ולאדימיר אלכסנדר לא מסוגל לישון. כבר מספר שנים שהוא אינו מצליח להירדם בלילות, ובימים הוא מסתובב מוטרד וסהרורי, עיניו נפוחות ומושחרות כעיניו של מתאבק מוכה, מבטו בוהה ומוחו הגדוש נודד לאלף כיוונים בלתי נשלטים. המילים הללו, הנפלאות בדרכן, יצרו אצלו תחושה עמומה המוכרת לו מאיזה שהוא מקום. אילולא כתב את הסיפור בעצמו, הוא היה משוכנע שקרא אותו באיזשהו מקום.
ולאדימיר אלכסנדר, וולודיה בקיצור, בחור בן 32, היה נשוי בדרכו לבחורה צוענייה בדרכה. אילו כתב את הסיפור מישהו אחר, כפי שוולודיה חשד לפעמים שקורה לו, היה בוודאי מוסיף: וגם ילדים צוענים בדרכם. אבל ולאדימיר לא תכנן צאצאים שאחזקתם תחרוג מעבר לאפשרויותיו הכספיות הדלות. את הרומן החל לכתוב בוקר אחד לאחר לילה נוסף ללא שינה, ואין צורך לומר שלא יסיים אותו לעולם, כשם שלילות האינסומניה הכרונית שלו לא ייגמרו, לפחות כל עוד צוענים מימי ילדותו בחצי אי קרים ימשיכו להטריד אותו, ומיטת הסוכנות בעלת מזרן הקש האכזרי תציק לגבו השבור מהעבודה במפעל, שכן אין ידו משגת לקנות מזרן פרדייז שמיימי, יצוק קפיצים שבריריים, כמפורסם בכל העיתונים.
את יום עבודתו מסיים ולאדימיר קופמן במפעל קטן לאלקטרוניקה בחולון בתפקיד טכנאי טלוויזיה, מקצוע אותו רכש עוד בארץ מולדתו שעל גדות הנהר. תמיד הוא ממהר להגיע הביתה לדירת שלושת החדרים הסטנדרטית בשיכון לזוגות צעירים, קומה רביעית מימין, בלי מעלית. בחצר מסתובבים ילדים מלוכלכים – לא שלו, איזה מזל! – הכביסה נוגעת מרפסת במרפסת, שלא לדבר על הצעקות, וולאדימיר נתקף בהתקף גועל יומיומי.
בגיל עשר עלה דרך וינה לארץ ישראל, כמו שהבטיחו ההורים. בגיל עשר קנו לו טרינינג כחול של פומה, ועכשיו כבר יש לו שנים־עשר חליפות טרינינג: אחת אדומה, שתיים שחורות, והיתר, שקנתה לו אשתו בהנחה גדולה ממפעל שפשט רגל, מפוספסות בירוק זרחני וכתום תפוז, ועוד אחת שקיבל מהפועל חולון, הקבוצה האהובה עליו.
את שעות אחר הצוהריים הוא מבלה בשכיבה על הספה בסלון הפונקציונאלי, הכמעט עירום מרהיטים, ומשתדל לתכנן את לילו הבא פקוח העיניים, כיצד יכתוב עוד פרק ברומן האינסומניה שלו, כיצד ינפח בלונים עם הילדים שייוולדו לו, ועוד אי אלו הרהורים ערבים שהנעימו את שעותיו. אבל מרוב חלומות ורודים, שוב לא הצליח להירדם.
במהלך הימים כתב את העלילה במוחו, מתאם את קצה הפסקאות למקצב הדפסת המעגלים האלקטרוניים במפעל, מציץ בחצי עין על מנהל המשמרת, לבדוק שהוא לא תופס אותו מפשל בעבודה. בלילות המתארכים ללא שינה שיחזר את העלילה על דף נייר מחשב, המקושקש בצידו השני בחישובי בנק מפורטים כמו נמלים של אשתו הצוענייה, שהקפידה לחשב מדי שבוע בשבוע את הוצאות ה“נכנס והיוצא” שלהם, כפי שספרה באדיקות את משגליהם.
במהלך הלילות הללו – אולי מפני שדעתו הוסחה באשמת טורי החשבונות, שנראו לו יותר ויותר כמו מלכודות עכבישים משוכללות – התאמץ ולאדימיר להתרכז בשמו ובפרטיו של הגיבור: אחד ולאדימיר קוזניצוב, עלה לארץ מקייב בגיל 12 עם אימו האלמנה, טכנאי טלוויזיות במקצועו. גם לו הבטיחה האם טרינינגים נפלאים בחנויות השפע של המערב. בהיותם במטוס הקטן – פרעוש יהודי מלוכלך, רטנה האם – היא עדיין האמינה שהם נוסעים לאיטליה, עד שנודע לה שפקידי העלייה הטעו אותה במזיד. כשהתבררה לה התרמית האיומה, כבר היה מאוחר מדיי. אבל עד מהרה התאוששה אימו של ולאדימיר ניסימוב וחשבה לעצמה: מה כבר יכול להיות, שנה שנתיים כאן, ואז הופל’ה, לקרובים בקנדה.
ולאדימיר לא שכח את הרגע ההיסטורי הזה, שנטבע במוחו כמו פנים מלכותיות על מטבעות בערך של פרוטה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראה את עיני אימו בורקות באור שמיימי לבן, שהתגבשו כמו ערמות כותנה גולמית וכיסו את החלון האובלי הקטן שליד המושב שלו במטוס. עד היום נדמה לו לפעמים שהזיכרון הזה נדבק למוחו, כמו מסטיק בזוקה לתחתיתו של מושב אוטובוס. מגרדים מגדרים, אבל אין שום דרך להיפטר מזה. תמיד תישאר איזו פיסה מגעילה, תקועה כמו עצם בגרון.
פעם עוד האמין שאפשר וכדאי להעלות את הזיכרון על הנייר. אולי ההנצחה הסופית בשחור על גבי הלבן, שאין ממנה חזרה, תעזור לו לרוקן את האירוע מכלי הקיבול של הזיכרון לתוך משטח של דף קוורטו תמים. ולאדימיר ידע שפשוט צריך להזרים את המחשבה היישר לקצות האצבעות הנוקשות בעליזות או בכבדות על המקשים הקלילים של המקלדת – תלוי בחומרת הכתוב – והשאר כבר ייעשה מעצמו. אבלהאצבעותיו לא נענו לו. אדנותיות, זדוניות, עושות בו כבשלהן, הן נלחצו באטימות אל המקשים שהשיבו בצלצול לעג המוני, גלינג גלינג, ובמקום להיענות לו ולכתוב מילים כהלכתן, הן הוציאו חחחחחחחחחחחחחח מרוח, או גרוע מזה, וווווווווווווווווווווווווו שנתקע בגרון כמו שריקה מעוררת רחמים של חולה קצרת.
עברו עשר שנים מאז שאימו מתה, לאחר גסיסה ארוכה שהצליחה להרעיד בנשימותיה הכבדות את כל דירות השיכון. לקרובים באמריקה היא לא נסעה לבסוף, ואת “חבילות הרחמים” שלהם היא קיבלה בטרוניה. היא טענה שהם קמצנים, ולא מתביישים לשלוח לה – לה! – אלמנה, חולנית עם בן לא יוצלח, את הסמרטוטים הכי מגעילים שלהם. אבל ואלדימיר דווקא שמח כשיום אחד נחתה אצלם חבילה חומה רבועה, ובה מכונת כתיבה שחורה ומגושמת מדגם ישן, אולי מלפני המלחמה העולמית, מקשיה משקשקים כעצמות דינוזאור, זקוקים לשימון דחוף ומקפצים בקושי רב על תושבתם. אבל אימו הטילה וטו. טענה שהתקתוק עושה לה חור בראש.
את ימיו במחיצת הצוענייה עשה ולדימר קופמן בניסיון נידון לכישלון להתאים את תנועות אגנו לתנועות הקפריזיות של ירכיה החלקלקות, בזמן שהייתה מטפסת עליו והבל פיה חם ומסריח בגלל הבעיות בקיבה. לאחר מספר שעות כאלה במחיצתה, לא נותר לו לא כוח ולא חשק לכתוב. אשכיו גירדו ופיו כאב מנשיקות. הכתיבה נדחתה לעוד כמה ימים, והשיבושים רק הלכו והחמירו. כל מיני שיבושים: שיבושי לשון ושיבושי חיים. עד שלילה אחד החלה מכרסמת בו מחשבה מבהילה: שמא זו אימו שמשבשת לו הכול מלמעלה – גם את הכתיבה, גם את החיים?
שיטוטיו העצבניים מחדר השינה לשירותים וחוזר חלילה, לא הפחיתו את החרדה האיומה שהתגבשה בקיבתו והתגוששה איתו בעזות מצח של ילד עריץ. כל מיני מכאובים וצרכים גופניים דוחקים איימו עליו ועל שפיותו. לפנות בוקר, לאחר מאמץ מיוחד, פלט הזיכרון את הפרטים הבאים ואימת את התיאוריה שלו: בראשית הדרך הוא תיכנן שהגיבור יהיה אחד ולאדימיר אלכסנדר, יליד ריגה – נכון או לא נכון? נכון, אִימת הזיכרון. אבל במקום להירגע, הידיעה הוודאית הזו דווקא עצבנה אותו. מה יעזור לו עכשיו המידע? ולמה לכל הרוחות עושים כזה עניין מגיבורים ראשיים? אני דורש לדעת למה תמיד צריך לרוץ אחריהם ולתקן את שיבושיהם!
אבל כידוע, השינה מתרחקת מכל מי שרודף אחריה, ומכל מי ששואל את עצמו יותר מדי שאלות – זה מה שהצוענייה שיננה באוזניו בסבלנות כל הימים, ובאותה נשימה הציעה לו את מעלות משכבה, שהרי כבר הגיעו הימים הרגישים האלה בחודש, ויש להתאמץ למען עקומת הילודה. והוא, כמו תמיד, ניסה להתחמק ממנה, והפעם, הפלא ופלא, גם הצליח.
בשקט־בשקט התגנב למטבח, צועד בתקיפות גברית, חש כאילו כוחות חיצוניים מדריכים אותו, גרר סולם וטיפס לגומחה קטנה המשמשת כמחסן לאותן גרוטאות בלתי נחוצות שקיבלו מהקרובים בקנדה. בין חוקן אמייל ישן שצינור הגומי הקמוט שלו השתלשל כמו חדק פיל מידלדל, לבין מכשיר טלפון שחור, מיושן וסדוק, עשוי בקליט, שחוגתו רופפת ואפופה הינומת קורי עכביש, הסתתרה לה המכונה, מכוסה מפת ויניל מאובקת ודביקה למגע ונראית כמו בית רדוף שדים. מכונת הכתיבה שלו. שלו! כשנשא אותה למטה גילה שמתחת למעטה המתכת הנוקשה כמו שריון של חייל פרוסי, היא מכוסה כתמי עובש קשים ועקשניים. את כל הלילה העביר בניסיון להסירם.
בלילות אחרים נזכר ולאדימיר קופמן באימו, שנהגה לטעון באוזניו ששינוי שם מביא מזל. כשהגיעו ארצה תבעה ממנו שישנה את שמו לנועם. היא אמרה שכך ינעם לה לדעת שהם יגיעו אי פעם לקנדה. ואלדימר סירב, אבל אימו הייתה איתנה בדעתה וקראה לו: נועם, בואו לאכול צוהריים, נועם, מה עם השיעורים, נועם, רוץ לקנות תבנית ביצים, נועם, הקריאה תהרוס לך את העיניים.
עכשיו זה נראה לו כפתרון האידיאלי: להפסיק לקרוא ספרים של אחרים. כך לא יחדרו לחלומותיו גיבורים של אחרים – הלוא אפילו את שם גיבורו כבר אינו זוכר מרוב שמות. אבל מהר מאוד הסתבר לו שגם הפתרון הזה לא יועיל כלל וכלל לגיבושה של הנובלה שלו. נואש, הביט ולאדימיר אלכסנדר באשתו, שלא שקטה על אחוריה ולא התעצלה, יום יום טיפסה עליו בשקדנות – צל שערות בתי שחיה מתעתע בעיניו כשהביט בשדיה הנפולים מעט – ומיד אחר כך הייתה נופלת על פניה ושוקעת בשינה מתוקה ושבעה עד שבע בבוקר, שאז הייתה מתעוררת בעליצות, רצה להדיח את הכלים מארוחת הערב ושואלת: הערבה לך שנתך, יקירי?
על אף שידע שהיא קוראת מושבעת של סינרומן, ושאת ספריו שלו לא תקרא לעולם, לא כעס עליה, ורק הצטער ששנתה כה עמוקה ומתוקה, וחשב: אישה אחרת, אישה שאוהבת אותי באמת ובתמים, לא הייתה נרדמת ככה, ולא עוזבת אותי בלילות הארוכים והמענים. אישה שאוהבת אותי באמת הייתה מצטרפת אליי לשיטוטים הליליים.
ליבו הרומנטי של ולאדימיר התגלה לו עוד בילדותו, בריגה, כשאחיו הגדול מקסים, שהיום הוא סוור בחצי האי קרים, הזמין אותו לבית הזונות השכונתי, וולאדימיר סירב להזמנה בכל התוקף והכוח שיש בילד בר־מצווה, כי הבחין שלנשים שהציצו בו מבעד לווילונות יש זקנים ארוכים וסבוכים במקומות המוצנעים. וכי מה, מה הוא עושה עכשיו אם לא לבייש את גיבורו? לא, הוא בשום פנים ואופן לא יסגיר פרטים נוספים על ולאדימיר!
פתאום נזכר שפעם קרא שמישהו – סופר ידוע? מבקר בעל אספירציות? – אמר שסופר צריך לכתוב על הבושות שלו. הבעיה היא שוולאדימיר חשב שהבושה ההיא של הליכה קבוצתית לבית זונות בעודך בבתוליך היא כה נפוצה, כה בנאלית, כה מאוסה, מה גם שאין בה כדי לתאר את נערותו של הגיבור, וממילא קץ בסצנות כאלה בספרות. הוא שנא את סצנות ההתבגרות הקבועות האלה שמתוארות בכל ספר, רומן־רומן והווריאציה המסוימת שלו, אבל כרגע, מול אשתו שטרם כיסתה את מערומי הלילה, לא הצליח לחשוב על משהו אחר.
חובה עליו להיות הרבה יותר אינטימי. עליו להיאבק במקומות המוצנעים. אבל איך? ועל מה יכתוב? על הצוענייה שלו? על כאבי הבטן אחרי שהוא זולל יותר מדיי מרשמלו שצולה הצוענייה על הכיריים שאימו קיבלה מהסוכנות? על עצירות הבוקר שלו? בטח לא יכתוב על גושי הנזלת הירקרקה שהוא מדביק מתחת לכורסאות ועל דפנות הכיסאות, בלי שהצוענייה תראה, והם מתייבשים, וכעבור שבוע נושרים בפירורים על השטיח, והצוענייה שואלת ספק את עצמה, ספק אותו, מהיכן הגיעו הנה חריוני יונים? הלוא אין להם בעלי כנף בבית…
לא, זה יהיה מביש מדיי. גם אין בדעתו לכתוב על השעות ללא שינה, השעות המענות ללא שינה שעוברות עליו, על כל הניסיונות המשפילים להירדם. וגם לא יכתוב על החלב החם שנוזל על סנטרו ומלבין את שערות חזהו. גם לא על בקבוק הגומי החם שפועל עליו פעילות הפוכה, ממריץ אותו במקום להרדים, מרתיח את דמו ומעוררו לגמרי. ספרים? חַה! הם רק ממריצים את המחשבה כמו צמד סוסים מסופלסים שדוהרים בתוך המוח. ואז, באמת לך תספור כבשים.
פתאום נדמה לו שהוא מבין הכול. זה בא לו כמו הברקה פתאומית. כמו ברק במוח. איך לא חשבתי על זה קודם? הרי כל מה שנשאר לספר, זה את סיפור יציאותיו הקבועות, יותר או פחות, של אחד, ולאדימיר אשכנזי! מצד שני, את מי מעניין סיפור יציאותיו של ולאדימיר אשכנזי? ובכל זאת טרח ומנה כל אחת מיציאותיו, ציין את השעה לצד כל יציאה ממוספרת, רק כדי שיוכל לערוך ממוצע סטטיסטי, ולא ייחשב בעיני עצמו לשקרן ושרלטן כמו כל הסופרים. אלה, השרלטנים, אפילו על יציאותיהם אין להם קבלות! והנה, הוא מונה בהנאה שלושה סוגים של יציאות לתפארת המסה הספרותית!
הסוג הראשון יוצא בכאב ובקשיים, נפלט בקוביות קטנות וקשויות כמו גללי כבשים. את אלה לא כל כך קשה לנקות אבל גם לא הכי נעים. זה כמו זמזום שיוצא מהחומר הרך שבין האוזניים, אבל לעולם אינו מספק את הכמיהה האסתטית לשלמות. לא, לא לכך הוא כָּמָהּ.
הסוג השני נפלט בקלות כמו חמאה רכה, נמרח בלי בושה על פלחי העכוז, וגם מעלה אדים חמימים הפולטים סרחון עז שמזכיר גז. את הסוג הזה הכי קשה לנקות. זוהי היציאה הכי מטרידה, והיא מתאימה הן לחסרי השכל והבינה והן למי שעתותיו בידיו. אתה קורא את עמודי הספורט, את קוראת סינֶרומן, מהפך/מהפכת בדפים בנחת, ומתנקה באיטיות של מי שלא אצה לו הדרך, כי הוא/היא יכול/ה להרשות לעצמו/ה לקרוא כל מיני זבל נפוץ. אבל בסופו של דבר, היציאה הכי נפוצה הזו היא גם הכי יקרה, כי היא צורכת יותר מדיי נייר טואלט. חוץ מזה, כמה שלא תנקה, תמיד יישאר משהו. לכן הסוג הזה נחשב לחביבן של הבקטריות.
הסוג השלישי, העילאי, בא לעיתים נדירות בלבד. אבל כשהוא מגיע, א-הה! חג לשירה העברית. צריך לדווח עליו בעיתונות, לטפל בו בכפפות משי, להביט בו בשקיקה כמו על נסיכה יפה מן האגדות. היציאה הזו מתאפיינת במוצקות רעננה, פורצת החוצה בשבריר שנייה, בעליצות ובשנינה, בלא מאמצים או אגלי זיעה, והיא כמו סייח צעיר וענוג אברים. מראה לה כשל פאלוס שחור ונחמד, שעוביו תלוי מאוד בטיב המעיים שלך. במילים אחרות, בכל מה שזללת בימי חלדך. והבונוס: אין צורך לנקות.
המילים הללו, הנפלאות בדרכן, יצרו אצלו תחושה של תפארת, אבל גם של דז’ה־וו עמום. כך היה חש לו קרא אותן אצל מישהו אחר. ומה אם באמת קרא אותן אצל אחר או אחרת? לא. לא ייתכן שמישהו כבר תיאר את זה לפניו. אם כך, חייו יהיו מוכרים לכולם אחרי־ככלות־הכול. הלוא מתוך גופו הוא מדבר, מתוך יציאותיו הקבועות!
ולאדימיר קופמן נשבע להיות נאמן לאמת הספרותית, נשבע להיות נאמן לה אפילו יותר מאשר לאימו, עד שבכל פעם שנכנס לבית השימוש חשב על דוסטוייבסקי. את נאבוקוב הענוג השאיר לשעות הלילה, לאחר שיצא נקי ומבושם מהמקלחת. את קפקא העדיף לקרוא בערפילי חדר האמבטיה, וזאת כדי שאשתו לא תסלק מהבית את הספר המתועב עליה, בשל ציור החרק הענקי שאוכל גבינה עבשה, שבגלגולו הקודם השליך אותה לפח והאשים את אימו ברשלנות ובקמצנות. על עטיפת ספרו של ואלדימיר אלכסנדרוביץ', ובזה היה ולאדימיר משוכנע עד עמקי נשמתו, יצויר פח אשפה שחור ענק, ובתוך הפח הספר, ועליו ציור של עכביש־בית מצוי שגדל לממדי ענק.
זה היה החלום שחלם ולאדימיר ביום האחרון שבו ישן שינה של ממש. חלומות כאלה לא באים כל יום, ידע ולאדימיר, שפעם איזו צוענייה מטרידה גילתה לו שיש לו עתיד כרואה נסתרות ועתידות. לכן, מאז שהחלו לילות האינסומניה, לא התלונן ולא הלך לרופא המשפחה. הלוא תמיד היה אדם שקט וצנוע, לא אהב לספר על עצמו יותר מדיי, ובוודאי שלא על נדודי השינה. אבל הוא ידע, יפה מאוד ידע: עבודתו של ולאדימיר נפגעת, וזה גם יהיה הגורל של הרומן.
כתוצאה מכך ייפגע מעמדו הכלכלי, ועקב כך תתאדה גם האפשרות לעשות ילדים בלילות. ושוב הוא נותר עם האפשרות היחידה שבאה בחשבון: לנסות לכתוב את הנובלה הזאת על מעקב היציאות היומיומי, או שמא יהיה זה רומן, שבו יסופר הכול על אודות ולאדימיר אלכסנדר, או כל מה שייצא מזה, כבר לא אכפת לו מה בדיוק, כי ככה הוא לא יכול להמשיך יותר!!!!!
ולאדימיר לא מסוגל לישון. כשמוחו אינו צלול בבקרים, עיניו נפוחות ומבטו בוהה, הוא כותב כמה שהוא יכול, ולא מסיים עד שהוא חותם במעקב היציאות וברישום מדוקדק שלהן ברומן. רק אחרי הרישום של הבוקר, הוא נענה לספל קפה ולכמה ביסקוויטים יבשים בטעם רע של ארונות, ואז נשכב בתשישות לצד הצוענייה התאוותנית שלו. עוד מעט היא תקום ותנסה עליו את אחד מהתרגילים הנלוזים שלה כדי להתעבר. עד אז יש לו זמן לחטוף כמה דקות תנומה. מישהו אמר תנומה? מוחו הקודח, המשוטט כמו כלב חוצות, מתעקש לדווח לו על זיכרונות מתועבים – מישהו פה אמר מתועבים? – בהם קולה הסמכותי של אימו מתחרה עם הצליל המתמסר והמתוק שמפיקה מכונת הכתיבה הישנה עם כל החלפת שורה. גלינג גלינג! שורה־שורה והנזיפה המתאימה לה, שמגיעה אליו בחרחור של גוועים למוות מחדר השינה של אימו. די כבר, שקט! מי אמר פה שקט? כשהוא מבחין ברגליה של אשתו הנכרכות עליו כתמנון, בציצים שלה – מי אמר פה ציצים? – הוא מבין שמאוחר מדיי ללכת לעבודה, ונכנע בהשלמה למילים שמציפות אותו בתובענות שלא ידע כמותה.
הוא מחליט להסתפק בפירוט מבוקר של תחנות הדרך בשעת נדודי השינה. תמיד מצפים למי־יודע־מה כשקוראים על חוסר שינה, על כל כך הרבה לילות בלי שינה, כאילו, מי־יודע־מה קורה לו בהם, אילו הרפתקאות עוברות עליו. לפעמים גם תוהים: ואיך אפשר לחיות ככה, בלי שינה?
הערנות היא השלב הראשון. העיניים אומנם נפוחות כשל מתאבק פצוע, הצלליות השחורות מזכירות את מלאך המוות בשעת תפילה, האף מנוזל והסינוסים לוחצים, העיניים מגירות מוגלה הדומה דמיון חשוד לנזלת, אבל המוח, אוי, המוח! המוח נדרך ומיטהר כמו הגוף ביום השביעי של צום. מחשבות שלא ידעת שקיימות בך בכלל, קישורים מופלאים שלא האמנת שמוחך מסוגל להם, וסיפורים, כל מיני סיפורים מופלאים צצים פתאום, לידם נראה הסיפור ההוא על האיש שהפך לחרק הענק כמו סתם חרק ענק, מצויר על מְכָל תרסיס נגד מקקים.
הערפול הוא השלב השני. שמות נשכחים, דברים שאירעו לך כשהיית בן ארבע נדמה לך שאירעו רק אתמול, מספרים מתבלבלים, הסיפורים הנחמדים נעלמים, השפע הבארוקי של הדמיון נכחד עד שאין לו זכר, והמוח נתקע ומסתאב. כל מה שאתה עושה נראה לך מגעיל ומטופש, תאי הביקורת העצמית עובדים שעות נוספות, ואז, הנה זה בא, הנה זה בא: אתה הופך לאויב מס' אחד של עצמך.
אחרי התקופה הזו מוכרחה לבוא תקופת בהירות. אתה בטוח שהיא תישאר שם לנצח. המרץ המתוק מכה בתוך כל תא, הסיפורים גודשים את הקיים ומגרשים את הזיכרונות התפלים הצידה, גם בלוטת המין מתעוררת לחיים שאף פעם לא היו בה בעבר, ומה שהכי נפלא, כבר מסתמן לו תחילתו של סיום הרומן.
ולאדימיר האמין שמצא איזו סדירות ברורה באנרכיה של המחשבות שדוהרות בתוכו. הוא התמכר לאסוציאציה הנינוחה, כמו המחשבות המשכרות ששועטת בראשו של מסומם, ומבלי שהבחין בכך גילה שהן מתפיחות את קולמוסו הצנום.
הנה זה בא, שמח ולאדימיר על הפרץ ששטף אותו: אני חושב עליכם, ילדים קטנים שלי, ולאדימירים שלי, וידע שבכך הוא מסיים את אחריותו כלפי הזירעונים שמשייטים בזה הרגע בתעלה החמימה של אשתו, ובלי שיספיק להגיד ג’ק רובינזון, הם יהפכו לישויות אוטונומיות שמסתובבות בעולם, איזו חוצפה, בלי לקבל רשות.
תל אביב, 1989
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.