רקע
יעל ישראל
אוכלת לו את הלב

מרוב אנשים, לא רואים את החדר. ככה אומרים את זה? לא יודעת בעצם. אף פעם לא הייתי טובה בפתגמים. אף פעם גם לא הייתי טובה במסיבות, אבל צילה מהעבודה הצליחה לגרור אותי. חשבתי שיותר טוב לבלות בחברה במקום להיתקע מול הטלוויזיה עם הזיכרונות. אבל ממילא הג’ין־טוניק שלקחתי מהשולחן הגדול עם כל הבמבות, הביסלים והשתיות, מחק אותם לגמרי כעבור כמה דקות, ובמוחי השתרר אובך חום מעורפל, בלי מילים, בלי תמונות, בלי אנשים, כמו בתוכה של מקרנה עתיקה שאין בה סרט ורק המנוע שלה מטרטר על ריק. היה נפלא לא לראות אנשים, אבל צילה אמרה לי: “באת למסיבה כדי לראות אנשים, ועכשיו את מוצאת דרכים למחוק אותם, יופי לך!”

ניגש אליי אחד עם כרבולת. החולצה שלו צעקה בפרחים טרופיים. היה נדמה לי שהוא מנסה לצלול לתוכי. ברחתי אחורה, אבל אז הסתבר שהוא בסך הכול רצה להציע לי משקה וחטיף שמנוני שנראה כמו דוחן לפרות או מזון אחר לחיות.

“החיות רוקדות יפה,” אמרתי לו, ובתמורה הוא הידק אותי אליו בדוביות. היה בו משהו ישיר, אין מה לדבר. אצלנו זה לקח לפחות שבועיים עד שנגעת בי. אנחנו הרי היינו אנשים תרבותיים, מעודנים. אבל אני זוכרת שכבר מהרגע הראשון הבחנתי בגוף שלך ורציתי לחמם אותו בשלי. עכשיו נהג בי כך בעל הכרבולת והחולצה הטרופית. הרגשתי שרירים לא רעים, חמימים ונענים, אמרתי שלום לאידיאלים והתמכרתי למגעו.

הטלפון שלו הגיע למחרת כמו טיל, ואני בכלל לא זוכרת שנתתי לו את המספר. בטח ידה של צילה הצ’ילבה הייתה במעל. קבענו בשמונה ב“אוסלו”. באתי בחצאית פליסה, הכי סולידית שיש לי בארון. בכוונה הזמנתי את המנה הכי זולה בתפריט: פטריות חמות על חומוס, או משהו דוחה כזה. הקטע של התשלום, אחרי כל הקשקושים המשעממים שלו, היה, כמו שאומרים, הקש ששבר את גב הגמל. מזמן אני לא סובלת גברים שנוהמים לעברי באדנות מזלזלת בשעה שאני מנסה לשלם את חלקי בארוחה. דוחפים ארנק תפוח מתחת לאפה של המלצרית, וממלמלים משהו שנשמע כמו, “תעזבי, מיידעלע.”

כשצלצל להזמין אותי התפללתי שלפחות יחליף את החולצה לגוון פחות מזעזע. אם סוודר אדום זה פחות מזעזע בשבילך, אז את לא בצרות. בשבילי, אדום זה בערך כמו לתקוע את מטפחתו של הטוראדור מול עיניו של שור לחוץ, שעוד רגע יתפוצץ מעצבים. התפללתי שלא יגיד שהוא רוצה לעלות לקפה. אם יגיד, אני נשבעת, אני אקיא. הוא אמר. לא הקאתי. התפלאתי על עצמי, אבל לא הקאתי.

אחרי שהלך נעלתי פעמיים את הדלת על ה“רב־בריח”, וטסתי למקלחת. “אנאיס־אנאיס” מסיר ממך את כל הריחות הלא־רצויים, ומשאיר אותך נקייה ורעננה כמו תינוק, כך לפחות טוענת הפרסומת של הסבון הנוזלי הצרפתי. ואני, שתמיד האמנתי לשטויות כאלה, על המקום קניתי חצי תריסר חפיסות בעשרים אחוז הנחה. באותיות הקטנות, הזעירות האלה, שאת מגלה רק באמבטיה, היה כתוב שם ש“כדי לחזק את האפקט הזליפי מעט בושם אנאיס־אנאיס על תנוכייך”. מובן שבשביל זה את צריכה לקנות גם את הבושם, וזה נגמר בעוד שבעים־שמונים שקלים. אז שמתי, מה יכולתי לעשות. הרדיו זמרר משהו מעצבן ובגל “אלף” הייתה תוכנית ראיונות בלתי מזיקה.

“הגברים שמזדמנים בחייה של אישה, יש להם בדרך כלל רק מעט עם מה שהיא מרגישה באמת. היא מחפשת בית, והם מדברים על מסעות למזרח הרחוק.” מישהי לחשה את זה בקול חושני בתוכנית הרדיו שהקשבתי לה בחצי אוזן, בזמן שעברתי על התיקים של ברנזון־נגד־אמסלם. מצאתי לנכון לרשום את דבריה. היא רק שכחה לציין שלפעמים הם נוסעים הרבה יותר רחוק. כל כך רחוק, שאפילו טיסות אין לשם. “מחוז חפצם: בדידות תהומית. מחוז חפצה: קן ותיק”, שוררה המרואיינת הפיוטית בפני המראיינת המזדהה.

אני לא יודעת לגבי קן, למרות שאימא שלי תמיד אומרת שאישה בלי בעל זה בדיוק כמו ציפור טרף בלי הטרף. לי אישית, אף פעם לא היו דעות קדומות נגד נישואים. לפעמים אפילו חשבתי על קן משותף עם נציג מאלה, שלפי טענתה של המשוררת הרגישה, לעולם מחוז חפצם הוא המזרח הרחוק. או אמריקה הלטינית, או המזרח הקרוב, או ההימאלאיה, מה זה משנה להם, העיקר לברוח. ואז… די כבר עם השטויות האלה. כל מה שרציתי להגיד זה, שבלי קשר לאן שהם נוסעים, את תמיד נשארת לבד.

בזמן האחרון, העבודה הפכה ממש בלתי נסבלת. התיקים מצטברים על השולחן, ובכל יום אני לוקחת משהו הביתה. והמקרים שיוצא לי לטפל בהם? זוועה חיה! יש לי אחד שהצית את הבית של סבתא שלו, וזה כלום לעומת ההוא שנעל את אשתו בבית במשך שמונה חודשים והכריח אותה לאכול קורקבנים. כל הזמן רק קורקבנים.

כשאני חושבת על זה, נראה לי קצת מוזר שבכלל הזמנתי אותו אליי הביתה, כשהוא התקשר כעבור שבוע. כשהוא ביקש להישאר לישון, בכלל הצטערתי שהסכמתי. בפעם הקודמת הוא לא ביקש להישאר. לא הבנתי מה קרה. האם משהו בהתנהגות שלי רמז לו שזה מה שאני רוצה, שהוא יישאר לישון? הרי כל כך הקפדתי על ניטרליות רגשית. מההתחלה יצרתי גבולות ברורים. עד כאן, מותר. מכאן והלאה, אל תחשוב אפילו!

“עזוב,” אמרתי לו, “אני לא יכולה להירדם כשישנים לידי, ומחר יש לי משפט חשוב. אני מוכרחה לפחות חמש שעות שינה. בפעם אחרת, טוב?”


אני מודה: לא אוהבת לישון עם ריחות של אחרים. מעדיפה את ריחם הבתולי של המצעים שעברו כביסה בתשעים מעלות. אוהבת את הריח של הכרית שלי. היא מזכירה לי את ריח צווארך. איפה שאתה נמצא עכשיו בטח אין ריחות.

בכל פעם כשאני באה אליך, אני המומה מחדש. לא יכול להיות שמישהו מסלק בכוונה את הפרחים שלי. ממש שיטתי, כאילו תיכננו את זה. היית מאמין שאני אף פעם לא מוצאת את הזר של השבוע שעבר? הצנצנות תמיד ריקות, ושכבה עבה ולבנה של כלור ומלח מתייבשת על דפנותיהן. פעם, כשיהיה לי זמן, אחקור את השומר. שמעתי שיש אנשים שמשלמים לו מתחת לשולחן כדי שישמור על הקבר מגנבי פרחים חסרי בושה.

מרחוק ראיתי לוויה, עם שתי נשים בשחור, אימו ואשתו, כנראה, של האיש העומד להישפך לקבר עם כמה גושי עפר רטובים ותפרחות נבולות של זרי פרחים חדשים, שעד לפני שעה מכרו אותם בצומת, מאוגדים בדליים. כששפכו אותך לשם חשבתי לי: הנה אני נשאבת לאדמה ולא יהיה מי שיוציא אותי. חשבתי: האם אתה רואה אותנו? כל כך קטנים ומצחיקים למטה, כשגדעון קורא עליך קדיש, והפנים שלו לבנים מרוב פחד כמו ענן בחודש ינואר.

איך היית פתאום קטן ומצומק. התכריך נדבק לגופך כמו עור שני. לרגע חשבתי שאני רואה את תווי גופך היפה, אבל שום פיסת בשר לא הציצה החוצה כדי לעזור לי להשוות אותך עם הגוף המוטבע במוחי. עד היום נדמה לי שאולי זה לא אתה היית שם בפנים. אני יודעת שזאת מחשבה פרנואידית. בינינו, מי כבר היה יכול להחליף את הגופה שלך? כאילו מי היית, ג’יימס בונד? ובכל זאת קשה לי שלא לדמיין לעצמי שאתה חי באיזה מקום בעולם, מתחת לשמשיות ודקלים, עם קוקטיילים בשלושה צבעים, חה, חה, חה, כמו בסרטים, ושעוד מעט תחזור אליי. כבר היו דברים מעולם. אז כדי לא לקחת סיכונים, אני שמה לך פרחים כל שבוע. שלא תחשוב ששכחתי – אם תחזור – שלא תחשוב שהזנחתי.

כבר אי אפשר להתחמק. הפרא רוצה לישון אצלי. הוא מתעקש. ואני, אני, ששום שופט לא מסוגל להגיד לי לא, לא יודעת מה לעשות איתו. הבדיחות הגרומות שלו גורמות לי לרצות להקיא את כל ארוחות הצוהריים שלי ב“טריאנה”. הסיפורים המייגעים שלו על האחים שלו והבני־דודים שלו, וכל העסקים המשותפים שהוא עומד להרים איתם, גורמים לי להירדם מולו בעיניים פקוחות. והכדורגל! איך אפשר לחיות ככה, כמו גורילה מאולפת? אבל הגוף שלו, צריך להודות, נעים במיוחד. הכתפיים מעוגלות. בדיוק כמו שאני אוהבת. העור רך. מודה, לא כמו שלך, אבל גם זה משהו בימים אלה. אז תפסיק כבר לגרום לי רגשות אשם!

מה שהורג, זה שבסוף את מתרגלת. מאהב בא והולך, ואת נשארת לבד ורצה להחליף מצעים, פותחת “קול המוזיקה” ונושמת לרווחה. בטוסטר־אובן הטוסט שלך משחים יפה, צורב את הגבינה הצהובה, והעגבניות המתוקות נחתכות למשולשים מדויקים בסכין היפנית שקנית השבוע. תיזהרי לא לחתוך את האצבע! מה כדאי לעשות קודם: לנקות את המטבח, או להתחיל לעבוד על התיקים למחר? אין לי צרבת, אין לי צרבת, אם אגיד את זה, הצרבת תיעלם. אפילו חלב אין במקרר. מקרר ריק, תתביישי, אני שומעת את קולה המיוסר של אימא מחרף אותי בהנאה. ואני רוצה להגיד לה: מה אכפת לך? זה הקצב הפרטי שלי שלא מתחבר לקצב הכללי.

לפעמים נדמה לי שאפילו בסופר אנשים מסתכלים עליי ושונאים אותי. הם בטח חושבים לעצמם: כמה לאט היא זוחלת עם העגלה שלה, ומה היא קונה, מי הרשה לה להסתובב כאן, ומי היא בכלל? אני רואה את זה במבטים הצוננים שלהם, בזמן שהם ממששים את הפירות ועושים את עצמם כאילו הם לא מסתכלים עליי. כדי להתעלם מהם אני מסובבת את הראש ומביטה באישה המשתקפת אליי במראה שמעל הפירות והירקות. היא שונאת אותךָ, האישה הזאת. הייתָ במחשבות שלה יותר מדיי זמן. ממש נרקבת שם. והלב שלה? נשאר לה לב בכלל? לידיעתךָ, הלב שלה התנפח ונרקב, ואז התפוצץ לאלף חתיכות מסריחות מרוב אהבה. למי יש כוח בשבילךָ! אז שתדע, יותר אני לא הולכת לקבר שלך. כשיהיה לי ילד משלי, אפילו שזרם אליי מזרעו המסריח של איזה גורילה, כבר לא אצטרך אותך יותר. ושתדע לך, החלטתי לקרוא לו בשמך. הנה, אפילו יש לי צרבת, אז זה מוכיח משהו, לא? מאהב בא והולך, וגם אם הוא סתם רוצה לזיין אותי, זה בשום פנים ואופן לא עניינך. אני מתרה בך. אתה חייב להסתלק. אני רוצה הכול, אתה אומר. אתה כבר מת, אני עונה, אני לא חייבת לך כלום. גם ככה כל מי שמכיר אותי אומר לי שאני משוגעת. ככה ללכת לקבר שלך כל שבוע. די, נמאסת!

עכשיו לילה. הוא בדיוק הלך. לפני שהלך התלבשתי כדי לא להיות ערומה לידו. כדי לחנך פראים, צריך טקטיקה. אוי, פרא חמוד שלי, פרא מזריע שלי. אבל אני צריכה להבין שגם לפרא הזה קשה בחיים. מה שבטוח, קשה לו איתי. אחרי הכול, איך אפשר ליהנות עם מישהי שלא ממש נמצאת איתך? את זה אני מסוגלת להבין. מצד שני, קשה לי להתחבר לקצב הפרימיטיבי שלו. לכי תביני את הפראים האלה, הם כל כך רגשניים, מחוברים לחיים יותר ממני. מה שבטוח זה שגם אני הולכת להתחבר לחיים בחודשים הקרובים. אני אפילו מרגישה אותו זז בבטן. נדמה לי שאני שומעת קול פכפוך של מי שלייה. הרופאים יצחקו עליי, אבל זה לא ישנה כלום, אני כבר מאוהבת בו.

הרופאה מרוצה. היא אמרה שההיריון מתפתח יפה. העיקר לא להיכנס לפאניקה ולפחדים. עכשיו, כשיש בשביל מי לחיות, צריך להישאר שקולים. בשום פנים ואופן אסור לספר לפרא. עוד ייכנסו לו לראש כל מיני רעיונות אבהיים. כבר היו דברים מעולם. לא מזמן טיפלתי בתביעה משונה של גבר שהחליט לממש את זכויות אבהותו הביולוגית, והטיל וטו על החלטתה של האישה לעשות הפלה. לפעמים נכנסים להם לראש רעיונות מצחיקים כאלה, שיש להם בעלות על מה שקורה אצלנו בפנים. נהניתם? שפכתם? תגידו תודה, ואדיוס!

אני הולכת לקחת את הפרויקט הזה ברצינות. להשגיח על עצמי, לקחת ויטמינים, לאכול טוב, לא להתרגש יותר מדיי, והכי חשוב, להפסיק לעשן. החל ממחר בבוקר. ובעוד חודש־חודשיים לצאת לגמרי ממחזור הבילויים. זה לא בריא לעובר. הוא עלול להרגיש שם דחוק וחנוק. ושהפרא ימצא לעצמו פראית כלבבו. אני לא אתן לאף אחד להרוס לי את פרויקט־החיים הזה. גם לא לכל מיני טיפוסים עם אמביציות השתלטות.

נפלא להרגיש אותו ככה. הבחילות גורמות לי אקסטזה רוחנית. סוף־סוף אני מרגישה משהו שאינו נוגע אליך, אתה קולט? לי זה נראה כמו נס. איך לא חשבתי על זה קודם? ממש תרופה. מישהו יצא מחייך? מיד עליך למלא את החסר במשהו שיתבטנן בתוכך תשעה חודשים. איזו נקמה מתוקה בזיכרונות המעיקים שלך. כשקברו אותך, חשבתי: לפחות אדע איפה הוא נמצא בכל רגע ורגע. עכשיו, מצידי יכולים להעביר אותך גם לחולון או לחלקת ירקון.

הערב נוכחתי שהפרא לא יוותר כל כך בקלות. חשב שקבע עליי בעלות, הטיפש. לא יודע שיש לו עניין עם משפטנית מבטן ומלידה. אני חייבת להודות שלא נתתי לו מספיק קרדיט. הוא הרבה יותר ערמומי ממה שהערכתי. אז מילא שהוא רוצה לבוא כל ערב, עם זה אני מסוגלת להתמודד. אבל יהיה פה אסון אם הוא יגלה שאני בהריון. אני מכירה גברים כאלה. רק תני להם פתח, וכבר הם ישתלטו לך על הדירה, החשבון בנק והביטוח חיים.

חשבתי שזה הזמן לגמור איתו, אבל כבר מראשית הפגישה הצרבת הרסה אותי והרגשתי מיחושים משונים בבטן. כל הערב הוא ניסה להוציא ממני מדוע אני מצוברחת. בסוף עניתי לו שבגללו, ושיסתלק. דווקא בגלל זה הוא התעקש להישאר. יש אנשים שכמה שאת מנסה לסלק אותם, ככה הם נדבקים יותר חזק. לא יכולים לקבל “לא!” בפרצוף. איזה נודניקים אתה ממציא, אלוהים. אני חייבת לתכנן אסטרטגיה מחושבת כיצד להיפטר ממנו. לא ארשה לשום איש להתקרב לתינוק שלי. שלי. רק שלי!

קמתי עם כזה כאב ראש. ה“רוקאל” לא עזר. משהו הטריד אותי. פתאום עלו בי קרעיו של החלום האחרון שחלמתי לפני שהתעוררתי בבוקר, והתמונה הצטללה, כמו בבואה בתוך שלולית, כמו עדה במשפט, שבהתחלה היא רועדת, ורק אחר כך מתייצב קולה כדי למסור לך את כל הפרטים.

נזכרתי שנמצאתי בחדר קירור ענקי. באתי אליך לבושה בשמלה סקסית, פרחונית, בעלת מחשוף עמוק, הכי יפה שלי. קנינו ביחד בפירנצה, זוכר? אתה, כמו מת־חי, עמדת על קבר גדול משיש, מנופף אליי בידיך אבל עיניך עצומות. פחדתי לגעת בך. קצת נגעלתי, למען האמת. נוזלים מוגלתיים כיסו את פנייך האפורות, כאילו רבצת כמה ימים באדמה. פתאום נפתחה לך הבטן כמו שרואים בסרטי אימה גרועים, ותינוקת מפלצתית זינקה מתוכך בפרץ של נוזלים שחורים גועליים.

נשארתי במיטה. החלום הוציא לי את כל החשק לאכול, למרות שבשבת אני תמיד אוכלת ארוחה גדולה, ומאז ההיריון הוספתי כל מיני סוגים של מזונות עשירים בחלבונים וסידנים. תוקעת קערות שלמות של טחינה מלאה. המון ביצים. המון ירוקים. מה יהיה על התינוק בקצב הזה? אם לא תצא לי מהראש, אני לא יודעת מה יהיה. יום־יום אני מתרכזת חזק כדי להרגיש את תנועותיו בתוכי. הרופאה אמרה שבחודש רביעי כבר מרגישים אותם שוחים, מתדפקים בנינוחות בעלבתית על דופן הרחם. התאמצתי ליהנות מהפריבילגיות הקטנות של הקינון, מהתזכורות הקטנות שהשחיין הקטן שולח, אבל כל מה שקיבלתי עלה בגרוני בגוש חמוץ וצורב כמאכלת. עם הצורך להקיא, עלה בגרון גוש חונק של בכי. את הכול הייתי נותנת כדי לקבל אותו לכמה ימים בחזרה. לחודש, לשבוע, אפילו רק לשלושה ימים. רק לא הפרידה הסופית הזו. אלוהים, תן לי להגיד לו שלום, פעם אחרונה ודי. לברר איתו את כל מה שלא ביררנו אף פעם. לכעוס עליו. להראות לו את כל מה שעשיתי בחיי מאז שמת, את כל מה שהשגתי. את ביתי היפה, עם רהיטי המתכת הכי יפים, בו הכול מתואם בהרמוניה, כמו שתמיד חשב שבתים צריכים להראות. יש לי רק כמה דברים קטנים לסגור איתו. תן לי איתו שעה־שעתיים, זה יספיק.

עוד חודש יום הולדת. כבר שנתיים. מי היה מאמין שככה עבר הזמן? ביום ההולדת שלך אני אספור חמישה חודשים. אתה תהיה בר־מינן בן שנתיים, הוא יהיה עובר בן חמישה חודשים, ושניכם, כמה מצחיק, קבורים בתוכי. כשהוא ייצא ממני, אביא אותו אליך לקבר כדי להראות לך כמה שהוא לא דומה לך. איש כבר לא יהיה דומה לך בעולם הזה. שכחו אותך. דיוקנך מוטבע רק בתוכי, וגם הוא הולך ומיטשטש.

אני כבר לא בטוחה שאני זוכרת את הריח שלך, וכדי להיזכר איך אתה נראה אני חייבת להוציא תמונות. אבל בזמן האחרון כבר אין לי זמן לזה, אני עסוקה בהקשבה לתינוק. לפעמים אני ממש שומעת אותו גדל ומתנפח. אני מטפחת אותו ממש כמו שאני מטפחת את עצמי. נתתי לו דירה לוקסוס, ומדי לילה אני משמנת את הגג בקרם לחות יקר עם פרוטאינים של “מקס פקטור”. מדי שבוע אני מודדת את היקף התפיחה ומשווה לרישום של השבוע שעבר. ויש תוצאות. היא תופחת במהירות כמו סופגניות שמרים. אני שומרת עליה. דואגת לה. יש לי דייר יקר בתוכה. ולא, זה כבר לא אתה.

אתמול התחלתי לשפץ את חדר העבודה. אז לא יהיה לי חדר עבודה, אז מה. בכלל, מי אמר שאני צריכה חדר עבודה? חדר עבודה רק מזכיר לך את כל העבודה שעוד לא הספקת לעשות. היום, בהפסקת הצוהריים, קניתי ב“בייבי דול” מיטה ועגלה בצבע סגול בהיר ווילונות בצבע סגול כהה, מנוקד בפרפרים לבנים. החדר נראה עכשיו הרבה יותר טוב. אפילו הסבלים התפעלו. מוביילים של פעמונים מקשטים את המנורה, והמיטה כל כך מתוקה, שממש מגרה לקבור אותו בתוכה.

התחלתי לנסות לנפנף את הפרא, אבל זה לא קל כמו שחושבים. בזמן האחרון הוא משמיע כל מיני שטויות על זה שאני נעשית שמנה, ושעוד מעט אף אחד לא ירצה אותי. וזה מסוכן. בסוף אפילו חמורים מבינים את מה שהם לא אמורים להבין.

אתמול הוא רצה לבוא. אמרתי לו שאני חולה, אז פתאום הוא נתקף בדאגה אבהית והחליט שהוא בא לטפל בי. הזהרתי אותו שאין לו מה לבוא כי אני לא אפתח לו את הדלת. רק זה חסר לי עכשיו, שהוא יראה את הציוד לתינוק.

עליתי כבר איזה שישה קילו. בעבודה יש הרבה חכמים שמרחמים עליי. מסכנים, לא מסוגלים להבין את הנאת הבעלות הבלעדית. כאלה עלובים, תמיד צריכים להתחלק באושר שלהם עם מישהו. הכי קשה זה עם אימא. היא אומרת לי שאני לא יודעת לאיזו מיטה חולה אני מכניסה את עצמי. אני אומרת לה: “כן, כן, כולם יודעים איזה כאב ראש היינו בשבילך, נחי ואני. אבל את שלא תעשי השוואות בנינו. אני זה לא את. לי יש משכורת גבוהה ואין לי גבר קמצן שישתלט עליה. אני אשכור בשבילו את המטפלת הכי טובה בארץ. הוא יהיה מלך קטן. את כל חיי אני אתן בשבילו.”

היום הייתה לי שיחת טלפון איומה, ממש פראית, עם הפרא. הזדקקתי למלוא הטיעונים כדי לשכנע אותו שזה נגמר, וכלום לא עזר. הוא בשלו. בסוף איימתי עליו שאפנה למשטרה אם הוא לא יירד מהקו שלי. אמרתי לו שימחק את המספר שלי מהספרון המטופש שלו. שימחק אותי מהמוח הקטן והמוגבל שלו. הוא אמר שאותי לא שוכחים מהר. כנראה חשב שנתן מחמאה, המפגר. בסוף טרקתי לו בפנים. נראה מה יהיה. אני לא מתכוונת לשבת בחיבוק ידיים. אני בטוחה שיום שחור אחד הוא עלול להופיע אצלי בהפתעה, ואת זה אני לא יכולה להרשות לעצמי. אולי להוציא נגדו צו מניעה? השאלה היא על איזה סעיף ובאיזו תואנה. אולי הרשקוביץ' יידע? אם זכור לי נכון, הוא עבד פעם על קייס דומה. אם לא, אני נשבעת שאני אקבע פה תקדים בנושא גברים שמתפרצים לך לחיים בלי בושה.

סדר היום שלי הולך ומתקבע. בבוקר אני משמנת את כל גופי בשמן תינוקות. ככה אני מנסה את השמנים של כל החברות. אחר כך אני שוקלת את המזונות הסידניים ההכרחיים ואת המזונות הפרוטאיניים, מוסיפה קצת ירקות ירוקים, ולועסת באיטיות את ארוחת הבוקר כדי לתת לו להרגיש את ההנאה. אני מסיימת בספל גדול של חלב מלא, מועשר בסידן ובקבוצת ויטמינים. בלי דבש, כדי לא למכר אותו כבר מעכשיו לסוכרים בלתי נחוצים. במצב כזה את חייבת לחשב את צעדייך עד הסוף. אחר כך אני לוקחת מונית לעבודה. הפסקתי לנהוג. לא רוצה להתעצבן. מעולם לא הייתי קמצנית בנוגע לבריאותי או לאושרי. אני גם לא מופיעה יותר בבית משפט. ביקשתי שיעבירו אליי רק את התיקים של החוזים העסקיים.

בכל בוקר בשעה אחת־עשרה אני מבקשת מדינה להכין לי את משקה הסידנים והוויטמינים שלי, ובאחת אני אוכלת ארוחת צוהריים לא מכבידה. הפסקתי לרדת ל“טריאנה”, האוכל שם יותר מדיי שמנוני. בארבע אני כבר בבית. נחה שעתיים־שלוש, בערב קצת טלוויזיה, קצת חוזים, ואז בא תורו של האמבט, החלק האהוב עליי יותר מכול. אני משכשכת במים החמימים, מרגישה את מה שהוא מרגיש, שמה מוזיקה נעימה, ויוואלדי או שומאן, כדי לפנק אותו, ואחר כך שוב מורחת את כל הגוף בקרם לחות, בתנועות סיבוביות מרגיעות, שלימדה אותי האחות בקורס ההכנה ללידה. תשומת לב מיוחדת אני נותנת לתפיחה האהובה.

חשדותיי התאמתו. היום אחר הצוהריים הפרא חיכה לי למטה. ראיתי את ראשו המכוער עוד לפני שהמונית נכנסה לעיקול שלפני הבית. מיד אמרתי לנהג שיסתובב בחזרה. מזל שיש לי אינסטינקטים טובים. אפילו התכופפתי, וזה היה קשה, בגלל הבטן. עשינו קצת סיבובים בשכונה, עד שנרגעתי מההלם, ואז ביקשתי מהנהג לעצור לי ליד בית־קפה. נכנסתי פנימה, מנסה להירגע ולחשוב מה בדיוק צריך לעשות. הרגשתי כמו בלשית בפרוטה מסרט מתח מחורבן, מהסוג הזה שמקרינים בטלוויזיה בשבת אחרי הצוהריים. ביקשתי את הטלפון מהמלצרית השמנה והמכוערת והתחלתי בסדרת שיחות. שיחה ראשונה להרשקוביץ' המעצבן, שישיג בשמי צו מניעה, ולא אכפת לי באיזו תואנה. אחר כך למשטרה. יש שם תובעת שחייבת לי טובה. היא אמרה שאין בעיות, היא תדאג שישלחו ניידת, ובתוך חצי שעה אוכל לחזור הביתה כמו בובל’ה. “אחרי מה שיעשו לו, הוא לא יעז להראות את הפנים שלו אצלך,” עודדה. התכוונתי לסגור, אבל זאת ממשיכה לקשקש. היא סיפרה שהיה לה ניסיון עם מקרה דומה, רק שההוא היה בעלה של העותרת, ולכן היה הרבה יותר קל לקבל נגדו צו מניעה. שמחת זקנתי, למה תמיד כשאת צריכה טובה, את חייבת לשחק בפוצי־מוצ’י? וזאת בשלה. “מצד שני,” אמרה, “בגלל שהנתבע היה בעלה של העותרת, אז מבחינה רגשית היה הרבה יותר קשה לסלק אותו.”

“לא אכפת לי מבחינה רגשית או לא רגשית,” אמרתי לה, “רק תעשי לי טובה ותסלקי אותו ממני!”

ישבתי שעה וחצי בקפה, ליתר בטחון. ביקשתי כוס חלב מלא, והמלצריות הזקנות היו ממש מתוקות ובסוף חייבו אותי רק על השיחות. כשיצאתי כולן אמרו: “שיהיה במזל, שיהיה במזל.”

כשחזרתי הביתה התפשטה בתוכי הקלה נעימה. עשיתי אמבטיה ארוכה וישנתי עד אחת־עשרה בבוקר. כשהתעוררתי, צלצלתי לכוח אדם והודעתי להם שאני לוקחת חופשת לידה כבר מעכשיו. למה לקחת סיכונים? הרי יש לי רק עוד ארבעה חודשים, ועכשיו ממילא מתחיל החורף, והיום אפשר להזמין הכול דרך הטלפון. את השליחויות הדחופות אימא תוכל לעשות בשבילי. מגיע לה. שתתחיל לשלם כבר מעכשיו. בקופת חולים אישרו לי ביקורי בית של רופאת הנשים, ואם לא יהיו סיבוכים מיוחדים, הבטיחו שאולי אפילו אוכל לנסות לידה טבעית בבית.

השתרר כאן שקט עילאי. עכשיו זה רק אני והוא, הוא ואני. אפילו הפרא כבר לא מצלצל. לקח אותי ברצינות, הטיפש. יש הנאה בשקט הזה, אבל כל הזמן אני מזכירה לעצמי שאני לא לבד. הרי אנחנו שניים. שניים וחצי, אם לקחת בחשבון גם אותך, ההולך ונשטף מתוכי. נדמה לי שכבר שבועות לא חשבתי עליך. את רוב זמני הפנוי אני מקדישה לתכנון עתידו. כבר פתחתי בשבילו תוכנית חיסכון ללימודים אקדמאיים, ועוד קרן פיצויים קטנה, ליתר ביטחון. אני רואה אותו, ילד שלי מוצלח. את כל מה שאתה ואני לא עשינו, לא הגשמנו, הוא יעשה, אני מבטיחה לך.

זהו. הם הוציאו אותו ממני וזרקו לפח האשפה. רציתי לבקש מהם שישמרו לי את מה שנשאר ממנו כדי שאוכל לקבור לידך. הם אמרו שהם לא יכולים, זה נגד מדיניות בית החולים. הגעתי אליהם אחרי חמש שעות של כאבי בטן, משהו רצח. זה קרה בערך בשעה ארבע בבוקר. בערב מרחתי את הקרם, כרגיל, והתפיחה הסבירה לי פנים, כרגיל. הכול היה בדיוק כמו שצריך. אני לא מבינה מאיפה זה בא. ככה, בלי הודעה מוקדמת. בלי משהו שיעזור לי להתכונן. אם אתה למעלה, למה לא שמרת עליי? ואולי רצית את זה ככה? אולי אתה תכננת את זה? אני מכירה אותך. אתה לא מסוגל לראות אותי מאושרת. זה אכל אותך, נכון? מוטב שתודה. השתיקות התמימות שלך מעולם לא הוליכו אותי שולל. תודה שלא רצית שיהיה לי טוב, שיהיה לי מישהו אחר. כמה אני שונאת אותך.

עכשיו זה שוב רק אני ואתה. ככה רצית את זה, אה? אז עכשיו תיאלץ לסבול אותי כל יום. בכל יום ויום אני אבוא אליך ואאשים אותך במותו. ככה בכל יום, עד שתקלל את הרגע שבו הלכת. עד שלא תוכל יותר לסבול, ותשלח את הידיים הרקובות שלך מתוך הקבר כדי לגרור אותי אליך רק כדי שאשתוק. אבל אני לא אשתוק. למה שאשתוק? איפה שלא תהיה, אני אמשיך לאכול לך את הלב ולמרר לך את החיים. אתה, אפילו למות בשקט אין לך זכות.

תל אביב, 1991


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות