בלילה נעצר השעון. מחוגיו נתקעו על השעה שלוש. היו לו פני ירח ועיניים ירוקות זרחניות, אחת קטנה, אחת גדולה, ושתיהן רחוקות זו מזו, כמו עיניים של קסוקר. בעיניי העצומות יכולתי להרגיש את פעימת המחוגים שעצרו באחת. בבוקר כבר לא היה טעם לענוד אותו. מצד שני, קצת הצטערתי שפרק יד שמאל שלי תישאר חשופה, תסגיר לכל את עקבות פס הלחץ האדום שהתהווה שם במהלך נישואיי. מעתה ואילך אצטרך להסתדר בלי שעון.
ניסיתי לאמוד את השעה על פי מיקום השמש בשמיים. היא עמדה קצת שמאלה מן המרכז, לכיוון מערב. הייתי בטוחה: השעה שתיים. השמש הציפה את תחנת הרכבת הרומאית באור חם, והיה לי נעים להרגיש את לטיפתה הרכה על זרועותיי החשופות. עדיין הייתי רעננה למדיי להמשך המסע. צעקות הקונדוקטור שעשעו אותי, למרות שהאיטלקית שלו נשמעה לי קצת מסורסת. אולי דיבר בניב סארדי או סיציליאני. גם השעון הגדול בתחנה הורה שתיים. עד שנגיע לנאפולי השעה תהיה חמש, מקסימום חמש וחצי, ועוד אספיק לסייר קצת בעיר לפני שאקח את הרחפת לאי. הבטתי בשעון בית הנתיבות. השעה הייתה באמת שתיים. שמחתי. הייתי מרוצה מההתמצאות הקטנה שלי בגרמי השמיים.
הכרטיסן האיץ בי להיכנס לרכבת. משום מה נשארתי אחרונה על הרציף, נהנית מהאפשרויות הרבות שעמדו בפניי לבחור לי מקום ישיבה. אני אוהבת להתלבט בזה. אפשר שאפנה ימינה בקרון, יש שם טור ישיבה פנוי. אבל בהחלט ייתכן שאשב ליד זוג בגיל העמידה. הם נראים טיפוסים נורדים, ואלה תמיד בחירה טובה: שקטים, מנומסים, מציעים לך טישו אם את מתעטשת, חרדים לך. אולי אפשר להציע לך משהו? תה רענן מתרמוס משובץ, או מים מינרליים שהאישה שומרת בתוך צידנית טיולים קפואה. חושבים על הכול, האירופאים האלה.
ואולי אפנה שמאלה? אני בוחנת את התא בקפדנות. זו כל ההנאה. בקרון הזה התקבצו בעיקר צעירים, חלקם בטח בני המקום. לגבי האחרים, הבהירים יותר, שלוקי העור, קשה לדעת. אולי יש ביניהם כמה בריטים. אלה הכי טובים. תמיד שקטים, מרוכזים בעצמם, ראשם עמוק בספר, כמעט תמיד בעותק של “יריד ההבלים” בכריכה רכה, והם לא מפריעים לך או מוחים אם את רוצה לפתוח את החלון. ואם הם שמים לב שהשמש חודרת לך לעיניים, מיד הם קמים לעזור לך להזיז חלון תקוע ומסיטים בנימוס את הווילון, אפילו בלי שתבקשי.
כשהשמש חודרת לעיניים זה הכי גרוע. אז את מתחילה לראות כפול, כמו דרך תחתית של צנצנת לבנייה. המראות הופכים שסועים, העצמים הופכים גדולים, מעוותים בשוליים, וזוהי תמונת עולם די מפחידה. לכן בריטים שקטים הם אולי הפתרון לבעיות מסע שכאלה.
היה הגיוני למדיי שאבחר לשבת לידם. ליד החלון השמאלי שלהם היה מקום פנוי. הם היו שני בחורים ובחורה, מעוגלי פנים וחיוורים, נראים כמו סטודנטים בחופשה. השמאלי הוא בטח החבר של הבחורה והימני חבר שלו, גלגל חמישי. אני רואה הרבה כאלה בנסיעות. בני לוויה שאף אחד לא ממש רוצה בחברתם, אבל לא נעים לבקש מהם להתאדות. עצרתי לרגע לידם. הימני הציץ בי, ומיד הוריד את עיניו בביישנות.
בלי לתת לעצמי דין וחשבון המשכתי ללכת עד הסוף, מתרחקת מקולות ההמולה של חבורת נערים מקומיים בנעלי “אספנדריל” ושארוואלים, שחומי פנים כמקסיקנים, שצחקו באיטלקית דרומית, זימתית, ובהחלט מתקבל על הדעת שעל חשבון חזי המתרחק, החצי מעורטל, בגופייה כתומה.
התיישבתי בספסל הלפני אחרון, מקיפה במבטי את יושבי הספסל האחרון וגם את אלה שישבו ממול. כולם היו צעירים, קשה לאמוד לגמרי את גילם, אבל שמתי לב שאלו שישבו בסוף היו ילד וילדה, הילדה על סף הנערות והילד קטן ממנה ובעל פנים מתוקות, כמו בובת פינוקיו חסרת הגנה, אצבעוני מעץ, שעוד רגע ילך ויקטן וצריך יהיה להנשים אותו כדי לנפח אותו לממדים נורמליים.
מיקמתי את ישבני בנוחות על הספסל, שעכשיו יהיה מיטתי למשך שלוש, שלוש וחצי שעות. הרמתי רגליים והשענתי את ראשי על החלון, ומתנוחה זו המשכתי לסקור את הילדים. הם היו ערניים, וכדרכם של ילדים לא היו מסוגלים לשבת לרגע במנוחה ושבו והחליפו מקומות. אילו הייתה כאן איזו מורה, חשבתי לעצמי מתוך נמנום, היא כבר הייתה אומרת להם לשבת בשקט, לשלב ידיים מאחורי הגב, ומכריחה אותם לפזם שיר רועים איטלקי ללחן עממי דרומי, כאילו היו חבורת ילדים מחונכים מהספר של דה־אמיצ’יס. מעניין מה עושים עכשיו הילדים, שאלתי את עצמי לרגע, אבל מיד עלה בי הטעם המר מהמריבה האחרונה עם שלומי, לפני הנסיעה. לפעמים, העצמאות שלי גורמת לו להזקיר את האגו הגברי, כמו תרנגול שזוקר את כרבולתו. עד כדי כך הוא צפוי ובנאלי. אבל הילדים. הילדים.
כדי למחוק את רגשות האשם בנוגע לאמנון ותמר שלי שעזבתי מאחור, הסטתי מיד את מבטי מהרומאים הקטנים אל החלון, ומיקדתי אותו בנכנסים וביוצאים בקפיטריה שבתחנה. מהוויטרינה נשקפה צדודיתה של מלצרית מדוכדכת ואובדת עצות ששפכה ספל אספרסו על לקוח. מיד הגיע מבול קללות באיטלקית ומריבה רעשנית שחדרה אפילו לקרון. הרגשתי את האור החם על עורפי, מתוק ושקט, אבל כשהתחילו העקצוצים המעצבנים סגרתי את המסך, ואפלולית כיסתה את מלבן מושבי, הטריטוריה היחידה שיש לי כרגע בעולם. וסוף סוף זזה הרכבת.
מלבד השקשוק המונוטוני, היה שקט מאוד בקרון. אני לא יודעת כמה זמן עבר מהרגע שבו התיישבתי, מדמה שאני לבדי בעולם, ועד הרגע שבו התחלתי לדבר איתם. בעצם, אני בכלל לא יודעת למה התחלתי לדבר איתם, בהתחשב בכך שהמחשבה על הילדים דיכאה אותי עכשיו יותר מכל דבר אחר. קשקשתי איתם באיטלקית המרוסקת שלי, והצלחתי לשעשע את הילדה ולפייס את הילד. שיחקתי איתם, לא זוכרת במה, איקס־מיקס־דריקס, משהו כזה, ואולי בשל כך לא הבחנתי שעברו השעות.
שעת אחר הצוהריים האפילה במעט את קרון הרכבת. עכשיו היה קודר ואפרורי, כאילו בחוץ אור יום מעונן או שעת בין ערביים. לא שמתי לב שאנשים יורדים בתחנות, ופתאום היינו לבדנו. הרכבת עצרה, כאילו מעצמה. יצאנו לרגע, לנשום קצת אוויר. הילדה, שבמשך כל הנסיעה התעסקה עם כפכפי עץ הולנדיים גדולים ממידתה, נתנה לי אותם וביקשה ממני למדוד. אך בעוד שרגליה הפעוטות טבעו בתוכם, אלו שלי מצאו בהם מקום מרווח, וחוץ מהרטיבות הלא־נעימה ששקעה בתחתיתם כמו בוץ, היה זה בית נעים, בטוח ונוח לרגליים שלי. החלטתי לנעול אותם. מה יש, אהיה הולנדית לכמה שעות.
פתאום ניגש אלינו גבר. נדמה היה לי שהוא הכרטיסן שסייר בין המושבים בראשית הנסיעה, ותבע בקול סמכותי אך גברי ונעים להראות לו את הכרטיסים או לחשוף את השוברים החודשיים מעטיפת הפלסטיק האדומה. חשבתי לשאול אותו מדוע אנחנו מתעכבים ומתי כבר נגיע העירה. ברציף נראו אנשים עם מזוודות מתרחקים בזריזות לעבר גרם מדרגות מתכתי גבוה, המעלה את הנוסעים היוצאים אל גשר עילי מעל פסי הרכבת. אבל לאיזו עיר שדה הוא מוציא אותם, את זה לא ידעתי.
בינתיים, הבחנתי שהילדים משוחחים עם הגבר בפרץ אנרגיה, כאילו בוער להם משהו. ילדים תמיד מתרגשים, אפילו כשאין צורך. ילדים מתלהבים מכל דבר. הוא אמר לילדים לבוא איתו, אבל הם התעקשו להישאר איתי והתחננו שאצטרף אליהם. הגבר, שפתאום קלטתי שהוא אביהם, ניסה להסביר להם בשלווה שהסניורינה צריכה להמשיך בדרכה. ובאמת הייתי צריכה. קאפרי חיכתה לי. הווילה של אקסל מונטה חיכתה לי. כבר מזמן הבטחתי לעצמי לבקר במקום, אולי אקלוט קצת השראה. במדריך התיירים נכתב שבחצר יש גן פסלים עשיר, גלתיאה קטנה חצובה שם באבן, ופיגמליון שלה יושב על העץ רועד מפחד ומייבב: “מה עשיתי? מה עשיתי?” ואולי בעצם להפך?
מדריך התיירים שלא מש מידיי, וכבר היה מדובלל מזיעה ומכתמי מאכלים, קבע ששעות הביקור במקום הן בין ארבע לשש אחר הצוהריים, אבל חשוב מאוד לשים לב לכך שהרכבל המוליך אל הפסגה מפסיק לעבוד בשש. לא נתתי לעצמי דין וחשבון, ואמרתי להם: “לא נורא, אני אוכל להמשיך בנסיעה אחר כך.” הילדים היו מרוצים. הבחנתי שגם האבא. במבט די חטוף שמתי לב שהוא מושך. שחרחר, כנראה בן המקום, דק, שיער כסוף, קומה ממוצעת, תווי פנים חטובים, גלויים. גבר נאה. קודם הוא קרא לי סניורינה, אולי כדי להתחנף, ועכשיו הוא מציע לי לבוא איתם. הסכמתי בקלות. הילדים שמחו, אני שמחתי. הצגנו את עצמנו, נעים מאוד מילי, וכיוצא בזה.
יצאנו מבית הנתיבות ועלינו בגרם המדרגות המתכתי שזרועותיו העבותות מלאות בברגים. אחר כך נזכרתי שהוא דמה לתפאורה בסרט עתידני ישן ומפורסם. כמו מין מפלצת עירונית היה בנוי על המסילה, ארוך מאוד וגמלוני, כמו ערוץ לגיהינום.
עלינו בו, כפות רגלינו החובטות במדרגות משאירות הד עמום על המתכת, וחיכיתי לדעת מתי ייגמר. בסופו של דבר הטיפוס המייגע הסתיים. הגענו לחדר גדול, מלא במכונות בעלות גופים מסועפים וחורקים. מכך הסקתי שהאבא הוא באמת עובד של תחנת הרכבת. הוא התנצל על התוהו ובוהו והציע לי לעלות איתם למעלה. טען שיש שם מצפה של כוכבים.
הסכמתי. בקלות. בלי לתת לעצמי דין וחשבון. יש רגעים שבהם אני מסוגלת להתנהג באימפולסיביות, בלי שום ביקורת עצמית, כמו בני הנוער שמוחם אשר טרם התעצב מוביל אותם להרפתקאות הרות אסון. שלומי מאשים אותי שאני מסוגלת להיות חסרת אחריות לגמרי, אפילו כשאני עם הילדים.
אבל צריך להודות, היה ברומאים הקטנים משהו מקסים ומושך לב. הם אהבו את אביהם, וגם אני נטיתי בקלות להפקיד את חיי בידיו. תמיד בטחתי בגברים שמגדלים את ילדיהם לבד. הם נראו לי אמינים מגברים אחרים, כאילו יוכלו לדאוג גם לי, אפילו שלא אחת נוכחתי לדעת שאין שום קשר בין שני הדברים. ישנם גברים שמציעים לך מראית עין של אבהיות, ורק אחר כך את מגלה שהילדים שלהם ממש לא בזין שלהם.
נמשכתי אחריהם למעלה. עכשיו כבר לא נותרה בידי כל אפשרות לשוב בחזרה. בינתיים, המשכתי להשתעשע במשחקי לשון ולהתלוצץ עם הרומאים הקטנים. הם מאוד שמחו בי כפי שאני שמחתי בהם. התמלאתי ציפייה נעימה, מסוקרנת לדעת מה ייצא מהקשר החדש הזה.
הבחנתי שהאב נוהג בשיטתיות. הוא אמר שתחילה עלינו לעבור טיהור מיוחד כדי לעלות למצפה. יש שם קרינה, הזהיר, וכך נגן על עצמנו. בייחוד חשוב להגן על העיניים, הזהיר שוב. עכשיו קשה לי להיזכר: היו לו עיניים כחולות או ירוקות? ואולי אפורות, או כל הצבעים האלה ביחד? נזכרתי שבצרפתית קוראים לזה “שונג’ון”, צבע המעורבב מכמה צבעים, ויש אנשים המאמינים שיש לו יכולת מיסטית להשפיע על המוח. לי זה לא שינה הרבה. ידעתי שאני נמשכת אליו, אבל קרוב לוודאי שזה היה רק בגלל הבדידות הגופנית שכפיתי על עצמי במסעי הגלמוד: אישה לבדה, בלי משפחתה.
בפתח למצפה, לפני שעולים במעלית השואבת מעלה, ישבו איש ואישה משועממים. הם לא התפלאו על האורחת שמקרוב באה. האב עבר ראשון את התהליך, והאישה המבוגרת ריססה אותו בתרסיס חום עכרורי. בעת התהליך, הורתה, צריך לפקוח חזק את העיניים ולהפנות את הראש שמאלה. הוא הורה לה להוסיף לחץ, כי טען ששיעור קרינה היום גבוה מן הרגיל.
אחר כך בא תורם של הילדים. האישה הושיבה אותם על ירכיה העבות, אבל עשתה זאת במין מוכניות המנוגדת מאוד לאימהיות של ירכיה. היא העבירה אותם בתהליך זהה. דומה שהיו רגילים בו, כי הם לא מחו, לא צעקו וגם לא פחדו.
אני, לעומת זאת, מאוד פחדתי. פחדתי שאפול, שלא אספוג מספיק מן התרסיס. ומה יהיה על עדשות המגע החדשות שלי? שאלתי אותה, והיא השיבה שאין צורך להסיר אותן, עיניים זה עיניים, עם או בלי עדשות מגע. ובכל זאת לא יכולתי לבלום את הפחד. בזמן שהתרסיס החום כיסה אותי, התקשיתי להחזיק את עיניי פקוחות. ניסיתי להיאבק ברפלקס אבל לא ממש הצלחתי, כמו היה לעיניי כוח רצון משל עצמן, שאינו סר למשמעת המוח. חשבתי לי: זהו זה, מה יהיה עכשיו על עיניי המסכנות שייחשפו לקרינה? כיצד ישתקף מהן המבט מעתה והלאה? כיצד אראה את ילדיי? את בעלי?
הריסוס הסתיים. עכשיו היה עלינו לעלות למעלה. גם כאן קידם את פנינו גרם מדרגות אינסופי מאבן אפורה, כמו גרמי המדרגות שיש בארמונות מן המאה השבע־עשרה והשמונה־עשרה, בהם ביקרתי בטיוליי כמעט מידי יום.
האב עלה ראשון. אני והילדים טיפסנו אחריו. למרות שכבר לא הייתי רגועה ושאננה, המשכתי להתלוצץ איתם. הם היו כל כך מתוקים, במיוחד הילד, על אף שנדמה לי שהוא הולך ומצטמק, כאילו עוד דקה ייעלם מן העין, לפחות מזו שלי, בעלת הרפלקסים.
מרגע לרגע הכול נעשה מוזר יותר ויותר. ובאמת שאינני מחפשת דברים מדהימים. עברתי את הגיל. דברים מדהימים פוגמים בתחושת ההנאה מדברים קטנים. דברים מדהימים גורמים לך להתמכר אליהם, עד שראשך יגיע לעפר. בערך כמו שימוש בוויברטור. אחרי שאת מפעילה לחץ חשמלי אינטנסיבי על בלוטות ההתרגשות, אל תצפי ליהנות מסתם לחץ ידני.
עלינו בטור. בראשו הפסיע האב, אחריו הנערה המבכירה, ואילו הנער הקטן נגרר אחריהם באפיסת כוחות. בסופו של הטור המוזר עליתי אני, לא יודעת למה לצפות ולמה מצפים ממני. אבל זה בטח הרבה יותר מעניין מהווילה של אקסל מונטה, שמעתי קול קטן מצייץ בתוכי. המשכתי לעלות בלי לעשות חשבון.
סוף־סוף הגענו. אולם רחב נפתח לנגד עינינו, יפהפה, מדהים, עם תפאורה של ארמונות רנסנסיים ובארוקיים. האולם הוביל לגן פורח, מלא אשוחים צפוניים ודשא סמיך, שהלב מתמלא בערגה לא הגיונית רק למראהו.
“הנה המיטה של נפוליון!” זיהיתי בשמחה. ואולי זו בעצם מיטת האפיריון של ג’וזפין? שאלתי את עצמי, מתקשה לצנן את התלהבותי.
גם הגבר שמח, כפי הנראה למראה שמחתי. הרגשתי הכרת תודה, כמו ילדה. כל כך שמחתי למראה ההיכל הפלאי הזה שהוא הביא אותי בסודו. איך יכולתי לפקפק בו? לחשוד במניעיו? בגן, מרחוק, ראיתי יריד כפרי אמיתי, בנוי מאוהלים, מרובב שולחנות עץ מסיביים, ביניהם הסתובבו איכרות שמנות ומזגו שיכר בכוסות הבטנוניות של האיכרים. על השולחנות הבחנתי בכיכרות לחם כבירות מידות, עצומות כגלגלי כרכרות, ובפנכות חמאה צהובה מאוד. רציתי להתקרב, להישאב אליהם, אבל אז הוא העיר באוזניי כי כל מה שאני רואה הוא בעצם רק הולוגרמה.
לא הספקתי להתרשם מהמיצג המדהים הזה, ושוב היינו על גרם המדרגות, נשאבים מעלה, ממשיכים הלאה. שמחה התפשטה בי והכרת תודה. חשבתי לעצמי: האם הוא מתכנן לנו ערב מיוחד שבו אוכל להביע את הכרת תודתי, שהלכה והתבשלה בחום מהביל של תשוקה, בצריבה עמומה, בשיפולי בטני? למעלה, אמר, עוד צפויה לנו חווית המצפה, אבל בינתיים נעצור כאן, והחווה בידו לעבר מסדרונות ארוכים שמשכו אותי אליהם, לא יודעת מדוע, אולי בגלל שהיו עמוסים במתלים מתכתיים, מסודרים בשורות מופתיות, ועליהם בגדים צבעוניים בדגמים מיוחדים, כאילו גזרו אותם בלי להתחשב בחוקי הסימטריה וההרמוניה. התשוקה אליו נדחקה חיש קל אל מול ערמות בגדי המעצבים, המוכנים והמזומנים, רק הושיטי יד ולבשי אותם.
היו שם חליפות ערב בסגנון גברי מצמר נקי, שנראו כמו הציורים של מונדריאן, וקרדיגנים מוזרים וענוגים למראה, ובלייזרים נוקשים, מעוצבים במיוחד לנשים. בחרי לך, אמר, ומפני שמיעט לדבר, נשמעו לי דבריו הספורים כחוכמה עתיקה שצריך לדעת לפענח אותה, אבל תוכלי לעשות זאת רק אם תגיעי לרמה המתאימה. איזו נדיבות רוח, חשבתי לי, כשמדדתי שוב ושוב בגדים, ולנגדי הולוגרמות שהוכפלו בדמותי, מודדות אף הן מעילי צמר מגושמים על שמלות נשף, בליל של בגדים מאופנות שחלפו. המסדרון התמלא בכפילותיי, מפזזות, שמחות על המציאות, כאילו חלשו על אגף הבגדים בחנות כולבו. כולן אמרו בחיוך זימתי: “אהה, מה שהיא מתכננת לעשות איתו הלילה, ידעה לסדר לעצמה טוב־טוב את הטיול הזה.”
חייכתי לעצמי. באמת תכננתי את הלילה שלנו. תכננתי אותו פרט אחרי פרט. חלמתי לשקוע בשקע הרך של כתפו החזקה. לנשוך את תנוך אוזנו. לנשום לתוכי את ריחו ולמצותו. רציתי לשכב על גופו, להרגיש את אברו הרך נפלט מתוכי. מאוד רציתי לשקוע באגמים מחליפי הצבעים שהיו עיניו. חשבתי על הילדים שלו, שפתאום הפכו לילדיי.
ההזיה הנעימה נקטעה בפרץ צחוק גס, אחיד וממושך. אלה היו ההולוגרמות שלי. הוא העמיד אותן זו על גבי זו כמו בפוטומונאטז'. האם הייתי מה שהוא רצה שאהיה? תמהתי כיצד ניתח את דמותי במכונות האלה שלו, ופרט אותי לפרוטות באמצעות אותן הולוגרמות מזוויעות. האם כך הוא רואה אותי, שאלתי את עצמי בתחילתה של אכזבה. למה הן שמחות לאדי? למה הן המוניות וביקורתיות? מדוע הן כאלה חומרניות וגנדרניות? ומה כל הלהט הזה למראה השמלות היפות והבגדים הדו־מיניים מבתי מעצבים מפורסמים? בשביל מה להן כל כך הרבה בגדים, כאשר אני יודעת בוודאות שארונות הבגדים שלהן מתפוצצים מעומס?
כפילותיי הסתערו עליי וקרעו אותי לגזרים. הן התבוללו זו בזו והשתקפו זו על גבי זו בצבעים חדים. שאלתי את עצמי למה לעזאזל לא ישבתי ליד הבריטים או השוודים. מדוע התיידדתי דווקא עם האצבעוני המנומנם ועם הילדה בעלת כפכפי העץ ההולנדיים, המעוטרים בציורים ילדותיים תמימים. והעיקר, איפה האבא? למה הוא לא בא להציל אותי? לא אתפלא בכלל אם יתברר שהוא יושב לו באיזה תא בקרה, משחק בכפתורים ושולט על המערכת שהכפילה את דמותי לעשר הולוגרמות בוגדניות, המסתערות בציפורניים ארוכות על גופי, ואילו הוא שולט בהן מלמעלה ומכוון את תנועותיהן כדי שיזיקו לי.
זה ההיכל שלו, חשבתי, לא ההיכל שלי. אני מעניקה לו יותר מדיי כוח. אני חייבת להפסיק לחשוק בו. פתאום הבנתי שהוא בוחן אותי. שהכול היה מין בחינה עקומה ומעוותת: מעלה אותי ככה דרגה אחר דרגה, מציע לי ככה, כאילו בנדיבות, יותר מדיי דברים טובים. ומתי תבוא הבעיטה? איך לא חשבתי על זה, אני, שתמיד ידעתי בדיוק ליד מי כדאי לשבת במסעותיי, והבחנתי מיידית מי מבין האנשים הוא טיפוס שעושה בעיות ומי נותן לך לחיות בשקט, עם כבוד, בטריטוריה הקטנה שלך.
אני לא רוצה את הבגדים שלך, צעקתי אליו. אני לא רוצה לעלות למצפה שלך. אני לא רוצה את הטובות שלך. אני מרחמת על הילדים שלך. על אצבעוני שהולך ונמוג, שעוד רגע יהפוך לאשליה אופטית, ועל הילדה בעלת הכפכפים ההולנדיים הרטובים, בטח מדמעות. והכול בגללך! הטחתי בפניו. מה בסך הכול רציתי, מה? לבלות איתך ועם הילדים ערב משפחתי נעים? להשכיב אותם לישון? ואולי גם לילה שקט של שנינו ביחד, שלובי איברים במיטת אפיריון? ואחר כך, חופשיה, מרוקנת, שקטה, להמשיך לבדי בטיול. קאפרי תוכל לחכות לי עוד יום אחד. אבל בשום פנים ואופן אני לא מוכנה להפסיד את היומיים שהקצבתי לי לסיור באי, לפני שאחזור לרומא, לטיסת אל־על 333 רומא־תל אביב, ואל ילדיי שלי, המחכים במיטות הילדים הגבוהות, המעוטרות בציוריהם של פינוקיו והרועה הקטנה, החלילן מהמלין והנסיכות המרקדות.
חששתי שהוא לא ייתן לי ללכת, וייתכן גם שלמרות הסלידה והאימה, משהו בי רצה להישאר. אבל הוא לא עשה בעיות. פשוט נתן לי ללכת.
הירידה למטה דמתה בעיניי לצניחה חופשית. לעולם אין לדעת אם המצנח ייפתח, או שבקרוב ימצאו אותך כמו עיסת בשר ודם על הקרקע, עוד רגע תהפכי לרקבובית, דשן אורגני. תחילה המדרגות המפותלות כמו מבנה של אוזן, ואחריהן המעלית המורידה אותך קומה, היישר לחיקם של האיש והאישה השמנים מהציור של בוטרו, היושבים בחדר הקבלה ומזכים אותך במבט אדיש, למוד מבקרים. עכשיו הייתי לבדי, אבל הם עדיין לא גילו כלפיי שום סקרנות. הבנתי שכבר שכחו אותי. כל כך מהר שכחו. הבנתי שמה שמעידים פנייך הוא מה שמעידים פנייך, ותו לא. איש לא מתעמק בך יותר מדיי. רגע את כאן, ואז פאףףף… כבר אינך, למרות שתמיד נדמה לך שמשהו ממך חייב להישאר חרוט בפנים שממול, שאיזה סימן ממך ייוותר בזולת: מבט, צללית, חיוך, עקבות מליל אהבה, מטיול, מחיי נישואים, אפילו ממריבה קשה. אבל כולם שוכחים מהר. מהר מדיי.
באותו רגע של צניחה הדרגתית למטה שמתי לב שרגליי יחפות. ייתכן שהשארתי את נעליי לילדה בעלת הכפכפים הרטובים. לא נתתי על כך דין וחשבון. לא השארתי לעצמי שום מזכרת מהם, מהגבר ומהילדים. אין דבר, כשאגיע למטען שלי בתא השמור שבתחנת הרכבת, אנעל את זוג הנעליים הרזרבי.
דילגתי למטה בקלילות, ברגליים יחפות, על שלד המתכת, אל חיק המסילה. יש לך מזל, אמר הקופאי, בעוד רבע שעה תגיע הרכבת המהירה לנאפולי. שיערתי שעכשיו כבר בוקר. אם כך, אז לפניי עוד יום תמים בקאפרי, ואם יישאר זמן, אולי אקפוץ ברחפת לסורנטו. במדריך נכתב שמחוץ לעונה אפשר להשיג שם חדר נעים ליחיד בזיל־הזול. ציפייה חדשה עלתה בבטני. ציפייה קלילה ובוגדנית. כמה מהר נטשתי את הילדים ואת האבא. כל מה שחשבתי לי הוא ליד מי אשב בקרון המגיע בטרטור מכיוון צפון, עוד רגע ימלא את כל שדה הראייה. הכי טוב לא לתת דין וחשבון ליד מי.
תל אביב, 1991
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.