הנה אנחנו. אני יכול לראות אותנו עומדים זה לצד זו מול המראה. היא שמנמנה, עגולה, עד שלפעמים ממש בא לי לצחוק. איך אפשר להיות כזאת קטנה ועגולה? ואילו אני גבוה, כחוש, כתפי גרמיות ושחוחות, ישבני לבן וצר, אפרוחי – היא אמרה שבשום פנים ואופן לא בא לה לנגוס בו – כל כך פגיע לעומת גשמיותו של ישבנה התפוח, המוצק למרות עגלגלותו שאינה יודעת שובעה, כמו כדורסל מנופח היטב. תן לו סטירה, צבוט אותו, וחותם כף ידך יישאר שם, אדמומי, לפחות שלוש דקות. ספרתי.
שיער הערווה שלה, לעומת זה שלי, הוא מלא, מקורזל ומשיי. שלי נבול ומשומש. עוד מעט תצטרך שם פאה, היא אומרת בארסיות. כך אנחנו עומדים ובוחנים את עצמנו בהתפעמות, כמו ילד וילדה בגן־חובה. מה יש לנו מתחת לזה? רקמות, בלוטות, ריריות, וירוסים המשייטים במעלה מחזור הדם – איך הסתננו לשם הממזרים? – תקציב שנתי של הורמונים המוזרקים למערכת לשיעורין, לפעמים טיפ־טיפה יותר, לפעמים טיפ־טיפה פחות, ואז, מתחילות הצרות.
אני מביט שוב במראה, שלא אתבלבל. מי פה הגבוה? מי תופס את מרבית המראה? אבל העיניים בורחות מעצמן הצידה, מהופנטות אל הכרס הקטנה שבטבורה גומה, מעליה שתי בלוטות רכות תואמות, עטופות שקיקי עור דקיקים, המצוירים בקורים עדינים, כחולים ואדומים. במרכזם שתי בליטות כהות, מופלאות, עצמאיות, שתופחות מתי שמתחשק להן, שקערוריותיהן החומות והמחוספסות מתפשטות ומתכווצות בהתאם למצב הרוח, כאילו נולדו ככה, גאות, נסיכות קטנות, המושלות הבלתי מעורערות של חלק הגוף הקדמי. בפרט כיום, לאחר ששוחררו מכל המגבלות, הן מעזות לצוץ במעמדים מכובדים, זקורות ומטרידות, פורצות את כל הגבולות, החצופות!
יש לי חיבה מיוחדת לשומותיה. בעיניי, הן כמו מסדר של סימני דרך במפה, מסמנים לי עד היכן הגעתי, ועד כמה מותר לי להתקדם. במותניה יש חמש שומות היוצרות את צורת “הדובה הגדולה”. שומה שחמחמה, בגודל חצי ציפורן, מעטרת את קצה שכמה השמאלית. היא קצת כפופה, עובדה הבולטת במיוחד כשמביטים בה מהצד, ואת זה אני עושה הרבה כשאני שוכב במיטה, ואילו היא מסתדרת לה מול מראת הטואלט. אני רואה כיצד נכפף גווה כשהיא מתכופפת ושולה עדשת מגע מהעין. בעצם, היא לא ממש כפופה, לא גיבנת חס ושלום, פשוט תוצאה של יציבה לא נכונה מאז הזלזול לראווה שלה בשיעורי ההתעמלות של בית־הספר. עם בגדים היא מסתירה את זה יופי. היא מתגאה בכך שהיא יודעת לטשטש את פגמיה הגופניים: מסתירה כתפיים שחוחות בכריות גבריות לז’קט, מסתירה כרס קטנה בחולצה שמתרחבת למטה – טריקים של נשים. ואני מגחך לי בשקט. כאילו שאלו הם פגמיה היחידים.
אצלי לעומת זאת, בקושי רואים משהו. עצמות בית החזה הבולטות גולשות לתוך עמק חיוור ומצומק שהוא הכרס שלי. כמו בטן של יוגי קטן ומיומן, היא אומרת בכל פעם שאני מוריד את הבגדים, ובכך היא מחסלת סופית את רצוני לחשוף את עצמי בפניה.
יש חלקים אצלה שאני דווקא מעריך. אני מביט בקורת רוח בשתי הגומות החצובות בגבה, במעלה השקע המוביל מישבנה למותניה. גומות כמו בריכות קטנות פעורות, מכתשים זעירים על הירח, אלה שאפילו לא מצליחים לראות בעין בלתי מזוינת וצריך ללכת במיוחד לפלנטריום כדי לבחון את גודלם האמיתי, המפלצתי למעשה, אם מביטים בהם בהגדלה. בבדיקה מדוקדקת אני מאתר אצלה שעירות דלילה באזור הגב התחתון, אופפת משטח שלם בדוק זוהר כעין אבקת ירח. במבט מהיר אני מגלה כמה פצעי אקנה ישנים שהשאירו צלקות, ואם אקרב את עיניי עד כדי חמישה סנטימטרים מהגב, כשהיא מסובבת את הגב שלה ומבקשת שאעשה לה נעים, יש שאפגוש את הנקודות השחורות כמו מכרים ותיקים, לוחץ עליה שתרשה לי לינוק מתוכם בעזרת אגודל ואצבע חוטים עקלקלים וסמיכים של שומן ושעווה, המזכירים תולעים לבנות של צואה אבל ריחן המעופש ארומטי יותר.
אני יורד למטה, נוגע באצבעי בירכיה המחוספסות. לפעמים מקננות להן פטריות בחלק האחורי הרך. הסחוס של הברך מקדימה הוא תפוח וחד, בולט מהעצם כמו פקעת עצבים מיותרת שאני אוהב למשש בהתמכרות, ולדמיין לי שאלו הן הגבעות האדירות שממלאות את הירח. כשאני מתנתק ממנה וברכי נושקות לחלקיק שנייה לברכיה, אני חש את הבלוטה הידועה, ומתכסה באידי אושר. הכול נמצא במקומו, וכך צריך להיות.
למטה־למטה עוד ממתינות להן כפות הרגליים לעיסוי ולישה. כשאני מועך את אגודלה ומניע אותו מצד לצד, קדימה אחורה, מפרקיה הרכים עונים בקנאקים פעוטים – מוזיקה נעימה לאוזניי. שלוש שערות שחורות צומחות בגבעה התפוחה שברכז הבוהן. לפעמים אני מתנדב למרוט אותן למענה, אבל היא לא מסכימה. למזלי, שאר האצבעות נקיות מן העשב הזה, אבל יש שהמשטחים הלבנים מצמחים פטריות שראשיהן שחורים, ורק תמיסה חריפה שאני מורח מעבירה אותם על דעתם. כף רגלה חלקה למגע, נטולת קווים, כמו אצל תינוק. פלאי פלאים, יש לה עור רכרוכי דווקא במקום שעור עבה היה יכול לעזור.
אני אוהב לקפוץ קפיצות חדות בגופה. להתמוסס תחת לשונה ומייד לרוץ ולהשתובב עם בהונותיה. למולל את תנוכיה ולפוקק את מפרקי אצבעותיה. לדקור את כריות אצבעותיי בפגיונות ציפוריה. להתנדנד על עכוזיה, ולהחליק במרום שדיה אל העורק הפועם בצווארה. להחדיר את אצבעי למערת אוזנה, ולהשיבה אליי עטופה בדוק שומני זהוב. לכבול את עצמי לקרסוליה, ולצעוד כמו תאומים סיאמיים. אני עולה ויורד, קופץ ומשתולל. רוב הגברים מפסידים, הם לא מכרים את הפוטנציאל האינסופי של משטחיה המגוונים.
תנוך אוזן קטנה, שקל לקפלה ומתחשק למעכה, מוליכה אל לסת חזקה ותקיפה המכוסה בפלומה בהירה, ומשם אל לחייה המרופדות, במרכזן הפה הקטן והעדין ביותר ביקום. לתוך הלוע הזה אני כמה להיכנס כדי לשמוע את כל מה שאני מחסיר כשאני מחוצה לה. לפרוט על מיתרי הקול כמו בגיטרה ספרדית, ולשמוע את ההדהוד הניתך בכוח על תיבת קירות התהודה. החך שלה, המצחין לפנות בוקר כשהיא חולמת ופולטת מילים מבלי לדעת מה היא פולטת. ריח שיניה הלא־רחוצות אופף אותי כשאני נכנס לשם ובודק את מצב הבקטריות: קריוס ובקטוס ירוקים קטנים יושבים מימיני ומשמאלי במעלה בית הבליעה, קודחים חורים באמייל שיניה הצפופות המשובחות, נטולות הרווחים, שאפילו חוט דנטלי משומן מתקשה לחדור ולשחרר את האורגניזם החי של שיירים מרקיבים. מדי שנייה פולטים החרירים שבלשונה החלזונית אגלי רוק ריחני, ששוטף את צחנת הלילה ועושה ניקיון יסודי, הראוי לבעלת בית מיומנת כמותה.
האישה שלי לא אוהבת את הבית, אמרתי לעמיתי בעבודה. הוא הציע לי להחליף בית. לא קשה למצוא בית חדש וצעיר, גמיש ומרופד בקלילות, שעדיין לא התרפט ממגע העונות החולפות. בית חדש שידבר אליי, לא רק ינבח עליי. בית חדש שיפנק אותי, לא רק ידרוש ממני לעשות “נעימים בגב”. אני מוכרח להודות שזה מפתה מה שהוא אמר. יש לי דמיון מפותח, ואני כבר רואה איך זה יהיה. לפעמים, כשיהיה לי חם, אגיח מהמבוך החמים של הריאות, אחליק במורד הלשון עם מקלות סקי ואתמקם לי בנוחות על מרפסות השפתיים, צל האף ונשימותיו הלחות ירטיבו אותי קלות ויקררו אותי בעתות של שרב פנימי. כשישעמם לי, אתנדנד על החדק האדום המתוק, המזדקר בעומק הלוע, והוא יתפח וירטוט כמו דגדגן שבע־רצון. וכשארצה להיפלט החוצה, כל מה שצריך זה לדגדג לה אותו, והעיטוש החצוף יציף אותה באושר שמיימי של פורקן והקלה, ואותי יחזיר למחוז חפצי.
אני מוכרח להודות שזה נשמע לא רע. אפילו מאוד־מאוד מפתה. הבעיה היא שאין לי כרגע סבלנות לבית חדש. רק המחשבה על המשא ומתן, הנדידה, המעבר, השקעות חדשות, התמקחויות, בקשות טובה, תחנונים – מפילה עליי אימה. ועל אף שאינני מרוצה מהבית שלי כמות שהוא, מוטל עליי לגרום לו, בעצם להכריח אותו – להיות טוב אליי, למלא אחר כל משאלותיי. רצון טבעי, לא תגידו? כל אורגניזם שואף להתמקם בנוחות ביקום, להפרות את עצמו, לגדול ולהשתבח. אני לא מבין למה זו משאלה כל כך גדולה, אמרתי לה לא פעם ולא פעמיים. והיא הייתה מתבוננת בי בעצב מבעד לחרירי עיניה הרדומות, משירה ריס לאות הזדהות, נושפת נשיפה דמיונית על עורי, והולכת לבלוע עוד גלולה לשינוי מאזן ההורמונים.
אחר כך הייתי מתפלש בה בחוסר חשק. ממש לא התחשק לי לעשות את הטיול החטוף והכפוי טובה הזה בגופה. הכרתי כל פינה ופינה בה בצורה כה יסודית, עד שהגעתי למצב שהסתכלות נוספת הייתה מפילה עליי תרדמה. מצב כזה לא השאיר לי ברירות, אלא להיכנס פנימה ולבדוק בעצמי, לתקן את הפגמים, להשיב את מאזן ההורמונים לנורמלי. האמת, כאשר חשבתי על מה שיש לה בפנים, רציתי רק לברוח. אז כדי להתגבר על הסלידה העצמית, על הבוגדנות, הפחדנות, ניסיתי תחילה את טעם המלח המוכר של שפתיה האדמדמות.
כאן למטה, השפתיים תפוחות, פשוקות כמו אצל חולי שפה שסועה, והדגדגן הבולט מנסה לפלוט אותי בכוח החוצה. אני מכיר את כל התחבולות הערמומיות שלו, אז אני נדחק בכוח. אין ברירה. אני שואב דם ועוצר כוח בעורקים ומבקיע באחת את התנגדותו. עכשיו אני רק צריך לעצור את התחושה שלפני הפליטה, ובא לציון גואל. אם אני פולט, אני בצרות. היא תחייך חיוך של ניצחון ותעיף אותי החוצה. וזה, לא יקום ולא יהיה!
גל החום נעשה בשלב הזה בלתי נסבל. עורקים פועמים בתוכה כאחוזי אמוק, מפיקים חום אימים. לרגעים נדמה לי שהריר שהיא מפיקה מרוח עליי, מכסה אותי בחום צורב, גורם לי לפיק ברכיים ולרצון לברוח החוצה כל עוד אני רואה את קצה האור במנהרה. כדי לעודד את עצמי, אני מנסה להיזכר בכל המעשים המעצבנים שלה, דברים שרק בגלל שהתרגלתי אליהם מתוך ההשלמה שבאכזבה, הפסקתי להבחין בהם. למשל, זה שהיא לא לומדת לעולם לפקוק את שפופרת משחת השיניים, משאירה אותה פתוחה, ומשחת השיניים מתייבשת. למה לעזאזל אני צריך להיאבק בכל בוקר עם הקצה היבש של משחת השיניים? או זה שהיא נשארת ערה כל הלילה וחורקת על כיסאה בחדר העבודה, מול המחשב המטורלל שלה, שנואק ומצפצף ונוער כמו חמור מיוחם. ומה לגבי זה שהיא נושמת את האוויר שמגיע לי באופן חוקי ובלעדי? ומה לגבי זה שהיא בכלל נולדה? מי הרשה לה להיוולד? מי נתן לה את הרשות להתרחב בחלל ולבנות אימפריות בעזרת ביציותיה?
המחשבות האלה מנערות אותי. סוף־סוף אני שועט כמו סוסון־ים במעלה התעלה הלחה, נעזר בתנועות צלילה שראיתי בתוכנית ספורט אתגרי בטלוויזיה. הקירות הספוגיים מאיימים להדביק אותי אליהם ולשתק את תנועותיי. אני נעזר בתנועות החתירה האיטית, העקבית של ראשני האקס של הנקבה, שהם מפותחים ושמנמנים ואיטיים ומרוצים מעצמם – כבר שם, שיא החוצפה. זה עושה את הטריק. כשאתה ברומא התנהג כרומאי. פה יש כללים אחרים מאלה הנהוגים בעולם הגברי שלנו. פה צריך להתנהל באיטיות של צב ובעקשנות של פר, ממוקד כמו יתוש על הקורבן המדמם שלו. הרי ככה הן בנו לעצמן אימפריות. ככה הן השתלטו על העולם. ואני, אני לא אתן לה לנצח אותי, בטח שלא לא במגרש הביתי שלה. על אף שגופי נחלש, עצמותיי מתפוקקות ושערותיי נושרות בדרך, אני ממשיך לפלס את דרכי כמו עיוור, שיניי נוקשות בגלל שאני שונא חושך ושונא לא לדעת את הדרך.
אילו יכולתי, הייתי נעזר במפה. אבל עד כמה שידוע לי, עדיין לא מוכרים כאלה בחנויות למכשירי כתיבה. כשאצא מכאן בחתיכה אחת, אני הראשון שאוציא אותן לאור. זה יבלבל את השוק. סטארט־אפ שלא נברא כמותו בתולדות המין האנושי. תוך חודש־חודשיים אני שם את המיליון הראשון בבנק. תוך שנה, אני משתלט על העולם.
אבל גם ההרהורים הנעימים האלה לא עוזרים לי לצנן את הגוף מהחום הנורא הלופת אותי בלשונות של אש, תחושה של חומצה המאכלת עור ועצמות. אי אפשר לחיות בחמישים מעלות צלזיוס, ואני חושש שזה מה שש לה שם למטה: מרתף אינקוויזיציה משוכלל.
אני נזכר באדים העולים מהסיר כשהיא מכינה את מרקי הגורמה שלה, המעלים רוק בפי עוד לפני שהיא מוזגת אותם לצלחת. היה איזה חכם שהבין שאפשר לרתום את האנרגיה הפראית של האדים לעזרת האנושות. אז למה לא כאן? למה לא להפוך את התוהו ובוהו הרותח שבתוכה לאינקובטור משוכלל? אלא שללשונות האש בכלל לא אכפת מהסידור הקטן שהמצאתי עבורן. אני המום מעצמאותן. אני עטוף בתוכה כמו תינוק שאסרו אותו במדים אחידים של בית־חולים, עד שאפילו יללותיו לא נשמעות עוד. ימות מרעב, מי ישמע. אני מנסה את הדרך האחרונה. מובס, אני אנסה למצוא את הדרך חזרה. אולי עוד אצליח לפייס אותה. אולי היא תסלח לי על הפלישה. אולי היא תרחם עליי ותפלוט אותי בחוף מבטחים קריר. אני מבטיח להיות טוב, ובשקט, ולא להפריע יותר, אני נשבע, אני מתחנן, רק עשי טובה, תפלטי אותי החוצה, עכשיו! הצילי אותי, אני נבלע. רחמי עליי, אני נחלש. אני נחנק פה. אין חמצן, וזה דביק ומסריח. זה עמוק ומפוחלץ. זה חם כמו כבשן. ראיתי שצומחות לך שם שערות כמו אצות עתיקות על קירותיה של ספינה טרופה. ראיתי בלוטה מנופחת, אדמונית כמו כבד נא, מזילה קילוחים דקים שמנוניים המעלים צחנה במגעם עם האוויר. אלוהים, איך את יכולה לחיות עם עצמך?! בואש היה עושה חרקירי מהבושה. עשי לעצמך טובה ותשתמשי בפדים היגייניים לשימוש חד־פעמי. שטפי בעזרת מכלי שטיפה. חטאי ביסודיות עם אקונומיקה. נגבי בטפיחה קלה. בשמי בתרסיסים אינטימיים. עטפי בתחתונים חד־פעמיים. שמעתי שאיב סאן־לורן הוציא לשוק תחתונים שניחוחם רב־שנתי. ואת, את ממש מוכרחה לעשות משהו עם עצמך! את מסריחה משנים של ריקבון! אני דורש ממך לשחרר אותי בזה הרגע! אני דורש. אני מתחנן, אני דורש, אני מתחנן…
בעצם, מי הכניס לך לראש שאנחנו רוצים להיכנס לתוכך? כמה יהיר מצידך לחשוב שהצליינות שלנו בגופך היא שאיפת חיינו. אינך אלא מדוזה. כורכת רגליים דביקות ומחכה לעוד. כל כוחך ביכולת ההיצמדות הזו. מערסלת אותי בתוכך כאילו שאת עושה לי טובה. מכניסה לי לראש שאת מוקד העונג ופלא הבריאה. מציעה לי בית טוב, ונעלמת. אין לך בושה. מגניבה אותי פנימה להצגה, ספסרית כרטיסים לכל המרבה במחיר. אבל חכה־חכה חכם בלילה, משוכנע שמצאת לך נכס לרשום בטאבו, שתדע שאצלה אין סנטימנטים. היא עומדת עם סטופר, מחכה על קוצים לרגע שבו תוכל לדרדר אותך מכל המדרגות אל הקור האיום שם בחוץ, אל עדת הכלבים הממתינים לתורם, מתגוששים על המדרכה כדי לא לקפוא מקור. הם יודעים: אין רחמים בעולם. כל הקודם זוכה, וכדומה.
אז אני, בלי בושה – אני כבר איבדתי את הבושה – אזחל פנימה לתוך איברייך, להתעטף בך, להיזכר איך את נראית, להתענג על גופך, איברייך האופפים אותי כמו כרים, מתיקותך המשקיטה את עצביי. וגומר.
תל אביב, 1986
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.