממספר הרעיונות שניתן להביע ביצירות ספרות. מורה שנמנע, בהשפעת “רוח התקופה”, מן העיסוק במסרים האידיאיים שביצירות ספרות – מורה כזה מצמצם במידה ניכרת את אפשרויות ההוראה. יתר על כן: הוא גוזר על התלמיד שברצף שנות לימודיו, מכתה א' ועד כתה י”ב, יהיה חוזר ודש בסכום מסויים של “אמצעים אמנותיים”. מוריו המתחלפים של תלמיד כזה יתברכו בלבם שחידשו לתלמיד וגאלוהו מן הבורות – אך התלמיד יהיה מדמה, שהספרות היא בעיקר סכום של כללי־כתיבה, שהסופר המיומן מפעיל אותן בצירופים שונים ביצירותיו השונות. מן הגישה “המיושנת”, אשר קישרה בין “מה” ו“איך” בספרות, מובטח לתלמיד רצף שנות־לימוד מרתק ובלתי־מתמצה, המצייר לו את הספרות כמאגר אין־סופי של מופתי־מחשבה ומופתי־ניסוח, היכולים לפרנס את רוחו, אם רק יגיע אל מדפי הספרים. והתשוקה להגיע אל מדפי הספרים, בשנות הלימוד וגם אחריהן, מתעוררת גם היא, כאשר אין מצמקים את העיון ביצירת ספרות לכמה ענייני נוי חיצוניים, אלא נעזרים באלה כדי להבקיע אל נשמתה של היצירה ואל שאר־רוחה: אל משאביה ההגותיים ואל משאביה האמוציונאליים.

ואת חרותו מן החשש לחנך את תלמידיו, לא חינוך שהוא הטפה ריקה ועקרה מבחינה רוחנית, אלא חינוך שהוא בירור רוחני של רעיונות חדשים, ישיג מורה לספרות אם יתנער מגישה רומנטית בדבר כוח ההשפעה שיש למורים על תלמידיהם. גישה זו מציירת את התלמיד כעגל המתפטם ממוריו.

קבלה אוטומטית כזו של דברי מורים אינה אפילו אגדה מוצלחת. לכל היותר ניתן להסבירה בצורך של המורה לפצות את עצמו על מיעוט כוחו לראות בעין (כבעלי מקצוע אחרים) את הישגי עמלו המפרך. שום מורה עוד לא הצליח בהבל־פיו בלבד להניע את לומדיו לאמץ את דעותיו. וכל אותו חשש מנקיטת עמדות באוזני תלמידיו – היא עדות למבוכותיו ביחס לתוקפן של דעותיו או להיעדרן של דעות מוצקות בהרבה נושאי־חיים אצלו, מאשר עדות לכוח השפעתו על לתמידיו.

מרגע שמתפתח בתלמיד הכושר הביקורתי (ובדורנו קיימת תאוצת־גיל בהתפתחות היכולת הזו באנשים צעירים) – נתפס המורה בעיני התלמיד כאדם שהופקד להדריכו במאגרי הדעת של התרבות הלאומית האנושית. מורה יוערך כמדריך שמעל בשליחותו אם יצמצם את עבודתו להלעטת מידע בלבד ממאגרים נפיליים אלה. תלמיד מצפה גם להבהרה מפי המורה ביחס לאיכותו של המידע, ביחס לתוקפו וביחס לתועלתו. מורה שנמנע מכך – ובעיקר במקצועות המוגדרים כמדעי הרוח – גוזר על תלמידיו נדידה מתישת־כוחות במדבר, בדומה לזו שנענשו בה בני־ישראל בדרכם אל הגאולה, במקום שיוליך אותם במהירות האפשרית אל הארץ המובטחת. ולפיכך הכרחי שמורה יביע דעות באוזני תלמידיו – שום דעה לא תגיע לנביטה, אלא אם כן ביקורת התבונה של התלמיד הורתה לו לאמץ אותה כבעלת תוקף של אמת. ושום דעה לא תעבור את ביקורת התבונה של תלמיד, אלא אם כן הובעה ע"י המורה ביושר, ברמת ההנמקה התבונית, שהיא היפוכה של רמת הקביעה השרירותית. אין צורך לחשוש מהבעת דעות לעצמן, אלא מהבעתן באוזני התלמידים בצורה מוטעית, כהטפה מרושלת ובאי־יושר אינטלקטואלי.

בחירתם להלן של שני סיפורים מסיפוריו של בנימין תמוז, להדגמת דרכי ההוראה של סיפור אידיאי, נעשתה במכוון, כדי לבסס גם את טיעוניו העקרוניים של מאמר זה. הטיעון העקרוני האחד הינו: אין מלמדים ספרות כאוסף של טקסטים בלבד, המדגימים מיכלול של תחבולות־כתיבה שנתחבבו על תורת ספרות זו או אחרת. והטיעון העקרוני השני הינו: בהוראת הסיפורת הישראלית במיוחד הכרח להעמיד בחינה רעיונית של היצירה במוקד ההוראה.

הסיפורים שנבחרו להדגמה, “תחרות שחיה” ו“מעשה בעץ זית” (שניהם מהקובץ “סיפור אנטון הארמני”, 1964), הינם סיפורים אידיאיים מובהקים, המגיבים תגובה רעיונית על “המצב הישראלי”. מן הדין להעיר, שלא כל סיפוריו הקצרים של תמוז עניינם רעיוני הינו “המצב הישראלי”. רובם עוסק בשאלות אנושיות כלליות ובחוויות שאינן ציבוריות ולוקאליות. הערה זו איננה ממעטת את תכונתם המשותפת של כל סיפוריו – דבר היותם סיפורים אידאיים מובהקים, אשר נוטים לנקוט עמדה רעיונית ואשר מגבשים מסר הגותי דרך ההמחזה הסיפורית.

בסיפורים “תחרות שחיה” ו“מעשה בעץ זית” מעלה תמוז לראשונה את הרעיון, שהריבונות המדינית כפתה על היהודי צורות התנהגות ארציות, אשר סותרות את סגולתו האנושית העיקרית – גאונותו הרוחנית. לפעמים מוצג רעיון זה (בעיקר בכתיבתו המאוחרת, הרומאניסטית) בצורה פרובוקאטיבית יותר, אשר מתארת יהודי ומדינה כשני ניגודים שאין ליישב בין הפכיהם הגמורים. בסיפורים אלה, משמיע תמוז ביקורת הנוקבת על היומרה הרוחנית שנתלוותה להקמתה של המדינה: לפתוח בה רציפות חדשה, ישראלית, בעלת סממנים ארציים, שתבליט את הניתוק המוחלט מן הרציפות המסורתית וההיסטורית – זו הרציפות היהודית, בעלת המאפיינים הרוחניים.

הואיל וקל לזהות ביקורת על דיוקנה הרוחני המרושש של המדינה עם שלילת המדינה עצמה – הכרח להדגיש: סיפוריו של תמוז אינם שוללים את הקמת המדינה. הם שוללים את הרהב הריק, שמרגע הקמתה, רשאים אנו לבעוט במיכלול הערכי היהודי שלנו; שנבונים אנו, כאשר אנו דוחים בפזיזות ובהתלהבות ילדותית את כל תרבותנו הגאונה ודבקים בצעצוע החדש שרכשנו לנו – המדינה. לא את המדינה שוללים סיפורים אלה, כי אם את היומרה הרוחנית שנתלוותה להשגתה. ולא להשבת גלגלי ההיסטוריה אחורה, דהיינו: לביטולה של המדינה, מתאווה תמוז, כי אם להפיכתה של המדינה כלי להבטחת המשך קיומה של היהדות, בחינת תרבות.

הסיפור “תחרות שחיה” מבליט את אחת התכונות הגרוטסקיות שמהן מצורפת הישראליות. בתנאי קיום ארציים (“ישראליים”), שבהם נתפשת מדינה כדוחה סגולות רוחניות (“יהודיות”), מפנה היהודי את רצונו להצטיין מן הרוחני אל הגופני. בכך ניתן להסביר את להיטותו למאבקים גופניים ולהתמודדויות פיזיות. גילוי התנהגותי חדש זה, ביבודי שמסתווה כישראלי, כמו כל צורת התנהגות שאינה טבעית לאדם, הופכת את הישראלי למגוחך ביחס לעצמו ולהרסני ביחס לזולתו. הואיל וסיפור זה מתרחש בחלקו על רקע מלחמת־השחרור, וקל לפיכך לזהות את מגמתו האידיאית עם מגמת סיפוריו של ס. יזהר על מלחמת השחרור, כדאי ביותר להדגיש את ההבדל בינו ובין סיפורים כ“השבוי” ו“חרבת חזעה” של יזהר. אין כאן התגובה המוסרנית על עצם המלחמה, שהיא התגובה האידיאית בסיפורי המלחמה של יזהר, כי אם תגובה ביקורתית על המרת סגולות גאון רוחניות בפומפוזיות גופנית. יזהר מעצב דמות מתלבטת ומתייסרת בנימה פאתטית מלחשת. תמוז מעצב דמות גרוטסקית בנימה אירונית, ההולכת ומתגברת במהלך הסיפור.

להיטותו של הנער היהודי להוכיח לעצמו שהינו מסוגל להצטיין בעניינים ארציים מתגלה בסיפור “תחרות שחיה” בסידרה של תחרויות שהוא מציע לנער הערבי. וכדאי לשים לב: כל היוזמות התחרותיות הינן של הנער היהודי (“נתחרה בקליעה אם אתה רוצה”, “נתחרה גם בשחיה”, “אפשר להתחרות במשהו אחר, אם אתה רוצה – – – למשל בחשבון”, “אז נתחרה בשאלות כלליות – – – למשל: מי גילה את אמריקה?”). הנצחונות מתחלקים בין שני הנערים באופן טיפוסי, ולמגינת־לבו של הנער היהודי, זוכה הנער הערבי בהתמודדות הגופנית, בבריכה, ועליו מוטל להסתפק בנצחון דחוק, שאף אותו הוא משיג בעורמה, בהתמודדות הרוחנית, “בשאלות כלליות”. משמעות העימות בשלב זה עדיין מוגבלת להתמודדות ביניהם, אך כבר עתה נטמנים זרעי פורענות של העתיד, בהבטחתו־איומו של הנער היהודי: “יבוא יום ואגדל ואנצח אותך גם בבריכה”.

פרק־ביניים בסיפור מלמד שהתשוקה להכרעה בבריכה אינה נשכחת מלבו של הנער היהודי. בבגרותו הוא נמשך אל קירבת הערבים – עודו עורב להזדמנות המיוחלת להתחרות מחדש בבריכה. כאשר הוא נפגש שנית עם עבדול־כרים, והוא כבר לוחם במלחמת השחרור, נמנעת ממנו תחרות השחיה בבריכה עם יריבו. בעצם שלבי הכנתו לתחרות הצפוייה, כאשר הוא מתאמן לבדו בבריכה, נורה עבדול־כרים. והוא לעולם לא ידע אם יש בכוחו לגבור על יריבו. נצחונו של עבדול־כרים בנערותם היה ברור כצחותם וצלילותם של מי־הבריכה המפכים. יכולתו לדעת בוודאות, שהיה בכוחו לגבור על הנער הערבי, הינה בלתי־ברורה עבור “המספר”, כעכירותם של מי־הבריכה בבגרותם. ולפיכך מסתיים הסיפור, בניגוד לתוצאה האובייקטיבית במלחמת השחרור, בהרגשת תבוסה של “המספר”: “ניגשתי אל גוויית עבדול־כרים והפכתיה – – – פניו לא היו פני אדם שהפסיד. כאן בחצר, הייתי אנוכי, היינו כולנו, מנוצחים”.

הערות אינטרפרטטיביות אלה הבהירו את התהליך שיוצע להוראת סיפור אידיאי זה, שהוראתו תוכננה להתבצע במשך שני שיעורים:

מטרת ההוראה: האבחנה באמצעי־ההבעה האירוני לשם העברת מסר אידיאי בסיפור.

ההפקדה לקראת השיעור הראשון:

בידי כל תלמיד יופקד שיכפול של הטבלה הבאה, ובעזרתה של הטבלה יתבקש התלמיד לסכם את קריאתו הראשונה של הסיפור בביתו:

מושגי “נצחון” ו“תבוסה” בעיני גיבורי הסיפור

המושג “המספר” היהודי עבדול־כרים הערבי

נצחון

תבוסה

הערך על־פי

מושגי כל דמות

את סיכויי הצלחתה

במלחמת תש"ח___________________________________

מהלך השיעור הראשון:

1. עבודה בזוגות – השוו ותאמו את תשובותיכם בטבלה. אם תתגלע מחלוקת ביניכם, הסתייעו מחדש בסיפור כדי ליישבה. תקנו את תשובותיכם שנוסחו בבית, במידת הצורך, על־פי תוצאות הבירור עם בן־זוגכם.

2. עבודה בקבוצות – מחלקים את הכיתה לשתי קבוצות־דיון: קבוצת “המספר” היהודי וקבוצת עבדול־כרים הערבי. כל קבוצה מנהלת את הדיון שלה בנפרד בעזרת השאלות הבאות:

א. תאמו את הגדרות קבוצתכם למושגים “נצחון” ו“תבוסה” בעיני הדמות שלכם.

ב. איספו את הביסוס להגדרותיכם מהמידע שבסיפור.

ג. גבשו נימוקים להסברת השפיטה של הדמות שלכם, ביחס לתוצאות מלחמת־תש"ח, לחברי הקבוצה שתייצג את הדמות האחרת.

ההפקדה לקראת השיעור השני:

קרא פעם נוספת את הסיפור, וענה על השאלות הבאות:

א. איזו משתי הדמויות נראית בעיניך הוגנת יותר, ואלו עובדות בסיפור סייעו לך לקבוע את עמדתך זו?

ב. בהנחה שהדמויות בסיפור מעוצבות לייצג ניגוד בין שני העמים, שלחמו על האינטרסים שלהם בארץ־ישראל – אךן שאיפות, תכונות עצמיות והתנהגויות של שני הגיבורים מדגישים את הניגוד בין שני העמים?

במהלך השיעור השני:

ויכוח בין הקבוצה שמייצגת את “המספר” היהודי ובין רעותה המייצגת את עבדול־כרים הערבי. הויכוח יתמקד בשאלה:

מה נצחו ומה הפסידו היהודים והערבים במלחמת תש"ח?

הפקדה בעקבות לימוד הסיפור: קרא אחד מן הרומאנים הבאים של בנימין תמוז, ובחן על־פיו, כיצד באה לידי ביטוי להיטותו של הישראלי למאבקים גופניים ולהתמודדויות תחרותיות בהמשך תולדותיה של המדינה:

א. “חיי אליקום” – הוצאת עם עובד, הספריה לעם 1965.

ב. “יעקב” – הוצאת מסדה אגודת הסופרים 1971.

ג. “מינוטאור” – הוצאת הקיבוץ המאוחד 1980.

הסיפור "מעשה בעץ זית” מבליט תכונה מגוחכת נוספת שבעזרתה מאופיינת הישראליות, במובנה “הכנעני”: כזהות חדשה, המבוססת על הריבונות המדינית, שדוחה את הזהות היהודית “הגלותית”, שהושתתה על תלישות מכל סממן של קיום קרקעי וריבוני. התכונה הישראלית שעליה מלעיג סיפור זה היא קהות־חושיו כלפי ערכי תרבות, משמתפתחת אצל הישראלי יחד עם הפומפוזיות הגופנית ויחד עם הצורך הכפייתי להפגין את דבר היותו נורמאלי כבן כל עם אחר – דהיינו: שונה לחלוטין מאבותיו היהודים “הגלותיים”. צאצאה של הגאונות היהודית, שהציבה בתולדות האנושות את מופתי־היחס כלפי התרבות והנחילה לעולם את מיטב הישגי התרבות, מתגלה בשלבה קצר־הימים של הריבונות הישראלית כואנדל מסוכן לכל תרבות. זו התוצאה של היומרה לראות במדינה חזות הכל, ותחליף ערכי מלא למיכלול הערכים היהודי. הישראלי מתואר בלעג, כמי שפונה עורף אל ערכי העבר הלאומיים, כאשר הוא מתנכר אל מורשתו התרבותית וכאשר הוא מכריז על ביתוקו מהשושלת הגנטית שלו.

התכונה הואנדלית, בהתנהגותו של הישראלי, בעל הגופניות המופגנת, מתגלה דרך תולדותיו של עץ זית קשיש – “ישיש מיושש בן אלף שנים”, שאלף שנותיו מקרבות אל הדעת את אלף שנותיו של השלטון המוסלמי בא“י. כל עברו הממושך והמפואר אינם מלמדים עליו זכות כל־שהיא, כאשר גורלו מופקר לשרירות־מעשיו של הישראלי. הסיפור פותח בסיום תקופת הימצאותו של העץ ברשות המשפחה הערבית – כבעבר, מכתיב העץ גם בימיו של “היתום” מחמוד טאויל, יתום “כבן ששים – – – ואולי שבעים”, את כל אורחות־חייה של המשפחה הערבית. עץ הזית הקשיש הוא מקור השפע והברכה למשפחה, ממנו כל צרכיה החומריים והרוחניים. לפיכך מייסר מחמוד טאויל את בתו הסוררת, המנסה להתמרד נגד תרבות הדורות של משפחתה, בדרך שאינה נטולת סמליות. הוא קושר אותה לעץ הזית ומונע ממנה את יסודות השפע שבהן נתברכה א”י, על־פי דברים ח' פסוקים 8–7: "כאן תשבי ופה תלוני ולא יבוא לחם לפיך ולא מים ולא חלב ולא זית ולא תאנה". המקור של הפסוק רק מחריף את עוקצו של הסיפור בהמשך, מה גם שהדברים פועלים את פעולתם על הבת הסוררת, והיא מרסנת את “פריצותה” מפני סמלה הסמכותי של מורשתה התרבותית, מפניו של עץ הזית הקשיש.

מלחמת תש"ח מעבירה את הנחלה של משפחת טאויל לבעלותה של משפחת מהגרים, זה מקרוב באו לארץ, משפחתו של מנדל טישלר. העובדה שראש המשפחה עדיין נושא שם גלותי טיפוסי ושמושגי־הערך שלו היגרו אף הם אתו לכאן – אינם מונעים ממנו להעטות על עצמו בזריזות מדהימה את סגולות הבריונות בגישתו לנחלה ולמטע עצי־הזית שבה. הוא חסר תודעה היסטורית ותרבותית כלפי נכסי תרבות ארציים – ולכן לבו כה גס כלפי עצי הזית שבנחלתו.

העץ הקשיש ביותר שבמטע לא שינה כלום מהרגליו: “ובכל שנה היה מוציא עלים חדשים, ירוקים־כסופים, והיה משלח בדיו, לחבוק את המרחב”. יציבותו מסמלת לא רק את תועלתו, כי אם גם את תכונתה של התרבות, שאינה מושפעת מתמורות הזמן. הצלחתם של הנוחלים היהודים של הנחלה להביא על העץ את קיצו, מדגישה לפיכך את דיוקנם הרוחני העלוב. בהעדר כל יחס כלפי נכסי־תרבות – אין הם מהססים לגדוע את ענפי העץ כדי לייצר מהם מוצרים ממוסחרים. הסיפור מקביל לתאור מצבו של העץ בימיה של משפחת טאויל את תאור מצבו המחמיר והולך של עץ הזית הקשיש בבעלותה של משפחת טישלר. האנלוגיה חושפת את תכונתם האנטי־תרבותית של המהגרים, אשר זה מקרוב זכו לריבונות המדינית ולנכסים קרקעיים.

תולדותיו של העץ בבעלותה של משפחת טישלר מצרפים סיפור על קירוב קיצו בתואנות מתחכמות ומגושמות. תחילה הם גודעים מחצית מענפיו ומוכרים אותם ליצרן של מוצרי קיטש מעצי זית. מאוחר יותר הם זונחים את המטע, שמשמן־זיתיו הם סולדים, מעדיפים לשלוח־ידם ברוכלות ובמעשי־הברחה. הם מעתיקים אל תחומי הריבונות הצעירה התנהגויות שהיו טיפוסיות לחייהם בגולה, במקום לסגל לעצמם מה שחסרו עקב החיים בגלות – את היחס לאדמתה של ארצם. לאחר שמיצו את כל מה שהצטייר להם כניתן לניצול מן הנחלה, הם נוטשים אותה לטובת החיים בעיר (לא מעט אירוניה מסתווה במישאלתם להסתפח לראשון לציון דוקא, שבה התחילה ההיאחזות המחודשת של יהודים באדמת א"י). מלאכת ההשחתה נשלמת ע"י חבורה מקצועית: לנחלה מגיעים אגרונום ושבעה יועצים (יועץ כנגד כל עץ זית קשיש בכפר) והם עוקרים סופית את הקשישים בני האלף בנימוקים מלומדים.

עקירתו של עץ הזית מסמלת את קץ הברכה. הריבון היהודי מביא כלייה על יסודות השפע, שבהם נתברכה הארץ. משפחת טאויל ידעה להנות מהם – ומשפחת טישלר שמה להם קץ. האנלוגיה הזו מקרבת אל הדעת, שבסיום הברכה צפוי לנוחליה של הנחלה עונשה של הקללה, שתאורה רב־הפרטים מובא אף הוא במקורותינו – בספר דברים פרק כ"ח מפסוק 15 ואילך. קללה מפורטת זו היא כעין עונש אפוקליפטי המאיים על מי שהסב את הצטיינותו כתורם לתרבות להצטיינות בהשחתתה: עונשו של מי שמכר את בכורתו במשפחת העמים, שהיתה תמיד תחום הרוח, בעבור הנזיד של התדמותו ליתר העמים. לא רק מהותו העצמית אבדה בתהליך זה, אלא עטה עצמו צורת־זוועה שכולה בריונות וואנדאליזם.

על יסוד הערות אינטרפרטטיביות אלה, ניתן להציע עתה תהליך להוראת הסיפור “מעשה בעץ זית” – תהליך שידגים אף הוא דרך להוראתו של סיפור אידיאי:

מטרת ההוראה: האבחנה באנלוגיה כאמצעי להבלטת מסר אידיאי בסיפור.

ההפקדה לקראת השיעור הראשון:

קרא בעיון את הסיפור וענה על השאלות הבאות:

א. תולדותיו של עץ הזית מצטרפים מתקופות חייו בבעלותן של שתי משפחות, משפחת טאויל ומשפחת טישלר – ערוך השוואה בין שתי תקופות בחייו.

ב. “המספר” מתערב מספר פעמים במהלך הסיפור. העתק את המקומות הללו, וקבע על־פי ההקשר שבו הוא מבצע את ההתערבויות את עמדתו כלפי המסופר.

מהלך השיעור הראשון:

תלמידי הכיתה יתחלקו לשתי קבוצות – “קבוצת משפחת טאויל” ו“קבוצת משפחת טישלר”. כל קבוצה תגבש בדיון קבוצתי את עמדותיה בהדרכת כרטיס־עבודה קבוצתי, ובו ההוראות הבאות:

אתם עומדים לפגוש את בני המשפחה השניה, כדי לשוחח אתם על גורל עץ הזית הקשיש בתקופה שהנחלה היתה בבעלותם:

א. סכמו את תולדותיו של עץ הזית בהיות הנחלה בבעלותכם.

ב. גבשו את הטענות אשר תעלו בשיחה, באוזני בני המשפחה השניה, על יחסם לעץ הזית בתקופה שהנחלה היתה בבעלותם.

הפקדה לקראת השיעור השני:

קרא את הסיפור פעם נוספת, וענה על השאלות הבאות:

א. “המספר” מתבטא בסיפור זה, בדרכים אחדות, בצורה אירונית – מנה את הדרכים והדגם אותן.

ב. אנן עומדים לקיים בשיעור הקרוב ויכוח בין משפחת טאויל ומשפחת טישלר. הצע נושא לויכוח בין שתי המשפחות.

מהלך השיעור השני:

בפתיחת השיעור ירשמו הנושאים, שהוצעו לויכוח בין שתי המשפחות, על הלוח. מחצית מ“קבוצת טישלר” ומחצית מ“קבוצת משפחת טאויל” (כפי שפעלו במהלך השיעור הראשון) יבחרו להם אחד מן הנושאים שהוצעו, וימקדו סביבו את הוויכוח ביניהם. הנותרים משתי המשפחות יקיימו קבוצת־ויכוח נפרדת, על נושא נוסף מבין הנושאים שהוצעו על הלוח. הויכוח בין נציגי שתי המשפחות בכל קבוצת־ ויכוח ייערך בטכניקה של משטר הקבוצות המזוהות. במשטר ויכוח זה יושבים בעלי־הפלוגתה אלו מול אלו, וכל קבוצה מעבירה את רשות־הדיבור לחברתה לאחר שאחד המדברים מקירבה טען לעמדתה. במהלך הויכוח מותר למתווכחים להחליף עמדות, אם נימוקי הקבוצה האחרת משכנעים את אחד המשתתפים לשנות את דעתו.

הפקדה לאחר השיעור השני: בחר לך עוד נושא מן הנושאים שהוצעו בכיתה לויכוח בין שתי המשפחות, והעלה על הכתב את נימוקיהן האפשריים של שתי המשפחות לנושא שבחרת.

הפקדה בעקבות לימוד הסיפור: קרא אחד מן הרומאנים הבאים של בנימין תמוז, ובחן על־פיו, כיצד באה לידי ביטוי גישתו המגושמת של הישראלי לערכי־תרבות בהמשך תולדותיה של המדינה:

א. “יעקב” – הוצאת מסדה ואגודת הסופרים 1971.

ב. “משלי בקבוקים” – הוצאת הקיבוץ המאוחד 1975.

ג. “רקויאם לנעמן” – הוצאת זמורה־ביתן־מודן 1978.