פגשתי אותן בשעה מוקדמת מדיי בחיי, כששורש אפי מלא בסינוסיטיס וגופי מרוקן מכל הרגשה מוחשית של תענוג או של כאב.

בשעות האלה הייתי מצניח אותו, את הגוף, על מזרן ה“פרדייז” גלוי הסדין, שהיה תלוי רוב הזמן על הקיר, כדי שאוכל להקרין עליו את סרטי הסופר־8 שלי. פניה של תמר, בשחור לבן קונטרסטי מדיי, שקירשנלקר אמר עליהן שפנים כאלה לא מוצאים בכל יום, ושרואים שיש לי חוש לקסטינג, מסתתרות ונגלות מבין הצללים. הסרט, בסך הכול מאתיים פיט אורכו, צולם באנדר מוחלט, אבל קירשנלקר החליט שיש בו סוג של פיוטיות, ודבריו, במבטא הייקי המושלם, הפכו אותי לצלם של כל ההפקות באותה שנה.

תמר על ספסל. תמר עם שמשייה אדוארדית לבנה. צילמתי אותה מלמטה, להבליט עוד יותר את שדיה המלוניים. תמר ורגליה הארוכות שאינן נגמרות אף פעם. פליני, אמר קירשנלקר, אתה לא תהיה אצלנו, אז תפסיק לצלם נשים גדולות עם שדיים גדולים, מפנה את ההומור הייקי שלו לעבר גופה הילדי הצנום של יפעה, שישבה שם ושיחקה בקטיפת שערה, מחייכת את אחד החיוכים החלקים והמפתים שלה.

דוויד, עוזר הצלם שלי, שרצה שכבר מעכשיו נקרא לו דייב, למען הימים בהם עוד יכבוש את לוס־אנג’לס, היה מוצא לי כל מיני טיפוסיות משונות מנווה־צדק ומהכרם. את ציפורה צילמתי מאחורנית, על סדין לבן. שערה החלק בקארה מעוגל היה מועשר בחינה עורבית. לבוורלי היו מינאטורות של שדיים ותחת גדול. סיביל צולמה עם פאה בלונדינית כמו אניטה אקברג, וקירשנלקר חזר ואמר: “מה זה, שמונה ורבע כאן?” וצחק כמו אידיוט.

יפעה, שהשתלמה אז במבוא לנוירוזה חברתית, העבירה בכיתה מניפסט נגד מה שהיא קראה “שנאת הנשים שלי”. המכתב הועבר בחשאי ולא היה מגיע אליי אלמלא דייב, שחשב שכל העניין מטומטם מכדי שיתייחסו אליו ברצינות. סירבתי להחזיר אותו, את המכתב, למרות המחאה הכללית שקמה בכיתה, רק בבית, מאחורי הצלונית המוגפת, העלית אותו באש.

היא הריחה. יכולתי לדעת שתריח. אולי רציתי שתריח. וקראה לי מיד לחדרה. שוכבת שם בחלוק הצמר המשובץ של אבא, בתוך עננת ריח תרופות ההרגעה שלה.

היא קראה באותו יום את “לוטה בויימאר”, בעותק גרמני מהוה מרוב ידיים ששאלו אותו בספרייה. על שולחן הלילה, חוץ מטיפות הוולריאן, עמדה גם קערית תותים עם שמנת ואבקת סוכר, שכבר החמיצה והצמיחה קרום צמרירי.

אחרי שתיקה כבדה היא אמרה שהייתה הקלה במצבה באותו שבוע, אפילו ד"ר וגנר אמר, ופתאום אני בא עם הריח הזה והורס לה הכול, אפילו את הספר. ואתה יודע איך אני רגישה עם ריחות.

אני והפלשבקים שלי. הרי כל מה שרציתי היה לספר על הלן ושיבא. הדוקטור אמר שאפסיק להמציא, אבל אני משוכנע שהן תכננו את המבצע לפרטי פרטים. אני מתאר לעצמי אותן בסופרמרקט. הלן בטח קנתה את האמרלד־ריזלינג החצי יבש, ושיבא היא זו שדאגה לעלי הקטורת, לשמור על כללי הפולחן.

וכשפגשה אותי במסדרון של האוניברסיטה, קידמה אותי בחיוך מפתה ואמרה משהו כמו: “אתה נראה נפלא,” ונגעה לי בשיער. במבוכה עניתי לה: “זה רק הג’ל,” לא מבין איך פתאום אישה מחמיאה לי ככה, בחופשיות מגרה כזו. כבר אז חשבתי איך זה יהיה להרגיש אותה. בטח גם היא לחה וחמקמקה. הייתי מלא בה, מריח אותה, אפוף בה, והיא בטח מבוגרת ממני באיזה חמש־עשרה או עשרים שנה.

אחרי שיעור הפילוסופיה הלן הזמינה אותי אליהן, ממש התעקשה שאבוא. הבטיחה סלט שמפיניון ברוטב חמציצים וטרגון, ואמרה ששיבא הכינה במיוחד מוס מנגו, שכידוע, יש לו טעם נקבי מוחלט. וחיוכה היה עכשיו מלא ובוטח.

חשבתי עליהן ביחד במיטה: כל כך גדולות, כל כך שופעות, כל כך מיניות. על הפטיפון שלהן כבר היה מוכן דקסטר גורדון חם, לח וסקסי. הן ידעו איך לעשות גבר מאושר, אין מה לדבר. הן ידעו להחמיא לגבר. בבת אחת שתיהן שאלו אם עשיתי סרטים, ואיזה, ושאספר קצת עליהם.

היה כואב. בטח שכאב. כאב לספר להן שקברתי את אימא שלי, ביחד עם הגרורות של הסרטן, באותו שבוע שבו זרקו אותי מהלימודים. באותו שבוע גם פרצה המלחמה, ואף אחד בגדוד לא העז להעיר לי משהו על זיפי הזקן הקשים שצימחו פניי. הם רק ידעו להגיד: “אשר, תעשה טובה ותביא לנו ספידים ו”קודיזל־פורטה" כשאתה חוזר מהפס."

הן היו רכות וקשובות ומזגו עוד יין, ואני סיפרתי וסיפרתי. איך זה היה קשה לחזור מלבנון לרחוב הרוא“ה ברמת־גן, לחפצים שלה, לשמיכות הפוך העבשות, לריח המחניק, רווי אידי התרופות, שעולה תמיד מחדרים של זקנים. קורע את היום בשינה מוטרפת ובקורטיזונים למניעת כאבים שמצאתי אצלה בארונית ליד המיטה. לקראת שבע בערב כבר התייצבתי בקו 61 אל הברים של דרום תל־אביב, ומשם לברים המצחינים של או”מניקים שיכורים בכיכר אתרים. תמר כבר קיבלה תפקיד קטן אבל מבטיח בתיאטרון שוליים בירושלים, ודייב באמת נסע להוליווד כדי לחזור משם הרוס כעבור חודש.

כולם במשפחה ידעו שהיא מתה, אבל אף אחד לא התקשר. שום כלום. כאילו לא הייתה קיימת איזה שישים שנה. בקבר כולם אמרו: איזה מזל שהיה לה בן שאכפת לו ממנה, ואני ספרתי את הפעמים שבהן התפללתי שתמות. שתמות כבר. גוש בשר מדולדל ומרוקן שהייתה, עם החיוכים הקפואים והספרים בגרמנית, והשיעורים הפרטיים שנתנה במטבח, המסריח מחצילים שרופים, מקורקבנים במיץ עגבניות וממרק עוף.

אף פעם לא הבנתי איך היא הצליחה להשיג תלמידים. היא ישבה שם, גדולה כמו גוש ספוג, עם לב של אבן, שמלות דנטל שחורות ופקעת שיער עורבי, מנגנת על עצביו של הקורבן המסכן שלה לגרמנית. איך ישבה, גושית ולימפתית, אבל עדיין מטרונית, נושאת את צווארה כאילו הייתה לפחות הצארית יקטרינה.

שנים לפני שמתה זרקה את שעוונית השולחן, בדוגמת קווים מפוספסים ופרחי שושנים. אני עדיין זוכר את השעוונית הזו, כאילו רק אתמול השכיבה אותי שם, עם ישבן תינוקי חשוף, והנחיתה עליו את המחברת ללימוד גרמנית, בתנועות קצובות של סיפוק וסדר. הפרחים החשופים התערפלו לי בעיניים, נעשו נקודות־נקודות מטושטשות, ושוב נכנסו לפוקוס. אפילו היום אני מסוגל לראות בבירור את אבקניהן, כמו בתמונה שנעשית חדה מאוד. ואיך שהם רקדו לי אז מול העיניים, בתנועות מפתות, נפתחים נסגרים, כמו בצילום מואץ.

מאז, גם כל מה שהיה גלוי לעין בחיי לא היה ברור לי. הדוקטור אומנם אמר שזה טוב שמצאתי לי דרך לעסוק בקולנוע, שהוא אמנות האינסוף, אבל שאדע שבמצב הדברים הנוכחי זה לא יחזיק מעמד יותר מדיי זמן. שכל מה שיקרה לי – וזה לא באחריותו – שבוי בזיכרונות הילדות ההם. בעוד שנים, כשאתן לו לחקור את המקרה שלי, יידע לומר שכל מה שקרה היה צפוי, שהובלתי את עצמי למלכודת. בכלל, ידע לומר: “דווקא האנשים האינטליגנטים יודעים לבנות לעצמם את המלכודות הכי מסובכות, לבירינט אינסופי, כמו הקולנוע שאתה עושה.”

שביל מודשא ועקלקל הוביל אותי לחדרו, למבטא האנגלוסקסי המצחיק שלו, לכיסא המרופד שחרק כל זמן הקלטת “המקרה שלי”. כולם ידעו שהוא “הדוקטור”, ואיש לא העז לערער על כך, גם אני לא, גם כשחשבתי לי: על מה הוא מדבר בכלל?

באותה שנה היה לי קשה מאוד להתאהב במשהו שיש לו תכונות תלת־ממדיות, אבל יכולתי לאהוב אותן שטוחות ומרצדות על הקיר בחדרי, בשחור לבן 16 מ"מ ולפעמים גם בצבע. יכולתי לכפות עליהן תנוחות משונות, ישיבות הודיות מפותלות שקשה להיחלץ מהן, לשון בחוץ, לשון בפנים, שיער חפוף או מקורזל, או קלוז־אפים של כפות רגליים לא יפות, עם בוהנים שמנים מדיי ופיתולי עור יבש כשל פילים בקצוות. שלל אברים מכונסים יפה בתוך הפריים, ואין להם אפשרות לברוח.

את עיניהן העדפתי בצבע חום או אפור, אבל אף פעם לא בכחול כצבע עיניה. היא הייתה אז אחרי ההקרנות והניתוח, והגרורות נגררו איתה מ“איכילוב” עד חדר השינה העבש שלה. כותונת הלילה צפה על גופה כמו מעיל גברים על דחליל מצומק. במקום שדיים היו לה שני פצעים פעורים, תואמים, ירוקי קצוות, שרק יכולתי לדמיין את צבעם האמיתי ואת מרקם הבשר הצמיגי, אולי מרופד התולעים, כמו אצל גריגור סמסא, בחור המוגלתי שבשריון גבו הבוער.

האחות שנשכרה לטפל במה שנשאר ממנה ברחה אחרי יומיים, אחרי שהיא נתנה לה להבין שלא תיתן לזרים לרחוץ אותה. היא שכבה לה שם כמו גידול, והסריחה בתוך מצעים מנוקדים בעובש. חיכיתי שתתחנן, אבל היא לא התחננה. כבר לא ציפתה ממני לכלום. אכלה ארוחות קפואות, שתתה רק מי ברז ותרופות, ובכוחות עצמה גררה את הגוף לבית השימוש, שובל מקוטע של צרכים נשרך אחריה, מסמן את מהלכי פעולותיה.

במהלך הזמן נפערו סדקים בקירות חדר השינה שלה, ומהם חדרו שרידי רוחות וגשמים. השיעול הפך לברונכיטיס, שהפך לדלקת ריאות, ולי לא היה אכפת. נהניתי לצפות בתהליך ריקבונה האיטי של המורה לגרמנית. אצלה הצטמק הבשר, ואצל הנשים עימן שכבתי האברים תפחו לממדים אוניברסליים.

יש בהן, בנשות העיר הזו, איזה תפיחות ממדים, חשיבות עצמית ומשפטים מחוכמים, גם אם הן סתם צנומות ולא משכילות. החשש הכי גדול שלי היה שאאבד את עצמי בתוכן, כמו הגיבור של פליני, זנאפורץ אובד העצות, והשאלה שהטרידה את הדוקטור הייתה: אם כך, למה? ואם כבר כן, אז מה נותר לי לעשות בנידון? הוא באמת האמין שיהיה קל לאלף אותי. הצרה היא שלא ידע עד כמה קל.

יפעה נלחמה בי כל אותו סמסטר, ממרץ עד יוני. אמרה לכולם ששוביניסטים כמוני צריך להרוג כשהם קטנים, שאני מטרד אקולוגי לנשים בכל גיל, ותבעה לסלק אותי ממערך ההפקות בתור הצלם הראשי. הופתעתי לראות שאחדות גברית מתפרקת ברגע בו איזו מיידעלע מערטלת את תאבונה לשלוט בנו. איך כולם הופכים פתאום לבובעלעך. ואולי לא הופתעתי, הרי הבגידה הייתה צפויה. אפילו קירשנלקר, שחודש לפני כן כתב לי המלצה נלהבת למלגת צילום, אמר לי: “אתה אל תדאג, עוד יחזירו אותך לעבודה, אבל בינתיים כדאי לשמוע לדעת הרוב.”

לא היה קל להיות אני באותו זמן. אפילו אני התקשיתי להיות אני. עדיין לא ידעתי שהיא תמות בקרוב, ושגופתה תירקב במשך שבועיים בחדר הסגור. את חיי יכולתי לסבול רק בעזרת שש־שבע גלולות “זאנקס” ליום עם ערק או ברנדי. שום דבר אחר לא בא בחשבון. בחלומותיי ראיתי את גופי הקטן נחבט מכל הכיוונים בידי מכרותיי: רזות או שמנות, זה לא שינה לי הרבה. היו להן עיניים כחולות ושיער עורבי. היה להן סינר מטבח חום מגומי נוקשה, שמגעו הזכיר לי את הסינר שלבש הרופא שעקר לי את הפוליפים בגיל ארבע בבית החולים “רמת מרפא”. היו להן ידיים שמנוניות מקילוף עורות צפודים של עופות קפואים ומגולחים, והן ידעו מה לעשות בי: לזרוק אותי מאחת לשנייה במעגל הפתיחה. להטיל אותי לחיקה הקיפודי של מנהיגתן הזקנה. להבריש את שערי בידיהן, ולנקות ברוקן המעופש את סימני האודם שהשאירו על לחיי הקטנות והמסכנות.

מודה, אני קטן ומסכן. כשאני כובש אותן, אני נכבש בתוכן. נסחף בעל כורחי לתוך המוות הזה. הן יודעות לשאול: איך זה היה? ולא ממש רוצות לשמוע את התשובה. וכשהיא שואלת אם אני יודע איך הרסתי לה את החיים, איך הבאתי אותה לקבר, גם היא לא רוצה לקבל תשובה. מעדיפה להתחכך בעצמה, במקום עם עשרים שנותיו הסחוטות של בנה.

יותר מדיי זמן שכבה לה שם, בגאוותה המחורבנת, והגיע הזמן שמישהו יעזור לה להתחסל. שרק בחלומות עוד תופיע גולגולתה הקירחת, כשל מלכת “מעלה קרחות”, המראה הקבוע מאז ימי ההקרנות המאושרים ההם, כשלרגע חשבתי שהיא תיחנק רק מההקאות שנגרמו לה מחריפותו של החומר, והבדיחה הזאת, לרקוד על הקבר, החלה להראות לי פתאום מאוד אפשרית.

הדוקטור חשב שמותה עוד יעלה לי ביוקר. סמכתי על כללי האתיקה המקצועית, ותיארתי לו את כל הדרכים שבהן אוכל לחסל אחת ולתמיד את המורה לגרמנית. עם שובי בלילות התעטפתי בארשת של קדוש מעונה, מבקש לדעת אם אפשר לעשות משהו למענה. היא לא חיכתה הרבה ואמרה: “תנקה אותי.”

ובאמת ניקיתי אותה, לא לפני שאמרתי לה: “אבל את יודעת שלא מגיע לך כלום.” מאז, כל כוס תה, כל גלולה, כל עזרה הכי קטנה שהושטתי לה, ליוויתי בהרצאה ארוכה. והיא הלכה וקטנה, הלכה והשתתקה.

שלטון הטרור ארך פחות מחודשיים. מדי לילה הייתה מצפה לשובי, כמו ילדה קטנה ומפוחלצת מאימה, מלקקת את כפות ידיי. כל מעשה רע שעשתה, כל פעם כשהכתימה את תחתוניה בשלשול חסר שליטה, ידעה שהגיע העת להיפרד מאחד מספריה האהובים בגרמנית.

כעבור שבועיים לא נותרו עוד ספרים בכוננית שליד המיטה, ואני עברתי לסלון, להחרים את הספרים הישנים, שריחם ומגעם המדופדף הזכירו לי את תחומיו הלא־מוגדרים של גיל שלוש־ארבע, את ארשת הקיפאון שעל פניה, כשהלקתה אותי ביד מתעוררת לחיים.

היא עשתה את זה במקצועיות, כמו כל דבר שעשתה. בשקט ובניקיון, ובלי שאף אחד יידע. הדוקטור חשב שאני מגזים, שאני נותן לה יותר מדיי כוח ועוצמה, בזמן שבעצם היא לא יותר מסתם זקנה מסכנה, כמו כל הזקנות המסריחות האלה שנטפלות אליי ברחוב ומבקשות שאעזור להן להעלות הביתה את הסלים מהסופר, ובאותה הזדמנות דוחפות לי ליד ביסקוויט רכרוכי בטעם מבהיל של ארונות עבשים. בכל פגישה הוא היה שב ומזכיר לי שכבר הגיע הזמן להפסיק לפקס על השושנים ההן מהשעוונית. אבל אני לא רציתי להפסיק. הן המשיכו להתערבל בעיניי, בשחור לבן 16 מ"מ, מפחידות כמו מדוזות.

עכשיו הייתה זאת שיבא שקטעה את הסיפור, ואמרה: “אולי אפשר לנסות עליך משהו. בוא, תתקרב, אל תפחד, תחזיק את היד שלי,” וקירבה אותה אל השד העצום שלה. “תנוח,” אמרה, בעוד שהלן ניגשה אלינו והתחילה לקלף מגופי העייף בגד אחרי בגד.

המגפיים הכבדים נזרקו הצידה ונחתו באיטיות מרגיעה מעבר למיטה. המכנסיים עפו מבעד לחלון. ההרגשה הייתה של ריקנות וחמימות. הלן, בתנועות של מדוזה, החליקה את גופה העירום מתחת לגופי. גם שיבא באה ובקלילות השכיבה את גופה הכביר מעליי. עכשיו היינו כריך אנושי משובח, ואני באמצע, בתור הכיבוד. הרגשתי את כבדות איבריהן המתוקים נחים בשקט על שלי. הרגשתי חום ומתיקות רחמית. הרגשתי זקפה נוקשה, חודרת בקלות לתוכה של… מי? ידעתי שהיא מתה כי הגיע לה למות.

תל אביב, 1985