רקע
שמואל שבח קנטורוביץ
חוקות הלשון העברית לכל פרטיהן

חֲזָרת כללי הדקדוק שבשלש המדרגות “תורת הלשון העברית”


 

I האותיות והנקֻדּות.    🔗

א. האותיות למיניהן.    🔗

1. אותיות א"ב עשרים ושתים. חמש מהן (כ' מ' נ' פ' צ') משנות תמונתן בסוף המלה. (מדרגה ב' עד 70).

2. מוצאי מבטאיהן – חמשה: הגרון, החך, הלשון, השנים והשפתים. (מ“ב 71; מ”ג 123).

3. א’ה’ו’י באות לפעמים לסַמן את התנועות ונקראות אותיות הנשימה. ל’מ’נ’ר נקראות אותיות השטף. (מ"ב 71; מדרגה ג' 123).

4. אחרי הברה פתוחה שבסוף המלה צריכה לבוא אחת מאותיות א’ה’ו’י' לסמן התנועה (מלבד בם1פי תָּ,תָ,ךְ,הָ,ן), (מ"ב 72).

5. ה' שבסוף המלה לסמן התנועה נקראת ה' תנועית והיא תחסר בנטיות. א' לא תחסר בנטיות. (מ"ב 72).

6. ה' מפיק בסוף המלה מסֻמנת בנקודה שבה1 לחזוק ולהבדילה מה' תנועית. ה' מפיק לא תחסר בנטיות. (מ"ב 73).

7. האותיות בנות מוצא אחד מכל חמשת המוצאות מתחלפות זב"ז. חלוף זה נוהג גם באותיות הנשימה והשטף. (מ"ג 123).

8. יש חלוף בלי סבה, 1יש חלוף לשנוי הוראה. (מ"ג 123).

(הערה: בלשון המשנה אם שתי ההי“ן בסוף המלה, השנית מתחלפת באל”ף. מ"ג 123).

9. ה' א' בעלות תנועה, כשיש לפניהן אות מוצקה בעלת שוא, הן נדחות ונופלות, ותנועתן תבוא תחת האות השוָאית שלפניהן (בַּבַּית, שֵלָתֵך, לִבָּטֵל). (מ"ג 123).

10. א’ו’י' כשצריכות לבוא בשוא, יש אשר תבלענה בתנועה הפשוטה שלפניהן, והיתה התנועה הפשוטה הזו – מרכבת נראית או נסתרת. (מ"ג 12,7).

11. א’ו’י הנבלעות חוזרות לפעמים ונפלטות, כלומר, נעשות מרגשות ע"י תנועה. (מ"ג 12).

12. לפעמים אותן הנפלטות חוזרות ונשמטות ומשאירות תנועתן לאות השואית שלפניהן (יָמִים). (מ"ג 12).

13. ויש פעלים או שמות בשתי תמונות: פעם בהם א' ו' י נבלעות, ופעם – נפלטות (חוחים חֳוָחים). (מ"ג 12).

14. מסרת א’ה’ו’י': מלא, חסר, יתיר. (מ"ג 124,123).

15. נו"ן נוספת לפעמים בסוף המלה בפעלים בזמן עתיד. (מ"ג 123).

16. להרחבת א’ה’ח’ע' (הגרוניות) יבוא שוא מרכב (חטף) תמורת שוא נע. (מ"ב 15, 16).

17. במקום שני סגולים יבואו שני פתחין, אם הסגל השני באחת מאותיות א’ה’ח’ע'. (מ"ב 16).

18. במקום שוא נח יבוא פתח לנוכחת בעבר (לָקַחַתְּ) (מ"ב 15).

19. לפני אות שואית לא יבוא חוף (יַעַמְדוּ) (מ"ב 16).

20. אותיות א’ה’ח’ע’ר' אינן מקבלות דגש. א’י’ת’ן' בעתיד נפעל לפני א’ה’ח’ע' – בצירי. (מ"ב 16, 34).

21. ה’ח’ע' בסוף, שלפניהן צירי, חיריק, חולם או שורוק – מקבלות פתח ננובה. (מ"ב 16).


ב. התנועות    🔗

1. התנועות הן עשר: חמש קטנות (פשוטות) וחמש גדולות (מרכבות). (מדרגה א' 39; מ"ב 78).

(הערה: הגדולות נקראות מרכבות, מפני שכ"א מהן מרכבת מתנועה פשוטה אחת שלמה ועוד חצי תנועה. (מ"ב 78).

2. לפי המבטא הספרדי יהי קול הקמץ אָ, הצירי אֵ והחולם אָ. (מ"ב 78).

3. תנועת המלוא. קמץ או צירי לפני ההברה הנגינית, אם היא עלולה להתהפך לשוא כשתתרחק הנגינה – זוהי תנועת המלוא. (מ"ב 18).

4. תנועת עזר. שני שואים נעים אינם יכולים לבוא, לפיכך הראשון מתחלף לתנועת עזר, (מ"ב 16) (יַעַמדו), (17) (ב’כ’ל’ו').

5. נקוד ב’כ’ל’ו' – בשוא, ולפני אות שואית ב’כ’ל' בחיריק והו' בשורוק (החיריק והשורוק הללו – תנועות עזר) (17) (ב’כ’ל’ו'), (מ"ב 17).

6. לפני חטף פתח תנועת העזר – פתח, לפני חטף סגל – סגל, לפני חטף קמץ – קמץ. (מ"ב 17).

7. ה' בחטף פתח (ה' השאלה וה' הפעיל בשניים עליים: העידות החלותי) – לפני א’ה’ח’ע' בפתח. (מ“א 5; מ”ג 16).

8. הפשטת המרכבות. כשצריכה תנועה גדולה להסגר בדגש ונגינה אין לה, היא מתחלפת לתנועה קטנה. צירי יהפך – לחיריק או לסגל; חולם – לקבוץ או לקמץ קטן; קמץ – לפתח. (מ"ב 75, 76).

9. הרכבת הפשוטות. תנועה קטנה שבטל סוגרה (שוא נח או דג"ח) נהפכת לתנועה גדולה. חיריק יהפך – לצירי; קמץ קטן או קבוץ – לחולם; פתח – לקמץ. (מ"ב 33, 76).

10. שנוי התנועות יהיה: א) מפני העתקת הנגינה ממקומה. ב) מפני סמיכות השם. ג) מפני נגינה מפסקת. (מ"ג 126).

11. בשביל נגינה מפסקת תשתנה: א) התנועה שלפני העודפת: סגל, פתח – לקמץ. ב) צירי בע' פעל לפתח (וַיַּגַּש). ג) שוא – לתנועה. ד) שוא לפני ךָ – לסגל –ֶךְ –־ֶךָ או לקמץ –־ָךְ. (מ“ג 127, מ”ב 26, 72).

12. בעבר פעל במשקל פָעַל ישונה בשביל ההפסק תמיד משוא או מפתח – לקמץ (כָּתָבוּ כָּתָב), ובמשקל פָּעֵל – ישונה מפתח לקמץ ומשוא לצירה (זָקָנְתִּי חָפֵצו), במשקל פעֹל – משוא לחולם (יָכֹלו). (מ"ב 26, 27).

13. בעתיד במשקל אפעֹל – משוא לחולם (ישמֹרו), במשקל אפעַל מפתח ומשוא – לקמץ (תשכָּב תשכָּבי). כן הדין לפתח היסודית שבעבר בנפעל ולצירי היסודית שבעתיד נפעל. (מ"ב 26, 27).

14. תנועה עודפת. שני סוגרים בסוף המלה אפשר רק באופן, אם האות האחרונה אחת מאותיות ת’ט’כ’ד’ק’ב'. אם לאו, אז סוגר ראשון מתחלף – לסגל. זוהי תנועה עודפת. (מ"ג 30).

15. התנועה העודפת תחת ה' ח' ע' או לפניהן – היא פתח. (מ"ג 30).

16. לפני ו' תהיה התנועה העודפת שורוק, בהתמזגה עם הו'. מ"ג 30).

17. תחת יו“ד ולפני יו”ד – חיריק. (מ"ג 30).

18. התנועה שלפני העודפת היא אחת מאלה: סגל, צירי, חולם, קמץ (לפני ו'), פתח (לפני יו"ד). (מ"ג 30).

19. יש אשר השוא (הסוגר) הראשון לא ישתנה, רק יחליף מקומו ויעמוד השווא במקומה של התנועה הצריכה להיות לפניו ואותה התנועה תבוא על מקומו (בגְדל, שְכֶם, גְדִי). כאלה הם: מעתקי התנועה. (מ"ג 30, 32).


ג. הברה. שוא.    🔗

1. ההברות הן משני פנים: הברה פתוחה והברה סגורה. הסוגר הוא אות מורגשת בלי תנועה בסוף ההברה. (מ"א 37).

2. תנועה גדולה צריכה להיות הברה פתוחה. תנועה קטנה – סגורה. (מ"ב 22).

3. בהברה הנגינית יכול להיות גם להפך. (מ"ב 22).

4. בהברה פתוחה לפני שוא נע בא מתג. מ("ב 22).

5. בסוף המלה אין שוא (:) כתוב, אלא אם כן יש בסוף שנים (מלבד תְּ, ךְ שהן תמיד בשוא כתוב: נָתַתְּ ידֵךְ) (מ"ב 74).

6. אין שני שואים (סוגרים) יכולים להיות בסוף המלה, אלא אם כן האות האחרונה אחת מאותיות ת’ט’ק’כ’ד’ב. (מ“ב 74, מ”ג 30).

7. שוא סוגר נקרא שוא נח, ושאינו סוגר – שוא נע. (מ“א 37; מ”ב 15).

8. שני שואים באמצע המלה: הראשון נח והשני – נע. (שם)


ד. נגינה.    🔗

1. הנגינה יכולה להיות בהברה האחרונה (מלרע) או בהברה שלפני האחרונה (מלעיל). (מ"א 38).

2. בפעלים צריכה הנגינה להיות באותה אות מן השורש, שבצווי פָעַל יש לה התנועה, היא התנועה השרשית. (מ"ב 74).

3. דוקא מלרע צריכה להיות: בעבר בסופי תם=ן, בבינוני, בשם־הפעל. (מ“ב 75; מ”ג 26, 27).

4. בו' המהפך מעתיד לעבר הנגינה עולה. (מ“ב 77; מ”ג 27).

5. בו' המהפך מעבר לעתיד הנגינה יורדת (במדברים אין הנגינה יורדת). (מ“ב 77; מ”ג 27).

6. בשמות – כל שמות בעלי תנועה עודפת – מלעיל. (מ"ג 30; 31).

7. בכנוים הנגינה בסוף השורש לפני הכנוי (מלבד: בם=ן, הם=ן מלרע, כדי להדגיש את ההבדל בין זכר לנקבה). (מ"ב 75).

8. העתקת הנגינה ממקומה תהיה:

א) בסבת ו' המהפך, כאמור.

(הערה: בנל“ה בעבר, אם ע”פ בחיריק, אין הנגינה יורדת. מ"[…]2 126).

ב) בסבת קרוב הטעמים. (מ"ג 126).

(הערה: יש מבטלי הנסיגה: הברה סגורה, טעם מפסיק; קרוב טעם שלפניו; תנועה מרכבת בלתי משתנה. (מ"ג 126).

(הערה: לפעמים נסוג אחור גם מתנועה מורכבת ואותה המורכבת מוחזקת במתג. (מ"ג 126).

מבטלות הנסיגה גם אותיות השמוש או כנוים שסופן*ם*ן (יוצא ארעי: והייתם לי לעם). (מ"ג 126).

9. בסבת הנגינה המפסקת. (מ"ג 126).

10. בסבת מפסיק תשתנה גם התנועה, והנגינה במקום השנוי. (מ"ג 12). ואם נו’ן נוספת בסוף – אז הנגינה בסוף ולא במקום השנוי. (מ"ג 123, 127).


ה. דגש.    🔗

1. דגש חזק כופל את האות שבא בה והראשונה מן הכפל סוגרת את התנועה שלפניה (מ"א 37).

2. דגש קל אינו כופל את האות ובא רק באותיות ב’ג’ד’כ’פ’ת' בראשית המלה ואחרי שנ"ח (מ"א 37).

3. אחרי שנ“ח קבוע – דגש קל באותיות ב’ג’ד' כ’פ’ת'. איזה שנ”ח קבוע? א) בכנויי יחיד של השמות הסגלים (בעלי תנועה עודפת); ב) בפעלים אחרי א’י’ת’ן‘, אחרי נ’ נפעל, ה' הפעיל ול' תכליתית (מ"ג 127).

4. אחרי שנ“ח בלתי קבוע אין דג”ק באותיות ב’ג’ד' כ’פ’ת‘. איזה בלתי קבוע? א) שוא שאחרי ב’כ’ל’; ב) שוא בסמיכות רבים או בכנויי רבות (מג 127).

5. הברה סופית פתוחה מרפה ב’ג’ד' כ’פ’ת' שאחריה בראש המלה הסמוכה – אם שתי המלים מחוברות בטעם משרת; ואם מחוברות בטעם מפסיק – אז אין ההברה הסופית הפתוחה מרפה (מ"ג 128).

6. שתי מלים מוקפות או מחוברות בטעם משרת, אם הראשונה גומרת בהברה פתוחה, מתדבקות יתר בדג"ח, הבא באות הראשונה של המלה השנית – זה דחיק (מ"ג 128).

7. יש דגש הבא רק לתפארת הקריאה. ממין זה יש שבא בדרך ארעי ויש שבא בקביעות, למשל במלות: המה, שמה, למה, שבאות תמיד בדג"ח ומלעיל. (מ"ג 128).

(הערה: “למה” מלרע ובלי דגש, לפעמים, אם היא במשרת לפני מלה המתחלת באחת מאותיות א’ש' ע’ז’ה'. (מ"ג 128).

8. אות שואית מוקלה מדגש לפעמים. (מ"ג 128).


ו. הטעמת מלים בכתבי־הקדש    🔗

1. מתג יבוא א) בתנועה השלישית שלפני הנגינה או ב) לפני שוא נע. (מ“ב 22; מ”ג 124).

2.בהברה סגורה לא יהיה מתג. (מ"ג 124).

3. מקף מחבר שתי מלים או יותר למלה אחת. (מ"ג 124, 125).

4. במלה מוקפת יש לפעמים שנוי תנועה, מפני חוסר הנגינה. (מ"ג 125).

5. המלים המוקפות יחד הן כמלה אחת ארוכה, לפיכך מתג בשלפני האחרונה, אם יש בה מקום למתג. (מ"ג 125).

6. במלה מוקפת יהיה לפעמים מתג גם בהברה סגורה. (מ"ג 125).

7. טעמים – יש בהם מפסיקים (קיסרים, מלכים, משנים ושלישים) ומחברים (משרתים). (מ"ג 125).

8. הנחת הטעמים כך: מחלקים כל פסוק לשני חלקים. במקום שלפי הכונה שם ההפסק היותר גדול, מציגים את האתנח. באופן זה מחלקים אח"כ כל חלק ולהפסקות היותר גדולות יתנו את המפסיקים היותר גדולים: המלכים, המשנים, השלישים וכסדר. (מ"ג 125).


 

II המלים, מבניהן ושמושיהן.    🔗

א.חלקי הדבר.    🔗

1. שם־עצם. כל דבר מורגש ע"י אחד מחמשת חושינו, או שהוא רק מושג או מצויר במחשבה, נקרא עצם, ושמו הנתן לו הוא – שם־עצם.

2. תאר מבאר איכות כל עצם: איך הוא?

3. כנוי –זו מלה או אותיות נוספות, הבאות תמורת שם־העצם.

4. שם־מספר – מבאר את מספר העצמים (כמה?) או מורה על סדרם (איזה?).

5. פֹעַל מורה על המעשה שהעצם עושה, או על מעמדו הנפשי בשיכותו אל הזמן (אמר, שכב, פחד, טעה).

6. תאר־הפעל – מבאר את מצבי הפעולה.

7. יחס – (מלות או אותיות) מורה על שייכות המצב והמשלים לעצם המוזכר.

8. חבור – (מלות או אותיות) מורה על כל מיני החבור השונים שבין חלק לחלק במשפט הכולל, ושבין משפט למשפט.

9. מלת־קריאה – הברה אחת או יותר מבטאה התרגשות הקורא או מחַקה איזה קול טבעי.


ב. שׁם עצם למחלקותיו. (מ"ג 78).    🔗

1. שם עצם כללי – משוה את העצם הפרטי לכל אחד מבני מינו (מ"ג 78).

2. שם עצם פרטי – מבדיל את העצם הפרטי משאר בני מינו (מ"ג 78).

3. שם־קבוץ – שם הנקרא לקבוץ של עצמים בני מין אחד. (מ"ג 78).

4. שם־חמר – שם קרא לו לעצם על פי חמרו, שממנו נעשה. (מ"ג 78)

5. שם־מקרה (או מפשט) – שם של עצם המצויר רק במחשבה ושאינו נמצא בטבע. (מ"ג 79).


ג. המין. (מ"ג 80, 81).    🔗

1. שני מינים הם: זכר ונקבה.

2. נקבה לפי התמונה: שם שבסופו – ־ָה, ־ת (־ֶה בסוף – זכר).

3. נקבה לפי הכונה: א) בת־זוגו של הזכר. ב) ארצות וערים. ג) חלקי גוף בעה“ח (העיקר אברים כפולים). ד) כלים שונים. ה) אותיות א”ב. ו) השמות: גפן, צפור, דרור.

4. שמות המין לבני זוג: א) נקבה נגזרת מזכר (כבש – כבשה). ב)שם משֻתף לשני המינים (יונה, דב). ג) לנקבה שם מיוחד (חמור, אתון; עבד, שפחה).

5. מין משֻתף (פעם זכר פעם נקבה): א) דרך, שמש, רוח, אות. ב) שמות התנועות.

(הערה: הבדל בלה"מ: א) לשון, כוס – זכר; סכין, שדה – נקבה. ב) נקבה נגזרת מזכר וזכר מנקבה כשם שהוא בכה"ק ממין משותף (חמורה, חזירה, ארנב, יוֹן).


ד. סמני הרבוי. (מ"ג 83, 84).    🔗

1. שני מספרים הם: יחיד ורבים.

2. סמן הרבוי בשמות: א) לזכר ־ִים,,לנקבה ־וֹת; ב) ולפעמים בחלוף: לזכר ־וֹת ולנקבה ־־ִים; ג) ויש בשני פנים: לזכר ־ִים ־וֹת, ולנקבה ־וֹת ־ִים.

3. רבוי זוגי ־ַיִם: א) זוג עצמי: טבעי או מלאכותי (ידים, מספרַיִם); ב) זוג מקרי (שנתַיִם); ג) תמונת זוגי, בלי הוראת זוג (מַיִם).

4. רבוי זוגי נגזר מכנוי יחיד (רַגְלִי – רַגְלַיִם).

5. יש סימן רבוי כפול – לשנוי הוראת השם.

6. יש שמות הבאים רק ברבוי, ויש – רק ביחיד: א) ברבוי לבד – הרבה שמות מפשטים (נעורים, געגועים); ב) ביחיד לבד – שם הסוג (של כלל המין: אדם, צאן) ושם החומר (זהב, חלב).

(הערה: שמות החומר ברבים מורים על מינים שונים (יינות, קְמָחִים)).

7. רבוי מיוחד ללה"מ: ־ָאות במקום ־ות (גלגוסקָאות, משתאות).


ה. ה' הידיעה. (מ"ג 85)    🔗

1.מורָה שכבר דֻבר על זה העצם מקודם (הנה בית. בתוך הבית עומד שלחן. על השלחן ספר. הספר שלי). (מ"א 7).

2. מורה שהעצם מפורסם: א) גלוי לכל עין (השמים, השמש); ב) כלל המין (האדם, הארנבת); ג) שמות ארציים ידועים (הכרמל, הירדן); ד) שמות מפשטים (החכמה, החנֻפה).

3. באה במקום “הזה” “הזאת” (השנה, היום).

4. לקריאה (הדור, ראו!).

5. באה במקום כנוי המצטרף “אשר” (הַשמח בחלקו – אשר שָמח…). (מ"ב 25).

6. אם התאר מגביל, באה ה' הידיעה גם בתאר, גם בשם־העצם (האבן הגדולה).

7. ואם התאר נשוא, אז אין לתאר ה' הידיעה, זולתי לשם־העצם לבדו (האבן – גדולה).

8. בסמיכות תבא ה' הידיעה בסומך ולא בנסמך (כף־הכסף). (מ"א 29).

9. אין ה' הידיעה בשם־עצם פרטי ולא בשם־עצם כללי הבא בכנוי הקנין (יצחק, ספרי). (מ"ג 85).

10. כנויי בינוני הם כנויי הקנין ולא יבואו בה' הידיעה (מושלנו – המושל שלנו). (מ"ג 85.)

11. כנוי […]3 הם כנויי הפעול, לפיכך הם באים בה' הידיעה (האוהַבך – האוהב אותך), (מ"ג 85).

12. נקוד ה' הידיעה בפתח סגור דגש (הַטַּל); לפני ח' בפתח בלתי סגור (הַחדש); לפני א’ה’ע’ר' בקמץ (הָראש); לפני הָ עָ שאין עליהן נגינה ולפני חָ אפילו בנגינה – ה' הידיעה בסגל (הֶהָרים, הֶענן, הֶחָי). (מ"ב 49).


ו. סמיכות. (מ"ג 86, 87).    🔗

1. הוראותיה: א) סמיכות הקנין (בית אברהם). ב) ס' החומר (כְּלֵי חרס) (מ"א 28, 27). ג) ס' להוראת תאר – I. תאר נסמך למתאר (יְפֵה עינים), II. שם־מפשט נסמך לעצם (להט החרב). III. שם־עצם – לשם־מפשט (לבב חכמה). – ד) ס' אל מַשלים או מצב (אוהבת חסד, אימת מלך). ה) ס' הכלי אל מה שבתוכו (כד המים). ו) ס' השם הכללי אל הפרטי (הר־הלבנון).

2. נסמך אחד לסומכים רבים: א) אם הסומכים כֻלם בני סוג אחד, אז הנסמך בלתי נכפל (ארץ חטה ושעורה וגפן…); ב) ואם הם מסוגים שונים – הנסמך נכפל לפני כל סומך וסומך.

3. נסמכים רבים לסומך אחד: א)הנסמכים שעניניהם שונים, לא יסמכו כולם אל הסומך, אלא הנסמך הראשון בא לפניו בסמיכות, והאחרים באים אחרי הסומך בכנוי גופו של הסומך (מרכבות פרעה וחילו). ב) אם שני הנסמכים מבארים מֻשג אחד, והם כפולים רק לבאור או לחזוק, אז באים שניהם לפני הסומך (שפוני טמוני חול).

4. לפעמים באה ל' במקום סמיכות (תפלה למשה), ובפרט במקום שנפגשות סמיכויות תכופות זאח"ז (דברי הימים למלכי ישראל).

5. יש נסמך למלת יחס או לאות שמוש (הולכי על דרך; נביאי מלכם), או למשפט נטפל (קרית חנה דוד).

6. הרכבת סמיכות להוראות תאר תמידי ע"י השמות – איש אשה, בן, בת, בעל, מְתִים (איש חיל, בעל כשפים).

7. הכנוים בסמיכות – תמיד בסומך (כף־כספי), וע"ד יוצא יש גם בנסמך (אויבֵי שקר). (מ“א 28; מ”ג 87).


ז. נטיות שמות.    🔗

1. לסמן כנויי הקנין – שלי שלך וכו' נוספות בסוף כל שם אותיות מיוחדות, ובמספרי רבים לפני אותיות הכנויים תמיד יש יו"ד. (מ"א, 3, 11).

2. שנוי תנועות בשביל הנטיות: תנועת המלוא נהפכת לשוא:

קמץ קמץ (דָבָר), קמץ צירי (זָקֵן), צירי קמץ (עֵנָב) – סמיכות יחיד דְבַר זְקַן עֲנַב – דבָרי, זקָני עֲנָבִי. (מ"ב 18).

3. ־כם ־כן ־הם ־הן נקראים כנויים כבדים. אל הכנוים הכבדים מתחברת תמונת הסמיכות (דַברכם, דבריהם). (שם).

4. קמץ אחרי תנועה מוצקה לא תשתנה אלא בס' יחיד לפתח ובס' רבים לשוא, אם האות שלה אינה מדוגשת (עולָם, עולַם, עולְמֵי, רַכַּב, רַכָּבֵי). (מ"ג, 35).

5. צירי אחרי תנועה מוצקה משתנה לשוא (בס' יחיד לא ישתנה) בכל הנטיות, וכשמזדמנים בנטיות שני שואים יהפך הראשון לתנועת עזר (מַסְרְקֵי מסְרֶקְך אויֶבכם) (מ“ב 36; מ”ג 35).

6. קמץ בין שתי תנועות מוצקות משתנה לשוא, ואם האות שלו מדוגשת יפול הדגש (זִכָּרון זכְרון זכְרונם) (מ"ג 35).

7. קמץ וצירי בשמות מהשניים הרפוים (נע"ו) לא ישתנו (קָם, נֵר עֵד). (מ"ג 36).

8. שאר התנועות, מלבד תנועות המלוא, אינן משתנות בשמות שאינם נחשבים על בעלי תנועה עודפת ולפיכך נקראות שאר התנועות מוצקות (גִבּור, מַשּוֹר, עַלִּיז, מִזְמוֹר).

9. לשניים תחתיים הברה פתוחה ־ָה בסוף הנופלת בנטיות (שָדֶה, שָדִי) (מ“ב 72; מ”ג 35).

10. הפשטת המרכבות והרכבות הפשוטות (לעיל 1 ב־8) (עָם, עֵז, דֹב – עַמִּי, עִזִּים, דֻבִּים. אֶל, עַל – אֵלַי, עָלָיו). (מ"ב 75, 76).

11. בעלי תנועה עודפת (לעיל 1 ־12). בכנויי יחיד בסמיכות רבים ובכנויים הכבדים (־כם, ־כן, ־הם, ־הן) האות הראשונה בתנועה פשוטה והשנית בשוא סוגר (מַלְכִּי, מַלְכֵי, מַלְכיהם). – בנפרד רבים ובכנויים הקלים של הרבים – באות הראשונה שוא ובשנית קמץ (מְלָכִים, מְלָכַי). (מ"ג 30, 31).

12. סגל סגל – יש פתוחים (מַלְכִּי) ויש חרוקים (קִשְרוֹ). (מ"ג, 31).

(הערה: במקום סגל סגל יהיה פתח פתח, אם האות האמצעית אחת מן ה’ח’ע' (נַעַר, נַחַל, בַהַט) או סגל פתח, אם האחרונה היא ח' ע' (סֶלַע, זֶבַח). (מ"ג 31).

13. צירי סגל – חרוק, ואם צירי באות א’ה’ח’ע – בסגל (עֶגְלוֹ) (מ"ג 31).

14 חולם סגל – בקמץ או בקֻבוץ (כָפרי, קֻמצו). (מ"ג 31).

15. אם בחולם סגל האות הראשונה גרונית, אז במקום השוא שברבים יהיה חטף קמץ (עֳמָרים חֳדשים) (מ"ג 31). ואם האות השנית או השלישית גרונית צריך לשמור בהן את כל דיני הרחבת א’ה’ח’ע' (לעיל I א).

16. שמות־הפעל בפעלים השלשיים הם ע"ד חולם סגל, אלא שהחולם העתיק את מקומו ונקראים: מעתקי התנועה (כְתב, קְצר, כָתְבִי קָצְרִי = כֹתֶב קֹצֶר). (מ"ג 32).

17. שניים תחתיים. שוא חיריק – בכנויים יהפך לחיריק שוא (גְדִי – גִדְיו), לפעמים לסגל שוא. (מ"ג 32).

(הערה: סגל באה אם אחריה שני שואים (גֶדְיְך), או אות גרונית (לֶחְיו). (מ"ג 32).

18. שוא חיריק. אם בהפסק הנפרד בחולם (יְפי – יֹפִי) או בכנוים – קמץ שוא (יָפְיו). (מ"ג 32).

19. עליים רפוים. יו“ד וי”ו נבלעות בנטיות (בֵּית תָּוֶך – בֵיתי תוֹכם). אם תנועה עודפת יו"ד, הנטיה בצירי או בחיריק (תֵּישו) (מ"ג 12).

20. עליים רפוים. יו“ד וי”ו נפלטות לפעמים בנטיות רבים (עֲיָרות, שְוָרים – עִיר שוֹר). מ"ג 12.

21. שמות נקבה. הסוף ־יָה4 יתחלף לת' רפויה (פרתי), והסוף ת' שלפניה תנועה עודפת דינו כך: שתי ההברות האחרונות של השם נחשבות כשם בעל תנועה עודפת (מלחֶמֶת, מלכֹּדֶת = מלחַמְתִּי, מלכֻּדתּוֹ). מ"ג 33.

22. שמות נקבה הנגזרים משמות זכר בעלי תנועה עודפת – יש להם בנפרד רבות שוא קמץ (כמו בזכר); אבל כל הכנוים בין ביחידה בין ברבות באים בנקודות של כנויי יחיד. (מ"ג 33).

(הערה: ב’ג’ד' כ’פ’ת' שברבות אחרי שוא נח באות בלי דגש קל (מַלכוֹתַי). (שם)).

23. שמות נקבה נגזרים מזכר מבעלי קמץ קמץ. הקמץ הראשונה תשתנה לשוא והיה שוא קמץ קמץ (נָקָם נְקָמָה); בנטיות נקבה – קמץ ראשונה נהפכת לשוא, והשוא שלפניה – לתנועת עזר (נְקָמָה נִקְמָתִי). (מ"ג 33).

24. שמות נקבה מזכר מבעלי קמץ צירי. הקמץ תהפך לשוא, והיה שוא צירי קמץ (זָקֵן, זְקֵנָה). משקל זה לא ישתַּנה. (מ"ג 33).

25. מן פתח קמץ (מַכָּר) בנקבה לא ישתנה, אלא תתוסף קמץ (מַכָּרָה, מַכָּרָתִי). (מ"ג 33).

26. קמץ שלפני הסופים ־ִית, וּת לא תשתנה (זָוִיתִי גָלוּתָם) (מ"ג 33).

27. אם אות המשקל בראש, לא תשתנה המלה בנטיה (מִצְוָה, מְעָרָה, תְּעָלָה). (מ"ג 34).


ח. יצירת שמות מפעלים ופעלים משמות. (מ"ג 41–44).    🔗

1. שמות נגזרים מפעלים מתמונותיהם השונות שבכל זמן ושבכל בנין.

2. התנועה המוצקה שבתמונה הפעלית הנהפכת לשם נשארת תמיד.

3. לפעמים תשאר כל התמונה כמות שהיא (שִּׁלֵם, שוֹטֵר).

4. לפעמים תנועת המלוא תשתנה לשוא (פְּאֵר, יְקום).

5. הצירי שבפועל תשתנה לחיריק מלא יו"ד או לתנועה אחרת (אוֹכִיל, שופר).

6. החיריק שבהפעיל תשתנה לצירי בלי יו"ד (מַשְבֵּר, מַזְמֵרָה).

7. לסוף התמונה תצטרפנה הוספות שונות של סמני זכר: ־וֹן, ־ָן או לנקבה: ־ָה, ־ת.

8. לתחלת התמונה של שה"פ בפעל מתחברת מ' (ע"ד לשון ארמית) (מִקרָא, משכב, מזמור).

9. פעלים נגזרים משמות עקריים (חָלַב פרה, צפרים יְקַנּנו).

10. משמות שכבר היו גזורים מפעלים (הִמְלִיץ, מַתְרִיעִין).

11. משמות לקוחים משפות זרות (מִתְאַכְסֵן, מְתַלְגְרֵף).


ט. תֹּאַר.    🔗

1. התאר מבאר את איכות העצם: איך הוא? איזה הוא?

2. אפשר לדמות איכות עצם אחד אל איכותם של העצמים האחרים עפ"י מדרגות התאר: שווי, יתרון, הפלגה. (מ“א 14; מ”ב 65; מ"ג 90).

3. שווי מתבטא ע"י כ' הדמיון. (מ“א 14; מ”ב 65; מ"ג 90).

4. יתרון – ע"י מ' או בצרוף המלה יותר.

5. הפלגה – ע“י מִכֹּל, בַּ, (החכם מכּל, היפה בנשים; ע”י סמיכות הפרט אל הכלל ((קטֹן בניו, רָעֵי גויים) (שם).

6. תאר מגביל (על שאלת: איזה?) בא אחרי שם העצם שאליו הוא שייך (האיש הטוב); תאר נשוא (על שאלת: איך הוא?) אפשר לבוא גם לפני שהע"צ וגם לאחריו (האיש טוב. טוב האיש) (מ"ג 89).

7. תארים נגזרים מפעלים: א) כל בינוני שהוא; ב) תמונות שונות מבניני פָעַל ופָעֵל (מָהִיר, קָדוֹש, חַנּוּן, כַּבִּיר); ג) תאר תמידי או עסק קבוע נבנה מפעל ע“מ פַּעָל (זַגָּג, נַפָּח) או מפעל ע”י פַעלָן (דַרְשָן, בַּטְלָן) (מ"ג 88).

8. תארים נגזרים משם עצם פרטי או כללי ע“י הוספת יו”ד או ־ני וזה נקרא “שם היחס” (ראובֵנִי, מזרחי, רוחני) (מ"ג 88, 89).

9. ־ָה משם נקבה מתחלפת לת' בשם היחס (עַזָּתִי), ־ָה משם זכר נשמטת לגמרי (יהודי), או מתחלפת בנ' (שִלָנִי) (מ"ג 89).

10. שם מרכב שנעשה לשם יחס מתחלק לשתי מלים נפרדות (בנימין – בן־ימיני, בנֵי־ימיני) וה' הידיעה בחלק השני (אבי־העזרי) (מ"ג 89).

11. התאר בא לפעמים בדמות שם־עצם: א) ע“י מה שהוא בא בכנויי הנטיות, וזה עפי”ר בסגנון מליצי (רעיתי יפתי); ב) בחסרון שם העצם המובן ואז התאר בא בנקבה, או ברבות (חדשה, קשות), ובסגנון מאֻחר גם בזכר (הנעים, המועיל) (מ"ג 89, 90).

12. על סמני ההקטנה בתארים ובשמות וגם בפעלים וכן על פעולה נפסקת וחוזרת מורים: א) כל אפני הכפילה של אותיות השרשים (שחרחור, לבנוני, כלבלב, חריר); ב) גם הוספת אות י' או נ' (חביונה, תרומיה) והוספת השמות בן, בת (בת עמי).

13. סמן להגדלה: ־ָתון, תָּן, תַּן (עקלתון, כרסתן, ענותן) (מ"ג 25).


י. הכנוי למחלקותיו. (מ"ג 91–96).    🔗

1. כנוי (מלה או אותיות) בא במקום שם העצם. מיניו שונים:

2. כנויי הגוף: א) יחס ישר (נושא: אני אתה וכ'); ב) יחס נוטה (משלים: לי, אותך, עלינו) (מ"ג 91).

3. כנויי הקנין: א) מלים מיוחדות (שלי שלך וכו'); ב) אותיות הכנוים. (מ"ג 91).

4. כנוי רומז: א) נרמז קרוב (הזה); נרמז רחוק (ההוא); ג) נרמז סתמי (קרא נא זה, כזאת); ד) כנוי רומז למקום או לזמן (כזה, זה כבר); ה) בלי הוראה (מה זה מהרת?); במקום כנוי המצטרף “אשר” (זה אהבתי – אשר אהבתי). (מ"ג 91, 92).

5. כנוי חוזר: א) ע“י מלת היחס; ב) ע”י שמות שונים. (מ"ג 92).

6. כנוי מצטרף “אֲשֶר” “שֶ”. תכף אחר הכנוי המצטרף בא הנשוא של המשפט הנטפל (הסוס, אשר רכב עליו). אך אפשר אחריו גם היחס שעליו הוא חל (הסוס, שעליו רכב) (מ“ג 92; מ”ב 25).

(הערה: המצטרף נשמט בסגנון מליצי (עם תורתי בלבם)).

7. כנוי העצמיות והדיוק: א) ע“י הוספת מלה מיוחדת (בעצם היום הזה); ב) ע”י כפילת סמן היחס (בו ביום); ג) ע"י הוספת האבר של הפעולה (עיניכם הרואות) (מ"ג 93).

8. כנוי השאלה: א) שאלת העצמיות: מי, מה בכל יחסיהם (למי? ממי? על מה?); ב) שאלת ההגבלה (איזה); ג) שאלות המצבים. (מקום, זמן אופן טעם). (מ"ג 93; (מ"ב 23).

9. כנוי הֲדָדִי5: איש את אחיו, זה אל זה. (מ"ג, 93).

10. מלות כנויי הגוף נוספות לפעמים: א) לְדַיֵק (אני אני דברתי – אני ולא אחר); ב) לנגוד; ג) להוסיף (והיא גם היא…); ד) להשויה (הוא השטן הוא מה"מ); ה) במקום כנוי רומז (אני הוא – אני זה). (מ"ג 94).

11. לפעמים נוספות אותיות כנוי הפעול אף במקום שיש מַשלים מכֻון (ותראהו את הילד).

12. לפעמים נוסף כנוי הגוף יחס ישר אחרי כנוי הקנין, או מלת הקנין “שלי” נוספת אחרי כנוי הקנין – כ"ז לחזק. (מ"ג 95).

13. אותיות הכנוים משמשת ליחסים שונים בשמות וגם בפעלים. (מ"ג 95).


יא. שם מספר (מ“ג 96–98; מ”א 16–19).    🔗

1. שם מספר מבאר את מספר העצמים (כמה? – מספּר יסודי) או את סדרם (איזה? – מספר סדורי).

2. מספר מכפיל מתבטא ע"י: א) תמונת רבוי זוגי של המספר, וזה רק עד 10 (ארבעתַּיִם), או, ב) בהוספת “פי” לפני המספר (פי ששה, פי עשרים).

3. מספר חלקי מעשרה ומעלה נוהגין לצרף את המלה “חלק” אל המספר הסדורי (חלק אחד עשר); ועד עשרה: חצי, שלישית, רביעית (תמונת נקבה של מספר סדורי).

(הערה: בשביל הקצור אפשר לבנות מארמית ומעשרים והלאה גם בעברית).

4. מספר חלקי תמיד לפני הסָפור. מספר סדורי תמיד אחרי הספור, ומספר יסודי לפני הסָפור, מלבד “אחד”, “אחת” שהם תמיד אחרי הסָפור.

5. אם המספר היסודי נשוא – יבוא אחר הסָפור (עזים, שנים).

(הערה: “אחד”, “אחת” משמשים: א) בתור גוף סתמי (בלתי מודגש); ב) מודגש; ג) משוה; ד) כולל).

6. מן 2 עד 10 יבוא הסָפוּר ברבים ומן 11 והלאה גם ביחיד.

7. לפעמים נשמט הסָפור ומובן (בעשירי באחד לחדש).

8. כנויי שם המספר: א) כנוי אחדותי (שלשתנו); ב) כנוי הקנין (חמשיו).

9. מספר סדורי. למעלה מעשרה יבא מספר יסודי במקום סדורי ולפעמים אפילו עד עשרה (שנת שלש).

10. מן 11 והלאה יש אשר יכפל הספור לפני המספר הסדורי ולאחריו.

11. פעלים גזורים משם המספר להוראות שונות: א) כפילה; ב) חלוק; ג) תבנית; ד) להוראה רחוקה.

12. תמונות ארעיות: בן איזה דור? (בכה"ק), בן איזו שנה? (בלה"מ).

13. כפילת מספר או כפילת שם עצם: א) להשויה (שנים שנים); ב) לסדר; ג) לפרוט; ד) להבדיל בין א' לשני; ה) לרבוי מופלג.


יב. פֹּעַל. (מ"ג 99, 100).    🔗

1. הוראות הפעל. הפעל לפי טבעו: עומד או יוצא.

2. לפי מדרגותיו: קל, כבד, גורם.

3. לפי יחסיו: פועֵל, פעול, חוזר (הדדי).

4. לפי דרכיו: מחלט, צווי, מקור, שם־הפעל.

5. במחלט שלשה זמנים: הֹוֶה, עבר, עתיד. הוה מורה שהפעולה נעשית עכשיו; עבר – שכבר נעשתה; עתיד – שעתידה להעשות.

6. בינוני הוא תאר נגזר מפעל.

7. גזרות הפעל: א) שלישיים: I שלמים, II חסרים (מדוגשים, רפוים); ב) שניים: I שניים תחתיים, II שניים עליים (דגושים, רפוים).


יג. הבנינים והוראותיהם. (מ“ב 11 29, 37, 45; מ”ג 108, 109).    🔗

1. מדרגות הפעלים שלש: קל, כבד, גורם. ואם הפעלים לפי טבעם “יוצאים” יש בכל מדרגה שני יחסים – פועל ופעול, והיה הסדר כך: בקל – פָּעַל ונפְעַל (פועל ופעול), בכבד – פִּעֵל ופֻעַל, בגורם – הפעיל והָפעל. נוסף לאלה היחס החוזר הִתפָּעל; ביחד שבעה, הנקראים בנינים.(הערה: להוראת חוזר משמש גם נפעל. – התפעל ונפעל שניהם משמשים גם ליחס הדדי).

2. פעלים מורים פעם הויה ופעם השתנות. (מ"ג 107).

3. הויה בלשון המשנה מתבטאת תמיד ע"י נטיה מורכבת (היו מהלכים). (מ“ג 107; מ”ב 52).

4. לפעמים בקל – הויה ובהפעיל – השתנות (אדמו, האדימו). (מ"ג 107).

5. הוראת פִעֵל: א) פעל שבקל היה פ' עומד נעשה יוצא בפִעל (יָשֵן יִשֵּן) ב) שבקל רפה – בפִעל חזק (שָבַר שִבֵּר); ג) הוראה חדשה (כָפר בכפר בזפת, כִּפֶּר עונות); ד) יצירת פעל משם (קַנֵן); ה) שלילת השם שָרֵש); ו) בהוראת קַל (דִבֵּר).

(הערה: לפעלי פִּעֵל בהוראת קל יש שהבינוני נמצא גם בבנין פָעַל (נוגנים); ז) פעולה נפסקת וחוזרת (גלגל, דקדק); ח) עוזר לְ (יַלֵּד). (מ"ג 108).

6. הפעיל, הוראותיו: א) גורם (הִרְכַּבְתִּי את – גרמתי כי ירכַּב); ב) פעל נגזר משם (האזין); ג) השתנות (הלבינו).

(הערה: יש פעלי הפעיל שהם פעם עומדים ופעם יוצאים (מחשים, החשיתי) (מ"ג 108).

7. נפעל מורה: א) קבלת הפעולה; ב) פעולה חוזרת; ג) פעולה הדדית (נלחמו); ד) שנוי והתחדשות (נהיה); בהוראת פעל (נאנח); ו) במקום פֻּעל; הָפעל (מ"ג 109).

8. התפעל (נתפעל) מורה: א) חזרת הפעולה; ב) פעולה הדדית; ג) הדמות (מתעשר); ד.נתפעל בהוראת נפעל (נצטוה).

(הערה):סדר הבנינים: פעל (1), נפעל (2), פִּעֵל (3), פֻּעַל (4), הפעיל (5), הָפְעַל (6), התפעל (7) (מ"ג 109).


יד. הדרכים והזמנים ושמושם.    🔗

1. מקור עם מחלט. מקור לפני המחלט: I לנגוד, II לחיוב, III לודאות, IV לחזוק.

(הערה. השלילה בין המקור ובין המחלט (בכה לא תבכה). מ“א 35, 36; מ”ג 103).

2. מקור אחרי המחלט: א) אם המחלט בו' המהפך (וילך, הלוך); ב) בהקבלה. (מ"ג 103).

3. לפעמים יבוא המקור שלא מבנין המחלט (סקול יִסָּקֵל). (מ"ג 103).

4. מקור בלי מחלט: א) בהוראת תאר הפעל; ב) בהוראת מחלט, במקום הזמן המהופך המיוחד לפעולות עקיבות (שבתי וְרָאה); ג) לגוף סתמי (אָכול והותר); ד) לפקודה (זָכוֹר…) (מ"ג 103).

5. שם הפעל בא: א) בתמונת זכר (שְמר); ב) בתבנית נקבה (לדת); ג) בתבנית שם (כמהפכת). (מ"ג 104).

6. הוראת שה"פ: א) מבאר מצבי הנשׂוא (בשבתי, מדעתי); ב) צורך, בצירוף “היה” (ויהי השמש לבא); ג) אסור (אין לבא). (מ“א 33, 34; מ”ב 23; מ"ג 104).

7. כנויי שה"פ: א) כנויי הקנין בין בפעל עומד בין בפ"י, בין בבנין מקבל הפעולה (בשכבי, בְהִלָּקְחָם); ב) כנויי הפעול רק בפעל יוצא, בגוף מדבר ־ֵני (לתפשֵני – לתפש אותי). (מ"ג 104).

8. צווי נגזר מזמן עתיד. לצווי עשה תפלנה מהעתיד אותיות א’י’ת’ן שבראשו (שְמר שִמְרִי – תשְמֹר תשְמְרי). (מ"א 26).

9. לצווי לא תעשה (שלילה) משתמשים בעתיד (אל תלכו), (מ"א 27).

10. לצווי לגוף שלישי משתמשים בעתיד (ילך נא). (מ"ב 43).

11. מבטאי בקשה וזרוז בצווי הם ע"י מלות ופעלים מיוחדים (מלות הזרוז “הבה” “קומה” גם למספר רבים). (מ“ב 44; מ”ג 106).

12. לזרוז ולבקשה מוסיפים ה' בעתיד או בצווי, או מלת נא. (מ"ב 43, 44).

13. יש גם זרוז לעצמו (כעין צווי לעצמו: אלכה לי – בהוספת ה'). (מ"ב 43).

14. הוראות תמונת עבר: א) עבר כמשמעו; ב) משמשת להוה בפעולה תארית או רוחנית, שכבר היא בנושא או מוכרחת בו (מה יפית); ג) לעתיד, בהבטחה או בטחון; ד) לעתיד מוקדם: שני עתידים, אחד תלוי בשני, זה שנשלם לפני התחלת חברו בא בתמונת עבר; ה) אחרי “אם”, “כי אם”. (מ"ג 106).

15. הוראות תמונת עתיד: א) עתיד כמשמעו; ב) משמשת לפעולה נמשכת ומתמדת; ג) לחיוב ופקודה; ד) לצווי לא תעשה; ה) אחרי “אז”, “טרם”. (מ"ג 106).

16. בסגנון מליצי תבאנה חליפות עבר ועתיד להוראת “הוה”. (שם).

17. בינוני משמש לשם־תאר וגם להוֶה. (מ"ג 100).

18. לבינוני בהוראת הוה: א) יש מַשלים (לומדים את התורה); ב) כנויו – כנוי הפעול; ג) בא בה' הידיעה אף כשהוא בכנויו (המאכילך).

19. לבינוני בהוראת שם תאר: א) יש סמיכות (לומדי התורה); ב) כנויו – כנוי הקנין; ג) ואינו בא בה' הידיעה כשהוא בכנויו. (מ"ג 101).

20. בינוני בא להוראת: א) התמדת הפעולה והמשכתה; ב) להוראת עבר ועתיד, כשהפעולה גלויה לעינים, והעקר אחרי “הנה” ובנטיה מורכבת; ג) להוראת שה“פ באופנים שונים: I במשפט נטפל זמני, כששתי פעולות נוגעות בזמן; II במקום תה”פ; III במקום שה"פ עם ל או בלתה (החלו עולים); IV במקום שם (משכִּים – בהשכמה); ד) גוף סתמי, I ראוי, אסור, מתר (אין שוחטין); II במקום המצטרף (כל האומר – אשר יאמר) (מ"ג 101).

21. תכונות הבינוני: א) עובר (בונה); ב) קַיָם (בַנַּי); ג) פעול, שהפעולה כבר נגמרה (פתוח); ד) נפעל, שעכשו נעשית (נפתח).

22. הבינוני או התאר נעתק לפעמים מהקנין אל הקונה (קרועי בגדים). (מ"ג 102).

23. מלת השלילה בבינוני – “אין”. בהקבלה, כשהשלילה נכפלת, משמשת גם המלה “לא”. (מ“א 4; מ”ג 102).


טו. נטיות הפעלים השלמים.    🔗

1. בינוני ומקור נכתבים מלאי ו' (שומֵר,כתוֹב).

2. בבינוני לסמן נקבה מוסיפים ־ָה או ת' ולפניה תנועה עודפת; לזכרים ־ים, לנקבות ־ות. (מ"א )2.

3. בעבר לסמן הגופים נוספות בסוף השרש אותיות ת’ה’י’מ’ו’ן‘. ולעתיד בראש השרש א’י’ת’ן’ ולבסוף – י’ו’נ’ה'.

4. פָּעַל משקלי עבר: א) פָעַל; ב) פָּעֵל); ג) פָעֹל (כָּתַב,חָפֵץ, יָכֹל) (מ"ב 27,26)ַ.

5 משקלי עתיד: א) אֶפְעֹל, ב) אֶפְעַל (אשמֹר, אשכַּב) (מ"ב 27).

6. משקלי בינוני: א) פוֹעֵל; ב) פָּעֵל, ג) פָעֹל (כוֹתֵב, חָפֵץ, יָכֹל) (מ"ב 27).

7. אם ל“פ “א” אז במקום הפתח המשקלית –קמץ (מָצָא, אֶמְצָא), במקום ת השמוש בעבר – ת רפויה (מצאתָ). הצירי המשקלית אינה משתנה. מלבד בנין I, בכל הבנינים בעבר ע”פ מנוקדת צירי לפני הגופים הנוכחים ־תָ־ת. תם־תן (מ"ב 26 27).

8. א’י’ת’ן' בפָעל. י’ת’נ' בחיריק לפני שנ"ח; לבד א – שהיא בסגל.

9. עפי“ר –משקל אפעֹל לפעלים יוצאים. במשקל זה אם פ”פ ה’ח’ע' אז הנקוד של א’י’ת’ן אֶ יַ תַּ נַ (אחלֹק, תַחֲלֹק, יַ נַ). (מ"ב 16).

10. עפי“ר – משקל אפעַל לפעלים עומדים. במשקל זה אם פ”פ ה’ח’ע‘, אז הנקוד של א’י’ית’ן’ אֶ יֶ תֶּ נֶ (אֶחרד תֶּ יֶ נֶ).

11. עבר מהֻפך לעתיד – ו' מהפך בשוא (וְשלחתי). (מ"א, 29, 30).

12. עתיד מהֻפך לעבר – ו' מהפך בפתח (וַיֵלך), לפני א' בקמץ (וָאֵלך). (מ"א 30).

13. לשם־הפעל מתחברות ב’כ’ל’מ‘. ב’כ’ל’ דינן לבוא בשוא, ולפני שוא –בתנועת עזר (בְדַבֵּר, בִשְמֹר). מ' בחיריק סגור דגש.

14. ל' נקראת “ל' תכליתית”. אם האות שאחריה בעלת תנועה נגינית, אז הל' בקמץ המלוא (לָבֹא). (מ"א 33).

15. כשמוסיפים בצווי ה' בסוף (לזרוז ולבקשה), אז השוא של פ"פ ישֻנה לקמץ במשקל פעל (מָלְכה – מְלֹך). ובמשקל פְעַל – לחיריק (שִכְבָה – שְכַב). (מ"ב 43).

16. נפעל. להוה ועבר בראש נוספת נִ סגורה בשנ“ח שתחת פ”פ, גם למקור העבר נִ בראש. (מ"ב 11).

17. שני מקורים בנפעל: מקור עבר, ומקור עתיד. (מ"ב 11).

18. לעתיד בראש א’י’ת’ן' בחיריק סגור דגש וכן הִ למקור עתיד ושה“פ בחיריק סגור דגש, ופ”פ בקמץ. (שם).

19. צווי נפעל אפשר: א) בפעולה חוזרת; ב) בפעולה הדדית; ג) כשהוא בהוראת פָעל. אבל לא יתכן צווי בקבלת הפעולה.

20. אם פ"פ א' ה' ח' ע' אז נ' נפעל בסגל או בפתח. לפני א' ה' ח' ע' ר' א' י' ת' ן' בצירי. (מ"ב 11).

21. בבנין הכבד ע“פ מדוגשת בדג”ח והתנועה שלפניה בפ“פ היא תנועה קטנה, ואם ע”פ מהאותיות שאינן מקבלות דגש, אז יהיה שנוי תנועות – הרכבת הפשוטות (לעיל). (מ"ב 29, 33).

(הערה: בשביל הדגש החזק ובשביל חוזק הפעולה שבנין זה מורה – יקרא בנין זה “כבד”).

22. פִּעֵל. פ“פ בעבר נקודה חיריק ובשאר התמונות והזמנים – פתח. בפֻעל – פ”פ תמיד בקֻבוץ, א' י‘, ת’ ן' בשניהם – בשוא.

23. בבנין הגורם. עבר, מקור, צווי ושה"פ – בראשם ה‘. הבינוני בראשו מ’.

24. הפעיל עבר הִ חיריק סגור שנ"ח. מ' של בינוני, א' י' ת' ן' וה' בשאר תמונות – בפתח.

25. בהפעיל בין ע“פ ובין ל”פ בשלשת גופי נסתר בעבר, בכל הגופים בעתיד (מלבד נוכחות־נסתרות), בצווי ביחידה וברבים – יש יו"ד שלפניה חיריק.

26. לצווי של גוף שלישי וכן לצווי לא תעשה משתמשים בעתיד קצר, היינו, שמשמיטים את היו“ד עם החיריק – וע”פ בצירי (אל תשחֵת, וְיַפְקֵד). (מ"ב 44).

27. בהָפעל ה' מ' א' י' ת' ן' – כלן בקמץ, או בקֻבוץ. (מ"ב 38).

28. התפעל. “הִתְ־” לפני השרש; בע"פ דגש חזק. (מ"ב 45).

29. תי"ו של התפעל לפעמים: א) חסרה; ב) משנה את מקומה (ש‘, ס’); ג) מתחלפת באות אחרת (צ‘, ז’). (מ"ב 49).

30. אחרי פעל יוצא יבוא יחס הפעול: אותי, אותך וכו'. (מ"ב 5).

31. במקום “אותי”, “אותך” מצטרפים לפ"י כנויי פעול (שְמָרַנִי – שמר אותי). (מ"ב 8).

32. שנוים בלה"מ. במקום שה“פ עם ב' כ' משתמשים בלה”מ באותיות כְּשֶׁ.. (מ"א 33, 34)

33. בלה“מ שה”פ בחולם מלא וי"ו כמו הוה (החולם במקום הקמץ – לכותבם) (מ"ב 50).

34. מלות הגוף “אני”, “אנו” מתקצרות ומתדבקות אל הבינוני (יָכולני) (מ"ב 51).

35. במקום מִ' לפני שה“פ – מִלְ־”. (שם).

36. הרבה מפעלי ל“א באים ע”ד שניים תחתיים (ל"ה). (שם).

37. בשניים תחתיים (ל"ה) בכנויי הפעול מטילים “א” (פְדָאַני) (שם).

38. יחס הפעול בלה“מ עפי”ר באופן זה: הפֹעַל בכנוי הגוף של הפעול, והעצם הפעול – ביחס שאליו (מצאוהו לר' עקיבא) (מ"ב 9).

39. לפעולה מתמדת או ממושכת בלה"מ משתמשים בנטיה מורכבת של “היה” עם הבינוני. (מ“ב 51, 52; מ”ג 107).

40. נתפעל (במקום התפעל). נִ – רק בעבר, ובשאר הזמנים אינה. (מ"ב 54).

41. במשנה ובספרות המאֻחרת כותבים י' ו' במקום נקודות, במקום שאפשר לטעות בְּכַוָּנַת הָעִנְיָן. (מ"ב 53).


טז. החסרים.    🔗

1. חסרים מדוגשים. פ“פ נ' (ולפעמים י' או ל'), במקום שפ”פ צריכה להיות בשוא סוגר, היא נופלת, ובמקום השוא הסוגר יבוא דג"ח סוגר. (מ"ג 1, 2).

2. ת' נ' – ל“פ סוגרות נשמטות, בהפגשן בת' נ' של השמוש, ואת מקום השוא הסוגר ימלא דג”ח סוגר (כָּרַתָּ צָפַנּוּ). (מ"ג 2).

3. שרש “נתן” נקרא חסר הקצוות, מפני שגם פ“פ וגם ל”פ שבו עלולות להשמט. (מ"ג 2).

4. במשקל אפעַל פ“פ עפי”ר נשמטת גם בצווי ובשה“פ. ויש שתתחבר ת' בסוף שה”פ (אגש, גש, גשת). (מ"ג 4).

5. הפעלים “נגש, נתך, נדח, נסח” באים בעבר ובבינוני בבנין 2, בעתיד ובשאר תמונות – בבנין 1, לפיכך נקרא בנינם בנין מקוטע. (מ"ג 5).

6. פ"פ בלתי נשמטת: א) לפני א' ה' ח' ע' (נחל); ב) לפעמים גם לפני שאר אותיות (ינצרוהו). (מ"ג 5).

7. בלה“מ נחסרה אחרי ל' של שה”פ (לִטּוֹל). (מ"ג 6).

8. בלה“מ “לקח” בבנין 2 חסרה ל' פ”פ (ניקח=נלקח בכה"ק) (שם).

9. “נזק” ועוד הרבה פעלים פ“נ נוספה בהם ו' אחרי ע”פ בעבר ובבינוני בלה"מ. (מ"ג 6).

10 בלה“מ “נטל”, “נדר” אעפ”י שהם ע“מ אפעֹל, חסרה בהם נ' פ”פ בצווי (טול, דור) (מ"ג 6).

11. חסרים רפוים. פ“פ י' (ולפעמים א‘, ה’) במקום שפ”פ צריכה לבוא בשוא סוגר היא נשמטת או נבלעת בתנועה שלפניה, וזו התנועה שלפניה תתהפך מפשוטה למורכבת, שאינה צריכה עוד לסוגר. (מ"ג 7).

12. בנפעל עתיד, צווי, מקור ושה“פ מתחלפת יו”ד פ"פ בו' מרגשת (יִוָּדַע) (מ"ג 7).

13. בהפעיל היו"ד נבלעת בתנועה שלפניה ונעשית לחולם מלא ו', ובהָפעל – לשורוק. (מ"ג 8).

14. בעתיד 1 א' י' ת' נ' בחיריק שהיו“ד נבלעת בה, והיו”ד נִשְאֶרֶת בצווי ושה“פ, ובשרשי פ”א (אכל, אמר, אבד, אפה, אבה, אחז) א' י' ת' ן' בחולם שהאלף מובלעת בה. (מ"ג 7).

15. בקצת שרשי פ“י בעתיד 1 א' י' ת' נ' בצירי והיו”ד חסרה בו וגם בצווי ובשה“פ, כאלו מתחברת ת' לשה”פ (לדת, שבת) (מ"ג 10).

16. בשרשים אחדים בהפעיל הה' ושאר אותיות השמוש שבראש מקבלים צירי מלא יו"ד (הֵיניק) (מ"ג 10).

17. ויש כאלה שבכל התמונות, מלבד בעבר, באים ע"ד השלמים (יַיְשִׁירוּ) (שם).

18. בשרש “ירה” בעתיד 2 נשארת היו"ד (יִיָּרֶה) (מ"ג 10).

19. במקצת שרשים נתחלפה בבנין 7 היו“ד בוי”ו (התוַדע, התוַכֵּח) (מ"ג 10).

20. יש שרשים, שלהם בעתיד 1 שתי תמונות: א' י' ת' נ' גם בחיריק גם בצירי (יקר, יקד) (מ"ג 10).

21. “יכל” – זר. בעתיד 1: אוכל, תוכל כמו מבנין 6. (מ"ג 10).

22. עתיד 1 בלה"מ מן הפך – אוֹפֵך, יוֹפך. (מ"ג 10).


יז. השניים.    🔗

השניים התחתיים.

1. בעבר 1. האות השנית מתחברת אל אותיות השמוש בכל הגופים (מלבד בשלשת גופי נסתר) ע"י חיריק (בָּנִיתִי), ובשאר הבנינים לפעמים בצירי ולפעמים בחיריק. לנסתרת רגיל הסוף ־תָה. (מ"א 23. 24).

2. בבינוני יחיד ובעתיד בכל הבנינים במקום שאין אותיות השמוש בסוף, האות השנית מנוקדת סגל ואחריה ה' תנועית, בצווי – צירי לפני הה' התנועית ובמקור ג"כ בצירי בכל הבנינים, מלבד בנין 1. (מ“ב לוחות הבנינים; מ”א 24; מ"ג 28).

3. נוכחות־נסתרות בעתיד ונוכחות בצווי בכל הבנינים נכתבות ביו"ד לפני הסוף נָה (תשתֶינה, ראֶינה) (מ“א 24; מ”ב לוחות הבנינים).

4. שה"פ מקבל את הסוף הנקבתי ־וֹת (בנוֹת, הגלוֹת), ולפעמים בלי זה (קנֹה, להראֹה) (מ“א 23; מ”ב לוחות הבנינים; מ"ג 28).

5. פעוּל מקבל יו"ד אחרי האות השנית (בנוּי, בנוּיה) (מ“א 35; מ”ג 28).

6. תמונות ארעיות: א) נסתרת בעבר על משקל ארמי: פרה ששתת, הגלת יהודה; ב) לה“מ עתיד 2 ע”ד שניים עליים (יִצּוֹלו, יִשּוֹרו במקום יִצָּלו, יִשָרו); ג) הטלת יו"ד בעבר או בעתיד בסגנון מליצי (חסיו, ישתיו) (מ"ג 28).

7. שרש “היה” בינוני בשני פנים (הוֹיֶה, הוֶה). צווי בפנים שונים (הֱיֵה, הֱוֵה הוי, הוֵא).

שרש “חיה” בינוני בשני פנים (חָיֶה, חי) (מ"ג 28).

“היה” “חיה” בשה“פ ב' כ' ל' מ' בחיריק ופ”פ בשוא סוגר. הוא הדין ו' החבור בצווי ג"כ בחיריק וכן נ' נפעל בשרש היה הנ' בחיריק והה' בשוא סוגר (נהְיֶה) (מ"ג 28).

8. בעתיד וצווי קצרים נשמטות הה' עם התנועה הסופית (מ"ג 29). בשביל כך –

9. נשארים לפעמים שני סוגרים בסוף (אם הסוגר האחרון מאותיות ת' ט' כ' ד' ק' ב' א') (מ"ג 29).

10. לפעמים סוגר ראשון נהפך לסגל, ואם פ“פ אות גרונית אז נהפך סוגר ראשון לפתח ועפי”ר גם א' י' ת' ן' בפתח, ואם ע"פ גרונית אז רק סוגר ראשון בפתח ו א' י' ת' ן' בלי שנוי. ולפעמים רחוקות בצירי (יֵתע, יֵלַע) (מ"ג 29).

11. אם סוגר ראשון צריך להיות לפני ו‘, יתמזג יחד עם הו’ לשורוק, ואם – יו"ד, יתמזג עמה לחיריק (ישתחו, יְחִי) (מ"ג 29).

12. שניים עליים (מ"ג 14). עליים נקראים אלה השניים שתנועתם השרשית באות הראשונה (התחתיים – בשניה). בעליים יש דגושים ויש רפוים. (מ"ג 14).

13. בעבר בבנין 1, במקום שברפוים ל“פ בשוא – בדגושים ל”פ מדוגשת ובאה בחולם (קַמְתִּי, סַבֹּתִי).

14. כל גופי נסתר עבר 1 וכל בינוני 1, אות ראשונה ברפוים בקמץ, ובדגושים בפתח.

15. פעוּל ברפוים הוא פשוט משתי אותיות ושורוק (לוּט), ובדגושים כפול ע"ד השלמים (כפוּף).

16. עתיד 1 אות ראשונה ברפוים בשורוק מלא וי“ו, ובדגושים בחולם חסר וי”ו (ירוּם, יסֹב).

17. נוכחות־נסתרות בעתיד 1 יש להן שתי תמונות: א) האות הראשונה בחולם סגורה שנ“ח בין ברפוים בין בדגושים (תָּקֹמְנָה, תָּסֹבְנָה); ב) האות הראשונה ברפוים בשורוק ובדגושים בקבוץ סגור דגש והאות השנית בסגל שאחריה יו”ד נחה (תקוּמינה, תסֻבינה).

18. כדין העתיד כך דין הצווי (קֹמנה, סֹבנה, קוּמינה, סֻבֶּינה).

19. ברפוים בעתיד קצר ישתנה השורוק לחולם; אבל בו' המהפך או במקף ישתנה השורוק ברפוים והחולם בדגושים – לקמץ קטן (ישוּב, ישֹׁב–וַיָשָב, יסֹב–וַיָּסָב) (מ"ג 14).

20. שה"פ בנטיות שוה בזה ובזה, אלא במקום שברפוים שורוק, בדגושים קבוץ (בְקוִּמי, בסֻבִּי).

21. נ' נפעל בקמץ המלוא, המתחלפת לשוא, ולפעמים בחיריק סגור דגש (נִמּוֹל).

22. בעבר 2 ברפוים כל הגופים אות ראשונה בשורוק, זולתי גופי נסתר שהם בחולם.

23. הנסתרים בעבר 2 וכל תמונות בנין 2 ברפוים אות ראשונה בחולם מלא ו' (זולתי לפני שְוָא סוגר בנוכחות־נסתרות של עתיד וצווי, שם החולם חסר ו'). כנגדן הדגושים בפתח סגור דגש חזק או שוא נח (באות סופית, או בנוכחות־נסתרות עתיד וצווי).

24. לפעמים אות ראשונה של הדגושים בבנין 2 מקבלת צירי (נסֵב, הסֵּב) (מ"ג 15).

25. בבנינים 3, 4, 7 תכפל האות השנית גם ברפוים גם בדגושים. (מ"ג 15).

26. בבנין 3 יסוד הראשונה מן הכפל צירי (רומֵם), בבנין 4 – פּתח (רוֹמַם), בבנין 7 צירי ולפעמים פתח (התרומֵם, יתרומַם) (מ"ג 15).

27. הפעיל. אותיות השמוש שלפני השרש בעבר ובבינוני – בצירי המלוא, בשאר התמונות – בקמץ המלוא. צירי וקמץ אלה משתנות לשוא, כשאין אחריהן נגינה, והה' בעבר לחטף פתח, ולפני אות גרונית פתח (הַחִלותי) (מ"ג 16).

28. יסוד אות ראשונה (פ"פ) בבנין 5 חיריק מלא יו"ד ובדגושים צירי בנגינה, ואם בלי נגינה אז יסוד אות ראשונה (פ"פ) חיריק סגור דגש. בנוכחות־נסתרות עתיד 5 שוים הרפוים והדגושים (תָּרֵמְנָה, תָּסֵבְנָה) או נבדלות רק בדגש (תְּרִימֶינָה, תְּסִבֶּינָה). (מ"ג 16).

29. בעתיד קצר ובצווי אות ראשונה בצירי אפילו ברפוים (יָקֵם, הָקֵם) כמו בשלמים (לעיל). בו' המהפך או במקף הצירי משתנה לסגל (וַיָּסֶב) (מ"ג 16).

30. שה“פ שוה בשניהם אלא שברפוים חיריק מלא יו”ד ובדגושים חיריק סגור דגש. (מ"ג 16).

31. הָפעל. א) אותיות השמוש לפני השרש בשורוק; ב) אות ראשונה בדגושיים תמיד בפתח סגור דגש. (מ"ג 17).

32. משֻני הנטיה בשניים. שרש “בּשׁ” 1 יסוד חולם בכל התמונות בעבר ובבינוני חסר ו' (בּשׁ'). א' י' ת' ן' בצירי. (מ"ג 18).

33. שרש “בֹא” 1 יסוד חולם רק בעתיד, צווי, מקור ושה"פ. (מ"ג 18).

34. שרש “טוב” 1 מלא ו' נמצא רק בשלשה גופי נסתר. (מ"ג 19).

35. שרש “גל” מהדגושים ובבנין 2 בא בחולם ובקבוץ ע"ד הרפוים (נָגל, נגֻלּות) (מ"ג 19).

36. לשרשים מעטים יש יסוד חיריק מלא יו“ד גם בעבר, ולרובם יו”ד רק בעתיד, צווי, שה"פ ומקור (לין, דין) (מ"ג 19).

37. שרש “מת” 1 יסוד צירי בעבר ובבינוני. ושרש עֵר בעבר רק בשלשה גופי נסתר ובבינוני. (מ"ג 19).

38. שרש “פר” 5 יסוד צירי בהפעיל בכל התמונות. בדרך ארעי גם בחיריק (הפֵר הפיר). (מ"ג 19).

39. בשרשים נף, בא, טל, מת, בבנין 5 בעבר נשמטת החיריק עם היו"ד בכל גופי העבר, מלבד בשלשה גופי נסתר (הנפתי הניפו) (מ"ג 19).

40. שרש “בשׁ” בבנין 5 ע“ד פ”י (הוביש). בדרך ארעי גם כדין (בן מֵביש).

(הערה: כמו כן גם בלה"מ בר, בן – הוֹביר, אובין. (מ"ג 20)).

41. “יקץ”, “יטב” בהפעיל ע"ד השניים הרפוים (הקיצות הטיבותי), יטב גם כדין (הֵיטַבְתִּי): עתיד מן “יקץ” לקוח מבנין 1 כדין: איקץ. (מ"ג 20).

42. אם אות שנית ע' או ר' בשניים הדגושיים, יושלם הדגש ע"י הרכבת הפשוטה, כמו פעלי א' ע' ר' בפעֵל. (מ"ג 21).

43. בקצת שרשים תודגש אות ראשונה פ“פ בעתיד בבניני 1, 5, 6 ובצווי ומקור שה”פ בבנין 5 (תם, כת ועוד). (מ"ג 21).

44. קצת שרשים נמצאים בעבר ובבינוני בבנין 1 ובעתיד בבנין 2 (רך, דל, קל ועוד). (מ"ג 22).


יח. הסתעפות השרשים. (מ"ג 23, 24).    🔗

1. שניים תחתיים מתרחבים לשלישיים ע“י: א) יו”ד נוספת (בנוי, חָסיו); ב) ו' נוספת (שלַוְתי מן שלה).

2. עליים רפוים מתרחבים לשלישיים א) ע“י יו”ד בבנינים 3, 4, 7 (בִּיֵּש, מבֻיש מִתְגַיֵר); ב) ו – (מִתְכַּוְנים).

3. דגושים מתרחבים לשלישיים ע"י כפילת האות השניה (בלל, חדד). פעול תמיד כפול.

4. מרֻבעים נעשים משלישיים ע“י כפילת אחת מאותיות השרש, עפי”ר האחרונה (ערבב) ולפעמים האמצעית (שפופרת), ורחוק מאד ע"י כפילת הראשונה (זרזיף).

5. מרֻבעים משניים (או חסרים) ע"י כפילת שתי האותיות השרשיות (טפטף, געגע, גלגל).

6. מחֻמשים – שלישיים שנכפלו שתי אותיותיהם האחרונות (חמרמר).

7. מתכַּוְצים – הם מחמֻשים שנשמטה מהן אחת מאותיות השרש בשביל רפיונה (א' ה' ח' ע': טמטם, לגלג מן אטם, לעג).

8. הרחבה חיצונית. ת' שמושית נעשית לפעמים כאות שרשית ובונה שרש חדש (התחיל תוֹרם).

9. לפעמים ש' במקום ת' (שעבד).

10. לפעולה נפסקת וחוזרת ולכל סמני הקטנה בפעלים תארים ושמות באים אפני הכפילה של אותיות השרשים. (ראה לעיל).


יט. תאר הפעל.    🔗

1. תארי הפעל מורים: א) מקום; ב) זמן; ג) אפן (איכותי, כמותי, חיוב, שלילה); ד) טעם (סבה ותכלית) (מ"ג 110).

2. דרך הלשון, שתה“פ בא בתמונת מחלט והפעל העיקרי – בתמונת שה”פ או שם (מהרו ללכת, אמרר בבכי) (שם).

3. בסגנון מליצי גם זה וגם זה בתמונת מחלט (מהרו שכחו) (שם).

4. תה"פ לפעמים בתמונת מקור או שֵם נגזר מהפעל (ונתשתי נָתוש ואַבד. שנאת חמס שנאוני) (שם).

5. ה' השאלה מחוברת אל המלה המודגשת בשאלה. (מ"ג 112).

6. בראש השאלה השנית (של זוג משפטי־שאלה מקבילים) “אם”, כשהשאלה השנית קצרה, או אם שתי השאלות בלתי סותרות זא"ז (שם).

7. בראש השאלה השנית “או”, כששתיהן חלוקות, או סותרות זא"ז. (מ“ב 69; מ”ג 112).

8. נקוד ה' השאלה חטף פתח, לפני שוא או אות גרונית – פתח (הַשְמעתם? הַאֲחיכם…), לפני גרונית קמוצה – בסגל (הֶהָלַך) (מ"א 5, 12).

9. שאלה בלתי מוחלטת משמשת בתור נטפל משלים באה בהֲ, ובסגנון מליצי “אם” (תראה, הֲיקרך…) (מ"ג 113).

10. שאלות מיוחדות לעצם, לנשוא ולמצבים השונים. (מ"ב 1–3; 4, 5; 23, 24).

11.להטעמה נוספות במשפט שאלה “זה” “אפוא”. (מ"ג 113).

12. תשובת השאלה א) אם חיובית, אז יִשָנה הנשוא של השאלה; ב) ואם שלילית, מסתפקים במלת השלילה “לא” “אין” ולא יותר.

13. בלה"מ גם לתשובה חיובית מספיקה רק מלת החיוב “הן”. (מ"ג 113).

14. בסגנון של שאלה משתמשים לעורר את הכונה. (מ"ג 113).


כ. יחס. (מ"ג 114, 116).    🔗

1. היחס מורה על שייכות המצב והמַשלים לעצם המוזכר. סמני היחס יכולות להיות אותיות או מלות.

2. בְּ – מורה א) מצב: זמן או מקום (תוך), אֹפן, סבה (בגלל, בעד); ב) מַשלים: יחס שבו, שממנו, בֵּין, קֵרוב (שנה בשנה), עם. (מ"ג 114).

3. כְּ – מורה: א)דמיון; ב) בערך (של זמן או של מדה) (שם).

4. לְ – מורה א) מצב: זמן, אֹפן (שנוי והתהפכות – היה לְ' – פֵרוט – לַחלקיו – איכות וכמות), סבה ופעל תכליתי (שם); ב) מַשלים: יחס שאליו, סמיכות, שיכות, למען מי… על אודות…. (שם.)

5. מִ – מורה א) מצב: רחוק זמני או מקומי, אופן, סבה; ב) מַשלים: יחס שממנו (שם).

6. ב' כ' ל' מצטרפות לפעמים לתה"פ בראשו (במאד). כן מתחברות לפעמים שתים־שלש אותיות היחס בראש (לכשיאמר, למבראשונה) (שם).

7. אֶל – מורה: מְגמה (מצב), יחס שאליו, אצל, לְיַד, לפני, ובא במקום עַל (אל שרה אשתו), במקום בְּ (ונגע אל הבשר) (מ"ג 116).

8. עַל – מורה: מקום (מעלה), אצל, אופן, סבה, על אודות, עם, השגחה על…,,חוב, מַשא (עלי לתת לך) (שם).

(הערה: נגזרות המלות: מעל, ממעל, על יד, ביד (שם)).

9. תחת – מורה: למטה, במקום. (שם.

10. עם – מורה: שתוף, אצל. (הערה: נגזרה: מֵעם (מן) (שם)).

11. את – מורה: עם, יחס הפעול (את השמים) (הערה: נגזרה: מאת (מן) (שם)).

12. בין — מורה: באמצע; יחס הדדי; אחד זה ואחד זה.

(הערה: נגזרות: בינות, בינותים (בינתים) (שם)).

13. פעל יוצא דורש אחריו סמן היחס “את”. ויש פעלים שדורשים אחריהם איזה סמן יחס אחר (בחר בְּ, לעג לְ, בטח על…) (מ"ג 115).

14. סמני היחס נוטים בשמות בכנוים: יש מהם ע"ד מספר יחיד (האותיות והרבה מלות) ויש (מלות) על דרך רבים: אל, על, אודות, תחת ועוד. (מ"א 22, 23).

15. את שפירושו עם — בנטיה אִתִּי, ואת יחס הפעול — אוֹתי.


כא. חבור. (מ"ג 118).    🔗

1. סמני החבור באים לחבר מלה למלה או משפט למשפט, ולפי הוראותיהם הם מחבירים או משעבדים.

2. ו' החבור מורה: אחוד, נגוד, חלוק, השויה, תנאי, נמשך מהתנאי (אז), וִתור, מַשלים, מכֻון, תכלית.

(הערה: במקום שהו' מרמזת על משלים מכיון או תכלית שם אין זמן מהופך אפילו בפעולה קרובה (דבר אל בני ישראל ויסעו).

3. אך – מורה: נגדו, למעט, לאַמֵת, דיוק הזמן.

4. אם – מורה: תנאי, וִתור, שאלה, שבועה, השויה.

5. כי – מורה: נגוד, השויה, תנאי, זמן, סבה, מַשלים.


כב. סמני היחס והחבור במשפט כולל. (מ"ג 120).    🔗

1. במשפט כולל נשנים לפני כל חלק מהכפולים סמני היחס והחבור (ולראובני ולגדי ולחצי… אמר). אך לפעמים בלתי נשנים, וזה:

2. א) אם שני השמות ענין אחד; ב) שמות נרדפים או ממין אחד; ג) אם הכונה כל או"א (אל מדינה ומדינה).

3. מלת היחס “בין” דורשת כנגדה את הכפלתה (בין—בין), או לְ (בין—ל).

4. בשני שמות שונים אפשרים שני האופנים (בין האור ובין החשׁך, בין אור לחשׁך); בשם כפול רק: בין—לְ (בין דם לדם). בשם כפול עם מגביליו — בין—בין וכן בכנוים ובשעצ"פ (בין שה בריה ובין שה רזה; ביני ובין בני ישראל; בין ישראל ובין האמורי).


כג. מלת הקריאה. (מ"ג 121).    🔗

1. מלות הקריאה מבטאות: מעמד נפשי, גלוי רצון, קיום או בטול.

2. יש מלות קריאה שהן חקוים לקולות הטבע.

3. יש פעלים גזורים מקולות טבעיים.


 

III המאמר.    🔗

א. חלקי המשפט.    🔗

1.לעצם אפשר ליחס: א) פֹעל, ב) תֹאר, ג) שֵם, ד) שיכות, (מ"ב 1, 2, 3).

2. העצם, שעל אודותיו ידובר בפסוק או במאמר, נקרא “נושא”. (מ"ב 3).

3. מה שמדברים על העצם ומיחסים לו, נקרא “נשוא”. (שם)

4. המלה, שבלתה לא נשלמה עוד כונת הנשוא נקראת: מַשלים או יחס. (מ"ב 4).

5. המשלים העונה על שאלות: את מי? את מה? נקרא: מַשלים מכון או יחס הפעול. (שם).

6. אחרי כל פֹעל יוצא צריך שיבוא יחס הפעול (משלים מכון) (מ"ב 5).

7. כל יחס שהוא, מלבד יחס הפעול, נקרא: משלים בלתי מְכֻוָּן. (מ"ב 15).

8. בלה"מ יכפל סמן היחס לפני שם העצם, הראשון מן הכפל בא בכנוי. (מ"ב 6).

9. יחוס הנשוא אל הזמן, המקום, האופן או הטעם, נקרא: מצב. (מ"ב 23).

10. לכל אחד מחלקי המשפט יש שאלותיו המיוחדות לו, שעליהן הוא עונה (שם).

11. במצב המקום למנוחה — איפה, איה, אֵי? לתנועה — אנה?

(הערה: ה' בסוף השם במקום ל" בתחלה (חרנה) (מ"ב 23).

12. כל מלה הבאה לבאר העצם ועונה על שאלות: איזה? של מי? של מה? כמה? נקראת: מגביל. (מ"ב 62, 64, 65).

13. מגביל־שם, העונה על שאלת: מי הוא זה? נקרא: הוספה לבאור. (מ"ב 63).

(הערה: אם ההוספה הבאורית היא יותר ממלה אחת, היא מובדלת במרכאות מלפניה ומאחריה).

14. מלה, שבה פונים בקריאה אל העצם, נקראת “פְּנָיָה”. מלות הפניה נבדלות במרכאות מלפניהן ומלאחריהן, מפני שאינן שיכות לחלקי המשפט. (מ"ב 67).

15. מלה נוספת לפָרש היא “מלה מוסגרת”, אינה שייכת לחלקי המשפט, מפני שגם בחסרה, לא יחסר כלום מִכַּוָּנַת המשפט. לפיכך גם זו נבדלת במרכאות. (מ"ב 68).

16. הכנוי המצטרף “אשר” בא בכל היחסים (באשר, כאשר, לאשר…) להורות מַשלים או מצב. הוא בא במשפט התשובה המקביל אל משפט השאלה, וגם להקביל לשאלות הנושא: מי? (אשר…). (מ"ב 25).

17. אל ההוֹה תתחבר ה' הידיעה במקום כנוי המצטרף “אשר” (מ"ב 25).

18. בלה"מ תבאנה מלות כנוי השאלה במקום מלות כנוי המצטרף בכל היחסים והמשלימים, וגם בהקבלה לשאלת הנושא: מי? מה? (מי שלומד… מה שבבית…). (מ"ב 25).

19. במלת מצב יש הבדל בין שאלה לתשובה גם בלה"מ ולא יבוא כנוי שאלה במקום המצטרף. (מ"ב 26).

20. הנושא והנשוא הם חלקי המשפט העקריים, ושאר חלקי המשפט — נטפלים.


ב. מיני המשפטים.    🔗

1. כל פסוק או מאמר, שיש בו נושא ונשוא, נקרא: משפט. (מ"ב 59).

2. אם אין צֹרך בשום מלה אחרת כדי ליחס את הנשוא אל הנושא, אז המשפט נקרא שניי. (מ"ב 59).

3. אם הנשוא שֵם, אז נקרא המשפט שלישיי, מפני שאז מוסיפים קשור: הוא, היא, הם. (מ"ב 59).

4. שלישיי נקרא ג"כ, אם הנשוא תֹאר מתיחס לזמן עבר או עתיד, שאז הפעל “היה” מסמן את הזמן. (מ"ב 59).

5. בסוף כל משפט כותבים נקודת ההפסק (.). (שם).

6. אם מיחסים את הנשוא אל הנושא בחיוב — יקרא המשפט: “מחיב”, ואם בשלילה — שולל. לשלילה משמשים “לא”, “אין”. (מ"ב 70).

7. משפט שאין בו אלא נושא ונשוא, נקרא “קצר”, ואם מלבד הנושא והנשוא יש בו עוד משלימים, מלות מצב או מגבילים, נקרא “נרחב”. (מ"ב 61).

8. משפטים שיש להם נושא או נשוא משותף או שניהם משותפים, מתמזגים למשפט אחד הנקרא: כולל. (מ"ב 66).

9. חלקי משפט העונים על שאלה אחת נקראים בני סוג אחד, ונבדלים זה מזה במרכה. (שם).

10. מרכה לא תבא לפני ו' החבור. (מ"ב 66).

11. משפט שיש מלת פְּנָיָה, נקרא משפט־קריאה, ואם יש בו שאלה — משפט־שאלה.

12. להעלמת אחד מחלקי המשפט משתמשים במלות השאלה השונות: כנויי השאלה בכל היחסים ושאלות של מלות המצב. (מ"ב 68, 69).

13. לספק באחד מחלקי המשפט משתמשים בה' השאלה ובמלת “האם”.

14. במשפט־תֵּמַהּ מוסיפים: מה, כמה, איך איככה. (מ"ב 70).

(הערה: לפני תואר או פעולה תארית אין מוסיפין “איך”).

15. כמו שיש מלה מוסגרת, כך יש משפט שלם הבא באמצע לפרש, ונקרא משפט מוסגר. משפט מוסגר נבדל מלפניו ומלאחריו במרכאות או בקולבַיִם ( ), או במקפים — —. (מ"ג 53).


ג. שעבוד.    🔗

1. אחד מחלקי המשפט, שנתרחב למאמר שלם, נקרא: משפט נטפל. להכיר מאיזה חלק־משפט התרחב, אפשר עפ"י השאלה שיש לשאל עליו. (מ"ג 45).

2. המשפט הנטפל נבדל במרכה מאת העקרי. (שם).

3. נטפלים שאפשר לקצרם ע"י תאר או בינוני, נקראים “תאריים”. (מ"ג 46).

4. נטפל מגביל מתקצר נעשה לפעמים להוספה באורית. (III א' 13).

5. נטפל משלים אינו נבדל במרכה (אל תאבד בקלות דעת את אשר השגת בעמל). (מ"ג 46).

6. נטפל בתמונת עיקרי יִבָּדל במרכה תמיד. נטפל בתמונת עיקרי, היינו: שאין סמן היחס לפניו וסמן יחס זה נמצא במשפט העיקרי בכנוי הגוף (אשר יכה… ונתתי לו…) (מ"ג 46).

7. בסגנון מליצי יבא “זה” “זו” במקום “אשר”. לפעמים “אשר” נשמטת לגמרי. (מ"ג 47).

8. נטפלים שמתקצרים ע"י שם עצם, נקראים “עצמיים”. (מ"ג 47).

9. מלת החבור של נטפל משלים: א) לוַדאות; כי, ב) לספק; אם, ג) לחשש: פן, שמא, ד) לאפשרות: אולי, שמא, ה) לשבועה בחיוב: אם, לא, ו) לשבועה בשלילה: אם. (מ"ג 47).

10. קצור המשפט הנטפל אפשר רק באופן אם הנושא של הנטפל מרומז במשפט העיקרי (לי נעים ללכת — לי נעים, כי אני אלך). (מ"ג 47).

11. נטפלים מצביים מתקצרים ע“י שם־הפעל הבא עם המלות המזדווגות לו, או ע”י שם. המצביים הם: מקום, זמן, אופן (דמיון, יתרון, ערך, שעור), טעם (סבה, תכלית) (מ"ג 49).

12. מיני משפט התנאי: טעם, דמיון, משער. (מ"ג 52).

13. משפט וִתּוּר. וִתּוּר הוא הפך הטעם. (שם).

14. לפני המשפט האמור תבאנה נקודָתַיִם (:) והדברים האמורים בסמני אמירה, היינו רתיקים (" ") או מקפים — —. (מ"ב 54).

15. משפט אמור זהו דבור, שמוסרים בצורתו כלשונו בלי שום שנוי כמו שיצא מפי המדבר.

16. אם משנים את המשפט האמור לגוף נסתר והוא נהפך לנטפל משלים מְכֻוָן, אז יקרא: דבור בלתי מְכֻוָן. (מ"ג 55).

17. בצורה דרמתית נמסרים רק המשפטים האמורים, והעיקרים נשמטים. (מ"ג 55).


ד. הַחְבָּרָה.    🔗

1. שני משפטים או יותר, שאין אחד מהם משועבד לחברו, מתחברים זל“ז ע”י אחד מאפני החברה אלו: אחוד, חלוק, נגוד, גרם. (מ"ג 56).

(הערה: חבור החלקים במשפט כולל והחברת המשפטים השלמים שוים לכל דבר (שם).

2. מיני אחוד הם: א) מוסיף, סמניו: ו' החיבור; גם; לא רק, כי אם גם; המעט—כי גם; לא די—אלא;… ולא עוד, אלא…

3. ב) משוה. סמני השויה: כּ’—כּ' (הדמיון); כמו; אם, אם; אחד ואחד; בין ובין (שם).

4. ג) שולל. סמני השלילה “אין”, “לא” פעמים נכפלים, פעמים בלתי נכפלים (שם).

5. ד) קל וחומר (מן הקל אפשר להבין את החמור), סמניו: הן—אף כי; ובשאלה: הן—ואיך? קל וחומר; לא כל שכן; על אחת כמה וכמה, ביותר. (מ"ג 56).

6. מיני חלוק הם: א) הבדלה, סמניה: או; מ… מ…; קצת.. קצת…; יש… יש. (מ"ג 58).

7. ב) ספק, סמניו: או; אפשר, אפשר; ספק… ספק… (שם).

8. ג) ברירה, סמניה: או… או…; ממה נפשך… (שם).

9. מיני נגוד הם: א) שלילה וחיוב, סמניהם: בראש משפט החיוב: רק; זולתי; בלתי אם; אלא; אך; כי אם. או “תחת” בראש משפט השלילה, במקום שלילה, ובראש משפט החיוב — אין מאומה. (מ"ג 59).

10. ב) חיוב ושלילה, סמניהם: בראש משפט השלילה: אך; אבל; אפס; ואולם; ואילו… (שם).

11. ג) שלילה וחיוב בדרך צווי כמו סמן א' בזה; או בראש משפט השלילה: עד שֶ־… (שם).

12. ד) חיוב וחיוב כמו סמן ב' בזה. (מ"ג 60).

13. בהחברת הנגוד נשמט לפעמים החלק המקביל שבמשפט השלילה (שם).

14. יש נגוד שנהפך לוִתור (אעפ"י שהלבנה מאירה, אינה מחממת) (שם).

15. בחבור גרמי שני חלקים: אחד סבה ואחד מסובָב. בראש המסובב סמני ההחברה: לכן; על כן; לפיכך… (מ"ג 61).

16. אם לחלק הסבה מקדימים את מלת הסבה (יען ועוד), אז הוא נהפך למשפט משועבד (שם).


ה. הסרת סמני החבור (מ"ג 62).    🔗

1. בהסרת סמני הנגוד, הסבה, המסובב, הדמיון והשעור, תבאנה תמורתם נקודתים (:).

2. בחסרון סמני התנאי, סמני הנטפל של זמן, מַשלים, נושא, יבוא תמורתם קו (—).

\3. במשלים ובנושא, אם הוסרו סמני ההחברה, יקדם זה שהיה הנטפל לעמוד בראש (הארץ סובבת — זאת לא ידעו לפנים).


ו. אגד משפטים.    🔗

1. משפטים אחדים או רבים מחוברים לענין אחד שלם יכולים להיות לפי עניניהם: א) משפטים סדורים (סדורים עפ"י הפעולות, המאורעות, או הענינים); ב) משפט תנאי; ג) משפטי השויה; ד) משפטי פרוט. (מ"ג 63—70).

2. משפטים סדורים הם ע"י סדור זמני או מקומי. (מ"ג 63—65).

3. בסדור זמני הפעולות יש שהן עקיבות ויש שהן מזדמנות (שם).

4. בסגנון כה“ק באות פעולות עקיבות בזמנים מהופכים (ו' המהפך) דוקא, ופעולות מזדמנות עפ”י רוב בזמנים ישרים (בלי ו' המהפך) (מ"ג 64).

5. בלה"מ אין ו' המהפך נוהג.

6. מלות הזמן כשבאות באמצע מבטלות את ו' המהפך שאחריהן (שם).

7. הפעולות הן מתמידות או ארעיות. פעולה מתמדת בסגנון כה“ק מתבטאת ע”י זמן עתיד (ישר או מהופך מעבר), ובלה“מ — ע”י נטיה מורכבת של הפעל “היה” עם הבינוני. (שם).

8. עפי“ר בלה”מ הפעל “היה” נשמט ומובן (שם).

9. משפטי תנאי הם ממינים אלה: א) תנאי כפול (משפטים נגודיים); ב) תנאי מרובה (משפטים מאֻחדים או נגודיים). ג) הגדרה, וסמניה: במה דברים אמורים? אימתי? (נהפכת לתנאי כפול).

(הערה: מלות התנאי נשמטות לפעמים. (מ"ג 67)).

10. משפטי השויה: א) דמיון (משפטים מאחדים: מה זה, אף זה); ב) הבדל והשויה (מאֻחדים ונגודיים) (מ"ג 68).

11. תמונה קבועה בלשון המשנה — להבדל והשויה: לא הרי… הצד השוה, לא ראי זה כראי זה… הצד השוה (מ"ג 68).

12. משפטי פרוט: אם הכלל קודם, אז בין הכלל ובין הפרטים נקודתים, ואם הפרטים קודמים, אז לפני הכלל קו (—) (מ"ג 69).

13. הפרטים, אם הם משפטים ארוכים, נבדלים זמ"ז בנקודה ומרכה; ואם קצרים — במרכאות לבד (שם).


ז. סדור חלקי המשפט.    🔗

קדימת הנושא או הנשוא.

1. בראשית כל ענין חדש יקדם הנושֵא, ואח"כ במשפטים הבאים הנושא תמיד אחרי הנשוא (הפעולות העקיבות) (מ"ג 71).

2. אפשר גם לנשוא, כשהוא פֹעל, לבוא בראש הענין החדש, אך אז יקדם המקור למחלט.

3. הנושא בראש, אם המשפט הראשון, במשמעו, ממלא מקום של נטפל זמן למשפט שלאחריו (שם).

4. נושא בראש — להבלטה או לנגוד (שם).

5. אם המשפט מתחיל במצב או במַשלים, אז הנשוא לפני הנושא, מלבד הבינוני, שאצלו תמיד הנושא קודם (מחר אנכי נצב) (שם).

6. אותו הסדור גם בלה"מ, אלא שבה אין ו' המהפך ולא מקור לפני המחלט (שם).

7. בלה"מ בעבר הנשוא לפני הנושא (אמר ר'…) (שם).

8. בלה"מ בבינוני או בנטיה מורכבת — הנושא קודם (ר'… היה אומר…) (שם).

9. בלה"מ הנושא בכנוי הגוף של המַשלים הבא אחריו (שאלו תלמידיו את ריב"ז) (שם).

10. אם יקדם המגביל, אז יִכָּפל סמן השמוש גם במגביל גם בשם (באברהם עבדי — בעבדי באברהם) (מ"ג 72).

סדור הנושא והיחסים.

11. הנושא בא לפני השם הבא בסמן היחס. (מ"ג 72).

12. אם אות היחס או מלת היחס בנטיה, יבוא הנושא אחריהן (ויחזק בו חותנו) (שם).

13. יחס פעול קודם לשאר יחסים. (שם).

14. סימן היחס (אות או מלה) בנטיה — קודם לשם הבא ביחס הפעול. (שם).

15. להבלטה ולנגוד מקדימים את המאֻחר. (שם).

16. הנטפל בראש — להבלטה. אחרי נטפל, הבא בראש בתמונת עיקרי, יבא קו (—). (שם).


ח. התאמה. (מ"ג 73, 74).    🔗

1. נשואים רבים ונושא אחד — הנושא אחר הנשוא הראשון. (מ"ג 73).

2. נושאים רבים ונשוא אחד — הנשוא מתאים אל הנושא הקרוב אליו. (שם).

3. נושאים רבים ונשואים רבים — הנשוא הראשון מתאים לנושא הקרוב אליו, ושאר הנשואים כלם בלשון רבים. (שם).

4. נושאים משני המינים זכר ונקבה — סמן הרבוי במין זכר. (שם).

5. הנשוא מתאים פעם לתמונתו של הנושא ופעם אל כונתו (“נפשׁ” התמונה נקבה והכונה זכר — איש. “עַם” התמונה יחיד, הכונה — רבים) (מ"ג 74).

6) הנשוא שלפני הנושא בא לפי התמונה ושלאחריו — לפי הכונה (ותשא כל העדה ויתנו…) (שם).

7. יחס הדדי — הנושא יחיד והנשוא ברבים, כי הכונה כ"א מהנושאים (ויאמרו איש אל רעהו) (שם).

8. לא־הדדי — הנשוא ביחיד, כי כי הכונה רק על אחד (כי ישאל איש מעם רעהו) (שם).

9. פעולת כל אחד מהנושאים מתבטאה בשני אופנים: א) הנושא ברבים והנשוא ביחיד; ב) הנשוא ברבים והנושא ביחיד (צופניה צפן רוח. — ויפתחו איש אמתחתו) (שם).

10. אחד מהרבים — מתבטא ע"י מלות “איש”, “אשה”. (שם).

11. רבוי הכבוד — תמונה של רבים והכונה — יחיד. (שם).

12. פֹעל סתמי בא תמיד ביחיד נסתר ומינו מתאים לנושא. (שם).

13. בסמיכות הנשוא תמיד מתאים לנסמך, אך הוא מתאים לסומך כשהסומך עיקר הכוונה והנסמך אינו אלא לתואר.

14. שנוי הגוף לכבוד: א) בסגנון כה"ק: מדבר על עצמו בשם עבד, שפחה ועל הנוכח בשם אדון; ב) בסגנון המאוחר: כבודו, מעלתו, מר…

15. גוף סתמי. פעולה, שלא נזכר, או שלא נודע שם פועלה, מתבטאת ע“י גוף נסתר, נסתרת או נסתרים: א) בתמונות פועל, ב) בתמונת פעול, ג) ע”י מקור, ד) ע“י המלים: אדם, איש, מי, מה, מאומה, דבר, אחד, אחת, ה) ע”י סמיכות הפרט אל הכלל (אחת הכהנות).

16. פעולה טבעית מתבטאת ע"י גוף סתמי.

17. בלה“מ: מֻתר, צריך, אסור — מתבטא ע”י בינוני בלשון רבים או ע"י בינוני בלשון יחיד בהוספת המלה “אדם”.



  1. ‘שבה לחזוק’ – כך במקור, ואולי צ"ל ‘שבאה לחזוק’ (הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  2. אות שאינה ברורה (הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  3. […] – מילה בלתי ברורה (הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  4. ‘הסוף ־יָה’ – כך במקור, ואולי צ"ל: ‘הסוף ־ָה’ (הערת פרויקט בן–יהודה).  ↩

  5. ב“תורת הלשון העברית” מדרגה ג‘ צד 93 שורה 19 נפלה שגיאה, שם מספר ח’ צ"ל כנוי הֲדָדֵי.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות