רקע
יעל ישראל
אֶמָה ואני

הראש שלי היה ריק לגמרי כשפגשתי את דויד בקפה בתחנה המרכזית. באותו מקום בדיוק ישבתי פעם עם אֶמָה, ואכלנו פשטידת כרובית וקורקבנים במיץ עגבניות. זה היה בתקופה הקרניבורית שלי.

לבשתי חליפה חומה בגזרה מיושנת וחולצה מהודקת לגרון. הייתי עייף מרוב עבודה. במקום להשתלב בעיתון אחד, נדדתי בין כמה מערכות עיתונים, ושרבבתי כתבות מוסף וידיעות לדסק החדשות. באופן כללי אני יכול לומר שאלה היו דברים ששעממו אותי מאוד.

בגיל שלושים, חיי היו בדיוק כפי שלא רציתי שיהיו. בדירתי בצפון העיר כבר היו יותר מדי ספרים, וכמות הניירת האדירה שאגרתי הצליחה להחריב את הכוננית. רק בגלל זה בעלי הבית ההונגרים שלי יכלו להעיף אותי מהחוזה.

היה קיץ והיה חם. במיוחד בקיץ אני נזכר ברגע הולדתי. נולדתי בחודש אב, קצת אחרי הצום. הרגע הזה זכור לי בבירור. אימי הקיאה מרוב רעב, ומיצי הקיבה שלה פגעו פגיעה בלתי הפיכה בריריות אפי. אל האוויר המחניק של תל אביב יצאתי כמו סלמנדרה. מאז אני תתרן בין תתרנים.

חוץ מזה, ברור שאני גם פחדן. כל מי שיבדוק בשטחיות את נסיבות חיי יבין זאת מיד. מכך גם ניתן להסיק בקלות שדויד הציע לי הצעת עבודה הרפתקנית, אבל בגלל שאני פחדן מטבע הולדתי לא נתתי לו תשובה סופית. ביקשתי כמה ימים לחשוב על זה, בידיעה הולכת ומתבשלת שאין בכוונתי לנסוע לספרד בשביל סיפור כל כך משונה על סלמנדרות.

דויד עבד בלשכת העיתונות הממשלתית, והייתה לו נגישות לסיפורים מסוג זה וחיבה מיוחדת למוזרויות. מזה שנתיים ניסה להציע לי להשתלב אצלם במשרה קבועה, עם כל החופשות וההטבות הסוציאליות. אבל זה אף פעם לא נראה לי. עבודה קבועה לא מתאימה לי.

מובן שישנה כאן סתירה לוגית מסוימת, כי מעצם הכרזתי על עצמי כאדם פחדן, תחשבו ודאי שאני אדם השואף לביטחון כלכלי ולטקסי עבודה קבועים, בעוד שלמעשה, כל תחום ותחום בחיי הוא לגמרי ארעי. אני לא אוכל בשעות קבועות, ולפעמים אני מסוגל לשכוח לגמרי שצריך לאכול. אני לא משלם חשבונות באופן סדיר ועקבי, אלא רק כשמגיעה הודעת ניתוק אדומה ומבהילה. (אם כי, כשאני חושב על זה עכשיו, אז אני נראה לעצמי די עקבי בעניין התשלומים). בגדיי הם תערובת מקרית של אופנות מכאן ומשם, למרות שאני בהחלט מסוגל להיכנס בגחמת רגע לבוטיק מיוחד לבגדי גברים (וכבר יש כאלה אפילו כאן, הכנסתי על כך כתבת צבע לא מזמן), ולרכוש מערכת לבוש די אקסטראווגנטית, יחסית לטעמי הפלבֵּאי הצנוע ביתר הימים.

הוריי כבר מזמן התייאשו משעות הביקור המוזרות שלי בביתם. הם יצאו לפנסיה, וחיכו על קוצים לביקורים הדלילים שלי. לכן חשבתי שביקורי הפתעה הם הצורה הכי טובה לגרום להם לאיזה שהוא עניין בחיים. בכל אחד מאותם ביקורים בלתי צפויים, אימי כבר מחכה לי ליד הדלת, כאילו שהיא אורבת לי ככה ימים ושעות, ומיד היא קוראת לאבא שיכין את השולחן ויחמם את האוכל, מושכת אותי לאמבטיה לרחוץ ידיים ובודקת אם ניקיתי את האוזניים.

וכמובן, ישנם גם יחסיי המעורערים עם אמה. יחסים הנמרחים כבר על פני ארבע שנים, מאז שפגשתי אותה בכנס למוסר ולמחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן.

אמה הייתה אז מאסטרנטית, בת גילי, לא לגמרי בלתי נאה, אבל ללא ספק אישיות בלתי יציבה, עם הרגלי לימוד מגונים. זה הלם לגמרי את הצרכים שלי.

היום, כשהיא בת שלושים וכבר דוקטורנטית, לאמה יש שלוש שערות שיבה באזור הקרקפת העליונה (מרוב חשיבה, היא אומרת), יש לה אוטוביאנקי 82' שבעזרתה היא מגיעה אליי בלילות, ויש לה חיבה מוזרה לסרטים אפלים, שהיא מכריחה אותי לצפות ביחד איתה דווקא אחרי שאנחנו שוכבים.

אני חוזר וטוען באוזניה שהיא לא מסוגלת לקשרים מתמשכים. גם היא טוענת באוזניי בדיוק את אותה טענה. ובכל זאת אנחנו ביחד כבר ארבע שנים. לך תבין קשרים.

באותו יום שבו החלטתי לקבל את הצעתו של דויד ולנסוע לספרד, התקשרתי לאמה ואמרתי לה שהיות ששנינו כל כך משוכנעים שאנחנו לא מתאימים לקשר מתמשך, ובכל זאת אנחנו ביחד כבר ארבע שנים, הגיע הזמן שנממש את האיום וניפרד. אמה אמרה שהיא תכף באה ושלא אירדם. היא הביאה איתה קלטת וידיאו של “נוספרטו” (לך תבין אותה, דווקא “נוספרטו” בערב פרידתנו) ושכבה איתי בעונג רב. האנחות שלה סחררו אותי ממש, ופחדתי שההונגרים ישמעו.

אמה היא בדיוק מסוג האישה שסרטים הוליוודיים מן הסוג הפמיניסטי המגוחך אוהבים לתאר: קרה ועצמאית, דוקטורנטית למשהו ויש לה גם אוטו משלה, איתו היא נוסעת לבתים קרים של גברים אבודים כדי לשכב איתם, ומיד אחר כך לזנוח אותם.

בבוקר היא באמת עזבה את מיטתי, ערנית ומפזמת לעצמה קטע מ“מין והנערה הרווקה”, כאילו שהיא באמת גיבורה של איזה סרט. כמעט התפתיתי להישאר בארץ ולתת לה לתעתע בי עוד איזה ארבע שנים. אבל כבר נתתי את הסכמתי לדויד, והפקדתי דמי קדימה עבור כרטיס טיסה למדריד.

אז מה היה לנו לארוחת צוהריים בחברת התעופה הסקנדינבית שבה טסתי? משולש גבינה צהובה מקומית ושלושה קרקרים בעטיפת צלופן משונה והדוקה מדיי, שגרמה לאפיפיות היבשות להישבר לרסיסים כשניסיתי לשרבב לתוכן אצבע רעבתנית; מיץ תפוזים ישן ומריר בקרטון חתום; במגש חד־פעמי רבצה גווייתו של דג אמנון ברוטב פטריות צמיגי, ולקינוח, הייתה שם צלוחית פלסטיק קטנה עם קומפוט ערער מצוי.

אה, כן, והיה גם מכתבה של אמה. דברים אחרונים, אולי בעצם ראשונים, שהיא רוצה לומר לי.

אלף, היא רוצה להודיע לכל מי שמוכן לשמוע – והיא יודעת שאני לא נמצא ברשימה הזאת, ובכל זאת – שהיא אף פעם לא התכוונה למשוך אותי באף בקשר חסר סיכויים כמו שהאשמתי אותה באכזריותי הטיפוסית, ושהבעיה היא בעצם בי ולא בה.

בית, כדי להוכיח לי את זה, את ההפך מדעותיי הקדומות והזדוניות עליה, היא מוכנה להתחתן איתי, אם בכלל אחליט לחזור מהשד־יודע־לאן שאני נוסע.

גימל, היא רוצה להודיע לי חגיגית – למרות שברור לה שזה אך ורק תרגיל בבזבוז זמן – שהיא תחכה לי עד שאחליט.

דלת, היא לא מבינה למה אני נוסע, ומה יש לי לחפש בחור הזה בספרד.

בניגוד לאמה, אימא שלי דווקא הייתה מרוצה מכך שאני מפליג לעולמות רחוקים. היא תמיד חשבה שמה שאני עושה זה לא עבודה, ושבחוץ לארץ רק יכול להיות יותר טוב. היא גם התרגשה מעצם העובדה שתחנת היעד שלי היא ספרד, ארץ ממנה גורשו אבות אבותיה לפני מי יודע כמה שנים, ובכל זאת תמיד טענה שהיא זוכרת את הרגע שבו המשפחה המגורשת הפליגה לחופי תורכיה באוניית שודדי ים שחורה, עם מפרשיות בנוסח אי המטמון.

אימא שמחה שאני עוזב את הארץ בגלל עוד סיבה: סוף־סוף יבוא הקץ על יחסיי עם אמה, שאותה תיעבה בגלוי ובלי שום ניסיון להסתיר את דעתה השלילית על יחסי עם בת של ייקים.

עכשיו, כשאני חושב על זה, אני לא קולט למה נכנס לאימא שלי לראש שאמה היא בת של ייקים. למעשה, רק אביה הגיע מגרמניה, בעוד שאימה היא מרוקאית או כורדית או משהו כזה.

גם הוריה של אמה לא השתגעו אחריי, אבל זה קשור בעיקר לעובדה הטריוויאלית והמאוד לא מקורית שעבודתי כעיתונאי פרילאנסר היא בלתי מכניסה, חסרת כל עתיד, ולדעתם מתאימה יותר לנשים.

אבל בעצם הם לא סבלו אותי מסיבות שונות לגמרי ממה שהם הצהירו בפניה של אמה. אביה חשב שהיא צריכה לקשור את גורלה עם דוקטורנט, ועדיף פרופסור, מפני שאישה תמיד צריכה להתחתן עם גבר שנמצא לפחות בעמדה אחת בכירה ממנה. ואילו אימה של אמה לא סבלה אותי, כי על אף שנחשבתי לספרדי, לא הייתי מהעדה שלה.

אחר כך אמה סיפרה לי שנסיעתי לספרד הניחה קצת את דעתה של אימה, משום שחשבה שבארץ הטוראדורים והקסטנייטות אלמד משהו על החיים, ואולי אפילו אהפוך לספרדי אמיתי, למרות שאני לא בטוח שהיא עצמה ידעה מה זה.

במטוס, מיד אחרי ארוחת הצוהריים וקריאת המכתב של אמה, נתקעה לי רק תחושה אחת ביד: התחושה בזמן שאני מלטף את התחת החמים שלה, ולפעמים נוגס בו כאילו היה תפוח בשל וריחני.

שיט, רק זה חסר לי עכשיו: תחושות ארוטיות בזמן שאני נמצא בכיס אוויר בגובה של אלפי רגל מהמקום שבו אמה יושבת עכשיו על ישבנה הנמרץ ומרצה בפני הסטודנטים שלה, ואולי אפילו עושה עיניים לאיזה סטודנט צעיר וחרמן שבערב תיסע לדירתו ותדפוק אותו אפילו לפני שיגיעו לפינאלה של “נוספרטו”.

עכשיו הדמעות עולות, והן מלוחות כמו הקרקרים היבשושיים שנתנו לי עם ארוחת הצוהריים, ואני לא מאמין שאני בוכה עליה ופתאום אפילו מתגעגע. למה פתאום? תמיד. אבל תמיד רק אחרי שהלכה, בבקרים או אפילו מיד אחרי שהזדיינו, באותם מקרים שהייתה לה הרצאה דחופה להשלים עוד באותו לילה. אז, ההרגשה המחניקה הזו הייתה עולה ומתפשטת בגוף, צורבת בגרון ומלחלחת את העיניים, והזין היה מתמלא בהרגשת ערגה, מתנפח ומזדקר, כמעט כמו עכשיו, כשהבעיה המרכזית העומדת בפניי היא איך להשקיט את הזקפה לפני ששכניי מימין ומשמאל ישימו לב שמגש ארוחת הצוהריים עלה קומה בגלל תפיחה שלא במקומה.

טוב, אני בטוח שלכמה אנשים יהיה מה להגיד על זה. בפרט בגלל העובדה שהסיפור שלי מתחיל בתחנה המרכזית, לפניי החלטה עלומה לנסוע למשימה עיתונאית עוד יותר עלומה בספרד, ועכשיו אני עוד מעז לבכות על כך שאין לי עוד אמה בחיים? זאת בזמן שכל מה שהייתי צריך לעשות – וזה ברור כשמש במרפסותיהן של העלמות הספרדיות המחכות לחתן – הוא להתחתן איתה ולהתחיל בסריה של אמות ובנימינים קטנים.

“אמה, אני אוהב אותך!” אני זועק לתוך הכרית הקטנה שנתנה לי הדיילת, ומציץ בפניהם של שכניי מימין ומשמאל, שמביטים בי כאילו בקעתי הרגע מהמחלקה הסגורה.

במלון כבר מחכה לי פקס מדויד. זו לא בעיה בשבילו לשגר פקסים לכל חור. הוא הרי עובד בסוכנות הידיעות הממשלתית, ויש לו קשרים עם כל סוכנויות הידיעות בעולם. אני לוקח את הפקס, שמי יודע כיצד הגיע הנה, למלון הרקוב הזה, ועולה לחדרי.

עכשיו אני בעיני עצמי כמו הגיבור של אנטוניוני: עורג, שבור לב ולפניי משימה לא ברורה. הנערה החדשה שתכבוש את ליבי וחלצי, והלוואי שתהיה זו מריה שניידר, תחכה בקפה למטה עם תלתלים משיים, משקפי שמש שחורים ועיתון יומי בצרפתית, ואני לא אבין מילה ממה שהיא תלחש לי בשפת אבותיי הקדומה והחושנית. במגדלים המפותלים של גאודי היא תמחה מליבי את זיכרונה וריחותיה של האישה הקודמת, ותחרוט בתוכי זיכרון של אהבת בשרים טרייה.

בקפה, בקומת הקרקע של המלון, בצד שולחן מחופה במטריית שמש צבעונית, משולשת פינות, אני יושב לבדי ושותה אספרסו כפול ומריר, עטור כובען מוקצף, כמו שתמיד מגישים בבתי הקפה של מלונות רבע כוכב. מלצר לבוש טוקסידו מהוה ומיושן יגיש לי תיכף לשולחן טלגרמה בהולה או מכתב אהבה צמוד לשושן מתוק, ששפתיו כשפתיה של אהובה.

מה נעשיתי פתאום רומנטי עד זול? אבל זה תמיד ככה בנסיעות למקומות לא מוכרים, מן פגע של נסיעות, וצריך להתרגל.

בכיור המים מחלחלים לרצפה. האם גם לכך עליי להתרגל? אני שוכב על המיטה, מנסה לצנן את חום גופי הבלתי נסבל במגבת רטובה. הבנתי שהייתה זו שיטה נפוצה כטכניקת עינויים בקרב שוטרי החרש של האינקוויזיציה, אבל במצבי, המגבת הקפואה משקיטה באותה הזדמנות גם את התשוקה לאישה, כל אישה, בייחוד עכשיו, כשהחלטתי שהגעגועים לאמה הם רק בגלל המרחק וחרדת הנטישה. גברים עוזבים הם גברים עוזבים, וזהו זהו. אבל שום מריה שניידר לא מחכה לי למטה בקפה, ורשימת טענותיי לאנטוניוני רק הולכת ותופחת כמו המוט במכנסיי.

חם שם בספרד. בתחנה המרכזית מוכרים לבבות ארטישוקים קוצניים בתפזורת וצרורות של בננות מפלצתיות בגודלן, ומין משקה אדמדם ושקוף הדומה לתה צמחים חמצמץ, בכוסות פלסטיק חד־פעמיות וקרח מרוסק. אני מחפש סניף של מקדונלד’ס ולא מוצא אחד. גם ההנחיות מדויד מאחרות להגיע. מצד אחד זה דווקא טוב, בגלל שככה יש לי זמן להתרגל למקום ולחלום בבקרים, אבל מצד שני זה גרוע, בגלל שהמקדמה שהוא נתן לי הולכת ואוזלת. אני חושק ומשתוקק, אבל בפרינציפ לא מוכן לקנות נשים, ולא, לא באשמת חסרון הכיס הכרוני.

לפני שהייתה לי אמה היו לי פרקים ארוכים בלי להרגיש אישה, ואף פעם לא העליתי בדעתי לקנות אישה. עכשיו אני בן שלושים, והרצון לאישה רק גדל והולך, אם כי עליי להודות שהרצון הזה התעבה מאוד מאז שעזבתי אותה.

לפניה היו לי תקופות רגיעה שבהן רק עיסיתי את גופה ולא נכנסתי אליה. לא יודע למה. כנראה עניין של היצע וביקוש, של מה שיש ומה שאין. בדרך כלל זה ככה אצלי. דווקא כשהאירועים נעשים חמים, אני מוצא לי זמן לעזוב את העבודה ולוקח חופשה בלתי מוגבלת.

היה לי עורך שאמר שאני טוב רק לכתבות צבע, ושהוא לא מבין בכלל למה נתנו לי עבודה בדסק החדשות. תמיד העדפתי תיאורים שוליים על פני עובדות בשטח והגדרות ברורות. ועכשיו אני צריך להתחקות אחרי סלמנדרות אבודות, גם כן נושא! אבל ללא ספק הדבר שאני הכי מתאים בשבילו. כך לפחות טען בפניי דויד כששילח אותי לדרכי הערירית. אוי, כמה ערירית. ועכשיו החום הבלתי נסבל הזה הנוצק על הגוף כבדיל חי. המאוורר תקוע ואני משפשף את עצמי באיטיות כדי לא להזיע יותר מדיי, ונאנח מתוך הקלה.

אבל זה תמיד ככה בסרטים על ספרד, סיכם בן שיחי בקפה. הוא היה בהיר ובכלל לא באסקי כפי שציפיתי ממנו להיות, ומצץ פאנטה מבעבעת מקשית הנתונה בכוס גבוהה. מסתבר שהוא איש הקשר שדויד שלח אליי. (עוד נקודה לרעתו של אנטוניוני).

בן שיחי אמר שאקרא לו אסטבן, שהוא שם ידוע בחבל הבאסקים. סיפרתי לו שאימי אולי באה מכאן, אבל שום התרגשות לא נרשמה על פניו. כנראה שהיה רגיל למחפשי שורשים ניג’סים, שמתעקשים לשתות מיץ תפוזים ג’אפה.

אלוהים, מה אני עושה כאן בכלל? האם ייתכן שהראשי היה באמת כל כך ריק כשפסעתי לאיטי בתחנה המרכזית, כשפגשתי את דויד, וכשקיבלתי לבסוף את הצעתו המטופשת לחפש סלמנדרות בספרד? מה כל כך חשוב בהיכחדותן של סלמנדרות ספרדיות? למי מפריע שמספרן הולך וקטן, הולך ונעלם, כמו מספר הטרובדורים בעולם?

אמה טענה שזה טיפוסי לי לברוח ככה בעיצומם של קשיים, ועוד בשביל עבודה כל כך מפגרת כמו כתבה על הסלמנדרות האבודות. מילא, לו שלחו אותי לראיין את קדאפי, אפילו את אוריאנה פאלאצ’י, את זה היא הייתה מבינה. אחרי שאמרה את זה, היא חזרה לבחון את הסקוליוזיס שלי, ובד בבד לצפות בסצנת הפיתוי ב“נוספרטו”. היא גם אהבה להוציא לי “שחורים” מהגב, סוחטת בכוח את הממרח המסריח שהגיח מתוך החורים השחורים.

בשביל גבר בן שלושים אני די ילדותי. יש לי תחומי עניין בלתי מוגדרים ועדיין לא מצאתי לי שטח התמחות ספציפי, עובדה הגורמת לכולם לשאול מתי אני מתכוון להתקדם ולקבל על עצמי את תפקיד כתב תל אביב, כתב בריאות, אפילו כתב פלילים, שזה מסוכן אבל עם עתיד מבטיח. אבל ספציפיקציה מוציאה אותי משיווי משקלי. גם ככה כבר יש לי יותר מדיי עיסוקים ספציפיים, כמו משיחה יומיומית של פטריות כף הרגל המתעקשות להתמקם בחיבור שבין הבוהן לאצבע בתמיסת “פיטריזן” מסריחה, מעשה שעליו אני מקפיד בעקשנות למעלה משנתיים, בלי לראות תוצאות ריפוי משמעותיות.

למעשה, זה מה שמנע מאמה להשלים את ליקוק גופי. תמיד עצרה שני סנטימטר לפני שהגיעה לכפות הרגליים. היא אמרה שהמשחה המסריחה סוגרת לה את הרגליים.

אין מה לדבר, היא הייתה חושנית אמה שלי, ואני נזכר בה ברטט מענג שהופך לעינוי עם רגעי ההתפכחות, ההבנה החדה שהיא לא פה איתי, לחלוק יחד רגעים מטורפים של שמחת הפגישה, בוהן בבוהן.

עכשיו בטח תגידו שאני האשם. הרי אני הוא זה שעזב. ומה אם אגלה לכם שהמאסטרנטית הכי צעירה בפקולטה אספה גברים כמו כוסות קפה או בדלי סיגריות בכל השנים שהיינו יחד? לא תאמינו, אה? תגידו: איך זה שבחורה כל כך טובה, ועוד דוקטורנטית לפילוסופיה ומחשבת ישראל, תבגוד בך? לא מאמינים, אה? אני רואה את הספקנות מתבשלת לכם בעיניים.

אבל אני מוכן להישבע שראיתי אותה יוצאת מביתו של הפרופסור שלה לאתיקה, זה עם פאות הלחיים המוכספות, שכל הבנות בפקולטה טענו שהוא נורא סקסי. אחר כך היה נהג אגד גבוה ומסוקס, וסטודנט תואר ראשון שעבד בתור דייל ב“אל־על” ומילא את חדר השינה שלה בדגמים קטנטנים של בשמים, שהוא בטח הרים בכל בתי הכולבו באירופה. יכולתי להריח הכול.

טוב, מה זה חשוב עכשיו. היא טענה שהתיאבון המיני שלה גדול משלי ושזו דרכה להשביע אותו, שלא אקח את זה באופן אישי, או שאולי אני מצפה שהיא תשכב לה כמו אישה טובה ותאונן עד שכבודו יואיל לזיין אותה? הנשים של היום. מילא האוטו והדוקטורט בגיל שלושים, אז מה אם לא הבאתי לה פרחים?

במאמריה עסקה אמה בשאלת האחריות האישית, וטענה שהאדם מביא על עצמו בדיוק את מה שהוא רוצה, גם אם רצונו עדיין בלתי מודע לו עצמו. שאלתי אותה למה היא מתכוונת, והאם היא לא מוצאת בחייה סתירה גמורה לטענות הללו. אמה טענה שלפי מיטב ידיעתה היא נמצאת מעל למוסר.

שאלתי אם זה מה שלימד אותה הפרופסור לאתיקה, והאם, במקרה, היו אלו שיעורי הבית שהוא נתן לה בזמן שמצצה לו את הבוהן של הרגל. אבל אמה אמרה שהיא מעדיפה לא לענות, שאני אימבציל מוחלט ופתטי, ובסוף הוסיפה שבכל זאת היא אוהבת אותי.

שמתם לב שכל הגיבורים בחיי מתחילים באות אלף? אסטבן חשב שצריך לשעשע אותי. בתשע בערב הוא הביא אליי לחדר אישה צעירה, כמעט ילדה, אסטלה שמה, וכיוון אותה לעבר מיטתי. הקטנה גחנה אל חזי, וגיחכה כאילו היא עומדת למצוא הפתעה בתוך המכנסיים. הוצאתי אותה החוצה בנימוס, ובחדר אמרתי לאסטבן שלא ינסה להפוך את החיים שלי בכוח לסרט של אנטוניוני, למרות שידעתי שהוא אפילו לא שמע עליו, כי מה הוא בסך הכול? סתם סרסור קטן שמחפש קצת פרנסה.

למרות עצבנותי השארתי אותו בחדר ושיחקנו שח. אחרי שני סבבים שמתי לב שהוא נעשה קצר רוח ושחררתי אותו, למרות שלא היה לו נעים לסרב להכנסת האורחים שלי. מהר מאוד הוא הבין שיש לו עסק עם פרוש, ולכן לא העז להביא אליי עוד נשים לחדר. מאז הסתפקנו במשחקי שח של שניים־שלושה סבבים מהירים ומספקים לשני הצדדים.

גם כלפי משחק השח שלי היו לאמה טענות. אל תהיה ילד, הייתה אומרת כשהתעקשתי על עוד סיבוב כדי לנצח, אתה יודע שלא תוכל לנצח אותי. ובאמת לא הצלחתי. הפיונים שלה היו יותר מדיי חזקים, ובאורח שיטתי קטלו את שלי. הלוח המשובץ רעד לפני שהיא הכריעה אותי, למרות שכפיצוי היא אספה אותי למיטתה החמימה והעניקה לי אחלה מציצה.

בלילות האלה היא הייתה מבריקה, ומצאה עוד ועוד שיטות לענג את גופי. יהיו שיגידו שהייתה לי ביד אישה אידיאלית. ואני שואל: האומנם? זו האישה האידיאלית שאנחנו הגברים מחפשים?

ככה זה שהאדישות מתחלפת בגעגועים, המתחלפים בכעס, ואז גם השנאה באה ומבעבעת, ומתי תבוא שוב האהבה? למה אף אחד לא לימד אותי את השלבים?

בחברת התעופה הסקנדינבית שבה טסתי הנה חילקו לנו פיסות חמאה מלבניות וחלקלקות, וחשבתי לשמור לי אחת למקרה של חיכוכים. ככה תמיד עשינו, אמה ואני, ואני מבקש לא להזכיר לי את עניין מריה שניידר, גם ככה כבר יש לי בחילה מסרטים איטלקיים. כשאתה פרוש ומתנזר, אין טעם שתחזיק בכיס פיסות חמאה. עוד יותר מכך נואלת המחשבה על כל המריות שניידר שמסתובבות בכיכר למטה, ומחלקות “לילה עם מריה בתולית” בתמורה לכמה דולרים. הייתה אחת שעמדה ליד הבניין של גאודי, עוד מריה קפואה. ידעתי שצריך להפסיק להסתכל עליהן, אבל הרי לא היה לי שום דבר אחר לעשות.

מים מינרליים ומרק עגבניות קר היו הדברים היחידים שהכנסתי לפי בהתאם לאוצרותיי הכספיים ההולכים ומידלדלים. לפני הסייאסטה הייתה אשתו של בעל הבית מכניסה אליי קערה מהמרק שזה עתה נבחש בבלנדר. חיבבתי את אזכורי השום הקצוץ שנתקעו לי בשיניים, בעיקר כדי למצוא אותם שעות לאחר מכן וללעוס באיטיות מהפנטת. במיוחד בקיץ אני אוהב ללעוס שום, לעיתים בטבליות ולעיתים בשיניים שלמות, משום שיש להן נטייה להבריח את תולעי הקיבה שהתנחלו בתוכי מאז גיל חמש.

אמה צחקה. גם בכך ראתה אות וסימן לילדותיותי, לחוסר הרצינות ולמגבלות במחלקת ההחלטות. כשעשיתי כתבת צבע על טיפול הומאופתי נגד תולעים, היא ראתה בכך עוד הוכחה לחוסר הרצינות שלי, לחוסר הגבריות שלי, ולכך שלא אתקדם לשום מקום. לא עזרו לי שפע ההוכחות שהבאתי לה, כל אותם עשרות מכתבי תודה מאנשים שקראו את הכתבה ונעזרו בה לטיפול בעלוקות הפרטיות שלהם.

כי זה מה שקורה כשהמאזן הדקיק מופר, כשסדר העולם משתנה בין גברים לנשים, ושלא תחשבו, באמת שאין לי כלום נגד תנועות הנשים. אבל כשהחום הזה ממלא את הגוף כאילו עטפו אותו בשמיכת פוך, באמת שקשה לצפות ממני להרבה.

עכשיו החום שורף, זוחל על הגוף, חודר לפתחים כמו תולעת. עייפות הבוקר שנאגרה עם עייפות הצוהריים מביאה אותי לערב החלק והמשמים הזה כאילו שאין שום מקום בעולם לברוח אליו. ברחוב שלי בתל אביב, רחוב ש"ץ הקטן והאינטימי, המקורב יתר על המידה לדיזינגוף, ישבתי בערבים כאלה במרפסת עם אמה שלי, מנקרים עם מזלג בריבועי מלון מסוג ערבה. אמה הייתה בוררת את הנתחים המשובחים, ומותירה לי את אלו המימיים, בעלי המרקם הצמיגי, שטעמם טעם מקררי. מהו טעם מקררי, תשאלו מן הסתם. טעם מקררי הוא המקור לכל הרעות החולות בעולם. התגלמות הריקבון שיש בעצמים הדואגים לקרר את עצמם מפעם לפעם. דגים מלוחים, גבינות עזים, סלטים רקובים חצי אכולים, מרקים ישנים, חצאי מילונים ואבטיח, כולם מדיפים את ריחם ומדביקים אותו ללא תקנה אלו באילו. ואת אותו טעם מתועב השאירה לי אמה בצלחת. אמה, שחינכו אותה כאילו הייתה הנסיכה פון־פון משהו של צפון מזרח ישראל.

לא, באמת, מה כבר יש לעשות בספרד, שאל שוב אסטבן, שלא היה לו משהו טוב יותר לעשות במשך היום חוץ מאשר לשוחח עם כתב לבנטיני, שבעצמו לא ידע מה פשר מעשיו במקום האקזוטי הזה. הוא, שידע מסעות חישול צבאיים, שחולצת החאקי שלו התרגלה לטמפרטורה הקיצית ונדבקה כמו סחבה לגבו.

הצעתי החד־פעמית לערוך לי סיור הכרות עם שכיות החמדה של העיר, התקבלה אצל אסטבן בהבעת ליאות גחמנית. הוא טען שאם אני מעוניין לצלות את גופי, מוטב אעשה זאת תחת להט אישה.

הצעתו צרבה אותי מחדש. הצעתי משחק שח חוזר, אבל הכלים השחורים שהזיעו בין כפותיו הרטובות והרכרוכיות הבהירו לי שהוא עתיד לצאת לעוד לילה חסר פעילות, ולהשאיר אותי לבדי בחדרי, מפקפק, מוטרד כמו שהייתי. החום צף עכשיו באוויר בשכבת פוך עבה במיוחד, ואני הרי תמיד הערצתי רחצות בלתי מתוכננות.

מתחת לזרם הקר, אני כמו שאני, עם החזה החלק משיער שאמה אהבה ללטף, מצהיר שאין כמו מקלחת טובה לשיפור פעולות החשיבה. מקלחות תמיד אהבתי, ובעקביות ראויה לציון. כבר בילדותי, בביתנו שברחוב הירקון, אהבתי מקלחות מתוך כמיהה אינסופית לניקיון, אבל לא בכל יום אימא הדליקה את דוד המים החמים. היו לילות שבהם סירחונותיו הטבעיים של הגוף ממש הקשו עליי להירדם. אהבתי סבונים מכל הסוגים, ואמה ידעה את זה, ומילאה את ארון האמבטיה שלי בסבוני תשורה שהיא סחבה מתמרוקיות הנשים. אחר כך היא הייתה מלקקת אותי בהנאה כמו גורת חתולים, עוצרת שני סנטימטרים לפני הבוהן.

יש לי גם חולשה למקלחות. אני אוהב אותן בכל הצורות, עם ברזיות מפותלות ומעוגלות או בקווים חדים ונוקשים כפי שעושים אותן כיום. טמפרטורת המים היא עניין אחר שתלוי בעיקר במצב רוחי. לפעמים, גם כשקור כלבים בחוץ, אני מעדיף על גופי קילוחים קפואים, עזים ומרטיטים.

עכשיו ידעתי שאני זקוק לחום. חום לוהט עד כמה שאפשר, שורף, מדהים, מכאיב. מפלי מים רותחים שאוכל להמס את עצמי בתוכם. ניאגרה בוערת על האפידרמיס המשתולל מערגה והנאה וגעגועים ואימה, וחום שכמותו לא הכרתי ברחם אימי, שהקיאה אותי בוקר אחד בבית חולים “רמת מרפא” לתוך כפותיו של קיץ תל אביבי בוער.

כמו שאתם מבינים, גם אני הפכתי לכרוניקה עיתונאית. אחרי שהטיסו אותי לארץ, עם המיצים השחורים שהכוויות דרגה שנייה שלי הפרישו, התקשרו אליי עיתונאים מתחרים מכל מערכות העיתונים וביקשו ראיונות בלעדיים. הבחור שכמעט איבד את עצמו לדעת בעיר זרה, ועוד מאהבה נכזבת, ועוד תחת מפלי מים רותחים, נראה להם מדהים ורומנטי. מובן ששמרתי על זכות השתיקה. התחפרתי בשמיכת הפוך, שאפתי לתוכי את ריח תרופות ההרגעה והאזנתי לקולותיהן הרחוקים, הספוגים מהתרגשות, של אמה שלי ושל אימא שלי, מתמקחות איתם בטלפון, מורידות ומעלות מחירים על הראיון הבלעדי איתי, ועושות את זה במקצוענות ובקור רוח שהפליאו אותי.

ויום אחד הקצתי לתוך שיחה סוערת שרסיסיה התגנבו לאוזניי. התברר לי שבדיוק באותו רגע הן סוגרות עם מישהו על פרסום ספר הזיכרונות שלי. סוף־סוף הן עבדו למעני שכם לשכם. סוף־סוף נהניתי מהשקט שחדר לתוכי בגלים מפיסת הים הקבועה בחלון של ימי ילדותי.

תל אביב, 1991

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47917 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!