בוקר    🔗

אישה רגישה הייתה מנסחת את זה קצת אחרת. את לא מבינה שאת הורסת הכול?! וחוץ מזה, רק אתמול אמרת שאת לא רוצה לחיות איתי יותר. במילים האלה אמרת את זה, כאילו שאת מוכרת סחורה!

כך הוא סיים את המונולוג שלו, המצביא המהולל. אחרי כל השעות שבהן ישבנו ובהינו על כל הטיפות שנשרו מאיתנו: טיפות של זיעה ושל עוד חומרים. יכולתי להישבע שראיתי גם כמה דמעות.

אבל זה כבר היה אחרי הכול. מרתון של שעות. ישבנו ודיברנו על אלף ואחד דברים. אבל מה שהפריע לו במיוחד זה שלא התייחסתי אליו יפה, שלא ניסחתי את המילים כמו שצריך. אני נשבעת שזה מה שהוא אמר.

את לא התייחסת אליי יפה כל השנים האלה יחד.

ואני חשבתי שאת זה אני הולכת להגיד. חשבתי שאחרי כל כך הרבה לילות שבהם חיכיתי לנקישת מנעול הדלת ולחריקת הצירים הלא־משומנים, אוזניי כרויות לכל רחש כמו כלב מאומן, אני היא זאת שצריכה להיעלב.

נעלב. בחיי, הוא אמר שהוא נעלב.

ניסיתי להאמין לו. הסתכלתי עמוק בעיניו, לפחות עד כמה שהרשה לי להגיע, ואל הגבינים הדלילים שהסתמרו מעליהן בתנוחה נעלבת. קפצתי שפתיים כמו אישה רעה, כמו האימא החורגת של סינדרלה – בספרים של ילדותי תמיד היו לנשים שפתי שושנה קפוצות ברוע – והחלטתי: למה לא, נשחק את המשחק. הרי לא מהיום אני משחקת אותו. כבר שנים אני מלמדת את עצמי בוקר־צוהריים־וערב שאני האשמה.

עכשיו פניו כבר עטופי מסכנות של קדושים מעונים. ככה מתחילים רגשות האשם שלי לעבוד במרץ. וזה מצחיק, זה כל כך מצחיק, כי הוא זה שלימד אותי על קיומם של רגשות אשם.

את מבינה? היה אומר לי. אני הייתי מלא ברגשות אשם. מאז שאבא שלי מת כשהייתי בן ארבע. מאז שאחי התינוק מת כשאפילו לא מלאו לי שנתיים! את מבינה? את קולטת שעד היום אני נושא על עצמי את מותם של שני זכרים שהתחרו בי?!

ככה שכבר בהתחלה הוא הבהיר שאסור לי לגרום לו שום רגשות אשם. הוא רגיש מדיי. ועכשיו הוא אומר שהוא נעלב מהדרך שבה ניסחתי את הדברים. נו שוין.

בבוקר, עייף מדיבורים מייגעים, הוא נרדם בבגדים. פרקדן על המיטה, בפישוט אברים, ברגליים פשוקות. באמת יפות הרגלים שלו. עדיין ישבתי לידו. האור ממנורת שולחן העבודה התמזג עם אור הבוקר הסתווי. עכשיו כבר אפשר להגיד הכול. למשל, שאחרי שש שנות נישואים היו אלה נישואים עריריים מאוד.

ואילו אותי הרי הכינו לדבש ומזמורים. למשק כנפי יונים. זמירת תורים והמיית כינורות בסימפוניית בכי מרהיבה. עד כלות הנשמה. וגם לימדו לפחד ולשנוא. ולהסתיר רגשות. ולעמוד מהצד ולשחק את הילדה המפגרת בכל פעם שמשהו משתבש ואת פוחדת שהכול מתמוטט והולך לאיבוד.

למשל בערב ההוא שבו הכנסתי לי לראש שהוא עומד לפגוע בי. אני לא יודעת למה פחדתי. בסך הכול הוא לא טיפוס אלים. לפחות לא אלים פיזית. אבל אני עברתי מוכנית לעמדת התגוננות, ייבבתי כמו ילדה, עברתי לשפת תינוקות, כמו אפרוח שמת מפחד, שערו הצהוב סומר.

וזה כבר בכלל לא היה מצחיק. הוא גם לא זוכר מקרה כזה. הוא גם לא שואל את עצמו למה פחדתי ממנו. אולי זה מעניק לו סיפוק, שפוחדים ממנו.

רק אחר כך סיפרתי לו. חשבתי שאם אדבר על זה כל העסק ייעלם. כמו בימים שבהם הייתי מספרת לאבא על הדברים הרעים שקרו לי במשך היום, ואבא היה נושף בועות ומפריח את הפחדים. אז בזמן שהייתי בזרועות הבוגדניות שלו, סיפרתי לו שפחדתי ממנו. היו לו דרכים מיוחדות לפייס אותי. מבחינה רגעית אולי זה טוב, משכין שלום זמני ו-הופ למזמוטי מיטה. אבל לטווח ארוך כנראה שהענקתי לו תחושת חוזק של גיבור. אלה, רק תני להם אצבע והם כבר יישבו להם כמו טרזן על העץ: הנקבה הזאת, פוחדת ממני.

עכשיו אמר הגבר: את מעליבה אותי.

במהלך השעות האלה קמתי כמה פעמים והכנתי שני תריסרים של כוסות תה קר ואחד עשר ספלי קפה חזק, בלי חלב. בשבילו עם קמצוץ הל, בשבילי עם סוכרזית. צריכה להשגיח על הקילוגרמים. בדרך כלל אני מוסיפה מלבין קפה פרווה מתוצרת “קופי־מייט”. מזמן הבנתי שאין צורך לרוץ ולקנות חלב טרי יום־יום. ממילא כבר שנים אני חיה על תחליפים. חוץ מזה, המלבין מעניק לקפה ארומה משונה שאין ולא תהיה לשום שקית סטנדרטית של תנובה. בדרך לסלון, אני מבחינה שעל המגש שעליו אני מגישה את הקפה יבשה שלולית חומה בהירה שהצטמקה במשך הלילה לקרום שמנוני.

כעבור שעתיים, עדיין ערה, אני מכינה מגש נוסף של קפה. גם הוא קם. צמחת זקנו החדש מגרדת לו וניכרת בעקבות של שחור־אפרפר על הלחיים, יורדת במורד הסנטר אל הצוואר, שם היא הופכת לפלומה דקיקה כמו נייר זכוכית. אני מעבירה את היד על לחייו ונעצרת על הזיפים החדים.

לא כדאי לך לגעת, הוא אומר, שנים לא נגעת, ופתאום את נזכרת? את באמת אישה משונה.

לא חוכמה, אני עונה, לרגע מפויסת, מותר לי אם נפרדים, לא?

מי אמר שנפרדים? אני עוד לא הסכמתי.

מה זה פה, בית־דין רבני? אתה לא תעשה לי צרות, אני אומרת לו בחיוך משתתף ומוזגת לו קפה בכוס משומשת מאתמול בלילה. והוא פולט: לא ישנת, נכון? רואים, כי את מדברת המון שטויות.

ואתה? ממש חוכמות. בקיצור, מספיק ללעוג. אני אמרתי שאני עוזבת. לא לי חשוב מה יהיה אחר כך.

מה הטעם לעזוב עכשיו, אחרי שש שנים?

מה הטעם לא לעזוב?

ההרגל, הוא מגחך אליי ידידות.

מ-מש.

כן, תתארי לך. בעצם, אנחנו טוב לנו ביחד. רק שאת עדיין לא הבנת את זה.

אז למה המיטה כאן כבר שכחה את הריח שלך? אני שואלת את שאלת המיליון דולר.

אה, הוא עונה בהתרסה, בחיוך מנצחים עיוור, אבל את השפיך שלי היא לא שכחה!

בטח, מיטות אף פעם לא שוכחות מאוננים.

ממתי התחלת לדבר גסויות?

ממתי שאתה התחלת להכתים מזרונים של אחרות.

באמת שאת מצחיקה. שלא תחשבי שאני מבזבז את הרזרבות שלי על כל אחת. בימינו, כשכל זרע רוצה להפוך לנפוליאון, זה יהיה בזבוז משווע. אולי כדאי שנעשה משהו בנידון? את ואני, זאת אומרת. את לא חושבת שהגיע הזמן? אימא שלי תמיד אומרת שילדים מצילים נישואים רופפים.

נו טוב, אם אימא שלך אומרת, אז זה בטח נכון.

אחר כך שלחתי אותו לעבודה. שייצא קצת כדי שאוכל לאוורר את הבית. המיקרובים שורצים כאן כמו אחרי מגיפה. כעבור שעתיים החזירו אותו מעולף. אמרו שהתעלף במשרד. מיד נכנסתי להיסטריה. חשבתי: אוי, זה הכול אני עשיתי! בלוטת האשמה נכנסה אצלי להילוך חמישי או שישי. בכלל, כל הבלוטות עבדו אצלי מהר וחזק. פתאום גם נעשיתי רעבה, כנראה מרוב הסתכלות בגוש הנרפה ששכב מעולף על המיטה, שרק לפני כמה שעות ישן בה כמו תינוק.

במהירות הכנתי סנדוויץ' שלוש קומות, עם נקניק סלמי ופרוסות דקיקות של בצל סגלגל ועגבנייה, ובשכבה השלישית מרחתי חרדל ומיונז בכל צד, לפי הסדר, וגם עלה חסה כמוש ומלפפון חמוץ. שיריח ויתעורר. זה כל מה שאני מוכנה לעשות בשבילו.

התיישבתי לצידו וחשבתי עלינו. טוב, כאילו שיכולתי לחשוב על משהו אחר. ואולי גם בגלל שהסתכלתי על עורו הרפוי, וגם בגלל העובדה שהוא מתעלף בכל פעם שמשהו חריג קורה. למשל אתמול, כששתה יותר מדיי קפה. קפה מוריד לו את לחץ הדם בצורה מסוכנת. אני יודעת את זה, ולא עשיתי שום דבר כדי למנוע את הסכנה. רק שאימא שלו לא תדע. אם היא תדע, היא תהרוג אותי. תיכף יגיע הצלצול היומי. אני שבויה של הצלצולים שלה. אבל הפעם יהיה לי בשבילה משהו מעניין. מסוג הדברים להם היא מייחלת חצי חיים, עד שמזדמן לה לבוא ולעזור לבנה היקר, למוכשר שלה, למשוש חייה. והפעם על־אמת: לכרכר מסביבו, להקפיד על השעה הנכונה ללקיחת התרופה, להאכיל, לוודא שהחום קבוע, שצבע החרא רגיל. לא סתם למדה להיות אחות רחמנייה. לא לחינם הקדישה את מיטב שנותיה בקופת חולים ממלכתית לבריאות הציבור, במשכורת זעומה של פרולטר!

שני רגעים עוברים. הוא פוקח עיניים. איפה הייתי? הוא שואל בחיוך ילדותי מתוק, בעיניים שחורות הזויות, במין שאלה המוכרת לכל המתעוררים והמחלימים בסרטים שראינו לאורך התבגרותנו.

ואז הוא פולט: אל תהיי קשה, בואי גם את למיטה, תראי כמה נוח! וכמודד, הוא טופח בידו הקשה על הכרית שלצידו – זו העטופה בציפית רומנטית ורודה שאימא שלו קנתה לנו – ומחליק בהקלה על הסדין בתנועה עדינה. אז הוא מעביר יד על ברכיי, תופסת ולא מרפה, לא מתייחסת להתנגדותי – הרי אני הולכת מכאן – ומחליק הלאה, מתקרב אל פנים ירכיי.

פתאום הוא צוחק.

מה יש? מה כל כך מצחיק? אני שואלת בתחילתו של עלבון. ולחשוב שלרגע חשבתי להיכנע לו.

יש לך חור בתחתונים. מצחיקה, את עדיין משתמשת בטריק הזה?

איזה טריק?

את באמת לא זוכרת, או שאת רק עושה את עצמך?

ואני בתגובה: מה???

והוא: כשרק הכרתי אותך לבשת תחתונים עם חור. אמרת שאת עושה את זה כדי לחשוב פעמיים לפני שאת נכנסת למיטה עם מישהו. תזכרי שאיתי זה אף פעם לא עבד, בסוף תמיד הזדיינו. אני הייתי מין מפתה כזה – ועכשיו חייך אליי חיוך ילדותי ומזמין – הייתי דון ז’ואן כזה, בטוח שלא הכרת אחד כמוני, תודי! הוא מפציר בי בארשת ילדים חולמנית.

אימבציל, שתחלום. זה לא עובד עליי. הנה אני עוזבת אותך אפילו הרגע, כשאתה חולה – אבל את זה אני אומרת לעצמי עמוק בלב.

היי, תחזרי הנה מייד, הוא צועק אליי בבדיחות הדעת, קולו נשמע כאילו יצא מתוך מערה של שביעות רצון, בטוח בכך שאני לא מסוגלת לעזוב ושאלו סתם דיבורים.

אחר כך, מרוצה, מרחרח, טועם: יש לך טעם של בצל בפה.

 

צוהריים    🔗

פתאום היא מתהפכת על הגב ואומרת: אתמול ראיתי כתובת על טי־שירט של מישהו.

איזה טי־שירט? על מי?

סתם טי־שירט. לא יודעת, על מישהו ברחוב. אולי באוטובוס. ככה היה כתוב שם: 90% סקס, 9% מנוחה, 1% אהבה.

אז?

אז כלום?

אז למה את מספרת לי את זה?

סתם.

שוב את מתחילה?

שוב היא שותקת, פניה אל הקיר. יש לה דרך משונה מאוד לרמוז לי דברים. ולי כבר נמאס מכל חצאי המשפטים האלה, מהחשיבה המפותלת שלה. כל מי שיש לו חשיבה מפותלת תמיד חושד שגם אחרים זוממים נגדו. אני לא מסוגל לסבול דקה נוספת באווירה המחניקה הזו.

אז אני הולך למטבח. שום דבר במקרר, חוץ מגווייתו של אפרסק גריאטרי, אולי מאוגוסט, רקוב ומקומט, מעוטר בפלומה לבנבנה של עובש, כמו סבא זקן.

אם היית טורחת לקנות משהו, הייתי מכין לנו צוהריים, אני צועק לה לחדר השינה. היא לא עונה, אולי נרדמה. למה תמיד נדמה לי ששונאת־הגברים עושה לי דווקא?

עכשיו, שונאת־הגברים מופיעה במטבח, בחולצה טריקו, גוררת רגליים בכפכפים מפלסטיק אדום ומתיישבת. אני שונא שהיא עושה את זה, גוררת ככה את הרגליים. זה תמיד גורם לי להרגיש שהיא עושה דווקא, כדי לעצבן אותי. לפני שנים הערתי לה על זה. היא אמרה לי שאני לא אבא שלה, ושלא אגיד לה מה לעשות. מאז, בכל פעם שהיא רוצה לשגע אותי, היא עושה את זה, גוררת רגליים בכפכפים מפלסטיק. ועוד אדומים. כמו צעיף אדום לנגד עיניו של פר זירה. מקורית, היא לא.

אם אתה רוצה לאכול, אתה יכול ללכת ולקנות בעצמך, היא פוסקת.

אני כבר יורד. רוצה משהו?

אתה לא יכול לבדוק לבד? תמיד צריך לעשות לך רשימה? מה יש, מאמי לא לימדה אותך לקנות במכולת?

לא אמרנו שמספיק ללעוג?

זה היה קודם. עכשיו שוב בא לי.

אז מה? אני אומר לה, מנסה להתבדח, להקליל את האווירה: צריך להביא אותך למצב אופקי כדי שתפסיקי לדבר? מה את מסתכלת עליי ככה, רק צחקתי. רציתי להצחיק אותך, גברת… אה, ורציתי להזכיר לך שפעם, כשהיית עושה לי הרצאות במיטה, הייתי צוחק ואומר שצריך להביא אותך למצב אופקי כדי שתשתקי.

ותפסיק כל הזמן לנסות להצחיק אותי. נדמה לך שאתה הליצן שלי או מה? חוץ מזה, מי ביקש ממך לנסות להצחיק אותי. אני שונאת את זה.

אני שונא כשהיא נסגרת בעצמה ומתחילה לשפוך עליי את כל הרעל שלה. יש בינינו זבל בכמויות ואולי באמת כבר אין מה לעשות. למה קשה לי להשלים עם הרעיון? פעם קראתי במגזין־נשים שגברים פורחים בחיי נישואים, בעוד שנשים נהרסות מהם. אולי יש בזה משהו. למה אני צריך לחיות עם שונאת־הגברים? נמאס לי מכל האשמות האלה שלה!

אם אתה כבר הולך, היא אומרת פתאום, אז תשלם בהזדמנות את החשבון־ טלפון.

אני מכיר כל תגובה שלה. היא עושה לי את זה בכוונה, אז עכשיו אני הולך לעשות לה דווקא. אני אומר לה שאת החשבון אני כבר אשלם מחר בבוקר, ואני יודע מה תהיה התגובה הבאה.

פעם במאה שנה אני מבקשת ממך משהו, אז אתה יכול לעשות אותו.

אמרתי לך, אני כבר אשלם מחר. רוצה שאני אביא תבנית ביצים? וגבינות? איזה גבינות את רוצה? ובאגט או לחם כפרי?

תגיד לי בדיוק, שאני אבין פעם אחת ולתמיד, למה אני תמיד צריכה להתמקח איתך?!

וכשאני לא אהיה, אם לא קשה לך תפתחי את הדלת לאימא.

אתה מעביר נושא.

טוב, תני ת’חשבון.

קח אותו בעצמך… בשביל מה הזמנת אותה?

היא אמרה שהיא באה לנקות, אני אומר לה, יודע שעכשיו יבוא הפיצוץ הגדול, האמיתי.

בשקט־בשקט היא אומרת: מישהו ביקש מאימא שלך לבוא לנקות?

היא אמרה שהיא באה, מה יכולתי לעשות?

תגיד, תמיד אתה נכנע לה בכזאת קלות או שאתה עושה את זה נגדי?

מה נגדך? מה נגדך? תפסיקי להיות פרנואידית. היא רק רוצה להקל עלייך, בייחוד אחרי ששמעה שאני לא מרגיש טוב.

אוה, יופי, בראבו, הנסיך הקטן לא מרגיש טוב, אז מאמא’לה באה במרוצה. לא תחמיץ הזדמנות להכניס את הידיים השמנוניות שלה לחיי הנישואים שלי!

לא ידעתי שיש לנו חיי נישואים, אני עונה בהתגרות.

למה המריבות שלנו כל כך מטומטמות? איזו כמות של אנרגיה היא ואני משקיעים במריבות חסרות השחר האלה. אני שונא שהיא תוקפת אותי. בכזאת קלות יכולתי לפייס אותה. בא לי ללטף אותה במורד הגב. הוא רטוב מזיעה, הגב שלה. אני רואה את טיפות הזיעה נוטפות באיטיות בשקע שבין השדיים. גופיית הטריקו כבר מוכתמת בבתי השחי. אני רוצה לגעת בה אבל נדמה לי שהיד תחזור צרובה. היא קרה כמו קרח, האישה הזאת. היא תנור לוהט, האישה הזאת. כל מה שהיא עושה, היא עושה בכזה להט, כאילו שעוד רגע תבלע אותי לתוכה. חם שם אצלה וגם מחניק. האישה הזאת, אני לא יודע איך להיות טוב אליה. אני לא יודע אם אני יכול להיות טוב אליה. אני לא בטוח שאני רוצה.

אני יוצא למרפסת לקחת את הסל. אני בטוח שהיא עוקבת אחריי. אני יודע איזו הבעה יש לה עכשיו על הפנים. של תיעוב, של רעב, של כעס, של פיצוץ.

לפני שאני הולך, אני מצלצל לאימא, מתפלל שהיא עדיין בבית. היא בבית. אני אומר לה שלא תבוא. היא מתעקשת. אני צורח עליה: אמרתי לך שלא תעזי לבוא, אנחנו יוצאים, לא יהיה מי שיפתח לך. לא, אני לא חולה, אני מרגיש מצוין, ואני מזהיר אותך בפעם החמישים שלא תבואי. טורק לה בפרצוף, וזה כל הסיפור, לפחות לגבי היום.

לסלוח לה. לסלוח לעצמי. תמיד להתפייס. זה כבר נמאס לי. מי שתמיד עושה את הצעד הראשון זה אני. כשאני חוזר מהסופר, אני עדיין מוצא אותה יושבת במטבח. מסכנה שלי, רטובה לגמרי מזיעה. אמרתי לה שתלך להתקלח. חם מדיי בשביל סוף נובמבר, תלכי להתקלח. גם על זה היא מתנפלת עליי. יום אחד אתה בבית, היא אומרת לי, אז אל תנסה להפגין אכפתיות.

הציניות שלך עוד תאכל אותך יום אחד, אני אומר, בודק את מבטה.

שלא יהיה לך אכפת, היא עונה, מכונסת בעצמה, מבטה קבוע בפוסטר הדהוי של אוטו דיקס, גבר מבהיל מביט ממנו בעיניים חדות ודוקרניות. הוא עדיין תקוע על צידה הפנימי של דלת המטבח, מאז שהיא הדביקה אותו שם אי־פעם בדבק מגע. מתי זה היה, אחרי שחזרנו מאיטליה? פתאום בא לי רעיון אדיר.

מה דעתך על שיפוצים?

שלך ושלי אתה מתכוון?

של הבית.

אמרתי לך שאני עוזבת.

בינתיים אני רואה שאת עדיין כאן. אז כל עוד את לא מתכוונת ברצינות, אני דורש ממך להפסיק לאיים.

אתה מאיים? היא שואלת, וזנב חיוך מזדחל לה על השפתיים. שפתיה המפונקות, הלא־תואמות, שפה עליונה חוטית, שפה תחתונה בשרנית.

אני רואה שסוף־סוף תפסת חוש הומור, אני אומר לה, מה דעתך על איזו קומדיה הערב? תפתחי עיתון, אולי עוד נספיק להצגה ראשונה.

פניה שוב מצטננות. הולכת לבוא התקפה. והיא עוד טוענת שאני מפחיד אותה! מאיפה היא מוציאה את כל הדמיונות האלה שלה עליי? פעם אמרתי לה: את מבקשת ממני שלא אדבר אלייך כאילו אני אבא שלך, אז תפסיקי להתנהג איתי כאילו אני אבא שלך. אז היא אמרה: תעזוב את אבא שלי בצד, הוא כבר מת. לא לפי מה שאני רואה, החזרתי לה.

לפני שאנחנו הולכים יש זמן לסלט קטן. איזה רוטב את רוצה? אני שואל, מתפלל לתגובה נורמלית ולא לאיזו נהמה אופיינית.

חרדל, היא עונה, ואני רואה אותה מתלבשת בחדר השינה. בזמן האחרון נדמה לי שהיא נעשתה כפופה. גם בטן קטנה צצה. חוץ מזה המותניים בסדר גמור, שום חגורת שומן. אני מודד אותה בתחושת בעלות נעימה. פיסות החסה הפריכה נקרעות בין אצבעותיי בפיצוצים קטנים חמודים, העגבניות והצנוניות, מוצקות כמו ילדות בנות חמש עשרה, נפרסות בנוחות, פלחים־פלחים, ואחר כך ריבועים־ריבועים, מדויקים, תואמים. ריח הירקות הטריים מזרים בי תחושה טובה. עכשיו תבוא התפייסות על קערת סלט. איך אפשר שלא.

הריח הטרי, המעורר, קורא לה לבוא. היא מתיישבת בפישוק רגליים. הג’ינס החדש דווקא מחמיא לה. קלווין קליין אוהב ילדות. אני רוצה שהיא תתקרב אליי, תיגע בי, אבל אני יודע שהיא לא תעשה את זה, הפרימדונה. יש לה גאווה מחורבנת ופרינציפים של סבתא. רק להתגרות היא יודעת. פותחת רגליים ומחכה. אחר כך שלא יאשימו אותה חס וחלילה בפיתוי, ילדות קטנות צריכות להיות ילדות טובות.

בעניין החור בתחתונים, את יודעת, מה שדיברנו הבוקר, למה בעצם התנהגת ככה, את יכולה להסביר?

אני לא מבינה על מה אתה מדבר.

בחייך, אני לא רוצה להתגרות בך, רק להבין את הראש שלכן.

מה זה ה“שלכן” הזה? רק אל תגיד לי שהיו עוד שניסו את זה עליך, מסייה דון ז’ואן.

טוב, די, רדי מזה. בסך הכול רציתי להבין את הראש שלך.

אני מחלק את הסלט לשתי צלחות, מוזג לה יין, פורס את הלחם לפרוסות דקות, כמעט שקופות, כמו שהיא אוהבת, מפזר לה פרמזן וטבעות בצל על ערמת הסלט, מוציא מהמקרר פחית של שימורי מלפפונים חמוצים שהיא פתחה הבוקר. שותק. מחכה שהיא תתחיל לדבר.

אחרי כמה זמן היא מתרצה.

בעניין האחרות, אתה צודק. שלא תחשוב שזה היה רק הפטנט שלי. במשך די הרבה שנים חשבתי שרק אני מתנהגת ככה, אבל במשך הזמן גיליתי שלא מעט מהחברות שלי, גם הן השתמשו בזה. זה היה מין טריק כזה, אתה מבין? ברגע שאת יוצאת לפגישה ולובשת תחתונים ישנים, נניח עם חורים או כתמי וסת, אז בטוח שלא יהיה לך נעים לפשוט בגדים ליד הבחור. זה כאילו שאת מסירה מעצמך את האחריות למה שיקרה אחר כך. כאילו שלך אין חלק ביוזמה להיכנס למיטה. יש כמובן עוד טכניקות, כמו לא להוציא שערות מהרגליים. אבל טריק התחתונים הוא מהנפוצים. שכנוע עצמי מצוין, עם קבלות.

הרסת אותי עכשיו, את יודעת? איזו שיטה אימבצילית… עוד סלט? אולי גלידה לקינוח? הבאתי רום־צימוקים. לשים לך קצת בצלחת?

לא מתחשק לי.

אבל את אוהבת את זה.

אבל אני לא בא לי, טוב?

נו, מה אכפת לך, אם תאכלי גלידה, אז אחר כך, בסרט, כשיהיה לי משעמם, אני אוכל לטעום ממך רום־צימוקים.

תגיד, למה אתה כזה חנפן מחורבן?

תגידי, גם היום את לובשת תחתונים עם חורים? תיקחי סוודר, שלא יתקרר לך התחת.

אתה מגעיל.

את מגעילה. שיטות כאלה מסוגלות לשגע את הבן אדם הכי מאוזן. אני רוצה שתסבירי לי פעם אחת ולתמיד, למה גם היום את בעצם משתמשת בשיטות האלה עליי. ואל תגידי לי שאת לא יודעת על מה אני מדבר.

למה אתה רומז?

את מתכוונת, חוץ מעונשי השתיקה שלך?

יאללה־יאללה.

אני מתכוון לזה, שאם אני רוצה לראות את היד שלך עליי אני צריך לבוא ולשים את היד שלך עליי. ומזמן נמאס לי מזה, אם לא שמת לב.

אם לא נצא עכשיו, נאחר, היא מעירה כדי להעביר נושא.

לא מעניין אותי, אני רוצה ממך תשובה עכשיו.

אם חיכית עד היום, אתה יכול לחכות עוד שעתיים.

לא רוצה.

אני לא אימא שלך, אני לא חייבת לך כלום.

תגידי, את שונאת אותי?

מי שונא?

 

ערב    🔗

“מה, את הולכת לעבוד?”

“יש לי כתבה לגמור למחר.”

“על מה?”

“ממתי התחלת לגלות עניין בעיתונות?”

“אל תהיי ככה. על מה?”

“על ציד איגואנות, טוב?”

“ברור לך שאת מתרחקת ממני ככה, כשאת כותבת בלילות…”

“אני אשמה שבלילה אני הכי מרוכזת?”

“זה לא שייך. אני חייבת לעבוד. מתי להעיר אותך?”

“את חושבת שאני אבין אותך יום אחד?”

“השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך היא, האם אתה חושב שתאהב אותי יום אחד.”

“זה לא שייך.”

“לא, באמת, תגיד לי, שאני אבין. שאלת את עצמך פעם אחת למה אתה עדיין כאן איתי?”

“במיטה, את מתכוונת?”

“טוב, די, אין לי כוח אליך. אז מתי להעיר אותך?”

“את מתכוונת לעבוד כל הלילה?”

“כנראה שכן. לפחות בעבודה יש לי דד־ליין.”

“למה את רומזת?”

“תעשה טובה ולך לישון.”

“מצא חן בעיניך הסרט?”

“לא כל כך.”

“למה לא?”

“לא אהבתי את כל ה’שהיא לא' ו’שהוא כן'. נניח כשהיא אומרת לו שהיא צריכה זמן לעצמה. פשוט לא האמנתי שם לשום דבר שקורה ביניהם.”

“ממש כמו אצלנו, אה?… חשבתי שיש לך זמן לעצמך.”

“אני לא מדברת על עצמי. ואם כבר מדברים, אז יש לי יותר מדיי זמן לעצמי.”

“היא אמרה בסרט שהיא נחנקת. ואת, מה את רוצה בדיוק? את רואה, את שותקת כי אין לך תשובה.”

“אתה יודע שאתה נאנח מתוך שינה?”

“לא ידעתי… מה הקשר?”

“בירה נשר.”

“יאללה־יאללה. נו, תשפכי.”

“אני מתכוונת לחוסר הקשר בין הבפנים והבחוץ. בין איך שאתה פועל או איך שאני פועלת, לבין מה שבאמת פועל בתוכנו. ואני יודעת שלהודות באמת, זה להודות שאנחנו מקננים אחד בתוך השני.”

“למה את תמיד חייבת לנסח…”

“רק אל תגיד שזה מקלקל הכול בינינו, אני עלולה להקיא.”

“נדמה לך שהתכוונתי להגיד את זה?”

“כן, היה נראה לי שזה עומד לך על קצה הלשון.”

“אז את טועה, גברת. ולמרות שנדמה לך, לא תמיד את יכולה לקרוא את מה שאני חושב.”

“או־הו, אז עכשיו זה אתה שיודע מה אני חושבת?”

“את יודעת? את באמת דומה לאישה מהסרט. מרגיזה, מעצבנת, תמיד בטוחה שרק לך יש את התשובות הנכונות ושרק את רואה מה שקורה. אז אני יכול לבשר לך שאני לא האמנתי לרגע כשההיא מהסרט אומרת לו שהוא יכול, מצידה, להיעלם מחייה.”

“בדיוק על זה דיברתי לפני רגע. אבל מתאים לך לא לשים לב. הרי אתה תמיד חייב לצאת הכי חכם. תמיד עם המילה האחרונה.”

“עושה רושם שאני מגעיל אותך. תגידי, מי הטיפוס שלך בכלל?”

“טיפוס פולני.”

“כמובן. עוד תכונות מלבבות?”

“טיפוס פולני, בן יחיד, עם אימא נודניקית, שחושבת שהבן שלה הוא גבר חייה.”

“מושלם. מה עוד?”

“מפונק ואגוצנטרי.”

“זה כל הקומפלימנטים שלך להיום? אני עוד ארגיש מקופח.”

“והטיפוס שלך?”

“את הרי יודעת. אחת שיודעת לעודד גברים ולעשות להם טוב לאגו. אחת שתהיה גאה בי. שהרגישות שלה מפורסמת. בדיוק כמו זאת שיש לי בבית. מכירה אותה במקרה?”

“במקרה.”

דה?" "אז את מו

“במה?”

“שאת פוגעת בי.”

“שוב חזרנו לזה? אני מוכנה להודות שפיתחתי מיומנויות של שונאת גברים. אבל כידוע, היה לי מדריך לא רע.”

“ושונא הנשים לעולם יחיה, את מתכוונת.”

“לעולם לא הגדרת משהו כל כך נכון.”

“גברת פרימדונה.”

“אדון גאון.”

“את מאמינה שאלו מהסרט יהיו אי פעם טובים זה בשביל זו?”

“אלוהים גדול.”

תל אביב, 1992