רקע
אליעזר שטיינמן
פני עצמי

 

פני עצמי    🔗

פרק א': פתיחה    🔗

כל ימי נתייגעתי לתאר דיוקנאות, וחושבני שלא יראו בי עבריין להגינות ולטעם הטוב על שום מאמצי לשרטט הפעם קוים מדמותי שלי.

יתכן שלא אכוון בכל דברי אל האמת. שגיאות מי יבין. הרגש הוא אח-בכורו של השכל, אף המחשבות מקורן בלב. כל דיין עלול להיתפס לפניות, קל וחומר דיין לעצמו. אבל אין לדיין אלא מה ששכלו אומר לו. אין אדם יכול, ואף אינו חייב, ואולי גם אינו רשאי למעט מהימנותו וסמכותו לפרשנות עצמו. אם אני אין כאן מי כאן מורה ודן? בסכסוכים מעשיים אפשר אולי לפסוק דין צדק לפי האות המתה של החוק, מה שאין כן בעסקי-נפש, שבהם לא הצדק, אלא האמת, עיקר, ולא רק האמת המפשטת, אלא הזיקה אליה, האמת כמשא-נפש. במקום משא-נפש, שם משוא-פנים.

השופט חוקר להכיר את החוטא; החוקר – להכיר את האדם. ידיעה עניינה דביקות, השגה מבפנים ולא מבחוץ ומגבוה. בינה באדם פירושה הזדהות עמו, ולא התבטלות אליו. ומה בכך שאדם קרוב אצל עצמו? בה במידה חייב הוא להיות קרוב אצל זולתו בשביל לעמוד על טיבו ומהותו.

כל הנגעים אדם רואה, נגעי עצמו לא כל שכן. אילולא דעת עצמנו היה הזולת לנו ספר החתום. רק מתוך חשבון הפרט אנו למדים לעשות גם חשבון הכלל. לא בכדי נשתבחו אנשי המעלה בסגולת חשבון הנפש, כי היא אם הבינה באדם. כל אחד חכם לגבי עצמו לכשירצה, וכל אחד יודע נגעי-לבו, מכיר חסרונותיו, אף נהירים לפניו גבולות יכלתו להורות ולדון. מלמד שהסברת עצמנו ותיאור עולמנו הפנימי מותרים, אף מצוה הם עלינו. מצוה לספר סודות מחדרי-לבנו. הוידוי תרומה גדולה היא. רק דבר אמת והפראת מה שזורם בצנורות האני נחזה באספקלריה בהירה.

יש פוסלים לחלוטין חוות דעה על עצמו, מאחר שאין אדם משים עצמו רשע. אולם אין אדם משים עצמו רשע, כשהוא עומד לפני שופטיו המאיימים עליו בענשים. הפחד מפני העונש מניע אותו להעלים את חטאיו או להפריז עליהם. אבל כל אחד משתוקק לוידויים, והוא להוט להסיח את משוגותיו וכשלונותיו, כדרך שהוא מעונין לשתף אחרים בצערו ובמיחושיו. והכיצד יעלה על הדעת, שאין אדם ער לעצמו? הרי הוא עושה דין בעצמו. אף יש שאינם נמנעים מלהטיל על עצמם את העליון שבענשים: ההתאבדות. מוסר הכליות הוא שליח בית-דין שבלבנו. חלומות הבלהות הפוקדים אותנו בלילות והמועקות דמויות הסיוטים, הרובצות עלינו בכל עת, הם סוגיה לעצמה, אדם נוקם ונוטר בגופו. לא תמיד הוא יושב אל העקרבים שמבחוץ, אך לעולם הוא יושב אל העקרבים שבנפשו. לעומת הגהינום הערוך בלבנו כל וידוי יש לו טעם גן-עדן. יעמדו לבטינו ויסורי החרטה שאינם פוסקים בנו ויעידו עד כמה אנו מסוגלים לשתות כוס התרעלה של ביזוי עצמנו, בין בחלום ובין בהקיץ.

איני יודע אם הכל שווים למנת החלומות המרים, והמתוקים מרים אף מן המרים, בשל האכזבה ולעג ההתפכחות הבאים בעקבותיהם. יתכן, שמצויים אנשים שאינם רואים חלומות כל עיקר, או שאין מראים להם בחלומותיהם דברים הפוגעים בכבודם ומשפילים אופיים ומעמדם. אין חלקי עם האחרונים. שר-החלומות בן-בית אצלי, תובע ממני חשבון ועושה לעתים תכופות דין בי. אנשי הסיוטים אינם בעלי שובע-רצון מעצמם. אפילו עשויים להיתפס למוחין דגדלות, ואולי גם לשגעון הגדלות – אף הפחות שבפחותים אינו פטור משגעון זה – הם מצויים יותר אצל חולשת הדעת ובושת פנים.

איני סבור שהאני הקטן הוא אדם ומלואו ושאהבת-עצמנו ממלאת את כל הישות, עד שאינה מניחה עוד כשירות להסתכלות בלתי משוחדת בטבענו. הרבה רשויות בנו: רשות החומר ורשות הרוח, רשות האהבה ורשות התאוה, רשות הדעת ורשות היסח הדעת, רשות חפץ החיים ורשות חמדת המות. קיומנו הוא שוטטות בלתי פוסקת מרשות לרשות. עתים אנו יוצאים מרשות אחת לחברתה במחשבה תחילה, בהסכמת הלב ממש, ועתים אנו גונבים את הגבולין בהערמה על השומר המקנן בקרבנו. הואיל ואנו מצווים מטעם יצר הקיום למלא את משאלות בשרינו, יש יסוד לשער, שהאדם מאוהב עד בלי די בעצמו. אולם בה במידה הננו מונעים על ידי יצר ההסתכלות. כל אחר אוהב-נפשו וגם שונא עצמו, שבוי-פניות, אך אחוז תשוקה לשבור יצרים. בתאוה אנו משתוקקים למלא את מחסורינו ובאהבה אנו מחסרים את ימות-חיינו. ההרגל משפילנו והשאיפה מרוממתנו. טבועה בנו נטיה לזחילה ואף חזון התעופה מפעימנו. אנו מגלגלים רחמינו על עצמנו ואין שעה שבה איננו מתאכזרים לנו. דברי ימי האדם הם דברי ימי רדיפותיו אחרי ההנאות והתענוגות, בה במידה שהם דברי ימי רדיפותיו אחרי הסיגופים והעינויים. לא רק הצדיקים מקבלים יסורים באהבה. יכול שהרשעים להוטים יותר אחריהם ולא ניתנת להם ההפרזה בתענוגות אלא למעט חלבם ודמם. המסוגל להתאכזר לעצמו, מפני-מה לא יהא מסוגל גם לתאר את חייו בקוים נכונים במידת האפשר, ללא יפוי ואיפור, ללא מהפך פשטא וללא פישוט העקמומיות, ללא גינדור בסגולה הטובה או הרעה, לתאר ולספר ביושר את האמת, אם כי לא את כל האמת? את האמת כולה לא ניתנת הרשות לספר. כולה צפונה במדור החשאין של הלב.

רבים פוסלים את הבקורת העצמית על יסוד גזירה שוה לניתוח, שאין אדם יכול לעשות בגופו. אולם אין להניח חירות יתירה למידת הגזירה השוה, שבאה רק כאסמכתא לחיזוק הנימוק ההגיוני והטעם המהותי. אין שני דברים דומים זה לזה ממש. לא כל שכן שאין להקיש מן האדם החיצוני על האדם הפנימי. אין הגוף סובל נעיצת סכין בו, אבל הרוח תמיד מוכנה ומזומנה לספוג מלקות. חיים רוחניים עיקרם חיטוט וניקור. הזכרונות, הכיסופים, הגעגועים, הדמיונות, הספקות והלבטים, הם עקיצות הרוח לעצמה. מסכתא נפש ומסכתא עוקצין חד הוא. הנשמה זרועה קוצים. אילולא הביקורת העצמית לא היתה שום ביקורת באה לעולם, כי רק מתוך ההסתכלות בעולמנו הפנימי – כל הסתכלות היא ניתוח – אנו לומדים ביקורת בכלל.

בדקתי ומצאתי, שהכושר לביקורת עצמית שכיח יותר מן הכשרון לביקורת הזולת. מה שרגילים לכנות בשם ביקורת הזולת הוא על הרוב קריאת תגר על פלוני. ראובן נפגע, נעלב או נגזל, על ידי שמעון, הריהו קורא לו רשע, צר-עין, רודף-בצע, שוטה, שקרן ורוצח, קיבל ראובן ממנו טובה, הריהו

קושר לו קילוסים, שהוא חכם, צדיק וישר וטוב-עין. בין אדם לחברו פועל הכלל החנף לי ואחניף לך ביתר תוקף ותדירות מן העקרון של הערכה לאמיתה. אך האדם יבנו לבין עצמו שומר שכיר, אינו חונף ומחמיא לגופו. אין כמעט מרוצה מעצמו. אפילו הנראים כלפי חוץ שבעי-נחת מיתרון מעלתם, מתייסרים בסבל הנחיתות. המחוצפים הגדולים בגלויהם נכנעים בקרב נפשם והיוהרנים בפומבי ענוותנים בצנעה. הביקורת האמתית מתחוללת ברשות היחיד בלבד. לא שמענו שאין צייר יכול לשרטט את דיוקן עצמו. אמנם, כשם שלא כל אחד מסוגל לצייר את דיוקנו, אלא אם כן הציור אומנותו, כך הוידוי תורה היא וללמוד צריך. הסתכלות הקנקן במה שיש בו זקוקה לסיעתא דשמיא. עיקרה חסד-השראה וחלק לא-מבוטל גם לבקיאות ולהתמחות, היינו, מזיגה של חכמה ומלאכה.

נוטל אני רשות לתאר פני עצמי כאחד שנוהג היה ללון בסוגיות מעין אלו. הרבה טרחתי באומנות ההאזנה לקרובים לרוחי ואף רחוקים ומתנגדים לה. יתכן שראיתי באחרים מהרהורי לבי, אבל תמיד חתרתי לצאת מאיצטגנינותי בשביל לתהות על טיבם ולהעריכם מבחינתם. אף לא מנעתי מעצמי את העמל לשקול על כפות המאזנים לא רק את המוחות והלבבות, את הכשרונות והסגולות, אלא לצרף אליהם להכרעה חיובית או שלילית, גם את נסיבות הזמן ותנאי המקום. כי מלבד מה שיש באדם חלקו ממעל יש בו גם מתנובת החיים הסובבים אותו. שני שותפים בו: הוא ודורו, רשות היחיד ורשות הרבים, קנינו הפרטי וקניין המורשה.

איני פסול לעדות על עצמי, שכן איני אני בלבד. הנני גם שליח הציבור ופועל רוחם היוצרת של דורי והדורות הקודמים. יוצרי בראני אף ידי הבריות לשו אותי. קול הדם נותן קולו. הורי שמו בי את הגחלת. רבותי שתו עליה נוספות עד שנהייתה לצרבת בעצמותי. חברי הפיחו בה ללבותה או לכבותה, רוחות הזמן נזדווגו לי בלטף או בקטב מרירי. כלום אני של עצמי? וכלום אני כולי אני? הכי לא יאמר כל אחד ברגעי-עליה אל נפשו: אחותי, את היי לאלפי רבבה? הנני יחיד ברשות הרבים ורבים ברשות היחיד. רשאי אני לישא דעי על הקהיליה שבי. הואיל והנני רק בשיעור מועט אני וכל עיקרי שליח-ציבור, מותר לי לספר על כל הטלטלה, התמורה והממרורה שבי. דיין כהלכה אהיה בפסק-דיני עלי. מן הסתם אתפס למשפטים קדומים, אבל לא במידה מרובה מן המשפט הקדום המנחה אותי בהערכתי לחברי. ממה נפשך, או שכל אחד הוא רק קן של צרעות תשוקות עכורות ופניות, הגיונו שוא ושקר וכל דעותיו שבויות בידי היצר הרע הלחשן הנסתר, הלא-נודע, המושך בחוטים בקרב התת-ידע שלו וכל האדם אפילו כוזב איננו, אלא דחליל בצורת בר-נש; או שהננו מניחים בבית-חמרנו מציאותה של ספירה טהורה, זרועה דעות ישרות ושאיפות נאצלות, פשיטא שיש יצר הרע וסיטרא אחרא. אבל לומר שהאדם הוא כולו יצר רע, תוכו סיטרא אחרא ואין עוד, הוא איולת הגובלת בפשיעה.

אין אדם משים עצמו רשע, אבל גם זולתו אינו רשאי להשים אותו רשע. אל נהיה בעינינו רשעים וזייפנים. לפתח כל תיאור וציור רובץ חטא הזיוף. רוב המוצרים מזוייפים ומרבית היצירות שקרן מצווח מתוכן. אבל לא משום שאיננו מוכשרים לדבר אמת, לתאר את הממש ולצייר את התוך, אלא לפי שאיננו רוצים ואיננו טורחים להגיע אל העצם. נרפים הננו. מתוך פחדנות הננו סולדים מן האמת, תש כוחנו לתורת החיים הטהורים. הננו בוחלים במים חיים ולהוטים אחרי משקאות חריפים. מפאת מיעוט ההרגל לאמת הננו מחשידים את עצמנו במיעוט הכושר להגידה על אחרים, קל וחומר על עצמנו. מכבדהו וחשדהו קיצצנו את הרישא והנחנו רק את הסיפא. רבים מודיעים בפה מלא שאיננו מסוגלים להתרומם מעל לקטנות המוחין ולשגעון הגדלות כאחד.

המעטת דמותנו כמגידי אמת על עצמנו היא פגיעה בכבודנו האנושי. אולם תשוקת האמת אף היא יצר עז ואנו מסוגלים להגידה גם בקהל עם.


פרק ב': האלילים אינם מתנפצים    🔗

הריני מודה ומתוודה, שלא נהגתי על הרוב בבריות אותה מידה של סלחנות הדרושה להבנת הזולת. לא נקטתי את הכלל, כי להבין משמע לסלוח, או לסלוח פירושו להבין. מציתי את הדין עם העבריינים לפי השגתי באיסור והיתר ובדברים שבנו. כסבור הייתי שיש רק אמת אחת, טעם אחד ואמת-מידה, שאינה תלויה במקום ובזמן. משום כך יצא עלי שם של מחפש מומים. קנאים פגעו בי ואמרו, שקנאתנותי אינה נובעת מן הדרישה ליושר ולאמת, אלא מפרישה מחברים, משנאת הבריות ואהבת הביטול. והיו שבדקו ומצאו, או לא בדקו ומצאו, שהנני צר-עין, שההצלפה היא לחם-חוקו. איני בא לחבר סניגוריה עלי או קטיגוריה על מקטרגי. מגמתי לברר ולפרש. הנני כותב על דעתי וגם על דעת המקום ועל דעת הקהל, להגיע לחקר האמת. ולכן אגיד מפורש שאין לבי שלם, ומימי לא היה שלם עם מידת הדין הגמורה. תוהה אני עד היום איזו הדרך הנאותה להסברה ולהדרכה. אין הקפדן מלמד, אבל גם הגמגום אינו מברר, לא כל שכן שאינו מתקן כלום. ומה יעוד לנו בחיים, אם לא להפוך חופן של תוהו לכזית תיקון.

על מדוכה זו ישבתי תמיד ועדיין הנני יושב עליה, אך אין בידי הלכה מאוששת. שתי כפות למאזנים, חייבים להכריע לכאן או לכאן. שני צדדים למטבע – וכי משום כך נאמר שאין מטבע כל עיקר?

ק“ן טעמים לתורה אינו במשמע כלל, שיש ק”ן תורות לטעם או כל התורות שקולות זו כזו. אם יש הרבה אלים אין אל אחד. אם כל התורות אמת הן, מהו שקר? החושך הוא מציאות כמו האור, המחלה כבריאות, השקר כאמת. אך מכאן אין ראיה, שכל סוגי המציאות שווים למעלה, לממשות ולערך. יתכן שיש מציאות בלתי-ממשית ועובדות שהן בדותות. האדם לא זו בלבד שהוא כשר-הבחירה, אלא גם חייב בחירה. הבחירה עצמה היא ביקורת? בכל פסיעה אנו בוחרים דבר-מה ומבקרים משהו. מכלל מי שאנו מזכים נמצא מי מתחייב. על ידי שהננו מקרבים את זה, הננו מרחיקים את פלוני. אהבה לאמת כוללת בחובה את השנאה לשקר. אהבה ואיבה אחיות הן. זו מקופלת בתוך זו. פתילת האהבה יונקת גם משמן השנאה. מי שאינו מסוגל לשנוא את הרע אינו מוכשר לאהוב את הטוב. אלא שיש לעיין היטב, אם אין מנת השמן של השנאה מרובה מכפי השיעור ההכרחי להדלקת הפתילה. יש אהבה בגילוייה, שהיא שנאה בסתרה. דרך השער של תורת אהבה נהרו גבורי-סייף בהמוניהם להרג ולאבד. מאידך גיסא כל הכרעה היא פסק-דין וכל פסק-דין הוא רצח בכוח. הבעת דעה שלילית על פרי-רוחו של חברך, כלום לא נתחייבת בנפשו? אפילו הויכוחים במושכלות, הם דיני נפשות. רבים כרוכים בחקר האמת: א. מהי אמת? ב. היכן האמת? ג. מי מוסמך להגידה? ד. איזו עת לדבר ואיזו עת לחשות? ה. באזני מי מותר להשמיעה? ו. מהו המחיר שחייבים לשלם בעד הזכות להיות דובר אמת? המשים עצמו פרקליט האמת מתעטף באיצטלה של משמש בקודש – וכלום כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול? וכי אין חייב כל מבקר לענות קודם כל על השאלה: מי שמך? ז. ומניין לך שהביקרת שלך עשויה להועיל ולא להזיק, לפקוח עינים ולא להכות בסנוורים?

הנה קצת מן הבעיות הטורדות, הרובצות לפתח הביקורת. פקעת היא וקשה להתירה. מן הדין ליתן לביקורת סייג לסייג, שלא תהיה כחומה פרוצה. הבא לעסוק באמנות זו זקוק לסמיכות, כחכמת הרפואה, למשל. אבל כל הרוצה נוטל לעצמו עטרת מבקר. עולם הביקורת הפקר. אין ביררה אלא לקבוע את הדבר כמסמר, שהביקורת היא באמת בקעה פרוצה.

הביקורת מסורה לחוש הבוחן, ללב המרגיש ולמצפון הער. כל הבא להעריך דבר נועץ בו את צפרניו. אין ביקורת שאין לפניה משא-נפש. ממילא יש בה משוא-פנים. היא כל עיקרה דיון אישי. כל המתיימר להביע דעות לא אישיות לגמרי, נתפס לטעות המביאה לידי חטא. עצם הטעות היא חטא. מושגים מעורבבים הם עוונות. הגדרות לא נכונות הן בגדר גניבת הדעת, של עצמו ושל אחרים. אין ביקורת ללא נגיעה ופניה. היפה, לפי דעתי, נוגע בי, והמכוער, לפי השגתי, פוגע בי. כל משפט על פרק-יצירה הוא שיר הלל או קינה, בשורה או צעקת-חמס. כל אחד חייב להודות, שהוא מלא פניות. החיים הם אישיים לגמרי.

אמנם, דעה זו זרועה מוקשים לאין שיעור. כל הערכים נמצאים מופקרים לדיינים על דעת עצמם. אילו ניתן העולם בידי דן יחידי, היה נהפך לתוהו ובוהו. אך אם נבוא להתיר לכל אחד להיות דן ביחידות, כלומר, מבחינתו היחידית לגמרי, ללא זיקה לאידך גיסא, נעשה את עולמנו למקום-מגורים של המוני חרשים, שכל אחד מדבר אל עצמו. בלי דו-שיחה אין חיבור, ובלי חיבור אין חברה.

מסובכים אנו, ועל כרחנו אנו מסמים בקהל את דעותינו, מתארים רשמינו, שוקדים להשליט טעמנו. כל אחד הוא ראי מיטלטל של מחשבות ורגשות. ולהסיח את האמת הגנוזה בלבנו, אנו מפרפרים בתוך רשת של סתירות. יכול שיש איזו דרך בינונית, דרך המלכה החכמה, שהמהלכים בה יוצאים ידי חובה וידי זכות כאחת, משסעים את הזאב על מנת שלא ישסע את השה. אני לא זכיתי להיות מקורב למלכה חכמה והחבל בשני קצותיו לא נפל לי חבלים בנעימים. אנשי דרך המלך רוח המקום ורוח הבריות נוחה מהם. לא הייתי נוח… אף לא לעצמי. פרפרתי ברשת הספקות והיסורים, אך נשאתי את דעתי כאחד תקיף.

היטב אדע כעת שורש משוגתי – הוא לא נעלם ממני בשום זמן – והוא צמידותי לאדם הפנימי. הנני אסיר האני, שבוי מערכי-רוחי. אין ענין נוגע לי לאמתו, אלא אם כן הוא נוגע בי. אין לי זיקה למה שאינו פורט על מיתר שבנפשי. הנימה הנפשית היא הגשר היחידי ביני ובין זולתי. איני מסוגל להוקיר, אלא את האהוב עלי, ולהעריץ, אלא את הקרוב לרוחי. רק הילדים המעלים חן לפני אהובים עלי. איני יכול לרחם על עני המחזר על הפתחים, אלא אם כן נכבשתי לנקודת-חן בו. מידה זו נפסדה.

התולה את זיקתו לבריות על מיתר האהדה והליבוב בלבד תלוי ועומד כל ימיו על חוט השערה. בדין מרננים אחריו שהוא תלוש. אפילו בחסד ההשגחה אין עוברים עליו יום ושעה בלי זיע של מיתר שבנפש. אין הוא מחובר באיתן למשפחת האדם. כל חייו הם מסע בלתי פוסק. ממיתר רועד למשנהו. אולם דברים שבין אדם לחברו אינם דברים שבין מיתר לחברו. המיתר רופף לפי טבעו, דבר של ארעי. כשם שחיי הנישואים אינם עשויים להתקיים אם נבוא לבססם רק על הרגש הצרוף, אלא עלינו לזווג להם גם את החוק, המנהג, ההרגל, החובה, הערבות ההדדית ואת הדאגה לצאצאים, כך אי אפשר להשתית את יחסי הבריות על האהדה והאהבה הטבעית בלבד. אף-על-פי שאי-אפשר לצוות על לב לאהוב, צו האהבה בכל זאת שריר וקיים. ואהבת לרעך היא מצוות עשה. הוא הדין וריחמת לרעך. הזיקה הנפשית לנברא בצלם, לכל אחד באשר הוא וכאשר הוא, בין צדיק בין רשע, בין חכם בין הדיוט, ואפילו הוא שוטה גמור, היא חוק הטבע. העובר על חוק זה פוגם בספירה האנושית. ואני עבריין הייתי. לא יכולתי להאיר פני למי שלא נתחבב עלי, לא נעניתי לתביעות החברה ולנימוסיה, אלא מתוך התעוררות שבלב.

איני חושש לומר, שאולי אין זו כשורה להעמיד דעת עצמו מעל לדעת הקהל. המרד במוסכמות הוא מידה ואינה מידה. חכמים, ששנו יחיד ורבים הלכה כרבים, לא בכדי שנו. הלכה כרבים אפילו האמת וההגיון הם על צד היחיד. הרבים עצמם הם אמת והגיון. מכל מקום חייבים ביראת הכבוד כלפי הדעות המקודשות באומה. טעות של ציבור היא גם כן דבר שבקדושה. על קידוש הטעות של הציבור נתן סוקרטס את חייו ברצון. לכן טרח להוכיח גם בנאום הפרידה שלו מן העולם את נאמנותו לאלים ולערכי המסורת. יתכן שסוקרטס העלים גם ברגעיו האחרונים את אמיתו. שיקר לשם שמים. אבל כלום אין המיתוס, או השקר הכללי, מועיל פעמים יותר לישוב העולם מן האמתות הפרטיות? שוב אני דורך בשדה-מוקשים. הרי אין גם להתכחש לתועלת הצפונה לפעמים בניתוץ אלילים – ובקטרוג על המוסכמות. אהה, ניתצתי. איני יכול שלא לנתץ גם עכשיו.

איני בא לרדת לעומקה של בעיית ניתוץ האלילים. רצוני להרצות קצת מקורותי הפנימיות ואי-אלו תקריות בחיי החברותיים. הבעיות נכרות כאן רק במידה שהן משמשות בבואות למקרים ולמעשים או גורמים1 להם. כבר נכתבו תלי-תלים על נושא הניתוץ, ויתר מכך נערמו עליו תלי-תלים של גויות נרצחים. חושבני שכל הדיונים והבירורים, אף המשפטים והרציחות, שנעשו בתחום זה מששת ימי בראשית של תרבותנו ועד ימינו, העלו חרס. נהרות-איתן של פולמוסים עיוניים זרמו להם לדרכם, ושום מוסר השכל לא הופק מהם: מקוה הדמים גאה-גאה, אך מקוה הטהרה לא נחפר. שום מהפכה לא שינתה דבר מיסודו, אם כי נתחלפו על ידיה המעמדים של הנפשות הפועלות במחזה העולמי. לא זו בלבד שאין שורש הרע נעקר על ידי שמהפכים עליונים למטה ותחתונים למעלה, נמצאים על הרוב אותם העליונים מלשעבר שוב למעלה, אלא בשינוי שם וצורה. הדם השפוך היה לשוא. שפיכות-דמים פסולה אפילו קונים דבר במחירה, אך אין קונים כלום בחשבון הכולל, אלא מאבדים חיים רבים. הארמונות נהרסים, אולם ההמונים מוסיפים לדור בבקתות. החידוש היחידי הוא שמחנות ההסגר ובתי הכלא נעשים צפופים יותר. הוא הדין בניתוץ האלילים פשוטו כמשמעו. מנתצים ומנתצים ועבודת אלילים קיימת ועומדת. האלילות היא הידרה. ניפצת ראש אחד, צצים במקומו שניים. אף הביקורת – בין ביקורת המשטר והחברה בין ביקורת שהיא חוות דעת – היא אופן של ניתוץ ויש בה מכל הסימנים והסממנים של רציחה ושפיכות-דמים, כגון רכילות, לשון הרע, הוצאת לעז, הלבנת פנים ברבים וגזל. כן, גזל הכבוד, המעטת הדמות, עבירות חמורות הנעשות על הרוב ללא דין וללא טעם, מכל מקום ללא בטחון ממשי של המבקר בהערכתו הקטלנית – קטלנית אפילו היא ממשיכה שפע שבחים על מי שאינו ראוי להם. שהרי רוב פסקי דין של מבקרים, שהיו מושלים לשעתם בכיפת ההוראה וההדרכה, נתבדו לאלתר או לאחר-זמן. וכי אין מכאן הוכחה ניצחת, שהביקורת, שאינה דנה בנושאיה מתוך היסוס ורתיעה, אלא עושה את מלאכתה בפסקנות, היא סוג מלחמתי? כשם שהמלחמות כדרך של משא ומתן לתיקון הגבולות פסולות, כך הביקורת החברתית והתרבותית, המדברת בשפת האקדח והתותח, מזיקה, מכל מקום אינה מלמדת ואינה מתקנת כלום. מתיימרת לחנך את היוצר עצמו ואת הקהל – ואין לה השפעה ראויה לשמה לא על זה ולא על זה. אך היא מרבה רעש ומהומה, ובמידה מרובה גם טמטום. כל עיקרה השתדלות להוכיח לאחרים את הכרחיותה, את הכוח הבונה הגנוז בה כביכול. לאמיתו של הדבר, הן ביקורת המעשים והן הערכת היצירות אינן משפיעות כמעט. החיים זורמים להם, עולם כמנהגו נוהג והעומדים בשער פוסקים את פסוקם. טובעים את רישומיהם בתולדות הערכין רק הדברנים התוקפנים, הדימגוגים, המזוינים במקלות חובלים, המאיימים על הבריות בחרפות וגידופים, קללות חרמות, כגון לותר וכיוצא בו, שאינם מדברים אלא צורחים. משפיעים רק הכופים את דעתם על הבריות ולא המבקשים להסביר ולשכנע. אך ביקורת תוקפנית ונתצנית מה לנו אם היא נעשית בחרב או בקולמוס, בשוט ממש או בשוט הלשון?

מציין אני בתמיהה ובצער, שאף על פי שהיסוסים אלו בדבר תועלתם וישרותם של ההטפה ושל ההערכות הפומביות היו מנקרים בלבי תמיד ולחישתם אינה פוסקת בי גם עכשיו בכתיבת הפרקים האלו, עמדתי שנים רבות על במת הקהל ואף אין בדעתי – כלומר, אין בכוחי – לרדת מעליה מהיום ולהבא. רוח היא באנוש. איני יודע מה טיבה של רוח זו, טובה או רעה, השראה מלמעלה או פרץ יצרים מתהום שבנפש. אש קודש או אש זרה, חשק עשיה לשמה או כוסף עז להזדווג עם הכלל וליתן שלומי כופר רעיוני. אך לשתוק איני יכול. לא חוננתי במתת השתיקה. לעולם איני אומר די בהשתפכות רחשי-לבי לתוך חיק הנעלם. איני מסוגל לדבק את מחשבתי לאורך-שעה בהסתכלות צרופה, שאין עמה תאוות הניצוח. על כרחי הנני חושב לתוך הנברא בצלמי ומעלה את דברי על הכתב. ממלט אני משא לבי בכתיבה, אך אין לבי שלם עם המעשה. לעתים הנני נזוף בעיני על מידה זו שבי להוקיע את שמי החתום מתחת לגליונות-נייר על דפי כתבי-העת. מה לי ולעת? ומה לי ולשאלות הזמן? חיי האמתיים מתרחשים מחוץ לעת ומעבר לזמן. בתוך-תוכי איני נוטל חלק בפלוגתות הנטושות בשדה החברה ובחלקת המחוקקים בענייני טעם ויופי, חן וכשרון. ביסודי שלי הנני נזיר. עוצם כיסופי לחיות במנזר אלוהים, לחזות בנועם עליון, שקרני זיוו מנצנצות אלי מבעד לערפלי החומר. יש בי אהבת עולם, אך הוויות העולם אינן מעסיקות אותי בחביון-רוחי. אמת היא, איני רשאי להעלימה; לא הייתי שלם עם נפשי. לא הייתי שלם. אני חצוי. מעט בי לכם ורב יתר לו, לו ברוך שמו. אך בכוח המעט ההוא לא משתי כל ימי מהיכלה של הספרות. הואיל ואינני שלם לא עשיתי את מלאכתי בלב שלם. פקפקתי הרבה בזכות קיומה של חכמת הכתיבה. חושש הייתי, חושש אני שמא כל חכמת הכתב היא סטרא אחרא, קוץ בנשמה. קול אבותינו הגדולים הקדמונים זועק מדמי: הספרות החילונית טריפה-פסולה כל הספרים הם חיצוניים.


פרק ג': סנה וסיני    🔗

חייתי מחוץ לזמני ומעבר למושגים המקובלים על בני-זמני. משום כך אולי לא הגיע קולי לאזנים קשובות או הגיע בבחינת קול חורג, עמום, זר. אפילו שמעו אותו לא האזינו אלי ואפילו קראו בדברי לא קראו אותי. מן הסתם לא נעלם מן האוזן הבוחנת קול ענות חלושה, הגנוז בתוך קול ענות חזקה שלי. ההיסוסים הפנימיים נתנו אותותיהם באמור, שהיה, אמנם, לפעמים מנוסח לשון ודאי. נקיפות הלב אין להסתיר. אף לספק יש ריח הנודף למרחוק. איני משלה את נפשי. פרי-רוחי עשו להם אזנים מעטות מאד, נפשות לא כל עיקר. אחרים שזרעו פחות ממני קצרו הרבה יותר. איני אומר זאת מתוך קנאה. אין בי קנאה. ולואי ולא היה בי גם בוז. אין בי קנאה לקוצרים, לפי שבתוך-תוכי לא השתוקקתי לקציר. מואס אני בקציר, כשם שהנני בוחל במעמד מכובד בחברה. לזרא לי כל יד ושם. ואיני חושש לומר, שנושא אני בחובי פקפוק לגבי עצם הכשרון, שמא הוא פסול מעיקרו. יתכן שאין אותו כושר, המכונה כוח היוצר, מתנת אלהים, אלא קללת השטן. לדיוקו של דבר, אין בכשרון אלא מה שיש בכוח, היינו, יתרון הכשר. אף הרוח הוא כוח, שאר-רוח לא לכל שכן. אמנם, ניתן לומר, שדברי ימי אדם סובבים על ציר הכוח.

הגיבורים הראשיים הפועלים במחזה העולמי הם… גיבורים, כלומר, אנשי הגבורה. אין בין גבורה גופנית לגבורה רוחנית ולא כלום. שתיהן פסולות במידה שהן מנוצלות לטובת הנאה פרטית ונעשות אמת-המידה לערך ולכיבודים. וכי משום שפלוני משכמו ומעלה גבוה מכל העם כשאול או יודע להנעים זמירות כדוד ולהמריא ברכב-אש השמימה כאליהו, צריך להמליכו על העם לקרוא עליו אבי ישראל, רכבו ופרשיו, ולהתיר לו רצח כל הנביאים שאינם מתנבאים בסגנונו? פומפיוס, יוליוס קיסר, אנטוניוס, תבעו לעצמם כבוד מלכים על שום כשרם לדהור על סוסים ולהערים על אויביהם בשדות הקרב. אבירי-כוח הם היו, אבירי-יושר לא אף בשיעור מועט. החכם אינו ראוי לכתר מלכות. חלומו של אפלטון על הגנת המדינה בידי הפילוסופים הוא חלום-שוא. חכמים, פילוסופים, פייטנים, כל רבי הכשרון, הם בשר ודם, אם לא למטה מזה. בהחלט למטה מזה. כל מי שניתנה לו ידה של גדלות פוסק לעצמו עשר ידות של שגעון הגדלות ונעשה צר ואויב לבריות. כותב אני דברים שאינם עשויים להתקבל על הדעת, שלא נתקבלו על הדעת בשום זמן ובשום מקום. דברי הימים מלאים כרמון עבודת הגבורים ופולחן הכשרון. לדידי אפילו כשרון לצדקה ולמעשים טובים אינו צריך לזכות את בעליו בשום כתר. כל הנפשות שוות הן וזכאיות לכתרים. אם כתרים לכל אין עוד כתר לשום איש. אין השררה מגיעה אפילו לצדיקים הגדולים מזכי הרבים. ואם בדורות תמימים ויראי-שמים חייבו מתן כבוד בקריאה תנו כבוד לתורה מתוך האמונה, שהאדם ותורתו צרורים יחד והלמדן משול באמת לספר תורה, הרי אין הדרישה למתן פרסים וכיבודים לאנשי הרוח בזמננו ללא תביעת כוהנים למתנות כהונה, לחזה ושוק ולכל נתח שמן.

למרבה התמיהה אינה רווחת ההבדלה הנאותה בין כשרון רוחני ממש לכשרון חושני, בין זה שיסודו ברוח-הקודש לזה שכל עיקרו מלאכה. מתוך הרגל הדורות מבטאים מלים נאצלות, שאין מייחדים להן עוד תוכן ממשי. שפת הדיבור ואף שפת הכתיבה שלנו כולה מן השפה ולחוץ. מלים חנוטות, ניבים משומשים, צירופים נדושים, סמלים מיובשים. ואף על פי כן הרי יש… רוח הקודש. לא אלמן מין האדם ממגילות כתובות בדם הלב ובאש הרוח. אבל מה מעטות הן וכמה דלה השפעתן. לא מהן תצא תורה ושירה לנפשות הצמאות חזון. התורות נתבדו והשירה כבר עברה ובטלה, אם כי מגלגלים עוד בשיטות, במשנות ובדברים שביצירה. לא סערת היצירה עיקר, אלא הכשרון, יש לך כשרון – עלה לדוכן. הרי זה כאילו אומרים לאגרופן: שרירים לך, היכנס לזירה. פלוני בן פלוני, מכיוון שקולך שאגת ארי, זמר תהיה לנו. אתה בעל לשון, קום ושחק לפנינו בחידודים ובשנינות. ואתה היודע לתאר תנועות והעויות נכונות או נלעגות, נלעגות בעיקר, עשה לנו טיפוסים מעוררי-צחוק. אם בעל-דמיון אתה לספר עלילות מזעזעות נעניק לך תואר אמן הסיפור. אין הכשרון אלא כלי, כלי ללא תחתית, משפך של אירועים. לדיוקו של דבר, תכלית הכשרון לבדר. הרוח נתבעת לסייע ביצירותיה את מלאכת העיכול של הקיבה. הכשרון והקיבה עשו יד אחת. ועדיין אנו דורשים כשרון ויצירה לגזירה שווה.

אסור ליהנות מן העולם בלי ברכה. אפילו על המים הפשוטים מברכים שהכל. מובנת הנטיה להלל ולרומם כל ברוך-כשרון. יש לי גם כן יראת הכבוד בפני דעת הקהל. אך איני יכול להתפעל בציבור. פלוני פייטן הוא, טוריו חשובים, חרוזיו מפתיעים, קצבו מבריק, או הוא נואם מרעיש, יודע נגן, הכל קראו לפניו חכם הוא, פייטן הוא רב-מג בשיר או בזמר, אך איני מרגיש עצמי חייב בכבודו, אלא אם כן זעזע מיתר בלבי והמתיק עמי סוד שיח. איני מסוגל לקרוא “הידד” לנושאי הכלים המשוכללים. זר לי האומן המשיג הצלחה במעשיו, שאיני רואה בהם ברכה. איני מרכין ראשי בפני שום ראש וראשון, בין במלכות החברה בין במלכות האמנות. חכם או אמן שאינו בגדר שרף אינו מכובד עלי. לבי נוהה אחרי בני היכלא דכסיפין.

עניין זה הוא נקודת המוקד של ריבי עם העולם ושל דין התורה שלי עם עצמי. סלע המחלוקת בי הוא. הסתירה נעוצה בקרב רוחי. יודע אני שהעם אמת ותורתו אמת, שהדין עם הרבים וכל אחד חייב לקבל עליו מרותם של המומחים, מורינו ורבינו, בעניני טעם ונוי, אבל אין זה כך. רוב פסקי הדין בכל שדות היצירה עוברים מדור לדור ומאיש לאיש ללא בדיקה. אין אומץ-לב ואין רצון להרהר אחריהם. בני-אדם הם נרפים, רופפים בדעתם וכושלים ברוחם, כשם שהצולעים כושלים ברגליהם. הדעות המוסכמות הן בגדר קביים. הערכים המקובלים, הם סומכות ומשענות, שאסור לחבל בהן, כי האנשים רוצים לחיות, צמאים לנחת מעט, זקוקים לאמיתות מוצקות, כשם שהרועה זקוק לכלבי-שמירה להגן על הצאן. אוי לחוקר הבוחן ובודק.

לא אכחד, הבריאות האמיצה מעוררת בי שאט-נפש. סבורני שקו הבריאות וקו היצירה על הרוב אינם שרויים יחד. אני מדבר על בריאות הנפש. טובה הגבורה שיש עמה לוית-חן של חולשה. אפילו בעלי אגרופין, שחוללו מפעלות גבורה במאבקים גופניים, היו ברובם בעלי-מומים ואנשי-מיחושים. הזריזים והאמיצים שבמצביאים בעולם העתיק היו שתומי-עין: קמביסיס, פיליפס, אביו של אלכסנדר ממוקדון, אנטיגנוס, חניבעל וסרטוריוס. יוליוס קיסר, מוחמד, נפוליון, היו חולים נכפים. וכולם חולי תאוה לשלטון. גדולי החכמים היו חולי נפש. פייטנים לא כל שכן. אין מעפל בלי מפל ומפולת ברוח. כבד-פה כדמוסתינוס מסוגל להגיע למעלת נואם גדול. בעלי הלשון החלקה, השולפים ניבים מפיהם כסרטי-צבעונין, מייגעים את הנפש. אין לידה בלי חבלי-לידה. רק רוח נכאה היא רוח ממללא. לזרא לי צהלת-עגלים. במרום פסגת-אשרנו יפקדנו רוח-עצב ואי נפש לא תבך באהבתה? הסתכלו בפני האיש שהשעה משחקת לו ותראו את שחקת הדמעה במבטו. רק הלב השבור עשוי להוציא אל הפועל דבר מתוקן ומושלם. בלעם שכתב “מה טובו”, פרשיה נאדרה בעוז, שמעטות כמותן לחן הניב במגילות השירה העולמית, היה שתום-עין. עיוור היה הומירוס. מילטון עלה לשיא שירתו לאחר שהחשיך עליו עולמו.

פרקי הם “דין תורה שלי עם העולם”, במידה מרובה גם דין תורה עם עצמי. לכן חובה עלי לגלות קצת יותר מהרהורי-לבי. רואה אני את הצער כערך העליון ואת התוגה כסם-חיים, אם כי תכלית הצער עוז וחדוה ואחרית התוגה שמחה. בסבל הנני חש טעם החיים, כי הוא נושא עמו גם כן שמחה, אלא שבניגוד לשמחה תתאה, שיסודה בנחת, ממה שנתון לנו בעין, אוצרת התוגה חבובה שמחה עילאה, שמקורה בכיסופים לילדי הדמיון ובהתפרקות על ההויה החזונית, שאף על פי שאינה חושנית היא אולי הקיום האמיתי, ואף על פי שאין לנו תפיסה בה, הננו תפוסים על ידיה. כל האנשים נוצרו בצלם אחד ולא נוצקו בדפוס אחד. יש אולי מעטים, ואפשר שאינם מעטים כלל, הדומים לחסידה מבחינה זו, שאף הם נצבים רק ברגל אחת על האדמה. או שניתן להמשיל עליהם מה שנאמר על היונה, שכל הצפרים עפות בשתי כנפיהן ונחות בהן, ואילו היונה, כשהיא רוצה לפוש, הריהי עפה בכנף אחת ונחה בשניה בו בזמן. אכנה את האנשים מסוג שני בשם אנשי הרגל האחת או הכנף האחת. מלבד החלוקה המקובלת בין המעורים בחברה לתלושים, נראית לי הבדלה נוספת בין אנשי הכיוון האחד לדו-סטריים. מכאן אנשים הדרוכים בכל ישותם לצד העולם הזה, להתנחל בו, לבצר לעצמם בתוכו מעמד מוצק, לאגור קניינים, בין קנייני-חומר בין קנייני-רוח. וכנגדם אנשים השוקדים גם כן לכאורה על הישגים וכיבושים, אבל לא בכל נפשם ובכל מאודם. לבם אינו שלם עם מלאכת-חייהם ולא עם החיים בכלל. יש בהם סלידה מן ההגשמה. תולדותיהם מקנות להם הרגשה של בושה. כל הישג עושה שרטת בנשמתם וכל נצחון ניחת אל קרבם כמהלומה. האושר מטיל עליהם אימה.

הפחד מפני האושר היא תחושה אנושית קדומה. על כך כבר סח סולון לקריסוס המאושר וניבא לו רעות. והירודוטוס מספר בספר שלישי לכתביו: “ומאמסיס לא נעלמה באיזה אופן שהוא הצלחת פוליקראטוס הגדולה, אך הדבר עורר דאגה בלבו וכאשר הצלחתו גדלה יותר ויותר כתב אליו: אין הצלחותיך הגדולות מוצאות חן בעיני, כי אל קנאה הוא האל… ונפשי מבקשת גם בעד הקרובים ללבי, כי בחלק יצליחו וחלק לא יעלה להם יפה… כי עוד לא שמעתי מספרים על איש אשר לא מת באחרונה בעניין רע אם היה מצליח בכל דבר”… אמסיס יעץ לפוליקראטוס לאבד את החפץ היקר לו ביותר כדי שיתעצב, אלא אם כן יבואו עליו מהיום והלאה הצלחה ואסון חליפות. פוליקראטוס לקח חפץ-סגולה היקר לו מכל והוא חותם אשר נשא על ידו, משובץ זהב, עשוי מאבן ברקת, והשליכו לתוך הים. אולם לימים צד דייג אחד דג והביאו במתנה לפוליקראטוס המלך. כשנחתך הדג נמצאה בבטנו אבן הברקת. כשנודע הדבר לאמסיס נתחלחל וראה בו אותו אסון גדול העתיד להתחולל על ידידו. ואכן, פוליקראטוס הוצא בערמה ממדינתו ונתלה.

ענין זה נרמז לנו גם מפי יעקב בשמעו שעשו הולך לקראתו “וארבע מאות איש עמו” “ויירא יעקב מאד ויצר לו” ואמר בתפלתו לאלהי אבותיו “קטונתי מכל החסדים”, וכפי שפירש רש"י “נתמעטו זכויותי על ידי החסדים… לכך אני ירא, שמא אימסר בידי עשו”.

איני מסוגל לתאר אפילו בבואה מאותה הרגשת המיאון לגבי היקום, שאינה סותרת כלל אהבה רבה לעולם. אולי זהו הפחד מפני המקומות הגבוהים, אימת העליה, סחרחורת באויר הצח והחריף מדאי. כגון מה שנאמר באברהם שלאחר שהכה את חמשת המלכים והציל את לוט ואת רכושו ומלכי צדק מלך שלם, כהן לאל עליון, הוציא לפניו לחם ויין וגם יתר המלכים קשרו לו ברכות ותודות, והוא הנודד האלמוני עלה לפתע ונתעלה, ולא הוא לפני מלכים התיצב, אלא הם התיצבו לפניו, נפל עליו פחד, עד שהכתוב מעיד עליו לאמר: “אחרי הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר: אל תירא אברם אנכי מגן לך”. (בראשית, ט"ז, א). הנצחון מעורר רגשי-רהב אצל אנשי הכוח ומצמיח להם כנפים. אך שונאי הכוח נופלים ברוחם עקב כל עליה בסולם הנצחון וכנף אחת משלהם נשמטת כלפי מטה. זה להם ההישג, מאוס עליהם הכיבוש. הנצחון הוא להם קלון.

אברהם ידע מה שניבא לו לבו. הואיל והוא ממאן במטמוניות רוחו לנצחון, לכן חייב יהיה לשלם בעדו מחיר יקר. ומה יקר לאדם מצאצאיו? וכך עלה לו באמת. סמוך לנצחונו על המלכים, נתבשר במחזה, כי בנו יירשנו וכי זרעו יהיה רב ככוכבים בשמים, אולם תוך כדי כך נאמר לו מפי אלוהים “ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה”. הזרע הוא חלום שמיימי, אולם כופר החלום השמיימי על האדמה הם העינויים. החלום בהתגשמותו הוא סיוט. אברהם אינו ארצי אלא בחלק מישותו. לא ארץ סתם הוא מבקש, אלא ארץ הבחירה. אין הוא מעורה בעולם אלא למחצה. גר הוא בארץ. שר החיים פוקד עוון הגרות של האבות על הבנים. ושמא אפשר להסתייע במונח הגרות להגדרת החלוקה הנוספת בין שני סוגי אדם: מכאן תושבים גמורים ומכאן תושבים וגרים מחצה על מחצה.

ראשית דבר אלוהים לאברם היה “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך… ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה”. האל נתן לאברהם ברכה אבל לא נחטא בחילול אם נאמר שלא היתה מושלמת אלא למחצה, ברכה שיש בה מעין הקללה. העצבות היא ברכה מקוללת או קללה מבורכת. היא תוגה בזמן וחדוה מעל לזמן. ואולי היא שמחה שלא נתגשמה. מרדני ההגשמה הם בעלי דו-פרצופין ודו-סטריים. הם זורעים לא על מנת לקצור, נלחמים לא בשביל לנצח, זועמים לא מתוך שנאה וצועקים לא כדי להטיל אימה על היריב. רע להם כשטוב להם, אולם גם כשרע להם טוב להם. ואולי התוגה היא רחף. דבר-בינים. תו-גה אל-גע. הסנה בוער. אל תקרב הלום חלום, של נעליך, של, אתה מנושל. יש מנושלים מברייתם, מעל נחלת העולם. אלהים הוא נחלתם? לא כי האצלותיו, בבואותיו המחלחלות אימים. של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש היא. וכי מה היה במקום ההוא? רק סנה. חלקת אדמה פשוטה לגמרי. לא יפה-נוף, לא ארז בלבנון, לא הור ההר, לא רוכסי הרים, לא אשדות נוראי-הוד. רק סנה. אך המקום הוא אדמת קודש. היקום כולו, כמות שהוא, בכל חלקה שלו, קדוש. וי לאיש שהרגשת הקדושה מפעמתו. פחד לו להיות, לחיות, לקרב, לגעת. וכך נאמר בפרשת הסנה: ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל אלהים. הרי סנה כהרי סיני. צעיף העצבות הפרוש על נפשנו הוא צורך הסתרת פנינו ממראה-הוד. כל מראה נסוך הוד. כל צורה צוררת את הנפש. מלאכת מחשבת היא הסתכלות בצורה. גישה של דביקות אל המקום ואל הזמן; כניסה להיכל הקודש. מלאכת מחשבת שאין מתלווים אליה פחדים, חרדות, הרגשת החטא והחילול, מקורה בסיטרא אחרא, בקליפת נוגה. העליה על האבנים היא עזות וחוצפה. לכן ראשית יצירה עצבות.

אף בסיני נאמר: “השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת” וכן הודגש במלים שונות איסור המגע והנגיעה “והגבלת את העם” “לא תגע בו יד” “ויחרד כל העם” “ויחרד כל ההר” “וההר סיני עשן כולו” “וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק”. האנשים, ההר, כל העצמים חרדים. הבריאה תוכה חרדות, פחדים, היא עוצרת את נשימתה, מגבילה את עצמה. “ויעמוד העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל”. האמנות היא גישה אל הערפל, נגיעה בחוד, הנתבעת למעפל ולהגבלה כאחד, לרחף בספירת הבינים. היא תוגה. בסיני ירדה תוגה גדולה לעולם.

תוהה אני אם כשרון צוהל, בוטח ומגשים, אינו דבר והיפוכו. נפשי סולדת מפרק-יצירה שאינו שקוי נכאים. כשרונות יציבים ומציאותיים הם חולין. העולם כבר נברא, היש נתון, הבירה דולקת. אסור לנגוע. אלא אם כן הדברים נחזים מבעד לעשן, דרך הערפל החלומי. כל חלום שקוי תוגה.


פרק ד': גלגל הקסמים    🔗

מהו יופי? יקר המציאות. ולא משום שהוא נדיר, אלא לפי שאינו בגדר ההישג. הוא נתון מעבר לקו המציאותי, יש ולא יש, דמדום, מעורפל. קפיצה כל שהיא מעבר לתחום המציאותי מקרבת את המסתכל אל היקר, הנחזה כחידוש. היפה הוא חדש. לכן הוא נוסך בנו קסמים ואף מעורר הרגשת בל-תגע-בי. האמנות מוציאה מן ההעלם אל הגלוי איזה קו טמיר, השופך על נושא הסתכלותנו אור חדש. אולם הקו הטמיר אינו יוצא כמעט מן הכוח. הגלוי ועומד שוב אינו יקר-מציאותי. הוא כבר ירד לתוך מציאות של מטה, פנה הודו וסר זיוו. רק במידה שהקו הטמיר אינו יוצא לפועל ממש, אלא ממשמש ובא, כפי שהדברים נחזים בחלום, שאין בו הווייה, אלא התהוות. אף אינו נותן עצמו, אלא מבשר, מפתה, מתנוצץ מן החרכים של מציאות של מעלה, הוא מקנה לנו תחושת היופי. פרק יצירה הוא חזיון חלומי, לא מוצר אלא נוצר, מתרחש ולא גמור. האמנות היא עולם הבא. באמת אמרו: האמן הוא רב-מג.

פעם היתה בעיר אשה יפה – מספר כסינופון בספרו “זכרונות” – ומי שהוא פירש בשמה בפני סוקרטס ואמר שאי אפשר לתאר את יופיה וציירים הולכים אצלה לציירה. הלך גם סוקרטס אליה לתהות על קנקנה. קשר עמה אחת מן השיחות, שהוא רגיל לגלגל בהן כדי להשכיל, וכשהיפהפיה בקשה ממנו לבקר אצלה לעתים תכופות, השיב לה קצת בכובד-ראש וקצת דרך שובבות, שאין לו פנאי, רבות הן ידידותיו שאינן מרפות ממנו ולומדות מפיו קסמים ולהטים וגלגלי-כישוף. אמרה היפהפיה: “השאל לי את הגלגל”.

וכי אין מקרה של האמנות כגלגל הקסמים? גלגל סובב הולך וחוזר חלילה. אין הגלגל מעניק בטחון. הוא סחרחורת וחלחלה; מאמץ רב-כוח הנושא בחובו עלפון; מירוץ לקראת אין-סוף על סף הטירוף; התרוממות הנפש שבכלות-הנפש; עלית נשמה שאין בינה ובין נפילות המוחין אלא רגע כמימרא; גיל רועד, עולם תלוי ברפיון וברחף. לעולם כרוך חזיון היופי באימה שמא אין הוא מעיקרו אלא מקסם-שוא. הפרחים המרהיבים עין, המרעיבים ואינם משביעים, הנופים העוברים ביעף, החיוך הנדלק כזיקוק כאילו נוצר יש מאין ונמוג חיש מהר, המבט הזורח ונוצץ ככוכב באין-שמים, כל הרץ אורח שחותמו החלוף ומגמתו ההתכלות, מעוררים בנו רוח עצב, כאילו אנו מלוים מת יקר לנו. אנו הולכים אחרי מיטתו של יקר הסגולה, הוא היפה. יפה הוא אפילו מראהו מפלצתי; יפה הוא לפי שהוא יש פה ואינו פה. הואיל והוא מפוקפק בעצם קיומו רשמו בקרבנו אינו פג. אנו מתגעגעים עליו ומתרפקים על בבואותיו ושלוחותיו בזכרוננו ובדמיוננו. הלב נחרד נאנח: חבל על דאבדין. וי להאי שופרא דבלי בערעא ניתן לומר על כל דבר-חן, שאינו עומד בעינו אלא כהרף-עין. היופי יונק מתוך אימת האבדון. מלכות האמנות שרויה בספירת הביניים של הווייה וחדלון.

הכשרון הוא כוח-היוצר של היופי, היינו, של החיים בהתגלותם הרגעית, בהתהוותם לבריאה חדשה. אך אין די בכוח היוצר. אין די בכוח. דרושה גם מנה גדולה של רפיון. גאון ללא שבר הוא חדל-אישים; עליה ללא נפילה היא חוצפה. עיקר היניקה מן הנפילה. גדולי החוזים היו חולים-נופלים; נופלים וגלויי-נופלים וגלויי-עינים. אין אמת-מידה אחרת לאמת שביצירה מן הרעד המנסר בין פרקיה. כל חדוה מצטנפת בקרב נכאים. צעקה, שאין תוכה רצוף קול דממה דקה, ומרי שאינו מקפל בתוכו תחנון והכנעה חרישית אין חותמם אמת. סח אני בעקיפין, ולמה לא אגיד זאת במישרים? נשתניתי מרבים ונושלתי מעל חברתם, כגר התהלכתי על שום שנבדלתי בקנה-מידה שבידי. לא משא-נפשם משא-נפשי ולא הגיונם הגיוני. פולחן הכוח, אף כוח-שבכשרון, היה למורת-רוחי. תיאור המציאות כמות שהיא, הרצאת העובדות, הצגת טיפוסים, כל הגשמה והישג, נראו בעיני מגע גס, גישה עזת פנים אל הנעלה מכל השגה. חלחלה תאחזני מכל קריבות. ההר עשן. הסנה בוער. הבירה דולקת. האדם הוא אש-להבה. היאך לגשת מקרוב? הכיצד יכנס למחיצת זולתו האיש הבורח מדי רגע מנפשו?

רוחי נשאתני להיות עמל עם הציבור ועל כרחי הנני מבודד. בר-פלוגתא הנני על אפי ועל חמתי. מה מאד השתוקקתי להיות תלמיד ונושא כלים ורבי לא מצאתי לי. נתייגעתי לשוא לקנות לי חבר. איני מכה על חטא על לב זולתי, כי אם על לבי. אולי המום תלוי בי. שמא יש בני-אדם, שהם רווקים בנשמתם מברייתם. אין כל מועיל בלב הומה אהבה לבריות, אם לא חוננת בדבק נפשי להתחבר עמהם. שן חולה אחות נאמנה היא לכלל השניים שבפה, אך כיוון שמתנועעת יתומה היא, אינה אהובה על אחיותיה. אין היא עמלה עמהן בלעיסה, אך משתפת אותן במכאוביה. יכול שהנני ממצה עמי את הדין. אם ההולכים בתלם פועלים כשורה וממלאים את תפקידיהם, מן הסתם אף הבריה הממרה מקיימת איזו שליחות. זו היא מידתי וכזו היא אמת-מידתי. כך חייתי וכך פעלתי. לא יכולתי לצאת מגדרי. איני מסוגל להרגיש טעם נועם בזמר שאינו שוקק בכי. שאגת אריה, שאין נשמעת מתוכה פעיית השה, היא בעיני מוקצה מחמת מיאוס. מה חשיבות להבדלי-השקפות במקום שיש חילוק גמור בין נקודות ההשקפה? יריבים בדעות עשויים להיות אחים ברוח, אך הנפרדים בהלך הרוח מנוגדים ביסוד ובשורש. אדיש הייתי בעומק ישותי לסולם הערכין הכללי, עתים נשתבשתי באלף-בית של שפת בני-דורי. אפילו בכיים היה לפעמים בכיי, לא הייתי שותף אף2 פעם לצחוקם והלא הצחוק טעם חיינו.

אודה ולא אבוש, אהבתי את הבריות וחמדתי את אהבתם, אף ביקשתי את קרבתם, וללא הצלחה. כל אחד דורך על כרחו במסלול שהותווה לפניו מטעם העליונים. שם אני את פני לעמק השושנים ויוצא מבלי משים לעמק יהושפט. אולם גם בדברי שפטים בזולת עשיתי שפטים בעצמי. חצים דרוכים לאחרים עברו דרך בתרי לבי. בין צעקתי חמס על העולם, בין התאמרתי לתקן עולם, לא דעכה בי הדעת, כי גם בלבי נתון העולם וכל פגעי בני-אדם בקרבי. הלכתי לפי תומי, אך דרכי היתה לילך ולהזיק… לעצמי קודם-כל. אצבע ההשגחה! בתוך-תוכי הגיתי כבוד ויקר לבוני העולם, לעמודי החברה, לאבות האומה, לפני הדור, לכל הטובים הנושאים בסבלות הרבים. בחדרי-חדרים הרכנתי את ראשי בפני כוהנים העולים לדוכן בכל עצרת וכנס וחג לברך את העם, להם ולשושביניהם רבי הטכסים, המופיעים כחוגגים בחתונות ובלוויות, השולטים בתפארת המליצה בנאום ובהספד, המנצחים על השעשועים לשמח פשוטי-עם. אולם למראית עין הייתי זר ומתנכר. החינגות החרידוני, ההילולות שעממוני, הטכסים זעזעוני והשעשועים הסלידוני. הזעמתי פני אל ה“פני” ללא כל פניה רעה או קורט קנאה. כלכל לא יכולתי את השושבינות. אוירם של פרנסים וגבאים שם לי מחנק. פולחן הגיבורים בכל צורה שהיא מכניסני לשער חירוק השניים. טובה בעיני כל מיתה מן העבדות. וכלום מהי מסורת, אם לא עבודת הגבורים, ומה תרבות, אם לא אוצר של שארית פולחן?

לבי למסורה, חבר אני לבני-תרבות. שניות? כן. קרע – לא. איני שלם וגם איני שבור. לא אדע נפשי. סתומה ממני תכונתי. לא באתי לדרוש במופלא זה. איני חוקר עצמי, אך בודק את דרכי ומפשפש במעשי. אין האדם אדון להלך-רוחו, אבל דין הוא שיהא אדון על הליכותיו. רק המשועבד בנפשו הוא עבד, אבל המשנה את טבעו וממיר את טעמו משום כבוד הבריות, אפשר אינו כלל עבד, אלא בן-חורין גמור.

אין העולם רשות היחיד. אף אין עולם המושכלות רשות היחיד. אפילו דעה המאוששת אצלך כברזל, מוטב לה להתפקפק, להיחבא לפני ולפנים, מתוך יראת הכבוד לכלל. איני אומר זאת כפסק-דין. אני מהרהר, תוהה, לא היה לי אומץ הרוח ותוקף הדעת לצמצם את אורי, להקטין את פנס שכלי, לעמעם את שיפוטי, להעמיד את אישיותי בצל משום כבוד אלהים הסתר דבר. לא למדתי את חכמת השתיקה לא השכלתי לשבור את יצר הטוב שבי לפי הצורך, לא תרגלתי עצמי בפרישות רוחנית ובנזירות מן הטעם הטוב בעיני. הייתי זולל וסובא מושכלות. חטאתי בנשמה יתירה, שאף היא בגדר מותרות. לא די בעת לדלוק, דרושה גם עת לדעוך. קיהות הנפש היא פעמים סגולה טובה מן החריפות. כל היצורים, אף הנמוכים ביותר, כלי-זינם עליהם להתחפש כנעדרים כביכול, מהם מעמידים פני עיורים, מהם מתכנסים לתוך קליפתם, מקבלים על עצמם מיתות קטנות, חלקיות, אני בעל תאוה לישנות שאינה פוסקת. לבי ער ואינו ישן. לבי החולה, חולה אהבה. על לב חולה זה אני מכה על חטא.

אני גופי בר-פלוגתא שלי, איש ריב ואיש מדון לנפשי. בדין-תורה מתמיד זה עם עצמי הנני נתון בתוך גלגל-קסמים, הסובב בתוך חלק-ישותי. אני עצמי ושתי כפות המאזנים – ומי כאן עשוי להכריע? במסורה הקדומה כל חיי-רוחי; אזוז לרגע מעל לנחלת-אבותי – הריני כורע-נופל; נקשרתי במוסרות אל מוסר ישראל. חלקי עם שלומי-אמוני עמי. אהבתי תורה ומצוות. אך מה מאד ישאני רוחי להפוך את הקערה על פיה, לנער מעל כל אבני החן את אבק הדורות, להשליך לפיד בוער לתוך ים הקרח של חיינו בעולם הזה. שתי נשמות מתרוצצות בו. אף פסוק זה מכוסה אבק. כל פסוק מפסיק את הנביעה מתהום הנפש. כל האמור בפסוק הוא לא זה. הפסוק סותם הרבה ואינו מפרש כלום. ריב יסודות? אף זה דיבור של סתם. לא זה ולא זאת. כל הגדרה אינה מן השם. ההגדרה היא מלאכת השופט ואיני בא לשפוט. יש עולם הפורח, שבו אין כסא למשפט וממילא אין בו ספסל לנאשם. אני כעת יושב על ספסל התלמיד ודן כתלמיד לפני רבו. בי הרב ואני התלמיד. לא זכיתי לעשות לי חבר ולא קניתי לי רב. אני החבר ובי הרב.

שתי נשמות וחלום אחד, קסם לאין שיעור, העולם כפי שהוא נחזה “בשעפים מחזיונות לילה”, כמו לאליפז התימני, העולם של “פחד קראני ורעדה”, “אלי דבר יגונב” ו“רוח על פני יחלוף”. חושבני שהרבה דברים סתומים בפלוגתות של חכמי המדרש והעיון אינם עשויים להתפרש לנו בלי ההבחנה בין האנשים לפי יניקתם מן הזמן היומי או הלילי. קיימים בני-אדם יומיים וליליים. ואין חלוקה זו חופפת את הקו המבדיל בין אנשי-מעשה לבעלי-הזיה, בין רבי-פעלים לרבי-הגות, או בין חכמי-הלכה לבעלי-אגדה. רבים מאנשי המעשה וחכמי ההלכה הם ליליים וכנגדם מצויים פייטנים ומספרי אגדות מפוכחים לגמרי, הרואים הכל באספקלריה של יום בהיר בשחקים. הליליות היא יסוד טמיר, פלג מחתרתי בנפש, שאין פכפוכו נשמע בשאון החיים, בין אדם רץ ומהמה בשוקים בין הוא יושב באהלה של תורה. הליליות רואה את המציאות כחלום בהקיץ ותופסת את ההויה בחינת פחד. היומיות מפיקה גם מן החלומות חמרים ערניים ותופסת את ההויה בחינת נחת. לפי משלו הנודע של אפלטון רואה האיש הנתון במערה רק את בבואות העוברים והשבים. הליליי הוא איש המערה. אף הוא בדומה לאליפז, תופס את חזיון החיים בחינת רוח החולפת על פניו. “יעמוד ולא אכיר מראהו, תמונה לנגד עיני, דממה וקול אשמע”. בלבול רב בא לעולם העיון וההגות משום מיעוט ההבחנה בין בני-יום לבני-לילה, המדברים בשפות שונות ואין ביניהם שום הבנת-גומלין. רוב מנין הבריות הם יומיים ועליהם עולם הישוב עומד. ההגשמה היא תכלית חייהם. את כוח מעשיהם הם מגידים בהקמת מוסדות, בארגון מפעלים, באגירת קנינים, בצבירת נכסים וערכין, בהיאחזות בנחלת אבותיהם ובהורשה לבניהם, אף בצמידות לאמונות ולדעות מקובלות ובאימוץ השקפות, נקודות-השקפה בעיקר. אמנם, אף אנשי-ביניים, שרשם מגזרת הכפולים, שיום ולילה משמשים אצלם בערבוביה, מצויים בכמות בלתי מבוטלת.

אולם מטבע הכפולים, שאפילו מכריזים על עצמם ששתי נשמות מתרוצצות בקרבם, הם בעיקר אנשי-חשבון, היודעים למצוץ דבש מפרחי היום והלילה כאחד, לשווק את רגשותיהם ולייצא את חרדותיהם, להיות מעורבים עם הבריות ברובם ולא בראשם או בראשם ולא ברובם, עמלים עם הציבור מלבר ופרושים ממנו מלגו, חלק להם גם בצער-הוויה, אבל רק בפירור מישותם. אף להם גונב דבר, שהמקום הוא אדמת קודש, הזמן מבול זיקוקין די נור, הבריאה משרפה, אך הם מהלכים בין הזיקוקין, אינם דורכים על רצפת האל, אלא מרחפים ואינם נוגעים. לא, אינם שרפים. ידיעת דבר או מגע בו אינם במשמע דביקות אליו. אלא אם כן נאמר שיוצר העולם, העושה הכל באיפת רזון ובמתכונת דלה ובורא דרך כלל אנשים קצוצים, צרי-אופק, נעוצים בתוך קצותיהם וכנוסים לתוך מזלותיהם, מצומצמים בכיפת השגותיהם וקשורים בטבורם לשרשיהם, יוצא לפעמים מגדרו ומודד לאילו אישים במנה גדושה, מעניק להם סגולות וכשרונות מתוך קרן השפע. נשמות יקומיות כאלו אם קיימות הן במשפחה האנושית, יכול שהן באמת יורשות את העולם הזה והעולם הבא בייחוד הניגודים למזמור הללויה. אין בעולמן צער וחרטה, לא אימה וחרדה. כי אם יושבות וניהנות מזיו ההווייה. בני-עליה כאלה מעטים בדורות, ואולי מופיע מהם אחד לדורות הרבה. הם ילדי השעשועים של הגורל, הזוכים לשני שולחנות. יורדים כביכול לגיהנום כדנטה ורואים עולמם בחייהם ערוך לפניהם כגן עדן. רוח הבריות נוחה מהללו ואף רוחות המזל הטוב מנשבות במפרשיהם. כל הכתרים אולי הולמים לראשיהם, אבל לא כתר העינויים.

אהבתי בעלי היסורים, שאין רוח המקום ורוח הבריות, אף לא רוח עצמם, נוחה מהם. נהיתי אחרי הליליים, יודעי אבדן, שחייהם גויעה וקיומם מתחולל על סף ההעדר. נפשי סולדת מאנשי יד חזקה ובעלי רגל גאוה, אף מפייטני החרוז התקיף והקצב היהיר. תמה אני אם החומר והרוח הם רשויות נפרדות. השופך בהגיונו, ברוגשו או ברוגזו אור חזק על הדברים, נראה לי בעל אגרוף בתחום הנאצל. יש מושכלות שהם חרבות. יש הגיון שהוא תער, יש השתפכות-רגשות דקה, הנובעת ממקור האנוכיות הגסה. הפייטנים הליריים קושרים לעצמם עיטורים אלוהיים או דמוניים. יש מהם הקרובים לנשמה היתירה שלהם בדומה לפלוני הקרוב אל עצמו והם מטפחים על כשרונותיהם כאחד המטפח על כרסו: שישו, ילדי רוחי! ערב לחכי אור הנערב ונאמן עלי רק המסיח מתוך חלום שנתו.

גלגל הקסמים סובב והולך וטוחן מציאות נוקשה לפירורי-חן. כל שלא נשחק בתוך הגלגל אינו מגיע למעלת יודע-חן. יודע-חן? חן אין לדעת. בו מידבקת הנפש עד ללא דעת עצמה, עד כלות.


פרק ה': מפתח האהבה    🔗

תמה אני שדנים על האדם בעיקר לפי טבע-חמרו ומזג-רוחו, לפי דיבוריו ומעשיו, הליכותיו והנהגותיו, סדריו ונימוסיו, לפי מה שהוא שומר מצוות ומעורב עם הבריות או ממעט במעשים טובים ומכונס בתוך עצמו, לפי פניו השוחקות או הזעומות, לפי שהוא ותרן ונוח לאחרים או קפדן ונוקדן, ואינם נותנים את הדעת די הצורך על תוך ושורש שבו, על כשרו לאהוב, להתקשר ולהתחבר עם זולתו, בין אדם חי ובין נושא לעיון, בלב ובנפש. האהבה היא תמצית הישות, השאור שבאישיות. אפשר לקיים את כל תרי"ג המצוות רוב ימים ושנים ללא ניצוץ אהבה. אפשר לקיים גם את מצות ואהבת לרעך כמוך רק מן השפה ולחוץ או מסבר הפנים היפה ולחוץ, ללא זיק התלהבות. הטוב והרע הן בחינות גדולות, אבל גם הקור והחום הם בחינות ראויות להתכבד. יצר טוב וקר עלול להזיק לא פחות מיצר הרע חם.

ראשית בינה באדם הירידה לשתין של נפשו, המאמץ להבינו מתוכו וביסודו שלו, לבוא אליו בקנה-מידה שאינו שאול משל אחרים, אלא יצוק מתוך תכונתו שלו, להתלבש במדיו ובמידותיו, להידבק עמו רוח ברוח. הבנת הזולת והערכתו כהלכה אינן נעשות אלא מתוך מסירות-נפש, התפשטות האני עד כדי הכושר להיכנס לתוך לא-אני ולהתמזג עמו ברזא דאחד. אולם הקרבה עצמית זו לא תיתכן בלי אהבה רבה. כוהן גדול בהיכל ההדרכה הוא רק המקריב חלבו ודמו על מזבח אהבה. רק המקריב רשאי ליקרב. רק האוהב זכאי להשתמש בתגא של מחנך ומבקר, מורה ומדריך לרבים. אולם בדקתי רבים מן הממונים על מוסדות החינוך ומן הנצבים בשער להורות ולדון הן בסדרי החברה והן בדיני איסור היתר וחוקי הטעם ולא מצאתי בהם אותה שלהבת שבלב, המאירה נתיב ומחממת נפשות קופאות. נשמות קרות, איכה יציתו, איכה יחממו, איכה ילהיבו ואיכה ידריכו? דיבור בלי להט הנפש ושכרון החושים, כלום אינו חילול?

להוציא מכלל טעות, אין המדובר באהבה זוטא, באהבה יצרית, שהיא מעין חמימות גופנית, זיעה רתחנית הנפלטת מן החושנות המלקקת את עצמה, המתאבכת כאד מהבל הלגימה המשותפת. אהבה של התיחמות מצויה בין רוב בעלי החיים, כמו בין אנשים. אין איש שאינו מוכן כשהוא שרוי בגילופין להתחבק ולהתנשק ולהתדבק עם שכנו ושכן-שכנו בהשתפכות רגשות, שהיא בעצם השתפכות גופנית לחיק הזולת והשלכת רשות היחיד שלו לתוך רשויות אחרות. בכוח אהבה זוטא זו גם תלמידי חכמים מפרכסים זה את זה ופרחי-אמנים מתארגנים לסיעות בעיוורון מוגבל להרקת-גומלין של שבחים. אהבה של תן וקח רווחת ביותר, ומן הדין שלא תהא אף זו מזולזלת. אולם כסא הכבוד לא יכון אלא על אהבה רבה, נאצלה, מזוקקה מכל סיג של טובת הנאה אישית, צרופה בכור ההרפתקה הרוחנית הגדולה. בלי האהבה השמימית, שבלעדיה שום דבר-סגולה אינו נקנה, כל קיומנו האנושי אינו כדאי לנו. את האהבה הניחוחית המופשטת מכל עכרוריות של חומר מגושם, זאת האהבה שאהבה נפשי, חפשתי בסביבתי ולא מצאתי. ולפי שלא מצאתיה חיי נראים לי אבודים. באתי לעולמו של ישראל ולא מצאתי בו איש אהבה רבה.

אם אדם מסוגל לפשפש לא רק במעשיו, אלא גם במניעיהם, ולעשות חשבון-נפשו לא לבד בשטחה העליון, אלא גם בנבכיה, לרדת עד לתהום שבה, ממנה מפכפך ובא פלגלג האפרסמון של האהבה, הרי הביקורת העצמית חייבת לענות לפני הדיין שבלב על שאלות: נשאת ונתת באמונה? ונשאת ונתת באהבה? יושר, צדק, אמת, הגינות, דין ואפילו רחמים, הם מחצית העניין. האהבה היא המחצית השניה. שוקלה מידה זו כנגד כל המידות הטובות האחרות, כי רק היא לבד יש לה קרן קיימת בנפש ופירותיה מובטחים לה. הצדק והאמת וכל מידה נכונה אחרת, הואיל ואינם מסורים למדור הטמיר שבנפש, אלא שקולים במאזני ההגיון, עשויים להידרש לכמה פנים לפי דרכיו המרובות של ההגיון, אף הם נשקלים במאזנים וכל דבר הנשקל נחלק גם כן, לכן הם עשויים להיות שנויים במחלוקת. יש אמת לשיעורים או אמת כפולה ומצויים חלקי-צדק, שהם תוצאות של פשרה. אך אין אהבה לשיעורים או מחולקת. רגש האהבה קדמון. אינו תלוי בתנאי הזמן והמקום ולא במסיבות החברה. הוא לבדו נעוץ במוחלט. הוא אש הקודש ממנו נדלקו כל האשים האחרות המאירים לפנינו את דרכנו עלי אדמות. האהבה היא קרן קיימת, ממנה יוצאות קרניים לכל רשויות הנפש. לכן היא לבדה עושה פירות. החינוך, המורשה, ההדרכה ויציקת כלל הערכין, ממקורה באים. מפעלי הכלל והפרט, שאינם שתולים על פלגלג האהבה. אפילו מוקמים כמו רמים, אינם אלא חזיונות שרב ואבק כוזב. יהיה קול המונם של מעשים הולך מסוף העולם ועד סופו, אם אין האהבה חותמם, הם מביאים לעולם רק מהומה ריקה. רק גשר ברזל אחד יש לעבור גאולים ואהבה שמו.

מסכת זו אינה מיועדת לעת עתה לפרסום ברבים, לכן איני נרתע מלשלב לתוך הפרק הקצר דברים, שהם מחשבונו של עולמי. ראש שיחי הוא העיון בדין עצמי. חומר הדין מחייב גם חומר האמת ואין טעם שאיתפס לענוה פסולה. לא אהיה מתרברב במתן עדות על עצמי, שניצוץ האהבה לא דעך בלבי בשום זמן. לאור הניצוץ ההוא פעלתי תמיד. לא ברכתי, לא זעמתי, לא שבחתי, לא גניתי שום דבר ושום איש, אלא מתוך חום הלב. חליל האהבה משך זמר בלבי גם כאשר תוף הרעים מפי. דיוקנאות אישים, חכמים וסופרים, שתיארתי, יצאו ממקור הליבוב. הרבה נתייגעתי על כל אחד לחשוף את המיטב שבו, להעמידו בקרן אורה, להוציא את החמה שבנפשו מנרתיקה. עתים לא גרסתי כלה כמות שהיא, כי אם כלה נאה וחסודה, כדי לחבב על הדור את סופריו – שהם בגדר נדחים, מאחר שמידה נטועה בעמנו להתנכר לבני העליה שלו – ולהשיב לב בנים על אבות, הואיל והמהפכנות הבעטנית ללא גבול של הצעירים, המאריכים את עונת צעירותם ללא שיעור, מצויה בישראל במידה נפרזה, גלגלתי רחמי על אובדים ופעלתי בגדר יכלתי לקרב כל נדח. טרחתי להעלות ניצוצות ולכנס פזורי-רוחנו ולקבץ גלויות הנשמה הישראלית.

אין האהבה תובעת שכר ואינה זקוקה להכרת-תודה, אך גם היא נפגעת מכפיון הטובה. נוח לה שיעברו עליה בשתיקה, אולם גם לבה מתחמץ כשמגלים בה פנים, שהם היפוכם של פניה האמתיים, תולים בה כוונות שלא היו כלל מענינה והופכים כל זכות שבה לחובה. חובה יתירה נפלה גם בחלקי. ולא זו הרעה שתלו בי מה שאין בי, אלא שנתעלמו ממעט האור שבי. האמנם לא נשמעה לאזנים שוועת האהבה הפצועה? ישיבתי בצל לא פגעה בי אולי כלל. הכניסוני לתוך מקרר – גם זו אולי לטובה. שמו כל קינה שלי לשנינה וכוונותי הטובות לכווני-חן – מילא, אולם חשתי משטמה – ענין זה ציערני הרבה. לא הגיעה לי מנה גדושה כזו של שנאה. איבת רבים היתה מנת-חלקי, אך אהבה רבה היתה מנת-כוסי בחזוני. אהבתי אהבה, שאפתי לחברות, נשאתי נפשי לידידות. חלום-חיי היה לקנות לי ידיד אמת, ידיד לו אחד, עד חצי מלכות העניים שלי נתון אתן בעדו. כתבתי על הידיד, כעל משיחי האישי. צפיתי אליו. אין דברי אמורים כטענה או כתלונה. משיח אינו בא אלא מביאים אותו. משיח אינו מתנה, אלא תשלום בעד עמל. אם ידידי המשיח לא בא אצלי, מן הסתם לא הייתי ראוי לו, אבל השתוקקתי לבואו. לא יכולתי, אבל רציתי להביאו. וכלום הרצון עצמו אינו זכות כל שהיא? על אף שקראתי אל הידיד בכל לשון של חיבה, לא נשמע קולי. לעיקר שבי לא השגיחו. בלב אוהב נכנסתי מקדמות עלומי בשערי ספרותנו, ומאז הנני נצב שם בדד.

תקלה זו נעוצה מסתמא מתחילתה בי. אהבתי נשתפכה מלבי בלבה שחורה, שיש לה גוון של שנאה. רבים אינם מבחינים בין השרוף לחרוך. נער הייתי כשעליתי לדוכן ולא ידעתי דבר. ילדות נזרקה בי שנחפזתי לעליה. מן הדין לקבוע את שנת השלושים, לא לפני כן, לתור העליה לתורה, היינו, להרבצת תורה, להטפה, להבעת דעות בפומבי. בן שלושים לכוח. בן שלושים לבגרות של שליח ציבור. עד שלושים בגדר בוסר. ואולי כל הענין של צמיחות האישיות והפצת מעיינותיה חוצה בתקופת-חיים אחת אינו עולה יפה. כל זמן שהאדם מסוגל לקלט אסור לו לפלוט. החיים מזיקים ליצירה והיצירה מזיקה לחיים. לכן מן הדין שכל זמן שהאדם נער, אפילו בן ארבעים הוא בחזקת נער, לא יאמר זמר, יחיה בשתיקה, יגדל בחשאי, יספוג בענוה, ישב לא בדד, אך ידום. נושא זה רחב הוא מכדי מאמר המסוגר. כל היצירה האמנותית באה בדורותינו עד משבר או שהיא נעשית פלסתר, על שום שאין היא מהווה גולת הכותרת של האמן, לא תמצית של חיים, לא סוף-פסוק של מבחן גדול בכור הנסיונות והיסורים, אלא ניתנת פירורים-פירורים פרשיות-פרשיות, גישושים וניסויים, נפלים ונובלות, ולא יצירות חיות וקיימות.

נער הייתי. אך כל הדברים נגעו אל לבי, לכן הם נצרבו בשפתי, גלשו מעל קולמוסי ללא תואר וללא הדר, ללא סייגים ובלמים, ללא ראשית דעת, כי חכמת הכתב היא כל עיקרה חכמת הלשון. האמת המובעה נעשית אמת לאמיתה רק מתוך המאמץ המפרך להלבישה צורה נאה. נוי ואמת חד הוא. מה שאינו בשל הוא קלקול וסילוף, היינו, שקר. בלי כוח המעצור אין כוח הדיבור ולא זכות הדיבור. אין זו מידה לראות עוול ולצעוק לאלתר חמס. הצעקה רק נותנת פרסום לרע ואינה ממעטת אותו כלל. מה טעם להסתכל בשקיעת החמה ולחבר לאלתר שיר? אילו ניתן פה לשמש השוקעת היתה מביעה את מורת רוחה מן השירים המחוברים לכבודה בנוסח זה אריה וזה נמר. הקורא שמע שמע, משתקים אותו. אך מרבית השירים הם קריאת שמע שמע. אף הזמיר בוודאי אין דעתו נוחה מן המחקים אותו. רוב מסכתות אמנות הן פרי התרשמויות נחפזות וחיקויים נמהרים. הספרות בדורותינו היא כולה רשמים וחיקויים. זה חטא הדורות וחטאו של כל מכהן בהיכל הספרות לחוד. חטא זה הוא צרבת בלבי. ואולי על שום שהנני סובל חרפת-בושה עליו נענשתי הרבה יותר מאחרים. כניתי3 דברים בשמותיהם, קראתי לרע רע לכן הרעו לי כל כך.

איני מתעלם משגגותי המרובות. הרביתי טענה, לא למדתי הבלגה. לא חוננתי בשלוות הנפש. לא השכלתי להקהות בשיחי אותם החודים והעוקצין, הנותנים טעם לפגם אפילו בדברי-טעם ובדברי אמת ויושר ולא קבלתי לקח טוב בנימוסים חיצוניים, לא הייתי מוכשר להם מטבעי. אולם הליקויים שבתכונתי לא היו מכהים את המאור שבי, אילולא באתי לעולם בדור שאינו דורי. לא הוכשרתי לדורי ולא ממקורו חוצבתי. דור דור ודורשיו, דור דור ופורשיו. אולם דורי לא הניח זכות-קיום אלא לדורשים בלבד.

שני פלגים יוצאים ממקוה החכמה הקדום, פלג הדרישה ופלג הפרישה. אשרי התקופה, שיש בה אוזן קשבת גם לנבוכי הפרישה. אף הפרישה היא דרך של דרישה. גדולי האוהבים היו נזירי-עולם וגדולי הנזירים הם אוהבים. בכל טבעת אפשר לארוש את העולם ולאמץ את חמודותיו, אבל בטבעת הקידושין מחזיר האדם את העולם לידי יוצרו ומדיר את עצמו הנאה ממנו מחשש חילול. כשם שיש ביטולה של תורה שהוא קיומה, כך יש ביטולו של עולם שהוא קיומו. בלי הקודש אין החול חול ובלי קדושה אין העולם עולם. יש שמשתכח מושג הקדושה ונעקר מן הלבבות. אותה שעה מגיחים כוחות ההרס והנחרדים רואים את סכנת התמוטה, מנחשים אותה ואין בכוחם להציל. האהבה היא המפתח לקדושה והקדושה מקור מזין לאהבה. נס הוא שבתקופת העקרות מקדושה מופיעים חכמי הפרישות, המדירים עצמם הנאה מן העולם מתוך עוצם אהבתם אליו, ובכך מגבירים את מידת הקדושה, המחדשת את נעורי האהבה. בדורות האחרונים נסתם גם מקור הריפוי הצפון בהופעתם של נזירים ופרושים. אין עוד מקום לפורשים. נעקר מושג האהבה. אנו חיים בסימן התרבות. הכל תרבות ואין כלום חוץ ממנה. אבדה לנו טבעת הקידושין. את הפורשים האחרונים רוצחים לא פחות מן הנביאים הקדמונים, אבל אין מקדשים אותם. אין הורגים, אלא מחסלים אותם.

מידה שנתרווחה בימינו בעולם המדיני והחברתי מצויה בזעיר אנפין גם בתחומה של הרוח. הפורש מבני-אומנותו, וכל שאינו מצטרף אל המכים בתופים אם להגברת שם עצמם ואם לקריאות “הידד” לכבוד אנשי השם, הריהו בזמננו עובר ובטל. אין מסלקים אותו. הוא מסולק מאליו. זמננו אינו זמן של אחדים, אלא של סיטונות. כל הזר אשר לא יקרב אל הקדש מאימת החילול יומת מיתה רוחנית.

אוי לעורך גלות בתקופה שאינה שלו. גם אני טעמתי גלות זו בממרוריה. ולא משום שדעותי היו שונות משל אחרים, אלא משום שאני עצמי הייתי שונה מאחרים, אני בשרשי. הניגוד היה ביסוד. אחד בא למדינה, שבה החצץ, למשל, הוא מאכל תאוה, כלום עשוי עניין זה לשמש נושא לחילוקי-דעות בינו לבינם? כך אני התהלכתי מוכה תמהון. זרים היו לי ראשי המדברים בקרית ספר של ישראל החדש או בקרית ספר החדשה של ישראל סבא ואף לשונם היתה לעתים באזני כשפת עם לועז. לא יכולתי לדבר לרוחם ולא ברוחם. לא יכולתי. איני יכול. ולא אוכל.

פגמתי בספירה. אהבתי רב מדאי ונזהרתי בלשוני פחות מדאי. יצא עלי קול שאיני אוהב. אם מי שאינו חונף אינו אוהב, הדין עם שופטי. החרשתי באהבתי. מטבע האדם להזעים פניו כשאומרים עליו שפניו זעומות. אחרים קושרים לו על כרחו אותה צורה שעלתה לפניהם במחשבתם לייחדה לו. אפילו פני האבל אינן קודרות ביחידות, כפי שהן מופיעות לעיני מנחמיו. איוב כל זמן שלא באו אליו רעיו לא קלל את יומו. אדרבה, בהתחלה קיבל את יסוריו בהכנעה. הוא נעשה איוב גמור רק כשבאו אליו רעיו. אלא שם מידה זו להתראות כפי שנראתי לאחרים ליתן כביכול אסמכתא לטעותם, היא מידה רעה. תאווה להתחפשות. אין נקי ממשחק, לכן אין נקי. אין צדיק בריבו עם העולם. איני מרצה דין-תורה שלי עם העולם, כדי להיות צדיק בהישפטי. לא טוב אני מאחי ורעי. אך אני הנני אני. על כך שלא ידעו טיבי באתי לספר ולא לקבול. איני מתאונן. כשראה אפלטון שחייו מגיעים לשקיעתם עמד ושיבח את הדימון שלו ואת מזלו שנולד בן-אדם ויוני ולא ברבר או בעל-חיים שאין לו שכל. אף בירך הגומל שזכה לחיות בתקופה אחת עם סוקרטס. אין זה משל ההולם ממש את הנמשל. שום משל אינו הולם כל צרכו את הנמשל. ולא רק משום שאין לדמות קטן לגדול. אף גדול לקטן אין לדמות. כל אחד הוא עולם מלא וכבודו מלא עולמו. לא הייתי ביש-מזל. איני מתאונן חלילה. אשרי שנולדתי אני ולא אחר. כזהו אני. לא החלפתי דמותי ולא שניתי צביוני. אמנם, לא זכיתי להיכנס למחיצתו של רב ומורה נערץ עלי. אבל מצאתי לי מורים ורביים נערצים עלי בדורות אחרים. אין עבר. הכל הווה. המאורות הגדולים מפיצים אורם גם למרחוק.

חטאתי בהתחפשות, אין מנוס מן המשחק החובבני. משחק של הפסד במחשבה תחילה, אפשר כשר הוא.


פרק ו': במשוך יובל השנאה    🔗

איני סוקר את עברי על מנת להפיק ממנו לקח להבא. אין לומדים כלום מפי הנסיון, חוץ מצידוק הדין והכנעה, שעל הרוב אין בהם מן המועיל. אף שגיאותינו הן חלקי-ישותנו. דרך-חייו של כל אחד הוא אצבע הגורל. היא טבועה בגיזרת הנפש שלו, בטבעו הפנימי. לא רק גיתה רשאי היה לפסוק, שאילו ניתנה לו היכולת לחזור על חייו היה חוזר אותה דרך עצמה. יש חוט רק אחד, הוא חוט אריאדנה, המאחז כל איש דרך מבוך-חייו בשרשו הקדום. הסיבילה הציעה, לפי הירודוטוס, למלך הרומאי האחרון תשע מגילות כתובות פנים ואחור בעד סכום רב. סירב המלך לשלם. עמדה הסיבילה ושרפה שלוש ותבעה בעד השש הנותרות אותו מחיר גדול. סירב המלך לשלם. שרפה הסיבילה עוד שלוש ותבעה בעד השלוש האחרונות אותו מחיר. המלך שילם. אף נסיון-חיינו נשרף ללא הועיל ברובו ובעד המעט המתקיים בידינו אנו משלמים טבין ותקילין. נמצא שאנו לומדים מן הנסיון רק פורתא, לעת זקנה. והלומד זקן דומה לדיו כתובה על נייר מחוק.

דברתי על פלג האהבה המפכפך במדור החשאין של הלב. אבל כלום יכול פלג כמוס זה לכבות את אש השנאה, שכל אחד מאתנו מדליק את מדורותיה בגלוי? הוגי הדעות, המעריכים חזיונות והמבקרים אישים, לא כל שכן שהם משחקים באש. ומה דינו של לפיד השנאה המהלך לפנינו? תפילה שאין עמה מתפילתם של פושעי ישראל, אינה תפילה. פרשת אהבה כמוסה, שאין עמה מתפילתם של פושעי ישראל. אינה תפילה. פרשת אהבה כמוסה, שאין מצרפים אליה גם סיפור על השנאה שנתלוותה לה או שהיתה כפולה מעיקרה בתוכה, אינה פרשה. על כל פנים אין היא מעין הוידוי.

כן, שנאתי. את כל שונאי הטוב והיפה בעיני שנאתי. קיימתי את הכתוב הלא משנאיך ה' אשנא, אם כי לא במלואו, כי לא הרגשתי תכלית שנאה, כפי שנאמר שם באותו כתוב בסופו. עתים, אף ראשית שנאה לא היתה מאוששת בידי. אהה, לא הייתי שלם בשום דבר. לבי לא היה שלם עמי ברוב שיגי, אם כי שיחי היה תמיד בלב נכון ושלם. כל ימי ישבתי על אותה מדוכה: שנאה לשם שמים מותרת או אסורה? מותרת? כלום אי אפשר להגן על ערכים יקרים בלי חרון-אף ומשטמה? בעניין הקנאות הנני פוסח על הסעיפים. יודעני שאינה מידה. פרשיות גדולות נכתבו בדברי ימי האדם על ידי אוחזי חרב לה'. ואני שנאתי חרב. אשנא את השנאה. היא כאב, עתים חלודה, עוית הנפש. ובוודאי קטנות המוחין. הכי יש שהיא מתקנת דבר, עוקרת נגע? מסופקני. אף על פי כן אין אהבה שדרקון השנאה אינו כרוך בעקבה. נבוך הנני בסוגיה זו ואין בידי להכריע. אך כלום השנאה עומדת ומצפה להכרעה? הלב המתחמץ שונא כדי לגמר בשנאה את הריח הרע של הזוהמה והסחי, כדרך שמגמרים בסממנים מרים כל ריח רע הנודף. השנאה היא חטא ועונש. כל כוהן השנאה הוא מקריב וקרבן כאחד.

אין להשתמש בכלי-נשק של השנאה, אלא במקום שיש בו משום פיקוח נפש. אין להקדים את השנאה כרפואה, אלא אם כן אי אתה מוצא כלי-זין אחר לעקור את הרע ולהרחיק את המגונה כי אם על ידי פלוגות-מחץ של גייסות השנאה. השנאה לעצמה היא הכרזת מלחמה. כל זמן שאפשר להשפיע בדרכי-נועם של הסברה והדרכה ממקור האהבה פסולה השנאה ואף נואלה. עד שהיא קוטלת את היריב היא מרעילה את בעליה. צרה היא שהשנאה אינה חרב שלופה. היא כמוסה בלב. בתחומה אין כמעט מקום לשיקול הדעת, אפילו לרככה אי אפשר בנימוקים הגיוניים. לא כל השנאות הן אישיות. מלבד הרע והמגונה, המתגלמים באנשים חיים, שונאי צדק ופועלי און. יש שורש הרע ועצם הכיעור, הגיון שופע קלקול והלך-רוח עכור ודלוח. הרשעות היא רעיון ואף משא נפש, אף הכסל כך. השקר לא רק פועל במחתרת, הוא גם מתהלך כחוגג, הנוולות צועדת קוממיות, דברי הבאי מורמים על נס כסמל הטעם הטוב. היושר מדוכא עד עפר. לעג הבורים וההדיוטות מצפצף בראשי חוצות. תורה מונחת בקרן-זוית. הבריונות צוהלת. החן מבוזה. לגסות הרוח קושרים שירי הלל.

הכיצד לא לשנוא את הרע כעקרון, את חוסר הטעם כדבר הראוי לפרס ואת הכפירה כאני מאמין? אם אפשר לשאת מתוך חירוק שניים בסבל של השפלת קרן האמת, איכה נעמוד בסבל של הרמת קרן השקר? יש תקופות של טמטום וקשיחות כללית, בהן ליצנים עולים לדוכן, והם לא רק ראשי העושים במלאכת ההנהגה המדינית, אלא גם ראשי המדברים וראשי הפוסקים בהלכות טוב ורע, יפה ומגונה, הם “פני” האומה ועיני העדה, תופסים את המזרח בכל המערכות. הנפש סופגת לתוכה מיאוס וגועל. אותה שעה רק השנאה עשויה לפתוח שסתום להזרים דרכו מקצת מן המים המאררים העומדים על אניני הדעת להטביעם. אין ברירה אלא לשנוא. חרון אף הוא הסכר כנגד המבול. השנאה קוטלת חידקים. ואתה קורא אל עצמך בחמת-זעמך: קומה, הכה בהם, וינוסו אויבי הצדק מפניך!

השקר, הצביעות, החנופה, הגאוה, האיולת, כל מידה רעה, הוא הדין כל מידה טובה, הם בריות חיות, המרעילות את האויר או מבשמות אותו, מחשיכים את העולם או זורעים אור, מרוממים את הרוח או מדכאים אותה, נותנים טעם לחיים או ממאיסים אותם. האומר לא ראיתי בבלע רשע את הצדיק, לא שמעתי שוועת עניים, כלום לא חש זאת? אף לא ראיתי ולא שמעתי הם עבירה. ואפילו חסר-ישע לגונן ולהציל אינו בן-חורין מלצעוק חמס, אם כוחו בפיו או…. או לפחות לשנוא, להקיף את הרשע בחגורת השנאה. פעמים חגורת השנאה מקיפה את העברינים ככתונת-משוגעים. שנאת הרע הוא מעשה טוב. מצוה לפרסם את החנפים, אם כי יתמו חטאים ולא חוטאים. שנאה התירו לשמה ואסרו שלא לשמה. ומי יציב גבול היכן מסתיים הלשמה ומתחיל השלא לשמה? השנאה היא אש צורפת וגם נגע צרעת לנפש.

בעיה היא ואיני יכול להתירה. הרע הוא בעל-חיים התוקע בנו את מלתעותיו. אצל חכמי העולם העתיק, שהיו קרובים מאתנו אל המקורות, היה היצר הרע לא מושכל, אלא מלאך. הוא יצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המות. הרוח היתה חיה וממללא. סוקרטס הקשיב לדימון שלו. הנביא שמע את הרוח הדוברת בו. פייטני ימי הביניים עשו את המידות ואת המושכלות נפשות הפועלות במחזותיהם. החכמה דוברת. האיולת פתחה פה. הצדקה תישא את דברה. הענוה שחה. החנופה לוחשת. לנו יצרים וכוחות ולקדמונים נפשות חיות. הפירמידות הן סמלים נפסדים של עבדות בהתגשמותה, מוסדות שנוצרו בידי מחוקקי-און.

העבר לא מת. העבר במעט הזוהר שבו ובעוצם הרשעות שבו. כל ימי הנני נאבק עמו. הוא רובץ עלינו בבעיותיו. הרבה לנתי בסוגיות הכוהן והעם, הגיבור והחברה, הדור ופני הדור, הרב והערב-רב. ממנו משתלשלות ויוצאות כל בעיות היסוד במדרש ובחקר דברי-ימינו. הואיל ואני לן בהלכה חמורה זו נשתבשו הליכותי עם הבריות.

מבית המדרש, משכן האמונה, יצאתי לחברה החילונית. ראיתי: הנקי אובד; המתכוון לשם שמים נחשב לא-יוצלח, שאף אינו מניח לאחרים לחיות, מטריד בתביעותיו. רבים בה מחברי שירים, והכל לועגים לכיסופים; קוראים בשם משכן האומה לעגל האני, ערכו הילולות פומביות לכבוד אנשי-שם, ומפה לאוזן מספרים בגנותם; השקר מתעטף באיצטלה של טובת הכלל והחנופה מנתרת בין כובד-ראש נבוב לליצנות חכמנית. ההמונים נבוכים ומוזנחים. הם הכמות המבוטלת, המתבטלת, של החיים. הם הפיות הקוראים אברך לפני כל דגול ומורם, הידים המוחאות, הרגלים הרצות לפני מרכבות המנהיגים. סגל אנשי השם, הפייטנים, הנואמים והעסקנים הם מלח הארץ, תכלית היקום הלאומי. הגדולים והמקורבים להם, הצמרת, כפי שנתכנתה בפי עצמה, שמשו נושא ראש בדיונים שבכתב ושבעל פה, בטרקלינים ובבתי הקפה, בכינוסי-חברים, בדרשות המטיפים על הבמות, במוספים הספרותיים של העתונים, במדור הרכילות, אף בעמוד החדשות: הגדול שכב, הוא רכב, הוא נסע למדינת הים, הוא עמוד הנשף בעיר זו וחתן-מסיבה בעיר פלונית, הוא סח מילתא דבדיחותא או הביע אמרת-כנף, המבקר מר… המהולל עומד לפרסם, לפי השמועה, בפרוס היובל, חיבור מקיף על חתן היובל והיוצר. עד שלא שקע יובלו של יוצר זה כבר עלה וזרח יובלו של המנהיג מר…

החיים זורמים כאילו מעבר לרוב מניינו של הישוב. העם חיי למשפחותיו אי-שם ועוסק בפכים הקטנים שלו, מושך בעול הפרנסה, אף מושך בעול התענוגות והשעשועים, שמניין קטן של תרוודי המבשלים של העסקנות ורקחי התרבות רותמים אותו בו. אך החתנים האמתיים של העולם הזה הם ה“פני” אשר הם עצמם מגידים את כוח מעשיהם לעמם, או שזה מגיד את שבחו של חברו בתרומתו לעם היום על מנת שחברו יגיד שבחו למחר. כל חיי האומה לא באו לעולם אלא לשם פולחן הגיבורים. יותר ממה שהעם סוגד לבחיריו מסגידים בחיריו אותו לעצמם או זה אל זה.

איזה עולם מוזר היה זה בעיני. אני יוצא בית המדרש, משכן הענוה, בו עמדו מאזני-צדק לשקול כל דיבור, מלה בסלע, שתיקה בתרי, בו התווכחו אביי ורבא על כל נידנוד של עבירה, כאילו הוא תהום של חטא, בו פסקו דין פרוטה כדין מאה ואפילו מי שנכשל באבק לשון הרע ורכילות יורש גיהנום. כל עולמו של האדם, של כל אדם, אחד גדול ואחד קטן, אחד חכם ואחד הדיוט, עומד שם על חובת הלבבות. אמנם, גם שם יצא כרוז תנו כבוד לתורה, אבל נקבע גם כלל גדול, כל ישראל יש להם חלק בתורה. אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך אדם שאין לו מקום ויש קונה עולמו בשעה אחת.

מרוב עצים אין רואים את היער. את היער אי אפשר לראות לא רק משום רוב העצים, אלא מחמת היער גופו. צריך לצאת מתוך היער ולהשקיף עליו כדי לראותו לא כקיבוץ של עצים, אלא כיחידה שלימה. כי אין היער סך הכל של פרטיו, אלא בריה חדשה, שאין לעמוד על משמעותה אלא מתוך ראיה קיבוצית וכוללת, ולא כדרך שרואים כל עץ לחוד. כך אי אפשר להבין את העולם בפריטיו, כי אם בהגיונו הכולל, אלא אם כי יוצאים מתוכו. אבל להיכן אפשר לצאת מן העולם אלא להיכנס לתוך אלהים? חוש לוחש לי, כי מכל ההוכחות למציאות הבורא זו היא הראיה המכרעת ביותר. עולם שאין מקום לצאת לשם ממנו אינו עולם, אלא גל של גרוטאות, שאי אפשר לסקרו בכללותו. עולם שאינו ניתן לסקירה הוא מפורר וחסר-משמעות. אין משמעות לפרטים שאינם מצטרפים לכללות, שהיא בריאה חדשה. אם אין בורא אין עולם, האלוהים הוא מקומו של עולם. מקום וזמן חד הוא. בעולם שהוא מקום, היינו, מקום קדוש, יש גם זמן קדוש, חג הזמן, חגים מועדים לשמחה ולששון. לכן במקום אמונה שם שמחה לכל העם, כי רק האמונה נפרשת כחופת טהרה מעל לכל העם. מעלה אני דברים אלה על הכתב כאילו הם המשך לסיפור קורותי בדרכי מבית המדרש אל העולם החילוני, משל סמוך למפנה, שחל בחיי ביציאתי מהיכלה של תורה לסדר של תרבות, עמדתי מיד על כך, שנטשתי עולם מאוחד ונכנסתי לעולם מפורד. אילו היה אדם ענק, המעניק על ראשו גלגל החמה, נכווה באש השמש בראשו, היה אולי כאב הכויה עובר לרגליו מקץ אלפי שנים. אין עומדים על ממשותו של הכאב סמוך לצמיחתו. לא תפסתי את נקודת המוקד של צערי ולא את פשרו ימים ושנים הרבה. הרגשתי מועקה. רע היה עלי המעשה. הסביבה החדשה לחצה עלי כנעל צרה. לכל הפינות שפניתי ראיתי שזה לא זה. חפשתי אחרי צורה מאירה להתחמם לאורה ולא מצאתי. לא הרגשתי נחת. הבדידות הציקה לי. רק קמעה, קמעה, נתחוור לי, שמקור מצוקתי הוא בכך שיצאתי מעולמו של ישראל ונכנסתי לעולם זר. עולם של זמננו זר למי ששרשו בישראל סבא. עולמו של ישראל היה עולם האל, העולם הנכרי הוא עולמו של הגיבור באדם המדמה עצמו לאל. עולמו של ישראל היה עולם התורה. כל ישראל חתני-תורה, המתכנסים תחת חופת האלהים, כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא. עולם התרבות הוא קנינם של מעטים, הגיבורים החתנים החוגגים תמיד, האלילים. פולחן הגיבורים הוא עבודה זרה. נאבקתי עם פולחן הגיבורים שהיהודים בני דורי אמצוהו להם בחיקוי לתרבות הגויים. מרדתי ביהודים האלה. אמרו עלי: אני ביהודים מורד, ביהדות.


פרק ז': חידות מני קדם    🔗

חיפשתי ריע לתמהון, לשאלת “היתכן”? הכי לשם כך ברא האל את האנשים, שיהיו מחולקים לשני מחנות נפרדים מן הקצה אל הקצה, רוב מניין קטני-אדם, למודי-כנוע, ומיעוט שבמיעוט בני-מרום, שכולם חייבים בכבודם, הם אנשי השם אשר בארץ? הכי הלב האנושי מסוגל לקבל חלוקה לנמושות ולצמרת, לזיבורית ולעידית? ראיתי רבים צועקים חמס על גבירים ועשירים, על בעלי נחלאות ובעלי-כרסין, הצוברים הון מעושק דלים, הדורכים ברגל גאוה על ראשי העם, כאילו לא נברא העולם אלא בשבילם, להם הכסף ולהם הזהב, להם כל הבקר והדגה, הצמר והפשתן, השני והעדיים וכל חמודות החיים, ולרש אין כל. אך חיפשתי בנרות לב מתחמץ על הסולם שהוצב בטבורה של משפחת האדם, ידי חרוצים רבים יסדוהו, טיפחוהו ושכללוהו, שלבים זה על גב זה, האדם התחתון, האדם העליון, ובין תחתון לעליון בינונים ובינוני-בינונים וקטנים וקטנים שבקטנים, כמו לא הכל נפש חיה אחת ולא כל הנשמות קורצו ממקור קדוש. חיפשתי חבר לתהיה ותהיתי שאין תוהה. משל צדקה לנו שכך הוא. אשרי העם שככה לו לעמוד בדחילו ורחימו לפני אדם עילאה ולקרוא גדול בחור הוא אדיר הוא מי ידמה לו ומי ישוה. ולא זו בלבד, אף הגדולים מקבלים את הכבוד ואת מתנות הכהונה כדרך הטבע, כאילו הם באמת מלח העולם ולא נולדו המרובים, אלא לשמש אסקופה למעטים, יחידי הסגולה. ישבתי בדד בשאלת “היתכן”.

נחלקו חכמים מי הוא המניע הראשי לגלגל דברי הימים, הגבור או ההמון, אבל הכל תמימי-דעים שהגיבור הוא התכלית. משל כל האנשים שנולדו מששת ימי בראשית נאבקו, סבלו, אהבו, פעלו מעשים טובים, הרימו משאות כבדים, גידלו בנים ובני-בנים, לא היו אלא מוץ על פני השדה. חיים וקיימים רק אנשי השם והם הם אנשי המופת, שמעשיהם נחקרים, דברי-ימיהם מסופרים, ניביהם נמסרים. אמר פלוני רוצח עמים: באתי, ראיתי, נצחתי. הרי לכם אמרת-כנף נשאת על כל לשון.

תהפוכה מוזרה רואה אני בכל המסכת הזאת, הקרויה דברי ימי העמים או תולדות התרבות, ואחרים אומרים, קורות הרוח. הנני כותב את השורות עכשו בשנת תש"ג, לאחר שעשיתי כשלושים שנה בתחומה של התרבות החילונית. עם לבן גרתי, בקדירה ההיא התבשלתי וכאילו כבר השלמתי עם סדר-עולם-זה. אך מה מאד נתחמץ לבי כשנכנסתי לעולם החילוני וראיתי עולם הפוך גם בספירה של אצילות. הנקי אובד. אובד לעינינו. וגם בקורות העולם.

אנשי דמים הם אבות דברי-ימינו. יוליוס קיסר הרג כמיליון בני-אדם ולקח בשבי למעלה ממיליון. לאחר מלחמת האזרחים, שפרצה ברומא בגלל המאבק בינו לבין פומפיוס, לא נותרו בעיר משלוש מאות ועשרים אלף איש רק מאה ועשרים אלף. רוצח עמים זה הוכתר על ידי שקספיר בשם תפארת מין האדם. צא וראה גיא החזיון של מחברי המחזות וגיא הקרב של גבורי הדמים סלולים בשני קוים מקבילים. הללו רוצחים עמים והללו קושרים להם הימנונים. מחברי דברי הימים נושאי-כליהם של הרצחנים והפייטנים מריעים לפניהם ומאחוריהם בחצוצרות ובקול שופר. הללו מהווים החלוץ והמאסף כאחד. אילולא השירות והתשבחות שהפייטנים קושרים למנצחים בחרבות לא היו אולי מרובים כל כך חומדי תהילה בשדות-הקרב. כשקרא יוליוס קיסר בדברי ימי אלכסנדר פרץ בבכי ואמר לידידיו: אלכסנדר בגילי כבר מלך על עמים רבים, ואני בן כ"ד לא עשיתי עדיין שום מפעל לתפארת. נפוליון שאב השראה לפרץ מרצו בספרי יוליוס קיסר. פולחן הגבורה עושה גיבורים והגיבורים ממריצים את פולחן הגבורה אין שום תוכן לתרבותנו הרוחנית מלבד שבחי הגיבורים מלשעבר ותיאורי הליכותיהם של “כוכבי ההווה”. איני רואה הבדל רב בין פולחן גיבורי הזרוע לבין עבודת גיבורים ברוח. בין כך ובין כך מורידים את כל שאינם במעלה זו לבריות נחותות-דרגה.

עולם השקר. עולם הזה של שקר וגם עולם הבא, שמקצתו לפחות שקר וכזב, מאחר שאנשי המופת, גיבורי הצדק והיושר, לא היו בחייהם אדירי-יושר כפי שנתנפחו בדמיונם היוצר של הדורות הבאים. מידה פגומה באדם, שההגזמה היא לו טבע שני, המכנה בפינו בשם אגדה. כל פעם שהבריות רוצות להפיח כזבים, הריהם בודים דברים שלא היו ולא נבראו, כגון שליד מערת מגוריו של קדוש פלוני נתגלה מעין-ישועות המרפא חלאים. מעשה זה מוכתר בשם אגדה, כלומר, שקר שניתן עליו הכשר הכלל. יודעים, שאין זו אלא אגדה, ואף על פי כן מספרים אותה ומתגאים בה. לאחר כך באים מלומדים וחוקרים השתלשלות האגדה, מתחקים על שלוחותיה ושלוחות-שלוחותיה, דורשים סמוכין בינה לבין סיפורי-מעשיות כיוצא בה, מנתחים אותה לחלקים דקים ויוצרים מדע על בסיס השקר, כשם שיוצרים פיוט על בסיס הרצח ודברי הימים על יסוד מעשי-תועבה של אנשי-בליעל.

הרעיון של פולחן הגבורה מונח עד היום ביסוד התרבות. כשאנו מלמדים את דברי ימי הרוח, הננו מלמדים את דברי ימיהם של אישים מעטים, שבתוקף תנאים מיוחדים חרתו את שמם וזכרם על לוח התולדות. או שבזכות מקרים מיוחדים הגיע אלינו זכר מעשיהם. תאמרו מקרים, תאמרו מזל, תאמרו שעת-כושר. מכל מקום אין בטחון, שהמעשים הנזקפים על פלוני הם אמת. אלף אנשים עמלו להזיז אבן מעל פי הבאר, בא אחד והטה גם כן שכם ומשום-מה כל המפעל נקרא על שמו. אין מעשה חסר-שחר מכתיבת תולדות העולם לפי קורות המפעלים. כך מייחסים את הפירמידות, למשל, פרי עמלם של אלפים ורבבות, לפרעה אחד. פולחן הגיבורים הוא נגע ראשון של תרבותנו. הערצת המפעל נגע שני. כוח הבונה בחינת אמת-המידה לערך האדם הוא החטא הקדמון והאחרון. חטא וגם איולת. כל זמן שקנה-מידה זה יתקיים לא תהיה נחת באדם ולא תיקון לחברה. צריך לעקור מן התודעה את עצם המציאות של נשמות אסימוניות. ועמך כולם צדיקים. מי יתן והיה כל עם ה' נביאים. היהדות ניחשה רעיון זה ובישרה אותו לעתים מתוך חזיון-חלום ועתים בקול ברור ומפורש ובדברים כדרבונות, אף על פי שגם היא הפלתה את הכהן הגדול מאחיו ואת עדת הלוויים, אבל זו היתה אפליה לא למתן שררה ורבונות, כי אם להתקדשות ולהתפרשות מן הקניינות, כי ה' הוא חבל נחלתם. וזו היא מידה הפוכה משל הערצת הגבורה, בהטילה על בחיריה חובה ואחריות יתירה. קדושים תהיו נאמר לכל בני ישראל. עם סגולה. אך הכהנים נזהרו כפלים לתושיה, שאסור להם להיטמא לנפש, אפילו לא לאביו ולאמו. “מן המקדש לא יצא” נאמר עליו. אינו הולך אפילו אחר המטה של אביו ואמו. כוהן גדול מקריב אונן. דהיינו, אפילו מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש, אלא עובד עבודה. אין זו התנשאות על העם, אלא על חיי העולם הזה. למרבה הפליאה גם בתחום היהדות, שהביאה בשורת גוי קדוש ועם סגולה, לא הקפידו שויון הנשמות. אמנם, ישראל מלאים מצוות כרמון וישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. על שערך כעדר העזים, אומר רש“י בשיר השירים, בקטנים ורכים ודקים שבכם יש שבח הרבה. ועל דודאים נתנו ריח: דודאי התאנים הטובות והרעות. חכמי החסידות בוודאי ענדו עטרה לראש היהודי הפשוט והעלו על נס את סגולותיו הנפלאות, שאינן מצויות אפילו אצל החכמים והצדיקים הגדולים, כגון תמימות, פשטות, הכנעה, ישרות, אהבת ישראל. אף על פי כן נתייחד גם כאן סולם המעלות לדרי-מעלה ולדרי-מטה, ל”פני" העדה ולדלת העם, לתלמיד חכם ולעם הארץ, לנושאי הארון וליושבים על הכלים. לפי דעת הרמב"ם אפילו גן עדן נתייחד רק לבעלי מוחין. אלא שבתוך היהדות, העיונית מכל מקום, ובמידה מסויימת, גם המעשית, לא הוכרעה הכף לצד פולחן הגיבור כאיקונין, כמו בספירה של התרבות החילונית שהיא כולה אלילית. הרוצה לתלות עצמו באילן השויון הגמור של הנשמות ביהדות יכול.

אין מקום להנחה זו אפילו בספק-ספקא בתחומי התרבות החילונית. כאן הכל ברור ופסוק: בני העליה הם השאור והדבש, העלי למכתשת, העלית. לא נוצר העולם אלא למען חכמי החרשים העוסקים ביצירה. “אלוהים ברא את העולם בשביל הסימפוניה התשיעית של בטהובן” סח סנטיאנה בהגזמה מפולפלת, שיש בה לפחות גרעין של כובד-ראש. ללמדך, שתמצית החיים יצירה ועיקר הערך כושר היצירה. רק האמנים הגדולים, הנחשבים כביכול שותפים למעשי בראשית, מכפרים על קיום מיננו, שהוא לפי טיבו נואל וחסר-שחר. בכך כלול כמובן גם יסוד החטא הקדמון. תרבות הגויים שואבת את ההשראה מן החטא, מהבלות הקיום ומן הרעיון, שהחיים הם שקר, ורק החן אינו שקר, הקיום או המציאות הם הבל, אך היופי אינו הבל.

אין בין פולחן הגיבורים ועבודת המוכשרים ולא כלום. אלו ואלו עובדים לאיקונין. אלו ואלו מתפעלים מן ההגשמה וסוגדים לעשיה, מעמידים צלמים בהיכל. כשם שעובדי-אלילים אינם מסוגלים להשיג אלהות הממלאה חלל כל עלמין ואינה מוקלטת לתוך חפץ, כך אין אנו מסוגלים, ויש שאיננו רוצים, או מפחדים, להיכנס לתוך היכל המושכלות או הציוויים המוסריים ללא ליווי וחסות של צלמי-גיבורים, נותני-תורות, עושי ישועות ובוראי נפלאות. לפי עקרון-אמונה אחד נצטוה בר-נש אחד לכפר בבשרו על מין האדם כולו. כל משפחות האנוש תלויות בבר-אלהין אחד, בלעדו אין קיום הראוי לכבוד. כאן פולחן הגיבור במשמע המקובל. היינו, לא רק התחממות לאורו, אף לא רק התאבקות בעפרו, אלא נשימה בריאתו. האדם אינו שלו, חייו אינם שלו וכבודו אינו שלו. אין הוא חי אלא בחסד מי שהומת או נתן עצמו למות למען כל הדורות.

אני מרצה על נפתולי חיי בסביבה ספוגה מושגים חילוניים. בנתי וראיתי, שעובדי עבודה זרה היו אבותינו וכמוהם גם אנחנו. אין אנו מסוגלים לעשות גדולה או קטנה בלי חסותו של צלם. לעולם אנו כורעים ומשתחווים. משתיתו של החינוך הוא שינון פרק המעשים של אישי המופת, נסים ונפלאות של אנפין קדישין. קוראים לזאת אגדות. תחת לעשות את כל חיינו תפארת, מוציאים את ימינו לחולין ונוסכים עליהם נטפים בודדים של אגדה.

אימה בי שמא כל אנשי השם אשר מעולם יצורי-בדים הם וכל גיבורי ימי קדם צלמי-תוהו. בהיכל דברי הימים עומד צלם המוקיון וכל המסורה היא חלילה מיקח טעות. אילו סברתי וקבלתי כך, הייתי קונה לי סבר פנים מאירות המודיע על שלוות הנפש ובסיסו לאמיתו הוא קיהות הנפש, המקנה לאדם תואר של נוח לבריות ורצוי לכל. וזו היא המדריגה של שלומית בת דברי, עליה אומר רש"י בפרשה “אמור”, כד‘, יא’, “שהיתה מפטפטת שלום עליך שלום עליך שלום עליכם, שואלת בשלום הכל”. ולפי שהיתה דברנית עם כל אדם קלקלה ויצא ממנה בן שקילל את האלהים. אמירת “קדיש” על צלם האדם ועקירת כל טעם ומשמעות בדברי הימים הם חירוף וגידוף כלפי מעלה ויריקה לתוך אוצר הנשמות. ואין צריך לומר, שהאומר כל אדם כוזב וכל ימי חיינו שוא ושקר, אין טעם ותכלית מוסרית להם, אין דין וחשבון, חייב מכל מקום לפרוש מן העסקנות בדברים, מן העסקנות בכלל, מכל שליחות ציבורית. שוב אינו רשאי לדבר בשם הכלל ולא לדבר אל הכלל, אלא עליו לישב “שבעה” על מין האדם, לישב בדד ולדום. אולם מימי לא ענה לבי אמן אחרי הרהורי-כפירה, לא כפירה במציאות הבורא ולא כפירה באדם וביעודים הנעלים. הלב לא סבר ולא קיבל מה שסבר וקיבל לפעמים השכל ברגעי-יאוש. הלב לא אמר נואש, אך הוא אמר בכי. הוא לא רצה להיות עני וגווע בנשמה. הלב האנוש התקומם אף לכל ניב מסורתי, שיש בו משום המעטת הדמות, כגון אדם יסודו מעפר, כי כל הבשר חציר, מה אנו ומה חיינו, ואנכי תולעת ולא איש. האם רוח האל, או רוח רעה, דברה בי לאמר: אדם לגאון נולד. טעם חיינו בקוממיות; יעודנו הצדק; אש-קדשנו האמת.

ילדות היתה בי, ואולי זקנה מוקדמת נזרקה לתוכי, או רוח כסל צררתני והמריצתני לאסור את הקרב בצביעות ובחונף, בפריקת עול ובגניבת הדעת. נאלצתי להוקיע את ברק השוא של תרבות השעשועים והליצנות, המרעילים את בארות החיים יותר מכל האמונות התפלות בצירופן יחד. אהבתי את הבריות, אך פי דבר שפטים. מתחת למעטה קדרותי שכן אור בנשמתי. ידעתי שהעולם רע, אך האמנתי שיכול הוא להיות טוב. נר התמיד של האמונה בטוב לא דעך בי מימי. מתבייש אני להוכיח, להטיף, לגעור לפעמים כאחד זקן המפקח על העדה, ואיני יכול להימנע מכך. מום בי שאיני יכול לשתוק. “דיבוק” הכתיבה אינו מרפה ממני. ואולי יצר הדיבור בא לי מתוך האימה מפני הדממה הזוממת. קולי קול קורא ביער להפיג בצעקתי את בדידותי. גערתי בבריות לפי שביקשתי לגעור בשטן. עשיתי ברוגז עם העולם מפאת רוגזי על נפשי. התמרמרתי, אך לא הייתי מר-נפש. אויה, איש הרגתי לפצעי: מין האדם; וילד לחבורתי – כל תולדות האדם עשיתי לגל של פסולת. הכי יתכן כי פרטי דברי הימים הם שקר, גזל, רצח, כיעור, מלחמות נוראות, נכלים, דמעות עשוקים, ואילו הסך הכל הוא נהר אפרסמון של צדק ואמת, יושר וחן? היאך ליישב סתירה משוועת זו? הגידו לי איכה ארעה איכה ארבץ במשכנות הרועים, איכה אפרנס דברי ימי האדם? איכה לא אשב בדד?

… וכשהסיבותי את פני מגיבורי ימי-קדם, השוכנים בחביון המיתוס, והסתכלתי במלאכת הרבים מן השוזרים קרני-הוד לאישים, שהשעה משחקת להם, בין על במת החיים המדיניים והחברתיים בין בשדה התרבות והיצירה האמנותית, חשך עלי עולמי הרוחני. ראיתי בעליל שעבודה זרה לא בטלה כל עיקר. סדן כל הדורות חד הוא. בני-אדם מתאווים תמיד להעביר את עצמם ואת בניהם למולך. לנפשם לא יתנו כבוד, בחלקם ממעל לא יאמינו, רק לבעל הקנין יתנו יקר, בין קנין כוח ושרירים בין קנין הון ועושר או חכמה וכשרון. כי יש בכל נברא אנושי סגולה הנעלה מכל הסגולות הנודעות אשר הכל יתנו יקר להן, הלא היא נשמת שדי תחיהו. אמת זו, אמנם, עתיקה היא, אבל כל הנברא בצלם מצטווה לגלותה בכל עת ובכל שעה כאילו אורה לא נגה עדיין בשום שכל ואף לשלם תמורתה כופר רב, אם כופר יסורים גדולים ואם, לעתים, כופר חיים ממש. לכל פינות שפניתי ראיתי אלילים נצבים: אלילי-רוח, אלילי-ממון, אלילי שכל וכשרון. תרבות של תרמית, כי במקום האלילות שם הרמיה. תרמית אישים גדולים, תרמית של מחברי שירים וסיפורים, תרמית של נואמים ומבקרים. השקר הוא החלוץ לכל המחנות והחונף המאסף להם. חיי העם תבן, יסוריו חומר והדיו מים ללבון מהם לבנים של שירים, סיפורים ומחזות. חכמי הלישה, שעשו מטעמים הוכתרו בתואר ציירי נשמת האומה, הגואלים אותה מן האלם ונותנים ניב שפתים לכל יקר סגולה בה. בקהל ציירי האומה נתייחדו גם מושכי-עט ותופשי-מכחול – והללו רוב מניין ועתים גם רוב המקובלים המפורסמים – שציירו דמויות נעוות ובבואות מעוקמות לתיאבון כדי להרבות גיחוך ולגרות את יצר הליצנות וההתעללות. כרוז יצא מפי מי שיצא, שהצחוק הוא סם-חיים. נתגייסו בעלי העוקצין והחידודין להעלות על הכתב ועל הבמות טיפוסים לא-יצלחים, שלומיאלים, דלי-דלים, קרועים ופרועים, מנוונים, ערב-רב של המומים והקלקולים, כל פגע רע, גנבים, קבצנים, דלפנים, יצאניות, נשים קנטרניות, כל מיני טיפוסים המדברים בלשון צלפנית וקנטרנית, המנבלים את פיהם ועליהם אמרו אלה בני “עמך”. למרבה החרדה ראה העם את עצמו באספקלריה מעוקמת זו ואמר: אותה מפלצת אני! ולא עוד אלא צחק על עצמו. צחק על הממזר שהשליכו לתוך רשותו והעלילו עליו שהוא יורש העצר שלו החוקי. העם צחק לפי שמבקרי הרמיה אמרו לו שזה מצחיק. אף אמרו שהצחוק מביא בריאות. אין מלאכת מחשבת אלא זו שהיא העתקה נאמנה מן החיים. ושוב אמרו, שמלאכה זו, מעשה ידיהם של המפורסמים שבדור, היא האמת של החיים. שמע העם כך ונתפתה בקלות-דעתו להאמין, שתמונה מסולפת זו היא דמות-דיוקנו ממש. הואיל ואמרו לו כך יודעי-דבר, דיינים מומחים, והוא סבור משום כן שכך הוא, התחיל העם לדבר באותה הלשון, שהמוכתרים בפי הדיינים בשם מבטאיו שמו אותה בפיהם. הגחיך את עצמו. לא עוד העתיק התיאור מן החיים, כי אם החיים העתיקו מן התיאור. העם סטר את עצמו בלשונו ועשה מכל שיחו ושיגו חוכא ואיטלולא. במידה שהעם נתגחך, נתנוול ונתדלפן בתיאור עלתה קרנם של האמנים שעלו לכלל חביבי הקהל על שום שפסקו לו שעשועים על חשבון ההתעללות בעצמו. רבי השעשועים הקלוקלים נעשו ילדי השעשועים המובחרים של העם התמים למכזביו והחכם לאוהביו.

גדלתי בין סופרים ומהוללים בעם, גדלתי ביסורים ובדאבון-נפש. ראיתי החונף מושל בכיפה; ראיתי מוגי-לב עולים על הדוכן בפה ממלל רברבן. ראיתי שחקנים הנוברים בתוך חבילי-חבילות של צרות האומה ואינם חוששים להחריד גיבורי אמת, שמתו על קידוש השם, מקברותיהם, כדי להציל בשביל עצמם נושא מפרפר שותת דם לשחק אותו על הבמה למען ידע קהל הצופים מה רב כוחם במבע הרגש, מה יפה גזרתם, מה נלבב ההיגוי בפיהם ומה רבת חן ומשובה כל התנועה והעויה שלהם, הכל על טהרת האמנות. הכל למען האמנות, מתוכה, בחסותה ובחסדה. גדלתי בין סופרים, אהה, גם אני חלקי עמהם, ומום זה שבי איני יכול לעקור מתוכי על אף יסורי החרטה המלווים אותי כל ימי על חטא שחטאתי בביטוי – וראיתי כי אין להללו בעולמם אלא נושאים, נושאים, נושאים. נושאים לשירים, לסיפורים, למחזות, לפרקי-עיון, להערכה ולביקורת. כל ענין וחפץ תחת השמים הוא אצלם בגדר נושא. אין שום נושא נושא את עצמו. אלא מסור הוא לתכליתם. אלהים והשטן היינו הך – זה וזה נושא. ואף על פי שהכל הוא בגדר נושא אין כל הנושאים שווים במעלה. פרשת האהבה היא נושא משופרא דשופרי, כי על מטעמיה רבים הקופצים. וכך נעשתה האמנות ברשות האהבה לא קנה-צופים לחזיון הטהור, כי אם בבואה לכל עכרוריות של תאוה, שאינה יכולה לבוא על סיפוקה במוחשי והריהי עוגבת על מדומה. האהבה לפי תומה, שחן הטבע עליה, כל זמן שלא נתלווה לה ניב ולא קדמה לה בבואה, כיוון שהיא נדפקת על ידי האומר והציור, היא יוצאת מרשות הטבע ונכנסת לתוך הקליפה. פרק אהבה אפילו הוא כתוב על טהרת האמנות, עובר על אל תעירו ואל תעוררו, על אחת כמה וכמה כשהוא כתוב מלכתחילה ובבחירת הסממנים להמריץ את יצר המין ולהוציאו מרשות הלב לתחום העצבים המגורים. בתרבות האלילים אף האהבה נעשתה עבודה זרה והגיבור המשחק בחזיון אהבה אליל הקהל. אף הוא עובד לבעל-פעור ומוציא לפרהסיה את כל הצרכים, שנועדו מטעם הטבע להיעשות בצנעה.

חידות מני קדם הן גם חידות ימינו. הטבע ישר – אונסים אותו.


פרק ח': בין אמונה לקנאות    🔗

יש שאני תוהה: מניין אותה אדישות שנוהגים בי? מפני-מה השפעתי על בני-דורי פחותה משל כמה סופרים אחרים, שלא נכנסו כלל לתוך הספירות הרוחניות שהייתי מצוי בהן, לא ירדו כמוני לשרשיהן של בעיות? אפשר ליישב פליאה זו בנימוקי השכל הקטן, שאף בהם יש קורטוב אמת; לא הייתי מטבעי איש-רעים, לא השתתפתי בקנוניות כתתיות, לא נהגתי לפי הכלל שמור לי ואשמור לך כדרך סופרים, שמרתי על טהרת קולמוסי, לא רקדתי קדוש לפני המפורסמים, לא נתכסיתי בטלית של רב ולא טפחתי ידידות בדרך מקח וממכר. עשיתי הרבה לרופף את מעמדי בספרות. על תרומתי במקצועותיה השונים והתמכרותי לה הורדה מטעם כלל בני-אומנותי, שתיקה כבהסכם חשאי. אולם חלילה לי להטיל את הדגש בנימוקים שפלים. הם משפיעים, אבל אינם מכריעים. אני מאמין בכוח הרעיון והכוונות הטובות להתגבר על שנאה ועל צרות-עין. המביא דבר מתוקן לעולם אי אפשר שלא יימצא מנין מצומצם של אנשים לומר לפעלו טוב. אך לא זכיתי ל“יישר כוח” על אותן נקודות האורה. דורשים תלי-תלים על סופר פלוני ומכניסים כוונות עמוקות בין השתין של סופר אלמוני, אך אוטמים אזנים לדברים כדרבנות שהשמעתי בסוגיות שונות ולדעות המפורשות הצריכות עיון, מתעלמים ממסכתות שלימות שחברתי על ענינים שבכבשוני הנפש. האם רק רוע? רק נטירה? רק זעם של העדר שלמונים? האדם אינו טוב, אך אינו גם רע. הוא פעמים יהיר ועתים זד. אבל לא זד יהיר בכל עת.

נוטה אני לסברה, שחברי מתעלמים הימני לא בזדון אלא בשוגג. אינם שומעים לי על שום שאינם שומעים אותי. קולי אינו מגיע אליהם. קול גבוה מדאי מחריש את עצמו. קול חזק מדאי מושך לפעמים את האזנים אליו גופו ולא אל האמור בו. יכול שאסור לדבר בקול ענות בטחון גדול. החוצפה היא דווקא סגולה למשיכת אזנים, אך הבטחון, להיפך, מרגיז. מסתבר שיש באופן דיבורי בטחון המרגיז רבים. כיוצא בכך, לא האמונה ברעיון משפיעה על השומעים, אלא הקנאות בהבעתו. סימנה של הקנאות החזרה הבלתי פוסקת על אמת אחת בשפת מלמד דרדקי, ללא לאות, בכל הזדמנות, בעל פה ובכתב, במעמדים חגיגיים במיוחד, שבהם האנשים נוחים לקליטה. רעיון החוזר ונשנה נפגמת מקוריותו, ממילא אינו מעורר עוד מרי ומיאון. ואילו מבשרו המתמיד קונה לו שם נאמן ומסור, משוגע לדבר אחד. הבריות אוהבים משוגע מאיזה צד, ובשכר שגעונו מטים לו אוזן ואף קוראים על שמו את הרעיון שלא הוא הרה והגה אותו, אלא נעשה כרוז לו. בדקתי ומצאתי שגדולי המשפיעים בדורות האחרונים היו החוזרים, שהטיפו רעיונות שאולים, כגון הרעיון הלאומי, גולה ומולדת, משבר בתרבות ומשבר בחינוך; טיילו ארוכות וקצרות בסוגיית התחיה, שזרו את החוט המשולש של ישראל, תורה וארץ, בררו בפעם האלף את שאלת הלשונות הלאומיות. ערכו את הקרב במערכת הלשונות, נשאו ונתנו בענינה של ביקורת המקרא, בקצת פרטים של המסורת וחיברו, כמובן, מאמרים על אישים שהלכו מן העולם או שנקראו אחר כבוד לשמש חתני יובל. ההרגל לכתוב הספדים ושבחי-חתנים משגיר כתיבה שטחית, שבחנית, חנפנית ודרדקאית. בתחום הספרותי נצטמצמה הכתיבה בצרור קטן של נושאים, כגון נוסח וסגנון, לשון המקרא ולשון המשנה, חבלי-ביטוי, דימויים בשירה, בין שירה לפרוזה, היחס לספרות ההשכלה, יוונותו של צ’רניחובסקי, שאגת האריה של שניאור, שירי הזעם ושירי העם של ביאליק, הפרוזה של ביאליק ושתיקתו של ביאליק. על השתיקה עצמה נכתבו מאמרים לעשרות אם לא למאות. אף על מנדלי וסגנונו דרשו לאין שיעור. הוא הדין על יהודי שבת ויום טוב של פרץ. מאפו וי.ל. גורדון וברנר שמשו נושאים לבעלי תריסין לגלות בהם מפעם לפעם איזה קו או תג שראוי להתדיין בו. הנה כמעט תמצית משאה ומתנה של ספרות ישראל במשך מאה שנה בערך. אם נצרף לכך את הדין ודברים בענין אחאב ואליהו הנביא, סייפא וספרא, שיובא אלינו בסוף המאה הקודמת ובראשיתה של המאה ההווה ממקורו של ניצשה ובתרגומו המגומגם של ברדיצ’בסקי, וכן נושא הזקנים והצעירים, שאף הוא פרקמטיה מובאה מחוץ לארץ, צרור המור של הנושאים, שמלאו את חללה של ספרותנו ביובלותיים. חוזרים היו ראשי המדברים שלנו. מעגל הדיונים היה סגור. הקנאות פרחה בה במידה ששני הצדדים התנצחו ללא בטחון בעצמם בשל דעות שאולות. לעולם אין אדם מוכן לעשות את יריבו לגל של עצמו בגלל דעות שיצאו ממקורו ממש. הקנאות קשורה דרך הטבע באימוץ רעיונות זרים, והיא באה במקום הבטחון העצמי. מה שצומח מפנימיות הנפש כרוך דרך הטבע בבטחון עצמי המקנה שלוה. אין הוא בא בקולות וברקים ובמוראים גדולים. אדרבה, מבוקשו שגם אחרים יגיעו אט-אט ובמאמץ עצמי למסקנותיו. יתר על כן, הבוטח באמיתו מרצה אותה בהיסוס מעט. הוא הוגה אותה כפי שהרה אותה, היינו, מתוך חבלי-לידה והיסוסים. המורה הישר מורה לתלמידיו לא רק את המוצא, כי אם גם את נקודת המוצא, לא רק סוף-פסוק של מחשבתו, אלא גם השתלשלותה, השזורה מספקות, מחלקי הסותר וחלקי הבונה. סופר ידיד הקורא משתף אותו בבית היוצר המחשבתי שלו. אין הוא מעלה על עצמו, שבא בסוד החכמה העליונה, שמגלים לו מה שאין מגלים להדיוטות, אלא הוא סח אל הקורא כאיש המדבר אל רעהו. כיוון שאינו מרצה דברים נדושים, אלא תורם מהגותו, נמצא דיבורו תחילה סתום, לאחר כך מגומגם ובסופו מחוספס. והואיל והגות מתמדת אינה חוזרת על עצמה – במעמקי הנשמה קיימת ראשית נביעה ואין נטף דומה לחברו, אין הוגה דעה מסוגל להרצאה דרדקנית ואף אינו יכול לדפוק בלי הרף על נקודה אחת, כאותו שמש הדופק כל שחרית בפטישו על התריסין באופן חד-גווני: קומו לעבודת הבורא.

השירות אינה לפי רוחי. כשם שאין אדם עוטה טוב לחברו, אלא עושה טוב מתוך אהבת הטוב ומשום שממקור הטוב יוצא טוב, כך אין, לדעתי, מלאכת מחשבת נעשית בשביל להנות בה את הבריות, אלא לגרום נחת רוח לבעליה. הצפור שרה לנפשה. המדבר מסיח את עצמו. חס לו לשכוח את הרהוריו. אילו יכול היה מקים מאגר לכל ילדי-רוחו, לכל ידח מהם נדח. אולם שירות לציבור מלכתחילה נראה לי שקר. בדיעבד חביבה עלינו ההענקה לזולת. אבל יש ערך רק למה שיסודו סוד שיח עם עצמו. לכן לא נהגתי לדבר על הענינים העומדים על הפרק, להגיד מה שהקהל עומד ומצפה שיגידו לו, כלומר, מה שידוע לו בעצם לפני ההגדה, כגון שהקהל אוהב להציג לפניו טיפוס ביש-גדא, לא-יצלח, שהוא גופו, כל תנועותיו והעוויותיו מוכרות לו, ואף דיבוריו ושנינותיו ידועים לו. כדרך שהילד אוהב לשמוע הרבה פעמים את האגדה הידועה לו, אוהב הקהל שיראו ויספרו לו רק את הדברים הידועים לו או ידועים לו כמעט. על ידי כך הוא משלה עצמו, שהסופר מדבר מתוך גרונו והאמן שליחו. הקיצור, אין הקהל אוהב מה שהסופר הוציא מלבו, אלא אם כן מקרה מוצלח עשה את דברו לנושא של אופנה, החוזר והפרשן רצויים לקהל. ספרות ישראל החדשה סובבת על ציר הפרשנות. יש מניין קטן של אנשים, שהביעו קצת מחשבות ממקור עצמן, כגון סמולנסקין, שביסס את ענין הלאומיות, אחד העם, שהטעים את רוח הלאום היוצרת או את המרכז הרוחני, ברדיצ’בסקי, שהביע את הקרע כביכול בין היהדות והאנושיות וברנר שהטיח בפני היהודים את אשמת התלישות והטפילות. ואף הללו הסיעו את עיקרי רעיונותיהם מן החוץ. על רעיונותיהם השאולים ברובם עומדים סופרים לעשרות ולמאות במשך שלושה דורות ומפרשים אותם, מנתחים ומבררים את חידושיהם, שלא היו אפילו מלכתחילה בגדר חידוש, מגלים מפעם לפעם איזה נופך חדש, או לא מגלים כל עיקר, אלא מגלגלים בתורה שבכתב ושבעל-פה שלהם, לרגל כל יובל ושליש היובל. אומרים, שאני מטפס על הקירות, אין מבינים מה שאני אומר. נמצאו יחידים, מנינם אינו קטן, שכל אחד מהם לוחש לי, כאילו גומל אתי חסד: הכל אומרים שאינם קוראים אותך לפי שאינם מבינים מה אתה סח, אבל אני דווקא נוהג לקרוא אותך. למען האמת, שנים מרובות לא הייתי נפנה לדבריך, מאחר שהשמועה הולכת שאתה עוסק בדברים שאין בהם ענין. פעם סיכנתי ופתחתי בקריאה, ונתחוור לי, שמצויים אצלך גם דברי-טעם. הקיצור הוא היחיד קורא אותי. יחידים לחשנים אלו, מנינם לאלפים, קוראים אותי. אבל האמת היא, שאף הם אינם קוראים. פסו בישראל קוראים מעיינים. נתפשטה אופנה של שטחיות. עם זה, שאפילו הדיוטות שבו היו מוקירי תלמידי חכמים וקלות הדעת היתה אצלו מלה של גנאי, הפך במשך דור אחד עורו ושינה את טעמו להתרחק מן ההגיון ולבוז לכל חקירה. רוב הקוראים אוהבים קמח טחון, להוטים אחרי שעשועים ובידור, סיפורי-מעשיות. מבלי משים פתחתי שוב בקטגוריה. והרי תחילה הודעתי את אמונתי בכוחן של דעות נכונות למצוא מסילות ללבבות. לכן רואה אני את סקירתי על הלך הרוחות בישראל ועל הנוהג בספרותנו מעין מאמר המוסגר. פשיטא שגם תנאי המקום ורוח הזמן חסמו את הדרך בעדי אל האזנים. אך איני מסיר את האשמה מעל עצמי. יש בנפשי איזו נקודה סתומה, החוצצת ביני ובין הבריות. איני מסוגל כנראה, ולהתהלך עמהם. מאיזו בחינה הנני תמיד נבדל ומבודד, מחוץ למחנה. גם בדברי אל האנשים הריני משייר דבר-מה, שאין לזולתי חלק בו. דעתי היא שאין תנא אלא מי שתנא ושייר. הכל אי אפשר, ואסור, להגיד. האומר הכל כאילו לא אמר כלום. לא כל שכן אסורה החזרה. למגיד ייאמר: כלה נבואתך וצא. ערך רב לרמז וכל תוספת-הסברה אינה אלא מגרעת. אולם אין מפיצים דעות אלא מתוך פולמוס חוזר ונשנה. יהא כל רעיון קטן, כיוון שנתעורר פולמוס מסביבו, העניין מכה גלים והסופר נחשב לסופר הדור. זהו העניין. אך מה מאוס עלי העניין הזה.

סתירות שבי הרחיקו מסתמא ממני רבים, שאינם נפנים להבחין בין ניגודים שבשורש לניגודים שבענפים, בין ראיה רחבה לראיה כפולה, בין התפתחות להתפרקות או בין שינוי הדעה לשינוי הטעם. בסוגיה חמורה זו טרחתי הרבה למצוא את ידי ורגלי. עד היכן מותר לאדם, שכבר עמד על דעתו ובנה לו את עולמו הרוחני, ולא עוד אלא כבר נעשה דובר בשער, להחליף דעתו מבלי להיות חשוד על מומרות לאמונה? אמנם, כל זמן שאדם ער ברוחו הוא קולט דעות וסופג השפעות, מתדיין עם עצמו ועם אחרים, מרחיב את אפקיו ומתפתח. אבל הנימוקים החשובים לזכות התמורה מעוררים בי סילודים וחששות. אם כך הרי אנו נותנים מקום לכל הפכפך ומתעתע וחסר-עקרונות, שאין לפניו אלא רדיפה אחרי תועלתו, לשנות מפעם לפעם את השקפותיו לפי צורך השעה ולפי הרוחות המנשבות בחברה, להכשיר היום מה שהטריף אתמול או להשמיץ מחר מה שרומם היום. העולם הפנימי נעשה הפקר, אין דעה שרירה ולא אמונה מוצקה. הכל תלוי ברוחות המנשבות מסביב או במצב הרוח האישי, כלומר, אין אמת כלל, אלא הכל צף וניגר ומידרדר. אולם כל אדם זקוק לאורח-חיים, להשקפת-עולם ערוכה ומסודרת המחברתו עם אחרים ועם עצמו. מעניקה לו חברותא ומוסיפה לו בטחון עצמי. חומר הדין בהוגי-דעות, היוצקים מטבעות ומוציאים אותם לשוק, ולימים הם עצמם עושים תיקונים והגהות בהשקפותיהם ולא עוד אלא עוברים בפועל ממחנה אל משנהו. מי שדגל רוב שנים בשמרנות הופך לפתע עורו, למהפכן. כופר שנעשה מאמין ומאמין שנעשה כופר, חובב מסורה, שלבו נהפך עליו לקשור עליה מלחמה, הרי כל פעם שדוגל בכיוון זה הוא ממליץ עליו בכל כשרונו לשידול, ולאחר כך הוא פרקליט נלהב לכיוון שכנגדו. תמול היה שליחו של רעיון זה והיום שליחו של רעיון לסתור. לגבי השליחים הללו מחריפה הבעיה לאין שיעור: האדם הגופני נולד פעם אחת, ואילו האדם הרוחני, כלום הותר לו להיוולד פעמים לאין שיעור? אמנם, גם האדם הגופני משתנה והולך מתינוק לילד, מילד לנער ומנער לגבר. אולם השינויים הגופניים נעשים דרך הטבע, הפועל לפי חוקים משלו ואין פורץ גדר. האדם מלידתו ועד מיתתו פושט צורות ולובש צורות, מתיילד, מתנער, מתאברך, מתגבר ומזקין, אבל תוי-פניו שרירים וקיימים בכל גיליו. סברה היא, שהזקן חוזר לצורת ילדותו. ואילו על הטבע הרוחני של האדם אי אפשר לסמוך שלא יהא פורע חוק. יש משנים השקפותיהם לאט-לאט, בהתאם לחוקי הצמיחה והגידול הטבעיים. חולפת סערת נעורים מתמעט כוח הפועל, אבל יסודם אחד הוא. ולא כן הללו שעולמם הרוחני עשוי קפיצות ומעברים דחופים ונמהרים, שאי אפשר כלל למצוא קו-מנחה טבעי לשינויים הפתאומיים המתחוללים. עליהם יש להעמיק שאלה: כמה פעמים מותר לאדם לשנות את הכיוון וכמה שיטות חדשות מותר לאמץ במשך החיים?

הדברים מסובכים. אני סוקר קורות עולמי הרוחני. איני מליץ יושר לעצמי ואף איני בא להכות על חטא בפומבי. רצוני לברר סיבות ותולדות ביחסי עם בני-דורי. אמת היא שלפי טבעי הנני איש הקו האחד. סבורני שמיטב האדם קו שבו. ועל הקו הזה יש מקום להתפתחות. עולמנו הרוחני הוא פקעת העתידה להתמתח כסרט. דעותינו ואמונותינו מקופלות בתוכנו בחינת מה שנאמר גילה משה בסיני כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. היינו, גם השינויים והחידושים בכל תקופות התפתחותנו גנוזים בתוך התא הראשון של האישיות הרוחנית. אולם כנגד אנשי הקו המתוח מצויים בוודאי גם אנשי שני הקוים. עובדה היא שרבים, שאין יסוד לפקפק בישרותם, ולא עוד אלא דווקא משום שלא יכלו לעשות שקר בנפשם, חוללו מהפכה, עתים פתאומית, בעולמם הרוחני, שינו את דעותיהם מן הקצה אל הקצה, עקרו אמונות שבלבם, נתצו אל כאילו הוא אליל, יצאו להשמיד ולאבד קדושות הדורות. הללו הם אנשי שני קוים או אנשי קו מתעקם והולך להיפוכו.

אין חלקי לא עם אנשי הקו האחד ולא עם אנשי שני הקוים או אנשי הקו המתעקם והולך להיפוכו. לא כפרתי באמונות שהיו בי ולא עקרתי דעות נטועות בקרבי, לא בעטתי במסורת אבות ולא שיניתי את טעמי, לא את סגנוני ולא את ניגוני, לא קפאתי על שמרנותי ולא קפאתי על מהפכנותי. הנני בעל שתי ראיות. זה הוא מקור הגיוני הנרגש השוצף ועובר גבולות. שטפיות זו מרגיזה קשה, ועל רבים היא מהלכת אימה. גם גונבי-גבולין מסכימים לסדר-עולם עשוי גבולין ואף פורצי-גדר מחבבים גדרות.

שתי ראיות אינן במשמע רק ראית המטבע משני צדדיו או הבנת דבר והיפוכו. המסתכל במטבע בשני צדדיו בבת אחת יכול שאינו רואה כלום, כי הסתכלות מחייבת ריכוז בצד אחד ובנקודה אחת. המבין דבר והיפוכו, מה הוא מבין? עיקרה של הבנה ודעת היא דביקות. אי אפשר להיות דבוק בבת אחת בדבר היפוכו. אולם שתי ראיות הן ענין שונה לגמרי. משולות הן לשתי אהבות הבוערות בלב, שאינן סותרות, אלא משלימות זו את זו. ממילא הן נוטלות את חוד הקנאה והקנאות הנעוץ באהבה אחת. היושב בצל גנו וצופה בשמש הצועדת במרומים. שתי אהבות קשורות בלבו: לצל ולשמש. אהבתנו לחיוך התינוק המתוק אינה שוללת מאתנו את הכושר להתרפק אותו רגע ממש על ההוד הנסוך על פני ישיש חמוד. אין סתירה בין בוקר לערב, בין אור לחושך, בין מעלה למטה, בין קור לחום, בין שמחה לעצבות, בין שכל לרגש, בין נחלת אבות למרד בנים, בין הערצת המסורת לשאיפת הקידמה, בין אמונה לחקירה, בין סתירת זקנים לבנין צעירים, בין רגש הקוממיות לכיבוד אב ואם, בין חרות הנפש להערצת אנשי-מופת, בין הגעגועים על העבר לחזון העתיד. פעמים לב הצעיר מתחמץ למראה מנהגים נואלים וטקסים חסרי-שחר של דור האבות, ויכול שהוא גם קורא תגר עליהם, כי הם נראים לו אותה שעה בלמים ומזיקים להתפתחות החיים, ואף על פי כן לאהוב אותם מנהגים, המכונים בריתחת הפולמוס עבשים. כך אנו סולדים מאיזה ניגון, שהלב נמשך אחריו, מרתתים ומרתיעים מאהבה המשתפכת בלב כנחל איתן. יש בוכה בניפוץ אליליו. היד מרימה את הגרזן על הקדושה והלב מקפץ מאימה. אמת ושקר – כאן תהום! מהי אמת? ומהו שקר? וכי היתה אמת, שלא נתבדתה לאחר זמן? וכלום יש שקר, שלא היה נחוץ לשעתו? יש אמיתות אכזריות וקטלניות ושקרים רחמניים וגומלי חסדים. חלילה לדון בנושא זה הלכה למעשה. הלב אינו פוסק הלכות. הוא נבוך ושופע הגיונות. כל הנחלים הולכים אל הים.

שתי ראיות אינן ראיה חצויה או כפולה, אלא סגולת הנפש לראות כל דבר לפי האור השפוך עליו אותה שעה. אדם לעצמו אינו משתנה כל עיקר, אלא עומד על שרשו ומהותו ונטייתו, אך עתים הוא יוצא-עצמו, כביכול מתבטל מישותו, על מנת להשכיל אל נקודת ההשקפה ההפוכה, להבין גם לרוח הזולת. צעירים וזקנים מתנגחים בהלכות או ברגשות, אך אלו ואלו יש להם חלק בחיים ובאמת. להבין את היריב אינו במשמע להתכחש לעצמו, אלא לצמצם לשעה את שכינת עצמו. נאמר על אהרון הכהן שהיה רודף-שלום. אמירה זו אין לה משמעות. וכי משה היה רודף מחלוקת? אולם אהרון הבין לרוחם של יוצאי-מצרים, שהיו משוקעים בהרגלי-דורות ונוהים אחרי טקסים. לכן לא היה קנאי. אמנם, גם משה לא היה קנאי, אבל כאומן פדגוג היה על כרחו דרוך על הקו האחד בבחינת לא תוסיפו ולא תגרעו. משה, שמהותו היתה מחולקת עם יעודו מצד התקומה הלאומית והשחרור מהעבדות, פעל ללא פשרה. אך גם הוא הבין לרוח העם, הינו, סלח. והיה עומד ומתחנן לפני אלהיו לעבור על מידותיו. ולפי שהניח סטיות אנושיות לא זכה להיכנס לארץ הבחירה.

הפלגתי מן הנפתולים בעולמי הקטן אל אישי המופת, אבות העולם. רוח האנוש מיטלטלת מן ההר אל הגיא ומן הבקעות אל הגבעות הנישאות. כל הנשמות נחצבו מתחת לכסא הכבוד. בשל שתי הראיות שנפלו בחלקי, לרזון או לשובע, לקלקול או לתיקון, לא מצאתי לי שפה משותפת עם הבריות ולא רכשתי אזנים לשיחי, קל וחומר לא קניתי חברים לשיגי. הייתי בודד עתים כאבן ועתים כירח. בודד אך לא ערירי. ילדי-רוחי, שלא היו שרויים בכבודו של עולם ישראל, צרורים בכל זאת בספרו של ישראל. לא זרעתי לריק. הגורן שלי אינה מתנוססת ברמה על נחלת אבותי, אך היא שמורה וגנוזה בעומק. מה שאמרתי לא נשמע על ידי רבים, אך נקלט בבית הגנזים של האומה. המונים לא נהרו אחרי, אבל יחידים מעטים, ואולי גם יחידים רבים, ידרשו לשכני, אם העולם יהיה עולם והעם יהיה עם והחיים האנושיים לא ישתנו למעין מהות לא-אנושית ומין האדם לא יחדל להרות רעיונות ורגשות. לעת עתה הנני בעיני הללו מדרש פליאה ובעיני אחרים ספר החתום. אינם יודעים טיבי, אם אני מאמין או כופר, אוהב או שונא, שמרן או מרדן.

רואה אני כל הסחת-עצמו שדה זרוע מוקשים. האמת ברשות הרבים היא כלי-נשק, הראוי לשימושם של המעטים, הנבונים והזהירים ביותר. האמת היא הנפש. וכשם שהדם טעון כיסוי, כך האמת זקוקה לגילוי טפח ולכיסוי טפחיים. אין תורה שאין בה סתרי-תורה ואין טפח-חיים, שאין בו דברים שאין מגלים אותם אלא לצנועים. אף הסוד צריך להיות מעולף בסוד, רזין דרזין, סוד ה' ליראיו משמעו סוד שבסוד, היינו, יראי השם, שהם יראי ההוראה, לפי שיש בלבם רחמים גדולים על הבריות, מסתירים אף את הסוד. בחינת הסתר אסתיר, להסתיר גם את ההסתרה. אולם גם מה שמסתתר על ידי הלשון מבצבץ ויוצא בקול, בסבר הפנים, בתנועה או בהעויה. יראת ההוראה המקננת בי, היא ששימשה מחיצה ביני לבין בני-דורי. דברתי בבטחון, אבל בריתוי ובחסוי ובחיפוי, שנראו לאחרים כפסיחה על שתי הסעיפים. מן הסתם עמדו לי לשטן גם מחלצות לשוני. הבריות אוהבות לראות את האמת לבושה בלואות, שלד של עצמות. אמת שלבושה נאה חשודה עליהם. אשה יפה מן הסתם היא חסרת-שכל. אמת נזירית, סגפנית – ניחא. אבל אמת ובה חן מעט, מן הסתם היא בדאית.

מודה אני, שכל הרוצה להכניס לתוך הלבבות דעות אמיתות ונכונות חייב להתנזר ממותרות שבלשון, להופיע בין הבריות במקלו ובתרמילו כאחד נזיר או קבצן המחזר על הפתחים. אך למגינתי לא יכולתי להינזר ממטעמי הלשון, מנקודות החן שלה. אהבתי שפת עבר על כל מכמניה. זהו חטאי וזהו ענשי. ראו הקנקן ולא מה שיש בו. הקשיבו לצלצלי הניבים הנאוים, שהקיפוני כשריון, ולא לדופק-לבי. היו שאמרו כמה נאה דורש זה. אילו הייתי נאמן לקול-לבי הייתי צריך לצלול לתוך רעיון היחוד שלי הממלא את רוחי, ולגזור עלי שתיקה גמורה. הייתי מחבק את אמיתי באלם ואף היא היתה מחבקתני ומאצילה לי מנשיקות-פיה, לי לבדי. לחיות עם אמיתי ולמות עמה בצנעה עולמית. אך זאת לא יכולתי לעשות; על כרחי הנני סופר. על שום שלא השכלתי להיות גנוז ומשומר בתוכי והפיצותי את מעינותי החוצה נענשתי. לא לשכמוני סופר היות. לא לי אורח כסופר.


פרק ט': גם ברוגז הגיון אזכור    🔗

מצויות אצלי שעות של חולשת הדעת ומרירות הנפש על חלקי שנתקפח בהערכת בני-דורי. עתים משקיף אני על העניין כאחד שופט ללא פניה אישית ושואל בפליאה: היתכן שהלבה שנשפכה מלבי הגועש באותיות הכתב לא נמצאה כדאית לתשומת הלב? האמנם קולי, אשר יוצקו בו ניגון ובכי, יגוע ללא הד? לא אעלים גם זאת, שפעמים מתעוררת בי קנאה – וזו היא הרגשה המאוסה עלי ביותר – למראה ההחשבה שמייחדים ראשי המדברים בביקורת – ואחריהם נגררים גם כל אלה שאין להם שום דעה והבחנה וחוזרים כתוכים על הערכותיהם של המומחים – לפרקי-ספרות קיקיוניים לפרשם ולדרשם כיצירות המשקפות את הציבור, של חלקו לפחות, כגון של הנוער או של מעמד הפועלים או של כל שכבה חברותית אחרת. כל מערכון קלוקל, סיפור-אהבים נדוש, מחרוזת-שירים מדולדלת, ראויים לדרשנות מבולבלת, דורשים תלי-תלים על דימויים וצלצלי-צלילים ומעיילים פילים בנקבים של חלילים אוילים. אולם אדם המגלגל בבעיות נסערות אין הקשבה והגבה. יש כאן מעין אטימת-אזניים לתיאבון וטמטום הלב להכעיס. צרח, צרח, עד שייחר גרונך.

אולם גם ברוב רוגזי ומרירותי אזכור הגיון הלוחש לי, שאיני זכאי להתלונן. לא רק פועל-אדם ישולם לו, אף שאיפתו הכמוסה תינתן לו וקול-לחשו הטמיר של לבו יישמע. עוף השמים מוליך לבריות את הקול הטמיר שבלב כל אחד. וכי אין קול מלבי דופק בי תמיד: דבר, דבר, אבל על מנת שקולך לא יישמע. מה זכות לי לבוא בטענות אל העולם ואיני מן העולם? בתוך-תוכי פרשתי מן הציבור. זו היא אמת לאמיתה. אין לי בטחון שהעולם חי וקיים, שהמציאות היא הכרח. שרוי אני בעולם התוהו ורק מתוך הרגל הנני נותן שלום ומחזיר שלום. מאיר פנים. אני מאמין במציאות המוחלט, אבל איני מאמין במוחלט המציאות. איני מקבל השפעה מאיש ובעומק-ישותי איני רוצה כלל להשפיע על איש. צמוד אני למסורת, אבל אין לי זיקה לדברי הימים, אף איני מוצא בהם יושר והגיון. אדרבה, הם נראים לי ענין רע ומעוות לא ניתן לתקון. איני רוצה לשלב עצמי כחוליה לתוך שרשרת הדורות. וכלום מה הן תולדות הספרות והיצירה האמנותית, אם לא בבואה של אותה מסכת נעוה, המכונה דברי ימי העמים? אולם מי שהפקיע את עצמו בתוך התוך שלו מכל שותפות למקרי העולם ולהלך העתים, מה זכותו להתרעם על חלקו שנתקפח בהקשבת הדור? מי שאינו מקבל עליו עול דרך-ארץ, היושר מחייבו לבל יבקש שיטילו את כסאו בין נכבדי-ארץ.

טוב הרמז, שגם המפורש הוא בן-לוי לו. אומר גלויות: איני אזרח, אם כי הנני שומר חוק וכפוף להלכות דרך ארץ. הנני אדם מן הישוב לפי שכלי ולא לפי לבי. לדידי מוחלט עמוק מן היש, התוהו חזק מכוח התיקון והטירוף קרוב לאמת מן השכל. האין הוא בסיס היש. איני מסוגל לבטא רעיונות אלא באמשלות קלושות ביותר. איני מאמין כלל במציאות אזנים קשובות, אם כי מאמין אני במציאות אוזן קשבת אחת. תמה אני לעתים, שהפה נפתח להשמיע דיבור. סבורני שאין אל מי לדבר ואין תכלית לדיבור. כל הדיבורים בטלים. את מעשה הכתב הנני חש כחטא, שאיני יכול לעקרו מהרגלי. אני כותב היום לפי שכתבתי אתמול ואכתוב מחר משום שאני כותב היום. עבירה גוררת עבירה. אבל מה אעשה ואיני יכול שלא להיות עבריין. אילולא הכתיבה הייתי מת. היא נותנת לי חיים, אבל חיי באים לי בעבירה. תמוה הדבר, שבעד מעשה זה, חטא בעיני, אני תובע לי גם פרס, החשבה והקשבה, הבנה והערכה. שכלי אומר, שאיני רשאי להתרגז ולהתמרמר. ובכל זאת אני שבע-רוגז.

איני מאמין, שהעולם עומד על תלו ושהיש הוא יש. ממילא איני נושא בחובי נהיה להוסיף נדבך כל שהוא לעולם, שעצם בנינו מוטל בעיני בספק. חושבני ששייך אני לפי שורש נשמתי למשפחת יהונדב בן רכב מבני קיני חותן משה, שעלו בימי השופטים מעיר התמרים וישבו ביעבץ ביהודה וירמיהו מספר בשבחם, שהיו נאמנים לצו אביהם שאמר להם “לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם, ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם, כי באהלים תשבו כל ימיכם” (ירמיהו, לה‘, ג – יא’). הטעם: “למען תחיו ימים רבים על פני האדמה אשר אתם גרים שם”. היינו, גרים, נוודים, יושבי אהלים. מי שהוא לפי טבעו גר, נווד, יושב אהל, מה זכות לו לתבוע לעצמו חלק בקרב נכבדי העדה ונשואי הפנים לובשי האצטלות? דא עקא שאיני שייך לגמרי למשפחת בני רכב. הנני שייך ואיני שייך. אין בי מן השלימות אפילו בשברון הלב ואף לא בתלישות. יקרה לי נחלת האבות וכל חיי-רוחי במסורת ישראל. נפשי סולדת אף מנדנוד של עבירה על “בל תשחית”. אי שם במרחקי ישותי מרחף האין החוגג, כאילו לא נתחוללו עדיין מעשי-בראשית. אולם מעל לתהום האין חי וקיים עולמו של ישראל בת-קולם של אבות-אומתנו מנסרת בנפשי. משל חיי נתונים בשני מעגלים, מעגל היש ומעגל האין, מעגל התוהו ומעגל התיקון, מעגל של שלשלת היוחסין ומסורת אבות ומעגל של פריצות גדרו של עולם וכפירה ביושר הילוכם של דברי ימי העולם. הנתון בשני מעגלים בבת אחת הריהו כנתון ביניהם, פרוץ למושכלות ולרגשות הסותרים זה את זה ושרויים בכל זאת בשלום. לא אדע פשר לרוח-פרצים זו; לא אדע נפשי. אוהב אני אהבת נפש את העולם השקול בעיני כאין. עמל אני עם הציבור, שפרישתי ממנו כפויה עלי כגזירה עליונה. הנני חורג מעצמי. מה תימה שהנני בן-חורג לדורי? כאחד עם חשש העשיה, מקנן בקרבי פחד ההגשמה. סולד אני מכל דבר שהגיע לידי גמר. כל תם ונשלם מעורר בי זכר פה נקבר או פה נטמן.

קו זה שבאופיי טבע את חותמו בכל מפעלי. עד היום לא הוצאתי לאור שום דבר גמור ומתוקן. את שברי הלוחות שלי הגשתי לקהל; את הלוחות לאו. הנני נחבא מאחורי מסך של עצמי. פרסמתי רק את המאמרים המוסגרים שלי, ואילו המאמרות עצמם, עיקר חיבורי, עדיין שמורים בכתובים אתי. יש בי אימה מפני היריעה והריני מדלג מן השולים אל השולים, מפירור אל משנהו. חיבורים כל זמן שלא יצאו לאור הריהם כאילו לא נכתבו עדיין ורק דין טיוטה להם. הטיוטה טעונה העתקה. כל העתק מתיישן חיש-מהר וזקוק להעתק חדש. זו היתה בעצם מלאכתי במשך עשרות בשנים להעתיק מפעם לפעם ספרים, שכבר הועתקו על ידי כמה פעמים. אני עושה עבודה סיזיפית, מעתיק בלי הרף חיבורים, שלעולם לא יגיעו לידי העתקם האחרון ולא לידי גמר ממש. יכול שאצא מן העולם ולא יהיו בידי אלא טיוטות, רישות או רישות ומציעתות ללא סיפות. לו מאה שנה אחיה לא אספיק להשליט סדר כל שהוא באוצר הגנוזים המפוזר והמפורד שלי. הכי מתנקם בי שורש נשמתי, הנעוץ בתוהו, לבל אביא שום יצירה שלי לידי גמר-תיקונה? איזה גורל מר. כל ימי הייתי עומד בשער ומטיף לתיקון האדם והחיים, ואני עצמי שוקע בערפל של תוהו. כל ימי נאבקתי עם המדבר וישימון מקנן ברוחי. טענתי לישוב הדעת ותבל נראתה לי נעה ונדה. נתתי כשופר קולי לקרוא חזק, חזק ונתחזק, וראשי בי הלך סחרחר, כאילו כל היש תלוי ברפיון. תחושת צער ההווייה תפעמני ביתר חזקה מתחושת ההווייה.

פרשה מוקשה ומסובכת בעיני היא סגולת ההשפעה וההדרכה היוצאת מפרקי-יצירה, המקובלת משום-מה כקנה-מידה לגדלות. לדידי הענין מופרך מעיקרו. נדמה לי שגדלות לאמיתה אינה מקימה שום דבר כיוצא-בה. לא זו בלבד שאי אפשר לעשות כמתכונתה, אין היא עשויה כלל להכות גלים, אף לא לטבוע רישומים עמוקים, ומכל שכן לא לצור צורה לדור. לפי עצם טבעה היא פורחת וסלקית לעילא. היא לא מעלמא הדין. אמנם, אף היא מחוללת תמורות בכבשוני-נפשות דרך צנורות סמויים, אבל אין הן קרויות על שמה. הגבוה טפח או טפחיים מעל להשגה הבינונית מוצא לו אזניים קשובות. הגבוה כמה טפחים שוב אינו נתפס אלא בשינוי-צורה, שהוא על הרוב גם שינוי תוכן. לכאורה היו הוגי-דעות עמוקים, שנתחבבו על בני-דורם וכאילו הרעישו את העולם, כגון שפינוזה והגל, איבסן וניצשה, וולטר ורוסו, גתה וטולסטוי, ביירון ודוסטובייבסקי. אבל גם המאורות הגדולים הללו יותר ממה שהאירו את העינים בברקי-חכמתם, החשיכו את המוחות ביצריותם העכורה, ויותר ממה שהשפיעו בניצוצות האמת שבמשנתם הממו את הבריות בלהטים של סיטרא אחרא. על טיב מהותה של אהבת אלהים לשפינוזה לא עמדו הבריות. אך התרשמו מן המכשלה הנעוצה בגזירה הקדומה, העושה את האדם לחסר-ישע, ובעצם גם לחסר-רשע, או חדל-אישים גמור, ובו באופן יוצא גם אלוהים קשור ומגודר וכבול, חדל-אל. רוסו ובעקבותיו טולסטוי ריתקו את תשומת הלב בתורתם הכוזבת על הטבע, שהוא כביכול טלית שכולה תכלת, חמדה טובה ורחבה, בית הגנזים של כל המידות הטובות והנימוסים הישרים. איבסן טיפח את האני בפינוקים וניצשה הציב את האדם העליון – יצור חסר-דמות – כצלם בהיכל התרבות; גיתה השפיע הרבה ביצירת הבוסר “יסורי וורטר הצעיר”, שבה האהבה הינקותית חוגגת את נצחונה הנחפז בירית-אקדוח. אף שירת המרי של ביירון כבשה את החלל בירי האקדח. ספרות האהבים, אף זו הכתובה בידי סופרי המופת, הוא הדין השירה הלירית, לא כל שכן המחזות המוצגים על הבמה, הטביעו רישומים עמוקים בלבבות, לא על ידי הגברת המאור, אלא האופל שבאדם, לא על ידי עידון רגשות, אלא מתוך גירוי, הפסולת שביצרים. אין האמנות ניזונה מן התרומה והמעשר, אלא מן הטבל והתפל. היא שואבת השראה מן השכרות, משמינה מן החלבונה ומתפיחה על ידי הסנסציה. טול מן המובחרות שביצירות הדורות האחרונים את השמנונית המינית העכורה או את הרתיחה הרצחנית, את הרכלנות הטרקלינית ואת גילויי הסודות מחדר המיטות, אף את הליצנות הגסה, הדוחסת כל מום רע וכל מידה מגוחכת באחד ביש-גדא, טול ממלאכת המחשבה הספרותית אותה סדנת השקר של הטיפוסים, שאפשר להציגם לראוה ולהתבדח על חשבונם – לאמיתו של דבר אין כלל טיפוסים, אלא יש אנשים שונים, עולמות קטנים, נבדלים זה מזה, שמפאת קוצר ההישג לתפוס את שרשו ועיקרו של כל אחד, יוצרים דחליל טיפוסי כביכול – כן, טול מבית היוצר של גדולי האמנים את המזבלה שלו, שבה הוא מטייב את חלקתו לגדל בה פירות באשים, ואתה נוטל את עקצם ודובשם. אפילו בני-תרבות אינם באים למחיצתה של הספרות להתבשם מן הדמויות הנחזות בראי ההסתכלות הצרופה. אין נכנסים להיכל הספרות כמו לבית-תפילה. הספרות היא לכלל הבריות שדה-מרעה ליצרים האפלים. קוראים לזאת האצלה. אבל גם האצלה, היוצאת ממקור עכור, פעולתה עכורה. ההנחה שהתיאטרון הוא מקוה-טהרה היא אחד השקרים המזעזעים ביותר. אין הולכים לראות מחזות על מנת להיטהר, כי אם על מנת להיטמא, לזרוק נסיוב של מיניות או יצריות רצחנית רעננה לתוך העורקים. הולכים לתיאטרון או קוראים סיפורי-מעשיות בשביל להתרענן, היינו, לזעזע את החושים הקהים, להתמתח, או להתבדר. אף מחזות שקספיר פועלים בכיוון זה. הואיל ופעולתו החיונית חזקה משל כל מחברי מחזות אחרים, משיכתו גדולה והשפעתו מתמדת יותר.

איני רואה את ההשפעה כאסמכתא לגדלות הכשרון או לגדלות האישיות. דרך מקרה השפיעו גם אמנים גדולים, אבל הבריות נמשכו אחרי הזיבורית ולא אחרי העידית שבהם. היו אמנים שסלחו להם את גדלותם על שום הקלוקל המרובה שבהם – במקום שאתה מוצא את גדלותו של אדם, שם אתה מוצא גם את קופת השרצים התלויה מאחוריו או מלפניו. בכוח הכשרון הגדול אפשר לפרוש גם על מסכת של ניבול-פה מעטה חן, אבל אין החן גואל את העכור מעכירותו. אין מצוה מכבה עבירה ואין בשמים מעודנים מכפרים על ריח רע הנודף מהגוף. אדרבה, הבשמים המעודנים, שבוזקים אותם על גוף שלא רוחץ מן הזיעה והסחי, מתערבבים יחד עם החלאה הגופנית ומייצרים ריח מבחיל. כל כך הרבה שירות ותשבחות קשרו למחזות של אברופידס וסופוקלס, של שקספיר ומוליר, רסקין ואוסקר ויילד, הויפטמן, איבסן ואחרים, לספרות האהבים והרכילות בכלל, שאין עוד הנפש סולדת ממנה. אולם אף על פי שאין הנפשות סולדות עוד הן מתכווצות ומידלדלות ועולם הרגשות האנושי נעשה חימת מלאה סחי. השוהה הרבה בחדר אטום שוב אינו מרגיש באויר המחניק. אנו שוהים בתוך הספרות הרכלנית זה כמה דורות, שוב איננו מרגישים, שהננו שרויים במרתף טחוב, הזורע רקב בבשר ושדפון ברוח.

צריך לקרוע את המיתוס, שהשפעה הוא סימן גדלות. אין זו משמשת כלום לא בחיים החברותיים והמדיניים ולא בעולם היצירה. יש גדולים המשפיעים בשל גורמים מקריים, שנתלוו להם, או בשל תכונות צדדיות, גסרוחיות, שנתמזגו עם שורש העידון שבהם. ויש גדולים העוברים בעולם הזה כנוודים, שאינם קונים להם שביתה בשום מקום. אף יש תכונה בהגות ובחזות יחידות לפי שרשה, שאין לה שום קשר עם המחזור הכללי של התרבות. אין היא מצטרפת לשום מסכת ואין לה זיקה לשום אסכולה. ומה בכך שמעלות החום של הכשרון אינן גבוהות, אבל היא בכל זאת בת-יחידה, מופרשת, מובדלת? עננה קלה פלונית אינה משתרבבת כלל לתוך יתר העננים ואינה באה עמהם במגע, ובכל זאת טבוע בה חן היחוד. אין היא מקור גשמים מרובים, אבל המסתכל בה לפי תומו יתרפק עליה ויאמר: יופי עליך, עננה!

אומר מפורש: לבי לחן העקר, ליופי שאינו מגדל פירות, לגדלות שאינה משפיעה, לאמת שאינה מרעישה את העולם, למהות חדפעמית, המשתפכת לתוך הכולל ביחידיותה הגמורה, למין הילוך חרישי, שאינו מעלה שום הד, כולו צנעה. אני מאמין בלו' צדיקים נסתרים הקיימים בכל דור וגם בלו' חכמים נסתרים ובלו' פעמים ל“ו מגידים, הנושאים את דברם על אוזן לא שומעת, משום שכך גזר עליהם גורלם. מהו גורל? שורש הנשמה, משא הנפש הטמיר. אהבתי כי לא ישמע אדם את קולי, יען כי אהבתי כי ישמע הנעלם את קולי. הנה הבעיה הטורדת אותי: כלום הכרח הוא לדבר באזני אנשים, כדי שאלהים ישמע את קולנו? הרי אפשר לדבר במישרים אל אלהים ולשתוק אל בני-אדם, שיתקיים בנו מה שנאמר בפרק תהלים קטז‘: "שובי נשפי למנוחיכי, כי ה’ גמל עליכי… אתהלך פני ה' בארצות החיים, האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד”.

בראשיתי לא עשיתי את הצעד הנכון, התחלתי להסיח עצמי באזני בני-אדם. לא דברתי במישרים אל האוזן הקשבת לנפש כל חי. לכן איני יכול לומר את הכתוב: שובי נפשי למנוחיכי.


פרק י': מהו כשרון    🔗

עכשו כשהנני צופה לאחור רואה אני טעות אחות, שדבקה בי מיום שעמדתי על דעתי, ללא יכולת לעקרה מלבי עד היום, והיא, שהכשרון הוא מלח החיים וגולת הכותרת של האישיות. לא זו אף זו: העולם עומד תמיד ומצפה לבעלי הכשרונות שיבואו לברר לאדם את עולמו הרוחני ולצור לדור את דמותו. טעות גוררת טעות. לאחר שדנתי את הכשרון דין שאור שבעיסת היצירה בכל רשויות הדעת והחיים הוספתי ודרשתי סמוכין בין הכשרון ושאר רוח, בין הכשרון לנשמה יתירה. טעות כפולה זו היא שערבבה עלי את עולמי ושיבשה את חיי ואת יחסי עם הבריות.

האמת אינה כך. הכשרון אינו המופלא שבאדם, אף לא הטוב והמאיר והמועיל שבו, פשיטא שאין וו המחבר בין כשרון לשאר רוח או לרוח הקודש. הכשרון פועל לפעמים גם בלי שאר רוח ואינו משמש כלל ברוח הקודש, אלא ברוח הטומאה. אין הוא אלא מין כושר או יתרון הכשר לעשות דימויים, היינו, לדמות דבר לדבר או אדם לאדם, פרט אחד בנוף למשנהו, מעשה שהיה למעשה הווה או עתיד להתהוות. עשיה זו אין בה כלל משום יצירה והפראה, אלא היא פעולה של אינוס וכפיה. הדברים, לא כל שכן היצורים החיים, אינם רוצים כלל להידמות זה אל זה, אלא כל אחד מבקש לקום על עצמו ולהתגדר ביחודו. כל גזירה שווה היא גזירה רעה וכל דרש של סמוכין דרש של דופי. פרק-יצירה הוא מעשה מרכבה, היינו, שעטנז וכלאים. חטאה הקדמון של כל מלאכת מחשבת הוא חתירתה לתפוס את הנוף ולהשיג את הטיפוסי, היינו לערבב מין בשאינו מינו. כל אדם מין בפני עצמו וטיפוס שאין כיוצא בו. הסיטרא אחרא מסייגת סוגים וממיינת מיונים. רוח הקודש מחברת את היחידה עם הכוללות ומדלגת על חוליות-ביניים. היא השורה על נפש כל חי וממללא חיי כל נפש, שואבת מאין סוף ומוזגת לתוך בן החלוף, אך אינה עושה את הפרט בן התמותה לדובר הנצח. אמנות, המתיימרת לייצב את הרגע כדמות לצמיתות, היא כל עיקרה אחיזת עינים ואשליה. מתוך שהיא מרכזת כמה ניצוצות, שכל אחד מהם בוער לעצמו, לצוותא אחת, היא מדליקה משואות-בדים, המבדרים את האדם, המפזרים את דעתו ומסיחים אותה מן העצמיות האנושית, שהיא שלהבת נפרדה. כל הנופים משקרים. שקר חן הנוף והבל היופי, שמקורו בגוונים מתחברים על ידי מלאכת המכחול. הפסל והתמונה מאפילים על האור הגנוז בתוך הדמיון המופשט. כל מלאכת היא פרי מחשבת ולא הכרח המציאות. מה שנתגדר בתוך מסגרת הוא לעולם לא זה שעלה במחשבה. הכשרון הוא סגולת ההשתוות והשווינות, עקירת קוי היחוד. הדיוקן הוא מצבת פלסתר על הנשמה.

כמה נואלתי וכמה חטאתי מתוך שיגרת הדורות האחרונים, שהונחה ביסוד אישיותנו הרוחנית בזמנים האלה, לערבב כשרון עם נשמה. והרי זה היפוכה של זו. כדי לצייר ולייצר דמויות ונופים דרושה מידה מסויימת של טמטום הלב והתפגמות הנשמה, של ביטול האני וכושר ההתלבשות בזולת. כל ענפי האמנות צומחים מגזע השחקנות. הפייטן משחק רגשות; המספר משחק נפשות פועלות; הצייר משחק נופים והמלחין צד צלילים לחברם לאחדים. כל חכמי החרשים ציידים הם. אמת היא שהבריות רובם אלמים הם ואינם מסוגלים להביע את הגיגיהם ורגשיהם. מבחינה זו אפשר נכון הוא, שהעולם עומד ומצפה לחכמי הניב. אולם האמנות במרבית דוגמאותיה אינה מדובבת כלל את מחוז האלם שבבריות. היא מקלה מעל עצמה את המלאכה ומבטאת דווקא את המבוטא על ידי הכל, משימה עצמה כביכול שליחת הציבור להתפלל בקול רם מה שכל אחד מתפלל בלחש. גלוי וידוע לפניה, שכל איש מפטם את עצמו, למשל, בסתר בהרהורים מיניים, הרי היא מוציאה את הצנעה לפרהסיה ויוצאת בעיני עצמה ידי חובת הבהרה והסברה. תחת לשמש פה להגיגי לב הטמירים, שהם בגדר רזין דרזין לכל אחד, היא שולה מן השמנונית העכורה הצפה למעלה. אין היא מקיימת את פתח לו, אלא, אדרבה, על ידי שהיא דשה בעולם האתגליה ומגלגלת במסכת ניבול פה וגילוי עריות, היא סותמת את הנסתר שבנשמה, עוצרת את הכיסופים לנאצל, הזקוקים באמת להשראה עליונה לדלותם מתוך כבשוני הנפש. האמנות קופצת כמעט תמיד על אותם הנושאים, שמרובים הקופצים עליהם. בסניגוריה, שהיא והדוברים בשמה מלמדים עליה, נשמעת הטענה המתמדת, שתפקיד האמנות לשרת את הציבור ולשמש ראי למאוויי הדור. אולם שירות אינה במשמע משרתות וראי אינו מן הדין שיהיה שטחי או עקום.

חושבני כי דווקא אמנות השעשועים, המעמידה פנים שוחקות, מיואשת מן החיים ומן התקוה לתקן כל שהוא. אין היא כלל מציאותית, אלא עויינת את המציאות. מתרפקת היא למראה עינים ולפי שיחה ושיגה על ההואי, שלמעשה עושה אותו לחוכא והיתלולה בכל תיאוריה. אם נבוא לשפוט על טיב חיינו לפי הבבואות המשתקפות בה, כל מין האדם הוא מצורע אחד, וחיי כל הדורות הם מסכת של פיגול, כל אשה בוגדת בבעלה וכל גבר מתעב עלילה, אף תינוקות של בית רבן, העוללים והיונקים, הם עדת שטנים.

על שלושה פשעי האמנות ועל ארבעה לא אשיבנה. על העזתה לחקות במעשי ידי אנוש את מראות הטבע וחזיונות הנפש. על החיקוי, שאפילו חיקוי איננו, כי בראי האמנות אין הדברים משתקפים כלל כפי שהם, אלא מתעקמים ומתפלסתרים. על הגדולה היתירה שהיא נוטלת לעצמה להכתיר את מעשי החיקוי המסלף שלה בשם דברי יצירה. אולם הקשה שבסרחוניה של האמנות הוא, שאת הפשע אימצה לה כסממן הראשי בכל פעליה. אין מלאכת מחשבת, בין באותיות הכתב בין בצבעי המכחול, שאינה שואבת את עיקר השראתה מן הפשע, כגון מן הרצח, הזימה, הבגידה וכל סוגי העברינות האחרים. תמה אני: אילו האמנות היא פעולה חיונית ממש, מפני מה עשתה את היצר הרע לעוזרה הראשי וזנתה תמיד אחרי הפלילים, אחרי עמק יהושפט וזנחה כמעט לחלוטין את מקורות החסד האהבה-הטהורה בת השמים, שאף היא אינה יקרת המציאות כל עיקר – והמעשים הטובים? הכי יש במות יותר חיים מאשר בחיים? או שמא הבלשות היא פרי עץ הדר חשוב במעלה מן התום והבגידה עמוקת שרעפים מן הנאמנות? אולם אין האמנות שוקדת כלל על האמת והחיים, אלא על הכזב והשעשועים. מיטב השיר ומיטב כל מלאכת מחשבת כזבם. השעשועים באים לרפא כביכול את האדם ממחלת השעמום ולשמש סם שכחה כנגד הדברים שזכרונם הוא יסוד חיינו. מכאן שמגמת הכשרון הוא לשעשע, לבדר, לפזר, להשכיח, להמית את החיים על ידי מתן תחליפים להם. אמור מעתה: לא זו בלבד שאין הכשרון בא להוסיף חיים, אלא לגרוע מהם. הוא הדין אין מתפקידו להבהיר לנו את עולמנו הרוחני, אלא, אדרבה, להסיח את דעתנו ממנו. ממילא אין הוא צר את דמותו של הדור, אלא ממעט אותה. אין האמנות משמשת ראי למאוויי הבריות ולכיסופיהם, אלא מגרה את היצרים הגלויים. ומניין לנו אותה דעה כוזבת, המקובלת אף על המשכילים שבאומה, שהעולם עומד ומצפה לבעלי הכשרונות להמשיך טל של תחיה על הנשמות? סם של שכחה – כן; טל של תחיה – לאו.

דעות מקובלות על בני-תרבות, אפילו יסודן שקר, עקירתן מן הלבבות קשה אף מביטולן של אמונות תפלות. צא וראה, שמפירותיהן של בעלי הכשרונות המפורסמים שבכל דור ניהנים רק מעטים שבמעטים. אפילו לא אחד מני מאה אלף או מני מיליון אנשים נזקק לספר שירים, לסיפור טוב או לניגון שבאצילות. אף על פי כן אנו מעלים על בעלי הכשרון כאילו הם עמודי העולם, ואת האמנות, הספרות בפרט, הננו רואים כגולת הכותרת של עמל אנוש. לדיוקו של דבר אין שום סמיכות הפרשיות בין הכשרון האמנותי ליצירה. הכשרון האמנותי יונק מן הזכרון השמעי או החזותי. המשמר בזכרונו מראות או צלילים, מחברם לנופים ודיוקנאות או לשירים ולמנגינות. החיקוי הוא עיקרה של האמנות. אמנים מחקים מצויים בעולם בכל זמן כדי לגיונות. קשה להגדיר מהותו של היוצר. אבל ניתן לומר שיוצר גדול מופיע לעולם אחד ביובלות. יכול שאין להעניק תואר יוצר אלא למי שמביא דת חדשה לעולם, המפרנסת המונים במשך דורות, או לממציא גדול, ההופך את כל קערת המושגים האנושיים בתחום מסויים של הדעת או ההגות. יוצרים הם בני עליה הנולדים פעם באלף שנה. ואין כמעט אדם שאינו בחזקת אמן באיזה מקצוע או בתחום מסויים של הפעולה האנושית. כל בעל כושר-חיקוי הוא אמן. ואילו בעל תכונה עצמאית, המחובר לשורש נשמתו ומעורה ביסודו שלו, יכול שאינו מסוגל כלל לצאת מתוך יחודו המופלא ולהתלבש בדמויות שאולות. האמן הוא לפי עצם טבעו בלתי מרוכז בתוך עצמו, ואולי נכון לומר שאין לו אישיות משלו. לכן יכול הוא לשחק מפעם לפעם אישיות חדשה. אולם בגודל איולתי יחסתי רוב ימי לכשרון כל המעלות של הכהונה הגדולה. סבור הייתי, שהאמן הוא כוהן גדול בהיכל הקודש וכל המידות הטובות והמעלות התרומיות של הכהן הגדול מאחיו מצויות בו. לא שיערתי כלל, שמי שאינו במידות טובות, בנימוס ובדרך ארץ, ומה גם שהוא בן בליעל יהיר וחדל אישים, ראוי שתהא שכינת היצירה שורה עליו. הואיל ובכניסתי להיכלה של ספרות ישראל נזדמן לי לעמוד על טיבם של כמה מן היושבים ראשונה בהיכל וראיתי שאינם כלל במעשים טובים ובמידות נאות, ולא עוד אלא שרבים מהם פגומי-תכונה ותורתם, שאף היא אינה נאה על הרוב, נתונה בכלי מכוער, נתחלחלתי מן המראה והתחלתי לבוא בטענות על הרבונו של עולם המחונן בשאר רוח בני אדם חסרי יושר. לאחר כך יצאתי בקטרוג גלוי על שיחם ושיגם וכלל התנהגותם של אנשי שם, הנחשבים לסלתה ושמנה של האומה. ראיתי שהגדולים הם קטני-נפש והמפורסמים מחבלים תמיד תחבולות להגדיל את פרסומם. ראיתי שהקטנים מתרפסים לפני הגדולים והגדולים מחניפים לקטנים; המשוררים מחזרים אחרי המבקרים והמבקרים רצים לפני מרכבי-תהילתם של הפטיינים או מהמרים עליהם כמו על סוסי-מירוץ. גאוותנים מעמידים פני ענוותנים ועל הביישנים מעלים שהם יוהרנים. ראיתי כוהנים גדולים המפרכסים זה את זה וכולם יחד מחלקים ביניהם את מתנות הכהונה. ילדות היתה בי ולא יכולתי להבליג על רוחי. לא די שלא נטלתי חלק בחינגת השירות והתשבחות, שערכו בכל חודש ומועד לכבוד בעלי הכשרון הנערצים, העזתי לעתים להסתייג במפורש מדברי החנופה השוקקים מסביב לפולחן הכשרון. מתוך כך נמתח עלי חשד, על ידי הללו בטעות ועל ידי הללו בכוונת מכוון, של צר עין ונוקדן. בין כך וכך יצא עלי שם איש ריב ומדון.

אמרתי ילדות היתה בי. אך לדיוקו של דבר עד היום אין הדבר מאושש בידי שקריאת תגר אל השקר והצביעות היא מעשה ילדות. יתכן שהיא מעשה גבורה. כלום רבותא היא להיות אדם טוב ונוח לבריות, רואה עול ושותק, שומע שקרים מצווחים בשווקים ועושה עצמו כאינו שומע? סבור אני גם כעת, שריח אבק השריפה מגעילני, כי אמירת שלום עליך נפשי היא מידה של חמסנים. אף על פי כן הנני לעתים מהרהר חרטה על השנים, שבהן עמדתי במאבק קשה עם השקר החוגג בספרות ישראל. חבל על החצים ששלחתי. בין כך וכך לא קלעתי אל המטרה. אמנם, פצעתי הרבה לבבות חונפים אבל לא תקנתי לב אף אחד. שנים ערכתי את הקרב ואף חוט השערה של הרע לא נעקר משרשו. לא השפעתי אף על קורא אחד השפעה משנה מהות. לא על סופר אחד, אף לא על אותם החברים שעמדו אתי יחד במשך שנים במערכה. לא פעלתי כלום אצל בני דורי, על אחת כמה וכמה לא הגיע קולי אל הדור השני והשלישי. לא מצאתי הרבה צדיקים בקרב בני-דורי, אבל אישים מהוגנים היו בכל זאת ביניהם, אם כי במנין קטן. הם נמצאו קצת סרבנים, מרדנים, רגזנים, אנשי מצפון לעת מצוא, עבריינים ובעלי תשובה לסירוגין, גאוותנים שהיו ענווים בסתר-לב, רודפי-פרסום, שידעו גם להצטדד ולפרוש. היו ביניהם שהתעוררו לפעמים לישא את שובלה של האמת. אבל מה אומר ומה אדבר בימים האלה ובזמן הזה, ששובלה של האמת נקטע לחלוטין, אין תוהה ואין מתמרמר, אין מתעורר לצווחה מן הלב. משוטטים לעיני צעירים שיש להם זקני מתושלח נסתרים. ושוב אין יוצא דיבור מן הפה, שאין השקר או הריקנות והאדישות מצווחים מתוכו.

לא באתי לקשור קטיגוריה על פרחי הסופרים של הזמן הזה. על הראשונה אני מצטער, לא כל שכן שלא אבוא להוסיף חדשה. העולם כמנהגו נוהג. המוסר הוא ללא הועיל, כי אם להזיק. זהו העולם. כזהו. אין אחר, ולא היה, כנראה, אחר. אני הייתי אחר. לא זה של היום. חשבתי כי עלי המשימה הזאת להסיר עטרות כוזבות מעל ראשי חנפנים ולנפץ כתרים נבערים ונבובים. לאמת לא הועלתי. לנפשי הזקתי. וכל הצרה הזאת באה עלי על שום שאף אני נתפסתי לפולחן הכשרון. כסבור הייתי, שהכשרון הוא מתנת אלהים, טעם חיינו ותכלית מציאותנו, והאמנות היא עבודת הקודש. כיון שנכנסים זייפנים להיכל ומטמאים את השמנים, הרי חובה קדושה לפרסם את החנפים ולגרש את הזייפנים מן ההיכל, כדי לפנות את המקום לכהני צדק אשר יבואו, בהחלט יבואו אחרינו. דורנו הקדיח את תבשילו, אבל יורשינו יהיו טובים וישרים. הה, תמימות לא מחוכמה ולא קדושה. לעולם לא יהיה זה שיבוא אחרינו טוב מאתנו. אנו איננו דור המדבר ודור בא לא יהיה דור דעה. אנו אנו והם יהיו הם, אבל לא טובים מאתנו, ולואי שלא יהיו רעים מאתנו. ועל שום מה התקוטטתי בדורי? למה רבתי את הריב? את החצים על שום מה שלחתי? הכי תקנתי דבר? מאידך גיסא מי שלבו מתחמץ בקרבו על האמת הנרמסת ברגלים, מה טעם הוא מצמצם את חצי-בקרתו על שטח-פעולה מסויים? למה קראתי תגר על השקר המתהלך בספרות? כלום אין הוא צועד קוממיות בכל השווקים? שוב אני חוזר לעיקר טעותי, שערבבה עלי את עולמי. כסבור הייתי, שהאמנות היא כלה נאה וחסודה ויצאתי לחרף את נפשי על כבוד הכלה. אין היא כלה נאה וחסודה. היא שוק, בדומה לכל השיכונים האחרים של פרקמטיה. אין לאמנות כל זיקה לעולם היצירה, כשם שאין הכשרון חג האסור בעבותות המוסר ואין האמן כהן גדול השומר על אש תמיד של החיים. הכשרון הוא פשוטו כמשמעו משפך של חיים זרים. בעל הכשרון אינו חי כלל חיים משלו; אין לו פנאי לחיות את חייו ואינו מסוגל עוד לקלוט שום חויה אלא על מנת לפלטה. הוא אוהב כדי לעשות שיר. מלווה את המת על מנת לשבצו לתוך מסגרת של חרוזים. הוא בוכה כדי להזליג את דמעותיו לתוך הדיותה, הוא מבכה את גורלו של המלך ליר, כדי להתחבב על הבריות ולהתייקר עליהם ביכלתו לעשות נפש המשחקת על הבמה. האמנות היא כולה ייצוא. האמן אמרגן, על הרוב של עצמו. תכלית הכשרון שיווק. בדין הגדיר טולסטוי את תפקיד האמנות כתעבורה או ההעבר, כתשדורת מאיש אל רעהו, היינו ענין של חיבור תחבורה. ממילא מסתבר, שדבר שבאמנות שאינו נקלט על ידי הקהל, על שום שאינו שווה לכל נפש, אין לו זכות-קיום. האמנות דרוכה וערוכה לפי עצם טבעה על קו הבינוניות. היא עשיה של בינונים למען הבינונים. כשרון משמעו הישג. הישג והצלחה חד הוא. בעל כשרון משמע מצליח. בעל כשרון שאינו מצליח הוא תופעה מופרכת ועלובה. אין תימה שבחוגי האמנות גדולה כל כך הרדיפה אחרי ההצלחה. אנשי חיל הם האמנים והאמנים בני חיל הם. אין בעצם בין אמנים ואנשי מעשה ולא כלום. אלו ואלו עושים, מגשימים, משלימים, מארגנים. מסתבר שחוש נכון הנחה את נביאי ישראל, שהיו בועטים בשליחות הדיבור והביעו בכל הזדמנות את שאט-נפשם למשא, לעשיית עט סופרים, ללשון לימודים ולכל מה שיש בו מטעם הזמר והניגון. “קחי כנור וסובי עיר” קרא הנביא בזעמו. כל יפה-נגן היה מאוס בעיניו.

אין שייך לומר, למשל, שהנביאים היו בעלי כשרון, אם כי כמה מסימני הכשרון ומסממניו נותנים את אותותיהם באופן שיחם ובדרך הרצאתם. אבל העיקר בנביאים הוא לא שיחם, אלא סוד שיחם, ולא חכמת לשונם, אלא רצפת הקודש שנגעה בלשונם. מליצתם אינה כלל בגדר מחלצות לתכניהם, אלא היא גופה חוצבה ממקור הרוח המציקה את בטנם. על הכתוב בשיר השירים “כי עזה כמות אהבה… רשפיה רשפי אש שלהבת יה” אומר רש"י טעם הזקף הגדול הנקוד על רשפי מלמדנו על תיבת אש, שהיא דבוקה לשלהבת יה, לומר אש של שלהבת יה. וכך דברי הנביאים נאמרו כולם בזקף גדול ונביעתם ממעין הקדושה. עולם האצילות מכורתם. ואילו האמנות היא מסכת חולין והכשרון עיקרו מלאכה, עולם העשיה. יש ששכינת החן שורה על דברים שבאמנות, אך זו היא מכוחם של זיקוקין די נור המציצים מן החרכים אף בכל מחיצות החולין. אין חולין בלי ניצוץ של קדושה. אולם ניצוץ אינו בגדר שלהבת. ניצוץ של קדושה גנוז גם במעבה הטומאה. דומה שהטומאה ניהנית בבחינה זו מזכות יתירה, שכן היא יוצאת על הרוב מעוטפת בקליפת נוגה, שאינה משרה עצמה על חולין סתם. מידת הרחמים מתגלגלת, כנראה, על ידי השטן לאצול להם יתרון חן וזוהר כפיצויים על שפל מדריגתם ומוצאם הבזוי. אולי גם מטעם זה עושה האמנות על הרוב את שליחותה על ידי כלי-שרת, שהם כלי-חמס. כשם שהחכמה המסולפת לווה הרבה מן הערמה, כך האמנות המנוונת – והיא בצד חלקיה עומדת על גבול הניוון – יוצאית בבגדים חמוצים מדם וחוצבת את נושאיה ממכרה הפלילים. תמה אני אם אהבה רבה שקועה במעשי האמנות, שאי אתה מוצא בהם על הרוב את גילוייה של יראת הרוממות. בלי דחילו רחימו מניין? הביטוי הוא תאוות האמן. אך אימת הביטוי שהיתה שורה על הנביא לא פגה גם לאחר שנגעה רצפת הקודש, או אולי משום שנגעה, בשפתיו. הביטוי לעצמו הוא חולין, עשיה שבאשליה, מתן צורה שהיא סוף-פסוק למה ששרשו אין-סוף. חוסר דרך ארץ מפני הטמיר והנעלם נותן טעם לפגם בכל פרק-אמנות.

כשם שהכשרון פועל בתחום קו הבינוני, כך הוא מריץ עצמו על קו הבריאות, אם כי הוא בוחר לו על הרוב בנושאים חולניים מתוך ההנחה, שהואיל והבריאות היא דרך הטבע ובחזקת תדיר ואין בה כלום מן המגרה והטיפול בה עלול לשעמם, לכן מן הדין לגלגל בבלתי שכיח וביוצא דופן, כלומר, בחולני, שהוא מצד עצמו מעורר את הסקרנות ומגביר את המתח. הפשטנים שבפרשני האמנות אומרים מפורש, שתכלית כל מלאכת מחשבת הגברת המתח. אולם דווקא זה שעיסוקו בתעשיית המתח מצווה להיות בתוך תוכו קופא על שמריו. צור, צייר ודום. אין שבח גדול לאמן ממה שמייחסים לו מידה מרובה של קור רוח ושלוות הנפש. אף טעם לדבר: המטבע נכנסת תחילה לאור ואחר כך לצונן, שאם לאו אינה נקרשת. הכשרון הוא בית היוצר של מטבעות. הנביאים, שלא עסקו בטביעת מטבעות ולא התיימרו כלל לשתף עצמם עם הבורא במעשי יצירה, לא עשו שלות הנפש משא-נפש לעצמם. אדרבה, הם הכריזו ללא העלמה והעמדת פנים, שמעיהם הומים כחלילים. שכורי החזיון, איככה יצעדו מעדנות? חולי אהבת האל לא יכלו לצקת את דבריהם בחרוזים קצובים ומלוטשים, העוברים לאור ולצונן לסירוגין. הם לא ישבו אל האבנים ולא עשו מטעמים, לא רקחו שום מרקחת, לכן אין המסכת שלהם מבחינה המלאכה והמחשבת ללא דופי. בריב שלהם עם תקיפי השעה השתקף ריב היסודות שבנפשם. לא היו בריאים ושלמים, לכן לא היה השלום בעצמותיהם. ממילא לא תיארו נופים שאננים-הרים כדונג נמוסו לעינים, רקדו כאילים, גבעות כבני צאן – או טיפוסים מוגמרים. ענין הטיפוס הוא שוא ושקר. כל נולד חדש הוא יחיד במינו, כל אחד בן-יחיד. אין טיפוס, כשם שאין נוף קפוא אף לרגע. הכל נע ונד, מוט תמוט הארץ והשתות יהרסון בכל עת ובכל שעה. רק בעלי-לבבות שאינם פועמים בחזקה, מוחות שאינם רצים כברקים למחוזות התוהו, חושים קבועים במסילותיהם ועינים נפנות למראות, לפי שאינן מובלעות בחזיונות ואזנים העשויות כאפרכסות כלפי חוץ מתוך שאינן טרודות בקליטת הגעשים בתוך הנפש, מסוגלים להיות חכמי-חרשים. בעלי השפע בחיים פנימיים הם על הרוב נטולי-ביטוי. תנאי לתיאור בדים ולעשיית פסלים או פרקי-כתב שקולים ומתוקנים, הוא בריות הגוף וקיהות הנפש. אנשי הנשמה היתירה עוברים בעולמנו כצללים דוממים של האל. אין חלקם עם בעלי הכשרון ובקהל האמנים אנשי השם לא יבואו.

רצוני לומר, שבעלי הכשרונות הם דרך כלל לא אנשי המעמקים. אין בהם לא עומק וגם לא עומק תחת, אלא עומק שטח. חכמי הביטוי אינם מסיחים כלל את עצמם, כלומר, את גנזי נפשם, אלא מביעים את שיחם ושיגם של כלל הבריות. ויותר ממה שהם מסיחים אותם הם מסיחים את דעתם מעצמם. מכאן הם משמשים בבחינת מזכירים לקהל, ומכאן הם פועלים כמשכיחים ממנו את חייו הפנימיים. רוב בני אדם תפושים אימה מתמדת מפני ענני התוהו האופפים את תודעתם. מפחדים הם להסתכל לתוך התהום שבנפשם. באים האמנים ומתקינים לפניהם מראות בידור ומחזות שעשועים להסיח את מבטם מחזיון התהום. ענינו של הכשרון לשעשע את הדמיון ולמשוך את הלב בדברים קלים, קלוקלים, ואף נקלים, בסיפורי מעשיות מבדחים, בדמויות מעוקמות ומלוגלגות, כדי להשכיח מן הבריות את העיקר. אין כשרון שאינו פועל בסממני הליצנות.


פרק י"א: האדם והיפוכו    🔗

הרוצה בהתגלות-רוחו אין מנוס לו מהתגלות-לבו. אומר גלויות: הנני אדם והיפוכו. משכני בכף הקלע של הסתירות. הנני אוהב עולם, שאינו בטוח בקיום העולם, חוקר לכל תכלית השונא תכלית. קול דמי אבותי צועקים אלי מתהום נפשי אך אחוש עצמי בכל אב לעצמי. עסקי הכלל נוגעים עד לבי, ואף על פי כן איני מעורה בציבור. בתוך עמי אנכי יושב ובתוך-תוכי זרו לי תשואות עם והמונו. כמה מוזר ורע עלי המעשה, שאני, נזיר-אדם, עמדתי כל ימי בשער לברר וללבן סוגיות חמורות ולהרצות בחינות שונות במשנת החיים, ואילו אני גופי לא הבינותי אפילו את המושכלות הראשונים ולעתים הייתי בור גמור בהליכות עולם. תמיד אמרתי: תנו כבוד לאדם, גדול ונערץ וקדוש האדם. ובו בזמן בשרי נעשה חידודים חידודים מכל מגע עם אדם. איככה יכולתי אני, הביישן וההססן, השפל בעיני, לעבור לפני תיבת הקהל, ולדבר גבוהה-גבוהה על משתה שמנים אשר ברוח. דל-מעש שכמותי איככה נעשה כרוז למפעלות גדולים? לא אוכל לראות ללא התחמצות הלב ברז צבורי מטפטף את מימיו לבטלה שעה קלה, אך האימים מכליון כל היש מרחפים תמיד לפני ומוצצים את נפשי במעין כאב מתוק, כאילו עוצם תשוקתי וכליון נפשי לכליון הזה. היטב אדע, כי מקנן בקרבי יצר החורבן. אך את נפשי לא אדע, אם גם היא תאמר לו יישר כוח או כי שקץ תשקצנו. לפי עצם מהותי איני איש מן הישוב, אך אדיר חפצי ליישב בעיות ולתרץ קושיות, לפרש סתומות ולפתור חידות, לעשות כל עקוב למישור ולהפריח שממות-נשמות. אהבתי נופים, תועפות המראות, עשתרות החזיונות, שגר אלפי הגיגים ומורשי-לב, תמורות ותהפוכות במערכי הרוח, אך דבוק אני באל קנא ונוקם מתוך אמונת אומן, כי הצור תמים פעלו וכל דרכיו אין בהן עול. ערער אני, המקושר בלולאות למאליפות אל אישים, מעשים וחזיונות, הנטועים בערפלי העבר. רבות מחשבות בלבי, שכלי מעין המתגבר, אך רעיון הסתר הטורדני תמיד נמנע ממני לבטאו. לכן יש שלבי ינקפני בבת קול של לעג אכזרי, כי משיחי הרב והנמהר נשמט העיקר. הבעתי דברים, אך לא שורש דבר בי. אף הקהל מדד לי במידתי וקלט מכל הרצאותי רק את הדברים השניים במעלה, את המאמרים המוסגרים, את הדרך אגב שבי. תמצית הגיוני, ראשית תבואתי, בכורי רוחי, לא נרצו ולא נקלטו כל עיקר. היה מי שהרים את שולי אדרתי על נס, אך את אדרתי הכפישו בלעג או התכחשו לעצם מציאותה. על פכי הקטנים נשמעו קצת שבחים ואת כוס הקידוש שלי ניפצו לרסיסים.

מדרך הבריות להלל ולשבח את הבריאים ברוחם, המגלגלים בנושאים חולים, ולמעט את דמותם של חולי נפש – חולי אהבה או חולי כיסופים – המקיימים בעצמם את הכתוב למען אחי ורעי אדברה נא שלום, אדברה נא בריאות, שים שכל והגיון. איני נצר מגזע הבריאים, אף לא נתברכתי בשום מידה נכונה של הבינונים. מצויים בי כל החסרונות של יוצא הדופן, ללא המעלות והסגולות הפוריות הכרוכות בו. לכן לא קניתי לי אף כת קטנה של מעריצים, אם כי ברבות הימים אגרתי לי עדת משתוממים. זר הייתי לקהל ונכרי לבני-אומנותי. אלו ואלו הכירו בי, שאיני מהם ומהמונם ואף לא אחד מיחידי הסגולה שבהם. לא חוננתי במידה הדרושה של תפלות לבצר לי מעמד בין מספרי המעשיות מיסודה של אמנות זוטא, ולא נתברכתי במידה כל שהיא של שלוה בשביל לעלות לאותן הפסגות, שכל באיהן שוברים את לוחות הלב על מנת ליצור מפסלתם אגמי-חיים עומדים, המכונים יצירות אמנותיות. נאמר פסגות ויצירות לשבר את האוזן. אך כלום סדנה היא פסגה, ודגי רקק של החיים המתוארים בדיוקנאות ובמראות כלום מושכים חיות מבאר מים חיים? האמנות היא פסגה במשמע שהיא השלב האחרון וגם המחיצה הראשונה, המפסקת בין החיים הקטנים לגדולים, בין עולם העשיה לעולם האצילות. כל שנצמד לה סוגר על עצמו את הדרך לאור הגנוז שבאצילות. האמן הוא קודם כל ואחרי הכל אזרח, תושב, עומד, צמוד לנקודתו, דבוק לקנה הצופים שלו. “פה נצב אנכי וצופה על מערכי הבריאה” מעיד על עצמו הפייטן ביוהרה תמימית. הנה הוא זה, המשים עצמו שותף לבורא, סגן לאל, יוצר. אין הוא יוצר שום בריאה חדשה, אלא פושט צורה נתונה ולובש צורה שאולה, מחליף אני בזולת, מתרוקן מחייו על מנת למזוג לתוכו חיים זרים, או שופך את חייו לתוך כלי זר. תמה אני: מה מידה היא לצאת מתוך הכלים של גיתה ולהיכנס לעורו של מפיסטו ומה טעם וחן להתרפק על עדת נבלים קרמזוב או להיעשות פה לכילי פלושקין ולמינכהויזן הכזבן? ומה עניינה של טביעות עין זו, העוגנת בארעי על מנת לצור לו צורת הקבע? הרואה הרבה אינו משיג כלום. המחבק בזרועותיו עולם, איכה ידבק בצפור קטנה או בעכבר קטן או לצייר בכל קו ותג? אף את העולם אי אפשר לחבק בזרועות, כי אין הוא נתון כל עיקר, אלא צף ועולה, מתהווה ובא. הבריאה היא מדרש פליאה ומי שאינו עושה שקר בנפשו לא יוכל להגיד בבטחה על דבר כי זה הוא. קיומו של העולם מוטל בספק לעולם. ואילו הכוח המניע את האמן לעלות על האבנים הוא אותו בטחון היש. האמנות היא בטחון, בהירות, ברירות, ראיית העצמים כצורות בולטות. לא בכדי כורכים יחד אמנות וחושנות. אין לצייר עצם כל שהוא, אף ענן או צל, קרן אורה או אבק פורח, אלא אם כן מרגישים את ממשותו בכל החושים. הדיוקן המצוייר מצטייר תחילה בקרן-חזותו, בעדשת העין, של הצייר, עד שהוא והעושה בצבעים חד הוא. בחושים אפשר להשיג רק את החושני ולא שום מהות. אולם גיתה הפייטן, המשמש בנין-אב ליומרותיהם של פטיינים רבים, סבור היה, שהוא מסוגל להיאחז באיזו ראשית כוללת, שממנה מסתעפים הפרטים ושהוא מחונן בכוח לראות אידיאות בעינים. לכך בוודאי נתכוון במאמרו שתי נשמות מתרוצצות בקרבי, היינו, שהוא סופג בחושים את פלאי הבריאה ואף רואה בעיני הנפש את הרוחני, העקרון היוצר. רוצה הפייטן לאחוז את החבל בשני ראשיו, להשתמש בשני כתרים ולזכות לשני שולחנות, שולחן הדיוט ושולחן גבוה. מכאן אנו עומדים על העזתו של האמן, שמבקש לעצמו חלק בעולם הבא על ידי שהוא בוחש בפך הצבעים לצייר מראות העולם הזה. משל הוא אומר, שבורא העולם נתן לו מה שביקש אלישע, והוא פי שניים ברוחו, ופתח לפניו שני ברזים, אחד מבאר מים חיים ושני ממעין האצילות. אך אין פייטנים בין האצילים ואין האצילים בין לפייטנים. האצילים כורעים ומשתחוים בדומיה ואינם פוצים פה אפילו לשירת הללויה. ואילו האמנות היא הרפתקה של החושים, כשם שהחקירה היא הרפתקה של התבונה. וכלום שכר ההרפתקה יצירה? אולם גיתה סבור היה, שעל ידי ההסתכלות בדרכי היצירה אנו נעשים שותפים לה. לדיוקו של דבר אין האמנות אלא סיכום הקוים וארגון הפרטים, כשם שהחשיבה היא סיכום של הרהורים וארגון רעיונות לידי מסכת. מכל מקום לא מצאנו אצל הפילוסופים חכמי המחשבה אותו שכרון הגדלות – להוציא שפינוזה, שהתיימר לנגוע בצפרני הגיונו ברגלי השכינה ותינה אהבים עם העצם העליון – המצוי אצל חכמי השיר והתיאור. הללו הרי הורסים בתחבולות חולין אל הקודש פנימה ואת צירופי הגיגיהם ותשבץ תשוקותיהם בסממני צבע ובצלצלי שמע, במלים או בצלילים, הם מכנים שירה והלל. כל אמן הוא מגיזרת הכפולים. הבריות עומדים באימה ובהכנעה בפני הכפולים התובעים לעצמם מנה אחת אפים במתנות הכהונה וסומכים עצמם על שני שולחנות, אך מקלים ראש ואף מגסים לב בחצויים, המטילים ספק בזכותם אף למנתם האחת מתוך שרואים כל סגולה שבעצמם גם בהיפוכה. חוש נכון יש לקהל לגבי הללו התוהים על עצמם בסתר רוחם, אם מגיע להם חלק, לנשלם גם מעל כל חלקה קטנה.

כל ימי הייתי תוהה על עצמי מתוך שהעולם כולו נראה תהוה ותמוה בעיני. לדידי אין הוא עומד על תלו. הכל נע, ניגר, כדברי הרקליטס הסתום. אין בי תחושה של קיום העולם ושל יצירתו מששת ימי בראשית. נראה לי שיד נעלמה עושה להטיה בכל הרף-עין לצייר לפנינו אדמה, שמים, הרים, בקעים, אילנות נטועים ואנשים מהלכים, כל החי למינהו וכלי-רכב אצים-רצים. תמה אני היאך אפשר לצייר ביד אנוש את המצטייר תוך כדי הצטיירותו ביד הנעלמה והכיצד אפשר לספר קורות תבל, שיתכן שלא נתחוללו כלל בפועל, אלא צמחו כחזיונות שרב מחזיון דמיוננו. הסיפור הוא בדות. המעשים שהיו לא היו כלל. הכל נוצר מתוך דפיקות לבנו. קם הלב מלדפוק, כל המציאות נהיתה כלא היתה. הבריאה היא לב.

סופר אני לפי טיבי, אבל לא לפי טבעי. איני מאמין בכוחה של הספרות להעניק לנו חיים. אדרבה, היא נראית לי טפילה ועלוקה, המוצצת מאתנו כל סגולה טובה ומידה נכונה, מכבה את שביבי התום שבנפש, זורקת גנזי נשמתנו להני כלבין דחציפין של סקרנות בטלה, את כל הצנעה היא, מוקיעה לפרהסיה. אך, אהה, איני מסוגל כמו כן לטבול ללא דרישה וחקירה במצולות החיים. בעד כל זוית חיים עלי לשלם תלי-תלים של מחשבה. איני משלומי אמוני הספרות ואף לא משלומי אמוני החיים. נבצר ממני לעשות אף כברת דרך כל שהיא בחיים לפי תומם. קטונתי מפולחן החיים ודלותי מהערצת האמנות. איני עובד “כוכבים” ואיני מתפעל מאנשי-שם למיניהם. רוב מניינם בכל הדורות שחקנים היו. איני סבור שיש שחקן העושה נפש על הבמה שחותמה אמת. איני מאמין במייצרי החוויות ובמביימי המעמדים החגיגיים. לבנת הספיר של המציאות חתומה בשבעה מנעולים. כמה שנאמר בדניאל י“ב, ט‘, “כי סתומים וחתומים הדברים”… ועוד נאמר בדניאל ב’, כ’–כ”ב: "ליהוי שמיה די אלהא מבדך מן עלמא ועד עלמא די חכמתא וגבורתא דיליה הוא… הוא גלה עמיקתא ומסתרתא, ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא. הביטוי הוא כלב המבקש לתפוס את צל זנבו. משחק. משחק. חכמי חרשים רוכבים על כנפי סערה להדביק את הסופה. אימה עלי להסתכל לתהום נפשי, שמא לא אמצא שם אף קורטוב אמונה שבעוגת האמנות נגנז צימוק האמת. אך יתכן שנקטתי לשון הפרזה מתוך מרי שיחי. לבי מר עלי, כי “כוכבי” האמנות, אף המזהירים בזוהר הרקיע של בני אל מות, רימו אותי.

פלגות ברוחי. ושוב הנני תוהה ומשתומם על עצמי, שאף על פי שכל ההויות מהעולם הזה היו זרות לי ולא נגעו כל עיקר בנקודת-לבי, עמדתי שנים רבות בשער בת רבים והרביתי טענה ומענה בעסקי הבריות בטרחיהם ובריביהם. הרבה כתבתי בשאלות הזמן, שלא היה כלל זמני. עתים נכנסתי לפרטי הפרטים של העניינים, שעמדו על הפרק וצרפתי לדיוני בחינה מעשית, כאילו המעשים היו באמת מעניני. לא דברתי מן השפה ולחוץ, לא העמדתי פנים של עמל עם הציבור. נשאתי ונתתי בענינים באמונה אבל רק מחשבותי נעגנו בהם, ואילו נקודת-לבי היתה צמודה לדברים שאינם מעלמא הדין. לא דברתי אחת בפה ואחת בלב, אלא שלא על כל מה שהגיתי בלבי הסחתי בפי. רשות היחיד שלי לא התכחשה או התנכרה לשליחותי לפני הציבור, אלא בשעה שירדתי לפני תיבת הקהל הייתי פרקליטם של קניינים וערכים, שיש בהם צורך לטובת האומה, אם לפרנסת נשמתה ואם להרמת קרנה, שנראו לי בתוך-תוכי עתים מיותרים ועתים קלוקלים. העבר, המסורת, דעות מקובלות ואישים מקודשים, פרשיות מסוימות בדברי הימים, ואולי דברי הימים בכללם בחינת ערך שחייבים לקבל את מרותם, אינם תלויים בשיקול דעתו של היחיד החי בהווה. הם שרירים וקיימים כחוקי הטבע, כפויים על כל פרט בכל הזמנים. אין יחיד יכול לומר: אין הם מענייני, אני פרקתי מעלי את עול המיתוס, הנני בן חורין. כשם שאין פרט יכול לפרוק מעל עצמו עול השותפות במדינה לקיום חובותיה ולתשלום מסיה, או למרוד בנימוסים המקובלים בסביבתו ולומר אי אפשי בכיבוד אב, בקימה לפני שיבה ובהידור פני אשה. אבל קבלת אחריות על עצמנו למעשי כל הדורות הקודמים וצידוק דינם עלינו, אינם במשמע אמירת יישר-כוח והצהרת הדרן להם, התחייבות לאחוז בכל מעשיהם ולהידבק בכללות מידותיהם. אין אדם רשאי להיתלש מן העבר, אבל אינו חייב בפולחנו, ולא כל שכן שאינו פטור מגילוי פניו כהלכה לפי הוראת שכלו ומצפונו, במידה שאינו בא מתוך חופש ההבעה עליו לידי חילול שמו ולידי ביזוי המיתוס. ועדיין טעון בירור: היכן הגבול בין חקר האמת להלבנת פני ראשונים; בין שיפוט ישר לכפירה לתיאבון; בין יוהרה משכילית המתכבדת ומתקשטת בקלון האבות לבינה נכונה, שיש עמה סליחה וסלידה מהתנשאות; בין פריקת עול הציבור, חוקיו ונימוסיו, לחרדה לזכות האישיות לבנות את עולמה הרוחני; בין בעיטה גסה ברשות הרבים לבין הגנה על רשות היחיד. פעמים רק מחיצה דקה כחוט השערה נתונה על הגבולין. כל אחד זכאי להגיד את אמיתו, אבל לא תמיד מחוייב הוא להגידה. פיקוח נפש דוחה לפעמים את האמת. פיקוח נפש הכלל לא כל שכן. כיוון שמוסרים את ענין הגדות האמת ומידותיה לשיקול דעת, אנו עשויים להסתבך ברשת של סתירות. אין פיקוח חמור מן הצנזור הפנימי. כל המפקחים עלולים לטעות. מפקח פנימי זה הניע מסתמא את סוקרטס לשדל את שופטיו בהוכחות, שכל ימיו היה נאמן לנימוסי עמו ואדוק באלים, אם כי לא היתה זו האמת המלאה של לבו. סוקרטס שילם בעד השקר הזה את התמורה בחייו וסירב לקבל מידי תלמידיו ומקורביו את הברחתו מבית הכלא.

מן הסתירה אין מנוס. המעמקים זרועים מוקשים. כל ההוגה דעה על גוי ואדם נתקע לשני ההפכים שבנושא אחד. בין אדם לגוי חפורה תהום ורק גשר מתוח דק על פני התהום. הגשר הדק הזה הוא השער לפומביות, עליו ניצבה תיבת הקהל. השתוקקתי לאמת, אבל לא בכל עת דיברתי אמת לאמיתה, שהרי תשוקתי האמיתית היתה לא לדיבור, כי אם לשתיקה. אדיר חפצי היה להאלם דום. אילו הייתי שלם עם נפשי הייתי סוגר את עצמי בדלת אמותי. בעיני אין אדם השלם אלא הנזיר. אהבתי חיי מנזרים. אהבתי כי לא אשמע קול אדם. אמרתי לא אראה בלתי אם יהיה בארץ החיים, לא אביט אדם עוד. לבי אומר לי, כי משלושת הנושאים אני, עולם, אלהים או אדם, טבע ואין סוף, השלישי הוא הכי נכבד. לא יתכן כלל שאדם יהא דבוק בשלושת הנושאים במידה שווה. כל מי שיש לו חלק בעולם המחשבה דבוק לאמיתו של דבר ברעיון אחד המשמש ציר ראשי לכלל מחשבותיו. רעיון היחוד שלו מושל בכיפה וכל יתר הגיגיו והרהוריו משמשים נושאי-כליו. יש מגלגל כל ימיו בעניינים שונים ומעלים דווקא על העניין הראשי שלו, שאינו מעיז להתייחד עם אהובתו מחמת חולשת הדעת או משום הכרת חטאו בהתעגבו על הזרות. העולם בזמננו עסוק כל עיקרו בהוויות העולם. נושא האדם אינו מענינו כמעט כל עיקר. ואני כל מעייני היו נתונים לא לעולם, כי אם למי שאמר והיה העולם. במזל רע נולדתי. לא צעדתי בקצב זמני. לא הייתי שלם עם זמני. עתים לא הייתי שלם גם עם נפשי. כל משאי ומתני עם הבריות נעשו רק בשולים של ישותי והגיוני כולי היה נעוץ באי-הגיון. חוסר השחר קינן כיתוש במוח. כלתה נפש לצעוד בין הטפין של העולם אל בוראו. אך דיבוק האמנות – האמנות לא היתה רעיון היחוד שלי אלא דיבוק – עמד על סף לבי, טווה שם את קוריו ומוטט את צעדי בדרכי אל מחוז כיסופי.

אסור לשרת שני אדונים. אי אפשר לשרתם לא בבת אחת ולא בזה אחר זה. אשרי הנולדים במזל האחד. אוי לחצויים. טובות העולם וחמודותיו נופלות בחלקם של הכפולים.

כל ימי הטפתי לכיבוש היצר, אך את יצר הביטוי – חלום חזיון שוא – לא יכולתי להכניע בקרבי. כשאני קורא בכתבי את המלים שבירת היצר – והן מצויות בהם – פני מסמיקים מבושה. הדרכתי אחרים ואני עצמי כושל הייתי בדרך לא דרכי. צעדתי לאין-דרך, לאין ידיד וריע, לאין אדם. לכן הכיתי על הכפתור ולא רעשו הספים. אדם והיפוכו אינו חטא. הוא עונש.


פרק י"ב: חשבון הנפש    🔗

הרבה אני תוהה על דרכי שעשיתי בספרות ישראל עד כה: האם היתה ישרה או נלוזה, האם בשגגה נהגתי כפי שנהגתי או שלא היתה לי ברירה אלא לפעול כפי שפעלתי? מכל מקום כוונתי היתה לתקן, אלא שאיני יכול להגיד בוודאות, שהאמונה באפשרות התיקון פעמתני תמיד. פחדים היו מהלכים בי, שמא כל הענין שתחת השמש הוא מעוות אין לתקון, שמא יצר לב האדם רע ללא תקנה ושמא העמים בועטים בחיי-שלוה ובאושר והם נמשכים אל הקטטות, המהומות והמלחמות, הוא הדין אל המהפכות, שאינן מהפכות כמעט כלום, כפרפרים אל האש. יתכן שבלי עיוורון מעט ובלי קורטוב תמימות נואלה וקיהות החושים, ואף בלי מידה מסויימת של קנאות נוקשה, אי אפשר כלל למצוא מסילות ללבבות האנשים, אף לא אל מוחותיהם. הקנאות זרה לרוחי ואף ההדרכה של מלמדי דרדקי – כל המדריכים הם מלמדי דרדקי – מאוסה עלי, אם כי לכאורה השתמשתי באיצטלה של מורה-הוראה. אולם יותר ממה שביקשתי לכוון את הרוחות התאמצתי לתכון אותם. לא הרציתי את מחשבותי, אלא בשביל לבחון מחשבות זולתי. לעולם באתי ללמוד ונמצאתי כאילו מלמד. נשאתי דעי על חיי השעה רק מבחינת חיי עולם. צחצחתי חרבות על שאלות תרבות ואמנות, לשון וסגנון, יחיד וחברה, ישראל ועמים, מתוך הרגשת חלחלה, שאילו רבים נתרצו להסכים לדעותי, היה מעגל בדידותי מתהדק מסביבי יותר, שכן יש השקפות, שהסכמת הרבים להן היא סימן של זלזול באומרן או אי-ירידה לסוף דעתו. עתים קראתי תגר על עוולות, על החנופה ועל הצביעות, הכזבון הנפשי והקופיות, הטובעים את רישומיהם בחיי החברה ובכל פעולה תרבותית, ואותה שעה הגיתי במרי-רוחי: רבונו של עולם, למה אני עורך את הקרב האבוד הזה ולמה אבוא בריב ומדנים עם חברה שאינה שלי ואני איני שלה? הרי חיי לאמיתם מתרחשים לא כאן על הבמה הציבורית ולא בקרית ספר, כי אם במדור החשאין של נפשי. אך לא יכולתי לשנות את שיחי, אף לא יכולתי החרש. הרבה דברים קידשתי לא לעצמי ונטלתי חלק בקרבות, שלא היה לי כל עניין בשלל שאפשר היה לאגור בהם. רבתי ריבים לא לי.

רק חוט דק קשרני עם ארצות החיים, אך החוט הזה נתהדק מסביבי כעניבת חנק. יכול שאף חטא זה לא כופר לי, שעל הרוב לא עמדתי פנים אל פנים עם יריבי ולא כיניתי את הדברים בשמותיהם המפורשים. פעלתי באלכסון ונזקקתי לשפת הרמזים והנוטריקון. נפשי סולדת מן הדיבור המפורש. ויען כי פני לא הלכו עמי בקרבותי במלואם לא נחלתי כל נצחון. אף לא נשאתי נפשי אליו. איני סבור שיש נצחון. נדמה לי שמיום שהעולם האנושי קיים לא הוכרע שום דבר. עבודת האלילים לא נעקרה, כשם שאמונת האחדות לא משלה בכיפה בשום זמן. עד ששוקעת שמשה של איזו אמונה תפלה עולה וזורחת אחרת. מגרשים את השטן דרך הפתח והוא נכנס דרך החלון. גדולה מזו, בניהם או בני בניהם של המגרשים הולכים לקראתו בתופים ובמחולות ומושיבים אותו על כסא המלכות. פרשת הקרבנות לא תמה. המולך חי וקיים תמיד. פולחן האלימות והערצת התקיפים חוזרים ונשנים מתקופה לתקופה. מת המלך – יחי הרודן. אף בעולם הרוח נטושה מלחמה על אותם הערכים או על עצם ההודאה בקיום איזה ערך מימי קדם ועד ימינו. אהבת הנוי, הכבוד לנימוסים, האמונה באדם, תורת ההכרה, תפקיד היצרים, סמכות האני וחשיבותה של רצינות הם דברים השנויים במחלוקת ויהיו שנויים בה עד סוף כל הדורות. הכל תלוי על חוט השערה, ספק כן ספק לאו. אין החלטה, כי אין מי שיחליט, ואין הלכות פסוקות, כי אין פוסק. הכל נתון בתיקו. ואם כך, האמונה בתיקון מניין? אף על פי כן שומע אתה לעתים קול דופק בלבך: אל תשתוק. אסור לשתוק. דבר אפילו אין שומע. דבר אל הקיר, דבר בתוך הקור והבוז האופפים אותך, אבל דבר. דרכי אל עולם-חוץ היתה דרך התיקו, ואילו דרכי אל עצמי היתה בתוקף דעת ובאומץ רצון. הקדמון קראני אליו, העליון משכני בעבותות. בחיי-נשמות דבקתי ויחסי עם הבריות היו זרועים היסוסים ורתיעות. חפצתי פגישות ולא התחברויות. הידיד נראה לי כיצור לא מעלמא הדין. האמנם נשאתי את נפשי לאהבים ולא לאהבה? ואני מה אהבתי אהבה. אך סלדתי מן הזיווגין. חמדתי נפשי. אולי משום כך לא חמדוני אחרים. הייתי אישי או אישאי מדאי, יחיד לי, או יחידאי, לא יחדווי. האמנתי כי אף הפרט הוא שלשלת לעצמה. אך הבריות נוטים אחרי חוליות.

רק מקץ זמן מתברר לתועה בדרכי החיים, שיש מדרגה נמוכה אף מן הבדידות. הבודד מעורה גם כן בתוך החברה, ואולי רב יתר מן המעורבים עם הבריות. הבודד אוהב את האנשים ואת המונם, אלא שאין דעתו נוחה משאונם. בסתר חדרו ישב ופניו אל הקהל, כשם שהמתפלל מכוון כנגד המזרח וירושלים עיר הקודש. אך יש נופל אף מן הבודד, והוא העקיר, שאינו נושם עוד כמעט את החברה האנושית והוא מתחבר לצללי-תוהו ולצללי רפאים. והנה אני דווקא, הפרוש והמנותק מן הכלל, הייתי בעל-דברים. לא למדתי חכמת השתיקה. קולמוס הסופר העבידני בפרך. הכי עשיתי זאת על שום שהציקתני רוחי? אבל הרי לא פרקתי מעלי בשיחי את נטל המעמסה שרבץ על לבי והגיוני. לא יכולתי למלט משא נפשי. מה מאד התקנאתי ביודעי-חן, המבינים הרבה ואינם מביעים מאומה, אשר להם העוז והגבורה להמתיק סוד שיח באלם עם השכל הנאצל, המשכילים המזהירים כזוהר הרקיע וכמוהו מספרים כבוד אל באין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם, כי הם שותקים לתוך החכמה העליונה. אך נסיכי הדממה בני עלייה הם, המעטים בכל דור. בתקופתנו הדברנית, שכל משדר מן הקיר יצעק בקולי קולות וכל עלוני העולם עורכים צייד על אנשי השם לראיינם ולדובבם, פסו כמעט החכמים השתקנים, ולא עוד אלא שרוב החכמים הנודעים לשם, קל וחומר חכמי המדינות נוטלים זכות יתירה לעצמם לגלגל בפומבי שטויות נלבבות, ועל הרוב גם מרגיזות ביותר. חכמי זמננו, מכיוון ששופרות פרסומת שלא היו דוגמתם מיום שהעולם התרבותי קיים, עומדים לשרותם להעביר את שמם במדינות, ואף לשגרו על כל לשון מדי יום ביומו, רואים את העולם כאילו הוא ביתם ואת עצמם כילדי-שעשועים של כל גרי-תבל, ומסתבר להם ממילא, שהרשות בידם להתהלך בפומביות כמו בחוג משפחתם הצר. אנטול פראנס, וביותר ברנרד שו, הם נציגיהם המובהקים לאותה פטפטנות של גדלות המוחין, שיש עמה קטנות הנפש. הספר “אנטול פרנס בנעלי הבית” הוא שם-דבר, שעם כל קלוקלותו ראוי לשמש בנין-אב לרוב החיבורים המטפלים בחיי אנשי השם, אם כפרקי זכרונות ואם כסיפורי מעשיות, שהפיצו את שוק הספר בדורות האחרונים ודחקו לקרן זוית את ספרי הפיוט האמיתיים בשירה ובפרוזה, שנותרו לפליטה מעט מתקופת הזוהר של הספרות הטובה. סבורני שסופרי כל הדורות אינם יכולים להיכנס למחיצתם של חכמי השתיקה הגדולה הרואים את עולמם הבא בחייהם, יושבים בסתר משכנם או מתהלכים בשדה וביער, מכונסים לתוך מעגל הזוהר וניהנים מזיו השכינה. ההם חפץ הדיבור לא פיעמם כלל, כדרך שהשרוי שעה ארוכה בחיק קרני השמש הלוהטת נפשו מתמוגגת מעוצם החן והחסד וכל התשוקות פגות מתוכו ומתאבכות בכלות הנפש. בני היכלא דכסיפין למיחזי זיו דזעיר אנפין נפשם מתעטפת בפלומה של תפנוקים אלמיים והגות עמומה בת בלי מלים. אך כמה מעטים יחידי סגולה אלה בכל עת, החכמים לאמיתם. אך הסופרים רק חכמי-לשון הם ולא יבואו בסוד חכמים ונבונים. סופרים ואמנים אינם חכמים, כשם שאינם במעלת קדושים. הם חכמי-חרשים, היינו, שכנים קרובים לאנשי העשיה והתעשיה. רבים מהם אינם אפילו בגדר אנשי רוח, על אחת כמה וכמה לא בגדר אנשי רוח הקודש. אמנם, רוח השיר יסודה ברוח הקודש, אבל היא רק ניצוץ גנוב מן השלהבת ועיקרה שימוש בתגא, חשק לפטפט רזו של עולם, ובמידה שרואים עצמם שותפים ליצירה, הריהם מזייפים את גושפנקת האמן העליון.

רוב אמנים בעלי מלאכה חרוצים הם, המתקינים חפצי נוי, קמיעות וסגולות כנגד השעמום, סמי-שכחה כנגד אימת הזמן הפנוי, היינו מסכות שעשועים ובידורים, המהווים תחליפים לעסקים, שרוב הבריות בורחים לתוכם מפני עצמם. תפקיד האמנים להיות מבריחים או מבדחים. להוציא אותם המעטים, שמלכתחילה לא נתכוונו כלל כלפי הקהל, אלא ביקשו להתוודות בפומבי, להוקיע לזכרון, ואף לדראון, את עולמם הפנימי על כל רמש היצרים ועל כל חולי וחלאה שבו, כגון רוסו, טולסטוי, הויפטמן, אדגר פו, סטרינדברג, דוסטויבסקי ואחרים. אולם אף הם, שתחילתם אולי ברצון לפורקן עצמם או לתיקון נפשם, סופם שנעשו מוזגי שעשועים ורוכלי רגשות. הם לא הריקו את רגש הגיגיהם, אלא גם ירקו את רגשותיהם לתוך הגוילין. לא את רשות היחיד, אלא את השופכין שלו, הוציאו לרשות הרבים. לא הסיחו את גנזי נשמותיהם אלא הלעיזו עליהן. אלא שהללו זכות זו תעמוד להם לפחות, שכתבו בסערת הנפש ומתוך מצוקת השפע. ניטלה מלבם המנוחה והנחת גלתה מהם.

אני משים ריווח של להבדיל בין המשל, שהבאתי מאריות שבחבורה, לנמשל. ניצוץ מבעלי השפע הנסערים, כלומר קורטוב מן התחלואה שבהם, הוטל גם לתוכי. עלוקה קיננה בתוכי ואמרה הב-הב, שב אל שולחן הכתיבה, מדי יום ביומו הושבתי אל השולחן, לא ידעתי נפשי מי זה רתמני למרכבות הנדיבים. איני מחבב את הוידוי ואיני רואה אותו כעבודת הקודש, אבל איני יכול הפעם להימנע מלגלות הלוט מעל הטיולים השכיחים שעשיתי למחוזות השגעון. נתפתיתי לעתים על ידי מלאך הטירוף ואפת. נפשי חשקה להציץ מן החרכים לספירת ההבאי וחוסר השחר. אך פחדים התהלכו עלי משם. נתחלחלתי. ובשביל לשוב ולהסתפח על מחנה אנשי הישוב נאלצתי להסיח עצמי על כל הענינים שבעולם באזני הבריות. הכתיבה שימשה לי חגורת-הצלה, לבל אצלול למצולות השגעון, בדומה לשיכיריזדה שהצילה עצמה מן השמד והכליון על ידי סיפורי-מעשיות. חפצתי אדם היות, לכן נאחזתי בהגיון מעוז צור ישועתי. מתחתי את שיחי כחוט דק על פני התהום. מדי בוקר בבוקר, ואף עתים בלילות, סמכתי חיי אל שולחן כתיבתי. גליונות הנייר קרצו אלי, כמו ערבות הדשא להלך העייף, להשתטח עליהם בכל מורשי-רוחי.

תהיה גם לי כפרה זו, שעם כל כיסופי לשתיקה העבירני כוח נעלם על דעתי ויאכף עלי את הדיבור. אמנם, לא הבעתי שום דבר עד תומו, מאחר שלא חפצתי להגשים שום הגיון-לב בחיים. חוש לחש לי, שהחיים אינם משמשים את ההגיון ואף אינם מסתייעים בו, כי הם ניגודו הגמור. ולפי שלא יכולתי כלכל חיים חסרי-הגיון קצתי על הרוב בחיים, אשר נפשי קשורה בהם לאין סוף. מכל מקום המעט שהבעתי נאמר ביושר-לב. קולמסי לא שימש בידי חרב, לא מטה עוז וגאוה, לא מקל-חובלים, ואין צריך לומר מקל נועם ותפארת, כי אם מקל לעבור בו את ירדן חיי הגועשים. עבדתי באמונה ועל עדת שומרי אמונים התרפקתי, אם כי לא לבשתי איצטלת האמונה, להיות נושא-דברה ודוגל בשמה. לא זכיתי לשלוות המאמין על שום שלא הגעתי למעלת הדביקות שבאלם. אולם לא נחבאתי בחיק הנצח מפני אימת הזמן. הריעותי עשות ולא נאלמתי דומיה. אך אולי נגזר עלי מטעם ההשגחה העליונה לדדות כל שנותי בכף הקלע של המלל, כדי לשתות את קובעת האכזבה מנפשי, שיתקיימו בי הדברים, שרשם יחזקיהו מלך ישראל במכתבו בחלותו לאמר: אדדה כל שנותי על מר נפשי.

אדדה, אדדה. רואה אני את אומנות הסופר כנדודים ברוח, כעריכת גלות בנכר של נשמות. אורח לסופר כאורח לשולמית השחרחורת שזופת השמש, שהיא כעוטיה על העדרים ובני אמה נחרו בה ושמוה נוטרה את הכרמים. את כרמה שלה לא נטרה. אף הסופר משוטט בכרמים, יורד לגנים ומלקט שושנים, תוכן לבבות עורך ציד על נפשות, מחטט בנשמות, נובר בגנזי יצרים זרים, ואך לבית נפשו לא יעשה, עם עצמו לא יתייחד, בסוד רוחו לא יבוא. הוא מראיין תמיד אחרים ולראיון עם עולמו הפנימי לא תספיק לו השעה. נע ונד הנהו. הוא אחד מבני קין. צא וראה, קין הוליד את חנוך, חנוך את עירד, עירד את מחויאל, מחויאל את מתושאל, מתושאל את למך, ולמך הוליד מאשתו עדה את יובל, הוא אבי כל תופש כנור ועוגב, וצלה אף היא אשה ללמך, גם היא ילדה את תובל קין לוטש כל חורש נחושת וברזל. הן הפייטנים ומיטיבי נגן והן חכמי החרשים בנחושת ובברזל הם צאצאי קין. כל אמן הוא חוטר מגזע קין כי הוא שופך דם החיים ויוצקם לתוך צלמיהם, הנשקפים כמו-חיים ובמקום-חיים.

לא בכדי נתייחדו לפי משפט התורה שש ערי מקלט לכל מכה נפש בשגגה, והן בצר למטה ראובן, ראמות בגלעד למטה גד, גולן בבשן למטה מנשה, קדש בגליל בהר נפתלי, שכם בהר אפרים וחברון בהר יהודה, כולן ערי הכהנים והלויים תופשי התורה. אף ניתן הצו לכל רוצח בשגגה לישב בעיר-מקלטו עד מות הכהן הגדול. הכהנים והלויים מנעימי הזמר חייבים לכפר על כל שפיכות דמים. מכלל שאף הם נושאים בחטא הרצח הקדמון. ראה מה כתב טולסטוי, נופל וגלוי עינים כאחד, בסונטת קרויצר על השפעת הנגינה על הרציחה.

אף אני ערכתי גלות כל ימי. הספרות היתה עיר-מקלטי. מששת ימי בראשית נגזר עלי לשפוך את נפשי כדם על גליונות הנייר, להשליך את נפשי מנגד בשדה הקרב אשר לניבים. לכן הרחקתי נדוד מעולם האנשים ונקשרתי בכל נימי נפשי אל שולחן-כתיבתי. לבי דפקני בלי הרף לדפוק את מורשי-רוחי על מנענעי מכונת הכתיבה. מכל המושכים בעט סופר בישראל הרביתי אני, כמדומה, להמית את עצמי באהלה של ספרות. כל שעה של בטלה מטילה עלי אימה ופחד, שמא מועל אני בשליחותי ומונע בר. ממי? וכי היה מי שאמר נשקו בר זה, נשקו אותו, כי הוא טוב, כי הוא מתוק, כי הוא צרי לנפש, כי הוא אמת וכל טועמיו חיים זכו? תמה אני לעתים: מי הוא המעביד שלי? איזו יד נעלמה מושכת בקולמסי? הלא אין לי כל בטחון, שפרי רוחי יראו אור בזמן מן הזמנים. רק פרקים קטנים, פירורים ממש, מן המסכתות הגדולות, הגנוזות אצלי בכתבים, נתפרסמו עד עכשיו. ספק גדול בעיני, אם כל הגניזה, שתישאר אחרי, תצא לאור עד סוף המאה הזאת. כלום יקום גואל לי? כל זמן שאני בחיים אין דואג לי, ומי יפקוד את ילדי-רוחי לאחר שמחברם יצא מן העולם? אלא אם כן יתרחש נס. ואני לפעמים מאמין בנס זה. אבל לבי עלי דוי על שאין לי שיור אלא הנס הזה. אשרי מי שמקבל את מזונו מיד הטבע, הטובה, הרחבה והפתוחה ואוי לעומד ומצפה לשינוי סדרי הטבע. את האמת שבלב אי אפשר לזרוק לתוך עולם האנשים דרך הטבע. אמת וטבע הם תרתי דסתרי. איני חושש לומר, שאף אמת ואמנות אינן יכולות להיות שרויות בכפיפה אחת.

אין תקנה לאיש שלא יצא מתוקן מברייתו. היטב אדע, כי זורע הנני לרוח ואף על פי כן איני יכול לכלוא את רוחי. גליונות דפוס למאות שמורים עמי בארונותי, ועם כך איני נמנע מלהניב יבולים חדשים, שאין דורש להם. כל יום הנני מתגבר כארי ונעשה קל כצבי להריץ את קולמסי על גליונות הנייר, המצטרפים לערימה, הרובצת על רוחי כנטל ללא נשוא. אימה וחרדה בי, שמא הנני פועל בטל. קנאה אוכלת אותי למראה אנשים, הרואים את עולמם בחייהם, ללא משיכה מתמדת באיזה עול. כמה טוב לבלות בנעימים שעות-חיים לפי תומן, ללא הרגשת שוט הנוגש. הגעתי לידי כך, שאיני מסוגל עוד לשיחות חולין כל שהן ואיני זקוק עוד לבני לויה. מושב-רעים, העובר את גבולות מחצית השעה או השעה לכל היותר, מציק לי. השבת, יום מנוחתי, מחליאה אותי. כל חג ומועד נהפך לי לזמן של מצוקה. בתי השעשועים מאוסים עלי. כינוסי-עם הם למורת-רוחי. תהלוכות המוניות מקהות את נפשי, בדומה למראה העתונים המצויירים, בלויים וקרועים מרוב שימוש, המונחים על השולחן בחדר ההמתנה של רופא-שניים. אין לי שום זיקה לעניינים המשעשעים את הבריות. כל הבילויים והבידורים הם בעיני מוקצים מחמת מיאוס.

שוב ושוב אני שואל את עצמי: מי הוא האמרגן הנסתר, הסוחבני בחזקה אל שולחן הכתיבה, מה שמו של אותו “דיבוק” ביטוי שאינו מרפה ממני? האם אני נקרא יום יום לעליה לתורה על ידי בעל קורא הממונה מטעם האראלים או מטעם המצוקים? האם רוח האמת והיושר דוברת מתוך גרוני או פה אני לעדת לא-טובים? בין כך וכך הנני פועל כעבד כנעני ואינני אדון לרוחי. קול דופק בי תמיד: עלה על הדוכן ודבר, אף באין אוזן שומעת. שפוך חמתך ואף את חכמתך המעטה ואת מלוא איולתך, את הפרץ והצוחה שבקרבך, כל חולי ומדוה בך, הזעק את עדרי רעיוניך, כנס כל תפוצות רוחך בל ידח ממורשי-רוחך כל נדח, הרק את לבת לבך.

לא באתי לחבר מגילת איכה, כי אם להוסיף פרקים מעטים בשולי מגילת חיי. יותר ממה שאני טוען הנני נטען לעצמי. ואף על פי שאיני אומר צידוק הדין, איני בא בדין. קורא אני עלי את הכתוב במכתב יחזקיהו מלך ישראל לעת מחלתו “מה אדבר ואמר לי והוא עשה”. אגב, המכתב לחזקיהו בישעיהו ל“ה, הכולל י”ג פסוקים, פוקד לעתים את זכרוני יותר מכל מגילה שנכתבה אי פעם. י“ג פסוקים והם י”ג פרקים, י"ג קני-צופים או חלונות לגורל אנוש עלי אדמות, לגורל אדם ומלך ופייטן. הכל נאמר במגילה הזאת ודבר לא נאמר עד תומו. לשונו מגומגמת, אך מה בהירה ושקופה. הכנעה ומרי, תקוה ויאוש חוברו בו יחדיו. המלים זועקות כדם, אך בניבים מהלך קול דממה דקה. סגריר עין העולם כמו חלל בית-חולים, אך בין השטין בקר אור. המלים מר, מר נפשי, מר לי מר, חוזרות ונשנות, אך התמרמרות אין כאן. זו היא מרירות מתוקה וחריפה כשל היין הטוב המשומר. המכתב הוא פרק שירה ותפילה זכה ואף חן-תפנוקים מרחף עליו. “דורי נסע ונגלה מני” – ובכן, זקן שח. אך “כסוס עגור כן אצפצף אהגה כיונה – הוא דבר העלם המתחטא. זקנה ללא השלכה וללא קיחת רוח הקודש. “ה' עשקה לי ערבני” – מכאן עולה בת קול של תביעה ובטחון. מגילה בת י”ג פסוקים וכל מנענעי הפסנתר של הלב האנושי משמיעים את צלצליהם. שום דבר לא נאמר כאן כמעט במפורש וכל כך הרבה נרמז. ידעו קדמונינו סוד צירוף מלים הסתום מאתנו. מגילה קצרה וחיי נפשות רבות וחסרונן בה.

איני מתלונן, ומה גם שאין בדעתי לפרסם לעת עתה פרקים אלה. יתכן שאף היא תהא נידונה לגניזה. אני מדבר אל עצמי את האמת על עצמי. איני מייחד למגילה זו תפקיד של חתימה ונעילה. לא נעילה. עדיין לא דללו בי המעינות והמיית-רוחי גוברת והולכת ככל שיומי נוטה לערוב. אולם תנחומים אין בפי. עיני פקוחות. כשם שאיני עושה שקר בנפשי על דמות העולם, כך איני עושה שקר בנפשי על מקרי חיי. אילו באתי לתאר חיים זרים, הטבועים בגושפנקות גורלי – אף עשיתי זאת במסכת נרחבה אחת – הייתי אולי מוצא דברי פיצוי וריצוי להם. אך אין אדם עורך ניחום אבלים או ברכת חתנים לעצמו. ומה אני כאן? קול בי לא שלי, ואולי גם משלי, דופק בי ואומר: חזק ואמץ. אף על פי כן חזק, חזק. לא עליך המלאכה לגמור, וגם לא עליך המלאכה להפסיק. אי אתה בן חורין להפסיק. איש על מחנהו ואיש ליעודו. זה לא קול כי אם צו. ואתן ידי הליאות פרוטנה על מנענעי מכונת הכתיבה, פרטנה נא, כי לכך נוצרתן.


פרק י"ג: השקפת עולמי    🔗

יש תוהים ושואלים, היינו, כל אותם שאין להם כלל ענין לדעת, על אודותי: מה בעצם הוא בא להשמיעני ומהי תמצית שיחו, מה הם עיקרי אמונתו? בדיבור אחד: השקפת עולמו מהי?

אין לי השקפת עולם ואף אינה נראית לי אפשרית המציאות, אם כי איני משער לי חיים נכונים וישרים בלי אורח חיים קבוע ומתוקן. אורח חיים ישר הוא מושכל ראשון, שאינו זקוק כלל להשקפת-עולם כוללת, כשם שהשכל הישר אינו ניזון דווקא מכללי-הגיון קבועים ומוצקים. אדרבה, המתנהל בכל מחשבותיו באפיקי ההגיון החוקי עלול לבוא לידי סילוף רעיונותיו, כדרך שהזוכר בשיחו את כללי הדקדוק סוחט מלשונו את דם התמצית. אורח-חיים ישר אינו תלוי במערכת-כללים סגורה, אלא, אדרבה, בלב טוב ופתוח, בסלידה טבועה בנפש מכל רשע וכסל, מן המגונה והנלוז. ואילו שיטה ערוכה ומפורשת, המתיימרת לפענח כל סתום ולהשתית את קיומו של העולם את בריאתו ואת יחסי הגומלין שבין החומר והרוח וכלל מרכיביו על עיקרון אחד או על צרור עקרונות, המצטרפים כביכול להשקפת עולם, נראית לי יוהרה ריקה, שיש בה משום אחיזת עיני אחרים וגניבת דעת עצמו. ומה בכך שחוקרים והוגי דעות רבים מימי קדם ועד ימינו בנו שיטות וסתרו שיטות ויסדו אסכולות והללו היו מוכנים לקרוע כדג את הללו בשל קוצו של רעיון הנוגד לדעתם? אל נפן לבניין, כי אם לסתירה שבמלאכתם. אין שיטה נבנית, אלא מחורבנה של חברתה. ואם נניח שיטה אחת יחידה, שיש לה רגלים, הרי בכך גופו אנו מודים, שכל השיטות האחרות, ומניינן מאות או אלפים, יסודן תוהו. כל בית הספר תחכמוני של הפילוסופים הוא בית עלמין גדול. ואם כלל השיטות של בעלי התריסין שהתנצחו זה עם זה הן מצבות על קברים, מניין גסות הלב לייחד שיטה אחת ולומר כזו ראה וקדש? כל השיטות, במידה שאינן מסתפקות בניצוצות, אלא מכריזות על עצמן כשלהבת, הן מחרוזת של טעויות העולות לפעמים זדונות.

לדידי היומרה לעשיית שיטה יסודה בתאוה לקנין פרטי, הלובשת צורה של עשיית עושר ביד חזקה. מה לי בעלות כובשנית על העולם ומה לי בעלות תוקפנית על השקפת-עולם? העולם נתון בלבנו. אולם העולם הוא בריבוי-פנים. כל אדם ופן שלו. כל נפש היא עולם מלא. מעשי-בראשית מתחדשים לא רק בכל שעה, אלא גם בכל יצור בר-דעת. המשקיף על הבריאה בקנה צופים משלו, בין הוא יודע לבטא את הרהורי-לבו במונחים למדניים בין לאו. אולם כל בעל שיטה או משנה מתעטף בטליתו של הרבונו של עולם ואומר כולה שלי, תובע הוא חזקה לעצמו על מעשי בראשית ומעשי יצירה לפרשם ולבררם במכסת מלים מעטה, כגון שהמים הם יסודם של הדברים, כדברי תלס; שהאויר מקיף את סדר העולם כולו, כלשונו של אנכסימנס, או שהקרב הוא אבי הכל, נאום הרקליטס הסתום. זה קובע כמסמר את עיקרון החומר וזה את הרוח. זה מכריז ומודיע, שהשכל הוא הגלגל המניע הכל, וזה פוסק הרצון. דברי חכמים כדרבונות, כאילו העולם הוא חמור, שאפשר וצריך לדרבנו. אין אנו מחכימים הרבה אף הפוסקים הלכה, שת-ידע או האשראה, אינטואיציה בלעז, הם השאור שבעיסה. עצם המגמה להכניס עולם ומלואו לתוך מיטת סדום של שיטה, שצמחה במוח פרטי של בשר ודם, הוא תמימות מחוצפת והעזה לא קדושה. אין זאת אומרת, שכל התורות הן שוא וכל הדעות, שהנחילו לנו חכמים מאז ומעולם, שקר. אדרבה, כולן אמת. היינו, בכל אחת יש גרעין של אמת, מהבהב ניצוץ, גנוז ניחוש. אבל בעלי השיטות אינם מסתפקים בחלקיקי-אמת, אלא תובעים לעצמם זכות על האמת כולה. תמוהים הדברים, ממש לא ייאמנו, שאיולת כזו מסתופפת בחביוני השיטות. אבל ההרגל עוקר כל תמיהה. נוהג בעולם החכמים מקדמות הזמנים למדוד בשעל שכלם הקטן – אף השכל העמוק והחריף קטן הוא – מרחבי אין-סוף. פשוטי אדם, שאינם מבינים אפילו אלף בית בכל ריבות הכתות הפילוסופיות, חולקים בכל זאת כבוד לפילוסופים ואף נוהגים בהם יראת הרוממות. נוח להם לחיות בגן עדן של פשוטים או בינונים מתוך הדעת, שיש מנין של מלומדי-למד, החוקרים לכל תכלית וכל רז לא סתום לפניהם. בתנאי שבעלי המשנות יכריזו שיש בידם הסבר כל-כולל לכל תופעות הבריאה, לטבע האנוש ולגורלו. בעלי השיטות מבטיחים לבריות מתן בסיס להויה וחוק לבריאה, טעם לחיים ופירוש למציאות, היינו, הקניית משמעות לקיומנו בעולם הזה, כדרך שכהני האמונות, מבטיחים לצאן מרעיתם חלק לעולם הבא. ובמידה שמודיעים יקר לבעלי השיטות, שהם בגדר אמרכלים יודעי הכל, נהוג לזלזל בהוגי-דעות, שאינם מביאים עמהם קמיעות הגיוניות להשכיל הכל, כדרך שאין בהם ממידת בעלי הסגולות והתרופות לרפא נשמות, אלא הם משתפים את זולתם בחלקי רעיונות ובפירורי מחשבות הנוצצים בלבם. הואיל והם מודים, שאין בידם משנה שלימה, אלא ניצוצות והברקות הריהם נראים בעיני הכל כדברנים או כאמרנים סתם. מכיוון שאינם יודעי הכל אין מקבלים מהם אפילו את המעט שיש בידם. בעיני הפילוסופים היהירים הם פלפלנים סתם, מתפלספים כביכול, חוטפי שיירים מעל השולחן הגבוה של הפוסקים הגדולים. ואף ההדיוטות מקלים ראש בכל מי שאינו בגדר מומחה. הבריות אוהבים מומחים; מומחים לחקלאות, בעלי מקצוע לניתוחים או למשפטים, אורטופדים לרגלים, מלחינים שאומנותם בכך, אבל שונאים אנשי-ניצוצין ובעלי הברקות, שאינם תובעים כלל לעצמם תואר התשבי המתרץ את כל הקושיות, ולא עוד אלא שהם מודים ומתוודים, שהעולם כולו מוקשה ושהם עצמם מוכי תמהון ופעמים אף משוגעים למראה עיניהם. הכאלה יורו? המהם יקבלו תורה?

רואה אני את בעלי האסכולות כבעלי ארמונות, ואני לבי לבקתות. פעמים פסוק עמום, מקוטע, מגומגם, כצפצוף וכפעיית העולל, פוקח את עיני השכל ומעדן את הנפש לא פחות מתורה שלימה. הפסוקים המרנינים ביותר בספר הספרים הם הסתומים והמופרכים. אי אתה יודע את מלוא משמעם, אבל המעט שגונב אליך מן הרמז הוא מלא וגדוש.

רעות-רוח היא להמציא מפתח לפתרון כל החידות. הסגר שיטה היא איולת. סבורני שאיולת בת-ותק אינה יוצאת מכלל איולת. חכמים רבים בכל הדורות שגו בשוא. רבים מהם אף חרפו את נפשם ועלו לגרדום על תורת שוא. קידוש השם וקדושת הרעיון אינם היינו הך. חושבני שהחכמה האמיתית היא בפליאה, בתהיה, בדפיקה שאינה פוסקת על שער הנעלם. אך בעלי השיטות שוב אינם דופקים. הם פותחים.

לבי אומר לי, שאם אפילו קיים עולם, אין כל מציאות להשקפת-עולם. אין העולם בנוי וגמור. הוא תנור מלובן, כבשן, ואנו גחליו. אנו הגחלים וגם הנצלים עליהן. החיים הם שריפה והיצורים פרים הנשרפים, פרחים הנצרבים, אילנות ודשאים וגופים חיים המתאבכים בתמרות עשן. כל פעלינו הם הצלה מן הדליקה. וכי יש אדם או ציבור, עדה או עם, הפועלים לפי השכל וההגיון? כל איש מבצר של תוהו ובוהו, שניצוצות שכל מהבהבים בו. השגעון הוא המסד שלנו. רוב ימינו ושנותינו הננו שוגים בהזיות וחומדים משובות. פליאה היא שבתוך מהומת הטירוף, השוקקת בקרבנו מתלקחים בכל זאת לרגעים שביבי שכל הטוב ובין אדם לחברו פורחים מבטים, חיוכים ונשיקות. לא השכל, הנקלע תמיד בכף הקלע של הספיקות והנלבט לעולם על סף הטירוף, אלא הלב הבוטח, הוא פלא-נס. אורח החיים האנושי, הנוהר באפיקי הנימוס ודרך הארץ, הוא פלא על פלא. חייבים אנו לברך בכל שעה ורגע “הגומל” על שפיון הדעת שבנו ולא להתיימר בכוחנו ובגבורתנו לפתור בשכלנו הקט רזי עולם.

כעם ככוהן. כשם שכוהני המדע מעמידים פנים כמגלי טמירין, שנתברכו בדעה עליונה להכניס פיל עולם בתוך קוף של פסוק אחד ממשנתם, כך מחבב העם את בעלי התריסין נשואי הפנים, המונים מלים, משל נוקבים מרגליות. הבולעים בצמאון כל איולת למדנית, שיש לה גושפנקה של שיטה, מתלקחים בזעם, שאינם מניחים עוררין עליו, כל פעם שחכם הלבב נתפס לסתירה כל שהיא במערכת השקפותיו. חוסר השחר כשר וגם נערץ, אך הסתירה היא טריפה-פסולה לדעת הכל. תמה אני: מניין אנינות הדעת היתירה לגבי הסתירה אצל גסי העור? רוצים בחיים פרועים לשמצה, אבל מדקדקים מאד שהשיטה תהיה ללא סירכה.

הרבה חטאים ופגמים טפלו עלי, ויותר מכל הטיחו בפני את קלקול הסתירה. מן הסתם נכשלתי בסתירות, כדרך שסותר את עצמו הילד בהגיעו לגיל הנערות, והעלם שנעשה בוגר, והבוגר שקפצה עליו זקנה. חושבני שהסלידה מפני הסתירה מקורה בנהיה אחרי הפסקנות, החוסכת חבלי-לידה של מחשבות חדשות והפוטרת דרך כלל מן היגיעה הרוחנית. הללו דורשים קב ונקי ומתכוונים יותר לקב מאשר לנקי, והללו תובעים חד וחלק ואף הם מטילים דגש חזק בחלק ולא בחד. אלו ואלו פוסלים טיולים ארוכים בשדה המחשבה ומקלסים את הקצרות. הוגי ארוכות אי אפשר להם שלא יגיעו לידי איזה מחסום, המכונה סתירה. אמנם, הפקחים ביותר מבליעים את הסתירה בחיוך נלבב או מהלכים בין הטפין: השררה אינה טועה לעולם… אך מי שאינו בא לכפות את רבונותו השכלית על אחרים, אלא מסיח עצמו לפי תומו, ופעמים עד תהומו, מנצנצים בדבריו כל אותם החריצים והסדקים, המכונים סתירות, המצויים באשמני המחשבה. מי שאיננו בן חורין ברוחו אין לו חורים במחשבתו. רעיונו עשוי כולו מעור אחד. הוא כביכול אדם השלם. תמה אני, אם אין השלימות כוללת בתוכה גם את השבירה. הרי גם הישרות אינה מוציא מכללה את הנפתולים. משום כך איני סבור, שהקו הקצר הוא דווקא הקו הישר או שההליכה בקו הישר היא לעולם סימן ליושר. אין ישר כסולם, אך עמידתו עקומה. הסתירה מעידה על ליקוי בחוט השדרה רק אם היא באה לידי גילוי במעשים יותר מאשר במחשבה, ואם היא מתבטאת בעולם הרעיונות מתוך רפרוף וקלות ראש. היא פגם כשהיא פוגעת באותה נקודת הלב, שממנה יוצאות המחשבות החיוניות, הצרות את מלוא דיוקנו של האדם והטובעות את חותמן באורח-חייו ובאמונות, שהן מכבשוני הנפש, אבל אין בה שום פסול, ואדרבה מעלה יש בה, כשהיא באה מתוך ולשם העמקת ההגות וחידוד החושים, או לתוספת הסברה על ידי חישוף חלקי הסותר והבונה שבהגיון. הסתירה צומחת מתוך משא ומתן פנימי שבנפש בדרך של דו-שיח עם עצמו. אילו בני אדם הרהרו בקול היה מתברר, שאין נקי מנגע הסתירה. להלכה מסוגל כל אחד להבין את שני הצדדים. למעשה עלינו להכריע. אבל במידה שהננו שרויים בעולמה של המחשבה הצרופה, מה תפיסה יש למושג הסתירה? המהלך ממזרח למערב או מצפון לדרום סותר כביכול את עצמו על ידי שהוא נעתק ממקום למקום, אבל אף על פי שהוא משנה מקום אינו בוגד במקום, שכן כל העולם מקום אחד. סדן המחשבה אחד אף בחילוף נקודות ההשקפה. ובמיוחד יש להבדיל בין סתירה המקצצת רק בנטיעות לבין זו העוקרת בשרשים. מומר הוא רק מי שמשנה את טעמו ומחליף את קולו, אבל לא מי שנותן לעתים תבל חדש בנעימתו. גיזום הענפים הוא סם-חיים לאילן.

מה מוסר השכל יוצא מפרקי אלה, מה תמצית ופועל יוצא?

כופר אני לחלוטין בעיקר של מוסר השכל ובצורך בתצמית ובפועל יוצא. יכול שעל ידי שאדם מסיח עצמו ביושר מחשבתי, עלול הוא לעורר בלב קוראיו רגשי אהדה והסכמה להלך רעיונותיו ורצון למצוא נקודות להלכה, וגם להתנהגות, בינם לבינו. אבל אין המספר את קורות מחשבתו – להגות דעות בכתב משמעו לספר את קורות רעיונותיו ותהליכי-מחשבתו – מצווה, ואף אינו רשאי, להשים עצמו מורה ומדריך לרבים. ההשפעה היא עניין של בדיעבד. מלכתחילה היא פסולה. ולואי שיוכל אדם להשפיע על עצמו, להדריך את מורשי-לבו. אין חכם יכול להוציא את כלל הבריות ידי חובת החיים המחשבתיים והנפשיים. החכם לאמיתו טען, שאין הוא אלא מיילד. מעורר – כן מדריך – לאו. אין מורי-דרך ואין זקוקים כלל להם. הדרך כבר נשללה מאז ומקדם. שתי דרכים יש, דרך החיים ודרך המות. ונאמר: ובחרת בחיים. הבוחר יבחר. העזרה מבחוץ אינה אפשרית כמעט. לשואלים איזו הדרך יש לנו תשובה מפורשת: עיין עשרת הדברות. כאן אין מה לחדש. ואם תמצא לומר: אם כך מה טעם בחיבור ספרים, מחקרים, שירים, סיפורים, מסות? כותבים מסכתות בחכמת הלשון כדרך שציירים מעלים על הבד תמונות ומלחינים מחברים מנגינות לא לשם תיקון אחרים, אלא להשחת עצמם ולפורקן משא נפשם. הביטוי הוא תכלית לעצמה. וכך אין שום תכלית לחקירה לכל תכלית, אלא החקירה לשמה. הואיל וההשפעה אינה עיקר, אין כל יסוד לעשותה קנה-מידה לגדלות המוחין או לתוקף הכשרון. יתכן שנפש עמוקה סגורה בתחום-עולמה ואין חן-שיחה על שומעיה אף אין מבין לרוחה. הגבורה הגופנית מעוררת חרדה בקרב רואיה ומפילה עליהם את חתיתה לאלתר, אך הגבורה הרוחנית נעלה היא מלהחריד ומליירא. אדרבה, תחת חרדה היא זורעת שלוה ונועם. חלילה לה להכניע, צנועה היא מלהשפיע. כל השפעה היא פריצה לרשות זרה. ועם זאת אין להכחיד שהביטוי מכוון לגאול את בעליו מן הבדידות. משום כך יש להבדיל בין הנושאים דיע בשער בת רבים, כדי לעשות להם שם על פני ארץ רבה, למסיחים את עצמם על מנת לעשות את דברם מליץ ומתווך בינם לבין ידיד אלמוני או לבין קומץ ידידים שיצרפוהו למנינם. מבחינה זו יש לומר, שהביטוי לשם רכישת ידיד הוא מעשה כשר, אם כי על הרוב אינו בא על שכרו זה. מעטים שבמעטים רכשו להם ידידים נאמנים על ידי התגלות-רוחם בפומבי. סקרנים הם בלשים ולא ידידים. כל בעל נפש מחכה לידיד ואף אם יתמהמה לבוא יחכה לו. אין להתיאש. ישמע אחד, ישמעו שניים. ואף אם לא תהיה אוזן אף אחת שומעת. לא יתכן שגרעין של אמת לא ייקלט אי פעם. שיטות עוברות ובטלות, אבל שביבים אינם אובדים. ולעולם אי אפשר לדעת אם הדיבור נקלט או לאו. יש עין צופיה לכל ניד עפעף ואוזן שומעת לכל הגה ונהי.

כנגד הלכות פסוקות או משנות ברורות בגופי-חיים יש להעדיף, לפי סברתי, פסוקי-הגיון ודברי-טעם, שיוצא מהם כרוז אל האנשים: עורו, התעוררו, הקשיבו להגיון לבכם ולקול מוסרו. שמחו בחייכם. זרעו אור וחדוה מסביבכם. טעמו את האור וראו כי טוב הוא. טעמו את הטוב וראו כי אור בו. שחרו חסד ואמת וייטב לכם כל הימים. אל תרדפו אחרי צללי-תענוגות ואף צללי מגור לא יפקדוכם. חזקו ואמצו והחזיקו בסנסיני עץ הנצח. אל תהיו בבורחים, כי אין לברוח. אין לברוח לא מן החובות והיעודים, לא מן השעמום, על אחת כמה וכמה לא מעצמנו. ואל תהיו כקופים לחקות חיי זרים. היו נאמנים לנפשותיכם, למנת-כוסכם, לטבעכם. אל תתיהרו ואל תתראוו ואל תתרהבו. יהיה כל אחד דבוק לשורש-נשמתו. לא אחטא בגאוה אם אומר, שכל פועל רוחי היה מכוון לפרסם את מעלתה של ההתעוררות. שימשתי מעיר לבוקר. הכיתי על כפתור האמונה והבטחון. אמרתי לבני אדם בכל הלשונות של אמירה: צעדו בעוז והיזהרו מחולשת הדעת, מקטנות המוחין ומנפילת הרוח. היו יפים. לא כי יפים אתם. כל אדם נולד בן-פורת ובן-טובים. תמיד הבעתי בקול רם ובוטח: כל האנשים יש להם חלק לעולם הבא וזכאים הם להיות שרויים בגן עדן של עולם הזה. לא הפליתי בין דם לדם ובין נשמה לנשמה. לא אמרתי שהואיל ופלוני מחונן בנשמה יתירה מגיע לו חלק שמן יותר בלויתן וראוי לחלוק לו כבוד במידה יתירה. לא התאבקתי בעפר גדולים ולא קראתי אברך בפני שום גדול. לא כופפתי ראשי בפני מפורסמים ונלחמתי במידת כוחי להסברה בפולחן-גבורים. גרסתי שויון לא רק ללחם, כי אם גם לכבוד ולגדולה. מימי לא נגעתי בבבת-עינו של האושר להקטין את דמותו ולזלזל בערכו. אדרבה, קראתי בקול גדול: האושר לא בשמים הוא. עוגת האושר גדולה ורחבה כיקום ופרוסה ממנה מזומנת לכל נפש חיה. מכל מקום לא זרעתי יאוש. עודדתי אמונה. קראתי: תחי הישארות הנפש! צרפתי את קולי הדל לבוטחים הגדולים, כי לא לעולם שלטון המות, כי רק החיים קיימים לעד. לזאת לא הרביתי אבל על המתים, אשר גם הם חיים לפני. רואה-שחורות כינוני כל השופטים למראה עינים או לפליטת פה. אך אני לא הלכתי בעצת היאוש ובדרך ספקנים לתיאבון לא עמדתי ובמושב הססנים לא ישבתי. הנכאים היו רק נעימת-לוי בקולי. לפי טבעי הנני אומר כי טוב. אהבה רבה רחשתי לעולם, לעצם קיומו, לאור המתוק. וכי צריך אני להסיר מעלי את לזות השפתים, שאיני אוהב אדם? אגיד פשוט-פשוט: הנני אוהב אדם, אם כי סולד מהמון-אדם. רק את השקר שנאתי. הואיל ורבים נמנו וגמרו, שעולמנו הוא עולם השקר וכל האדם כוזב, נמצאתי ממילא שונא עולם ואדם מחמת שנאתי לשקר. איני גורס כלל, שהשקר הוא יסוד העולם ותוכו של אדם. רק הפיות משקרים, אך הלבבות – לא. בחיוכים ובמבטים הננו מסובבים את זולתנו בכחש, אך לא נעשה שקר בנפשותיהן. הכל רוצים להגיע עדיך מלכת האמת ושואפים צלך. חבל שלא השכלתי להבין גם בנעורי, שכיוון שכוח השקר עצום כל כך, מכלל שנכונו לו עלילות גדולות בישוב העולם. ישוב העולם בוודאי אמת היא. נמצא שסופו של השקר אמת. תדע לך שהאמת בלי ניצוץ של שקר אין לה קיום וכל הרוצה להכניס מעט אמת בלבבות חייב ללפתה במנת-שקר. הלא דבר הוא. מדרש פליאה זה טורדני כל ימי. דומה, שפעמים השקר הוא טוב ומטיב וגומל חסד יותר מן האמת. עתים האמת היא נושאת כליו של מלאך המות והשקר – של מלאך החיים. הנני אומר זאת בשכלי הקר. דמי החם מתקומם על כך. אני מבין זאת ואיני יכול לנהוג לפי הבנה זו. כיוון שהנני ניגש אל שולחן כתיבתי, מיד ניטל ממני כוח השיפוט הקר ולבי מתחמץ בקרבי, בזכרי את מצהלות נצחונותיו של השקר בכל הדורות. יש אומרים, שעטיני האמת מצומקים ואי אפשר להשקות בה עם רב. דיבור זה הוא כמחט בבשרי.

מתוך אמונתי באמת, שהיא אם כל הערכין, יצאתי לבדוק ערכי המורשה ומצאתי שכמה מהם יסודם במיתוס תמים או בשקר מטופח. וכך אני האיש, שבפיוט כל חיי רוחי, נסתבכתי בסכסוך מציק ללבי עם האגדה, עם פולחן העבר כתור הזהב ועם חזון האחרית כסם של אשליה, היינו, עם מיטב השיר. פשיטא שהטלתי דופי במשיחיות לכל גווניה, שאפילו הכופרים באלהים בוחשים בה לעשות ממנה סמים משכרים להמונים. אהבתי את העולם, אך לא יכולתי להכחיד תחת לשוני את שנאתי לקורות העולם שתוכן רצוף מימות קין והבל רצח אחים, בגידת כהנים, נכלי מדינאים התנשאות גבורים עקובים מדם והשתוללות מלכים חסרי-דעה. מחמת רחמי על האדם מאסתי בדברי ימי האדם ומהוקרתי לאבות לא יכולתי להעלים עיני מן החלקות הגזולות בה, העושות אותה לנחלה מבוהלת. הרבה קדשים קלים נתבצרו בתוך קדשי הקדשים. ראיתי למגינתי שנפשי סולדת מכמה קדושות, שהנני מוכן לתת את נפשי עליהן. נבוכה רוחי, אך לא חלשה דעתי ומשום להט מזגי אף קול ענות הבטחון שלי לא פג. אולם בחביוני הגיוני נקפני הספק: כלום רשאי יחיד להתיצב במערכה כנגד כל הדורות ולפסול כל ארחם שיחם ושיגם? כל העולם מעבר מזה והוא מעבר מזה? כולם העוו, הרשיעו, נתעו בשוא והוא לבדו שופט צדק, הממונה מטעם הכוחות העליונים אפיטרופס על האמת? קדושה האמת, אך כלום דין הוא להקריב למענה את כל הנוהג שבעולם, את השירה, את המסורת, את המיתוס, את אגדות כל העמים? ממה נפשך, אם אני עומד על נחלת העבר וניזון ממנה, הריני שותף לכל הפירות שצמחו עליה, הן פרי הדר והן הללו שאין כמוהם לרוע – ושותף היאך נעשה דיין?

אלא שהנני עומד מבחוץ ורק מסתכל כלפי פנים ואין לי כל חלק בנחלה הזאת. אם כך בוודאי שאיני מוסמך לדון. חושבני שעמידה כזו, ספק מבפנים ספק מבחוץ, של אחד גר בעולם, הבא לשפוט, מרגיזה את הבריות. כך מרגיז אורח, שאינו נכנס לבית, אלא עומד על הסף ומנענע אילך ואילך את הדלת החורקת על צירה. חריקה מעין זו עלתה מן הסתם מדברי לאזני האנשים, שהביעו לי בשתיקה או ברמזי-דיבור את מורת רוחם. מהם לא יכלו לעמוד על טיבי, אם אני מן הפנימיים או החיצוניים, אם קנאת האמת או שנאת הבריות דוברת מתוך גרוני. בעיני כמה מהם נראיתי אולי כהפכפך או כמתעתע, התולה עצמו על אילן המסורת ויש שהוא מקצץ בנטיעותיו או מחבל בפירותיו. תוהה הייתי על סדרי העולם, אבל לא תועה בדרכיו, מהוסס הייתי ונבוך. ולא ממני המבוכה כי אם בי. קבלנו מורשה מסוכסכת, תרבות האדם שותתת דם וסתירות. אבות העולם אכלו בוסר. כל דברי ימי העולם הם רעה חולה. כלום היה חי באיזה מן הזמנים אחד חכם או נביא וחוזה, חוקר או הוגה-דעות, שהיה מסוגל לתת הסבר מניח את הדעת לדברי ימי העולם ולהגיד כי טוב לסדריו? פשיטא שאף מידת הספקן מדעת, המתייאש לתיאבון והפוסק הבל הבלים להנאתו, אינה מידה. פסימיסטים מושבעים מבית מדרשו של שופנהויאר הם הצבועים הגדולים, החוטפים תענוגות לעצמם ומדליחים את שוקת החיים לאחרים בהוצאת דיבת החיים רעה. אולם בעלי האסכולות פוסקים הלכות ואינם נבוכים ומהוססים כל עיקר. אלהי הסליחה והרחמים אסר עלינו את היאוש והכפירה והתיר לנו את הלבטים והספיקות.

מסוכסך עם האבות החישותי לי מפלט בחיק הבנים. אבות גדלנו ורוממנו והם הנחילונו הרבה בוסר. לכן נשאתי עיני אל לעתיד לבוא שבימי בנינו ובני-בנינו יוושע האדם ותרום קרנו. חולשה היא בכל אדם לבקש נחת מהבנים דווקא. שכלי לא סבור היה כך. תוהה היה ושואל: עתיד שיצמח מן ההוה המשחת, הכיצד ייעשה יפה יותר? וכי יצא יקר מזולל? כרם ענבים עלול לעשות באושים. אבל כלום כרם באושים מסוגל לעשות ענבים? הלב סירב להסכים לשכל המקשן. אין הלב מקבל גזר דין של אבדן וכלייה. הוא מאמין בפלא-נס של גאולה והתחדשות. אין לנו צורך בשמים חדשים, לא בארץ חדשה, לא באדם חדש, אך מי יתן ויהיו לנו שיר חדש וסדרי-השתייכויות חדשים בין אדם לחברו, בין גבר לאשה ובין אבות לבנים, אף בין החיים למתים. לא בראשי, כי אם ברובי, הנני שוגה בחלום האחרית ומברך על הנסים התשועות והנפלאות שיתרחשו בעתיד. אשרי אשר יחיו ויגיעו לימים ההם. תחת חגים וזמנים לששון ולשמחה על קורות העבר הנני נושא כוס של ברכה על הישועות אשר תבאנה עלינו באחרית הימים. תאמרו: הרי אתה נושא עיניך למיתוס העתיד – ובמה עדיף הוא ממיתוס העבר? יתכן שאינו עדיף. אף על פי כן. ושוב תאמרו: מה בצע בטוב לעתיד לבוא ואנחנו לא נהיה אז? כן נהיה. לא נמות כי נחיה.

חלום? כן. חלום שוא? אין מי שיכול להוכיח שהוא שוא. אני מאמין כי לעת קץ ישב דיין צדק כסא למשפט לפקוד את כל המקופחים והשדודים מימות עולם, כל איש ואיש ייאמץ אל לבו וייאמר לו: בני אתה, אני היום ילדתיך לחיים טובים, לאושר ולכבוד-עולמים. הלא לא יתכן, שחיי כל הדורות יכלו בהבל ולהט כל האמנות יתנדף כעשן.

גם חיי לא היו לשוא וכל עמל-חיי לא היה מקח טעות. לא עשיתי חלילה את מלאכתי רמיה, הספרות לא שימשה לי גן שעשועים. יד חזקה ממני משכתני למשוך בעט סופר. כתבתי מתוך מצוקת הנפש. חולה אהבה הייתי ואומנות הכתב היתה ערש דוויי. ואם פועל בטל הייתי, הרי לא קבלתי כמעט כלום מקופתו של הרבונו של עולם, לא כתר מורה הדור, לא אהבת הציבור, אף לא מתת הידידות. בדד ישבתי כל ימי. בודד אני בדורי ומן הסתם אהיה כזה גם בדורות הבאים. איני חוליה. אולי הנני שרשרת או מזל לעצמי, אני מכל מקום סובבתי על ציר עצמי. אחים ורעים עזבוני אך אהבת הנאצל תחייני.


 

חזון האח בכרך    🔗

מבואה: מלאכים פורחים    🔗

מאת המחבר

פליאה שגיאה היא דרך המספרים ליצור לעצמם נפשות מדומות לזקוף עליהן את הקורות והתאונות (הגופניות והנפשיות), שהתחוללו, לאמיתו של דבר, בתחום חייהם האישיים של המחברים עצמם. כאילו לא מן המדה היא לאדם חי להרצות את עצמו אלא בפי חליף, אישיות מיוצרת, המדברת וטוענת בשמו. העובדה: התכחשות זו להתארעות האישית, תנובת גורלנו האנושי, חטא, או משגה, קדמון הוא לאמנות, הבורחת מפשוטי הגופים החיים ורודפת אחרי צללים וצלליות. רק בשל כך תתכן הסברה, וכבר היה מי שהביע, שהאמנות היא מלכות המות. מתוך כפיפות למסורת פסחתי גם אני, כותב הדפים הבאים, עלי, הכותב, ונאחזתי בערמה לפרוש את מעטה הבדות על עובדות שבממש. לאמר: את כבודי הפרטי הצלתי! לא את צער הויתי הנני מתנה על הדפים האלה אלא מאורעות אלמוניים אשר השתרגו על ראשו של אחד סופר, בעל שם עלום-שם. אף על פי, וחובת מצפוני לפרסם זאת, שבמציאות חיינו, שהיא דמיונית ככל חזון, עמדתי אני גופי בזו המערכה. בי נתהוו העובדות. בנפשי ובמוחי צמחו הדמויות, התקוות וההשליות. המעשה היה בשנת… בברלין הכרך הענקמון. באני שייט יצאתי בו לחפש את דיוקן בן-הדור, שהתלבש במסוות אניי האבודים. כשד בין החומות שוטטתי ואחרי מלאכים פורחים עפתי. כחיה רעבה, הכוססת שרשי גזעים, את גזע האנושי נשכתי, כרסמתי. בדמות אלפי רבבות קסרקטינים נצבו לנגדי בתי-החומות. דמיה של התרבות הגוועת ניגרו בטפין מתוך האנושי הגוסס בעיני מיליוני הרעבים והמובטלים. כחתולה שנאפנה יבבה הנשמה הממועכת תחת כובד המכונה. והאמנות נתפרעה כיצאנית. אז הופיעה אלי החויה כסיוט. וידי, אשר רצה מהר, רשמה הכל על גבי הניר. משאכלתי עד תומם את שרשי הרתמים של הכרך העתקתי את מושבי אל המדינה הקטנה, לחפש בה מרגוע לרוחי הנכאה ולראות שם במו עיני שדמה ירוקה, כוכב, פרח, גדי, נחל, סוכת רועים (ובלחש: אשה!). אהה, גם שם לא ניתן לי דבר מידי המציאות ושומה היתה עלי ליצור הכל מן הדמיון ולהשתעשע בילדי רוחי. גם אשה עשיתי לי בתלהוטה למען גרש את השממה הפורחת במחיצת הגבר הנתון בגפו. ואף על פי שההתרחשות לא היתה אלא בבדות לא נגרע בכל זאת מאומה מחריפות החויה, שמנעמיה ביסוריה ומציצותיה עלו בד בבד עם החויות המתחוללות בממש. ואם מתחילה חשבתי לתומי כי אמצא לי בשעשועי הדמיון מפלט משטן המציאות ואחבא בתוכם מסיוטי הליליים נוכחתי לאחר כך כי קצרה ידי לגרש בלחשים אמנותיים את הנחשים אשר גחו מחובי. וככל שהם עלו על הכתב כן פרו ורבו במוחי וברצי דמי. כי זהו דבר האמנות; תחת לרפא שורש מחלה היא זורה אבק זהבוני לרפאות בו עלי הצמרת, ובהיות המסוס כוסס כמתחילה את הפנים תזרזף בושם ניחוח על פני השטח. הנשמה לא הפיקה כל מרפא. ולא זו בלבד אלא שהמסוה, אשר שם המחבר על פניו, חיבל גם את חזות הפרצוף, אשר שרידים ממנו עדיין שמרו על צלמו הראשוני, שלא קומט עד בלות. ככה מתאבד, ברדיפה אחרי הפנים הגדולים, הקלסתר האישי. אכן, האמנות אינה החיים אלא הטרגיקה שלהם. לא דמות לה אלא צלליה. ולא על פני החלקה אלא במצולה תשכון. היא צלמות. וכל האומר לרפא על ידה את שבר האנושי, משול הוא לאיש המבקש להמריץ את השלימה בכוח הצולעת או חולה אנוש, הזקוק למרגוע ההחלמה, באמצעות טלטלות חזקות, שהוא מנענעו על גבי מהמורות עמוקות. הנה היא בת המוזות: אכולה סנה הסתירות. לא מצע לה ולא מכורה. אם יש לה שבת רק המחשכים יכילוה. והבא להסתייע בשירותה ישאל נא את נפשו: למען מה ומי הנני משלח את חויתי האישית חוצה? ואליה, אל בת המחשכים, ילאט בעגמה: לאן, את תמהונית, נוהרת? אל מי, מופלאונית, תשימי את פעמיך? כלום יש לאיש בך חפץ? הלא כל כולך אינך ענין אלא לעושך! ולזולתו אין בך חלק ולא נחלה במחלה.


פרק ראשון    🔗

סוף סוף מתעייף מוח בר-נש לסחוב על גבו את המטען הכבד: ברלין הענקמון עם רבבות בתי-חומותיו וארבעת מיליוני דייריו. קונכיה פעוטונית בתבנית מוח – שביב שכלי מהבהב במצולת-בהו אין-סופית – נידונה לאכסן בקרבה להקות אושפיזין, קוליים וצבעוניים, הפורצים לתוכה דחופים בחינגת-טירופים ואגב מעוף-החפזון ברחבי הקוסמוס הם תוספים4 שמה לעצמם חניה ארעית כצפרים היורדות מטיסת-מרומים לפוש על גבי בדי אילנות. ככה חש האיש בגלגלתו: תרועה משונה מפי רבבות פרים גועים לפני השחיטה ויללה נואשה של לגיונות חתולים משתגעים, שנשאגו משיירות המכוניות, מחמש מאות הרכבות, העיליות והתחתיות, ומאלף וחמש מאות החשמליות, המנתחות את עורק הכרך – הכל רן והשתפך במאליפות צלצלי געש לתוך ישותו. לרגעים נדמה לו כי על גבו ובחובו השתקשקו הגלגלים והמו הצפירות, כאילו נפשו ובשרו היוו המשכה של הטריטוריה הכרכית. הזיקוקים האוריים, שהתלקחו ודעכו חליפות בתרקודת-סנורים, המרוצה הבלתי פוסקת של ראשים, פרצופים, רגליים, עיניים ומרפקים, שהתחוללה לעיניו, הפריחה ניצוצות-השערה במוח בדבר בריאה משתגעת, הזורעת מסביב בלי הרף הויות-כלאים משונות. עתים נידמדם: הלזו היא בריחה המונית מהפיכת-איתנים קרובה או מהתפוצצות יצור גמלוני, שקנס את עצמו במיתה משונה מדעת. עתים התמיהה, ממש הכאיבה, אותה דומיה, שהיתה משתלטת לרגעים בתוך תוכו של הרעש. כאילו סיכומו של הקולני כולו היה אפס-קול. כאילו אלם בוקע ועולה מפי השאגה. זו היתה הרגשה מופלאה ומעיקה שאפילו הוא, המגדיר הנאור, החותר להעניק שמות לבני גוונים-וצלילים לא יכול לחבר בשבילה מונח הולם אותם. כעין מיחוש פעפע לגויה. דומה, הלב הכוללני, בו מעורבה לבו הפרטי, חדל לדפוק. או שלפתע נימוגה היבשת מתחת הרגלים כברגע רעידת האדמה ואין מעמד, אזל ניב, ורק החיתיות גועה ומשוועת. בקרב דכי הכרך נעמד האיש נבעת: רק אמבוהה נוהרת ונפש אין. ארבעת מיליונים בני-בדד צועדים בסך.

הוא הושיט את ידו. הבדידות אפפה אותו כאוירה חמרית, הניתנת למישוש, היא ניתמרה לעיניו כגון אדים. לבדו הוא צועד על גבי המדרכה לבדו יבוא למסעדות, לגנים, לקינדלים, לקרנות הרכבות והחשמליות. רגע יחוש את עתרת הגופים הזולתיים כהויה שדיית. רק הוא עודנו בר-נש, שריד אנושית אחרת, הווה לשעבר. מבטיו משוטטים בריקן, מאחר ששום דבר מנגד אינו נתון במלואו. משכבר השעות התקרב ככה בהליכת אין-חפץ, מתוך כיתות רגלים נבוב זה, שאדם נואש מקלע בו את גופו המנוול לשם עשיית נקמה בעצמו או במי-שהוא האשם בכל. היה חום אביב פחזי לוהט כקיץ. השרב המחניק, שדן במוקדם את כליונה של עונת האביב השנה, עורר ברבים מרירות שבהכרת העוול כאחד עם תהיה על השנוי בסדרי בראשית של תקופות השנה, שחל כביכול השנה דווקא (מפאת קוצר הזכרון, המשכיח תמיד מאת האדם את מה שהיה אשתקד). אמנם, התלבושת הירוקה של האביב נצנצה אפילו בין חומות הכרך; על כנפי רוחות חמימות באו ביעף ריחות מלבבים וכריי פרחים, שגר העונה, נערמו בעגלות, בסלים ועל המדרכות. אולם משול היה האביב לחיה שחוטה, שרק עורה הירוק נפשט מעליה ומתפשט ומתמתח למרחבים, אולם נפש החיה פרחה ואיננה. דומה, הרוחות והריחות המתהלכים ממרחקי השדות צנחו למצולות אלף וחמש מאות הנחלים והאגמים, הרוחצים את מרגלותיהם של ברלין-ברנדבורג ורק בסימות קלילות ונדירות מהם הבקיעו לעצמם דרך מבעד הבאשה הקבוצית של המיליונים בכרך, מבעד לסרחון הבנזין, העשן, האספלט וטבק הסיגרות הנודף מאלפי רבבות פיות והם עינגו את אניני-הרגש המעטים, בטילי הכרך, ההוזים בקרב בטון ופלדה חלום טבע רחוק וענוג. “כן, זהו האביב – חזר האיש כמעט בקול כמה פעמים כמנהגו לדבר עם עצמו ולציין בפיו כודאות דברים שהיו במסתרי לבו מהוססים מעיקרם – האביב אינו מת לעולם!” אולם הדעת האחרת, החכמה מזקנה ומנסיון, ידעה אל נכון: אין כבר אביב. רק לפנים היה הוא, בכבר שחלף, בהיות האנשים ילדים. ואילו את העולם הזקן של זמננו אין האביב פוקד שוב. לפנים צעד האביב חסון והדור כאפולו ורגלי החסידה שלו, המחופות ירקרק זיוני, בשרו על ההרים והגבעות את החדשות הבלתי פוסקת של החיים. עד כי שחה קומתו והשחיר תארו ונעשה זקן מפויח, המשתרך על משענתו. גם הזמנים מתים כאלים.

שהעולם הנהו חי – עובדה זו טעונה היתה הוכחה לאיש, ובמיוחד בשל ההיסוס הממאיר, שהיה מחלחל לרגעים לתוך ישותו ומביא שם שיתוק כדי שניה קלילה לזרימה החיונית בגופו. זו היתה הרגשה איומה: מעין מות רגעי המשתלט על הגויה. משל לאויב נאלם המנתק את כל חוטי החשמל, שופעי החיות. ולפתע יומש חושך. זהו מצב של דמדום, שבו אתה חש במעורב את החיות והחדלון. כדי חוט שערה מהטירוף. אותו שביב החיים, שעודנו מהבהב בך, לא ניתן אלא בשביל שתוכל לחוש בחיתיות את המותיות. הרציפות של תהליך החיים נפסקת וקרחות מותיות מתהוות בין השטחים החיוניים. שוב אין להמשיך צעד בבטחה מחשש מהמורה. ויש הכרח בהתמתחות הנפש על מנת לקפוץ על “הקרחות” ולהאחז מחדש בחיוני. “ההתמתחויות” הללו העבידו לאין שעור את הנפש והתנקשו בשלומה. החיות פרחה הימנו ככל ההויות הנרדפות, החומקות מאתנו כפי שהן מותקפות על ידינו עד שהן נכלאות בחביון עצמן. הבריחות מ“שלוליות” המות והריצות אחרי החיות – אין ענויים קשים מאלה. ושבעתים קשה לחטוף פירורי ממשות בכרך הענקמון, בו רבבות זיקוקים מנצנצים לרגעים מתלפדים במוחין, ממרסים את הדמים ומרקיחים את החושים. העין הרצה בלי הרף לקלוט, אינה מספקת לשוב אל מקורה כדי להריק שם את המלקוח; האוזן הטרודה להקשיב ברן יחד מאליפות חינגות אינה סופגת קול שבממש. הראוות עפות דחופות והעצמים הנדפקים על סף הראות מתגוששים זה עם זה בשל כניסת-הבכורה לשם. צא איש וצוד מתוך ערברב הדמויות דיוקן חי – ילד, אשה, כלב! צא וצוד, לאחר שאין שהות לתפיסה, על אחת כמה לעיכול וליחום, דרך השלמת פנים של מתן חוץ, זאת אומרת, ליצור. האיש דמה בנפשו כי הנה ישותו מתפוררת והיא משתעטנזת. הוא נטחן והולך דק-דק. הוא חש זאת בפועל. מכיוון שהכל בכרך היה שייך לכל הרי לא היה בו שום דבר השייך לאחד. והוא היה איש אין-דבר ואין-חפץ.

אם להעמיק בתחושה זו עלול האיש להתרוקן, ככדור הנסדק, מתוך המלאי ולהגיע לידי מצב התעלפות ממש. חוש-הקיום לא רדם. במקרים כאלה היה החוש מפליג כנהוג לתוך קרן-המלואים, הגנוזה בילדות הרחוקה, ושואב משם כח חיים. הילדות שימשה לו מעוז ומסד. וכל כמה שהיה מצליח להתעצם לשהות-מה בנוף-הבראשית של עצמותו, היה חש עמידה מאוששת למדי, כטובע הנאחז בשרטון. ברגעים אלה, מעטים היו, חש טעם קיום ממשי. כל מופעה מתפרחת בעכשיו, שמצאה לה סמיכות-דמוי בעברו האישי הקדום, שתלתו שוב על כנו. קו או תו בגזרה של גוית אשה עוברת. תג או תבנית-גף בכובע חבוש על ראש, צורת פרצוף, צליל ותדמית, ריח וטעם, כל במוחשי ובמופשט, שאצר בחובו צד-דמוי אל הויה שבזכרון, מרעיד בו נימה מולדתית ומזכירו את עצמותו הנשכחה, עד שהוא חש בפועל את נפשו החיה ועמה את נפש החיים. יש ושלהביה של פנס, תימורת עשנית המסתלסלת מתוך ארובה, פלח פרי, נביחת כלב, שעול, מרקודת קרניים על גבי זגוגית החלון, ריף-ריף וילון, צורת משקפיים רכובים על גב חוטם – משהו מזה מריץ לפתע סילון של חיות בנשמה. דומה, אין החיוני שלו מקבל את מזונות אלא דרך קנה-הזכרון. נמצא, הוא מרחרח תמיד ככלב אחרי מה שהוא גנוז בלשעבר. ככה נקע המסד הנפשי שלו מתוך ההווה. והוא רץ בלי הרף הביתה, אל ילדות המכורה, כשפניו מוסבים מאחורי פני עצמו. הוא רץ גם עכשיו.

לא היה לאיש כל יסוד לסכוי, כי הנה היום דווקא תתחולל אצלו תמורה והוא ישיג אותו דבר מחופש, שהוא מתיגע תמיד לשוא לתפסו. לחיים שנקעו אין כמדומה כל תקנה. ואף על פי כן צפה לדבר חידוש, לקורטוב פלאי שיתחולל. כל חיינו – נימק האיש לעצמו – הם ריצה אחרי הפלא. ואם גם במאוחר, ואף לעת זקנה, יגיענו, וכי אין עיקר קסמו אצור בזה, שבכוחו לחדש את נעורינו ולהשיבו הביתה, אל הראיון עם עצמנו?! לעתיד האדם יהיה ילד לעולם, תם כל ימיו והאביב יתפשט לאורך כל ארבע תקופותינו. אף נפש יחידה לא תלך לאבוד באוקינוס הנפשות והיחיד יתנשא כתורן-החן מתוך האוכלוסיה. אז יהיה טוב בעולם הזה! הדמיון התנשא לשעשועי עולם. ורק שעת ההווה היתה אפורה מאד. בזו השעה סאן רק דכי השיירה. היחיד התנפץ כגל. הוא כמעט לא חי. תהליך הטמעה הבלתי פוסק סחפו בלי רחם אל תוך “האוכלוסיה”. “זה אני!” או: “אני הנני אני!” – שינן האיש באזני עצמו כשבוי בקרב שבט זר, החוזר בלחש על פסוקים משפת מולדתו, שלא תישכח ממנו. “אני” שקד לאשר את קיומו האישי, הנעלב עד היסוד. ליתר הדגשה היה מעגן לרגעים את מבטו בצורת-פרצוף נגדית, בועה אחת הצפה למעלה, נשיית על הרוב, על מנת להסיק מתוך הישנות הזולתית את הודאיות של פרטיותו. אולם אף זו תבעה לעצמה תנאי: דמות-מקדמה לה בעבר. אכן, הכרה זו נתקבעה באיש בלי פקפוק: רק פעם ישיג האדם את הממשי, בימי ילדותו הטריים, שבהם כל זרעוני המציאות נקלטים לתוך הנפש ובהטחנם הם נילושים בה לעיסה רכה וגם תנור ערוך בנשמה לאפות בו את לחם הפנים של החיים. ואילו ביתר שנותינו עלי אדמות הננו ניזונים משיירי פת-שחרית, בחסד החזרות וההעתקות, המתנוצצות במוח כזכירות. השיתוק החלקי, שחל לפי הכרתו, במנגנון זכרונו, הטרידו מאד בזמן האחרון. דומה, האספקלריה ניטשטשה. דוק כהה היה פרוש על ערבות העבר, כעין התראה לסימני עוורון נפשו. מעין-הבראשית של הילדות דלל ונצטמצם. כאילו מטר-עוז הכה את שתילי ילדותו ועקרם משרשם. משכבר הימים חש תענית נשמה. היה מוכה געגועים על טעם נפש, צמא לנטף חיות שוקקת מיסוד ההתרוממות, השתוקק לקורטוב חן מולדתיי, לאגל בת-צחוק בעינים, לדעת ברורה: “אני חי! אתה חי! הוא, הם, כולנו חיים בממש!”

מה היו אומרים בני העולם אילמלי לפתע, לפתע, היה חד בר-נש משתטח בפישוט ידים ורגליים על גבי מדרכת הכרך וגועה וצווח מתוך הנפש: אויה, בני אדם, הגידו לי, אבל, הגידו לי, הכניסו לי לתוך נשמתי ממש את ההכרה, כי הנני חי ולא בר מינן!?. הכי לא היו העוברים והשבים מתחלחלים למראהו ומותחים על אותו בר-נש חשד טירוף!? ואילו האיש היה לאמיתו של דבר לחוץ במצב-רוח זה, שבו החי לעינים ובן מות בסוד נפשו משווע לעזרת הזולת ומבקש ממנו תיקון לבדק נשמתו המדוכאה. ברם, מכיוון ששכלו פעל בצלילות הבליג על משאלתו המותמהה והוסיף לצעוד באותו הילוך כרכי, צועד על מבטחים, הפורש חופש שלום ושלוה על תהלוכת השיירות בבירות. כן, רק אביב אחד, ולא אביבים, לאדם. אולם זכירה רוחנית דקדקה, רוחנית מאד, נדלתה אף על פי כן באמצעות מאמצים גופניים ממש, מתוך לשכת-הגניזה של העבר הרחוק, שם התפרח אביב ראשוניי, אפוף כבודת צפרים, עוטה שלמת ירק טריה, תמה, עזה, חיה. דמיונו של האיש המריא אחורנית ארבע שמיטות שנים וגופו המסורבל נשתרך אחריו כמשרת זקן. בגחנו על גב באר העבר בזהירות נפחדה, כדרך שאנו משלשלים ראש לתוך באר שבממש (עם שהרגלים מתעצמות בסדק הקרקע והחושים מתמתחים להשמר מפני העומק המושך ומפתה), נדמה לו כי עוד מעט קט ישיג בחוש את יהלום-החיות, הטמון במצולות הכבר. ילדותו נזדעזעה על גבי החלקה כגון בועות זעירוניות מפוזרות כשומשמין. ובעודו שטוח כמיתר על גב קו דקדק משוער, כביש אורירי, הרץ אורח בין העכשיו ובין הלשעבר, חש במוחו פרפורו של דג הטירוף.

הוא נעמד לשהות-מה והשעין את עצמו אל עמוד מודעות. עדיין לבו מתלחץ ובמותו מנסרת חריקה מסודקת כשל גלגל בלתי משוח יפה, אבל הוא כולו נאחז בנקודת-מה. יד נעלמה איחתה במחט מהירה את הקרעים בהויה, שנעשתה שוב אחידה. כלב שחור, מדובלל-שער, הנצב אי-שם על פרשת זמנים בשחר ילדותו, הגיח מאז על עכשיו ונבח לו לתוך העתיד. מקץ רגע הכלב המדומה נתגלגל ליצור שבממש, זנק מאדוניתו, נטפל אל הזר והתחיל מתחכך בו כבגדר, מגרד עצמו ומסלק כמדומה מתוך שערו באמצעות האיש משהו מטריד אותו, עד שנבח להלה, לתוך פניו ממש, כמביע לשכנגד רחשי-תודה בעד שרותו. לבסוף שיחר אותו במבטו התוהה-הנבוך, העל-אנושי, השופע מתוך איזו ספירה עילאית, כמחפש בפני מכרו החדש סימני היכרות נושנה. עובדה זו שימשה לאיש אות מעודד, באר הילדות עלתה ממעמקיה. אכן, היא לא העמיקה כה שבת. אפשר היה לשאוף לרווחה. העולם נשקף שוב בדיוקן הילד. האיש השיג בעליל את בחינת הצחצחות, שהשוא השתוקק אליה בכל מהותו.

יפה-תואר היה גם רחוב קורפירסטנדם, דשן-גוויה וחסון-שרירים, פשוט לאורך ולמרחבים. הבוהק האמיץ של כביש-האספלט, שנשקף כברק בשרים, התיז ניצוצות חמדה ליאה, שעלו כמו אדים מאדמה חרושה. שעת הצהרים היתה גיל הפריחה של קורפירסטנדם, ולרגעים עם תגבורת שפך הקרנים דמה לגוויה ערומה, עוטה בלנר, הרבוצה על שפת יאור השמש. היא הגמלונית היתה תבנית ממולאה תבניות נשים, חיות וסמליות, מתהלכות ונצבות בחלונות, מקושטה בטרקליני-משכית, חדרי שינה ואולמי-אוכל, מרוהטת בפסנתרים, מכונות וגרזים, מפורכסה בתערוכות פרחים, ספרים, תמונות אמנותיות, בגדים ושמלות, ערוכה מאכלים ומשקאות פרי כל הארצות והאקלימים; וסילוני התאורות הנזרקים לרגעים נדמו כיד נעלמה הצובעת את שפתי הטרזנית ביתיד-הכרמיל. מבין קפלי הגוויה התנוצצו מערכות כלי-משכב, שהשמיכות הפרושות על גבי המטות המוצעות נראו כמחפות על גוויות חיות המפרכסות בציפיה. בחלונות-הראוה שחקו בובות כמו-חיות עם ילדים קפואים בצורותיהם החטובות. כלבלבים הזריקו מפיותיהם סילוני בירה וירקו שוקלדות. נשים חיות נצבו כתבניות והפגינו צרכי-מכר. עיני חתולות שימשו מזרקות לזיקוקין. אפשר היה לדמות כי אין בודד בזה הכרך. כי כל ההמון הנוהר הוא חתן אחד, כי זהו קהל קרואים לחינגא רבתי. עוד מעט קט יתלקח בעצם היום הערב עם מאות אלפי עיניו החשמליות, הקורפירסטנדמה תתקשט בשמלת-הלילה, הסורחת מאחוריה שובל כשיעור האורך מבית-הנתיבות אלנזיי ועד הכנסיה לזכר וילהלם קיסר, הפותחת את תחום שלטונן של משרתות הגבירה, הלא הן הטונציאנשטרסה, רחוב לוטר והסמטאות הסמוכות, המשכנות בקרבן את בתי-השעשועים והיין, אולמי-החשק-והקיא.

האיש נע וחג כמבוסם: צעדיו נשתרכו בעצלתים בסבכיה של רשת ההזיות וההשליות. מסביבו התעופף גיהנום ריחות וראוות. הוא נקלע בין אלפי גירויים ללא ספוקים. אויה, כור-המכאובים היתה לו קורפורסטנדמה. אף קורטוב חיי ממש לא ראה עמה. אך הנה נתקע בחטמו ריח-מה יציב, ודאי-זה היה ניחוח הטבק מהסיגריות ומהמקטרות, הנעוצות בפיות הגרמנים, ההוא, המסתפג לתוך אוירו של הכרך וגם לשערותיהן של הגרמניות, השואפות לתוכן את תמרות העשן מפיות בעליהן. על גף הריח הזה רכבה זכירה קלילה מדיוקנו המטובק של מלמד הדרדקי, שהיה מסלסל מפיו הפעור ומבעד לנחיריו, בשעת למוד החומש, תמרות ציוריות, הויות שבדמיון, מראות-אמנות ראשונים כמדומה, שנסכו לתוכו הלך-נפש שבהזות ומוצגי-דמוי על מלאכת-מחשבת. סמוך לאיצטבא זו שבזכרון הלחית אחיו המנומנם, השוכן עכשיו בעמק-רפאים, באותו מצב שבו מצאו פעם הרבי מאחורי ביתו על ידי הגדר והרביץ לו ברצועתו על גבי אחוריו. לאחר כך, מקץ שנים רבות, מת האח, התאבד ומת. ירד למרתף, הפשיל חבל על צוארו, נתלה על גב מסמר וככה היה תלוי במשך יומיים, אחוריו לעולם הזה. כן, הוא מת, האח, לפי שהיה איש חי: שהיה אני מושלם, חטיבה עצמאית. ומשנעשה נרתיקו צר לאישיותו גזר על עצמו את הכליה והתאבד.

מופלא: התאבדות אביו5 שימשה לו לעתים, ברגעי ההיסוס הממאיר במוחין, הוכחה מובהקה ביותר למציאות ההויה האישית בתחומי הישנות הביולוגית. רק האישיות מסוגלת לדון דין מות לעצמה. רק יצור בר-דעת-פרטית עלול להגאל מהויתו על ידי ביעור עצמו מן העולם. ואילו הכוללות כבולה כאלהות בתוך עצמתה אין-הסופית וכאלהים אין היא יכולה לעולם ועד להגאל מעצמה. המיתה מדעת היא המופת החותך ביותר על אדנות האדם, על אי-השלמתו הנועזה ובת-החורין עם משטר-העצמים הקיים בעולם הזה, על רעבונו לנצחו. האישי אינו אומר די בחיים בנצח אלא הוא נושא את נפשו גם לחיות את הנצח. מאידך גיסא ראה האיש בהמתה העצמית עדות נאמנה על מציאת ההויה הנצחית עתירת-הכוחות מונהגה ביד נעלמה, המצווה על פרט אחד להתאבד לשם איזון אלמוני של כוחות, שנקעו משיווי-משקלם. ביסודו של דבר, כל אימת שהאיש היה מבקש לקלוט לתוך תודעתו דיוקן שלם ומבהיק בזיו החיים היה נאלץ להפשיטו מהקליפה הגופנית החיה ולהמיתו מיתה זמנית. שכן רק המומת ניתן לדלות מתוכו את גרעינו המהותי, ואילו הפרצוף החי היה חומק מאיזור ראיתו כדג המפרכס וסוגר על עצמו. לא היה בעולם מת כה חי ואהוב עליו כאחיו המנוח, שמבעד ישותו המומתה היה מפלס לעצמו נתיב אל דרך החיים, ובגרשו בעזרתו את הרפאים מסביב היה מאכלס שוב את חלל העולם הזה ביצורים חיים.

זה היה גורלו: ליצור לעצמו בעמלו גם את אויר נשימתו ולהתגונן בלי הרף מפני כחות-התהו האורבים לו. אהה, הפעם לא שיחק לו דמיונו. הוא התנדנד כשדוף. אימת האל-ממשות תקפתו בפעם הרבבה. כל המראית היתה מהוססה. לא חש אף שמץ בטחה, כי העולם הזה אינו דמות-בדים אלא קיים בממש.

בקינדל גמע מלץ כתמתם-חום מקציף, צונן ומתקתק, שאצר בטעמו קורטוב-מה מטריות יין-הקודש ומרעננות החויה, שהפעימה את הנער למראה הגביע המלא ביד אבא, סמל לגברות העולה ולבגרות הישות. הוא שתה את המלץ מגביע הכבר. מישנה נועם לחכו. אם כי ברגע נידמדמה הדעת, כי מקץ שהות-מה יתיבש לחלוטין טעם המשקה בפיו ולא יותיר שם מאומה מלבד צמאון מוגבר. מכיוון שכך כבר טעם מראש את טעם היובש לעתיד, שחסם למפרע בעד רטיבות הנוזל השוקק, שנשתלתל לתוך הפה ואת הלב לא שובב.

הטבק, המלץ, הכלב – הכל היה מהילדות. לפיכך השיר גם היום את קליפת העכשיו והתעטף בסות הכבר, משם הגיח במלוא דיוקנו האח החי, שמותיותו היתה הודאות המוצקה ביותר במערכה הכללית. בשום קמט וקפל של העולם הזה אי אפשר היה למצוא שייר מישות האח. היא לא היתה חבויה בשום עצם חי או דומם. היא לא נשקפה משום קלסתר פנים נגדיי. האם גם נשמתו התנדפה כליל וניגרה עד תום לאבדון או שהיא מרחפת חיה ושוקקה בחלל היקום ומהלכת במסעה על פני ארצות ואקלימים? ושמא בזה הרגע משוטט סמוך פה האח המת ושפתיו מרחשות דבר באזני החי?

אין זו מן המידה לשהות הרבה דרך עמידה, איש לבדו, ב“קינדל” בכרך נכרי מתוך שיחת לבבות עם אח מת על חיי נפש. מכיוון שכלית את שתייתך ושלשלת ליד ה“קינדלאי” או הטלת על גבי הפח המצלצל את המטבע בת עשרה הפפניגים, מיד הכרח לך להסתלק מפה לאחר ה“חן-חן מיין הער” ו“גוטען טאג”, הנזרקים כלפיך מוכנית מבין שפתי המוזג כמתן-עודף ממטבע התשלום, ולפנות את מקומך לעדת השתינים הצמאים, העומדת מאחוריך ומצפה לתורה. בעל כרחך אתה עוזב תוך הצפיפות ותימרות העשן נשמת אח בגפה ומטיל את עצמך לתוך האוכלוסיה החיה הזורמת בנדודי-פרך ברכב וברגל על פני מרחקי קילומטרים. לאן? אל ה“טירגרטן”, אל “בינות לתרזות”, אל קצוות הכרך ופרוריו, אל אחד מאלף וחמש מאות הנחלים והאגמים שבסביבות ברלין-ברנדנבורג, אל אחד מתריסרי הגנים, אל אחד מעשרות בתי-הנכאות או שוב אל מסבאה?!

הוא צעד בלוית אחיו המת, שהיה גם חי, מעין ישות-ביניים, המרחפת בין ההויה ובין החדלון, נעדרת גוף אבל עוטה אף על פי כן דוק כמעט גשמי. פניו הסגלגלים והנשיים של המת, המשובצים באגן תלתלים, העוטר לשעבר את ראש האח הצעיר, הבהיקו באור נוגה של ילדות נמרצת והפיקו כמרוגל ארשת קנאה לגבי האח הבכור שהקדימו לבגרות. רגליו הקטנות של הצעיר היו מטופפות ודופקות בהילוך מאומץ למעלה מהגיל. המית נפש רבה נתעוררה בחי למראה מתיחות הכחות של האח הרך והמעודן שאיבד את עולמו, ודאי בגלל קוצר רוחו ולהיטות אפיו. הכי לא היתה התאבדותו מעשה מקרה, פרי לידתו המאוחרת, שלש שנים לאחר לידתו של הבכור, ששימשה מניע לנמהרות החיים בצעיר, להדפקת-הכחות המעיפת עד מות, לקבלת-עול המכריחה את הצעיר לבצע בהקדם את כל הדברים שכבר נבצעו על ידי הבכור, להדביק, להדביק?! מבלי משים קפץ ונכנס לאוטובוס אחד שנזדמן לו המוביל לקצהו השני של הכרך. אלא שמיד חזר בו וירד. מה הטעם להסיע את הגוף מכאן לשם?! מצבו הכספי לא הרשה לו לנהוג בזבוז אפילו כדי כרטיס נסיעה. יפה ההליכה ברגל לעיון התבוננות גם בשאון הכרכים. והוא כרגיל שח עם עצמו בסוד החיים והמות.

כל מת קרוב נוטל עמו נתח מישותנו ומעבירו לארץ השכול. והטעון על גבו מתים קרובים רבים חש גרעון גדול בחיוני שלו. כבנים גולים מפרפרים הנתחים בריחוק מהאישיות הורתם, ששרשיה עודם מעורים בחיים. עד שהולדות מתרבים על כוח האב והם מעתיקים גם את הגזע אל תוך המותיות. וכנגדה יש נפש שכבר הפריחה את נשמתה ואף על פי כן עדיין לא נפטרה מן העולם הזה. ועדיין היא מרחשת והומה בחיים ומפעילה את מהותיותה עד כדי ממשות כמעט. נפש כזו מכניסה מהומה במוחו של האדם הקרוב לה, בעוררה בו געגועים עזים עליה. הוא החי נמצא כפות לה וכאילו מקבל חיות ממנה המתה. הוא החי מתרפק על המתה, מושיט אליה את כפות ידיו למששה מעט-קט, לאחוז בה כבממשות. הוא משווע אליה מתוך שנתו וחולם אותה בהקיץ, והיא תמיד ישנה רק בספק. נמצא אדם חי דבק במלוא החויה שלו בישות חדלונית. מה פשר העצמה הזאת ושפע-חיים זה הצפונים בישות מותית זו? אין זאת אלא כי אותו, החי, תחיה המתה, געגועיו עליה יחיוה ויאמצוה. האבר מן החי, שנבלע לתוכה, ימריצה בקיום. אהה, כיסופי האדם אל חלקי עצמו משלחים תחלואים ורקב גם בחלקתו החיה והבריאה. כמו משור מנסרת הגעגועה בנשמה, ואין ארוכה לחי שנתאלמן אלא בקבלת עליו פסק דינו של המות כמעשה-התאפסות שנסתיים לחלוטין, שאין אחריו שום ניד חיות וכל השוכן עפר אינו משאיר בחיים האלה כל דמות וזכר.

האיש לא רצה, לא יכול להשלים עם המות המוחלט והמושלם המכרית לעולמים, המכלה כל שארית מבן-החיים לשעבר. ההתאפסות האישית הינה דבר-מה בלתי מושג לו אף כדי קורטוב. בחינת האין היתה זועה קוסמית, סף הטירוף. ההכרזה על המות המוחלט היא פרי האנוכיות הגסה, השפלה, החזירית של בני החיים, המפחדים מפני דברים בלתי נגמרים, העלולים לגרום להם טירודים. ומה אם כן קיימת במציאות הוית-בינים, ישנות דמדומית וגם מצויים אילו דרכי-תחבורה נעלמות בינינו ובין מתינו האהובים?! וכי אין זו חובתנו המוסרית לחפש את הדרכים ההן?! וכי מותר לנו להתעלם מבשרינו המתים, לחייבם כרת מן הקיום ולהשכיחם גם מזכרוננו?! ומה אם יש חיים גם לאחר יציאת הנשמה? הוא לא רצה, לא יכול, להפקיר את אחיו הילד הזך והנעים, להוציאו לשער האשפה של ההויה ולפזר את עצמותו בקרב התהו. הכי רשאי הוא לקחת לעצמו זכות בעור אח מן העולם, רק על שום זה בלבד שבדרך מקרה לא עליו אלא על אחיו הצעיר עלה תחילה הכורת?! הנה כמוהו, עמו, על ידו, מתשוטט האח, כמעט חי. על שפתיו הנשיות, הורודיות, הנוטפות חלב אם, רוחש הדבר הטרי, השמימי, שהיה יצוק בעיניו התכלתיות, הילדותיות לעדי-עד.

“אחי בטאני נא!” – מתחננות עיניו, הנסוכות צמאון שואג, המהווה סתירה מהמהמת לאגלי הטל המתנוצצים לרגעים בחובן. עינים כאלה לעולם אינן רוצות למות.

אכן, התאבדותו הממה את הכל. “שכמותו? והלא כה חי היה. גם מלאך המות אוהב את הנתחים השמנים!”. – ספדו רבים. “והרי צריך שיגיע לי פעם רגע ההכרעה בפסק-דיני על אחי. שאשלחו לחלוטין מהחיים או…” במפתיע פלח את המוח רעיון נואל, נועז, שחצני, ושמא הצודק ביותר: “הוא האח הבכור מצוה לחיות בנפשו גם את חיי הנער שנקטפו באבם על סף העלומים!”

היה ברעיון זה כדי להמהם. הוא, שנקע אפילו מחיי עצמו יחיה בכפל?! האין אפילו ההרהור בלבד בכך מעיד על נקיעה במוחין, על סטיה מהשכל הצלול?! בשביל להסיח את הדעת מתוכחת-מרדות זו כלפי עצמו הוא מרחיק את ההגות מעצמותו, הוא אינו חש ומרגיש את עצמו, הוא צולל כולו לנבכי הזולת, הוא נודד מנפשו ושם את נבטיו וחושיו בזרים. הוא מסתכל מתוך העברה ממש על חוקי הנמוס, בפרצופי העוברים והשבים, בכל פרצוף, בכל… בכל… הוא מחפש בכל הפנים עקבות קרובים מתים.

הוא ידע: רבים אנשים, שמוחותיהם מהוים בתי-עלמין לנפטרים. כי לאן ימותו קרובינו אם לא אל תוך קרבנו? לאן יאזלו קולותיהם. צחוקיהם, רחשי גויותיהם ונשמותיהם אם לא אל תוך נפשות מאהביהם? על אחת כמה רבים סבלי המתים בכרכים? מכיוון שהמת בכרך מאומה לא הותיר אחריו לזכרון בארץ החיים: לא עקבות צעדים הנחרתים בנתיבות המולדות הקטנות, לא אילן נטוע במו ידיהם, לא שכינת-יחוד לנשמה בפנת-נוף טפוחה, אף לא בית למורשה. כקציר התהו יפלו המוני אדם תחת המגל וכנפלים לא ישאירו אחריהם שם וזכר. ורק שאריהם הנאמנים, מחמלתם על האובדים והנדחים, יאמצום אל זכרונם ויחצבו להם ציונים בחובם. את הדבקים ביותר במתיהם אפשר להכיר לפי עמידתם המרותתת מול משחיתי הברזל, מפיצי המות. כי בו ברגע שהחלק החי מישותם נסוג אחורנית מלוע המכונית, הרי החלק המותיי שבהם כאילו זונק קדימה לקראת המשחית. ובמיוחד מובלטים הללו, לפי חוק ההפכים, בתיאטראות ובבתי-השעשועים. קולותיהם יוצאים מפיותיהם מפויחים, בפרוסות קצוצות ומקורטעות כפתילה המתפיחת ומתפוררת בחסרון נפט במנורה. מבטיהם, שאינם קולעים אל המטרה, מתשוטטים במה שהוא מעבר ליש, חיוכיהם מכוברים וזרועותיהם מתפשקות לרגעים כמבקשות לחפש נפש אהובה. העין החדה תבחון לעתים את המחוג המיוחד שלהם, שבו הם שולחים את כפות ידיהם לאחוז בנתחי ישותם המפרפרים על מנת לצרור אותם יחד כאגד חריות שלא יתפוררו.

“האלט!” – הטיח כנגדו קול נהג מעל גב דוכן, מלווה נזיפת-גדוף וריטון צדקני כלפי בר-נש ביש-גדא זה, שהגיע כמעט כדי פסיעה תחת גלגלי המכונה. “לאן אתה זוחל? העיוור אתה?” ועיניו הרשעיות של משחר-המוסר הזועם הפיצו שפיפוני איבה רצחניים, שהיה בהם, לא פחות מבגלגלי המכונה, כדי להמית את הנפש. אכן, ההויה הכרכית רחשה-נשפה קטב ההרג. המות התהלך ברחובות הכרך כדוב שכול. פרצופים רבים מהעוברים והשבים הפיקו משטמה מנומסת ומאורגנת, נכר ללא רחם. יתכן, כי הוא הגר בכרך, יוצא המולדת הקטנה ובן העם חזר6, היה רגיש יתר על המידה. באבן שואבת דלה מתוך לבות שיירות המוטרדים והנחפזים, הנדחפים בגב ובכתף, את חמרי-השנאה, שהיו צבורים בהם בטמירין, קובעת של יסורים וחמת המצוקה שבמלחמת הקיום בעתים הקשות הללו. אבל גם השכל המתון ונעדר הפניות חייב את גיבובם של חמרי ההרס וההשחתה, הצפונים בעצם מבנהו של הכרך, במשטרו החברתי, הכלכלי והמדיני. בלב ים זועף, המשובש מוקשים, מה טעם בשמירה על כפיס אנושי אחד, ובערב רב של מיליוני בני אדם מה חן לנפש יהלומית אחת? הבוז ליחידה – זה היה המושכל ההגיוני הבלתי מופרך.

אהה, לא היה כל טעם לקיום בלעדי הפנינה היחידה. זה היה יער עבות, שכל חד מאילנותיו היה נידון לכרת ומנוגע במקשורש. התבניות הגלמיות, הנראות כמו חיות, עשויות, כמדומה, לתפוס בבריאה את מקומו של החי, כשם שילדי-הפלדה גרשו מבבל הכרכים את הסוסים והשרירים האנושיים. בניגוד למולדות הקטנות נתבעת כאן העין לראות בשיעורים העולים על יכולת קליטתה. תחת פני אדם צועד פה ענקמון רב-פנים. וכשם שאין בית-חומה אחד פותח כאן עין-חלון אל תוך משנהו, כבישובים הקטנים, כך אין כל יחסי-זיקה-ושייכות נפשיים משתררים בין ארבעת מיליוני המבדלים, הנוהרים בתחומי הכרך. מין-אדם כרכי זה נדמה לאיש כנצר רחוק מהגזע האנושי הבראשיתי, כשם שכריי הפירות, הירקות והפרחים, המוסעים לכאן משדות וגנים רחוקים, דומים במראיהם הדהה ובריחותיהם המקולשים רק דמוי רחוק אל ילדי הגן והשדה, הדבקים עדיין במכורתם. שלטון האלשם והרבדמות היה נסוך על הכל והחיוני האישי – מנושל. אין תימה אם לרגעים נעמד האיש לפתע תוך המערבל, מתוך המרצת חושים הרהו ממתח בקרבו את החיוני, משפשף יד ביד ובממשו גוית עצמו הריהו תוהה ובוהה: “האני חי? העודי חי? הטרם גועה רוח החיים?” כן. יענה לנפשו בפיו, לשעבר הייתי חי בשם, אבל כמעט מת הנני בעכשיו ובפה!". וככה ישהה בעמידתו.

אין לעמוד בתחומי הכרך עמידת-סתם ולהציץ לתוך הריקן כדרך שאיש הערבה ובן המולדת הקטנה מלפפים במבטיהם את טיסות הצפרים בנות-החורין. כאן אין חורין: אין שהות ליחוד עם הנפש; אין פנאי לחיות את החיים, מה גם להגות אותם, על אחת כמה להבהיקם בנוגה המחשבה המעמיקה, הגדולה, העקשנית, הנאחזת בשרשים, התובעת מאת הבריאה גלוי-מה מסודותיה. על יד בית-האוכל אשינגר נדחף מבלי משים בזרם הנכנסים פנימה. בית-אוכל זה, שבו עמדו הלקוחות, על יד מכונות אוטומטין, כבהמות מול השוקת, וחלבו מהכתלים מאכלים ומשקאות, היה אהוב ביותר על הלקוחות. אכילת-חפזון זו בשתיקת-כפור, בלי כל תיווך החי, איזו מפלצת?! ודווקא היא שיוותה לקהל המבדלים הרבים דמות שיתופית גורלית והיוותה לו פה קבוצי, העושה את הבליעה, הלעיסה והכיחה מעשה מכונה רבת-קנים. האיש חיפה על עצמו ועל כוס המלץ, הסמוכה לפיו, מפני האספסוף בכף-ידו, במחשבתו המנפה ו… בדמות אחיו המת, שהיתה סוככת עליו לעתים בפני ההויות המרופשות של העולם הזה.

משעמד מקץ שהות-מה מול השעון של בית-הנתיבות זואו, המיועד לראיונות הזוגות, נתהרהר במוחו רגע קט, כי אף הוא בא לכאן לראיון עם… אחיו. אלא שהאדם לעולם אינו מסתפק במתים. לפיכך מן הראוי לו לסור לביבר או לתחנה האיצטגנינות שמנגד. אבל דמויות רקדניות קרצו מהמסבאה הסמוכה. נצנוצי המערומים מבעד לוילאות השקופות הבטיחו לרגע מגע ממשי עם החיוני. ברם, מפאת היוקר של כרטיס-הכניסה נאלץ לספק רעבון חושו בדיוקנאות הערומות המצוררות על גבי המודעות הענקיות, שהציעו לקהל דרמות מזעזעות ו… מערומים, מערומים. צפור-הטירוף, המפרכסת במוח לקטה זרעוני מאכל מכל מראה ודמות, החי והמצויר, מכל גויה וצליל. אויה, הכל נשקף כנעדר-ממשות. ואילו גוף החיים היה כאילו גנוז אי-שם ומצפה לקוסם מגלה. יבוא נא: החיים נשקפו לאיש כחורבה והמות נדף לאפו מכל כריח הפיח והחרוכת שלאחר השריפה. ודאי שהרגשתו זו של האיש יסודה בחולניות מזגו, בלקוי-מה בתהליך-החיים שבישותו. אבל, הכי לא ינקה חולניות זו מיסוד האמן שבו?

מה מעציב גורל האמן! הוא צייר החיים שרוי בעל כרחו באיזור המות; הוא הבנאי שקוע תמיד במעשי פירוק. רק בחרט המותיות הוא מפסל את הדיוקנאה של החיים. כל שהוא נוגע בו נעשה חומר שרוף, אוד ופיח אישי שנפסל, ישות מודחה מעל כנה. רק באמצעות הריסוק והבילול יברא את הבריאה. רק עיבור-הצורה בכור-ההיתוך מכשיר את העצם לשמש חומר למעשה-יצירה. פרק-הבינים שבין ההשמדה וההחיאה הוא מלכות האמנות. היוצרים רוצחי נפשות הם. את היש ישימו במכתשת. על מאומה לא יחוסו. אב, אם, אחות ואח, כלה ואשה – בכל ישלחו את עיניהם ההרסניות. לתכלית צירופים גופים ונשמות יאנסו. אין תימה אם מקומם לא יכירם בחברת האדם. החי לתומו ימלט על נפשו מפני בני-קין אלה. נכרים הם גם לאהובותיהם, המבינות למשוגותיהם. לא את החי יאהבו אלא את יצורי-דמיונם. ישות כרכית, הוא האמן, מבשרת החורבן.

ההרהורים-החויות הסעירו לא בפעם הראשונה את האיש, שישב עכשיו על ספסל בטירגרטן, על יד אחת מזרועות השפריי. שדרות האלונים הרחבות לא אצלו לו פנת-יחוד. המטיילים הרבים, שהיו, ניכר, פחות מוטרדים ועסקיים, נראו כתהלוכות שחקנים, כשם שפרט תקשיטי היתה אנית-השיוט, שהסיעה טיילים באגם הטירגרטן. הוא פשט את ידיו, אימץ את מבטיו ואת חושיו, גשש ורחרח. הוא לא דלה אף רסיס חיוני מתוך כל המראה מסביב. כעדת מתים נראו לו האלונים המפוארים והאנדרטות הנצבות לנפשותיהם של נסיכי הצלילים מוצרט, בטהובן, וגנר, לסינג לוחם ההומניסמוס, וקציני החרב, הגנרלים וזרעי ההונצולרנים. נביבות מוחשית כמעט שפעה מתוך שפע המראות וחלחלה לתוך פנימיותו. משגביות הבנינים העיקה על קומתו והכפיפתה. הוא חש לחרדתו את קרבתו של מצב-הרוח, המאיים להתפתח בקרבו עד כדי מחלה מכרסמת, שכבר הגדירו בשם התרוקנות הישות והתפרקות המנגנון החיוני. אף את הריקניות הזאת השיג במהות מוחשית. הגדרה מופרכת מעיקרה, שהוא דווקא לא מצא בה כל פירכא. ועובדה זו עוררה בו חרדה רבה לשלום מוחו. וכי מה יש? – נימק לעצמו – גם האין, כמו הטבע, אינו סובל את הריקניות המוחלטת.

הוא היה סופר, אמן העט, חבר לקהלית הסופרים המחברים, שמפאת הרבוי העצום של חבריה יצאה מכבר מחזקת כח והפכה לשכבה צבורית, למעמד כמעט, שרק מחמת הרגל מסורה היו עדיין חופפים על הנמנים עליו התארים “בחירים”, “מחוננים” ו“בני עליה”. בבירת גרמניה, המטרופולין לאמנויות יפות ושוק בין לאומי לפרסום ולמיקח וממכר של כשרונות, רב כל כך מספרם של התעשינים למלאכת הספר והמומחים לחבור ספורים, ביוגרפיות ומחזות, עד, עד שבלי חרפת בושה אי אפשר היה לו לאנין הרגש להשתייך על חוג אנושי זה. כל קורטוב ניחוח של האישי פג משכבר מהתוצרת החבורית הזאת, פרט ליצירות בודדות של פייטנים רעבים, חולים ומושבחים. רק מי שזכה לפרס נובל הותר לו לספר בחבו בספריו על נפשו ועל מדויה, ואילו כל האחרים שטפלו בכגון זה נחשבו למשעממים, לגנחנים משעממים. הלבטים נחרזו עם חטוטים וזעזועים הוכתרו במרכאות הביטול כמו הגעגועים. שבירת כד הנשמה על מבוע המסתורין וחפושי צורות ובטוי נחשבו כסימנים לעלגות לשון, לגמגמנות ולכבדות פה. ולא של כוח. לאחר שגורשו מספירת הספרות היפה הירח, הכוכבים, החלום, הנשמה, על אחת כמה אלהים (שלו נתייחד מקום בבית הסוהר של המטפיסיקה הדיאלקטית בלבד, תחת פיקוחם של אותם הסבים של החכמה היבשה והשכלתנית) הרי לא נותר להם לשיר, לספור ולמחזה אלא לשמש את היצרים הזחלניים של הרכילות, הסקרנות הקטנה והרכילות המדינית או המעמדית החברתית. העובדות – תולעי המציאות – אכלו את החיות של האמנות. המצליחים במקצוע, שלספריהם היה ביקוש בין הלקוחות, הקדישו את קולמסיהם לתנות את פרשות המפורסמים (המדינאים, הגינרלים, המנהיגים שעלו לגדולה, הממונאים אילי הכסף או האבירים בין שודדי שיקגו). ביוגרפיות של אישים בעלי השפעה לא פחותה משל נפוליון, ביסמרק, לנין או לפחות של הדיקטטורים החדשים, בני הזמן, נחשבו סחורה ספרותית משובחת, ראשונה במעלה. ורק כוכבי ראינוע יכלו להתחרות במדת חשיבותם עם מצביאים ובלשים. מבלי משים עשה עכשיו מעין קצור מאזן לחייו, למפעלו. זה היה יום כפורים שמצא אותו לפתע באחד מימות כל השנה על גבי המדרכה בבירת גרמניה. כן, הוא הנהו סופר, אמן העט, חבר לקהלית וכו'… אלא שהוא לא יוצלח, נחשל בנחשלים. את חיי האמנות הגדולה לא השיג ואמנות החיים הגדולים היא ממנו והלאה. מדהימה עניות הביוגרפיה שלו. (מלבד מות אחיו, המפעל היחיד בר הערך). אבל הוא רוצה, הוא רוצה לתנות את האפס המאיים, שהוא נושא בחובו, את הלא מאומה הקודר שלו, את קרב הדרקונים המתחולל ברחבי מוחו. כל כוחות ההויה, המתקוטטים זה עם זה, יחדו לעצמם את שדה הקטל בין קמטי מוחו. הלא גם הוא אדם של אלהים. אמן הוא, הכותב בדם ובהשראה. האין זה עוול, שהוא הכהן המקריב את חיי עולמו על מזבח היצירה, הוא רבן בחיפוש הצורות, הוא הנהו כה מוזנח, מודח, מוקע מעמו וממולדתו, יושב פה בנכר בודד על ספסל בטירגרטן, בקרב תפארת זרה?! האם לא הוא שכתב באחד מחבוריו את הפסוקים הנכונים הבאים: "שמעו נא קוראי: אל נא תבקשו ממני תיאורי הוי וציורי היש. היש הרי הוא יש ממילא ותמיד. החי עצם קיומו מכריז עליו וישנותו היא ציור קלס דיוקנו. הבשרים והספוקים, הזריחות והשקיעות הצונחות על פני שדמות עוטות ירק, אינם זקוקים למחלצות השיר. אולם צאו וראו בני עולם בהדר זיו הנסוך על פני האין. אין-שעור כוח ומרץ איתנים צפונים באין ומאליפות גוונים דולקים בו. אילו היתה קיימת בוודאות אפילו טפה קטנטונת של אין היתה גם כן ראויה להשתית עליה את החויה. האח, אמני אמת, צאו אל המטפיסיקה, מרחב אין קצה בה להלך הרוח! פשטו בערבותיה ושוטטו ברחקיה. או אז תהיו כולכם בנים יחידים, בני אין אחים, אישים עצמאיים תהיו, אדוני המקור ואמן לא יגע בכנף טליתו של חברו. “אי, אמנים!”. – שאג פעם בקול ממש בין קירות חדרו עד שהחריד עליו את בעלת ביתו הזקנה, שכבר לטשה בו לא אחת עין חשדנית.


פרק שני    🔗

צריך היה לשנות את מושבו. חויה מעיקה פגה לפעמים או מפיגה לפחות מקצת מחריפותה על ידי עשיית שינוי במשהו חיצוניי. ומה גם שלא היה לו כל הכרח בישיבה על ספסל זה ובשדרה זו דוקא. פרוטומת־השיש של גיטה, שנצנצה לפתע לפניו (אכן, עיניו קלטו את מראיה גם לפני כך אגב היסח הדעת), נתנה לו יסוד לשער, כי אף היא גרמה לא במקצת להתססת המרירות בנפשו. השקט האולימפי של הגאון העריץ השתפך בעולם הזה בהמון אנדרטות ומאות כרכים עבים של מבקרים ומפרשים, המהוים ספרות גיטה, והעיק בגדלותו על כל בני־הנשרים, השותתים דם ושגעון בבית־הסוהר הקוסמי, המכונה מלכות האמנות. תשעים וחמישה למאה מפיטני אמת בכל הזמנים נמקו בחלים ובענים, נשתגעו או התאבדו, מהם גם נשתסעו בידי האספסוף, ורק הלזה מויימר קצר זרי דפנה בחייו ולאחר מותו וגורל בני המוזות לא נגע בו. האיש קם רוטן ורוגז. ההתרחקות מגיטה גרמה לו הקלה, אבל גם הטרדה כל שהיא, שכן הכרח היה לו לבחור לעצמו מושב אחר, בגן משתרע שני קילומטרים לארכו וקילומטר לרחבו, המכיל בקרבו עשרות שדרות, מאות ספסלים ופנות־נוף לאין־שעור, שכל אחת מהן מצוינת על־פי דרכה. נטיתו לצוד פסוקי־חטף משיחותיהם של הזוגות המתלחשים (הרגל זה היה אמצעי התחבורה היחידי כמעט, שגשר בינו ובין החברה) הניעתו להשתכן על יד זוג אחד, שהמתיק מבטי־ליבוב וגניחות־גומלין, אלא דווקא לשם כך היה נוח לו יותר להעתיק את מושבו אל הספסל שמנגד, בשביל שיהיו מבטיו מכוונים מול בימת המשחקים. ברם, משנתבצר מנגד נתישב הזוג והוריד את המסך על הבמה ואף קם וחמק לו. אותו טירגרטן גמלוניי לא העניק מימיו לאיש מאומה, מלבד טלטלות והשליות.

אין אדם בכרך מסוגל לדעת איפה מן הראוי לו, או איפה רוצה הוא, לשבת בזו השעה ובזה הרגע. יתכן כי משהו צפוי לו אי שם בשעה זו שהוא יושב פה. כל היקום הכרכי מתעופף בסחרחורת־סנורים וזורע בתושביו היסוסים, המחלחלים עד שרשי כל נפש. עכשיו סבור היה האיש כי את שעת־הצהרים זו, הלוהטת כביום קיץ, טוב לבלות בפרויסן־פרק, מקום־הכינוס לגופים ערומים, המשתזפים על גבי הדשא, שהשכיבה עליו הותרה בפרק זה בימים מסוימים של השבוע ובשעות מסוימות של היום, בהתאם לפרטי־הדינים המפורשים של שולחן־הערוך הגרמני המדויק. משהגיע לשם בחשמלית מצא את הכנוס במלואו. על פני כל שטח הגן, המשתרע בצורת משולש בקרבת שדרות הקיסר, נתבצרו זוגות, כנופיות ובדידים, מהם מיושבים ומהם שטוחים על גבי מרבדי הדשא. גברים ונשים המעורטלים כדי השעור המותר לפי החוק הפרוסי ספגו קרני שמש מתוך אותה ביתיות יסודית, שבה הגרמנים לוגמים בירה. המשפחתיות הגרמנית קימה את עצמה בפרהסיה במלואה. הגברים המפורקדים הפיחו את מקטרותיהם לתוך חיקי נשותיהם ושערותיהן. נשים סרקו את שערות תינוקותיהן או פלו את כלביהן, סרגו פוזמקאות או הטליאו כתנות. בחורות קראו עתונים מצוירים או קונטרסים במעטפות כתומות. זוגות אהבהבו זה את זה בלי חשש מראית עין. ילדים זרקו כדורים ומבוגרים התגרו עם כלבים. בודדים נחרו משנתם. אשה רזה אחת (ודאי בת־זוגתו של מחוסר־עבודה) הניקה משד צמוקה את עוללה, השבע היחידי במשפחה, ובעלה שעל פניו נחרתו קמטים, פסוקים מפרשת חוסר־עבודה בת כמה שנים, הציץ מבעד תמרות עשן מקטרתו מתוך עיון מחשבה לאה וטורדנית בפה העולל, הסופג לרויה חלב מרותח בקרני שמש. כנופיה אחת שחקה בקלפים. זו היתה ראוה קרתנית בגבהו של הכרך. מרחצאה שמשית בקייטנה צבורית. כדאי היה לאיש, הסופר המסתכל, להצטרף לשהות־מה אל מסבה משפחתית זו. אף הוא חלץ את נעליו וגרביו, פשט את מעילו, התיר את עניבתו, פתח את חלוקו, הגיע את יחפות רגליו בדשא. מתוך כך נשפה אליו זכירה מהילדות המיוחפה.

מכיון ששכנתו למשכב הדשא (היא היתה לרגעים כמעט שוכבת בחיקו) פתחה לרווחה ירחון מצויר, צנח לשם מבטו ממילא ונשקפה לו תמונה זרועה קרניים מצולבות, השופעות ליל ירח קיציי, השט באד הזיתי. בגזוזטרא תלויה בחלל, מצנצנת ממרחק, ישבו בני זוג ומתוך פיותיהם הפעורים שתקו איש לתוך רעהו. נראה עליל כיצד הם סופגים קרני ירח ופולטים קרני שתיקה.

הללו היו רגעי קורת־רוח, ששימשו לו תגמול בעד נדודי־יום. הנפש שאפה רווחה, מאחר שהמבטים לקטו, כצפרים במקוריהן, פירורי מערומים שהוא כל כך רעב להם משכבר. במשך חדשים, ואפשר לאמר, חדשים רבים, לא קרב אל גויה נשיית ולא התיחד אפילו יחוד רוחני עם אשה, כאילו מבין מיליוני הנשים בכרך אף אחת לא נועדה למענו. הוא נכסף אל אשה אצילה, רוחנית, המלכדת בחובה את סערות התקופה עם הזית ימי הבינים. ואולם בנות הזמן בכרך היו או בעלות־בית או יצאניות. הוא היה מתנה אהבים רק עם הנשים המתוארות בחבוריו ושטחי־עירום בשריים היה חוטף בגניבה מבעד לוילאות החלונות של המעונות הנגדיים. אף הללו היו משל גויות זקנות וכעורות (רק הכעור מוקיע את עצמו ואילו היפי חס על כבודו ונחבא). והנה כעת… פה… לאחר שנגלה לו היכל־המערומים (תגלית זו נעשה על ידו בזמן האחרון) הוא, הרווק, השרוי בלא אשה, התנפל במבטיו על הטרף וזלל בשרים מן ההפקר. (והרי זה אסור? הרי זה מעשה שפלות? זו היא חזירות? אבל כך… היה מכורסם רעבון; הוא היה איש מעונה, שהטבע גזל ממנו את מנת מזונו המיני, המגיעה לו, והוא גבה מהקוסמוס את חובו). טוב היה לגויתו המתחממת בשמש. טוב היה לגויה. אף הנשמה שאפה נחת.

מתוך התמונה שבירחון המצוייר צף ועלה, כדלי מבאר, ליל קיציי אחר, שהיה טמון, משמע, בלשכת־הגנזים של זכרונו ולא נשאב עד היום לתודעתו. פעם, בחצות ליל קיץ, בשובו לבית אבא, ראה את אחיו הצעיר שטוח על הספה בגזזוטרא. בפניו, המוגהים באור ירח, היתה טבועה ארשת מוזרה, לא מוכרה לו. האח, משחש בנוכחותו, נתרתח כנתפס לדבר־מה, שהחפוי יפה לו והמשיך על פניו חיוך ממותח ומעושה, בו ברגע רטן בנעימת קול מאונסה מקצת, שעליצותו היתה מחולחלה רטט־בכי; “האח, טוב לי אור ירח. טוב”! “כן, אור ירח”! – ענה האיש, שלבו נקפו משום־מה בשל פסקה זו שנמלטה מפיו ועשאתו כאילו שותף לדבר־סתר. את ההמשך לכך אינו זוכר. הנאמרו עוד דבורים ביניהם באותה שעת לילה? ההשתהה אז בחברת האח או שפרש מיד לשינה? מאחר שעד עכשיו לא ניעור אף פעם אותו מקרה בזכרונו ורק הרגע צפו לאויר עולם הלילה ההוא, בוהק האור הירחי (הוא היה עז, מזעזע, ממש מעליב), ואף בת־הצחוק הירחית של האח נתחיתה הרגע, כאילו נתעברו הצהריים השמשיים שבפרויסן־פרק וילדו מחדש את ההוא הלילה במלואו. כעת נתחוור לו גם כן פשר אותו חיוך ירחי, שקוי נועם וטריות, שרחף על שפתי האח. זה היה חיוך ההחלטה, השופע מתוך מעמקי הטמירין של בר־נש, בחרצו דבר החותך גורל עצמו. האם לא באותו לילה גמלה בלב האח ההחלטה? יש, משמע, תחושת־נועם מופלאה, בפסק הקץ, שהאדם חורץ לעצמו. האם לא צפין בהשגת המותיות טעם חיות מיוחדת?

אחי העדין! בין כל הסגולות הטובות, שחננך בהן הטבע – יופי, ילדות מבהיקה, בריאות ושכל טוב – לא נעדר ממך גם הכושר למות מרצון… המפעל העצמאי ביותר של בר־הדעת. וחילופך בי, החי התשוש, השופע פצעים וכתמים, מומים ופגמים. ככלב הנני מרותק בשרשראה אל עמוד הקלון, עמוד החיים. מאוויים עכורים תוססים בי; התאוה לכשרון פורעת בנפשי: דימון התהלה מתעמר בי. פייטנים ופילוסופים קולעים בי את כדורי־הרעל של מוחותיהם. חיי נפשות רבות פורצים לתוכי ובתבעם ממני את תיקונם האמנותי הם מקפחים את חיי נפשי. להקות צורות ודמויות מרדפות אחרי: “בטאנו נא!” כזאבים ישתוללו בחובי יצרי היצירה. כעבד שואף לאדנות כן אתאו למשחק צבעים וצלילים. “אמן אתה. לך לא ניתנה הברירה!” – נוגש בי קול טרחן בלי הרף. “אין יש לך פטירה. הכל ניתן לך, כל מוראות הקיום, פרט לכושר ההתאבדות. ואם אדון אתך לחייך, אבל אי אתה רשאי לקפח את אלפי החיים השוקקים בחובך. יערות, שדות, גנים, צפרים, אהובות, החיים והמתים, ואחיך האבדן בכללם – הכל משמש לך בד וחמרים. ככילי הנך חרד על חלקך במרחשת הצורות. אי אתה יכול לשלוח יד בנפשך. אי אתה יכול, לא, לא תוכל!” – כן, לא אוכל – והוא הגביה את קול מחשבתו – סלח לי, אחי, – הביע כמעט בחתוך־דבור – שלא אוכל לעשות כמוך. והרי גם לחיות איני יכול – התחנן ואמר כמחפש פצוי של זכות לעצמו בפני אחיו הבא בטענה – איני מוכשר לחיים, מכיוון שהנני מסוער חשקים ונפשי גחלים תלהט. אחי היקר! הנני כה מלא אלהים וחיים גדולים עד שאין בחובי שטח־תפיסה בשביל חיי הקטנים, פרטיותי העלובה. שירת היקום הסוערת בי מנשלתני מעל כני. הנני ישות היושבת פרזות, מטרה לכל רוחות־פרצים, המלאי חזק בי מהכלי. איני יכול לחיות. הנני כמעט לא־חי! הנני מתפוצץ, אחי.

חום היום גבר. מבטיה המלטפים של השמש התחילו לדקור את הגויות ולטפטף מיץ־שינה לתוך העינים. וכאילו בפקודת החום, החוק העליון של החיים, הוסיף האדם לקרוע מוסרות. גברים ונשים התפרקו מתוספות הלבשה וזרקון בזו אחר זו לעגל הזהב השט במרומים. נשלו שמלות, חולצות, ביריות, מחוכים, גרבים וחלוקים (הכל, הכל, עד העור וגם הוא העור, היה תוספת). גברים הציעו לעצמם את מצעותיהם על גבי ברכי נשותיהם וגלגלות נשים צנחו על כתפי הבעלים. הבדידים נצמדו אל הדשא. יש מי חובק אילן. בטיוליו בסביבות ברלין התבונן האיש לפעמים מתוך הרגשת־קנאה בגויה בודדת, המפורקדת לבטח על גבי מצע שדה או יער, ישנה ללא רתת לתוך חלל המולדת, כמפגינה לגל את ברית־השלום השורה בין טבע ונפש, בין הכוללות והפרטי. האיש לא היה מסוגל לדאבונו להרגיש במלואו את טעם השינה המתוקה בחיק הטבע, הטבע בלבדו, מתוך השלכת היהב על כוחות הבריאה השומרים, אות לדבקות האדם ברגב ובנוף. ודאי על שום שהשינה בשדה – שיא הרגשת החיים – היא רק קנינם של השמים למראשותיהם את עפר אדמת מולדתם הממשית ולא של גרי עולם, כזה האיש, ששכב על גרמניה מולדתו הרוחנית. "הנה, הנה, את כולכם שמתי תחת ראשי, הייגל ופיכטה, לנאו ונובליס, הלדרלין וקלייסט, שופנהויאר וניצשה – דבר האיש במרי רוחו – ונפשי ריקה. אתם גאוני אשכנז אספתם את רוחי התועה על פני תרבויות עמים, אתם נתתם לי מקלט על פנת גג מהיכלכם הנשא. האם לא אתה יוהן ג. פיכטה החרדת את מוחי בפסוקיך “בתעודת האדם”: “קדרות ופחד העיקו על פנימיותי. קללתי את היום בו נולדתי לחיים, שאמיתם וערכם נעשו מוטלים אצלי בספק, בלילות נדדה שנתי מחלומות זועה”?! קדרות ופחד. הנני מתפוצץ, אחי!

נים זכזך, כעין סיב דק וטופסני, לפף בכל זאת את אשמורות עיניו. הוא חש את עצמו שוקע לתוך מצב־בינים, המרחף בין החזות ובין ההגות; מפולג לחצאין: החלק הער של ישותו מרגיש את הניימנות, המזמזמת סביבו כזבוב מגודל, ואילו החלק הניים משקיף מבעד ההזות על השטח הער של ישותו, הממתיק שיח־שיג עם ישות חמודה, כמדומה אשה, אחת הדמויות הנשיות המופקות בחזונו מתוך חלל העלמין בשביל להתארח עמה לחברה בעולם הזה.

כמה נלבב ואדיב הוא יצור־החמודות, הלוחש לו לתוך אזנו דברי קלוסים משובבי נפש. “אתה איש חי, אמן גדל־הכשרון, הלל לך! הנני מנשקת כל שורה ושורה מחיבוריך המופתיים”, שומע הוא במפורש כבהקיץ. ברם, לפתע התלבשה הדמות בדיוקן האח, שקרב אליו סמוך־סמוך ככל שגופניותו התמוגנה ונמסה מעוצם החום (כאילו התמוסה הגופנית שימשה תנאי לפגישה בין שני האחים, השרויים בשני אזורים הפכיים), סמוך־סמוך, כדמות זו המתנגשת עם חברתה על גב בד ראי־נוע והיא נכנסת לתוך־תוכה וגם שם בתוך הזולתיות היא מהלכת ורוחשת חיות. ומשנתחוורה מוחשיותו של האח לקלק הלה בלשונו ככלבלב את תנוך אזנו ולחש לו לתוך האפרכסת:

– הזוכר, אתה, אחי, כיצד הרבצת בי פעם חזק־חזק? אתה הורית אלף־בית לי התלמיד הסרבן וקשה־התפיסה. לא יכול מוחי להשיג בבת אחת את האלף והבית. ואתה הרבצת בי חזק. בכיתי –

והאח הראה לו במוחש את עוית הענויים, שקפאה בפני התלוי, כפי שהם נגלו לו על גב החבל במרתף.

– כן, אחי – ענה לו הישן בבינה עירה – זכור לי אותו מעשה. דמעותיך זלגו על דפי הסדור וגעיתך זעזעתני עד עומק הלב. חשקה נפשי להשתפך גם כן בדמע, אלא שהבלגתי על כך, מאחר שלא נאה הבכי למלמד להועיל. ודאי משום כן הוספתי להרביץ בך כי לבי ההומה לך פרח ממני ונכנס לתוכך. ואני בקשתי להכות על לבי. אחי היקר, מה חי היית אז! אור החיים שפע מעיניך ומכל חזותך. ומדי אהגה בך אראך באותו דיוקן, מוגה בההוא האור ופיך שופע בכי. כמה מעציבה היתה אפיזודה זו!

– וגם בזכרוני נתעוררה האפיזודה ההיא ברגע האחרון לחיי, בההוא הרגע. – הה, אחי!

– מתוך חזו פרצה יבבת־חרטה ממושכה, הניגרת, הוא חש זאת בעליל, לתוך ההויה ההווה, לתוך ירק הדשא, לתוך הגרמניות הנכריה. איזו הבלותא – מהרהר הוא – להתחרט על עובדה, שאין ביד כוח אנוש, ואפילו לא בידי אלוהים, לבטלה מן המציאות. בכי האח מתגבר והולך כמו אז, בשעת המכות. זה הבכי, שפרץ פעם, לפני שלש שמיטות, כיצד היטיב להשתמר בחלל היקום בטריתו! איפה הסתופף במשך השנים ומה כלי הכילו, שהצליח לקיים את עצמו במלואו?! פעם סחת לי, אחי, בדרך הלצה: “אלף זו בכמה עמל עלתה לי עד שנקלטה במוחי. ומשכבר סיגלתיה לי בקושי נתיצבה נגדה הבית והתנגחה עמה ודחקה את האסל עם שני הדליים, עד שהפלתם לתוך באר עמוקה והיא תפסה את מקומם. ולאחר שכבר השלמתי איך שהוא עם הבית וחקקתיה במוחי והאלף צללה לתוך הבאר האפלה באת והוצאתה שוב משם והתחלת לקנתרני בה. אותה שעה נדמה לי כי באר האפלה גאתה ועלתה עלי לבלעני”. ובדברך זאת היתה בת־צחוקך המבוישה והכאובה, המהוססת בשרשה, מפזזת על שפתיך, כאילו ההיתול, הזר לאפיך האציל, היה טעון כפרת־תיקון בארשת־הכאב, שהיתה מפעפעת בחיוכך. כעת בנתי – נמשכת מסכת הנים בהקיץ – זה היה בכי־ניחוש שלך, אחי, האציל. נבא לך לבך כי מוחך הרך והעדין לא יעצור כוח לסבול על גבו מטען כה כבד כהאלף והבית יחדיו, כפולמוס האני והאתה, כדו־קרב בין חד ותרי, כי לא תוכל, אחי, לעמוד במלחמת הקיום המשפילה את הנפש עד דכא. אתה, אחי, בקשת מעודך את האחיד גם בתודעה; חתרת להשיג חד בסיס, קורט מגובש, הנעמד כולו על גב עצמו ומהוה חטיבה שלימה, ששים סתירה והזמה אינן חלות עליה. יען לא השלמת עם רבוי הדברים המכחישים זה את זה, בקשת זיז ממשי מוצל מתוך אוקינוס התהו. הכי לא נמתח חוט טמיר מהאפיזודה ההיא עד רגע התליה? הכי לא היתה האלף וו עליו נתלית?!

“אבל הרי אתה שקוע בנמנום, המחליש את כוח השופט שלך, משום כך זוחלים למוחך הרהורי־הבל שכאלה, ויתכן כי אינך אלא חולם!”

אכן, הניימנות התקדמה וכבשה ככוח־חוץ שטחים מרשותו העירנית וזרקתם לתוך איזור התרדמה. ועדיין לא חש את עצמו ישן גמור ברדימה זו, המפקיעה את הישות מתוך עצמה ומגלגלתה אל הנגדיות, לתוך משהו שונה הימנה, מאחר שגם נים זה היה בחזקת הויה פעילה, המרחישה את עצמה במדה לא פחותה מן הערות, כאילו לא האדם היה נתון בתוכה, אלא היא, השינה, היתה מקופלה בתוך האדם, דהיינו, השינה ישנה את עצמה בתחומי ישותו של האדם, שהשיג זאת בתודעתו. ברם, גם הגדרה זו לא היתה כדי מצוי החויה המופלאה של שינה בהקיץ, שהוא, הסופר, שאינו מוצא ספוק בשום מעמד נפשי כל זמן שאינו מצליח להגדירו אגב מתן דמות אמנותית, כבר השקיע הרבה מאמצי־שוא בחפושי־בטוי לשם תיקינה האמנותי. לא עלה הדבר בידו בעיקר על שום מאמציו המרובים, שנטלו מאת החויה את עצמאותה והפכוה למצב, העומד בניגוד גמור לסוד מהותה. נמצא, כי שינה טרופה זו לא היתה כבר היא בלבדה ולעצמה אלא היתה בתוספת רצון להגדירה. ואילו עיקר טעמה היה בעצמאותה המבודדה.

ככל שגברו בו חמרי־התרדמה כך תקפה פעלתנותו של כוח־מה בישותו, שהיה מוחש לו כסגן עצמו, ממלא־מקום זריז ופעיל החושש להחמיץ דבר מה שמא בינתיים יתעוררו הבעלים בפועל וידיחוהו מעל כנו. אותו מורשה, משנה לו, גירש אחד אחרי אחד את ילדי נפשו על מנת להתנחל לבדו. עוד מעט ואף הוא המנמנם גופו סולק, אם כי לא לחלוטין, מאחר שאף על פי כן היה עדיין קיים במציאות, אם כי רק כגון ערטילאי אחד, בצורת עין או אוזן, או משהו יותר דק ורוחני מכך, המפקח על הקיום. הוא עשוי היה להיות נעדר ועם זה מצוי, מבלי שתהא איזו שהיא סתירה בכך. הוא הגיע אל החוף שמעבר לסתירות. בעצם, הוא לא היה יותר בר־נש אלא מין כלי, וביתר מוחשיות, פרוזדור דרכו מעופפת השינה בצורת עוף, המשירה במעופה נוצות כפתותי שלג לתוך העינים. עוד מעט קט אזניו נתמלאו רעש פצפוצים וזמזומים כקנה־רדיו בשעת ההפרעות ומוחו היה מלא כתית ופתית של חצץ מידרדר וידיו משכו משם את הנוצות, שהפכו בבת־רגע לשערות בנות גוון הדבש, כשער שכנתו, זו שדפדפה תחילה בירחון מצויר, ומשאחז בהן באצבעותיו נשתבררו ונעשו דקות ומתנוצצות כקרנים. “טוב לי!” לחש לו אחיו לתוך האפרכסת. – ומשונה מאד, שאי אתה חולם אותי אף פעם כשהנני תלוי על החבל במרתף!" “אבל הנה אני חולם אותך. אתה נראה לי חי, חי מאד!” “לפי שלא מתי”. “ובכן, יש לי אח חי בעולם הזה?!” נחשול חדוה משתפך בבשרו. עכשיו הוא חושש להקיץ שמא תתברר לו טעותו. “ואם אתה חי למה עשית זאת?” “הבשל האלף בית?” “לא בשל כך” – ופני האח מביעים שובבות עליזה מתוך נכונות לגלות בלחישה את סבתו הסודית של המעשה. “על שום שלא חפצתי להיות ילד לעולם” – לוחש לו האח מתוך ארשת טמירה. “זאת אומרת, לא חפצת להיות ילד־ילדה?” “כן, כן. גבר־אשה”. הוא נזכר בשערו המתולתל של האח יפה־התואר ובבכיו פעם לפני אמא “גזזי לי את התלתלים. איני רוצה להיות ילדה. הכל קוראים אותי ילדה!” “אל נא תבכה, אחי!” הוא רוחש את המלים בקול רך ועדין. הוא מושיט את ידו ללטף בה את שער הילדה, אולם בו ברגע דמותו הגופנית של האח נמסה והולכת כקרנים והיא משירה פירורים, הצונחים כאיצטרובלים לתוך שק, ובעצם זו היא לטאה, המפרפרת בשק. "ושוב איני יכול להיות מת. וגם אתה, אחי, יושב בתוך אלהים, ואלהים זורם בך כנחשולי ים גועש. הלא כה אמרת לי: “הנני מתפוצץ, אחי!”.

אותו רגע הוא צלל לאפלה ארוכה, מאחר שגם ממלא־המקום נסתלק וישותו, שנותרה בלי מנהיג, נעשתה הפקר ליצרי־טירוף מזוועים, שניצלו את גופו וזרעו בו תאוות משונות, הנאות מבולבלות וספוקים נתעבים. הוא האיסתניס, אמן אנין הטעם, הבז לחומר הנרפש, הסולד משמץ תפלות, שגזר על עצמו מרצון מאסר־עולם בכלא־הבדידות, רווה בפרהסיה דודים עם גופה נשיית, מפוקפקת־התכונה, אל נכון אחת מבנות קורפירסטנדם המחוצפות, שפניה הפיקו אף על פי כן משהו מולדתיי, חזוי משכבר השנים. אהה, הוא נתגלה לעצמו בצורה כעורה זו, שבה החלום הסכסכן מציף על פני החלקה את כל הרחישה הנבאשה הגנוזה במסתרי האנושי והוא מערה על פנינו את שופכין הסחי והניוול הזורמים בקרבנו. יצאנית זקנה העתירה עליו מפה מסריח יין נשיקות וקלוסין, שנתנסכו לנפשו כמשקה מחיה. “אתה הנך סופר כביר־כוח, חכם גדול, אמן חד בדרא, הנני מנשקת כל שורה מחבוריך המופתיים. בקרוב תתפרסם כאחד מאנשי השם אשר מעולם!” – דבר פה שכור והנפש יצאה לקראתו בחינגה. “טוב, אחי, שגם אתה כאן הנך נוכח פה בשעת שמחתי ו… שגם אתה הנך חי ואני רוצה שגם אתה”… הוא שמח מאד, שגם אחיו שב לעולם הזה ושגם כן ידע כמוהו את האשה, השוכבת עמו בזו השעה. כמה צר לי – שאחי האהוב קפח את פתיל חייו בעודו באבו בטרם הרווה את גופו תענוג אשה. “כה מעט חיות בגוף, אחי היקר. על שום מה נחפזת לעשות זאת? הלא בחדלון עשויים אנו להיות בהמון־המון זמנים, ואילו ההויה ניתנה לנו רק לשבעים שנה ולפחות מכך, ולמה נקצץ בידינו את חיינו?” רחמים גדולים ממלאים את לבו לגורל אחיו העלוב. “שור, אחי, מה טוב, מתוק לי, נעים לי מאד, אשה לי, אשה חיה, אשה שהיא כולה שלי. בת חלומי, וכלל לא אראנה בהקיץ. והיא איננה שופעת דם ולכלוך כמו ההן החיות”. ולפי שעיני אחיו נעוצות בו בתמהון הריהו מתנצל בפניו וסח לו: “וכי סבור אתה שהנני בר־נש מנוול, בעל־תאוה נבזה, שואף כבוד ופרסום? מה?” כן, ודאי שהנני זאת! הנני שטוף תאוות נבזות וגאוות פסולות. תמיד הנני להוט אחרי נשים ותהלה!".

הוא נעור מתוך הזדעזעות הישות כהלך רדום על אם הדרך, המקיץ בשל רעשושי גלגלים מנסרים סמוך לאזניו, הנשמעים לו בהתגעשות רבת־כוח. וזה היה מגע מטאטא ברגלו. הגיח מתוך מאורת־השינה כשכור משלולית. שפשף את עיניו, הנסוכות תמהון. האמיץ את מבטיו. בקש להאחז שוב במציאות מלשעבר ולא יכול, מכיון שבינתים חל שינוי רב בראוה מסביב. לא גופי גברים ונשים, לא מחוכים, גרבים, שמלות. חולצות, ביריות וכתפיות, רק ריח של טבק, ריקניות, דשא ירקרק, כרך ענק, ומנגדו מטאטאן, הלוטש עינים תמהוניות על בר־נש זר ומשונה זה, שפרץ גדר ועבר – לא יאמן! – על כל סעיפי שולחן הערוך החמור והחמיץ את מועד יציאת־הכורח מהגן ב… ב“כמה”? – שאל האיש נבעת ומבוהל. הלה העמיד נכחו את שעונו מתוך ארשת פנים משתאים ונדהמים: “בחמשה רגעים מלאים, מיין הער!” “אדוני הוא זר?!” פסק הלה בקול אטום מרשיע והצליף פולסין בוז על הזר כעל מפיר סדר קבוע מבראשית, גונב זמן מתמחוי הצבור. אכן, גם לבו של האיש נקפו בצער ובזעם. זה לו שנים משדרך על אדמת גרמניה, נטל על עצמו להסתגל, עד כדי להפוך זאת לטבעו השני, אל נימוסיהם המתוקנים של בני הארץ הזאת. לבו רחש תודה רבה למראות־הנוף המפוארים של המדינה ולשיאים הרוחניים עליהם התנשאו כנשרים חוזיו והוגיו הגאוניים של עם הגרמנים. ואילו בחיי המציאות לא קשר יחסי־ידידות אפילו עם איש אחד מבני האומה הזאת. כמו בר־נש חשוד משחרת אותו במבטיה בעלת חדרו, בעברו במסדרון. וכמו אחרי בן בלי שם צעד אחריו המטאטאן, ועד מוצאי הגן במבטי חשד ותמהון. האין הוא איש מנודה לכל בני הכרך, המדינה, העולם? האם לא גורש הוא מן החיים?

הוא רץ כגנב. ולפתע נתחלחל ונעמד: “את האח המת, האח החי, הזניח לבדו שם, על יד משכבו, בגן!” הוא נפנה לאחוריו ורץ כמה צעדים לפנים הגן. ומשנרעש על ידי נפנופי המטאטא קפץ למרום, זנק לפניו ודלה את אחיו מתוך החלל, העמיס את ישותו החיה של האח על גביו וטלטלה בקרב החיים. בזה הרגע חש, מפאת המטען הכבד העמוס עליו, את ממשותם של הדברים. דומה, החיוני בפועל נגלה אליו. גופו שפע כפל־כוח. החזון הפך מציאות חיה. ובעקב הכובד באה לו הקלה.

אין מתן חנם. וגם החלום המעניק אץ ובא על שכרו. מטעמי המשגל, שנעמו לו על גבי רגע הנים, השקיעו לפיו קובעת גועלית, קבס גופני ממש, שגבר והלך ככל שהפליג לתוך ההקיץ. הוא, שהיה מוחזק איסטניס רוחני, שהשתוקק בכל ציבי נפשו לחיי תפארת וליחסים יפים, כיצד נבאש בעיני עצמו למראה דברי ההבל והתפלות, שניגלו לו בחלומו. האם לא מתוך נפשו חלם את הזוהמה הזאת? אי לכם, מפונקים! מסלסלים אתם את אישיותכם ומבשמים אותה בכל בושם, והנה לפתע, אויה, הי מסריחה! בא שר החלום וקורע מעליכם את המסוה. כאחד הריקים, כבעל תאוה מגושם, מתנהג גם האיש ביצור הנשיי, שנולד לו מתוך שנתו. ואף היא מדדה לו במדתו. מוקינית זקנה ומנוולת מכעור כרכרה לפניו על רגל אחת, כחה ונתחייכה לעומתו, עשתה העויות חן וקראה לו “בעלי היקר!” היתול מר! האיש הבררן, שהטיל דופי ברבבות נשים בעולם המוחשי ולא מצא ביניהן אף אחת נאה לפניו, בחר לו בחלומו מתוך עולם־הבדים את היצור הנשיי המזוהם ביותר לאשת בריתו. גינונים תאווניים נתעבים, שלא ניתנו להתפרש על הניר, שגם הוא, הסופר, הדוגל בשם התאור הממצה והבטוי המערטל עד גמירא, לא העיז להלבישם באותיות הלשון, לפפוהו ונסתחבו מפרויסן פרק ואילך כבליל נוצות מלוכלכות, הנסרח מאחורי האדם מחדר משכבו אל טרקלין האורחים. האין זה נכון כי כל אדם נוהה בסתרי לבו אחרי שני דברים, הזהב והיוצא מהגוף, שגם עינו כעין הזהב? האדם באתכסיה הוא נאלח. והישן כל הבאשה הכמוסה שבקרבו משתפכת לו על פניו. אף הוא, זוכר הוא, נשתכשך בשלוליות עכורה, שהפכה לפתע ביד בת זוגתו למרחשת כתומה, הדומה לזהב או לזה מן הגוף כעין הזהב, והיא, האשה, אהובתו, אכלה מתוכה לתיאבון ואף מרחה בה את פיו. “אכול, נזר ראשי, אהבתיך!” אמרה בשרבבה את מלתעותיה הכלביות עם שחייכה בערמה כלפי אחיו המבוייש, שפניו הביעו האשמה עצמית בגלל זה שהנהו עד ראיה למחזה מחפיר. “אכול גם אתה, חביבי!” לחשה האשה לתוך אוזן אחיו בלחש קולניי. אולם אחיו השמיט את פניו הימנה בביוש והורה לו בתשובה על השכנים המרובים, המסובים בפרויסן פרק וצופים עליהם. “על אחת כמה עם זקנה שכזו!” – התנצל האח. “אבל לא,” טען הוא, הבכור אין זו אשה ז… הרי זו עלמה בת טובים, מכרתי משכבר, יפת תואר, כפי שנראתה לי אז… בפעם ההיא…" לאט לאט ניגולו ונתפרשו כמה ענינים מהחלום, שהיו מטושטשים תחילה. דומה היה כי הדברים נדחקים ומשתרבבים מתוך צוארו של בקבוק צר. ההיא האשה, הזקנה לבסוף, היתה בראשית החלום יפה להפליא. כאילו בין ההתחלה ובין הסיום חלפו שיעורי זמן כדי חיי אנוש. ומשהעמיק כמה שלבים בבאר העבר נתאמץ מאליו כוח זכירתו ונאחז באילו זיזים ושרטוטים, המשורבבים מספירה רחוקה. הללו היו קוי פרצוף חזויים בלשעבר. נהרה התחילה מפצעת ועולה בדמות קרנים ונישרטטה כעין מצחיה של כובע סמוי עד שהתעגלה ככיפה. מתוך הכפה נתפרש פרצוף פנים נסוך חן ועלומים מגרים, שובביים. אי שם בקירוב־מקום היה שעון מתקתק ומחוגיו הורו על שעת ארבע אחרי הצהרים… שעה שהיתה תמיד מרנינה בקרבו. לפתע עף מני רחוק רשף והבהיר את לולאת הסתרים, המחבר את היום עם איזו עלילה נושנה, שיסודה בשעה ארבע אחרי הצהרים… הוא ידע: גרמו לכך אותיות גיתה, שהבזיקו לעיניו. הוא עמד בסימטה על שם המשורר בקרבת קורפירסטנדם. במרכזיה הסואנים של ברלין מבצבצות לפתע סמטאות צדדין, מעולפות דוק אלם, שורות בהויה קרתנית הוזה, שהסאן הקרוב מסתנן לשם מבעד מוך רך של שאננות. אם אמנם בתי החומות מזדקרים גם פה בקוממיותם ובקירותיהם המשטחים, הבנויים בסגנון המעשיות החדשה, השוללים בגבהותם הקודרת כל הלך־נפש ומוחקים רישומי זכירה בנפש על הקנים הנלבבים, הבנויים שם במולדות הקטנות. והנה הוא עמד בסמטת גיחה כמו אז… לפני… לפני עשר שנים… אז בשעה ארבע אחרי הצהרים, המספר 15 קפץ מתוך לשכת הגניזה בזכרון בו ברגע עצמו שהתנוצץ לעינים במוחשי. הלא זהו הבית בו התרחש הדבר לפני עשר שנים בשעה ארבע אחרי הצהריים. ומכיוון שלבו גהר והתנקף כמינתק, כמו תמיד בלשעבר כל אימת שהיה מעלה בזכרונו את הפגישה חד הפעמית ההיא, הבין: היא! היא שהופיעה פעם באופק חייו רק כדי רגעים מספר ושללה ממנו את מנוחת נפשו לאורך ימים, היא ישבה עד היום במסתרי ישותו והיא היתה היום הנפש הפועלת בחלומו!

לפני עשר שנים לערך… בסימטה זו… בבית זה מספר 15, במעון… מכר… בשעה ארבע אחרי הצהריים התחוללה הפגישה הראשונה והאחרונה בנו ובינה. היא אשה עלמה, כמעט נערה, שקויה חן ילדה, מחוננה ביפי כל הגילים – ככה נצנצה לעיניו ברגעי מספר ההם בהופעה מזעזעת זו שנעשתה מיד למענו עובדה מכרעת גורל. משולה היתה לאורח הנכבד בכל הקרואים, הבא, אמנם, במאוחר, אבל הוא צועד למישרים אל המקום בראש המזומן לו משכבר. אם גם באה במאוחר אבל היא נתישבה בחובו עמוק מכל. דומה היה עליו כאילו בההוא הרגע נשתסעו בעליל חייו לחצאין: מה שקדם לה ומה שלאחריה. הוא שמע קול מתוכו “הנה היא! חיה עמה או התאבד!”. ואילו משתי עיניה הזעירות – זוג פרחי דגן – שפע גיל שובבני מתיז לעג כלפי הגבריות הזאת, כל הגבריות החמדנית הזאת. מצחה הצר והעקשני הדגים את המרי כלפי בעלותו של המין החזק. ברם, הבוז המרושל, השופע מתוך שרשי יפיה העמקני, לא יכול היה לחפות על השלהביות הנועזות המרצדות כשטנים בפרחי הדגן ומפיקות מין רוחניות חמדנית מגרה, המבשרת מיניות בעלת אופי מיוחד. הוא נעץ בה את צפרני מבטיו מתוך חוסר נמוס מודע לעצמו. אולם היא שמטה ממנו את עיניה וכססה לרגעים את שפתיה. לא היו כמדומה שני יצורים כה מרוחקים זה מזה כמו הוא והיא ברגעים ההם. ערפה הביע משטימה גזעית כלפי אותו טרדן מציץ. והוא במעמקי רחשיו החיוניים: “ילד! להוליד עמה ילד! קצתי בילדי רוח. באמנות! ילד בבשר ובדם עם האשה הזאת! ואם לאו חיי אינם חיים!”. אולם ערפה הטיח אדישות קטלנית ומבטה בטא: “שכמותך מבחילני!”. יתר על כן: משהצליפה לרגע את מבטה כנגדו נדמה היה לו שהיא מגלגלת אותו ממנה והלאה, כמגרשת יצור ארכאי שכזה מהעולם, מכל העולם, מכיוון שהיא בוחלת בשכנות עמו, בכל צורה שהיא. ככה פגע בו חץ הביטול בו ברגע עצמו, שהוא התרומם ועלה על שיא מאווייו האישיים וכאילו חש בפועל את התבגרותו הגברית. זה היה עלבון צורב, שפצע את אישיותו ברגע התקדש לה חג. זעם רצחניי התלקח בקרבו. אילו אפשר היה לו לשלוח אש בבית ולשרפו על יושביו! אילו עצר כוח לפוצץ שטח אדמה זה ולהפיל את האשה תחת העיים! אילו ההין לתפוס את האשה כמלקוח, להרכיבה על כתפיו ולברוח עמה אל אפסי העולם. הוא לא עשה מאומה מכל המשאלות הללו. הוא יצא לאטו, בהצנע, מהמעון, בלי ברכת שלום, כגנב או כאביון. ומשכבר עמד בחוץ נתן את דעתו על כך כי בעצם לא הסתכל כל הצורך בפניה ואין הוא יודע לא את צורתה לא את גזרתה, לא צבע שערותיה ואפילו לא את גוון עיניה. הצעירה היא מאד או באה בימים? הגבוהה היא או נמוכה? מאומה לא ידע ממנה ולא רצה לדעת עליה מאומה. הוא גמר אומר להשכיחה מלבו, למחקה מזכרונו, לעקרה מתוך תודעתו, לא לשאול עליה פי איש. היא שהעליבה אותו עלבון בדם. מאומה לא נשתייר ממנה בזכרונו מלבד שעת ארבע אחרי הצהריים, חטיבה מפשטה, זמניות טהורה, המתרוננת בדמיו. עד שבא החלום בפרויסן פרק ושתלה שוב בקרב ישותו. את אשר מת במציאות שב וחי בחלום. את אשר נעדר ממנו בכל הזמנים. האח, אף ניד של בוז לא נשקף בצורתה החלומית של יפת התואר מלשעבר. האם לא היתה אז טעות בו, שחמק וברח ממנה כגנב או כאביון?

אותה שעה חש לפתע כי חטיבת עבר במלוא חיוניותה ניתקה כפלח סלע ונתגלגלה אליו. הוא חי כעת את שעת ארבע אחרי הצהריים. בניגוד להויה כולה עמד עכשיו בשעה ארבע אחרי הצהריים שבאז. ומה תימה אם לפתע נתחוורו לו כמה פרטים, שהיו מטושטשים לו לפני כן במשך כל השנים והוא הסתכל עכשיו בצבע עיניה הדגניות, בתבנית תסרקתה העשויה כפלי מקלעות מופשלים על ערפה, ואפילו צבע הטפיטין, כעין דבש בחלב, הופיע לעיניו חי. לבו התפעם בחזקה מרוחניות רוגשת. מבלי שהפקיע את עצמו משעת ההווה חי במוחלט את שעת העבר. וזה היה נטל זמני כפול קשה מנשוא. הוא ניחש את העילה למותו; הנטל הזמני הכפול, העולה על כוחו של בר־נש. אכן, עליצותו גדלה למעלה מכוחו. מההויה העליונה ניגרו אשדות שמחה בתוקף כזה, שהוא חש טלטלה נמרצה. ויותר מכל נפגע מוחו במקרים כאלה, מאחר שנאלץ להתרוצץ לכאן ולכאן, על פני שני שטחי הזמן ולפקח על הכל. הוא חש טעם טביעה. כלי נשימתו מסתתמים. הוא, המחונן בכוח סבל רב לסחוב על גבו משאות צער כבדים, בדידות, רעב ממש, התאבדות אח, מעמד של נדוי בספרות, לא יכול להכיל בקרבו רגע זריחה והתרוממות החדוה. כל נחשול קורת־רוח היה גורם לו כאב גופני. ניחא היה לו בסדר עולם זה, שהוא התקין כבר את עצמו אליו, זה העשוי חמרי רוגז, תרעומות, פגיעות ועלבונות. הכרח היה לו להחיש גם הפעם לעצמו מפלט מגאות החדוה אל תוך ההויה הדלה, הרוטנת, הנושאת בחבה יסורים ללא הרף.

יסורים? הוא שתה מצה אותם. והנה גם החלום הגיש לו מנה יפה. כל הכאבים בשל האשה, שהופיעה אליו פעם, על מנת להבזותו וחמקה ממנו, חזרו וניעורו בו. איפה היא אשתו על פי כל החוקים, שנעשקה ממנו בעריצות המציאות? איפה מושבה עכשיו? העודנה חיה או מתה?

הוא הטה את אזנו להקשיב לסאן הכרך, אמץ את מבטיו וצפה. לא, לא, אף תדמית ממנה, אף לא רחש משלה לא היו עצורים בכל הראוה והתשואה מסביב. לא היה כל פקפוק היא איננה פה! היא בכלל איננה שוב בעולם! שכזו! כפי שהופיעה אליו אז, ודאי שאיננה שוב. היא מתה או הזקינה או נתכערה. וכי אין זה היינו הך? וכי אין אשה מתכערת או מזקינה משולה למתה? והרי יתכן כי במשך השנים נפגשה לו לא פעם אלא שהוא לא הכירה. רק לשם בדיחה ניסה ללחוץ בפעמון המבוא, שלא נגש אליו מאז, לפני עשר שנים. שאל למעונו של מכרו… האדון… שומר הסף שפשף את עיניו והציץ בו במטושטש לא בלי הבעה של חשד… “את שמעו של האדון הזה לא שמע כלל… ברם, הוא פה הנהו חדש… בסך הכל חמש שנים משמש בכהונתו… שומר הסף הקודם? הוא מת, אדוני… מסכן שכמותו!”. ככה שמר המות לאורך כל הגבולין וטשטש בפניו את כל העקבות. הוא שהה עוד שהות מה מאחורי הדלת שננעלה בפניו מתוך תהיה על עצמו ועל מצבו המשונה. הכי אינו משול לאיש לקוי בדעתו, העורך ביקורים בבית העלמין? הוא מכתת את רגליו לחפש צללי עבר… אח מת… אהובה זקנה. יש רגעים בהם האדם רואה בעליל, שכבר נעשה גברא קטילא. ואין לו ברירה אלא להשתטח ולמות. למות! אין לך עובדה נוחה ובלתי מורכבה מזו. אתה אינך חי נמצא כי אתה מת. אתה מצוה לעולם ומלואו את החיים. “בבקשה, חביבי, חיו, חיו, והתענגו לכם על כל טוב. פרו ורבו. חברו ספרים. ציירו תמונות. אהבו נשים. ואני לא אהיה פה. הנני הולך ומת!”. משאתה מהרהר בכך, משאתה שם את כל חושיך על כך, משאתה נכנס כולך לתוך חויה מותית זו, באמונה אני אומר לכם, רב אושר צפון בה! כל המתבצר בחויה זו קל לו לחיות בגללה. ואלה הם החיים הנרכשים בזכות המות. אולם הוא הסופר השתוקק אל החיים לעצמם, אליהם בטהרם, לא כשהם מעולפים בסם המות המרפא. אלה הם החיים ברתוי פחדניי, בהתחבאות… ואולם הוא השתוקק לחיות בגלוי, בעוז, בדביקות בחיוני או… למות בפועל… כדרך שהיה מעשה באיש אחד (אמש קרא את הדבר במדור התאונות בעתון), שהשתטח תחת גלגלי הרכבת המהירה, ומשנתמעך נמצא בכיסו פנקס, בו נרשמו בדיוק עניני, בקוים אדומים, כל הרגעים, שבהם מצטלבות הרכבות המהירות. כמה תיכן ואיזן אותו אבדן את מותו. משמע, יכול שיהא האדם מטלטל את מותו בכיסו. מכלל שאותו מעשה הנהו טבעי ומובן… לא יחיד היה אחי לדבר זה… ושמא גם אני עתיד לעשות כמעשהו…

אהה, רק במדומה יכול היה להתרפק על המות, אבל בשום אופן לא להשיג אותו כעובדה, שעשוי האדם לבצעה בידיים. מוכן היה לפרוש מן האוכל והמשקה, מן האשה, אפילו מאור העולם, אבל כיצד ינדה את עצמו מאושר המחשבה ומציור דיוקנאות? ואילו המות במשמע פיטורים גמורים מספירת היצירה. הוא מנשל את האדם מעל אלהים. הוא עושק ממנו את כל הנופים. לא, לא, כל ישותו התקוממה נגד הגירושין מן העולם הזה, נגד הסיום החטוף של פרשת יצירתו. עדיין ישנם כמה מקצועות אמנות, שהוא לא חדר לתוכם. מדעים רבים שאינם נהירים לו. שיטות פילוסופיות שהוא טרם עמד על עמקן. כמה דתות חדשות ועתיקות סתומות ממנו. עדיין ישנם אוצרות חכמה ופיוט, שהוא לא שיחר אותם. עולמות רוחשים ובוערים בקרבו שטרם באו לידי גלוי. והכיצד ימות? כיצד יבצע בידיו אותה עובדה פשוטה ובלתי מורכבה? הנה, הנה, אפילו את טפוס המתאבד עוד לא הצליח לתאר, אם כי משכבר הוא נושא אליו את עיניו. כל מאמציו לתאר את החויה המותית, אותו תהליך ההתאבדות, הנובט באדם, מכרסם אותו עד שמפילהו, אותו הילוך האדם אל קברו, לא הוכתרו אצלו עד עכשיו בהצלחה. כל נסיונותיו לתאר את האבדן נפגמו על ידי אותה לוית טעם רע המלפף אותו באתכסיה, והיא חשד הטירוף או הניוון הנפשי, שהוא מותח מבלי משים על כל נפש מתאבדת. שמתוך כך היא מקפחת מלכתחילה את חשיבותה. טול מאדם את השכל והריהו פגר מובס, גופה קטילה, שאינה עשויה לעורר בנו כל השתתפות. והלא תכלית האמנות היא שיתוף בני השכל לגורל. רפו ידיו. כל כמה שהתאמץ לתאר את המתאבד כן נוכח כי בנידון זה הוא דורך במסלול המוסכם, הוא אחד מהמון המחברים החקאיים, העומדים מבחוץ וטופלים בשחצנות על הנפש המתוארת את משפטיהם הקדומים. ולעולם אינם מגיעים לידי התלבשות בטפוס. אולם חוש לחש לו כי הכרח לו לתאר מתוך הסתכלות מבפנים, בדביקות עם העצם המתואר, את הטפוס המתאבד על מנת לתת תיקון לכיסופיו המוותיים במעשה יצירה ולהתקלף מתוך תכריכי המות, שהוא מעוטף בהם גם בהתהלכו בין החיים. הכרח הוא לו… שאם לאו עתיד הוא להיות בן מות בפועל…

לאחר כמה כשלונות עשה את נסיונו האחרון לחבר מגילת מתאבד על יסוד קטעי תעודות משולבים ומלוקטים מתוך מדור התאונות בעתונים שונים, שיטה הנהוגה אצל רבים מהרומניסטים ואפילו אצל המעולים שבהם. פעולה זו הנחילה לו תבוסה מחפירה בחוות דעתו על עצמו והמיטה עליו את העונש המעליב והמכאיב ביותר, העשוי ליפול בחלקו של סופר: היא מוטטה בקרבו את הכרת אדנותו לגבי החמרים והורידתו לדרגת מקבל. המזמוז חלחל לתוך כל המסכת. נשמת החיים הכוללנית, המשקפת לנו בכל רסיס ורסיס משלה את חזות כלל הדברים, נתקרעה ונתפוררה. שוב לא נראה לעצמו אף כבת רגע אמן בנאי, בלם, המרסן את חינגת הפתיתים, אלא שמש או שוליה, סוחב חמרים. מאנס עובדות, בעל עסק מנצל את מכרות הצער ואת יסוריהם של המרודים והמקופחים בידי הגורל. קיצורו של דבר לבלר! רק כחוט שערה דק מפריד בין היוצר ובין הגנב והחטפן. ליקוט העובדות, פירורי חיים זרים, העמידו מיד חיץ לחיים האלה ועשה אותו בלש הולך רכיל. אף נפש אחת מהנפשות המרובות, שנערמו בבליל לשם חרושת הספור, לא ניאותה להתפענח לפניו ולתת לו מגע עם מסתורין חייה. לא נשתיירה למענו אלא ישות האח, שמפאת קרבת הדם היתה עלולה מדרך ההגיון לפתוח לפניו את השער הנעלם של חייה. אלם מפליא: דווקא אחיו בבשר היה סתום מעיניו שבעתיים מכל זר אחר. יש דבר מה בדבק המשפחתי, הסותם כל חגיו וחרך, שאפשר להסתכל דרכם אל מה שמעבר למציאות. והרי האמנות עיקר מהותה ההצצה מן החרכים אל מה שמעבר למוחשי. בשביל לצייר את הדיוקן האח, על אחת כמה לתאר את צורת הנפש שלו, לדובב את הרז הנעלם של נשמתו ולהוציא אל הגלוי את סוד הויתו חד הפעמית, נאלץ היה להכניס לתוך הנרתיק החיצוני של האח אימום של נפש זרה, לא אחית. אין אדם יכול לספר מבית נפשו ולא מבית נפש המשפחה הקרובה שלו. זה הנראה כאינטימי ביותר בספור הוא כלל לא סוד עצמו של המספר אלא דרך השאלה מזרים, ניחושים ופילולים.

ככה ראה האיש לדאבונו כי בהיותו נכרי לכל הבריות יכול היה פחות מבכל אישיות אחרת להעזר לתכלית אמנותו בישות האח. ככה טען באזני אחיו: "חביבי שלי, אחי היקר, בן אבי ואמי, נא בין אתה לרוחי! הנני בודד מאד מאד. כמו ממזר הנני. ואם גם אתה לא תיענה לי, אתה שינקת עמי משד אם אחת, אתה שישנת עמי במטה אחת, שמפי למדת אלף בית, שיחדיו המתקנו לפנים שיחות על מלאכים, שדים, גיהנום, גן עדן ואלהים… אנה אני בא? אתה, אחי רחומי, ששפכת את העולם הזה על פני ופרשת ממני, הה, אילו רצית לגלות לי, אחיך האמן, סוד מותך, פשר אבדנך וטיב החויה ההתאבדותית הזאת! הה, ספר לי, אח, גול לפני את פרטי הפרשה הזאת! כיצד כיצד מתרקם, צומח ומשגשג נטע מותיי זה? כיצד מתחולל הגידול שלו בנפש עד שהוא מגיח לאורה? ההמם אותך הרעיון במחי חד או שהוא שרך את מהלכו אל חובך בלאט, צעד־צעד, במשך שעות, ימים, שבועות, חדשים ואולי גם שנים? ומה היה הזיק האחרון של תודעתך סמוך, סמוך, בשניות האחרונות, למיתתך? אז, בעלותך על הוו, הדנת על מעשיך זה בצלילות הדעת, בצלילות, לא היתה בך כל עכירה? לא נכונה, משמע, ההשערה כי כל אבדן הנהו גם מטורף? ומה מתהוה בההוא הרגע, בהרף עין אחרון, האחרון שבאחרונים, עליו ההויה כולה נכרכת באחד כעל סליל? הלא כל היפה והנועם אהבת, כי כל אבדן הנהו גם מטורף? ומה מתהוה בההוא הרקע, בהרף עין אחרון, האחרון בכל הנאצל, האהבה לאשה ולאמנות וחזון המלאכים, השמחה על קרני השמש ועל חן הירח – הכל נשחל לפתע תוך רגע חד מרכז! לא, המות הנהו כאבן שואבת לגעגועים, הוא נקודת־ההבער של כל בעיות הקיום הקוסמי והאנושי. ואם לא אדע את מהות המות כיצד אחיה? אם לא אדע לתאר זאת הכי יאה לי תואר האמן? רק נבון המות ראוי לכתר השירה…

נבצר ממנו להשתמש בצביון אחיו לתכלית הטפוס. רק עכשיו נתחוור לו מה מעט הבין את נפש אחיו. כמה דל היה מושגו עליו. אח לא יכיר אח, לא יחדור לתוך רקמת היסוד של הנפש האחאית. בין האחים בדם קיים חייץ אי המחדרות. אין יכולת לאיש לעמוד על שורש נשמתו של אחיו כשם שאין אח חומד באחותו.

הסקרנות לגבי נשמת הזולת ניצוץ הוא מחמדת הבשרים. ובמדה שתש החשק לגופניות הזולתית כן יפחת הרצון לשחר את יסודותיה הרוחניים. גם מפאת החמלה יחפאו שארי הבשר איש בפני רעהו על הסגולות, הטובות והרעות, העלולות לעורר קנאה או שנאה. לפיכך אח לא יבין אח, לא יפתח לפניו את סגור לבו, סודותיו ויסוריו. הכי לא היית גם אתה, אחי הצעיר תלמידי לאלף בית הנגלית, דבוק בסתר באלף בית סודית שלך, על פיה הגית דברך לעולם ובאותיותיה ציירת לך את דמות דיוקן החיים, השונה בתכלית משלי?

אותו רגע ניתק כמדומה החוט האחרון, שהיה מרתקו אל אחיו: גם בהגות הסתרים היו נכרים זה אל זה. הן לא במקרה הכרית האח את שרשו מני חיים, ואילו הוא כל חושיו בו משוועים אל החיים. אויה, לחיות – צווח מול סאן הכרך. "לטעום עוד מראה דשא, נופים, תמונות, ספרים ומערומים בפרויסן פרק! לטבול באלף וחמש מאות האגמים והנחלים של ברלין ברנדנבורג! לינוק מיצים מכל פרחי השירה! להקים כמו רמים את היכלי, כי אמן אני! – הצהיר כלפי נחשולי הטיילים – “לא שכמותי נולד על מנת לחלוף בהויה זו כיצור בדים, העושה את דרכו מבטן אם אל לוע הנשיה, מבלי להשאיר שם ושארית, כפטרית האפס”.

אהה, אותו מונח אפס מכיוון שנתמלט ממוחו כבר לא מש משם. עכשיו הכתיר בו הכל, הכל: את כל מראה העינים, את קרונות הרכבות שנידרדרו הרגע על ראשו (הוא עמד מאחורי הגשר), את המכוניות הרבות, שהיו עפות ממנו והלאה על פני הכביש החלק והמתוח ורודפות זו אחר זו כעגות מסביב את חוג הבדידות הקוסמית, את הפנסים, שהדליקו יום בחיק הערב והגבירו את האור מכפי שהיה, את ערימות הירקות וכריי הפירות, שנעשו דהים וכאילו נפחו את רוח החיים באור החשמל ואותו עצמו. “יכול אני להתנדף מהויה זו, לאלתר ולעדי עד, מאחר שכל זה אפס!” – נתהרהר במוחו מתוך חדלון־יחס, שעורר בו חלחלה.

לדאבונו החמיץ את הרגע שבו מסוגל היה לדכא את ההרגשה המזוועת ההיא. אולם מכיוון שהמושג אפס כבר פרץ ממוחו הלך והשתפך כחשרה שחורה, העשויה לחייץ בינו ובין היקום. הוא ידע מתוך נסיונו: טיף אפס כאבק שריפה עלול להשמיד גופים. ויש שכוחו יפה לפוצץ עולם ומלואו. ניגש אל עגלת יד ומשש באצבעותיו את האוכמניות, הדובדבנים ותות השדה, גרגרים אלה, שנראו לו תמיד כנרתיקים ממולאים מיץ ילדות, רסיסי זמן קפואים בגבישי נצח, המזרימים לתוך נפשו רעננות החיות. עכשיו נשקפו לו ככדורי אפס ובמוחו ניקר בלי הרף: אפס! הכל אפס! גם היש הוא אפס! כשם שגם האין הוא בחינה של יש! שאם לא כן כיצד מתקיים אותו אין? ואם כן יתכן כי אף אני איני כלל מצוי אלא הנני מאויין בתכלית! הוא נאחז בעמוד הגשר בשביל להחזיק מעמד. כטובע הצובר את כל כחות החיות שלו לתוך הרצון המרוכז להינצל איך שהוא (שכן חושו אומר לו שרצונו הוא המוצק היחידי שנתשתייר לו בעולם המתמוגג ואוזל הימנו) כן ריכז עכשיו את כל כוחות ההגנה באיזור המוחין, שלא תאחז שלהבת האפס גם שם בנקודת היסוד של הישות: בשכל! הוא גייס את כל הבריאה בחובו ואת הצלולה במוחו בשביל לעמוד הכן ולבלי להתמוטט. חוש אלמוני שומר לחש לו: אסור לך להיות משוגע על האדמה הזרה הזאת. אין זו לך מולדת. הטירוף, מצב האכסטזה, שיא ההרגשה החיונית, עליו ברנש מתפשט מפרטיותו ונופל מתעלף לתוך זרועות היקום הכוללני, לא יתכן בנכר, בקרב צבור אנשים זרים, שאינו מבין את לשון נשמתך ולא את נשמת לשונך. כשם שאין גר ישן יכול לחבק בשאננות את האדמה למראשותיו.

שוב הצילו מות האח ופדה את העולם הנחזה מזרועות האפס. האח המתאבד היה ודאות בלתי מאויינת. בנקודה זו ינק האיש מאיזה שורש דשן. לפיכך היה העולם כמדומה גם כן ממשות. החשמלוניי שט על פני הכרך, שהתגלגל ונתהפך על צדו הערבי. אוריות נוגה טפטפה מתוך הפנסים כמיץ געגועים לתוך הנפש. הזיקוקין הדליקו אותיות מגודלות, המבשרות במרומי הקומות על כעכי לייבניץ, שוקולדה קלייסט, ביסקויטי גיתה, משחה חדשה לצחצוח נעליים על שמו של החרש הגאוני ביטהובן. איזו נלוזה משונה, שיש בה, לאמיתו של דבר, כדי לשגע! מה ענינם של אמנים גדולים אלה, פרשי הרוח, השרפים הללו, אל ביסקויט ומשחת נעליים? אי כאן ההגיון שבדבר? לא רבים כבר עמדו על הסוד הזה, כי פעמים דיה שריטה כל שהיא בקרום השכל בשביל להתיקו ממסלולו. ההבלותה היא אם השגעון. הכי אין הכרך מעבדה גמלונית להבלותיות, מונהלה בידי להקות שדים, המעבידות את המין האנושי? מכיוון שפרח במוחו הרהור זה שוב חש את עצמו גולש במדרון. מוחו נתקע שוב במושג האפס, שעשוי היה להתפשט בשעורים עצומים עד כדי להקיף את ההויה כולה. הכל נידרדר וצנח לתוך לוע האפס.

בליצנזיי ניתנה שוב ממשות לבריאה. בגן מפואר ועצוב זה היה הכל עשוי כבנוף הילדות. הבכאים, שהרעיפו לפנים את מיץ ההזות לתוך נפש הילד, טפטפו גם עכשיו את בכי זהבם. המשעולים התלאכסנו לתוך מעמק מדרוניי. כדוגמת המראה בגן המולדת הקטנה, שהיה מוליד בדמיון הילד הרגשה של קץ העולם. על פני מימי האגם שטו ברוזים מול נוגה הירח, כאורחים מעולם אחר. הם שטו מאז, מהילדות, בנתיב ישר, עד הלום. משמע, שום שנוי לא חל במערכות הבריאה מני אז. ההויה לא מתה. לרגע נדמה לו: הנה, הנה, הוא תופס את רוח החיים ונאחז בו. ושוב לא ירפה הימנו. כמו אז בילדות, שבה השכינה היתה שורה על הכל. האנשים למטה צעדו בני חורין כמו ענני מרום. ההרים, דדי אלהים, נטפו עסיס. הצפרדעים היו פייטנים. קורנסי הנפחים שרו כחלילים והתרנגולים המעוררים לבקר המתיקו את שינת הבקר המגבירה חיילים. כאחיות קטנות געו העזים. צווחות השייטים על הנהר החישו את ההתבגרות. לא היה במלוא היקום אף זרת מתה. אף אילנות בית העלמין רשרשו שיר ערש. חבוקים ודבוקים התהלכו גוף ונשמה, גבר ואשה, אדם ואלהים. אף קורטוב אין לא זיהם את הישנות. כתאומים, צמודים מפחד הבדידות, ישבו יחדיו היש והאין על שפת היקום. הוא זוכר במפורש כי כל ההגיגים האלה רחשו במוחו הקטן משחר ילדותו. וככה הוא פתר לו אז בסוד ילדותו את מעשה הבריאה: “היה מתחילה לא־דבר. ולא־דבר היה כל כך הרבה לא־דבר עד שהתחיל להשתעמם ומגודל השעמום פרץ בבכי. ומשבכה הרבה הרבה מאד ולא ניענה לא מאיש לא מאלהים ולא מדבר התחיל להתפקע מרוב כעסו עד שהוליד לעצמו אחד. ומאחר שכבר היה אחד הלך האחד וחפש לו חבר והקים לעצמו את השניים. ברם, השניים שום דבר קשה כבר לא היה למענם. הם הולידו להם את השלשה ולאחר מכן את הארבעה וחמשה ועשרה ומאה ואלף ומיליון ומיליון מיליונים ולאחר כך הרבה מאד, כל כך הרבה שרק אלהים יודע לספור אותו!” והנה פרשה זו, שהצטיינה בילדותו בפשטות מרובה ונתישבה בקלות על דעתו, כמה העיקה לו עכשיו, כמה דקרה את מוחו. מכאן נבעה אימת השגעון. המוח האנושי הכל הוא מסוגל לספוג לתוכו: כל מקק וסרק, כל שטות והבאי. אין לך מפלצת שכוח־המדמה אינו מוכן לתת לה שבות בתוכו. "הנה אני מעלה במחשבתי זבוב גמלוניי, גדול כאוקינוס, המטפס על זקנו של אלהים. הנה צורת אדם מלאך, פיל רוקד שלוב זרוע עם נמלה. לא כלום מחלל בחליל. אחד, יצור גשמיי, מתופף במצלתיים מול השניים, המתגלמים גם כן בבריה מוחשית… והנה אחי נגש אלי לפתע והוא חי, כולו חי, הוא מחייך אלי ולוחש לי: “אני כלל לא מתי. אף פעם לא מתי, הכי לא יתכן דבר זה? הכל יתכן! הה, מוחי, מוחי!”. הוא גנח עמוקות. מכיוון שהיה רק אדם אחד בעולם, בודד בהחלט נאלץ להתגלגל בפני עצמו בכמה פרצופים, בפרצוף אם, אחות, אח ואהובה, ולשדל את עצמו להיות אדם מיושב בדעתו, לא לחרוג מתוך המסלול, להבין את כל הדברים במסגרת החוקה ההגיונית המקובלת… “זכור – דבר אל עצמו – שאתה הנך גר פה במדינה הזאת, לא אח לך ולא גואל… ואם תראה סימני שגעון כל שהם הרי יבואו ידים זרות ויכבלוך ויטלטלוך לבית חולי רוח, ואתה, הסופר, הנודע במקצת בחוגים הצרים של אוהבי ספרות מעורפלת, תירקב בבית המשוגעים”. דווקא מתוך הרהורים אלה תקפו חשק לעבור את המשוכה ולדרוס על גבי הדשא הדשן והמטופח של גן הליצנזיי על מנת להטיל מהומה בין קהל הגרמנים השוקט על שמריו, שבוודאי ידהמו למראה השערוריה הזאת של בן חוץ לארץ זה. וכאשר הם ילטשו עליו עיני תמהון ויפסיקו לרגע את פחפוח המקטרות מתוך התמרמרות צודקת יטיח להם בפניהם ויצעק בקול: “וזה לכם בשל אחי המומת!”. מתוך הרגלו לשמש גם גוף שני לגבי עצמו מילא גם הפעם את תפקיד הזולת, התנפל על הסופר, שנצנוצי טירוף חלחלו לתוכו, כבל (אמנם, בדמיון) את ידי עצמו ונסתחב כמו בידי כוח זר מהגן. לאשרו הוא נמלט בשלום מגן ליצנזיי מבלי שפגע אף בגבעול דשא.

עכשיו עמד מאושש באמצע הכרך. באמצע העולם. בתווך, בין שני העולמות, הפה והשם, אחד שלו ואחד נחלת אחיו. לפתע גאו בו נחשולי החדוה ואישיותו שגשגה למרחבים ולמרחקים. הוא נפנף את זרועותיו, פשק את כפיו ונשא את משאו באזני היקום. ועם שעיניו צופות סביבו אם אין מתחקים אחריו גחן ולחש באזני אחיו המת החי:

קום אחא, ונלך לנו מהם, מבני אדם הללו! התדע, אחא? כולם הם בלבלנים ומשוגעים בסתר מוחם, אלא שבערמתם הרבה הם מתחכמים לחפאות בצעיף דק של צלילות הדעת על חמרי הטירוף הצבורים שם. מה שאין כן אני… אני הנני לי משוגע באמת. אלהים אמר לי: חביבי, היה משוגע! והנני. ככה, אחר! ברם, שביב השכל שבמוחו עדיין קיים אותו לעמוד כאיש הכרך ולהסתכל בזרם העוברים והשבים, שנהר כולו פה. זו היתה תהלוכת מיליונים בצייד מיליונים. ואילו הוא האיש לא בקש לצוד מאומה פה. מחוז חפצו היה נתון בשם.


פרק שלישי    🔗

הבקר הזדהר. אפילו בכרך ארבעת המיליונים, שקלחתו רותחת בכל עשרים וארבע שעות היממה, יש חילוף משמרות של יום ולילה וקיימים הבדלי גוונים, קולות וריחות בין האיזור המוגה באור השמש ובין הליליות המחושמלת. היום הוא יותר צנוע ומאופק בשקיקותיו. המולתו העסקית מתוך שהיא מוטרדה בפעלתנות אינה צורמת ואינה מעליבה כל כך את האוזן האנינה כדרך שמערומי הפועל והפועלת, הקשורים במשלוח היד, מגרים פחות את יצר המין ממערומים בטלים ומתפנקים. בין קפלי היום תאזין האוזן הבוחנת גם קולות דממה דקה. לא כן הלילה בכרך כולו, וגם חלקו הדמום, הוא שאגת מאוויים. כל הגה בו יתקולל בלב ההלך הבודד. כל שקשוק עגלה וצפירת מכונה, כל צחוק וזמר וקלסתר אשה מופיע ונעלם, מעוררים בלב כסופים צורבים השליות. הלילה בכרך אין בן שחץ כמהו! אמני הערפלוני – זה יהיה סימנו של האיש הסופר להלן, מאחר שהמיר מכבר את שמו הפרטי, המולדתי, הסבל המיותר בכרך, בכנוי ספרותי זה, להורות שהוא משולל חיים אישיים – הקיץ מהנים המרופרף, שבו בילה את שארית הלילה ועלה ישר על גב היום המואר. בעצם, הוא הקיץ מנדודי שינה אל נדודי עירנות. שכן מוחו הלאה היה מלא ריקניות מכבידה ומלופף קיטורת משכרת. מתוך כך הוא דן על מעוט תנומתו הלילה (שמא שעותיים. שמא שעה או פחות מכך!)… משקע מר היה בפיו. לבו כסס. לעיניו נתרקע מראה שחור. חש מעין מצב של לאחר הקאה, המטיל, ידע זאת מנסיונו, לתוך הויתו טעם ריר מוקא. וגרוע מזה: הוא מבולק בהשגתו את תכנם של יצירותיו, המתהלכות באור והגנוזות עמו בכתבים, עושה אותן הויות סחוטות, דלות, גרפומניות ושולל מאת מחברם חשק החיים. הוא פחד להרהר במה שהוא מהן. ואויבו הפנימי השיאו דווקא אליהן והעלה לרגעים בזכרונו קטעים, עמודים, משפטים, בטויים, שזחלו אליו כברואים מרוסקים, מעוררים חמלה. על שולחנו היו מפוזרים מאמש פסות הניר, עליהן נשתפכו בצורה משונה וחדשה למענו האוירוליות. הוא לא קרא את הכתוב. חפן ושם במגרת ההמתנה של שולחנו, המיועדת לכתבי יד טריים, בני איכות מפוקפקת, בחינת סנדלים, שהיה מפיל אותם לעתים בכמות מדאיגה. (האמנם מנהגו של כל סופר הוא בכך?) והיה משום מה חס עליהם ומחבבם לפעמים הרבה יותר מיצירותיו החשובות. מתיחותו הנפשית והצורה המותמהה עוררו אצלו חשש לגבי מלאכה ספרותית זו, שכמה מתמונותיה והשוואותיה וצירופיה הלשוניים הבליטו סטיות מצלילות־הדעת. משל לטיף דם ראשון מוקא מתוך הגרון, העלול לעורר דאגה, אם כי רק במקצת, שכן תנאי חיים מתוקנים ופיטום הגון במזונות שמנים עלולים לקדם את המחלה ולהבריא את הריאות, כך פרוטרוט טירוף, הרהר אמני, עשוי אמנם לעורר קצת דאגה והרגשת צורך ברפוי, אבל אין בו עדיין משום סכנה לגבי השפות. מוח שהציץ קצת ונפגע מן הראוי לו להפליג מעצמו לשעה, ללכת אל החיים והמראות, לספוג לתוכו כוחות, להתפטם במזון מבריא. מוחי, סח לעצמו אמני, בטח נא. העולם עומד על מכונו. מלמעלה אינו מלמטה. אחד אינו שניים. אלף אינו בית. לח אינו יבש. יום אינו לילה. והנה! – הורה באצבעו (באצבעו ממש, שכן הוא בא בשיג עם עצמו כמו עם זולתו) על מרחבי הכרך.

כמעט בדרך מקרה הגיע אל השוק הראשי לצרכי אוכל בקרבת המגרש אלכסנדר. מקרה המשותת על אילו חוקים מסתוריים של מזלו. נושן הוא אצלו לברוח מאישיותו הדרוסה (במיוחד לאחר לילות נדודים, העושים בה שמות) אל שווקי המזון והבהמה השחוטה, תחנת המעבר בין החיים והמוות לשם מובילים בעלי חיים שחוטים שעדיין דמם מטפטף מצואריהם. הוא המפונק, האיסתניס, המתעב את חלק האחור של החיים, המואס במטבחיים, במשכב אשה ובביתה־מבשלות, נאלץ לחפש לעצמו סמי־רפוי בבית החיים אויבו הקדמון. כחולה הזקוק לזריקת דם מגוף בריא לתוך גויתו התשושה כן שובב אמני את נפשו הצחיחה במראות בשר ודם, בערמות גדולות של בשרים המונחים באיטליזים. בבתי המקולין שבאכסדרה הענקית היו מוטלים בעת הזהרורים, במבואי היום, מאות טונים של בשר. למחרת (בה במדה אפשר לצרף את השעה ההווה אל היום ולומר היום) יבלע אותם ברלין לתוך בטנו, בה רוחשים ארבעת מיליוני פיות. פרים, עגלים, כבשים ואפילו סוסים, שדמם השותת היה עדיין טרי. הבל חי כתימורת המתאדה מזבל טרי התנדף עדיין מהבשרים. ובני איזה גזע הם הללו הנצבים בשעה זהרורית זו למראשותי השחוטים ובקרדומיהם הם עורפים ראשים, רגלים, צוארים, סוחבים בני מעיים, מנקרים גידים ומפריחים לתוך הכרך המתנער נקישות כגניחות המומתים? שרווליהם מופשלים ופרצופיהם מפיקים ארשת הבטחה של כהנים העומדים על דוכנם. עיון התמיד בדבר מציאותם של גזעים אנושיים, הנפרדים לחלוטין לפי שרשי נשמותיהם, נקר בו גם עכשיו. מהמלאך עד השד מסתעפות הדרגות. מהמלאך עד השד… השד. הרעיון על מציאותם של השדים היה עדיין בוסר במוחו. אולם הוא חש כי מכאן, מנקודה זו, צפוי לו מוצא־מה מהמבוך הנפשי, שנתקע בו, לאיזה מרחב. חצי מיליון קילו בשר אוכל ברלין מדי יום – סיכם במוחו מתוך הנטיה שלו לבטא הכל במספרים עגולים עד כמה שאפשר (המספר הוא יסוד ההשגה השכלית של האדם. כי מתוך מספר אחד ואפילו האפס, אפשר להסיק את כל תועפות ההויה ומציאות הבורא). וכרבע מיליון לערך קילו בשר עוף. וכחצי מיליון קילו דגים. וגם עשרות אלפי קילו סרטנים. בניגוד להיום השורה מבחוץ היתה האכסדרה הענקית עוטה עדיין דמדומי לילה מרטטים תוך האור הכהה המופץ ממנורות החשמל. מבעד לזגוגיות הכהות נסתמן ברישול אור יום. בפירמידות בוהות התרוממו ערמות כרוב, כריי תפוחי אדמה, בצלים, גזר, תירס, כרוביות, תפוחי זהב ואשכולות בננות, ענן כבד של ריחות טריים משדות רחוקים מלא את האויר בשובע מגרה. געגוע עליז דל בעלי־חיים חיים – תרנגולים, אוזים, ברווזים וגדיים, – שהציצו באדישות החי המנוול על בני גזעם השחוט לעיניהם, מלא את החלל צווחה עליזה. לא נעדרו גם כן קופות הפרחים, המרהיבים בשלל צבעיהם כל שמחה של שחיטה, המתחרים אחרי הפירות, המחניפים לחי, המתפארים על זוהמת ההויה. ריחות הדם, הדגים, החמאות, הירקות, הפירות והפרחים נתבוללו יחדיו לחינגה של בשמים, הבלתי מוסרית ככל תערובת כלאיים. היום כולו נצא לפעלו, עמוס על גבו כל ההויה הדלוחה. אמני עמד לבדו מול שפע הכחות וגעש היסודות. מול השחור המתהלך ברחבי החיים. חרטומי העופות, המשורבבים מתוך הלולים, לא נטלו כל חלק ביגונו, בבדידותו הגדולה בקרב הבהמה ואדם. גם היונים השחוטות לא השתתפו עמו. הגבר והאשה (גם האשה המשוסעת על ידי הגבר) עמדו יחדיו, עדויים במדי הכהנים והקדשות (סנורי טבחים) וחצבו בסכינים ובקרדומות גופים שחוטים. אפילו הקטינות שבמשפחת הצומח, גרגרי תות השדה, האוכמניות והדובדבנים, הברואים הנחמדים האלה אהוביו הקדומים, שהיו לשעבר מבשמים אותו במראיתם התמימה, כחלזונות המכילים בתוכם עסיס הילדות, רסיסי זמן שקפאו בנצח שהיו לשעבר מפרים את החיוני שלו ונוסכים לתוכו טריו וריחניות חדשה – אפילו הללו ניטלו מהם עכשיו חנם ועסיסם. כגולמים קטנים נשקפו לו, כיצורים מלאכותיים, כמקק. כאחד עמהם הכל נתמקק. הדבר, זה שהוא אחז בו כחטיבה יצירתית שלמה, נתרסס ונתפורר. ולפתע נתבצר בקרבו רעיון במלואו: יכול אני לפרוש מכל הראוה הזאת ללא היסוסים וגעגועים עליה, יכול אני לוותר עליה לאלתר מזה הרגע ועד אין קץ… יכול אני. שכן ניטלה כבר ממני כל זיקה אל המראות האלה, אל הנשים רחבות־האחור, אל הגברים הגברתניים, אל בעלי חיים קרבנותיהם, אל הכל. לא בן אני למשפחה הזאת. לא שלי הגזע. הוא שלח את נחיריו והריח. כן: אבק! כל היקום, ואף הוא בתוכו, התפורר לתאי תאים, וכל תא ותא גווע ביחידות. אמני מת אלפי מיתות.

אי אפשר היה לו להוסיף מעמד ברשות הרבים. תשישות איומה הבריחתו משם. גרונו היה ניחר. כמו לאחר צעקה מרובה. הרעבון הכוסס התלבט אי שם בערבות הרחוקות של ליאתו הנוהה אחרי שינה. אולם תיאבון השינה היה חזק בו עד כדי כך, שעמד כצר מול השינה עצמה. צריך היה לתת נופש מה לגופו על מנת שתשוב אליו מדת המרגוע הדרושה כתנאי מוקדם לכושר הקליטה של המרגוע הנכסף. נדחק מתוך צפיפות הלקוחות שנאספו בינתיים בהמוניהם (פרצופיהם להוטים ועיניהם מתלקחות למראה השלל המזוני הרב) והיו דוחפים זה את זה במרפקים ובאגרופים ופושטים את ידיהם במלקוח הראשים, הרגלים, הקורקבנים והריאות של בעלי חיים, כשהם מבטאים את הנתחים בשמותיהם המפורשים, כניהנים מתחילה הנאה של דמיון ובטוי מאוכל החי המשוער – נדחק ועבר משם אל תוך הצפיפות שבמסבאות וקינדלים. על כל המזבחות לסביאה ושביעה צבאו אנשים רעבים, צמאים, להוטים, חסרי פנאי. בין קמטי העוני והעמל החרותים בפרצופיהם היו חבויים תוי חמדנות ומרוצה נכנעה, כמעט כלבית, שהובלגה מפאת כחות ותנאים חזקים, שעמדו נגדם כצוררים. סביב לאשת הקינדל, המנצחת על הקלוח הבלתי פוסק מהברז הפתוח אל תוך הכוסות הרצות ושבות ביד זריזה, שתו המוני ידים מושטות וגויות הודבקו אליה ממש כזבובים אל חתיכת סוכר. פיות פעורים. עינים רעבות לטושות מול הקלוח והאשה. בכל מקום כמות עצומה של בני אדם, אספסוף גויות רעבות לאוכל, למגע, לחום, תחרות של פיות, התגוששות מרפקים, תיאבון קבוציי למזון, למשקה, לאשה… ביציאתו מהקינדל הוא רואה את המראה, שהיה כה מעלים אותו לשעבר בשעות שחרית מוקדמות (לא פעם היה מקדים לקום משנתו על מנת לצאת אל החוצות ולהתבונן בו): רחובות הפועלים וסמטאותיהם שחורים מחשרת אדם, הנוהרת אל פועל היום. הם אצים־רצים אל התחנות הסמוכות של רכבות העיר, אל החשמליות והאוטובוסים והרכבות התחתיות. דומה, כאילו מסע עמים ושבטים מתחולל מדי בקר על פני רחובות ברלין ופרווריה. זהו זרם עצום המתפוצץ לרגעים לזרמים ולבני זרמים המתלכדים ומתפרדים חליפות כגלים שוקקים במשוך הסער. הנחשולים החזקים ביותר מתגלגלים בכיוון ככר אלכסנדר וככר פוטסדם. (פועלים, פקידים, בעלי אמנויות חפשיות ובתוכם האשה העצמאית והגזוזה, הבחורה הרצה אחרי הגבר לתבוע ממנו זכויות וחבילת השטולויי בידה. תוי הענויים של חוסר השינה חקוקים על פרצופה המפויך. האשה המסכנה והחלשה: עמלה כפול הוא ביחס לגבר. היא עובדת ועליה להיות גם יפה. היא נחפזה אחרי הציד ועליה גם ללדת). משם הם מתיזים שבבים – לאין־שעור דרך הצנורות־הרכבות העירוניות, התחתיות, החשמליות והאוטובוסים – אל מערב העיר, רובע העשירים, מתחת לתירזות, דרך הטיארגרטן אל הזואו, טאונציאנשטרסה המגוהצת עד קורפירסטנדם המטרוניתא ושרלוטונבורג הכלה וגרוננבלד האפרתי.

כמה שהות יעמוד ככה אדם ערער, מסתכל סתם, הצופה בל בהויות זרות, אדם שבילה את לילו בחוסר שינה ובשגעון? כמה שהות יעמוד פה אמני הסופר, אשר בחדרו המטיל אימה מצפים לו תריסרים כתבי יד, ספורים ורומנים, תכניות של אתגרים, בדלים של טפוסים אנושיים, הזקוקים לחיטוב ולשכלול? גם שם בחדרו, כמו ברחובות הכרך ברלין, על גבי המחברות הגנוזות במגרותיו, נוהרות תהלוכות אנשים ומתרחשים פרקי חיים, עיסות שטרם נילושו כל צרכן מחכות לתנופה החדשה של יד האמן שלו. בשל לילה אחד נעדר שינה הפכה כל הכוורת שלו לעדת צרעות מתות. ברם, להרדם אין לו כל סכוי במשך היום. עד חצות הלילה עליו להחפיז את שעותיו, להוציאן בדימוס, לפטרן במה שהוא.

בקריאה. הוא אהב מאד את הקריאה בספרים ופחד מפניה. הספרים מהם טובים ורובם גרועים, שקרניים, מזויפים. אלה ואלה מפיקים מתוך עצמאותם ארס מחלחל לתוך המוחין של אמני ומאיימים עליו לקעקע את אישיותו. מידבקים הגרועים בפלודיום הסרקי שלהם, בההבלות המיתמרת מתוך דפיהם כאבק, בשטות האיומה העלולה לסכל גם את החכמים (והיא אורבת ביותר לשכלים העדינים והדקים. צאו וראו: החכמים הגדולים, המוחות החזקים ביותר, כגון ניוטון, אוגוסט, קונט, קיטס, רוסו, ניצשה ועוד ועוד, היו מנוגעים בקורטוב ממנה). אולם, אהה! סכנה קשה יותר נשקפת מהחבורים העמוקים המעוטרים בכתר החכמה. שכן הללו עשויים לעקור מתוך המוח כל השביבים המקוריים המנצנצים בו לפרקים. ספר טוב היה מטיל אימה על אמני ומפילו לתוך מרה שחורה. הוא היה, נדמה לו, עושק ממנו את עצמאותו. הוא היה מוציא מתוך מוחו את הציצים והגידולים שלו ושותל במקומם את עצמו. לאחר ספר טוב היה אמני צונח מותש ורצוץ, נטול אימון בכוח היצירה שלו. ובמשך ימים לאחר כך היתה דעתו חלושה עליו ורוח הקודש מסתלקת הימנו. לא היתה לו ברירה אחרת אלא לוותר על הקריאה, היינו, לשלול מעצמו את התענוג היחידי שנשאר לו בחייו האישיים (מבלי להביא בחשבון, כמובן, את עצם תהליך היצירה, שהיה גורם לו, מלבד יגיעה רבה ומדכדכת בשכלול הפרטים, גם חדות חיים שוקקת. לעתים הרגשת התרוממות משכרת ממש). ממילא היה מייחד לקריאה את הימים הקשים בחייו במובן הגופני, את ימות המחלה, הרציצות, כאב השיניים, קלקול הקיבה ולילות נגועים בחוסר שינה. אכן, יום סרקי זה, שאין להביא אותו בחשבון, היה יעוד מלכתחילה לעיון קריאה. כן. לקריאה! הוא אץ לחדרו.

כמה קשה לו לבחור לעצמו ספר לקריאה בשעת הרצון והצורך. פשוט את ידך וטול. אבל מה תיטול? המון ספרים מצפים לו על גבי אצטבאותיו, הנצבים בתור לשעה של פנאי בשבילם. המון ספרים בעלי מוניטין, שפיהם נישאים בפי הכל. מהם ניתנו לו במתנה ממכריו ומידידיו במקצת המחברים עצמם. מהם מטפלים בנושאים המענינים אותו באופן מיוחד. רבים מכילים בקרבם ביוגרפיות של אישים מפורסמים, שבאה עליהן הגושפנקא של האפנה האחרונה. ועם כל יחס הבוז האצור בלבו אל הסופרים הלו העושים מרכילות מטעמים לקוראיהם ומוקיעים חדרי משכב של אישויות מפורסמות ומחובבות בהסתגלות אל הטעם ההמוני היה הוא עצמו מטפח בחביון ישותו סקרנות רבה אל החבורים ממין זה (שכן גם בו היה היסוד ההמוני, משמע, חזק למדי). ככה נתגבבו החבורים בזה אחר זה בארון הספרים. ומכיוון שכל יום היה פולט מתוך מכונות הדפוס חבורים חדשים הרי לא היתה לו כל תקוה להספיק באיזה זמן מן הזמנים ולעבור על חומר הקריאה המעניין אותו. צד שוה לרובם של החבורים הללו השטחיות והסרקיות שלהם. לאחר שאתה בולע חבור שלם בן מאות עמודים אי אתה מתעשר בשביב של חיות. ואין הם נותנים לך מאומה מלבד הנאה שבגרוי שאנו סופגים מכל שטות אנושית. הקומדיה האנושית גלומה כולה על גבי הדפים הללו. עכשיו הושטה ידו של אמני מאליה אל האיצטבא המיוחדת שלו, שעליה ערוכים חבוריהם של המשפחה המיוחסה: רילקה, דוסטויבסקי, סטרינדברג, שקספיר, רודנבך, שורות מוצלחות של יקובסן, אנטול פרנס ופרוסט, קליסט ופרנץ רוזנצווייג, ניצשה וקירקיגרד, היגל ושופנהויאר – איזו משפחת ענקים! (להכעיס את השאננים, הבעלי בתים הקטנים, התומכים את יתידותיהם בגיתה בעל הבית הענק של מקצועות שירה ומדע שונים, לא היה מצוי אצל גיתה הנערץ!) מה דלה היא קומתו של אמני משהוא מטפס ועולה על הר־געשים הללו – ניסח כלפי עצמו את הפסוק המפורסם של הינה. איזו טפשות או שחצנות לחבר עוד ספרים לאחר יצירותיהם הגאוניות של הללו – קנתר את עצמו אני זה, שברגעים של התבהרות המוחין היה הוגה מתוך ודאות את הרעיון בדבר אין סוף החויות האנושיות והצורות האמנותיות, שרק טפה ממנו נדלתה עד עכשיו על ידי כל החוזים והוגי הדעות שהיו מעולם עד עכשיו. אמני זה שעוד אמש בלילה חבר את האוירוליות שלו, שבהם נתכוון להצליף את שוט לעגו על רובי היצירות הקיימות, שיצאו מתחת עטיהם של גדולי המשוררים והמספרים.

הכרך בן המיליונים פרץ לתוך חדרו ממש. אף כאן המהמה מהומה של עצמים, עושר חמרים מתחרים זה עם זה. כל חבור אצר בחובו משהו מענין למענו (לא מן הבחינה האישית אלא מבחינת החומר, הראוי לשמש יסוד עזר ומניע לגבי מה שהוא מיצירתו). צריך היה לבלוע לחובו את שפע החיים האלו, את הטפוסים המתוארים, את העובדות המסופרות. משול היה לעצמו לאיש הנכנס לכרם ומחמת גודל הלהיטות לבלוע הרבה אינו עוצר יכולת לקטוף אפילו מעט. הוא השתטח על הספה חדל אונים, רצוץ, מבוייש.

… ואף על פי כן איזה נועם, איזו טריות, איזה רטט אלהי בשורה אחת של רילקה. בו טוהר השחר בילדות, זוך הנחל בזהרורי השמש העולה וצונן גליהם בערבים. שורה אחת של משורר טוב נאה היא מגרגר תות־השדה, מקורפירסטנדם, מאשה, מהמונים נוהרים בכרך ברלין אל פועל יומם, וגם מערוגות פרחים. במה דברים אמורים בדברו של משורר גדול ממש, המחונן בכוחות בראשיתיים, רעננים, שהחיים עצמם כביכול מדברים מתוכה! מה שאין כן הפסוק התפל של אמני. אויה, אמני! עד מתי תכלה את כוחך בצרופים משניים, בחזרות על הגיגי משוררים מקוריים? שכב ומות אם איש הכבוד הנך!

הוא כלל לא היה מבולבל בתפיסתו. מוחו היה צלול להפליא, כאילו בהתגברותו על הליאות הנסוכה בתוכו עיכל את הליאות עצמה והפכה לכוח חיוני מרוגע. עכשיו הבין במוחלט את שורש שגיונו: ביצירתו נתן פיטורין לשכל ההוה, השוקל, המפלס. וזה לא יתכן. בלי פיקוחו של ההגיון הכל הופך מקק ואשפה. אנו מתיתמים מהמציאות והממשות הולכת תמס. ובתום היש מתחילים הבדים. קץ לאמת. התהפוכה משתררת. כמצית קמה בשדה כן יפשע הבז להגיון. הכי לא ניהפך הוא, אמני, למתעתע? שוב אין הוא יכול להגות במוחו שום תיאור טבעי. כשהוא רואה זבובים בחדרו הריהם נדמים לו כצפרים מצייצים. הספרים על גבי האיצטבאות נראים בעיניו כמהלכים. פה מתפער לפניו כבור. חרסיו של בקבוק יין שבור פועלות יותר על דמיונו מיין מקציף בגביעים.

מחט־שער של אשה וגרב מעוררים בו גרויים מיניים חזקים יותר מגוית אשה ממש. את ריח האשה הוא סובל רק כמו את הבושם החריף, כשהוא מסתפג לתוך חפץ אחר זולתה. מראות השקיעות והזריחה בין ההרים, חמודות־נוף ואפילו סאן הכרך מרהיבים את חושיו הרבה יותר כשהם מסתננים מבעד לניב המשורר או מכחול הצייר מכשהם מופיעים לפניו במציאות. המלה פרח מנדיפה יותר מן הפרח עצמו ניחוח מבשם. המציאות גלשה כמו דג מתחת ידיו. ואם כי בחביון ישותו עדיין כוססת הכסיפה אל הפשוט מאד, ובחייו הגופניים מעורה הוא עדיין בהנאות פשוטות וטבעיות והוא אוהב את המים, הלחם ותפוחי אדמה, הרי בחייו הנפשיים, המהוים ביחס לחייו הגופניים נחל איתן זורם על יד פלג קטן ויבש לעתים, אינו מוצא שום קורת רוח בפשוט, בטבעי. הוא חש בחילה ממש לגבי כל אמצעי־היצירה וצורות־הבטוי הנושנים ולגבי כל הדומה דמוי איזה שהוא אל יצירות־המופת. כל הכשר מטעם ההגיון פסול אצלו. כל השואה, שאין בה משום הפתעה של קירוב הרחוקים במציאות, היא טחינה בטלה. האמנות נראתה לו מלכתחילה מתוך נקודת היפוך ביחס לחיים. היא מלכות המות. ובהחלט אויבת החיים. אבל וכי לא היו משורריו הנערצים כולם נבוני החיים? הכי לא הפרו בזוהר ניבם ובחין רגשם את החיים?

אילו היה אמני נאמן לחתירותיו תחת ההגיון היה צריך לבוא לפחות לידי מסקנה הגיונית אחת: הוא צורר להגיון על שום שבו משתקף לו לעצמו קלסתר אישיותו הנעוה. ישותו האמנותית יצאה קטועה מתחת ידי הטבע. בעלת מום. לפיכך היא רוחשת חמת נקמה כלפי הטבע ויצוריו. הוא אמני הנהו רוצח רוחני. כגון אחיו שהתאבד לדעת כן הוא פועל בכיוון ההשמדה וההשחתה. הכי אין הוא מוכן לשלוח יד בנפש כל חי? הוא הסנוב והגרפומן כדי לטרוף את כל היצירה האנושית למען בריאותו האמנותית המדומה. עם, אשה, חבריו למפעל, את המולדת הקטנה, את הכל הוא עתיד להעביר למולך הרהב הקטנוני ושגעון־הגדלות שלו. כל גאון שנוא עליו. מחונני הטבע, ילדי השעשועים של הכשרון, כל מפורסם לתהלה, כל אלה שעלו בסולם ההצלחה בקלות המעוף, בלי יגיעת בשרים, בלי תבוסות ועלבונות – הם לצנינים בעיניו. מבוקשו הטמיר: להיות אחד, יחיד, ראשון, מגלה. הכי רק את השונים ממנו ישנא? אילמלי קם אמן קרוב לו ברוח ובטיב הכשרון, ומתאים בכל התגין לכללי האמנות, שהוא יצר לו בשרירות רצונו (כללים אלה שכל גבן בוודאי יוצר אותם בהתאמה לפגמים של גזרתו) היה הוא, אמנם, שונא אותו כפלי כפליים בגלל היותו דומה אליו ושולל את יתרון היחידות. אין לו זיקה אל שום חי. תלוש הנך מתוך נוף החיים. עסיס ההויה יבש בך. דמך קפא ודמיונך עבט ארחותיו אל ארצות הבהו. ואילו האמנות היא דם. היא החיים.

הוא היה מוכרח לוותר עכשיו על תענוג הקריאה באחד מהספרים האהובים עליו. אהה, גם האהובים משלחים בו יסורים. אורם החזק השופע מתוך הויתם הברוכה מגיה את השטחים האפלים של אישיותו המוממה, שאיבדה את הכושר הנתון לכל בעל נפש תמה וחיה למישרים: ליהנות בלי צרות עין ומתוך הכרת תודה מן הגדלות האנושית כשם שאנו סופגים לתוכנו חסדי השמש ותופעות ההוד בטבע. לראות בכל גדלות דגש חזק של הויתך הדלה – איזו מארה! אולם גם לבלי להגות בשום ספר אי אפשר היה לו. הכרח היה לו לנוד מעצמו. להשתקע תוך הויה שונה ממנו. לצרף את עצמו אל איזוּ עווה קימה ופעילה ביקום. מארון הספרים רמזו לו גבי ספרים למאות. רבים מהם עמדו אצלו בתור מכמה שנים. ספרי מדע, תיאורי טבע, דברי עמים ולשונות, קורות אישים, ארצות, מלוכות, אסכולות פילוסופיות וספרותיות. מסות והגיונות. ספרים רבים ושונים משכו אליו את התענינותו מבחינות רבות ושונות. הוא ערג אליהם, כדרך שהאדם עורג אחרי ארצות ואקלימים שונים. אולם חיי האדם הקצרים אינם מספיקים לדרוך אפילו על סף כולם. ואם גם כרטיסי נסיעה רבים מוכנים לו בכיסו. מכבר לא סיים שום ספר. מתוך בהילות לסייר את הרבים היה נוהג מעשה תייר לבקר במסעות סיור באוטומובילים מהירים רק את מקומות־הערך המצויינים ביותר, מבלי להתחקות על השבילים ומשעולי הסתר, שבהם חבויות נשמות הדברים, האנשים והאדמות. הוא מכבר לא קרא ספר מתוך יחוד־עיון עמו. הוא רפרף על הספרים כמנהגם של הרצנזנטים. הוא הקדיש לספריהם של אחרים רק את רגעי־הנסורת מקורטוב הפנאי, שנשרו לו בין הזמנים המוקדשים כולם לחבוריו. ואף על פי כן היה לבו מלא מרירות לגבי כל אלה, שנהגו בספריו אותו סיור רפרופי, שהוא דן בהם את חבוריהם של אחרים.

בעל כרחך! שד אתה! שד! שוב נחה דעתו: הוא! שד! שד!

בימים אלה תקפו עליו הפחדים. עני מוחלט הוא עמד מול האביב של השתא. בחנויות המכולת, בעגלות משוטטות ובשוקים כבר הופיעו בכורים של תות השדה ודובדבנים. נצנצו גם אוכמניות. גרגרים אלה, המכילים בתוכם כחלזונות מיץ ילדות – של הטבע ושל אביב חייו האישיים – רסיסי זמן שקפאו בנצח, הם שהיו בכל האביבים הקודמים מזריקים לתוכו ריחניות חדשה והתרעננות וכאילו רוצפים גשר על תהום זמן, נשקפו לו בפעם הראשונה בחייו, כגולמים נעדרי רוח חיים, כישויות עשויות, כבבואות, המסיחסות אל הממשות כפרחי ניר אל הפרחים בגנים וכאחד עם הגרגרים נתרוסס הכל באבק הימים. אבק! – נקבעה ההרגשה. ומשהעיף את עיניו בהמראה מסביב חלפה לפתע הרהורת: כל זה אפשר לו שלא לראות להבא אף פעם ואפילו לאלתר, מזה הרגע ועד אחרית כל הימים. אין לו כל זיקה אל המראות… אל השלטים האלה, אל העגלות, אל האנשים… דבר מהם לא נחתם בפנימיותו, לא נזדווג עם אישיותו… בית קברות גדול של לא כלום… הוא האמיץ את חוש הריח שלו: כן, אבק! כל היקום התפורר והתפרק… גם הוא התפרק לתאים וכל תא ותא גווע ביחידות והוא מת אלף אלפי מיתות…

אי אפשר היה לעמוד ככה ברשות הרבים ולהתעלף. אפיסת הכחות היתה הצו התראה. הוא ישב על ספסל בליטצנזעע, אחד הגנים האהובים עליו ביותר בכרך־גנים זה. הכל פה היה עשוי כנוף הילדות. ההזות המחושבת היתה פרושה כדוק. הבכאים, שהזילו מתוכם שם בילדות מיץ חיים לתוך עורקי הילד, נטפו גם פה את בכי הזהב התיאטרלי שלהם… גם פה התלאכסנו השבילים לתוך איזה מעמק רחוקי, שהיה בגן המכורה מוליד בילד הרגשה של מרחקיות אין סופית, כאילו מכאן ואילך מתחיל סוף העולם. הוא אהב אז רמז הסוף. הוא אוהב גם עכשיו… לו היה ברור כי הוא יושב על סף השקיעה של עצמו. כשרונו הספרותי, שהוא הוקיר בעצם יותר מאת אישיותו, מאת חייו ומאת חלקו בכל החיים הבאים (ברור שיש יותר מפעם אחת חיים ויותר מפעם אחת עולם), כבר בא, לפי הפחדים המבשרים, לתחילת סופו. האמן צר במפעלו את קלסתר עצמו ומשבצה במסגרת. נמצא שכל אמן עתיד להיות אסיר עצמו: מפעלו ובמסגרתו. סוד האמנות הוא בההגבלה העצמית. וזו טרגיותו. את העולם הוא בונה מחדש – כבית הסוהר לעצמו. בחיפוש אחרי הנקודה הוא מגיע אליה בעלותו לשיא. קיצוני מהכרח בתפיסתו הריהו ניתלה בעל כרחו על חוד, עליו אין כבר אויר לנשימה, או האויר הוא צלול, קר קרוע ודליל. בעל כרחו הוא יוצר לו עולם משלו, מעין משנה חיים וככל הבנוי בידי אדם: קן צר, סדק, ממנו אין מוצא. בניגוד לכל שאר הבריות החיות את עולם אלהים חי האמן עולם, שהוא מעשי ידיו. הוא הפורש, הכופר, חי לא את החיים אלא את האמנות. הוא כאילו אינו חי אפילו את האני שלו (ברעיון זה נצנץ לו שביב של נחמה, כפי שיבואר להלן כי בההוא הרגע טרם הגה אותו עד תומו) אלא מעין אני שני, יתיר (נשמה יתירה), המצלם דברים וחורתם בזכרון ועושה את כל ההתרחשויות הבאות העתקות של מה שכבר היה. (זכרונו של האמן רווי לא התרחשויות אישיות בלבד אלא גם מורשתיות והסתכלותיות. שכן הוא חי גם את הזולתיים), נמצא כי האמן העמוס התרשמויות ומוכה בעודף זכרון אינו עלול לחיות את החידושיות של הבאות. הלא גם הדמיון האמנותיי מקדים בריצה את ההתרחשויות הממשויות והנהו מטרים את העלילות במוצגי־ניחושים. עד שהמציאות הבאה אינה בשבילו אלא תרמיל העני, המכיל בקרבו שברים, גרוטאות ופסולות מעל השולחן הדמיוניי העשיר של העבר. הבוז למציאות! היא דלה ושחורה. היא מאוסה ובזויה. היא לבלתי מפונקים, לבלתי מחוננים. אהבה, תאוה, חמדה, כבוד, זוך החדוה, נועם בשרים – הכל כבר הוחש ונהיה באלף אלפי אי־אפשרויות בכבשן הדמיון. הכל נתמצה. והוא עצמו הנהו ממוצה, עייף ומרוקן… אה, הוא היה ריקן מתוך שהיה גדוש תמונות וצרופים אמנותיים לאין שעור. הוא כרע תחת הסבל הקשה הזה. תרמיל האמנות – זו היתה החטוטרת שלו. הוא בעל המום. כל בן חיים נתחלחל למראהו וניסוג מפניו. כל אלה האזרחים הטובים והשאננים, הממושטרים, שכל אחד מהם עמוס אשה, מקטרת וכלב – כיצד הם דבקים ברכוש הלזה שלהם. וכמה היו מתחלחלים אילו נתרחש לפתע פלא ומוחו היה נפער לעיניהם והם היו רואים ושומעים את כל ההגיגה הבוזית המתרחשת שם! הלא משום כן הללו כה אוהבים את כלביהם, לפי שהכלבים בוודאי אינם חורשים מזימות רשעיות כמוהו (הוא היה לעתים מהרהר בדבר, שכדאי היה לשרוף את העולם או להשטיפו במבול ולהציץ כיצד יקטירו בינתים הללו את מקטרותיהם. עד כדי כך היה אויב סתר…). לא, לא! אין לאדם ידיד ככלב, אין לו דורש טוב כמוהו. כי הבריה הזו יש לה לב מרגיש, ואילו מוח אין לה. מוח לצרף צרופים ציוריים, לאנס את העצמים, להרכיבם זה על זה מין בשאינו מינו. כלב יקר! מי כמוך בברואים כה יחודיי, כה יודע לרכז מבט מעין לעין, מלב אל לב, נוכח, ללא כל חציצה? הכי אין את הישות הכלבית מהות אנושית יותר עילאית, שמרדה בבריאה ושאפה לאהבה (הבריאה היא שנאה והרס יסודה) ונענשה משום כך לרדת לדרגה נמוכה שירותית ולהתגלגל בצורה זו שלך? הכי לא נולדת, כלב, בשביל לגאול את האדם מבדידותו? או שמא אינך אלא בבואה מיצור עילאי אחר, מלאכי, בלתי נראה, המלפף את האדם בכל מצעדו, הצופה עליו תמיד, הדבק בו? אם כן יש חבר לאדם, בן זוג לו, בלתי נראה, היינו, הוא עצמו, במהדורה אצילית! ואם יש הרי הוא ישנו גם לאמן. והוא הנסתר הנהו האני האמיתי, החי את החיים הממשיים (הנה עכשיו נתחוור לו ביתר ביהור הרעיון הנ"ל, המכיל שביב נחמה. רצה לומר: כי גם הוא חי אף על פי כן את האני שלו באיזה אופן טמיר). והוא הנהו צעיר ותמיד רענן. דווקא האני של האמן משתמר יותר בטריתו לפי שהנהו שרוי באופל, נחמא ומקפח את חלקו (אין אמן ראוי לשמו אלא אם כן הוא נותן פיטורין לאני שלו ומדיחו מעל הדוכן הראשון במעלה, שהוא תופס כרגיל אצל כל בר נש). הוא לא חי עדיין… הוא עודנו באביבו… יתכן שהוא אינו כלל מיואש. ואיננו אפילו עצוב. והעולם חי בפנימיותו באוריות. אלא שטיב כשרונו דחקו לפנת הצל. בטויו האמנותיי התאים בעל כרחו את העולם לפי המסגרת האמנותית שלו ושפך נכאון סגנונו על חזות כל הבריאה. ככה מובל האמן בטעות מסגנונו ונשבה לתוך הנוסחה הבנויה בידי עצמו. והוא נמצא תפוס לצמיתות באופן תפיסתו האמנותית המיוחדה… קרבי האסוציאציות! הנה. הוא, המשתוקק לשכלול מהכרח שהוא משכלל גם את יאושו ואת שחור צבעיו. הוא עבד נכנע לצבע. כל אמן נעשה צר, מוגבל, חד גווני ומשעמם. מפאת תאות השלימות הוא מתנזר מכל מה שאינו נכנס למסגרת סגנונו. הוא נעשה פורש ונזיר… כאם מסורה המקדישה את כל אונה לטיפול בילדיה – לעיבור, להונקה, להזנה, להלבשה – ואין שעתה מספיקה לזין את עצמה, ככה חי הסופר תמורת חייו האישיים את חיי נפשותיו. לשם מצוי ההרגשה הוא מפליג לתוך עמקה כמו לתוך עבי היער עד שאין הוא מסוגל לראות אור השמש המפצע ממרחקים. נאמר: הוא מתאר את הטפוס של המאבד לדעת. הרי עליו להתלבש כל כולו בכל הרחשים הנפשיים והמוחיים הנטויים במשך ימים – ימים, שבועות, חדשים, שמא גם שנים – במחבואי הישות של המתאבד. רצה לומר, עליו להעמיק בנפש המתאבדת, להיות כמותה, להיות אותה. להתהלך גם כן במשך ימים, שבועות, חדשים, ושמא שנים, אבוד בכוח כמוה, להרות את הרעיון המתוק הזה (הוא בוודאי הנהו מתוק מכל החיים כולם אם בני אדם משלמים בעדו כל כך ביוקר), לטפחו, לחיין אותו… להתפשט לחלוטין מעצמו, היינו מעצם חייו, להוקיא כחולה מתוך גרונו טפות דם, את עסיס החיים… לא לחיות… לא לרצות בחיים… להסכין אל אי־הרצון הזה… לבעור בו… לעשותו פתילה לנשמה… וכיצד, כלב הטוב שלי, שואלני, אפשר לבעור ברעיון המות ולהמשיך בינתים את החשבון השני של החיים.? הכי יכול אדם להכיל בתוכו שניות כזאת? לא. האדם הנהו רק יחיד. לפיכך האמן מחביא את האני השני הממשי ואינו נותן לו לגדול, היינו, הוא מחזיק אותו במצב ילדותי. האמן הוא ילד. כל אמן הוא ילד כל ימיו. גם הוא הנה שביב הנחמה… אם הוא אינו גרפומן… כי גם הגרפומן עובר בדיוק אותו דרך הענויים של האמן, ושמא דרכו הנה קשה ביותר, לפי שנעדר הוא כוח ההשראה… אפילו רוח הקודש והסערה הזו השורפת את הנשמה והתפשטות כל הגשמיות והתנזרות גמורה עד כדי אבדן החיים, אינם עושים עדיין את האדם אמן… רק הכשרון… רק המתת, רק המחוננות… מה עמוקה הטרגיות האנושית… כי מוכשר האדם לחיות את כל הממשויות הנעלות, הניתנות רק ליחידי סגולה, מבלי להיות סגול… מה זה? היתכן? האין זה לפי שכל הממשויות הנעלות יש להן נגדיות, חקויות, דומות להן עד לזועה, מעוקמות, נבובות, תוכיות…? היינו, כשם שקיימים ברואים אנושיים, שהם שדים כך קיימות בעולם האידיאות, ברואים־שדיים…

רעיון זה כבה שביביות הנחמה… כמו תמיד כל השליה, כל סטיה מדרכו השחורה, כל נסיון לטפטף לתוך כוסו המרה טיף נועם עלו לו בהסתכנות יותר קשה… כמו חולה טועה בתקוה לקנות לו הטבה כל שהיא בשנוי הכיוון של משכבו ולפעמים הוא מגיע במרצו החולני עד כדי להחליף את מראשותיו במרגלות וסופו שהוא מוסיף על מכסת מדויו גם את הכאבים של התפקקות אבריו בשעת התזוזה הגדולה על משכבו, כן העניק לו הפיוס הזה משנה מפח נפש… שד! שד! אתה שד! – שנה באָזני עצמו.

כשהחדר נעשה צר ומתמלא קיטרון מהנידופים של אישיותו המרקיבה בד' אמות של לבטים – והרי הוא צר גם מפאת כתבי היד המרובים, המונחים במגרות שולחנו ומכילים המון חיים, דיוקנים וטפוסים, היינו נשמות, גם גופים המתחככים בגופים ורוחשים כסופים, מאוויים, תשוקות בשריות ממש, הזיות חמות. והם כתבי היד שואבים לתוכם את כל אויר החדר, את אוירם של כמה וכמה חדרים, גם של מרחבים ומוצצים מסביבו חיות הנשימה – הריהו קם ובורח מד' האמות. לאן הוא בורח? אל חוצות הכרך. אל הגנים. אל הפרצופים הזרים, אל מיליוני הפרצופים הזרים המשוטטים בחלל הכרך, נעדרי כל זיקה לאישיותו. ואף על פי כן הם גם כן מבני אותו הגזע. היינו כל בהם דומה לשלו. ולפיכך מהבהבים בלב סכויים משונים, שבוודאי לעולם לא יבואו לידי התגשמותם. הוא הולך אל הרחוב מפני אותה הסבה שבגללה כל הרבים האלה נשפכים אל החוצות: בשביל להתבדר. זאת אומרת: להתפזר. לפזר את האישיות האחת השלימה, הסגורה לתוך עצמה, המוגמרה, התבענית משום כן כאישיות, לשבר את האחת לרסיסים על מנת לשבור את הרצון האחד שלה ולהטילה לאחר כך כמו בדל קרש לתוך המערבולת האספסופית. הוא יודע, כי המטרה הזאת לא תושג על ידו. אותם הפיטורים מאישיות עצמו, המושגים בקלות כזאת על ידי כל רבבות אלפי ההמונים האלה, אותה מנת הנחת הקטנה הניתנת לכל אחד מהם כתשלום בעד הויתור, לעולם לא יפלו בחלקו. הואיל והוא הנהו סופר, סופר ממין מיוחד, אולי (הוא החודר נפשות אינו יכול להשיג את מהותו של שום סופר אחר חוץ מעצמו. בעצם אינו מסוגל להבין דברי ספרות של אחרים, השונים מאופן הכתיבה שלו). הוא הנהו סופר, שאינו רוצה לספר את העובדות או לתאר אותן. הוא חושב זאת לפגיעה במהות הסופר. הוא משתוקק לחיות את העובדות. לחיות את החיים ולא לדחות אותם. לא לבלות אותם כמו כל אלפי רבבות הטיילים או העשיינים, הבורחים מעצמם, רצה לומר, מעצם החיים, לתוך העיסוקים והחימוקים. ואילו הוא רוצה… לתפוס את שור החיים בקרניו… לעמוד נגדו במלוא האון, בחומר התביעה… לתפוס את שור החיים בקרניו… לעמוד נגדו במלוא האון, בחומר התביעה… להציץ בו ולחיות לא את הקליפות הרבות שהן בריחות אלא את החיים לעצמם… והנה הוא יוצא אל החוצות לחפש את רוח החיים. בחביון התודעה אורב לו חוש הבקורת והביטול… אבל הוא מהלך אף על פי כן ברחובות ברלין, מטרופולין של אירופה, חרושת התענוגים והשעשועים. ברלין בארבעת מיליוני תושביו. באוכלוסיה בת מיליון וחצי, המצויה תמיד בתנועה, במיליון האורחים, הזורמים מדי חודש אליו מחוץ לו, באלפי הנהרות הרוחצים את סביבתו, במאות הגנים. – האמנם אין הוא מכיל בקרבו גם נופך חיים למענו… זוג עינים… מוח קרוב… נשמה־אחות… אולם כמו תמיד היה הרחוב הברליני כורה בקרבו בור ריקן מזווע… אף לא איש אחד פה קרוב לו. מאומה אין פה משלו… אותו הדבר־מה, שהוא הלך לצוד אותו ממצולות הכרך, כאילו הלך ופרח והתרחק ממנו כמו האופק. החיוני נתרסק והטעם הגנוז, המשומר מהילדות, אותו מיץ החיים, הבאיש. הרחוב היה בזרימה. זה היה נוף רוקד של פרצופים וגויות, שאי אפשר היה לצוד שם מאומה. דומה תהלוכות ההמונים ברחובות הכרך לשולחן ערוך משמני מאכלים, המטולטל ביד אשף במהירות בזק, שריחות המאכלים המתפרחים כדי רגיעה לתוך החטמים מגרים את הנחיריים, אבל הנדיפה הזאת היא כל כך רבת ריח, עד שמכל הבליל הזה אי אפשר אפילו לבחור במה שהוא מסוים, העלול להעניק לנפש בשכר רעבונה לפחות געגועים עליו. ככה היה הזרם האנושי. ססגווניות נלהבה, המון פרצופים, גויות נשים דשנות, סכויים בוערים הכבים עם כל שניה של היצת, ריחות גויות, טפיפות רגלים עדינות, ברכים שמנות, שמלות נשים, תלבשות נשים המשסות את היצר יותר מהגויות עצמן, תפרחת שערות, כלבי נשים, הדבקות כל כך בבעלותיהן עד שהן נעשות חטיבה אחת עמהן ומשום כן מעוררות את התאוה כמו חפץ האשה… בליל צבעוניי תאווני ואף לא רסיס ממשי. דייסה כמו בוץ. לא כל תבנית מסוימה. הרחוב הוא רק מרעיב, שורף… צריך היה לסור לגן. לייחד מקום על ספסל, לקפוץ מתוך האוקינוס לאגם קטן. פה, אם אפשר, לבחור פסת חיים. נתח אשה או פס גבר. ילד. כדור. כלב. דשא. ספר. מה שהוא. משונה כי בגנים ישבו על פי רוב זקנים וזקנות. או גברים מובטלים המקטירים את העשן שלהם לתוך האויר הצח., לתוך הדשא או לתוך השערות שלנשותיהן הבאות בימים(שם נצטבר העשן במשך עשרות שנים והוא שם שמור וחי את חייו. הכל חי.) מדוע מכריע יותר בערי גרמניה החומר האנושי הזקן על הנעורים? משמע, העם הזה מכבד א הזקנה, חולק לה כבוד וזכויות יתירות. הוא אינו מעביד את זקניו ונותן להם אפשרות של חיים נוחים ושיבה של מנוחה. אבל… העשן הזה המיתמר מפי הגבר (ואפילו הזקן) לתוך גוית האשה עורר בקרבו השואות מוזרות ומתמיהות, שביישוהו והעבידו את דמיונו בכיוון ידוע.

ושוב הגיע בדרך ההתכתות אל הפרויסן־פרק. ברור היה, שרגליו נשאוהו לשם לא בהיסח־הדעת. הוא הלך לשם להגיש לעיניו קצת מזון של מערומים גופניים, שהוא כל כך התגעגע עליהם (מאחר שבחדשים האחרונים, ואפשר לומר, בשנתים האחרונות לא ראה גוית אשה ערומה מלבד בחבוריו ובגניבה פסת גויה נשיית, שהיתה נשקפת לפעמים מבעד לוילון שכנה. על פי רוב משרתת כובסת או זקנה. הזקנות היו מתערטלות ביתר חשק מהצעירות. פה, בפרויסן־פרק אפשר היה לראות גם גויה חמודה המתפרקדת בחצי־מערומיה על הדשא בימי השבוע, שבהם הותרה השכיבה על הדשא. ברם, גם פה הכריע החומר המזוקן של הגויות, או המערומים מהצעירות. ברם גם פה הכריע החומר המזוקן של הגויות, או המערומים מהצעירות, פה בפרויסן־פרק אפשר היה לראות גם גויה חמודה המתריח המטבח. (מערומים קבוציים ומשפחתיים – איזה גועל נפש! מערומי הגויה כמו מערומי הנפש יפים ומשכרים הם רק ביחידות. אבל איזו זועה משהוקי נפשות בהמון!) משפחתיות גרמנית המוקעה לפרהסיה. נזכר בשעת נופש אחת שלו בחיק הטבע בנוה דשא בסביבת ברלין. שם ביער השתטחה משפחה רבת אוכלוסים. גרמופון. בקבוקי בירה. פרימוס. ומכשירי בישול שונים. אשה כרסנית אחת נתרה בשוקיה ונצחה על הלהקה השרה: “בקיץ חם. בקיץ חם. החרשה ירוקה. ירוקה. הצפור מצפצפת מצפצפת: ציף ציף ציף. והגרבים בזיעה מסריחים” זה הוא השיר. בתרגום מדויק לעברית, אבל בלא חרוזים אם כי בגרמנית היה מחורז. כזה הוא המון העם: הוא שוחט את נפש היופי, אבל את החרוז הוא משמר… עכשיו לא היתה מסיבה מטבחנית זו… אב הדשא, הירק, קרני האביב – קיץ מוקדם – הכל היה כמו אשתקד והניחוח הנעים של יום אביב זה הכיל בקרבו גם את הביאושים של אשתקד. הוא ראה את הכנופיה של אשתקד במלוא הזוהמה. צריך היה לקום ולחמוק. שוב הוא נפל בזרועות הכרך. צעד דרך כמה רחובות… ראה נשים, נשים. לא שלו היו הנשים. לא משלו. ברור: מתוך שני מיליוני הנשים בברלין לא היתה אפילו אחת מתאימה לטעמו, נאותה לשורש נשמתו. לא היתה אפילו אחת מעוררת בו רצון להוליד ממנה ילד (הוא לא רצה ילד. ושמא כן רצה אלא שדכא בקרבו את הרצון). הוא הכיר שני סוגי נשים גרמניות. אחת בעלת־בית הנושאת על גולגלתה את המטבח, המחשבת תמיד חשבון פרוטות, משקאית, המתריסה בלי הרף נגד המשרתת, הבולשת את המשרתת, היא עצמה משרתת בכוח. והסוג השני שוטט בקורפירסטנדם בעדרים. הן היו כה רבות, מכוערות נורא. מעשנות. מנוונות. ריח רע נדף מפיהן. אהה, הריח הרע הדביק את כל הנשים האחרות, את כל האחרות, את כל הנערות, המתהלכות עדיין בכפרי העולם, בישובים הקטנים, את כל הנערות, שכבר אזלו מן ההווה אל העבר. את השיר השירים של כל הזמנים הן הבאישו… הסוג השלישי היה גרוע ביותר. הללו נשקפו לו כשדות. הן היו הרוב. פניהן היו משוחות בצבע השעוה, לשם שוזף המלאכותי. נראות כבובות, הן עמדו בחלונות־ראוה, סמלים חיים לתלבשתות האפנה האחרונה. המונים הצטופפו על יד החלונות להסתכל באנגרטות החיות. הוא עמד נבוך: לאן? לא היה שום תוכן לכיתות־רגלים זה ולא מטרה. אמנם, היו בכרך גנים רבים, שעדיין לא ראה אותם ומשכבר הימים התכונן לבקר בהם. אבל הללו, היו רבים ומתנצחים זה עם זה וכל אחד מהם מבטיח לו חידוש עד שהיה מחמת המבוכה וחוסר־ברירה דוחה תמיד את הבקורים לזמן אחר. היו גם כן כמה בתי־נכאת שטרם בקר בהם. אבל גם הללו היו רבים. ומלבד זאת: וכי לא היו בתי הנכאת האלה בתי קברות לחיים? וכי לא היו הללו מזבחות מוקמים לאמנות לשחוט עליהם את החיים? וכי הוא חפש אמנות? הכי לא היה נחנק לעתים מגודל השפע של תמונות, ציורים, תיאורים, השואות, נושאים, תכניות של חבורים חדשים, שהיו מסתופפים במוחו. אי בשביל להשלים את כל הדברים המדמדמים במוחו צריך היה לחיות כמה וכמה חיים. והוא ידע: כל אימת שימות לא יספיק אפילו החלק מהמאה מחזון רוחו ותכניותיו ישארו אחריו כיתומים מבוישים. קרעים מנשמתו. טלאים. פצעים. ככה יהיה בכל הזמנים מתהלך בטלאיו ושותת דם. הוא לעולם לא ימות כאחד האדם. לא יקנה לו את נחת השכחה. את הלא־היות… אבל גם לחיות אינו יכול. והוא רצה לחיות. הוא הלך לחפש את החיים. האמנם יבלה אותם שוב בבתי הנכאת? ובכן? החיים היו למענו כל מה שאינו עטוף באיצטלא של אמנות. כל הטבעי (הרי הוא שהפשיט מהאמנות את הטבעיות ומצץ מתוכנה את כל החיות. אין תימה שהוא בקש בחיים מה שעשקה ממנו האמנות). הוא חפש לעצמו את הפשטות של פשוטי כלי עץ, את השרשיות של המקום. אילו היה מקושר לפסת קרקע. לנוף חד. לספסל פלוני. כל הפרקים העירונים משכוהו כאחד. ולפיכך אף באחד מהם לא היה מעורה. ככה כמו שהוא דבוק בנקודות המקום של הילדות… הוא ראה בחוש: אין לו מקום. והאל־מקום שולט בכל.

לאמיתו של דבר הוא לא היה כל כך בודד בכרך כפי שהיה נחזה לעצמו בהלך־רוח או יותר נכון בהלך־המחשבה, באותה עליה של אישיותו, שמאחר שהיה מטפס עליה היה ממילא שם ממתח את כל חוויותיו והרגשותיו מיתוח אי־טבעי ומאומץ, ומתוך זה היו כל מאורעות חייו, היינו, גם מאורעותיו הנפשיים, נראים לו מוגברים ומוגדלים הרבה יותר משעור גדלם וגבורתם הממשית. הוא היה סופר. בעל דמיון. מליץ. חויותיו לא ניתנו לו רק לעצמן אלא הן היו זרעים לגדל בהן דומות להן. לעתים הן נראו לו כאותן כוסות הבירה הענקיות או הגלוסקאות הכפולות־שמונה או הערדל הגמלוניי, המצויירים על השלטים והמוצגים בחלונות־הראוה של בתי הבירה, המאפיות וחנויות לערדלים. זה הוא הסופר, היינו, באי־כח כל סוגי האמנות. הם השלטים או חלונות־הראוה של מחסן המין האנושי. כאילו הטבע עצמו עשה אותם דוגמות וכל בהם הוא דוגמאי ולא ישות טבעית. הטבע באמן עושה לעצמו קריקטורה. וכי מה יודע האמן על הרגשותיו האמתיות? פחות מכל ברנש אחר. וכי מה הוא יודע על מידת רעבונו הרוחני, צערו, יאושו, אהבתו, אבלו, כמה יש ברגשות האלה מן הממש, היינו, מן האישי (הממש הוא רק האישי) וכמה בהם מן המשל, שהטבע ממשל, המשל הממותח לשם הסברת האוזן, מן הגוזמה והמליצה, שהטבע עושה אותם כלי־שרת להם. אהה, האמן הוא מקופח מאד במנת־חלקו האישית. כמו כל התרפים המנבאים הוא עור לגבי עצמו. הנה הסופר, המהלך על דפי הספור הנוכחי, כמה טרגיי היה ביחס לאותו היתרון או חסרון, שבו היה מחונן או נענש, לגבי כל האחרים. הוא היה מחוסר ראות הזכות האנושית היסודית: להכיר את עצמו. לדעת, ולו בקירוב ובדרך אומדנא, את מדת גדלה של אישיותו. הוא לא ידע את שעור קומת עצמו. הסופר למופת הוא? האם הוא סולל שביל חדש בספרות עמו, לפחות? או שמא אינו אלא גרפומן, חקאי, ספיח ספרותי, במצוי כל האימה שבהמושגים האלה. הוא לא ידע אם אפילו ציור אחד, פסוק אחד, רעיון, הרהור, חויה, הם שלו. אם אין זה גנוב. גנב קוסמיי היה מכנה את עצמו בשעות של חשבון הנפש. ושעות אחרות כמעט לא היו לו בחייו מיום שעמד על תפקידו בחיים. הוא לא ידע אם הוא מתאבל על אחיו המתאבד ואם ביסודו של דבר הוא הולך ושוקע לתוך צער האבידה. הגעגועים על האח הלכו ותקפו משנה לשנה כאילו היו הללו מכות המצפון בגלל זה שהוא עזב את אחיו לבדו במפעלו הגאוני (מיתה בידי עצמו נחשבה בעיניו לשיא הגאוניותה אנושיות, שרק יחידי סגולה מתרוממים אליו. וכמו כל הגאונים אינם מובנים לרוב הרוב. רוב בני האדם אינו מסוגל להשיג אף טיף אחד מעומק העובדה הזו. והוא היה לגבי זה בור גמור. בשום צל של אפשרות לא יכול להשיג את היכולת הזאת… נו,, ממש… מיתה ממש. אדם לעצמו. הוא, החי, נטול סכין, טיף רעל או חבל ומוציא מתוך עצמו את הנשמה. כיצד? כיצד אפשר לפתות את הפיזי למעשה זה. כיצד אפשר לתקוע את המסמר הזה לתוך הבשר?) ולפיכך מוסר הכליות הזה הלך והצטבר משנה לשנה והכביד על הלב והמוח? או שמא הוא מעמיק לתוך האבלות על מות האח כמו לתוך נושא ספורי? הוא לא ידע גם כן אם הוא באמת בודד בכרך… בודד בכל העולם ממש… או שמא במתכוון השחיר לעצמו את מצבו והעמיק בצדיה את החריץ בינו ובין הבריות על מנת שימצוץ את השקוי המר הזה של בדידות, שאפשר להשקות בו פרחי יופי ואמנות… אהה, הוא לא ידע אם הוא עצמו, כולו, עולמו הפנימי כולו, הנהו יצור ממשיי קיים או שמא הנהו מטופח… שמא הנהו, או על כל פנים חלק גדול מאישיותו, היינו, החלק המכריע, נעוץ באל־ממש. הנה – הצליף על עצמו לעתים וכל מה שהיה בא בו לעתים לידי גלוי היה בעצם מתרחש בו בלי הפסק כמעט – ובכן הוא היה מטיח כלפי עצמו לעתים ואומר: הגע בעצמך, אתה עגת לך מסביבך עוגת הבדידיות, שכן טוב לך בה ונוח לך, שכן היא נותנת לך פיטורים מחובות העולם, ממסים הכרחיים שכל האחרים משלמים לזולתיים שלהם. דומה אתה לחולים המדומים האלה, שמספרם בעולם הנהו, אגב, רב יותר מכפי שנהוג לשער אותו, המתבצרים על ערש דוי והממשיכים לפעמים במתכוון על עצמם מחלה בשביל לברוח מתוך כך ממלחמת הקיום. משל לאותו איש צבא שאמר על עצמו: הלכתי לצבא בשביל למצוא בו חסות ממערכות הקרב של חזית החיים (וכי ביסודו של דבר רבים מאנשי הצבא אינם פחדנים גמורים לגבי החיים? וכי אין המשטר הצבאי מנזר?) כן, מבלי להתרחק יותר מדי לשם השואות ואסוציאציות, אם כי האדם החי, כל שכן המצייר, מתגלגל ממש ככדור מאסוציאציה לחברתה, אולם כדי שלא להתרחק לגמרי, צריך לציין בקיצור נמרץ, שדווקא לעתים לא היה מרגיש את עצמו כלל בודד, על כל פנים על השטח העליון של התודעה. שכן הוא אמר לעצמו: אף על פי שאתה ממש, היינו, אישיותך זו, המסתופפת פה בחדר זה, הנה בודדה, הרי אישיותך השניה הנה תמיד, כמעט תמיד, באה במגע עם הבריות… ושמך, זה החלק המוצק ביותר מאישיותך, נתון במתויותיהם של אחרים. הוא הנהו תמיד שרוי בחברה. הכי אין מגע זה שבינך ובין הזולתיים ממשיי מאד? הרי אפשר למשש גם את הרוחני… אפשר גם לנשק אותו. הכי לא כן, סופר מפורסם? – היה מדבר לעצמו באותו דו־השיח שהיה כל כך טבעי אצלו – התחזק התעודד! תנוח דעתך! מפני נחת דעת והתעודדות פחד. דומה היה למלח הצועד בטוחות במשברי ימים ורגליו מהססות על היבשה, כן, מפאת ההרגל וגם הכינון המיוחד של אישיותו, היה חש יכולת קיום רב בקרב סופת הצער, ההיסוסים והמשברים הנפשיים. אבל כל שווי משקלה של ישותו היה ממש מסכן את קיומו האישי, על ידי כך, שהיה נוטל ממנו את המשען היחידי של החיוני ועושק ממנו את הרגשת הממש.

באמת, הוא לא היה בודד בהחלט אפילו בכרך זה מרובה־האוכלוסים. בפנקסו היו רשומים כתובות רבות של מכרים ומספרי טיליפונים שלהם, המסומנים בצדם בתאריכי שעות הקבלה והאפשרות של תחבורת. יכול היה לגשת אל שפופרת הטיליפון ולהעלות לו דרך שם קול אדם חי. להזמין את מי שהוא למוסב קפה הערב. שנים־שלשה ממכריו היו נוהגים גם כן לבקרו בחדרו מזמן לזמן. מובן: לאחר הודעה מוקדמת בטיליפון וקביעת ראיון עובר שבוע לערך. שכן בכרך הגדול כל תושב מחלק לו את השבוע או חדשו מלכתחילה למשבצות של לוח האישקוקי. איש קבוע במשבצתו. גם בפנקסו היו תמיד שמורים ברזרבה של סכוי שנים שלשה פגישות וראיונים במשך השבוע או החודש… וכל הצפוי לו בעתיד דומה היה עליו כמתרחש בהווה. והרי כבר היה חי את הראיון הבא. לא. הוא לא היה לעולם בודד לחלוטין. מלבד זאת היו גם הפתעות צפויות לו. כי מתוך מיליון האנשים, הזורמים במשך כל חודש לברלין היו שנים שלושה רסיסים אנושיים נופלים גם לידו. היינו, פלג קט מהאוקינוס הגדול מזדרם גם אליו. ובכן תמיד אפשר היה לצפות כי מי שהוא בן מדינה קרובה, אפילו מי שהוא מהמולדת, יופיע לפתע בברלין ויצלצל אליו. ברלין מרכז השואב של כל אירופה. לפי מצבו הגיאוגרפי היה טבור אירופה. כל הנוסע מהמזרח אל המערב, כל מהגר לכרכי הים, עובר דרך ברלין. ים זה היה עלול תמיד להגריף לו דג או תנין. ומלבד זה היה היו לו גם שנים שלשה אורחים פתאומיים, קרתניים כמוהו שלא יכלו להסתגל אל הנוחויות האיומות של הכרך ושונאים כמוהו את שפופרת הטיליפון (הוא פחד מפניה באימה מיסטית), הללו היו נוהגים להתקיף אותו בבקור לפעמים במפתיע… סתם ככה, שלא כמנהג הברלינאים, מופיע לחדרו אותו מלומד למשל… סופר בחלקו… היינו, סופר ממש. גם מהולל. כי לגבי הקהל כל הסופרים השמאיים, הספיחים האלה, הדוקטורים הללו, המחברים מאמרים על יסוד ספרים, המתהדרים, ואפילו כלל לא מתהדרים אלא מכסים את מערומיהם, בציטטות נחשבים להסופרים האמתיים אם כי הסופרים בה' הידיעה מזלזלים בהם. והרי גם הללו מחניפים להדוקטורים של הספרות. ובכן, אותו הסופר הדוקטור, שאף על פי שהנהו מלומד היה בכל זאת נלחם בחבוריו המלומדיים עם המדע ותובע את שלטון היצרים. הוא עצמו היה מסור למצבי רוח. הוא שנא גשם. הוא פחד מפני הגשם כמו פרא מפני אקדח. דווקא בזמני הגשמים היה משייט בחוצות ברלין כבראוזים על גבי הנחל המוצף גשמים. ובשעה גשומה היה הלה עלול לבקר אצלו והוא הסופר היה מצפה לפעמים לאורח בלתי צפוי זה.

… ועכשיו ירד גשם… בעכשיו זה של אביב השנה שנת… ירדו גשמים מדי יום. איזה אביב מעציב! איזה אביב בכיין! הכל אמרו, שאביב גשום כזה כבר לא היה מימות שנים. אם כי האביב בברלין הנהו מדי שנה גשום. וכך אמר גם האורח המלומד שעבר את סף חדרו של הסופר. “איזה מזג אויר מנוול!” – פרץ מיד לפני ה“שלום”, כאדם הבורח מפני אויב רשע.

ומה דעתו של מר על מזג אויר נבזה זה? – שאל בהתמרמרות מתוך קובלנא על עוול קשה שנעשה לאישיותו.

– מזג האויר אינו כלל בגדר נושא שאפשר לחוות עליו דעה – אמר הסופר בקפיצת מחשבה מתוך ניחוש לגבי המתיקות שבניגוד הדעות, העלול כנהוג להתפרץ ביניהם בווכוח הצפוי בשל ענינים יותר חשובים.

– אבל זו היא נבזות… באושים כאלה… מי זה מעלה סרחון בעולם? הרי זה… והרי זה… – המלומד, שאהב דבורים חריפים, המטיר דברי ניבול ושיקוץ על הגשם.

הוא שפך את חמתו על האקלים המבולבל של כרך זה, שדווקא בימות הסתיו כשהעצמות נוהות אחרי קרני שמש, טפה שמנה של שמש לחמם, דווקא עכשיו השמים האוילים מתנגעים בנזלת. איזה מזג אויר בלתי הגיוני! – צוח האיש הזה, שגלגל כבר שלש עשיריות שנים בחדרים של בעלות בית גרמניות קפדניות, האוסרות על הדיירים את הדבור בקול רם בתוך כתלי חדרם – איפה ההגיון של הדברים? – שאל שאלה זו, שהיה מכוונה על פי רוב כלפי רוב המונים הנידונים. כי האיש הזה, רצוץ הגויה, הלבוש מעיל מרוסק ומוטלא, תבע בכל הענינים הגיון חמור ומוצק. הוא המאוחה מעצבים קרועים היה נאחז בהשקפת עולם עשויה מקשה, תובעת מתינות ויחס קר. הוא המעורפל במאווייו ובתכסיסיו היה בעצם בעל מוח בהיר ופוסל, שולל ממש את המציאות – היה מכריז לעתים בסגנון של התורניים – חלה אלא על דברים ממשיים. ממשות זאת אומרת: המובהר. ואילו כל עצם, שאינו מובהר כאילו איננו. משל למושג שהוא כלל במציאות כל זמן שלא נתבהר. הסופר הרגיש מיד, בהתחלת השיחה על מזג האויר, את השתלשלות הוכוח על נושאים יותר עמוקים, או יותר נכון, על הנושא העמוק, ששימש נקודת־פילוג ביניהם והפילוג זה היה, מה משונה, החוט המקשר של ידידותם במשך שנים. הוא נתאחד עם בר פלוגתיה שלו בחלוק־דעות שביניהם. הוא כמו תמיד הריח במזג האויר את סופת הויכוח המתחוללת. ושש עליו, המממש לו את אישיותו.

לכתחילה דבר המלומד (רווק זקן מכוער, בעל פרצוף משול לתפוח אדמה, צהוב) בשבחה של הגאווה החזקה, האיתנה הבראשיתית, שאי אפשר כלל להחליפה בסתם מזג חם ואפילו סוער. עדיין מצויים בדורנו בעלי מזגים חמים וסוערים, אבל בעלי יצרים בראשיתיים דומה, אזלו כבר מן העולם.

רעיון זה, שהנהו לא מקוריי ביותר, כבר הובע לא פעם על ידי מלומד זה בפני הסופר בכמה ימות־גשמים. ואולם כל אימת שהיה שומעו מפי המלומד היה מתלקח בלבו כעס עצום ותשוקה נתעבה מחלחלת בו: לבער את הנבזה הזה מן העולם! זו היתה תאות רצח, שהיתה מתעוררת בו לעתים (מעין פרי הבלגה, כנראה, או גלגולו של יצר האיבוד לדעת, שהיה, משמע, אף על פי כן, כוסס אותו בחביון הישות) לגבי אילה גינרלים בעלי פרצופים משוחצים, יצאניות זקנות וסחוטות ו…מלומד זה, ידידו משכבר השנים, שהיה בעצם מקושר אליו בחוט השנים, הפגישות, הויכוחים וההרגל. "הלא בזמננו אין כבר כלל רוצחים. היינו, רוצחים בעלי היקף שרירים. רוצחים גאוניים… לפי שכבר נסתלקו מן העולם בעלי התאוות! – פסק המלומד אחת מפסקאותיו השגורות, שממנה כבר זרם ממילא הרעיון המרכזי של השקפת עולמו על האמנות, זה שהיה מרתח כל כך את כעסו של הסופר. וזהו הרעיון המרכזי: "האמנות היא פרי היצרים. רק כל זמן שיש בעלי יצרים גדולים בעולם תתכן קיומה של אמנות גדולה. שירת הומירוס נולדה בשדה קטל של האכילסים והאגממנונים. שקספיר הוא סך הכל של האבירות בת היצר הגדול בעולם העתיק. שקספיר – ימי בבינים. טולסטוי ודוסטויבסקי מיצו את הגדלות הפראית של רוסיה האמיתית, המוגדרה במשך יובלות מהעולם האירופאי. אבל יש מכסה של יצרים לשבט, לעם או לחלק של התולדה. משמתמצה המכסה שוב אין שפך גדול אלא טיף־טיף של תאוות קטנות. ממילא גם האמנות מידלדלת ונהפכת לאפיגונית. שום רצון נועז, שום מעפל שחצני, שיסודם לא בסערת איתנים אלא באמביציה אישית, אינם יכולים לעמוד להנולדים ברורות, שנידונו מטעם הטבע לאפיגוניות. אין רחמים מלפני הטבע. ואין אין־סוף של אפשרויות. הטבע בזה לאישי. רק האמנים הגאונים אלה שזכו בגורל להולד על סף תקופות מסוימות, מעטות מאד במספרן על פני הלוח של דברי ימי תרבותה של האנושיות הנוכחית, זכו להיות מבטאיה של הטבע. וכל השאר הוא בינוניות אם לא למטה ממנה. למטה? רצה לומר, העתקה, חזרה, לעיסה, חקוי, ספיח. הידע הרווק הזקן הזה, והתמים בעצם, עד כמה דעה זו, שהובעה באוביקטיביות תורנית מחצה את אישיותו של ידידו? ההכיר בדבר, שכל אימת שהיה מביע השקפות ממין זה היו עיני חברו מתערפלות ופניו מתכמתים ומזדקנים למנין שנים והוא חש כאילו סכין מגלגלת בתוך בני מעיו? או שמא ידע זאת ולתכלית זו ממש היה מטריח את עצמו בימות הגשמים מהלך כמה רחובות בברלין בשביל לעקוץ את הסופר היהיר, הואיל וגם הוא היה זקוק לתחבולה זו לשם אישור אישיותו? אי אפשר היה לו להסופר הפסיכולוג החודר נפשות להחליט אף כחוט השערה בכל הנוגע לאישיותו ולהתקפתו של הזולת עליה. הוא רק חש כאילו כל דבור של הלה מקיז לו טיפין דם. אפיגון. גרפומן! מניין ידע הלז כי נקודות אלו הן התורפות בישותו וכי מפה אפשר להקיז את דמו?

ויתכן כי הלה בגודל תמימותו המדעית לא חשד כלל כי פסקיו המלומדיים חותכים את בשרו של ידידו. ולפיכך היה מאכזר והולך את הגיונו המוצק כל אימת שהסופר היה מנסה לעמוד על נפשו ולהפריד בין היצרים ובין כוח היצירה. הוא הסופר בקש היתר גם על מעין אחר של האמנות, הלא הוא העולם המטפיזי, הראוי לשמש מכרה אל־סופי של מוצגים, דמויות, צירופים, בנינים ציוריים. “לא, צווח המלומד – יצירה נובעת מתוך היצר. גם במובן הבלשני יש לנו רמז מפורש לכך. לאמנות יש רק מלט אחד: דם. רק הגבורים ששפכו דם ראויים הם להיות נפשות במחזה. אין אמנות בלי דם!”. אבל יש גם דם מטפיזי – ניסה הסופר להתעקש – גם עולם הרוח הוא שדה קטל, שבו אידיאות מצחצחות חרבות, קוטלות, מפילות חללות. כי הזמן – ציטט פסקה מאמני הערפלוני – הוא דו־קרב בין כלבי העבר ובין זאבי העתיד. הוא לא אהב לצטט את עצמו. הוא תעב בכלל לחזור על מה שהוא, שכבר הובע בחבוריו. והואיל ומיטב הרגשותיו רעיונותיו כבר הורק לתוך חבוריו היה תמיד בעל פה עומד לפני כל בעל שיחה שלו, כל שכן לפני בעל פלוגתיה המלומד, המזוין במראי מקומות, ריק וקצר אונים. הוא, הסופר, כאילו התיחס אל הדעת שבקרבו כאל דבר סוד, כאל תורה הצפונה בחבוריו או בתוך מעיו. ואילו בפיו היה מגמגם ומתיז מלים ופסוקים מרוסקים. “והרי האמנות המודרנית של המאה הקודמת… – בקש להציל מתחת כשילו של המלומד דבר מה – בודלר, פלובר, ורלן, סזן, מונה, המוסיקה החדישה…” הוא ידע כי הוא נידון על ידי מתנגדו לכשלון תכוף. כי המלומד היה מתיחס אל המודרנה הזאת בזלזול שמממילא… "בודלר… ורלן… וכל כיוצא בהם… הזאטוטים האלה.. הכי אפשר להעמידם נגד שקספיר? הננסים הללו, הלוא הם ההוכחה החותכת ביותר, כי הכשרון אינו מכריע. הם בוודאי היו בעלי כשרונות… אבל טבע… הטבע.. ורק הטבע הוא גאוני – הטבע אינו מדבר מתוך יצירותיהם.. הנה קול הטבע… – צווח בנצחון בלתי מהוסס – הוא הדבר אשר אנו שומעים מפי שקספיר. "ודנטי – ניסה הסופר להאחז בעוגן ההצלה – הגם שם יצרים… ולא אהבת הבורא… כיסופים מעורפלים הללו? אלא שגם בחזית הזאת הוכה הסופר מכה נצחת. הדת בימי הבינים לא היתה כסופים מודרניים של יושבי בתי קפה… הדת בימי הבינים היתה נתח טבע… יש תקופות כאלה בדברי ימי תרבותנו שבהם הטבע מתלבש במסוות. בימי הבינים דבר קולו מתוך הדת. אבל גם הדת שפכה דמים. היא היתה רוצחת… והראיה: דנטי עצמו. כיצד הוא צולה את מתנגדיו בגיהינום. באיזו תאות רצח. ואילו בני הזמן הזה מחוסרי דת, מנושלים מעל הטבע. סנדלים הם. סוד היצירה ניטל מהם. ככה גזל ממנו המלומד את הטבע, את המטפיזיקה, את הסוד והציגו ריק בעולם של דקדנס. “חקאי לחקאים” ואם אבות הדקדנסה המודרנית, ילדי בתי קפה, עוד שתו קפה רותח הרי יורשיהם של הללו כבר ממצים את הטיף־טיף האחרון של קפה פושר. “ואלא מה יש לבני דורנו? האמנם הטבע כה התאכזר עלינו ועשק ממנו הכל? היתכן? הכי הטבע כה אכזר הוא להקים דורות חוורים, מדולדלים, ננסים ממש?” התחנן הסופר מאחר שכבר היה לחלוטין מנוצח (אם כי בחביון הישות דמדמו תנחומים מעל פסגות, שרק לרגעים מעטים, בבדידות היה מצליח להתנשא עליהם) המלומד היה אכזר עד הסוף. בוודאי ככה. הטבע אינו יודע רחמים. הוא יוצר ארזים ואזובים, הוא מקים דורות קלסיים ודורות מתפרנסים מן המוכן. ודאי היו דורות שבהם הגאונים התהלכו תריסרים ברחובות. עיין תקופתו של ליאונרדי דה וינצ’י. יש דורות שהשכינה שורה עליהם. ויש דורות שהשכינה מסתלקת מעליהם. ברם, הרי גם בדורנו שורה השכינה. אלא שהיא עזבה את האמנות ונכנסה לטכניקה. בזמננו שרים שירים לא המשוררים אלא התוכנים. הכימיה מציירת תמונות. המתמתיקה מנגנת. הממציאים הם אמני הזמן… ואילו המלה, הצבע, הצליל תשו כוחם. ככה נתגלגלה השיחה ממזג האויר עד הבעיות היסודיות שמפתרונן היתה תלויה יכולת הנשימה של האויר. הסופר נחל כדרכו תבוסה גמורה. הוא חש שאישיותו חומקת כחתולה והיא מתחבאת אי שם במטמניות ישותו… או יותר רחוק, בחבוריו, שאיבדו עכשיו בעינו את ערכם. כי איזה ערך באמת יש להם לגבי יצירותיו של שקספיר? שקספיר! השם הזה צלצל באזניו בלי הרף כמו פסק דין של מות. שקספיר היה הנוטריקון של: מות! מות! – צוה עליו שקספיר, עוטה תגא של ראש אב בית דין בימי הבינים, אב האינקביזיציה. ככה נתגלגל המשורר האנגלי בדמות תלין. והמלומד הוא הסרדיוט שלו. שליח בית דין. אולם המלומד חייך לתוך זקנו הצהבהב, השקוי טוב־לב, לקק את שפמו מתוך קורת רוח על שיחה נעימה. ובוודאי גם כן על נצחון בדו־קרב. והוא הזמין מתוך נחת רוח את ידידו ללונא פרק. “צריך לחיות חביבי” – אמר בהתלקקות זו של בחורים רווקים, המתיהרים בשל האפשרות לבטא את המלים “חיים”, “תאוה” ובשאר דברי ניבול פה.

הגשם חדל לשטפן ונהפך לאט לאט לטיף־טיף כאילו הוא חזר למצב הילדות. האויר הבהיר. העננים נתקרעו. קרנים חורות הבריקו מבעד לענפי האילנות. גם הלב של הסופר נתרענן. מוחו נתבהר. העלטה הכבדה, שהעיקה על קרום המוח, נתגבהה. חדל־התקוה נתרטט. ההתילדות בבריאה שנתה את אקלים הנפש. הם יצאו החוצה. וכאן, ובקשר עם התמורה באויר, נשתנה קולו העופרתי של המלומד וגם הוקל במקצת פסק־דינו החמור על הדור הזה. פה, בכרך ההומה אי אפשר היה לשלול בתכלית את החיים החדשים. מראות ססגוניים נצנצו לעינים. הקורפירסטנדם לאחר הגשם – איזה חוסן בשרי ממש היה שופע ממנו. כאילו היה בעל חי. הוא היה אשה. שטוחה. ענקית כזאת. מנשות הנפילים. שוקיה מפושקות. שקוי חיוני. בכל היתה נשמת חיים. ואיזה שפע של ססגוניות הבהיק את המודרנה. הויטרינות, המכוניות, הרכבות על הגשרים המקומרים הרצות ושבות, השלטים הלוליניים, הראוה הנלהבה, התלהטות של הריקלמות, הכל היה חדיש, לא משוער לפנים בכל הדורות. כי אימתי, באיזה זמן מן הזמנים, היה קיים כרך זה ונחזים בעולם זה צירופי מראות כאלה? אימתי התנוססו ביום גשם זה בנינים גורדי־שחקים כאלה? אימתי שפעה כרכיות תרבותית כזאת, מבושמה בריחות חדישים כאלה? אימתי זמר בהויה ניגון המהירות בסאן כזה? האם לא המהירות הזאת פרי יופי חדש המנצנץ בעולם? המהירות הנה התולדה וגם המחוללת של יופי לא שערוהו, של הקפיצה האנושית בחלל השטח והזמן, היא הקפיץ של ההשגה האסתטית החדשה. ומכאן הבורג לאמנות חדשה, לגאוניות מודרנית… יצרים… יצרים! איזו אוילות! גם־הלך הרעיון הוא מעוף יצר באדם… גם הערפליות היא יצר. אותו הלוה המודרני, אותו כליון החיות, הכסופים על החדלון, המהירות המומצאה להשמדה – הכי אינם יצר באדם? הכל יצר. הכל מין. גם העדר המין, הגעגועים על הריעות של השוים במין הם פרי יצר קוסמי. הכי לא היתה אהבת הנערים מפותחת דווקא בימים קדומים כשהאדם היה עודנו חזק שרירים ונעוץ במסתרי המיתוס? הכי אין אהבת הנערים תשוקה נשכחה ומוקהה קמה לתחיה בדורנו? וכמה מרהיב משחק הצרופים וההשואות בשכל האדם… אותה המודרנה המרכיבה בתחושה מין בשאינו מינו… התשוקה לתמהוני, לתלהוטה,לקרקסיות, ללונא פרק, לתהפוכיה, לסחרחורת – האין זה יצר? גם הרעיונות הם יצרים. הדמיון חויה. הזמן קלחת רותחת. האמבואה האנושית – ואימתי היה בעולם ערברב כזה של אדם, אוכלוסיה כה רבת מספר כמו עכשיו? אותו המערבל הכרכי – הוא בד רחב לשירה אנושית חדשה, רבת צרופים, לולינית, המפליגה בערבות הדמיון. דומה כאילו כל העצמים הולכים ומשנים במשך הזמנים את מהותם הבראשיתית. יתכן למשל כי המושג אושר יהפך בעתיד לאסון. האין לנו כבר כמה מונחים שהפכו בדרך התפתחותם לניגודם המוחלט או שעדיין שומרים באמצעות אות אחת על עצמותם, שריד מהויתם הקודמת. משפט ומשפח. עקד ועקר. שורש ושרש. תחילה ותכלה. אהבה ואיבה. הלשון העברית אוצרת בחובה המון דוגמאות. האמנים הגאונים מבני הדורות הקודמים לא חברו למשל פסוקים, כגון: הוא הלך באופן שחור. ואילו האדם המודרני רואה בחוש את הצבע השחור בהילוך. היינו, הוא מבחין בהילוך של האדם צבעים שונים. יש קול שחור וקול אדום. ואפשר לשתוק באופן ירוק. לרגעים הוא ראה בחוש את בתי החומות עוקרים ממקומותיהם וצועדים. האין יש לשער כי המהירות המתפתחת תפתח חושים חזותיים ושמיעתיים חדשים? העולם לא היה כלל באותו הצביון כפי שכתבו עליו בספרים וציירוהו בתמונות. כל התחושה האנושית לא נתפרשה עד עכשיו אפילו קורטוב בדיוק הנכון. הכל היה רק באומדנא. פעם הציץ בפיו של המלומד והוא נראה לו כעין בור. מקלו כקשתנית. בקש לשאול אותו: ואיפה הכנור? אלא שמוחו עצר בעד פיו שלא יהא הלה רואה אותו כמטורף. אולם הכנור הכנור!" – לא חדל מלנקר במוחו הרעיון. בה בשעה עצמה שהמלומד נפנף במקלו. ולפתע נראה לו פרצוף המלומד כפני חתול. ואחיו היה חי. ועוד מעט יגש אליו. רצה לומר, המות החזק מכל, היה בדות. אמנם, הוא ידע כי מחר יהיה אחיו מת. אולם המחר כבר היה באתמול. במחר, שבמקרה קפץ אחורנית לפני היום, מת אחיו. ואילו עכשיו הוא חי. הוא חי בחסד האמנות. הוא אהב את האמנות המודרנית. מעבר לה הבהב שביב של תחית המתים ושנוי כל המערכה האמנות המודרנית היה תפקיד נשגב. היא המכשפה של הזמן החדש. היא הרץ לפני המדע של הממציאים והפלא הגדול מעל כל הפלאים. היא הזיקה של האמנות החדשה אל אפס, היינו, אל הלא כלום הגדול, החי לו חיים ענקיים, כל עולמיים. האמנות החדישה חוקרת את מחוז הלא־כלום, שמוח אנוש טרם חקר אותו בדורות הקדמונים (אמנם, פרומנידס מבית מדרשם של חכמי איליאה כבר חקר גם את הנושא הזה והוא שאמר: שים את אָזניך כאפרכסת: היש – יש. ואי אפשר שלא להיות יש. זו היא דרך ההכרה הפנימית. הדרך השניה: גם בלתי־יש יש. ובלתי־יש זה ישנו בהכרח. נתיב זה – כך אני מלמדך – הוא במופלא ממך, שכן לא ניתן לך לא להכיר בלתי־יש ולא לבטאו". אולם האמנות הקדמונית התעסקה רק בהיש והיא יצרה, כדברי אמני, יש מהקיים. ואילו האמנות החדישה נטלה עליה תפקיד שהפילוסופיה לא הצליחה עד היום לגשמו: והיא להכיר בלתי־יש. לא. להכירו אולי אי אפשר כל עיקר. אבל לבטאו בדרך הדמדום. הנה, ברקאי! יש נתיב להאמנות החדישה לא חקרוהו כל השקספירים וההומרוסים. והוא מסד לגאוניות העתיד… וכלי השרת של המלומדים, העשויים כולם מהחומר של היש, הם קצרי־אונים להשיגה). הוא היה כדי קורטוב רגע אחד מאושר. ועם שהמציאות הקיימת כבר נתכרסמה ונתמזמזה, הרי דמדמה לעיני רוחו מציאות חדשה, שהוא עמד עליה… לרגע קט… איתן. עיניו אורו. הוא היה חי ממש. ולא רצה למות… אם כי בו ברע עצמו חש כי בעצם המות הנהו אותה הפרצה, אותו החרך, שדרכו אפשר להשקיף אל תוך הלא־יש זה והוא אוצר בחובו באיזה אופן פלאי את סם החיים. ככה היה המות בית הגנזים של החיים. ובעוד כמה רגעים נתנדף מיץ־הכשפים והעולם המרוקן נתרומם בטיסה למרחקי הלא־כלום האפסי בתכלית. שם שקקה המולה רבתי. זאבים נהמו: אנו זאבי הלא־כלום. נאכל את מוחך עד שריד. תהיה מטורף. אם לא תקדים ליטול את נשמתך. או טרף או טירפון! – מסכים?

הויכוח שנמשך ברחובות ברלין, היינו, בקרון החשמלית, תוך הדוחק בעמידה, בין הסופר והמלומד, לא היה כל כך עוקצני וממותח כמו בחדר הסגור. שניהם המתיקו קצת, ויתרו, התפשרו. למראה מאות אנשים המתשוטטים, האדישים לכל ענין רוחני, לבעיות עולם בכלל, אי אפשר היה כל כך להתעקש ולהעמיד את הדעה על חודו של רעיון מרכזי. המרכזיות נתרופפה בכללה וגם הרעיון לכשעצמו חמק והתחבא אי שם במטמוניה של הישות, במקלו של המלומד, מאחורי משקפיו, במרחקי הספרים, החבויים במוחו ואי שם במרתף ההשראה של הסופר. הדברים היו פה ברשות הרבים יותר גשמיים ושטחיים. הם נסעו ללונא־פרק. ברם, הם אף על פי כן המשיכו את התחלת שיחתם הקודמת בדבר השפעת היצרים על האמנות. סוקרטס, אמר המלומד, בא בשם השכל והיושר ושחט את יצר הרע. הוא שהרג את הטרגדיה היונית, היינו, את האמנות היונית. הסופר הרהר: גנב בר נש זה את הרעיון מניצשה. ברם, להסופר היתה השקפה אחרת על אישיותו של סוקרטס שעמדה בניגוד לניצשה, לשסטוב, למאייר, לבוססה ולכל שאר מפרשיו של סוקרטס. קסנופון, תלמידו הקרוב, לא הבין את רבו. בזה הודו כבר גם המלומדים. גם מאפלטון נתעלמה הנקודה הסודיית של סוקרטס. להסופר היתה דעה משלו על ענין זה. אלא שלא יכול היה לבססה מחוסר בקיאות במראי־מקומות. וגם לפי שברגעים האלה התבונן אגב מרוצת החשמלית בבר־נש זקן אחד שישב על סף שערו של בית אחד והרים קליפת בננה מעל המרצפת ומצץ את עסיסה. מראה זה שאב לתוכו את הסופר כולו והסיחו לחלוטין מפרובלימת סוקרטס. עובדה מעציבה זו עודדה את רוחו של הסופר. הפרצוף האנושי העלוב של עני זה, שהיה בן שבעים לערך, הכניף את דמיונו. משום מה הבחין דווקא בעיני זה שלוה, אפשר לומר, אושר. יכול להיות: שמחה ממש. לא היה מובן לו בהחלט פשר ההבעה הזאת של נחת־רוח. אבל דווקא בשל אי־המובנות היתה מובהקה מאד ולא עוררה בו כל פקפוק. מכאן הסיק, כי דווקא הדברים הבלתי מובנים הם מאוששים. מתוך כך, בדרך הרהור נופל על הרהור, השהה את מוחו על בעית המובן והבלתי מובן באמנות. הוא היה בטוח באמת זו: שכל המובן ביצירה אמנותית הנהו יוצא ממילא מגדר היצירה ועובר לקטגוריה אחרת. היינו, אין בו כל הפתעה. ויצירה משמעה הפתעה. על פי איזה אופן פלאי סח לו המלומד גם כן על נושא זה. שקוע בהרהוריו לא הקשיב כנראה כדי רגע לדברי בן שיחתו. הוא נתעלם מאילו לולאות מקשרות. אבל עכשיו הביע הלז בדיוק את ההיפך מדעתו. המלומד לשיטתו: כל שאינו בהיר ומוחוור לרבים אינו קיים כלל באמנות. שכן היצרים הגדולים הם כלל־אנושיים. וזו היא הקלסיקה. התנ"ך הוא שוה לכל שכל. הטרגיקנים הגדולים מבטאים את כלל המין האנושי. “לא, לא – התקומם הסופר נגד הדעה הזאת – להיפך. להיפך רק הבלתי מובן… רק מהמתמיה מתחילה היצירה. גם התנ”ך התמיה בשעתו. וכל יצירה גדולה היא פלא. לא טבע. אלא כנגד הטבע. המובן הנהו אפס מוחלט. ורק התמהוני מאיר נתיב אל היש. היינו, אל הממש. האדם המחבט את ראשו בקיר אטום של הסוד העולמי מבקע סוף סוף ומקיז איזה רז… הלא זהו שכרון מתוק להשתמש בצורות מופלאות… אור רק תוך הערפל… בסבך הרזים… המוסכמות זקנות הן, משומשות… טל הנעורים ילון רק בין שדי המופלא… הוא נתלהב בדבורו. ברם, הוא נעצר בעצמו. כי כאן בנקודה זו היה טמון הסוד המיוחד שלו. הוא ידע: זהו הדרך המוביל אל השגעון… כי אם לא מובן, רצה לומר, מחוץ להגיון, הרי הותר גם הדבר שבניגוד להגיון… כי אם המציאות היא באופל צריך להעמיק תוך האופל… עוד… עוד… בעבי היער… ושם בעביו ארבו לו זאבי השגעון… הם יצאו מהחשמלית. כי בינתיים הבהיקו אותיות השלט הענקי: בית מועד לששון ושמחה. מפלי צחוק. פלאונים ותמהונים. ננסים רכבו על פילים. שמשון משבר ברזילים. סוסים מסתוריים עפים בחלל. המונים; זקנים וילדים; עומדים פעורי פיות, נדהמים. כולם נשקפים כילדים.

הם שוטטו במשעולים ובאסטרטיות. הלונא־פרק היה עולם בזעיר אנפין. הכל מעוקם. תמהוני. המלומד האוהב את הבהירות צחק כההמוני. כילד. והסופר התמהוני השתעמם. הוא שנא את הלולינות והמוקינות. העולם היה לו לונא־פרק. ואילו פה היתה העקומה של העקומה והרי יצא כך שפה היתה הישרה. ככה הסביר לעצמו. בקושי הסביר לעצמו את מורת רוחו מהתמהוני הנכסף בהתגשמותו במציאות ממש. איזו דליחה של טפשות אספסופית נצבה פה כשלוליות. בוגרים צחקו כתינוקות לעומת האספקלריות המנעוות את הדמויות, המגמידות ומענקות, המבליטות כרסים, המקצרות ומקפחות קומות, המאריכות שפמים כגודל מטאטאים. המתפיחות את הגויות ומדקות את הרגלים כמקלות. הירידות והעליות ברכבות־סחרחרניות לשם תגבורת התחושה הרגיזו את הסופר כמו כל תחבולה של שכרון מלאכותי. ואילו הוא היה תמיד שכור מאויר הנשימה. זה היה עולם של קלפים. בני אדם, באים בימים, רכבו על סוסי קרטון. התאמצו לזכות בגורל חפצי־זוטות, ששכרם יצא להם בבזבוז כסף פי כמה משוים. באיזו מתיחות התבונן המון בן אלפי ראשים במוקיון היורה בבת אחת בשתי מטרות. המשסע באמצעות צילופי מגלב גליון ניר לגזרי גזרים. המכופף ברזלים. המקלע סכינים מסביב לגוית אשה. ואילו המלומד צהל מנחת. “הנה. הרי בני אדם חיים. אלה הם החיים הממשיים”. והוא הביע את קנאתו בהמון העם היודע לחיות. “פה טבעיות ויצרים!” אולם בסופר כל הראוה הזאת עוררה זועה ואימה מפני דבר מה שהיה מפחידו תמיד. האמנם כל האלפים האלה הם אנשים ממש. האינם דחלילים? צלמים מתהלכים? שדים? האמנם כאלה היו גם הקדמונים, האבות, יוצרי הדתות, מיקל אנזלו? הראוה בכללה לא עוררה בו אימון של מציאות. כצלם־בדוח נשקף לו הכל. כגון הכפרים המלאכותיים הערוכים על תושביהם בתלבושתיהם הלאומיים. כמו הכלבים המרקדים לקצב הנגינה, כמו הסוסים הפורחים, כהיונים המהגות, כמקוה־המים המעושה, שבו שטו אנשים וצהלו ושייטו בו את סירותיהם. ככה נפרדו השנים: ככל שהמלומד היה מתמזג עם הצהלה הכללית ומכריז על שפע החיים והטבעיות, היינו, הממשות הצוהלת, נתגברה בהסופר ההכרה כי העולם הזה מסביב לו עולם־התהו. הוא החותר באמנות אל הפליאוניי לא יכול היה להשלים עם מציאות אי טבעית. והמלומד המעורה רק בבהירות ובהגיוני היה צוהל כתינוק על עולם מלאכותיי, הערוך בידי אדם! כיצד להבין זאת? כיצד להבין? האמנם צריך להבין? הוא הציץ במלומד, המשרבב את שניו הרקובות הכתומות בצחוקו ושטם אותו. הוא ראה בו את אויבו בנפש. אחד מאלה אלפי רבבות מטומטמים, המוצצים א החיות מהעצמים… המנצלים את העצמים… כי גם הרוחני נעשק על ידי בעלי זרוע. הה, פיוט רך ורועד, הה, אמנות צרופה! מה מעטים הם היחידים בכל דור המשכילים לחדור לגנזיכם, להריח את ריח הבושם שלכם! ומה רבים, רבים הם, המאנסים אתכם, המוצצים את לשדכם לשם שימושים צדדיים, שאין להם כל זיקה אל יסוד היצירה וסודה הנעלם! הלא אין פדות למלכת האמנות אלא להיות עטופה באיצטלת הרז והלא־מובן. הלא־מובן החופה! היופי העטוף צעיף… כי בלי הצעיף בא החילול.

בגן הלונא־פרק, אפוף אורים וזיקוקים מאליפים, בקרב תבערת הצבעים, תוך הצהלה אאספסופית, עמד לבדד וכל ציבי־נפשו כרעו בפני הוד הנעלם, המבוטא בשפת חרטומים. שפה לא יבינוה הרבים רק היא נאותה לחפות על היופי הנשמד בעולם זה. בזה הרגע האמין במלוא החויה באמת שלו. הוא אישר את אישיותו. הוא חי את החיים.

הוד עטה בזה הערב את הקורפירסטנדם – השגיא נאור, המפיק אורים אדומים כדם… הוא בקש לחבק את הישות הזאת. לנשק את הקורפירסטנדם. הוא אהב אותו בחמדה מינית. הכי היה הרחוב אשה? כן, הוא היה אשה. לו היה דבר זה מובן מאד. מושג ממש. הוא היה אשה יותר מרבות מהיצאניות המשוטטות במרחביו.

והנה דפקו בדלתו. ככה לפתע, ללא הודעה מוקדמת בטיליפון בא אליו אורח. האם זו היא ההפתעה אליה הוא מצפה תמיד? שמא אשה… או איזה דמות מהילדות… או קורא מעריץ… או בשורה בדבר קבלת פרס ספרותי (ומדוע לא פרס נובל ממש. וכי איזה סופר, ואפילו אם הוא גרפומן ממש, אינו בטוח בזכותו על פרס זה ובעיוות הדין שנעשה לגבי הטעם הטוב במתן הפרס לסופר המוכתר של השנה, שהנהו בינוני ושטחי?). לא. זה בא בר־נש צהוב אוחז מקל. מעילו ממורטט. הוא כפוף. מבטו כבוי. סופר מזדקן, לא יוצלח, שפרסם לשעבר ספרים בהוצאת המחבר ועל חשבון עצמו. מפורסם לשנינה בחוגי הסופרים. עובר בטל זה נוהג לבקר אצלו פעם בשנה לערך… אם כי מזמן בקורו האחרון עברו בוודאי כשנתיים או יותר מזה… חדל־כשרון בה"א הידיעה… אם כי הוא, הסופר המהולל, מוקיר במדת־מה את כשרונו של הלה. שכן תוך סבך הדבורים, הנעדרים לכאורה שחר, היו מנצנצים, לפי דעתו, פניני מחשבה ורגש… לפעמים נדמה, גם הברקות גאוניות… אלא שהנו פשוט ביש־מזל… היינו, בלתי מקובל… ומלועג… בדעת הקהל, היינו, קהל הסופרים… כי גם צבור הסופרים היה בעצם המוני בכללו… ואילו היחידים, בעלי הטעם, החשיבו אולי גם כן כמוהו בסתר לבם את הסופר הנלעג הזה. אלא שלא העיזו לצאת נגד הדעה המקובלת… ובתוך תוכם שמחו על כך, שבינתיים הוגה מן המסלה יריב. אמנם, לא פעם נקפו מצפונו: חובתך האנושית לצאת להגנת האיש התמהוני הזה, להחזיר לו את כבודו המגיע לו בצדק, להלחם בעדו, לתבוע את דינו המעוות. הלא ראשית כל הנך לא רק סופר אלא אדם. והאין זה גזל? אף על פי כן לא עשה זאת, שכן כמה תירוצים ואמתלאות היו לו לכך. אלף: “אני איני סופר לוחם. איני מבקר. ואין זו מחובתי הישרה להגן על כשרונות”. בית: “אם אעשה זאת יאמרו: לעצמו הוא מתכוון. שגם הוא הנהו כאותו הטפוס המלוגלג. נמצא כי דברי לא ישיגו את מטרתי. ורק אתבזה על ידי כך”. גימל: הוא לא אהב בר־נש זה. בגלל התנהגותו המשונה שהיתה בה משום השפלה עצמית. הילכו, חליפתו, תנועותיו המגוחכות והמתרפסות, התבטלותו בפני כל איש – הכי אין הדברים האלה עצמם מוכיחים כי אכן חדל־כשרון הוא? וכי מותר לסופר להשפיל את עצמו? צריך הסופר המורם מעם להתנהג גם כן בדרכי כבוד ולכבד אישיותו ולהאציל מכבודו על כל בני אומנותו. ככה נתלכדו כמה טעמים, אסתטיים ומוסריים, ומנעו בעדו מלתבוע את זכויותיו של אדם חלש, הנושא בחובו ניצוץ גאוני. וגם עכשיו, משהופיע המחבר בדלתו, לא נהג בו סבר יפה. פניו הזקניים של הלה (זקנה מופלגה קפצה עליו בינתיים) עוררו בסופר כעס ממש.

– כמדומה שלא ראיתי את כבודו במשך שנה שלימה… – אמר הסופר למחבר. הוא שקר במתכוון. – לא. לפני שנתיים בקרתי אצלך. לפני שנתיים. שני אביבים חלפו מני אז, חביבי. והלא מאז, חביבי, אתה התקדמת מאד… מאד… חביבי. עלית בסולם, יקירי. נעשית סופר מהולל… הדפסת חבורים נפלאים… ספרך האחרון הנהו לאמיתו של דבר… מלאכת מחשבת. עלית למזרח הספרות… חביבי… ואני, חביבי… הנני ביש גדא כמו שהייתי… כן, הוא היה חנפן מחבר זה. הסופר לגמרי שכח את תכונתו זו. וכמו כן נזכר בתכונה שניה של המחבר: הוא תמיד גומר בבקשת גמילות חסד. האם לא לשם כך הוא מקדים מלכתחילה דברי חנופה? המחבר ישב בהזמנת בעל החדר. נשם בכבדות. השתעל. נשען גם בישיבה על מקלו.

– ולאמתו של דבר – דבר תוך השעול – כבר עברו מזמן בקורי האחרון למעלה משנתיים. רוצה לומר: שלש שנים בדיוק. שלשה אביבים, חביבי. הלא אז, באותם הימים, הופיע ספרך הנעלה שהיה מאורע בספרותנו… ואני באתי אליך להביע לך את הוקרתי בגללו. וזה היה באביב שנת… כן, חביבי. הזמן רץ. ואנחנו מזדקנים קצת…

המחבר נתחכלל. פניו הגרומים נתרטטו כשל כלב, המרגיש בהעויה בלתי ברורה של אדוניו, שאי אפשר לו עדיין להגדירה כתנודה של חסד או של זעם. מלמל:

– יש מזדקן… ויש מתנער… אתה חביבי פורח כמו כשרונך הנעלה… ואני… – הוא העלה מתוך כיס מעילו מחברת מקומטה ומלוכלכה והרטיטה בביוש – ואני העליתי פה על הניר מה שהוא על נושא הזקנה… דברים סמרטוטיים.

– אדוני מכבר לא פרסם מאומה… – אמר הסופר בעיקר מפני נימוס.

– כן, חביבי. זקנה גורמת.. וחוסר האימון בעצמי.. הלא נתאכזבתי, חביבי, בזכותי להעלות את רעיונותי על הכתב… מי אני ומה אני? – ובעיניו התשושות והכבויות התלקחו ניצוצות נעורים – גרפומן הייתי. וזה אני.. עד זקנה ושיבה.. בשנים האחרונות נמנעתי ממחלת הכתיבה. והנה שוב אחזה בי… בסוף חיי. טרם נרפאתי ממנה… רצונך, חביבי, לעיין קצת במחברת? תסלח לי שהנני גוזל את זמנך… הלא זמנך הוא יקר לכולנו…

– לא. חלילה. בבקשה. ברצוני לקרוא. בעונג. הנני קורא תמיד את חבוריו בהתענינות ידועה.

המחבר הקיש במקלו ככלב המקשקש בזנבו לאות שביעות רצון מבעליו.

– חביבי, הנני כלב זקן. בלטיפות לא פנקוני. חביבי, חי, חי… מחמלה את אומר זאת. חביבי… מרחם אתה על גרפומן זקן… לקרוא לך בקול… או שאדוני יקרא בעצמו… הנני מרגיש עייפות… בזמן האחרון… ימות החום… והזיקנה… הסמרטוטית.

– בבקשה. יכול אני לקרוא בעצמי. הנני מכיר את כתב ידו של אדוני… לפני זמן לא רב קראתי בו.

–לפני שלש שנים, חביבי. כן. שלש שנים. – תיקן הזקן למען האמת המציאותית. ובהכנעה התרפסותית, בצפוי לגזר דין, הציץ בעיני הסופר, שכבר התחיל בינתים את הקריאה במחברת. – חביבי – הוסיף הזקן להפריע בעד קוראו מנגד – ותחרוץ את משפטי בגלוי לב… חביבי. ללא חום… איני שוב בעל דין קשה. זקן אני, חביבי. ולגבי זקן הכל מותר… כבר הגעתי, חביבי, לגיל זל זה… שבו יכול האדם לשמוע בשקט כל דעה עליו… כל דעה… ואפילו החובלנית ביותר. ואפילו אם תאמר: גרפומן! לא אכעס, חביבי. זקן שוטה הנני. הנה.

ולפי שהסופר נתרכז בקריאה, מתוך היסח דעת מבן שיחתו, נשתתק גם המחבר לזמן מה עד שהקריאה באה לידי גמר. המחבר העמיד את מבטו הזכוכיתי בהסופר ואמר: – ואל נא יחוס עלי אדוני. הכי לא הבעתי פה דברים שמעוררים חשד בצלילות דעתו של כותבם? רעיונות מסוג זה… הלא מעידים על כותבם כי… הוא… – הזקן לא סיים אלא הרים את מקלו מול מצחו – וכי לא כן, חביבי? ברם… – הוא העמיק תוך התבטלותו העצמית – כתבתי זאת – דבר בסנגוריה על עצמו – מתוך חולשה מופלגת… מתוך אפיסת כוחות… הנה… אני לא כתבתי זאת… היד כתבה… היא לעצמה. המוח הזקן והמרושל התחיל לקפוץ ולא יכלתי לעצור בעדו אני הזקן השוטה… הייתי נדחף… חביבי. והדברים הם בטלים.

– לא – אדוני הביע, כמדומה, רעיונות נכונים… וגם בצורה המתאימה לכאורה – הוא היה בהרגלו לדבר עם אדם־שנינה זה קמצן מאד בדבור וזהיר בהבעת שבח. (האנשים נותנים הרבה לאלה שהכל נותנים בשפע אבל כיליים הם לגבי המקופחים. הוא הרגיש זאת ולא יכול להתגבר על תכונה נפסדת זו) הרעיונות הם אמנם, נועזים, אבל יש בהם בוודאי קורטוב ממש… הם יפים גם כן מצד סגנונם… הנני מוצא בדברי אדוני גם התקדמות־מה בצורת ההבעה – דבר הסופר מתוך הרגל בנעימה של גמילות חסד כדרך שנהג בזאטוטי סופרים, שהיו שולחים אליו את כתבי ידיהם להערכה. – והם דווקא מעניינים מצד ההגיוניות שבהם. היות והם מבליטים בכותבם חוש קיום בריא… כוח חיים…

חוש קיום בריא… כוח חיים…

– ירשה נא לי אדוני היקר לנגוע בידו… ללחוץ אותה בתודה. הוא עודדני… הלשיד את עצמותי היבשות… משמע: עוד יש בי קורטוב לשד… עוד לא נעשיתי יבש לחלוטין… וגם ההגיון עודנו עומד על משמרתו… ואני סבור הייתי… תודה למר…

הוא קם על מקלו… ללכת? כן. אבל תחילה… הסופר ידע זאת: הוא יבקש גמילות חסד. וכבר משמשה ידו בכיסו. וכדי להקל על הזקן את העובדה האחרונה אמר:

– ואדוני כבר מתכונן ללכת… מיד לאחר העונג שהוא גרם לי… שמא יואל עוד לשבת מעט. ומה מצבו החמרי?

– הזקן התכלבלב. קשקש במקלו. השתעה. ישב על הכסא כמתאזר עוז. קם. ואמר:

– ולפני פרידתי מאדוני… בקשה לי אליו… יסלח לי… הזקן העני… שמא יכול הוא לנדב לי הלואה קטנה… שמא… ואני אהיה לו אסיר תודה… חביבי! – התאושש לבטא אפילו ברגעי־בזיון אלה את מלת החבור האחת, שבה עוד העיז להביע את אנושיותו העצמית בפני חברים.

ולאחר שהזקן קבל את שלו עדיין שהה בעמידה ועם קשקוש מקלו כמסתובב סחור סחור לעצמו לכבוד בעליו. לאחר מכן התגבר, כרך את עצמותיו היבשות מסביב לאישיותו הרוחנית ואת אישיותו תלה על מקלו כעל קולב, עשה קפיצה נועזה בכיוון נוכחי אל הסופר ככלב המגיח לפתע אגב סחרחורת התרפסותית והשתחויות מול בעליו, משרבב את לשונו ומטפיח ברוקו את חטמו של האיש הנערץ כאלהות. הזקן הסמיך את פיו לתוך אזנו של ידידו הנדיב ולחש לו:

–ובבקשה מאדוני: ינדב לי עוד מעט אמת ויהא סח לי: האין ריח רע מורגש מעצמותי הזקנות והיבשות? ובגדי הבלואים.. ומקלי המוחלד.. שערותי המדובללות.. הלא הכל בי… וכי אדם אני? סמרטוט אני? חי, חי. ריח רע? – ומשבטא זאת לא נתחכלל. להיפך, פניו המצוקמקים של ביישן זה כאילו קרנו באומץ רוח והפיקו סיפוק עצמיי. הבעה אמיצה זו תקפה והלכה ככל שבן שיחתו ונתבלבל ואפילו נתחלחל. כאילו הבריה הביישנית והמקופחה הזאת, שאיש אינו מודה בגלוי בכשרונה, מצאה סוף־סוף נקודה אחת שהיא עומדת עליה איתנה, כבעלת סמך גמורה לגבה. עוד ועוד הסופר שתק בביהול. המחבר ספג תוקף והכרה עצמית וזרק עם פרידה בבטחה סמכותית של אישיות מכירה בערכה וקוצרת את נצחונה בקול פקודה – ומיד לאחר צאתי תפתח, חביבי, את כל החלונות… לטהר את האויר… מחשש שמא תכנס לכאן בעלת הבית… בעלות הבית הגרמניות… המכשפות הללו… כמה הן מקפידות על הנקיון! המרשעות הללו!

האם זה היה מקרה, שבעצם הימים האלה, בהם הגיע דכדוכו לעומק היאוש, הופיעה במעונו אישיות תמוהה ועלובה זו או שזו נגלתה לו כתופעה סמלית ומאלפת, בחינת משל לו הנמשל? הוא הנבוך בכל הדברים לא ידע גם זאת. לא ידע מאומה. כיצד אפשר לאמיתו של דבר להבין מה בעולם מופלאוני זה, שהנהו כולו בליל טרפונים ונפילות מקריות של הויות עוורות בלי כל קשר ופשר, או שמא… שמא… יש בכל מכוון אלמוני ואין שום התרחשות מתהווה מעצמה ורק לעצמה, כיצד לדעת זאת? כל אדם יכול למצוא בחייו אלפי פרטים הראויים לשמש אותות וסמלים. אבל אין ודאות… אין ודאות.. הוא היה נבוך. והנה לפתע הופיע בר־נש זה לאחר הפסקה בת שלש שנים. האם לא בשביל להעמיק לו את בעיית חייו ולהשחיר את אישיותו? הרי אין זה מקרה כי אישיות עלובה זו, החומקת משטח ראיתו לזמן־מה מזדקרת שוב בכל שעת־מפנה בחייו? ככה היה זה לפני שלש שנים… למחרת הבשורה על התאבדות אחיו, שלא פעלה עליו לכתחילה במלוא החויה, נצבה נגדו גם כן אחרי הפסקה ממושכה האישיות האסימונית הזאת, התלויה בין הגאוניות ובין הסמרטוטיות… המזוכיסטית הזאת… המצליפה על עצמה בחמדנות נאפופית. וכמו כן עכשיו… מקץ שלש שנים כשעובדת ההתאבדות, שהיתה עד עכשיו עוממת לכאורה ומגרדת רק את השטח העליון של אישיותו, התחילה מעמיקה בו את צפרניה ומכרסמת בו את שרשי אישיותו. (כאילו כל מאורע אנושי נולד רפוף, בחינת עולל רך ורק מרוצת הימים מגדלתו, ומספיגה לתוכו חיות והתבגרות. ככה התאבדות האח שלא זעזעה לכתחילה, וכמעט לא במשך שלש השנים, את מוסדות ישותו, צמחה בינתים ובגרה וספגה לחלוחיות רעננה. הנה, הנה, רק עכשיו חש את עומק האבידה. עובדת המות של אחיו הצעיר, הרך, הרענן, המחונן כשרון, התחילה בוערת אותו כעלבון איום, מעשה רצח, שהטבע פגע בו. וכי אחיו הרג את עצמו? לא. לא. הטבע הרג אותו. הנה – האח! – והוא ראה אותו בימים האחרונים ביתר חיוניות מבכל ימות חייו. כה כאב הלב על אבדן החיים האלה. כה התגעגע עליו. עד שלעתים נעשה האח המת הקוטב של חייו, האפשרות המשוערה היחידה לקשר אותו אל ארץ החיים. הה, אילו חי האח, הרי היה הכל אחרת. היה הוא שמח. היה מאמין בכשרונו, ביכולת היצירה. כי איך אפשר ליצור לאדם, שאחיו איבד את חייו? סימן הוא שהמשפחה הזאת היא אכזב, שאין לה שרשים עמוקים בהחיים האלה. וכשרון היצירה הוא ראשית כל דבקות גזעית בחיים. ובכן, עכשיו, בימים אלה, בהם בצע אחיו בפעם השניה את מותו (כשם שהאדם החי חי ומתחייה בלי הרף כך המת מת ומתמותת בלי הרף) בא שוב האיש, מזכרת לאסונו. לא מקרה הוא זה – החליט סוף סוף לאחר עיון ממושך בתוך עצמו ולאחר שהציץ שעה מרובה בפסת רקיע אחת שבחר בה כדרכו לפעמים לחפש בה פתרונים. כי לשאול אפשר לא רק אדם חי אלא גם את הדומם. את העץ והאבן. הנה. הנה. (עובדי אלילים השואלים בידעונים ובתרפים, לא היו שוגים בתהו). לא מקרה. ומה מאלף אותו הלא־מקרה הזה? כי הוא צריך ללכת אחרי אחיו. או… לעשות מעשה שיעקור מן השורש א העובדה של אחיו. צריך הוא להתחבר עם הטבע או למרוד בה. למצוא תגלית נגדה. ליצור יצירה גאונית. לחרות את עצמו באותיות לא ימחו בכתב הימים. אסור היה לו להמשיך את החשיבה בכוון זה, שהיה מוביל אותו אל השיבוש הטרפוני. צריך להיות אדם חי. להתקשר עם החיים. צריך היה, בשביל לגאול את עצמו מצפרני השגעון, להתחבר עם איש. וכי אפשר להתחבר עם איש? הוי אומר: עם אשה. כי רק באמצעות האשה הגבר יכול להפקיע את עצמו מתוך מזל אחד ולהכנס לתוך מזל שני. כי לתוך האשה הגבר נכנס. לתוך תוכה של גופיותה הנשמתית ושם הוא משנה צורה ויוצר לא רק את צאצאיו כי אם גם את עצמו בצורה חדשה. ואולם אשה? וכי איפה היתה לו אשה? ממיליוני אנשים בברלין לא היתה לו אשה אחת. ואם כל אחת מהן היתה ראויה לו לשמש לרגע… אהה, רק לרגע כהרף עין, חסות מפני מראה העולם ולהקל מעליו את עודף הזרע בקרבו, הרי אף אחת מהן אף לא אחת, לא היתה ראויה להדבק בה לצמיתות ולכל הימים. ולא אחת מהן היתה ראויה לו להוליד ממנה בן. (הכי הוא רצה להוליד בן? אפילו נדנוד של חשק לא היה בו לכך. ולא עוד אלא שבעיניו היה כל מוליד פושע, הזורק לתוך העולם, גוב אריות, תינוק רך, שה קטן, לצער וליסורים שיהיו נמשכים לעולמי עולמים) ואם כן, אם כן, מה לעשות? ללכת אל אשה יצאנית? מה הקשר בין הגבר ובין היצאנית? איזו עובדה מבוצעת בין הגבר ובין היצאנית? איזה ניוול! איזו השחתה! ובזוי הצלם! וחרפה מפני האשה האחת והיחידה, השולמית שלו, שאף על פי שלא הופיעה אליו עד היום ואולי לא תופיע לו לעולם, אבל הרי היא ישנה בעולם זה או היתה או עתידה להוליד. שהרי הפגישה אינה אלא מקרה. רבונו של עולם, אפשר לחיות מאות שנים ולא להפגש עם בת־הזוג או בן־הזוג הרצויים. שוב מיקרה! (האמנם רק מיקרה?) ובכן מה לעשות? – שאל הסופר על נפשו בהעדר כל פניתיות כדרך שהוא חוקר למסתרי נפש מנפשותיו העולות לפניו בחזון. הוא ראה את הנפש שלו, את הוא עצמו, הצונחת תהומה וצריך היה להציל אותה מצפרני הקוסמוס. ושליחו הרע השטן (אותו זקן עלוב, סמרטוטי, כמעט גאון, מבזה את נפשו, שונא את החיים). אבל כיצדלעשות זאת? נצנצה השערה: להעמיד מול הזקן האשמאי הזה אחר, גם כן זקן, אבל מגוהץ, חיוני, אוהב חיים. לשם שווי משקל. (כן, הטבע היה זקוק על פי רוב לשיווי משקל. והוא, האדם, צריך להשגיח על הקוסמוס שלא תהיה בו הכרעה. דרך משל: כשהיה מהלך ונוגע אגב הילוך בידו הימנית בקיר אחד הבתים שברחוב היה חש צורך נמרץ להגיע גם את היד השמאלית באותו הקיר. שאם לאו תהא הכרעה לצד ימין ולא יהא שווי משקל ועלול העולם להתמוטט. ואם היה מתרחק שטח־מה מאותו הקיר היה חוזר על עקביו לשם פקוח נפש. וכי מה זאת? אמונת הבל סתם? ללא כל שרשים במציאות העליונה?). והנה מטעם המציאות העליונה היה זקוק להעמיד מול הזקן הסמרטוטיי הזה, הרוצה להוציאו מן עולם, זקן שני, טפוס שכמותו, שיש בו כמעט כל קוי־דיוקן משל זה, ואף על פי כן משמש להלה, בכל הילוכו, דוגמה שכנגד. והנה ברקאי. הוא… אותו בר־נש. (שלא לטרוח על בדוי שם לטפוס זה, – וכל השמות כבר נידושו – די לכנותו בשם ברנש בלבד) ובכן אותו ברנש היה מוזמן לו מטעם שר הקיום גם כן בעולם זה. והוא כבר חי בעולם זה חמשים וחמש שנה. אבל פרצופו היה רענן ונשקף כבחור בן שלשים או שלשים וחמש. שערותיו שחורות. גזרתו דקה. בעל תאוה גדול. שטוף מיניות ואמונות תפלות. אף הלה היה מזדמן לו אם בדרך מקרה ואם על ידי הזמנה טליפונית לעתים רחוקות. פעם בשנה, לערך. אבל הטלפון שלו היה רשום בפנקס הסופר. ואפשר היה להזמין אצלו ראיון בקפה ולבלות עמו לילה אחד. מה שהיה מתמיה ומושך בבר־נש היתה חיוניות המרובה, שמירתו על גופו, הגיהוץ בבגדיו, זהירותו מפני הצטננות, הפולחן לאישיותו. הוא מאד כבד את עצמו. זהיר בנמוסין כמו חרד קנאי על מצוות מעשיות. היתה לו יראת הכבוד מפני אישיותו. בו מצא הסופר אחיזה לעתים וחסות מפני הספק המכרסם (וזהו הספק: היש חשיבות לנפש האדם? היינו, היש לה חשיבות אי־רציונלית, מעבר לכל שכליות, מעבר לכל שכלתנות? היינו: היש באדם מהות־מה, שהנה מחוז למרותו, חלק ממעל, מחוץ לסמכותו של האדם? נאמר: נשמה? או: קדושת החיים? או: פשוט חיים. חיים ממש כעיקרון עליון, לא אנושי?) אילו יכול היה הסופר להכריע באחת מהשאלות הנתונות בסוגריים היה מסוגל לחיות בלי כל היסוס. לחיות במלוא החויה. אבל אם לאו… כיצד אפשר להתקיים? והנה בר־הנש שימש לו נקודת־ודאות ביסוד החיוני. כי הלה התיחס לאישיותו ביראת־הכבוד כלכוח עליון. הוא היה מדבר עם עצמו מתוך השתחויה. הוא לא היה אוכל אלא מכבד את עצמו באוכלים ובמשקאות. הוא היה אומר לעצמו: שלום, אדון בר־נש! הוא היה מברך את עצמו בצפרא טבא ובשנה טובה. הוא היה אומר לעצמו: לאסותא! הוא היה מאוהב בעצמו. ופלא הפלאים: בנו היחיד שלח יד בחייו (עובדה זו עצמה, ששיתפה את שניהם לאסון אחד, היתה דיה לעורר בו רגשי אהבה לבר־נש. והכי היה זה מקרה בלבד?) בו ביום שהוא שב מן הדרך. וכשנכנס לביתו ושמע כי בנו יחידו מת פרש לו תחילה לחדרו לעשות את התגלחת שלו, טבל באמבטי כדרכו בשובו מהדרך. אכל ארוחת הצהרים. ורק לאחר כך הלך לטפל בעסקי המת ולהסתכל במראהו המוותיי. והכי זו היא אנקדוטה? עובדה היא. לפי שהלה אהב את החיים ושנא את המוות. שנא אותו כמהות שאיננה. “אין!” – מבין אתה – הסביר לו הלה פעם – תכלית תעוב מתעב אני את האין. המשער אתה איזו זועה: אין! ככה נקבעה בהסופר ההחלטה: בר־נש הוא יש גמור. יש בהחלט. ולמי צריך היה ללכת בשעת־דכדוך זה אם לא לאיש היש? הלך אליו. רצה לומר, הוא טלפן אליו. מובן: הלה לא היה בביתו. כשהאדם זקוק למי שהוא או למה שהוא כלהצלה הרי בהכרח המי שהוא או המשהוא נעלמים. אבל החליט: לתפוש בר־נש. העמיק את החכה – שפופרת הטיליפון – למצולות ברלין לצוד את בר־הנש. בעשרים טיליפונים צד אותו. היינו, לכל בתי הקפה שבר־הנש מצוי שם, טלפן. עשרים במספר לערך. עד שמצאו. וכשמצאו כבר היתה חצות הלילה. במשך ארבע שעות חפש את הדג הזה. ומצאו. מיד רץ אל הקפה. אך שולחן התמיד שלו. הלה היה חבוק בין שתי יצאניות. (כי בר־נש שאהב כה את החיים וכבד כה את גופו לקבל עליו רק מרות אחת: של האשה, שלגבה היה נוהג פולחן ממש. היינו, לגבי כל אשה, בלי יוצאת מן הכלל, בלי הבדל גיל ומעמד, בלי ברירה והבחנה. האשה היתה לבר־נש כמעט לא בגדר אישיות אלא מעין תבנית סמלית, הוית קדומים, האם הקדמוניה, שכל אחת היא גץ מאותה האשה היוקדת על מזבח עולמים ותובעת בלי הרף קרבנות גברים… יחס בר־הנש לאשה היה משמש למענו מקור עיון וחקר וממלא את מוחו אותות וסמלים ופועל על אישיותו וחודר לתוך כל ציבי נפשו. כאילו מבר־נש היו מתמשכים אליו חוטים וקרניים ושוזרים רשת מסביב לאישיותו. הוא היה נבוך מעובדה זו. האמנם עד כדי כך מחדירה ישות אנושית אחת את חברתה וממלאה אותה בעצמה? עד שבמובן הישות הרוחנית היה בו יותר משל בר־הנש מבשל לעצמו. דווקא על שום שהוא היה היפוכו הגמור של בר־הנש והיה משום כן בבחינה זו הויה ריקנית, המסוגלת להתמלא מהנגדיות. משום כן היה חש מעין שאט־רוח לגבי בר־הנש, שהתנקש בעצמאותו. משום כן היה משתמט מחברתו. שאילו היה נגלה הדבר עד כמה הוא ספג לתוכו ולתוך חבוריו הויה זרה ומלוכלכה זו במובן הרוחני…) והנה, בר־הנש ישב מחובק בין שתי נשים יצאניות. זקנות ומכוערות. איזו נטיה משונה היתה לבר־נש לנשים מסוג זה. מבלי לבחול אפילו בזקנותן ובכיעורן. מבלי לפחד מפני ההידבקות. (והוא הרי היה תמיד חושש לגופו). משראה זאת הסופר בקש לחמוק. אולם בר־הנש תפסו בעין מנומנמת אחת וצד אותו לתוכו וכבר לא יכול להמלט ממנו. "ואתה, בחור, בקשת להמלט! הכיצד? אי לך, ג’נטלמן! הרי לך אני מצפה בחברת שתי ידידותי העדינות. התודע נא, בחור. זהו סופר גדול ונערץ. בעל כשרון רב ומהולל. גבירותי. (הסופר הושיט יד בליבוב מעודן ומומס אגב בחילה מובלגה לא בהצלחה) שב, בחור. רצונך, יכול אני לשלוח את שתיהן אבל למה אעשה זאת? – והוא התחנן בפני הסופר בעיניו התולעניות, שהיו קבועות בפרצוף המשומש (הוא היה משומש עם כל אמצעי ההגנה והטיפול שנעשו לגבו) כהויות לעצמן, המתרוצצות תמיד בצעירותן בלי כל זיקה לכאורה אל המסבה הכללית של גרמי־הפרצוף. שלמה (הוא אהב להשתמש בלשון התנ"ך ביחוד לגבי עניני מין) אכלים שתי גבירות עדינות? הלא הן לעולם לא תגרומנה לנו רעה. מהן לנו רק טוב וקורת־רוח. רצוני לומר: קורת גוף. וכי לא כן, שתי ידידותי העדינות? – והוא חבק את שתי היפהפיות, שהפיחו עשן הסיגרות מזה ומזה – ואתן גבירותי הנכבדות, אל נא תפחדו מפני הסופר… נשוא הפנים… אם כי הוא נשקף חמור מאד… כאדון דירקטור… סליחה, גנרל דירקטור… גנרל ודירקטור על החיילות… אלה החיילים שאינם. היינו, בני חיל שבדמיון. כי הוא, האדון הסופר מצפצף ומתעופפים לפניו כל מיני בר־נשים דמיוניים, כרסניים וטפסניים, חכמניים וטפשניים, מוקיניים ולוליניים. זה צולע וזה כורע וזה שורק וזה מצפף. וזה גבן. וזה חבוש בתחבושת וזה חמוש בתחמושת… וככה יש לו בית חרושת… לזבובים… גבירותי… והוא, האדון הדירקטור עצמו הנהו צד־זבובים מומחה ומהולל… אתן משתעממות, גבירותי?

כן, הגבירות, שהשתעממו מהרגע הראשון להופעתו של הסופר, התחילו מפהקות פהוקים דחופים ורצופים, מפגיניים. כאילו היתה בהתפרצות פהקנית מעין התקפה על הבריה הזרה והמפריעה. הן פיהקו עד כדי סחיטת דמעות מעיניהן. וכשבר־נש קרץ להן בעיניו קריצות חמדניות ואף צבטן באחוריהן ובקבורותיהן בסתר ובגלוי לשם גרויים נעלבו ממש בנעלבות חסידית והביעו בהעויות בחלניות את התמרמרותן על עובדה בלתי מנומסת זו. הגבירו את ארשת הבעת העיפות והנמנומיות בפרצופיהן כאילו הבעה זו כוחה היה יפה להחזיר לפרצופיהן את סבר הצניעות, שכל אחת מהן אולי התגעגעה עליו בסתר לבה כעל זהרורי נעוריה, שאזלו ממנה לצמיתות… אחת מהן פרצה בכעסה עד כדי כך שסטרה בכעסה על מצחו. בר־הנש נגע בידו על המקום הסטור ולאחר כך נשק את מקום המגע של ידו כיהודי חרד המנשק את ספר התורה באמצעות מגע היד. מיד לאחר מכן שתיהן פרצו בצחוק תאוותניי מאומץ, שניבל והזקין עוד יותר את פניהן והגביר בהן את ארשת האפטיה. עכשיו הן ישבו שתיהן כבויות ונעדרות כל מבע נשיי. הן הגיעו בציניותן האדישה לידי כך שמחקו מעל פרצופיהן אפילו את האבקה הנשיית, שהן היו משרות על עצמן מתוך מתיחות, השריד החיוני האחרון, ועל ידי כך כאילו מחקו מעל עצמן את צלם האנושי. התאוותנות המקצועית, שהיצאנית מחפה בה את עצמה הנה אף על פי כן בחינת ישרות מקצועית, נאמנות אחרונה לאומנות, תפקיד חייה. אולם משהיצאנית קורעת מעליה גם את המסוה האחרון הזה הריהי כאילו משלחת לאבדון את השריד האנושי האחרון ונהפכת לחיה בלה. בעיני הסופר, לגרוע מזה: לפגר. הסופר זקף את העובדה הזאת על חשבונו, כעלבונו האישי. לא פעם היה עד לכך, שכל אימת שהיה נגש למסבת אנשים עליזה לכאורה ומתעלסת בשיחה היו האנשים משתתקים לאט לאט תחת מרות חברתו המכבידה ואורי הצחוק והשמחה היו כבים לאט לאט כאילו באמצעות רצון רע. מה היתה הסבה לכך? האם היתה בארשת פניו הבעה שוטנת לחיים? הכי גרם לכך פרצופו החמור? או אישיותו העמקנית, המשרה מיד כובד ראש על הבריות? או שמא נראה כאבל, שהאנשים ממילא מתכווצים במסבתו ומזדרזים להפשיל את וילונות המות על חלונות החיים שלהם? על כל פנים ברור היה לו שחברתו מדכאה את הזולת. ומשום כך בסתר לבו נידון בעיני עצמו כרוצח… כיסוד זר בלתי רצוי לחיים. ואילו היו בני האדם יודעים מפורש את תכונתו הנפסדה ואילו היו דנים על עסקי נפש טמירים (ושמא לעתיד יהיו בתי דינים עונשים בשל הרהור השחתה כמו בשל מעשים כולאים היו אותו בבית הסוהר. ושמא לא היה מבריתו עויין חיים אלא שנהפך לכך לאחר מות אחיו?). ובכן, שתי הנשים קמו לפתע וכל אחת מהן קפצה אל גבר אחר משולחנות השכנים. וכך נתייחדו שניהם לבדם. לכתחילה הביעו פני בר־נש צער שכול, כתינוק שגזלו ממנו את צעצועו והוא העיף מבטי התרפקות וגעגועים על שתי הידידות שלו שהרחיקו לעוף. אולם כוח החיים המפותח בבר־נש הזרימו בבת רגע קלוח שמחה לתוך ישותו והשטיף בו גם את פרצופו. העלה את המראה מכיסו, השתקף בה וסח לעצמו: “עדיין אתה בחור יפה ומגרה. ושתי ידידותיך שוב תשובנה למחר כעת חיה. אל דאגה! ומה שלומך, בחור?” – שאל אותו מתוך הצצה מחודשת ופקחון עינים, כאילו רק הרגע השיג את חברו במלוא העין. לאחר שהאם הקדמוניה חמקה ממנו ופינתה לו את שטח הראיה מסוגל היה לראות אל הגבר בראיה שלימה. ולפי שכבר הספיגו לתוכו הרי מלא בו את כל הריקניות של ישותו כצמא שהרווה את צמאונו בלגימה ממושכה והרי הוא טופח על כרסו מתוך הרגשת־ישות מחודשה. עכשיו הוא טפח גם על כתפו של הבחור ומשש אותו משישה ממושכה לשם הרגשה ודאית של מציאותו". “אתה ישן, בחור! הנך!” – חזר בצהלה מתוך הווכחות כנראה בהויתו הממשית – “וכי מה? ואם אינך בחורה? אבל גם חברתך מנעימה לי את החיים ומטעימה אותי הרגשות נאות ומעודנות ומסייעה לי להתענג על עצמי” – דבר לפי תומו כמשיח בקול את חויותיו הכמוסות. – "הרי כבר התגעגעתי עליך, בחור. עליך ועל עולם חזיונותיך! ומה, בחור, אתה מוסיף להשתעשע ביצורי דמיונותיך? שאל וסקר אותו במבט חוקר – ומה אם יצורי הדמיון? – המשיך את שיחתו עם עצמו בקול – ובלבד שטוב לך. ואם טוב הרי טוב. רצה לומר: טוב. ניכר היה על פי מבטו התוהה, שגם מוחו תהה ובהה, שכן אף על פי כן היתה האוירה לרגעים, משמע, מרוקנה בלי הקרניים הממוששות של האם הקדמוניה. הוא שלח את מבטיו המגששים לצוד נשיות קולחת באויר. הוא היה מפוזר. ואישיותו כאילו הבליחה והתנדפה. הסופר נעץ בו עין מעמיקה מתוך כונה מזידה לרסן את בר־הנש ולכנס את ישותו לתוך אפיק, בשביל להפקיע את עצמו מתוך פגיעה באישיותו. “ואתה אל תציץ בי ככה כבחומר גלמי. בחור! אני שונא העויות כאלה” – הביע בר־הנש את התמרמרותו – ולמה נעצת בי מסמר כזה? וכי אני קיר? או חלון ראוה? מה? בחור, יכול אתה לשבת כבן אדם? או שמא צדת שם, בפרצופי היפהפה, איזה קמט? צד זבובים שכמותך! תמיד אתה עורך ציד… סבור אתה: שנזדקנתי בינתיים וכבר איני ראוי לאותו מעשה? – ופניו הפיקו מבע מדוכדך ופחדניי, כלביי. באיזה אופן מסתוריי: היה דומה ברגע זה לפני המחבר – שמע, בחור, אם כן, דבר דבורים מפורשים. למה לי העויות שלך? ואם תהיה בחור טוב ותאמר לי את האמת… לא. לא חס ושלום את האמת, שהנני כבר זקן וממועך… לא. זהו שקר – והוא בשתי ידיו גרש מעל עצמו את השקר – אבל אם תאמר לי את האמת לאמיתה, דהיינו, שעודני בחור יפה ומלא עלומים… והרי לאמיתו של דבר הנני… הנני באמת ובאמת מה שהנני… הנני. כן. ואם תהיה בחור טוב ותדבר אלי אמת ותציץ בפני… בעיניך… מבין אתה, בעינים אנושיות… לא בשתי המשאבים המקצועיים שלך… צד זבובים שכמותך… אם תעשה לי זאת אשלם לך הלילה בדבר מה… נעשה יחד אבנטורה מענינת… כן… אבל עליך להבטיח שתעשה לי זאת…

הסופר, אף על פי שהיה מדייק תמיד להעמיד כל תופעה עד כדי מצוי על מהותה הנכונה בהקפדה מדעית ממש (הוא כמעט לא חי את החיים אלא למד וחקר אותם), ללא כל התעלמות מפרט כלשהו, ראה הכרח לעצמו בכל מגע אישי עם בני אדם לעצום את עיניו ולהרשות לעצמו קצת שקר. הוא ידע שמהות החיים היא שקר, כל שכן בחברה. (אמנם הוא השתמט עד כמה שאפשר מחיי חברה). גם הפעם פירכס את פניו, צבע את בת צחוקו והשלה קצת את בן שיחתו. הוא נאות להסכים לדעתו של בר־נש, כי בפרצופו לא ניכר אפילו קמט זעיר, לא גומא, לא דהות מעטה, לא כישות של זקנה. “ככה? ככה? האח, חביבי, דבר עוד. עוד! חייה את נפשי! – צהל בר הנש – דבר כי דבריך הם שקוי לנפשי וסם חיים לעצמותי! ועדיין הנני, לפי דבריך, גבר בגובריאין. והנשים לא תמאסנה בי? בן חיל אתה, חי נפשי. מלצר, שתי כוסות. תרשה לי, חביבי, לכבדך בסעודת הערב. טוב לי עמך. בחברתך אין לי צורך בנשים”. ברם, מבטו התועה העיד על השקר בפיו. מבטו של בר הנש גלש על גויות ובבואות של נשים מסבות בקרבתו או עוברות ושבות. פניו הפיקו מבוכה וגרעון־חיים אלא שדמיונו היה כנראה טווה לו גם עכשיו שיג דמיוניי עם האשה. וגם בחבטו על גבי מרפקו של הגבר. "חביבי, אמר, הלילה רוצה אני להתהולל בחברתך. הלילה… למה לי אשה? יכול אני להסתפק גם בלי חברת אשה. הלילה. כן, שכחתי. עלי לרוק שלש פעמים – והוא עשה זאת בו ברגע – שכן… מכבר לא נפגשנו… כשנה. האם לא כן? וכשראיתני בוודאי חלף הרהור במוחך: הטרם מת בר־נש? טפו, טפו, שלש פעמים. ואל תהרהר, בחור, הרהורי מות. השומע אתה? אל תפתח פה לשטן. חביבי, צריך לחיות בכל ציבי הנפש. חביבי, המת הוא פגר. חביבי. – הכריז בהצטהלות של מצב־רוח מרומם, ששקעה מיד כמה מעלות ועברה לעצבות ניכרת – כן, אמר, ומתוך כך נתבררה סבת המעבר במצב הרוח – אם בני מת עלי לחיות, מבין אתה, בחור? אלא מה שגם אני אמות אחריו? – הרהר בקול – ולהיות מנוצח על ידי מלאך המות פעמים? לא. חביבי. אם בני מת עלי לחיות גם את חיי בני המת. חיי־משנה עלי לחיות. הלא אני הרגתיו. ובכן עלי לחיות אותו גם כן – אמר בהגיוניות משונה, שנראתה לסופר מעין גלוי של טירוף והוא העמיק מיד עיון בבן שיחתו כבנושא מחקרי עד שהלה שם בו עין בוחנת ורגישה והצליף עליו – שוב, בחור, צדת אותי כזבוב ותחבת בי את המסמר החלוד שלך! הנח, חביבי, היה פעם בר נש. בשר ודם פשוט. המבין אתה? אל נא תגלגל במבטיך את בני מעי. שב כבר־נש ושים אוזן. אני מדבר בדעה צלולה. ואינני מטורף. עדיין מוחי בקדקדי. אני מדבר אליך כמדבר איש אל אדם בן ימינו. היינו, אדם אנושי… רצה לומר, אדם וזה הכל. וזה הרבה. או לא כלום. ובכן, אדם. כן. ואני מסיח את עצמי מעובדה זו שהנך במקרה סופר. תרשני לספר עמך מעט על בני המת… המומת על ידי… אבא ההולל שלו. הלילה ראיתיו בחלומי. וידעתי שאדבר עליו למחרת עם מי־שהוא. הוא היה חי ממש. וכשהרהרתי בדבר האיש שאפשר לי לשוחח עמו על נושא זה צף בי מיד זכרונך. הבינותי: אתה הוא האיש. ברם, בחור, אל תעשה מענין זה נושא כדרככם, סופרים. הלא בני המת שלי הוא. כולו שלי. פעוטי היקר, אתה של אבא שלך. אבא שלך המנוול, ההולל, אף על פי כן אבא הוא. אבא שלך רודף נשים, ואתה מלחך עפר. בחורי הנחמד, פעוטוני. לפי שאתה מת רוצה אני לחיות. הנני משתוקק מאד. והוא לחש על אָזנו של הסופר – יש לי תאוה חזקה מאד לחיים. ומה זה חיים? הוי אומר: אשה וכי מה הוא הדבר העלול להטעימנו טעם חיים מחייה נפשות? אם לא האשה. הכל הוא נרתיק ריק, חזות סרק, רק האשה היא ממשות. אשה, מבין אתה, בחור? זו היא ממש. יש לה לחיים… שוקים… יש לה עוד… יש לה עוד הרבה דברים למישוש. האשה, חביבי, כל מה שיש לה הרי יש לה בפועל. ככה. למראה עינים. והידים מגששות זאת. והעינים אוכלות זאת. וכל החושים. ואי אפשר לומר: שמא לאו! האשה, זהו נתח ממשי. מציאות עצמה. אפילו אלהים אינו יכול להתכחש לה. ואפילו אם אתה שכור או הראש סתם סחרחר… כשאתה מהסס בכל דבר, בכל ישות, בכל עצם… ואיך יודע מאומה… מאומה… מבין אתה… אינך יודע אם דבר מה יש לו רגליים… ואם איזה דבר מסוגל לעמוד… לעמוד… חביבי… לעמוד… הרי במציאות האשה הכל עומד… עומד… אתה מבין… וכאן יש לך ודאות. היא האשה הנה אם החיים. היא אם… בכל רגע… בכל רגע היא נותנת לך אפשרות של קיום ודאי, של הרגשת המציאות… לפיכך הנני רודף נשים. ואיני יכול להתקיים בלי האשה שעה ממושכה. לעתים יש לי הרגשה כי גם מיליון נשים לא תספקנה לי בלילה אחד. כל נשות ברלין חייבות להיות שלי אף שלי כי שלי. חביבי, יש נשים בברלין, שכדאי לחיות בגללן. ואתה סבור: פריז? טועה אתה, חביבי – התווכח עם בעל פלוגתיה כביכול – הפריזאיות הללו אינן שוות אפילו את פוזמקה של הברלינאית… הפריזאית היא משעממת, חביבי. אשה בלי קנט… מה טעם לה. מבין אתה, בחור? ואילו הברלינאית… חביבי, כאן קנט והגל… וניצשה. החיה הצהובה פלוס האימפרטיב הקטגורי… מבין אתה? הרי זו פילפלא חריפתא… ואילו הפריזאית רק בושם… קוטי… ככה. רק פיזיקה… פיזיקה יבשה ומיובשה. הפיזיקה, חביבי, מתנדפת… מעלה עובש. הפיזיקה בלבדה. ואילו הגרמניה הזאת היא אשה מטפיזית… למטפיזיה יש קיום יותר ממושך… יש ברלינאיות כאלו, חביבי, עמוקות כיער. איזו שריות להן! איזה תוקף האופי ועומק המבט, שהגבר שוקע לתוכו. דשנות החיה, מיניות מדעית… מיניות העתיד… מבין אתה. כאן חימיה. אלחימיה. הנה. מין סנה בוער באש. צמאון אל סופי. עם אשה כזאת אפשר להתגלגל דרך הרבה הרבה חיים… ללא ליאות. ללא הפסקה. היא מורה את הנתיב אל הרויה בלי־הפוגה. היא בת לא־אכזב. יש בה מן התרבות רק מבחינת התבלין, הדוק על השטח, העסיסיות המודרנית. אבל מתחת לצעיף העליון שוכנת נשיות בראשית, יצר קדומים. בקר עולה. יער. אויר צונן, מרעיב, מצמיא, מבעיר את החושים. יער עד. ואתה אדם מני יער. גזעיות נשיית כזאת. והפראות הקדומה הזאת במסגרת התרבות הנוכחית, על כנפי הפלדה. איזה מעין נובע של כחות, של תשוקות, של מאוויים בוערים! לפנים אמרו: יפה אשה פרשה! ואולם אשה נוהגת אוטו ומובילה את הגבר – איזה תפקיד עז ובוער! ואשה משייטת את הגבר באוירון. הלא זו היא הבשורה לתקופת האמהון! אשה במכנסים! – איזה כבשן של תאוה היא מציתה בי! וכל אימת שהנני רואה אשה בלונדית חסונה, תוקפני הצער: וי, בני היקר, כי לא זכית לחבקה בזרועותיך! אתה לא זכית ואבא שלך כן! הוי ואבוי לו! וי וי, בני היקר, אתה מת ואבא שלך רואה חיים עם נשים יצאניות. הוי ואבוי לך! חביבי, משש נא את מצחי! וכי אינו חם? נדמה לי כי תקפתני צנה כל־שהיא. החלון פתוח. ואני חשתי כעין משב־רוח פרצים… טפו, טפו, טפו! ישמרני אלהים מכל מחלה ומעינא בישא! – הוא קם והתמודד במלוא קומתו לעיני הסופר – חביבי, האין אתה סבור, שקומתי נתכופפה קצת במשך השנה? האין אתה סבור שהנני קיניקן… וסתם מנוול? שאני מחלל את זכרו של בני היקר? או שמא איני אלא איש אומלל?

הסופר חייך בדו־משמעות חיוך מרוכך ומבוייש, שנראה לו כישות נגדית מופרדה שהנה בו ברגע גם נתח מישותו, והיא משקפת לו כמו במראה רנטגן את האופי שלו, כפי שהוא מתפצל שם לקויו. ברור: הוא היה בעל אופי מרוכרך. הוא העשוי לבלי חת בחבוריו, החותר לנתוחים אכזריים, ללא כל העלמה, כיצד היה מהוסס פחדניי בנוכחות האדם החי. הוא אשר העמיק כל ימיו במבואות־מחתרת אפלים תת־אדמתיים היה דומה לינשוף הרואה אור רק באישון החושך. במעמקים היתה רגלו ישרה, אבל בגבהם של החיים היה מהוסס ונבוך כמו תינוק. משל היה לאישיות בלתי מבוגרת. האין זה נכון, שיש סוג בני אדם שאינו מתבגר לעולם? הוא התינוק לעולם. ככה נתן לו בר־נש הרגשה של מורך ואי בגרות לגבי אישיותו. הוא חש מחנק. אולם לא היה בו גם כן אומץ־לב לקום ולעזוב אותו. מלבד זאת… הן הלה הבטיח לו בלוי הלילה בחברותה… ובוודאי חמדן זה חפש ומצא איזו פלפלא חריפתא… הוללות מענינת… הוא, הסופר, הביישן בחיים, ביסודו של דבר, ראה כה מעט מהחיים הממשיים. מעולם לא בלה לילה בחברת יצאנית. הוא פחד מפני האשה היצאנית. הוא פחד מפני ההידבקות ומפני עצם החויה. איזו אישיות טרגית הוא הסופר הזה! – הרהר לגבי עצמו. הוא אשר סיסמת חייו היתה: להסיר הכל, לעבור בכור כל הנסיונות, למשש הכל, להתנסות בכל הנסיונות, לשלוח קרני מישוש בכל העצמים והחויות, לטעום את כל הטעמים, לחקור את כל האפשרויות, לפי שבו היתה חיה הכרה כי צריך האמן למשש את כל מחוזות הנפש, לעורר בתוך עצמו את כל היצרים, לשסות את קרני המישוש שלו בכל הממשויות והאפשרויות, הוא לא חי עדיין כלום מלבד בדמיון. הוא לא העיז לבצע אפילו את העובדה הקלה ביותר על גבי עצמו: הוא לא חבק נשים, לא גנב, לא רצח, לא איבד את עצמו, לא בא בחברת פושעים. לא היה מסוגל אפילו לנבל את פיו. הוא היה פרוש מהחיים… הוא נגע בכל רק באצבעות דמיונו… והנה עכשיו… הוא הכיר לפי מצמוץ עיניו של חמדן ותיק זה כי הלה יזם איזה שעשוע מופלא… איזו המצאה תבלינית… החליט ללכת אחריו הלילה בכל המדוחים שלו. להאחז בו כתינוק בסינר אמא ולצעוד עמו בכל שבילי החטא… והחלאה. כי צריך להכיר – פתח את עצמו – את יריעת החיים כולה… בשני חצאיה…

– ובכן, חביבי, אתה נותן יד ונטפל אלי לכל שאוליכך! – אמר בר נש בתוקף כממשיך את הטויה ההרהורית של הסופר – ולא תברח באמצע המעשה… אם תבטיחני. אלך עמך בלי לוית אשה… רק אנחנו שני גברים עלובים… נלך… מסכים?

– מסכים! – חזר הסופר המהולל כתינוק המשנן אלפא ביתא אחרי מורו.

הלכו. השעה היתה לאחר חצות הלילה. ברלין היומי נתגלגל אל משכב ליליותו בצעדים מאוששים ומנוסים. ברלין לא התפשט על מנת לעלות על משכבו, כי בעצם הוא היה מעורטל מבעוד יום, מבעוד כל הימים. שגם הימים היו נתונים בנרתיקים ליליים והיו נראים כמו הקדמות ממושכות, שבהן הכרך מציע את מטתו אל משכב בלילה.

בבית הקפה הקטן והמלוכלך, הטובע בתמרות עשן, ראה בפעם הראשונה בחייו מה שהיה ידוע לו עד עכשיו בדמדום בלבד, פרי קריאה בספרים ורמזים לחשניים שבעל פה. נשים גבריות או גברים נשיים, לבושים או לבושות מקטורנים על גבי שמלות וחולצות על גבי מכנסיים. מכבנות שער בתסרקתן וענודות עניבות, חמדנות נשיית בעיניהן וסיגרות תחובות בפיהן. כלאים של מין. בלבוליה ערב־רבית. סתמיות אל־מינית. הכל היה פה משולב ומבולל. המין התגולל למרמס. אדי משקאות ומערומי רקדנית פרוצה. פה היתה מלכות הידידות. שתים מחובקות ומנושקות, הגומעות מכוס ולוגמות מסיגרה משותפת. המבטים היו נעוצים בדביקות של יחוד רק בישות בת־הזוג. בשום מקום בעולם לא ראה הסופר דבקות מינית כזאת וכסופים מונוגמיים כאלה. כל אחת היתה מסורה במבט ובנפש רק לבת זוגתה החבוקה. היא הציצה רק בצואר בת זוגה. היא חפשה את בת זוגה רק במערומיה, רק בתוך כוסה, רק בשביב הסיגרה, רק בחביקה המשותפת. בניגוד לזוגות הזכרים והנקבות, שבכל העולם מחוץ לכתלי המסבאה הזאת, היו שורים פה היחסים היוניים במלוא טהרתם ויחודם. איזה אי־התאמה היה בזה לכל המראה מסביב, ללכלוך המסבאה, להשם־רע של מיניות אי טבעית, שהיה מעיק על הבית הזה. בשום מקום בעולם, כמדומה, לא ראה עינים כה עמוקות בעצבותן, לא ראה לויה כזו של אהבה וכלות הנפש. כל אחת התרפקה על בת זוגה באהבה ובדבקות, במסירות כל הישות. כשהיתה אחת מהן קמה ונפרדת לרגעים מחברתה היתה בת זוגה מלווה אותה במבטי־יגון כמו לפני פרידת עולמים. נראה היה בעליל: כל אחת רואה את חזות הכל בחברתה. איפה את אהבה הגדולה אם לא פה במערת הנדחים והנדחות הזאת? שם, בעולם שמחוץ לכתלים האלה, כבר מתה האהבה ואשה כבתה לעולמים. הגבר כבר לא היה קשור אל האשה. הזכר שטם את הנקבה ולא היה אלא עורך ציד עליה לעשות בה שמות, לפשוט מעליה את עדיה, להעשיר בכל אחת מהן את פנקס נצחונותיו. ואילו כאן שרתה האהבה, בת השמים. אמנם, הוא הסופר לא יכול היה להתענג על שום חויה שלימה, שכן חוש הניתוח שלו כוון תמיד את מבטו לנקודות התורפה שבכל חזיון. הכאיבה לו גם עכשיו הכפילות בכל: דו הפרצופיות, כפל־ההבעה. אשה־זכר. שמלה־מקטורן. תסרוקת־סיגרה. שרטוטי המעבר מהנקבות אל הזכרות בכל דיוקן. אבל… הרוחני היה פה שלם ומושלם. מבט הגעגועים היה על טהרת הידידות. לרגעים היה מנצנץ דיוקן תם ונזירי, שריד ימי הבינים. זך ככרוב. מדונה, שאזלה כבר מתוך הכרך־הפלדה, עדיין היתה קיימת אף על פי כן במציאות חבויה ובלתי נועזה. אמנם, כל הפרצופים הפיקו מבע נפחד. כולן נראות כנדחות מהחברה האנושית, כאנוסים שמתחברים במערה לקיים את פולחן הסתרים שלהם. הסופר התבונן אל יחסי האידיליה השורים בין הזוגות ושאל את נפשו: האמנם כבר אזלה האהבה בין הנגדיים מן העולם והיא מצאה לה מקלט רק בין המינים השוים? רעיון זה הצית את המוח ועורר השערות מופלאות ונועזות. הנה ישבה אחת לבדה, ללא חברת ידידה. היא לגמה חליפות מכוס הבירה ומהסיגרה ועיניה, הנוגות ביותר שבעולם זה, הפיקו צער כפל־מין המלוכד באחד־אחת או באחת־אחד. מבטיה שוטטו לרגעים בכיוון הדלת בצפיה, משמע, לבת־זוגה, שנתאחרה לבוא הלילה. מתוך כלות נפש לדומה. הסופר נדהם לראות ולחוש את עתרת הגעגועים שמלאה את האולם (לגעגועים יש גם כן ריח־ניחוח וכל המחונן בחושים חריפים מסוגל להרגיש בו). בלי שמץ מסיגי האיבה והבחילה, המכהים את יחסי שני המינים. אוירת הסודיות וארשת הנדחיות שבפרצופים אצלו למסבאה נאלחה זו דמות כנסיה מסותרה לשם מתכנסים אדוקי דת לערוך את פולחנם המסתורי. כמו רנן תפלה סלדה באויר אנקת האהבים. אהבת האשה לאשה ביחוד השלם במין, בה התלכדו דם, מין ויצר, באחדות מוחלטה, היתה, לפי כל סימני־ההיכר, חזקה יותר בארציות ובשמימיות מאהבת אשה־גבר, הרוכבת על הכפל ושני פרשיה האויבים במין מתנצחים זה עם זה בזירוז ובהמרצה עד שהסוסים נופלים חלל. באהבה לדומה היתה הנפש קשורה לא בנפש הזולת אלא בה עצמה ומתעלה ברוממות האהבים מבלי להעלות על ידי אהבתה את הצד שכנגד ולהוסיף חילים בקרב כמו באהבת הנגדיים במין. החוה התרוממה למעלת אדם ומצאה את ספוקה בה עצמה. מהעינים הנוגות האלו (כל העינים פה היו נוגות) התנוצצו שביבי גיל, לאים, אמנם, כמו לאחר קרב, בגלל הנצחון על האויב הקדמאי, הגבר, שפקעה מרותו מעל החוה המשרתת. ובגלל ההישג הלזה: ראש האשה נח בחיק עצמה. אולם מתוך שמספר הידידות מעט היה בכרך והן היו מחפשות אשה את רעותה ברוב עמל (בעולם מלא זכרים ונקבות היו בנות המין המאוחד מיעוט נדהם ומפוזר, סולת דקדקה) לפיכך היו כה חרדות זו על זו ונלחצות אשה אל רעותה בפחדים מפחד האבידה וכל אימת שאחת מהזוג היתה פורשת לשעה קלה (לשם ריקוד או… שמא במתכוון לשם התעוררות) היתה הידידה מלווה אותה במבטי יגון. לבו של הסופר היה נרגש ודמיונו סוער. פה, בטבור הכרך, חדל־הנפש, ההומה תיאטרון, צלמונע, קברטה, קרקס, יצאניות, קבצנים פושטי יד, שאג־מכונות, שעטת עתונים וקול ענות המאה הזקנה, פה עלה שחר של אהבה חדשה, העתידה אולי לחדש את נעורי הגזע האנושי. איזו סופה של השערות ותחושות חדשות! איזו התרוממות הנקבה, פרוקת העול, המשתלחת לדרור, עדנה חדשה לאשה, הקמה מנחיתותה! השתים, הדומות זו לזו בכל, פותחות שירה חדשה בשיר השירים של האהבים. בעולם־ברזל, במאת השנים, בה שליטים אדישים וזקנים מוכרי אהבים, נוסדה כת חדשה של ידידות עולות בסולם האהבה, כת נרדפות על אמונתם, המתחבאות במערות… הן עולות ושרות אשה אל רעותה:

אם יש את נפשך לדעת, ידידה, מה גדלו געגועי עליך

שאלי שאלי את היום הארוך לאין שעור בו רחקת מני

ויקונן אותם באָזניך.

ואם חפצך לדעת מה מאד אהבך

שאלי את הלילה הקצר אותו אבלה בחברתך

ויספר לך קושט דבר.

וכאשר תציק לך השאלה: השמרתי לך אמונים?

שאלי את השמש והכוכבים

אם חד מהם ירחיק מני אדמה.

ואם חשקה את לדעת מה רב האושר הענקת לי

שאלי נא אותי, אותי, רק אותי

יען סוד זה גלוי לי, רק לי, בלבדי.


ועוד שרות הידידות:

אהבה ראשונה בטוהר חלומי, נתיב הקטיפה, רוך וזוך

הנעלה בתשוקות עולם זה – מאומה, מאומה לו ישוה לך.

כוח קסמים לשעות עליזות, שכרון אושר ראשון מרנין

בשורת אהבה כשמש קורנת העולם יגלה לך מבראשית.

צלילים ערבים, לחש כאבים, על השערים והדלתות נפתחו לך לרוחה

אי לב יעמוד למולך כאשר את תפרצי בו פרץ?


וככה הידידות מספרות:

תמיד חפשתי אחד אדם, אחת נשמה, להדבק בהם בלב ונפש, ללא שיור. שנים רבות חפשתי ופרחים רבים קטפתי, גבעולים צנועים ושושנות יהירות. אולם כולם קמשו בבת רגע בידי הרותחות, שקטפו בלי רחמים את הדמויות הנפלאות. יען נשמה חפשתי, אליה השתוקקתי. נכסוף נכספתי אל הדבר הטמיר והרונן, אל מה־שהוא אי־נתפס אשר ימלא את כל חושי עד קצה הישות ויגאלני מסבל בדידותי הנוראה ומהיותי אי־מובנה. אז מצאיך, אותך היחידה. זקנתי מפאת חפושי הלא־נפסקים, אולם לא זקנתי מלחשוק באושר. ואת האושר הלזה, לא יובע, מצאתי בך. מאז אחזתי בך ולא ארפך שוב… אלפי חסדים תעניקני קרבתך לבדה. וסבל אין־קץ צפוי לי בלכתך ממני. ידידתי! לא נעלם ממני הדבר כי עלינו לעמוד במערכה קשה למען אהבתנו. באמצע הקרב האנושי הגדול נעמוד אנחנו השתים. ואם תשאליני: אהובה, מדוע תאהביני כה חזק? אין תשובה בפי, יען אין פשר לקרבת האהבים הזאת. יקרה וקדושה את לי, ידידה, מלהלבישך במלים. רק לשטמך או לאהבך מסוגלה אני. אלהית היא האהבה אשר לא תתואר במלים… כשקוי אלים תרווה את הנפש. לאחדים תחבר נפשות שתים. בעבותות אהבה תהדק את הישויות, לא תפרדנה לעולמים. ואחת היא תפלתי בפי: אתה יוצרי אשר בראתני פעם בדיוקני זה, הארך נא בי את האהבה הגדולה הזאת, קיימה נא בקרבי לעולמים. אל נא תתן לפוצצנה לרסיסי־חולין נתעבים. זכני נא להיות כדאית למתנתך זו.

ואחת קוננה את אהבתה בפשטות מרעישה:

איני רוצה לחיות בלי חברתך.

איני יכולה לחיות בלעדך

לא כוח חיים בי באם את לי לא אורבת


לא טעם חיים לי באם את אותי לא אוהבת.


ככה שרו הידידות בדברי שיר ובפרוזה מודפסים על גבי עלים כתומים של כתב־העת הזול שלהם. אלה היו צלילי ארוס מחודשים, שנתרעננו בעולם ישן ובלה. צלילים נשכחים מעולם עתיק קמו לתחיה. כל אותה שעה בה בר־נש גמע את הקפה והרחיש את שפתותיו זו לזו מתוך טעימה משוערת של חמדנות מופלאה העמיק הסופר את עיונו ברוחני של התופעה. ארשת פניהן של הידידות הפיקה דבר מה סודיי, פחדניי וגבוריי כאחד. הן שמרו על איזו תמצית חיונית יקרה בסוד. הן גנבו דבר מה מכל האחרים. הן הסתתרו פה מהוריהן, קרוביהן בדם, שמא גם מבעליהן, שהן מאסו בהם מתוך הכוסף על האחות. אהה, דומות היו לבנות גזע אנושי אחר, שהארוס הגדול, שגורש מחיי הזמן החדש, צמצם את שכינתו עליו בלבד. כאב צרב את הלב למראה הנחרדות האלה, שחפשו מקלט לעצמן במערה זו, ככלב זה הבורח עם העצם בפיו לפנה נסתרה. כל גבר יכול לגשת לכל אשה. כל אשה זכאית לפתות בקריצות־חן כל גבר. ואולם בנות השבט הנדח נאלצות היו להבקיע לעצמן המון מחיצות על מנת להגיע אל מחוז חפצן. כל אחת מסכנת את עצמה למען נושא אהבתה, מתנכרת להורים ולקרובים, מחפה בכל שעות היום והלילה על נטיותיה הבוערות ומצניעה בחובה את כסופיה. הנושאות הללו בחובן את הגעגועים על אושר עבר קבור בקדומים או שהן מבשרות את בואו של אנדרוגינוס הגואל בעתיד? כסס הרעיון: כאן גנוז מפתח לחידה אלמונית. כאן אות רומז לתמורה הבאה. כאן סמל הליכוד החדש הרווי שכרון בלי הפוגות, נעדר הפכחון. ובניגוד לזיווג גבר־אשה, המוסך לכל טפת שכרון קלוחי אכזבה ותיעוב מחריק שניים יהיה זה חיתון הדומות הנקי ממשקע החרטה, מיסורי הבושה ומתאות המשטימה. בה, העתיד, זרע האושר. אולם וכי אין האנושיות שוטמת את האושר? לפיכך היא רודפת כל אלה הנושאים בחובם זרע האושר בעתיד לבוא.

ברם שלות ההרגשה נפגמה גם פה: כי הידידות, דומה, לא היו נאמנות לתפקידן. אף הן זייפו את עצמן. ותחת להופיע בדמות הנקבה על טהרת עצמותה, הפורקת עול הזכרות, הרי שחקו אף על פי כן את תפקידי הזכר והנקבה. וכל אחת מזוג הידידות התאמצה במתכוון או מתוך היסח הדעת להדמות אל הגבר ולשמש לידידתה תחליף הזכר. מכאן הכלאים בתלבושת: שמלה ומקטורן. חולצה ועניבה גברית, העישון וההבעה הגברית של התסרוקת. אכן, על המסכה הזאת היה מתוח איזה צעיף של פשעיות וחטא לטבע. גם במאורה זו לא קננה השלימות. חולה הגבר. חולה האשה. חולה הידידה. כל האנושיות שוכבת על ערש דוי. אין נחת גם במזל האנדרוגינוס.

גשם, גשם, גשם. ושוב יושב בחדרו איש זר וקרוב, אופן מאפני אלהים, אנוש כחסר־ערכו, עכור ולא מובן. ומובן. ומובן. ומובן. איש הכרכי. אדם בודד. שבא אליו לא על מנת להידבק עמו נפש בנפש אלא… לערות לתוך אזניו קצת שיח, למלט משא מוח ולאחר כך להעלם שוב ולצנוח לתוך ארבעת המיליונים כטפה ולהתבולל שם בתוך האוקינוס האנושי. הוא דבר:

– איזה מזג אויר נבזה היום! מה אדוני אומר על מזג אויר נבזה זה? – קרא בתרעומת בעמדו על הסף. הקול האנכיי, כפי שנדמה להסופר, הרגיז את בעל החדר.

– מה יש לומר על מזג האויר? מזג האויר לא ניתן לנו על מנת שנוציא עליו את חוות דעתנו – אמר בהתרסה מתוך שהלה הנעיץ בו את מבטו השחור כמבקש ממנו השתתפות חבר.

– אבל הרי אמש היתה שמש… רק אמש – דבר הלה בקול שריר, עקשני ודולפני כמו הגשם עצמו.

– לא רק אמש… הלא גם היום בבקר היה שמש…

– איזה שמש! – החזיר לו תשובה בעצבנות נרגזה – היום שמש? מה זה עלה על דעתו של מר… הכי אדוני הנהו סופיסטן? הרי זה שמש מעושה… פטה מורגנה. שקרני. רמאי וכזבן. ענין אחר השמש של אמש… הלה היה חי. דשן. מחיה. היתה בו נשמה. הלה היה בעל־חי ואילו היום השמש מת. והבדידות הזאת… נורא! זועה! – התחיל הלה את שיחו השגור, שעורר בסופו אי־נעימות פיזית. – איזו בדידות כלבית… בכרך הלזה. עשר שנים הנני מתגורר פה ועד היום אין לי קשר עם שום בר־נש. ואיני מקושר עם מי שהוא מאלפי רבבות התושבים. ואילו מתי לא היה מורגש חסרוני אפילו להחתולה המטיילת תמיד תחת מטתי. לעתים הנני מתקנא בהמון העם. כל אימת שהנני רואה חבורת אנשים המתהלכים יחד, המתאבקים זה עם זה, השותים לשכרה, המכים לפחות זה את זה הנני מתקנא בהם… להם טוב. להם יש הכרת האדם. הם מהוים חברה אנושית. תהא זו חיה חברתית. ואילו אנחנו המשכילים קסמיו הננו. בודדים כתולעים. פעם נסינו לייסד חוג קטן. חוג, מבין אתה? להיות שייך לחוג! חוג של משכילים. חוג פילוסופי. נאמר כך. כנסנו אספה מיסדת. שלכאורה הצליחה. שנים מאתנו, ואני מהם, נלהבו ממש. נדמיתי אותה שעה בעיני לרווק זקן שהתחתן סוף־סוף. הפותח אמר: רבותי, החברה האנושית הגיעה לידי חלוקת הכתות. אפשר לומר: האדם נתפצל ונחלק ושוב אין בימינו מנה שלימה של אדם אלא יש חתיכות אדם. אין אישיות. היחיד הוא אנכרוניזם. ההתפצלות הגיעה גם לענף האדם… ואין כבר בזמנינו אף בר־נש אחד שתופר את אישיותו כיחידה אלא… כאותו החיט המבלה את כל ימיו בתפירת כפתורים או לולאות בלבד… הלך היחיד מן העולם ובמקומו נתבצרו הגושים. וכל מי שאינו משתייך לאחד הגושים הקיימים סופו להמעך. מי שלא יסתפח לאחד הכחות הללו, הקבוצים הלוחמים, אחת דינו להזדנב. אבל מה יעשו היחידים שאינם מתכשרים לפי מצפונם להתקשר בלי כל תנאים עם כת או מפלגה מתוך שהם השיגו את המשחק הערמומי של ההסטוריה, המריצה מחנות וקבוצים כמו בובות ומדריכתם לצרכיה מתוך שהיא נותנת בלבם את ההשליה כאילו הם פועלים לפי כיוונם ומגמותיהם הרצוניים. כן. אבל מה יעשו אלה שאינם רוצים להיות כדור משחק או סוסים ושואפים להיות אנשים אוחזים במושכות? ובכן, אומר הנואם, הם צריכים להתאחד לחוג הבודדים. רק החוגים, התלהב הנואם במרוצת נאומו, יצילו את הנבחרים מהמין האנושי. החוגים – זוהי צורת הקבוציות של הטובים. חוג, משמע, צורה של בדידות בצבור. החוג – זו היא משתלה לאהבה שכלית. לידידות גברית, לחתון השכלים, לזוגיות העתיד… הוא נתלהב והלהיב את… ששת האישים המכונסים במועצה… אלה שקיימו וקבלו עליהם להשתייך… ומה פעולתו של החוג? פעולה… פעולה? – שאל אחד והוא הסקפטיקן הקצוניי שבינינו… שכן כולנו הננו סקפטיקנים. מי משכיל איננו פקפקן? אנו נרצה הרצאות… ונתווכח… הווכוח זהו שיתוף המשכילים… הווכוח… התחלנו, וסופו של דבר… לא סופו אלא התחלתו היה מעציב, מעליב, מאד… מהתחלת הויכוח שנאנו זה את זה. זה היה מחפיר, אישי הסופר. כל אלה המשכילים, השוחרים מדע, הסקרנים לדעת, המעמיקים חקר בדברי ימי קדם, המתענינים במעשי הדורות, הדורשים למתים לפני אלפי שנים, החוקר חיי הפראים והברברים, המתענינים במהלכי הכוכבים, המתעמקים בהלך־רוחו של פילוסוף קדמון, לא יכלו לשמוע את דבריו של האדם, החי היושב במחיצתם. היו חרשים ממש. ושנאו איש את רעהו. שנאו עד כדי חריקת שניים. כל דעה מובעה על ידי אחד מששת המשתתפים היתה פסולה בהחלט ומלכתחילה אצל כל חמשת האחרים. זועה, אדוני הסופר. מבושים, כמו כלבים מוכים, נתפזרנו איש למאורתו. אלה תולדות חוג המשכילים שעלה בדעתנו ליסדו… בודדים אנחנו, אישי הסופר. בודדים לא רק איש לגבי הזולת אלא כל איש לגבי עצמו… והלא זהו ההבדל בין ההמוני ובין המשכיל, כי ההמוני הנהו זאב רק לגבי חברו אבל ידיד הוא לעצמו… ואילו המשכיל הנהו זאב לגבי עצמו. בנו, בחוגי הדעות, באה השנאה העצמית האיומה לידי גלוי נואש. כאילו הטבע שמאסה בעצמה המציאה בהמשכיל מין מכונת־השמדה המכוונה כלפי עצמה.. מכשיר של איבוד לדעת… וכי לא כן, אישי הסופר? – וכמנהגו הוא נעץ את מבטו השחצני, האורב, הבולש, בבן שיחו. להסופר נדמה היה כי הלה זומם איזה מעשה־שיסוי נגדו. הוא שתק באיבה. וכאילו לשם פצוי של פתוי המכוון לשסוי כוון הלה את פי אקדוחו כלפי עצמו:

–מעצמי אחזה זאת. וכי מה אני? כלום הנני אדם חי? הגע נא בעצמך, אדוני. מה אני? לי הנני בריה מיכנית. מהנעלים על רגלי ועד הכובע על ראשי ועד המלאי במוחי אף קורטוב מבי אינו שלי. וכי מה גנוב במוחי? יש במוחי? ספרים. ידיעות. ולא טפת אהבה. אינני אוהב אשה. אין לי אב ואם. לא ילד. הימים האלה הרהרתי בדבר: בכל ברלין אין לי אף ילד מכר אחד. תאמר: עם? וכי יש לאיש משכיל יחס אל עמו, אם לא יחס מרקנטילי… של חיפוש משרות וכיבודים… אבל יחס פנימי, עמוק, מטפיזי, חיוני, היינו, שבלי העם אי אפשר לו לחיות… הנה אנחנו.. שני יהודים, המבלים כמעט את כל חייהם במדינות זרות, רחוק מסביבת המוני עמנו. הכי אנחנו מתגעגעים על סמטאות הדלות, שיצאנו משם? הכי יש לנו איזה קשר אל מנהגי עמנו ואל נמוסיו, אל שיריו ותפלותיו? הכי אין אנו מבזים את ארחותיו? לנו אין גם יחס חיוני אל הטבע. הלא אנו מפחדים מפני הטבע. אנו משתעממים בחיקה. כשהנני ביער הנני משתעמם. האילנות מעיקים עלי, על כל פנים אינם מדברים כלום ללבי, כמו שלא היו מדברים כלום לסוקרטס. תאמר: יחס להמין האנושי? או שמא תאמר, שיש להמין האנושי יחס אל הפרט? במובן זה אין האנושיות הנוכחית טובה יותר מהפרטים שלה.הכי נפש אחת הנה עולם מלא, כפי שהאמינו הקדמונים המאושרים? בוז־גומלין קיים בין האנושיות ובין פרטיה. לפני היה אצל האדם יחס. הנה הדבר. יחס אל עצמו, אל האלהים, אל הטבע, אל חברו, אל החייט תופר בגדו ואל הסנדלר. אפילו אל החיה. ואפילו אל אויביו. הלא לבן הזמן החדש אין אפילו אויב. הנני מדבר על האויב במובן הקוסמי. אותו האויב העומד לנו על הדרך לשערי גן עדן שלנו, שאי אפשר לנו להתקיים עמו יחד בעולם אחד. אויב הדם הזה. גם אויבינו כמו ידידינו הם מיכניים כהנעלים על רגלינו, כהמחשבות במוחינו. כההשקפות העולם שלנו התופסות בקדקדינו את מקומו של העולם עצמו, כדעותינו על אדם, עם, אהבה ועולם, שיש לנו תמורת האדם והעם, האהבה והעולם. כן, אישי הסופר, המוכני חדר לתוכנו כמו כלב וזלל בנו הכל. אין נשמה!

את שתי המלים האחרונות הביע האורח הטרדן בלבביות ילדותיות נרגשה, שזעזעה את הסופר. סוף־סוף הצליח הלה בנעימה אחת אנושית שבקולו לזעזע מיתר בלב הסופר.

– אכן, צדקת! – נענה הסופר וגנח.

– אללי, צדקתי!.

עכשיו הם גנחו שניהם. שני היחידים המפותחים האלה, שהיו כמו שני ענקים, שעיניהם כל כך מרחקות מלבבותיהם עד שהם, אמנם, רואים זה את זה אבל אין הראיה הזאת מפלסת לה בשל הריחוק נתיב אל הלבבות, לפתע הראו זה לזה גם את לבבותיהם. הם נתאחדו שניהם בגניחה המשותפת.

– ובכן ככה! כזה הוא מצב העניינים! כזה!

הם ישבו על שרידי החורבות של התרבות האנושית.

– והלא הטבע הנהו בצביונו הקדום… הכי נשתנה מראה היערות? הכי שינה הפלג את לשונו? אולם האדם נשתנה. אין האדם מסוגל יותר ליהנות מהטבע, להבין אותו, להשיגו.

–אהה, עוד מעט וכבר לא נהיה טבע.

– אנו המשכילים הננו עצמות יבשות. יתכן כי כחות חדשים נולדים. אנוש חדש יולד. האדם המוכני ישלוט. ואנו הננו האחרונים.

– לשם מה ספרות? ולמה אהבה? וכי צריך לאהוב? דווקא? והרי אפשר להוליד גם בלי אהבה.

– המוכני יהיה המוליד.

– אבל אנו השרידים של גזע אנושי אחר, גזע אוהב נשמה, מאמין בנשמה, כיצד נחיה להבא את חיינו? כיצד נמשיך את הפתיל?

הגשם טפטף בנקישות עמומות על החלון. אף הגשם היה כמו לא טבעי. מוכני. משומש, טפטף לתוך האור החשמלי הברזילי ונסתנן מבעד לכתום הכרכי. גם בגשם לא היתה נשמה. והשנים גנחו כמו שני חולים.

– איזה גורל טרגי להיות סופר בדור נעדר־נשמה! – סיים הסופר את וידויו.

הסופר צפה לפרידתו של אורחו. הוא לא היה רגיל לבלות יותר מדי בחברת אדם. גם חס היה לו על זמנו שהיה תמיד נתון לעבודה, להעתקת כתבי־ידו. אמנם, הוא הוכיח את עצמו: "הרי צריך פעם גם לדבר עם אדם חי. תמיד אתה שוקד על ניירותיך. ואינך בא בחברת אדם חי. ומה הוא הנו המעין הנובע של האמנות אם לא החי? הרי גם אמנותך תהיה מתה. ואף על פי כן היה מרגיש תמיד יסורי חרטה בשל כל שעה בלויה בחברת אדם. נדמה היה לו, שהוא הוציאה לבטלה. גדולה מזו: הוא איבדה. אבל מה זאת שעה אבודה? מה פירושו של מונח זה? כיצד אפשר לאבד שעה? לאן הולכת השעה האבודה? ומה זה זמן בכלל? שאלת הזמן, שהכאיבה תמיד את מוחו, ננעצה לו שוב, בפעם האלף, למוחו. הוא חש כמעט אפיסת כחות. פניו החוירו. הוא ראה את החוורון בעיניו ממש. הוא נעשה אטום. כמעט לא ראה את בן־שיחו.

חלף הרהור: הלה הוא אויבי בנפש. רוצח זמני. אילמלי היה מת תיכף הייתי נפטר ממנו. הוא חש כיצד הוא מתנכר מבן אדם זה, שלפני כמה רגעים נדמה לו קצת קרוב אליו, לפחות בגורל, בחינת אהבה אינטלקטואלית. הוא הסיח ממנו את מבטו. כחורץ עליו פסק מות. אולם הלה כאילו לא הרגיש כלל בכך. או להיפך, תוך שחדר לתוך מצפוני מחשבותיו התעקש להכעיס ועשה את עצמו כאינו מבין ודבר לו בקול עצול, לו נדמה בקול ברזילי, וממתח כל פסוק:

– אישי הסופר, אגב, ברצוני להתיעץ עמך בענין אחד. להתיעץ – הטעים בקול מורם ותקיף, שהיה מקדד בתוכו ומצליף עליו במבטיו המקיצים את אישיותו הנרדמה בחיק אין־הסוף.

הסופר היה נרגז. הלה… הלה… מחרידו מרבצו… מורידו להכעיס מתוך הספירות… תחילה נדמה היה לו: הנה נתחבא בקן האין. השיג אין. אולם הלה רדף אחרי טרפו והדביקו גם שם.

– ובכן… בענין שלי… פרטי בהחלט, רצוני להתיעץ עמו… בדבר הספריה שלי.. הלא יודע אדוני, כי מטופל הנני בספריה בת עשרת אלפים כרכים. אדוני יודע זאת?

הסופר יצא ממחבואו ומלמל:

– כן. זוכרני. אדוני סח לי פעם. ובכן, מה בדבר הספריה שלו בת עשרת אלפי כרכים?

– ספריה יש לי… – והוא דבר בקול איטי כמייחד את המלים על כל כרך וכרך – בת עשרת אלפי כרכים… ואני נאלצתי לחלקה בין מכרים ולשימה במרתפים. והיא גוזלת ממני הרבה מזמני… ואני מאבד עליה הרבה מזמני. והלא חבל לאבד כל כך הרבה זמן! – הטעים הלה כמו במתכוון את המלה “זמן”.

– רצה לומר, הכיצד? איני מבין! מה זאת אומרת: זמן? ואיזה שייכות יש בין הזמן והספריה? שאל הסופר הנבוך ובמוחו צף פסוק מדברי המקובל קורדובירו: “הזמן הוא הענין הנמשך ומתגלגל ונקשר, נעוץ תמיד תחילתו בסופו וכמעט שאין לו סוף”.

– כי עלי לבקר כמעט מדי יום אצל ספרי, המפוזרים בקצוי הכרך…

– רצה לומר? – שאל הסופר, שהיה נח מאד מזה ש“אינו מבין” ונלחם ב“אינו מבין” באדם טרדן זה.

– והדבר הוא פשוט מאד – הסביר הלה – הנני אוהב מאד את ספרי. כמו ילדים הנני אוהב אותם. ועלי לראות אותם מזמן לזמן…

– וגם לעיין בהם… – התחיל הסופר להבין מה־שהוא.

– לעיין – לאו דווקא – הסבור הלה – שכן משכבר, כל אימת שהנני זקוק לאיזה ספר הנני פונה אל הספריה העירונית… ואילו בשלי איני מעיין לעולם…

– הכיצד? מדוע לא בשלו? – השתומם הסופר.

– הרגל הוא זה אצלי, איני יכול לעיין בספר שהוא שייך לי. את הספרים שהם שלי הנני אוהב באהבה בלתי תלויה בדבר. ללא כל תועלת. הלא זה הוא הדבר היחידי שהנני אוהב בעולם ואיני אוהב לנצל את האהוב… ומלבד זה אילו הייתי רוצה להשתמש בספרי לא הייתי מספיק, שכן הם מפוזרים מאד. ואיני יודע את מקומו של כל אחד מהם. בעל כרחי הנני נאלץ להשתמש בספריה.

– ואם ככה למה הם לו הספרים האלה? מדוע אינו מוכרם?

– קשה עלי פרידתי מהם… הרגל הוא זה. וכבר בקשתי כמה פעמים למכרם… ובאתי במשא ובמתן עם מו"לים שונים אלא שמיד התחרטתי על כך. זו היא מחלתי שהנני מתחרט על כל מעשה. זו היא מחלתי, שהנני מתחרט תמיד… זהו לקוי באישיותי. נדמה הנני בעיני כאילו כל כפתורי אישיותי כבר נשרו ועדיין נשארו שנין שלושה מהם והנני תלוי ברפיון… ומה הוא מיעצי?

– אולי כדאי לו לשכור למענם חדר מיוחד…

– אין לי כסף.

– אולי כדאי לו למכור חלק מהם…

– אבל איזה חלק? לא, כולם אהובים עלי… כולם יקרים לי…

– אבל אם אי אפשר לו לקרוא בהם… וכי מה תפקיד הספר? לשמש לעיון.

– כן. אבל… לא… לא רק לשם כך… עצם העובדה שהספר הוא קנינך מקשרת אותך עם כל הדעות והרעיונות וההרגשות הגנוזים בספרים האלה. גם עם הנשמות הכמוסות בדפי הספרים החיות בהאותיות. הלא אנו הננו דור בלי דעות… אין לנו כל דעות והשקפות… וגם נשמה אין לנו… לפיכך טוב לנו להתקשר עם הספרים – סח הלה ברצינות ממש. הסופר נבהל. התבונן בבן שיחו: האם דעתו של הלה צלולה עליו?

–הכיצד? – שאל – אין כלל נשמה?

– ודאי לא. אין! – הודיע הלה בקורת־רוח צוהלת. – מתה הנשמה!

– אדוני, הוא סדיסטן! – פרץ הסופר בכעס.

יום בברלין. בקר בברלין. מראשית הבקר. מבעד לחלון השקיף. גברים כבר ישבו בגינות על ספסלים והפיחו את סלסולי העשן של סיגרותיהם לתוך פיהן של גבירותיהן ועוררו בו, בסופר המסתכל, ציורי־דמוי על ספוקים מיניים באמצעות קרן־השפע. שפופרת הרדיו כבר פלטה ולסים עצובים, וינאיים, ערביים, ליליים. מנגד על הכביש כבר ישב זקן מופלג וכרסם קליפת בננה, שייר אולי מאתמול, שהוא הרימה מעל הקרקע. מנגד, על יד חלון הראוה, כבר עמדו סקרנים מובטלים והציצו בדחלילים חיים, בחורות בחינת מוצגות העושר, המפגינות בתלבשתן את האפנה החדשה. ברחובות כבר רחשו הדחלילים החיים, בחינת מוצגים של העוני, המפגינים בפרצופיהם החוורים ובמבטיהם המתחננים ובידיהם הפשוטות את האפנה החדשה של בקשת נדבות. בקרן זוית הסתופפה משפחה אנושית; גבר פורט על קתרוס ואשה שרה ובאמצע התינוק בעריסה. הרכבות העירוניות הסיעו אנשים ממיגל־זעע עד ונזעע ומפוטסדם עד שילדהורן. הוילהלמקירכע השחירה את קורפירסטנדם הקפח, האמיץ והמפושק, הנשקף גם ביום ליליי…

אז הוא יצא לרחוב. עבר את הקורפירסטנדם ההומה וסר לסימטה. שם כבר היה היום פונה לערוב. האנשים צעדו פה באטיות. לא התבוננו זה בזה. אבל לפתע עבר כלב בצריחה ומיד נתעכבו עליו המון עוברים ושבים והקשיבו לו בהתענינות אנושית יוצאת מן הכלל… עלה לטרם ושם ראה עוור בלוית צעירת יפת תואר הנתונה, משמע, תחת חסותו האבאי ומקבלת ממנו לרגעים סוכריות דלות, שהוא מוציא מתוך חפיסת ניר, שהוא מקפלה ופותחה חליפות, עם שהוא ממשש על סוכריה לפני המסירה, ככילי את המטבע העוברת מידו לידי זר. בכל מקום היה האדם עצוב, הפנים אדישים, העינים כבויות. רק הצבעים של המלבושים היו עליזים צעקניים. והוא כבר ישב בקפה. שם כבר מצא את הסופר יפה־הרוח אוהב שקט, שלוה, בעלות בית זקנות, חדרים אפלוליים וספרים טובים מהספרות הסקנדינבית, אוהב עצבות וטונים נוגים וגעגועים על הלא כלום שאיננו. "האח, מה יפה הוא הלא־כלום שאיננו – היה לוחש לו בקולו הנוגה והחלביי – הלילה לא היה שמש – היה קובל ברצינות על העובדה כעל שנוי בסדרי־הטבע ובעתוני הבקר – דבר בקובלנא – מעטו מאד המקרים של איבוד לדעת. האין יש לחשוש שמא יצאה כבר מן האפנה העובדה המלכותית האחת שיש בה לאדם משום הוכחה על מוצאו האלהי? ממנהגו של סופר יפה־הרוח לנהג את שיחתו בדלוגים, בלי מצפן, ככל העולה על הקפריזה. מבלי להביא בחשבון כלל את בן השיחה ולעשותו שותף, אם לא שוה, הרי לפחות חלקי לדו־השיח.

כאחד עם זה היה מביע את הקוריוזים וההבאים המופלגים ביותר מתוך אותו כובד הראש ובנשימה אחת ממש עם הרעיונות הרציניים.

– עובדה היא שישנם מיליונים מחוסרי עבודה. אבל מאידך גיסא מדוע מלאים כל התיאטראות ובתי הקפה והחנויות והגנים והרכבות עד שלאדם מפונק אין מקום. דאגה רבה ראויה להתעורר בנו למראה ההתמעטות המשונה של מקרי האיבוד לדעת. האין זו ראיה על ירידה של החברה. הנה ביום אמש היו בברלין רק שלשים מקרים וכולם שכיחים, בסביבה כה פרוזאית, ללא כל הפתעה. ללא כל הפתעה. עוני שבדמיון ובהמצאה ממש מעליב. – ומה חדרו של מר? – שאל הסופר, שכבר ידע מן הנסיון, כי שאלה זו תשמש אתחלתא של שיחה מענינת והוא חשב על זה, שאילו היה בא לתאר באחד מספוריו את הטפוס המתמיה הזה היה פותח את ספורו בפסקה זו דווקא: היינו, בית קפה. שני אנשים מסובים ואחד פותח בשיחה: ומה שלומה של בעלת הבית שלך? והלה עונה: כן, הבקר קמה בעלת ביתי משנתה והודיעה לי הלילה נזדקנתי. ואם כן? – שאלתי אני. ואם כן אלך למחרת למושב זקנים. והמעון? את המעון אמסור לאחרים. ומה יהיה עלי? – שאל. והיא ענתה: אדוני צריך לחפש לו חדר. ובשביל שקטע־שיחה יהיה מוכן להקורא המדומה של הספר המדומה צריך להסביר לו את הענין ככה. כאן מסופר לו ענין קצת מצחיק. והוא הענין: אותו סופר יפה־רוח אוהב שקט. חדרים שקטים. ולא די לו בשקט הממלא את חדרו בלבד. אלא שהוא השקט צריך שיהיה פרוש כמרבד ברחבי כל הבית, במסדרון, בחדר האמבטיה ובכל חדרי השימוש. זקוק למין שקט כזה, שהנהו כה שמן ועבה עד שהוא מורגש ממש. שאפשר לשמוע אותו באזנים. ואיפה תמצא מין שקט כזה? הוי אומר: במעונם של בעלי־בית זקנים. אבל הרגל יש להם, לזקנים, שהם מתים לפתע או שהם מזקינים בלילה אחד והם פורשים למושב זקנים ומשלחים תחילה את הדיר. וזהו המצחיק, שבמשך השנה האחרונה מתו כחמשה בעלי בית זקנים של הסופר יפה־הרוח ושלשה נזדקנו באופן רשמי וכולם גרמו לו טירחה אי נעימה, ואף על פי כן נעימה, שכן היה בדבר משום הפתעה. אתה קם בבקר והנה אדם מת. אדם מוכר לך, אדם שהיה מתווכח עמך תמיד – איננו. או שהוא שכב צעיר וגם זקן. הרי יש בזה משום חידוש, על כל פנים לא שעמום. לא יום של אתמול. והחיים הם משעממים. וגם החלפת הדירה היא ענין מבדר. ובה בשעה שהסופר הותיק הרהר, שאם כך כדאי להתחיל את ספורו מפיסקה אחרת מענינת הרבה יותר. היינו: ברנש אחד נכנס לקפה ומוצא שם את מכרו והוא שואל אותו: מה? היא מתה? ככה יתחיל הספור. מי? שואל הנשאל. בעלת הבית הזקנה שלך. בשעה זו עצמה המשיך יפה־הרוח את דו־השיח שלו, שהיה מכוון בעצם כלפי עצמו: ואולם דא עקא שהלא־כלום גם כן כאילו נעשה משומש ונדוש. כשם שהשמש תש כוחה. השמש בזמננו נתנוונה, חביבי. היא חדלה לנגן בקרניה. זכורני בילדותי היתה מנשקת אותי. ואיפה? פה… פה… לתוך הגומא הזו בלחיי… פה. פה. אני אוהב משום כן את הגומא הזאת. ואהובתי מספר שלשים ושבע היתה נוהגת לפי בקשתי לנשקני פה… פה… לתוך הגומא. פעם הקיצותי בילדותי עם השמש נשקתני על שפתי… היה מתוק־מתוק… כמו נשיקת פי אהובה… השמש היתה חיה… ואילו עכשיו יש לי לעתים הרגשה שהשמש הוא דבר מת, הנני מרגיש ממש ריח פגר בחטמי. השמש מסריחה… אני אז הייתי פנתיאיסטן… שרוי כולי תחת השפעתו של האברך מאמשטרדם… והשמש נראתה לי כבעל־חי"… הסופר הרהר בשפינוזה ובהספור שלו. היינו בהמשך השיחה. “ובכן, כמה זוגות כבר קברת השנה?” “חמשה” – עונה הלה ופניו מזהירים. משמע, שטפוס צריך להיות סדיסטן. אבל אסתטיקן, בלי ספק. סדיסטן אסתטיקן. והוא כמו כן הרהר עד כמה משונה הדבר שהסופר אינו צריך לכאורה כלל לבדות ממוחו טפוס, שכן יש לך שהטפוס הנהו חי וקיים בצביון שלם ומוגמר עד שאינך יכול להוסיף עליו כלום. הנה בר־נש זה כמה הוא פידנטן. אסתטיקן סדיסטן פידנטן. שלש מלים לועזיות רצופות. הוא עכשיו מחפש חדר. וכשהוא מחפש חדר הרהו מועסק ומוטרד כמו ראש הממשלה האנגלית, המקבל עליו להרכיב ממשלה קואליציונית מכל המפלגות. צריך היה שהחדר שלו יתאים לכמה ולכמה דרישות חמורות: שיהיה שקט, בקומה השניה דווקא, בעלי בית זקנים, שלא יהיה חתול בבית, לא פסנתר, לא רדיו, ואם אפשר אפילו לא טיליפון, שיהיה אילן מול החלון, שיהיה רחוק מחדרי השימוש, שיהיו מים חמים, שלא תהיה בתולה זקנה בכל הבית. בכך ובכך הרהר והיה מיטרד בהרהוריו וכשנתעורר שמע את הלה כשהוא מתרגז מאד בשל תפלות, זו המציינת את בני הדור הזה, שאפילו למות אינו יודע. שוב על המות. על המות. המות. ומעשה בשתי בחורות, עליהן מסופר בעתון היום, שחבקו זו את זו והטילו את עצמן לתוך אמבטי ונשתגלו שם כל הלילה עד שיצאו נשמותיהן. הרי זו היא נבזות! אמבטי! וכי לא מצאו להם ים גדול? או לפחות נחל? או מעין זה? איזה מצב אי־אסתטי. ואותו אינגנר מחוסר עבודה שאסף את כל מכתבי־השלילה שענו לו מעבידים שונים על הצעותיו וצררם בצרור וסתם בו את פיו עד שנחנק. הככה היה מותו של האדם הרומנטי? איזו עוני־הדמיון! ירידה! גם התאוות נתקטנו. אלו, שהיו לשעבר כאריות, קטנו בימינו כזבובים. הלא אני איני חי בזמני! איני שייך להזמן הזה! – טען הלה בהתרסה של מרירות – אל יראני מר, שהנני יושב פה, בנוכחותו, בפראק… הנני שייך לימי הביניים. בשקט הגוטי הנני. העולם הזה זר לי. ברלין הוא לא שלי ואני איני שלו. והמלצר הנבזה מדוע הוא מגיש לי את הפושרין? את העתון אינו מגיש לי. ערמומיי שכמותו. במזיד הוא עושה זאת. אמש הושיב על ידי איזה בר־נש זר אצל שולחני. גרשתי אותו. הסופר הרהר: הוא אינו כלל מענין כטפוס. אולם תוך כדי הרהור זה נתבלט דווקא ההיפך, שכן פרצופו של הלה נשקף לפתע צעיר במופלא, חנני, תינוקיי ואפילו יפה. כמו כלב מוכה. והוא חש לגבו איזה נדנוד מיני. משונה: גבר! ואני הייתי מסוגל לחמוד אותו. ואם כי אפשר לתאר אותו מבחינה זו… בוודאי הן הוא לבוש מחוך והוא מפייך את פניו ומצבע את שערותיו. מענין! “קשר הנשואים במדה שהוטלה עליו חובת האימון הרי הוא קשר של שנים כנגד יתר האנשים, המתבדלים מהעולם כולו ומפקיעים את עצמם מזכותן של שאר הבריות עליהם. והרי זה גזל החברה! ומדוע הממשלה אינה אוסרת את הזכיון הזה של גבר אחד על אשה אחת. כל שכן אם האשה הזאת הנה יפת תואר. והלה, היינו גבר אחד בא עליה וזכה בה. ממש תפס ואמר: היא שלי! כולה שלי! הרי זה גזל! קנין פרטי זה עתיד להיות ניראה פראי ומהביל כמו אכילת בשר־אדם או שאר הבלים ופשעים ממין זה, שהאדם בן זמננו אינו מסוגל אפילו להשיגם. מלצר נבזה! עדיין לא החליף לי את הפושרין האלה. ולא הגיש לי את הגליון של שתים עשרה”.

אפשר היה לשבת עוד ועוד באפלוליות בית־הקפה ולבלות שם את כל היום, את כל היום. אולם הוא ברח. קם וברח. אילו היה שוהה עוד הרבה במחיצתו של אדם זה היה מסוגל למאס בחיים… האם אין בר־נש מסית ומדיח למות? הוא רץ וקנה נעלים. מדוע לפתע קנה לו נעלים? ואיזה קשר בין הפגישה בבית הקפה ולמקנה הנעלים? הוא עשה זאת לפי שבמרוצת הספור היה גבורו עשוי לקנות לו נעלים צרות ולוחצות ובנעלים אלו היה צועד ברחובות הכרך לשם סמל להמצב הנפשי המלוחץ, בחינת אותה השיטה השפינוזית העמקנית והלוחצת. הגבורה הנהו טיפוס שפינוזיסטי. לפיכך הלך גם הוא לקנות נעלים בשביל לחיות את החויה של גבורו. הוא קנה, קנה נעלים. ומופלא! הן היו צרות. היינו, הזוג הראשון היה צר. בקש שני, גם ההוא לא התאים אל מדת הרגל. וגם לא השלישי. והרביעי. הבחורה המוכרת היתה נרגזה, לפי שסבורה היתה כי הוא נרגז. ואם, אמנם, בקש להמציא לו מדה יותר רחבה, היינו מספר גדול באחד. אולם הבחורה סרבה מתוך נימוק כי אין הפירמה שלהם רשאית להציע ללקוחותיה נעלים רחבות מכפי מדת הרגל, העלולות להתקמט ולהוציא לה מוניטין רעים… היא הוכיחה לו כמו כן כי הזוג הזה הנהו רחב יותר ממידת הרגל. לשם כך הקרינה את הרגלים ברנטגן… לא הועילה דרישתו למספר יותר גדול. אין הפירמה ל. רשאית לנהוג קלות ראש בנעל. כזו היתה גם תשובתו של הפקיד הגבוה, שהוא פנה אליו בקובלנא. והיא נתאשרה גם כן על ידי תשובתו של המנהל, לאחר שהוא כינס מועצה קטנה של הפקידות. הוא יצא בנעלים הצרות, לאחר שזרק כמנהגו את הנעלים הישנות. עכשיו הוא צעד ברחובות בנעלים לחצניות. אמנם, עם הכאב היתה לו גם קורת רוח מכך. מה משונה שהוא עמד לפתע על יד בית מרחץ לכלבים. הוא לא ידע על מציאותו של זה. מה משונה נראה לו היום הכרך. כמו מקום גזירה והוא נכרי בעולם זה.

מי הן הנשים המשוטטות ברחובות כרך, כסנאיות ביער המטפסות על אילנות במחמקים, וזורקות את בשרן לכל עבר ועובר? האם בנות שבט זר הן? לא, אילו הן נשות האדם. כל אחת מהן היא אחות. כל אחת מהן אשה ובת. כל אחת מהן אשה כמו זו האשה. אנו עוברים על ידן באדישות, גם מתוך גועל, באם אין החמודים מפרכסים בנו. אין אנו כמעט רואים אותן לפי שהננו, אולי, רואים רק אותן. הן ממלאות כל רחובות הכרכים, כל בתי הקפה והמשוש, (הן מכהנות במשרות הללו ועוסקות במקצוע ההוא רק בשעות הפנאי ובאופן חלקי). בנות הן להורים, אחים לאחיות, נשים לבעלים, אהובות למאהביהן או מוחסות למגיניהן. סופר גדול אחד לעם הרוסים הסתכל פעם באחת מהן בעיני נשמתו ומצא בה סוד היסורים הקדושים. סוניה מרמלדובה – הלא את הנך, שאת יסוריך נשק דוסטויבסקי רסקולניקוב. הנה יגש גם הוא, (גם הוא סופר) אל אחת מהן, יגש בפעם ראשונה בחייו, הוא הטובע בים הכרך, נטף מארבעת המיליונים… יסתפח על הוד יסוריה, שמא ימצא גם כן בה את נשמת היסורים… נשמה… נשמה… חיות… ותוך כדי הברקה נעמד על יד אחת מהן. כבר היה ערב. שעת כהונתן. זו היתה איזו שהיא אחת. פרצוף אדיש, מעיד על מזג קר ושויוני. ואם כי בעיניה הסגלגלות והמימיות הבהב ברק תאוותניי מקצועיי לא היה בה כלום מהנשיות הדשנה והקוסמת. גויתה הגבעולית היתה כשל נער. סוסיות שבעה התנשמה מנחיריה. תלבשתה המנומרה בשני צבעים: חום כתום – העלתה בזכרונו ציור־דמוי על שני נשואים גועליים של צרכי האדם. וכבר בקש להיסוג. אולם היא הזקירה לעומתו בשחצנות כחושה את שני תלי הנשיות המאומצות והשליחה בו את שתי עיניה, השופעות נוזל מצבע מי רגליו של הסוס. הרגשת הקאה תקפתו. הרהר בשפינוזה: האדם הוא אופן האלוהים. ואלהים היא הסבה הפועלת של כל דברים. מיד הוא חש כאילו דוק אלהים נתפרש על פרצופה הלימוני של היצאנית. ובו ברגע המצאה: “תכנס עמי לא למטה אלא לבית קפה. שמא תספר לי ספור חייה. יהיה נושא לספור. אפשר להעמידה במחיצתו של הסופר יפה־הרוח. כיצד הם מתנצחים זה עם זו. מצב־ענינים מצחיק”…

–התלך עמי?

– כן, לבית קפה.

– לשם פטפוט בלבד? שאלה במעשיות מודאגה.

– אשלם בעד הקפה. אשלם לך מלבד זאת… נשוחח קצת אם תרצי…

היא העיפה בו מבט גחכני מנוסה והוא הבחין לדאבונו את עיניה המתות. “היא מתה. ואני מחפש בה נשמה”. – הרהר באכזבה.

– אבל אל תעכבני הרבה – אמרה בשחצנות של חוסר־החשבה לגבי בן־שיחה הטפשי.

– ומה שמך? – שאל מיד לישיבתם אל השולחן – רצה לומר, מה שמה? – תיקן בנמוסיות.

– ולמה לך לדעת זאת? – היא פהקה.

–רצונך בקפה… במוקא… ב…?

– אני רוצה קוניק.

– אדון אובר, מהר. עלי ללכת. קוניק! – קראה מתוך התמהרות והכניסה את רגלה בין רגליו.

– ואימתי ידעה הגברת איש בפעם ראשונה? – שאל לתמהון עצמו מיד ללא כל הקדמה כדרך כל הביישנים הפורצים.

– אה, הייתי אז כבר זקנה… בת שש עשרה.

– מי היה האיש?

– בן חוץ לארץ. מאז הנני אוהבת יותר כשיש לי עסק עם בני חוץ־לארץ – אמרה לו בהחנפה ניכרת, שמתוכה נתבלט גם זלזול מפורש כלפי בני חוץ לארץ, הפחותים כמובן במעלתם האנושית מבני הארץ.

– מדוע? – שאל אם כי הרמז מדבריה היה די ניכר.

– ככה – ענתה בסתמיות הילד. ומתוך כוונה ניכרת לחפות על המחשבה – הללו משלמים יותר משלנו.

– וזה הראשון היה אהובך.

– היה קצת. לא. דם לא קצת.

– וכמה זמן היה אהובך?

– כשלשה חדשים. לאחר כך הוא נסע.

– ומה עשית לאחר כך?

– לאחר כך שבתי לבית הורי.

– יש לך הורים? מה אומנותם?

– אבי הוא פקיד ברכבת – והיא פהקה שנית פיהוק הפגנתיי.

– ולאחר כך?

– לאחר כך חברתי הביאתני למסבאה. ומשם הולכים לרחוב. – הוסיפה מעצמה לשם קיצור השיחה מתוך השתעממות גלויה.

– משם הולכים לרחוב? ולמה הלכת לרחוב? מאין ברירה?

– היתה ברירה… אבל אני חפצתי בזאת – אמרה בעקשנות רודפת אמת – ככה. הדבר הצחיק אותי, שאהיה מרויחה כל כך הרבה כסף. ואהיה לי לעצמי.

– האין את מפחדת מפני מחלה?

– שטויות!

– בת כמה את עכשיו?

– בת עשרים ואחד. אולם הנני נראית כבת שלשים – אמרה מתוך אוביקטיביות מדהימה ולא בלי קרטוב של נחת רוח. – הייתי רוצה כבר להיות בת שלשים.

– למה את רוצה בכך?

–ככה.

– האין את חוששת לעתידך?

– שטויות! אם אזדקן וכבר לא ירצו בי אוכל לשוב לבית הורי. ואם הם ימותו בינתיים תהיה לי דירה להשכיר.

– היש לך ידיד?

– ודאי. והוא רוצה להתחתן עמי.

– ואת אינך רוצה? – היא הניעה ראשה בשלילה.

– האין את רוצה בילד?

– בילד? לא. שמא בילדה… פעוטונית כזאת… – והיא חייכה בחיוך מת.

ואיזה עתיד צפוי לילדה. הכי לא טוב יותר ילד?

– עדיין לא חשבתי על כך.

– החושבת את לפעמים מחשבה…? השמעת את שמו של שפינוזה? שם כזה לא שמעה.

– ובכן, אי את חושבת מחשבות?

– למה לי לחשוב?

– השמחה את לפעמים?

– אם אני שמחה? לפעמים הנני מאד שמחה… כשגבר עושה פעם נבזות נתעבה ואני צועקת: “פוי!” הנני שמחה וצוחקת הרבה.

– האוהבת את את ידידך?

–הלא אני מוכרחה לאהוב אותו. הוא יכני אם לא אוהב אותו… – אמרה בפשטות שהזריקה אור מדהים על משמע האהבה, המוחזק בפיה.

– האוהבת את את החיים?

היא הציצה בו בנדהמות והפיחה בו עשן הפפירוסה, ריח הקוניק ופיהוק.

– את החיים… פשוטם כמשמעם… האוהבת את לחיות? הרוצה את לחיות? – הסביר לה. – הטוב לך… לפעמים?

– כשהנני ישנה… לפעמים… לבדי הנני מרגישה כי טוב לי ואני רוצה שיהיה לי עוד טוב ושאחיה עוד… אבל זה קורה לעתים כה רחוקות…

– מה קורה לעתים כל כך רחוקות?

– שאהיה ישנה לבדי.

– מדוע?

– הרי אני צריכה להרויח. ולאחר מכן הרי יש לי ידיד…

– אם אתה רוצה יכול אתה לשלם לי תיכף… עלי ללכת… – והיא קמה. עיניה הביעו תביעה, קוצר רוח והשתעממות קהה…

– כן. עוד רגע… עוד שאלה אחת… האין את סבורה כי מצבך הנהו טרגיי? שמא גם מאד טרגיי?

– טרגיי? מדוע? – והיא ניסוגה מתוך הבעת שאת־נפש בשל טרדנותו המציקה של בר־נש זה.

– הרי לא כל הנשים הן כמותך… לא כל נשות ברלין…

– אל תלווני החוצה – אמרה לו על הסף לאחר שקבלה את שכרה. והיא הסיגה אותו בתנופת־יד גסה אחורנית פנימה.

–מדוע? – שאל וצעד אחריה.

– לא. לא. סוב ולך לך. חברותי ילעגו לי שישבתי עמך כגברת בבית קפה. והוא יכני.

– מי הוא? ומדוע יכך?

היא כבר רחקה ממנו. אולם עוד הספיקה להסב את ראשה ולזרוק לו, לשם פיטורים, את המימרה:

– הוא יהא סבור כי הנני עוסקת באהבים ככה… בבטילות… פנה ולך לך…

וזה הכל. טרגידיה. לא יסורים קדושים. לא נשמה תועה. לא נשמה. אלא מקצועיות מפוכחה. משלח יד שכיח בדרך הטבע. הכרה בשויון כולן כאחת. לא. לא סוניה מרמלדובה. והוא איננו רסקולניקוב־דוסטויבסקי. כשם שהמאה העשרים והאחת איננה מאת העשרים. בשעה זו כאילו נתפער ונתפרס הכרך לעיניו והוא הציץ בו עד קרקעיתו. מה היתה נשמתו של הכרך?

העדר נשמה. אל איש. אל אשה. ככה הכריז הכרך באלפי רבבות קולותיו הפלדיים: אין בי אשה. וזו היא האשה. וכזו היא האשה. כל נשות ברלין בן כמותה. זו היא בת הזמן. אהבה? שמחה? חיים? ידידות? כל המונחים האלה אבדו את משמעיהם המקובלים. כל חיי הנפש נשתנו מיסודם. האין הוא איזה איש פלאיי, שריד מתקופה בטלה, השומר אמונים למושגים בלים, מוהיקני המתשוטט בעולם התהו?

ואם ככה הרי גם האמנות התפשטה מתכנה… כי אם אין אשה ואין אהבה ואין נשמה ואין טרגיות אין גם אמנות, הקץ לספרות! חסל השירה… כל האמנויות היפות צמחו על קרקע הטרגיות. הן נמלטו מרחם האשה החבוקה בזרועות הגבר. אבל באם לאו… באם לאו… הרי הגיע גם יומו לערוב. הוא הסופר הדוגר על כתבי יד, הסופר קוים ותגים, המשכלל… השופך שיח באזני הנפש… הוא צריך להסתלק. האשה איננה סוניה מרמלדובה והוא איננו דוסטויבסקי.

אהה, הוא לא יכול להשהות הרבה שהות את הרעיון הזה במוחו. בלי אמנות! זאת אומרת? הכיצד? היתכן? הוא יכול היה לשער לו את ההויה בלי אהבה, בלי שמחה, בלי חברה, בלי אושר, אפילו בלי אלהים. אבל בלי אמנות? היכי תמצא? בלי שירה? בלי נגינה? בלי זמרה? בלי רקוד! בלי הצירופים הנפלאים ולבלוב הצורות? בלי כל הספרים, התמונות הסימפוניות – מה ממשות לחיים? אהה, בלי זה היה הקיום למענו מפלצת, חיה רעה… אוקינוס גועש של לא־כלום. הטירוף התנפל עליו. בלי אמנות – הבריק במוחו – הרי יש רק עוד דבר־מה בקיום היכול לשמש לה תחליף, שוה בכח ובערך. הרצח! המשנה גם כן צורות ומסדר אחרת את המערכה… או… האיבוד לדעת… מכאן… מהעדר האמנות, היתה הדרך סלולה לאיבוד לדעת… האם לא בשל כך איבד אחיו את חייו בגלל שלא היה אמן היה הגורם למות האח?! משכבר פרכס בחובו הרהור זה כתולע… אלא שרק הרגע שרבב את ראשו ונתבשלה צורתו…

אי אפשר היה לו לצעוד צעד. צריך היה להשתטח על המדרכה פה בטבור הכרך למרמס רגלים. הוא חש פיק הלב. התמוטטות כל הישות… אולם הוא צעד, צעד, כמו על קבים… צעד לשם, אל חדרו, דרך המסדרון האפלולי, שהיה מוביל אותו אל תוך הלוע הפעור של שעמום־הקיום בדמות ארבעת כתלי חדרו.

נעל את דלתו לאחר שציוה על המשרתת שלא להזמין אותו אל הטליפון “כי הוא איננו פנוי לאיש”, הפשיל את הוילונות על החלונות, פשט את בגדיו, שכב במטה כמו בלילה, התכסה בשמיכה מעל לראשו,

שלא לראות מאומה, שלא להקשיב כל רחש חיצוני, לשמוע ולהרגיש רק את עצמו. אהה, הוא לא חש ולא הרגיש כמעט מאומה מלבד איזו מועקה קהה, מטומטמת, הלוחצת עליו אם כי אין לה כמדומה כל קשר אל האישי שלו. ברם, האישי שלו היה רחוק ממנו. וגם המועקה היתה לא שלו, אם כי היא לחצה עליו. דבר לא היה שלו. התאמץ לזכור בעל פה עמודים מחבוריו, פסוקים, תאורים, פתגמים. בדרך כלל הוא זכר הרבה על פה, שכן היה כל כך מרבה לשכלל ולעבד ולדייק בכל בטוי עד שהיו נחרתים בזכרונו, אבל אף על פי כן היה הכל זה לא שלו. הוא התפלא כיצד כתב את הדברים האלה, כאילו לא מתוכו הופקו. עכשיו נתברר לו מצב רוחו, היינו, מצבו הפסיכי, בטוי המתאים יותר. אהה, העולם נסע והפליג ממנו כמו סירה בתפאורה בימנית.

עוד מעט יהיה נכרי גמור בעולם הזה. עדיין לא רפו בו חושיו עד כדי שלא להכיר במצבו ולעורר בעצמו חרדה לקראת העתיד להתחולל עליו. אדרבא, הנני מטכס עצה… הנה אני מכנס את כל כחותי, את כל אישיותי, למועצת רופאים, לטכס עצה. אהה, כל האישיות המרובות שלו, הספרותית הצבורית, הסכסואלית ועוד ועוד, באו אל האספה, ורק האישיות העליונה, המפקחת, זו המאספת את כל המחנות של אישיות, היא לא באה. היא העצמאית, שהיתה בת לויה שלו בכל ימיו, שהיתה כה מובהקה ובולטת בילדותו, שהיתה עדיין חזקה בתקפה לפני… לפני… אמנם, הוא אינו זוכר בדיוק אימתי התחוללה בו האבידה. בוודאי שצמחה בו באופן איטי… כי את הקטסטרופה אינו יכול לקבוע בזכרונו. הוא התאמץ לקבוע ציונים, להזכר. ובה בשעה לא חדלה האישיות האמנותית שלו להשקיף עליו מגבוה, על כל פנים מן הצד וללגלג עליו: הנה בר־נש שאיבד את כל שלו, ואת האני גם כן וכעת שכב במטה לחפשו שם. בכל העולם כבר לא היה. כגולה ומנודה שמחקוהו מהפנקסים כן נמחקה אישיותו מעל הדפתראין של העולם. היא נתמעכה בין המכונות, המכוניות, בין היצאניות בקורפירסטנדם, בתיאטרונות הגרועים, בהאמנות המזוהמה בקלנוע, בהעתונים המצוירים ובהשונד… כל המאה הזאת אינה לפי רוחו. כמי שנפל לתוך כינוס רב אוכלסים רועש והוא עצמו רק עכשיו יצא מבית החולים וזקוק לשקט כן נפל לתוך העולם הזה. מובן: זו היתה טפת הנחמה שהאני הנסתר, האי נודע שלו, הגיש לו לרפואה. משמע, עדיין היה חוש חיים אלמוני רוחש בח בו… כן… אבל לקום וללכת ולהופיע בחברת האדם אינו יכול. כי הוא פלג איש. אילו היה נרדם לזמן ממושך… נאמר לכמה שנים, שמא היה מעלה ארוכה לעצמו. אבל וכי שינה ממושכה אינה התאבדות זמנית? ואם ככה למה יתעסק בתרופה זמנית בלבד? אם התאבדות הרי… כולה… במלואה כשם שעשה הוא… כתכסיסן מומחה עשה קפיצה ונמלט מזיז עוקצני זה… לא, לא על המות אלא על האני… החיים באני. לחפש אותו בקרב החיים.

גם פה, בחדר קטן ועמום זה, במטה תחת השמיכה, היה הכרך ברלין. עמו יחד שכב, השתרע כמוהו. הגשרים, רחובות האספלט, קורפירסטנדם הטרזן, הכנסיה הוילהלמית, הלונא פרק, הרומנישס, הפרויסן פרק, מגדל הרדיו הענקי – הכל שכב אתו במטה. ברלין המטפיזי, בעל חי חזוני, בעל היצר הרע של ברזל, המדכא בשגב הקהה שלו את האישי, שכב אתו במטה וחנקו… משהיה נרדם לרגעים היה מתגלגל לישות חתולית קטנטונת וצנומה המטפסת על מגדל גבוה ומלמעלה חרות באותיות חשמליות: ברלין! הוא מטפס, מתבדר, מתגלגל למטה. לאחר כך הוא מלקט באצבעותיו את פרורי ישותו ומאחם שוב לדבר מה שלם. העובדה הזאת של אחוי פרורי הישות של עצמו כמה בה מן הענוי והעלבון בכבוד האדם! הוא התהלך בין הבריות מוטלא. מי שהוא, פרחח פוחח, לחש לו לתוך אזנו: “בחור, אתה מאבד מכנס אחד מאישיותך!”. “לא, לא,” הוא מתנצל וחש בהתאדמותו, “רק ספר שלי נשר מתוך כיסי, חבור סמרטוטי, ולא אני”.

..אז הוא אימץ את רצונו להקיץ ולבלי לנמנם. כמו חבית שנתפרקו חשוקיה היא האני שלי – הסביר לעצמו בכמירה שבנפש – לפיכך תקן את עצמך כמו חבית, חשק את חשוקיך. ומה הם חשוקי? – נשא ונתן עם עצמו – הוי אומר: היצר האמנותי, החזק בי מכל היצרים. תרומם אותו, שגבהו ותיבנה על ידו ותרפא! הוא העביר תחת שבט הבקורת את רכושו הרוחני, התאמץ להתרחק מכל פניה אישית (אף על פי שהאישיות העליונה שלו לקתה או נפחתה לחלוטין היתה אישיות המתאוה לכבוד חזקה למדי לדון בלי משא פנים… כך… כך… מי אני? מה ערך יצירותי? ביחס לשקספיר, טולסטוי, רילקה – מה ערך להן? ואף על פי כן! – בקש זכות לעצמו… אמן אני. יחסי אל הכל הוא אמנותי, גם אל עצמי. העולם כולו צריך להיות שלי באמנותי, קניני הפרטי. איני סובל כל שותפות של בטוי עם מי שהוא. הנני משתוקק אל העצמאות… הנני שכור מאהבת האמנות… הצבתי לי סגנון משלי, בלתי מובן לכל האחרים אבל לי כן… יכול היות שאילו קם שקספיר לחיים לא היה מבין לרוחי. ומה בכך? אלהים יצר את שקספיר ואותי… אלהים בראני ורק לו הזכות להמיתני. והלא הוא כבר המית את האני שלי. נמצא כי הנני בר מינן למחצה… חצי מת… שמא רמז הוא מצד אלהים כי עלי להשלים את אשר החל ולהמית בידי את חציי השני. כך הוא שפט את עצמו. ברם, מי שופט? בלי אני מי שופט? ככה הוא ניטלטל בכף הקלע של סתירות. אילו היה בא מי ושם אותו בשלשלאות וסוחבו לבית החולים או לבית הכלא היה מנשק את ידיו. יעשו בו שפטים כי הוא ראוי לכך.

ובשביל להוכיח לעצמו שאינו מטורף, שהנו בר דעת גמור השתדל להחזיר לעצמו אילו ענינים מתוך ישוב הדעת דווקא. בהגיון! בהגיון! – שינן לעצמו כרבי המדריך את תלמידו. אני שלי, מבין אתה, נולדת בישוב קטן. קומץ אנשים תושבים. שדות מסביב משתרעים למרחוק, שמי תכלת גבוהים, יער, פרה, תרנגולת, ביצים, תות השדה, חלב. אתה מבין, הנה מראות שנחרתו במוחך משחר ילדותך. היית שותה חלב שהיה שופע לעיניך מעטיני פרה. כל דבר היה לו אב. הכל יצא מרחם אם. לפיכך ניתן לך אז הכל בממשות. אם שוטטה כשכינה על כל הנוף. גם אלהים נזל כחלב מתוך עטיני כל היקום. היה טוב לך. אולם פה, הכרך החליאך. פה ברזל, מכונה. אתה רואה חלב בגיגיות. פירות בלי אילנות. הכל ככלי או כצללית. מלכות הבבואות גם האמנות היא בבואה. מליוני אנשים ואין לך איש. כללות בלי פרט. כיצד לחבק את הבבל הזה? את עיר מולדתך הקטנה יכלת למדוד בשעליך. ידעת איפה לבה הדופק, היכן מראשותיה ומרגלותיה. היא היתה חשוקה לעיניך בחשוקיה. טובה המסגרת. טובה המטה הסוגרת את האדם. המכנסת את ישותו לשטח מסוים ועושה אותה אישיות. כשם שמעט נוזל משתפך לכלי רחב מבלי להטפיח את חלקת קרקעיתו כך הוא האדם בכרך. האדם שהיה ממלא בעצמו את מולדתו הקטנה. מה? גזירת ההתפתחות שיהיו בני האדם בונים כרכים ועתידים כל היישובים הקטנים להבער מן העולם? לא? למה? איני מסכים, אני שלי. עוד יבנו ישובים קטנים להאנושיות החולה. הכל עתידים לחלות כמוני. הוא קם על רגליו, הרים את הוילון, הציץ במלוא המבט לתוך פרצופו של ברלין וצווח לו לתוך אזניו: “ברלין, בן נעות המרדות, לאן אתה משתרע? היש לך נשמה? היש בך לב דופק, לב אנושי? או שאינך אלא מנגנון? והיש בך רגש היושר? לא כמדומה, שלאו! כל אימת שהנני הוגה בך, ברלין, יש לי הרגשה כי אי אפשר לבצע בך שום פעולה בלי מעשה אונס או גזלה. לאן אתה אץ כרך? האם לא אל האבדון? על כנפי השדים הנך נישא לעזאזאל. והיש בך רגש היושר? לא כמדומה, שלאו! כל אימת שהנני הוגה בך, ברלין, יש לי הרגשה כי אי אפשר לבצע בך שום פעולה בלי מעשה אונס או גזלה. לאן אתה אץ כרך? האם לא אל האבדון? על כנפי השדים הנך נישא לעזאזאל. והיש בך מלאכים פורחים, ברלין?”

אילו היה רוצה היה שואג בכל הקולות: ברלין, הנחם! אילו היה רוצה היה משרבב לשון לכרך ומשלח בו נזיפה כפולה ומשולשת. אבל אסור לעשות מעשי שטות ולהגות בהבאי. הוא ידע: אויב אחד אורב לו והוא ההבאי. עשוי היה להגות במשך שעות בעניני הבאי, בהבלותות תמהוניות שאינן כלל במציאות. שכן פה בכרך איבד בהחלט קנה המדה למציאות. תעתועים משונים היו רוחשים תמיד במוחו, כמו פשפשים נשרצו שמה. הבבואיות השגיעתו. הרבויות הרגיזתו. הכל היה בכמות מרובה: מיליוני אנשים. חלונות, פרצופים, דמויות, זוגות נעליים, מכוניות, קרונות הרכבת. נשים, נשים, כל הנשים היו נשים. ואף אחת מהן לא היתה אשה. לא היתה אחת ככלות הכל. עכשיו הוא הבין את מחלתו: פקע חשוק אחד מהחבית והוא האחד. הוא איבד את מספר האחד. הוא לא עצר כוח להשהות את מוחו על אחד. הוא לא יכול להגות אחד ביחודו. שניים – כן. שלשה גם כן, וכך להלן. אבל אחד נעדר ממוחו.

קפץ למטה, לבש את בגדיו, רץ־רץ במהירות לחפש את האחד. כמו כל נגוע אסון הוא רץ אל תוך לוע אסונו. ברחובות הכרך לחפש האחד! שם היתה סחרחורת. הכל עף וחמק. הכל נזל בבריחה. הוא ראה זוג גבר ואשה ישבו במכונית – הבין: הם בורחים עם אשרם. ככה התלבש על זיק אושר במנוסה. ובהתעופפות. גם הכסופים והמאוויים היו ברדיפה מתמדת אחרי נשואים פורחים וכומשים, צצים ונובלים בבת רגע. כל אשה עוברת היתה עשויה להיות האשה. לא היה כל פרצוף קבע. הכל גירה. הנה דבק מבטו באחת… זו היא… זו היא. אבל מיד היא שקעה במצולות האוכלוסיה. כי לעולם לעולם לא יראנה שוב. אלא שבין רגע כבר התנדפה מזכרונו כי אחרות התנוצצו. מה טוב לשוט בסירה בנחל קטן הסגור בין שני חופיו. משני העברים אילנות, דשא, שביבי אור מתנוצצים בבתים האכרים. שם הכל נטוע איתן. הכל חי. ואילו פה הכל צף. מין גסיסה עולמית. פטה מורגנה. הכבר מתו החיים?

… אוכלוסיה רבה השתרבבה לפתע לעיניו. זו היתה תהלוכה רבתי. דגלים, מכוניות, אפניים, רגליים, נשים מטלטלות תינוקות בידיהן, גברים סוחבים דגלים. תזמורת, קריאות: חזית אדומה! אנו רעבים! ילדינו רעבים! מלוכדים צעדו הגברים והנשים, מעמיקי הגות, רעבים, מובטלים. מהם חצי ערומים, חוורים, רשעות העוני בעיניהם, אגרופיהם קמוצים, צדק הסבל האנושי חרש קמטים בפרצופיהם. רבים מהם דומים לקמים מחלים. גם בעלי הקבים צלעו בסך. זו היתה תהלוכה של חרפת הרעב, של ילדים בוכים לפרוסת לחם, של משטר רשעי, המכונה אצל מין האדם בשם משמר אנושי. הם צעדו במרץ מגרה, מוכנים לקרב. אפשר היה לחשוב כי הנה כסופה תעבור התהלוכה ותבער את כל הרקב ותחולל חדשה בההויה האנושית. אולם מקץ שהות מה עברה גם היא והרחוב שנעצר במהלכו שב לתקונו. ושוב הכל עף והתנוצץ. היה ברור: גם התהלוכה הזאת הנה אחת המופעות של המשטר הקיים. וגם האנשים האומללים האלה אינם דורשים שנוי המערכה אלא חלק בפת ובמכונה. מנגד התנוצצה כתובת על חלון ראוה של חנות מכולת: אזרח, הכון לקראת החורף הבא! אין לך שעה כשרה מעונת האביב להכנת צרכי החורף. קנה עכשיו פחם להסיק בו את תנורך בחורף הממשמש ובא! קנה בזול ולא תשלם לאחר כך ביוקר! קנה!".

ככה ישב באמצע ברלין, כרך הברזל והמרץ, אדם תשוש, כנרתיק שנתרוקן. מאומה מכל מה שהתעופף נכחו לא היה שלו, לא מכונית, לא פרצוף, לא זוג עינים. אהה, נדמה לו אפילו שום רעיון במוחו ובחיבוריו אינו שלו. אנוש חלכה. והואיל ועל פי החוק הטבעי בולע החזק את החלש סופו להתמוטט וליפול לתוך אחת הפחתות של הכרך. הוא לא יחזיק מעמד נגד הענק הזה. אמנם, אילמלי יכול היה לומר אחד, להגות במלוא המוח את המספר אחד היה מצליח אולי להאחז בהמספר הזה ולתלות עליו כעל וו את חייו. אולם גם האחד נשמט ממנו ונתלכד עם כמות גדולה של מספרים… כי הכל היה בכמות גדולה וברב אנפיות. אבל הדיוקן האחד לא היה. אני איננו! – חזר במוחו בפעם ה… על מימרה זו שיתכן אין לה כל פשר. אזל האני שלי. אזל. בזכרונו התנוצצו חרוזים מהפזמון ששמע בקלוב הנשים:

אין את לי קרן שמש יחידה וראשונה

אולם את לי אחרונה לאחרונה

יש שמץ בנשיקתך לא טעמתיו מעודי

לכן דבקתי בך בכל נפשי ומאדי.

קולך ינעים לאזני כמנגינת מלאכים

מאסתי בשנים. זה לזה הפכים

אהבתיך אחותי, לבביני נא גם אותי

יען כי גם את הנך אשה כמותי

חיים ומנוחה אוכל ראות

רק בקרבתך, רק בקרבתך, הה, אחות!

כי אני ואת את ואני הננו אחת

תמיד ותמיד אחת, בכל בי ובכל בך רק אחת.

אחת, אחד. אחד, אחת! – כמה פעמים זחלו המלים האלו לתוך מוחו. בקש לגרש אותן ולא יכול. הוא היה כל כך תשוש שלא יכול להתנגד לשום כוח מן החוץ. הוא היה כמו האדמה השטוחה אי שם במרחקים מהכרך, חרושה וסבילה וצופיה וקולטת הכל, כן היה כפוף לכחות שנכנסים לתוכו. רעיונות, מלאכים, שדים, לילין, דברי הבאי פרחו לתוך מוחו כמו תרנגולות לתוך לול, נכנסו ויצאו. ועל הכל התפרחה מלה אני, כמו תרנגולת אדומה. “חזית אדומה”! – נתלבטו לפתע שתי המלים האלה במוחו. ואחר כך… אחר כך… הוא חש שמוחו נעשה מקום פרוץ ומופקר. כל מני מחשבות סמרטוטיות, הבלותות, השואות ואסוציאציות רופפות ומרוחקות מן ההגיון – מתפרצות לשם. כאילו אין שם מפקח במוח. האני איננו. זה היה עלבון קשה באישיותו. הוא ידע: זו היא התחלה של מחלה, תולדה מהמקצוע הספרותי שלו. שמכיוון שהיה תמיד רגיל להשתמש בהשוואות ולהרכיב זה על זה מחזות, תופעות רעיונות וצבעים בא לידי היפרטרופיה של המכשיר המוחי הזה. הנה ראה נשים עוברות מלובשות בשמלות האפנה החדשה: כפולות צבעים – והוא מהרהר: הכל עכשיו בכפל. אין אחד. אין משום כן אני. האשה, כמו שם בקלוב… כי אשה אחת אינה שלמה והיא זקוקה לשניה למלוי. גם את האני אפשר לפשוט וללבוש כמו בגד – נצנץ רעיון לכאורה הגיוני ואף על פי כן עורר גם כן בו דאגה שמא שם במוחין לא הכל כשורה… מעין התרחבות עצבי המוח עד כדי לזווג כלאיים ומין בשאינו מינו. צריך להתגבר. לחגור כוח, להעקר מתוך מצב הרוח של הרפיפות. ומדוע הנני רואה הכל בצורה של תרנגולת? אף זהו סימפטום חשוד. יש משוגעים המדמים את עצמם תרנגולים והם מקרקרים. ויש שרואים את עצמם סוסים והם נוחרים. ויש שהם מתגלגלים בדמיונם לכלבים והם נובחים. ומדוע לא יתגלגל האדם לדמות מלאך? מדוע אין שגעון למלאכים? לפי שהאדם מרגיש כנראה את קריבתו אל החיות והבהמות ולא אל המלאכים. או שמא לפי שהמלאכים ספק הוא אם הם קיימים ואילו החיות והבהמות מתהלכות לעינינו… ואיזה הבדל בעצם בין הקיום בדמות אדם או בדמות חיה? הכל הולך אל האחד… האחדות… ואם אדם מאבד את הרגשת האחד הרי מוטב לו… למות! בכרך בטל לחלוטין מושג האחד… כי פה הרבאנפניות שולטת בכל… המוניות. סיטונאות. ואם אין יחידות אין כל טעם לחיים. ומדוע לא יעזוב האדם את מעונו בכרך ויעבור לגור במעון אחר? ושם אשה אחרת… ילדים אחרים… בכרך אין בית במובן קנין פרטי, אין אשה כקנין פרטי… והכל הולך ליהרס. מעניין היה לשמוע את חות דעתו של אדם זה… העובר פה ומעשן את הסיגרה. הוא בטוח בעצמו. אשאל אותו בדבר האשה והילדים… רק בכוח מאמצים קשים נמנע מכך. עכשיו הבין: מוחו נתרופף והוא איבד את השלטון על עצמו. הוא היה עלול לגשת לכל עובר ושב ולקשר עמו שיחה. הוא היה עלול להטות אוזן לכל שנים היושבים אצלו על הספסל ולגנוב מלים משיחתם. סופו שיפול לידי השוטרים כגנב או כבלש… או שיובילוהו לבית משוגעים. אז הוא יצעק להם לתוך אזנם: דעו לכם, רבותי השוטרים, שאני אחד מרבבות הגרפומנים הממלאים את כל מקצועות האמנות… תשעים ותשעה למאה הם גרפומונים וגם אני ביניהם. מי יוצר אמנות? רק הגאון. אחד מני מיליונים העוסקים במלאכה זו. כל האחרים הם מחקים. קופים, כלבים נובחים, חמורים, תרנגולים… הלא אפילו לחיות כאחד האדם איני יכול… ואפילו מותו של אחי היקר הנהו לי רק נושא. הכל אצלי נושא… קחוני, שאוני, טלטלוני, זרקוני כי אני אינני.



  1. כך במקור. הערת פב"י.  ↩

  2. במקור נדפס בטעות “אם”. הערת פב"י.  ↩

  3. כך במקור. הערת פב"י.  ↩

  4. ) כך במקור. צ“ל תופסים – הערת פב”י.  ↩

  5. כך במקור. ע“פ התוכן יתכן שצריך להיות אחיו – הערת פב”י.  ↩

  6. ) כך במקור. ע“פ תוכן יתכן שצריך להיות הזר. – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות