אהובתו של הדייג שכבה ברגליים פשוקות. עובר אורח היה עלול לחשוב בטעות שהיא מועמדת לניתוח גניקולוגי, אבל היא ידעה שהיא חושפת כך את עצמה רק לעיניו החרישיות, התמיד־זוממות־משהו, של אהובה. את שתיקותיה העמומות שמרה לשעות היום, עד שגלי הערב שבו והפצירו בה להתמסר לאורחים. אז הייתה מספרת את סיפוריה היפים, ומישהו בקהל המאזינים היה רושם אותם בעט על פיסת נייר. כל הפריטים הגרנדיוזיים של סיפוריה נרשמו שם.
עם חלוף השעות התקבצו מסביבה שלוש ג’ואיש פרינססס, שתי מולאטיות מהקריביים ושלוש ארוסות צרפתיות. היא העדיפה אותן בגלל החינוך המשובח, המזון המלא והגזרה העבותה. זו הייתה רק אשליה שגזרותיהן של הצרפתיות מפורסמות בדקיקותן.
הדשא החרוך מהשמש טופח והושקה מדי יום, אבל למרות זאת הגנן ששכרה לא הצליח לשמר את ירקרקותו. ואז באו החרגולים, ובא ארבה לכלות את מה שנשאר. הבית היה שחון וקירותיו עבים, ובתוכו נשמרה לחות קרירה כיאה לבית אירוח קיצי. אהובתו של הדייג קיבצה את האורחים ופיצתה אותם על העדר מיזוג אוויר ושירותים כפולים, באגדות עם קורסיקאיות ובסיפורים מסמרי שיער על לילות ניו יורקיים קפואים באיסט־סייד ובפורטי־סקנד סטריט אוף ברודוויי. באותו הזמן עישנה סיגריית מנטול דקיקה ומוצאה השֶׁמי לא ניכר עליה, על אף שהייתה אהובתו של הדייג זה שנים ארוכות.
בשתיים וחצי בבוקר, כשהחלו הטללים לטלל, היה טלאל נכנס ומלטף את חום גופה, משיר את בגדיו הספוגים, אחד אחד, על מרצפות האבן השטופות; אבן קשה שהזכירה לו שהוא צריך לחשוב על הכפרים בארצו, בזמן שהוא מחבק את אהובתו היהודייה במיטת הקינגסייז שלהם.
מן העבר השני של הקיר כרסמה נסיכה יהודייה חפיסת “טובלרון” מרשרשת שהביאה מהדיוטי־פרי, וחשבה על מקומות רחוקים ואקזוטיים שתיסע אליהם עם מחזריה. את ארוחת הבוקר לאורחים, חשבה אהובתו של הדייג, יהיה צריך להכין מוקדם יותר, וגם לשלם את שכרו של הגנן ולפטר אותו.
עוד קיץ עבר. שעות של צללים ובני צללים ואירוח מופתי. בדגניה א' הייתה אמה מארחת את הדודים מגבעתיים על הדשא הקצוץ שלפני הבית, בקפה ובעוגיות “פתיבר” שלפני ארוחת הערב. כאן פרשה אלינוער עיתונים על שולחנות העץ של חדר האוכל המאולתר, ובדרך כלל איש מן הנופשים לא התנגד לאכול בחוץ, על חרולי דשא מסמורטטים.
היה להם הסכם. היא מטפלת בכל החשבונות, בענייני הבית ובהנעמת זמנם של האורחים, כי זה בעצם מה שידעה לעשות מאז ומתמיד, ואילו טלאל מביא מצרכים מהעיר ומסדר את כל מה שמתקלקל בקרוואנים ובצריפים השוודיים. אחר כך, כשהוא גומר, מצידה הוא יכול ללכת לדוג, או כל מה שהוא עושה במקום זה.
כשהתעוררה בבוקר, ליטף טלאל את עורפה בזהירות שיש בה מן החמדנות, והיא לחשה לאוזנו: “מיי פרינס,” נושכת־נושקת את תנוך אוזנו ומנתרת בקפיצה מהמיטה. הנסיכה היהודייה שבחדר הסמוך קמה כנראה כבר מזמן. השעה הייתה שתיים בצוהריים. הטרנזיסטור של האמריקאית צקצק בעקשנות את אות החדשות.
האפשרות לחיות איתו נראתה לאלינוער אפשרית כבר כשפגשה אותו בעיר הגדולה. הוא היה בוגר קולג' מקומי עם מבטא מנהטני מושלם. היא חשבה שהוא אינדיאני, אולי פורטוריקני מעורב. כהרגלה, לקחה את הרומן שלהם בזהירות, בלי סיבובים חדים. תמיד הייתה מעבירת זמן סדרתית. גם בקיבוץ, גם בניו יורק. עכשיו היא כבר בת שלושים ותשע, עם שיער בלונדיני דק ודהוי מרוב חימצונים ועיניים ירוקות חאקי, והקומביניזון שהשאירה לה אחת הצרפתיות מגלה שדיים גדולים ומעט נפולים ובטן העושה רושם כאימהית.
לקראת שתיים בצוהריים הולך טלאל לעבודתו בבר, והיא הולכת לסקור את משטחי השיזוף. הבנות אהבו אותה מן הרגע הראשון שראו אותה, ושערותיה המחומצנות והמדובללות מעט מהשמש השורפת, לא הפריעו להן להאזין לקולה היפה, מספרת משהו על ילדותה.
“יזרעאל, יזרעאל, איפה זה?” הייתה שואלת הסורינמית מהולנד בקול חולמני, ובבוא טלאל, הוא היה עונה לה, “מדינה קוסמופוליסטית, דו־לאומית, דמוקרטית, שלא מדכאת אף אחד. מה, לא שמעת?” וצוחק בגרון ניחר. ואלינוער הייתה מבטלת את הסבריו בניע יד, שולחת אותו לאכול ומספרת על שם־הרי־גולן־הושט־ידם־וגע־בם, בתרגום לאנגלית ובמבטא קוסמופוליטי.
מה שהיה לעשות שם בקיץ אצל אלינוער וטלאל, בטח לא היה ציד איגואנות. זה גם לא היה כפר דייגים קטן ומסריח, המינגוויאי כזה. גם לא שטוף שמש ומנוקד שמשיות מצויצות בנוסח קייפ־קוד, סקוט פיצ’גרלדי כזה. אבל הסיפורים של אלינוער הזכירו להן יותר מנופך של הוויה סאלינג’רית, אפילו ג’ון בארתית מסוימת, למרות שהנסיכות היהודיות הודו בלי להתבייש בכלל שהן מעדיפות את רוֹת או בֶּלוֹ, בגלל אי אילו תיאורים סקסואליים קשים.
ושוב, בערב, סיפרה אלינוער על נער ונערה שגרו בבית אבן אדום בכפר סמוך לטבריה. לא היה טעם להסביר להן על ההבדל בין יהודים לערבים, הן העדיפו סיפורי סקס, והיא הסכימה איתן כמעט תמיד, וסיפרה להן על האח והאחות, לשניהם עין אחת כחולה ועין אחת חומה, בני הזקונים של שוטה הכפר הזקן, שהתאהבו זה בזו, שכבו זה עם זו, עד שהנערה, שטרם מלאו לה שלוש־עשרה, הרתה לאחיה הצעיר. את הפרטים על הרצח למען כבוד המשפחה הן כבר לא הבינו, ותבעו ממנה לספר להן עוד ועוד על משכבי נעורים בשדות ירוקים מול הכינרת.
למחרת, שמע טלאל את הסיפור מפי הצרפתייה עם העיניים הכחולות והגבות המצוירות באייליינר. הוא רתח מזעם, והביא לאלינוער מחברת ירוקת כריכה, נבח לה בגסות: “הנה, תרשמי פה את מה שהמוח החולני והגזעני שלך ממציא.” ואלינוער רק לקחה את המחברת ושפכה על הכריכה קפה חם מהסמובר החשמלי. יומיים שלמים הוא לא חזר מהבר. ג’ורג' התקשר וביקש ממנה לבוא לאסוף פגר שישן כבר יומיים על רצפת המטבח. “הרי הוא רגיל לזה, כאלֶב איבןֶ כאלב!” נהמה אלינוער לטלפון, “נולד במערה!”
הנסיכות היהודיות לא הבינו על מה מדובר, ועוד פחות מכך הקאריביות והפריזאיות. שבוע החופשה שלהן הלך ונגמר, ועד עכשיו הן האמינו שהמארחים שלהן הם רומיאו ויוליה בגרסה קוסמופוליטית מגרה ומעוררת קנאה. אילו גם להן טלאל יפה תואר ושחום עור שכזה, עם עור קטיפה ושיער מחטים עבותים! כל לילה הן עקבו אחרי קולות תשוקתם של הערבי והיהודייה, הן, שמעולם לא עשו לילה במוטל סליזי, ומעודן לא שמעו יללות יפות מאלה שהגיעו מעבר לקיר.
כשחזר טלאל לפנות ערב, ארזה הנסיכה שבחדר הסמוך את עשרות זוגות התחתונים השקופים והטריים שלה במזוודת היד הקטנה, ביחד עם ה“אלקה זלצר” ועשרות הבשמים שקנתה במטוס. היא שמעה קלאקים, כמו קולו של גומי לח ומתנפץ או כמו של פלצור משתולל. קולה של אלינוער אמר בעברית: “אתה תמיד חייב לעשות איזו הצגה פרימיטיבית, אה?”
ופרינס טלאל שלה לא ענה, רק ישב על הכיסא בפינה והמשיך להטיח את ידו בחבטות מהירות על כיסא הנוח מגומי. הקול היה מעצבן ואיים על שלוות נפשן של האורחות בחדרים האחרים. הצרפתייה והסורינמית התייעצו ביניהן האם כדאי להזמין את משטרת האי, אולי הוא כבר רצח אותה שמה בפנים, שומו שמיים.
אבל אלינוער שכבה על המיטה והשקיפה בקור על טלאל, המטיח עכשיו את ידו על הכותל שממולו, ורק טפחה באצבעותיה על מעקה המיטה. והג’ואיש פרניסס מהחדר ליד, שהחשיבה עצמה לליברלית ומתקדמת, חשבה עכשיו בטרוניה: מחר בבוקר אלינוח – ככה היא קראה לה – תצא מהחדר כולה כחולה, ולי לא יהיה אכפת מכלום. תורמים להם מיליונים מהבונדס, ובסוף זה מה שהם עושים…
חרולי הדשא החלו להצמיח זקן ירוק חדש. אלינוער הבחינה בו כשיצאה אל רחבת הדשא שלפני חדר האוכל. האמריקאיות והצרפתיות ניגשו אליה. “לסיפור אחרון,” ביקשו. והיא התרצתה וסיפרה להן מעשה שקרה במדבר מוזר שנקרא נגב, עם יצורים מוזרים שנקראים בדואים, שאנסו נערה בהירה לא משלהם והשליכו אותה לבור, ובא נץ וטרף אותה.
טלאל שמע אותה, התהפך במיטה וכבש את פניו בשקע הימני הריחני שהותיר השד הגדול של אשתו. הוא הרי מעולם לא היה בשום כפר, גם לא חי בפלשתינה, סתם בפרבר יוקרה בניו־ג’רזי, ניחם את עצמו, והכול הוא יודע רק מהספרים. בחצי אוזן האזין לסיפורה ורשם אותו במחברת הירוקה.
תל אביב, 1982
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.