הייתה יכולה להיות כמו אימה: שיער גלי שחור, עיניים בהירות, אף יווני ישר. אבל שפתיה פצועות, חרוצות חתכים מכוערים מפגעי רוח קפואה של בוקר ירושלמי עז, כשפסעה לבית הספר לבנות של מיס לנדאו, מרחק רב מן הבית.
אימה עוד במיטה, מפלרטטת עם חמוקי גופה ומחככת רגל חטובה בכתונת לילה שהביא לה לויטננט פטרסון, אולי אפילו חולמת עליו מתחת לשמיכות.
גם בכיתה, בין רחשי הקולות הצווחניים, בהפסקות רוויות האלימות, יכולה לִילָה לדמיין לעצמה קולות תשוקה ששמעה לא פעם מן הסלון: לחשושים, רחשושי בגדים נפרמים, צחקוקים שבעי רצון, קול בס דשן בשפה לא־לה, גניחות רכות, לפעמים חייתיות, מעיקות. לאחריהן בא השקט.
והיא שוכבת בחדר השינה הקטן, במיטה הזוגית המשותפת לה ולאמה, מרעידה מתחת לשמיכת הנוצות, ממציאה נקמות. כף ידה הקרה, המוטלת חרדה על הסרעפת, חשה ברעידתן של הנשימות הנשאפות מתוך אימה.
מראות בעיניה. היא לוחצת את שמורותיה בחוזקה בעזרת כריות הבוהן, ושוב היא רואה נצנוצים מוכרים, ירוקים וכתומים, כמו אורות פנסים בלילות חשוכים, במקומות מפחידים ורחוקים שמעולם לא ביקרה בהם אך זיכרונם העמום מזכיר לה ביעותים.
במשך שנים מנסה אימה, בדברי שכנוע נואלים, להניאה מן המעשה שלדבריה גורם לעיוורון, או אף לגרוע מזה, לעיניים נפוחות ומכוערות, זרועות כתמים כשל נמייה, ואף אחד לא רוצה ילדות קטנות ומכוערות. “ולסגור רגליים מיד, פויה! ככה לא מתנהגת גברת,” מנצלת אימה את המצב כדי להפגין את מיומנותה בנימוסים והליכות כמו של הליידי’ס האנגליות.
אבל לילה שוכבת במיטה ולוחצת. מרחוק היא שומעת את קולו העמום של קריין, מקריא טקסט בקול גברי משכנע, בליל של קולות דחוסים ורחוקים בשפות זרות, כאילו מישהו מנסה לאתר תוכנית מעניינת יותר, עד שהוא נעצר במוזיקה לריקודים: טנגו, ואלס, טינו רוסי, אולי פסדובלה, אדית פיאף בקול גדול, רגשני, “החיים בוורוד”. היא מדמיינת את הסקאלה המוארת עם הכתובת המוזהבת, המצוירת כחצי סהר גם ברדיו הכבד שלהן, שמפאר את השידה בסלון, מכוסה במפית תחרה סרוגה במסרגה אחת, שסרגה הסבתא.
מקץ שעתיים נטרקת הדלת ואימה נכנסת, נאנחת בסיפוק וגולשת בתנועות חתוליות אל מתחת לשמיכה. לילה מעמידה פנים כישנה, משקיפה בחשדנות, בעיניים מצומצמות, על תנועותיה האחרונות, הזעירות של אימה, השוקעת לאיטה אל תוך שינה שלֵווה, רק חזה נע בקצב התואם את נשימותיה. לאחר מכן, היא מביטה בריכוז ובשקט על חרכי התריס המסננים מבחוץ אור פנס צהבהב, מציירים שורות מרצדות בכתום בהיר על דלתות ארון הבגדים המוארך. והשורות הולכות וגדלות, ללא פרופורציה לקטנטנות החדר, עד שבבוקר הן ממלאות אותו כולו והופכות לכתם מופז ענק.
לפעמים ברחוב שלג. לילה מתעכבת ליד הערמות הגבשושיות ויוצרת בידיה כדור שלג קטן וצמרירי, תמים למראה, אותו תשמור קפוא בכיס המעיל עד שיימס. היא ממתינה לעיגול הגדול, כהה מצבעו של הבגד, שיתפשט באזור הבטן ויתחמם עד למידת חומו של הגוף. מפכה החמימות, נעימה. בבית הספר תגער בה המורה על רשלנותה, על שבגדיה רטובים תמיד, ותשלח אותה הביתה להחליפם ביבשים.
לילה מטיילת ברחובות. רוח מצמררת מייבשת אותה. קדחת החום מהפכת בבטנה והופכת לקיפאון מכאיב הנוגס באבריה המתבגרים, כל אותן בליטות הפורצות החוצה וממאיסות עליה את גופה. היא משוטטת ללא מטרה, משתדלת לא להיקלע בטעות לרחביה, שמא תפגוש באימה. אבל סקרנות עקשנית וחזקה ממנה מושכת אותה לרחוב יפו, אל בניין “ג’נרלי” המסורג, מראהו כדרקון פרה־היסטורי בעל אלף ידיים ורגליים. לידו עומדים תמיד החיילים האוסטרליים, עמידתם מרושלת, מבטם חשקני, שריקתם בדחנית, מתחקים ליצנית, בזוגות ובשלשות, אחר הבחורות היהודיות.
לילה מכירה אותם. היא קראה בספרי הרפתקאות על ציידי הדינגו השועטים ברחבי המדבריות ושוחטים כלבים פראיים. לילה פוחדת מהם. שוב ושוב חוזרת אימה ומשננת באוזניה שחיילים אנגלים ואוסטרלים מפתים ילדות קטנות ומכים אותן, שהם רעים ואכזריים, שיש להם דם קר כמו לדג.
לילה עושה עצמה צללית מחוקה. היא מדמיינת את ממדיו הגרומים של עיפרון ומנסה להתנהל בעולם כמותו, בהילוך נחרץ הקורע את הדף. היא מביטה מבעד לגדרות המקיפות את בניין המפקדה, ובליבה תחילתו של פחד מתוק. כמה היא אוהבת להתגרות בו, בפחד, כמה היא אוהבת להכניע אותו, להעז פניה כנגדו. במיוחד חביב עליה המתח ספוג הזיעה הקשה, כשהיא סוחבת מחקים קטנים ועטים נובעים לתאומות השמנות של אביוף מחנות השטיחים הפרסיים, או כשהיא מגניבה לכיסה סוכריות לקריץ' בשלושה צבעים מהקיוסק של ברוך, בלי שהוא אפילו ירגיש. אבל הכי־הכי, כשהיא מסלקת שני גרוש מהארנק של אימא. כמה מתוק המתח המתפוגג לאיטו.
גם עכשיו ליבה דופק בחוזקה ובתי שחייה מתמלאים בלחות קרה ומעיקה. החולצה הספוגה מסריחה כמו חומץ ברגע שהחייל האוסטרלי הבלונדיני, שערו קצוץ כמו קיפוד, קורא אחריה בחיבה “היי קידו” ומקרב לעיניה המבוהלות סוכריות קנטינה צהובות, הנוקשות בקופסת הפח. פרחי החרצית המצוירים כמו שדה צפוף על גב המכסה מתערבלים בעיניה ומיטשטשים כמו לפני עילפון. היא משהה את מבטה עוד רגע קט על המחמדים, שבהושטת יד יכולים להיות שלה, וכבר מאותת ראשה לשלילה. לא בטוחה במעשה שעשתה, שפתיה מלוחות מזיעה, היא חומקת בבהלה, להרחיק הזר מעליה, כמרחיקה קללתו, וריחו המבאיש, ריח מנטול חריף וטבק אוסטרלי גס, אופף אותה גם במרחק.
במנוסתה, לילה אינה יכולה למחוק מראשה את תמונתם העקשנית של דגי קרפיון מדממים וכרותי ראש, שסבתא לילי מבתרת מדי יום חמישי בצוהריים כדי להכין מהם את הקציצות של ערב שבת. איך הם לוטשים אליה את עיניהם הטיפשיות, החלולות, שטופות הדם. קשקשיהם הבולטים, המחוספסים למגע, צורבים את כפותיה בקרירותם הדוחה. קרביהם קרועים ומתוכם ניבטים כל איבריהם הפנימיים. ובכל זאת היא בכלל לא בטוחה שלדגים יש באמת דם קר. היא מחליטה לבדוק בפעם הבאה, כשסבתא לילי תציע לה לתחוב את ידה אל תוך בטנו החלקלקה והדוחה של הדג.
אבל החייל בכלל לא נראה לה מפחיד. פני התינוק שלו גלויות ומגחכות, שפתיו מתעקמות לחיוך נדיב, עיניו מתעקלות במשובה, ואילו שלה – באימה. את הכול היא קולטת בריצתה הלאה משם, אל כיכר ציון, ומשם היא מרחיקה עוד יותר, אל רחוב בן יהודה.
אמה תמיד אומרת לה שכל האנגלים מנוולים ורמאים, ושאבא היה גיבור גדול במחתרת. אבל הבנות בליציאום מלחששות דברים אחרים, מכוערים, כאלה שבגללם היא מצאה אחרי השיעור את הילדה שאמרה לכולן ש“לילה היא ממזרה, ואבא שלה אנגלי מסריח,” ונופפה כלפיה אגרופים קפוצים.
בלילות שבהן הייתה ערה לצד אימה, אורבת ומקשיבה, גוף בגוף כמעט נוגע, ידעה לראות את החדר מבעד לחושך, והפרטים התבהרו לעיניה יותר מאשר באור היום. בשקדנות המתינה ללילות שבהן אימה התהפכה פעמים רבות בשנתה בחוסר מנוחה, אברי גופה השבריריים ובעיקר חזה ופיה מפרכסים בעוויתות בלתי רצוניות של חוסר שקט, ממלמלת חצאי משפטים לא מובנים, שבראשה של לילה התחברו למערכת מעורפלת, ערבוביה של פרטים. תמיד חסרו חלקים, והיא התאמצה להשלימם בדמיונה. לפעמים, קלטו אוזניה צלילי משפטים באנגלית שלא הבינה היטב, צלילים שנשמעו כמתרפקים, חיישנים, ואותיותיהם הסתדרו בשורה מעל לראשה כמו ניצבים קפואים נאמנים, עד שבא הבוקר והם נמסו, וגלי אוקיינוס כחול עמוק ליחכו בשקט את המיטה.
למרות לילות העינויים של השינות הטרופות היא הוסיפה להאזין בדריכות לצליל הזר, שבפי אימה נשמע מוכר ומתנגן, לשברי המילים, כולה מקשה אחת של סקרנות וחטטנות, המתעופפת לעיתים לכל העברים בפיזור רוח ילדותי כדי למנות שורות של זערורי אור מנצנצים, מפתים, המתנועעים בעיניה העצומות כמו זיקוקים של חג, מתנחמת בתכנון נקמות נוראיות לכל מי שהיא מכירה, ומשתעשעת בהריגתן והקמתן לתחייה של כל הילדות מהכיתה, הדורשות את רעתה. ויום אחד, אף עקרה עין לאימה.
לפניה, שלא היו יפות מעולם, התווספו צללים אפורים, משחירים בקצוות, כמו אגמי יער אפלולי שנקוו מתחת לעיניים. אבל אימה מעולם לא השגיחה. את הבוקר פתחה בכוסית רום מיובא, מרוכז וחריף, “תשורה מידיד אישי,” הייתה מתגאה באוזני שכנות קנאיות, יוצאת למרפסת בכותונת הדנטל הדקה ללוות בעיניה את בתה המתרחקת, וכסהרורית קוראת אחריה: “שלא תדברי עם האנגלים, את שומעת?! שלא תהיי כמו הזונות שהם קונים בגרביים עלובות וסיכות ראש של חצי פֶּני!”
אבל לילה לא שמעה. כבר הייתה הרחק משם, מתנפלת על משטחי המדרכה הלבנים, טובעת ברגליה בשלג הרך, שבמקומות אחדים אף ליחך את קרסוליה. מפינת הרחוב הגיחה קבוצת ילדות רעשניות מהכיתה המקבילה, בתלבושת אחידה, כְּצַו המנהלת, מיס לנדאו. הן נראו כמו גבירות קטנות בשערן המסולסל לתסרוקות בובתיות, עם החולצות הקטנות הלבנות, שצווארונן מעוטר במונוגרם אישי מסתלסל, ואותה שמלת סינר זהה, כחולת פסים, אשר לה חצאית פליסה תואמת. רק עניבה אדומה, ישרה כסרגל, חתכה להן את בית החזה בעזות לשני חצאים שווים. עתה היו כולן עטופות במעילים מצמר אנגלי עבה, נועלות ערדליים מגומי יצוק, כל אחת לפי מיטב יכולתה, מי מיבוא, מי מתוצרת מקומית פחותת מעמד.
אחריהן עברו חמישה בנים שניכרו בפשטות בגדיהם, באחידות דהויה של מדים נטולי ייחוס. הבנות של מיס לנדאו, שהתחנכו על גלון חלב יומי ונימוסי חצר של אימא אנגליה, רוטטות עתה מתענוגות הגירוי, קראו לעברם קריאות גנאי חצופות, והבנים, בני הארבע־עשרה והחמש־עשרה, אפופים ריח הבגרות הנכסף, ענו להן בקריאות עידוד זולות.
לילה העדיפה להסתתר במבוא אחד הבתים, עד שהחבורה הרועשת חלפה לה, כמו בולדוזר שהגיע בטעות לשכונה הלא־נכונה, עד שהרחוב שב לשתיקתו המנומנמת. רק אז יצרה בידיה כדור שלג מעוך, הניפה את זרועותיה בסיבוב חד, וזרקה אותו הרחק ממנה, אל השדה העזוב. הכדור נחת שם, הטביע גומחה רכה בקרקע, שב וקיפץ שתיים־שלוש פעמים באוויר, ואז נחת לחיי עולמים. אפילו הבנים משכונתה, מכיתות ז' ו-ח', שבהם צפתה בסקרנות ממרחק, לא הצליחו לזרוק את כדורי השלג כמותה, למרחק של עשרים מטרים מכובדים!
כאשר סיימה, ואולי מפני שכבר נמס השלג, המשיכה לשוטט בלי מטרה, בועטת באבנים ומפשפשת בכיסיה אחרי אוצרות אבודים. אז קנתה כוס סחלב חם זרוי אגוזים שבורים, נוטף עסיס אדמוני ומתוק עד להבחיל בריח של שושנים מרקיבות, והתיישבה על ילקוטה הרפוי סמוך למוכר הסחלב, שישב יום־יום עם עגלת היד שלו סמוך לבֶּווִין גראד.
שם היה מקומה הקבוע. מדי יום סיימה כאן את שיטוטיה, עד שכבר הצליחה לזהות את היוצאים והבאים במפקדה, מאמצת את עיניה לראות למרחק, נוגעת לא נוגעת בפחד שרבץ בבטנה כמו יציקת בטון. היא לא ידעה מיהו הקצין הגבוה, המבוגר, תכול העיניים וכסוף השיער – מראהו כחייל בגלוית דואר מצוירת שהן קיבלו מקרובים באמריקה לחג המולד – שבכל בוקר כאשר עבר לצידה בדרכו לקפה לשתות תה בחלב של בוקר מאוחר, היה מחייך אליה חיוך מתוק ומתיילד. במהלך הימים התעדנו חיוכיו ונעשו חמים ומקרבים, אבל בעבור לילה, אשר מדיו הקפדניים הזכירו לה את אזהרותיה היומיומיות של אמה, הם הפכו למרירים ומפחידים.
אחר כך המשיכה לבוא רק כדי לראותו, בדבקות של חולי פסוריאזיס לים המלח. השלג פסק, מעט־מעט התחממו גם הימים. לפעמים הבהיקה שמש צהובה בזניט. בצוהריים היו השמיים בהירים, ענני נוצה או כבשים. רוח צפריר קלילה, כבר אינה חותכת את העור, פורצת את סדקי השמיים ונוחתת בנעימות על פניהם של עוברים ושבים. שוב לא יכלה לתרץ את היעדרויותיה מבית הספר בשל בגדיה הרטובים. אבל מזה זמן רב שאין אימה מגלה עניין בלימודיה.
בלילות הייתה האם נעלמת לשעות ארוכות, חוזרת עם אור בוקר ראשון, ובבקרים האריכה לישון. את תנומתה קטעו מלמולים. הייתה זו שנת שיכורים פתלתולה ומבוהלת. רק בשעות אחר הצוהריים התעוררה, כדי שלא תחמיץ את בילויי הפייב־או’קלוק הקדושים שלה.
עתה לבדה, חופשיה למעשיה, מצאה בכך לילה הקלה. מדי יום לקחה עימה את הילקוט שבתוכו רבצו כמה מחברות. מדי יום המתינה לבואו של הלויטננט, שקידם אותה בהבעת לצון השמורה לילדים.
בבוקר הם ישבו בקפה" אירופה", שכנים לקצינים מאופקים, שמנים או רזים, אבל כולם במדים, כולם אפופי עשן סמיך של מקטרות. הלויטננט שותה בעדינות תה בחלב, עיניו ביומון “דיילי” ישן, וציפורן זרתו מחטטת ברעש בחור קטן שנפרץ באחת הטוחנות. ולילה מפויסת, אורבת למבטו, מתעסקת עם הכיבוד שהונח על השולחן לצד כפותיה הקרות, המזוותות. בצד שמאל עומד ספל קקאו חם, עטור כובעון קצפת רכרוכית. מימין צלוחית עם שלוש עוגיות פני־בובה, הריבה האדומה ניגרת מחוריהן כמו דלקת. לפעמים הזמין למענה הלויטננט חילזון עוגת שמרים בקינמון, המחביאה שברי אגוזים תורכיים בין קפלוליה האפלים.
אם היו עתותיו בידיו, אף הזמין אותה לטיול ברחובות, היכן שעדיין היו החנויות פתוחות ומתמסרות. לפעמים הם השתעשעו להם בגן העיר, מתחת לצמרות העצים הזקורים, הגזומים, המוריקים שלא בעיתם.
הקצינים מבאי בית־הקפה לא התפלאו עוד למראה הילדה שישבה מדי בוקר אל שולחנו של הלויטננט. לעיתים, כשניגשו להחליף עימו מילה או רכילות אחרונה משולחנו של הנציב, פנו אליה בחיוך, במשפט חיבה מבודח או בטפיחה אבהית לראשה, תמהים מה עושה הלויטננט עם הילדה הזו, יושבים יום־יום ושותקים, מחייכים חיוכים מבוישים, כל אחד בתורו.
הם לא הרבו לשוחח באותם ימים. הלויטננט, שידע רק מילים ספורות בעברית, ביקש מלילה שתלמדו את שפתה. ואילו היא, בינתיים קשתה עליה אפילו שפתו האנגלית הלקונית. את החסר השלימו בתנועות ידיים עילגות כמו זוג פנטומימאים כושל, מאותתים זה לזו בשפת סימנים מעורפלת, סודית, הנהירה רק לשניהם.
בארנקו שמר הלויטננט תמונה משפחתית: דמות גברת מהוגנת כבת ארבעים, בחליפת טוויד אדומה וסנדלים גבוהים עם רכיסת קרסול, ולצידה ילדה דהומה וחיוורת כבת גילה של לילה, מודבקות על רקע בית לבן נאה, ירוק מטפס על קירותיו וורדים אדומים, צבועים אדום, בגנו, החיוך המנומס קפוא על שפתותיהן לנצח.
כאשר שלף את החיוך מחביון ארנקו חייך ג’ון ואמר לה: “אתה כמו ילד שלי.” והם צחקו יחד לשמע המשפט בשפה הקלוקלת, המבוקעת, שהתגלגל מילה במילה היישר לתוך יציקת הבטון בבטנה של לילה.
בלילות הייתה ממתינה לשובה של אימה מטרקליניהם של איזה דיוויד או פיטר, ג’ון או הנרי – אפילו האם לא ידעה מהו מניין מחזריה. את מפגשיה העתיקה למען הנוחות מן הסלון הפעוט שלהן אל טרקלינים מפוארים בדירות שכורות של הסגל הבריטי, או בבאר המדופן עץ של “קינג דיוויד” ו“אמריקן קולוני”. לזמן מה חשה לילה מנוחה, אך עד מהרה החלה להתגעגע אל הקולות המרגיזים, הרוחשים מתחת לפני השטח, שלבטח נספגו לעולמי עולמים בכיס האוויר הבלתי נראה, שנתלה בין טיוח הסיד לטפט הבד הפרחוני של כתלי הדירה.
כאז גם עתה, התקשתה להירדם או למחות את הזיכרונות הטורדניים ממוחה. היא המתינה לחריקת מנעול הדלת, סופרת בלי קול אלפי מספרים קדימה ואחורה, עד שיבש זיכרונה, מנסה לדלות מתוכו במטושטש את חצר בית־הספר הרחוק ממנה מאות אלפי שנים, וחולמת על ג’ון ועל ציד הפרפרים שערכו באחד הימים, כשנגמרו להם כל הדברים שבעולם לעשות, כך אמר, עד שאין להם דבר אחר לעשותו מלבד ציד לבנוני כרוב באוויר המקומי, הבשום, של אביב מתעורר.
בלילותיהן נדף קור מגופה של האם כאילו עטפו אותה אידי קרח. בבקרים, כשהתעוררה לילה משינה חפוזה, קפצה עליה שמחה משונה כשהביטה בפנים הנמות לצידה באי שקט, בקמט המהוה הסמוך לאף, מתעגל במורד השפתיים התאוותניות, שעתה, ללא תמרוק, היו חיוורות כפני מת, בריח השינה הרע ובכתמים המכוערים הזרועים מתחת לעיניים העצומות בצמצום עצבני, של מי שחולם או מי שהולך למות. כשהתעוררה האם משנת שכרותה, הייתה מעלימה אותם במיומנות בפודרה צרפתית מבושמת ובהירה.
אף שגזרתה הייתה מושלמת כשל דפנה שהקפיאה את נעוריה לנצח, אף ששדיה היו כשדי מבכירה ועורה לבנבן ומסמיק ורדרדות כפרעונית העולה מן הרחצה, כבר פשטו חוטי שיבה כעורים וחמקמקים בשערה השחור המבהיק, שבו התגאתה כל הימים, והיא הוכרחה לצבוע אותו מדי חודשיים במשחת צמחים, שאת תרכובתה הפלאית הורישה לה אימה, ואימה של האם לפניה. ואם חלילה התעורר בה ספק לגבי משיכתה, תמיד היו לה הגברים להללה.
שעות אחר־הצוהריים היו שעותיה היפות. “השעות שלי,” נהגה לומר לידידותיה הספורות, שלמרות כרכוריה העקשניים אצל בעליהן המשיכו לדבוק בה מאז הגימנסיה. בשעות אחר־הצוהריים המוקדמות הייתה גם לילה חוזרת מבית־הספר ומתיישבת עם ספריה ליד שולחן עץ האלון הספון בסלון, מסביבו שלוש כורסאות ירוקות גבשושיות, ודמותה הקטנה והמתוקה מקנה לחדר אווירה משפחתית מחממת לב. או אז הייתה אימה הלנה מביטה בה במבט רך, עטוף הילה אימהית מעושה, אך אף לרגע קט לא שכחה את המטרה החשובה מכול: לאסוף את שערה בקפדנות, באותה דייקנות יקֶית שירשה מאימה, דייקנות שכבר ראתה כמותה גם אצל בתה המתבגרת.
באותה עת השקיעה את עצמה לילה במחברות ובספרים המדופנים קרטון קשיח ומכורכים בד צבעוני, והשימה עצמה כמתעלמת מאימה, המתארגנת בחרדת קודש לבילוי הפייב־או’קלוק שלה. מזווית עינה הפזילה וקלטה כל תו וקמט בגופה הגמיש והיפה של האם, המתמתחת עכשיו ועוטה בזהירות את שמלת המשי האדומה, האהובה עליה מכול, העשויה שזירת פסי כסף וכפתורי לב אדום, נזהרת לבל יפגעו ירכיה בשסע, שמא יפרם, שמא יפגום במראה המושלם.
“יימח שמו,” מקללת אימא הלנה ונאלצת לחזור על התצוגה הפרטית עם שמלה אחרת, נחותת דרגה. עכשיו, רושמת לעצמה הבת לילה: גורבת האם בעדינות מופלגת את גרבי המשי הצרפתיות. לעולם לא השתמשה בסוג הזול והנחות שגרבו נערות המוניות, ולו רק בשל אותן גרבי־אתנן שהיו החיילים האוסטרלים מפיצים בעיר. את הפרפום שלה, “שאנל 5”, היא מתיזה בנדיבות על צווארה, תנוכיה, מחשופה, ובגנדור קל גם מתחת לפיקת הברך; עננת הבושם הכבד והמתוק תתפזר אחריה כשובל מלכותי בכל אשר תלך.
לפני לכתה היא משאירה על השולחן במטבח ספל קקאו חם מהול במים, שומן החלב מצייר מעגלים על פניו, ואת העוגיות הפריכות, הגדושות ריבה ושומשום, שמוכרת לה שכנתה העירקית. “דברי מותרות קטנים,” היא אומרת בהתנצלות מתפנקת לחברותיה, “שאני, עם הכסף שהשאיר לי הוגו, זיכרונו לברכה, בהחלט מסוגלת להרשות לעצמי.” וכבר היא חומקת לה בסיפוק מן הבית, מרוצה מהשקט ומהאור הענוג של אחר צוהריים ירושלמי כמעט אביבי, האופף את בתה בהילת קדושים כתומה.
לילה עושה עצמה כלא שומעת וממשיכה בענייניה המדומים. אבל עיניה, שרחשן לעולם אינו נרגע, אורבות במתיחות. ראשה בוהה במחברות, כאילו אין לה עניין אלא באותן מחברות קרטון עבות, מחולקות לנושאים, שדפיהן מבהיקים לבן מאז תחילת השנה. כשמתרחקים צעדיה הנוקשים של האם והופכים להד מתנדף בחדר המדרגות, ממהרת לילה אל מגירות חדר השינה, לחטט קצת בחפצי אימה. אולי הפעם תמצא את תעודת הלידה שלה.
במגירה מסתבכות אצבעותיה הפצועות פצעי קרה בקישוריהן של חזיות מיובאות מצרפת ומבלגיה ובתחתוניות ורודות מסאטן. והנה, מתפעלת מן המציאה כשלל רב, מתמקדות עיניה על עניבת גבר בצבע יין, מרוקמת תנין מתפתל בירוק בקבוק. במהירות מרפרפות עיניה לעבר עגילי אם־פנינה שעונדת אימה בכל פעם שהיא מעוניינת להרשים מחזר חדש. והנה צרור גלויות צבעוניות מוכתמות, כתובות בשפה זרה, בכתב יד עדין ומסולסל, מעורר קנאה בתרבותיותו הנכספת, כמו ארצות רחוקות, נכספות: ניו־יורק, פריז, רומא, סנט־מוריץ', קרלסבד, באדן־באדן, ניצה, לוקרנו… מה היא כבר מבינה בזה.
כשאינה מוצאת את שחיפשה עוברת לילה לחטט בארון הבגדים, שבאפלוליותו הטחובה תמיד מצפין בעיניה סודות אסורים. אבל גם שם, בקופסת ממתקי “אלפרד’ס”, הדהויה שבה שומרת אימה חפצי הערך ואת מסמכי המשפחה, היא אינה מוצאת אפילו שריד של מסמך שיעיד בשחור על גבי הלבן היכן נולדה, מי היא, מיהו אביה.
אף שהיה זה ראשיתו של חודש אפריל, באו ימים של כמעט קיץ. הם אפפו את הבקרים הקרים בהבל חם ומתנדף במהרה. כשטיילו לילה וג’ון ברחובות, הם התעטפו באפודות קלות של עונת המעבר וזנחו במשרדו את מעיליהם הכבדים. כך הם היו קלילים ומהירים יותר, נכונים לנתר בקלילות מעל שלוליות מים באושות שנותרו מן הגשם האחרון, ופעם אף השיטו בהן אוניות קרב קטנות, כמו דגמי המניאטורה של ספינות צי הוד־מלכותו. ג’ון, באפודת קשמיר כחולה, מפוספסת ירוק־ים, ובריח המנטול החריף שהתחיל להתחבב עליה, היה מקפל למענה אוניות מנייר כסף קמוט שנשלף במיומנות מקרביה של קופסת “קאמ”ל ריקה.
לילה חשבה שכל זה קצת ילדותי בשבילה, אבל מעשיו מצאו חן בעיניה נגד רצונה, מפני שעוררו בה מיד חלומות ישנים על אותו מישהו מיוחד ונכסף שיקפל למענה אוניות כסף קטנטנות וישיט אותן לארצות רחוקות. עתה, ניסתה למצות הכול באותם רגעים ספורים עימו. אבל בזהירות, שלא תפגין את רעבונה העז מדיי.
פעם העזה ושאלה אותו: “יש לך דם קר?”
“מה פתאום דם קר?” צחק האנגלי בפיזור נפש, ושב לעיין ב“גארדיין” ולדקור עם ציפורן זרתו את מקור הכאבים המדמם שבפיו.
“דם קר כמו לדגים,” לחצה לילה בעקשנות של ילד המושך בשרוול אביו, המקדיש את כל תשומת ליבו לזר שפגש ברחוב ומתעלם מתחינותיו של הילד.
“מי סיפר לך נונסנס כאלה?” ענה הלויטננט, משועשע עד פליאה מן הרעיון הילדותי שהגה מוחה של הילדה.
"אימא אומרת שלכל האנגלים יש דם קר… "
“אז אימא שלך סילי, לא?” קבע הלויטננט בצחקוק ושב לעלעל בעיתונו.
כעבור רגע, כשהבחין בעיניה האפלות והפגועות של הילדה, ניסה לטשטש את דבריו, וכדי לפייסה לקח את כף ידה הקרה תמיד בכפו הגדולה, החמה תמיד, ופטר את כל העניין כלאחר יד: “נו, בייבי דארלינג, אני נראה כמו דם קר?”
והם המשיכו לשבת בלי לדבר, כאילו נפל ביניהם דבר.
אחר הצוהריים, לפני שפרחה לה כסנונית אביבית לאחד מבילוי הפייב־או’קלוק שלה, צררה הלנה את כביסת השבוע כדי למסור אותה לכובסת במחנה־יהודה. כמו תמיד בחודשים האחרונים בדקה בחשאי את תחתוני הילדה, וציינה לעצמה שכבר צריך לקנות לה חזייה. לאחר מכן נעלה בשקט את הדלת, משאירה מאחור ילדה הנראית טרודה בשיעוריה, וציינה לעצמה בסיפוק שהיום האוויר חובק שוב ריח של אביב קריר, וכמה היא עתידה להרשים את הקצינים בסוודר המוהיר הצמוד שקנתה ב“ספִּינָס”. “ממש מציאה. חטפתי מתחת לאפן של נשות הסגל,” התגאתה בפני שכנתה העירקית, ולא יצאה לפני שבחנה בהנאה כיצד הוריקו פניה של זו מקנאה.
בקפה “אירופה” הופנו אחריה מבטים מבושמים, מתוקים משיכר, בדיוק כפי שתיארה לעצמה. לויטננט פטרסון הבחין בבואה ממושבו הקבוע, הסמוך לחלון המחופה וילון בד נקי שהמלצריות התקינו רק לאחרונה, ואשר נועד, על פי הוראות ההנהלה, להסתיר את מראות המפקדה.
“הנה הלנה היפה!” קרא מן הקצה הרחוק, משם יכלה לשומעו אך בקושי, בתוך בליל מהדהד של קולות חנופה וקריאות מקוטעות של מלצריות. גופו נסתר מן העין בגלל מחיצת הבד התואמת לצבע הווילונות ומפיות השולחן, העשויות ירוק בהיר עם מעגלים קטנים בירוק כהה, כלואים בתוך מעגלים גדולים יותר באפור משרדי סולידי – סגולה להרגעת מצב הרוח של הסועדים הנכבדים מן המפקדה הגדולה.
הלנה השתהתה מעט בקדמת בית הקפה, אוספת זנבות של רכילות וממצה את כל ההנאה מאותם פלירטוטים חפוזים של בתי־קפה עם קצינים זוטרים ממכריה. רק אז ניגשה אל הלויטננט בטפיפה, יציבתה אלגנטית כמו בשיעור מחול, ואחוריה מורמים כמו בתוך מחוך.
במעורפל בהתה בעיניים השחורות, המואפלות, המצומצמות תמיד, שעתה הביטו בה רווחות, גולותיהן מתרוצצות בטירוף, בקו הלסת החד והציפורי ובגוון הפנים הזיתי הכהה, שמעולם לא הבינה מניין הסתנן למשפחתה, “הבהירה מדורי דורות.” וכבר ראתה את ילדתה פורצת בריצה החוצה.
“לילה…” קולה של הלנה נשאר קטוע, תלוי כמו סרח של פגר באוויר הרווי בניחוחות קפה הפוך ועוגות שמרים.
הבריטי קם לקראתה, מתייצב כחייל על עמדו, מלווה את נסיגתה של הילדה בתימהון. הוא חייך אל הלנה בפיזור נפש, אחז את מרפקה ברעבתנות, ומיהר לנשקה כדי למהול את ריחו בריחה.
תל אביב, 1982
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.