פרק ראשון: החמה! החמה! 🔗
מקדשׁ למרת א–ר ר. ק.
תְּהוֹם אַהֲבָה וּמָוֶת זֶה – מֵאַיִן לָנוּ?
יְפִי חַיִּים אֵלֶּה – מֵהֵיכָן אָנוּ שׁוֹאֲבִים?
לֹא אֶזְכֹּר מִי וָמִי זֶה שָׁאַל מֵאִתָּנוּ –
אֲנִי אוֹ אַתְּ? – מִי שָׁאַל וּמִי עָנָה:
מִן הַכּוֹאֲבִים…
י. ק.
הנפשות:
גּוֹלְדָה בת עשרים ואחת
שְׁוַרְץ בן שלשים
דָּוִד אחיו, בן שבע־עשרה
חדרה של גולדה. בקיר שכנגד הרואים חלון גדול היוצא אל הרחוב. אצל אותו חלון מצד שמאל – מטה מוצעת. פּרגוֹד־עץ, קָרוּם בד שחור, עומד אצל המטה בזוית. בקיר הימני – דלת אל המסדרון; לפני הדלת, סמוך לאותו קיר, עומד מֵסַב שחור. באמצע החדר שלחן, מנורת־נפט קטנה עומדת עליו ומפזרת אור כהה. סביב השלחן – כסאות אחדים, על אחד הכסאות מונחים בגד עליון וכובע בעל קצוות ארכּים. השעה השניה בלילה.
מחזה ראשון 🔗
שורץ (ראשו נשען על שמשת החלון ונשקף בעדו החוצה).
גולדה (שוכבת בבגדיה על המטה כשפניה כבושים בכר. כתפיה מעוטפות במטפחת בעלת צבע כהה).
שורץ (עודנו מביט בחלון): גולדה!
גולדה (כלא שומעת, אינה משיבה לו כלום).
שורץ מתחיל דופק בזכוכית החלון.
גולדה (מרימה קצת את ראשה ומביטה רגע שלא בנעימות על גבו של שורץ; בלשון בקשה) חדל, שורץ, לתופף בזכוכית. (שבה וכובשת את ראשה בבד המטה).
שורץ (פוסק. מתנער מתוך שעמומו) הגשמים, הגשמים! (הפסקה ארוכה. מוציא שעונו ומסתכל בו) שתים. (נגש אל הכסא ונוטל את הבגד העליון).
גולדה (מתעוררת. יושבת על המטה, ממשמשת קצת בעיניה) כמה?
שורץ (בלבשו את הבגד) שתים.
גולדה (מסתכלת בו בצחוק קל) לבָנים, כחוּלים, חומים, ירוקים, צהובים.
שורץ מה?
גולדה ים הכדורים הקטנים שאתה טובע בו – (קמה על רגליה, ממשמשת קצת עוד בעיניה) הנה הם הולכים ומעטים… הולכים וכלים – שורץ!
שורץ (בשחוק מר) סוף־סוף הכרתִּני… (חובש את כובעו.)
גולדה הביתה, מה? (טופחת בידיה על כר מטתה ומניחתו למראשותיה כראוי.)
שורץ (מושך בקצות כובעו יפה יפה על קדקדו כשהוא תפוש במחשבותיו).
גולדה רגע לא יעבור – ואני תחת שמיכתי. במה אתה מהרהר, שורץ?
שורץ רוחות מנשבות בחוץ, רוחות קרות…
גולדה כך, כך… (נגשת אל החלון) גשמים! לילה וגשמים! (פונה פתאם לשורץ) לך־לך, רוצה אני לישוֹן.
שורץ את מקלי הבי לי.
גולדה (רצה אל הפנה, מביאה לו את מקלו ונותנת אותו לתוך ידו) קח, קח ולך!
שורץ (נושק בזריזות חולנית את אצבעות ידיה).
גולדה לך, לך… (משתמטת ממנו, מושכת בפּרגוֹד וסכה בעד מטתה) אוּ־אוּ! קור אחזני פתאם.
שורץ (קרב אל הדלת, נשאר קצת עומד על מקומו) גולדה!
גולדה מה? (נגשת אליו.)
שורץ (מראה באצבע על החלון) כל זה – מָהוּ?
גולדה (מניעה כתפיה) כלום יודעת אני… הסתו, שורץ!
שורץ (נבעת מעט) הסתו!
גולדה נוּ?
שורץ (מסתכל בה ואוחזה בידיה) לכי לישון. גולדה… (אינו מניח את ידיה.)
גולדה רוצה אתה להגיד לי עוד דבר־מה?
שורץ תשכבי ותנומי?
גולדה הנח מהר את ידי, כדי שלא אפהק בפניך – (מוציאה את ידיה משלו ומפהקת לתוך חפניה) האַ־אַ־אַ!
שורץ תשכבי ותנומי!
גולדה מיד!
שורץ (פותח את הדלת, מוציא את ראשו המסדרוֹנה, ומביאו שוב החדרה.)
גולדה (מתכנסת לתוך מטפחתה ורותתת) קר; סגור את הדלת, שורץ!
שורץ (סוגר את הדלת בזהירות יתירה, פונה פתאם אל גולדה) היזרח לנו מחר השמש?
גולדה השמש? חייך, שלא חשבתי עכשו על אודותיו.
שורץ לא חשבת… ועל לבי עלה לשאלך ברגע זה…
גולדה לכשיזרח תהיינה קרניו הראשונות נתלוֹת על גבי פרגוֹד שחור זה. לבֹקר, כשאפקח את עיני – אני מוצאת אותן תלויות.
שורץ (מתוך הרהורים) על גבי פרגוֹד שחור זה… קרני הזהב הראשונות, גולדה?
גולדה הראשונות.
שורץ (מפקפק רגע) שמא אבוא אנכי ואבשר לך בשורת שמש?
גולדה אתה?
שורץ (מסתכל בה דום.)
גולדה בוא…
שורץ (יוצא.)
מחזה שני 🔗
גולדה (נגשת אל החלון, מעמיקה עיניה בשמים, תולה את מטפחתה על גבי הפרגוד. כשמתחילה לפשוט את שמלותיה היא נכנסת לאחורי הפרגוֹד. נמלכת ויוצאה שוב, מכבה את המנורה ושבה למקומה. הפסקה. נשמעות דפיקות אחדות בדלת.) מי בא?
דוד דוד.
גולדה דוד! חכה, אתכסה. (שומטת מעל הפרגוד את מטפּחתה, יוצאת ופותחת את הדלת.)
דוד (נכנס שותק ונשאר עומד כנאשם אצל הדלת) אוי… אוי…
גולדה עוד לא ישנתי, דוד… (ממששת על גבי השלחן.)
דוד רוצה אתּ להעלות את המנורה?
גולדה כן… למה זה אתה עומד אצל הדלת?
דוד בשעה מאוחרת כזו, ואתּ פּתחת לי…
גולדה פתחתי – (המנורה מאירה. היא מסתכלת בדוד) בלי כובע!
דוד רוח נשאהו מעל ראשי –
גולדה צריך היית לחבשו יפה יפה אל קדקדך, כמו שרגיל אחיך לעשות… ראה, בגדיך רטובים כל־כך, וגם על שערותיך נוצצים אגלי מים.
דוד גשמים ירדו עלי.
גולדה אתה בא מביתך, דוד?
דוד לא. נכח החלון עמדתי כל הזמן וחכיתי לרגע שיצא אחי מן הבית.
גולדה ראית אותו כאן
דוד ואותי לא ראה…
גולדה נכח החלון עמדת?
דוד בחשך.
הפסקה.
גולדה דוד, אחיך יבוא עכשו לחדרו ולא ימצאך.
דוד לא ירגיש אחי בדבר; אני פרשתי את השמיכה גם על גבי מראשותי, ויאמין שאני ישן תחתה.
גולדה (בשחוק קל) האמנם?!
דוד יאמין! אך פעם אחת קרב אל מטתי אשר ישנתי בה ומשש את השמיכה, נדמה לו שאינני כלל בחדר. כשהקיצותי הוצאתי את ראשי מתוך הכּסת: “כשאתה מתכנס בתוך הכר אין מכירים בך…” – התנצל באותו רגע ומאז לא יקרב עוד אל יצועי.
גולדה קר לך, דוד, רותת אתה…
דוד לא, לא… אתּ פתחתּ לי, פתחתּ לי!
גולדה אני הרגשתי את ידך, על הדלת…
דוד (מתנצל) כשיצא אחי, עוד היה אור בחדר.
גולדה (מסתכלת בו) דוד!
דוד (מתחנן לה) תניני לשבת פה!
גולדה השעה מאוחרת.
דוד (מתחנן עוד) תניני לשבת פה… (פוֹרץ בבכי חרישי.)
גולדה (אוחזת בראשו ומאמצת אותו אל חזה. בכיו נחנק) דוד! דוד! (עומדים הם במעמד זה רגע שלם, מתחילה מפיסת אותו) אתה נשאר… נשאר אתה כאן.
דוד (מסיר בזהירות את ידיה מראשו, ומרימו מחזה) לכי ושכבי, גולדה, אני אציג כסא אצל הכותל.
גולדה למה?
דוד אניח עליו את ראשי… ככה חם לי בין הכתלים הללו.
גולדה ואותי המה מבעיתים כשאני יחידה פה. רוצה אתה, ואתוּר לך מקום לשכב עליו.
דוד לכי נא וישני, אני אשכב באשר אשכב, פה על הארץ אצל הפּרגוֹד הזה.
הפסקה.
גולדה (מסתכלת בו) אתה כותב?
דוד כן.
גולדה אחיך ספר לי שאתה כותב… הן תקרא דבר־מה אם אבקשך. (יושבת לשלחן.)
דוד (יושב אצלה, מוציא מכיס החזה מחברת של כת"י ומעלעל בה.)
הפסקה.
גולדה (פונה אליו פתאם) הרוח נשא את כובעך מעל ראשך?
דוד (מעביר ידו על שערותיו) נשא.
גולדה ולא רדפת אחריו?
דוד לא…
גולדה מפני האפלה?
דוד לא יכולתי להניח מקומי.
גולדה נגד החלון?
דוד (שחוק קל עובר על שפתיו.)
גולדה האם ראית דבר־מה בחלון?
דוד ראיתי…
גולדה (קמה, נגשת אל החלון ופורשת עליו את הוילון הלבן הקצר ושבה למקומה)
מה ראית בו?
דוד אותך כמעט שלא ראיתי; רק אחי עמד על־יד החלון עם אותה הדאגה המציצה מתוך עיניו מדי לילה בלילה בשובו הביתה.
גולדה נו? ואותי לא ראית כלל?
דוד (לפני לכתו;) אתּ נתתּ לו את מקלו – והוא נשק את אצבעותיך.
הפסקה.
גולדה מדוע זה בכית, דוד?
דוד (מביט עליה עצב.)
גולדה מדוע זה בכית?
דוד רוצה אתּ שאֵלך מזה…
גולדה לא, לא… על המסב תּישן!
דוד למה, למה… על הארץ אני יכול, אצל הפּרגוֹד.
גולדה (מעבירה בידה על שערותיו) שערותיך, דוד, רטובות כל־כך, טפּוֹת גשמים בידי…
דוד (מסתכל בה ברֹך.)
גולדה שוב עלו דמעות בעיניך.
דוד מוריד את ראשו.
גולדה (מסלסלת שערו) בוכה אתה?…
דוד (בכי רך פורץ מפיו כשראשו מוֹרד.)
גולדה (אוחזת אותו בראשו ומאמצת אותו אל חזה) דוד! דוד!
הפסקה. (מרימה את ראשו) נקרא נא עוד דבר מן המחברת.
(הם קוראים בחשאי מעל המחבּרת הפתוחה. היא מרימה את ידה לראשו, נמלכת ואוספת את ידה.) בקשתי לומר לך דבר־מה, אלא שירֵאָה אני, שמא תבכה.
דוד רוצה את לשלחני?
גולדה לא הא, לא הא!… (קמה מכסאה) אניח לך כּר על המסב.
דוד (קם גם הוא) אין צורך בזה. (יושב ומתנועע על המסב) המסב הוא רע כל־כך!
גולדה ובכן – בלי כר! (מקטינה את להב המנורה) שנָת ערבה, דוד! (באה אל אחורי הפּרגוֹד.)
דוד (משתרע בעליצות־ילד על המסב, כשפּניו כבושים במראשותי המסב. אחר רגע הוא מתרומם ויושב, קם על רגליו, נגש בצעדים חרישים־חרישים אל הפּרגוד, פושט אליו את ידיו וממשמש בו.) פה אתלה את עצמי… אני תלוי, אני תלוי על גבי הפּרגוֹד השחור… (שב למקומו על המסב, שוכב פרקדן ונרדם כשידיו שלובות זו בזו על חזהו.)
מחזה שלישי 🔗
מן החוץ נשמע קול חלילו הממושך של שומר־הלילה. הגשם פוסק. קרנים חורות אחדוֹת של הירח באות דרך החלון ונופלות באלכסון על פני דוד הישנים.
דוד (ידיו צונחות מעל חזהו, השמאלית – לעבר הפּרגוֹד, כאלו הוא פושט את ידו לגולדה וקורא לה.)
גולדה (מוציאה את ראשה מן הפרגוד. שערותיה פרועות, מסולסלות ויורדות תלתלים. היא מביטה משם לדוד.)
דוד (כל ידו השמאלית מתנועעת, מתוך שנה…)
גולדה (מופיעה מאחוֹרי הפרגוד כשהיא עטוּפה סדין לבן־לבן. מראה כמצבה חיה.)
דוד (כל־ידו מתנועעת מאליה כאלו הוא קורא לה.)
גולדה (נגשת אליו בזהירות ובצעדים מדודים וקלים. שחה אל חזהו. ידיו של דוד מתרוממות לאט לאט כדי לחבקה, אלא שבו ברגע תזדקף גולדה. ידי דוד מתדבקות זו לזו ולא חבקו כלום; לאט לאט הן מתפרדות וצונחות שוב, אז תשח גולדה בפעם השנית אל חזהו. ידי דוד מתנשאות שוב. גולדה מזדקפת, ידיו מתדבקות ונופלות עוד הפעם וכך גם פעם שלישית. כשהיא מזדקפת בפעם השלישית היא צועדת לאט לאט אחורנית ונעלמת אחורי הפּרגוֹד.)
דוד (אחרי שצנחו ידיו בפּעם האחרונה הוא מתחיל נוֹשם בכבדוּת וחזהו מתרומם תכופות. עיניו נפקחות – גדולות ובהירות. הוא מתרומם ויושב על המסב, פניו מפיקים איזה צער חשאי ולאות נפלאה. עיניו צופיות בגעגועים רבים וכאב אל הפּרגוֹד.)
דפיקה נשמעה בדלת. דוד, כמו בחלום, אינו שומע את הדפיקות הנשנות.
גולדה (מאחוֹרי הפּרגוֹד) מי בא?
שורץ (מאחורי הדלת) שורץ!
גולדה (יוצאת מאחורי הפּרגוֹד, כמו בראשית המחזה; מטפּחתה על כתפיה, שערה עשוי. היא קוראת מתוך תמיה) שורץ!
דוד (קם על רגליו. מסתכל בגעגוּעים בפניה.)
גולדה (אך ראתה אותו, בקול טמיר ותמה) דוד…
דוד (מתחנן לה) פה, אצל הפּרגוֹד אשכב.
גולדה (מניחה ידה האחת על כתפו) טוב!
דוד פה, על הארץ…
גולדה (מעבירה ידה על שערותיו) טוב, טוב!
דוד (רטט קל עובר בו. ראשו צונח קצת. בידו האחת הוא מכסה על עיניו.)
שורץ (מאחורי הדלת) גולדה! (דופק.)
גולדה (אוחזת מתוך בהילות את ראשו של דוד ומאמצת אותו, כשהוא עומד לפרוֹץ בבכי, אל חזה) לא עכשו. לא עכשו, דוד… (מצפינה אותו אל אחורי הפרגוד, לוחשת על אזנו) אחיך… (פותחת את הדלת לשורץ.)
מחזה רביעי 🔗
שורץ (נכנס, צועד צעדים אחדים לתוך החדר. בידו כובע שחור ומלוכלך ברפש.)
גולדה (מתעטפת במטפחתה, מחכה למה שישאל.)
שורץ איננו פה!
גולדה איננו!
הפסקה.
שורץ עומדת אתּ לפני ומביטה בי – כמחכה למוצא שפתי.
גולדה סבורה הייתי, שיש לך אלי עוד דבר…
שורץ (בלי אֵמוּן, כאלו לעצמו) איננו… איננו…
גולדה מה זה בידך, שורץ?
שורץ כובעו…
גולדה של דוד?
שורץ של דוד… (מעמיק להסתכל בתוך עיניה) קחי את הכובע הזה, אני משאירו כאן…
גולדה (לוקחת מידו את הכובע, בשחוק קל) הרי איננו כאן!
שורץ (כאלו הוברר לו דבר־מה) אַ־האַ!… השחוק שעל שפתיך…
גולדה האם צחקתי? (שמה את הכובע על כסא.)
שורץ (בשחוק קל העולה על שפתיו מאליו) צחקת, צחקת. גולדה! (אוחז בידה) גם אני צוחק; האם נאה לי הצחוק?
גולדה (בשחוק על שפתיה, לוקחת כובעו של דוד ותולה אותו על חוּדי הפרגוד) ולי נאה?
שורץ נאה! נאה! (מביט תמה למה שהיא עושה, מתבּוֹנן בין כך אל השלחן ומכיר את מחברת אחיו, ועד שהיא תולה את הכובע הוא נועץ את פניו במחברת, ומסיר אותם שוב. נפגש בפני גולדה. מתוך מבוכה) נאה!… מכיר אני בך שעוד לא ישנת הלילה.
גולדה גם אתה, כמדומני.
שורץ גם אני. (נבהל קצת) גולדה, אל מה ירמזו מליך?
גולדה דבר־מה הפריעך, שורץ, לא נתן לך לישון?
שורץ דבר־מה… (יושב על כסא) באפלת הלילה נתקלה רגלי בכובעו. (מתבונן בה.)
גוֹלדה מן הרפש הוצאתו? מתוך הטיט… הרוח נשא אותו מראשו, זרקו לתוך הביב ונשק את שערותיו… ( פוסקת באמצע דבּוּרה.)
שורץ (נמשך אחרי דבריה) הגשם ירד עליהן והרטיבן?
גולדה (בעקשנות) הרטיבן!
שורץ ופניו?
גולדה היו חורים!
שורץ (קם על רגליו ופורש כפים) היו חורים! כשפניו חורים הוא כל־כך יפה, כל־כך יפה וחזק!
גולדה (בקול רם) הוא היה כאן.
שורץ (אוחזה בידיה) היה כאן והלך?… הוא בכה?!
גולדה והלך.
שורץ (בשמחה) והלך! (מראה באצבע על מחברת הכתבים) ומן הכתבים הללו לא קרא לפניך?
גולדה לא…
שׁורץ (בשמחה) לא קרא לפניך! (מושבה לשלחן) בּוֹאי ואַראה לך מה שמוצא שם חן בעיני. (הם יושבים לשלחן. שורץ גולל קצת במחבּרת ושניהם מעינים.)
שורץ (מחזיר פתאם את פניו לאחוריו, אל עבר הפּרגוֹד).
גולדה למה זה אתה צופה לאחוריך?!
שורץ (קם מכסאו) מגוחך קצת… הרי הוא תלוי שם… אסיר עתה את הכובע, כּדי שלא אשכח לקחתו אתי בלכתי.
גולדה חדל מזה!
שורץ (בשחוֹק קל) למה תלית אותו על גבי הפּרגוֹד? על גבי הפּרגוֹד השחור?
גולדה (שוחקת גם היא) כדי… שקרני השמש הראשונות הנתלות על גביו בכל בקר תיַבֵּשנה את הטיט שדבק בו.
שׁורץ היזרח לנו מחר השמש?
גולדה יזרח!
שורץ (מפנה את שכמו ומביט לחלון שואל פתאם בחבה) אתּ פּרשתּ את הוילוֹנוֹת הללו אחרי לכתי?
גולדה שלא יראו.
שורץ שלא יראו?
גולדה שלא יראו מה שבפנים…
שורץ אַ־הא!
גולדה (רוצה לספר לו סבת הדבר) כשנתתי לידך את מקלך…
שורץ כך! קודם לזה תּוֹפפתּי על החלון.
גולדה תּוֹפפתָּ… גם בקשתיך שתחדל.
שורץ כך… (מסתכל בה תמה, מתבוֹנן אחר־כך אל החלון) כמעט ששכחתי למסור לך את החדשה מן החוץ: בשובי אליך, התחילו השמים מכחילים והלבנה נראתה… (הוא נגש לאט לאט אל החלון.)
הפסקה.
גולדה (הולכת ויושבת על המסב, מניעה מתוך קפידא את כתפה, מניחה את זרועותיה על מראשותי המסב ושמה עליהן את פניה.)
שורץ (צד במבּטו את תּנוּעת כתפה, מסיר בזהירות את וילון הבד המכסה על השמשות ומתיצב, כתפו לחלון ופניו לחדר. מביט רגע בעקשנות אל גולדה) גולדה…
גולדה (כלא שומעת.)
שורץ (מחכה רגע, נושך מתוך תרעומות את שפתו התחתונה, שולח ידו לאחוריו ודופק באחת הזגוגיות.)
גולדה (אינה נעה ממקומה.)
שורץ (מתרגז) גולדה! (דפיקותיו בחלון נעשות יותר חזקות) האפוצץ את הזגוגיות?
גולדה (מרימה את ראשה ומראה לו פנים שוחקות) מה היה לך היום, שורץ?
שורץ (מבלי גרוע ממנה את עיניו) לבנים, כחולים, חומים, צהובים…
גולדה לא ישנתי, שורץ… עֵרָה הייתי, רק ראשי היה כבוש בזרועותי.
שורץ והכרתִּני תיכף!
גולדה (מתכנסת לתוך מטפחתה) הכרתיך… אמֹר נא לי, שורץ, הדאגה שבפניך מהי?
שׁורץ (מלב עמוק) גולדה! גולדה!
גולדה (מתכנסת לתוך המטפחת.)
שורץ (מראה באצבע על הזגוגיות החורות שבחלון, מתוך יאוש) כל זה – מהוּ?
גולדה כלום יודעת אני… יום־שמש יהיה, בודאי.
שורץ (בדאגה) יום שמש… (קרב אליה) אני הולך, גולדה… הבּיתה אני הולך – האמצא שם את אחי?
גולדה (בשלילה) לך הביתה…
שורץ אני הולך. (מושך בקצות כובעו.)
גולדה הן הרוחות כבר שככו!
שורץ שככו… ולא בשבילי! זהו הסתו… העלים נושרים לארץ גם מבלי אשר יִשּׁוֹב בם הרוח! (פושט אליה יד) לכי עמדי, גולדה, לביתי… הוא איננו שם… חי אלהים שאיננו שם, איננו!
גולדה מחר יהיה יום־שמש.
שורץ (נרתע לאחוריו ואוחז במנעול הדלת) יום־שמש… ולוּ גם תּוֹפע – לי לא תביא עוד כלום!… לא־כלום!
גולדה דבר־מה החרידך עכשו, שורץ?
שורץ (מבליג על צערו) לא דבר… מבטי נפל בלי משים על כובעו – ונדמה לי… שהוא שם… אחוֹרי הפּרגוד…
גולדה שורץ!
שורץ לשלחני אתּ רוצה?
גולדה שֵנה נפלה עלי…
שורץ לכי לישון… (חוזר אליה) אם יזרח השמש – הן התנינו!
גולדה מה?
שורץ אני בא לבשרך.
גולדה תאחר את המועד.
שורץ לא אאחר… עם הקרן הראשונה!
גולדה (קשה לה להאמין) נו?!
שורץ עם הקרן הראשונה. (נגש אליה) גולדה!
גולדה (מתכנסת במטפחתה מתוך תאות־שנה.)
שורץ (מפריד את ידיה זו מזו) למה זה אתּ מתעטפת והוֹזה בשעה שאני עומד לפניך… כך! אָ, כך! (נושקה בידיה) נוּ?
גולדה מה?
שורץ (שחוק טוב ודק נראה על שפתיו) לילה טוב! (יוצא.)
מחזה חמישי 🔗
גולדה (הולכת בעקבותיו ומקשיבה לצעדיו אחורי הדלת; בהִוָּכחה שהלך, היא קוראת בחצי קול כלפי הפרגוד) דוד! דוד! (מאחורי הפרגוד אין קול ואין קשב. היא נגשת בצעדים קלים ומכנסת את הפּרגוֹד אל הכותל, ומוצאת את דוד כורע לארץ, פניו כבושים בכר המטה וידיו חובקות את הכר. היא קרבה אליו, נוגעת נגיעה קלה בראשו) דוד…
דוד (מרים את ראשו, מתבּונן בה בפנים חולמים ורכים וקם.) גולדה הרואה אתה כדורים קטנים־קטנים?
דוד (מסתכל בה) אני רואה… אני רואה…
גולדה לבנים, כחולים, חומים, צהובים?
דוד כך…
גולדה ואותי?
דוד רואה אותּה כמו בחלום
גולדה – כתר של אבנים טובות מרֻבות־גונים על ראשך, וזרֵי פנינים חיות לצואריך – – –
גולדה מַשְמֵש עיניך, דוד…
דוד (ממשמש בעיניו ומסתכל בה דום) גולדה!
גולדה בלי כתר וזרי פנינים?
דוד (תמה) בלי כתר וזרי פנינים!
הפסקה.
גולדה ישנת קצת, דוד?
דוד לא ישנתי, אני רק כבשתי את פני בכרך שראשך ינוח עליו.
גולדה נוּ?
דוד (מוריד את ראשו ומתודה) ונשקתי אותו במוֹ פי…
גולדה (מתבוננת בו) שׂא את ראשך, דוד.
דוד (מרים את ראשו.)
גולדה (מסתכלת בו מעט, אחר־כך היא מורידה בעצמה את ראשה) היה כאן אחיך…
דוד אחי?
גולדה ושאל עליך, שמא פֹּה אתה…
דוד (מוריד את ראשו שוב.)
גולדה (ברוֹך) שׂא ראשך, דוד.
דוד (מרים את ראשו.)
גולדה אָ, כך! ראֵה, גם את כובעך הביא.
דוד (פּונה לאחוריו, רואה כובעו ונבהל קצת) הוא הביאוֹ לכאן!
גולדה לכאן. אני תליתיו בכונה על גבי הפרגוד, כּדי שתראה מן העבר השני את מראהו ותצחק.
דוד מן הרפש מָשָה אותו אחי… והוא היה פה – אני כבשתי את ראשי עמֹק בכר מטתך ולא שמעתי.
גולדה לא שמעת?
דוד לא־כלום… דממה היתה פה… דממה שלמה, גם הגה לא הגיע אל אזני; חשבתי שהלכת מזה אל אחי.
גולדה בחצות הלילה?
דוד בחצות הלילה, בתוך גשמים ומטרות… הריהו יושב שם גלמוד…
גולדה ואותך השארתי פה יחידי?
דוד לי די כר מטתך… חָמִים עוד היה, ובכבשי בו את אפי הריחותי את ריח שערותיך.
גולדה (מורידה את ראשה.)
דוד (קרב אליה, אוֹחז בזהירות רבה וברוֹך את ראשה בשתי ידיו ומרימו) הרימי, גולדה, את ראשך.
גולדה (מבטיה נפגשים במבטיו)
דוד (מסתכל בה באהבה) מהרה כל כך הסכנתי עם עיניך; עיניך שוקטות וטובות כל כך, (מביט בה עוד) כל־כך שוקטות וטובות!… לא הייתי בא ועומד קרוב להן כל כך… אלא שהן קוראות לי… הן קוראות לי, בשמי…
גולדה (בלחש) דוד.
דוד (משהה עיניו בפניה) הן קוראות לי, בשמי…
גולדה דוד… דוד…
דוד רק הלילה פה אהיה, רק הלילה קראנה לי, עינים שוקטות וטובות! מחר לא אבוא עוד, לא אבוא עוד… בביתי אשב יחידי ואבכה מתוך געגועים…
גולדה מחר לא תבוא?
דוד רק הלילה, רק הלילה!
גולדה בוא גם מחר, דוד, בוא גם מחר…
דוד (תמה) גם מחר?
גולדה את המסב אציע לך.
דוד את המסב… ואם אקרא לך מתוך שנתי?
גולדה האבוא?
דוד בואי נא, בואי נא, פרועת תלתלים ומעֻלפת לבנים…
גולדה (תמהה) פרועת תלתלים?
דוד כמו קדם.
גולדה כמו קדם?
דוד (מתבונן בה כמתוך חלום) את באת אלי –
גולדה (אחרי רגע־מחשבה, מתוך כאב עמוק) שלך, אוי, דוד, שלך אני – ואנכי לא אדע, לא אדע…
דוד לא נגעתי בך, גולדה… מתחת ידי השתמטת בכל פעם… מבינות לאצבעותי…
גולדה בחלום ולא בהקיץ… (מחבקת בידה האחת את צוארו ובשניה תחליק את שערותיו) בוא גם מחר, דוד…
דוד עם אחי?
גולדה אחר כך… לכשילך.
דוד לכשילך… הוא יֵשב פה הרבה?
גולדה לא אדע.
דוד מה יעשה פה מחר?
גולדה בעד החלון יביט ויתופף מתוך שעמום בזגוגיות.
דוד וינשק את אצבעות ידיך?
גולדה כך…
דוד מתוך שעמום?!
גולדה מתוך שעמום?
דוד (יחנן פתאם את קולו) אהבי, גולדה, את אחי…
גולדה (שותקת)
דוד אהבי אותו, אהבי אותו!
גולדה (בקול רפה) דוד…
דוד ומחר לכשיבוא אל תתני לו ללכת…
גולדה מה אגיד לו?
דוד “השאר אצלי! השאר אצלי, שורץ!”
גולדה ואתה?
דוד אני? – די לי חלומותי…
גולדה (מורידה את ראשה ופורצת בבכי חרישי־חרישי)
הפסקה.
דוד (אוחז את ראשה, מניחו על חזהו, לעצר בעד בכיתה) גולדה! גולדה! (נשארים ככה על מקומותיהם. פניה כבושים בחזהו.) הלילה הולך הלוך וחור, הלוך וחור בחלון.
שורץ (נראה מן החוץ, פניו לאים ועגומים מאד וכבושים בזכוכית החלון. קרני זהב, קרנים ראשונות של חמה, מבריקות על ראשו, מראשו הן נתזות לפנים החדר ונופלות על גולדה ודוד; באותו רגע הוא מתחיל דופק בשמשות וקורא) החמה! החמה!
גולדה ודוד קופצים ממקומותיהם.
פרק שני: השושנים 🔗
הנפשות:
גּוֹלְדָה כבת עשרים וחמש שנה
פַּיָּה בת שבע עשרה
שְׁוַרְץ בן שלשים וחמש
דָּוִד אחיו, בן עשרים ושתים
מעון קיץ. חצר רבועה, קטנה ונקיה בכפר. בתוך החצר נטועים עצים ענֵפים אחדים. סמוך לעץ אחד שלפני הרואים עומד ספסל ארוך לרוחב החצר. מימין הרואים גזוזטרה שיוצאים דרך־בה ונכנסים אל המעון. אחרי הגזוזטרה נראה חלון החדר הפתוח. גדר לבנה גודרת את החצר מלפניה. אחרי הגדר משתרע הכביש לרחבו – ואחריו נראים השדות הרחבים והרחוקים.
קיץ. השעה השמינית בבוקר.
מחזה ראשון 🔗
פיה (יושבת על־גבי הספסל, כשגבה מפנה אל הגזוזטרה, והיא כפופה על פסת־ניר וכותבת עליו דבר־מה בעפרון.)
דוד (יוצא ממעונו, עומד רגע קל על הגזוזטרה. הוא לבוש בגדי קיץ קלים, קרב אליה בצעדים חשאים, גוחן בגנבה וכאלו סוקר מבעד כתפה. מתנפל עליה, סוף־סוף, ומוציא את פסת הניר מידיה בחטיפה.)
פיה (תופסתו בידו הקמוצה) כשאתה רוצה אין קול צעדיך נשמע…
דוד על גבי החול, פיה, ואין בזה כל חדוש.
פיה (מעכסת ברגל קלה על קרקע החצר) ואת צעדי אני אתה שומע תמיד, בכל שעה שאבוא…
דוד (מתוך שחוק קל) שמוע לא אשמע – אלא שלבי מגיד לי, – ראי נא, ראי, עודך מחזיקה בידי!
פיה את הפתקא השב לי!
דוד הריני מחזיר לך את זו, עוד מעט…
פיה מיד! מיד!
דוד ודאי אין אַת רוצה שאשים את עיני בה?
פיה איני רוצה!
דוד (שומט את ידו מתוך שלה, הופך לה ערף ומתחיל מחליק את פסת־הניר שנתכוצה בתוך כפו.)
פיה (כשהיא עומדת מאחוריו, מתוך כעס ותמהון גם יחד) דוד!
דוד (מישר עדין ומחליק את הפתקא הקמוטה.)
פיה (כאובדת עצות על העול הנעשה לה לעיני השמש. דמעות עולות בעיניה והרי היא הופכת לו ערף ונסה מהר דרך פתח הגדר.)
דוד (קורא אחריה בקול רם) פיה! פיה!
פיה (עמדה ממרוצתה.)
דוד הא לך, הא, אני מחזיר לי את הפתקא, פיה!
פיה (שבה אליו בראש מוּרד קצת, ברגז ובקצת בושת־פנים, נוטלת מידו את פסת הניר.)
דוד (לאחר שהוא מסתכל בעיניה) אִי, אִי, חשבת כבר לבכות, פיה!
פיה לוּ אך קראת מה שכתבתי! אוי, אוי!
דוד וכי מה היית עושה אז?
פיה לא הייתי מדברת עוד אליך מטוב ועד רע…
דוד אוי לי, אוי… וכי מה כתוב שם, בפתקא זו?…
פיה (בשחוק על שפתיה, מקמצת את הניר בידה) לאחר שזה היה בידיך? ואני – אין את נפשי לומר לך כלום!…
דוד (מתוך צהלה) זה אֵלַי, אלי! פתקא זו, הרי היא כתובה אלי!
פיה (קורעת את הפתקא קרעים־קרעים) שקר אתה דובר, שקר!
דוד (כאדם שהוא יודע מה שהוא עושה, אוחזה בידה, מוליכה עד לפני הגזוזטרה לימין, ומראה לה באצבע על החול הצהוב) כבר היית היום כאן!
פיה (תמהה, כרוצה לכסות דבר) אֵימתי?
דוד (מעמיד עליה את עיניו) היום בבוקר! אות חרותה זו, על גבי החול, מהי?
פיה (קוראת מעל החול, מבוישת קצת) פַּ.
דוד (קורא וגומר אחריה) “פַּיָּה”!
פיה (משיאה אותו לדבר אחר) משום מה אתה מאחר כך לישון?
דוד בשעה החמישית בבוקר היית כאן!
פיה בחמישית?
דוד אני קמתי בששית ומצאתי את כל אלה.
פיה בששית! בששית היו כבר שני ספלַי מלאים דומדמניות.
דוד שני ספלים?
פיה את האחד לקחתי בשבילך… פעמים שבקשת מעמי ללכת אתי ולהיות לי לעזר בלקיטת דומדמניות.
דוד עם עלות השחר?
פיה עם עלות השחר! בשעה קדומה זו מוצאים אותן יפות ורעננות מבכל שעה… כלום לא ידעת את כל זה?
דוד לא ידעתי, פיה.
פיה ראה נא, ראה – הרבה דברים אין אתה יודע עוד, דוד, – ומתי הן מתבשלות, יודע אתה?
דוד בשעה החמישית!
פיה הנה מצאת… ומתי יורד עליהן הטל?
דוד בחמישית!
פיה (מתוך צחוק קל) ואֵי מקום צמיחתן של אֵלו?
דוד בעמקם של היערים.
פיה רואה אנכי שאינך יודע כלום, אלא שאתה מוצא כל דבר לאמתו כסומא בארובה…
דוד (צוחק אף הוא) בחמישית! בחמישית! תופשה (בידה האחת ומגישה למו פיו) מותר לי? מותר לי?
פיה רואה שמאן־דהו בא וקרב אל החצר, (שומטת ידהּ מתוך ידו) דוד!
דוד (צופה לדרך גם הוא) הולכים, באמת הולכים, – אלינו!
מחזה שני 🔗
גולדה (נכנסת בעד פתחה של הגדר לפנים החצר, פונה וסוקרת לצדדין, כמבקשת ורוצה להכיר את מי־שהוא.)
דוד (קרב אליה מבינות לעצים) צפרא טבא, גולדה! (פיה עומדת מן הצד וסוקרת בגולדה)
גולדה (שזה עתה ראתהו והכירתהו) הנה הוא כאן – דוד! (השמשיה הלבנה נופלת מידה לארץ. פניה נוהרים, היא אוחזת את כפו בשתי ידיה ולוחצתה באהבה) סוף־סוף…
דוד (קורא אל עבר הגזוזטרה) שורץ!
גולדה (רוצה לעצור בעד קריאתו) חכה־נא מעט!… הריהו שם? – אבל ראה נא, ראה כי מצאתיכם!
דוד זה עתה באת מן העיר?
גולדה הריני מתהלכת כבר ותועה בסביבות הכפר הזה מן השעה החמישית.
דוד (מתוך תמהון) החמישית!?
פיה (פונה ללכת.)
דוד המתיני לי, פיה, רגע קל…
גולדה מן השעה החמישית, דוד – וכי מה?… מאז הבוקר הריני כאן, כלום איני יודעת אתכם1 ? אתם – ודאי שמאחרים אתם לישון גם בכפר? –
דוד לפעמים… ואולם היכן היית בכל השעות הללו, גולדה
גולדה תעיתי, דוד, בשדותיכם – גם ביער הייתי.
דוד ביער!
גולדה הייתי גם שם וטעמתי גם מן הדומדמניות.
דוד (תמה) גם אתּ, גולדה, הנך מלקטת דומדמניות…
גולדה לא… ללקט איני יכולה עוד… חסרה לי הסבלנות לזה, והרי אני תולשת ובולעת, תולשת ובולעת!
דוד תולשת ובולעת… הרבה שם דומדמניות ביערנו?
גולדה ולא השׂביעוני בכל זאת!… אחת אחת זרקתי אותן לתוך פי והנה באתי אליכם רעבה…
דוד אָה, אצלנו לא תרעבי, שׂבעה תצאי מאתנו (לפיה הרוצה ללכת) המתיני לי, פיה, הריני הולך. (אל הגזוזטרה) שורץ! שורץ!
גולדה (תופשת אותו בידו) אל־נא, אל־נא!
דוד הוא כבר קם, גולדה. – הנהו!
שורץ (מוציא את ראשו בעד החלון הפתוח.)
דוד (לשורץ) גולדה באה!
שורץ (מתבונן בה בעד החלון, מניע לה בראשו ומכניסו שוב החדרה.)
דוד עוד מעט ויצא…
גולדה (סוקרת במבטה את פיה) הולך אתה לזמן רב, דוד?
דוד (ממהר לענות) לא, גולדה, אני שב מהר.
גולדה אני שבה עוד היום העירה –
דוד היום? שבי אתנו פה, יומים… אחי –
שורץ (מתגלה על הגזוזטרה.)
גולדה (לדוד) עוד היום אני שבה, דוד, עוד היום! (פיה הולכת לה)
דוד (הולך גם הוא אחריה) אנחנו לא נתן לך, גולדה, אתנו תשבי! – חכי, חכי, פיה, הריני הולך! (רץ אחריה ונעלם אחורי הגדר).
מחזה שלישי 🔗
שורץ (מסתכל בה רגע כשהוא עומד על הגזוזטרה, יורד אחר כך ולוחץ את ידה מתוך רגשי ידידות) הנה אתּ כאן, גולדה!
גולדה מן השעה החמישית!
שורץ (מתוך תמהון) מן החמישית?! ולמה זה לא דפקת אלי בחלון?
גולדה הרי את שניכם הייתי מעירה.
שורץ רק אותי! רק אותי! שנתו של דוד עמוקה ביותר…
הפסקה
גולדה (מתבוננת בו רגע בעינים קופאות) שורץ!
שורץ (פניו הצוהלים משתנים לאט־לאט, ונעשים סריוזיים לאט־לאט; הוא מביט בה אלם מתוך צפיה וכלות־עין).
גולדה (עדין היא מביטה בו בעינים חודרות וקופאות כאחד, פתאום היא פורצת בקול של מתיאשת) שורץ…
שורץ (נסוג צעד אחור, בפנים קודרים ועגומים.)
גולדה (אוחזתו בשתי ידיו ונמשכת אליו מתוך מכאובים וכעשׂ) וכי מה אתה שואל, מה אתה שואל ממני!
שורץ (כאשם ובקול נמוך ומלא צער) גולדה –
גולדה (אינה נותנת לו לומר כלום) הס! הס! (צונחת בראשה אל חזהו וכובשה בו את דמעותיה הפורצות, לאחר רגע היא מניחה אותו על מקומו ורצה־רצה בראש מורד אל הגזוזטרה ונמלטת אל המעון.)
שורץ (עומד על מקומו כבראשונה, מבלי שיהפוך את פניו לאחוריו; לבסוף הוא יושב על גבי הספסל.)
הפסקה.
גולדה (מתגלה שוב על הגזוזטרה, כשפניה חבוים בזר שושנים לבנות. אחרי שעמדה שם רגע היא יורדת, נגשת אל שורץ ומושיטה את זר השושנים לאפו.)
שורץ (מריח כשהוא יושב בראש זקוף ומופשל קצת לאחוריו ומסתכל במבט גלוי בפני גולדה.)
גולדה שושנים אלו – למי הנה, שורץ?
שורץ שלי.
גולדה (מריחה אותן) זה כבר שהן בביתך?
שורץ יום ולילה אחד.
גולדה (יושבת אצלו על הספסל) עוד הן רעננות…
שורץ (נזכר פתאום בדבר מה ומתעורר מתוך הרהוריו, והריהו גוחן קצת אליה ומריח את השושנים) אומ–הו… עוד הן רעננות…
גולדה (רואה כשהוא גוחן אל השושנים ומושיטה אותן לו) קחן־נא מידי!
שורץ (זוקף את ראשו שוב) תהיינה השושנים בידיך, גולדה… למה זה את רוצה להחזירן לי?
גולדה רואה אנכי שאתה גוחן כך עליהן…
שורץ (מביט בה ואומר כמעט בבלי דעת) הבלוסה שלך, גולדה, שימי נא עליה אחת השושנים האלו.
גולדה כלומר: על חזי?
שורץ (בשחוק על שפתיו) אומ–הו… דעי לך שעל פני רוחב השדות הללו נהייתי מעט לשרלטן…
גולדה מכירה אני קצת –
שורץ (קם במלוא קומתו ומושך בקצות חזיתו) על־ידי החזיה הלבנה בודאי?
גולדה (מסתכלת בהחזיה) נו, גם על־ידי זו… (מושיטה לו את זר השושנים.)
שורץ יודע אני שלא נאה לי זו… גם את השושנים אל תתני לי, גולדה.
גולדה קחן־נא, קחן־נא, רוצה אני לראות אותך עם השושנים הללו… מה יהיה מראך? –
שורץ משונה קצת…
גולדה (מורידה קצת את ראשה אל חזה על גבי צרור השושנים) כיצד אוחזתן אנכי?
שורץ (מתבונן רגע למראה הזה) יפה, גולדה, יפה! – כך, אמנם, אוחזים אותן, את השונים: אל החזה, אל החזה דוקא – ומרכינים קצת עליהן בראש… (דממה. הוא מתבונן בה עוד.)
גולדה (חוזרת על אחרוני דבריו, בחשאי) ומרכינים קצת עליהן בראש…
שורץ כך… כך…
גולדה (נושאת אליו את עיניה) שורץ – (יושבת לפתע על גבי הספסל ומתחילה בקול חי) שב נא בזה – יש לי אליך דבר, שורץ!
שורץ (יושב אצלה על הספסל.)
הפסקה.
גולדה הן תגיד לי את האמת?
שורץ או־או, לוּ יכולתי לשקר לך יפה הפעם!
גולדה מה זה היה לך היום… (בשחוק קל ובקצת בטול) כובד־ראש, כובד־ראש, שורץ! – הוצא נא לי כוס מים קרים.
שורץ (קם ממקומו ופונה ללכת.)
גולדה (מוסרת לו את זר הפרחים) קח אתך גם את השושנים ושים אותן שוב לתוך העציץ.
שורץ (נוטל את השושנים מידיה, עולה על הגזוזטרה למעונו.)
גולדה (מרגישה את עצמה לבדה בחצר, מורידה את ראשה לתוך ידיה כשהיא שקועה במחשבותיה. דממה רוַת־דאגה ועצב.)
הפסקה ממושכה.
שורץ (שב ממעונו עם כוס מים צלולים. רגע הוא עומד לפניה מבלי שתרגיש בו. בחשאי) גולדה –
גולדה (מרימה אליו את עיניה) אה! (נוטלת מידו את המים ושותה חצים.)
שורץ (יושב שוב אצלה, על הספסל.)
גולדה (פתאום, בין גמיעה לגמיעה) במה איני מוצאת היום חן בעיניך. שורץ? (מעמידה עליו פנים שוחקים קצת ועצובים.)
שורץ (שוחק גם הוא) מה אומר ומה אדבר, גולדה – אינך מוצאת חן בעיני כל־עיקר! (גולדה שותה שאר המים שבכוס.)
הפסקה.
שורץ נו?
גולדה רוצה אתה לדעת, אם עלה לך הפעם לשקר יפה? (מעמידה את הכוס על הספסל) לא תדע, שורץ, לא תדע גם את זה!
שורץ (דובר את שלו כבראשונה) אינך מוצאת חן בעיני כל־עיקר!… אפשר שמגבעתך היא האשמה בדבר… הסירי, גולדה, את המגבעת!
גולדה וגם את השמשיה להניח מידי?
שורץ כך, כך!
גולדה נו, ועוד מה?… הגד, שורץ, הגד!
שורץ ועוד זאת: מעמידים כאן, תחת עץ זה, שלחן קטן ואוכלים עליו פת־שחרית; חלב יש לי, גם גלוסקאות… הן תאכלי, גולדה?
גולדה אתה מזמינני לפת־שחרית?
שורץ לפת־שחרית, לארוחת הצהרים ולסעודת־הערב, גולדה.
גולדה ואם אומר לחזור תיכף העירה, לא תתן לי בודאי?
שורץ מה?
גולדה לא־כלום… לא־כלום…
שורץ רק שלא תדברי הבלים!…
גולדה הוי, מה בדחה דעתך עליך היום!… לא ראיתך כזה מימי.
שורץ מעשה־קונדס, האין זאת?
גולדה לשמחה מה זו עושה, שורץ?
שורץ חדלי לך ממני, גולדה, ואל תביאיני לידי שטות…
גולדה הגד לי, הגד, אל תירא!
שורץ הנה כי כן! מאמינה את לשמוע היום מפי את שירת־האביב; האם לא תלאינה אזניך משמוע?…
גולדה אפסיקך באמצע!
שורץ לא תוכלי.
גולדה האמנם?
שורץ לא תוכלי, גולדה!
גולדה נסה־נא, נסה־נא –
שורץ אולם זכרי לך, זכרי לך שלא יעלה בידך –
גולדה לא יעלה בידי להפסיקך?
שורץ כי הנה נולדה וגדלה בי האהבה לחיים! מימי לא היו עיני בהירות כבשעה זו, נפקחו עיני לרוחה והרי הן שטות בכל המרחביה, סוקרות כל קרן חבויה ורחוקה, צדות כל זעזוע של ציצי השדה… נפקחו עיני לכל, לכל!
גולדה אוי, אוי!…
שורץ נדמה לי שקרום עבה מאד שהתפתל והכביד על לבי ימים רבים התפקע לפתע, ומתוך־תוכו של לבי התחיל שוטף המעין החי שאינו יודע מצרים, לכל מקום הוא בא, ובכל הוא נתקל – ראי נא, ראי: הנה המס נמסה השמש ונשפכה כלה לארץ, חם היום לב האדמה… רבבות רמשים נצרבים וטובעים באור… השבעתי אותך, גולדה, אל תשיאיני, – אמרי אך לי, ואני יוצא במחולות על פני החמה המתמוגגת!
גולדה (מגינה בידיה על אזניה) חדל, חדל, שורץ!
שורץ (עוד דבריו שוטפים) הריני יוצא במחולות, כשזרועותי פתוחות… השומעת אַת את הרנה ואת הזמזום בחללו של עולם? וכל זה אינו פוסק. המיה זו הרי היא תדירית, מיום שנברא העולם ממלאה המיה זו את האויר – אתּ הטי את אזנך ושמעי, ושמעי ואל תלאי… (מחשבה חדשה מנצנצת במחו) גולדה! –
גולדה (שמה את ידיה על אזניה) לא, לא, – איני רוצה!…
שורץ ויהי מה, גולדה, שמעיני! גם אַתּ, גם אַתּ –
גולדה (נבוכה קצת וסריוזית) אני – מה?
שורץ אינך עוד כחידה בעיני! ספר פתוח את לי היום, גולדה… אלה הן עיניך וזה בשרך! הריני מכיר אותך כמו שאתּ: את כלך עם כל אבריך, מרגיש ברעידה כל־שהיא העוברת בשריריך. הנה כי תפסיקיני – אלא שדוקא היום הייתי יכול לומר לך הרבה, בלי עמל ובקצרה – (אוחזה בידיה המונחות על ברכיה) הבי לי, גולדה, את ידיך והרשיני לומר לך דבר־מה…
גולדה רוצה אתה דוקא?
שורץ רוצה אני, גולדה!
גולדה על־אודותי, שורץ?
שורץ על־אודותיך.
הפסקה.
גולדה (מסתכלת בו רגע בפנים גלוים) אמור!
שורץ (מביט עליה גם הוא, במנוחה שלמה ובמעט הטעמה) הנך יפה!
גולדה נו?
שורץ בעלת־חן!
גולדה נו?
שורץ (בטון של התפעלות) מלאת חיים את, גולדה!
גולדה (מביטה עליו כמו קודם.)
שורץ את זה חפצתי לומר לך!
גולדה הכל?!
שורץ דבר־מה אני רוצה להוסיף –
גולדה (בכובד ראש, מתוך מחשבה) להו־סיף?
שורץ (כשהוא מושך קצת בהתרגשות את ידיה אליו, רוצה לומר לה את סוף־דבריו)
גולדה –
גולדה (קמה, נבהלת, מן הספסל. מתוך הרגשה אינסטינקטיבית) אל תגד לי! אל תגד לי!
שורץ (קם גם הוא ממקומו כשעודנו תופשה בידיה) אני מגיד לך, מגיד לך!
גולדה (שומטת את ידיה מתוך שלו ונסה ממנו) איני רוצה, שורץ, איני רוצה בשום אופן!
שורץ (רודף אחריה, חור ונרגש. מתוך יאוש) אני מגיד לך – ויהי מה! ויהי מה!
גולדה (חשה מפלט לה בינות לעצים, עיניה תועות הנה והנה כמבקשת רֶוח והצלה) איני רוצה, שורץ, איני רוצה לשמוע את זאת!…
שורץ (רץ אחריה כמשוגע, כמדבר אל עצמו) אני צריך… צריך אני לומר לך הפעם! (כל זה ארך רגעים אחדים; בריצתם של גולדה ושורץ מורגש פחד אינסטינקטיבי. גם הוא וגם היא מפחדים מן הדבר שצריך עוד מעט להשמע).
מחזה רביעי 🔗
דוד (נגלה בעד פתח הגדר, עם צרור חדש של שושנים רעננות, נשאר תמה על מקומו ועיניו תוהות על גולדה ושורץ).
גולדה ושורץ (מרגישים בו ועמדים ממרוצתם, לאט־לאט רוחם שבה ומתחילים מגחכים זה לזה.
דוד (בחיוך קל) מי כאן בורח ומי רודף?
גולדה ושורץ (מחיכים זה לזה באופן יותר בולט.)
דוד (מגיש לגולדה את צרור השושנים) שושנים אלו – שלך הן!
גולדה (אודם עולה בלחייה, אלא שהיא נותנת את ידיה לאחוריה שלא לנגוע בצרור הפרחים.)
שורץ (לדוד) לך, דוד, ושים אותן לתוך העציץ, בין פרחי. לכשתסע נמסור לה את שני הצרורות.
דוד גם זה נכון! (סר עם צרור הפרחים אל המעון).
הפסקה.
גולדה (שואלת בחצי הקול ומשתוממת) מה־זה היה לנו?
שורץ לא אדע, גולדה, גם אני…
גולדה (נזכרת פתאום) כמדומה לי שחפצת לומר לי דבר־מה?
שורץ (זוכר את הדבר, בצחוק קל על שפתיו) כך!
גולדה וכי מה?
שורץ (בשחוק) שאני אוהב אותך, גולדה…
גולדה (צוחקת גם היא) זה הכל?!
דוד (שב מן הבית) הנוסעת אתּ היום, באמת?
גולדה (מסתכלת בו בעינים בוחנות ורעות, בהחלט כדי להרעימו) לא!
דוד נשארת אתּ כאן, אתנו!
גולדה (להכעיס) כאן, כאן, דוד!
שורץ (נהנה מזה) אָ, אָ, את זה אמנם קויתי לשמוע!…
דוד (לשורץ) כל המזונות שמצאתי נחים על השלחן בשביל מי הם?
שורץ אה, אה! פת־השחרית שלנו… (בתנועת יד אל גולדה שתכנס אל המעון) גולדה –
גולדה רוצה אתה להשׂביעני דוקא?
שורץ אף אמנם, להשׂביעך!
גולדה וכי מה יש לך שם?
שורץ מאכלי־קיץ, גולדה, מאכלים־קלים…
גולדה אוכלים ואוכלים ואינם שׂבעים לעולם.
שורץ מי שיש לו תיאבון!… בואי־נא, בואי…
דוד על פני הגזוזטרה נאכל, על פני הגזוזטרה!
שורץ אכן! או אולי –? כיצד אמרתי קודם? – תחת עץ זה, כמדומני?…
לכשתרצי אוציא ואעמיד את השלחן הקטן. (פונה ללכת למעונו.)
גולדה אין צורך בזה, שורץ… אני רק משטה הייתי בכם –
שורץ מה?
גולדה (מביטה על דוד בעינים חודרות) צריכה אני לנסוע מזה תיכף.
שורץ (אינו מאמין לה) נו, נו… (סר אל הבית).
מחזה חמישי 🔗
גולדה (קוראת לו מאחריו) אני נוסעת, שורץ! –
(פונה פתאום אל דוד) חיה בשלום, דוד! (מושיטה לו את ידה)
הפסקה.
דוד מה־זה היה לך היום, גולדה? – השארי כאן, אתנו! (נוטל את ידה ולוחצה בידידות).
גולדה (מסתכלת בו בשחוק קל ומתוך רגשי חבה.)
דוד למה תסתכלי בי כך?
גולדה (מסתכלת בו ומדברת לעצמה) לא נשתנו, לא נשתנו אף כמלא־נימא –
דוד מה?
גולדה פניך, דוד! הנך זה שהיית!
דוד אָה, לא זה, לא זה, גולדה… הריני מזקין, מיום ליום, מיום ליום…
גולדה שקר הוא! שקר! אינך מזקין כלל… הנך אותו דוד בן שבע־העשרה!
דוד (קולו רועד קצת, מצחו מתקמט קצת מאליו) לא הוא!
גולדה (מתוך התפעלות מסֻתרת) בן שבע־העשרה! בן שבע־העשרה!
דוד (בקול שפל) בני שבע־עשרה אינם דומים עוד לי.
גולדה (בשחוק קל, כאל רך־בשנים, ובקצת אירוניה) ולמי המה דומים?
דוד (בחשאי, כמגלה סוד) לפַיה…
גולדה (כאלו עקצוה) אה! (נזכרת בדבר־מה, מזדקפת כחפצה להשתחרר מנטל כבד מאד) אמנם כן, מה־זה היה לו, לאחיך?
דוד וכי מה?
גולדה אין דבר… מוזר, מוזר קצת!
דוד היאך?
גולדה לא־כלום… ודאי שהוא קורא הרבה באלה הימים, קורא הוא, שורץ?..
דוד לאו דוקא.
גולדה מה־מוזר… ראה־נא, ראה, כמעט ששכחתי, כותב אתה מה, דוד?
דוד לא־כלום, גולדה, הנה היא מסתלקת כבר…
גולדה (בהתענינות רבה) מי?
דוד השכינה.
גולדה ומה אתה עושה לזה, דוד?
דוד אני רודף אחריה – הריני משתטה ורודף אחריה… אלא אחי – אין אני יודע מה היה לו לאחי.
גולדה וכי מה?
דוד בימים האחרונים התחלתי להכיר בו נטיה לקרוא דברים ריקנים ובנליים – אני חדלתי מהבינו כלל – בעל־טעם שכמותו!..
גולדה כי מה הוא קורא?
דוד שירים… פרי רוחם של הצעירים האפרוחים, יצירות קלושות וסנטימנטליות ביותר, מילודיות ילדותיות ממש, עם השתפכות־הנפש הידועה, והרי הוא קורא בהן ונהנה ומתפעל – מה־מוזר, מה־מוזר!
גולדה ראה, ראה, דוד, שלא תלך גם אתה אחריו –
דוד (תמה) היאך?
גולדה (בלשון ברורה) שלא תלך אחריו גם אתה, שלא תלך אחרי שורץ, אתה, בן־שבע־העשרה! – הסר, הסר את הכובע! (שומטת את הכובע מעל ראשו) כך! כך היה עומד לפני!… (בשנוי קול מתוך פחד פתאומי) עמוד, עמוד – מה אני רואה? (בצער) השערות, השערות, – היכן הן שערותיך?
דוד הריני גוזז אותן, גולדה. וכי מה?
גולדה השערות, השערות, – שערותך היכן הן!?
דוד זה שנה שאני גוזז אותן…
גולדה אִי, אִי, דוד, הספרת לפחות לפַיה את תפארת תלתליך? כמה יפים היו…
אי, דוד, דוד!
דוד הן התחילו נושרות.
גולדה (נבהלת קצת) התחילו נושרות! אתה – בן כמה שנים אתה, דוד?
דוד בן עשרים ושתים.
גולדה עשרים ושתים! עשרים ושתים! ולא שבע־עשרה… אוי, אוי – ואתה משלים עם זה, דוד?
דוד (בשחוק קל ועצב) משלים על־כרחי… חבל על דאבדין!
גולדה חבל! חבל! – אוי, דוד, דוד, לוּ ידעת כמה אהבתי את שערותיך… הנה זה חשבתי: בהסירי את כובעך זה מעל ראשך תתגלינה לעיני מחלפות שערותיך הפרועות והרכות, הרכות… (עיניה שוהות עליו.)
דוד (שם ידו על ראשו וממשש בו מתוך הרהורים בלתי־ברורים)
גולדה (אחרי רגע של דממה, מתוך מבטים חודרים) עכשיו רואה אנכי, דוד –
דוד מה?
גולדה הזקנת, דוד, באמת… נורא לי להודות – אלא שהזקנת, הזקנת באמת!
דוד (שב לשיחה הקודמת וכאלו יש בזה גם יחס לדבריה האחרונים) בזמן האחרון הייתי נזהר בשערותי, הייתי חופפן וסורקן לפעמים קרובות, אלא שכל אלה לא הועילו; מדי ערב בערב, בשבתי לכתוב, היו נושרות ונופלות על השירים.
גולדה על השירים!
דוד אַת, הרי את מצאתיני עוד בטוב… (תופש מעט שערות בין שתי אצבעותיו כמעט שהן נתפשות ביד…) אלא שלכתחילה הייתי קוסס את שערותי עד שרשיהן ממש.
גולדה (מביטה עליו רגע, בסריוזיות) בעוד שתים־שלש שנים, יש לקוות, שתהיה לך קרחת?
דוד אפשר מאד.
גולדה (מתוך כאב ושנאה כמוסה) ואתה, הרי תבוא אצלי, מדי ערב בערב, תסיר את כובעך ותשב עמי בחדרי בקדקוד קֵרֵחַ?…
דוד אפשר מאד מאד.
גולדה אם כן – מגידה אני לך מראש: אל תבוא אצלי… איני צריכה לך ולראשך הקרח…
דוד (מתוך שחוק וכאב גם יחד) ולאן אוליך חרפתי?
גולדה (סריוזית, בלשון קשה) השאר עם פַּיה, עם פיה!… אני איני צריכה לך עוד.
דוד האם בטוחה אתּ שאבוא אצלך?
גולדה כך, כך… זהו מזלי! אצלי הרי באים ככלות הכל… שורץ זה – אלִי, אלי – במה עברו עלי שנותי!
דוד (כמי שנודע לו דבר חדש) גולדה, גולדה!
גולדה (משיאה אותו לדבר אחר) בוא, דוד, לַוֵּני לבית־הנתיבות!
דוד (חוזר לדבריו) עכשו מכיר אני בזה, גולדה!
גולדה מה אתה מכיר?
דוד אינך סובלת את אחי!
גולדה יד לפה, דוד! מה שאני איני מעלה על־שפתי אַל תעלהו אתה…
דוד (כיודע אל־נכון) אינך סובלת אותו כל־עיקר!
גולדה אני שונאת גם אותך, גם אותך, מי שעתיד להיות כאחיו… גם אותך – שורץ במהדורא שניה!.. ועכשו הריני שואלת אותך את זה: שמא תסע עמדי העירה?
דוד לא.
גולדה זכר־נא, שמא נחוץ לך שם דבר־מה?
דוד לא־כלום, גולדה.
גולדה זכר־נא, זכר־נא… והרי תבוא אחר כך אצלי, תבוא ותשב עמי לילות רצופים, זה אחר זה… תשב אצלי ותדום, ותדום – אֵלי, אלי, מה אשנא אותך אז, מה אשנא אותך!…
דוד (בצחוק מר) אתּ חורקת עלי שניך כבר היום.
גולדה מה אשנא אותך, אוי, מה אשנא אותך! בוא, בוא – (מושכת אותו בזרועו) לבית־הנתיבות.
דוד הנני והלכתי אתך, גולדה…
גולדה (בכעס עצור ופורץ) נלך, נלך – כל הדרך אני הולכת וסחה לך רק אחת: מה אשנא אותך! מה אשנא אותך!
דוד רק זאת?
גולדה רק זאת! רק זאת!
דוד וכלום לא יותר?
גולדה (אחרי זמן־מה, לאט ובקול חשאי, כמדברת מלבה ואל עצמה) לא, לא… כל הדרך – אני הולכת וסחה לך אהבתי… אני אוהבת אותך, דוד! כל הדרך אני סחה לך אהבתי! (פונה אל הגזוזטרה, בקול רם) שורץ! – שורץ – חיה בשלום, שורץ!
שורץ (רק קולו בא מפנים הבית) הריני צולה את הלביבות!
גולדה (בקול יותר רם) חיה בשלום, שורץ!
שורץ (יוצא עם מחבת הלביבות שבידו, מניחה על גבי שלחן־הגזוזטרה) מה היה כאן?
גולדה אני שבה העירה, שורץ!
שורץ (נדהם ונופל ברוחו) וכי מה?
גולדה אל תעכבני, צריכה אני לשוב, מיד… (מתרחקת קצת ועומדת) אַדְיה! – מתי אתה בא העירה, שורץ?
שורץ (מבלי חשוב) מחר.
גולדה מחר? האם נחוץ לך שם דבר־מה?
שורץ (מפשפש קצת במחשבתו) נחוץ לי, נחוץ לי.
מחזה ששי 🔗
פיה (באה לתוך החצר.)
דוד (מרים את כובעו מעל הארץ וחובשו לראשו.)
פיה הנך הולך, דוד?
דוד לא לזמן רב – הרי תמתיני לי פה, פַּיה?
שורץ (מעל הגזוזטרה) השאר אתה כאן ואת גולדה אלַוה אנכי.
גולדה היֹה לא תהיה!… אתי ילך דוד… בוא, דוד! (לוקחת אותו בזרועו, מושכת אותו אחריה ולוחשת לו בדרך הלוכה אל פתח הגדר, בלי הפסק. לכאורה הרי היא פולטת את דבריה מתוך קלות־ראש וצחוק בלבד, אלא שמורגשות בכל הגה חמימות רבה ואמת) אוהבת אני אותך, דוד, אוי, מה אֹהב אותך! מה אֹהב אותך!… הרי אני מתאפקת שלא לומר לך הכל… אלא שלבכות אני רוצה מתוך אהבה! לוּ ידעת, דוד, לוּ ידעת את אהבתי, את אהבתי – (יוצאה בחברתו דרך פתח הגדר ונעלמת מתוך לחישות חמות ותוססות.)
(פיה מלוה אותם במבטיה.)
(שורץ עומד רגע אלם ונדכא. נוטל את מחבת הלביבות וחוזר למעונו.)
הפסקה ממֻשכה.
דוד (מופיע שוב בפתח הגדר) שמא תלכי גם את, פיה, לבית־הנתיבות?
פיה היכן הנחת את רעותך?
דוד הרי היא ממתינה… ממתינה, בקשתי אותה להמתין לנו מעט… בואי, פיה!
פיה (יוצאת עם דוד בעד פתח הגדר.)
דממה.
שורץ (יוצא ממעונו עם צרורי־השושנים השנים בידיו) ואת השושנים השאירה כאן! רץ אל פתח הגדר עם הפרחים שבידיו וקורא תוך כדי ריצתו השושנים! השושנים!
המסך.
פרק שלישי: “הוא מת” 🔗
הנפשות:
גּוֹלְדָה בת עשרים ותשע שנה
שְׁוַרְץ בן שלשים ותשע
דָּוִד אחיו, בן עשרים ושש
פַּיָּה בת עשרים ואחת
יוֹסֵף אישה
חדרה של גולדה, בקיר שכנגד הרואים חלון גדול היוצא אל הרחוב. אצל אותו חלון מצד שמאל – מטה מוצעת וארון ספרים קטן מגודרים בפרגוד עץ, קרום בד שחור. בקיר הימני דלת אל המסדרון; לפני הדלת, סמוך לאותו הקיר, עומד מסב שחור. באמצע החדר שלחן, מנוֹרה קטנה עומדת עליו ומפזרת אור בחדר. סביב השלחן כסאות אחדים. שעה של ערב.
מחזה ראשון 🔗
דוד (יושב לשלחן ומעַיֵּן בספר פתוח.)
גולדה (מאחורי הפרגוד) התשב כאן כל הערב?
דוד כן.
גולדה שמא אתמהמה, דוד?
דוד הריני יושב כאן.
הפסקה.
גולדה האין מסרקותי מונחים על גבי השלחן?
דוד (מביט על פני השלחן, נוטל את המסרקות וקם) אתּ צריכה להם?
גולדה (כף ידה הלבנה צצה ונתלית מעבר הפרגוד) במטותא ממך!…
דוד (שם את המסרקות על כפה ושב למקומו)
הפסקה.
גולדה דוד?
דוד כן?
גולדה שמא תלך בכל זאת?
דוד לא, לא, אין את נפשי, גולדה.
גולדה (יוצאת מאחורי הפרגוד) מדוע אין אתה רוצה ללכת אתי, דוד?
דוד (מרים את ראשו מעל הספר) כבר שמעתי את האופירא הלזו רבות.
גולדה אף־על־פי־כן!
דוד למה לך, גולדה… את אחי ודאי שתראי שם היום.
גולדה את שורץ?
דוד כמדומני שיהיה שם אף הוא.
הפסקה.
גולדה (שמה את מגבעתה על ראשה) במה אתה מעיֵן? – (קרבה אל השלחן.)
דוד מצאתי אותו פתוח על השלחן.
גולדה אה, זהו ספרך!
דוד (בשחוק) ספרי הראשון…
גולדה וכי מה אתה שוחק?
דוד (מתוך אותו השחוק) משונה קצת… הריני יושב כאן על גבי הדף הזה –
גולדה נו?
דוד ואיני מכיר פה כלום!..
גולדה מכל מה שכתבת? (מתחילה לובשת את הזַ’קיט שלה.)
דוד לא־כלום, גולדה, כל שורה – חידה רחוקה היא בשבילי, ואיני הולמה… ואני, אני כתבתי את כל זה! (סוגר את הספר וקם) אתּ כבר הולכת? הואילי ואעזר לך, גולדה, – (עומד מאחוריה, מושך ומתקן את הזַ’קיט על גבה) הנה הם המסרקות שמסרתי לך!
גולדה וכי מה, כלום לא כראוי המה תחובים בשערותי?
דוד רק האחד.
גולדה תקנהו, אלא שלא תסתכל היטב בשערותי!
דוד וכי מה?
גולדה (מחזירה אליו את פניה בחיוך קל) התחילה מבצבצת בי שיבה.
דוד אוי, גולדה, גולדה…
גולדה אני הזהרתי, הזהרתי בך, שלא תסתכל ככה בשערותי…
דוד (בפנים נוהרים) הבי לי את ידך!
גולדה (מושיטה לו את ידה) קחנה!
דוד (נושק את ידה, לוחצה אחר כך בשלו) הרי זו גולדה, הנאוה והחמודה!
גולדה (בשחוק קל וגאה קצת) אמנם כן הוא!
דוד (בקול יותר רם וצוהל) הנאוה והחמודה!
גולדה עמוד, דוד, – (מוציאה את ידה מתוך ידו) עוד מעט ואתה מגדיש את הסאה…
דוד (מתוך שחוק קל) כיצד אני מגדישה?
גולדה כשאתה חוזר על זה פעם שלישית… אמנם, יש הרבה קמטים גם במצחך –
דוד (מחַיֵּך) הודות לאל!
גולדה (מסתכלת בו רגע, נזכרת בדבר־מה רחוק, פולטת בשחוק קל כמעט לעצמה) הוא אשר אמרתי –
דוד (מעמיד פנים סריוֹזיים ושואלים.)
גולדה (חוזרת בקול יותר רם) הוא אשר אמרתי, דוד –
דוד מה?
גולדה נתקימה, נתקימה נבואתי! הנה באו כל הדברים אשר אמרתי…
דוד (אינו מבין עדַין לרֵעה) כל דבריך?
גולדה אשר אמרתי לפני כמה שנים: שורץ לעתיד לבוא! כך היו דברי מאז!
דוד אמנם כך, אח ואחיו…
גולדה (קוראת בקול) שורץ במהדורא שניה! שורץ השני!
דוד (מתוך שחוק קל, חרש ובפנים גלוּיִם) שורץ השני.
גולדה (כשהיא מסתכלת בו, לאט־לאט, בקול נמוך ומסֻפק) שורץ השני… ואולם קצת שונה, קצת שונה בכל־זאת…
דוד (מתוך שחוק) מגֻלח הזקן?
גולדה לא זאת…
דוד העניבה השחורה שבצוארוני?
גולדה לא היא, לא היא…
דוד (חוזר בקול רם על דבריה) שורץ במהדורא שניה! שורץ השני!
גולדה (גומרת אחריו לאט־לאט ואינה גורעת ממנו את עיניה) ואולם קצת שונה, קצת שונה…
דממה.
דוד (מוציא את מורה־השעות מכיס בגדו, מסתכל בו הרבה, מבלי שירים את ראשו) כבר צריכה אתּ ללכת, גולדה…
גולדה ואתה – כאן תשב?
דוד כן?
גולדה (פונה ללכת) את ספרך, דוד, אני משאירה כאן על השלחן.
דוד (בשחוק) לא שלי הוא.
גולדה שלך הוא! השתדל רק שלא לפתחו דוקא באותו העמוד שהיית מתקשה עליו…
דוד איך שאעלעל בו – אותו העמוד יזדמן לי!
גולדה אם כך הוא, אז הואל וקרא את היצירה היותר יפה וטובה ורעננה המונחת על שלחני תמיד, את שירת־האביב!
דוד (מתוך קידה) חן־חן לך!
גולדה (יוצאת מהר החוצה.)
דוד (נשאר רגעים אחדים על מקומו כשפניו מַפנים אל הדלת. אחר כך הוא מתחיל לטַיֵּל לאט־לאט בחדר כשהוא שוחק לעצמו. מתעכב על יד השלחן, מבטו נתקל בספרו המונח על השלחן, פניו נעשים סריוֹזיים, מניח ברכוֹ האחת על הכסא ונשען בשתי זרועותיו על גבי השלחן כשהוא שוקע כלו בספרו “שירת האביב”.)
מחזה שני 🔗
שורץ (דופק מבחוץ ונכנס, מסתכל תמה באחיו) דוד?
דוד (מרים אליו את ראשו) עדַין לא הלכת אל התיאטרון?
שורץ (מתוך שחוק קל) אני בא אל התּיאטרון כשמשחקים כבר… באמצע המחזה אני רגיל לבוא. לכה גם אתה, דוד…
דוד איני הולך היום, – ואולם צריך אתה להזדרז קצת, אחי, עוד יכול אתה לבוא ככלות הכל.
שורץ עדין אין השעה מאוחרת כל־כךְ. (מתבּונן כה וכה בחדר, בקול חרישי) גולדה איננה כאן?
דוד היא כבר הלכה –
שורץ אל התיאטרון? – (מפציר בו) לכה גם אתה, דוד… (דממה ממֻשכה. הוא קרב אל דוד, בקול נמוך קצת ולא־בטוח) רוצה אני לשאול אותך דבר־מה –
דוד שאל.
שורץ (מזדקף מלא־קומתו, משלב את ידיו לאחוריו, מסתכל בפני אחיו) נו? –
דוד פניך טובים, טובים, מאד!
שורץ (בהנאה מסֻתרת) כך?.. אך הבט־נא, הבט־נא עוד הפעם ואמֹר לי…
דוד פניך טובים עד מאד; כמעט שלא פללתי למצא אותך בכך, אחרי שלש שנים…
שורץ לא הא, דוד, סימני זקנה למשל… (כמתחנן על נפשו) לא־כלום? לא־כלום?
דוד קמעא… ואולם לאו, לאו דוקא! כמעט שלא נשתנית מאז שהלכתי מכאן… – חכה־נא, חכה־נא רגע קט – (הוא נגש ומתבונן בזקנו) כמדומה לי, ששערה לבנה מבצבצת בזקנך.
שורץ (נבהל קצת) תלשנה, תלשנה, דוד!
דוד עמוד הכן.
שורץ למה־זה צחקת?
דוד הרי שניה, שלישית – למה לך הזקן, שורץ? גלחנו ולעזאזל!
שורץ אני ירא…
דוד מפני מה?
שורץ (ממשש בשתי לסתותיו, משני צדי זקנו) לחיי שפו וצנמו במקומות אלה… והשנית – נוּ…
דוד מה? מה?
שורץ (מודה מתוך בישנות) אמנם, אין אני רוצה שתקפוץ עלי הזקנה, אלא אין את נפשי שיהיו לי פני עלם ממש…
דוד פני עלם ממש לא יהיו לך אפילו לכשתחפץ… עמוד הכן: הרי אחת, שתים – בבת־אחת!
שורץ עכשו את השלישית.
דוד את השלישית – (מחפש בזקנו) פני עלם לא יהיו לך עוד, לא לך ואף לא לי…
שורץ (בראש זקוף למעלה כשסנטרו נתון בידי דוד) מה אתה מדבר שם לעצמך?
דוד (חוזר על הקודם) לא לך ואף לא לי – ( תולש) הרי היא כאן!
שורץ תן אותן לי, על ידי…
דוד מנה וקח.
שורץ רק שתים אתה מוסר לי – והיכן היא השלישית?
דוד ודאי נשרה מידי, – וכי למה היא לך?
שורץ רק שלא תהא מונחת כאן על השלחן, רחמנא ליצלן. (מסתכל ומחפּש על פני כל השלחן) ראה־נא, ראה, הרי היא על ספרך, דוד, על שירת האביב.
דוד מה אתה סח? כלום שם היינו עומדים?
שורץ (תופש את השערה בידיו) ראה־נא, ראה, ארכֻה היא! שערה ארֻכה ולבנה… (נוהר מגיל) משלה היא דוד, משלה…
דוד של גולדה?!
שורץ מדוע אתה תמה כל־כך?
דוד ואתה אינך תמה כלל?
שורץ קצת, קצת… (מגחך) אני בקשתי את שלי – והנה…
דוד כמדומה לי שאתה צוחק? –
שורץ (מבֻדח בדעתו) וכי מה אתה סבור, דוד, הגיעה גם שעתה… לפי ראותך אתה – כמה שנים אתה מוֹנה לה?
דוד (נרגז, אלא שהוא מתאפק ושואלו עוד הפעם בטון קר) כמדומה לי שאתה צוחק?…
שורץ וכי מה? אצלי נמצאו היום שלש, זו אחר זו… תהא, לכל־הפחות, גם אחת משלה…
דוד חפּש, חפּש, אפשר שתמצא עוד אחת משלה!
שורץ (כשהוא גוחן על גבי השלחן ובוחן בעיניו כה וכה) בלי כל ספק, – כֻּלנו מזקינים…
דוד לא כאן, שורץ, לשוא אתה מחפש אותן במקום הזה!
שורץ והיכן אני צריך לחפש?
דוד באותו מקום שמצאת שם את הראשונה, על פני הספר, על פני שירת האביב.
שורץ שערות שהתחילו מלבינות ונושרות – הרי הן נושרות בכל מקום.
דוד לא אצל הכל
שורץ אצלי הן נושרות בכל מקום.
דוד הנה כי זקנת!
דממה כבדה.
שורץ (נופל ברוחו, מתעודד קצת, קולו יבש, אך יוצא מלבו, כמגלה תקוה יחידה אחרונה) רוצה אני, דוד, לדבר היום עם גולדה… –
דוד על־דבר־מה?
שורץ (בשחוק קל ובישני) על־דבר ענין של “נכבדות”…
דוד אֵחרתּ! אחרתּ את המועד, שורץ!
שורץ וכי מה?
דוד היא כבר אוהבת.
שורץ אותך?
דוד את שירת האביב היא אוהבת.
שורץ אותך!
דוד (מראה לו על הספר שעל השלחן) את שירת האביב, בתוך דפּיו מצאת את שערתה הלבנה… נאמנה היא לאהבתה, שורץ! גם לך וגם לי לא תהיה עוד…
שורץ לקובץ שיריך? –
דוד הה, כמוך, כך גם היא לא הכירה עדין טעותה –
שורץ איזו טעות?
דוד מאמינה היא עדין כמוך, ששירת האביב הלזו שלי היא, ספר שירי הוא! והרי היא מחפשת את הֵדם בקולי, בפָני היא מאמינה למצא את פשרם ולקרא את המשכה של שירת האביב – אותה הטעות! אותה הטעות!
שורץ השירים הללו לא שלך הם?
דוד (נזכר, מתוך חיוך קל וחולף, ומוציא מתוך צלחתו פסת־ניר כתובה) היש את נפשך לשמוע?
שורץ קרא, קרא, במטותא… שיר! כמדומה לי שאתמול בלילה כתבת אותו?
דוד אתמול, בלילה – סימן רע, שורץ…
שורץ במה?
דוד שהחלותי שוב לכתּב שירים בלילה, כלפנים, לשנת השבע עשרה…
שורץ מה כתבת, דוד?
דוד (בחצי־קול) אביבית!… הרי לך עוד סימן רע אחד.
שורץ (מתוך התענינות וקרת־רוח) קרא־נא, קרא.
דוד (קורא בהרמת הקול ובתנועת חיים מעֻשה) “ושוב אנכי ממתין לאביבי!” – חא־חא־חא!
(פורץ בצחוק כשהוא קורע במנוחה את פסת הניר ומשליך את הגזרים ארצה.)
שורץ מה אתה עושה, דוד, מה אתה עושה! כל־כך יפה היא ההתחלה… (שח לארץ לאסֹף את הקרעים.)
דוד הרף מזה, שורץ, אל תגע בם, ואל תרים אותם מעל הארץ, יש לירא מפניהם יותר מאשר מפני שערות לבנות…
שורץ (מצרף שני קרעי־ניר זה לזה) הרי: “ושוב אנכי ממתין לאביבי!” –
דוד זרוק! זרוק! אם אתה רוצה דוקא, אספר לך על־פה, מה שכתבתי להלן. (מסתכל בו מתוך שתיקה. בשחוק קל) ושׁוב, כפי שאמור כבר למעלה, אנכי ממתין לו לאביב… שמש אביבי זרח עלי, הוציא פרחים לרגלי מן האדמה, פרחים חיים רכים ורותתים, ורוחץ אותם בתוך קרנים, בתוך קרנים… (קורא בהטעמה) גם אני, הריני אחד הפרחים, גדלתי בתוך טללים ומתוך זהרי שמש האביב!.. – ואחרי הדברים האלה, שורץ, הוספתי עוד שורה אחת: – האח, כמה צעיר אנכי! כמה צעיר אנכי! – שתי פעמים זו אחר זו. להלן אני כותב, בחרוזים, כמובן, על־דבר האהבה בת־האלֹהים שצוד צדתני:
צוד צדתני האהבה –
צַמָּתָהּ,
עֵינֶיהָ –
שורץ (מקשיב־מקשיב, בולע כל מלה ומלה מדבריו של דוד, ואינו מרגיש בקרעי הניר אשר צבר, הנופלים אחד אחד מידו על הרצפה.)
דוד (בטון של דיקלמטור)
לִי כָתְבָה הַיָּפָה:
חֲכֵּה לִי בַגַּן!
– מכַונת היא לשעה של בין־השמשות… עם כלות היום, כמובן, אני יוצא אל מחוץ לעיר; נגוהות המערב הלוחשות מכּות אותי קצת בסנוֵרים, ואני הולך, הולך לקראת אָשרי ושר לי כל שעת הליכתי: האח, כמה צעיר אנכי!
שורץ (בהתענינות רבה) ואחר כך?
דוד (קורא בהטעמה)
לְבָנָה חִוֶּרֶת,
כּוֹכָבִים חֲרֵדִים,
הֵם הֵמָּה שֶׁרָאוּ,
הֵם הָיוּ הָעֵדִים…
(הריהו מתעורר לפתע ומשנה את הטון) רַוָּק זקן שכמותך, היאך זה לא יבוש לשמוע את כל הדברים הללו!
שורץ (נבוך קצת) מה היה לך, דוד?
דוד רַוָּק זקן שכמותך! הן זהו הסימן היותר גרוע… אמנם, יש מתיקות רבּה בשירי זה, אלא לפעור כך את הפה לא היית צריך! (רואה בצלחת בגדו של שורץ איזה ניר לבן מבצבץ) מה יש לך כאן בכיסך זה?
שורץ שוֹקוֹלַדה.
דוד מן המתוקה? הבה גם לי!
שורץ (מוציא את הצרור הקטן ונותן לו כמה חתיכות של שוֹקוֹלדה.)
דוד (טועם ומחזיר לו את השאר) מתוקה היא יותר מדי, – כיצד אתה אוכל שוקולדה זו!
שורץ אני קונה לי היום רק את המתוקה.
דוד (מסתכל בו, מתוך שחוק) אין אני כמותך בכל־זאת!
שורץ מי היה אומר כך לכתּחלה?
דוד גולדה.
שורץ וכי מה אתה סבור, דומים אנו במקצת זה לזה.
דוד (נזכר בדבריה של גולדה ושוֹנה לו לעצמו) שוַרץ במהדורא שניה, שוַרץ השני… אלא ששונה, שונה קצת בכל־זאת…
שורץ (בשחוק קל) בלי שוקולדה מתוקה… הנה כאן אתה נשאר, דוד, ואני – הריני הולך. (פונה ללכת.)
דוד (קורא אחריו שישוב) שורץ!
שורץ מה?
דוד ובכן – עוד תבוא הערב לכאן?
שׁורץ הה, ואני הן כבר אחרתּי!…
דוד לבוא אתה יכול בכל־אֹפן, לבוא ולראות –
שורץ מה?
דוד כיצד היא יושבת על־גבי שירי.
שורץ (מביט דומם לשלחן.)
דוד על־גבי שירי הקטנים והקלים, פרי־עטי הראשון!…
שורץ הם ישרו בעיניה מאד, יודע אנכי.
דוד על־פני שירי הללו נושרות שערותיה הלבנות…
שורץ ובכל שעה שאבוא אני מוצא אותה יושבת עליהם?
דוד: בכל שעה שתבוא! כי נאמנה, נאמנה אהבתה. והיא עצמה – כמה צעירה היא עדַין! חזור מדבריך, שורץ! עדַין היא צעירה!
שורץ (בשחוק־עצבת קל) היוצא מדבריך – שגם היא אינה דומה לי במקצת… (לאחר דממה קלה, ברוח נופלת) האמנם, כל־כך לא טוב הוא, דוד, להיות דומה לי?
דוד (בשנאה גלויה) לא טוב.
שורץ משום מה?
דוד משום שזקנת!
שורץ זקנתי?
דוד ואינך רוצה למות!
שורץ (נרתע קצת לאחוריו) אָה! איני רוצה… (בקול יותר חזק) אני את מות הכל אבשר, את מות הכל! (מתוך הכרה פנימית) אני אחיה על־פני כלכם!… (חִור ורותת) אני חי על־פני כל!
דוד אתה חי על־פני כלנו – (מחבקו בזרועותיו, כשהוא מתאפק שלא לפרץ בבכי) אחי, הוי אחי הזקן!
שורץ הנח לי, הנח לי… (משתחרר ממנו) רואה אני שקשה לך, אחי… (בשחוק קל ומר על שפתיו) רוח נכאה זו – גם זה לך ממני… ואולם זה יעבור, בעוד שנה, שנתיים…
דוד (לא ירפה ממנו, מסתכל בו מתוך עצב) זה יעבור.
שורץ (בטוח) כמו אצלי! – לך הביתה, דוד, ושכב; את המנורה לא תכבה בשכבך, תהא המנורה דולקת עד בואי… (יוצא החוצה.)
דוד (נשאר על מקומו כשהוא תומך את ראשו בשתי ידיו, נזכר וקורא בקול רם) שורץ! שורץ!
שורץ שב.
דוד (בשחוק קל ומאֻנס) לא הבינותי אותך במקצת… כמדומה לי שהיית מנחם אותי?
שורץ (בחמלה) קשה לך, דוד, ואולם זה יעבור.
דוד ובכן, הרי אתה מנחמני? (נרגז קצת) ומה יעבור?
שורץ אותו השעמום הגדול…
דוד היאך? כיצד אתה קורא לו?
שורץ השעמום הגדול... מדוע אתה מעוה את פניך?
דוד השם אינו מוצא חן בעיני!
שורץ השעמום הגדול –?
דוד שסופו לעבור?
שורץ אמנם עכשו אין אתה מאמין בנס זה. ואולם הוא יתרחש, דוד… בבקר־לא־עבות אחד, ואתה נעור מתוך שנה עמוקה, והשמש צוחק לך בחלון, לא שמש צעיר של־שחרית, עם הארגמן הרך שעל שפתיו, אלא שמש צהרים, שמש נכון ויוקד!
דוד שמש נכון ויוקד!
שורץ גם זה לא מצא חן בעיניך?
דוד חלילה… אתה ודאי שהיית רוצה לומר: “הכל מתחיל מחדש!” חיים חדשים מתחילים!
שורץ (בצחוק־עצבת קל) הכל מתחיל מחדש? לא זה… את זה לא אמרתי… אמנם בשיר אפשר לומר גם את זה. ואולם אני איני מדבר גבוהה כל־עיקר; דברִי הוא פשוט: נעורה בלבו של אדם האהבה הבוגרת של החיים.
דוד נוּ?
שורץ ורק אז, כשבגרו גם רגשותיו וגם מחשבותיו של אדם בשביל עולמו של הקדוש־ברוך־הוא, רק אז הוא מוצא שֵם נכון לעברו.
דוד “השעמום הגדול”!
שורץ אין הוא מוצא חן בעיניך, ידעתי… לעת־עתה אין אתה יכֹל להסכים לי.
דוד לעת־עתה דוקא?
שורץ עתה יש לך שם אחר, שם אחר לגמרי, ידעתי…
דוד איזהו?
שורץ השעמום שאין לו סוף… שאין־לו־סוף!
דוד (מסתכל בו מתוך צחוק.)
שורץ (שב לאט־לאט מדבריו, אחרי דממה קצרה ובקול נמוך קצת) כפי שאני רואה, דוד, יש לך שם מיוחד לגמרי בשביל אותה הרוח הקשה המכבידה עליך?
דוד (בחשאי, כמכסה סוד) יש לי…
שורץ מאמין אני, שאין הוא רע וקשה משלי?
דוד מה אֹמר לך, אחי?… מוטב שלא נדבר על זה כלל… גם אתה לא היית צריך לגלות לי את שני השמות הללו; הוי, מה עשית לי, שורץ, כי נטלת ממני היום חזון־יקרות אחד שהיה חי רבות בלבי!
שורץ הַינו?
דוד הבה ואדבר אתך הפעם בלשונך אתה… בשנים האחרונות הכרתי בך איזו חולשה לדברים שבמליצה.
שורץ אתה אמור לי מה נטלתי ממך היום?
דוד חזון־יקרות אחד… בדרך־מליצה אגיד לך, בכדי שלא אצטרך לשנות לך את הדבר פעמים: עוף שחור היה לי, כנפיו ארֻכּות וקודרות ופורשות עצבת, ותבוא ותכרת את הדרת כנפיו הקודרות. עכשו – הרי הוא שקוע כלו בתוך הבצה וראשו השחרחר מבצבץ, ראש רפה וקטן מאד… אוי לי, משנגדעו כנפי העוף השחורות נעשה עלוב שבעתים!… – אמור נא לי, שורץ, האמנם כל אותם תורי הסתו, כל אותם החרפים שהיית יושב כאן, אצל גולדה, אותה הדומיה שלך, שכּל החדר נתמלא ממנה, ספיקות־הכפים החשאיות, אותן הנקישות בשמשות החלון האפלות בלילות סגריר, – כל אלה, האמנם לא היו אלא שעמום, שעמום שאין־לו־סוף בלבד?
שורץ עכשו שֻנו פני הדברים לגמרי –
דוד ידעתי, ידעתי – הנה כי כבר קראת להם שֵם אחר: אותו השעמום הגדול שעבר!
שורץ משום –
דוד (משסע אותו בדבריו) ידעתי! ידעתי! – שמש זה של צהרים!
שורץ (גומר אחריו) השמש הנכון והיוקד… אינך מאמין לי?
דוד אני מאמין לך, מאמין לך… ואולם סלח לי, סלח לי, אם אודה על קצת גֹעל־נפש… כבר הכל פשוט בעיניך יותר מדי… אוי לי, אותו העוף השחור – כנפים היו לו!…
שורץ הרי אתה מתכַּון לי?
דוד בזכוּת מליצתי הצלֵחה הזאת הלא תסלח לי, אחי… ואולם רוצה אני לשאל אותך עוד דבר אחד.
שורץ מה?
דוד אתה, ודאי, שמעולם לא נשקת לגולדה בשפתיה?
שורץ רק בכפות ידיה ובשערותיה…
דוד ואת שפתיה, שורץ, אינך יודע, את עדנת שפתיה!… ואתה, כמדומה לי, אהבת אותה לפנים?
שורץ אהבתיה, דוד, וגם עכשו אהבתיה. אחת היא לי…
דוד האָהבה גם אותך?
שורץ זה כבר – אפשר, זה כבר… בתחלת סתו אחד, זוכר אני, אתה עדַין לא היית עמדי כאן, נשקה לי חרש בראשי –
דוד (מתענין) מתי?
שורץ אתה עדין לא היית עמדי כאן.
דוד ואולם איך זה, איך זה היה הדבר? (מסתכל בו קצת תמה) כיצד הגיעה לראשך – ואתה הן גדול הנך ממנה הרבה?
שורץ אני ישבתי…
דוד אֲהַא!
שורץ זה היה בלילה, בשעה מאוחרת, אני ישבתי על יד החלון והיא קרבה אלי, שחה ונשקתני חרש בראשי וחרש־חרש קראה: שורץ שלי! שורץ שלי!…
דוד ואתה?
שורץ אני ישבתי על יד החלון, כשראשי מוּרד ומונח על ידי… באותם הימים הייתי יושב כך.
דוד ולא קמת, לא לקחת אותה בזרועותיך, ולא אמרת לה כלום?
שורץ הה, אז, באותם הימים… בימי השעמום –
דוד הרף, הרף, שורץ!
שורץ (גומר את שלו בצער) הה, באותם הימים – כלום אפשר היה לי?…
דוד חוס נא עלי ואל תדבר עוד באזני על־דבר “שעמום” זה, שאיני יודע אותו כלל. לא שלט בי אותו שעמום מעולם. – וראה־נא, ראה, מה ביני לבין אחי! גולדה זו – לא היא היחידה שהיתה לי, ואני את עדנת שפתיה ידעתי… ואולם כפי שאני מכיר מספורך, היתה טועה בך לכתחלה כמו שטעיתי בך אנכי. ואין כל פלא: (מחַקה אותו) בימים ההם היית יושב כך, ראשך מורד ומונח על ידיך… (מוריד את ראשו, כשידיו שלובות על חזהו. רגע של דממה.)
שורץ (מניע ראשו, מתוך עצבת) אוי לה, לעלובה זו, לגולדה!
דוד זה מהו?
שורץ עלובה זו… הנה אמרת שלא היא היחידה שהיתה לך, הוי, אתה לא אהבת אותה כמוני מעולם.
דוד אהבתיה, שורץ, הייתי בוכה בלילות מתוֹך אהבה…
שורץ ועזבת אותה בכל־זאת.
דוד הוי, לוּ הייתי דומה לך, לכל־הפחות, במקצת, ולוּ חלק לי אלהים מעט מאותו השעמום –
שורץ וכי מה היה אז?
דוד שנים דברים: אני לא הייתי עוזב אותה כדי להדבק לפעמים בנפשות חיות וקלות אחרות, והיא – ודאי שהיתה מתחילה לשנוא אוֹתי בכל לבה –
שורץ בשל־מה?
דוד בשל מעט השעמום, אחי…
שורץ אמנם, אינך דומה לי גם במקצת…
דוד אף לא במשהו!
שורץ ואהבתה שמוּרה לך נצח?
דוד אפשר, שלאו דוקא…
שורץ מדוע?
דוד מפני סבה אחרת לגמרי… גם אתה, כמדומני, מצאת בי דבר־מה קשה וכבד?
שורץ דבר־מה אני חש בך, דוד, אלא שלא עלה בידי למצא אותו דבר…
דוד ובכן אך לשוא נחמתני?
שורץ (נד לו, בחֹם) קשה לך, קשה לך, דוד.
דוד (בוחנו, מתוך שחוק קל) אתה נד לי, אחי, – על גולדה, ודאי, בוכה בך לבך הרבה יותר.
שורץ אמנם, כן הוא… אף־על־פי שאיני יודע שַׁלָּמָה. –
דוד על שזרקה בה שיבה?
שורץ אכן!…
דוד אי, שורץ, אני מוצא בה אסון אחר שאין רע ממנו –
שורץ איזה?
דוד שהיא ככה צעירה, ככה צעירה… השחרות עם שערות השיבה ואותו הזכרון הנפלא!… ככה היא זוֹכרת אותי, את הנער, ואינה רוצה לשכוח אותי… (סופק את ידיו מתוך יראה) אוי, אוי, כשֶׁיִוָדע לה –
שורץ מה?
דוד (בחצי־קול) כשיודע לה אותו הדבר הקשה שאינו סר מעלי… (בשחוק־קל מעֻשה) אמנם, תמוה קצת, שורץ, – הרי באמת היית צריך להסב אליך בשנים האחרונות את לבה – שמש זה של צהרים!
שורץ (באֹפן אינסטינקטיבי, ממלא אחריו) השמש הנכון והיוקד – (מתוך יראה שמא יכזיבוהו) הַכָּרָתִי!
דוד (מסתכל בשעונו) לֶךְ־לךָ, לֶךְ־לךָ, הנה אחרתּ את האקט השני… ואולם אם רוצה אתה דוקא, אני יכול לגלות לך לפני לכתך גם את שלי, כלומר, את השם של אותו הדבר הקשה שאינו סר מעלי… (בשחוק קל) גם לי יש שֵם.
שׁורץ (בהתענינות רבה ובקצת פחד) מָהו?
דוד (בקול רפה מאד) הַהַמְתָּנָה.
שורץ (אינו מבין, בחשד) ההמתנה?
דוד לזה שצריך לבוא… (משנה פתאם את הטון) הנה החלות לתת לי לבָנים שתי פעמים בשבוע –
שורץ אָה, כך יפה, דוד; בשנים האחרונות אני מחליף את הלבנים לימים יותר תכופים.
דוד כלום לא תעברך צנה בכל פעם שאתה שם עליך את הלבנים שאתה מוציא מתוך הקומודה?
שורץ צנה קלה…
דוד (בקול נמוך) כך אמרתי גם אני… נעשה לו לאדם קל וקר ואור עולה במוחו –
שורץ אור!
דוד (מתוך תעלומה) והוא מתחיל מרגיש משהו מן המות.
שורץ חדל מזה, דוד!
דוד (בקול רם) עם כל זוג וזוג של לבנים, שאני שם עלי, אני נזכר במות!…
שורץ דוד…
דוד רואה אני שהדבר עושה עליך רֹשם, – הרי אתה רוצה להמם אותה, את המחשבה הלזו, להכותה בהרמת קול גרידא. רבים קורצים מתוך יאוש בעיניהם, עושים כל מיני העויות, סופקים כף… ואולם כל אותו הענין אינו נתפס אלא מתוך שתיקה וצנה קלה: עומד אתה לכאורה במנוחה – אהא, ואור עלה במוחך!… (נכנס לתוך דברי עצמו) לך־לך, שורץ, המחזה הולך ועובר!
שורץ חולה אתה, דוד… (מתוך פחד ובקול נמוך) שמא הכתם הזה שעל רקתך? –
דוד לא הוא… (מוציא מכיסו קונטרס קטן של ניר־פוך, תולש עלה דק אחד ומעבירו על מצחו, בצחוק עצב קל) כבר אינך מכיר! הן זהו אותו הדבר הקשה והכבד –
שורץ שאינו סר מעליך?
דוד המאיר את מוחי.
שורץ ההמתּנה?!
דוד לֶךְ־לךָ, שורץ, הרי אתה מאחר את האַריאָה היותר יפה של האקט השלישי.
שורץ (רוצה ללכת, אלא שאינו יכול למוש ממקומו.)
דוד (בצחוק קל) לֵך, לֵך. אני, ודאי, אהיה בבית בשעת שובך.
שורץ אוי, דוד…
דוד (באותו הצחוק) והמנורה תהא דולקת…
שורץ לא הא, דוד… רוצה הייתי רק להגיד לך –
דוד מה?
שורץ אצלי היא איננה, איננה…
דוד מי?
שורץ זו שלך… ההמתנה –
דוד אתה הן חיֹה תחיה על פני כלנו!
שורץ כך נדמה לי…
דוד היודע אתה מאין זה לך?
שורץ מאין?
דוד זהו השעמום הישן שלך, שלא ירפך.
שורץ שקר הדבר! הוא כבר הלך לו… כעשן חלף הלך לו!
דוד זהו, זהו! הוא כבר נקלט בדמיך, והרי הוא, שעמומך, מטפטף עכשו טיפין־טיפין מעיניך יחד עם עליצות־החיים שלך… והואל־נא ואמֹר לי: הפְרַק החדש שלך מָהו? ושלש חליפות הבגדים? ארבעת הכובעים שלך?
שׁורץ וכי מה?
דוד ואתמול בלילה, שורץ –? (מרים את ידו לראשו) אוי, אוי!…
שורץ מה היה אתמול בלילה?
דוד ראיתיך שוכב ומפהק מתוך שנה.
שורץ (מבֻיש וכועס) אבקשך, דוד, לבלי גשת עוד הפעם אל מטתי כשאני ישן…
דוד לא אוסיף, לא אוסיף – (בקצת פחד) כי אפשר שאראה את זה עוד הפעם… מתוך שנה! (מתוך שנה!)
שורץ (נבוך ונבהל קצת) כלום סמן רע הוא?
דוד לא־כלום… זהו השעמום, אחי! ודומה הוא כאלו גולדה גוחנת עליך ואתה יושב וראשך מוּרד ונתון לתוך ידיך. (בקול עצב מעֻשה) באותם הימים היית יושב כך!…
שורץ (מתוך חרטה, כמדבר אל־עצמו) לוּ נתרחש לי נס כזה היום!…
דוד (דוחפו אל הדלת דחיפה קלה, מתוך צחוק) לך־לך, כבר אחרתּ, אחרתּ!
שורץ (ממהר, מבֻלבל קצת) את האַריאָה –
דוד (ממלא אחריו וקורא) את האריאה מן האקט השלישי!
שורץ יוצא.
דוד (נשאר רגע על מקומו ופניו העצובים והצוחקים מָפנים כלפי הדלת. אחר כך הוא מתחיל פוסע אחת הנה ואחת הנה בחדר, עומד על־יד פתח הפרגוד הפתוח ומסתכל לתוכו.)
מחזה שלישי 🔗
גולדה (באה מן הרחוב, פושטת מעליה מהר את הזַ’קיט) למה־זה אתה מסתכל, דוד, במקומות אסורים?
דוד (מסב אליה את פניו) גולדה! כל־כך מהרת לשוב!
גולדה (אינה מסירה ממנו את עיניה, בשחוק קל) רוצה הייתי לבוא עוד קודם, אלא שלא נתנוני, לא נתנוני… לא אגיד מי ומי עצרני. – להיכן זה היה ממהר אחיך מר שורץ?
דוד (בחיוך קל) נפגשתם בדרך?
גולדה הוא עבר על־פָּנַי ולא ראני.
דוד אָה, אחי ודאי הזדרז אל האקט השלישי.
גולדה הנה כי כן! חבל, כי אֵחר אריאה יפה מאד
דוד (מצטער מתוך שחוק) וַי… וַי… את האריאה מן האקט השלישי!
גולדה האם ככה השתוקק לשמעה?
דוד הגיעי בעצמך, גולדה, מהי האריאה מן האקט השלישי לאחי!…
גולדה וַא!
דוד כל־כך נחפז היה, שלא הרגיש בך!
גולדה הוא היה מרגיש בי בלי שום ספק –
דוד כיצד?
גולדה לא חפצתי בזה אנכי…
דוד הנה כי נטית בודאי הצדה?
גולדה עד שיעבור… (מסתכלת בו רגע ופניה חיים וצוהלים. אחרי שתיקה קצרה) ראה, ראה, דוד, אני עוד אנשא לאיש בעבורך!…
דוד (איננו מבין, מתפּלא) בעבורי?
גולדה בעבורך! בעבורך! (מוסרת לידו את מגבעתה) הניחנה, דוד, שם מאחורי הפרגוד.
דוד נכנס עם המגבעת בידו אל מאחורי הפרגוד
גולדה (קוראת לו בהרמת קול) שים אותה על־גבי המטה! (דבר־מה נופל שם, מאחורי הפרגוד, לארץ.)
דוד (מאחורי הפרגוד) וי, וי!…
גולדה (ממהרת אל הפרגוד, מקפּלת אותו ופותחתו למחצה) מה־זאת נהיתה כאן? – אוי, אוי, מה־זה עשה! זו תבת־הפוך שלי! כל הפּוך שפוך לארץ!
דוד (כאובד עצות) זהו תמיד ענשם של בני־אדם שאינם שומעים בקול טובים וחכמים מהם…
גולדה בודאי, בודאי!… ואני הרי אמרתי: על־גבי המטה שים אותה! על־גבי המטה!
דוד ואני, אמנם, לא חפצתי לשמוע בקולך…
גולדה מדוע?
דוד הן לא יכולתי להניח את מגבעתך על־גבי מטתך…
גולדה מפני־מה?
דוד רוצה הייתי לשבת עליה קמעא בעצמי…
גולדה (מתמרמרת מתוך שחוק) על מטתי? כלום רשאי אתה? ואישי – הוא מה היה אומר לזה?
דוד ודאי שהיה מגרשני.
גולדה לאו דוקא! הוא לא היה יודע מזה כלום, ואתה היית יושב ויושב… אוי, דוד, כמה הייתי מרמה את בעלי! – בוא ונשב אל השלחן! (קרבה אל השלחן.)
דוד (נשאר מאחורי הפרגוד.)
הפסקה.
גולדה מה אתה עושה שם?
דוד הריני יושב על מטתך.
גולדה ואותי אתה משאיר כאן לבדי?
דוד (יוצא מאחורי הפרגוד ופניו מאירים, נגש ויושב אצלה, פושט אליה את ידו לקחת את שלה.)
גולדה (קמה ושולבת את ידיה לאחוריה) איני רוצה…
דוד (קם גם הוא) וכי מה, אין אתּ רוצה?
גולדה גם על מטתי אינך צריך לשבת…
דוד מדוע?
גולדה משום שאין אתי זה, שאני צריכה להעלים ממנו את הדבר.
דוד (תמה) מה?
גולדה (בצחוק קל) אין מי שיגרשך, דוד…
דוד (צוחק אף הוא) זהו! ולוּ היית, גולדה, לאיש?
גולדה אה, אזי הכל מֻתּר לך… הכל!
דוד גם הישיבה על מטתך?
גולדה עוד הרבה יותר מזה.
דוד גם לאחוֹז בידיך ולמשוך אותך אלי? –
גולדה עוד הרבה יותר מזה.
דוד (הולך וקרב אליה, מתוך עליצות גלויה) ולנשקך בשפתיך, בשפתיך?
גולדה (מתרחקת ממנו אחורנית) גם זה, גם זה, דוד!
דוד (נשאר על מקומו, מתוך שחוק) הוי, הוי, ככה חוטאת היא נשמתך, גולדה!
גולדה ואתה לא ידעת?
דוד מדוע־זה את רוצה לרמות ככה את אישך?
גולדה משום שאוהבת אנכי איש אחר…
דוד איש אחר –
גולדה הצעיר ממני לימים… צעיר כל־כך! צעיר כל־כך!… אל הראי, דוד, נתיצב־נא אל הראי! (שניהם מתיצבים זה בצד זה ומסתכלים בראי) ראֵה־נא, ראה –
דוד מה?
גולדה לא־כלום, לא־כלום… רוצה הייתי למלט מפי דבר־מה שלא מחכמה!
דוד (קרב אל הראי) הרואה אתּ, גולדה?
גולדה אוי, אוי, רבים הקמטים שבמצחך מאשר במצחי!
דוד במצחך אין גם־אחד.
גולדה אך מי מאתנו הצעיר לימים?
דוד (מסתכל בראי מתוך שתיקה.)
גולדה עתה תאר לך את זה, דוד: (מראה על הראי) שנים אלה מתחילים לשחק משחק־אהבה… (מתרחקת מאצל הראי)
דוד הנה נמלט דבר זה שלא מחכמה מפיך!
גולדה ואולם משחק־אהבה שכזה לא מחכמה היה בודאי…
דוד מדוע אתּ מתרחקת מעלי?
גולדה (בחשאי, מתוך צער ונואשת) הוי, לוּ אפשר היה לה לאהבתי שלא תהא מגוחכת…
(שחוק קל חולף על שפתיה) הרי אני באה עוד הפעם לידי הרהורים זרים… ראֹה תראה, דוד, שעוד אנשא לאיש בעבוּרך.
דוד האמנם?
גולדה ומאחורי כתפו של אישי אבוא אליך… פנים אחרים יהיו לה אז לאהבתי.
דוד פנים אחרים?
גולדה החטא הגדול עולה בינינו ומכסה על־פני כל! (דממה כבדה וממֻשכת.)
דוד (בעצב) מדוע לא כתבת לי, גולדה?
גולדה לאָן?
דוד אל הארצות הרחוקות.
גולדה לא כך שאלתּ –
דוד כיצד אני צריך לשאל?
גולדה “– מדוע לא עניתיני?” –
דוד לא ענית לי, גולדה, על מכתבי?
גולדה משום שהיית כותב בהם דברים בעלמא ולמעני דוקא…
דוד (קם ממקומו ומביט בה תָּמה.)
גולדה למעני דוקא!
דוד (בקול קשה קצת ויבש) מדוע לא ענית לי על מכתבי?
גולדה על מכתביך? (בקול רם) נודע לי שהמכתבים הללו לא שלך היוּ!
דוד (ביהירות) מה עשית עמהם, גולדה?
גולדה הִשוֵיתים…
דוד מה?
גולדה רוצה הייתי למצא במכתביך דבר־מה המיוחד להם ועוד לדברים משלך – והשויתים…
דוד אל מה?
גולדה ראשית דבר השויתים אל ספר שיריך זה שנתת לי לפנים –
דוד (חוטף מעל השלחן את ספרו) אל שירי אלה!
גולדה ואחר כך עוד אל דבר אחד… ואולם אבקשך: הנח־נא בטובך את הספר על־גבי השלחן.
דוד אל מה השוית אותם עוד?
גולדה לאלה של פַּיָּה… גם לה היית כותב לפעמים…
דוד שתי פעמים. לפני שנתים… ושני מכתבים.
גולדה לא יותר. שני מכתבים מלאים חיים ועליצות…
דוד (בקול נמוך) ואליך, גולדה, מה הייתי כותב אליך?
גולדה כלום יודעת אנכי?…
דוד (מתוך צער בחשאי) לא תזכרי עוד.
גולדה זוכרת אנכי היטב.
דוד הגידי!
גולדה (בדברים ממשכים) על דבר ההמתנה מתוך אֵימה.
דוד (שחוק קל נראה על פניו).
גולדה מדוע אתה צוחק?
דוד (מתוך צחוק) הוי, מה שאדם עלול לומר בשעה שתנוח עליו הרוח…
גולדה (נעלבת ובלב נופל) מדוע כתבת לי מכתבים כאלה, דוד?
דוד ואיזו מכתבים הייתי צריך לכתּב לך?
גולדה מלאים חיים ועליצות.
דוד כאותם אשר לפַיה?
גולדה (מבישת ומאדימה קצת) כלום אי־אפשר היה?
דוד לכתּב לך דברים בעלמא?
גולדה כך אמרתי אָני!…
דוד (בשחוק קל) אמנם כך אמרת, אלא שהחלפת במובן אחד את סדר הדברים… – כמה מכתבים קבלת ממני, גולדה?
גולדה עשרה.
דוד עשרה מכתבים!
גולדה במשך שלש שנים…
דוד עשרה, עשרה… ופַּיה רק שנַים… – עכשו שימי אל לבך, גולדה: אמת של שנים ואמת של עשרה – איזו מכריעה? – מה שלומה של פַּיה?
גולדה כבר נשאה לאיש.
דוד כך?… – מדוע ככה תסתכלי בי, גולדה? תמהה את?
גולדה איני מאמינה לך עדין גם עכשו בדבר המכתבים…
דוד (בשחוק עצב קל) מה־טוב ומה נעים!… להסתיר ממך דבר־מה לא יתנני לבי, ואולם אם לא תאמיני לי אחרי כל אלה – אני שבע רצון מזה.
גולדה מדוע?
דוד משתתחילי להאמין בזה – אז… אני ירא, ירא – (עוצר בדבריו.)
גולדה מה? מה?
דוד שלא אמצא עוד חן בעיניך, ותרחיקיני מעליך…
גולדה מתוך אהבה, (כמדברת אל עצמה) היֹה לא תהיה!… ואולם אמֹר לי, אמֹר לי, דוד, מדוּע כתבת את כל אלה רק לי, רק לי?…
דוד בעבוּר אמונתי הרבה, גולדה…
גולדה (מסתכלת בו נבוכה, חוזרת על דבריו לאט־לאט) בעבור אמונתך הרבה –?
דוד ועוד בעבוּר דבר־מה… הלא תסלחי לי? –
גולדה (נגשת אליו ולוחצת את ידו מתוך ידידות חמה) אמֹר, דוד!
דוד שפתיך, אלו שפתיך…
גולדה (מוציאה את ידה מתוך ידוֹ.)
דוד לפני שלש שנים נפרדתי מעלָיִךְ –
גולדה (מורידה קצת את ראשה ונזכרת, כמדברת אל עצמה) ברגעי הפרידה…
דוד נשקתִּני ואני נסעתי. – ובעיר הנכריה הראשונה התחילה דוברת אלי מתוך לבי אמונתי הרבה –
גולדה (בקול נמוך וחרד) אֵלַי?
דוד (מתוך גיל והתפעלות גם יחד) אל גולדה זו ששפתיה קרות כל־כך וטובות –
גולדה (בתרעומות, כמעט שפורצת בבכי) וּפַּיָּה זו וכל אותן הנערות?!… (מתאוששת ומכסה את פניה בכפות ידיה) לא זה, לא זה הייתי רוצה לומר לך… (הופכת קצת את פניה לעבר אחר, עלובה, בקול נמוך ומוכיח) לא היית בא אלי כלל, לא היית בא בעת האחרונה, לפני נסעך מזה, כמו בימים שהיו…
דוד הייתי בא אליך תמיד.
גולדה עם חבר הנערות ביחד…
דוד גם לבדי הייתי בא. התזכרי את החרף האחרון?
גולדה (כמדברת אל עצמה) הנה זכרתי, זכרתי… אמֹר לי, דוד, סלח לי ואמֹר: מה הביאך אלי תמיד?
דוד דבר־מה משכני, גולדה, דבר־מה –
גולדה אמֹר! אמֹר
דוד לא אדע כנוֹתו.
גולדה לא ישבת אצלי הרבה, אף פעם אחת לא ישבת אצלי הרבה. היית בא והולך. – את האמת, דוד: כלום לא היית מרגיש בשבתך אצלי? (עוצרת בדבריה.
דוד (בחיוך קל) מה?
גולדה שאני גדולה ממך בשנים?
דוד חדלי מזה, גולדה!
גולדה כך הוא, כך הוא! (מתוך שחוק עצב) אך אהה, אין עצה ואין תבונה לנגד זה…
דוד לא נכון הדבר.
גולדה (צוחקת) אתה – כלום היתה לך עצה בשבילי?
דוד שתים.
גולדה איזו?
דוד אלו שפתיך!
גולדה אה, זה לא־כלום…
דוד אם־כֹּה – יש לי השניה!
גולדה איזו?
דוד דבריך אתּ! דבריך מאז: לגזול אותך מעם אישך…
גולדה (מתוך שחוק) זהו כבר ענין אחר. (סרה אל מאחורי הפרגוד, קוראת משם) הרי אתה מתחיב להביא לי מחר תבת־פוּך חדשה – הנה: שפכת את כלה!(שבה אל החדר) אלה הם מכתביך!
דוד כלום שמוּרים הם עדַין אתך?
גולדה אָה, מֻנחים הם אצלי ביחד עם כתביך האחרונים.
דוד כך נאה להם.
גולדה בארון־ספרי הישן, על פני האצטבא השלישית.
דוד (קרב אל פתח הפרגוד) ראו־נא, ראו, ארון־ספרים זה עדַין עומד בכאן.
גולדה הכל עומד אצלי על מקומו ומזדקן.
דוד (מסתכל סביבו בחדר) לא הרבה.
גולדה המעט לך? אלמלא אתה, הצעיר, לא הייתי מרגישה גם בזה.
דוד אלמלא אנכי?
גולדה משאראה אותך, דוד, אותך, סמל הנֹער, אני נזכרת, ששנים רבות אני חיה כבר עלי־אדמות… (נוטלת את מורה־השעות שלה הקטן ומסתכלת בו) איזו שעה עכשו אצלך? השעון שלי מראה תמיד שעה יותר מאוחרת מזה שלך… משֻנה קצת, האף אין זאת?
דוד (מסתכל בשעונו) השעה האחת־עשרה.
גולדה ואצלי השניה, השעה השניה בלילה! ראֵה־ראֵה, אתה – עדַין עֵר אתה! ואני – שמוּרות עיני ודאי תדבקנה עוד מעט… לפי החשבון, אני צריכה כבר לישון… ואתה – ער אתה!
דוד צרור מכתבי זה שבידך מהו?
גולדה הנה הם עדי השקר!
דוד עדי השקר?
גולדה כותב אתה כאן “דברים נוראים”… – הוי, לוּ בקשתני עתה רק את הדבר האחד הזה –
דוד מה?
גולדה " – השליכי את כל אלה לתוך האש!" –
דוד (בקול רם) השליכי את כל אלה לתוך האש, לתוך האש, גולדה!
גולדה (מתוך שמחה ותמהון גם יחד) באמת, היש עם לבבך לשרוף את כל אלה?
דוד בהחלט לשרוף!
גולדה (כמו לא האמינה למשמע אזניה, תוהה על דבריו ושואלת בקול נמוך קצת) גם אותה… את ההמתנה מתוך אֵימה?
דוד (מתוך שחוק) לתוך האש!
גולדה הנה צחקת!
דוד משום שאתּ קוראת לה בשמה הישן.
גולדה (מבלי שהבינה) מה?
דוד השם הישן צורם קצת את אזני.
גולדה וְשִׁנִּיתוֹ?
דוד נתקצר אצלי. בלי אותו שם־התֹּאר… בקצור הוא נקרא אצלי היום ובאֹפן פשוט.
גולדה היאך?
דוד ההמתנה. (מעביר את ידו על מצחו.)
גולדה (מסתכלת בו בחשד, אחרי רגע של דממה) דוד, אין אני שבעה רצון –
דוד ממה?
גולדה משנוי השם.
דוד הוא רק נתקצר אצלי ולא יותר…
גולדה נתקצר אצלך – והרי הוא מפיל עלי אימה כפלים…
דוד אם ככה, גולדה, מדבּרת אַתְּ, סִמָּן הוא לך, ששכחת מה שכתוב שם בתוך המכתבים הללו.
גולדה (זוכרת וחוזרת לאט־לאט על מאמרים שלמים בעל־פה) כתבת פה על־דבר המות: הוא הולך וקרב, הולך וקרב; יש לו קפיצת־הדרך, – והוא הולך וקרב… אתה פורש ידיך, מכה כף, מכה כף – והוא הולך וקרב, הולך וקרב…
דוד (בשחוק) לתוך האש, גולדה, את עשרת המכתבים הללו, לשרפה דוני אותם!
גולדה גם צחוקך חשוד הוא קצת היום בעיני…
דוד אני הייתי רוצה רק להעיר בזה: אין הוא הולך עוד, גולדה, כבר עמד מלכת והתחיל ממתין לי… אני הוא שהולך! – (משפיל קולו) אני הולך אליו…
גולדה אתה!
דוד משעמד – אחזתי דרכי אנכי. – בראשונה הייתי בוכה והולך, בוכה והולך על־כרחי, ואולם עתה אני עושה את דרכי לקראתו מתוך שויון נפש.
גולדה (חרדה) דוד…
דוד (ממשמש בעיניו כמגרש שנה) וכי יכולה את לתאר לך, גולדה, שבשעה שאדם ממשמש בעיניו, או בסלסלו בשפמו, יהא מהרהר –
גולדה (בחרדתה) מה?
דוד (בשחוק רפה על שפתיו) שמא אעשה קץ לחיי?
גולדה ובשעת מעשה לגחך קצת? –
דוד (באותו שחוק) אמנם כך, גם לגחך קצת…
גולדה (בשברון לב) כל אלה מנין לך, דוד? שמא מתוך שעמום?
דוד חלילה!… גם לא מחלה זו, שכתבתי לך על־אודותיה במכתבי, השפיעה עלי את זה. אה, לא בא לי שויון־נפשי זה אלא מתוך רגילות בלבד… כבר איני בוכה ואיני מרעיש עולמות; ושמא אעזבך, גולדה, פעם שניה, לא אשלח עוד לך מגִלות יפות כאלו…
גולדה (נואשת) ואם יקרך אסון, דוד, איך אדע?…
דוד אָה, יבואו ויגידו לך.
גולדה (מביטה עליו בעינים גדולות ובמורא) הוי, דוד, דוד, ככה חכמתּ, דוד!…
דוד הנה כי התפתחתי יפה בנכר… דעי לך, גולדה, שכּל אדם חיב לעשות פרסום ולספר בשבח הארצות הרחוקות.
גולדה אכן…
דוד מיום ליום הולכים שם ומחכימים. העיקר: מתחילים לשמוע כראוי ולהבחין, האֹזן נעשית פתוחה –
גולדה גם האזן?
דוד והרי היא מקצרת ומטהרת את הלשון…
גולדה (שואלת בקול נמוך ולוחש קצת) איזו היא הדרך המובילה אל הארצות הרחוקות?
דוד (ברוח עצובה) הה, רחוקה היא מאד הדרך…
גולדה ואבלה?
דוד מאד, מאד…
גולדה וכל אדם ערירי הוא בדרך זו?
דוד ערירי, ערירי מאד… הוי, לוּ היית, גולדה, אתי!
גולדה בארצות הרחוקות?
דוד שם, במקום שמחכימים…
גולדה (איזה רגש טמיר ורחוק אחזה; היא דוחה קצת מעליה בידה האחת את דוד, זוקפת קצת ראשה, פניה מפיקים צער ויסורי נפש) הס, הס – הנני שם גם־אני, דוד, בארצות הרחוקות – ואותך אינני רואָה.
דוד (בעצב ובקול נמוך־נמוך) וכי אינם רואים אותי עוד גם שם? – (בקול יותר רפה) הנה כי כבר שבתי…
גולדה (כאלו לא שמעה כלל) מדוע ככה קר שם?
דוד (מחמם את ידה האחת בתוך שלו ולוחש מתוך רעד קל) קר שם, גולדה, קר שם כל־כך…
גולדה והעבים ממהרים כל־כך… מדוע ככה ממהרים העבים?
דוד על הר גבוה עלית. מעל ההר הזה שלחתי לך את מכתבי האחרון.
גולדה הנה עליתי על ההר, ולא מצאתיך עליו… אַיֶּכָּה? עליתי על ההר ולא מצאתיך –
דוד אני כבר ירדתי ושבתי… (מוציא את ידה מתוך שלוֹ.)
גולדה מזדעזעה קצת, מתנערת לאט־לאט, מביטה עיפה ומדֻכאה.
דוד (מסתכל בשעון. ברוח כבדה) אני הולך. הנה יבוא אחי הביתה ויחרד.
גולדה מדוע?
דוד לכשיבוא מן התיאטרון – ובבית לא הודלקה המנורה…
גולדה ובכן הנך הולך להדליק לו את המנורה?
דוד כדי שיהיה לו אור… – (בשחוק רפה) מן הראוי הוא שגם את, גולדה, תתחילי לקָרבו מעט יותר…
גולדה את זה הנח ליום מחר.
דוד מחר, יוכל היות, שאי אפשר יהיה לי –
גולדה וכי מה?
דוד זאת לי הפעם השניה בערב זה, שעולה בי המחשבה הלזו: – שמא אי־אפשר יהיה לי? – מתחלה, כשהזכרת לי על־דבר תבת הפּוּך –
גולדה אַה!…
דוד כשצויתִני מאחורי הפרגוד להביא לך מחר תבת־פוך אחרת – נצנצה בי מחשבה זו: שמא אי־אפשר יהיה לי…
גולדה (אוטמת את אזניה משמוע) לא – לא! כי יכל תוכל, דוד… (מתחננת) תבה קטנה־קטנה של טואליט!…
דוד שמא אי־אפשר יהיה לי בכל־זאת?
גולדה הוי, הוי, אנה אני באה אז עם פָּנַי הקודרים?…
דוד אחי, גולדה, יביא לך תבה זו של פוך.
גולדה (מתוך שחוק קל ועצב) שוַרץ?
דוד אל תצחקי, אל תצחקי לו לשורץ, הוא חיֹה יחיה על־פני כלנו!
גולדה אני לא אבקש, לא אבקש ממנו את הדבר הזה…
דוד אה, אין אתּ צריכה לבקש אותו כלל, הוא יבין זאת מעצמו… הרי הוא מבין בעת האחרונה הרבה הרבה דברים מעצמו. (מושיט לה את ידו, פנים אל פנים, בקול חרישי וחודר) לילא טבא, גולדה…
גולדה (מסתכלת בו אף היא. לאט־לאט) לילא טבא… (מדי הביטה בו פנים אל פנים, כשידה אחוזה בתוך שלו, שבה אליה במקצת אותה רוח ההזיה הכבדה, והיא נמשכת אליו קצת מאליה) מדוע ככה קר שם?
דוד (רותת כמעט) קר שם, קר שם מאד על ראשי ההרים…
גולדה והעבים – מדוע הם ממהרים ככה?
דוד (מניח את ידה. בשחוק קל) ראי נא, ראי, הכל נודע לך בבת־אחת!…
גולדה (ביראה) ברגע זה, שאתה יוצא מכאן, אני סוגרת אחריך את הדלת, וכשיבוא – איני פותחת לו!…
דוד ואם ידפּק?
גולדה אמֹר לו: איני צריכה, איני צריכה לפוך!
דוד (פונה אל הדלת לצאת.)
גולדה (מלוה אותו חִוָּרה וקוראת אחריו) שלום לך מאת פַּיָּה.
דוד (מסב אליה את פניו) מה?
גולדה היא מסרה שלום ומחר, מחר בבקר, היא באה אליך לביתך…
דוד מי
גולדה פַּיָּה.
דוד (בשחוק קל) בלי ידיעתו של בעל־נעוריה?
גולדה בלחישה גלתה לי את זה, בתיאטרון.
דוד לשוא, החטא הגדול לא יפרח ולא יעלה עוד… (יוצא.)
מחזה רביעי 🔗
גולדה סוגרת אחריו מהר את הדלת, נכנסת אחר־כך אל מאחוֹרי הפּרגוד. הפסקה ממֻשכה. הסצינה ריקה. דממה רגעי־מספר. דפיקות קלות, זו אחר זו, בדלת מבחוץ.
גולדה (מאחורי הפרגוד, נפחדה) איני צריכה! איני צריכה! (דפיקות תכופות בדלת.)
גולדה איני צריכה לפוך! (קול צחוקה של פיה אחורי הדלת מבחוץ.)
גולדה (יוצאת מהר מאחורי הפרגוד, ופניה נוהרים, פותחת את הדלת מתוך שמחה)
זאת היא פַּיָּה! פַּיָּה!
פיה (נכנסת, קוראת במסדרון) הכנס, עוד לא שכבה!
גולדה מי שם עומד?
פיה אישי.
יוסף (נכנס כאשם בכל השאון, שהיה עתה בּחדר) ערבא טבא!
פיה (ליוסף, מחקה אותו בפניו) היא כבר שכבה! היא כבר שכבה! עכשו ראה והוכח!
יוסף אי, פּיה… בשעה מאוחרת כזו כיצד אפשר לדפּק בבית זר?…
גולדה זה עתה יצאתם מן התיאטרון?
פיה זה לא־כבר, – ואולם עד שמשכתיו לכאן!
גולדה את מי?
פיה את אישי!
יוסף (מתרחק אל ירכתי החדר ומסתּכּל בתּמונות שבכתלים.)
גולדה (מטה את פַּיה הצדה) פּיה –
פיה (גוחנת אליה בהתענינות רבה, אוחזתה בזרועה ולוחשת לה) לא בקול רם, גולדה!
גולדה וכי מה?
פיה (ברמיזה אל הצד) אישי… – (בקול יותר נמוך) זה כבר שהלך?
גולדה הביתה, הביתה הלך!
פיה הסי… המסרתּ לו?…
גולדה שתבואי אליו מחר, מחר בבקר.
פיה הסי… – והוא – מה אמר, מה אמר, גולדה?
גולדה הוא שאל לשלומך.
פיה כך?
גולדה “מה שלומה של פיה?” – שאל.
פּיה אוי, אוי, איך אשא אליו מחר את עיני?… הוא ודאי שאינו יודע עוד כלום…
יוסף (קרב בינתים אל השלחן, מעלעל בדפי ספר השירים המֻנח עליו.)
גולדה (לפיה) אני כבר הגדתי לו.
פיה (מליטה פניה בתוך ידיה) אוי לי, אוי…
יוסף ראי־נא, ראי, פיה, אותו ספר השירים שבביתנו! (מוסיף לעלעל ולעַיֵן בספר פה ושם.)
פיה (לגולדה) ומה אמר, גולדה? אוי לי, אוי לי…
גולדה (מתוך רגז־עצבים) התהיי אצלו מחר?
פיה הסי… מחר בבקר! אמנם טוב טוב, שאתּ הגדת לו היום על דבר נשואי, בשום אֹפן לא הייתי מגידה לו את זה בעצמי… ואולם אמרי־נא לי, מה מראהו עתה? ופניו? – פניו – מה הם? – אך עמדי, עמוֹדי! אל תגידי לי כלום… מחר אבוא ואראה אותו בעצמי… אראה אותו בעיני אָני!… לילא טבא! – נלך, יוסף!
יוסף חכי נא כמעט, דבר־מה כתוב בראשית הספר… ראי, ראי, פיה, רק השם בלבד!
גולדה (לפיה) על מה הוא תמה ככה?
פיה בספר השירים שלי מצא כתוב הרבה יותר…
יוסף (קורא מעל הספר) דוד שורץ!
פיה אמנם כך, לרבים היה חותם רק את שמו.
גולדה ולא יותר…
יוסף דוד שורץ! (סוגר את הספר.)
פּיה נלך, נלך! – לילא טבא, גולדה!
יוסף לילא טבא! (יוצאים.)
מחזה חמישי 🔗
גולדה (נגשת אל השלחן, פותחת את הספר ומסתכלת בחתימת ידו של דוד. דממה ממֻשכה. דפיקה פתאומית בדלת.)
גולדה (מזדעזעת באפן אינסטינקטיבי. פושטת את ידיה באויר בזכרה ברגע זה שלא סגרה את הדלת, אלא שהיא נשארת נטועה במקומה, מביטה קופאת לדלת.)
שורץ (נכנס ופניו קודרים־קודרים. נשאר אלם על יד הדלת, מבּלתי יכלת להוציא הגה מפיו.)
גולדה (מבלבלת ומתוך פחד פתאום) פּוּךְ… פּוּךְ!…
שורץ הוא מת. המנורה דולקת, דולקת, והוא יושב מת אל השלחן – הוא יושב מת.
גולדה הולכת וחורת, מסתכלת בו קופאת.
המסך.
-
במקור – יודע. הערת פ.ב.י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.