כשהכרתי את רֶמוֺ היא לא הייתה גבר ולא אישה. היה לה איבר לא מזוהה במקום זין, צל של שדיים וחיוך מוזר וחמקני על הפנים. הכול היה בסדר איתה והרומן התנהל כמו שצריך. לא ציפיתי ליותר מדיי. ניסיתי להיכנס לנעלי הגבר, ומצאתי שיותר מכול אני מצליח בכך דווקא אחרי שאני אומר לעצמי כמה אני לא גבר, כמה אני לא גברי באמת. רק אז היה הגבר שבתוכי פורץ החוצה ומסוגל לטרוף את העולם.
ובאמת שהיה בסדר. רכבנו על האופנוע שלי במשך שעות. היא צמודה לישבני כמו תינוק, מתוקה שכזאת. לקחתי אותה ביחד איתי לשליחויות שהטילו עליי במקום עבודתי “רץ וראשון”, והיינו מכסחים יחד את הכבישים. היא בפלגמטיות, ואני כראש וראשון, גבר בהחלט.
לפניה הסתפקתי בגיחות קצרות לסיפוק תאווה מיידית בגן. בעיקר חיבבתי נערים מעוגלי פנים, בעלי מראה סקנדינבי. רמו הזכירה לי נער אחד שהכרתי בגן. הוא היה גבוה יחסית אליי, רך ומתוק, והיו לו עיניים כחולות. אלא שאז גם אני הייתי נער, ובעצמי הייתי רך ומתוק. ממרחק של זמן אני מתקשה להיזכר ברכות המסוימת של עורו, ובקלות מסוגל להחליף אותה באחרות.
אחר כך הוא נסע ללמוד בחוץ לארץ, ואני ניסיתי לקשור איתו קשר טלפתי בעזרת מגדת עתידות שגרה ברחוב ש“ץ, ליד דיזינגוף. זה לא עזר. לא תמיד עושים את מה שנכון לעשות. בעצם, גם הפגישה עם רמו הייתה טעות מן היסוד. היא עבדה ב”שירות 18", ואני רציתי שהיא תקשר אותי בחינם עם הבחור ההוא שגר בחוץ לארץ. קבענו להיפגש ליד התחנה המרכזית, והיא הסכימה להגניב אותי לחדר הגדול עם הטלפונים בשורה. היא התלוננה כמה שזה קשה לה, ושעל דבר כזה עלולים לפטר אותה על־המקום. וכבר הרחתי כיוון של סחיטה.
לא ידעתי מה היא תרצה, ורציתי להיפטר כמה שיותר מהר מהדרישות הטרחניות שלה. פעם קראתי באיזה מגזין נשים, שבדרך כלל הן דורשות גרבי ניילון או ליפסטיק. אבל בהחלט יכול להיות שזה היה מידע מיושן ולא רלוונטי. לא רציתי להתעמק בזה יותר מדיי, ולכן דרשתי לדעת מיד מה היא רוצה בתמורה.
כשהגענו אל הבית של סבתא שלה בכרם, כבר היה די מאוחר. המשמרת שלה נגמרה בחצות, ואחר כך צעדנו כל הדרך ברגל. עצרנו לשתות משהו, ואפילו קניתי לה שני בייגלעך חמים במאפייה, אחד עם מלח ואחד עם שומשום, ובשביל זה נאלצו לפרום במיוחד בשבילה צרור מוכן של עשרה. היא הייתה חביבה והכינה תה היביסקוס. בחדר הנעול מתה הסבתא לפני שלושה חודשים, כך סיפרה, ומאז היא חושבת להשכיר אותו, ואולי אני מעוניין?
בשביל הסדר הטוב, אני מרגיש חובה לציין שאין זה ממנהגי להיגרר לשיחות טבולות בתה עם זרים. זה אף פעם לא נגמר טוב, ואין שום סיבה שהפעם הכלל יחרוג ממנהגו. למרות זאת, בכלל לא התרגשתי כשראיתי שהיא לא מגלחת את רגליה ואת בתי שחייה, אף על פי שבעיניה שוב עלתה הציפייה, שהתחלפה במהירות לאותו חיוך חמקני. אולי רצתה שאגיד לה כמה היא מקורית ומורדת במוסכמות. אבל אינני רגיל לתת מחמאות. וזה לא שלא חיבבתי אותה. אבל אחרי הכול, אם חושבים על זה טוב, היעדרן של מחמאות, בדיוק כמו חלוקתן, אלו דברים צפויים באותה המידה.
היה לה חדר נחמד. כיסאות קש, בד הודי על הקירות, צנצנת עם פרחים קוצניים צבועים ונרות פזורים בחינניות. קולה, עבה ואיטי, התלווה לפזמון של שיר ישן שבקע מהרדיו. היא עדיין לא אמרה לי מה היא רוצה בתמורה לשיחות־חינם שלי, אבל יכולתי לנחש. מה כבר נשים יכולות לרצות וכיוצא בזה?
ואז היא טיפסה על כיסא והוציאה את מה שנראה לי כתיבת נדוניה. גם במשפחתי היו מכינים לנערות תיבות דומות, עם קישוטים וצבעי חינה, כדי להכין אותן לטקס שיהפכן מאסורות לנשים. רמו הוציאה ממנה שמלה מסורתית אדומה ולבשה אותה. אחר כך היא הראתה לי פיסת גזה והורתה לי לפתוח את המלמלה החיוורת, למרות שכבר אמרתי לה שאינני מתעניין בירושות ובנדוניות, וחוץ מזה השעה כבר מאוחרת והירח מסתתר, והצללים בחדר לא נעימים לי עוד.
במחשבה לאחור נדיר לשמוע מישהו שאומר כי היה שמח על שנקלע לפרשה אומללה. לנו הגברים קל להתמודד עם הפאלוסים שלנו, אבל קשה לנו מאוד עם מה שנקרא “האילוסטרציה הנשית שלו”, אותו קליטוריס חמדן ומאיים. אני מודה שזה סיפור מוזר ורבים נוטים שלא להאמין בו. אבל אני נשבע לכם שמה שראיתי היה אחד אורגינלי, אף אם יבש. מורשת משפחתה, כך אמרה, והוסיפה: “במקום בו כורתים את זה לנשים, צריך לחשוב טוב־טוב לפני שמדברים או שבכלל עושים משהו.”
רציתי לנחם אותה, היא הייתה כל כך שקטה וענוגה, ובכלל לא כמו שציפיתי מאישה כמותה. אפילו לא שמנמנה כפי שאפשר היה לדמיין כשהייתה לבושה. עד היום אני שקט מאוד בספרי אותה. סיפור שלא ייאמן, היה כל מי ששומע אומר לי, וגם טופח לעצמו על המצח כאות שמבהיר את חוסר אמונתו ואת גודל מזלי על שנפלה בחלקי התנסות מרגשת שכזו.
אני אדם ניטרלי, לא תיאטרלי. הצמצום והצורך לעשות כל דבר כמו שצריך מאפיינים אותי ב“רץ וראשון” וגם ב“שירות השליחויות השנתי” שבו עבדתי למעלה משנה. אבל מובן שהיו כמה סערות בחיי, ואז לא התאפקתי ונאנקתי בקול רם. הרומן עם רמו היה אחד מהן.
אני כותב את הדברים כפי שהיו, ומקווה שלא יחשדו בי במניפולציות או בשכתוב. תהליך הפיכתה של רמו למין שאינו מיני הוא תהליך של שנות אור. במקוצר, כמו בצילום מיקרוסקופי מזורז, הכול נראה מדויק ומונח במקומו, בהיר וברור לחלוטין כאילו הונחה משמיים.
“עד שהכרת אותי לא היית שום דבר,” אמרה תוך כדי התהליך. “האם נוכל להיות ביחד?” שמעתי את עצמי שואל בנדיבות. היא השילה מעל עצמה פצלים־פצלים של שרידים עתיקים, ואמרה שכך נהוג במשפחתה. אמרה שמה שראיתי קודם היה של סבת־סבתה, ועכשיו היא רוצה לראות אותי.
היא התפשטה והתפשטה, ואני שנאתי אותה על שהפנטה אותי להביט בה. עשיתי זאת בחוסר נוחות, כי לא הייתי רגיל להביט על נשים במצבים אינטימיים. גם האקט עצמו אף פעם לא עורר אותי.
עכשיו היא הייתה כל כך קלה, כמעט מרחפת בלי גוף, בין אדים אדומים של היביסקוס רפואי, הנמזג לתחבושות היגייניות ומעוטר בטמפונים. הבטתי בה בטראנס, כשם שאני כותב עכשיו. הייתי העתק חיוור שלה, כבר לא גוף אותנטי.
“חשבתי שאנחנו מכירים מאיזה שהוא מקום,” המהמתי לכיוונה, בלי שהדבר יישמע ככוונה גסה. “תשמעי,” אמרתי לה: “יכולנו גם להתחתן, בחיי שאני אוהב אותך.” והיא רק אמרה, “מה פתאום שאהיה ישועתך?”
פתאום היא הפכה לגרוגונה עתירת ישבנים כמו בחלומו של רווק קשה יום, ואני הגרתי את ליחתי על ערוותיה החתומות. איבדתי את השליטה, איבדתי את השליטה, תיכף אתעוור משפע האיברים החונק הזה!
ואז היקיצה בבוקר לצידה, תמיד צריך למצוא אהבה. התלבשתי בשקט כדי שלא תתעורר, אבל לא צריך לנפנף כדי לעורר את היצרים מרבצם. כשאיש מאופק יוצא מגדרו, נהוג לתהות אם למחרת הוא מתעורר כחדש, או שמא שמץ מן הלילה הפרוע נטבע בגופו. הרבה מיסטיקות נשפכו על זה.
אז אני מצטער אם לא אוכל לתרום את גופתי לחקירה מדוקדקת, אבל אני מוכן לומר ששלוות נפשי הבסיסית שבה אליי. שוב חזרתי ובטחתי בגבריותי. זה היה גילוי קטן אבל די נעים. שוב יכולתי לרכב על האופנוע ולחוש אותו חם, גדול ומוצק בין ירכיי. עכשיו, יכולתי רק לרחם על רמו הבלתי מוגדרת, ולא חשתי שום חרטה על כך שהיא מתפלשת שם לבדה בין דגדגניה היבשים. הייתי חופשי. בדרכי הביתה מהעבודה קניתי קופסת דגנים בעלי יכולת מסיסות טובה בחלב. לא ציפיתי לשמוע ממנה יותר.
עוד באותו ערב ציפה לי חבר ישן מימי הגן והציע מה שהציע. לא חשבתי פעמיים. אחרי הכול, מצב רוחי היה נעים, מסופק ורגוע. הרגשתי שאני מושך נשים וגברים כאחד. קשה להאמין עד כמה מבטים סתמיים ברחוב יכולים לתרום לביטחון העצמי, ואני, שהייתי ילד דל כתפיים כמו איגואנה ובעל מבנה חרגולי, עכשיו, המבנה האנטומי שלי לא עניין את קצה נעלי השמאלית. הייתי חזק, חזק, חזק!
בחוץ, זמזמתי קטע מ“מילי המודרנית בתכלית”, שיר ישן שחדלו להשמיעו ברדיו. יש שם פזמון חוזר על מילי הזאת שמפלרטטת בקלות, ובסרט היא אפילו הייתה עושה את זה תוך כדי נהיגה במכונית. אבל אני לא הייתי גיבור עד כדי כך, וכששני הבחורים שישבו מאחוריי באופנוע התמזמזו, לא רציתי להתערב ובטח שלא לגעת, וברור שלדחוף ידיים היה מבצע בלתי אפשרי.
היינו שלושה כשהגענו אליי בחזרה. יכול היה להיות מעניין לצפות בנו מתגוללים יחד כשמעלינו המראה הגדולה. אבל כל מה שהיה היה מודרני בתכלית. יש לזכור ששני דברים פועלים תמיד כפי שמצפים מהם: הנימוס והתשוקה. כל השאר הוא עניין של העדפה. לפעמים אני מוצא את עצמי מיוזע ופרוע, או רק אומר שלום בנעימות ומלווה לדלת. וכל זה לא קשור בכלל לשליטה ביצרים הבסיסיים. אני אדם שקול לכל הדעות, ולא פעם אם יוצא לי להשתעשע בתשוקה, אני מעדיף ערכים ברורים כמו נימוס, גם אם אחר כך נשארים עם אשכים מלאים. לפעמים עוברים ימים רבים עד שאני עושה בהם שימוש, אבל בסופו של דבר זה לא אובדן כזה גדול בהתחשב באנרגיה שנחסכת לעת מצוקה. לכן, כאשר בלי כוונה הגעתי מאוחר יותר לביתה של רמו, הייתי ממש מרוצה משיקולי הנבון לדחות את התשוקה למועד בלתי ידוע.
אני מגדיר את עצמי כאדם נטול עכבות. דברים שאינם נעימים לי אני מסלק מחיי בלי רגשות אשם: נשים דורסניות, דודות נטפלות, בוסים החלטיים. לכן לא האמנתי שאחזור לשם, למקום שבו איבדתי את שלוות נפשי.
היא זינקה עליי. כנראה שהייתה מוכנה. פרמה אותי, השכיבה על הרצפה וקשרה את זרועותיי לעמודים. הרגשתי רטט חם בחלציי, משהו קרוב לנשיכה אבל יותר צורב. אמזונות צעירות, בנות שתים־עשרה לכל היותר, דילגו סביב גופי ודונג סמיך נוצק על שמורותיי הסגורות. רק שמעתי את ה“דיגידָן דיגידָן” של הילדות, ועוד הספקתי להרגיש בפתיתים קשים ופריכים ניתזים על חזי. ואז בא הכאב הגדול – כאב האש.
היא חתכה את הזין וניקתה גם את שאריות האשכים הכואבים מערגה. אחר כך חסמה את הפצע וחיטאה ביוד סגול, חיתלה אותי ברכות והסירה את הדוק הנוקשה שעינה את שמורותיי. רק אז היא התיישבה על הכורסה היחידה בחדר, ירושה מזקנתה, מנסה להירגע מן המאמץ הגדול, אבל עדיין לא שיחררה אותי. היא הציתה סיגריה ועישנה בלי קול, ולפעמים חמק בעיניה חיוך, שידע כי בזה תמו חובותיה כלפי הדגדגנים של סבתא.
כעבור שבוע פחת כאב הצריבה ומעל הפצע נוצר מעטה ורדרד ומפותל כמו שלה. אני מצאתי את העבודה החדשה ב“רץ וראשון” ועברתי לגור אצלה.
תל אביב, 1987
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.