מחלקת רב סעדיה גאון ובן מאיר - קביעת שנות ד“א תרפ”ב–תרפ"ד    🔗

פרק מקורות סדר העבור בישראל

דברים אחדים אל הקורא.    🔗

בגשתי אל עבודתי זאת – אשר נדפסה בראשונה בספר היובל שיצא לאור לכבוד ד“נ סאקאלאוו – לא שערתי בנפשי כי כה ירבו ויגדלו ממדיה. בתחלה שמתי לי למטרה אך דבר אחד: להפיץ אור על מחלקת בן מאיר ועל מה אדניה הטבעו, ובלבי חשבתי כי ארבעה גליונות או חמשה יהיו דים לכל המלאכה הזאת. אולם ככל אשר הוספתי לעבוד עבודתי כן רחבו ונסבו הדברים, עד אשר לאט לאט עברו את גבול החקירה הראשה ויזקיקוני לבחון במצרף את כל יסודות חשבון העבור בכללם, וגם ענינים אחרים התלויים בהם. שאלות שונות, אשר בתחלה חשבתי להקצות להן אך מקום מעט או לחשוך אותן למועד אחר, הראוני בעת עבודתי לדעת, כי רק אחרי אשר יתבררו ויתלבנו לפרטיהן כראוי, חזק יחזקו את דעתי בענין זמן יסוד חשבון העבור בכלל ומחלקת בן מאיר בפרט. משפט חישוב התקופות והמולדות בזמן התלמוד, סדר עבור השנים אצלם, דרכי חשבון השנים בא”י ובבבל, מעמד הישיבות בשתי הארצות האל, ויחוסן אשה אל אחותה. השתלשלות הדחיות, משפט הסמיכה וקביעת המועדים, ביקור השמועות והדעות שהגיעו אלינו מן הקדמונים בענינים אלה, ועוד שאלות אחרות כהנה, כל אלה היו קשורים בקשר אמיץ עם ענין הריב, ולא יכלתי להתעלם מהן או להפטר מהן בקצרה. כל אחת מן השאלות האלה מספקת להיות לחקירה בפני עצמה ולתת לחכמים ענין להתהלך בו ברחבה וגם לכתוב עליו מאמרים וספרים שלמים, ויש מהן הדורשות חקירות ודרישות לא מעט, בקיאות גדולה בספרי עם ועם, אשר לא כל אדם זוכה לשאבה ממקורה הראשון, והכנות רבות במקצועות שונים אשר אך ליחידי סגולה נתנו למנה. לכן רחוק רחוק מלבי מחשוב אף רגע קטן כי עלתה בידי למצות את החקירות האלה עד תומן. אמנם בכל זאת אדמה כי ראוים דברי להודע בקהל, כעין נסיון ראשון ((Essay להתבונן על סוד העבור קורותיו והתפתחותו, ברוח משפט וברוח בקרת. ואולי יתעוררו על ידם חכמי הדור להוסיף ולחקור בענין הנכבד הזה, ושמו לב גם לדברי והביאום במשפט, מה לקרב ומה לרחק, מה להישיר ומה להשלים.

הדבר אשר אמרתי, כי דברים רבם נתחוורו לי יותר בעת כתיבת המאמר והדפסתו אשר ארכה כשנה תמימה, היה הנסבה, כי לא יצאו דברי מוצקים במוצקת אחת לפי תכנית מסוימת מראש ושמורה לכל פרטיה, ויש אשר ענין אחד חזר ונשנה במרוצת המאמר, כי פרטים שלא נתבררו כל צרכם במקום אחד מצאו להם תשלומין במקום אחר, ועוללות אשר נשארו אחרי חתימת המאמר נלקטו ונאספו יחדו בהוספות אשר בסופו. אלו היה כל החומר ערוך לפני מראש, אלו היו כל הדברים מסודרים במקומם, כי אז אולי היו מחזקים יותר בלב הקורא את השערותי בכלל, ותוצאות חקירותי בנספח ה', בענין סדר חישוב השנים אצל בני א"י, בפרט, כאשר חזקו אותן בלבי, עד כי דברים שונים אשר היו בעיני בראשונה כספקות נעשו לי אחרי כן כמעט לודאות. אך תקותי תשעשעני, כי אלה מן החכמים אשר ימצאו את ענין מאמרי כדבר הראוי לענות בו, לא ימנעו מקבץ את נפוצותיו יחד ושפטו אותן משפט צדק.

לפעמים הרשיתי לעצמי לנטות מן המסלה הראשה ולנגוע בשעת הלוכי בפרטים אחדים אשר נקרו לפני בצדי הדרכים, בדברים אשר היו קשורים אך בחוטים דקים עם עיקר חקירותי. רוב הקוראים בארצנו, אשר בשבילם טרחתי וכתבתי לפעמים דברים שאינם נחוצים כ“כ לחכמי חו”ל ובשבילם הרחבתי לפעמים הדבור במקום שראשי פרקים היו מספיקים לחבריהם, – הקוראים האלה, כאשר תכנתי את רוחם, יחזיקו לי אך טובה אם “מענין לענין” יגלו להם דברים אשר לא ידעום עד כה. אולם גם אלה אשר טעם אחר להם בענינים כאלה, וכלל גדול בידם: כי קאי רבי בהאי מסכתא לא לדרש במסכתא אחריתא, לא יחשבו לי זאת לחטאה לא יוכלו כפרה ולא יקראו עלי מלחמה בעבור זה.

המאמר הזה היוצא עתה לאור בחוברת מיוחדת לא נשתנה מעיקר צורתו שהיתה לו בתחלה בספר היובל, זולתי הערה אחת בצד 96 אשר יצאה שם מסורסת בשגגת מסדרי האותיות שנתקנה פה כהלכתה, ועוד שבושים קלים שנפלו שם בדפוס ונתקנו פה. גם השם “מבוא” הנקרא עתה על פתיחת המאמר נוסף בהוצאה הזאת ולא היה בראשונה; ולכן בכל מקום שנאמר בנספחים ובהערות: “כמ”ש בפנים מאמרי" או “במאמרי” סתם הכונה למבוא.

ווארשא, בחדש העשירי תרס"ד.

חיים יחיאל בארנשטיין.

מבוא    🔗

עננה כבדה שוכנת עוד על קורות העבור הנהוג בישראל, ותולדותיו ומוצאותיו ערפל חתולתן. מדברי המשנה והתלמוד הננו יודעים, כי בשבת בני ישראל על אדמתם, וגם אחרי חרבן הבית השני, כל ימי התלמוד, היו קובעים את שנותיהם וחדשיהם עפ“י מראות הטבע וחליפות הנראות ברקיע השמים, ככל עם אשר יולד וגודל על ברכי התולדה. את השנים היו מעברים על התקופה, על האביב ועל פירות האילן¹, ולפעמים גם לצורך השעה, כידוע בתלמוד; והחדשים היו מקדשים ע”פ ראית הירח, ושולחים ומודיעים קביעתם לאחיהם מסביב. אך כאשר תקפו עליהם הצרות וכאשר יספו להִזָרות בגוים ותקש ההתחברות ביניהם, ושליטי רומי, אשר צרה עינם גם בברק האור האחרון, אשר קרן על פני נשיאי ישראל, לא נתנום לקבוע מועדיהם כמשפט; אז החלו ראשי העם לחשוב מחשבות להמיר את דרך עבורם בחשבון מסודר, אשר לא יהיה זקוק להעדאת עדים ולועד בית דין. ולאט לאט התערער היסוד אשר עליו נשען סדר עבורם לפנים, והחשבון ירש את מקום הראיה, עד כי מפורש אמרו לאחרונה: לא בעינן מצוה לקדש עפ"י הראיה (ערכין ט' ע"ב). אולם מה היו דרכי חשבונם ומשפטיו, ואם היה להם חשבון קבוע וקיים או מחליף ומשנה פניו מעת לעת, על כל אלה לא נמצא מענה בכל מרחבי ים התלמוד, הירושלמי והבבלי.

אמנם הימים אשר בהם נכתב התלמוד, אף כי לא היו מאושרים, בכל זאת היו ימי טובה לעומת הימים אשר באו אחריהם. מלכי רומי אשר קבלו עליהם את התורה החדשה, הרבו להציק לישראל ויחדשו עליהם יום יום גזרות רעות, ומלכי פרס הקנאים גם הם רדפום באכזריות ויגזרו עליהם שמדות חדשים לבקרים; החכמים נתמעטו והישיבות בטלו, מעינות התורה נסתמו והתלמוד הירושלמי והבבלי נחתמו. שקע האור הכהה אשר הפיץ עוד קרניו הרפים על שמי העם הממושך והממורט, ומעוף צוקה ואפלה שררו בכל מושבותם, והעם נרדם שנתו, שֵׁנה עמוקה וממושכה, אשר ארכה רבות בשנים, כל ימי הסבוראים וחצי ימי הגאונים. ואם אמנם גם באמש שואה ומשואה הלזו לא חדלו יחידי הסגולה בישראל לעבוד עבודתם, ושומרי חומת הדת ובוני מגדליה עשו גם במחשך מעשיהם, בכל זאת אך מעט נראה פעלם על פני חוץ, עד כי כמעט לא נשאר זכר להם, ולולא רב שרירא גאון, אשר הותיר לנו באגרתו את שמותם לפליטה, אולי לא ידענו, כי עמדו אז פרנסים ומנהיגים לישראל². ובהקיץ העם משנתו, אחר אשר האיר להם השמש בימי מלכי ערב, מצא ארמון חדש בנוי וכלול בהדרו עומד לנגד עיניו – חשבון ערוך בכל לקביעת שנותיו, חדשיו, חגיו ומועדיו. ידי מי כוננו את הארמון היפה הזה? מתי הוקם על תלו? אם ימים רבים עמלו בוניו בו? או כטרקלין ההוא אשר בנה אליהו הנביא “ומלאכי רחמים ממעונתו” בלילה אחד למען “האיש החסיד” הידוע באגדה, כן הוקם הארמון הזה בפעם אחת ועל משפטו ישב יום אחד? על אדות הדבר הזה משונות הן השמועות אשר נפוצו בעם, אך כמעט כולן הושוו בענין אחד, כי נעשה המפעל הגדול הזה, בטרם באו ימי החשך, לפני החתם התלמוד³.

אמנם אם יפלא הדבר בעיני רבים, איכה היתה כזאת, כי תקון גדול כזה עבר וחלף לו מבלי השאיר אחריו זכרון ורושם מסוים יותר בספרות ישראל, הנה בעינינו לא יפלא; ולהפך, לפלא היה הדבר אלו לא היתה כזאת. מלבד כי כן דרך כל השנוים הגדולים ההולכים ונעשים בחיי כל עם, כי לא יצאו לפעלם פתאם, אך ילכו ויתפתחו לאט לאט, עד כי לרוב לא נדע שם מחוללם ומולידם, הנה היה בענין אשר לפנינו לחכמי ישראל צורך מיוחד לשית חשך סתרם. הכתות השונות אשר רבו בישראל מראשית המאה הששית לאלף החמישי, ובפרט מפלגת הקראים, אשר עלתה על אחיותיה במספר, ואשר חתרו בכל עז ללכת כסרטן אחורנית, ולהשיב את העם אל ימי ילדותו ושחרותו, חזרו לעבר שנותיהם על האביב וחדשיהם על ראית הלבנה. נוטרי־האותיות האלה, אשר לא הבינו אל עומק דרשת חז"ל: אשר תקראו אותם – אשר תקראו אַתֶּם, התנפלו תמיד בשטף אף על בעלי הקבלה, שומרי רוח הדת ומחזיקיה באמת, כי עוברים הם על תורת משה, וישליכו עליהם שקוצים בכל עת מצוא, לא באמת ולא בצדקה, כאשר נודע הדבר למדי בספרי הקראים והרבנים. לא יפלא אפוא, אם ראו חכמי ישראל את עצמם אנוסים לעשות מעשיהם בצינעה, ולדחות לפעמים את דברי צורריהם בקש, וגם להתלות בשעת הדחק באילן גדול, כר' הלל הנשיא, רבינו הקדוש ור' אליעזר בן הורקנוס, ולעשות אותם למיסדי העבור, וגם לשום את דבריהם מסורת והלכה למשה מסיני.

אולם האמנם באמת עבר התקון הזה מבלי כל רושם? – המציאות השונות אשר מצאו החכמים בימים האחרונים נותנות מקום לפקפק בדבר. מעברים שונים נגלה לנו, כי עוד בימי רב סעדיה גאון היתה מחלוקת בין בני ארץ ישראל ובני בבל בענין קביעת המועדות. הקראי סהל בן מצליח, בוכוחו כנגד ר' יעקב ב“ר שמואל תלמיד רס”ג, אומר: “ולפני מזה בימי הפיתומי⁴ אשר פתה אנשים ונחלקו במועדים, ויעשו אנשי ארץ ישראל יום [כלומר יום אחד] והבבליים וההולכים אחריהם עשאוהו יום אחר, ואמרו כי אנשי ארץ ישראל חטאו, ואנשי ארץ ישראל אמרו, כי הם חטאו, וקללו אלו לאלו ונדו אלו לאלו ברוב עונות, ויעשו אנשי ארץ ישראל המועד ביום הזה, ואנשי בבל עשאוהו ביום (מחר) [אחר], והיו מכזבים אלה לאלה, ויש אנשים משוכני ארץ ישראל שהלכו אחר הבבלים, וגם [אנשים] השוכנים בארץ שנער הלכו אחרי אנשי ארץ ישראל” (לקוטי קדמוניות, נספחים, צד 36). אל דברי הקראי הקנאי הזה לא שמו בראשונה החכמים את לבם, אך אחרי עבור עשר שנים ועוד מיום הגלות דבריו (ה“א תר”כ) הביא אותם הר“פ פראנקל במשפט (במ"ע לפראנקעל שנת 1871 צד 555–560), וחפץ להשיאם לדבר אחר, ויאמר, כי המחלוקת היתה בענין קדושת ראש השנה, שבני א”י היו עושים אותו אז יום אחד, ולדעת חכמי בבל צריכים הם לעשותו שני ימים, וכענין שכתב אחרי כן רה“ג בתשובתו (תשובות הגאונים, ליק, סימן א'; וראה גם באלפסי ובמאור פ"ק דביצה). אך דברי סהל נתאשרו ונתקיימו במשמעם הפשוט, גם נתבררו ונתלבנו יותר בפרטיהם ע”י אחד מסופרי דברי הימים בלשון סורי, אליה מנציבין, אשר יספר כדברים האלה (כאשר יביאם החכם Baethgen בספרו “פֿראַגמענטע אַראַבּישער אונד סירישער היסטאָריקער”, ליפסיה 1884 צד 84): “שנת תלתמאא ותשע עלת בשבתא י”ב אייר⁵ דשנת ארלב דיוניא⁶. בה נפל פולגא בינת יהודיא דבמערבא ליהודיא דבמדנחא בחושבא דעידיהון⁷; ויהודיא מן דבמערבא עבדו רשא דשנתהון יומא דתלתבשבא, והנון דבמנדנחא יומא דחמשבשבא“. ובעברית: “שנת שלש מאות ותשע (למנין הישמעאלים) נכנסה בשבת י”ב אייר (שם חודש מאי בפי הסורים) שנת ארלב ליונים (1232 לשטרות 921 לנוצרים), בה נפלה מחלקת בין היהודים אשר במערב (בארץ ישראל) ובין היהודים אשר במזרח (בבבל) בחשבון מועדיהם; והיהודים אשר במערב עשו ראש שנתם ביום השלישי בשבת, ואותם שבמזרח (עשוהו) ביום החמישי בשבת”. העדות הזאת, היוצאת מפי נכרי מסיח לפי תומו (אשר מת במחצית המאה הי"א למנין הנוצרים, אך שאב דבריו ממקורים קדומים יותר), מוכיחה כי בימי רס"ג לא נתבסס עוד חשבון העבור כל צרכו, וכי קמו עליו עוד מערערים לפקפק בו; אך לא נוכל להוציא מעדות זו כל משפט וכל תולדה על דבר המחלוקת.

אכן כזרוח שמש אחרי הבקע שחר, ככה חיש מהר הופיע לנו אור יקרות אחרי נגוהות מעט אשר הפיצו לנו דברי אליה מנציבין. בראשית שנת ה“א תרנ”ב, במלאת אלף שנים להולדת אור ישראל רבינו סעדיה גאון, נגלה להחכם רא"א הרכבי חלק נכבד מאגרת כתובה בענין זה על ידי ראש המריבים, אחרי כן נמצאו ונקבצו על יד כתבי יד אחרים, אשר מקצתם מלאו והשלימו דברי האגרת, ומקצתם יכילו מכתבים אחרים מאת שני בעלי הריב. ועתה אחרי אשר נאסף לנו חומר מסוים כזה, נוכל לגשת אל המלאכה ולהתבונן על ענין המחלוקת ומה משפטה וטיבה.

הריבות פרצו בקיץ שנת ד“א תרפ”א, ושם האיש אשר התיצב בראשם היה בן־מאיר “ראש הישיבה” או “ראש החבורה”⁸ בארץ ישראל. וזה דבר המחלוקת: –

מודעת היא בתלמוד, כי משפט עבור שנים וקביעת חדשים היה מסור בידי חכמי ארץ ישראל ונשיאיה, ואפילו בדיעבד אם עברוה בחוץ לארץ אינה מעוברת (ירושלמי סנהדרין פ“א ה”ב ונדרים סוף פ"ו), ואף אם נסו חכמי בבל להתפרץ לפעמים מפני חכמי א“י ולקחת לנפשם משפט קביעת המועדים, הנה עלתה תמיד יד חכמי ארץ ישראל, אשר לא אבדה אז תפארתה והדרת קדשה, על האומרים לבנות במה לעצמם, אשר תוחלתם נשארה תמיד מעל, כאשר נודע לנו ממעשה חנניה בן אחי ר' יהושע, אשר נרתע לאחוריו אחר אשר הגיעו אל אזניו הדברים הנמרצים אשר שלחו חכמי ארץ ישראל, לאמר: “אמרו לאחינו שבגולה, אם שומעים מוטב, ואם לאו יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור, ויכפרו כולם ויאמרו אין לנו חלק באלהי ישראל”, ­(ברכות ס“ג ע”ב, ירושלמי נדרים סוף פ“ו וסנהדרין פ”א ה"ב)⁹, וממעשה שמואל ירחינאי, שאמר יכילנא לתקוני לכולה גולה (ר“ה כ' ע”ב), ושלח עבורא דשתין שנין לר' יוחנן (חולין צ“ד ע”ב)¹⁰, ותחשב לו זאת לחטאה, כחטאת חנניה בן אחי ר”י (ירושלמי כתובות פ“ב ה”ו). גם אמנה בדבר הגדול הזה, שהרבה מגופי תורה תלוים בו, לא היו חכמי ישראל ותרנים כחוט השערה, גם הלכו בו תמיד הלוך והחמר, ותחת אשר בראשונה לא אסרו לעבר בחוץ לארץ, בזמן שלא הניח כמותו בארץ ישראל (ברכות שם), הנה אמרו בימים האחרונים: אפילו צדיקים וחכמים בחוצה לארץ ורועי צאן ובקר בארץ, אין מעברים את השנה אלא על ידי רועי צאן ובקר (פר"א פ' ח'). על ידי גדרים וסייגים כאלה עלתה בידי חכמי ארץ ישראל, כל זמן שהיו ישיבותיהם עומדות במקום המדרגה, להחזיק בידם משפט קביעת המועדים, ולשים את ארצם למרכז הדת אשר ממנו תצא תורה לכל ישראל. אולם מראשית המאה השנית לאלף החמישי החלו ישיבות א“י לרדת מטה מטה¹¹ באכזריות מושלי רומי החדשים אשר דכאום לעפר, עד כי כמעט לא נשאר זכר לישראל ולתורתו בארצו, וחכמי בבל, אשר תורת ישראל עלתה עוד בארצם כפורחת, וישיבותיה עשו חיל, מצאו אז עוז בנפשם להסב אליהם את משפט הקביעה, מבלי אשר יכול איש לערער כנגדם, כי באמת היו יכולים לאמר, שלא הניחו כמותם בארץ ישראל. נקל לנו לתאר בדמיוננו, כי גם חכמי ארץ ישראל, אשר ישיבותיהם לא בטלו כלה¹², לא אצו למחול על זכותם שהיתה להם מימי קדם, וגם אחרי אשר ירדו מראשותיהם וימעטו וישוחו, לא נפל לבם עליהם, והגות לבם שמו בפי קדוש ישראל, לאמר: חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרי גדולה שבחוצה לארץ (ירושלמי נדרים סוף פ"ו)¹³, ולא חדלו לעבר את המועדים כפי דרכם. וגם אחרי אשר פסק הקידוש עפ”י הראייה, וקביעת המועדים היתה תלויה בחשבון לבד, בכל זאת היו מתאמצים לעשות פומבי לדבר, ונכנסים בכל פעם לועד ומקדשים המועדים באספת עם¹⁴. ועוד במחצית המאה התשיעית לאלף החמישי (ואולי גם אחרי כן) היו ראשי הישיבות אשר בארץ ישראל יורדים “לקדש השנים” ומחליטים, כי אך להם משפט קביעת המועדים, ולא לבני הגולה¹⁵. מי יודע כמה חלוקי דעות היו לפנים בין חכמי שתי הארצות בדבר הזה (ובפרט בימים הראשונים שהיה עוד חשבון העבור מרופה בידיהם ושיטות שונות היו משמשות כאחת בפרק אחד), כמה חלופים ושינוים נפלו ביניהם בעניני הקביעות, שלא הגיע לידינו שמץ דבר על אדותם. כי אם בכלל ידיעתנו את קורות הימים ההם רזה ודלה היא, כאשר העירונו למעלה, על אחת כמה וכמה בדברי ריבות כאלה, אשר בלי ספק קראו עליהם את המקרא: “כבוד אלהים הסתר דבר”. ובכן לא נדע מה היה מוצא דבר בכל פעם, ומי ביטל דעתו מפני מי. אך קרוב לשמוע, כי ברוב הפעמים, ואולי בכולם, הוזקקו חכמי ארץ ישראל להרכין ראשיהם לפני חכמי בבל, שהיו גדולים מהם בחכמה ובמנין, ורוב ישראל היו יושבים שם. אולם בן מאיר, ראש הישיבה בארץ ישראל, איש אמיץ לב אשר לא יחת מפני כל, מצא בנפשו עוז לעמוד בקשרי המלחמה ולהחזיר את העטרה ליושנה, או לקחת השררה לעצמו, אף השכיל להשתמש במלחמתו בהלכות ומאמרים לקוחים משני התלמודים, הנותנים לבני ארץ ישראל רשות על בני הגולה ולא לבני הגולה רשות על בני א"י; ובהיותו לפי דבריו נצר מגזע הנשיאים, ערב את לבו לקרוא בקול “לא לכם המרות את פי!”.

וגם אמנם למראה עינים האירו המקרים את פניהם לבן מאיר. בארץ בבל היה מצב הישיבות מורה מאד. ישיבת סורא נדלדלה, וכדברי ר' נתן הבבלי “נשארה גלמודה”, עד כי חשבו מחשבות לסגור דלתיה ממעוט תלמידים ובני תורה, מחסרון איש ראוי לשאת משרת גאון על שכמו¹⁶. ובישיבת פומבדיתא פרצה אז, כחמש שנים לפני זה, מחלוקת עצומה בין חכמי הישיבה ובין הנשיא דוד: הראשונים בחרו להם אחרי מות רב יהודאי, באדר שנת ד“א תרע”ז, את רב מבשר לגאון, ודוד הנשיא מנה למרות רוחם את רב כהן צדק¹⁷.

במחלוקת הזאת אמר בן מאיר, כפי הנראה, להעזר, ויתמוך בידי בעלי ברית רב מבשר, ויכרת אתם ברית אהבה, אשר, לפי דבריו, “מעולם לא היתה כמוה בין חכמי א”י וחכמי בבל“, ובהיותו בבגדאד, בלכתו שמה לבקש עזר נגד הקראים ובני ענן השונאים “לא נמנע מלעזור אותם בכל לבבו ובכל נפשו על הקושרים עליהם”. “ובחזירתו אל ארץ מולדתו צוה בכל מדינה ומדינה ועיר ועיר לחזנים, והיו קוראים הפתיחים שלהם (החרמות שהחרימו את בני מחלוקתם) והיו מנדים שונאיהם” (עיין באגרות בן מאיר בסוף המאמר). נשען על העזר אשר דמה למצוא באויבי הנשיא בן זכאי, ועל העוז אשר בידו, בתור יושב א”י ויוצא ירך הנשיאים, יצא בן מאיר לקרב, ועוד בקיץ שנת ד“א תרפ”א גלה דעתו, כי מרחשוון וכסלו של שנת תרפ“ב חסרים והפסח באחד בשבת, בעת אשר “כל ישראל בכל הארצות לא כן חשבו, כי שמו את שני החדשים שלמים, על כן לניסן השלישי בא”. ויהי בהודע מחשבת בן מאיר להגאון רב סעדיה, והוא אז בחלב (Aleppo) בארם צובה, וימהר ויכתוב אליו כמה אגרות להזהירו לבלתי עשות כן, ויבאר לו מאיזה טעם המה שלמים, ויעש דרכו לבגדאד, בחשבו כי קבל בן מאיר דבריו. אך בן מאיר לא סר ממחשבתו “וישלח את בנו בחדש הרביעי (תמוז) ויבוא ירושלים, ויעבר קול ביום הקריאה: מרחשוון וכסלו חסרים והפסח באחד בשבת”. בהגיע השמועה אל חכמי בבל “ויחרדו חרדה גדולה”, ויכתבו אליו פעמים ושלש להשיבו מדעתו, אך הוא לא פנה אל דבריהם ויעט בהם בגאון ובגדל לבב. בראותם כי אזלת ידם להעביר את האיש הקשה הזה על דעתו, פנה הנשיא (בן זכאי) וראשי הישיבות והאלופים והברורים וכל המבינים אשר בישיבות, ובראשם זה האדם הגדול מאחיו, הגאון רב סעדיה, אשר היה אז כבר מוכתר בנימוסו בשם אלוף – אל כל קהלות ישראל הקרובות והרחוקות, ויזהירם לבלתי ימשכו אחרי בן מאיר, גם “זרו כתביהם בכל פאתי הארץ”; ולמען הרגיע את רוח העם, אשר לא נעלמו מהם דברי הריבות אשר שררו זה ימים רבים בין עדת החכמים ובין ראש הגולה, שננו להם, כי “כולם שוים בדבר הזה ואין ביניהם חלוקה כל עיקר, ואין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותם”. גם בן מאיר לא חבק ידיו בעצלתים, וירבה לשלוח גם הוא לכל קצוי ארץ את אגרותיו, אשר בהן הורה חוקי קביעת המועדים לפי דרכו על פי ארבעת השערים אשר לו (אשר לא נבדלו משערי בני בבל בלתי אם בתוספת תרמ"ב חלקים, אשר ידובר עליהם אחרי כן). הריב לא שבת, וימי הפסח הגיעו; אז היתה המבוכה בישראל. יושבי ארץ הקדש, מלבד אנשי מספר אשר הלכו אחרי הבבליים (כעדות סהל), עשו את הפסח באחד בשבת, ואנשי שנער, מלבד אלה אשר נטו אחרי בן מאיר, עשוהו בשלישי בשבת. למראה המכשול הגדול הזה נפקחו, כפי הנראה, עיני בני בבל לראות, כי עת להם להשבית מדנים ולהשיב את השלום בין בעלי ברית רב מבשר ובין בעלי ברית הנשיא ורב כהן צדק. המשא והמתן ארך כל ימי הקיץ, ובחודש אלול שנת תרפ”ב, אחרי עבור חמש שנים ומחצה, השלימו המריבים ביניהם, ותחלק משרת הגאונות לשתים, רב מבשר הושיב ישיבה ממבחר התלמידים לבדו ורב כהן צדק לבדו¹⁸.

עתה אחרי אשר היו חכמי בבל לאגודה אחת, נועצו לב יחדו, איכה יקדמו את פני הרעה בימים יבואו, ובדעתם, כי בן מאיר גם הוא זרה אגרות לרוב בכל הארצות אשר בני ישראל נחתים שם, וכי לא יוכלו “לבער את כל כתביו מן החוץ והחדר”, כי נעתקו “וננסחו אגרותיו בתוך העם לרוב”, גזרו אומר, לכתוב את כל הדברים בספר לזכרון, “ולקראו בקהל עם ביום הכניסה (שני בשבת) בעשרים באלול”, עשרת ימים לפני ראש שנת תרפ"ג שהיה ביום החמישי. ובעלי ברית בן מאיר אשר בבבל, אשר כפי הנראה נחלקו בענין קביעת הפסח שעבר לשני מחנות, נסו לפתותו, כי יבטל דעתו מפני דעת הרבים, ולקבוע את יום ראש השנה הבא כמותם, “אם עשיתם בניסן בשגגה, כתבו אליו, אל תעשו בתשרי בזדון, וד' הטוב יכפר בעד כל לבבו הכין”. ויתארו לפניו בצבעים נוראים את מצבם כי ברע הוא, כי הם “אבלים נזופים בבכי תמרורים ואנחה, נעשו חרפה בגוים וקלסה בין המינים (הקראים), וכי נמסך בקרב העם רוח עועים ובערה המדורה, ותלמידי חכמים עיניהם כלות ביגון מפני הרוגז, כי רבו השמועות בגלל אחינו בני ישראל והאגרות באות עליהם מכל צד”. ובמשך דבריהם יאמרו, כי ישבו שוממין וקרא אותם פחד ורעדה אל הכרזת תלמידיו (בפעם הראשונה או אולי פעם שנית?) בהר הזתים סדר מועדות, וכי הם אמרו שיגדור את הפרצה, ועתה נוסף יגון על מכאובם ונעשתה תקותם מפח נפש בקראתם את אגרותיו. והמה מיעצים אותו לאמר: “תאמרו אם חטאנו באשר עבר לא נוסיף עוד, אם עשיתם כזאת וחזרתם למוטב והודיתם אולי תושעו”. ויעירו אזנו “שלא יעמוד על דבריו, מפני ששמעו דברים רבים מחרידים את לבו של אדם, ואחריתה מרה כלענה”.

נקל להבין את הרגש המאדיב אשר עשה מכתב כזה בלב בן מאיר. במרירות לב יכתוב למאהביו אשר בגדו בו: “טוב קוינו ויבוא רע ואשר יגורנו בא לנו”. “ערכתם עמנו קרב, וישבתם לנו במארב, לירות אותנו בסתר ובגלוי”. “אנחנו עזרנו אתכם ונטרו לנו איבה מכאן ואתם חזרתם לדבריהם, אוי נא לנו על זאת, חרדה גדולה אחזתנו ונבהלנו עד מאד”. “הפכתם אהבתנו לשנאה ואבד יגיענו בכל יקר אשר חלקנו לכם”. “ליראנו ולבהלנו אמרתם ולא אמרתם נירא נא את ד' אלהינו”. “אבל לא לכם ולנו…”¹⁹ “אל תפתו אותנו בפתוי כפתויכם הראשון (לבטל דעתנו)”, “ואל תטריחו עצמכם לעשות ספרים אלינו אם כאלה הם בחלוף חוק. באמת הכריזו תלמידינו סדרי מועדות ובדת קדמונים הפסח באחד בשבת, ולפי האמת והצדק לכם לא היה ראוי להכריז (בהיותכם בחוצה לארץ) ולא בחלוף אבל אין אנו רוצים להכאיבכם באגרותינו ובנו ובכם נתקיים ולא יסף שמואל לראות את שאול”²⁰. ככה יפיר בפעם אחת את האחוה אשר היתה לו כמו אכזב, ובשברון רוח יתאונן על כל הליכות תבל: “כבר קנתר הנביא והיה תחת בושם מק יהיה, ד' מסך בקרבה רוח עועים וכל זה בגודל אשמינו ובחילוק לבבינו!” והוא שופך כל חמתו ומררתו על הגאון רב סעדיה, אשר בו בחר מכל חכמי בבל לשומו למפגע לו, בדעתו כי הוא שקול כנגד כולם, ולולא הוא שסכל כל עצתו מי יודע אם לא בצע זממו²¹, “בעזבכם את האמת, ובנטותכם מדרך ישרה לדרך מכשול ובשמעכם לדברי בן פיומי הדילאצי, והחשבתם לדברי מצרי (אשר יעטה עליו חרפה ודבות שוא אשר העידו לפניו עדי שקר) השיגה אתכם הצרה הזאת, והלא זה תאותו של בן פיומי (לתתנו חרפה בגוים)”. אכן לב בן מאיר לא יפול עליו בכל הבא, האגרות הבאות מכל צד לא יפילו אור פניו, יודע הוא את משפט ההמון הרב, כי כבהמה בבקעה ילך אחרי מנהליו, וגם בפעם הזאת לא מלבו יוציא העם מלין, כי אם חוזר ושונה הוא את דברי אלה אשר הסיתו אותו בו, ויפיצו עליו דברי רע ברבים, ועל זאת ירזמון דבריו: “הלא ידעתם כי משה רבינו ז”ל זָכה וזִכּה את הרבים וירבעם חטא והחטיא את הרבים". גם האימים אשר הפילו עליו מיודעיו לפנים לא יחתוהו: “דוד המלך בקשו אויביו להרגו ועשה שדי למען שמו, רששית (חתיכה) ממנו אנחנו, (עצם מעצמיו), אשר עברו עלינו צרות רבות ורעות, בד' בטחנו ועליו נשענו, ואלו נהרגנו אלף פעמים לא נשנה מנהג אבותינו!”.

אם דברי אליה מנציבין נאמרים בדיוק יפה, לא שב בן מאיר מדעתו, והיהודים בארץ ישראל (או חלק מהם) עשו גם את ראש שנתם (תרפ"ג) בשלישי בשבת. אך מה היה משפט חג הפסח בשנה ההיא וראש השנה שאחריו (תרפ"ד), ואם שבה ונשנתה המחלוקת בשנת תרפ“ז ותרפ”ח (שפגעו גם הן במולד זקן שחל להיות ברי"ד חלקים לאחר חצות יום ה')? – את השאלה הזאת לא נוכל לפתור עפ"י המקורים אשר לפנינו עתה, ואולי ימים יבואו יופיעו אור עליה. עתה נדע אך זאת, כי ארץ ישראל, אשר החלה להתנער רגע אחד מערמות הנשיה, אשר כסוה מאות בשנים, לא יכלה עמוד בפני ארץ בבל, אשר למרות הריבות והמדנים אשר היו בה, לא אבדה עוד הודה והדרה, ואומץ לב בן מאיר, האדם הקשה כברזל, נופץ אל הסלע המוצק, אשר אולי לא פלל למצוא על דרכו – אל הגאון רב סעדיה החזק מצור, אשר לא נפל ממנו בכח לב, ונעלה עליו בעזוז וחיל אשר אצל עליו ראש הגולה, ובתפארת והוד אשר היו שפוכים זה ימים רבים על בבל ועל גאוניה. חשבון העבור אשר לבני בבל חי וקים בקרב כל ישראל עד היום הזה, ועבור בן מאיר נשכח כלה כמת מלב, לולא עמל חוקרי קדמוניות אשר העלוהו רגע אחד על במת החזיון.

והשעה אשר, כדברינו למעלה, נראתה כמשחקת אל בן מאיר נתנה לידו גם מקום להתגדר בו ולמצוא פסול בקביעת בני בבל. מולד תשרי בשנת ד“א תרפ”ד חל בשבת רל“ז חלקים אחר חצות היום, ועל פי אחד מדיני תורת העבור, הידוע לכל איש, משפט ראש השנה להדחות מיומו מפני “מולד זקן”, אשר יסודו בהלכה הידועה בתלמוד: נולד לאחר חצות (היום) בידוע שלא נראה סמוך לשקיעת החמה (ר“ה כ' ע”ב), ויען כי גם באחד בשבת אי אפשר לו להקבע כי “לא אד”ו ראש”, לכן הוא נדחה עד יום שני בשבת. הדחיה הזאת, כאשר יבואר עוד לפנינו, גורמת שנוי גם בשתי השנים תרפ“ב ותרפ”ג שלפניה. אכן בן מאיר יצא לדון בדבר חדש והוא מורה הלכה ובא, כי אין ראש השנה נדחה מפני “מולד זקן” עד שיעברו תרמ“ב חלקים לאחר חצות היום, ובאשר בשנת תרפ”ד לא הגיע עוד המולד לגבול הזה, יקבע ראש השנה ביום השבת, וגם שתי השנים שלפניה ימלטו מידי שינוי בקביעתן. מה טעם לתוספת זאת, אשר כפי הנראה בסקירה ראשונה היא כנגד הקבלה ונגד ההלכה המפורשת בתלמוד? ומה שרש דבר נמצא בה?²² הנה פה לפי דעתי מקור נפתח לקורות חשבון העבור. מתחת למסכה הזאת תסתר סבה עמוקה יותר: הבדל הזמן שבין בבל וירושלים. המקום אשר עליו נוסד חשבון המולדות (העיקר בהר“ד או וי”ד) הוא בבל, כי שם היו הישיבות ומושב רב ישראל בימים ההם. והנה בבל יושבת למזרחה של ירושלים, לדעת הקדמונים, ארבע עשרה מעלות, ורגע חצות היום בבבל קודם לחצות היום בירושלים קרוב לשעה. א“כ מולד שנת ד”א תרפ“ד, שחל בבבל רל”ז חלקים אחר חצות היום ונעשה זקן ונפסל לקביעת ראש השנה, לא הגיע עוד לכלל זקנה בירושלים, אשר אך לה, לדברי בן מאיר, משפט קביעת המועדים, כי שם לא הגיע עוד זמן חצות היום. אכן בטרם אבוא לדבר על הענין הזה בפרט, ובטרם אבאר את יתר דברי בן מאיר בענין הזה, הנני רואה את עצמי זקוק לשוב ולחוות דעה בקצרה על דבר חשבון העבור, תולדותיו וסדר התפתחותו, אשר כבר נגעתי בהם למעלה.

על פי השמועות השונות אשר באו אלינו, רגילים אנחנו להאמין, כי חשבון השנים וסדר העבור מעשה אלהים המה, הלכה למשה מסיני, “ומיום הראשון שהתחיל הקב”ה לברוא את עולמו היו בחשבון הזה מתחשבים לפניו“²³ או על כל פנים מרועה אחד נתנו, וכי חכם אחד, או ועד בית דין אחד, תקנם בזמן ידוע ומסרם לעמו לדורות עולם. השמועה אשר התפשטה ביותר תיחס את התקון הזה לר' הלל הנשיא, אשר יסדו בשנת תר”ע לשטרות (ד“א קי”ט ליצירה). ובאמת הדעה הזאת נראית כמחוורת מכולן. מלבד העמוד החזק אשר היא נתמכת עליו – רב האי גאון, אשר מפיו שמענוה בראשונה (ספר העבור להנשיא ר"א בר חייא צד 97) – הנה גם דברי הימים ורשמים שונים בספרות התלמוד, נראים כמסייעים לה. העת אשר חי בה רבי הלל היתה עת צרה גדולה לישראל בארצו. גאללוס האכזר, משנה הקיסר קונסטנטיוס, אשר ישב אז באנטוכיא, רדפם באף ובחמה, עד כי כמעט אבד כל זכר להם. ולכן, בדאגתו לבלתי תשתכח תורת המועדים מישראל, ראה אז רבי הלל לדבר נחוץ לגלות את חשבון העבור. וכן נראה באמת את רבי יוסי, אשר חי בזמן רבי הלל, שולח לבני הגולה סדרי מועדות, ומזהירם לבלתי ישנו בכל זאת מנהג אבותיהם נוחי נפש (ירושלמי סוכה פ“ד ה”א). ובימיו מוצאים אנו החדשים מאדר ועד תשרי מסודרים סידור קבוע בסדרם אצלנו (ירושלמי מגילה פ"א). ובתלמוד הבבלי נראה, כי כבר היו בימים ההם, אחר אביי ורבא, בקיאים בקביעא דירחא, ועושים שני ימים טובים של גליות, לא מפני הספק, כי אם יען כי שלחו מתם (מארץ ישראל): הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, זימנין דגזרה מלכות גזרה ואתו לאיקלקולי (ביצה ד:)²⁴. ובכלל העתיקה אז תורת ישראל מקומה מארץ הצבי לבבל, כי שמה חשו מפלט להם חכמי ארץ ישראל – והם הנקראים בתלמוד בשם “נחותי”²⁵ – מפני חרב גאללוס הנוקמת. ולכן נראים הדברים, כי בימיהם נתגלה ונתפרסם חשבון העבור. אולם כל איש, אשר כונן לבו לחקר רוח האדם, תקונו והשתלמותו, יבין כי תקון עקרי כזה, כסידור חשבון הזמנים, לא יולד פעם אחת, אך הולך ונעשה לאט לאט, פושט צורה ולובש צורה, עד אשר הוא יוצא לבסוף משוכלל בתמונתו האחרונה. וגם אמנה, אם נפשפש ונדקדק היטב בספרות הזמן ההוא, הבבלית והירושלמית, נמצא, כי התקון הגדול הזה, אשר חשבנוהו ליציר כפיו של רבי הלל, לא חולל גם הוא ביום אחד, כי החל להתרקם ימים רבים לפניו, וכי גם בימיו לא נגמרה עוד צורתו, והיה הולך ומתפתח עוד אחרי כן. ככה נדע, כי עוד בימים אשר היו מקדשים עפ“י הראיה, היו החכמים נעזרים בחשבונות לקוחים ממהלכי מאורות השמים²⁶; בראשונה עשו זאת אך למען בירור דבר או “לאכחושי סהדי” (ר"ה כ:); אך לאט לאט החל הקידוש על פי הראיה לפנות מקומו ולהניחו לחשבון, עד כי לאחרונה היו המועדים נקבעים אך על פיהו לבד. אחד מן הדברים אשר קצבו מיד אחר חבור המשנה, היה הגבול אשר נתנו לראית הלבנה החדשה, אשר מצאוהו שש שעות ואמרו: נולד לאחר חצות, בידוע שלא נראה בשקיעת החמה (ר“ה כ:, ירושלמי שם פ”ב ה"ו). אחרי כן החלו לשים פדות בין ימי השבוע; מקצתם הכשירו לקביעת ראש השנה ומקצתם פסלו. בתחלה הוציאו מכלל הימים הכשרים את יום רביעי וששי בשבת, לבלתי יחול יום הכפורים סמוך לשבת, לפניו או לאחריו²⁷. אך לא ארכו הימים, ויוסף עליהם אחד מחכמי הדור עוד שני ימים: את יום האחד (יום א' בשבת) פסל לחלוטין, לבלתי יבוא יום ערבה בשבת ואת השני (יום השבת) לא התיר כי אם בשעת הדחק, לבלתי תתבטל תקיעת שופר²⁸. אם מלאו מחשבי השנים אחרי פקודתו כתומה, כי אז היו קביעותיהם שונות משלנו, שאן אנו דוחים את יום השבת לעולם, ופסול יום אחד גורם שנוים גם בשנים הסמוכות, כידוע למבין; ואם לא מלאו אחרי דבריו כלל, כאשר נראה מדברי שני התלמודים²⁹, הלא גם אז לא היו קביעותיהם שוות עם קביעותינו, שאנו דוחים יום אחד בשבת. ובין כך ובין כך היו פנים אחרות לחשבון שהיה נהוג בימי רבי הלל, וגם אחרי כן, מחשבוננו עתה³⁰. ונראה, כי דחיית יום אחד בשבת לא נתפשטה כי אם בסוף ימי הסבוראים, או בראשית ימי הגאונים. אולם לא רק עיקרי סדר העבור ויסודותיו הלכו ונשתנו, כי גם חשבון המולדות לא היה חתום עוד אז במטבע אשר אנו רואים עליו עתה. הרשמים המעטים אשר נשארו לנו בספרות התלמודים והמדרשים, נראים כמוכיחים, כי דרכי חשבונותיהם היו משונים משלנו, ואינם מסכימים לא עם המולד הראשון אשר בידינו³¹ ולא במדת החדש המקובלת אצלנו³². ולכן גם התולדות היוצאות להם מחשבונם שונות מהיוצאות לנו בחשבוננו³³. אם נביא את כל אלה במשפט, ואם נעבור על פני שני התלמודים ברוח בקרת, לבחון כל מאמר ומאמר על פי מקומו וזמנו של האומר, אז נגיע לתולדות האלה: הקידוש עפ”י הראיה נמשך בא“י ימים רבים אחרי המשנה, עד ראשית המאה השניה לאלף הרביעי³⁴, עד ימי רבי יונה ורבי יוסי השני, ומקצת ימיהם בכלל³⁵. ולכן היה עוד רבא מתענה יום הכפורים שני ימים (ר“ה כ”א). אכן כאשר תקפו הצרות בא”י בימי רדיפות גאללוס, החלו להנהיג סדרי מועדות ולקבעם עפ“י החשבון בלבד. הדבר הזה נעשה בסוף ימי רבא, או אחרי מותו (ד“א קי”ב), ופליטי א”י (נחותי) הביאו אתם את החשבון לבבל, ולמדוהו לחכמיה, אשר היו מעתה לבקיאים בקביעא דירחא. ובזה תצדקנה השמועות, שרבי הלל, שהיה בזמן הזה, תקן חשבון העבור, וכי עד סוף ימי אביי ורבא קבעו עפ"י הראיה (רמב“ם הלכות קדוש החודש פ”ה ה"ג). אולם סדר עבורם היה שונה אז בעקרי יסודותיו ופרטי חשבונותיו מסדר עבורנו, כי חכמי הדורות היו מוסיפים לחקור ולדרוש בענין הנכבד הזה, ולכוונו עם המראות אשר הראו אותם מאורות השמים; ובדבר הזה תפריז השמועה על המדה, באמרה, כי סדר העבור בא אלינו מרבי הלל בדמותו ובצלמו עתה.

נקל להוציא מזה משפט, כי אם אמנם רוב השנים היו מכוונות בקביעותיהן עם שנותנו אנו, כי הדחיות הראשיות, ד“ו ומולד זקן, כבר היו לאבני הפנה בסדר עבורם, וחשבון המולדות יוכל להוליד שנוי אך בשנים שמולדותיהן סמוכים לגבולי הקביעה³⁶, והירח – עד בשחק נאמן תמיד – בחליפות אורו נתן בידם פלס ומאזני צדק לבלתי יעבטו ארחותם, – הנה בכל זאת יש אשר שנותיהם היו שונות בקביעתן משלנו. עדים רבים לא נוכל להביא על הדבר הזה, כי מספר השנים שהגיעו לנו בקביעתן כמוהו כאין וילד ימנם, כי אך שתים או שלש הן. אולם גם הן מספיקות להוכיח כי ישר משפטנו. השנה האחת היא שנת תתי”א לשטרות, ד“א ר”ס ליצירה, שיום י“ג בכסלו (שבו מת רבינא לפי עדות רש"ג באגרתו) חל בארבעה בשבת, מסכים עם חשבוננו. השנה השנית היא ד”א שפ“ג, שנת בוא מחמד למדינה. לפי קבלה ישנה אשר בידי הערבים מצא מחמד, בבואו למדינה, את היהודים חוגגים את יום הכפורים שלהם; ולפי עדות רוב הסופרים היה יום ביאתו שמה בשמונה ימים לירח רביע ראשון, והוא בעשרים לספטמבר, אשר חל בו אז באמת יום הכפורים בחשבוננו (עיין בספר “מחמד” להחכם ווייל צד XXI). הנה כן יש בידינו שתי שנים המכוונות בקביעתן עם חשבוננו; אף כי קביעת השנה השנית (ד“א שפ”ג) אינה ברורה כראשונה (ד“א ר”ס), בהיותה מיוסדת על קבלת העם (שביאת מחמד למדינה היתה ביום הכפורים), אשר לא תמיד האמת נר לרגליה, ובהיות הסופרים מחולקים בדעותיהם ביום החודש אשר בו בא מחמד שמה (עיין ווייל בספרו הנ"ל צד 76 וצד 81). אולם לעומתן שנת תתי”ז לשטרות ד“א רס”ו ליצירה, נוהגת מקום לבעלי דין לפקפק בה, כי יום רביעי באדר (שמת בו רב אחי בר רב הונא, לפי עדות רש"ג שם) חל בחד בשבא³⁷, וא“כ חל יום הפסח ביום ו', וראש השנה בשנת דרס”ז שאחריה, ביום א', ויום ערבה בשבת; וזרות כפולה בדבר, כי מולד תשרי היה מולד זקן (א' כ“ב תתקפ”ג) וחל ביום פסול, ובכ“ז נקבע ר”ה ביומו. ונראה מזה, כי לא היו חוששים אז ליום ערבה שלא יחול בשבת, וכי מלבד זאת, המולד שהיה אצלנו זקן, בחור היה לפי חשבונם.

גם אמנם, לא שאלה קלה היתה לחכמים הקדמונים לקצוב חשבון המולדות בדיוק גמור, בדיוק הידוע לנו עתה. חכמת המצרים והכשדים, הוברי השמים אשר מעולם, כבר עברה ובטלה מן העולם, וגם חכמת בני יון הלכה ונדלדלה מימות התוכן תלמי (במחצית הראשונה למאה השניה למנין הנוצרים), אשר היה בּעדת חבריו אחד מן הראשונים במעלה, אבל כמעט האחרון להם בזמן, וחכמת בני הודו היתה חתולה עוד בערפל, והחשך כסה אז ארץ כלה. ומאין יכלו אז חכמי הדורות ההם לשאוב ידיעות ברורות וחשבונות מדוקדקים? אך קץ בא גם לחשך הזה. השמש אשר באה בצהרים בארצות יון הופיעה פתאם בגבורתה בארצות הערבים. בני הערבה האלה, אחרי אשר הראו זרוע עוזם במלחמות גדולות ורבות, הוכיחו לדעת כי לא נופלים המה מיתר העמים הגדולים גם בחכמה ודעת. מושלי העם הזה החלו עוד באמצע המאה השמינית למנין הרגיל, (ימי ממשלת החליף אבו געפר אלמנצור) לבקש חכמה³⁸, ויביאו אל חצרותיהם חכמי הודו ויודעי שפת יון, ויתרגמו לשפתם ממיטב ספריהם, ויהנו בהם בשים לב, וככה מהרו לעלות במעלות, עד כי בתחלת המאה התשיעית בימי ממשלת החליף³⁹ עבד אללה אלמאמון, כבר היו למופת לכל עמי תבל. גם בני ישראל לא התרפו ביום טוב, ויחד עם אחיהם בני ערב עבדו בכל לב על שדמות החכמה, ועוד בראשית פריחת המדעים, בטרם פשטה עוד חכמת התכונה את בגדיה הצואים ותהי בלולה ומעורבת בדמיונות האסטרולוגיא, כבר נמצאו ביניהם חכמים נודעים לשם כמו: משאללה, סהל הטברי, סהל בן בשר, סנד בן עלי, אנדרוזגאר בן זאדי פרוך⁴⁰ וחבריהם. בימים ההם תורגם לשפת ערב ספר האלמגסטי⁴¹ לתלמי, אשר היה לעינים לכל חכמי תבל עד עת תחית המדעים ((Renaissance באירופה. בימים הטובים האלה היתה לדעתי גם חתימת חשבון העבור. אמנם באמרי כי בימים האלה היתה חתימת חשבון העבור, אין כוונתי על יסודותיו והלכותיו, כי רחוק לחשוב שהרשו לעצמם לשנות בהם דבר אחרי ימי הסבוראים וראשוני הגאונים; אכן כוונתי על הדברים הנוגעים לחשבונות, כמו מדת החודש והמולד הראשון, אשר לא יכלו לעמוד עליהם בפעם אחת, והיו מסתפקים בראשונה בקרובים שונים, אבל לא חדלו מדקדק בהם ולתקנם בכל פעם ככל אשר הורם הנסיון והעיון במהלכי המאורות עד אשר עלתה בידם בפרק שאנו מדברים עליו לחתום עליה את החותם שאנו רואים עליהם עתה, כי על פי ספרי תלמי והעיונים החדשים אשר עשו חכמי ערב בעצמם, מצאו און להם לקצוב בדיוק את כל הדברים הנצרכים להם בחשבון העבור להיטיב ולתקן את החסרונות אשר היו בו עד כה, ולטבוע אותו בחותם הזה אשר אנו רואים עליו עתה. לידיעת התקופות והמולדות ומעמדם בכל עת דרושים לנו שני דברים שהם ארבעה: מדת השנה והחודש, וזמן התקופה והמולד בראשית הבריאה, הידוע בשם עיקר (עפאָכֿע). בענין שני השיעורים הראשונים מדת החודש העולה כ“ט יום י”ב שעות תשצ“ג חלקים או 29^d 12^h 44' 3¹/₃”, ומדת השנה שהיא שס“ה יום ה' שעות תתקצ”ז חלקים מ"ח רגעים או 365^d 5^h 55' – כבר העירו חכמים שונים, כי מכוונים הם לשיעוריו של אפרכוס ותלמי⁴². אולם עוד זקוקים אנחנו להביא במשפט את שני השיעורים הנותרים ולהתבונן עליהם מאין באו.

והנה כבר הרגיש הרחז“ס (במ"ע לפראנקעל 1864 וביסודי העבור מהדורא שניה צד 51 ומהד' שלישית צד 58), שהמולד הראשון של בעלי העבור, שהוא בהר”ד, הוא מכוון בקירוב עם המולד אשר שם לו תלמי לעיקר; אך נבוך מאד בבחירת המקום, ששמה העתיקו מיסדי העבור את מולד תלמי, אם הוא ירושלים או בבל, בענין השאלה הזאת, על איזה מקום נוסד חשבון המולדות, כבר נתחבטו הראשונים. רב חסאן הדיין, שדבריו הובאו בספר העיבור להנשיא (מ"ב שער ז') ובספר העיבור להראב“ע (דף י' ע"ב) וביסוד עולם להישראלי (מ“ד פ”ז), ר' אברהם בר' חייא (בספר העיבור שם) ור' יצחק בר רקופאל (יסו"ע שם) והרשב"ץ (בתשובותיו ח“ג סימן קט”ו וקט"ז) אומרים עליו שהוא בקצה המזרח. הכוזרי (מ"ב סימן כ'), בעל המאור (ר”ה פ“א והראב"ע (בספר העיבור שם) אומרים כי החשבון הוא על ירושלים או על אמצע ארץ ישראל, ששם היה נוהג דין ראיית הלבנה. וקודם לכולם כבר חשב כזאת החכם הערבי אלבירוני (בגוף הערבי צד 146 ובתרגום האנגלי צד 143), וזה לשונו, אין אנו יודעים על איזה מקום מיוחד נוסד לפנים סדר החשבון הזה; אך הדעת נותנת, כי נעשה על ירושלים, או על מקום סביבותיה, כי היא מקום קבוצם. בעל יסוד עולם (שם) חולק על שתי הדעות, ובהשוותו את מולדותיו עם לקיות לבנה שהביא בשם תוכנים שונים, הוא חושב להוכיח, כי החשבון הוא מיוסד על טבור הארץ, הרחוק לדעתו מאמצע א”י למזרח כשיעור הזמן של שעה אחת ותרי“ב חלקים. וסוף סוף גם שני המקומות אינם מכוונים יפה (עיין מאמרי פרשת העבור בהכרם צד 333/4, ולכן הוא אומר במהדורתו השלישית, כי העתיקוהו בכוונה אל מקום בלתי מסוים ומצוין לנו מטעם נכון לפי דעתו⁴³. אולם עתה אחרי אשר נגלו לנו דברי בן מאיר, נקל לנו להבין הדברים לאשורם. המולד, אשר יסד לו תלמי לעיקר בכל חשבונותיו, חל ביום 24 תות המצרי שנה ראשונה לנבונאסר, הוא יום 21 מארץ 747 לפני מנין הנוצרים, ג”א י“ד ליצירה 44' 17” מחלקי היום (לפי חלוקת תלמי את היום לששים חלקים) לאחר חצות היום, והוא באחד בניסן, ביום השבת, חמש שעות, מ“ב מינוטין, מ”ח סקונדין, לאחר חצות הלילה. וכאשר נחזור מזה למפרע עד ניסן של יצירה (לדעת האומר בניסן נברא העולם), נמצא מולדו ד' ח' התע“ב, ומולד תשרי שלאחריו (שבו נברא העולם לבני מזרח או לבני בבל) יום ו' י”ג ר“ל, זה וזה על מקום אלכסנדריא, ויען כי ירושלים יושבת למזרחה של אלכסנדריא כחמש מעלות ובבל י”ח מעלות (עיין מאמרי הנ"ל צד 334) יהיה מולד ניסן בירושלים ד' ט' קנ“ב, ומולד תשרי בבבל ו' י”ד תמ“ו, ובעזיבת החלקים יהיו שני המולדות במספרים שלמים: לניסן ד' ט' ולתשרי וי”ד. המספר האחרון ידוע שהוא המולד הראשון ליצירה לבני מזרח או לדעת הגאונים, והמספר השני ד' ט' הוא המולד אשר שם לו בן מאיר לעיקר⁴⁴.

בזמן ההוא נתחדשה גם תקופת רב אדא, אשר בימים האחרונים החלו המבקרים להטיל בה ספק. והדבר הזה לא מדיוקא ולא מכללא אתמר אלא בפירוש אתמר, והוא כתוב מפורש בברייתא דשמואל, אשר זה לשונה: בשנת ארבעת אלפים חמש מאות ושלשים ושש שנה שוו חכמה ולבנה, שמיטות ותקופות⁴⁵ ולא נשתייר לחמה אלא שעה אחת גדולה בלבד⁴⁶; מן ארבעת אלפים ותקל“ו שנה ואילך, שנה ראשונה למולד (צ"ל מולד) לבנה בתשרי בתחלת ליל ד‘, בניסן בליל ה’ (צ"ל ו') בשתי שעות גדולות (ראש פרק חמישי). אם כן, לאחר ששלמו ד”א תקל“ו ליצירה, או בראש שנת ד”א תקל“ז, חלה התקופה בתחלת ליל ד' פחות שתי שעות שלנו (שהן שעה אחת גדולה), והמולד בתחלת ליל ד‘. ובאמת חל אז מולד תשרי לפי חשבוננו ליל ד’ ג' שס”ג, והוא ביום 18 ספטמבר 776 למנין הרגיל⁴⁷; וא“כ חלה תקופת ניסן שלאחריה ביום ד' 19 מארץ בי”ג שעות. ואם נחשוב למפרע עד ניסן של יצירה, לפי מדת השנה של רב אדא, שהיא שס“ה יום, ה' שעות, תתקצ”ז חלקים מ“ח רגעים, נמצא שהיתה התקופה הראשונה ביום ד' 2 אפריל בסוף שעה כ”ג, ויען כי לפי ספור התורה נתלו המאורות בתחלת ליל ד‘, העתיקו התקופה לאחור קרוב לכ"ג שעות וקבעוה בתחלת הלילה, והיא היא התקופה הידועה בשם תקופת רב אדא⁴⁸. הננו רואים מזה, כי היו הימים ההם ימי מעשה לחכמי ישראל, וכי עיינו ודקדקו במעמד מאורות השמים, עד כמה שהיתה ידם מגעת בעת ההיא. ועוד זאת ראינו, כי חשבון המולדות שלנו לא היה עוד מקובל בעם, כי עיונו של התוכן, שבאו דבריו בברייתא של שמואל נוטה ממנו שלש שעות ויותר. ולכן לא לפלא יהיה לנו, אם בני ארץ ישראל, בהחִלָם שנותיהם מניסן⁴⁹, בחרו להם מולד לעצמם במספר שלם ד’ ט‘. אך בימי בן מאיר כבר נתקבל חשבון המולדות של חכמי בבל⁵⁰, עד כי בבואו לערער על קביעת שלש השנים ד“א תרפ”ב–ד’ שנדחו מפני מולד זקן של השנה האחרונה, לא מצא עוד און לו לאמר: חשבון מולדותיכם הוא שלא כמשפט; אך נלחץ למצוא לו דרך הדורים, ולהוסיף את ההבדל שבין שתי השיטות האלה, תרמ“ב חלקים, על י”ח השעות, וכן על יתר הגבולים, אשר נדבר עליהם עוד מעט.

שני הכללים או “שתי הדחיות” שפירשנו למעלה, והם הכלולים במאמר המעברים: “לא אד”ו ראש ומולד זקן אל תדרש", הספיקו לנו להבין טעם מחלוקתו של בן מאיר בכלל, אבל למען הבין את יתר דברי הריב לאשורם, וגם למען הוסיף עצמה לדברינו על טעם המחלוקת, צריכים אנו לדבר עוד דברים אחדים בענין חשבון העבור, מקצתם גלוים לכל איש ומקצתם שאינם ידועים אלא לבקיאים יותר בסוד העבור.

עפ“י החוקים שנתנו למלוא החדשים ולחסרונם יצאו לנו שלש מדות לשנה פשוטה ושלש למעוברת. שנה פשוטה, שמרחשוון וכסלו חסרים בה, הנקראת בשם חסרה (וסימנה ח') סופרת שנ”ג יום (חמשים שבועות ושלשה ימים), ואם מרחשוון חסר וכסלו מלא, נקראת כסדרה (וסימנה כ'), ומספר ימיה שנ“ד, ואם שניהם מלאים, נקראת שלימה (וסימנה ש') וימיה שנ”ה; ובמעוברת שנה חסרה סופרת שפ“ג יום (נ"ד שבועות וחמשה ימים), כסדרה שפ”ד יום, ושלמה – שפ“ה; נמצא שראש השנה שאחר שנה פשוטה נעתק מראש השנה שלפניו בשלשה, ארבעה או חמשה ימים, וראש השנה שאחרי שנה מעוברת נעתק מראש השנה שלפניו בחמשה, ששה או שבעה ימים, ונתנו להם המעברים סימן גד”ה הו“ז, אבל המעברים הראשונים נתנו להם סימנים אחרים, והם שו”ח, חד“ו, כה”ז, ופירושם: אם השנה היא שלמה, אז המרחק שבין שני ראשי השנים (ושני הימים בכלל) הוא ו' בפשוטה וח' במעוברת, אם היא חסרה מרחקם ד' בפשוטה ו' במעוברת, ואם הוא כסדרה – ה' בפשוטה ז' במעוברת.

מהתחברות השיעורים האלה של מדות השנים עם שתי הדחיות הראשיות, אד“ו ומולד זקן, תולדנה עוד שתי דחיות חדשות: גטר”ד בכל פשוטה ובט“ו תקפ”ט במוצאי עבור. כי בנפול מולד תשרי בשנה פשוטה מגטר“ד והלאה, הנה יהיה מולד תשרי שלאחריו מז' י”ח והלאה (כי יתרון שנה פשוטה היא ד“ח תתע”ו) וידחה ליום ב‘, ונמצאו בין שני ראשי השנה אשר יגבלו את השנה הפשוטה ששה ימים, דבר שאי אפשר, ולכן ידחה גטר"ד ליום ה’, ונמצאה השנה כסדרה. וכן כשחל מולד תשרי במוצאי עבּור מן ב' ט“ו תקפ”ט והלאה, הנה היה מולד תשרי שלפניו (בהיות יתרון שנה מעוברת ה' כ“א תקפ”ט) ביום ג' לאחר חצות היום, ונדחה ליום ה‘, ונמצא ההבדל בשני ראשי השנים הממצעים את שנת העבור, ארבעה ימים בלבד, והוא דבר שאי אפשר, ולכן ידחה ראש השנה שמולדו מבט“ו תקפ”ט ומעלה, ליום ג’, נמצאה שנת העבור חסרה. הנה כן נדחה בט“ו תקפ”ט מפני מולד זקן שלפניו וגטר"ד מפני מולד זקן שלאחריו.

ארבע הדחיות האלה הן הן המפתח לסדר קביעת השנים, כי יתנו בידינו את היכולת לקצוב יום ראש השנה ע“פ ידיעת מולד תשרי של השנה ההיא. אולם למען דעת משפט חדשי מרחשוון וכסלו וקביעת יתר מועדי השנה לא תספיק לנו ידיעת מולד השנה המבוקשת בלבד, ועלינו לבקש ולמצוא מולד תשרי גם לשנה שלאחריה ולקבוע על ידו ראש השנה שלה, וע”פ מדת הימים שביניהם נדע את קביעת השנה, השלמה היא, חסרה או כסדרה. כל הדברים האלה גלוים הם וידועים לכל.

אולם לא הכל יודעים, כי עוד בימים הקדמונים מצאו להם חכמי העיבור מסלות לקצר להם את הדרך, ולקצוב קביעת השנה לכל משפטיה על פי ידיעת מולד תשרי שלה בלבד. תוצאות דבריהם ערכו המעברים בארבעה שערים המכוונים כנגד ארבעת הימים הכשרים לקביעת ראש השנה, שהם ימי בגה"ז. לשערים האלה, אשר על ציריהם יסובו כל דברי הריב, נתנו חכמים שונים תמונות שונות⁵¹, ואנחנו הנה ערכנו אותם בלוח מיוחד אשר יכיל את כולם כאחד.

ארבעה שערים או לוח הגבולים

גבולי המולדות הולכים בלוח הזה מימין לשמאל מן המספרים הנמוכים אל הגבוהים מהם. ויען כי ארבעת השערים אצל רס“ג ובן מאיר; מדרש שכל טוב ור”י אלגהרואני הולכים בסדר הפוך, לכן צינתים בראש הלוח לא באותיות עבריות, כי אם בציונים רומיים ההולכים משמאל לימין. – מולדות ניסן אשר בטורים השניים של ימי בה“ו אין בהם צורך להבנת דברי בעל מדרש שכל טוב, כי עומדים הם בין הגבולים ואינם משנים קביעת הפסח, ולא נכתבו כ”א למען תת תמונה אחת לכל טורי הלוח.

בלוח הזה נחלקו י“ט שנות המחזור לארבעה מינים הסדורים בארבע שורות, ובצד כל אחת מהן ימצאו גבולי המולדות לכל אחת משבע הקביעות השונות, הערוכות בארבעה טורים זקופים (המכוונים לארבעת השערים) ששלשה מהם שבו ונחלקו לשנים שנים. בראש כל טור רשום היום שבו יחול ראש השנה, מתחתיו סימן השנה, חסרה, כסדרה או שלמה, ובאחרונה היום שחל בו חג הפסח. האותיות המוקפות בחצאי לבנה יורו על סימני שנת העבור, והגבולים הכתובים באותיות רש”י הם גבולי ניסן, אשר ידובר עליהם מיד, ואליהם אל ישית הקורא את לבו לפי שעה. בלוח הזה נראה גבולים חדשים, שאינם דוחים את יום ראש השנה, אבל משנים את סימן השנה ודוחים את הפסח. והם ט' ר“ד בפשוטה, כ' תצ”א במעוברת, הפוגעים בסוף השנה במולד זקן, ו' ת“ח בפשוטה, ד' י”א תרצ“ה במעוברת, הפוגעים במולד גטר”ד, ובהדחותם הם מאריכים מדת השנה שלפניהם ומשנים את סימנה.

והנה מולדות שלש השנים שנפלה בהן המחלוקת חלו: בשנת ד' תרפ“ב המעוברת ביום ד' י”א תתקל“ב (רל“ז חלקים אחרי גבול הש”ג, שהתחלתו ד' י“א תרצ”ה), בשנת תרפ”ג – ג' ט' תמ“א (רל“ז אחרי גטר”ד), ושנת תרפ”ד – ז' י“ח רל”ז (מולד זקן), וקביעתן לפי הלוח שלפנינו: הש“ג, הכ”ז, בח"ג, אבל לפי דעת בן מאיר, המוסיף על כל הגבולים תרמ“ב חלקים, לא הגיעו המולדות האלה אל גבולותיהם, ונשארו לכל אחד ת”ד חלקים, וקביעות השנים האלה לדבריו: הח“א, גכ”ה, זש"ג.

כמה דברי אמת נמצאו בהחלטותיו של בן מאיר, קשה לנו עתה להכריע מחסרון מקורים קדומים. כל החכמים שהגיעו אלינו דבריהם על אדות חשבון העבור, כולם חיו אחר הפרק שאנו עסוקים בו, עד כי לא לחנם יאמר ר“ת: רב סעדיה גאון ז”ל שמפיו אנו חיים שמסר לנו סוד העבור (שבלי הלקט הוצאת באבער סי' כ"ח)⁵², ומעבר אחד קדמון בסוף מחזור רומי כ“י משנת ה”א ס“א מיחס לר”ס ארבעת השערים (אריענט שנת 1851 צד 101, וממנו שאב דבריו החכם גרעץ בדברי ימי היהודים חלק ה' ציון 20), ואולי כוונת המעבר אל ארבעת השערים לפי תמונתם עתה, כי מדברי שני בעלי הריב נראה, כי כבר היו השערים נודעים בימיהם⁵³

אולם גם ממקום אחר נראה, כי היתה לחכמי ארץ ישראל שיטה אחרת בארבעת השערים האלה. במדרש שכל טוב לרבנו מנחם ב“ר שלמה הנדפס ע”י חברת מקיצי נרדמים שנת תר“ס ותרס”א נמצא בפרשת בא (צד 90 עד 92) סדר ארבעה שערים בנוסח אחר שונה מהנוסחאות אשר ראינו עד כה (עיין בקבוצת הכתבים בסופה) וראוי לשום אליו לב.

הננו רואים, כי ארבעה שערים אלו משונים מחבריהם בכמה דברים: א) בעל השערים האלה קורא בשם מולד זקן, לא למולד תשרי שנולד לאחר חצות בלבד, כי גם לכל מולד תשרי שאין ראש השנה נקבע ביומו, ולכל מולד ניסן שאין הפסח נקבע באותו יום. ב) מלבד גבולי המולדות לתשרי הוא קובע בשעריו גם מדור לגבולי המולדות של ניסן (והם הם הגבולים הכתובים באותיות רש"י בלוח שערכתי למעלה). ג) ולא זו בלבד, אלא שדחית ר“ה תלויה היא אצלו בגבולי המולדות של ניסן ולא במולדות תשרי, כמו שהדין נותן וכדרך שהורגלו לעשות כל בעלי העבור. ברצות בעל השערים, על דרך משל, להסביר הדבר, מפני מה ראש השנה שמולדו גי”ח נדחה ליום החמישי, שאינו צריך באמת לכל טעם, כי תולדתו לאחר חצות דיה לפסלו, הוא מכרכר כרכורים הרבה, תולה טעם הדבר, מפני שמולד ניסן שאחריו “שוהה לבוא עד קנ”א חלקים משעה י“ב לליל ז'”. והוא בעצמו חוזר ושואל: ומה בכך? “והרי כולן נקבעין עד תרמ”א חלקים משעה ב' ביום“? (והוא מכוון למולד תשרי של י"ח שעות), ולכן הוא זקוק לחזור לאחוריו שנה אחת ומוצא, שבשנה שעברה נולד ניסן אחר תרמ”א חלקים משעה ב' ליום א‘, שהוא הגבול הקיצון למולד ניסן (שער ג'). ד) לאחר שגמר ולמד כל תורת הקביעות לפרטיהן, חוזר בעל השערים ושונה דבריו בכללים קצרים, ומעמיד אותם על הדחיות הראשיות שכל הגבולים יוצאים מהן. הדחיות הראשיות האלה ידועות לנו: ראש השנה אינו נקבע כי אם בימי בגה“ז (לא אד"ו ראש), נולד לאחר חצות נדחה (מולד זקן), ותולדותיהם: גטר”ד ובט“ו תקפ”ט, אבל בעל השערים, המעתיק ומחזיר את הכל לחודש ניסן, מסמן רק את הימים הכשרים לפסח, שהם אגה“ז, ותחת נולד לאחר חצות בתשרי, הוא מוצא את הגבול הראשי לניסן (בגרעו יתרון ששה חדשים שהוא ב' ד' תל"ח) את הסימן י”ג תרמ"ב ואומר: “ואם נולד ניסן מתחלת הלילה עד תרמ”א חלקים משעה ב’ ליום שבת (שהוא שעה י"ד מליל שבת) קובעין הפסח בו ביום שהוא כתורה, ואם נולד אחר תרמ“א חלקים משעה ב' ליום שבת זקינה היא ודוחין הפסח מיום ז' ליום א' ומיום א' ליום ג‘, ומיום ג’ ליום ה‘, ומיום ה’ ליום ז'”, (בדרך כזה הוא כורך ביחד את שתי הדחיות אד"ו ומולד זקן הנוהגות אצלנו בתשרי). וכמו שיום ב' וג' יוצאים אצלנו לענין אחד מיתר הימים שהם נדחים לפעמים קודם שיגיעו לחצות היום, על פי הדחיות בט“ו תקפ”ט וגטר“ד, ככה יצאו גם לבעל השערים הזה (בגרעו מגבולותינו היתרון לששה חדשים ב' ד' תל"ח) שני גבולים חדשים לשני ימים של פסח, והם: ז' י”א קנ“א ויום א' ד' תתמ”ו, וזה שהוא מוסיף תוך כדי דבור: “זה סדר קבוען ודחיתן (בכלל), חוץ מיום א' ויום ז' שפעמים שנדחין בפחות משיעור זה (כלומר י“ג תרמ”א, המכוון לנולד קודם חצות בתשרי). יום א' כיצד? בזמן שמולד ניסן עובר על תתמ”ה חלקים משעה ה' בליל א' ואין עבור לשנה הבאה (והוא מקביל לגטר"ד של תשרי), דוחין הפסח מיום א' ליום ג‘, ומשונה ממסורת שכללנו (כלומר מסימן י“ג תרמ”א הנ"ל)… וכן נמי ביום שבת בזמן שהשנה מעוברת ונולד ניסן קנ“א חלקים של שעה י”ב בליל שבת (מקביל לבט“ו תקפ”ט של תשרי) דוחין את הפסח מיום ז’ ליום א'".

הנה כי כן יוצא בעל השערים האלה בכל חשבונותיו מניסן. קרוב אפוא לשער, כי היו ימים ומקומות שהיו חושבים גם שנותיהם ומולדותיהם מניסן, והדעת נותנת, כי בשומם להם חודש ניסן של יצירה לעיקר, תפסו גם הם מספר שלם למולדו, כמו שעשו כן המונים מתשרי שקבעוהו מספר שלם וי“ד. ואם אמנה המנין מתשרי נוח יותר מצד אחד, באשר רוב המועדים חלים בתשרי ומולד זקן במשמעו הראשון (נולד לאחר חצות) איננו נוהג כ”א בתשרי⁵⁴, הנה מצד אחר יש יתרון למנין המתחיל מניסן, כי מולדו ותקופתו נופלים ביום ד' בשבוע, המסכים עם ספורי התורה בתליית המאורות⁵⁵, תחת אשר המונים מתשרי זקוקים להפריד בין הדבקים, להחל את התקופות מניסן ואת המולדות מתשרי ולא מיום ד'. ואולם כאשר נדלדלה ארץ ישראל וישיבותיה ירדו מטה מטה, חדלו חכמי הארץ הזאת לסול להם מסלות לעצמם, וילוו גם הם על חכמי בבל, אשר עלו עליהם בחכמה ובמנין, וכל המקומות השוו יחד לחשב השנים מתשרי והמולדות מן וי“ד, כאשר ראינו את בן מאיר, כי מסדר הוא שעריו על מולדות תשרי, אך מצרף אליהם גם מולדות ניסן שלפני תשרי, כנראה מדברי אנשי ריבו⁵⁶. ולכן בבואו לחלוק על קביעת שלש השנים, לא יכול עוד להודיע את הסבה האמתית, אשר מקורה בשנוי מולד ניסן מן ד”ט תרמ“ב אל ד”ט, כי כבר נתפשט בכל המקומות חשבון המולדות מן וי“ד, וזכרון לא היה עוד לכל חשבון אחר; גם לא יכול להורות על הבדל הזמן בין ארץ ישראל ובבל, וכי מולד תשרי שחל בבבל לאחר חצות לא הגיע עוד לחצות בארץ ישראל, כי ההמון הרב לא יבין את דבריו, והמבינים בעם יאמרו לו: חשבון המולדות מסורת הוא בידינו מאבותינו ולא לנו לחקור ולדרוש על איזה מקום נוסדו, כי כך קבלנום סתם; כי סוד העבור כבר נעשה כללות כללות, והרוח אשר היה בהם לא היה ידוע בלתי אם לחד בדרא או לתרי בדרא. לא מצא אפוא בן מאיר דרך אחרת בלתי אם להתלות בקבלה שבידו: “שאם נשתיר רביע יום פּחות אמרת אין דוחין ראש השנה מיומו, כענין שלמדנו וירשנו מאבותינו רבן גמליאל הנשיא ורבי יהודה הנשיא” (­האי ודאי גוזמא היא! “וכך העמידה סנהדרין גדולה את גבולם”, והוא מוסיף תרמ”ב על כל גבול, ומודיע “ביאור כל שער ושער אשר למדם מן החכמים הראשונים ז”ל".

התוספת הזאת לא היתה בעיניו לפוקה גדולה, כי הטעם הראשי לכל הדחיות, “המולד הזקן”, אשר יסודתו בהלכה הידועה: מחשבין את תולדתו וכו', כבר נבלע ונעלם בתוך הגבולים אשר בארבעה שערים וכבר הורגלו לקרוא בשם הזה לכל מולד תשרי וגם ניסן שאין יום קודש נקבע ביומו, כאשר ראינו. אכן אם לא נכזיב כלה את דברי בן מאיר וקבלתו שהוא חוזר ושונה עליה, ולא נאבה להחליט, כי בדא את הכל מלבו, נהיה זקוקים לאמר, כי חכמי ארץ ישראל, שהיו עוד לפני בן מאיר, בראותם כי בטלים הם במעוטם, וכי עליהם לבטל דעתם מפני דעת אחיהם בני בבל, ולמנות כמוהם את השנים מתשרי והמולדות מן וי“ד, הוסיפו בחשבונם תרמ”ב חלקים על כל גבול, או הציבו להם ציונים, כי יש אשר יצטרכו לשית עליהם נוספות בשנים אשר מולדותיהן יהיו סמוכים לגבול, ואולי גם רשמו להם לזכרון את השנים אשר יגרמו בהן החלקים האלה חלוף בקביעתן; ובן מאיר, אשר לא ידע גם הוא בעצמו טעם הדברים, היה מוכרח להתמך על קבלתו, שאין אנו נסמכין באלה שתי שנים על ארבעה שערים אבל אנו נסמכין על דברי חכמים, שאם נשתייר רביע יום חסר אמר"ת אין דוחין אותו מיומו.

מפי מקצת בעלי המחלוקת הננו שומעים, כי בן מאיר בשיתו נוספות על גבול המולד הזקן (אשר ימשוך אחריו תוספת כזאת גם ביתר הגבולים), הבדיל בראשונה בין יום שני בשבת ובין ימי גה“ז ואחר כן השוה מדותיו והוסיף אמר”ת חלקים בכל ארבעת הימים. אם הבינונו את דברי המשיגים האלה לאשורם, (כי באו אלינו מקוטעים וסתומים במקצת), אם דבריהם נכחים וישרים ואין בהם כל צדיה (רב סעדיה גאון בספר המועדים לא יזכיר מזה דבר), ואם שמעום מפי בן מאיר מפורש ולא הוציאום מדיוק לשונו⁵⁷ נראה, כי בן מאיר, לבלתי הכזיב את קבלת חכמי בבל מכל וכל, גזר אומר, שזה שאמרו שדוחין משש שעות ולמעלה לא היו אומרים אלא על ניסן בשבת ועל תשרי בשני בשבת בלבד, אבל ניסן באג“ה ותשרי בגה”ז רואין אם נשתיר רביעי יום חסר אמר“ת קובעין אותו ביומו, חסר במר”ת דוחין אותו (עי' בקבוצת הכתבים בתשובות כנגד בן מאיר בסוף המאמר).

מה נשתנה ניסן בשבת ותשרי בשני משאר הימים? מדוע אך בו בחר בן מאיר לבכר אותו על פני יתר אחיו? על השאלה הזאת לא נמצא תשובה מפורשת בקטיעות הקטנות אשר נשארו לנו לפליטה, אך קרוב לשמוע, כי בו בחר בן מאיר לכפר בו את פני החולקים עליו, יען כי פה נמצא לו פתחון פה וטעם מספיק למראה עינים, כי דחית בי“ח לא תדחה את המועדים כי אם ביום אחד, מה שאין כן בשלשת הימים האחרים, שבהדחותם ידחו את המועדים ליומים. על ידי ההנחה הקטנה הזאת⁵⁸, אשר נתנה לא במזומנים כ”א בהקפה ולזמן ארוך⁵⁹, דמה אולי בן מאיר לרכוש לו את לבות אלה, אשר לא יכלו לנטוש קבלתם מפני אמריו היפים בלבד. אך תוחלתו נכזבה, וחכמי בבל ידעו להשמר מן הרשת אשר טמן לרגליהם ולא שעו אל מנחתו אשר לא היתה בלתי אם מתת שוא.

נפן נא עתה לשמוע דברי בעלי מחלוקתו של בן מאיר. על טענת בן מאיר וראיותיו, שאין מעברים את השנה בחוצה לארץ, ישיבהו אחד מחכמי בבל (במכתבו הנמצא בסוף המאמר הזה), כי יודעים גם חכמי בבל, כי עבור שנים לא היה נעשה כי אם בחכמי ארץ ישראל ובארץ־ישראל; ולא עוד אלא שאפילו ארץ ישראל בעצמה לא כולה כשרה לעבור אלא נחלת בני יהודה הוכשרה יותר מכולם⁶⁰. אבל כל זה היה בזמן שהיו מעברים על האביב, שאין זמנו שוה בכל הארצות, יש מקום צונן ומתעכב חדש האביב עד סיון, ויש מקום חם שממהר לבוא בסוף שבט, וגם אחרי תקון העבור עפ“י החשבון עוד היו הראשונים שולחים ודורשים מרבותיהם שבא”י קביעת חדשי שנה בשנה, לפי שלא היו בקיאים בסוד העבור כמותן… אבל מן שנים רבות⁶¹ עלו כמה חכמים לא“י, ודקדקו עם חכמי א”י בסוד העבור, ופשפשו וחפשו בו, עד שנתכוונו בו יפה יפה, וכבר הם קובעים בבבל זה שנים רבות לבדם, וגם חכמי א“י מחשבים וקובעים חדשים לבדם, וכבר בכל השנים האלה עלה חשבונם אחד… ובודאי אלו אנחנו התחלנו לקבוע חדשים בבבל היה לו לראש ישיבה להוכיח אותנו, ולאמר שניתם מנהג ועברתם על דברי רבותיכם; אבל הנה נא יש בישיבות זקנים שהגיעו לגבורות (בני שמונים שנה) וגם הזקינו מאד (הרבה יותר משמונים), ואין אחד מהם זוכר שהוצרכו אנשי בבל לשאול עבור שנים וקביעת חדשים מארץ ישראל וכו'. אחרי כן יחל להתוכח עם בן מאיר על אדות קביעת השנים שהוא חולק עליהן (עיין בדבריו בקטיעות כ"י שנדפסו בסוף המאמר) ותמצית דבריו יבואו עוד לפנינו. אם נערך את הדברים האלה עם דברי בן מאיר, וביותר עם דברי רבי אביתר (אשר יבואו לפנינו סמוך לסוף המאמר), אז נראה את שתי הנקודות השונות אשר יעמדו עליהן חכמי שתי הארצות. חכמי ארץ הצבי מחליטים כי גם אחרי תיקון חשבון העבור, אין המועדות נקבעים כי אם על פיהם, ולעומתם חכמי בבל גוזרים אומר, כי אחר התפרסם החשבון והמסרו לכל ישראל, כל הארצות שוות בו ואין יתרון בו לאשה מרעותה. את שתי ההשקפות השונות האלה נשוב נפגוש עוד אצל רב האי גאון והרמב”ם, אשר עוד ידובר עליהם לפנינו בנספח ח'.

רב סעדיה גאון, בצאתו לקרב על בן מאיר, ישתמש אך בכלי נשק אחד אשר לקח לו מאוצר הקבלה והמסורת. “דבר הקדמונים, אשר שמו בפינו בארבעה שערים, לא יוסיף כל חלק על מחצית היום”, וגם חמשת הגבולים, או “חמש האותות” האחרים, שחלקי שעותיהם הם: ר“ד, ת”ח, תצ“א, תרצ”ה, ותקפ“ט, הם “למלאות כל אות שעה תמימה”: אם נוסיף עליהם יתרון שנה או שנתים, יגיעו לשש שעות תמימות, בלי תוספת חלקים, “ואף מן התלמוד יש להן עיקר… דתניא בסוד העבור נולד קודם חצות או אחר חצות”. מופת מוכיח מתוך קביעות השנים שעברו לא נסה רס”ג להביא, בדעתו, כי צריך הוא להרחיק עדותו, כי החלוף האחרון אשר היה יכול להולד מתוספת תרמ“ב היה כמאה וארבעים שנה לפני זמן המחלוקת, בשנת ד' תקמ”ג וד', ומאין יקח לו עדים לברר כי האמת אתו. אכן נמצאו גם חכמים אחרים, אשר לא נמנעו לצאת על בן מאיר גם בטענות כאלה. אכן מה נפלאו דרכיהם!

כאשר אמרנו יסד גם בן מאיר כל חשבונותיו על ארבע הדחיות ועל גבולי ארבעת השערים, זולתי שהוא מוסיף תרמ“ב חלקים על כל גבול, דבר זה מפורש יוצא מפי בן מאיר באגרתו אשר לפנינו, ומאושר ומקוים גם על ידי רס”ג בספר המועדים וארבעת השערים אשר לו. אולם מתוך תשובות החכמים האלה נראה, כאלו הם חושבים, שבן מאיר אינו מודה כלל בדחיות אחרות זולתי מולד זקן, שהוא אצלו שש שעות ובמר“ת חלקים; ולכן ישאלוהו: הלא בשנת תת”ג לחורבן (ד“א תרל”ב ליצירה) חל המולד ביום ג' י“ד צ”ח ובשנת תתכ“ג (ד“א תרנ”ב ליצירה) ביום ג' ט”ו תפ“ט, שניהם לפני י”ח שעות ואמר“ת ובכל זאת נדחו ליום ה' (מסבת גטר"ד), ובאמת כך דינן של השנים האלה גם לבן מאיר, שהרי עברו גבול ג”ט תהמ“ה (והוא נטר“ד בתוספה אמר”ת)! ואחד המשיגים חושב למפרע חמשים שנה ומוצא בהן עוד שמונה שנים שמולד ניסן חל בהן לפני ח”י שעות ואמר“ת, ובכ”ז נדחה ראש החודש והפסח עמו, ומה למולד ניסן ולמולד זקן? ויותר מזה נפלאו תשובות שנים מן המשיגים על בן מאיר, (ולפי דעתי שני המשיגים אחד הם – כאשר העירותי בפתח דבר למכתביהם), אשר כנראה מדבריהם יחשבו כי בן מאיר עוקר כל חשבון העבור, ורוצה לעשות כל שנה פשוטה כסדרה וכל מעוברת חסרה, וכי לפי דעתו אין בין פשוטה לחברתה אלא חמשה ימים, ובין שנה מעברת לחברתה – ששה ימים (ושני ראשי שנים בכלל); ולכן שאלוהו: איך יפרנס את השנה השלישית (ד“א תרפ”ד) שלא יתקיים בה הכלל אשר יחסו לו: לא ארבעה וששה בפשוטה ולא שבעה ושמונה במעוברת? והשני (אולי הוא הראשון בעצמו כאשר העירונו) תחת אשר הנקל היה לו להוכיח, כי חשבון כזה נמנע ומופרך מעיקרו⁶², הוא שב לאחוריו כ“ה שנים ומראה, כי בשמונה עשר מהן חל הפסח שלא כדברי בן מאיר, ובחפזו הוא שוכח, כי חלופים בימי הפסח גורמים חלופים גם בימי ראשי השנים, וכל החשבון כולו משתנה מתחלתו ועד סופו! והמשיג הזה קורא בחיל, כי בן מאיר “בִּטֵל בדבריו מסורת שו”ח חד”ו ובה“ז”, בעוד אשר כל דברי אגרתו מלאים מהם!

הנקל לחשוד את בעלי הריב, וביותר את האחד מהם אשר יזלזל את בעל דינו כאחד הריקים שלא כמשפט החכמים (גם סגנון לשונו, שאינו מדוקדק תמיד, ותוצאות חשבונותיו, שאינם נקיים ממום, לא יעידו על רוב חכמתו), כי באו עליו בעקיפין ויסרסו ויעותו את דבריו, כמשפט בכל מחלוקת אף בהיותה כולה לשם שמים; וכמו שאמר הרמב“ם על חכם גדול מהם (על רס"ג, אשר מפני הכבוד לא הזכירו בשמו), כי “היתה דעתו להשיב אחור בעל דינו באיזה צד שיזדמן לו, בשקר או באמת, כיון שלא מצא מציל לנפשו מהכרח הוכוח” (בפירושו למשנה כיצד בודקין בר“ה פ”ב). אכן לא רחוק הדבר, כי בן מאיר בעצמו נתן מקום לבעלי מחלוקתו לשום בפיו דברים אשר אולי לא עלו על לבו. בן מאיר לא אץ לגלות דבר לאט עמו, ויפרש ענן למסך לו, כאלו כל סוד העבור היה אך אצלו אמון ומוצנע, ולא לזר לגשת לבלע את הקדש. אך כאשר אלצוהו בעלי בריתו “בפתוייהם שיודיע אותם טעם”, כתב אליהם, כדבריו באגרתו השנית: “באמתלא במרד ולא במעל” שאין נסמכין באלה שתי שנים על ארבעה שערים וכיוצא באלה. ולבני מחלוקתו כתב בדבר מושל שלטון, ובכל פעם “השב ישיבם נמרצות”. אך כמקרה כל הדברים המעולפים בצעיף, אשר בעברם מיד ליד ילבשו צורות משונות, עד אשר לא תכירם עין רואה, קרה גם לדברי בן מאיר. היפלא אפוא אם בהגיע אל אזניהם, על אדות מולד השנה השלישית דברים קצרים כאלה: “הגבול בשבת עד שש מאות וארבעים ואחד”⁶³, מבלי דבר דבר על גבולי שתי השנים הראשונות המובנים מעצמם, עשו מן הפרט כלל, ויחליטו כי בן מאיר איננו מודה בדחיה אחרת זולתה, ויבואו ויוכיחו כחשו על פניו, בהראותם כי במשך חמשים שנה האחרונות נדחה ראש השנה פעמים טרם הגיע לגבול י”י ואמר“ת מפני גטר”ד (שהוא לבן מאיר ג“ט תתמ”ה)! או הנתמה, כי בראותם את בן מאיר כדרך חכמי ארצו כורך ביחד ניסן ותשרי, ואומר: “אם ניסן באג”ה ותשרי בגה“ז רואין אם נשתייר רביע יום פחות אמר”ת אין דוחין, פחות במר“ת דוחין”; אם הוציאו אז משפט, כי בן מאיר מותח דין מולד זקן (י“ח ובמר”ת) גם על ניסן, תחת אשר באמת היתה כונתו אם נולד תשרי בגה“ז (אשר ממילא נולד אז ניסן באג"ה) רואין כמה נשתייר ממולד תשרי, ובאמת שארית מולד ניסן אחרת היא. אמנם כי לפי הבנת אנשי ריבו יש פה שני הפכים בנושא אחד, כי אם ידחה מולד תשרי ע”י י“ח ובמר”ת, הנה בהיות יתרון ששה חדשים ב“ד תל”ח יהיה מולד ניסן שלפניו בי“ד שעות ור”ד חלקים. אבל מה בכך? אדרבה, תבא הסתירה הזאת ותסטור על פני בן מאיר ותאמר לכל כי סכל הוא, כאשר עשה כזאת באמת בעל דינו הקשה.

אך בזאת לא מלאה עוד סאתו. בהודע הדבר, כי בן מאיר, בנטותו מקביעת הבבלים, עשה את שנת תרפ“ב המעוברת לחסרה, ואומר כי בינה ובין השנה שאחריה ששה ימים (לפי דרך חשבוננו חמשה), ועל שנת תרפ”ג הפשוטה הוא אומר שהיא כסדרה, ובינה ובין השנה שאחריה חמשה ימים (לפי דרך חשבוננו ארבעה), חיש קל עברה השמועה במחנה (בלי שום לב כי שנת תרפ"ד לדברי בן מאיר שלמה), כי הוא אומר לעשות את כל המעוברות חסרות וכל הפשוטות כסדרן, כדעת אחרים האומרים: אין בין פסח לפסח ואין בין עצרת לעצרת אלא ארבעה ימים ובשנה מעוברת חמשה (ערכין ט:) אשר נדחתה מהלכה; וירימו קול כי מכחיש הוא בכל הדחיות ומבטל מסורת שו“ח, חד”ו וכה“ז! ⁶⁴. אכן הנה דברי בן מאיר בידינו, ומהם אנו רואים, כי מחזיק הוא בכל דיני חשבון העבור אשר בידינו, זולתי שהוא מוסיף תרמ”ב חלקים על כל הגבולים.

בן מאיר בלכתו אחר עצת חכמי ארצו: כל מילא דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגין (ירושלמי עירובין רפ"ו), בקש לו סמוכות אחרות לדבריו, ויוסף ויחפש עלילות למצוא מומים בקביעה המקובלת. חפש וגם מצא. מפי איש ריבו אנחנו שומעים, כי בן מאיר בא בטענה, כי לא יתכן שירחק יום ניסן (ר"ח ניסן) מיום מולדו מ“ג שעות, ובשנת ד”א תרפ“ב חל מולד ניסן אה”ג, ואם נדחה יום החודש ועמו חג הפסח ליום ג‘, כדעת בני בבל, הנה ירחק ראש החדש מרגע מולדו מ“ג שעות (חסר ג' חלקים), “והיה בעיניו הדבר הזה תמוה מאד”. אם אמר בן מאיר את הדברים האלה בצורתם ולא בתוספת ביאור או תולדה יוצאת משיטתו, כי לפי דרכו שהוא מוסיף תרמ”ב חלקים על גבולי תשרי, לא ירחק יום ניסן ממולדו מ"ג שעות שלמות (כ“א מ”ב תרע"ב), ואם באמת חשב לעשותם לכלי נשק בידו ולסתור בטענתו זאת חשבון בני בבל, כי אז הסכיל הרבה מאד; ובעל דבריו היה יכול לאמר לו בצדק: “ולטעמיך” אם יעבור מולד תשרי בשנה מעוברת ד’ י“ב רנ”ו, גם אתה מודה שהשנה חסרה וראש חודש ניסן ביום ג‘, ונמצא שהוא רחוק ממולדו, שחל ביום א’ ה' ת“ח, מ”ג שעות חסר ת“ח חלקים. אמנם כן כל מדות חכמים כך הן, ארבעים סאה כשרה, ארבעים חסר קורטוּב פסולה, אבל השיעור הזה שאתה אומר לא קבלנוהו מאבותינו. כך היה בעל דינו של בן מאיר יכול להשיב לו, אבל הוא בחר לו דרך אחרת, הוא פשפש ומצא, כי ביתר החדשים תתרחק לפעמים קביעת ר”ח ממולדו גם נ“ז שעות תנ”ב חלקים; והוא מוציא אותם לאחד אחד ומטפח בהם על פניו. אכן האם אין זה מעין טענו בחטים והודה לו בשעורים? בן מאיר (גם אם נאמין בכל לדברי איש ריבו, אשר סוף סוף נוגע בעדותו הוא) עומד ואומר: “לא יתכן שירחק יום ניסן מיום מולדו מ”ג שעות“, וזה מראה אותו, כי מקרה כזה איננו נמנע ביתר החדשים! ומה ענין שאר החדשים, שאין כל חג נקבע בהם (סיון שחג השבועות חל בו לא ירחק גם מ"א שעות וחצי) לניסן שראש המועדים נקבע בו, ובהדחות יום ר”ח ידחה עמו גם הפסח.

באמת נוכל לאמר כי אם יצא בן מאיר מנוצח בדינו, לא תשובות משיגים כאלה נצחוהו, כ"א הקבלה, אשר כבר הכתה שרש עמוק בלב העם, היא היא שנצחתו.

אכן, גם אחרי אשר יצא בן מאיר מנוצח לא פסקה עוד המחלוקת כלה בין חכמי ארץ ישראל וחכמי הגולה. חשבון עבורו של בן מאיר הוזקק לפנות מקום לחשבון עבורם של בני בבל; ארבעת שעריו ננעלו לבלתי הפתח עוד, ובשערי בני בבל יצאו ויבואו כל עדת בני ישראל עד היום הזה. אכן על משפט קביעת השנים לא אבו חכמי ארץ ישראל לוַתֵּר גם ימים רבים אחרי כן. גם על הדבר הזה הפיצו לנו אור כ"י אשר בגניזת מצרים, אשר הוציא לאור החכם שעכֿטר (J. Q. R. XIV 456 seqq) בשם “מגילת אביתר”. ולגודל ערכה אשים פה לפני הקוראים את תמציתה, וגם ארשה לעצמי לנטות לפעמים מן המטרה הראשית, ולהעיר על דברים צדדיים, אף שאינם נוגעים לענינו, בהיותם ראוים לכך מצד עצמם.

במגילה הזאת יספר לנו רבי אביתר⁶⁵, כי בהיות שני האחים רבי יוסף ורבי אליהו גאונם בארץ הצבי⁶⁶ עלה עליהם דניאל בן עזריה מבבל, נצר מגזע ראשי גליות אשר שם, להשיג גבולם, “וירע להם רעה גדולה” ויצק להם, עד אשר מת רבי יוסף בבית הכלא ורבי אליהו נאלץ לחלק אתו המשרה, ויהי דניאל לנשיא ולגאון ורבי אליהו לאב בית דין. אך דניאל מת במחלוים קשים בשנת אשע“ג לשטרות, ויהי רבי אליהו אחריו לגאון כעשרים ושלש שנים, ושתי שנים לפני מותו, בדעתו כי יש אנשים מגזע ראשי הגליות הלוטשים עיניהם על ישיבת ארץ הצבי, אחרי אבוד להם ניר בארץ מולדתם בבבל, אסף את כל ישראל במדינת צור⁶⁷ ואת כל הגליל, ויסמוך את שני בניו, את רבי אביתר (כותב המגילה) ואת רבי שלמה, להיות לראשי ישיבה גאון יעקב, את הראשון לגאון ואת השני לאב בית דין; ובשנת מותו (כסלו שצ"ה לשטרות) הלך לחיפה לקדש את השנה ויחדש את הגאונות ואת הסמיכה בבית הועד וביומו (המלה מטושטשת בכ“י והר”ז שעכֿטר הציב אצלו סימן השאלה כדרכו במלים המסופקות, ואולי צ"ל וקיימו, כלומר: אנשי הועד קיימו את הגאונות ואת הסמיכה) נגד כל ישראל⁶⁸, וישם אלות נמרצות וקללות נחרצות על כל חולק ומפליג ועל כל גוזל ומסיג גבולין, ויכתוב בספר התקנה והסמיכה ודברי הברית וחותם יד (אולי צ"ל ידו) ויד כל החכמים בו”. אולם מגורת רבי אליהו באה, וכל תקנותיו וכל אלותיו לא הועילו. דוד בן דניאל (בן עזריה) הנ“ל, המתיחש לבית דוד, או כאשר יאמר עליו רבי אביתר: “המיוחס לאחז ומנשה, לאמון ויויכין וסיעתם ולהת… עוד למשפחת ביש נער”⁶⁹ ירד לשפריר נילוס⁷⁰ אשר במצרים, כשלש שנים לפני מות רבי אליהו, והוא כבן עשרים שנה בחלאים רעים חרק גדול וגוב ברעב⁷¹, ובעזרת גדולי העם אשר במצרים ובראשם רבי מבורך נגיד עם ר' שר השרים מעוז בית ישראל⁷² הצליח למצוא חן בעיני המושל, ויתן על שכמו משרת ראש הגולה. דוד זה אשר כנגדו יצא רבי אביתר במגילתו, כונן לו ישיבה בארץ מצרים, ויאמר לשפוך ממשלתו גם על ארץ הצבי, וביד משרתיו הרעים, אבירם בן דתן והלל בן אלנסים, דקם ליה בחיא⁷³, דכא את העומדים בראש ישיבתה, אשר התאזרו עוז להגן על זכותם ועל משפטיהם מימי קדם. ובערב ראש השנה, שנת את”ה לשטרות, הקהילו צירי דוד את העם בצור, ויעירו את אזניהם לקבל עליהם מרות דוד בן דניאל, אשר שמתהו ממשלת מצרים לראש גולה. אז קם על רגליו אחד מחברי רבי אביתר, אשר יכונה במגילתו בשם “שלישי” (כלומר שלישי לגאון ושני לאב בית דין), ויוכח להם בדרשה ארוכה שדבר זה אין לו כל יסוד משלשה פנים: א) אין צוען גולה, אך בבל לבדה תקרא בשם הזה, כי שם גלו גליות ישראל ומימות נחמיה התרשתא לא פסקו ממנה ראשי גולה. ב) אפילו ראשי גולה שבבבל אין להם רשות ושם בארץ ישראל מעולם⁷⁴ וחכמי בבל בעצמם אומרים בתלמודם: אנן שליחותייהו עבדינן (ב“ק פד(:. ג) א”י אינה נקראת גולה שיהיה ראש גולה נסמך בה (כדוד בן דניאל אשר חפץ לנהוג גם בה את נשיאותו), ועוד שאין עוקרין נשיא שבארץ ישראל, שעל פיו מעברים את השנה וקובעים את המועדות הסדורים לפני הקב“ה קודם יצירת העולם, דהבי גמירי בסוד העבור: “תנו מביום הראשון שהתחיל בו הק' לברוא את עולמו כ”ה ימים לחודש אלול היו בחשבון הזה מתחשב לפני הק' וכו”. פה הוא מעתיק בשנוים קלים רוב דברי הפרק השמיני מפרקי ר“א, ויגבב מדברי התלמוד מאמרים שונים, אשר יתאמץ להוכיח מהם, שאפילו בזמן שהיו מקדשים עפ”י הראיה לא היו עושים כן אלא “לסלוקי פלוגתא מישראל” ולהראות לתלמידי צדוק ובייתוס שקמו אחרי אנטיגנוס איש סוכו, כי חשבונם אמת, אבל לא היו סומכין אלא על החשבון שהיה בידי חכמי הדורות איש מפי איש עד אדם הראשון, והוא הוא סוד העבור שהיה מסור אך בידי ראשי הישיבות שבא“י שהיתה להם הרשות לסור ממנו לפעמים להוסיף או לפחות⁷⁵. ואחרי אשר האריך בדרוש כאחד עשר עמודים הוא מסיים דבריו לאמר: “אבל מימות רבינו הקדוש ועד עכשיו, שנתפזרו ישראל בכל הארצות ורבו מחלקות ומסיגי גבולות נערים (בנערים) [בוערים] שאין בהם יראה שיהיה הסוד מסור בידם לבד, עמד ומסר הסוד לכל החכמים והסנהדרין, והסכים הוא והם ללמדם לכל ישראל וקבעו מסמרות שלא תזח בארבעה שערים להתנהג בהן ולעבר עליהן שנים המעוברות ולא לסור מהן ימין ושמאל, וכך נהגו בתי דינים וגאונים שהיו אחריו, כמעשה רבינו הקדוש זצ”ל. אבל סמיכת הכל שיקדש ראש הסנהדרין, שהוא ראש ישיבה, ויקבענה אחרי אותו החשבון… וכל העושין על אותו החשבון צריכין הן במצות התורה לסמוך על דברי גאון החבורה ואין להימין ולהשמאיל ממנו, שנאמר: אלה מועדי י”י אשר תקראו אותם, וכל שהן עושין בכל גליות ישראל צריכין הן לחשוב, כי [לא על דעתם אלא] מפיו הם עושין ואם אינם עושין כן אינם יוצאין ידי חובתן".

הננו רואים מכל זה, כי גם אחרי אשר נחתם חשבון העבור ונמסר בצורתו שיש לו עתה ביד כל איש, וגם אחרי אשר קביעת השנים נהיתה למלאכה פשוטה שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה, גם אז לא חדלו חכמי א“י להחליט, כי אך להם משפט חשוב השנים וכי אך על פיהם ישק כל עם ישראל בעשיית מועדיו, ובלעדיהם לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל הארץ בדבר הזה; ואילו הגדול בכל חכמי ישראל בחו”ל, שחשב את המועדים עפ"י החשבון הזה בעצמו, אם כוון לבו שהוא עושה מעשיו על דעת גאון החבורה אשר יהיה בארץ ישראל בימים ההם (אשר גם הוא איננו עושה בלתי מעשה קוף בעלמא, כי חשבון אחד לשניהם) יצא, ואם לא כוון לבו, לוא גם רבן של כל בני הגולה יקרא לו, מועדיו בטלים. אכן ראש הגולה דוד וחכמי ישיבתו אשר במצרים חשבו את חשבון המועדים כדבר המסור לכל ישראל שאין בו יתרון לחכמי ארץ הצבי מיתר חכמי הגולה.

בפעם הזאת האירה ההצלחה את פניה לחכמי ארץ ישראל. תומכי הנשיא דוד הסירו צלם מעליו ויד חכמי ארץ הצבי היתה על העליונה. אכן אם בימי רבי אביתר התחזקה עוד ישיבת א“י נגד הקמים עליה, הנה בימי רבי שלמה אחיו אשר היה לגאון אחריו, לרגלי המהומות והמבוכות אשר נהיו בארץ ע”י נוסעי הצלב, השפילה לרדת פלאים, כאשר נראה ממכתבו הערוך אל רבי אפרים בר רבי שמריה, אשר ישיבתו סמכתו לחבר בסנהדרי גדולה⁷⁶ אשר לה. כי שם יאמר עליו אשר הוא (רבי אפרים ח[מדת] ישיבת צבי הנשארת, עלובה כעקרת, עזובה כנגזרת… תחת אשר היתה גברת, בשבתה במחברת, אוסרת ומתרת, פוסלת ומכשרת, מטמאה ומטהרת, מורה ומזהרת, פותחת וסוגרת, כל אוהביה בגדו בה, להשמיץ (כלומר לשום לשמצה) כל נסמך בה" וכו'⁷⁷.

מה היה משפט הישיבות בארץ ישראל אחרי כן? קשה להוציא משפט ברור, אולם הדעת נוטה יותר להחליט, כי לא האריכו ימים. ככה נמצא את רבי מצליח, בנו של רבי שלמה, אשר אולי היה בראשונה ראש ישיבה בארץ ישראל, עורך מכתב בשנת ד“א תתצ”א לחכם אחד ששמו רבי אברהם משער הישיבה אשר בצוען מצרים (J. Q. R. XIV, 450), ורבי בנימין מטודילא שהיה בארץ ישראל בערך ד“א תק”ל, איננו מוצא בצור כי אם כארבע מאות יהודים, ובמנותו כדרכו את החכמים אשר בכל עיר ועיר, לא יזכיר כי אם שם דיין אחד ושם ראש הקהל ועוד חכם אחד, ובירושלם מצא אך כמאתיים יהודים, ולא יקרא בשם את חכמיה, אשר בלי ספק לא היו מצוינים בתורתם, ורק ספור אחד יזכיר בשם רב אברהם החסיד מאבלי ירושלים; ותחת זה בדברו על אדות דמשק, שהיו בה אז כמו שלשת אלפים מישראל, יזכור בשם את כל חכמי תורה אשר בה ויאמר: “ושם ראשי ישיבה של ארץ ישראל” (הוצאת אשר דף מ"ח). ובכן העתיקה תורת ישראל את אהלה מארץ הקודש אל ארצות הגולה, ומן היום ההוא ומעלה פסקה מעצמה המחלוקת: למי משפט הבכורה, לבני ארץ ישראל או לבני הגולה?

-———

אחרי אשר כמעט היה מאמרי ערוך ומסודר לדפוס, הגיעה לידי מחברת נ“ג ממכה”ע Revue des Ėtudes Juives, ובה מצאתי מאמר החכם ר“א עפשטיין, אשר הוציא משפט, כי מקור טעותו של בן מאיר נובע מנוסח ארבעה שערים המובא במדרש שכל טוב, אשר גם הוא מיחסו לחכמי ארץ ישראל⁷⁸. לפי דעתו בא בן מאיר לכלל טעות להוסיף אמר”ת חלקים על גבולי הדחיות ע“י ניתנת הטעם המוזר הנמצא בארבעה שערים אלה. “הוא דמה למצוא בהם, יאמר הרא”ע, כי מולד ניסן אינו נפסל מי”ג שעות, כי אם מי“ג שעות ותרמ”א חלקים, ומזה הוציא משפט, כי מולד תשרי, שגבולו י“ח שעות, גם הוא אינו נעשה זקן כי אם לאחר י”ח ואמר“ת. הנה פה בודאי מקור המשגה שהוליד את שיטתו של אמר”ת במר“ת, אשר על פיה נתן מקום לתוספת תרמ”א חלקים על כל הגבולים הרשומים בלוח. אמנם סמית עין גדולה היא מצדו של בן מאיר, וגם מנוסח ארבעה השערים של חכמי ארץ ישראל בעצמם, היה יכול להוציא משפט, כי י“ח שעות לבד מספיקות לעשות מולד תשרי לזקן, ובאמת נאמר שם אצל ר' מנחם: וגבולין האיך נדחה מיום כשר ליום כשר שלפניו זהו: אם הקדים מולד תשרי לשעה ז' של יום ז' אפילו חלק א' ר”ה קבוע בו ביום השבת, ואם נכנס המולד אפילו חלק א' בשעה ז' ביום ז' זקן הוא ודוחין אותו ליום שני. הרי כי גבול מולד תשרי הוא י“ז שעות תתרע”ט, לא י“ח תרמ”א כאשר ידמה בן מאיר. אולם בן מאיר הוא בעל דעה מטורפת ((Esprit confuse ואינו רואה בזה כל סתירה“. עכ”ל החכם עפשטיין⁷⁹.

ואנכי לא אוכל לכתוב ידי למשפט אשר חרץ החכם עפשטיין הפעם. בכל אשר הרביתי לחקור ולעמוד על אופיו של האיש אשר עלה בידו למשוך אחריו המון רב, לא אך בארצו כי גם בבבל, בדבר גדול כקביעת המועדים, אשר יחשב בצדק כאבן הפנה במוסדי הדת; בכל אשר יגעתי לבקר ולבחון כל דבר ודבר באגרותיו, אשר אך הם יהיו לנו לפלס ומאזני משפט לדעת אם רוחו נכון עמו, לא מצאתי אף מלה אחת אשר תוכל להעיר כל חשד קל שבקלים בדבר דעתו הצלולה. אם נעלים עין רגע אחד מן המסורת החדשה שהביא בידו (תוספת תרמ"ב חלקים) שעליה אנו דנים אותו, ואין להביא ממנה ראיה לזכות או לחובה, נמצא כי כל דבריו שקולים בפלס⁸⁰, ערוכים במשפט, מקושרים יפה וברורים היטב; אין בהם כל סתירה קלה, כל חשבון מוטעה, הקש נפתל או תולדה כוזבת, דברים אשר לא ימלט מהם איש שאין דעתו מיושבת עליו כל צרכה. האומנם יוכל איש אשר דעתו קצרה מהבין דברים פשוטים ומפורשים בענין שהוא דן עליו (כשערי מדרש שכל טוב) להטיף עליו אמרים נכוחים, אשר יעידו בו כי יודע הוא את אשר לפניו ומבין הכל לאשורו? או התמצא יד בריה הרואה ואינה יודעה מה רואה, קוראה ואינה יודעת מה קוראה, לערוך דבריה במשטר וסדר, בטוב טעם ודעת, בכל אשר אנו רואים באגרות בן מאיר? אנכי חושב, כי אחר אשר בָחָנו את האיש העומד לפנינו למשפט, וראינו כי כל דרכיו בדעת ובחשבון, אין לנו הרשות לעשות עמו כמעשה רבים מן הרופאים אשר בימינו, לשום את כל חולף חוק למטורף בדעת, ולפטרו בזאת מחובת תשובה על השאלה רבת הערך: “מה ראית כי עשית”? להפך, אחרי אשר אנו רואים, כי כל דברי בן מאיר מפכים ויוצאים למישרים מתוך הנחתו האחת: תוספת תרמ“ב, המכוונת מיד בסקירה הראשונה אל הבדל הזמן שבין ארץ ישראל ובבל, עלינו לדרשו ולחקרו היטב, מאין באה לו ההנחה הזאת. אמנם הוא משיב אותנו דבר, כי מסורת היא בידו מאבותיו. אכן בתשובתו זאת נתן מקום למשופטיו לדין אותו איש איש לפי ראות עיניו. האיש החרד לנפשו יותר מדאי יוכל להשיבו בצדק במאמר חז”ל: כל ת“ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה שומעין לו ואם בשעת מעשה אין שומעין לו (קדושין ע':). אכן החוקר, החפץ להתחקות על שרשי דברי הימים בלי משוא פנים, ישיב אל לבו, אולי באמת נמצא שרש דבר בדברי בן מאיר, ואיכא מאן דקאי כוותיה בארץ ישראל, ואנן השתא בתר בני בבל אזלינן? ובאמת הננו יודעים מתשובות הגאונים ומהפוסקים הראשונים, כי חלופים רבים היו בין חכמי שתי הארצות, ויש אשר אספום יחד בקבצים מיוחדים. שלש אספות כאלה הגיעו לידינו, והם: בסוף ספר ים של שלמה למסכת ב”ק, בספר ארחות חיים וצדה לדרך (כ"י), אשר אספם לאספה ר“י מיללער במאמרו “חלופי מנהגים” (השחר שנה ז' וח') והעמיק הרחיב לבאר ולהערות את מקורם. אחריו מצא החכם הרא”א הרכבי את החלופים האלה בספרו של הקראי הקדמון יוסף הרואה (כ"י) והדפיסם בהערותיו לתשובות הגאונים (צד 394 והלאה); אולם ברשימה הזאת יחסר קרוב לשליש מן החלופים הידועים לנו משלשת הקובצים הנ“ל, וכל חלוף חדש לא נמצא בה⁸¹. אולם כל האספות האלה אינן כוללות את כל החלוקות שהיו בין יושבי שתי הארצות, כאשר כבר עמד על זה החכם מיללער (השחר שנה ז' צד 296), והוסיף עליהם חלופים אשר לקט מתוך ספרים שונים. אך גם החלופים האלה אשר הגיעו לידנו יראונו למדי, כי בכולם אנו נמשכים אחרי בני בבל, חוץ מחמשה דברים, אשר העיר עליהם הר”י מיללער (השחר שנה ז' צד 334), שאנו עושים כבני ארץ ישראל. אולם יתכן מאד, כי גם את אלה לא קבלנו מבני א“י מיד ליד, כ”א באו לנו מחכמי בבל, אשר חזרו לעשות כבני א“י. כי יש מן המנהגים שהיו רופפים בידי החכמים, וכמו שנמצא בחלופים האלה (סימן מ"ח), שבני א”י מסיימים התורה לשלש שנים ומחצה, בעוד אשר בתלמודנו אמרו, דמסקי לאורייתא לתלת שנין (מגילה ל'), וכך היו נוהגים בני א“י עוד במאה העשירית לאלף החמישי בביה”כ שהיה להם במצרים, כאשר העיד ר' בנימין מטודילא במסעותיו (הוצאת לונדון צד צ"ח), ואולי גם אחרי כן, כי עוד ימים רבים עמד בית הכנסת על תלו⁸².

ובכן הננו רואים מתוך החלופים האלה, את אשר ידענו זה כבר, כי אנחנו אך מפי חכמי בבל אנו חיים ומימיהם אנו שותים. לא יפלא אפוא בעינינו אם מקצת מן החלוקות שהיו ביניהם ובין חכמי א“י לא הגיעו כלל לידינו, ועד עולם לא נוכל לעמוד עליהם, ומקצתם השאירו לנו אך רשמים רפוים, אשר אך איש תבונה, היודע לצלול במים אדירים, ידלה אותם לפעמים; כמו שמצאו המבקרים רמז למחזור של שלש שנים (לסיום התורה) אצל בני א”י, במספר הסדרים הנזכרים במסורה העולים לקנ“ד, ובדברי המדרש (ריש מגלת אסתר) על המקרא ואין קונה שאין בהם קונה דברי חמשה חומשי תורה מנין קנה, וכן למחזור בן שלש שנים ומחצה – במספר קע”ה סדרים הנזכרים במסכת סופרים (פט“ז ה”י) (עיין מכתב השי“ר בהליכות קדם, צד 9 והלאה, ובהערות הר”י מיללער למסכת סופרים), וכן נמצאו עתה קטיעות מרשימות ההפטרות (או אשלמתות) למנהג הזה בגניזת מצרים (J. Q. R.Vl, 39).

לאחד מן החלופים האלה, אך נכבד בערכו מחבריו, ונוקב ויורד יתר בדת ישראל, הנני חושב את מחלוקת בן מאיר, אשר נגלתה לנו מפורש במכתבים אשר לפנינו, ואשר רשמיה נכרים במדרש שכל טוב. במעשה בן מאיר אני רואה לא טירוף הדעת כי אם חלוף הדעות בינו ובין רס"ג, או בין בני ארץ ישראל ובני בבל. בן מאיר, כאשר נקל היה לראות מראש, נפל במלחמה, אך לפי דעתי לא נוכל לקרא עליו: “לא אהני ליה שטותיה לסבא”, כי אם: “לא אהני ליה שיטתיה לסבא”.

-————–

כשביב אש מערמת אפר אשר יגה וידעך, כן הופיע שם בן מאיר בפעם הראשונה על אחד מגליונות “המליץ” לשנת תרכ“ח (N. 26, 37) במאמר שכתב אב”ן רש“פ (פירקאוויץ), על דבר ספר האגרון והגלוי לרס”ג, כי בהקדמתו לספר האחרון יאמר הרס“ג שכתב ספר בעברית על המקרה שקרה להאומה מחטאת בן מאיר (הובא בזכרון לראשונים ח“ה צד קל”ו). כאשר יעיר בצדק הרא”א הרכבי לא נודעו דברי פירקאוויץ לאיש או עכ“פ לא השגיחו בהם בעולם הספרות, ורק אחרי עבור כחצי יובל שנים, בשנת תרנ”ב, במלאת אלף שנה להולדת הרס“ג, הופיע הרכבי אור על שרידי ספריו האגרון והגלוי, והמקרה הפליא להאיר אליו פנים וימן לידו גם טופס אגרת בן מאיר ברובה, אשר החלק הגדול ממנה מצא הר”א נייבויער בגנזי אקספורד ואת סופה גלה הרכבי בגנזי פטרבורג, והחכם הרכבי הדפיס את הכל בזכרון לראשונים חלק ה'. שרידי האגרת הזאת היו דים להפיץ אור על ענין המחלוקת, וכמעט שמתי עיני עליה להגיהה ולתקנה נולדה בלבבי המחשבה כי סבתה הבדל הזמן שבין ארץ ישראל ובבל, ודעתי זאת גליתי למיודעי להרש“א פאזנאנסקי ולהרצ”ה יפה (וכאשר אמר לי ידידי הר"ר יפה עוררה אגרת בן מאיר גם בלבו את הרעיון כי כל עיקר המחלוקת מקורה בהבדל הזמן שבין שתי הארצות), אך מסבות שונות ובפרט מרפיון אור עיני אחרתי עד היום לפרסם דברי בדפוס. אכן אם כל עכבה לרעה הנה היתה לי עכבה זו לטובה, כי בין כה וכה הלך החמר הלוך ורב. כמעט עברה שנה והנה שם החכם פֿריעדלאֶנדער והדפיס במ“ע J. Q. R. לשנת תרנ”ג (חלק V מצד 197 והלאה) את אגרת בן מאיר מכ“י אקספורד (אף כי לא הודיע מאין לקחה וכי כבר נדפסה ע"י הרכבי). האגרת נתקצרה במקומות שונים (המצוינים אצלו במלת וגו'). ואם אמנם בתיקוניו ובהערותיו לא קלע החכם פריעדלנאֶדער אל האמת, וגם הטעם שנתן לענין המחלקת (שלפעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה) אין לו רגלים, כאשר הערותי כבר, – הנה בכל זאת העתקתו מתוקנת ומדויקת יותר משל נייבויער. עברו עוד ארבע שנים וימצא הר”א נייבויער בגנזי אקספורד אגרת אחת מרס“ג על דבר הריב וידפיסה במ”ע J. Q. R. לשנת תרנ“ז (חלק IX צד 37) והרש”א פאזנאנסקי תקן בה מקצת טעיות (שם חלק X צד 152). הנה היא לפנינו בקבוצת הכתבים סימן III אגרת שניה.

על יסוד האגרת הזאת כונן הרש“א פאזנאנסקי את מאמרו היפה Ben Meir and the origin of the jewish Calendar אשר הדפיס במ”ע הזה לשנת תרנ“ח (חלק X מצד 152 עד 161), אשר שם העיר בראשונה על דברי אליה מנציבין וסהל בן מצליח המאשרים דברי האגרת הזאת ועל ערך הדברים האלה בענן קורות העבור. תמצית הדברים האלה נודעו גם להקוראים העברים בהגרן (ח"ב צד 98) ע”י הרא“א הרכבי אשר שב והדפיס בשנת תר”ס את אגרת רב סעדיה ודברי סהל בן מצליח, בהעירו כי כבר עמד מעצמו על הקשר שביניהם ובין דברי אליה מנציבין. בשנת תר“ס הזאת נגלו עוד שלש קטיעות (פֿראגמענטע) הנוגעות למחלקת הזאת ונדפסו כולן במ”ע R. d. E. J.. הר“ר ישראל לוי פרסם שם (XL, 262) דף אחר ממבוא לאגרת בן מאיר שהגיע לידו ע”י הרש“ז שעכטער מגניזת מצרים (ועל פיהו השלם ונתקן חלק מדף ג' וד' באגרת בן מאיר אשר בסימןI לפנינו), וגם דף אחד אשר יכיל תשובות על בן מאיר (XLI, 231) ונדפס אצלנו סימן V אות ג'. והחכמים אדלער וברוידע פרסמו שם XLI, 225) חלק אחד מספר המועדים (אצלנו סימן II אות ב' דף א'). אחר אשר נקבץ לו החמר הזה יצא הר”א עפשטיין בשנת תרס“א ויאסף יחד את כל הנמצא עד כה אל מקום אחד, וידפס במ”ע הזה (חלק מ"ב מצד 173 עד 210) את אגרת בן מאיר ואת אגרת רב סעדיה, הדף מספר המועדים ומן התשובות על בן מאיר (אשר חשבן ערוכות כנגד איש אחר) וגם ספח אליהם את פיוט ר' יוסי אלנהרואני שהדפיס רמש“ש בכ”ח ח“ט (צד 41/2) ויתרגם את הכל לשפת צרפת, גם תקן והגיה אגרת בן מאיר (ובתקונים רבים נתכוונו שנינו לדעה אחת), אבל לא הכניס עצמו לחקור על סבת דבר המחלוקת⁸³. אך כמעט כלה הר”א עפשטיין את מלאכתו, והנה שפוני טמוני כ“י אחרים יצאו מאפלה לאורה. בשנת תרס”ב פרסם הרש“ז שעכטער במ”ע J. Q. R הרבה קטיעות מתוך גניזת מצרים ואשר הוציאם אחרי כן בחוברת מיוחדת שקראה בשם Saadyana ⁸⁴ בהיות רוב הקטיעות נוגעות לזמנו של רס“ג. הקטיעות האלה מסודרות אצל הר”ז שעכטער בסימנים מיוחדים. בקטיעות האלה נמצאו גם דברים הנוגעים לעניננו, אשר נתנו להם מקום בקבוצת הכתבים. וכבר צינתי בראש כל אחת מן הקטיעות את המקום אשר משם לוקחה, ועתה אוסיף וארשום אותן לפי סדרן אצל החכם שעכטער במ"ע ההוא ובספרו Saadyana (כל הקטיעות האלה מסודרות בסדר אחד בשני הספרים האלה, זולתי שתים מהן שהן מסומנות בספר Saadyana במספרים אחרים, ואחת מהן שאינה נמצאת כי אם בספר האחרון בלבד, וציינתי את שלשתן באות S), ואלו הן:

מלבד זה השלם באגרת בן מאיר העמוד הראשון של דף ג' מתוך קטיעה אחת שהביא הרש“ז שעכטער בהקדמתו לכ”י שהוציא לאור, עד כי החמר אשר לפנינו גדול עתה במדתו פעמַיִם וחצי משהיה, מלבד מגלת רבי אביתר ומכתב רבי שלמה וקטיעות אחרות הנמצאות בקבוצת הרש"ז שעכטער שהשתמשתי בהן ולא העתקתים פה ומלבד שערי מדרש שכל טוב שהוספתי בסוף.

הכתבים אשר אני נותן בזה לקו במקומות רבים בחסרונם שונים, ועלי היה לרפא את שבריהם, לשום עליהם חתול ולחבשם. החתולים האלה ניכרים לעין, כי עשיתי להם סימניות מכאן ומכאן, וכל קורא מבין יוכל לשפוט אם הטיבותי להעלות להם ארוכה ואם לא. מלבד המומים אשר עשתה בכתבים האלה יד הזמן בהשחיתה או במחותה מלים רבות אשר בקצות הדפים מכל עבריהם, ואשר כנגדם נמצא מקום קרוע או מטושטש בעצם הכ“י או מצוין בנקודות בהוצאות אשר הכינו המוציאים אותם לאור, הנה נמצאו בהם עוד חסרונות אחדים, שאין כנגדם מקום פנוי בכ”י ונעשו בשגגת המעתיק. החסרונות מן המין הזה מעטים הם והנני פורט אותם פה.

(ואולי אין זה מהשמטת המעתיק כי אם נמחקה המלה שבסוף השורה והר"ז שעכטער לא ציין מקומה בנקודות).

בתשובות על בן מאיר סימן ב' דף א' ע"א שורה ב' לא[ארבעה ו]ששה

בתשובות על בן מאיר סימן ג' דף א' ע"א שורה ג' מעוברת [ששה]

בתשובות על בן מאיר סימן ג' דף א' ע“א שורה כ' המלים ושנת תתמ”ו עד וכדבריו בשני נשמטו מידי המעתיק שדלג ממלת בשני עד בשני, ולכן לא נמצאה בהוצאה הראשונה של ר' ישראל לוי שום ציון שיש כאן חסרון, לא כן ההוספה משורה י“ב עד י”ח כי שם חסר גם בעצם הכ“י וכמו שציין ר”י לוי את החסרון הזה ע"י נקודות.

בארבעת השערים לרס"ג ובן מאיר נוספו שורות שלמות בכמה מקומות והן מהשמטת המעתיק.

-—————

 

קבוצת הכתבים הנוגעים לדבר הריב.    🔗

I. אגרת בן מאיר לבני בריתו אשר בבבל.    🔗

[האגרת הזאת נדפסה בראשונה על ידי הרא“א הרכבי (זכרון לראשונים מחברת חמישית מצד רי"ג והלאה), מתוך כ”י אחד הנמצא באקספרד עפ“י העתק שעשה הר”א נייבויער בשבילו (והוא המסומן בהערות בר“ת: כי”א), והוא מכיל ששה דפים מעשר עשר שורות (לפעמים י"א שורות) בכל עמוד; הדף הששי נתקלקל מאד וגם איננו מגיע עד סוף המכתב, והרכבי השלים את החסרון על פי שני דפים (י“ט שורות בכל המכתב, והרכבי השלים את החסרון על פי שני דפים (י"ט שורות בכל עמוד) שמצא באוצר הספרים בפטרבורג (ומסומן אצלו בר“ת: כי”פ). שבעת הדפים האלה מצוינים אצלנו באותיות א. ב. ד. ה. ז. ח. ט. אולם כ”י אקספרד חסר עוד בשני מקומות. המקום האחד (שהוא אצלי דף ג') השלם עפ“י שתי קטיעות מכ”י הנמצא בקמברידש (מסומן בהערות: כי"ק), אשר אחת מהן נתפרסמה ע“י הרש”ז שעכטער (42, J. Q. R. XIV), והשנית ע“י הר”י לוי (J. XL, 262–3 R. d. E.), (ועפ“י הקטיעה האחרונה אשר חלק ממנה נמצא גם בכי”א שהדפיס הרכבי נתקנו גם טעיות אחדות בכי"א). אולם שתי הקטיעות האלה אינן משלימות את החסרון לגמרי ויחסר עוד דף אחד או שנים. המקום השני (דף ו') השלמתי מדעתי מקירוב עפ“י סדר הגיונו וסגנון לשונו של בן מאיר. כ”י אקספרד היה גם לעיני החכם פריעדלענדער, אשר הדפיסו שנית בדלוגים ובקצורים (J. Q. R. V, 197 seqq.). העתקתו טובה הרבה מהעתקת נייבויער, אשר מרפיון אור עיניו לא תמיד קרא יפה, ולפעמים השמיט מלין שלמות אשר השלימן הרכבי עפ“י אומד הדעת, ומובן הדבר מעצמו כי לא בכל פעם כוון אל האמת (רוב השנוים בין נייבויער ופריעדלענדער נמצאות בדף הראשון וביותר בעמוד א', שאינו ממכתב בן מאיר). - העמוד הראשון בכ”י אקספרד מכיל סופו של מכתב אחד כתוב מיד ראש הגולה או אחד מהגאונים אשר בבבל, והנני מעתיקו פה עפ“י נוסח פריעדלענדער המתוקן ביותר: “[וי”י י] שבור מוטות עול הגלות מעל צואריכם, ויניח לכם מכל אויביכם מסביב. ונזכה ותזכו לראות בנחמה ולהתבשר ברגלי המבשר משמ' (=משמיע) שלום, ותשקטו בשלוה [וינוסו] מכם יגונות, ולא תהיה משכלה ועק' (=ועקרה) בארצכם, וחזקו בתוכה (נראה שצ"ל בתורה) ולכל אשר תפנו ותשכילו (צ"ל תשכילו), ותצליחו בכל מעשה ידכם, ותשרישו ותעניפו ותעשו שרשים למטה וענפים למעלה, ויהי מקורכם ברוך ומעינכם מתגבר, ושלום רב מן השמים יהי עליכם תמיד. וכתב זה וחקוק (צ"ל חקק) אותו בחדש טבת בשנת ארל”ג עס“ש” (נראה שהוא ר"ת: על סדר שטרות, כלומר למנין שטרות). אחרי כן כתוב בלשון ערבית: “פאגאבה בן מאיר” (פירוש, והשיבו בן מאיר), ואדריו יבא המכתב אשר לפנינו]:

(דף א' ע"ב) לום מעניף עד שמי מרומים, ומצליל עד יצוק הדומים, סובב ומקיף כולל כל עולמים, אפוד חן עטוף רחמים, ממתיק טעם כמו לרקחי סמים, כאיתן ⁸⁵ בא בימים, כאהוב הנעקד לרצון תמים,⁸⁶ וכחקוק בכסא מרומים,⁸⁷ וככבול הפותר חזיונות וחלומים,⁸⁸ וכטוב שניתן בשיע אגמים⁸⁹, וכמלאך משרת לפני אדון עולמים⁹⁰, וכנער לחרס וסהר מרומים⁹¹, וכירובעל שניסה בגזה שתי פעמים⁹², וכשמצא⁹³ ושתה מימי לחי בסימים, וכגלעדי⁹⁴ ששפט עם וביתו התמימים, וכהקריב טלה חלב⁹⁵ לפצות על רחומים, וכתושב שגם ענני שני פעמים⁹⁶, וכמאבל⁹⁷ שהפליא פלאים עצומים, וכמגת⁹⁸ ששט בעמקי תהומים

(דף ב' ע"א) ושמע טוב בשנים עשר החתומים⁹⁹, ושם טוב המנגן בניצוח טעמים¹⁰⁰, [וכ]בנה ושכלל בית עולמים¹⁰¹, כשבעה רועים הקדומים, וכשמונה המסוימים¹⁰², וכארבעה השמים¹⁰³ והעליונים, יוחקו הברכות כלם בראש קוראיהם בשלומים, לכל המון קהלות אחינו ישראל הדרים במדינות שנער, הרבנים וזקנים וראשי כנסיות, ובתי אבות ופרנסי צבור, וגזברי עם ומרכולים ומלמד[ים] וחזנים, ויתר אחינו יש' (וחבירנו) [וחברינו] ביראת אל' הקדושים הטהורים, אוהבי תורה דורשי תעודה (הוגה) {הוגי] בדת לקח טוב, עדת חסידים, להקת תמימים, כנסת ישרים, אילי הצדק, נטיעת שלום, למודי ¹⁰⁴, בני אל חי, האהובים במעשיהם הטובים ובדרכיהם הישרות,

(עמוד ב') המצוינים בתורה ובמצות (ומושפעות) [ומושפעים] בכל מדות טובות, העשויים נחת רוח לחכמים¹⁰⁵ ולסנהדרי ישר‘, הנתונים חפץ לכל [בן] חלוף¹⁰⁶, המה ישאו קולם בהגים¹⁰⁷, בגאון יי“י צהלו מים. על כן יבורך יי”י אדונינו ויאמן ויגדל שמו¹⁰⁸ על כל שפת רננים וזמרת נוגנים, משכולו¹⁰⁹ רחמים וחינונים, יפצמם¹¹⁰ מכף סוטנים, ותסקרו זיו מלך פנים בפנים, ותכולכלו ממרעיתו אלף מכמה שנים¹¹¹, ולברות בבירת הנתצה¹¹² בין כנענים, ולהתנחל מעינו¹¹³ אשר קרסוליו בגבך וכרבלתו עד אופנים, ולהסתוכך (בעיר) [בעור]¹¹⁴ עקלתון אשר קשקשיו מפנינים, ולהתגונן בחופות י’¹¹⁵ שהוקשרו ליציר בעדן גנים, ולסוך מאפרסמון¹¹⁶ המעולה על שמנים, ולהסב בפרדס

(דף ג') (מכ"י קאמברידש ע"י ר"ז שעכטער) עם מצוקים ואיתנים, אשר ביום קוראים ובלילה שונים¹¹⁷, סנהדרי יש' הנאמנים הקובעים¹¹⁸ מועדים וזמנים, חכמי ישראל הדרבונים¹¹⁹, עם מקום אגן הסהר¹²⁰ הקדמונים, המעברים ימים ושנים, ועל פיהם המועדים מיתקנים, אין רשות לאדם מישראל להשיג גבול ראשונים, שעליהם נאמר היושבת בגנים¹²¹, ומצוה לעשות על פי זקנים, שכן אמר דויד אבי המנגנים, מזקנים אתבונן¹²². ואין שבחן של ישראל אלא ירושלים עיר הקודש, וסנהדרין גדולה אשר בתוכה, שכך שנו חכ' ז“ל¹²³, מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, ומה הייתה שמחת בית המקדש? שלא לן אדם בירושלים ובידו עון¹²⁴, ולא עוד אלא שכל ימים שהיה בית המקדש קיים הייתה הברכה והזול והשובע בעולם, דכת' כטל חרמון וג‘¹²⁵, אבל משחרב בית המקדש נסתלקה השמחה, ולא ירד טל ברכה, וניטל טעם הפירות¹²⁶, דכ’ כי תאנה לא תפרח¹²⁷, זרעתם הרבה והבא מעט¹²⁸, וכשיופע הקדש בר' הוא ברחמיו הרבים לנחם את ישראל, אינו מנחמן ומשמחן אלא בשמחת בית המקדש, דכתיב כי ניחם יי”י ציון¹²⁹, שיאמר בעל הרחמים ויעשה למען שמו, ויביט בעלבון עמו, ויבנה ביתו (ואולמה) [ואולמו] וישכלל מקום הדומו, ויחיש להם (יומן) [יומו], ויצמיח יען שמו, אמן ואמן:

(מכי“ק ע”י לוי) בש' רח' ¹³⁰ שאו שלום גדול ממנו ומן יצחק… דון¹³¹ שלנו ומן (מנה דדין) [סנהדרין] גדולה (ומנה..) [וסנהדרין קטנה]¹³² היושבת לפנינו, ומן החכמים והמשנים¹³³ ומכל הדרין¹³⁴, ומן התלמידין ומן החורין והסגנים, ומן השופטים והסופרין והחזנין, ומן הזקנים ומכל שארית עדת ישראל הדרים במקדש יי"י, ובצבי ארצות, שברחמי יוצרינו אנו חנויים ובצל אברתו אנו מסתופפים, ועל חסדו אנו נשענים, כי לא (אעזב) [עזב] ולא יעזוב לעולם.

(דף ד') ומעודינו ועד היום הזה זכרכם¹³⁵ הטוב לא מש¹³⁶ מפינו, ותפילותינו עליכם תדירה ועל זקני יקר שלכם בהר הזיתים מול היכל יי“', מקום הדום רגלי אלהינו¹³⁷, ועל ששער הכהן¹³⁸, ועל שערי מקדש יי”י בקיבוץ כל יש' לחג חג יי“י חג הסכות. דרכם היה להתאסף בחג הסוכות לירושלים ולהקיף ביום הושענא רבא את הר הזיתים שבע פעמים, כאשר הבאנו למעלה בשם ספר חסידים ובאסיפה זו היו עוסקים גם בעניני הכלל, סומכים חכמים גם דנים ועונשים, נותנים כבוד למי שראוי לו ומנדים שונאיהם, כנראה מדברי בן מאיר ודברי בעל ספר חסידים, מוכן יאמר רבי שלמה במכתבו לרבי אפרים בן שמריה על אחד החכמים: “כמה יגעתי בזכרו ביום הושענא עד אשר זכרתיו בשם חבר” (J. Q. R. XIV, 483), וכן יאמר רבי שלמה באגרת אחרת לרבי אפרים בן שמריה כי בא “פתשגן בשם המלכות ובשם נגיד המחנות (“נגיד עם ד'” אשר במצרים) אל נגיד רמלה להזהיר לבל החרם (לפי הנראה את מסיגי הגבול שדבר עליהם באגרתו האחרת) … וכתב אל מושלי עיר הקדש לעלות אל ההר (הר הזיתים) ביום הושענא וכלי יסורין עמו וכל אשר יזכיר חרם ילקה” (מלואים לרשימת כ“י אוספורד הנ”ל סימן 2807/18). וכשמוע כל יש' שבחכם מפינו, אז שמחו וששו¹³⁹ ועלצו בשלום אשר הציבו שדי¹⁴⁰ בינינו, כי בהיותינו בבגדאד אצלכם לא נמנעו מלעזור אתכם בכל לבבנו ובכל נפשנו על הקושרים¹⁴¹ עליכם, וכל מאמריכם ותאותכם היינו עושים, ובחזירתינו אל ארץ יש'¹⁴² ארץ מולדתנו צוינו בכל מדינה ומדינה ועיר ועיר לחזנים והיו קוראים הפתיחים¹⁴³ שלכם, ומנדים שנאכם¹⁴⁴, ומיכן נטרו איבה עלינו, וביי”י¹⁴⁵ בטחנו לא נבוש, ותנינו שבח כבודכם, והודענו בכל החסד

(עמוד ב') אשר גמלתונו¹⁴⁶, והיו חמודיי וכל סנהדרין שלנו בצאתם אל כל המקומות¹⁴⁷ מודיעים רוב אהבתינו לכם, כי מעולם לא היתה אהבה בין חכמי ארץ יש‘¹⁴⁸ כמות זה הדור. יהי רצון שיתמידה רחום. ובאילו הימים הגיעו¹⁴⁹ אלינו כל האגרות אשר כתבם דאוד (האומר) [האמור]¹⁵⁰ בן זכאי הינו¹⁵¹ הידוע אצלכם במעשיו הטובים ודרכיו התמימים הוא ובניו וכוהן¹⁵², והמתחבר אליהם סעיד בן יוסף אלדלאצי¹⁵³ אשר הוא דומה להם והם דומים¹⁵⁴ לו, ובעת אשר התבוננו באגרות ידענו רוב חכמתכם¹⁵⁵ אשר אתם יודעים בכבודכם. כי פירוש אלף אינם מכירים קל וחו’¹⁵⁶ מכניסים עצמם כמה שלא הנחילם חי העולמים, ולא הרשם להזכיר בפה. כי אתם יודעים שהנביאים הראשונים והחכ'¹⁵⁷ נמנעו מלעבר בחוצה לארץ וראיה לדבר מאבינו יעקב זצ“ל, שכך למדנו מרבותינו ז”ל כשיצא יעקב אבינו לחוצה לארץ¹⁵⁸…

(דף ה')…שאמר ר' בכך יורה יורה ידין ידין יתיר בכורות אל יתיר¹⁵⁹. ומכלל כל הדברים הללו יש הרשות לחבורת ארץ יש‘¹⁶⁰ על חכמי בני הגולה. ואין לבני הגולה רשות על בני ארץ יש’. גם כמה שסירי¹⁶¹ בתלמודם יורו לומר דשלחו מתם¹⁶². ולא נראתה ולא נשמעה מעולם לבני הגולה להורות או לדון או להעמיד רשות להם את בני ארץ יש'. ועוד תלמודם מעיד בכמה הוריות ועבורים לרבן גמליאל אבינו ז“ל כרצונו, ואין ממיר¹⁶³ בארץ מכל החכמים שהיו בדורו כל שכן בחו[ץ] לארץ. ולפיכך הוצרכנו לבאר לכם סוד ארבע[ה] (שעות) [שערים] להראות כי מאחר שהרשות בידינו לעבר לא בדא ולא באפס שורש מחשבון הכריז חמודנו¹⁶⁴, גם להודיעכם ביאור כל שער ושער אשר למדנו מן החכמים הראשונים ז”ל.

(עמוד ב') וכן הוא מפורש שאין ראש השנה נתכון לא בא' בשבת ולא בד' ולא בו‘, כענין שלמדנו וירשנו מאבותינו רבן גמל’ הנשיא ורבנו יהודה הנשיא לא אד“ו ראש הש‘, אלא בשיני וג’ וה' וביום השבת. לא נחלקו חכמ' שיום קודש¹⁶⁵ ראש השנה נקרא באחד מאלו¹⁶⁶ ארבעה ימים. וכן העמידה סנהדרין גדול'¹⁶⁷ את גבולן רק לארבעת¹⁶⁸ ימים האלה. וזה פירושן, נולד תשרי בגה”ז¹⁶⁹ רואים אם נשתייר רביע יום חסר אמר“ת חלק' עושין אותו ראש [השנה], ואם חסר במר”ת¹⁷⁰ דוחין אותו. ואנו מבארין לכם באלו¹⁷¹ ד' הימים כמ' שער'. וכך מפורש בשער ראשון.

[כל תשרי] שיש בו עיבור¹⁷² ונולד [נ"ב]¹⁷³ חלק' משעה (ד') [י‘]¹⁷⁴ מיום ו’ אחוז

(דף ו') [יום השבת וחסיר, ועילת הדבר, בזמן שמולד שנה מעוברת בנ“ב חלקים משעה י' מיום ו‘, בשנה הבאה אתם מוסיפים ה’ כ”א תקפ“ט, מגיע סוף החשבון ליום ה' לשש שעות ואמר”ת חלקים, וכשאתה מונה כך, יקרה ראש השנה הראשונה ביום השבת והיא מעוברת, ושניה בחמישי והיא פשוטה, ובין זו לזו ששה ימים, וששה במעוברת חסרה, והסימן דח“ו, ואם יעבור המולד מנ”ב חלק משעה י' מיום ו' בחלק אחד, יעבור מולד שנה שניה משש שעות ואמר“ת ביום חמישי בחלק במר”ת, וצריך הדבר לדחותו עד יום השבת, נמצאה ראשונה ושניה ביום השבת, וביניהם ח' ימים, ושמונה ימים במעוברת שלימה, והמסורת שו“ח, וכך אתם מוצאים בירור כל החשבון. ועוד אמרו אם לא יהיה באותו תשרי עיבור ולא בשנה הבאה עיבור, ונולד תתרמ”ט חלק משעה ראשונה מלילי ו‘, אחוז יום השבת וחסיר, וטעמו של דבר, בזמן שמולד שנה פשוטה בתתרמ"ט חלק משעה ראשונה מלילי ו’, בשנה הבאה אתם מוסיפים ד“ח תתע”ו]

(דף ז' ע"א) מגיע סוף החשבון לילי ג' תתמ“ה חלק' משעה [י'], ועוד לשנה אחרת כך, ומגיע סוף החשבון ליום השבת לשש [שעות ואמ”ת] חלק‘, וכשאתה מונה כך יקרא ראש השנ’ הראשונה¹⁷⁵ [ביום ז' והשניה] ביום ג‘, ושלישית ביום שבת, נמצא ימים שביניהם שמ"ו¹⁷⁶ וארבעה בפשוטה חסיר’, וזה עיקר חד“ו¹⁷⁷, (ובין שתים היא) [ובין שניה לג' ה' ימ‘]¹⁷⁸ וה’ ימים בפשוטה כסדרן, והעיקר כה”ז, ואם יעבור ח[לק] אחד מיכן, יעבור שנה ג' משש שעות ואמר“ת ביום שבת בחלק במר”ת, וצריך הדבר לדחותו עד יום שני. נמצאת ראשונה ביום שבת, ושנייה ביום ה' וביניהם ו' ימים, וששה ימים בפשוטה שלמים, והמסורת ¹⁷⁹ שו"ח. והשלישית יום שני וביניהם ה' ימ' וה' ימ' בפשוט[ה כסדרן]

(עמוד ב') והסימן כה"ז ¹⁸⁰, וכך אתם מוציאין (מוצאין?) בירור כל [החשבון]. וגם אמרו, אם היה בשנה הבאה עיבור, ונולד קודם [תתמ“ה ח]ל' משעה [י‘] בלילי ו’ אחוז¹⁸¹ יום שבת והסי‘, וביאור הדבר¹⁸² [כדי] שלא לדחות מעוברת משש שע’ ואמר”ת ביום ג‘, ואם [יעבור זה] המנין אחוז יום שבת ושלי’, והטעם שכיון שיעבור [חלק אחד] על אמר“ת משעה (ו') [ז‘] ביום ג’ ידחה ליום ה'. זה הוא כלל שער ראשון. שער שני. כל תשרי שיש בו עיבור ונולד קודם רנ”ו חלק' משעה ראשונה מים ד' אחוז יום ה' וחסיר, ועילת הדבר: בזמן שמולד שלשנה מעוברת ברנ“ו חלק' משעה ראשונה מיום ד' נולד שלאחריה לשנה הבאה בתתמ”ה חלק' משעה [י' בלילי] ג‘¹⁸³, ושלאחריה ביום שבת בו’ שעו'

(דף ח' ע"א)ואמר“ת חל' משעה ז' ונמצא ראש השנה הראשונה חמישי, והיא מעוברת, שנייה (מכי"פ) בשלישי פשוטה, ובין זו לזו ו' ימים, וששה במעוברת חסיר', והסימן חד”ו¹⁸⁴, והשלישית יום שבת, ובין שניה לג' ה' ימים, וה' ימים בפשוטה כסדרן. טעמו שלסוד, שאם יעבור המולד ממאתים נ“ו חלק' משעה ראשונה מיום ד' בחלק אחד ימצא מולד שנייה לה[קרות] בתתמ”ו¹⁸⁵ חלק' משעה י' בלילי ג‘, ימצא מולד שלישית בו’ שעות במר“ת ביום שבת. ובזמן שהיה כן אנו צריכין לדחות ג' ליום ה'¹⁸⁶. ועד אין¹⁸⁷ לא הגענו לגבול בזו השנה, שכבר נשאר לנו ת”ד חלק‘, מפני שמולד תשרי בשנת (תתע"ו) [תתנ"ג]¹⁸⁸ לחשבון הבית לילי ד’ י“א שעות תתקל”ב חלק‘, וראש השנה ביום ה’, והחדשים חסיר‘. ולא נוכל¹⁸⁹ לדחותו, שכבר נשאר ת"ד חלק’ עד זמן שיגיע לגבול רנ“ו משעה ראשונה ביום ד'. ומחלק אחד לפני רנ”ו לא ידחה¹⁹⁰, ונדחהו¹⁹¹ מד' מאות וד' עד שלא יגיע לגבול

(עמוד ב') (של ימין)[שלימין]? ובשנה הבאה אתם מוסיפים (ד' ח' תתע"ו) [ה' כ“א תקפ”ט], יגיע המולד לילי ג' ט' שעות תמ“א חלק‘, ובשעה ג’¹⁹² נאמר אם לא יהיה באותו תשרי עיבור ונולד קודם תתמ”ה חלק' משעה י' מלילי ג' אחוז יום ג' וכסדרן. והשנה הבאה שהיא שנת תתנ“ד לחשבון הבית פשוטה הוא נולד בלילי ג' בט' שעות תמ”א חל‘, והיא בגבול ג’, והחד' כסדרן, ונשאר מן חשבון תתמ“ה חל' ת”ד עד שיגיע לגבול, ולא נוכל לדחותו מפני המולד. והשנה הג‘, שהיא שנת תתנ“ה¹⁹³ לחשבון הבית נולד תשרי ביום השבת בשש שעות רל”ז חל’. ועד אין¹⁹⁴ לא הגיע לגבול, נשאר מן החשבון ת“ד חלק', ואנחנו לא נדחהו תרמ”א והיא אמר“ת (וכבר) [וכדבר] שפרשנוהו בארבעה חדשים¹⁹⁵, נדחהו רל”ז חלק'? אין זה ראוי למבינים ולא למשכילי עם ולא לנושאים דברי חכמים.

(דף ט' ע"א) ואתם אחינו שמעו והאזינו אל תגבהו. חוסו על נפשכם ועל ישראל המפוזרים בין האומות, אשר על חדה שלסייף הם עומדים. ואם מאויבי הם¹⁹⁶ מתיראים, יצעקו אל שוכן מעונים, ויחלצם מכל (מכף?) מענים. תצא אש מתוכם ותאכלם כדברי כנענים¹⁹⁷, אשר עם פורצי גדרות נמנים, יהומם אל לפנינו (בנהממו) [כהממו] בארץ גבעונים¹⁹⁸, כי הם סילונים (וקמסונים) [וקמשונים], רעים וחטאים ומורדים מבני ערקים וסינים, סעיד בן אלפיומי וחביריו הזידונים, המצרים והמינים, כרגע יאבדו ויזרו בארבע פינים, ואלו באנו לספר אחת מני אלף מתפילתינו עליכם לא יכולנו. מלך ברחמ' רבים יחזיר את לבב עמו ישראל, וישבור מעליהם עול ברזל, ויביא להם מורה צדק, ונזכה ותזכו להקביל משיח¹⁹⁹ במהרה ובזמן קרוב אמן. ושלום כבודכם יפרה וירבה וידגה ויעצם ויושרש ויוענף ויסולסל לעולם. שלום.

פרטי חשבונותיו של בן מאיר ערוכים בלוח.

הערה. השעות ספורות בלוח הזה מעת לעת מא' עד כ"ד כמנהגנו, כי חלוקה זו נוחה יותר לחשבון. ואף כי בן מאיר סופר שעות הלילה לבד ושעות היום לבד, אין זה מזיק להבנת דבריו.

II. שרידים מספר המועדים לרב סעדיה גאון.    🔗

מדברי רס“ג בספר הגלוי (זכרון לראשונים מחברת ה' צד קנ“ג שורה 1 וצד קפ”א שורה 12, 11) ידענו, כי כתב כנגד בן מאיר חבור שקראהו בשם ספר המועדים, מופסק לפסוקים ומוטעם בטעמים. והנה עתה נגלו לנו קטיעות מן הספר הזה מתוך גניזת מצרים. ונדפסו במ”ע הצרפתים והאנגלים, רובן ככולן מנוקדות ומוטעמות, והנני נותן אותן בזה לפני הקוראים.

א.

[נדפס במ“ע 47/9 J. Q. R. XIV על ידי רש”ז שעכטער שפרסם ממנו שתי קטיעות. אחרי מבוא קצר ובקשה לקרוא את הדברים במועדם בעשרים באלול, יורה רב סעדיה גאון במאמרו זה משפטי השנים הסדורות והשלמות והחסרות על פי גבולי המולדות, למען הראות, כי לא ישרו דברי בן מאיר אשר סר מהם].

………………………. … יו אפורד: למרחוק……………………. …… לעם ולדָת בל יכליון: ש……ת.. נ……… …..נחַבֵּר לו מלים כי לולי המה נשבר מטהו ואת……….. ……. או ידיענו יי“י כי פוצינו בגלות גולל את כלא…….. …… תנו וקרא קץ לשובבינו בישע לקדמתינו: תכָת[ב בספר עק]שות המחשיך²⁰⁰ שהיה אהרן²⁰¹ ואל ינקשו בפחזותיו: סורו [ממקבל] שחד נוסו נודו מדעת חנף נודו נועו מיקידת יה (נוגו) [נועו] נוסו ס[ורו מני] מבוקה מן שַׁך יקוש²⁰² ומן רשת מזורה פן תספו בם: פקחו נא עיניכם (בָנניו) [בּנינו] וצאצאנו אחרינו והביטו בכל אלה ואל יהיו דבריו למוקש לכם [הנ]ה (הסכלנו) [השכלנו] ונורה אתכם זה דרך לצדָקה בָב: וכל איש אשר ידבנו לבו יקרא את מעשיו בקצם²⁰³באלול הוא החדש הששי לפני בוא החגים בכל [עיר ופל]ך ויוָסדו כל הפתאים ולא יזידו עוד בכל אשר עשה (כימי) [כי מי] לא [יירא] פן תקלל חלקתו בכל דור ודור: ומי לא יחפץ להטיב לו שם כי צדקתו עומדת לעד יתברכו בו שבטי יה ובו יתהללו: זאת אות הברית אשר (נחלפו) [נִחֲלונו] אבותינו מימי קדם יען כי בכתוב לא נמצאה.²⁰⁴. עשרה מהם²⁰⁵ אחד מלא ואחד חסר לפקודיהם: ושני החדשים פעם ימלאון או יחסרון או יהיו כחברֵיהֶם²⁰⁶ המה השמיני והתשיעי על פי תקופַת שנת מאה²⁰⁷ וחמשים וארבעה יום ושלישית שמנה מאות חלק ושבעים ושש: כי הקיפה²⁰⁸ עד תוך מחצית יום החמשי ועד תצ”א בתשיעית ביום הששי חסירים יהיון ועד פנות יומם מן השבת יהיו שלימין ועד תצ“א בתשיעית ביום אחד יגרעון וימלאון ביום שני עד חציו ומהחציו עד המחצה ביום שלישי יעמדו על סדרם: וכן להחסירם עד הַר צַת משתי עשרה בליל הרביעי ומשם עד חצות החמישי(ת) להמָלאות ונסַב השָׁבוע²⁰⁹ אלה (משפטיהי') [משפטיהם] בשנה הנוספת²¹⁰: ובשנה הפשוטה לא כן חקם כי משמנה עשרה שעות בשביעי ולאחד תשע ור”ד יחסָרו וישלמון לשמנה עשרה מן השני אם היוצאת גם פשוטה או לחמש עשרה ותקפ“ט נוספת אם היתה ומשתי העתים יסדרון עד תשע ור”ד מן החמישי: ואז ימלאון אל שלשלת קביעיו ועד קץ ת“ח בששי אם הבאה פשוטה גם היא או אם (תוספת) [נוספת] אל תשע ור”ד בו [יחסרו] וכן יהיו שלימים לשמנה עשרה בשבת²¹¹ וכן תסובנה לקץ הימין: גם זאת מפי אבותינו לקדמוניהם שמענוה אף בה בעיננו ראינום (ינַהֵנו ולמלא) [ינהגון למלא] גם כן אדר הנוסף: למדוה הטיב למען (תאכילוה) [תשכילוה] שננוה אחרי (לכל) [לבל] תשכחוה כאשר לנו באמונה נתנו כן נְתַנום באמונה לכם ויהי יי"י לעֵד בכם ללא תדחו עוד

__________

ב.

[תחלת הסימן הזה עד מלת ואף ביד (דף א' ע"ב שורה 30) נדפסה ע“י החכמים אדלעד וברוידע במ”ע R. E. J. XLI,225/7 והוא מצוין בר“ת כי”א. אחריהם מצא רש“ז שעכטער בקמברידש שתי קטיעות: האחת מתחלת ממלת הברורים (דף א' ע"ב שורה 27) ומסיימת במלות “נקראו ספריו הוא” (דף ב' ע"ב שורה 14); והשנית מתחלת מעקבות מלת תרצה (דף א' ע"ב שורה 21) עד סוף הסימן. רס”ג יספר כל מעשי בן מאיר ומרוץ האגרות בינו ובין חכמי בבל והשנוים אשר עשה בן מאיר בגבולי הקביעות ועצת חכמי הדור להפר מחשבתו].

(דף א' ע"א) וישלח את בנו בחדש הרביעי לשנת מא[תים ושלשים] ושלש²¹² ויבא ירושלם²¹³ ויעבר קול ביום הק[ריאה] לאמר מפו[רש] ביד גביאיו וחכמיו אות לברית מרשחון וכסלו חסרים וה[יו ע]שין²¹⁴ (כיום) [ביום] אחד. וידבר סרה על אלהינו. ולא עלו העם אתו בר[אותם כי] כן הדבר, והנה כל ישראל בכל הארצות לא כן חִשֵׁבו כי שמו א[ותם י]שרים שלימים על כן לניסן השלישי (כא) [בא]: וכַמשפט וכַחקה שמום כן כל בני ישראל אשר במזרח ואשר בַמערב ואשר בְּצָפון ובאיי הים: כי עד שש מאות ותשעים וחמשה חלקי שעה אחרונה בַלילה הרביעי יהיו חסרים ומשם וָהָלאה יהיו מלאים ובַשנה ההיא (והי) [יהיו] תשע מאות ושלשים ושנַים²¹⁵: הנה כתובה בחוקת המועדים לתכונותיהם עד אשר הורישונו אבותינו בנינו מאז: ויהי כאשר שמע נשיאנו וראשי הישיבות והאלופים וכל הברורים וכל מבין עם תלמיד היושבים בבבל את הרעה הזאת אשר עשה ויחרדו חרדה גדולה ויחד להם כי לא היתה כֵן ולא נראָתה מיום עלות בני ישראל מארץ מצרים למדי היותם באדמת הקדש ואחרי פוצם²¹⁶ לא נשתנו זמניהם: וַיוָעצו החכמים לכתוב אגרות ונשלח ספרים אליו הלא להודיעו את דרך החוק כי אמְרו אולי משגה הוא: ויעשום²¹⁷ וישלחו אליו ספרים שניים ולא אבה לשמע ויוסיפו עוד וישלחו ספרים שלישית ולא אבה לשמוע ובכל זאת השב ישיבם נמרצות: על כן הצמיתו²¹⁸ אתו כי זולת חטאת[ו] על לכתו שובב משובת נצח²¹⁹ החזיק בתַרמיתו וימאן לשוב: אך אל יתר העם שלחו אגרות להזהירם למען לא יתעו בדברֵי הממאיר²²⁰ הירא את לשונו לא מרהו ואשר אין עליו על סבלו ויבן ויצליח²²¹: וזה פתשגן הכתב אשר שלחו החכמים אליו ממקום הועדם ה[וא] בכל: שלום לראש החבורה ולבניך ולאחיך ולכל נלוך²²²: לא האמננו לשמע הבא אלינו כי בנך שם חג שלא כדת וסמוך לבנו כי אם נעשה הדבר בשגגה הוא: והדבר נכון מאד ולא נפלא הוא מן התלמידים כי עבר העת את הגבול בשבעה חלקים ושלשים ומאתים: וגם לתשובת השנה כן יעבר את המועד ממאתים וארבעה מן העשירית בלילה השלישי(ת) וכן לשנה השלישית יעבר את המועד כי פנה יומם מחצי השבת²²³: אל ירע בעיניך לאמר טעיתי ואף כי תאמר שנה (בניך) [בנך] שא עיניך למרום אל קדשנו וחוס עלינו… ניך²²⁴ לבל יהיו קרחה (מין) [מן] רב כל ישראל: וישיבם האמת אתי וכדת הכרזתי לא לכם המרות את פי ולסור מדברי ימין ושמאל: ויחפש עלילות לחפות על טעותו לאמר כי הגבול בשבת עד שש מאות וארבעים ואחד מן השביעית ביום ופחתה היוצאת²²⁵ ארבע מאות וארבעה:

(עמוד ב') ויכתבו (עליו) [אליו] בספר השני וגם שלישי נבחרה לנו שופט ישת ידו עלינו דבר(י) הקדמונים אשר שמו בפינו [בארבעה] שערים לא יוסיף כל חק²²⁶ על מחצית היום: חמש אתות כתובת ה[לא ה]נה למלאות כל אות שָעָה תמימה (מה) [וזה] מספרם (רדותח) [ר“ד ות”ח] ותצָ“א ת[רצ”ה] ותקפ“ט²²⁷: אל תלך לנוע על העצים אשר לא יועילו רבו²²⁸ לבית ישראל משך הגלות ארוך השבי וידל כבודם ויתמורטון²²⁹ כי מי זה דמה לחוק חק בעולו²³⁰ תוחלתו נכזבה²³¹ או מי נלחם את יי”י מורא ישראל ופחד אבותינו וינצחהו: פנה אל אחרית(י)ך ואֵל אל יומיך²³² אם עתה (יבוש) [תבוש] ולא תכלם עד עולמים: ויהי כי ארכו הימים בלכת וָבא הספרים אל המחטיא והוא ידַבֵק דברי רוח בלי דעת ויגנב מדבריהם ויסבם אליו: ויפנו המבינים אשר בישיבות אל קהלות ישראל הקרבים אליהם והרחקים ויזהירו אתהם את החקים ואת התורת²³³ ויאַמצו את ידם במועדי אֵל: כי יגורו פן ישמעו שמע הממאיר ויתעו בו על כן זרו כתביהם בכל פאתי הארץ: ותהי מבוכה וחרדה על כל אלה בעיר ומדינה אשר השיג²³⁴ שמעו: ויתנו את ידם עוד לשלום בינימו לבלתי (נִדָח) [ידח] נדח אין פרץ ויצאת ויאספו ויעשו כן: אחר הדבר הזה לא שב המחשיך מדרכו הרעה וישב ויחבר דברים לא כן באחרית אגרותיו הֵקַל עוזו הראשון והאחרון הכביד לו²³⁵: ויעש ארבעה שערים אשר לא היו בין ישראל לא צום אלהינו ולא דברום נביאיו ולא עלו על לב חכמיו: החליף את ר"ד ‘ת’ת’מ’ה וישם את ‘ת’ח ‘מ’ט’ר’ף²³⁶ וימר את ת’צ’א’ שָׁעָה ו’נָ’ב’ ותחת ת’ר’צ’ה’ שעה ו’ר’נ’ו' גם שעה ו’ק’נ תחת ת’ק’פ’ט: לבעבור סבב את פני הדבר להוסיף על כל גבול א’מ’ר’ת' חלקים לאמר לא עברו שלש אלה גבולותיהן: לא יָרֵא אלהים לדבר על נביאיו שקר וכזב ולא חמל על צעירי הצאן פן ישגו בשעריו אשר בדאם לו: ולא פנה בלתי אל העמיד עצהו ומזמתו להחטיא עם ולהכשיל רבים ולפרץ גדרת²³⁷ ולהסיע אבנים²³⁸ ולבקע את עציו ויחרף עוד את הברורים בתהפוכותיו וישימם בוערים כדרך כל אויל²³⁹ ואמר לכל סכל הוא: ויתר דברי ספריו וכל אשר עשה ודברי²⁴⁰ המליצים המדברים אליו להשיבו מדעתו²⁴¹ הנם כתובים על ספר דברי הימים לראשי הישיבות: ואף ביד כל חרד מן העדה הם נמצאים ויהי כקרוא חכמי דת את אגרותיו ויקרעו את בגדיהם וירזחו²⁴² במספד על עניי הצאן אשר ביד אכזרי נפלו

(דף ב' ע"ב) (כי"ק) ודמעות לרוב ניגרה עינם על קדש מחולל: ויחדלו עוד מענות אותו כי הבינו להם כי בזדון ובעקבה כל מעשיו²⁴³

ויניחו אותו ליום נקם ועברה השמור לכל מדיח²⁴⁴ ולא התעשתו לקחת אגרות מאת המלך²⁴⁵ להסירו: אך [העמידו²⁴⁶] דבר להועץ (על) [עם] המבינים מה לעשות לארבעת שעריו אשר בדא מלבו ויאמרו לאמר²⁴⁷ לא נוכל לבער את כל כתביו מן החוץ והחדר²⁴⁸: אבל נכתוב ספר זכרון לדורותינו אחרינו בל יקומו מקצותם ויחבלו בדבריו ובל יתעו בנתיבותיו עם נברא²⁴⁹ בהבינם למה זה ועל מה זה עשה כן ויעשו כזאת כי טוב נועצו: בעשרים באלול נקראו ספריו הוא יום שיני לימי המעשה [שנת מאתים] ש]לשים ושלש] נכתב הזה…… ש……… ויכתבו את [כל. דברי. האגרת הזאת. וישלחו ספרים] אל כל המקומות [אשר הגיעו שמה] שערי [הממ]איר אשר ב[דא מלבו, ונחתם (?)]

ג.[נדפס במע“ע J. Q. R. XIV, 52 ע”י הרש“ז שעכטער מכ”י הנמצא בקמברידש. ואולי הקטיעה הזאת היא המשך הסימן הקודם, וצריך להוסיף בסוף הקטיעה הקודמת מלת “ונחתם” המחוברת למלת “הספר” שבקטיעה הזאת.— והיא כוללת מליצות שונות והמתלות חדודות נגד בן-מאיר למען שימו לראוה].

(דף ג' ע"א) הספר בטבעת הנשיא העד עליו עדים מן האדירים גלוי לכל העם להפיץ בכל הארצות את משנה הספר להרים מכשול מדרך העם: ויהי כי נכון הספר אשר הוחק למזכיר עון ותהי בלב כל משכיל איבתו כי יראת יי"י לשנוֹא רע²⁵⁰ וגם באו המושלים על אודותיו: וידברו ל[אמר] ארץ נתנה ביד סכל הוי על יושביה: מים גבים ישקה אותם בין פרחח²⁵¹ וחרול (מרעך) [ירעה] עדרם ישעינם חורב בצל עב וציון יובילם אף יתיצב על דרך לא טוב: אתיו חרשים האכתריש²⁵² למכרה [ברזל] מחלמיש צור נסכו קשת נחושה עט שמיר (קצובו) [חצובו] לכתב בם כחקה את רעותיו איך נכתוב את כולם ורבו מני חול וממועדי רגל הנוהגי ישורון באורח פתלתול: אור חרוך הוא ושני זנבותיו²⁵³ ריק מכל טוב מלא כל רע מקראם רכילות משנתם בצעם תלמודם

(עמוד ב') קשי עורף מוסרם קחת שוחד והטות משפט: אליך י“י אדמתו תזעק כי חניה אליך י”י אדמתו תזעק כי חניה²⁵⁴ תחתיו בשחיתותיו וחתים ינאקון מלשונו הרע כי האכיל את חילם למלכיות: הזקינים אשר הפריד חמסם עליו כי לשני עגליו²⁵⁵ נתן את חלקם יתר החכמים ינודו לו חרפה כי (נתפס) [נתנם]²⁵⁶ כאחד מהם משפטי י“י עליו יצעקון כי הטם ויניעם ויעולם²⁵⁷ מ[ועד]יו המקודשים יארבו לו כי חרצוב²⁵⁸ כל קיטרם [קשרם] ופתחם: והקרוב אליו מהעם יאמר לו ישפטו י”י בינם וביניו כי בעצתו יכרת²⁵⁹ זה את זה בחג מצה וכיפורים בקראתם על ספר יאמר לו כל מבין הקירותה יגיענו כל (אינו) [אוננו] אבד בך לכן לבהלה תהיה פעלתך ירב בו כל טף הלחמתנו אסור²⁶⁰ מבלי דעתינו תבואתך שואה לא תדע שחרה: יאמרו לו הפתאים השגיתה אותנו כעור בדרך יהדפוך מלאכי רום:

____________

III. שתי אגרות רס"ג לשלשה מתלמידיו בארץ מצרים.    🔗

אגרת ראשונה.

(נדפסה ע“י הרש”ז שעכטער J. R. Q. XIV, 59)

זמנה: טבת או שבט ארל"ג.

…………..[יושיבהו]

(דף א' ע"א) עם נדיבי עמו. ויתן לו יד ושם בין חכמיו. לא אגיד די שבחו. ולא נגרזה²⁶¹ מנגד עיני אהבתכם ג' תלמידַיי וחיבתכם כי תרבות הנעורים ומוסד מוסד יש לה בתוך הלבב קל וחמר בהיותה ביראת אלהים ולשם שמים. וכאשר שַׁמותי²⁶² מעת פָרְשִׁי מן אהלִי ומֵעַל עוללי כן דאגתי על פרישתי מכם. שיאמר אלהי עזי להקבילנו פניכם לשלום ברוב שמחות. וזה שש שנים ומחצה לא הגיעני מאתכם פתשגן אף לא גליון. וכבר כתבתי תנחומי זקנכם זכרו לברכה ולא ראיתי תשובה.

(עמוד ב') ובעת הזאת סיפר רב דוד ידידנו בן רַב אברהם כי כתבתם אליו לשאלו קחת אגרות ראשי הישיבות. על אודות מרחשון וכסלו שלשנת רל"ג, וכסבור אני כי לא כתבתם אליו מבַלעדַי, בלתי כי דימיתם כי עד עתה עודני בארץ ישראל²⁶³ כאשר שמעתם. וגם הוא אמר אולי כן חישבתם. וגם שאלני לכתוב אליכם להודיעכם. דעי כי בעודני בחלב²⁶⁴ באו מקצת התלמידים מבעל גד²⁶⁵. והגידו כי בן מאיר חושב לקבעם חסרין. ולא האמנתי, אבל באסתטהאר²⁶⁶ כתבתי אליו מתוך הקי[ץ], וכה הסכים ראש הגולה.

(דף ב' ע"א) וראשי הישיבות וכל האלופים וכל החכמים מבין עם תלמיד. והכריזו מרחשון וכסלו שלמין והפסח בשלישי בשבת. גם אנכי כתבתי עם אגרותיהם אל רוב המדינות האדירות, לצאת את ידי חובתי. גם אתם עִמדוּ בדבר הזה. וגדרו את הפרצה הזאת, ואל תמרו את פי יי“י, ואל יעש איש מן העם בזדון לחלל את מועדי יי”י ולאכל חמץ בפסח גם לא לאכל ולשתות ולעשות מלאכה ביום הכפורים, כן יהי רצון שלא יהא מכשול ולא מוקש במקומכם,

(עמוד ב') ולא במקומות ישראל. ופרשו לפנינו תשובת הדברים, גם כל חפציכם עם שלומכם. ושלומכם יגדל ויעצם לעד אלענואן ערב.²⁶⁷

__________

אגרת שניה.

(נדפסה על ידי הר"א נייבויער J. Q. R. IX, 37 )

זמנה: אדר ראשון או שני ארל"ג לשטרות.

….. ובלכתי מהמון אל האמון ובשובי מחיל אל חיל (בזכרי) [בשכרי] טפי ועוללי לנגדי כן זכרכם תלמידי לא נגזר בניב ולא נגרז מנגד עיני²⁶⁸ ומן יי“י אלהי עזר אשאלה להראותני פניהם בקרוב ברוב (שמחותי) [שמחות]. ועל דברת השמועה הנשמעת בארץ, הקדמתי מקץ שני חדשים וכתבתי אליכם אגרת, (ובתוך) [ובתוכה] אגרות ראש הגולה יעזרהו קדושנו וכל ראשי הישיבות [י]אמצם משגבנו, להודיעכם כי בתוך הקץ שעבר בהיותי בחלב שמעתי כי בן מאיר חושב להכריז מרחשון וכסלו חסרין, וכתבתי אליו כמה אגרות להזהירו [לבלתי] לעשות כן. ולהודיענו כי המה שלמין. ולבאר לו מאי זה טעם המה שלמין. ושבתי אני וירדתי בגדד, והייתי סבור כי קיבל, עד אשר באה השמועה בבגדד כי הכריזם חסרין. ועל זאת נבהלו כל רבותינו חכמי הישיבות, כי כמוה לא נהיה מעולם להכריז המועדים שלא כהלכה. על כן בחרדתם כתבו אל כל ישראל אשר בכל המקומות להודיעם כי כלנו שוין בדבר הזה, וכין בינינו חלוקה כל עיקר. להזהירו לבלתי לעשות כן. ולא שמע. ויהי כי הכריזם חסרין דאגו כל רבותינו אשר בישיבות, כי לא נהיתה ולא נראתה כזאת להכריז מועדים שלא כהלכה, ועל כן כתבו בכל המקומות להודיע את ישראל, כי ראש הגולה יעזרהו קדושינו וגם ראשי ישיבות כולם יתמכם משגבנו, וכל האלופים וכל החכמים ותלמידיהם שוין בדבר הזה, כי המה שלמין והפסח בשלישי²⁶⁹ ואין בינינו חלוקה, ואין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחבתינו²⁷⁰. ושלחתי מקץ שני חדשים את אגרותיהם אליכם בתוך אגרתי. עתה כבואם הקבצו (וקראם) [וקראום] ועמדו על עמדכם ואזרו נא כגברים חלציכם. וכאנשי חיל למלחמות יי”י, וחוסו על עם ישראל ועל נחלת יי"י, לבל יאכלו חמץ בפסח²⁷¹ ובל יאכלון וישתון ויעשו מלאכה ביום הכפורים. ותהיה התקנה הגדולה הזאת על ידכם. ופרשו לפנינו בכל אשר תעשו עם שלומכם וחפציכם ושאלותיכם. ותנו שלום (לרבניה) [לרבנינו] ולעל רעינו אחינו ככבוד איש ואיש. ושלומכם ירבה תחלה וסוף,

_______

ההערות הקצרות אשר נתתי בשולי הגליון מספיקות להבנת שתי האגרות אשר לרס"ג המובנות מעצמן; ופה אמרתי להעיר על פרטים אחדים שיש ללמוד מתוך האגרות האלה בענין תולדות הגאון.

באגרתו הראשונה יאמר רס“ג: “וזה שש שנים ומחצה לא הגיעני מאתכם פתשגן” הדברים האלה נכתבו בחורף שנת א' רל”ג לשטרות, ונמצאנו למדים כי עזב את מצרים ארץ מכורותיו בשנת א' רכ“ו לשטרות, ד”א תרע“ה ליצירה. הדבר הזה יתאשר לנו על ידי קטיעה אחת שפרסם הר”ז שעכטער במ“ע J. Q. R. (כרך XIV צד 503) כי אמרו עליו חברי מסעו: כי נער אתה לא תדע צאת ובוא כי בן עשרים… (מספר האחדים חסר ובדעתנו כי נולד הגאון בשנת א' ר"ג נוכל להשלימו ולקרוא: בן עשרים ושלש אתה). באגרת השנית יאמר רס”ג: “ושבתי אני וירדתי בגדד”, מן הדברים האלה נראה כי כבר היה בבבל לפני זה ²⁷² וכן נראה מן הקטיעה ההיא שהיתה בדעתו לבקר את ארץ ישראל ובבל ולשוב לארצו, כי כן יאמר בתפלתו (צד 502): “על כן שם [עבד]ך את פניו ללכת [אר]צה כנען וארצה [בבל] כי שמע כי… (פה יחסר בכ"י קרוב לשתי שורות) ועתה אתה אדני י”י מעירי הוצאתני אל חפצי תובילני ולשלום [אל] בית אבי תשיבני“. ואחר כן יאמר על עצמו: “[ויס]ע מעדינה²⁷³ [מהלך שמו]נה ימים ויחנה בארבל ויסע מארבל מהלך ימים שנים ויחנה באשור”²⁷⁴. בשורות הבאות יחסרון מלים שונות שקשה להשלימן²⁷⁵, אך נראה מהן מפורש כי חפץ ללכת מאשור לנציבין ולעלות משם אל ארץ ישראל²⁷⁶, אשר אולי כבר עבר בה בלכתו לבבל, אך מרוב השלג וחזקת הצינה אשר היו בחורף ההוא לא יכול לעשות דרכו “וישב באשטר”. ובעת מחלוקתו עם בן מאיר כבר מצאנו את רס”ג מוכתר בשם אלוף, כי כן יכנה את א“ע בסוף המכתב אשר רק חתימתו נשארה לנו לפליטה (J. Q. R., p. 41): וז”ל “ונכתב ביום חמישי בשבת בי”ט ימים לחדש תמוז בשנת אלף רל“ג לממשלת חכמים²⁷⁷ סעדיה בן יוסף אלוף ישועה”²⁷⁸. מכל הדברים האלה נראה כי עוד ימים רבים בטרם נתמנה לגאון (אייר א' רל"ט) היה רס“ג בבבל, ואולי גם נשא משרה על שכמו. ועל פי הדברים האלה, אם נקבל את דברי הראבּ”ד בספר הקבלה שכתב: “ואח”כ שלח (בן זכאי) לארץ מצרים והביא משם רב סעדיה לאפיומי והיה לראש ישיבה במתא מחסיא“, נצטרך לאמר כי שב רס”ג אחרי מחלוקתו עם בן מאיר למצרים, אל ארצו, אך לא אל בית אביו, כי כאשר שמענו מפי בן מאיר (באגרתו השנית) כבר מת אביו ביפו בארץ ישראל; ושמה שלח בן זכאי והביאו להיות לגאון בסורא. אולם קרוב לשער כי הראב“ד למד דבריו מאגרת רש”ג, שכתב: “ואייתיה דוד נשיאה למר רב סעדיה בר מר יוסף ולא מבית רבנן דמתיבתא הוה²⁷⁹ אלא מן מצרים וידיע בפיומי ובמכיה”, אף כי באמת לא נזכר פה שהביאו ממצרים כ"א שהיה ממצרים.

נשובה עוד לקטיעה שהבאנו. אחד שאמר הרס"ג כי מרוב השלג לא יכול ללבת לדרכו הלאה “וישב באשור” והוסיף לספר: “[ויהי בהיותו ש]ם בוקש ממנו במגילת ספר [לכתוב את תולדות] רבנו הקדוש ולפתור הדבר הזה החקוק בתלמוד²⁸⁰ א[יך היה רב בן] א[חי חייה ג]ם בן אחותו וישב למו במ[כתב] כי תולדות רבנו הקדוש עד שפטיהו בן אביטל²⁸¹ מזרע הלל ואלה תולדותיו יהודה בן שמעון בן גמליאל בן שמעון בן גמליאל בן שמעון בן הלל ובפתרון רב הן אחי חייה גם בן אחותו השיב להם המשל הזה: יעקב”…

בכתוב רס“ג בעת ההיא, בשנים הראשונות לבואו לבבל (רכ“ז—ר”ל) את תולדות רבנו הקדוש, ואולי לבקשת הנשיא בן זכאי אשר התיחש גם הוא לבית דוד, היה לו מקום אז להתגדר בו ולרמוז בדרך הלוכו על יחוס עצמו כי גם הוא מבית יהודה מבני שלה; אולם ענות רוחו ומדת ד”א שהיתה בו לא נתנהו לדבר דבר על נפשו. אך כשלש עשרה שנה אחר זה, אחרי התגלע הריב בינו ובין הנשיא בן זכאי אשר טרדו מגדולתו (א' רמ"א) ורב סעדיה גם הוא מנה את יאשיהו²⁸² אחי דוד הנשיא לראש גלות, אחר אשר הוציאו עליו שם רע כי מבני גרים הוא ומבני הדילאצים הוא, וזלזולים רבים כהמה, אז נלחץ רס“ג לגלות יחוסו בספר הגלוי. ולכן כאשר התעלל בו ראש צורריו רב אהרן או כלף בן סרגאדו לאמר: מדוע לא התיחשת על שבט יהודה לפני שלש עשרה שנה (זכרון לראשונים חלק ה' צד 229) השיבו רס”ג כהוגן: “לא בארתי זה היחוס כל זמן שלא היה נצרך לי זה, וכשהוצרכתי אליו הודעתיו” (שם צד 164). ולפ“ז כתב את המהדורא הראשונה של ספר הגלוי בשנים הראשונות אחר אשר פרצה המחלוקת, אולם החכם רא”א הרכבי (שם צד 165, 229) יחשוב, כי כוונת סרגאדו על מה שלא הזכיר רס“ג יחוסו בקום עליו בן מאיר בשנת ארל”ג. ובאמת נראה מן הקטיעה של בן מאיר שלא היתה עוד לעיני הרכבי, כי מזלזל בן מאיר את אביו של רס“ג שהיה מכה בפטיש לע”ז ואכל מרק פגולים ונהדף מארץ מצרים (אבל לא כי בן גרים הוא). ולפ“ז כתב רס”ג ספר הגלוי בשנת א' רמ"ו באחרית ימי המחלוקת.

__________

IV. אגרת אחד מחכמי בבל אל בן מאיר.    🔗

[האגרת הזאת נדפסה במ“ע האנגלי (J. Q. R. XIV, 52–6), והיא שלוחה אל בן מאיר (אשר יכונה בה בשם ראש ישיבה) מאת ראש הגולה או אחד הגאונים אשר בבבל. אבל לא יתכן לדעתי ליחסה לרב סעדיה, כי סגנון לשונה שונה מסגנון לשונו של רס”ג הידוע לנו מתוך הקדמתו לספר האגרון, מספר הגלוי, ומספר המועדים ומשתי אגרותיו. וזאת שנית, כי דברי האגרת אינם מסכימים עם דעת רס“ג, הידועה לנו ממקום אחר, שמעולם היו ישראל מחשבים עפ”י החשבון שבידינו (ספר העבור להנשיא צד 60), וכי מעולם היו מעברים על התקופה, וסדר השנים הפשוטות והמעוברות היה מכוון תמיד עם סדרם אצלנו (שם צד 94), ובמכתב שלפנינו היא תולה איסור עבור השנה בחו“ל באביב ובפירות האילן, ויש מקום חם והאביב ממהר לבוא ויש מקום צונן והאביב מתאחר לבוא. אם לא נאמר, כי אחרת דבר הגאון אל בן מאיר ואחרת אל הקראים.— והנה באגרת הזאת נשחתו שולי הדפים ויחסרו בהם לפעמים גם שורה שלמה. הרש”ז שעכטער ציין את החסרון ע“י נקודות, ואני השלמתי את הדברים לפי המשך הענין מאומד הדעת. מקצת התיקונים האלה נראים בעיני ברורים, ומקצתם הם, לפי מליצת הרא”א הרכבי (זכרון לראשונים מחברת ה' צד רכ"ד) “כדי שלא להוציא הנייר חלק”.— זמן כתיבת האגרת הזאת הוא בראשית ימי הריב בטרם התלקחה המחלוקת ותיקד כמדורה, בסוף שנת ארל“ב או ראשית שנת ארל”ג, על כן כתובה היא בדרך ארץ ובחלוקת הכבוד הראויה לאיש העומד בראש ישיבה].

(דף א' ע"א)….. [וכל אותן ההלכות שהביא ראש ישיבה להוכיח שאין] מעברין את השנה בחוצה לארץ, וכל המשנאות שציוה וכתב מראשו שלפרק ר' אליעזר²⁸³, פרקי רבי אליעזר הנודעים בשם הזה בספרי רבים מן הקדמונים נקראו בפי אחרים בשם ברייתא דרבי אליעזר ובפי רבנו תם (מובא בתוספות כתובות דף צ“ט ע”א ד"ה נתן לו) בשם הגדת ר"א בן הורקנוס (עיין צונץ גאטטעסדיענסטליכע פארטראֶגע פרק ט"ז), ורבנו האיי גאון המובא מר“י בן בלעם בפירושו הערבי לספר יונה יקראם בשם ברייתא מן הקטנות (כלומר מן המסכתות הקטנות, ובערבית בראניה מן אלקטנות), ובתשובת רבנו האיי אשר לפנינו (יצאה לאור בספר קהלת שלמה ירושלים שנת תרנ"ט) הובא המאמר הזה: למה ברח יונה וכו' הנמצא לפנינו בפרקי ר”א (פ"י) בשם פרך (צ"ל פרק) יונה (עיין מ“ש ידידי הרש”א פאזנאנסקי במ"ע מונאטסשריפט לשנת 1900 צד 143 וצד 348). לפעמים יקראו הפרקים האלה גם בשם ברייתא דשמואל (עיין למעלה בהערה לנספח ג' ריש אות 3), ויש אשר יקראום על שם שני החכמים כאחד, ככה יאמר הנשיא: “מצאנו בברייתא הקרואה בשם שמואל ור”א בן הורקנוס" (מ"ב שער ב'), ור"י הלוי אומר על הספר הזה שהוא קורא אותו בשם פרקי ר"א בן הורקנוס: “והוא מחכמי ישראל המפורסמים ושמואל שאמר נהירין לי שבילי דרקיעא וכו'” (כוזרי מ“ד סימן כ”ט). עיין מ“ש בזה הרצ”ה פיליפאווסקי בהקדמתו לספר העבור, אלא שהוא לא ראה עוד ברייתא דשמואל שיצאה לאור אחרי הדפסת ספר העבור (ברייתא דשמואל נדפסה בראשונה בסלוניקי שנת כתר"א) ודמה כי ברייתא דשמואל לא היתה ולא נבראה, וכל הדברים המובאים בשמה בספרי הקדמונים נובעים מפרקי ר“א, ולכן יש אשר ייחסו את הפרקים לשני החכמים ויש אשר יחליפו את שמותיהם.— הראשון אשר נחשב עד כה לקורא על הפרקים האלה שם רבי אליעזר בן הורקנוס הוא רבנו נתן בעל הערוך (עיין צונץ שם ופאזנאנסקי במונאטסשריפט שם 348) אולם מן המכתב אשר לפנינו בקבוצת הכתבים (סימן IV) נראה כי עוד בזמן בן מאיר (קרוב למאתים שנה לפני העל הערוך) היו מיחסים את הפרקים האלה לרבי אליעזר. אך ראוי להעיר כי בעל המכתב הזה קורא את הספר בשם פרקו של ר”א בלשון יחיד, וכן יקראם רבי אביתר במגילתו (צד 471) בשם פרק ר"א בן הורקנוס, ונראה קצת מזה שלא יחסו לו לר“א בן הורקנוס כ”א את תחלת הספר ולא כולו, ואולי עשו כזאת יען כי מצאו בפרקים האחרים זכרון חכמים רבים אשר חיו באמת אחרי זמנו כידוע.

התבוננו בהם וידענו אותם. ואנחנו יודעים כי מבראשונה ומימים שהיה בית המקדש קיים, לא היה עבור השנה תלוי, לקבוע אדר ואדר, אלא בחכמי ארץ ישראל ובארץ ישראל, לפי שהעיבור תלוי באביב ובפירות האילן, כמו ששנינו על שלשה סימנין מעברים את השנה: על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה, על שנים מהם מעברים ועל אחד אינן מעברים, ובזמן שאביב אחד מהם הכל שמיחין²⁸⁴. וכיון שעיבור השנה תלוי באביב, לא היה אפשר לעבר על אביב (על) [של] שאר ארצות, מפני שבחוצה לארץ יש מקום צונן, מתעכב חדש אביב עד סיון, ויש מקום חם שממהר לבוא מסוף שבט, ומחילין בקצירה מן אדר, ולכך לא היה איפשר לקבוע עיבור שנה אלא בארץ ישראל, שנ' לש“כנו הד”רש ווב“את ש”מה, כל דרישות שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו שלמקום²⁸⁵, ואפילו בארץ ישראל עצמה כבר לא היתה כולה כשירה לעיבור, אלא נחלת בני יהודה הוכשרה יתר מכול[ם, כמו ששנינו שלש] ארצות לעיבור: יהודה עבר הירדן וגליל (ואנחנו) [ועל אחת] א[ין מעברין ואם היתה יהודה אחת מהן] שמחים²⁸⁶. וכל המשניות והראיות [שכתב ראש ישיבה שמנ' צורו שדין זה נוהג] בין שבפני הבית ובין שלא [בפני הבית כל הדברים האלו ראינו אותם אבל כל זה היה בזמן שהיו מקדשים על האביב ועל הראיה. גם ידענו כי]

(עמוד ב') הראשונים היו שולחים ודורשין מרבותינו שלארץ ישר' קביעת חדשי שנה בשנה, לפי שלא היו בקיאין בסדר העיבור כמותן, לפיכך היו כותבין אליהם. אבל מן שנים רבות כבר עלו כמה חכמים מבבל אל ארץ ישראל, ודקדקו עם חכמי ארץ ישר‘, בסוד העיבור, ופשפשו וחפשו בזו, עד שנתבוננו בו יפה יפה, וכבר הם קובעים חדשים בבבל זה שנים רבות לבדם וגם חכמי ארץ ישראל מחשבים וקובעים חדשים לבדם, וכבר בכל השנים האלה עלה חשבונם אחד, לא נמצא ביניהם חילוף, אלא החשבון על מכונו ועל תיקונו, והמועדים מתקדשים חוקה אחת ותורה אחת, מפני שהחשבונות כולם כאחד ניתנו מרועה אחד, ולא ראינו קילקול כזה ולא פירצה כזאת. ובודאי [אלו] אנחנו התחלנו לקבוע חדשים בבבל, היה לו לראש ישיבה להוכיח אותנו, ולאמר שניתן מנהג, ועברתם על דברי רבותיכם. הנה נא יש בישיבות זקינים שהגיעו לגבורות, וגם הזקינו מאד, וכולם אין אחד מהם זוכר שהוצרכו אנשי בבל לשאול עיבור שנים וקביעת חדשים מארץ ישר’, אלא אתם [מנהג אבותיכם ביד]כם, וגם אנחנו מנהג אבותינו בידנו. ואנחנו מעברים [את השנים ברשות, לא ה]שגנו גבול, ולא שנינו מנהג, ולא הצרכנו עצמינו לבוא [ולשאול קביעת המועדים מפיהם, ושכ]תב ראש ישיבה שאף על פי שעיברתם [השנה ברשות עיברתם שלא כדין, כי עשיתם] חדש[י]ה שלימין (ואינה) [ואינם] אלא חסירין, [נודיע לפני ראש ישיבה, כי אנחנו עשינו כדין וכמנהג] שהיה ביד אבותינו, [כי השנה הזאת ראש השנה שלה בחמישי והחדשים שלימין והפסח בשלישי, וראש השנה של]

דף ב' ע“א) שנה הבאה בחמישי וחדשים כסדרן, והפסח בשבת, והשנה השלישית ראש שנה בשיני בשבת²⁸⁷ שכיון שתשרי שלשנה שלישית נולד ביום שבת אחר חצות, כבר עבר זמנו מלקבעו בשבת, ובאחד בשבת אין נכון לקבעו, לפיכך ידחה לשיני בשבת. ואם תאמר, נקבע שנה ראשונה חסירים, כדי שיעשו מועדים בזמניהם, ושנה שנייה תיקבע שלמים (נמצה) [נמצא] פסח עירע להיות בערב שבת, ואם תאמר, שנה ראשונה כסדרן ושנייה שלמין, אם עשית ראשונה כסדרן, יערע הפסח בשיני בשבת, ואם תאמר, נקבע ראשונה חסירים ושנייה כסדרן ושלישית שלימים, נמצא תשרי שלשנה שלישית, (שהוא) [שהיא] שנת אלף רל”ה, נולד אחר חצות, ב’ר’ל’ז' אל חלק²⁸⁸, וכבר עבר זמנו ונדחה לשיני, שהרי חיפשנו ודיקדקנו בכל השערים, וראינו, שכשיעבור מולד תשרי אחר חצות, אפילו בחלק אחד, אין ראוי לקבעו ביומו, אלא לדחותו לפניו. ושכתב ראש הישיבה, שאין אנו נסמכין באלה שתי שנים על ארבעה שערים, מפני מה אבותינו בדורות הראשונים לא סמכו בכל השנה אלא על ד' שערים, ואנחנו לא נסמוך עליהם? ושכתב ראש ישיבה: אבל אנו נסמכין על דברי חכמ‘, שאם ניסן ב’א’ג’ה’ ותשרי ב’ג’ה’ז‘, אין דוחין אותו מיומו, [אלא] אם מולד תשרי ב’ג’ה’ז’, רואין, אם נשתייר רביע יום חסר אמר"ת חלקים ביומו, אין דוחין אתו, ואם חסר ב’מ’ר’ת דוחין אותו [ועוד לא עברה שנתנו הגבול], נודיע לפני ראש ישיבה כי זה הדבר של[א כהלכה, ואנחנו אחרת קבלנו] מן הראשונים. לא כמנהג שכתב [ראש ישיבה שאין דוחין משש שעות ולמעלה אלא] אם נול' ניסן בשבת [ותשרי בשני בשבת, ושזה שאמרו שדוחין ראש השנה מחצות היום]²⁸⁹

(עמוד ב') לא היו אומרים אלא על ניסן בשבת ועל תשרי בשיני בלבד, ותשרי של שנה השלישית, היא שנת רל“ה לשטרות, מולדו ביום שבת שש שעות רל”ז חלקים, ולא בשיני בשבת הוא נולד ואינו בכלל אמר“ת במר”ת²⁹⁰. כשאנו מחשבין את חשבון אמר“ת במר”ת על ניסן בשבת ועל תשרי בשיני אין אנו מוצאין את החשבון שהוא נכון (עליהם) [עליו], שכך מסרו חכמ' בשער רביעי, שכל תשרי שלאחר שנת העיבור שנולד ביום שיני ג' שעות ת’ק’פ’ט חלק' קבע אותו ביומו; ואם נולד בשלש שעות ת’ק’צ' חלק' דחה אותו לשלישי ולקבע חדשים כסדרן²⁹¹ ואם לא היה בשנה שעברה עיבור ונולד תשרי עד שש שעות ביום שיני אין נדחה מיומו. ואם נולד אחר שש שעות חלק אחד נדחה לשלישי, מצד שאין קובעים אותו ביומו אלא כשנולד עד חצות בלבד, אבל מאחר חצות חלק אחד לא מצאנו שנקבע ביומו. הרי למדנו שאפילו על (תשרי) [שני] לא יכון חשבון א’מ’ר’ת' ב’מ’ר’ת, וכל שכן על ג’ה’ז' שלא יכון, שהרי בדקנו בשנים שעברו שהשוינו אנחנו ואתם על קביעתן ולא ראינו שקבעתם את החדש על חשבון א’מ’ר’ת' ב’מ’ר’ת' אלא על ד' שערים. יתבונן ראש ישיבה ש’צ' בתשרי של שנת אלף ר’כ’ה' לשטרות שנולד ביום ששי י“א שעות קפ”ה חלק' ומעוברת היתה ונקבעה [בשבת ומרחשוון וכסלו ש]לימים, ונולד ניסן שלה ביום ג' ד' שעות (של"ז) [של“ו] [חלקים קודם שש שעות ואמרת ונקבע הפס]ח בחמישי²⁹², ואם כן הוא שהמסורת בידכם [שאין דוחין אלא לאחר שש שעות ואמר”ת, מפני מה] לא קבעתם את חדשי אותה שנה [חסרים ולא עשיתם את הפסח בשלישי, שהרי נולד ניסן] קודם חצות [וקודם אמר"ת…. ].

_______

V. תשובות על בן מאיר.    🔗

[שלש הקטיעות הבאות, שהראשונה מהן נדפסה ע“י הר”ז שעכֿטער בספרו Saadyana (קמברידש 1903) צד 18 והשנית במ“ע J. Q. R (חלק י"ד צד 62–3), והשלישית ע”י הר“י לוי (רR. d. E. J.XLI, 231) ערוכות הן אל אחד החכמים אשר בארץ-ישראל, בקיץ שנת ד”א תרפ“ב. כותב המכתב מזרז בו את האיש אשר הוא שולח אותו אליו, לעמוד בפרץ נגד האיש האומר לשנות את המועדות, “ואם לא ישוב הוא (בן מאיר) ישובו מסייעיו, ואם עשו את הדבר הראשון (את הפסח) בשגגה, אל יעשו את השני (ראש השנה) בזדון, כי כל בני ישראל אשר במזרח ובמערב הסכמה אחת על זאת, חוץ מן מעט המקומות אשר סביבותיכם”. שלש הקטיעות האלה לדעתי מידי איש אחד יצאו. שתי הקטיעות הראשונות אינן צריכות לראיה כי כמעט שפה אחת ודברים אחדים לשתיהן, ולא עוד אלא שכפי הנראה במקום שהראשונה מסימת השניה מתחלת, כאשר יעידו על זה המספרים שהכותב נותן לטענותיו, הטעם השלישי, הרביעי, החמישי והששי. אכן גם הקטיעה השלישית מיד כותב שתי הראשונות היא, כי מלבד שגם בשניה גם בשלישית השנים מנויות לפי חשבון אחד (לחרבן הבית), הנה גם סגנון לשונן והרוח אשר בהן אחד הוא. בשתיהן הכותב מיחס לאיש ריבו את הכלל: “לא ארבעה וששה בפשוטה ולא שבעה ושמונה במעוברת”, ובשתיהן דרך אחת לכותבן, להכניס את עצמו בפרטים ולשוב למפרע ולבקש בקביעת השנים שעברו סתירות מדומות להרוס בהן את דברי בעל מחלוקתו. בראשונה הוא חוזר לאחוריו מהלך חמשים שנה, ובשניה מהלך כ”ה שנים. הנטיה המופלגת הזאת לדקדוקי עניות של פרטי חשבונות שהמשיג נראה כמתגדר בהם כאלו הם הם גבורותיו הם הם נוראותיו, וזה לעגו בגאוה ובוז שהוא מתקלס באיש ריבו “שאינו יודע בסוד העבור כלום” (דף א' ע"א שורה 10), “שאינו יודע באומנות זו כלום” (בסוף הקטיעה השנית), עושים עלינו רושם כאלו היה הכותב אחד מבעלי האומנות או המלאכה הזאת (במשמעות מלאכה ואינה חכמה), אחד ממחשבי לוחות השנים שאמר עליהם הרמב"ם (בפירוש המשניות לר“ה פ”ב) “שאין בידם אלא מלאכת הקיבוץ בלבד וידמו שהתגברו על חכמה גדולה”. מנין השנים לחורבן הבית אות הוא לדעתי כי כותב האגרת לא היה מחכֿמי בבל, ששם היו מונים לשטרות, כידוע מדברי הגאונים (וכן רס"ג מונה תמיד את שנותיו אך לחשבון הזה), כי אם מאחת הארצות אשר סביבות ארץ ישראל, כמצרים, דמשק או ארם צובה.

והנה בשתי הקטיעות האחרונות מיחס המשיג לבעל מחלוקתו את הכלל: “לא ארבעה וששה כפשוטה ולא שבעה ושמונה כמעוברת”, וכי עושה הוא את כל הפשוטות כסדרן וכל המעוברות חסרות. והנה בסקירה הראשונה אין לטענות אלה כל ענין עם שיטת בן מאיר, והחכם עפשטיין שלא ראה כי אם את הקטיעה השלישית שנתפרסמה לפני שתים הראשונות, חשב למשפט כי המכתב הזה ערוך לא כנגד בן מאיר, כי אם כנגד איש אחר אשר חשב גם הוא לשנות המועדים לפי דרכו (199 R. d. E. J. 42). אולם זמני השנים הנזכרים בקטיעה הזאת המכוונים עם זמן בן מאיר, והמאמר: “אם עשו את הדבר הראשון בשגגה וכו'”, אשר כזאת כתבו אל בן מאיר (עיין באגרתו השנית), מורים כי עליו נאמרו הדברים; ובקטיעה הראשונה והשניה מפורש שהדברים ערוכים כנגד חשבון אמר“ת במר”ת, אשר ידענוהו שהוא לבן מאיר. וכבר בארתי את כל הענין במאמרי בפנים וגם בהערותי הבאות פה].

א.

(עמוד א') שפסק משם הוא מתחיל, ומאי זה מקום פסק? מחצי יום שלישי²⁹³.

יפקחו עיניהם החברים ויראו התבונות העצומות האלה, ואל יאמר כי ארבעה שערים אין בכלל[ם] אלא מעוט ימים ושעות של ד' ימים בלבד.²⁹⁴.

כי האומר כן בלא דעת ולא תבונה אמרה, שאין העולם עומד אלא עליהם ואין תקנת

5 המועדות תלויה אלא בהם. והטעם השלישי²⁹⁵ שאמר בו אמ[ר“ת] ביומו במר”ת למחר אין לו עיקר מדברי חכמים, ואף מי [שבדאו מלבו] וכתבו לא היה יודע בסוד העיבור בין ימינו לשמאלו, [שאמר ניסן] באג“ה ותשרי בנה”ז עד שש שעות אין דוחין א[ותו לאחר שש שעות] דוחין אותו, ולא השיב אל לבו כי בהיולד [ניסן בג' שעות בכל ימי אג"ה]

10 יהיה כנגדו (מע) [מולד תשרי] לא[חר ז' שעות ביום בכל ימי גה“ז ²⁹⁶. גם] א[מרו כל תשרי שיש בו עיבור ונולד קודם תצ”א חלקים משעה]

(עמוד ב) תשיעית ביום ששי חסירין, ואם נולד אחרי כן שלימים; לפי שכשאתה מוסיף ה' ימים כ“א שעות תקפ”ט חלקים יגיע לסוף ו' מיום ה‘. הא למדתה שהזכיר יום חמישי, ואמר אם יתר על שש שעות דוחים אותו. ועוד (ואמר) [נאמר] ואם אין בה עבור ולא בשנה הבאה ונולד קודם ת"ח חלק’ משעה

5 [ראשונה מ]ל[י]ל [ששי] חסרים, ואם נולד אחר כן שלימים; מפני שכשאתה מוסיף [שתי פעמים ד‘] ימים ח’ שעות תתע“ו חלקים לשתי שנים יגיע לסוף [שש שעות מיום](שבועי) [שביעי]; הא למדתה שהזכיר יום שבת, ואמר לאחר [שש דוחין אותו, ועו]ד נאמר ואם יש בשנה הבאה עיבור (ולולד) [ונולד] [קודם ר”ד חלקים משעה עשירית מלי]ל ששי חסירים. ואם נולד אחרי כן 10 [שלמים, הא למדתה שהזכיר יום שלישי לפי שכשאתה מוסיף ד' ימים] תתע"ו חלקים [יגיע לסוף ו' שעות מיום ג' ואמר לאחר ו' שעות דוחין אותו] ל[יום] הי²⁹⁷.

-————-

ב.

(דף א' ע"א)…[הרביעי] שאין יכול לומר [על ניסן שלשנה שלישית ועל פסח] שהוא בו, לא [ארבעה ו]ששה בפשוטה ולא שבעה ושמונה במעוברת; ואף אין את יכול לומר מביום מולד להם (קבע) [קבוע] הוא, כי אז תמצא את הפסח בבד"ו, אלא מיום קבע קבוע הוא, לפיכך מראש הביננו מתי יהיה יום קודש, לא אפשר להשתמש במוסרת זו²⁹⁸. והחמישי, חשבון

5 אמר“ת הזכיר בו שני דרכים שסותרין זה את זה: בתחילה אמר, נולד ניסן (באמר"ת) [באג”ה]²⁹⁹ ותשרי בגה“ז, עד ו' שעות [ואמר”ת] אין דוחין, אם לאחר ו' שע' [ואמר“ת] דוחין אתו, ניסן (ו) בשבת ותשרי בשני עד ו' שע' (ואמר"ת), חזר ואמר, כל תשרי שנולד בבגה”ז בארבעת הימים, עד ו' שע' ואמר“ת אין דוחין אותו. וכמה תשובות השיבותיהו על זאת: בתחילה, דבריו האחרונים סותרין את הראשונים, ואף על פי כן חשבון אמר”ת במר"ת אין

10 לו עיקר מדברי חכמים: ואף מי שבדאו מלבו לא היה יודע בסוף העבור כלום: ולא זכר שאם נולד ניסן ב[ג‘] שע’ ביום ככל ימי אגה“ז יהי כנגדו תשרי (כח') [בז‘] שע’ ותל”ח ביום בכל ימי בגה“ז: נמצא ניסן בכל הימים האלה קודם ו' שע' וקודם אמר”ת, (ראוי מ[ד]בריו לקיימו בו ביום: ותשרי בכל הימים אחרי ו' שע' ואחר אמר“ת, וראוי לדחותו מן היום ההוא: ונמצא בהיות ניסן [באג”ח] [באג"ה] יהיה בינו ובין

15 תשרי (ח) [ה‘] ימים, ובהיותו בשבת ד’, היום והיומים האלה היתרין מה יעשה בהן? אין להן צד, אלא למלאות אייר ותמוז או תמוז ואלול; או אחד מהן³⁰⁰: טועה שבטועין אינו אומר אלא כן: והנה בתוך נ' שנה הקרובים אלינו עשו כל ישראל בעשר שנים מועדים שלא בחזון אמר“ת³⁰¹: שנת ת”ת לחרבן הבית חסר שנה נולד ניסן (יז“ו תקנ”ב) [י“ז ו' תקנ”ט]³⁰² פחות מן אמר“ת, ודחוהו כל ישראל לאחד בשבת. ושנת תת”ב נולד ניסן ל' א' (ח' ת“ת הב”ז) [ט' תש"ם] ונדחה

20 לשלישי. ושנת תת“ג נולד תשרי יג”א צ“ח³⁰³ ונדחה לחמישי. ושנת תת”ד נולד ניסן (י"א) [ י“ה] ה' תקל”ו ונדחה לשבת. ושנת (תתנ"ב) [תתי“ב] נולד ניסן י”ז [ג] תתרע"ט ונדחה לאחד בשבת.

ושנת תתכ“ב נולד ניסן (א' א') [ל”א י“א] נ”א ונדחה לשלישי. [ושנת התכ“ג] נולד תשרי י”ג ג' (שבט) [תפ“ט] ונדחה לחמישי. ושנת תתכ”ט נולד ניסן י“א [ב' התר”ב ונדחה לשלישי], ושנת תתמ“ה נולד ניסן י”ג ד' של“ו ונדחה לחמישי. וש[נת תתמ”ט נולד ניסן י“א] ד' שי”ג

25 ונדחה לשלישי. וכולן קודם אמר“ת, בין ניסן ב[ין תשרי, יש שהן קו]דם³⁰⁴ אמר”ת מקום מעט, ויש שהן קודם אמר“ת בשעה³⁰⁵ ו[שתים] ושל[ש ויש שה]ו קרוב לח' שע, ויש שהו קרוב (לד')[ל”ט] שע‘. התבונן נא חכמים³⁰⁶ בשנים [שעברו ותרא]ה הרבה שנים [כאל]ה, אלא שלא יאמר משכתני רחוק (אלא) [ולא כך] היה הקבע. הבאים בימים [יודע]ין על (ה' נ') [הנ’] שנה האלו כי אמת אמרתי (בג)[בהן] שארעו בכך. הנה הכתובות

30 (בהשטרות)[והשטרות] עדים נאמנים יענו בו בפניו ולא יבושו. הנה מכל אלה כי העושה [מועדים ע]ל אמר"ת ואינו משגיח על ד' שערים (וקראוה)[ויקראוהו] שנים (שיעדו)[שאין די] לעשות שלמין³⁰⁷ ממרחשון וכ[סלו, כי] כל שנה פשוטה שמולד תשרי מתחלת שעה א' [עד סוף ו' מיום ג' משפטו] כדבריו לקיימו בו ביום, ויגיע מולד תשרי של שנה

(עמוד ב') הבאה מן ח' שע' ותתע“ו ביום ז' עד ב' שע' ותתע”ו בלילי א' (בשעות)[בשבת]³⁰⁸, ובכל מקום צריך לדחותו ל[יום שני], נמצא ביניהן [ז' ימים], אף על פי שאת עושה אותם שלמין יותר יום אחד [ש] אין לו מקום: וכן תשרי ש[נולד] בשנה מעוברת ז' שע' ביום ג' או (ה')[ח‘] כי משפטו כדבריו [להיו]ת בחמישי ולשנה הבאה יהי מולד תשרי ד’ שע' ותקפ“[ט] ביום ב' או ה' ותקפ”ט,

5 ויש לקדשו בו ביום, נמצא ביניהן ה' ימים. שאפילו את עושה מרחשון וכסלו חסרין, אדיין השנה חסירה יום אחד. יבחר הא[דון] את מי יחסר, השבט או ניסן או סיואן או אב או תשרי, כאשר בחר לו בתחלה את מ[י למלא] חילופין³⁰⁹. מדוע לא תעיר נבוני [יודעי דת ודי]ן לכל הטעיות האלה? והששי, כתב בו, ל[א יתכן שיר]חק יום ניסן מיום מולדו מ"ג שע', והיה בעיניו כי הדבר הזה תמה מאד³¹⁰: [וכל זה] מרוב [סכלותו] של כותב,

10 שלא הבין, כי החכמים פעמים שמרחיקין יום קו[דש נ“ז שע'] תנ”ב חלק ואין חוששין: כי שנה מעוברת שנולד תשרי [י“ו ח' תצ”ב מרחשון וכס]לו שלמין בה, על כן יהי מולד אדר שני (לבי) [ל“ב] תתק”ל ונקבע ברביעי ב[יניהן מ“ז ק”ג ונול[ד אייר ל“ה ב' שנ”ו ונקבע בשבת ביניהן מ“ה תשכ”ד: תמוז ל“א ג' [תתס”ב ונקבע ב]שלישי ביניהן מ“ד רי”ח, אלול ל“ד ה' רפ”ח ונקבע (בשלישי) [בששי] ביניהן מ“ג תשצ”ב³¹¹: וכן יגיע בד'

15 חדשים שבשנה מעוברת שמולדה יא“ח תצ”ב: וכן תשרי בשנה פשוטה שנולד ל“ו ט' ר”ה יהיו מרחשון וכסלו שלמים גם המה: ונמצאו מולדי אדר ואייר תמוז ואלול כמשפטיהם בשתי השנים המעוברות אשר פירשתים: וכן ימי קידושיהן והביניים כאשר כתבתי³¹². וכן יארע בתשרי שבשנה פשוטה שנולד (ל א"ט) [ל“א ט'] ר”ה, וכן יארע בשנה פשוטה שנולד תשרי (לח’ט') [לה’ט] ר"ה גם הוא³¹³, אבל בתשרי שבשנה פשוטה שמולדו

20 לג“ט ר”ה למען כי מרחשון וכסלו כסדרן יהי בה ששה חדשים יתירין על המידה הזאת: מרחשון י“ד ט' (תתרצח) [תתקצ”ח] ונקבע בשבת ביניהם נ' פ“ב. טבת י”ז י“א תכ”ד ומתקדש בשלישי ביניהן מ“ח תרנ”ו, כן אדר ואייר ותמוז ואלול מולדיהן וקדושיהן ומשפטיהן (ומסרות)[ומותרות] שביניהן בראשנות³¹⁴. ואת מוצא יותר על כן בשנה פשוטה שנולד תשרי ל“ו ת”ט כי מרחשון וכסלו שלמין³¹⁵, על כן יהיו בה ח' חדשים יתירין על המידה

25 הזאת: (וא לוהן)[ואלו הן] כסלו לב“א (התקי"ח) [תתקי”ה] ונקבע ברביעי ביניהן מ“ו קס”ה, טבת יג“ב תרכ”ח ונקבע בששי ביניהן נ“ז (תכ"ב)[תנ”ב], שבט לה“ג שמ”א וקידושו בשבת ביניהן מ“ד תשל”ט אדר יו“ד (וד)[נ”ד] ונקבע בשני ביניהם (ל… תרכו)[נ“ה תתרכ”ו] ניסן (ל אד) [ל“א ד'] תתמ”ז ונקבע בשלישי ביניהן מ“ג רל”ג: אייר (ובה תקם) [י“ב ה' תק”ם] ונקבע בחמישי ביניהן נ“ד תק”כ: תמוז יה“ו תתרס”ו וקידושו באחד ביניהן נ“ג י”ד: אלול י“א ח' תצ”ב וקידושו ברביעי ביניהן נ“א תקפ”ח.

30 [הרי] כי ידענו כי אשר דיבק הדברים האלה אינו יודע באומנות זו כלום:

-—————

ג.

את הרוב. ואם כדבריו, למה לישראל חכמים וראשים לחשב מולד לבנה ולקבוע מרחשון וכסליו כפי המצאו על פי החוקות אשר קיבלו מן הנביאים? יניחו כל אלה, ויוסיפו על כל שנה פשוטה חמשה ימים ועל כל שנה מעוברת [ששה] כדבריו, וכן יהיו המועדים. ואף ביטל בדבריו מסירת שו“ח חד”ו (בה"ז) [כה"ז], כיון שאמ' אין בין שנה לשנה כסדורה³¹⁶ אלא חמשה ימים נמצאו כל הפשוטות כסדרן, ובמעוברת ששה, נמצאו כל המעוברות חסירין; ובטלה תורת שלימים מכל השנים פשוטותיהן ומעברותיהן, וגם בטלה תורת כסדרן מן המעוברות ותורת חסירין מן הפשוטות. אוי לאומר שדברים אלה מתוקנים, כי ביקש להדיח את ישראל מדרכי אור לדרכי חשך³¹⁷ ל[הח]ל[יט] דבר אשר כל ישראל יכזבוהו עליו. ואפילו לשת[רצה לבקש קביעת שנים שעברו] לחפש אולי יש בהם תמורת דבריו³¹⁸

[תמצא שכן הוא, כי כשאנו] חוזרין למפריע כ“ה שנים א[נו מוצאין] שנת ³¹⁹תתכ”ח [לחשבון הבית שחל בה הפסח בשלישי וכדבריו בשיני, ושנת תתכ“ט בשלישי וכדבריו באחד בשבת, ושנת תת”ל בשבת, ושנת תתל“א בשלישי וכדבריו ברביעי, ושנת תתל”ב בשלישי וכדבריו באחד בשבת, ושנת תתל“ג בשבת, ושנת תתל”ד בחמישי, ושנת תתל“ה בשלישי וכדבריו בשיני, ושנת תתל”ו בשבת, ושנת תתל“ז בשבת וכדבריו בחמישי, ושנת תתל”ח בשלישי וכדבריו ברביעי, ושנת תתל“ט באחד בשבת וכדבריו בשבת, ושנת ת”מ בשבת וכדבריו בששי, ושנת תתמ“א בחמישי וכדבריו ברביעי, ושנת תתמ”ב באחד בשבת בשבת וכדבריו בששי, בחמישי וכדבריו בשיני, ושנת תתמ“ג] בשבת וכדבריו בששי, ושנת תתמ”ד בחמישי וכדבריו ברביעי, ושנת תתמ“ה בחמישי וכדבריו בשלישי, ושנת תתמ”ו באחד בשב' וכדבריו בשיני, [ושנת תתמ“ז בחמישי, ושנת תתמ”ח בחמישי וכדבריו בשלישי, ושנת תתמ“ט בשלישי וכדבריו בשיני], ושנת תת”ן בשבת, ושנת תתנ“א בחמישי ושנת תתנ”ב בשלישי וכדבריו בשיני. הרי כאן כ“ה שנים ואין בהם כדבריו אלא שבע שנים, (וי"ה) [וי”ח] הנותרות שלא כדבריו, ראוי היה לו להביט בכל אלה אבל (ולא יודיע) [לא ידע] עול בושת³²⁰. על כן הכותב (הבברים)[הדברים] האלה מה נעידהו ומה נדמה לו, ואולת וכסילות תלויה לו בין עיניו. ולא תורה ולא חכמה ולא יראת י"י ולא בושת פנים ואפילו דרך ארץ אין בו. ואי אפשר לומר שהיתה כואנתו להעמיד את האמת, שהרי ש[קרותיו] גלויים, ולא לקיים דברי חכמים כי רחוק רחוק הוא מהם…

לא לפי תומו עשה כחסיד שוטה כי חסיד שוטה [טועה ועושה עבירה בשוגג אב]ל אינו מתכוין במעשיו אלא לשם [שמים, כגון שרואה אשה טובעת בנהר ואו]מר אסור ליגע בה ומניחה³²¹, [והוא עשה בזדון… ואמרו, יכול אם אמר לו אביו ואמו לעבור על אחת] (שלד' מצות) [מכל המצות] האמורות בתורה ישמע להם תל' לומ' ואת שבתותי תשמורו כולכם חיבין בכבודי³²², ובכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב שנ' אין חכמה ואין תבונה וגו‘³²³, ואפילו למלך שנ’ וגם אלנתן [ודליהו] וגמריהו הפגיעו במלך³²⁴, ולפרוש גם מארץ מכורתם כאשר כת' כי עזבו הלוים את מגרשיהם³²⁵, וכן דויד ואומ' כי עליך נשאתי חרפה וגו' (מזור) [מוזר] הייתי לאחי וגו‘³²⁶. ולא עוד אלא כי (הסכיל)[הכסיל] הזה אשר חיבר את האיגרות האלה נשא ידו בחכמים, וידבר דברי נבלה שכמותו ראוי להם וכיוצא בו אומרן, וכאשר אמר הכת’ כי נבל נבלה ידבר³²⁷, ולימדונו רבותינו כל הפוסל פסול ואמ' שמואל במומו הוא פוסל³²⁸. אמר כי כתבו אליו רבותינו כל אשפה שלהם. על כן אם על אשפה שיש בה חצים אמר ודאי כן הוא הדבר, כי דברי רבותינו כחיצים, שנונים כאשר שבחן הכת' [חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים]³²⁹, ואמריהם חצים ברורים כאשר נאמ' ו[ישימני לחץ ברור באשפתו הסתירני³³⁰, ואם על אשפתות] מנובלת אמר מומו הזכיר, ועליו… י“י אלהים שהמחזיק….. ואף אם יהי הראש אל יבוש מלחזור בו, כי כן דרשו רבותינו כמשה רבינו הודה ולא בוש לומר לא שמעתי³³¹. ואף דויד מלכינו הודה בפני הכהנים והלוים וכל ישראל שטעה בהעלותו את הארון בעגלה ככת' כי למבראשונה לא א פ' י”י³³² וכמה חכמים ואדירים חזרו והודו לאמת, כאשר עשה רב נחמן שהעמיד תרגמן ואמר דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי³³³. ואם לא שב הוא ישובו מסיעיו, ואם עשו את הדבר הראשון בשגגה אל יעשו את השיני בזדון, כי כל ישראל אשר במזרח ובמערב הסכמה אחת על זאת חוץ מן מעט המקומות אשר סביבותיכם, ואתה חכמי ונבוני³³⁴ תצוה לכתוב להודיעני כי אתה עומד [ע]ל………..[לא הועם זהבך³³⁵ ה]טוב ולא נשתנה כתמך וריחך לא גמר וטעמך לא הובס³³⁶…………ל…….חכמים רבותינו ותוסיף שם טוב על שמך וזכור…..[בג]לל שמו אשר נקרא עלינו מה אני ואתה…… יבש כאשר הוכיח י"י אלוהינו……….וקורא

VI. אגרת בן מאיר השנית.    🔗

[נדפסה במכ"ע J. Q. R חלק, XIV מצד 56 והלאה, וכבר נתברר ענינה במאמרי בפנים.

זמן כתיבת האגרת בקיץ של שנת ארל"ג לשטרות].

(דף א' ע"א) באו (ו)ישראל בני יעקב הקדושים כולהם חוקה אחת ועשה את הפסח ביום אחד לבד ממאזיני שוא ותפל³³⁷. ומה שהזכרתם שנהפך בושם למק ומשפט למספח, כבר קינתר הנביא ואמר והיה תחת בוזם מק יהיה וג'³³⁸. כל זה בגודל אשמינו ובחילוק לבבינו. ברוך דיין האמת. ואמרתם שאתם אבילים

5 נזופים בבכי תמרורים ואנחה. בעזבכם את האמת ובנטותכם מדרך ישרה לדרך מכשול ובשמעכם לדברי בן פיומי הדלאצי³³⁹, אשר נתברר לפנינו בעדים ברורים וכשרים היעידו³⁴⁰ שהיה אביו מכה בפטיש בארץ מצרים לעבודה זרה ואכל מרק פיגולים ונדחף מארץ מצר' ומת ביפו³⁴¹, השיגה אתכם הצרה הזאת. ואמרתם שנעשתם חרפה בגוים וקלסה בין המינים, הלא זה תאותו שלבן פיומי

10 ובקשתו, וי“י ידון דינינו וינקום נקמתינו ויעשה נקמה בכל מי שהוא מבקש עזרת השונאים. (הכרתם) [והזכרתם] שנמסך בקרב העם רוח עועים ובערה המדורה. רוח עועים נמסכה שנ' י”י מסך בקרבה רוח עועים וג'³⁴² וחשבתם לדברי מצרי ל……………………הפכו חגיכם לאבל ושמחתכם לתוגה

…………………………………………………………………………………….ונשאלה מלפני רחום שירווח

15………………………………………………………………………………………….רתם בכל פינה ופינה

…………………………………………………………………………………………………………אשר אתם

………………………………………………………………………………………………………………….תם

………………………………………………………………………………………………………..[ואל תפתו]

(עמוד ב') אותנו בפיתוי כפיתוייכם הראשון שנודיע אתכם טעם, וכתבנו אליכם באמת לא במרד ולא במעל, ובאו איגרותיכם בלשון כבוד וכיבדנו אתכם ובירכנו אתכם בכל ישראל, והיינו סוברים שאתם עומדים על האמת, עד אשר באו האיגרות האחרונות אשר שלחם אילינו עטרת ישר' עדיינו היקר והנעים כב' גד' קד' מר'³⁴³

5 אהרן בירבי עמרם נ“ע מושיע הדור אשר לא הטה אזנו לסור מחוקי י”י, ומיכן ישמריהו ויחיהו ואושר בארץ, ויוסיף לו כבוד על כבודו והדר על הדרו, ויקיים לו את שני חמודיו זרע יקרים ניני כשרים הנאהבים והנעימים. ובהם חקוק דבר שמבטלים את כל החרותים הראשונים. ותלמידי חכמ' אשר אמרתם כי עיניהם כלות ביגון מפני הרוגז, מי שהביאו עליו יאתא. טוב

10 קוינו מכם ויבא רע ואשר יגורנו בא לנו. ערכתם עמנו קרב וישבתם לנו במארב, לירות אותנו בסתר ובגלוי. והזכרתם כי ישבתם שומימין וקרא אתכם פחד ורעדה על הכרזת תלמידינו בהר הזתים סדרי מועדות, באמת הכריזו כדת קדמונים הפסח באחד בשבת ומרחשון וכסלו חסירין, ועל דברי האמת

לא היה ראוי לכם להכריז לא בחילוף………………..ל…………………מ…………ל……..

15הכרזת הר הזתים ומעולם…………………………………………………………..

ומעולם…………………………………………………………..

ואמרתם שנגדור את……………………………………………………………………..

כנעני ונסו………………………………………………………………………..

…………………………………………………………………………………………..

…………………………………………………………………………………………..

(דף ב' ע"א) והזכרתם כי נוסף יגון על מכאובכם ונעשת תקותכם מפח נפש בקרואתכם את איגרותינו, אין אנו [חפצים] להכאיבכם באיגרותינו ובנו ובכם נתקיים ולא יסף שמואל לראות את שאול³⁴⁴. ומה שאמרתם כי אחריתה מרה כלענה, ליראנו ולבהלנו כתבתם ולא אמרתם בלבבכם נירא נא את י"י אלוהינו³⁴⁵,

5 מצינו שאבותינו הראשונים לא נהרגו אלא על ייחוד השם שנ' כי עליך הורגנו וג‘³⁴⁶ וכת’ אלה ברכב ואלה בסוסים³⁴⁷ וכת' עמו זרוע בשר וג'³⁴⁸ אל תטריחו עצמיכם לעשות ספרים אילינו אם כאלה הם בחילוף חוק. וכתבתם תאמרו אם חטאנו באשר עבר לא נוסיף עוד, אם עשיתם כזאת וחזרתם למוטב והודיתם אולי תושעו, ואם עשיתם בניסן בשגגה אל תעשו בתשרי בזדון וי"י הטוב יכפר

10 בעד כל לבבו הכין³⁴⁹, והזכרתם כי רבו השמועות בגלל אחינו ישראל, והאיגרות באות אליכם מכל צד; הלא ידעתם שמשה רבינו ז"ל זכה וזיכה את הרבים וירבעם חטא והחטיא את הרבים, שאו מרום עיניכם וראו בעלבון הדור ל……..שמעו ול………. ל עם שטוב לנו ולכם ולבקש שלום שלא תארע

………………………………………………………………………..שאין הדבר תלוי אלא בנו לו האמנתם

15 ……………………………………………………..תודיעו לכל שאין למודכם……… עני. והזכרתם ……………………………………………………………………………………….. שאול בקש את]דויד מלך

(עמוד ב') (להרגן)[להרגו] ועשה שדי למען שמו. וששית³⁵⁰ ממנו אנחנו אשר עבר[ו] עלינו צרות רבות ורעות וחבישת בית האסורים ועינוי הכבל ומ[כו]ת עד לצאת הנפש הכיפורים³⁵¹ ראשונה ושנייה מתחת יד בני ענן השונאים. ובאנו עליכם להיעזר בי“י אלוהינו ובכם ³⁵², ועשיתם חסד ושכרם מי”י. ובחזירתינו אל ארצינו תינינו

5 שבחכם ובירכנו אתכם בהר הזתים מול היכל י"י ובשער הכהן, וקראנו הפתיחים שלכם בכל המקומות ועזרנו אתכם מאד מאד על שונאיכם ונטרו עלינו איבה מיכן³⁵³. ואתם חזרתם לדבריהם. אוי נא לנו על זאת, כי חרדה גדולה אחזתנו ונבהלנו עד מאד. עתה לא לכם ולנו³⁵⁴, כי הפכתם אהבתינו לשנאה ואבד יגיענו וכל יקר אשר חלקנו לא נגרע ממנו. ואתם כטוב בעיניכם עשו, ויעצתם אותנו

10 שלא נעמוד על דברי האמת מפני ששמעתם דברים רבים מחרידים את ליבו שלאדם. ממי? מן השונאים המנויים לצד. בי"י בטחנו ועליו נשענו. ואם באת עלינו צרה ורציתם בה, מה יחשב לכם מי החסד שעשיתם³⁵⁵ ואילו נהרגנו ואלף כמותנו לא נשנה מנהג אבותינו ולא נחלי[ף חק]….כו אבל משפט נבחרה לנו הראיות הגדולות……………………………………….

15 מפני שכתבתם שהיכרז………………………………………………….

והשלכתם אותה אותה א……………………………………………………….

עצם……………………………………………………………………………………..

……………………………………………………………………………………………

---

VII. עוד מדברי בן מאיר (?)    🔗

[הקטיעה הקטנה הזאת (נדפסה במ"ע J. Q R. חלק XIV צד 249) הפרוץ מרובה בה על העומד, ובכל זאת לא נמנעתי מהשלים דבריה ברובם, יען כי בנוים הם על שני מאמרי התלמוד, אחד מן הבבלי והשני מן הירושלמי, שצינתים בהערותי, ועל פיהם נמנה החסרון. כפי הנראה יצאו הדברים מפי בן מאיר או מחכם אחר מחכמי ארץ הצבי, אשר ערערו תמיד על חכמי חוץ לארץ הלוקחים לעצמם המשפט לעבר שנים, ככל אשר ראינו עד כה למדי. הכותב מתאמץ להוכיח, כי אפילו מגדולי חכמי בבל נעלמו דברים בסוף העיבור כאשר קרה למר שמואל, וכנגדם ירומם את ערך חכמי ארץ ישראל אשר עמדו בסודו, וכמו ששבחו את רבי יוחנן ואמרו עליו ראה הלשון שלמדנו בן הנפח, שהקפיד להטעים היטב מלת בעיבורה למען הודיע היטב את הכונה הטמונה בה. והכותב מחליט כי כל הקובע את המועדים עפ"י חשוב המולדות לבד ועל פי תורת ארבעה שערים בלי ראיה אחרת אין דבריו כלום].

בחוצה לארץ ורבי עקיבא עיבר בסת……..ושש……..ט [ואין] משגיחין בעיבור החדש ובקידוש החדש [אלא על בני א"י] לא על בני [בבל, ואפילו] המל[ומד בת]ורה ואינו בקיא בסוד העיבור אין מעברין את [השנה ואין מקדשין את החדש על פיו, שהרי אמרו בתלמוד אמר שמואל

5 יכילנא לת]קונה לכולה גולה, אמליה³⁵⁶ אבוי דרבי שמלאי [ידע מר הא דתניא בסוד העיבור מחשבין את תולדתו נולד קודם חצו]ת או אחר חצות אמליה לא, אמליה מדהא לא ידע [ימר איכא נמי מילי אחרנייתא דלא ידע מר]³⁵⁷, (ירה)[והרי] מר שמואל גבור בתורה ומאבות העולם והיו דברים

10 [אלו נעלמים ממנו. וכן] אנו אומרים בתלמוד שלבני ארץ ישראל³⁵⁸ תני [לקידוש החדש מתחילין מן הגדול אמר רבי חייה בר אדא מ]תניתא אמרה כן ראש בית דין אומר מקודש. תני [לעיבור השנה מתחילין מן הצד אמר רבי זבידא וההן בייתא ד]לרע לא נהגין ולא שמעין דאמר רב חייא בר מדיא

15 [רבי יונה רבי בא רבי חייה בשם רבי חייה בשם רבי יוחנן לקידוש החדש] מתחילין מן הגדול לעיבור (החדש)[השנה] מתחילין מן הצד [וכבר נכנס רבי יוחנן והוא היה הקטן שבהם אמרו לו אמור הרי הש]נה מתקדשת בעיבורה אמר רבי יוחנן הרי השנה מקודשת בעיבורה אמר רבי יונתן ראה הלשון שלמדנו בן

20 הנפח אלו] אמר בעיבורה הייתי אומר אלו אחד עשר יום [שהחמה עודפת על הלבנה בכל שנה אלא בעיבור שהוסיפו] לך חכמים שלשים יום. רבי יעקב בר אדא ורבי [יסא בשם רבי יוחנן לעיבור הולכין אחר המינוי לבית הועד הו]לכין אחר הרגיל והוא ש[יהא] (ו)כל א[חד ו[אחד יושב³⁵⁹ במקומו

25 [כגון רבי חנינא פתח רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש חותמין רבי]בא בר זבדא פתח רבי חייא ורבי אמ[י ו]רבי אסי חותמין [רבי חגי פתח ורבי יונה ורבי יוסי חותמין………………..

…………..אין מש]גיחין לדבריהם ואין חוששין לדברי הקובע חדשים [בחשוב המ]ולדות לב[ד] ומארבעה שערים ומי שעיבר בלא ראיה³⁶⁰

30 ……………………………………………………………………..זו שהיא

---

VIII. רשימת החלופים שבין רב סעדיה גאון ובן מאיר.    🔗

[כל הקטיעה הזאת (J. Q. R. XIV–59) איננה כי אם רשימה קצרה כוללת חלופי הקביעות בין רס“ג אשר יכנהו בשם ראש אלמתיבה (ראש הישיבה) ובין בן מאיר בשלש השנים ד”א תרפ“ב-פ”ד. בצד כל אחת מהן רשומים מולדות תשרי וניסן (כמנהג בני א"י) קביעת ר“ה וחג הפסח וגם סימן השנה (חסרה שלמה או כסדרה). בשנה השלישית לא יציין יום הפסח כי לדברי הכל הוא חל בשלישי ולא יסמן את השנה כי מובנת היא מעצמה שהוא לרס”ג חסרה ולבן מאיר שלמה, כאשר העירותי בספר המועדים ובמכתב אשר אני מיחסו לאחד מחכמי בבל. השעות ספורות ברשימה הזאת ללילה לבד וליום לבד. הכותב משתמש לרוב במלת אל הערבית תמורת נה' הידיעה, כמו אלגאון אלמתיבה אלפסח, וימי השבוע יקרא אלאחד אלתלתא (או לתלתא וכן לה' תמורת אלה') אלכמיש (בכתיבה ערבית תמורת חמש) אלסכת (תמורת שבת); ולכן בהשלימי בשורה 5 ובשורה 16 את הימים החסרים כתבתי אלכמיש ולאתאני תמורת חמישי ושני בעברית, - כל הרשימה מובנת מעצמה זולת ענין המחזורים השונים שאינם ידועים לכל איש, שכתבתי עליהם הערה מיוחדת].

[חלופים] בין רב סעדיה ז"ל ובן מאיר

ד' תרפ“ב ליצירה, תתנ”ג לחרבן, במחזור רמ"ז,

באדוטבה“ז [ששית]; בבהזיגו”ח שביעית,

בגוחאדז"ט שמינית, נולד תשרי ליל ד'

5 י“א שעות תתקל”ב [חלקים, ראש השנה אלכמיש] (שלמים),

עשאה בן מאיר חסרים וראש אלמתיבה [שלמים].

נולד ניסן לילה אלאחד ה' שעות ג' חלקים,

הפסח לבן מאיר אלאחד ולאלגאון אלתלתא.

נולד תשרי לילה אלג' ט' שעות תמ"א חלקים,

10 ראש השנה לבן מאיר לתלתא ולאלגאון אלכמיש,

עשאה בן מאיר כסדרן וראש אלמתיבה כסדרן.

כאן אלפסח לבן מאיר אלכמיש ולראש אלמתיבה אלסבת.

נולד ניסן יום לה' א' תתע"ט

נולד תשרי יום אלסבת ו' שעות רל"ז

15 ראש השנה לבן מאיר אלסבת

ולראש אלמתיבנה אל[תאני].

---

בעל הרשימה מזכיר בדבריו שלשה מיני מחזורי עבור, והוא אומר על שנת ד“א תרפ”ב (לבהר"ד כמנהג אנשי מערב) שהיא ששית למחזור רמ“ז לפי סדר אדו”ט בה“ז, שביעית לפי סדר בהז”י גו“ח ושמינית לפי סדר גו”ח אדז“ט. שני המחזורים האחרונים ידועים, כי האחד הוא לפי מנהג אנשי מזרח המונים מתשרי של יצירה (ממולד וי"ד) והשני לאנשי מערב המקדימים למנות מתשרי של תהו (בהר"ד). אולם מלבד שני הסימנים האלה הנודעים לרוב העוסקים במלאכת העיבור, הנה נמצאו עוד שני סימנים אחרים שלא נתפרסמו כל כך, וכמו שכתב רב האי גאון בתשובתו המובאה בספר העיבור (צד 97) שהזכרתיה פעמים אחדות. כי אחר שאמר על המונים לסימן בהז”י גו“ח שאחזו את השנים כתיקונן לא פחתו ולא הותירו הוסיף לומר: “ואחרים אמרו כיון שבשביל עבור השנה מחזור זה נקרב את הדבר ונפיל מן העיר שתי שנים³⁶¹ ונתחיל משנה כבושה (מעוברת) ונהגו אדו”ט בה”ז (והוא המחזור הראשון שזכר בעל הרשימה שלפנינו); ומהם אמרו כיון שאנו צריכים להראות את הלמד איך אנו מקרבין שנת הלבנה לשנת החמה בהאסף היתרונות, טוב לשום מעמד אחר שיבין את הדבר, ונהגו ג“ב ננ”ג ב“ג”. וכדברים האלה בעינם כתב החכם הערבי אלבירוני שכבר הזכרנוהו, ואשר כתב את ספרו כשמונה שנים אחרי כתוב רה“ג תשובתו הנזכרת (רה“ג כתב תשובתו בשנת אלף ש”ג ואלבירוני – בשנת אלף שי"א לשטרות), והוא אומר על שני הסימנים בהז”י גו“ח ואדו”ט בה“ז (את גו“ח אדז”ט שאינו נוהג אצל אנשי מזרח איננו מזכיר כלל) שהם נהוגים אצל יושבי סוריא, אך הסימן ג”ב גנ“ג ב”ג, שיש לו אצלו תמונה אחרת גבטב“נ, פשוט ומפורסם יותר מכולם באשר המציאוהו חכמי בבל (בגוף הערבי צד 55 ובתרגום האנגלי צד 65). ועוד קודם לכן מביא את המחזורים האלה אחר המעברים הקדמונים ר' יהושע בן עלאן שהביא דבריו הקראי בן משיח (בן דורו של רס"ג) ונדפס המאמר בהצפירה לשנת תרנ”ט (142, 141, №), ואלה דבריו הנוגעים לעניננו³⁶²: “ודע כי החכמים הראשונים ז”ל היו נוהגים בעיבור גכטב“ג והאמצעיים נהגו אדו”ט בה“ז וחכמי הדור נהגו בהז”י גו“ח, כי הראשונים היו משליכים משני בריאה שתים שנים, ואומרים שנה אחת היא שנת ברית (בריאת) העולם והשנית היא שנת המבול³⁶³, וחכמי הדור הזה לא השליכו מאומה ונהגו בהז”י גו“ח, וכולם חוזרים על טעם אחד” (שם 141 №). מדברי בן עלאן ואלבירוני נראה כי היו כל הסימנים האלה ידועים בימיהם והסימן גבטב“ג היה לעדות אלבירוני חביב ומקובל ביותר; אולם בספרותנו היה הדבר להפך, כי הסימן גבטב”ג כמעט אינו ידוע כלל. מלבד החכמים שהזכרתי לא מצאתיו עוד כי אם אצל שני מחברים קראים ובשתי הפעמים נשתבש ע“י המעתיקים שלא הבינוהו עוד. האחד הוא סהל בן מצליח המזכיר מחזור ג' כ”ט כ“ג תחת גבטב”ג (לקוטי קדמוניות צד 42), והשני הוא ההדסי שכתב: “וישבו רבן גמליאל וחבריו אנשי סיעתו וחשבו חשבון גו”ח וג“כ עב”ג" (אשכול הכופר סימן קצ"ד) תחת “בהז”י גו“ח וגבטכ”ג“. וכבר תקנתי את שתי הטעיות האלה במאמרי פרשת העבור (הכרם צד 317) עפ”י דברי רה“ג הנ”ל, ועתה נתקיימו דברי עפ“י שני עדים, בן עלאן ואלבירוני שאינם יודעים לסימן הזה כל תמונה אחרת זולתי נכטב”ג. – אלבירוני אחר שהזכיר את הסימן בהז“י גו”ח ואת הסימן אדו“ט בה”ז היוצא מן הראשון ע“י גרעון שנה אחת משנות הבריאה (לאנשי מזרח המונים מן וי"ד) יוסיף לאמר: ויש עוד אחרים הנודעים שתי שנים משנות היצירה וחושבים עפ”י הסימן גבטב“ג שהוא אחד עם גה”ח אדו“ט (והוא עורך שלֹשת המחזורים בשלשה עגולים זה לפנים מזה. למען הראות עין בעין כי שלשתם אחד הם, אלא שהשני גורע שנה אחת והשלישי שתי שנים משנות היצירה שהראשון מונה מהן). הדברים האלה פשוטים הם ויוצאים מעצמם גם מדברי בן עלאן ורב האי, ולא הייתי חוזר ומזכירם כאן לולא ראיתי כמה חכמים גדולים אשר נטו לפי דעתי מן המסלה הישרה. הישראלי בספרו יסוד עולם (מ“ד פ”ב) בדברו על סדר שנות העבור אומר: “כי הא דתניא³⁶⁴ שנות העיבור שלש שתים שלש שלש שלש שתים שלש דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים שלש שתים שלש שתים שלש, ורבן גמליאל אומר שלש שלש שתים שלש שלש שלש שתים שהוא סדר גו”ח אדז”ט האמור והלכה כרבן גמליאל“. המלים: “שהוא סדר גו”ח אדז”ט עד “והלכה כר”ג" דברי הישראלי הם כמובן מעצמו. הרי מפורש בדבריו כי לפי דעתו חלוקים עליו חבריו על רבן גמליאל אבל הלכה כמותו, וכן הבין את הדברים האלה המש“ש (היונה 29) והר”א עפשטיין (מקדמוניות היהודים צד 18). וידידי רצ“ה יפה בהערותיו לספר מאור עינים (ווארשא תרנ“ט הערה מ”ה בצד 288) חפץ להוציא מדברי הברייתא הזאת תולדות שונות בקורות חשבון העיבור ולהוכיח כי סדר שנות העבור נשתנה בזמנים שונים בדקדוק מכוון עם תוצאות חכמת התכונה. אבל מפי בן עלאן, רב האי גאון ואלבירוני, אשר בימיהם היו יודעים את הסימן גבטב”ג (ולפי דברי אלבירוני התפשט והתפרסם אצל היהודים יותר מן הסימנים האחרים) אנו שומעים מפורש כי הסימן הזה אחד הוא עם בהז“י גו”ח וגם גו“ח אדז”ט. כל הדברים האלה יראונו עד כמה היטיב החכם רעבענשטיין (הוא אהרן בערנשטיין) לשער כי שלשת המחזורים השנוים בברייתא אינם כי אם מחזור אחד אלא שמתחילים מזמנים שונים, כי יש בהם שבעה מחזורים חלקיים, שלשה משלש שלש, אחד משהו שנים, שנים משלש שלש ואחד משתי שנים (היונה צד 34), והם הם המחזורים הקטנים הנזכרים בפרקי ר“א (סוף פ"ח) וז”ל: “מחזור העיבור י”ט שנה ושבעה מחזורים קטנים יש בו, יש מהם משלש ויש מהם משתים“. אולם מה הם הזמנים השונים האלה אשר מהם מתחילים המחזורים האלה? לפי דעתי אין צורך לחפשם הרבה, והם הם התאריכים שהיו נהוגים בישראל מאז. הסימן הראשון גבטב”ג או כדברי אלברוני גה“ח אדו”ט, כבר שמענו למעלה שהוא נמנה לשנות היצירה הנהוג אצל אנשי מזרח (ממולד וי"ד) אלא שגרעו מהן שתי שנים והתחילו למנות את המחזור משנה פשוטה שאחר העיבור הראשון, כדי להראות את הלמד איך אנו מקרבין שנת הלבנה לשנת החמה בהאסף היתרונות כדברי רה“ג. הסימן השני גנ”ב גגב“ג הוא מכוון למנין שטרות המתחיל משנת ג”א ת“ן לחשבוננו שהיא שנת י”א למחזור ומעוברת, וכאשר התחילו למנות מפני הטעם הזה בעצמו משנה שאחריה יצא להם הסימן גג“ב גגב”ג או גו“ח אדו”ט. הסימן הזה מכוון גם כן עם מנין השנים לחרבן הבית, כי ההבדל שבין שני התאריכים האלה הוא ש“פ שנה כלה במחזורים קטנים בני י”ט שנה מבלי הניח אחריו שארית. הסימן השלישי גג“ב גגנ”ב אינו צריך לפנים כלל, וכבר הכירוהו כל החכמים שהבאתי למעלה שהוא גו“ח אדז”ט שעל פיהו מונים החושבים את שנות הבריאה ממולד בהר“ד ומתחיל כמו כן ממוצאי עיבור. הסימן האחרון יכול להיות מכוון גם עם מנין השנים ליציאת מצרים, שהיתה בשנת בת”ן (למולד בהר"ד) שנת י“ח למחזור, ואלו גרעו ממנה שתי שנים, כאשר גרעו בעלי הסימן גבטב”ג משנות היצירה, פגעו בפשוטה שבתחלת המחזור ויצא להם הסימן גו“ח אדז”ט. אולם מנין השנים ליציאת מצרים לא היה נוהג בימי המשנה והתלמוד (וגם לא אחרי כן) ואך בדרך קושיא שאלו ודילמא מיציאת מצרים מנינן (ע“ז דף י' ע”א). הנה כי כן שלשת הסימנים האלה מקבילים לשלשת המנינים שאנו רגילים בהם: למנין הבריאה לאנשי מזרח (וי"ד), למנין הבריאה לאנשי מערב (בהר"ד) ולמנין שטרות. והחכמים אשר בפיהם הושמו הדעות השונות האמורות בברייתא אינם חלוקים בקביעת השנים הפשוטות והמעוברות, אך נבדלים זה מזה במנין השנים שכל אחד מהם מונה לתאריך אחר, וכל מחלוקתם דומה בכולה למחלוקת אנשי מזרח ומערב בענין מנין הבריאה וסימני שנות העבור בהז“י גו”ח וגו“ח אדז”ט.

-———————

IX. ארבעה שערים לרב סעדיה גאון ולבן מאיר.    🔗

[הקטיעה הזאת נדפסה במ“ע (J. Q. R. חלק, XIV צד 498–500), והיא בלי כל ספק לרס”ג, כי כל לשונה שוה עם לשון ספר המועדים, ואולי היא חלק ממנו או מאמר נספח אליו. החכם שעכטער שהוציאה לאור העיר על רשימה אחת הנמצאה בידי החכם אדלער מגניזת מצרים ונזכר בה תפסיר (פירוש) אבות מלאכות וארבעה שערים לרב סעד[יה]. אולם הקטיעה הזאת אשר לפנינו, אף כי הובאו בה כל ארבעת השערים, כל עיקרה אינו אלא להראות במה נבדלים הם משערי בן מאיר אשר ברא מלבו. ולכן באמת תועלת כפולה לה, כי כוללת היא שתי הנוסחאות יחד (את השערים שלנו הדפסנו באותיות מפורדות למען הבדילם משערי בן מאיר). לפעמים תחסר בקטיעה הזאת שורה ושתים והשלמתין מדעתי, אבל הדברים מוכיחים על עצמם ואין בהם ספק כלל. סדר השערים משונה פה מעט מסדרם אצל נהרואני ובעל מדרש שכל טוב, כי אצלם השער השלישי מכוון ליום ג' והרביעי ליום ב‘, והסדר הזה היה גם לפני בן מאיר (אגרת ראשונה דף ח' עמוד ב' שורה 3) ולפני בעל האגרת שיחסתיה לאחד מחכמי בבל (דף ב' עמוד ב' שורה 5), ופה השער השלישי מכוון ליום ב’ והרביעי ליום ג‘. ולפי הנראה חפץ רס“ג לקבץ יחד את הגבולים המבדילים בין שנה חסרה לשלמה, והם גבולי ז”ח ז“ט ה”ח ה“ש (וכפשוטה ה“כ ה”ש) וב”ח ב"ש, והם הם הגבולים אשר בלוח שערכתי לארבעת השערים מחולקים הם לשנים שנים, ואחר כן סדר את השער הנשאר לו המכוון ליום ג’ וקצב את שני גבוליו התחתון והעליון. וביאור כל דברי הקטיעה פשוט ומפורש מעצמו לכל איש אשר יכוון אותם עם לוח הגבולים אשר לי].

עמוד א [כתב בן מאיר שער ראשון, כל תשרי שיש בו עיבור ונולד קודם נ“ב חלקין משעה העשירית ביום ששי] חסירין, ואם נולד לאחר מכן שלימין (אחת) [תחת] מה שקבעו חכמ' כל תש[רי] שיש בו עיבור ונולד קודם תצ"א חלקין משעה התשיעית ביו' ששי חסרין ואם נולד לאחר מיכן שלימין: וגם כתב ואם אין בה עיבור ולא בשנה הבאה ונולד קודם תהרמ”ט משעה ראשונה

5 בלילי ששי חסירין ואם נולד לאחר מיכן שלימין תמורת משקבעו³⁶⁵ חכמים אם אין בה עיבור ולא בשנה הבאה ונולד קודם ת"ח חלקין משעה ראשונה בלילי ששי חסירין ואם נולד לאחר מיכן שלימין: וגם כתב ואם יהיה השנה הבאה עיבור ונולד קודם תהמ"ה חלקין משעה עשירית בלילי ששי חסירין ואם נולד לאחר מיכן שלימין

10 [תחת משקבעו חכמים ואם יהיה בשנה הבאה עיבור ונולד קודם ר"ד חלקין משעה עשירית בלילי ששי חסירין ואם נולד לאחר מכאן שלימין] ועוד כתב שער שני כל תשרי שיש בו עיבור ונולד קודם רנ"ו חלקין משעה ראשונה ביום רביעי חסירין ואם נולד לאחר מכן שלימין תחת משקבעו חכ' כל תשרי שיש בו עיבור ונולד קודם (תרצ"א) [תרצ"ה)

15 חלקין משעת (י"ג) [י"ב] בלילי רביעי חסרין ואם נולד לאחר מיכן שלימין וגם כתב ואם אין בו עיבור ונולד קודם תתמ"ה חלקין משעה עשירית בלילי חמישי כסדרן ואם נולד לאחר מיכן שלימין תמורת משקבעו חכ' ואם אין בו עיבור ונולד קודם ר"ד חלקין משעה עשירית בלילי חמישי כסדרן ואם נולד לאחר מיכן שלימין: ועוד כתב בשערים

20 הללו כל תשרי שיש בו עיבור ונולד קודם נ“ב חלקין משעה עשירית ביום אחד בשבת חסירין ואם נולד לאחר מיכן שלימין תחת משקבעו חכ'³⁶⁶ כל תשרי שיש בו עיבור ונולד קודם תצ"א חלקין משעה תשיעית ביום אחד בשבת חסירין ואם נולד לאחר מיכן שלימין. וגם כתב ואם אין בה עיבור ונולד קודם תתמ”ה חלקין משעה עשירית בלילי אחד

25 בשבת חסרין ואם נולד יתיר על כן שלימין תמורת משקבעו חכ' כל תשרי שאין בו עיבור ונולד קודם ר"ד חלקין משעה עשירית בלילי אחד בשבת חסרין ואם נולד לאחר מיכן שלימין³⁶⁷. ועוד כתב כל תשרי שיש בו עיבור ונולד קודם אמר"ת משעה שביעית ביום (שב)[שלישי] אחוז שלישי וכסדרן תוספת על מה שקבעו חכ'³⁶⁸ כל תשרי שיש בו עיבור

30 ונולד קדם שעה שביעית ביום שלישי אחוז שלישי וכסדרן ( וגם כתב ואם אין בו עיבור ונולד קודם תתמ"ה משעה עשירית בלילי שלישי אחוז שלישי וכסדרן יתיר על כן הצה דחה אותו ליום חמישי אחוז חמישי וכסדרן)³⁶⁹ וגם כתב ואם אין בה עיבור ונולד קודם תתמ"ה משעה עשירית בלילי שלישי אחוז שלישי וכסדרן יתיר על כן דחה אותו ליום חמישי

35 אחוז חמישי וכסדרן חלופי משקבעו חכ' ואם אין בה עיבור ונולד קודם ר"ד חלקין משעה עשירית בלילי שלישי אחוז שלישי

עמוד ב' וכסדרן יתיר על כן דחה אותו ליום חמישי, אחוז חמישי וכסדרן. ועוד כתב ואם היה בשנה שעברה עיבור ונולד אחר ק"נ חלקין משעה חמישית ביום שני דחה אותו ליום שלישי אחוז שלישי וכסדרן [תמורת משקבעו חכ' ואם היה בשנה שעברה עיבור ונולד אחר תקפ"ט חלקין משעה רביעית

5 ביום שני דחה אותו ליום שלישי אחוז שלישי וכסדרן]. עשה כל אלה לספות³⁷⁰ על טעותו כדי שיהא הגבול [של] שנת רל“ג עד רנ”ו משעה ראשונה ביום רביעי חסרין ומולדה הרי הוא תתקל“ב משעת (י"ג)[י”ב] בלילי רביעי ויאמר הרי משפטיו (לרדיות)[להיות] חסרין. וכן יהיה הגבול בשנת רל“ד עד תתמ”ה משעה עשירית בלילי שלישי לא [י]דחה ומולדה הרי הוא (תמ"ה)[תמ"א] משעה עשירית

10 בלילי שלישי ויאמר עד אין³⁷¹ לא הגיע למקום הדחיה. אף בשנת רל“ה אשר יאמר הרי לא נוסף אמר”ת חלקין על שש שעות (ויתר)[וְיִוָתֵר] לנו הרבה מאד (על) [עד] אשר נעשה³⁷² האלה יתיר מן הראש. שש³⁷³ הקל הראשון והאחרון הכביד כי לא דיו שטעה בשלש שנים הללו וגרם למקצת ישראל אשר (סיבותם) [סביבותיו] לחלל את המועדות האלה אלא בקש לטעת דברי טעות בתוך בני יש' לחלל את המועדים הבאים

15 ולהוסיף על חטא פשע להכשיל רבים בתורה ולטעת בעם מוקש אשר לא ימיש פריו. ובכן צוינו ונאספו הראשים והאלופים והחכמים והתלמידים ונועצנו מה לעשות למכשול הגדול הזה אשר הביאו בן מאיר להעמיד עצתו, ויאמרו לא נוכל לבער את כל הנסחים אשר כתב בן מאיר על זאת אל המקומות, ועוד אפשר כי ננסחהו אגרותיו בתוך העם, אבל ראוי

20 לכתוב את הספר הזה להיותו לזכרון בתוך כל יש' להודיעם את מעשה בן מאיר הזה מתחילה ועד סוף ולהסירם ולהזהירם ולצוות אותם כי כל (ה)טופס (וכותב) [וכתב] ונסח אשר ימצאוהו בקרב העם וכתוב בה שעה נ“ב חלקין במקום תצ”א או תתמ“ה במקום ר”ד או (תרמכ"ו)[תתרמ“ט] במקום ת”ח או שעה רנ“ו במקום תרצ”ה או שעה ק“ג במקום (תקנ"ט) [תקפ”ט] לא יסמכו עליהן ולא ישגיחו

25 בהן. (כז') [כי] בן מאיר בדא מלבו בעת הזאת ולא מפי הראשונים. אבל(ה) ארבעה שערים האמת[ים] אשר המה מצוים בתוך כל בני ישראל אשר בכל המדינות מסורות שער ראשון תצ“א ת”ח ור“ד ומסרות שער שני תרצ”ה ור“ד ומסרות שער שלישי שש שעות ור”ד ומסרות שער רביעי תצ“א ור”ד ותקפ"ט כאשר מסרום לנו רבותינו.

30 בהלכה למעשה, ולא בהלכה למעשה בלבד למדונו את המסרות האלה אילא אף מן התלמוד יש להן עיקר, כי כן לימדונו רבותינו אמ' שמואל יכילנא (לתקונהנה) [לתקונה] לכולה גולה א' ליה אבה בר שמלאי לשמואל ידע מר הא מילתא דתנא (בסוף)[בסוד] העיבור נולד קודם חצות או אחר חצות אמ' ליה לא, אמ' ליה ומדהא לא ידע מר³⁷⁴. ומפרשי

35 רבנן מאי נגהי מילי אחרניאתא? ר“ד ות”ח תצ“א (ותרצ"א)[ותרצ”ה] ותקפ"ט.

-——————-

X. ארבעה שערים לבני ארץ ישראל.    🔗

[השערים האלה לקוחים ממדרש שכל טוב לר' מנחם ב“ר שלמה בערלין תר”ס-ס“א ח”ב מצד 90 עד 92. על השערים האלה כבר דברתי בפנים ויחסתים לבני א“י, כי כן יורה על זה סגנון לשונם. הלשון המצוי בדברי בעל השערים האלה: “ואם יעבור זה המנין אפילו בחלק אחד” יזכירנו מיד דרך לשונו של בן מאיר שהמלים האלה חוזרות ונשנות אצלו תמיד. הלשון קובעים הפסח בו ביום “שהוא כתורה” אינה מורגלת אצלנו, וכנגד זה מצאנוה אצל חכמי ארץ ישראל. גם הר”א עפשטיין חושב את השערים האלה למעשה ידי חכמי ארץ ישראל, וראיותיו כבר הבאתי באחת מהערותי למאמרי קרוב לסופו. – דברי השערים קלים להבינם, ובפרט אם ישוב הקורא על הדברים שכתבנו עליהם בפנים. ואם יעריך אותם עם לוח ארבעת השערים אשר הוספתי שם, שבו סדרתי גם מולדות ניסן אצל מולדות תשרי כמנהג בעל השערים הזה].

ד"א החדש דרשי ליה רבנן בלשון נוטריקון, החד"ש "הנה "חשבון "ד' "שערים, ומאי ניהו אלו שערי בינה שנמסרו לאנשי כנסת הגדולה לדחות ראש השנה וניסן מיום ליום ולמחרתים ולקבעם בזמן הראוי להם:

שער א'. כל תשרי שיש לפניו³⁷⁵ עיבור חדש ומולדו קודם תצ“א חלקים (פי' ומולדו של תשרי) משעה ט' ליום ו'³⁷⁶ זקן הוא ודוחין לראש השנה ליום שבת (למאי נפקא מינה דאפי' היה יום ו' כשר לראש השנה נדחה הוא למחר, כ"ש שאינו כשר)³⁷⁷, ומרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד תצ”א חלקים משעה ט' ליום ו' כמו כן דחוי ליום שבת, אלא שמרחשון וכסליו שלימין. ומולד ניסן יהיה באותו שנה עד שעה ותרמ“א חלקים ליום ג' [ו]קובעין הפסח ביום ג‘, ואם נולד ניסן אחר זה המנין אפי’ חלק אחד כגון תרמ”ב, זקן הוא, ודוחין הפסח ליום ה‘. ואם אין באותה שנה עיבור ולא בשנה הבאה (נולד תשרי מתחילת שעה ז’ של יום ה' עד ת“ח חלקים של שעה א' לליל ו' זקן הוא, ודוחין ראש השנה ליום ז' ומרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד אחר זה המנין אפילו חלק אחד עד סוף ו' שעות של יום ז' נדחה נמי ליום שבת, אלא שמרחשון וכסליו שלימין. ומולד ניסן יבא עד ד' שעות ותתמ”ה חלקים בליל א' והפסח ביום ה‘. ואם יעבור אפי’ חלק אחד על מנין זה כגון לא“ד תתמ”ו, זקן הוא, ודוחין הפסח מיום א' ליום ג‘; ולפיכך מרחשון וכסליו שלימין, כדי שלא יהא מולד ניסן (האחד) [האחר] בתרמ"ב חלקים משעת ב’ ליום ה' ויהא הפסח צריך להידחות מיום ה' ליום ז‘, ואי אפשר להיות ו’ ימים בין פסח לפסח בשנה פשוטה. ואם יהיה בשנה הבאה עיבור ונולד תשרי קודם ר“ד חלקים משעה עשירית בליל ו', זקן הוא וקובעו ר”ה ליום ז‘, אלא שמרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד אחר זה המנין אפילו חלק אחד עד סוף ו’ שעות ביום ז' ראש השנה נמי ביום ז‘, אלא שמרחשון וכסליו שלימין. ומולד ניסן יהיה עד שעה ותרמ"א חלקים ליום א’ והפסח ביום א' (מפני שעיבור של שנה הבאה נכנס ביניהון ומזקין הפסח של שנה הבאה ודוחה ליום ז'), ואם נולד ניסן אחר זה המנין דהיינו תרמ"ב חלקים לשעת ב' ליום א' זקן הוא, ודוחין הפסח ליום ג‘, ולפיכך היו מרחשון וכסליו שלימין, [מפני שעיבור של שנה הבאה נכנס ביניהן ומזקין הפסח של שנה הבאה ודוחהו ליום א’]³⁷⁸.

שער ב'. כל תשרי מעובר ונולד קודם תרצ“ה חלקים בשעת י”ב מליל ד' זקן הוא ודוחין ראש השנה ליום ה' ומרחשון וכסליו חסרין, ואם נולד אחר זה המנין עד סוף שש שעות ליום ה' קובעו ראש השנה ליום ה‘, ומרחשון וכסליו שלימין. ומולד ניסן אם בא עד ד’ שעות תתמ“ה חלקים בליל א' קובע הפסח ליום א', ואם נולד אחר זה המנין אפילו חלק אחד, כגון תתמ”ו, זקן הוא, ודוחין הפסח ליום ג‘. ולפיכך היו מרחשון וכסליו שלימין, מפני ששנה הבאה יהא מולד ניסן אחר תרמ"א חלקים משעת ב’ ליום ה‘, וצריך הפסח להידחות ליום ז’, ומפני ששנה היתה מעוברת ושנה הבאה תהא פשוטה, ואי אפשר להיות ו' ימים ביניהם. ואם אין בה עיבור ונולד תשרי קודם ר“ד חלקים של שעה עשירית בליל ה' קובעת ראש השנה ביום ה', ומרחשון וכסליו כסדרן, (ואם) [ויבא] מולד ניסן עד תרמ”א חלקים משעה ב' ליום ז' קובעה הפסח ביום ז‘, ואם נולד אחר זה המנין כגון תרמ"ב דוחין את הפסח ליום א’, ואם נולד תשרי אחר ר“ד חלקים בשעה עשירית מליל ה‘, קובע נמי ראש השנה ביום ה’, אלא שמרחשון וכסליו שלימין (וכיון) [שכיון] שמולד ניסן עולה עד תרמ”ב חלקים לשעת ב' ביום ז‘, זקן הוא, ודוחין הפסח ליום א’, ולפיכך היו מרחשון וכסליו שלימין.

שער ג'. כל תשרי מעובר ונולד קודם שעת ז' ליום ג' ראש השנה (נדחה) [נקבע] ליום ג' וכסדרן, ומולד ניסן יבא עד י“א שעות ק”נ חלקים לליל ז' והפסח יום ז' ואם נולד אחר זה המנין בתחלת שעת ז' ליום ג‘, דוחין ראש השנה ליום ה’ וחסירין, לפי שמולד ניסן שוהה לבוא עד קנ“א חלקים משעת י”ב לליל שבת, ומולד תשרי של שנה הבאה שוהה לבוא תקפ“ט חלקים משעת ד ליום ב‘, ולפיכך מרחשון וכסליו חסירין ודוחין הפסח מיום ז’ ליום א'. ומה הוצרך זה הפסח להידחות מן י”א שעות וקנ“א חלקים מליל שבת ולקבוע הפסח ביום א', והרי כולן נקבעין עד תרמ”א חלקים משעת ב' ביום (א)? אלא מפני ששנה שעברה [נולדה] אחר תרמ“א חלקים משעה ב' ליום א' ודחינו הפסח ליום ג' והעיבור בא ביניהן ומדחה הפסח של שנתו מיום ז' ליום א', לפי ששנת העיבור החסרה בחדשים מרחשון וכסליו אין פסח (שלא) [שלה] נקבע בפחות מחמשה ימים לפסח שקדמה לפניה. ואם אין (ביניהן) [בה] עיבור ונולד תשרי קודם ר”ד חלקים של שעת יו“ד מליל ג' ראש השנה יום ג' וכסדרן ומולד ניסן יבא עד תרמ”א חלקים משעת ב' ביום ה' והפסח ביום ה‘, ואם נולד אחר זה המנין בלא עיבור דחינן הפסח שלפני ראש השנה מיום א’ ליום ג' ודוחין גם ראש השנה מיום ג' ליום ה' וכסדרן ופסח הבא יבא בשבת.

שער ד. כל תשרי מעובר ונולד קודם תצ“א חלקים משעת ט' של יום א' ראש השנה יום (א') [ב'] וחסרין, ומולד ניסן יבא עד תרמ”א חלקים משעת ב' ליום ה' ופסח ביום ה‘, ואם יעבור מולד ניסן גבול זה אפי’ חלק אחד כגון תרמ“ב משעת ב' ליום ה' דוחין הפסח מיום ה' ליום ז‘, ואם נולד אותו תשרי שלפני ניסן זה של שנת עיבור אחר זה המנין קודם תחלת שעת ז’ של יום ב' ראש השנה יום ב' ושלימין. ואם אין בה עיבור ונולד תשרי קודם ר”ד חלקים של שעת יו“ד לליל א' דוחין ראש השנה ליום ב' וחסירין, ומולד ניסן יבא עד תרמ”א חלקים משעת ב' ליום ג' ופסח ביום ג‘, ואם נולד ניסן אחר מנין זה שיעבור על תרמ“א כגון תרמ”ב משעת ב’ ליום ג' דוחין הפסח מיום ג' ליום ה‘. ואם נולד תשרי אחר מנין זה קודם תחלת ז’ שעות של יום ב' ראש השנה יום ב' ושלימין. ואם היתה שנה שעברה מעוברת ונולד תשרי [קודם] תקפ"ט חלקים משעת ד' ליום ב' ראש השנה [נקבע ביום ב' ומרחשון וכסליו שלימין, לאחר מכאן] דוחין ליום ג' וכסדרן.

ואם נולד ניסן מתחלת הלילה עד תרמ“א חלקים משעת ב' ליום שבת³⁷⁹ קובעין הפסח בו ביום שהוא כתורה³⁸⁰, ואם נולד אחר תרמ”א חלקים משעת ב' ליום שבת זקינה היא, ודוחין הפסח מיום ז' ליום א' ומיום א' ליום ג' ליום ה' ומיום ה' ליום ז‘. וזהו סדר קיבוען ודחייתן חוץ מיום א’ ויום ז' שפעמים שנידחין בפחות משיעור זה, יום א' כיצד? בזמן שמולד ניסן עובר על תתמ“ה חלקים משעת ה' בליל א‘, ואין עיבור לשנה הבאה, דוחין הפסח מיום א’ ליום ג' ומשתנה ממסורת שכללנו; מפני ששנה הבאה יעבור מולד ניסן על תרמ”א חלקים משעת ב' ליום ה‘, ואי אתה יכול לקבוע בו הפסח מפני שהוא זקן, ולא למחר ביום ו’ מפני שאינו כשר, ודוחין הפסח ליום שבת, וכיון שאין עיבור ביניהן אי אתה יכול לדחות הפסח של שנה זו ליום ז' אלא אם כן דחיתה בשנה זו מיום [א] ליום ג‘, שאפי’ אתה עושה מרחשון וכסליו שלימין אין שנה פשוטה עולה על שנ“ה ימים, ומיום א' של שנה זו ליום ז' של שנה הבאה שנ”ו ימים הן, לפיכך מקדימין ודוחין את זה מיום א' ליום ג' בפחות משיעורו. וכן נמי ביום שבת בזמן שהשנה מעוברת ונולד ניסן קנ“א חלקים של שעת י”ב מליל שבת דוחין את הפסח מיום ז' ליום א‘, מפני ששנה שעברה היה מולד (ה)ניסן אחר תרמ"א חלקים משעת ב’ ליום א‘, ודחינו הפסח ליום ג’ כחוק השערים, ומכיון שהעיבור בנתיים, אפי' חסירנו מרחשון וכסליו אין שנת העיבור פחותה מן שפ“ג ומיום ג' של שנה זו ליום ז' של שנה הבאה המעוברת אינו אלא שפ”ב ימים, ולכך נדחה אות(ו) הפסח מיום ז' ליום א', גם שנה זו משתנית מדת האחרת. נמצאו כולן (נקבעו) [נקבעין] ונידחין במדה אחת, זו לצורך שנה זו, וזו לצורך שנה שעברה, (ופירשו)[ופירשנו] טעם דחייתם בכללם ובפרטם.

-———————-

סדר אחר בדרך קצרה ³⁸¹.    🔗

א. שהרי הפסח נקבע באגה“ז, ונדחה מן בד”ו וראש השנה נקבע בבגה“ז ונדחה מן אד”ו. (וגבולין)[וגבולו] האיך נדחה מיום כשר ליום כשר שלפניו זהו: אם הקדים מולד תשרי לשעת ז' של יום ז' אפי' חלק א' ראש השנה קבוע בו ביום בשבת. ואם נכנס המולד אפי' חלק א' בשעת ז' ביום ז' זקן הוא, ודוחין ר"ה ליום שני כי למחר שהוא יום א' אינו כשר (ואפי')[לפי] שלא יבא יום הושענה בשבת שאין ערבה דוחה את השבת, לכן דוחין אותו מיום ז' ליום ב'.

ב. וכן אם קידם המולד לשעה ז' ליום ב' אפי' חלק אחד ר“ה קבוע בו ביום ב', חוץ ממוצאי שנת העיבור שאם היה המולד [של] תשרי תקפ”ט חלקים משעת ד' ליום ב' אע“פ שקדם המולד לשעת ז' ר”ה נדחה מן יום ב' למחרתו שהוא יום ג' וע“כ אמרו חכמים דחה אע”פ שהיה ראוי לקובעו בשני נקבע בשלישי.

ג. ואם הקדים המולד של תשרי לשעה שביעית של יום שלישי אפילו חלק א' ר“ה נקבע בו ביום חוץ משנה פשוטה שאם עבר המולד על ט' שעות ר”ג חלקים מליל ג' אע“פ שקדם המולד לשעת ז' של יום ג' ר”ה נדחה ליום ה':

ד. וכן אם קידם מולד תשרי לשעת ז' של יום ה' ראש השנה נקבע בו ביום, וכן מאחר הכנסת שעה שביעית ליום ה' עד הכנסת שעה ז' ליום ז' ראש השנה נקבע בו ביום ז':

-———=–=–=-=-=-=-=-=-=-=———-

 

נספחים.    🔗

-—————-

נספח א.    🔗

דברים אחדים על דבר המחזורים.

מדברי התוספתא הבבלי והירושלמי בסנהדרין פרק א' אנו רואים כי לאחד מן הסימנים שעל פיהם היו מעברים את השנים בימיהם נחשבה גם התקופה. אך לא נתפרש בדבריהם באיזה דרך היו מעברים על התקופה: אם על פי העיון במעמד המאורות או על פי החשבון? והנה יוסף הכהן אומר בקדמוניותיו (ספר ג' פרק י' סימן ה') על הפסח שהוא קרב בארבעה עשר בניסן “בהיות השמש במזל טלה”, וכזאת יאמר גם פילון במקומות שונים מספריו, וכדבריהם אלה יאמר גם הפלוסוף היהודי אריסטובול, אשר חי בימי תלמי פילומטר מלך מצרים (יותר ממאתים שנה לפני חורבן בית שני), כי היהודים זהירים להקריב את הפסח בעת מלא הירח אשר יחול אחר משוה היום של האביב בהיות השמש במזל טלה (הובאו דבריו בספר געשיכֿטע דעס יידישען פֿאָלקעס להחכם שירער ליייפציג 1890 ח"א צד 629, ועיין אידעלער 229, II). ואחד מאבות הכנסיה הנוצרית, אפיפניוס, שהיה לפנים יהודי, וחי בסוף המאה הרביעית למספרם, מזכיר בספרו מחזור בן פ“ד שנה שעליו היו היהודים סומכים לפי דבריו בימי משיח הנוצרים (אידעלער 571, I); אך דבריו סבוכים מאד וכבר נתחבטו בהם כמה חכמים, וכפי הנראה לא הבין אפיפניוס את דברי עצמו כראוי, כי שמע על דבר מחזור בן פ”ד שנה שהיה נהוג בזמנו ברומי המערבית ויחסו בטעות אל היהודים בימי משיחם (אידעלער 616, II ועיין בהערתו 243, II³⁸². סדר השנים המעוברות במחזור הזה הביא אידעלער בספרו (ח"ב מצד 249 והלאה). ואם אמנם המחזור הזה נופל בדקדוקו ממחזור בן י“ט שנים הנהוג היום אצלנו, הנה מצד אחר הוא נעלה עליו, כי בהיותו מכיל בקרבו מספר שלם של מחזורי חמה (84=28 X 3) יהיו כל ימי השנים חוזרים לחול בימי השבוע כבראשונה. למחזור הזה נמצא זכר גם בפרקי ר”א (פ"ז) אשר יחשבהו לשעה אחת מיומו של הקב“ה, ויאמר עליו כי יש בו שלשה מחזורי חמה (כאמור) וארבעה מחזורי לבנה בני כ”א שנה (כי בהיות אצלו מדת שנת הלבנה שנ“ד יום ושליש, הנה ישובו המולדות לאחר כ”א שנות לבנה לחול בימי השבוע ובשעות היום כבראשונה, עיין שם), אם אמנם אין הדבר מובן איכה ישוו פ“ד שנות חמה לפ”ד שנות לבנה. אולם נראים הדברים כי מלבד המחזור הזה עוד היו משתמשים במחזור אחר לחשבון הגס, והוא מחזור בן שמונה שנים (Octaeteris) שהיה נהוג אצל היונים וסדר העיבור בו היה נה“ח (עיין איעלער 294, I ), כי כן מצאתי לאחד מאבות הכנסיה הנוצרית יוליוס אפריקנוס, אשר חי בארץ ישראל במחצית הראשונה למאה השלישית למספרם, ואשר רבים מן הסופרים יחשבוהו לאבי ההיסתוריה הסינכרוניסתית, כי יאמר על היהודים כי מעברים הם שלשה חדשים בכל שמונה שנים כדרך היונים (הובאו דבריו בספרו של שירער 627, I), ונראה שלא ידע ממחזור בן י”ט שנים של סיטון, כאשר לא ידעוהו גם חבריו הבאים אחריו, כאשר נראה לפנינו מיד. וכן יאמר החכם הערבי אלבירוני בספרו אלאחאר אלבקייה (בגוף הערבי צד 12 ובתרגום האנגלי צד 14) על הערביים שקבלו סדר עיבורם מן היהודים כמאתים שנה לפני בא מחמד (והוא א"כ בסוף המאה השניה לאלף החמישי), וכי היהודים מוסיפים תשעה חדשים בארבע ועשרים שנות לבנה, וכדברים האלה יאמר גם הסופר מקריזי בפרוטרוט יותר (הביא דבריו החכם שפרענגער במאמרו: “איבער דען קאלענדער דער אראבער פאָר מחמד” במ“ע צייטשריפט דער דייטשען מארגענלאֶנדישען געזעללשאפט שנת 1859 צד 145 עי”ש).

מן היהודים בא כפי הנראה המחזור הזה לידי אבות הכנסיה הנוצרית, אשר חיו במאה השלישית למספרם: להיפוליטוס באיטליה ולדיוניזיוס באלכסנדריא של מצרים (גם אפיפניוס שחי כמאה שנים אחריהם לא יזכיר עוד את המחזור בן י“ט שנים, אם אמנם כפי המוסכם כבר נתקבל באסיפה הניקאנית, עיין אידעלער ח”ב צד 226 בהערה), על דיוניזיוס יאמר איזביוס שיסד את קביעת חג פסחם על מחזור בן שמונה שנים (אידעלער שם) ועל היפוליטוס – כי תקן לו מחזור בן ט“ז שנים (שם צד 213). המחזור הזה נמצא חקוק באמת במצבת זכרון אשר הוצבה להיפוליטוס. על האבן הזאת חרותים ימי מלוא הירח של חדש האביב (ט"ו בניסן) לשש עשרה שנה, באיזה יום מימי השבוע יחולו ובאיזה יום מחדשי הרומיים. ימי החדש חוזרים חלילה בכל שמונה שנים וימי השבוע נעתקים בכל מחזור כפול ביום אחד למפרע (והוא הדבר שבחר היפוליטוס במחזור בן ט"ז שנה תמורת המחזור הפשוט בן שמונה שנים). השנה הראשונה היא השנה הראשונה לאלכסנדר סיורוס (222 לנוצרים) וסדר העיבור אד”ז. ולמעלה מן הלוח כתוב: “בשנים הבאות יהיה (הפסח) כאשר יורה הלוח הרשום למטה, וגם בשנים הקודמות קרו ימי הפסח כפי הרשום פה” (עיין אידעלער 215, II).

המחזור הזה, כפשוט ככפול, גם הוא ביותר, כי מיד כעבור מחזור כפול אחד יהיו ימי הלבנה יתרים על ימי החמה שלשה ימים, ונמצא כי כעבור אך חמשה מחזורים כפולים יחולו הימים הרשומים בלוח לא בעת מלוא הלבנה כי אם בעת מולדה. אולם החסרון הגדול הזה אשר יקרקר את כל יסודי המחזור אצל המונים זמניהם לפי חדשי החמה, רחוק הוא מהביא קלקול למונים לפי חדשי הלבנה. לעמים כאלה מסדר הזמנים באמת הוא הירח, אשר יום הולדו או יום הראותו הוא ראש החדש להם, והמחזור איננו בידם כי אם כעין פלס לבלתי יתרחקו מתקופת החמה יותר מדאי; ואין הדבר מזיק אצלם הרבה אם תקדם או תתאחר התקופה כחצי חדש או גם יותר (כאשר בּאמת גם תקופות שמואל אצלנו נתרחקה כבר מן האמת כחצי חדש). ובפרט בעת ההיא שהיו ישראל מעברים את השנים גם על פי סימנים אחרים: על האביב ועל פירות האילן, בעת ההיא היו יכולים להשתמש לצרכם במחזור הזה אשר היה להם למורה דרך להראותם את זמן התקופה בקירוב, ואשר יכולים היו לתקנו מעת לעת עם מצב השמש. וכדברים האלה ראינו גם אצל היונים, שהיו גם הם מונים ללבנה ומוסיפים מעת לעת חדש אחד להשוות חדשיהם עם חדשי החמה, כי השתמשו במחזור הזה, וכאשר ראו שימי מחזור כפול, שחדשיו 198, עולים 5847 ימים בעת אשר שש עשרה שנות חמה עולים רק 5844, לא קצרו את ימי חדשי הלבנה, כאשר עשה כזאת היפוליטוס, אך האריכו את תקופת שנות החמה ועשוה 5847 ימים בלי להשגיח על זה כי שנות החמה עושות רק 5844 יום. ואחרי עבור עשרת מחזורים כפולים או 160 שנים, כאשר נתקבץ משיעור שלשת הימים העודפים כדי חדש שלם השוו את חשבונם בעשותם במחזור בן שמונה שנים האחרון שני עיבורים תמורת שלשה, כאשר יספר לנו כל אלה גמינוס המובא אצל אידעלער (296–I). בדרך כזה יכלו גם היהודים להשתמש במחזור האמור, ועוד נשוב לנגע בדבר הזה לפנינו בנספח ג'.

-——————

נספח ב.    🔗

מעמד הישיבות בארץ ישראל אחרי החתם התלמוד הירושלמי.

מדברי ימי ארץ ישראל אחר חתימת הירושלמי כמעט לא נודע דבר; אך בכל זאת אין ספק כי לא בטלו שם הישיבות לגמרי. והנה כבר העירותי על המאמר שלחו מהם הזהרו ברבנו אהאי שמאיר עיני הגולה הוא, כי נשלח מארץ ישראל בימי הסבוראים, וגם שערתי כי המאמר “שלחו מתם הזהרו בחבורה” – מקורו בזמן הזה. החכם גראֶטץ בהערתו לדברי ימי ישראל (ח"ה ציון ה' בסוף הספר) מעיר על דבר הכהן הראש שמעון מבית ארשם אשר בסוריא, אשר כתב (בסוף המאה השלישית לאלף החמישי) לתפוס את ראשי החכמים (בסורית רישי כהניא) אשר בטבריא ולאלצם כי ישלחו דברם אל יוסף דו נואס (המולך על היהודים בערב) לחדול מרדוף את הנוצרים היושבים בארצו. אולם בדבר הזה אין אנו צריכים לעדות מן החוץ, כי מדברי בעל ס“ע זוטא ידענו, כי בשנת תנ”ב לחרבן, רפ“א ליצירה, עלה מר זוטרא לארץ ישראל ונעשה שם לראש הסנהדרין. גם בסוף המאה הרביעית לאלף ההוא נמצאו חכמים בטבריא, כי כאשר העיר החכם גראֶטץ בהערתו ההיא, הלך שמה בשנת 614 למספרם כהן נוצרי אחד להתגייר. בפרק הזה לפניו או אחריו מעט. החלה בא”י תקופת בעלי המסורה, אשר שלשלת אחת מהם נמשכת מאבות לבנים ששה דורות, שהאחרון בהם, ר' אהרן (בן משה) בן אשר, חי באמצע המאה השביעית לאלף החמישי. (עיין מה שכתב הרא“א הרכבי במאמרו לקורות המסרה והדקדוק במ”ע המצפה שיצא לאור על ידי ר"א צעדערבוים³⁸³ ובהערתו לתרגום העברי של דברי ימי ישראל לגראֶטץ צד 13). בראשית המאה הששית לאלף החמישי עלה רב אחאי גאון לארץ ישראל ובלי ספק לא הלך אלא למקום תורה. למעשי חכמי ארץ ישראל בימים ההם ייחסו החכמים האחרונים תקון המסורה והנקוד, חבור המדרשים והמסכתות הקטנות, וסדור תפלות ופיוטים, ועתה הנה כאוב מארץ עולה לפנינו ראש ישיבה אחד בארץ ישראל, בן מאיר, ומתאזר להלחם עם חכמי בבל וגאוניה, אשר אך המה נודעו לנו עד כה בשם נושאי דגל המסורה והדת. אחרי בן מאיר יופיע לעינינו חבל גדול של חכמים וגאונים בארץ ישראל אשר אולי בן מאיר עומד בראשה. שרידי הכתבים הישנים אשר נגלו לנו מתוך גניזת מצרים, בהצטרפם אל הידיעות שהיו בידינו מקודם, נותנים לנו את היכולת לערוך שלשלת של ששה דורות אשר נמשכה כמאתים שנה, אשר התורה היתה ירושה בה, וזה סדרה: רבי יוסף הכהן אב בית דין, בנו רבי יהודה “חסיד דורו”, בנו רבי שלמה (מת לאחר שנת ד“א תת”ז), בנו רבי אליהו (מת ד“א תתמ”ד), בנו רבי שלמה (אחי רבי אביתר אשר דברנו עליו בפנים בחתימת המאמר), ובנו רבי מצליח, אשר בשנת ד“א תתצ”א היה ראש ישיבה במצרים. וכבר כתב החכם באכער מאמר נכבד על הדבר הזה (J. Q. R. XV, 79 seq). ואני אביא פה אך שתי רשימות שהדורות מנוים בהן לסירוגין, אבל נקל להשלימן מן האמור למעלה, ושתיהן נתפרסמו על ידי החכם שעכֿטער, האחת תאמר: “שלמה הכהן ביר גאון ז”ל (הוא רבי אליהו) נין שלמה גאון נכד אהרן קדוש י“י זצ”ל" (J. Q. R. XIV, 485), והשנית: “מן המצליח הכהן ראש ישיבות גאון יעקב, ביר שלמה הכהן ראש י”ש ג“א יעקב, בן אליהו הכהן ר' י' ג' י‘, בן שלמה הכהן ר’ י' ג' י' נון (ר"ת נין ונכד) יוסף הכהן בית דין³⁸⁴ כהן צדק [נכד אהרן] הראש קדוש י”י זצ“ל (שם צד 450, המקום המטושטש בכ“י השלם עפ”י הרשימה הקודמת, ולכן הסגרתי את שתי המלים “נכד אהרן” בחצאי אריח). ויען כי כפי הנראה שם בן מאיר הוא אהרן (עיין בהערה לאגרתו), יוכל להיות כי אליו הכונה במלים אהרן הראש קדוש ה'”. אל אחד הגאונים מן השלשלת הזאת ערכו חכמי רינוס בשנת ד“א תש”כ שאלה ע“ד ביאת המשיח וסירכא דליבא (עיין R. d. E. J. XLIV. P. 238). ובספרי הראשונים יזכרו פעמים רבות ראשי ישיבות שבא”י או בירושלים, וראוי הדבר כי ישים אליהם איש את לבו לאסוף אותם לאספה אחת.

-————-

נספח ג.    🔗

חשבון המולדות בזמן התלמוד.

אך מעטים ורזים המה הרשמים אשר נשארו לנו בספרי התלמוד והמדרשים בענין חשבון מולדותיהם ומדת החדש וקביעת השנים התלויה בהם; והשריד המעט אשר הגיע לידינו איננו מסכים עם החשבון אשר בידינו, כאשר העירונו בפנים. ופה הנה אמרנו לאסוף את הכל במקום אחד ולהתבונן בהם עד כמה הם מחזקים דברינו.

1.  ע“ד המולד הראשון ואם בהר”ד או וי"ד עיקר.

ידוע הדבר כי לפי חשבוננו מולד תשרי של בריאה הוא וי“ד ותקופתו ד' מ”ו, יום אחד וכ“ג שעות קודם המולד, ומולד תשרי של תהו – בהר”ד, ותקופתו ג' ט‘, י"ב ימים כ’ שעות ור“ד חלקים לפני המולד. אכן לפי דעת פרקי ר”א (פ"ז) היו מולד תשרי ותקופתו בתחלת ליל ד' “ולא קדם זה לזה אלא שתי ידות שעה”, וגם אם נאמר, שבעל הפרקים מונה מתשרי של יצירה, עוד יהיה הבדל בין תקופתו לתקופתנו ט“ו שעות, ובין מולדו למולדנו יותר משני ימים ומחצה, ומכל שכן אם נאמר שהוא מונה מתשרי של תהו (שהוא נראה יותר). אבל בסדר עולם אמרו: מתחלת ברייתו של עולם היו ימי החמה יתרים על ימי הלבנה י”א יום (סוף פ“ר עיי”ש); וגם אם נניח כי הוא מונה מתשרי של תהו, גם אז תתאחר תקופתו ט“ו שעות ומולדו יקדם יום אחד ויותר. רושם למולד בהר”ד נמצא אך בתרגום התורה המיוחס ליונתן בן עוזיאל, שנתחבר כידוע בימי הגאונים. מסדר התרגום הזה בהתאמצו להתאים ספורי התורה עם מעמד המאורות, שתהיה תליתם בליל ד' ושיהיו מולד לבנה ותקופת חמה חלים כאחד, הקדים שנת היצירה בשתי שנים, וקבעה בתשרי שלפני בהר“ד. ובגרעו מן המולד הזה יתרון שנה פשוטה שהוא ד' ח' תתע”ו, מצא מולד תשרי של השנה שהיתה בה היצירה לפי דעתו – ד' כ' ת“ח; וזה שאמר על המאורות: “והוון שוין באיקרהום עשרין וחד שעין בציר מנהון שית מאה ושבעין ותרין חולקי שעתא” (בראשית א' ט"ז), אבל לא שם המסדר המאוחר הזה אל לבו, כי השנה שלפני בהר”ד צריכה להיות מעוברת לחשבון גו“ח אדז”ט, ומולד ד' כ' ת“ח איננו מולד תשרי כי אם מולד מרחשון, וכי תקופת תשרי ההיא קודמת למולדו כ”ג ימים י“ז שעות ת”ח חלקים. החכם הד“ר משה גינזבורגר שהוציא לאור את התרגום הזה מתוך כ”י (בערלין תרס"ג), בהורותו על דברי פרקי ר“א (שמולד תשרי ותקופתו חלו שניהם בשעת הבריאה בתחלת ליל ד'), שנה את פני כל המאמר הזה (לרוע) עד בלי תכירו עין, והוא מגיה מדעתו שכן צ”ל: “בציר מנהון (ממה?) עשרא יומין ועשרין וחד שעין ותרי מאה וארבעא חולקי שעתא”. ובלי ספק יצא לו זה בדעתו כי יתרון שנת החמה על שנת הלבנה י' כ“א ר”ד (ולפי זה היה המולד בשנה שלפני הבריאה ביום ו' ט“ז שעות לערך, והתקופה ביום ב' י”ח שעות לערך, ואין אחד מהם מסכים עם ספור התורה שתליית המאורות היתה ביום רביעי), וידידי הד“ר צ”ה יפה בהערותיו לספר מאור עינים (ווארשא תרנ"ט צד 421), אחרי אשר כבר עמד על מקור הדברים סר מן הפירוש הנכון ואמר כי נראים הדברים שהגירסא האמתית היא עשרין וחד שנין ולא יותר, והכוונה למה שמבואר בפרקי דר“א שאחר כל כ”א שנה חוזרת הלבנה למקומה וישוב המולד להיות בתחלת ליל ד‘. אולם גירסת התרגום כמו שהיא לפנינו מתאשרת על ידי רבי אביתר שכתב במגלתו שדברנו עליה בפנים מאמרנו: “ולמה מונין בתחלה מלבהר”ד (כלומר מליל בהר"ד)? שיום רביעי שברא הקדוש בו חמה להאיר ולהקדים על הלבנה מיום ראשון עד תכלית יום שלישי ובתחלת ליל רביעי קבעם הקדוש במאמרו ברקיע ושמשו שניהן עד שעמדה הלבנה בעשרין שעות ות"ח חלקים ליום רביעי והוא יותר על החמה וגער בה הקדוש ומיעטה וכך קבע מולדה ושמשה מאותן ג’ שעות ותר“ע (צ“ל ותרע”ב) החלקים ולשנה שניה לבריתו של עולם עמדה הלבנה בלבהר”ד" (J.Q.R. 472/3). ואלו ראו שני החכמים האלה את דברי רבי אביתר לא שלחו ידם להגיה שלא לצורך. אולם בכל אופן תוספת שנה על בהר“ד או שנתים על וי”ד, נראית מאוחרת, כי רב סעדיה ורב האי גאון בדברם על מנין השנים ליצירה, אומרים כי יש מוסיפים שנה אחת ומונים מבהר“ד וכי העיקר הוא המנין מן וי”ד, אבל מתוספת שתי שנים לא ידעו ולא ידברו דבר (עיין ספר העיבור להנשיא צד 97). עוד על זאת אעיר, כי גם הקראים שהיו מקדשים חדשיהם עפ“י הראיה, ולא היה להם צורך להתבונן על מעמד המאורות מקדמי עולם, חשבו גם הם כפי הנראה הזמנים לאחור, ובאו לידי החלטות שונות. יפת בן עלי בפירושו לבראשית (כפי אשר ראיתי העתק מדבריו בידי ידידי הד“ר ש”א פוזנאנסקי), אחרי שאמר, כי לפי דעת הרבנים היה מולד הבריאה ביום ו' יוסיף לאמר, כי בין חכמי הקראים יש חלוקי דעות בדבר, יש מהם אומרים כי בעת תליית המאורות ביום רביעי היתה אז הלבנה בשעת מולדה נעלמת ויש אומרים כי בעת בריאת הלבנה ביום הרביעי התחילה מיד להאיר על הארץ, ומולדה היה ביום ב' שלפניו, וכשנברא אדם הראשון ביום ו' הודיעו הקב”ה שכבר עברו שני ימים מן החדש.

ואני הנה כבר חויתי דעתי כי מולד וי“ד איננו כי אם מולד תלמי שהעתיקו לפי חשבונם אל מדינת בבל והשליכו את החלקים העודפים על י”ד השעות (בערך ת"ם חלקים) למען תפוס מספר שלם ומכוון. ההשערה הזאת קרובה בעיני לאמת. אולם ידעתי כי ימצאו אנשים אשר יקשה עליהם לקבלה, וישאלו: היתכן כי חכמי ישראל אשר בענין קביעת ראש השנה דקדקו אף בחלק אחד, ואמרו נולד קודם חצות כשר, נולד אף בחלק אחד לאחר מכן נדחה, – היתכן הדבר כי ישליכו קרוב לחצי שעה כאלו לא היתה כלל בעולם? אולם את השואלים כזאת אשוב אשאל שאלה גדולה מזו: היתכן כי חכמי ישראל אלה יסדו את חשבונם על המולד האמצעי שאינו נמצא כי אם בדמיון, והמולד אשר יחשבוהו לנולד קודם חצות ויקבעו ר“ה ביומו יש אשר יולד י”ד שעות אחרי כן ולא יראה הירח כ“ט למחר או למחרתים? ועל כרחנו צריכים אנו לומר, כי אחר שעל פי הקבלה שהסמיכוה על הכתוב אשר תקראו אותם – אתם אפילו שוגגין ואפילו מזידין, היתה בידם הרשות לקבוע המועדים לפי ראות עיניהם, תפסו להם חשבון אמצעי ומקורב וקבעוהו חוק לכל ישראל כאלו היה מצומצם בתכלית הצמצום. וא”כ לא יפלא עוד אם גם בקביעת המולד הראשון תפסו חשבון מקורב וקבעוהו במספר מכוון של שעות שלמות, וישימוהו לחוק כאלו היה מדוקדק כחוט השערה.

גם אמנה חכמי ישראל הקדמונים אשר שמו להם משפט לקו כי בידי אדם אי אפשר לצמצם, וכי רק הקב“ה שיודע עתיו ורגעיו אומר בחצות, המה אשר קצבו כל שעוריהם, אך בקירובים פשוטים (אמתא ותרי חומשי, שבעים אמה ושירים. כל שיש ברחבו טפח וכאלה) אי אפשר שהכניסו עצמם בדקדוקים ובשברי שברים כאלו, כאחד מחובשי בהמ”ד שבזמננו, אשר כמעט למד להוציא שרש המרובע מיד הוא מראה כחו וגבורתו ומדקדק למצוא בדיוק מדת אלכסונה של חצר המשכן עד עשרה וחמשה עשר ציוני מעשר, ואינו יודע כי גם אלו היו כל מדותיו מצומצמות וכל מלאכת מדידתו מדוקדקת בתכלית הדקדוק ומצופית-מגדלת משוכללת ומדויקת בידו, גם אז לא יוכל להבחין חלקים קטנים כאלה. וגם חכמי ישראל אשר בזמן הערביים, אשר בימיהם לפי השערתי נחתם חשבון המולדות, בימים אשר כבר החלו לחקור ולבדוק אחר עיוני תלמי, וגם להטיל ספק במדות שקצב לשנות החמה ולחדשי הלבנה, בלי ספק הרגישו ויבינו כי גם מולדו של תלמי איננו ברור ואמתי בתכלית דקדוקו, וגם מרחק בבל מאלכסנדריה לא נמדד כחוט השערה, ובלי ספק לא היו מדקדקים בקציבת המולד הראשון עד שיעור ר“ד חלקים, ועל כל פנים לא היו נמנעים מהוסיף עליהם י”ג חלקים שהם רק 40 סקונדין ולעשותו לרי“ו חלקים העושים שבר פשוט חמישית השעה³⁸⁵. ובאמת כל המעיין בדברי התוכנים הקדמונים יראה כי כל החזיונות אשר ראו והתבוננו עליהם קצבו לרוב אך בשעות שלמות, ואם לפעמים השתמשו גם בחלקי שעה אז השתמשו רק בשברים גסים ופשוטים, כמחצה, שליש, רביע או חומש³⁸⁶, וטעם הדבר מובן מעצמו כי לא היו לקדמונים כלי השעות מדוקדקים כחוט השערה כמונו עתה, והיו קוצבים הזמן ביום ע”י צל המעלות או אבן השעות (קנאָמאָן או זאָננען=אוהר), ובלילה ע“י חלפסדראות של מים ואורלוגין של חול (וואַססער=אונד זאַנד אוהרען). ואם התוכנים הגדולים אשר חכמתם אומנותם לא הכניסו עצמם בדקדוקים יתרים שהיו עוברים אז גבול יכלתם, ועל אחת כמה וכמה שלא עשו כזאת חכמי ישראל אשר חכמת התכונה לא היתה אומנותם. כל הקושיות האלה וכל הדוחק הזה יהיו כלא היו אם נסב עינינו מתשרי של תהו אל תשרי של יצירה, כי שם נמצא באמת את המולד רק בשעות שלמות (וי"ד) מסכים עם דרך הקדמונים, וכאשר נקל היה לנו לחזות מראש, הדבר הזה בלבד, שמולד תשרי של תהו הוא מספר שבור ומולד תשרי של יצירה הוא מספר שלם, די כח לו להוכיח כי חשבון המולדות נוסד בבבל, במקום אשר שם מנו לתשרי של יצירה, ולא בארץ ישראל אשר שם היו חושבים לתשרי של תהו. ולא יפלא אפוא הדבר אם המונים את השנים מניסן בחרו להם גם הם מולד שללם במספר שעותיו ד' ט' ולא ד' ט' תרמ”ב.

2) ע"ד מדת חדשה של לבנה.

מדת החודש שהיא אצלנו כ“ט י”ב תשצ“ג, קצובה בפרקי ר”א וברייתא דשמואל כ“ט ימים י”ב שעות ושתי ידות שעה, ואם אמנם נמצא בתלמודנו שאין חדשה של לבנה פחות מכ“ט יום ומחצה ושתי ידות שעה וע”ג חלקים (ר“ה כ”ה), הנה כבר העיר בצדק בעל נחמד ונעים (סימן רי"ג) שהמלים וע“ג חלקים הן הוספה מזמן מאוחר. ובאמת מצאנו לר' משה הדרשן האומר מפורש: “שאין מונין לחודש ע”ג חלקים אלא כ”ט יום וחצי ושתי ידות שעה בלבד הם מונין בכל סוד העיבור של תנאים" (עיין דבריו בכ“ח ח”ח צד ל“ז (ופניני שד"ל צד 434). וכפי הערת הרחז”ם (יסוה"ע מהדורא ג' צד 34), גם המלים “ומחצה ושתי ידות שעה” מיותרות. ובאמת על המולד האמצעי לא יתכן לאמר שאינו פחות אלא שכך היא מדתו, והמולד האמתי לפעמים פחות הוא מן השיעור הזה, ולא יעלה גם לכ“ט יום. ולא עוד אלא שעל מדת החודש לפי הראיה, אשר על פיהו היו מקדשים בימי רבן גמליאל בעל המאמר הזה, החדשים נמנים לימים ולא לשעות, ולא היה צריך לומר אלא: “אינו פחות מכ”ט יום” ולא יותר. וגם חלוקת השעה לתתר“ף חלקים לא היתה נוהגת בימי המשנה והתלמוד, כי היתה להם חלוקה אחרת כמפורש בתוספתא (ברכות ריש פ”א: “העונה אחד מעשרים וארבעה בשעה, והעת אחד מעשרים וארבעה בעונה, והרגע אחד מעשרים וארבעה בעת”³⁸⁷. ועל זה יסד ר' אלעזר הקליר את דבריו בפיוט אז ראית: “ועונות היום חמש מאות ושבעים ושש, ורגעי העונה כעונות כל היום” (סלוק לפרשת שקלים), אם כן יש בשעה אחת 24 עונות, או 576 עתים, או 13824 רגעים (נמצא הרגע 5/64 חלק אחר מחלקי תתר"ף). ובמס' ערכין (דף ט' ע"ב) נמצא לפי הגירסא שלפנינו “והאיכא יומא דשעי ויומא דתלתין שנין”, ונראה קצת שחשבו את החודש כ“ט יום י”ב שעות תשצ“ב (לא תשצ"ג) חלקים, אבל נראה יותר כי שלש המלים: “ויומא דתלתין שנין” נוספו בזמן הערביים, שהנהיגו אצלם מחזור בעל שלשים שנה, שהשנים המלאות (בנות שנ"ה ימים) אשר בו מסודרות בסדר כהז”י גו“ח אדז”ט כידוע. וזה הוא טעם שנוי הלשון, “והאיכא יומא דשעי (ולא אמרו דתלת שנין) ויומא דתלתין שנין (ולא דחלקים)”, מפני שנכתב המאמר הזה בזמנים שונים ומסבות שונות: חציו הראשון נכתב בזמן שחשבו יתרון שנת הלבנה אך לשעות בלבד, והשני בזמן מאוחר כאשר כבר נתפרסם ונודע המחזור בן שלשים שנה אשר לערביים, והלשון יומא דתלתין שנין נעשה על ידי זה כשם טכני נפרץ בעם וידוע לכל. וזה שלא כדברי הרחז"ס המוחק גם את המלים: “והאיכא יומא דשעי”, ואני אינני רואה בזה כל יסוד וכל צורך.

3) ע"ד ניסן שיצאו ישראל ממצרים.

בענין ניסן שיצאו ישראל ממצרים הדעות חלוקות (עיין בבלי שבת דף פ“ז ע”ב). לדעת בעל סדר עולם (פ"ה) חל בששי, ולדעת המכילתא פרשת בשלח ופרקי ר"א (פ"ט)³⁸⁸ חל ראש חודש בחמישי בשבת. בעל מדרש לקח טוב (שמות ט"ז א') דוחה את המכילתא מקמי ברייתא דס“ע, אך כל המחברים האחרים אשר הובאו בהערות הר”ר בער ראטנער לס“ע במקומו, מחזיקים בדעת המכילתא ופרקי ר”א. ובפסיקתא רבתי (פרשת החודש) מפורש יותר, כי שם אמרו שהיתה אז התקופה בתחלת ליל ה' והמולד ביום רביעי בחצות והתחילו חדשי התקופה (החמה) וחדשי הלבנה כאחד בתחלת ליל חמישי³⁸⁹, ועל המאמר הזה נוסדו דברי הקליר בפיוט לפרשת החודש המתחיל: אבי כל חוזה. והנה אם נחשוב מולד ניסן לשנת בהמ“ט, שבה היתה יציאת מצרים, נמצאהו ז' י”ז תקל“ו ולא בחצות יום ד'! והנה זה ימים רבים לפנינו (בתחלת המאה התשיעית לאלף העבר) התאמץ רבי משה הדרשן לשום העקוב למישור. לפי דעתו תחשוב המפסיקתא והפייטן אחריה מדת שנת הלבנה שנ”ד יום ושליש ומדת החודש כ“ט יום י”ב שעות ושתי ידות שעה, כשיטת פרקי ר“א וברייתא דשמואל; ומולד ניסן של בריאה בתחלת ליל ד' שבו היתה התקופה (לא ז' ט' תרמ"ב אחריה כמנהגנו); ושני אלפים תמ”ח שנות חמה, שעברו מב“ע עד יציאת מצרים, שהיו בהן תשע מאות עבורים ואחד העושים ע”ה שנות לבנה וחודש אחד, שוות אפוא לשני אלפים תקב“ג שנות לבנה ועוד חודש אחד. ובחשבו שנות הלבנה וחדשיה לפי מדתם שאמרנו למעלה יצא לו מולד ניסן בשנת יצ”מ ד' י“ב תש”ך, והיא בבקרו של יום ד' “ונראית הלבנה (!) אחר חצות בשתי ידות שעה” (דברי ר' משה הדרשן נעתקו ע“י רשד”ל מתוך פירוש למחזור כתוב בשנת ה“א ס”א, עיין כרם חמד חלק ח' צד ל“ז ופניני שד”ל צד 435). אבן כל הכרכורים האלה יראונו אך את מעשה תקפם של הראשונים, אשר לא נקפם לבם אף רגע קטן לפרש את דברי רבותינו שלא עפ“י ההלכות והמנהגים שנתקבלו בזמניהם, אך כח אין בדברים האלה להציל את דברי הפסיקתא והפייטן; ושלש תשובות בדבר, אשר יהפכו את כל חשבונו על פיהו. האחת, הפסיקתא אומרת נולד בחצות, והוא אומר בשתי ידות שעה בבקר. והשנית, כי לא תשע מאות ואחד אך תשע מאות ושנים עבורים עברו מניסן של בריאה עד ניסן של יציאת מצרים, כי כל דרך יחשבונו מראה בעליל, כי יצ”מ היתה לפי דעתו בשנת בתמ“ט, והיא היתה מעוברת, וא”כ יהיה מולד ניסן ו' א' ש“ס! והשלישית, בחשוב ר”מ הדרשן שנת הלבנה לשנ“ד יום ושליש מצד אחד. ומנותו מצד השני שבעה עבורים במחזור י”ט (או תתק“א עבורים בשני אלפים ותמ”ח שנה) הוא מרכיב שני הפכים בנושא אחד, ונקל להבין כי מהתחברות כזאת לא יצא זרע אמת. אמנם כן, התקופה והמולד יחולו לחשבון זה ביום ד' אבל ראש חודש קודם להתקופה 119 יום: כי 2448 שנות חמה עולות 894132 יום ושני אלפים תקכ“ג שנות לבנה ועוד חדש אחד עולים 894012 ועוד י”ב שעות ושני שלישי שעה! ובאמת אם נחשוב שנת הלבנה שנ“ד יום ושליש נצטרך לעשות בשני אלפים תמ”ח שנה תשע מאות וחמשה עבורים, ונמצא מולד ניסן חל ביום ג' ט"ו שעות ושליש לא בחצות יום ד'!

ר' משה לטיף איש ירושלים (וגם הוא דרשן) בחר לו דרך אחרת, וכפי אשר יביא דבריו בעל מאור עינים (פרק ל"ה), העתיק את זמן יציאת מצרים משנת בתמ“ט עד בתנ”ז, כי בשנה ההיא חל באמתר“ח ניסן בחמישי בשבת. אבל החכם הזה המחליף את הזמנים ומסדר אותם כרצונו (מבלי שים על לב כי דברי חז“ל צריכים להתפרש ע”י דבריהם בעצמם, והם חשבו יצ“מ לאחר בתמ”ח) לא הרגיש כי מולד ניסן חל אז לא בחצות יום ד' כי אם ביום ה' ו' ר”ג, - והתקופה חלה לא בתחלת ליל ה' כי אם בתחלת ליל א' ארבעה ימים קודם ר"ח ולא נכנסו חדשי חמה ולבנה כאחד!

תחת אשר הר“מ לטיף העתיק את זמן יצ”מ לפניו, העתיקו הגאון ר' משה פרווינצאלי לאחריו אל שנת בתמ“ז (עיין דבריו בהשגתו על האדומי הנדפסה בסוף ספרו מאור עינים): אך גם הוא העלה בידו אך חרס. מולד ניסן יחל אז ביום ד' י”א קנ“א בטרם בקר ולא בחצות, והתקופה חלה לא בתחלת ליל ה' כ”א ביום ב' י“ב שעות בבקר, חמשה ימים לאחר המולד, ולא נכנסו כאחד כדעת הפסיקתא והפייטן. הננו רואים כי יותר ממה שנתקשה משה רבינו, לפי אגדת חז”ל, בראית הלבנה, נתקשו שלשת החכמים אשר נקראו בשמו, בחשוב מולדה, ועמלם נשאר מעל.

גם החכמים האחרונים לא אמרו נואש, וייגעו לישב הסתירה הזאת. החכם ר“א שווארץ בספרו: דער יודישע קאלענדאר חפץ להוכיח ממאמר הפסיקתא, שהיתה תקופת רב אדא ידועה לקדמונים, כי בשנת בתמ”ח שהיתה ט“ז למחזור הלבנה תקופת ניסן חלה באמת ביום הראשון של פסח (צד 34). ומי חכם ויבן אלה? הפסיקתא והקליר אומרים שהתקופה חלה בראש חדש והוא אומר שחלה בפסח, הם אומרים שהיה זה ביום ה' בשבוע, ופסח של שנת בתמ”ח חל ביום ג' לפי חשבוננו! והרה“ג ר' אריה ליב ליפקין בנוספותיו לפירוש ברייתא דשמואל רצה לישב הדבר בשני פנים: או שיציאת מצרים היתה בשנת בתמ”ז (ובזאת כבר קדמו הר"מ פרווינצאלי), שהיה אז המולד ד' י“א קנ”א, או בשנת בת“ן, שמולדה היה ה' ב' של”ב, שניהם לפי החשבון האמצעי וא“כ יוכל להיות שהמולד האמתי שהוא יכול להתרחק מן האמצעי לערך י”ד שעות, חל אז באמת ברביעי בחצות. ואם אמנם אמר הרב דבר חכמה, בכ“ז האמת אינה כן, וכפי הנראה התקשרו עליו כל המסבות לקלקל מחשבתו הרצויה. התקופות לא אבו לחול בשתי השנים האלה יחד עם המולדות, והמולדות האמתיים, אשר באמת יכלו להתקרב אל חצות יום ד', עשו קנוניא ביניהם, ויתרחקו ממנו עוד יותר מן האמצעים. חשבתי את שני המולדות האלה ומצאתי, כי הראשון (בתמ"ז) שב לאחוריו כארבע שעות ושליש (והיה א"כ בשעה אחת לאחר חצות ליל ד'), והמולד השני של שנת בת”ן עבר את האמצעי לפניו כי"א שעות ושליש (והיה א"כ לערך ד' שעות לפני חצות יום ה')³⁹⁰.

אולם באמת אך שוא יהיה כל עמלנו לישר את ההדורים כל עוד נעלמו ממנו דרכי חשבונם ולא נדע את מדת החדש ואת המולד הראשון שחשבו על פיהן. ואחרי אשר נתנה רשות לבעלי ההשערות, אנסה לתת גם אני השערה חדשה לפני הקוראים. שמענו למעלה (בנספח א') מפי שני סופרים הרחוקים זה מזה במקומם בזמנם ובלשונם, המעידים כי היהודים היו נוהגים לעבר עפ“י מחזור בן שמונה שנים שהיו בו שלשה עבורים, או תשע עבורים בארבע ועשרים שנה. ואחרי ראותנו כי ב' אלפים תמ”ח שנה כלות בשמיניות בלי כל שארית, הנה כמעט בלי רצוננו יתגנב אלינו דבר, כי הפסיקתא מיוסדת על המחזור הזה, כי גם אלו ידעו שאין המחזור הזה מדוקדק כל צרכו, גם אז לא היו נמנעים מהשתמש בו בדברי אגדה ובחשבונות שאינם נוגעים לדין³⁹¹. ולפי זה נמצא כי בעת תליית המאורות החלה הלבנה להאיר שש שעות אחרי מולדה בתחלת ליל רביעי, ובכל מחזור בן שמונה שנים התקופה והמולד נעתקים לפניהם בשלשה ימים, ונמצא מולד ניסן בשנת בתמ"ט אחר עבור 306 מחזורים מצומצמים, בחצות יום רביעי, והלבנה נראית בתחלת ליל חמישי עם תקופת החמה שחלה גם היא בתחלת ליל ה', התחילו חדשי תקופה וחדשי לבנה כאחד כדברי הפסיקתא, “וכתחלת בריאתם בחלון אחד נמצאו” כדברי הפייטן.

עפ“י הדברים האלה אולי יובנו לנו דברי בעל ס”ע (סוף פ"ד), כי אמר שם על המבול שהתחיל בי“ז לחדש השני וכלה בכ”ז בו: “ואחד עשר יום היתרים מה טיבן? מלמד ששנות החמה יתרים על שנות הלבנה י”א יום“; וע”ז השיב רבי אליעזר: והלא מתחילת ברייתו של עולם ימי החמה יתירים על ימות הלבנה י“א יום? אמרו לו כיון שעיברו עיבור ראשון הגיעה לבנה לחמה. אמר להם חוזרת היא ומשיבה. מסדר המשא והמתן נראה כי דעת תנא קמא שבשנת המבול התחילו חדשי חמה ולבנה כאחד, ולכן אחרי אשר כלתה שנת הלבנה הוסיף עליה הקב”ה י“א יום עד תום שנת החמה; וא”כ גם בתחילת הבריאה היה המולד והתקופה כאחד, כי אלף תרנ“ו שנה מבריאה עד המבול כוללת מספר שלם של מחזורים בני שמונה שנים, אבל ר”א לא כן יחשוב, והוא סובר כי בתחלת שנת המבול היה הפרש י“א יום, כי בהפרש הזה היה לפי דעתו בתחילת הבריאה. וזה שאמר אעפ”י שהשוו אחר עבור ראשון, מכל מקום חוזרת היא ומשיבה, וההבדל שהיה בתחילת הבריאה חזר ושב בתחילת שנת המבול שהיתה תחילת מחזור של שמונה.

-——————–

נספח ד.    🔗

דחית אד"ו וסדר השתלשלותה. ³⁹²

האיש השואב את ידיעותיו אך מתוך ספרי המעברים השונים יוכל להאמין כי כל דיני סדר העיבור והלכותיו יוצקו במוצקת בפעם אחת ויצאו ממנה בתמונה אשר אנו רואים אותם עתה. אך העיון והביקור אחר הדברים במקורם יתנו לנו מקום לפקפק בההחלטה הנמהרה הזאת, ויעירו לנו אזן כי לא אך סדרי החשבונות היו הולכים ומשתנים, כי גם משפטי “הדחיות” אשר שרשן בתלמוד לא ביום אחד חוללו.

הבכירה שבדחיות, כאשר זכרנו בפנים, הוא “מולד זקן”, אשר מוצאותיו עוד מימי שמואל מיד אחר חבור המשנה. אחר הדחיה הזאת כימי שני דורות תגלה לעינינו התקנה הידועה, הפוסלת יום רביעי וששי בשבת מקבוע בהם ראש השנה לבלתי יחול יום הכפורים סמוך לשבת לפניו או לאחריו “משום ירקא ומשום מתיא” (ר“ה דף כ' ע”א). התיקון הזה נעשה בדור השני או השלישי של האמוראים: כי מלשון “ידעין חברין בבלאי מאי טיבותא עבדינן בהדייהו” נראה שבעל המאמר (עולא) מדבר על תקון שנעשה בזמנו, ומדברי הירושלמי (ע“ז פ”א סוף ה"א) נראה שלא נתקבל התיקון הזה מבלי מחלוקת, ור' חוניא מיקל למאן דמעבר ליה (ליום הכפורים שחל באחד בשבת) מן אתריה, ועיין גם בבבלי ר"ה (דף כ' ע"א).

הצעירה באחיותיה היא לפי דעתי דחיית ראש השנה שחל להיות באחד בשבת לבלתי יבוא יום ערבה בשבת. מקור הדחיה הזאת היא בירושלמי (סוכה פ“ד מוף ה”א), כי שם אמרו: רבי סימון מפקד לאלין דמחשבין: הבון דעתכון דלא תעבדון תקיעתא בשבתא ולא ערבתא בשבתא, ואין אידחיקתון עבדון תקיעתא, ולא תעבדון ערבתא. והנה הכוונה לדעתי באמרו “אידחיקתון” — אם חל מולד תשרי לאחר חצות יום חמישי עד חצות יום הששי, כי אז מפני פסול יום ו' נצטרך לדחות ראש השנה עד יום ב' והירח יראה לפי שיטתם בערב יום ו' “וקדים ואתי סיהרא תלתא יומי”, לכן התיר רבי סימון לקבעו בשבת. אבל אם חל המולד לאחר חצות יום ו' אשר אז יראה הירח בליל שבת, אז יקבע ראש השנה ביום ב‘, ואף כי אז תקדם הלבנה להראות בשיעור שני ימים לא היו מקפידים על זה, כאשר כן נעשה גם אנו אם יחול המולד לאחר גטר"ד (ועיין ערכין דף ט' ובתוספות שם). אמנם אם נתבונן אל פקודת ר’ סימון נראה כי מחציתה הראשונה לא באה לעולם לכלל מעשה, וגם מחציתה השניה לא במהרה נתקבלה.

מדחיית יום השבת לא נמצא עוד זכר במקום אחר. גם דחיית יום אחד בשבת היתה רופפת ומפוקפקת מאד; ובבבלי (סוכה מ“ג ע”ב) נחלקו בה: בר הדיא, אשר כפי הנראה מן המסופר על אדותיו (בברכות דף נ"ו) בא מא“י לבבל קודם שהיה אביי לראש ישיבה (ד“א פ”ג) ועזב את הארץ בהיות אחריו רבא לראש (ד“א צ”ח), אומר על יום ערבה דלא איקלע בשבתא, “ורבנן וכל נחותי”, שירדו לבבל כדברי רש”ג בשעת השמד של גאללוס, בשנת מות רבא (ד“א קי”ב), אומרים: אירלע; ונראה, כי גם אם קבלו פקודת רבי סימון בראשונה, חדלו למלאות אחריה באחרונה. וכן מצאנו בירושלמי (מגילה פ“א סוף ה”ב) אמר ר' יוסה לית כאן חל (פורים) להיות בשני, ולית כאן חל להיות בשבת; חל להיות בשני צומא רבא בחד בשבא, חל להיות בשבת צומא רבא בערובתא. מדברי רבי יוסה אלה, אשר חי אחר רבי סימון, ואמרם בסוף ימיו, כאשר העירונו בפנים המאמר, נראה מפורש, כי לא חשו לדחיית יום א‘, כי לולא כן היה אומר גם כן: לית כאן חל להיות ברביעי, שהרי אז יום ערבה חל בשבת. ויותר מזה נראה, כי גם אחרי רב אשי, שנפטר בשנת ד“א קפ”ז לבריאה, עוד היה ר“ה חל באחד בשבת, וכמו שאמרו (נדה ס"ז): אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בשלישי, ברביעי ובחמישי בשבת, שכן חופפת בע”ש וטובלת במו“ש ובמוצאי יו”ט ור“ה שחלו אחר השבת. רב חסדא מתיר בשבת ויו”ט אבל לא בחול, וסובר “שכן לא אמרינן”; ורב יימר אמר “שכן נמי אמרינן” וחופפת גם בחול באחד בשבת, וטובלת בשלישי וברביעי, “לבר מאשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת, דלמוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שלאחר השבת ליהא (שדבר זה אין לו מקום גם במוצאי ר"ה שחל להיות אחר השבת), דאפשר דחופפת בלילה וטובלת בלילה (במוצאי ר"ה ולא להרחיק כל כך טבילתה מחפיפתה). דריש אמימר הלכתא כר”ח וכדמתרץ רב יימר“. הרי שאף בימי רב יימר ואמימר, שהיו דברי הגמרא ובפירושם אולי יותר מדי (כי כן מבואר ברש"י במקומו), מפני שכבר נשתבש בהם בעל בקורת התלמוד, ובספרו (צד 64) הוא מפרש את המלים: “דלמוצאי שני י”ט של ר”ה שלאחר השבת ליתא“, שהכוונה שקביעה כזאת אינה במציאות, כי לא אד”ו ראש, ולכן אסור בחול לחוף באחד בשבת ולטבול בחמישי, מפני שאין דוגמתו ביו"ט, וזה שאמר: דאפשר דחופפת בלילה וכו’. וכל הדברים האלה אין להם שחר, ועל כרחך זה שאמר רב יימר דאפשר דחופפת בלילה מוסב על מוצאי ר“ה, שאי אפשר לה לחוף ביום טוב, אבל בחול הרי יכולה היא לחוף מבעוד יום, וגם ביום שלפניו ולפני פניו, שהרי רב יימר גופא אמר: “שכן אמרינן”. גם נעלם מעיני הרב, כי גם לפי חשבוננו יש דוגמא לחופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי, והוא אם חל ר”ה בחמישי בשבת, שחופפת בערב ר“ה, ברביעי בשבת, וטובלת במו”ש. ולמה אסר רב יימר בחול? והלא אמרינן שכן? והנה הוזקק הרב לכל זה מפני שהוקשה לו: מאי שנא חמישי דאסר רב יימר משלישי ורביעי דמתיר? אך קושיתו זאת מתורצת מאליה למעיין בירושלמי (מגילה פ“ד סוף ה”ב), כי שם אמרו: עזרא התקין שתהא אשה חופפת וסורקת קודם לטהרתה שלשה ימים וכו' כדי לשבת ושני י“ט של גליות³⁹³,. ולכן במוצאי ר”ה שחל להיות אחר השבת (וכן בחול אם חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי) שהיא מתרחקת מחפיפתה שלשה ימים ועוד שהרי חופפת בערב שבת קודם שתשקע החמה וטובלת במוצאי ר“ה עם צאת הכוכבים, אסר רב יימר, אף שלא עבר עוד מיום הרביעי אלא מעט, שכל מדות חכמים כך הן כידוע. וכן נחלקו בזה גם בירושלמי שם, רבי זעירא אמר: והוא שהגיע זמנה לטבול בינתים (במו“ש או ביו”ט), אבל הגיע זמנה לטבול בסוף (במוצאי יו“ט או ר”ה) אסור, שהרי יכולה לחוף בלילה, ורבי בא אמר: אפילו הגיע זמנה לטבול בּסוף; וא”כ רב יימר סובר כרבי זעירא.

_________

נספח ה.    🔗

סדר חשבון הזמנים אצל בני ארץ ישראל

ראשי השנים השונים אשר היו לעמים שונים בארצות שונות, ואשר עקבותיהם נשארו גם במקרא (עיין מאמרי “פרשת העבור” בהכרם צד 309), נתנו זה כבר לחכמי ישראל ענין לחלוק בו. ר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' ור' יהושע אומר בניסן (ר“ה י”א); לדברי האחד מונים תקופות חמה ולבנה מתשרי (שם ח') ולדברי השני מניסן (שם י"ב). היהודים אשר ישבו בבבל, מקום שם היו כל העמים מונים שנותיהם לשטרות, או לתאריך הסילוקי המתחיל בתחלת החורף, התחילו למנות גם הם מתשרי, וכאשר אמרו מפורש: אנן השתא מתשרי מנינן ולמלכי יון מנינן (ע"ז דף י'); ולא זו בלבד, כי גם על מלכי פרס הקדמונים (אשר היו מונים שנותיהם מניסן כידוע), אמרו: למלכי אומות העולם מתשרי מנינן (ר"ה דף ח').

אולם מה היה משפט היהודים היושבים בארץ ישראל? על זאת לא נמצא עדות מפורשת כעדות אשר מצאנו לבבליים, אבל כל הדברים נראים כמוכיחים כי היו מונים ראש השנה מניסן. מתוך ספרי החשמונאים אנחנו רואים כי גם בעת אשר מנו אנשי ארץ ישראל את שנותיהם למלכי יון, גם אז היו חושבין ראש השנה מניסן (ראיות מוכיחות בבירור כי הספר הראשון של החשמונאים מונה מניסן עיין געשיכטע דער יודישען פאלקעס להחכם שירעד ח"א מצד 27 עד 29, ועל דבר הספר השני עדיין הדעות חלוקות אם חושב הוא מניסן או מתשרי, עיין שם צד 33, אך החלק הזה כידוע לא נכתב בארץ ישראל). ואם בימי ממשלת היונים, אשר תורת ישראל ודתו רופפו וכל שתותיה דכאו, שמרו היהודים את מנהגם אשר יסודתו בתורת משה, למנות שנותיהם מניסן, אף כי אחר השבר עול הגוים מעליהם ויחלו למנות למלכים אשר מקרבם יצאו: לשמעון הכהן הגדול (חשמונאים א' י“ג י”ב) ליוחנן כהן גדול (מגילת תענית פ“ז, ר”ה דף י“ח ע”ב) וליתר מלכי בית חשמונאי ³⁹⁴ ולמלכי בית הורדוס אשר קמו אחריהם³⁹⁵ ואשר לה מנו את שנותיהם³⁹⁶. וגם אחרי אבוד ניר לבית הורדוס ונציבי רומי שלטו בארץ, גם אז לא היתה להם כל סבה להעתיק את ראש שנתם מניסן לתשרי. הרומים היו מונים אז את ראשית שנתם המדינית מחדש ינואר העומד בתָּוֶך בין תשרי ובין ניסן ולא יכול להכריע את הכף לצד זה או זה; ולעניני אמונה ודת היה עם רומי מונה כמנהגו הקדמון ראשית השנה מחדש מרס, ולבנין רומי מיום 21 אפריל אשר בו יוסדה העיר לפי מסורת עתיקה (עיין אידעלער ח"ב צד 56 וצד 350). ובכן קרוב לשער כי מנו ישראל גם אז שנותיהם מניסן כמנהגם מקדם, וכאשר מנו כן עמים אחרים סביבותם, יושבי דמשק ויושבי סלע ערב³⁹⁷, שהיו מונים שנותיהם למלכיהם וראשי השנים מניסן, ועוד במאה השנית למנין הנוצרים אחר אשר היתה ארצם לאחת ממדינות רומי עוד היו מונים שנותיהם מניסן (אידעלער ח"א צד 414 וצד 432), אם אמנם אנשי צור וצידון עזה ואשקלון היו מונים את השנים מתחלת החרף ומחדשים שונים (אידעלער שם צד 438, 434).

הדבר הזה, שבני ארץ ישראל היו מונים את שנותיהם מניסן, אשר כעין זכר לו נמצא במגילת תענית, המסודרת לפי חדשי השנה מניסן עד אדר, יתאשר לנו עפ“י דברי הירושלמי, כי שם אמרו: תני שמואל ופליג בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, מכאן שמונין חדשים ליציאת מצרים, אין לי אלא חדשים, שנים מנין?.. אין לי אלא לשעה לרורות מנין?… משנבנה הבית התחילו מונין לבנינו… לא זכו למנות לבנינו התחילו מונין לחורבנו… לא זכו למנות לעצמן התחילו מונין למלכיות (ריש פ“א דר”ה לקוח ממכילתא פ' בחדש השלישי). מחתינהו כולהו בחדא מחתא, ונראה מזה שכל החשבונות האלה היו מונין כיציאת מצרים מניסן³⁹⁸. בתוספתא מכות פרק א' אמרו: שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים וכו', ובתלמוד (סנהדרין ל"ב.) פירשו דנקיט שמיטה לקבותא עי”ש. אולם מפני מה תפס הזמן אחד בניסן? ואולי טעם הדבר מפני שבאחד בניסן ר“ה לשנים ולשטרות בארץ ישראל, והברייתא תשמיענו רבותא שאפילו משנה לשנה אנו אומרים אחרוהו וכתבוהו. ועין במאמרי פרשת העיבור (בהכרם צד 310) שאף שלענין הדין השמיטין מתחילות מתשרי, מ”מ לענין מנין השנים חשבו מניסן וכלפי שאטמרו בבבלי: למלכי או“ה מתשרי מנינן, אמרו שם בירושלמי: אף למלכי או”ה אין מונין אלא מניסן. מתוך דברי הירושלמי נראה עוד כי גם את שנות הדורות הוא מונה מניסן, ואף כי את שנות המבול הוא מונה מתשרי כרבי אליעזר, בכל זאת חושב הוא את שנותיו של נח מניסן³⁹⁹. והדבר הזה יעירנו לשום לב לברייתא של סדר עולם (פ"ד), המובאה בבבלי (ר“ה י”ב), האומרת: “חכמים מונים למבול כר”א ולקופות כר“י”, ואיננה מפרשת לנו מה משפט החכמים במנין שנות הדורות. רבינו האי גאון, אשר בימיו כבר חשבו כל ישראל ראש שנתם מתשרי, אומר בתשובתו (עיין בספר העיבור להנשיא צד 97): “ופירוש למבול האמור כאן לשנים”, וגם רש“י במקומו יאמר כי חכמי ישראל מונים שנות הדורות מתשרי בחשבון המבול, אף כי סוברים הם כר”י שהעולם נברא בניסן. אולם אחרי שאין לפירוש הזה ראיה ממקום אחר, ומדברי הירושלמי נראה כי שנות הדורות נמנות מניסן, קרוב יותר לשמוע, כי חשבון שנות הדורות איננו נכלל במלת למבול כי אם במלת לתקופות, אשר מלבד משמעות תקופות חמה ולבנה תורה במקרא גם על תקופות הימים והשנים, כאשר ידוע הדבר לכל.

החלוף הזה שאמרנו שהיה בין חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל, שהראשונים היו מונים השנים מניסן והאחרונים מתשרי, הוא אך הוא לבדו, הוליד ביניהם עוד חלוף אחר במנין שנות הבריאה שבני ארץ ישראל עודפים בו על בני בבל בשנה אחת, או כאשר הורגלנו לומר אלו מונים ממולד בהר“ד ואלו ממולד וי”ד. את החלוף הזה יזכירו כבר רב סעדיה ורב האי גאון (הביאם ר"א הנשיא בספרו צד 97) שהחזיקו במנהג ארצם ואמרו כי מולד וי“ד עיקר. ואף כי לא יאמרו מפורש לאנשי מזרח ולאנשי מערב, שהם כידוע כנוים לבבל ולא”י. וגם אמנה יש בידינו להוכיח כי לא רק בארצות אירופא לבד נתפשט המנהג למנות לבריאה מבהר“ד⁴⁰⁰, אלא גם בא”י עצמה חשבו השנים מתשרי של תהו. מדברי ברייתא דשמואל האומרת, כי בשנת ד“א תקל”ו שוו חמה ולבנה שמיטין ויובלות, קשה להכריע לאיזה מנין היא חושבת. הזמן שהעיון הזה מכוון אליו הוא סוף שנת ד“א תקל”ו למנין בהר“ד או ראשית השנה הזאת למנין וי”ד; והדבר תלוי רק בזה איך נתפרשו המלין “בשנת ד”א תקל“ו”, על תחלת השנה או על סופה. אולם בעל פרקי ר"א המיסד את מולד הבריאה על פי העיון הזה, כאשר שערנו למעלה, נראה כמונה מן בהר“ד. ובספר גנזי ירושלים (ח“ג דף ט”ו וט"ז) נדפסה אגרת שכתבו חכמי צור לחכמי צובה בשנת ד”א תשפ“ט, וגם היא מונה מבהר”ד, כי היא אומרת על השנה הזאת שהיא הראשונה של שבוע (וכבר העיר על זה המו"ל במקומו). וכן נראה מתוך רשימה אחת שנכתבה במדינת אשקלון, האומרת על שנת ד“א תתכ”א ליצירה שהיא שנת חמש בשבוע (J. Q. R. XIV 220 ), משני המשלים נראה כי היו מסמנים שנותיהם לפי מספרן בשבוע, וכן ראינו למעלה בסמוך שהיו עושים כזאת גם בימי התלמוד כמו שאמרו שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה, וכן היו בודקין אותו באיזו שבוע באיזו שנה (סנהדרין מ') ורבי אביתר במגלתו שכתב בשנת ד“א תתנ”ד אומר בפירוש: ולמה מונין מלבהר“ד? ונותן טעם לזה (עיין למעלה נספח ג' סימן 1). הננו רואים אפוא כי החלוף הזה בין בני בבל ובני ארץ ישראל הוא מאושר ומקוים. אך מה היא סבתו? על הדבר הזה כתבו טעמים שונים הראשונים וגם האחרונים, בין לדעת האומר בניסן נברא העולם ובין לדעת האומר בתשרי נברא, ורובם ככולם ידועים הם בודאי לקוראי דברי אלה, ולכן לא אביאם פה. והרב רשי”ר בספרו ערך מלין ערך אלכסנדר מוקדון חשב למצוא לחלוף הזה מקור בחלוף הנמצא אצל עמים שונים בענין ראשית חשבון השטרות, אכן כל דבריו שם אף כי מפליאים הם את לב הקורא ברוח חריפותם אין להם כל יסוד ושרש, וכאשר אפרש במקום אחר. אכן על פי הדברים אשר הוכחנו עד כה יצא לנו החלוף הזה כתולדה מחויבת ומוכרחת.

חכמי שתי הארצות, ארץ ישראל ובבל, היו מתחילים למנות שנותיהם מיצירת אדם, ולא חששו לימים המעטים שעברו עד יצירתו למנותם לשנה שלמה (כאשר כן הוא לדברי הכל אצל המונים ממולד וי"ד, שאינם חוששים לחמשת הימים שעברו). בני בבל שמנו שנותיהם מתשרי והחזיקו בדברי האומר: בתשרי נברא העולם, התחילו מנין השנים מתשרי של יצירה (ממולד וי"ד), ובני ארץ ישראל שהיו מונים שנותיהם מניסן וסוברים כדברי האומר בניסן נברא העולם, התחילו מנין השנים מניסן של יצירה (ממולד ד' ט' שלהם שהוא ד' ט' תרמ"ב לבני בבל), והיה ביניהם הבדל חצי שנה, שהיו בני ארץ ישראל למנות מתשרי שבו חצי שנה לאחוריהם עד תשרי של תהו; כי לא יכלו להתחיל את השנה עם הבבליים ממולד וי"ד, כי לדעתם עבר עד העת ההיא חצי שנה מן הבריאה, אשר לא יכלו להכחידה בחשבונם ובכן נולדה השנה היתרה שבני ארץ ישראל עודפים בה על בני בבל.

הבדל המנין ליצירה שבין בני ארץ ישראל ובני בבל, אם איננו ראיה גמורה, הוא על כל פנים רמז לדבר שהיו בני ארץ ישראל מונים לפנים את השנים מניסן⁴⁰¹, והוא הדבר שבעל מדרש שכל טוב קובע גבולי הקביעה מניסן, וכן בן מאיר מצרף לגבולי תשרי גם את גבולי ניסן כאשר דברנו על זה בפנים.

נשובה עתה לדבר על אדות התאריכים אשר היו נהוגים בארץ ישראל בזמנים שונים. ראינו למעלה, כי בעת ממשלת היונים היו ישראל מונים לתאריך הסילוקי, ואחרי פרקם את עולם מעל צוארם החלו למנות למושליהם, למלכי בית חשמונאי ולבית הורדוס, וכמפורש במשנתנו שהיו מונים למלכים מניסן. ולאחר אשר נהפכה ארצם לאחת ממדינות הרומאים, הוזקקו לשמור מנהג ממשלתם, וכותבים שם המושל בגט (משנה סוף ידים) לשם מלכות רומי שהיתה מושלת בארצם: אם לפי שנות המלכים בדרך שנהגו המצרים (אידעלער 109, I) אלא שאלו התחילו שנתם מחודש תות שלהם ואלו מחודש ניסן⁴⁰²; או לפי שני היועצים המיוחדים (קאנסולען) שהיו מתמנים שנה בשנה לכתוב כל מעשה בית דין על שמם כאשר היה המנהג בארצות רומי. ובאמת נמצאו עוד רשמים שונים שהיו משתמשים בארץ ישראל בחישוב שנותיהם על פי שני הדרכים האלה; לקסרי רומי וליועציה. בתוספתא בבא בתרא (פי"א) אמרו: גופו של שטר ביום פלוני בשבת פלוני בחדש פלוני בשנה פלונית ובמלכות פלונית וכו', לא היה כתוב בו שם שנה ידו על התחתונה כל אותה מלכות, ובגמרא (דף קס“ד ע”ב) הובאה ברייתא: גט פשוט מלך שנה מונין לו שנה, שתים מונין לו שתים, מקושר מלך שנה מונין לו שתים, שתים מונין לו שלש, ושם להלן בסמוך אמרו כך מנהגה של אומה זו (הרומיים) מלך שנה מונין לו שתים שתים מונין לו שלש. בכל הדברים האלה הכוונה בודאי לקיסרי רומי שהיתה מלכותם נמשכת מספר שנים לא ליועצים (קאנסולע) שלא היו מתמנים לכתחלה כי אם לשנה אחת. אולם גם לשנות היועצים היו כותבים בשטרות כמו שהובא שם בתלמוד: שטר שהיה כתוב בו בשנת פלוני ארכן (כלומר בשנה שהיה פלוני ארכן) אמר רבי חנינא (שהיה בא"י) יבדק אימתי עמד ארכן בארכנותיה. פה ברור הדבר שהכוונה ליועצים שהיו נקראים בשם ארכון גם אפונימוס (עיין אידעלער 369.I) שעל שמם היו מונים השנים גם בארצות יון (וכן היו אפונימין כאלה גם אצל הבבלים ועפ"י רשימת שמותם שמצאו בתוך לוחות החומר עלתה ביד החוקרים למצות חשבון הדורות לזמניהם כידוע); וכפי המפורש שם קרה לפעמים שהיועץ אשר נתמנה בתחלה רק לשנה אחת שב ונבחר אחרי כן גם לשנה אחרת, וכי אז היו מוסיפים על שמו מלת דיגון (כלומר הנבחר פעם שנית), וזה שאמרו: שנה ראשונה נקרא ארכן⁴⁰³ שניה נקרא דיגון. והדבר מסכים עם הידוע לנו מספרי הרומים, שאם שב ונבחר איש לקונסול פעם שניה או שלישית היו מעירים על הדבר הזה בשטרות וכותבים Consul iterum tertium etc (עיין ד"מ בספר אנלייטונג צור קענטניס דער ראֶמישען אינשריפטען פֿאָן קארל צעלט, היידעלבערג 1852 צד 130). הנה מבואר מכל האמור שהיו כותבים בא"י גם לשם המלכים (הקיסרים) גם לשם הארכונים או הקונסולין (גם מבואר מזה כי בכל השטרות היו כותביםי בא"י למלכים לא בגיטי נשים בלבד כדעת בעלי התוספות). והדבר מפורש עוד יותר בתוספתא גיטין (פרק ששי), כי שם אמרו: “כתב לשם היפרכין לשם הורכינס⁴⁰⁴ או שהיו מלכים עומדין וכתב לשם אחד מהם כשר, לשם אבי אביו כשר, לשם אבי משפחה פסול, ואם היו נקראים על שמו כשר”. הננו למדים מזה כי מלבד שהיו כותבים שטרותיהם לשנות קיסרי רומי היו חושבים לפעמים גם לשם נציב המדינה (היפרכון=היפרכוס) וגם לשם הארכון המכונה פה בשם הורכינס⁴⁰⁵ וכן כותבים לשם אבי אביו של המלך, וקל וחומר לשם אביו⁴⁰⁶ ואפילו לאבי המשפחה (דינאסטיע) אם היה המלך המושל מתיחס לבית מלוכה ההוא ונקרא על שמו, אבל אם היה ממשפחה אחרת אין כותבים מפני שהמלכיות מקפידות על כיוצא בזה. אולם אם היו בפרק אחד שני מלכים אשר כל אחד מהם היה מתאמץ להסב המלוכה אליו היה העם יכול לכתוב לשם מי שרצה.

למעלה העתקנו דברי התלמוד: בגט פשוט מלך שנה מונין לו שנה שתים מונין לו שתים, במקושר מלך שנה מונין לו שתים שתים מונין לו שלש, וכן אמרו שם אחר כך: ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי ואמר רבי שטר מאוחר הוא אמר לו זונין לרבי כך מנהגה של אומה זו מלך שנה מונין לו שתים וכו‘. מן הדברים האלה נראה כי בגט פשוט היו כותבים את מספר השנים השלמות שעברו מזמן שעמד בו המלך, ובמקושר היו חושבים שנים מקוטעות (כי קשה לקבל דעת הרשב"ם שהיו מוסיפים למנות לכבודו שנה שלא היתה ולא נבראה כלל דבר אשר לא נמצא עוד משלו בארץ), ובאמת אנו יודעים כי הרומיים (שאליהם כוונו באמרם כך מנהגה של אומה זו, עיין ע“ז דף י”ח) מימות טריינוס והלאה היו מונים את שנות הקיסרים תמיד מיום 10 דצמבר שקדם ליום עליתם על כסאם (עיין שירער געשיכטע דעס יידישען פאָלקעס מהדורא שלישית חלק א' צד 663)⁴⁰⁷ אולם מה ראו על ככה לעשות שינוי כזה בשטרות (כי גם בזה טעמו של הרשב"ם דחוק)? ומה זה שאמרו כך מנהגה של אומה זו? והלא גם היהודים היו חושבים מקצת שנה כשנה בין בתחלתה ובין בסופה (עיין בבלי ר"ה דף ב’ ע“ב ושם דף י' וירושלמי שם וס”ע פ“ד? וכן המקראות מוכיחים כי שנות מלכי יהודה וישראל מקוטעות נמנו? והנה במעשה רבי אפשר לומר שהיה מקרה פרטי, שנכתב השטר בזמן שבין 10 דעצמבר של הרומיים ובין ניסן של היהודים שכבר החלה לרומיים שנה חדשה וליהודים לא נתחדשה כי אם מניסן שאחרי כן; וגם את דברי התוספתא האומרת סתם: שזמנו של שטר מוכיח עליו אם פשויט אם מקושר, נוכל עוד לפרש שכוונתה על “מקום הזמן” (המקום שבו היו כותבים הזמן בשטרות) שהיה שונה בפשוט מבמקושר (שאמרו עליו בתוספתא וירושלמי שם: קושרו מלמעלה). אבל דברי הבבלי האומר בהחלט ובדרך כלל: “פשוט מלך שנה מונין לו שנה וכו' מקושר מלך שנה מונין לו שתים (תמיד) וכו'” קשים מאד להלמם. והנה היו באמת שיטות שונות במנין שנות המלכים, אם עמד המלך באמצע השנה” במקרא נמנתה שנה כזו גם למלך המת גם לעומד אחריו, המצרים והרומיים חשבו את מקצת השנה למלך החדש ולא מנוה למת. אולם הסופר פורפיריוס (חי במאה השלישית לנוצרים) חושב בספריו תמיד את מקצת השנה למלך המת, ולעומד תחתיו איננו מתחיל למנות כי אם מראש השנה הבאה, באופן שיש בין שיטתו ובין שיטת תלמי תמיד הבדל שנה אחת (עיין שירער געשיכטע דעס יידישען פֿאלקעס מהדורא שלישית חלק א' צד 167), ומי יודע אם לא היו בישראל שתי השיטות האלה נוהגות בפרק אחד, אחת מהן היתה משמשת לגט פשוט והשנית למקושר (חילוף דעות כזה נוצץ גם מתוך סדר המשא והמתן שבן מתמא דתלמודא, האומר: כי קאמר ר“מ יום אחד בשנה חשוב שנה בסוף שנה אבל בתחלת שנה לא אמר, ובין רבא האומר: ולאו קל וחומר הוא; עיין בבלי ר”ה דף י' ע“א ורש”י שם). זריות כאלה נמצאות גם אצל עמים אחרים. הרומייים במאה הראשונה לנוצרים היו מונים שנות קיסריהם מיום ליום⁴⁰⁸, ובכל זאת הנה מצאנו בכתבי הממשלה שנכתבו במחצית השניה למלכות נירון קיסר (הוא עלה על כסאו ביום 13 אקטאבר 54 לנוצרים) דברים הסותרים זא"ז. ככה נמצא בשני כתבים המכוונים לחדש יאנואר 60 לנוצרים שבאחד מהם כתחוב שנת שבע ובשני שנת שש לנירון. החכם אונגער רוצה לישב הדבר שהיו נוהגים בו בפרק שתי שיטות; בכתב הראשון נחשבו השנים מיום ליום ובשני נחשב החלק הנשאר משנת 54 עם שנת 55 שלאחריה לשנה אחת (עיין שירער שם צד 606, ושירער עצמו אינו חושב זה לדבר פשוט). וראוי לחכמים הבקיאים בדברי הימים ובמנהגי העמים הקדמונים לשית לבם לדברי התלמוד שהבאתי אולי ימצאו להם פתרון נכון יותר, גם אולי יצלח בידם למצוא דוגמא לגט מקושר שלא נתברר עוד כל צרכו.

אולם מלבד זאת “משחרב הבית התחילו מונין לחורבנו” כמפורש בסדר עולם, שאמר: “מכאן ואילך צא וחשוב לחורבן הבית, ובגולה כותבים בשטרות למנין יונים” (סוף פרק ל'), ובבבלי (ע"ז דף ט') הגירסא: ובגולה אין מונין אלא למלכי יונים בלבד, וכן מצינו (ע"ז שם) אמר רבי חנינא (שהיה מארץ ישראל) אחר ארבע מאות שנה לחורבן הבית, אם יאמר לך אדם וכו'. וכן המנהג למנות השנים לבריאה, מקורו בארץ ישראל

בספר “שבט יהודה” הובא סדר עבודת יום הכפורים מתוך “קונטרס מרקוס קונסול רומאני שופט היהודים אשר בירושלים”, ובתוך יתר הדברים נאמר כי אחר יהכ“פ כשיצא הכהן הגדול בשלום מן הקדש היה מצוה לצורף לעשות לוח זהב ויפתח בו זה הלשון: אני פלוני כהן גדול בן פלוני הכהן הגדול שמשתי בכהונה גדולה בבית הגדול והקדוש לעבודת מי ששיכן את שמו שם, והיה זה שנת כך וכך ליצירה, מי שזכני וכו' (הוצאת וויענער צד 108). אמנם כן הלכתא רברבתא איכה למשמע מהא (שגם בפני הבית היו היהודים מונים לבריאתו של עולם), אי לאו דכולא מלתא בודאי בדותא היא, מעשה ידי סופר מאוחר (אשר אולי היתה כוונתו לשם שמים) בקי בתלמוד בהלכה אגדה ומדרשות ויודע גם כתבי כהני הנוצרים והרמזים אשר מצאו לדתם בספרי הקדש, אבל נבער מדעת דברי הימים וקורות העמים, וחסרון ידיעתו זאת נשקף וניכר מכל מלה ומלה. ואם לא בערות גמורה ואולת רבה היא בידי מחבר הקונטרס, בעשותו את איש דברו הקונסול הרומי הכותב דבריו לבית מועצות רומי וזקניה, לאיש נוצרי מאמין בדת החדשה ומתימר בה לעיני השמש, מבלי שים על לב כי בימי הבית השני, בארבעים השנה הראשונות להולדת הדת החדשה, לא עלתה עוד הדת הזאת לגדולה, ומחזיקי בבריתה המעטים היו נרדפים בתגרת יד הרומיים צורריהם? ובעל המכתב כופל ושונה פעמים הרבה כי מבעלי דת הנוצרים הוא ומאמין במשיחם! במלה אחת כל דברי הקונטרס הזה מעידים עליו כי מאוחר הוא וזיופו ניכר מתוכו ואינו צריך לראיה מן החוץ. ומשם נתפשט לארצות אירופא, כמו שמצאנו: שדר ליה רב ענן בר תחליפא (מא"י) לרב יוסף וכו' לאחר ד”א אצ“א שנה לברייתו של עולם וכו' (סנהדרין צ"ז), וכן במתניתא תנא לאחר ד”א ורל“א שנה לבריאת העולם (ע“ז שם, ואולי גם בסנהדרין צ”ל רל“א במקום רצ”א); אבל לא שבו למנות בארץ ישראל לשטרות כל ימי התלמוד, וכנראה מן המאמר: ובגולה אין מונין אלא למלכי יונים בלבד, וכן מפורש במשנה (גיטין עט: ) כתב (הגט)… לשם מלכות יון… תצא מזה ומזה. המשנה הזאת מפרשת לנו היטב דרך כתיבת השטרות בא”י שהיו כותבים אותם לפי מנהג הרומיים (לפי אחד משני הדרכים שהזכרנו), מפני שלום מלכות (כלשון הבבלי), או מפני “הסכנה” (בלשון הירושלמי); כי מושלי רומי היו מקפידים מאד בענין זה, ומעת לעת חדשו בדבר הזה את פקודותיהם⁴⁰⁹. וזה הוא שאמרה המשנה: “כתב לשם מלכות שאינה הוגנת”, כלומר לשם מלכות אחרת (כגירסת המשניות) שאינה הוגנת בזה המקום שכתב בו הגט (פירוש המשניות להרמב“ם במקומו ובמשנה תורה פ”א הכ"ז מהלכות גירושין), כגון “לשם מלכות מדי ולשם מלכות יון”, או אפילו “לבנין הבית או לחורבן הבית” (שהיה נהוג בא"י למנינים אחרים אבל לא בגיטין כאמור) “תצא מזה ומזה” לפי שבארץ ישראל אין כותבים בגט אלא למלכות רומי, ודינא דמלכותא דינא, כן הוא פירוש המשנה הזאת לדעתי. אולם בגמרא (שם דף פ') אמרו: “מאי מלכות שאינה הוגנת? זו מלכות הרומיים כ”ה הגירסא בדפוס ווילנא, שכפי הנראה הדפיסו כן עפ“י הדפוסים הישנים, ובכל הדפוסים האחרים אשר לפני (שכולם מאוחרים בזמנם) הנוסח: “מלכות הפרסיים”, אבל מתוך הסימן שנתנו לה, שאין לה לא כתב ולא לשון שהוציאוהו במקום אחר (ע"ז דף כ') מן המקרא בזוי אתה מאד האמור באדום, נראה ברור כי נעשה השינוי הזה מטעם “מזקקי הספרים” בארצות הקתולים, כאשר כתבו למשל גם במסכת שבועות (דף ו' ע"ב) זו פרס תמורת רומי (עיין דקדוקי סופרים שם), וכן מצאתי בערוך (השלם) ערך לשון הנוסחא: זו מלכות רומי. וכזאת שער זה כבר הרש”ל רפאפורט (בהשחר שנה הק צד 590( והגיה זו מלכות אדום. והוצרכתי להעיר על זה מפני שמצאתי להרא“א הרכבי שאעפ”י שראה השערת רפאפורט הנכוחה הוא רוצה עוד להצדיק את נוסח מלכות הפרסים (אלטיידישע דענקמאֶלער צד 161). ובאמת השערת רפאפורט מתאשרת, אף כי שלא כצורתה, עפ“י ספר הערוך. שאין לה לא כתב ולא לשון”. ולפי פירושם לא נבין, איך כתבו לפי דעתם בגט בארץ ישראל: מלכות מדי ומלכות יון (וכן המנין לבנין הבית ולחרבנו) נפסלו במשנה בפירוש, ומלכות רומי היא בכלל מלכות שאינה הוגנת, א“כ לאיזו מלכות יכתבו הגט? נוכל לדחוק ולומר שאין כונתם לפרש המשנה, כי אם לומר שבארצם בבבל, שהיתה תחת ממשלת פרס וכל העמים היו מונים שם לחשבון הסילוקי, מלכות רומי היא בכלל מלכות שאינה הוגנת, אבל בארץ ישראל הוגנת ומהוגנת. אך נוכל לישב הדברים בדרך אחרת ולומר, שכוונתם במלכות רומי — להתיסדות מלכות רומי, וכמו שאמרו במשנה זו למלכות יון ובעבודה זרה (שם) למלכי יונים, שהכוונה להתיסדות מלכות היונים באסיא, והוא להתאריך הסילוקי או לשטרות, לא לכל אחד ואחד ממלכי יון. דרך החשבון הזה לבנין העיר רומי (ab urba consita) שהיה בשנת 753 לפני מספר הנוצרים, היה נהוג אצל סופרי דברי הימים, ולפעמים נמצא חרות גם במצבות (אינשריפטען) אבל לא השתמשו בו בשטרות ולא בחשבון העם (עיין ספר אנלייטונג צו קענטיניסס דער ראֶמישען אינשריפטען להחכם קארל טעלל, היידעלבערג 1852 צד 134), ולכן פסלוהו גם חז”ל, מלבד הטעם שהיה קשה בעיניהם למנות להתיסדות המלכות שהחריבה את ארצם ושרפה את היכלם, ואשר דרשו עליה: אמלאה החרבה, כשנתמלאה זו חרבה זו.— ולפי דברינו תסור תמיהת בעלי התוספות שהרי במקום אחר אמרו: ובגולה אין מונים אלא למלכי יונים בלבד, כי תנא בארץ ישראל קאי ושם מנו למלכות רומי, אבל בבבל היו כל העמים מונים לשטרות ולא למלכים שהיו מושלים בה, כידוע. וגם ההבדל שעשו בעלי התוספות בין גיטין לשאר שטרות הוא דחוק, ובאמת אנו רואים את יהודי תימן כי כותבים עד היום הזה גם את גיטיהם לחשבון שטרות (ועיין נוסח הגט שלהם באבן ספיר ח“א דף ס”ב ע"ב), וכבר כתב הרמב"ם (הל' גירושין פ“א הכ”ז) שנהגו כל ישראל לכתוב בגיטין או ליצירה או למנין שטרות, וכן כתב בעל העיטור (הביאו הר“ר בער ראטנער בהערותיו לס”ע פ"ל הערה ס') שגם בגיטין היו מונין למלכות יון.

כבר נגענו למעלה בדברי הברייתא: חכמי ישראל מונים למבול כר“א ולתקופות כר”י, חכמי או“ה מונים אף למבול בר”י; עתה נערכם עם הידוע לנו ממקורים אחרים. יוסף הכהן בקדמוניותיו (א' י' ה') בדברו על חג הפסח אומר סתם: בחדש קסנטיקוס אשר יקרא בפינו בשם ניסן אשר בו תחל השנה; ובדברו על אדות המבול (א' ג' ג') יאמר: בחדש השני אשר יקראו לו המוקדונים דיוס והיהודים מרחשון כי כן חשבו המצרים את השנה; אכן משה עשה את ניסן הוא קסנטיקוס ראשון לחשבון המועדים, כי בניסן הוציא את ישראל ממצרים. וכן שם את החדש הזה ראש לשנים לכל דבר אשר יסודו בדת האלהים; אכן בעניני מקח וממכר ולשאר דברים השאיר את המנהג הקדמון. הננו רואים כי השנה סתם מנויה אצלו כמנהג תורת משה מניסן (כרבי יהושע) אלא שבשנת המבול (שהיה קודם מתן תורה), נחשבו החדשים לפי המנהג הקדמון מתשרי, וכרבי אליעזר⁴¹⁰. וכן אנו רואים מדבריו, כי גם לאחר אשר נעשה ניסן לראשית השנה בכ“ז לא נעקר המנהג הראשון לגמרי, ונשאר עוד תשרי ר”ה “לעניני מקח וממכר ושאר דברים”, כאשר השאירוהו גם חז"ל לשמיטין וליובלות (ולפי דעת ת“ק דברייתא ר”ה דף ז' ע"ב אף לשכירת בתים), וגם לנדרים שהלכו בהם אחר לשון בני אדם (עיין נדרים ריש פ"ח ובירושלמי שם).

גם סיפא דברייתא: וחכמי או“ה מונין אף למבול כר”י (מניסן) מתקיימת עפ“י עדות מן החוץ. הסופר הקדמון Alexander Polyhistor אשר חי ארבעים שנה לפני המנין הרגיל, אומר: כי לפי אגדת הבבליים החל המבול בחמשה עשר לחדש דסיוס המוקדוני. והנה בהשואת חדשי המוקדונים⁴¹¹ רגילים אנו לתפוס בחשבון הסוריים הנפרץ לרוב אצל הסופרים. לפיהו תחל השנה מחדש היפרברטיאוס, הוא תשרי ראשון אצל הסוריים או אקטבר שלנו⁴¹², וחדש דסיוס התשיעי מכוון לחדש סיון או חזירן של הסוריים או יוני שלנו. א”כ לפי הבבליים המונים את השנה מניסן ירד המבול בחמשה עשר יום לחדש השלישי. ככה חשב גם החכם דיללמאן בפירושו לבראשית (לייפציג 1892 צד 130) והתקשה הרבה בדבר. ואולם באמת החלו הבבליים למנות שנותיהם חדש אחד אחרי היהודים ברוב השנים⁴¹³, כאשר גם המוקדונים והאפזים החלו שנתם מירח דיוס חדש אחד אחרי הסוריים (עיין אידעלער 403,419, II), וחדשי הבבליים היו מכוונים עם חדשי המוקדוניים והאפזים, אלא שאלו מתחילים את השנה מתחלת החורף ואלו מחדש האביב, וירח דסיוס שהוא השמיני אצל המוקדוניים והאפזים שני הוא אצל הבבליים, וכאשר אוכיח כל זה בראיות ברורות במקום אחר. ובכן נמצא כי אגדת הבבליים שהמבול ירד באייר הוא החדש השני מסכמת עם דברי חז“ל שחכמי או”ה מונין אף למבול כר“י (וכן יאמר גם הסופר הסורי בר עבראה כי המבול ירד באייר, עיין בדברי ה' דיללמאנן שם). והדבר אשר הביא את הבבליים לקצוב את ירידת המבול בט”ו באייר שלהם (שהוא מכוון בקירוב עם מאי שלנו), הוא יען כי מימי הנהרות פרת וחדקל, אשר החלו ללכת הלוך וגאה ממחצית חדש מרס יעברו במחצית השניה לחדש מאי על כל גדותם וישטפו הגאיות והעמקים, כאשר יום י"ז במרחשון, זמן ירידת המבול לדעת חכמי ישראל, הוא תחלת ירידת הגשמים בארץ ישראל “זמן רביעה לדברי הכל” (סדר עולם פ“ד, בבלי תענית דף ו' ע”א וירושלמי שם פ“א ה”ג, ובדבריהם תסור תמיהת החכם דיללמאן על המספר י"ז אשר כנפלא וזר נחשב לו).

_________

נספח ו.    🔗

על דבר התקופה המיוחסת לרב אדא.

הראשון אשר שם לבו לחקור על התקופה הנקראה בשם “תקופת רב אדא” הוא החכם הישיש רחז“ם נ”י, אשר זה ששים שנה (ניסן תר"ג), במאמרו שכתב בספר היונה והכניסו אח“כ אל תוך ספרו יסודי העבור (אך שינה מעט את פניו ולכן אין כוונתו מבוארת היטב לקורא הפשוט), יצא להטיל ספקות לא מעט במציאות תקופה כזאת אשר באמת לא שם ולא זכר לה בתלמוד. תוצאות דבריו הם, כי התקופה הזאת לא יצאה מעולם מעם מיסדי העבור אשר תמכו חשבונם אך על תקופת שמואל ולא השגיחו על השיעור שעה ותפ”ה חלקים שתקופתו נעתקת בכל מחזור לפניה, ולא הקפידו אלא שתהיה תקופת האביב בחדש ניסן (אפילו לאחר הפסח), ותקופת האסיף בתשרי (אפילו לאחר החג). ולדעת רחז“ס כל תקופת ר”א אינה כ“א פרי הדמיון, כי ראו המעברים האחרונים את תקופת שמואל נופלת פעמים רבות אחר ט”ז בניסן, ולהפך כאשר עיינו על תקופת האביב בימיהם מצאוה קרובה למולד ניסן בראש כל מחזור, והוציאו מתוך סדר העיבור גו“ח אדז”ט תולדה כוזבת שהעבור מיוסד על התקופה הזאת, שקראוה בשם תקופת ר“א, בהיותה מסכמת עם ההלכה האמורה בשם רב אדא בר אבין (לפי נוסחא מוטעת שבכ“י אחד מיסו”ע תחת הנוסח האמתי רב הונא בר אבין): כד חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה להאי שתא (ר"ה כא.). הגדולה שבראיות שהביא רחז”ס לחזק את דעתו היא מדברי רב חסאן הדיין המובאים ביסו“ע (מ“ד פי”ד), שאחר שעמד על הקושי שזכרנו שתקופת שמואל חלה פעמים הרבה אחר ט”ז בניסן עמד ועיין בעצמו על התקופה וערך אותה עם עיקרי התוכן אלבתיני⁴¹⁴ ומצא שלפי התקופה הזאת הפסח לפי סדר עבורנו חל תמיד כדין. הרי שלא ידע תקופה אחרת זולתי תקופת שמואל, וגם אחר שמצא אותה ע“פ לוחות התוכנים שבזמנו לא קרא עוד שם ר”א עליה, “ומי יודע אם לא הוא הוא הראשון במעברים שהוציא לנו את התקופה הזאת סתום מן המפורש מכלל גו”ח אדז“ט שיסדו לנו המעברים?”

החלטת הרחז“ס שלא ידע רב חסאן מתקופת ר”א ברורה כיום, אם אמנם אין ממנו ראיה שלא ידעוה אחרים שהיו בקיאים בסוד העבור יותר מרב חסאן, אשר כבר הקיפוהו חבילות חבילות של תשובות ר“י ב”ר ברוך והישראלי, והראב“ע בספר העבור (דף כ' ע"ב) אומר עליו “שחבר שלשה ספרים בסוד העבור ואין בדבריו ממש”. אולם כנגד זה השערת הרחז”ם שרב חסאן הוציא את תקופת ר"א מכלל גו“ח אדז”ט שיסדו המעברים, אין לה מקום כלל. רב חסאן כופל ומשלש דבריו כי שם לו לעיקר את תקופת תשרי האמתית וקובע אותה בדקדוק, בהסמיכו אותה על תקופת שמואל בימי דוד המלך, לכ“ה יום כ”ב שעות רע“ד חלקים לאחר מולד אלול, בזמן שתקופת תשרי לר”א היא בתחלת המחזור כ“ג ט”ז תר"ל ונמצא הבדל ביניהן שני ימים ורביע⁴¹⁵.

ולפי דעתי לא נוכל לדחות בקש את דברי הנשיא האומר על תקופת ר“א: כאשר אדם מבין מטעמו וכאשר ראינו מברייתא הקריאה על שמו (ספר העבור מ“ג פ”ד), ולבטל כלאחר יד דברי ר”י ב“ר ברוך שקדם לו, האומר: “ראיתי בספר אחד מספרי הקדמונים שאמר שאלתי מרבותי מפני מה אמרו תקופת רב אדא בצינעא, ואמרו לי מפני שכל מה שיהיה בעולם מרעב ושובע מות וחיים תלוי במולד ובתקופה, וחששו חכמים וכו'” (ספר העיבור מ"ג שער ה'), אשר מהם נראה כי עוד ימים רבים לפניו ידעו מתקופה אחרת זולתי תקופת שמואל וקראוה בשם ר”א. וגם אמנה ראינו במאמרנו כי העיון הנעשה בשנת ד“א תקל”ו ומובא בברייתא דשמואל מדוקדק⁴¹⁶ ומכוון עם תקופת רב אדא. והנה ידוע הדבר כי הברייתא הזאת בצורתה אשר לפנינו חסרה היא ומקוטעת, ואין מן הנמנע כי במקום הזה הוזכרו בראשונה גם תקופת רב אדא ומדת שנתו⁴¹⁷.

מכל הדברים האלה נשפוט כי תקופת רב אדא איננה תקופה מדומה שלמדוה מדיוקא מסדר העבור של גו“ח אדז”ט, אך יש לה עיקר במציאות ובנויה על העיון והנסיון, והיא היתה למוסדות בחשבון העבור. התקופה הזאת, כאשר זמנה מוכיח עליה, מאוחרת הרבה מתקופת שמואל. ולכן כאשר באו מיסדי העבור לכונן עליה חשבונותיהם תחת תקופת שמואל אשר כבר נתקבלה ונתפשטה בעם הוזקקו להתלות באילן גדול ולקרות עליה שם אחד הקדמונים, וגם לומר עליה כי מסורה ומקובלת היא בידם בסוד העבור מאז מעולם, וזה שאמרו: תקופת רב אדא בצינעא ותקופת שמואל בפרהסיא.

כדברי אלבירוני יאמר בעל הכוזרי (מ“ד סי' כ”ט) וז“ל: “התקופה הנוהגת אצל ההמון איננה ברורה (כלומר מדויקת) אבל היא על דרך הקירוב… בעבור שיחול להם פסח קודם הכנס פרק האביב כפי חשבונם בתקופה שהיא בפרהסיא ולא שמו על לב אל תקופת חמה הברורה האמתית שהיא בצנעה בלתי מפורסמת ושעל חשבונה לא יפול פסח בשום פנים אלא שתחול השמש בראש הטלה … והוא חשבון דבק (למביט) [למבט] הבתאני”. וגם הוא כאלבירוני לא יקראו על שתי התקופות האלה שם שמואל ורב אדא, וכן יזכירם גם הרמב”ם (קה"ח פ' ט' וי') סתם רק בשם דעת מי שאומר.

גם מדברי אלבירוני נראה כי בימיו (ד“א תש”ס) כבר התפרסם הדבר כי היו ליהודים שני מיני תקופות (אשר לא נקראו אצלו בשם בעליהן), אחת לחשבון הגס ומדת שנתה שס“ה יום ורביע (תקופת שמואל), והאחת “בדיוק הנדסי” ומדתה שס”ה יום ה' שעות ועוד 3791 חלקים מן 4104 חלקים בשעה (המכוונת לתקופת רב אדא אצלנו), ויען כי הספר הזה אינו מצוי אעתיק פה דבריו בענין הזה.

בדבר אלבירוני על ענין התקופות יאמר: בשם תקופה תקרא התחלת כל אחת מארבע עתות השנה, והן תקופת ניסן ותמוז, תשרי וטבת. מרחק כל תקופה מן הסמוכה לה היא רביעית השנה או צ“א יום ז' שעות ומחצה. על הדרך הזה יסדו את חשבון התקופות, שעל פיהו אסרו חכמי היהודים על ההמון לאכול כל דבר בשעת התקופה, באמרם כי זה מביא נזק לגוף (ואלבירוני שופך על זה לעג כמים), וכן יאמרו היהודים כי בעת מולד הירח המים נעשים עכורים ודלוחים, ויהודי אחד הנחשב לאיש חכם ומלומד, ספר לו כי הוא בעצמו ראה כזאת (ואלבירוני אינו מכחיש את הדבר הזה בהחלט ואומר כי חכמת הטבע מעידה על פעולות דומות לזו אשר יפעל הירח בנוזלים). אחרי כן יאמר כי מרחקי זמני התקופות כפי שהן נחשבות אצל חכמי היהודים שוות עם אותן של תלמי, והן: מתקופת תשרי עד טבת פ”ח יום ושמינית, מטבת עד ניסן צ' יום ושמינית, מניסן עד תמוז צ“ד יום וחצי, ומתמוז עד תשרי צ”ב יום וחצי, שהן יחד שס“ה יום ורביע. בחשבון התקופות אינם חושבים מדת השנה בדקדוקה ההנדסי, כי כאשר הורינו כבר, אם רוצים הם לחשוב בדיוק הנדסי הם קוצבים מדת שנת החמה שס”ה יום ה' שעות ועוד 3791 חלקים שיש מהם 4104 חלקים בשעה (בגוף הערבי צד 182 ובתרגום האנגלי צד 163, ובענין מדת השנה בדקדוקה ההנדסי דבר גם למעלה בגוף הערבי צד 146 ובתרגום האנגלי צד 143).

אחרי כן הוא שב עוד לדבר על התקופות ויאמר: אם יחפצו היהודים למצוא זמן התקופה של שנה ידועה הם לוקחים את מספר השנים שעברו מתאריך אדם (משנת היצירה) ואותה שנה בכלל, ועושים מהן מחזורי חמה (בני כ"ח שנה), ולכל אחת מן השנים הנותרות הם נותנים יום אחד ורביע. מנין השבועות הכלולים בקבוצת הימים האלה אין משגיחים בהם, וכן יצא להם באחרונה מספר ימים שאינו מגיע לשבעה. את הימים יחשבו מתחלת ליל רביעי, וככה ימצאו תקופת ניסן של שנה המבוקשת. והנה כבר הורינו את המרחק שבין תקופה לחברתה לפי שתי הדעות: של המון העם ושל המלומדים; לכן אם אחת מן התקופות האלה ידועה לנו הנה נדע את התקופה האחרת גם היא. סבת התחלתם את החשבון הזה מתחלת ליל רביעי היא, כי לפי דעתם נבראה השמש ביום רביעי כ“ז ימים לחדש אלול⁴¹⁸ והתקופה היתה בסוף השעה השלישית מיום רביעי (והוא ד' ט"ו אם נמנה מתחלת הלילה) בחמשה ימים בתשרי. אחרי כן חשבו לאחור את מהלך השמש לשני רבעי השנה של האביב והקיץ במספר קפ”ב יום ט“ו שעות בחשבם אותם לא בדיוק הנדסי כאשר אמרנו, ואם נהפוך קפ”ב ימים ט“ו שעות לשבועות נמצא כי הימים כלים בשבועות ולא ישארו כ”א ט“ו שעות. ולכן אם נשוב מתקופת תשרי לאחור ונחשוב את ט”ו השעות האלה נגיע אל תחלת שעה ראשונה מליל רביעי והוא הרגע אשר בו יתחיל החשבון. אולם לפי דעת אחרים מחכמי ישראל נבראה השמש במעלה ראשונה במזל טלה, ברגע אשר בו יחל חשבון התקופות, וחבורה עם הירח שאז היה מולד ניסן, היה ט' שעות תרמ“ב חלקים אחר היצירה. שנת החמה, אם אינה נחשבת בדיוק הנדסי, היא שס”ה יום ורביע, ואם נהפוך את הימים האלה לשבועות תצא לנו השארית יום אחד ורביע, והוא יתרון תקופה אחת על אותה שקדמה לה בשנה שעברה (בגוף הערבי 185 ובתרגום האנגלי צד 168).

כל הדברים האלה יורונו למדי, כי כבר בימי אלבירוני היה ידוע ומפורסם הדבר, כי יש ליהודים שני מיני תקופות: אחת גסה, והיא אותה של המון העם הנותנת לשנה שס“ה יום ורביע, ואחת מדוקדקת אשר לחכמים, הקוצבת את השנה “בדיוק הנדסי” לשס”ה יום ה' שעות ועוד 3791 חלקים מחלקי 4104 בשעה, שהם בצמצום שס“ה יום ה' שעות תתקצ”ז חלקים מ“ח רגעים, או מדת השנה שאנו מיחסים לרב אדא⁴¹⁹. וגם ידוע היה כי תקופת ניסן הראשונה קדמה למולדו אך ט' תרמ”ב ולא ז“ט תרמ”ב, וכן תקופת תשרי שלאחריה חלה חמשה ימים ושעה אחת אחרי מולד תשרי (פחות מ“א חלקים וי”ד רגעים שלא דקדקו בהם), לא יום אחד וכ“ג שעות לפניו כמו שהוא לתקופת שמואל. והדבר אשר יפליאנו יותר הוא, כי לפי הנראה התפשטה התקופה המדוקדקת בימיו כל כך, ורגעי תקופת ניסן ותשרי של שנת הבריאה שמהן יתחיל החשבון לפי השיטה הזאת כבר נתפרסמו למדי, עד כי לא ידע אלבירוני מקדימת שבעה ימים שהתקופה הגסה קודמת לתקופה המדויקת ולמולד ניסן. הדבר הזה יתברר לנו יותר עפ”י דבריו הבאים.

אחרי אשר למד סדר חשבון התקופות הוא מביא את שתיהן במשפט, לדעת עד כמה מסכימות הן עם עיוני התוכנים, והדרך אשר דרך בה היא זאת. הוא לקח לו לבחינה את שנת ד“א תש”ס ליצירה (לפי חשבונו שהוא מונה מן וי“ד והיא שנת ד”א תשס"א למניננו) ומצא את שעור הזמן שעבר מתקופת תשרי של שנת היצירה שהיתה חמשה ימים ושעה אחת אחר המולד⁴²⁰ עד מולד תשרי של שנת ד“א תש”ס שהוא עומד בה, עולה 1738195 יום ו' שעות רנ“ג חלקים. ובחלקו את המספר הזה על מנין ימות החמה, שהם שס”ה יום ורביע, מצא את מדת הזמן הזה 4758 שנות חמה של“ה יום י”ח שעות רנ“ג חלקים, ויחסר אפוא עד תשלום השנה כ”ט יום י“א שעות תתכ”ז חלקים. כאשר נוסיף את המספר הזה על מולד תשרי שאנו עסוקים בו, שהוא א' כ“א רנ”ג⁴²¹ בראשון לחודש ספטמבר, נמצא תקופת תשרי ג' ט“ו בראשון לחדש אקטבר, והוא ארבעה עשר יום אחר שווי היום והלילה שהיו ביום 17 לספטמבר! עתה ישים אלבירוני פניו לבחון את התקופה אשר ייחסו לה דקדוק הנדסי. למען הגיע אל מטרתו הוא מהפך בראשונה את שיעור הזמן שמצא למעלה לחלקי שעה אשר בחר לו (4104 בשעה או 98496 ביום), ולכן הוא כופל את המספר 1738195 ושבריו על המספר 98496 ומוצא את המספר 171,205,280,305²/₅. סוף החשבון חסר בכ”י היחידי אשר ממנו נדפס הספר, אך נקל לנו להשלימו אחר אשר ידענו את דרך המחבר (וכן השלים Sachau את הדברים בהערותיו אשר בסוף הספר). את המספר אשר יצא לנו נחלק על המספר 35,975,351 שהוא מספר חלקים מן המין הזה הנמצאים בשנת החמה המדוקדקת, ויעלו בידינו 4758 שנות החמה 350 ימים 21 שעות 463^2/₅ חלקים מחלקי 4104 בשעה, ויחסר עוד עד תשלום השנה 14 יום 8 שעה 3327³/₅ חלקים. נוסיף המספר הזה על מולד תשרי שהוא א' כ“א רנ”ג חלקי תתר“ף שהם 961²/₅ מחלקי 4104 בשעה, נמצא תקופת תשרי ביום ב' שש שעות קפ”ה חלקים מחלקי 4104 בשעה בששה עשר לחדש ספטמבר, אך יום אחד לפני שווי היום והלילה האמתי. זה הוא סדר חשבונו של אלבירוני, ואם אמנם היינו יכולים להגיע למטרה הזאת בדרכים קלים וקצרים יותר, בכל זאת בחרנו להציע חשבוננו במטבע שטבע המחבר בעצמו (בגוף הערבי צד 194 ובתרגום האנגלי צד 174).

והננו רואים, כי אלבירוני נותן התחלה אחת לשתי התקופות תחת הקדם את התחלת התקופה הגסה שבעה ימים, ולכן יצא לו בטעות כי תקופת תשרי של שנת תש"ס למנינו חלה בראשון לחודש אקטבר, תחת אשר באמת חלה היא כנודע ביום 24 ספטמבר, ולא נתרחקה אז משווי היום והלילה כי אם שבעה ימים ולא ארבעה עשר יום. וטעותו זאת מוכיחה עד כמה היתה התקופה המדוקדקת ידועה בימיו, עד כי חשב בחפזו, או טעה לפי שעה, כי גם התקופה הגסה מתחלת עמה ברגע אחד.

מלבד רב חסאן, אשר הביא רחז“ס ראיה מדבריו שתקופת ר”א לא היתה ולא נבראה, הוסיף רחז“ס והביא לו לעד את אבנו האי גאון, אשר לדעתו “מסר לנו סוד העיבור מפורש על פי תקופת שמואל לא זולתה”, כי כן כתב בתשובתו אשר כבר הבאנוה פעמים אחדות: “ואנו יודעין כי ראשונים כבר עברו שלא כסדר הזה (אלא על שלשת הסימנין) וצוו אותנו להיות אוחזין בחשבון התקופות לכל מחזור ומחזור שעה ותפ”ה”. אמנם מפי אלבירוני אשר כתב דבריו אך כשמונה שנים אחרי רב האי, ואשר לא היה יהודי וחי בארץ חיווא בריחוק מקום ממקור חכמת ישראל, אנו שומעים כי התקופה הזאת, שאנו מכנים אותה בשם תקופת רב אדא, היתה ידועה לכל המלומדים בעם. אולם באמת לא מסר לנו רה“ג במקום הזה סוד העבור כלל, ואין כוונת רה”ג באמרו: “להיות אוחזין שעה ותפ”ה" לומר שחשבון העבור שלנו מיוסד על תקופת שמואל שלא השגיחו בה בשעה ותפ“ה חלקים שכל מחזור נעתק מחברו, אך כל חפץ וכל כוונת רה”ג להשיב על השאלה: למה חוזרין למנות מבהר“ד? רה”ג נותן טעם לדבר, מפני שהעולם נברא בניסן, וממנו יחל חשבון התקופות, וחשבון המולדות מתחיל מתשרי שלשנה שלאחריה, ולכן למען החל שני החשבונות בשנה אחת חזרו למולד תשרי שלפניו, אבל מולד וי“ד עיקר. והנה לדעת רה”ג חשבון העיבור הלכה למשה מסיני אלא שהיתה רשות לב“ד הגדול לפחות או להוסיף, אבל מימות רבי הלל הנשיא “לא הקדימו ולא אחרו, אלא אחזו הסדר הזה שהיה בידם כי סוף חשבון הראשונים לכך הוא מגיע”, “ואין אנו יודעים בימי אדם הראשון איך נעשה, אבל כשאנו חוזרים וחושבין חמפרע אנו מוצאים שני החשבונות האלה: מולד תשרי של יצירה וי”ד ותקופת ניסן בתחלת ליל ד', ז”ט תרמ“ב קודם מולדו, וזה שאמר, שאעפ”י שהראשונים עברו שלא כסדר הזה “צוו אותנו להיות אוחזין בחשבון התקופות לכל מחזור ומחזור שעה ותפ”ה, וגם אוחזין בחשבון המולד לכל מחזור בי“ו תקצ”ה“. הלשון הזה (ובפרט שמנה המלים האחרונות שנשמטו בדברי רחז"ם) מראה בעליל שכוונת רה”ג לומר, שאנו אוחזים ומחזיקים בדרכי שני החשבונות האלה לענין חישוב המולד והתקופה הנהוגה בעם, לדעת איך היו בזמן בריאת העולם. אבל בענין תקופת ר“א, שאין בה צורך כי אם להבנת סדר שנות העיבור במחזור הלבנה הבנוי על יסוד ההלכה כד חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן, לא היה פה מקום לרה”ג להשמיענו דבר, כי זה איננו נוגע לענין השאלה, והוא לא בא ללמדנו פה סוד העיבור.

הננו רואים מכל זה עד כמה נמצא סמך בדברי רה“ג לדעת רחז”ס שחשבון העבור מיוסד על תקופת שמואל. אך רחז“ס מוסיף עוד נפך משלו, ואומר שלא היו מקפידים אלא שתהיה תקופת האביב בחדש ניסן ותקופת האסיף בחדש תשרי, ולא חששו אם לפעמים תמשך תקופת ניסן עד אחר הפסח, לפי שכל זה לא היה נוהג כ”א בזמן שהיו מקדשים עפ“י הראיה על שלשת הסימנין, על הדרכים וכו‘. זה הוא תורף דבריו. הדעת הזאת באמת חדשה היא, אולם פליאה היא ממני מאד. לפי דעתי, כל בעל בינה ישרה יבין, כי הדבר היא להפך. כל זמן שהיו מקדשים על שלשת הסימנין וכו’ לא היו יכולים להשגיח בתקופה לבדה; ואם בכ”ז לפי משמעות דברי התלמוד (סנהדרין יא:) ופרקי ר“א היה להם לרצון אם היתה התקופה בין הסימנים שעליהם מעברים, על אחת כמה וכמה לאחר אשר בטל העיבור על האביב ועל פירות האילן, על הדרכים וכו‘, אשר אז נשארה התקופה לבדה להיות הסבה האחת לעיבור השנה. וההלכה הידועה כד חזית וכו’ עברה לההיא שתא ולא תיחוש לה בלי ספק נאמרה בזמן אשר כבר חדלו להשגיח על סימנים אחרים, שאם אין אתה אומר כן, איך אמר בהחלט: עברה לההיא שתא ולא תיחוש לה, והאביב ופירות האילן יכריעו הכף לצד אחר? ואנו רואים עד היום את השמרונים מעברים על התקופה לבדה⁴²². ומה הזקיק את חכמי ישראל לבלתי השגיח על התקופה שלא תחול לאחר הפסח? הלא יכלו לשום אליה לב גם לוּ אמרו ליסד את חשבון העיבור על תקופת שמואל? ואם היו מעברים את השנים לפי סדר בה”ח אגו"ט היו כל המועדות באים כתיקונם כאשר נקל לראות זאת בלי עמל רב.

אמנם אמת נכון הדבר כי אין זכר לתקופת ר“א בספרות התלמודית, כאשר אין זכר בה למולד וי”ד או בהר“ד וכו', כי חשבון העבור אשר בידנו קבל את צורתו האחרונה אחרי חתימת התלמוד. אולם סדר עבור השנים גו”ח אדז“ט נתקן בלי ספק לא על תקופת שמואל. ואם לא נחשוב את מיסדי חשבון העיבור, כי בבואם לסדר שנות העבור במחזור הלבנה לקחו מן הבא בידם בלי כל הבחנה אם מתאים הוא עם העיקרים שעליהם יסדו קביעת מועדיהם, כי אז אין כל ספק בדבר כי יסדו להם את הסדר הזה בהנחה כי תקופת ניסן קרובה למולדו בראש כל מחזור; ואם נוסיף ונשית לב גם לדבר הזה כי התקופה הזאת צריכה לנפול בתחלת ליל ד', כי אז נקל להבין, כי התקופה שאנו מכנים בשם תקופת ר”א, היא היחידה אשר יכלה להפיס את דעתם.

והנה בעוד אשר בתקופת שמואל מצא כל אדם חפץ, כי על פיה היו מסדרים את שנת החמה מימי יוליוס קיסר, בה היו משתמשים לענין ברכת החמה ושאלת טל ומטר (כי בעיות הדברים האלה קלים יותר בערכם לא אבו מיסדי חשבון העיבור להסיר את העם מן המנהג המקובל בידו), ועל פיה היו חוזי הכוכבים מגידים מזג האויר בכל עתות השנה, קור וחום, יבשת ולחות, ועל פיה היו רואים העתידות בהליכות תבל ומקרי כל אדם, כי הכל היה “תלוי במולד ובתקופה” לדעתם, כידוע, הנה היתה תקופת ר“א כבריאה שלא נבראה אלא לשעתה, לצורך סדור שנות העבור במחזור הלבנה, וכיון שנתקבל הסדר הזה שוב לא היה בה עוד צורך. ולכן לא יפלא עוד בעינינו כי מעטים המה הרשמים אשר נשארו על אודותיה בספרות העתיקה (וכאשר כן הדבר גם בדברים אחרים, כי ספרות העת ההיא דלה ורזה היא כאשר העירונו פעמים רבות); ורק החכמים אשר לא הסתפקו בדברים בלי טעם, והתחקו על שרש נמצא בהם, המה עמדו בסודה, יש אשר ידעוה מפי סופרים ומפי ספרים, ויש אשר עמדו עליהם מעצמם. אלבירוני שמעה מפי חכמים וסופרים, ר”ש ב"ר ברוך והנשיא מצואה בספרים ורב חסאן עמד על תקופה כיוצא בה מדעת עצמו⁴²³.

אשוב עוד לדברי אלבירוני. עוד במקום אחר מבקר אלביאוני את היסוד הראשי אשר עליו נשען עבורנו, והנני חושב לנכון להביא את דבריו.

אחר שביאר כי ראש השנה של היהודים מתנועע (בזמנו) בין 27 לחדש אב של הסורים (הוא אוגוסט אצלנו) ובין 24 אלול (ספטמבר) שלהם, הוא נותן טעם לדבר, מפני שהפסח אינו יכול לנפול כ“א בזמן שבין 18 אדר (מרס) של הסורים ובין 15 ניסן (אפריל) שלהם, בזמן שהשמש היא במזל טלה. ועל זה הוא מוסיף לומר (בגוף הערבי צד 144 ובתרגום האנגלי צד 141): “והוא דבר הולך על דרך הקירוב, כי אם שנת החמה מקבילה אל ימי שנת הרומיים (פה חסר בכ"י כאשר העיר Sachau, ונראה לי להשלים: אז היה הפסח נעתק בשלש מאות שנה יום אחד בקירוב, אולם הם אומרים ששנת החמה מכוונת בדיוק הנדסי עם חשבונם). אבל איך יהיה זה, וכבר מצאנו את השבר הזה על פי העיון חמש שעות מ”ו דקים כ' שניים נ”ו שלישיים⁴²⁴, ותקדם השמש להגיע אל מקום מה בגלגל המזלות, לפי המהלך הנמצא עפ“י העיון, לפני הגיעה שם לפי המהלך שחשבונם נשען עליו, בכל קס”ה {שנים] יום תמים“⁴²⁵. כוונת אלבירוני לומר כי בכל אופן חשבון העבור הוא רק מקורב, כי אלו היתה שנת החמה שס”ה יום ורביע לפי מדת התקופה המפורסמת הנה יעתק הפסח בכל מחזור שעה ותפ“ה חלקים שהוא יום אחד בקירוב בשלש מאות שנה. אבל העיון הנה הראה כי שנת החמה היא שס”ה יום חמש שעות מ“ו דקים וכ”ד שניים. ונמצאה שנת היהודים לפי מדת התקופה המדויקת שלהם גדולה מן הראוי בשיעור ח' דקים מ“ח שניים המתקבצים בקס”ה שנים ליום אחד. – מדת שנת החמה לפי תקופת ר“א עולה שס”ה יום ה' שעות נ“ה דקים וכ”ה שניים, והיא גדולה לפ“ז משנת אלבתיני בשיעור ט' דקים ושניי אחד המתקבצים ליום אחד במשך ק”ס שנה, אולם אלבירוני לא דקדק להבדיל בין שנת היהודים ושנת תלמי שהיא אך נ“ה דקים וי”ב שניים, וחשב את ההבדל ח' דקים מ“ח שניים המתקבצים ליום אחד בקס”ד שנה, ואלבירוני תפס מספר עגול קס"ה.

_____

נספח ז.    🔗

חכמי התכונה הראשונים שעמדו לישראל בארצות ערב.

הנני לשום בזה לפני הקוראים שאינם בקיאים בקורות המדעים, פרטים אחדים ע"ד החכמים שהזכרתי במאמרי בפנים.

א) משאלה (מורכב מן מא שא אללה שפירושו מה ירצה האל), ובעברית מישי או מישא⁴²⁶ המצרי, והערבים כנוהו בשם יחיד בדורו בחכמת המשפטים (אחכאם, אסטרולגיא), חי בימי החליף אלמנצור (מלך מן 754 עד 775), אשר קרא אותו ואת החכם הפרסי נובכט בבנותו את בגדד בשנת 145 להגדה (היא ד' תקכ"ב ליצירה) להיות לראשים על בוני העיר ומדדיה בגבולות. הוא חבר כפרים רבים אשר תורגמו גם ללשון רומי, ביחוד באסטרולוגיא או בתכונה מעורבת באסטרולוגיא. רמש“ש פורט את ספריו (שלשים במספר) וביניהם שני ספרים אשר שם האחד מהם צנעה אלאסטרלבאת ואלעמל בהא (ידיעת תקון האסטרולב והשמוש בו), כספר אשר כתב אחריו ראב”ע בשם כלי הנחשת, ושם הספר השני דאת אלחלק (בעל הטבעות), והוא הכלי הידוע בחכמת התכונה בשם ארמיללען=ספֿאֶרע שהשתמשו בו כל הקדמונים. אחד מספריו באסטרולוגיא תרגם הראב“ע בשנת ד”א תתק“ח וקראו ספר למשאלה בקדרות הלבנה והשמש וחבור הכוכבים ותקופות השנים ויצא עתה לאור ע”י ר' מנשה גראסבערג בסוף פירוש ספר יצירה לר' דונש בן תמים (לונדון תרס"ב). ועיין יותר על אדות משאלה במאמר רמש“ש במ”ע צייטשריפֿט דער דייטשען מארגענלענדישען געזעלשאַפֿט (שנת 1899 צד 434 עד 440), ובספרו דיא אראבישע ליטעראטור דער יודען סימן 18, ובספר דיא מאטהעמאטיקער אונד אסטראנאמען דער ראבער אונד איהרע ווערקע להחכם זוטער (לייפציג 1900 סימן 8).

ב) סהל אלטברי או רבן אלטברי (הרב מטבריסתאן) אחד הגדולים בתורה, רופא ואסטרולוג, מהולל מאד בידיעות ההנדסה ומצוין בתור מתרגם, ומיחסים לו תרגום האלמגסטי לערבית. חי בערך שנת 785 עד 845 למנין הנוצרים (זוטער סימן 25). בספר עקטאן דמר יעקב שהוציא לאור החכם כרמולי (בריססעל שנת תר"ב) ונדפס שנית בספר אגודת אגדות (בירושלים שנת תרמ"ה) בסוף פרשה ב' יאמר על החכם הזה: “וסהל שדרש בשוקי דסהל (דטברי?) דקדוקי רפואה ודקדוקי אסטרולוגי”. ומוסיף על זה הגדה כזאת: “מעשה באחד מתלמידי דסהל שהיה יושב בשכונה של טבח וקרא טוב שבטבחים לגיהנם ולא הספיק לגמור הדבר עד שנטל הסכין וחתך את ראשו, מיד נטלו והניחו על צוארו ודברו בסממני רפואה ונרפא”. אולם הדבר הזה דורש עוד חקירה ודרישה בכ“י, כי המו”ל כרמולי חשוד על הזיוף (ועיין יותר על אדות סהל זה בספרו של זוטר סימן 25).

ג) סהל בן בשר בן חביב אבו עתמאן (בראשית המאה התשיעית לנוצרים) חכם חריף ומהולל ואסטרולוג מצוין. הוא כתב ספרים רבים (רמש"ש פורט אותם שלשים במספר) על משפטי הכוכבים, על המטר ועל הרוחות וכו' וכו' אשר תורגמו לשפת רומי, וביניהם נמצא ספר אחד הנקוב בשם אלגבר ואלמקאבלה על חכת האלגברא, אשר המרשים הערבי אומר עליו שהוא ספר חשוב, וספר נקרא בשם כתאב אלהייה ועלם אלחסאב על חכמת התכונה והחשבון. החכם שטיינשניידער משער כי אחד הוא עם סהל הטברי (צייטש. ד. מאָרגענלענדישען געזעלשאַפט שנת 1900 צד 40 ובספרו אראבישע ליטעראטור דער יודען סימן 19), והחכם זוטער (סימן 26) איננו מסכים עמו.

ד) סִנְד בן עלי אבו טייב, יהודי שקבל עליו דת מחמד, אחד מחכמי בגדד ועשיריה (הוא בנה בעודני יהודי בית הכנסת מפואר בבגדד), חי בראשית המאה התשיעית לנוצרים בימי החליף מאמון אשר שמהו לראש התוכנים וחוזי הכוכבים בבחון (אבסערווֹאטאריום) אשר הכין לו; החכם הזה שונה מחבריו אשר הקדמנו לזכרם, כי חכמתו נקיה מדמיונות האסטרולגיא ומיוסדת על אדני הבינה הישרה ועל החשבון והעיון. מלבד ידיעותיו הרחבות בחכמת התכונה אשר נצטיין בה מכל בני דורו, היה בקי ואומן גדול בתיקון הכלים הדרושים לחכמי התכונה, וגם לקח חלק במדידת כדור הארץ אשר נעשתה בפקודת המושל הנזכר. סנד כתב ביאור ליסודות המדידה של אקלידס ותקן לוחות התכונה הידועים בשם לוחות מאמון או הלוחות הבחונים אשר היו לעינים לחכמים הבאים אחריו אשר השתמשו בהם עוד במאה הי"ג למספרם. כל ספריו אשר נודעו לנו כעשרה במספר עסוקים אך בחשבון, באלגברה, במדידה ובתכונה או בשאלות נכבדות הנוגעות אליהם, והחכם המצוין אחמד בן מוסי אבן שאקיר אחר “משלשת האחים” המפוארים בפי הערביים וידועים לתהלה בקורות המדעים, ערך שאלות הנדסיות לפני סנד ופלפל עמו במשא ומתן של חכמה. ויש אומרים כי כתב גם מבוא לחכמת האסטרולוגיא ונתנו במתנה להחכם המהולל אבו מעשר שהוציאו על שמו (עיין על אדות החכם הזה בספרו של זוטר סימן.23.24.43 ושטיינשניידער דיא אראבישע ליטעראטור דער יודען סימן 21).

ה) אנדרוזגאר בן זאדי פרוך היהודי. את שם החכם הזה מביא הראב“ע בספר הטעמים ובספר המולדות (פעמים רבות) ויאמר עליו כי “לא היה בדורו חכם מזלות כמוהו” (עיין רשימת כ“י ברלין לר”מ שטיינשניידער ח"ב צד b 143 וצד a 145). זמן החכם הזה איננו ידוע לנו, והח' פֿירשט (געשיכטע דעס קאראֶערטהומס צד 79) קובע אותו בערך שנת 800 לנוצרים, אבל איננו מביא כל ראיה לדבריו. והנה מצאנו שם פרוך גם במקום אחר: “יוסף בן פרוך אתא לקמיה דרב מארי גאון” (הלכות גדולות הלכות מילה קרוב לסופם); ויען כי שם פרוך איננו מצוי בספרות העברית⁴²⁷, הנה קרוב הדבר כי יש קשר משפחה בין שנים אלה המתיחסים לבני פרוך ואולי אחים היו. והנה הר”ע הילדעסהיימער במפתח להלכות גדולות (בסוף הספר), הר“י מיללער במפתח לתשובות הגאונים (צד 63) והר”א עפשטיין במאמרו על ספר הלכות גדולות (הגורן ספר ג' צד 77) חושבים כי רב מארי זה הוא בנו של רב דימי שהיה גאון בפומבדיתא בשנת ד“א שס”ט ליצירה, ורחוק הדבר שכבר היו אז חכמים גדולים בתכונה. אולם לפי דעתי הדבר הזה אשר שלשת החכמים הנזכרים חושבים אותו לדבר פשוט עודנו צריך לפנים, כי קשה להחליט מבלי כל ראיה מכרחת כי היו להם בקבלה ידיעות פרטיות כאלה (זכרון שם איש ושם אביו) על דבר אנשים פשוטים שלא היו מראשי העם וחכמיו, וגם יש לפקפק הרבה אם בימי רב מארי זה שהיה בימי מלכות הפרסים היה נוהג שם גאון אשר כפי הנראה נתחדש בימי ממשלת הערבים⁴²⁸, וכן רב יהודאי גאון המביא את רב מארי זה לענין שתי המלים היזמי והיגי (תשובות הגאונים ליק סימן מ"ו) אינו מכנה אותו בשם גאון. ובאמת כל הגאונים שהזכיר בעל ה“ג כולם חיו במאה הששית לאלף החמישי זמן חבור ההלכות. וגם אמנה נמצאו בימים ההם שני גאונים הנקראים בשם הזה ושניהם בסורא (ששם נתחברו ההלכות לפי השערת הר"א עפשטיין בהגורן צד 53): האחד, רב מארי הכהן מנהר פקוד (ד“א ת”ק). והשני רב מארי הלוי בר רב משרשיה (ד“א תקל”ח) כידוע מאגרת רש”ג,ולאחד מהם תוכל להיות כוונת בעל ה"ג.

ואנדרוזגאר בן זאדי פרוך זה היה כפי הנראה מיהודי פרס, כי כן יורה עליו שמו ושם אביו. אחד משרי הצבא של הפרסיים בימי מחמד נקרא בשם Andarzgar (עיין וועלהויזען, שקיצצען אונד פאָרארבייטען 43,VI), ואחד הסופרים אשר בימי החליף עבד אלמלך נקרא בשם Zadanfarruch (עיין וועללהויזען, דאס אראבישע רייך אונד זיין שטרץ, ברלין 1902 צד 136, ועיין דברי רמש“ש במ”ע מאנאטשריפֿט לפֿראנקעל שנת 1884 צד 480 שהביא מספרי הערביים גם הוא את השם זאדאן פרוך וגם זאד אלפרוך). וגם בזמן שאנו עסוקים בו (בימי החליף אלמנצור) נמצא חכם אחד בשם אלפרוכאן שהיה מצוין בדורו בחכמת התכונה והאסטרולוגיא, וכתב ביאור לארבעה ספרים מהאלמגסטי. שם החכם הזה הוא עמר בן אלפרוכאן אבו חפץ אלטברי, המהולל בתור אחד מראשי מתרגמי ספרים מפרסית לערבית, ויהי אחד מבוני העיר בגדד וחכמי מודדיה, ובאוצרות הספרים נמצאו עד היום כ"י מיוחסים לו באסטרולוגיא (עיין זוטער סימן 13). אולם הסופרים הערביים המזכירים את שמו אינם מעירים שהיה יהודי או שקבל עליו דת מחמד כדרכם תמיד. ועיין עוד על אודות בן פרוך בנספח ח' בסופו.

________

נספח ח.    🔗

הדעות והשמועות השונות על דבר תיקון חשבון העבור.

כבר אמרנו פעם ופעמים, כי בכלל מעטו מאד הידיעות שהגיעו לידינו מימי הסבוראים ומחצית ימי הגאונים הראשונה, לא יפלא אפוא הדבר, אם גם הידיעות על דבר תולדות חשבון העיבור דלות ורזות הן, אך הדבר אשר ראוי להתבונן עליו הוא, כי גם הידיעות המעטות האלה שונות זו מזו ואינן מסכימות אשה אל אחותה, ואנחנו נאסוף בזה את השמועות השונות והרשמים הקלים אשר נשארו לנו בספרותנו ונציגן יחד ונעיר עליהן הערות מעט.

הראשון אשר התמלטו מפיו מלין מעטות בענין הזה, הוא רב אחאי משבחא, אשר מכל תולדות חייו נודע לנו אך זאת, כי עזב את ארץ מולדתו בבל בזמן שבין שנת ד“א תק”י—תק“כ ויסע לארץ ישראל, ואלה דבריו: “וזה שאמרו חכמים חל (פורים) להיות בשבת בזמן חכמים הראשונים שהיו בקיאין בחשבון מולד לבנה ובדקדוקי סוד העיבור, והיה יום ערבה בא בשבת ופורים בשבת⁴²⁹ ומוציאין לולב בשבת ותוקעין שופר בשבת, אבל היום שאין חכמים בקיאין בחשבון תולדות לבנה ודקדוקי סוד העיבור גזרו חכמים שלא להוציא לולב וכן במגילה וכו'” (שאלתות פרשת ןיקהל). מן הדברים האלה אשר כבר נתנו מקום לגדולי התורה לענות בם (עיין דברי הרי"פ בפירושו שאילת שלום), לא נוכל ללמוד הרבה בענין תולדות חשבון העיבור. אך דבריו: “היום שאין חכמים בקיאין בחשבון תולדות לבנה ובדקדוקי סוד העיבור”, שהם מצדם האחד נראים כסותרים דברי התלמוד: “השתא דבקיאינן בקביעא דירחא” (ביצה דף ה') ודברי עצמו בסימן מ”ו, ומצדם השני הם מתמיהים בסגנון לשונם, כי יצר לו הגאון מבטאים חדשים תחת הלשון המורגל בספרי התלמוד לא בקיאין בקביעא דירחא, — יתנו לנו ידים לחשוב, כי הגאון העביר לפנינו במחזה (אולי בלי כוונה) את מצב מלאכת העיבור שבזמנו כי חשבין המולדות היה עודנו מפוקפק ומרופה בימיו, מפני שלא ידעו בדקדוק לא את מדת החדש ולא את המולד המושם לעיקר, והיו מתאמצים להתחקות עליהם ולפשפש בהם, עד אשר עמדו על מדתם המדוקדקת.

אך מיד אחר הזמן ההוא החלה חכמת התכונה לעלות כיונק בארצות ערב לשגשג ולהפריח פריה. על השמים אשר עמדו אז בישראל כבר דברנו למעלה ויחסנו להם תקון חשבון המולדות ושכלולו האחרון. אך גם מקרב תופשי התורה העומדים בראשי הישיבות יופיע לפנינו בימים ההם רב נחשון גאון אשר עמד בראש ישיבת סורא בסוף המחצית הראשונה למאה השביעית של האלף החמישי. מלבד חכמתו בתורה אהב גם את חכמת החשבון וישתעשע בה, הוא ידע את סגולת המספרים הנאהבים⁴³⁰ אשר בן דורו החכם הערבי תאבת בן קרה כתב ספר מיוחד על אודותם⁴³¹. הגאון הזה נכנס גם בסוד העבור, ומידו בא לנו הכלל הידוע, כי קביעת השנים חוזרת חלילה בתקופה של רמ“ז שנים או י”ג מחזורי לבנה. התקופה הזאת תקרא עד היום על שמו “עגול דרב נחשון גאון”⁴³². על העיגול הזה יצאו כל חכמי העיבור לחלוק פה אחד, בהראותם כי אך הרוב הגדול של שנים רב להקבע כבראשונה אבל לא כולן. גם אמנה סדר המולדות שקביעת המועדות תלויה בהם איננו חוזר ונשנה כי אם אחר עבור תקופה ארוכה בת 36288 מחזורים; אכן לאחר י“ש מחזורים יחסרון עוד תתק”ה חלקים למלאות שבוע שלם. אי זה הדרך נתגלה העיגול הזה? רחוק הדבר לאמר כי אך פרי המקרה הוא, דבר לקוח מן הנסיון, כי תקופה ארוכה כזאת אינה נסקרת בסקירה אחת וקשה מאד כי תתגלה מאליה. ואם יצא העגול הזה לממציאו על ידי עיונו והתבוננותו בחשבון המולדות וסגולותיו, איכה נעלם ממנו חסרון החלקים אשר יקעקעו את כל הבירה אשר בנה הרוס אותה עד היסוד בה? או אולי יש לנו עסק עם שרידי שיטה אחרת בעיבור, שיטה אשר כבר עברה ובטלה מן העולם, או עלתה במחשבה להבראות ולא נבראה?⁴³³

אם נכונן לחקר ימי חיי דב נחשון אולי לא תהיה ההשערה הזאת רחוקה וזרה כאשר תראה בסקירה ראשונה. רב נחשון היה לגאון בימי דור אחד לפני רב סעדיה. אכן כבר היה בעת ההיא זקן ושבע ימים, כי אביו רבי צדוק מת בערך שנת אק“ל לשטרות, כמאה שנים לפני מחלוקת בן מאיר. ואביו, וגם הוא בעצמו, חי בעת אשר ידי חכמי הדורות היו מלאות עבודה לאסוף ולכנוס בחינות ועיונים בדבר מהלך מאורות השמים ולהוציא מהם תולדות בענין חשבון העיבור. אין הדבר נמנע אפוא, כי התקופה הזאת אשר ידי רב נחשון מסרוה לנו היא אחת מן השיטות שהיו משמשות בישראל לפני הוסד והכונן שיטת חשבוננו⁴³⁴, או הצעת אחד מן החכמים שהיה בין מיסדי החשבון, אשר חשב לתת קצב אחר למדת החדש וליסד עליה את שיטתו, לשים קץ לכל החשבונות ולקבוע את כל השנים על פי עגול אחד חוזר חלילה ברמ”ז שנים. אכן השיטה הזאת לא נתקבלה. כי אם אמנם מצד אחד נמצא בה דבר טוב, כי קובעת היא פעם אחת את על השנים עד עמוד מהן לאורים ולתומים, הנה מצד השני חסרון גדול היה בה כי תגדיל בשיעור סקינדה שלמה את מדת החדש שהיא גם בלעדי זאת גדולה כשליש סקונדה יותר מדאי, ולכן יפה עשו המעברים שהרחיקו את העיגול הזה, ויפה המליץ על זה הראב"ע: הלוחות הראשונים אשר שברת יישר כחך ששברת.

כמעט בטרם נצא מאת פני רב נחשון, והנה לנגד עינינו גאון אחר מביע אמריו בדבר סוד העיבור. שם הגאון הזה הוא רב האיי, לפי דעתי בנו של רב נחשון⁴³⁵. בימים ההם כבר התפשטה תורת ענן בבבל, וחכמי הדור לא יכלו לעבור עליה עוד בשתיקה, ורב האיי ואביו ראו אז עצמם זקוקים להביאה בכור הבקרת⁴³⁶. אך כפי הנראה לא היו תשובותיהם חזקות ונמרצות כראוי, ולכן מצא לו הקראי קרקסאני מקום להפריז בדבריו על המדה ולומר כי לא מצא בדברי ענן דבר שלא היה לו מקור בתורת הרבנים, זולתי בשני ענינים שמצאו להם אחרי כן מקור בפיוטי ינאי⁴³⁷. והנה הקראים כידוע היו מערערים תמיד על עשיית המועדות על פי החשבון, ויתאמצו לשוב ולהנהיג את העיבור עפ"י הראיה והאביב, ורב האיי ישיבם על זה ויוכיח להם עד כמה נחוץ חשבון העיבור אשר ייחסהו לר' יצחק נפחא ויבאר להם מה ראו על ככה לעזוב את מנהג הראשונים ובספרו “אשר תקן אותו שיריב על בעלי מקרא ולהחזיק העבור” יאמר כדברים האלה:

“בימי החכמים הראשונים היו רואים בראיית הירח והיו המועדים משושין⁴³⁸ ומפלגין בפלוגה ובמחלוקת⁴³⁹. אחד מהם עושה היום ואחד למחר, כי יושבי העיירות שבראש ההרים ראוהו בן יומו ויושבי עיירות שבשדה ראוהו למחרת, עד שבא ר' יצחק נפחא וראה בחכמתו לתקן דבר שיעמדו כל עדת ישראל ביום אחד. ומאי זה מקום ראה? מחזקיה, שעשה את הפסח בחדש אייר בשביל שעם ישראל לא היה באסיפה. הראית שאותו חג חביב ורצוי לפני הקב”ה כשיהיה באסיפת הקהל באסיפה אחת ואגודה אחת, בלי מחלוקת, שהמחלוקת היא אשמה⁴⁴⁰ שנאמר חלק לבם עתה יאשמו (הושע יו"ד). כשראה רבי יצחק נפחא כך עמד ותיקן הדבר, כאשר הבינהו הקב“ה לתקן בזה המעשה. ולפי שעשה לשם שמים קבלו ממנו כל ישראל מסוף העולם ועד סופו, עד זמן המשיח עד יורה צדק”, עכ“ל בקיצור כפי מה שהביאו רש”פ בספר לקוטי קדמוניות (צד 149) מתוך פירושו של יפת הקראי. ואחד מחכמי הקראים יהודה מאיר תוריזי מעיר על זה (ל"ק צד 150): עם שאני אומר שהוא (ר"י נפחא) אינו מחברו על העיקר, כי הוא פרסמו בין האומה.

תשובת רב האיי, אשר סוף סוף הודה כי חשבון העיבור מחודש הוא, לא השיגה את המטרה, והקראים יספו להרים ראש להתנפל על חכמי הרבנים, עד אשר קם הגאון רב סעדיה, אמיץ לב בגבורים, לערוך מלחמה עם צוררי הקבלה, ויאמר לסכור את פיהם פעם אחת בענין חשבון העיבור. הוא החליט כי חשבון העיבור קבוע הוא מסיני, כי מעולם היו ישראל מעברים השנים עפ“י מחזור העיבור אשר אצלנו, ומעולם היו קובעים המועדות עפ”י גבולי ארבעת השערים שבידינו היום, וקידוש החדש על פי ראית עדים הנזכר במשנה לא היה כי אם להראות ולהוכיח לצדוקים כי החשבון שבידם אמת. וכן מראש מימות עולם היו ישראל עושים בחוץ לארץ שני ימים טובים של גליות, לא מפני הספק, אלא כך נצטוה משה בסיני מפי הגבורה, וכן מעולם לא אירע ר“ה באד”ו ולא פסח בבד"ו, לכל ההלכות שנאמר בהן חל יום טוב פלוני להיות ביום פלוני שאינו כשר לקביעה לפי חשבוננו, כולן לא נאמרו אלא דרך משל ותנאי, לפלפל התלמידים, אלו היה אפשר שיקרה בכך וכך מה יהיה דינו⁴⁴¹.

ככה דמה רב סעדיה להפיל בפעם אחת נשק מידי צוררי התלמוד. אולם גם הקראים לא התרפו ביום קרב, ויחפשו ויביאו מתוך התלמוד בעצמו ראיות ממעשים שהיו שחלו בהם המועדים שלא כפי חשבוננו, עד כי גדולי חכמי הרבנים הוזקקו לחלוק על רס"ג אשר גדש מאד את הסאה ונתן בדבריו פתחון פה לקראים להונות בהם את בעלי הקבלה⁴⁴².

הראשון אשר ראה את עצמו אנוס להשיב על הרס“ג היה רבנו האיי גאון⁴⁴³. ובחלקו לאדם הגדול הזה את היקר הראוי לו השיב דבר לשואליו, כי המשפט אשר חרץ רס”ג: " קנה הוא שדחה בו את האפיקורוס“. אכן בכל זאת לא דחה את דבריו לגמרי, ויתאמץ לעשות לו כעין פשרה בדבר. הוא לא יכול להכזיב את המעשים המפורשים בתלמוד, המוכיחים שהמועדים חלו לפעמים אשר לא כחשבוננו, וגם לא יכול להגיד כי חשבון העיבור חדש מקרוב בא ונגמר לפרטיו אחר חתימת התלמוד, ולכן ברא לו מסלה חדשה, דרך ממוצעת. לפי דעתו החשבון הזה שבידינו, שהוא סוד העיבור, היה בידיהן של ישראל מימות משה רבינו; אבל החזירו הקב”ה לב“ד ולפי מה שקובעים את השנה ואת החדש הוא רצונו של הקב”ה, ואפילו היו אנוסים שוגגים או מוטעים. ואם רואים ב“ד לעבר את השנה שלא כסדר הזה (גו“ח אדז”ט או בהז“י גו”ח) מה שעשו עשוי, ובלבד שיעשו כהלכות שהיו עמהם בקבלה (מעברים את השנה על האביב על פירות האילן ועל התקופה, על גליות ישראל שנעקרו ממקומן על תנורי פסחים וכו' ואין מעברים לא בשביעית ולא במוצאי שביעית ולא בשנות רעבון וכו') ואפילו עבורה שלא לצורך מעוברת”, וכשנצרכין ומעברים שנים שלא כסדר סוד העיבור אשר בידינו יושבין אחר כך בסור הצורך ופורעין מה שלוו מן השנים, עד שמעמידים שנת הלבנה כנגד שנת החמה בסוף אותו המחזור או שלאחריו. בחדשים היו להם שלשה פנים: האחד, חשבון עיבור זה שהוא עמנו היום, כי הפשוטה אין בה פחות מחמשה מעוברים ידועים ואין בה פחות מחמשה חסרים ידועים ומרחשוון וכסלו כמשפטן, ואדר ראשון מלא במעוברת. כשרואין לקבוע כדת הזאת קובעין והיא התפושה לעולם. והשני, ראיית הירח, כשרואין לקבוע על הראיה מקדשין. והשלישי, לפי מה שרואין לא מזה ולא מזה, מה שעשו עשוי אלא שחוזרין לדת (כלומר לסדר החשבון הנהוג). ומבלי צורך מצוה לקדש על הראיה. וגזרה מימות נביאים ראשונים שעושין יום טוב שני בחוצה לארץ שני ימים מספק, וכך היה יחזקאל וכך היה דניאל עושה. ושמא מימות יהושע בן נון כך נהגו היושבים ומשתהים בחוץ לארץ. ומהעיבור שיש בו שנוי מן המסורת אינו כשר אלא בארץ ישראל. ואע“פ שבימים האלה אין לב”ד של ארץ ישראל לפחות או להוסיף אלא אוחזים הם כמונו מה שבסוד החשבון מפי משה רבינו מפי הגבורה, ואנו יודעין ג“כ בקביעא דריחא, מ”מ אנו עושין שני ימים טובים משום ששלחו מתם אל תשנו מנהג אבותיכם. ואם בעבור ספק קידוש ב“ד גזרו בגלות לעשות שני ימים נעשו בשניהם מצוה ואין עכשו ספק אלא מצוה לעשות כן. זו היא תמצית תשובת רה”ג אשר בקובץ התשובות שנדפס בליק (סימן א'). וכענין הזה הוא אומר בתשובה אחרת המובאה בספר העיבור להנשיא (צד 97) אלא ששם הוא מוסיף להודיענו זמן פרסום החשבון ושם החכם המגלה אותו. כי בדברו על מולד וי“ד ובהר”ד הוא אומר: “הוי יודע כי החשבון הזה אשר בידינו לא מאדם הראשון ירשנו אותו, ואין אנו יודעין בימי אדם הראשון איך נעשה⁴⁴⁴. וכך אני אומר כי משה רבינו למד את ישראל עיקרו של הסוד הזה, והגיד להם מה שכבר נעשה בעיבורים מימות אדם עד העת ההיא וכו'. ואעפ”י שנתן להם הסוד הזה הזהירם שכל זמן שסנהדרין קיימת יש להם לשנות מן המסורת להקדים או לאחר אלא מיהו בזמן שאין מתרחקין מן התקופה, ואלא מיהו⁴⁴⁵ שמגיע אחר שנה או שנתים אל סדר החשבון וכו‘, ואנו יודעים כי ראשונים כבר עיברו שלא כסדר הזה. ואעפ“י שהם שינו בצרכיהם אנו אוחזים בחשבון זה (כלומר חושבים המולדות לפי חשבון זה) לשנים הראשונות מלפני משה וגם אחריו עד ימי הלל בר יהודה⁴⁴⁶ בשנת תר”ע (לשטרות, ד“א קי”ט לבריאה), שמאותה שעה לא הקדימו ולא אחרו אלא אחזו הסדר הזה שהיה בידם וכו’“. עכ”ל הצקיך לעניננו.

דברי רבינו האיי, ובפרט דברי המסורת שהביא בידו שמתקן חשבון העיבור היה רבי הלל (אשר באמת יש לה שרש בדברי הימים כאשר העירונו בפנים) נתקבלו פה אחד על ידי הבאים אחריו, וגם חכמי ארץ ישראל אשר לפי הנראה לא הודו בקבלתו, קבלו את הכרעתו בענין השתלשלות סוד העיבור. הנה כן נמצא את רבי אביתר, אשר כתב את מגילתו מאה שנים אחרי כתוב רב האיי את תשובתו, אומר כי המועדות היו סדורים לפני הקב“ה קודם יצירת העולם והיו כל החשבונות האלו מתחשבים לפניו עד שנברא אדם ומסרם לו, ואדם לחנוך, וחנוך לנח, עד אנשי כנסת הגדולה⁴⁴⁷ ועד סוף חכמי המשנה והתלמוד, ולא היה סוד העיבור אצל כל אדם אלא אצל ראש הסנהדרין שלא היה זקוק כלל לראיה אלא לחשבון העיבור בלבד, “דלא סמכינן אראיה (דלעיקר) [כל עיקר] אלא על החשבון”, “ולא שקלינן וטרינן בראיה אלא בימי אנטיגנוס איש [סוכו] וחלוקת צדוק וביתוס לסלוקי פלוגתא מישראל, ולגלויי מילתא כי (בעת) [עת] החשבון מכוונת (עד) [עם] המולד (כלומר הראיה)”. “והא דתנן דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל שבהם מראה את ההדיוטות ואומר הכזה ראיתם או כזה, לא קשיא, האי דקא עביד הכי שמד היה⁴⁴⁸ וראו רבותינו לשנות המנהג כדי לבטל השמד⁴⁴⁹, אבל בצינעה על פי החשבון היו עושין כמנהגם שמאדם הראשון”. אבל בכ”ז היתה הרשות ביד ראש הסנהדרין לנטות מן החשבון לפי ראות עיניו, “וכל אלו דקאמרן דמעברין ואין מעברין לפי שהיה סוד העיבור אצל ראשי ישיבות של כל זמן וזמן שיש להן להוסיף ולפחות”⁴⁵⁰. “אבל מימות רבינו הקדוש⁴⁵¹ ועד עכשו שנתפזרו ישראל בכל הארצות ורבו מחלקות ומסיגי גבולות וכו' עמד ומסר הסוד לכל החכמים וכו' וקבעו מסמרות שלא תזח בארבעה שערים וכו, אבל סמיכת הכל שיקדש ראש הסנהדרין שהוא ראש ישיבה אחר אותו החשבון וכו' וכל העושין על אותו החשבון צריכין הן וכו' לסמוך על דברי גאון החבורה, וכל שהם עושים בכל גליות ישראל צריכים הם לחשוב כי מפיו הם עושים ואם אינם עושין כן אין יוצאין ידי חובתן” כמו שהבאתי דבריו האחרונים במאמרי בפנים.

מן הדברים האלה נראה כי רבי אביתר (או אחיו השלישי בחבורה) מסכים מצד אחד עם רב האיי שהיה חשבון העיבור הלכה למשה מסיני ומוצאותיו מקדם מימי עולם, אלא שהרשות נתונה לב“ד לנטות ממנו לפי ראות עיניהם. אולם דעתו שונה ממנו בענין זמן פרסום החשבון וסבתו. לדעת רב האי פרסמו רבי הלל מפני בטול הסנהדרין, ולדעת רבי אביתר פרסמו רבנו הקדוש⁴⁵² ימים רבים לפני רבי הלל מפני המחלוקת ומשיגי גבולות. חלוף הדעות בענין הזה יחולל ג”כ “נפקא מינה לדינא”. לדעת רב האיי התולה גלוי החשבון בביטול הסנהדרין שבארץ ישראל, אין כח ב“ד שבא”י (אחרי אשר חדל בתוכה הב"ד הגדול) יפה מכח ב“ד שבחו”ל, ואלו קובעים לעצמם ואלו לעצמם, וככתוב באמת באגרת הערוכה מבבל אל בן מאיר; אבל לדעת רבי אביתר המיחס את פרסום החשבון לרבינו הקדוש שעשה זאת מפני המחלוקת, אפילו בזמן הזה אין חשבון המועדות יכול להעשות כי אם על ידי גאון החבורה בארץ ישראל, ואם נעשה בחו"ל פסול, שהרי מימות רבי ואילך כל ימי חכמי התלמוד, לא היו קובעים כי אם על פי חכמי ארץ ישראל. ולכן כל העושה חשבון המועדות ואינו מכוון לבו שהוא עושה על דעת ראש הישיבה שבארץ ישראל לא יצא ידי חובתו.

והרמב“ם חבר יחד את שתי הדעות האלה בהלכותיו (קה“ח פ”ה). לפי דעתו קביעת החדשים על הראיה ועיבור שנים מפני הזמן או מפני הצורך (להקדים או לאחר) אינם נעשים אלא על ידי סנהדרין שבארץ ישראל או ב”ד סמוך בא“י שנתנו להם סנהדרין רשות. אבל בזמן שאין סנהדרין בארץ ישראל אין קובעים את המועדות אלא בחשבון זה שאנו מחשבים בו היום. ודבר זה הלכה למשה מסיני שבזמן שיש סנהדרין בא”י קובעים על הראיה, ובזמן שאין סנהדרין קובעים על החשבון שבידינו היום. החשבון שבידינו היום התחילו כל ישראל לחשוב בו מימי אביי ורבא (והוא מכוון לזמן רבי הלל) שבימיהם חרבה ארץ ישראל ולא נשאר בה ב“ד קבוע⁴⁵³. ואפילו בזמן הזה שאין סנהדרין בארץ ישראל ובטלה הראיה מכל מקום אין המועדות נקבעים אלא על ידי ב”ד של ארץ ישראל, לפי שגם בזמן הזה אין קובעים שנים בחו"ל, וזה שכל אחד ואחד מחשב קביעת השנה בעירו ומקומו, אינו אלא לגלויי מילתא בעלמא, אבל באמת אין המועדות מתקדשים אלא על ידי בני ארץ ישראל. ואנו לא על חשבוננו אלא על קביעתם אנו סומכים. הדבר הזה, השנוי אצלו בהלכותיו (הלכה ה' וי"ג) ומשולש בספר המצות (עשה קנ"ג), נושא בד בבד עם דברי רבי אביתר.

והנה מדברי הרמב“ם נראה כי בימיו היו חושבים עוד את חכמי ארץ ישראל לסמוכים, שאם לא כן איך אמר שאנו סומכים על בני ארץ ישראל, וקביעת המועדים אפילו בחשבון אינה כשרה אלא בסמוכים⁴⁵⁴? ובאמת, כאשר ראינו למעלה באחת מהערותינו בפנים ובנספח שני, נמצאו חכמים בארץ ישראל גם אחרי חתימת התלמוד הירושלמי ובימי הסבוראים, וגם אחרי כן לא נעדרו ממנה לגמרי ישיבות ות”ח, ולא פסקה אפוא שלשלת הסמוכים; ולולא חשבו רבי אליהו ורבי אביתר את עצמם לסמוכים⁴⁵⁵ איזה זכות ויפוי כח היה להם על יתר בני הגולה לקבוע מועדות? ואם אמנם בימי הרמב“ם כבר חדלו הישיבות בארץ הצבי. הנה בכ”ז היו בה עוד קהלות קטנות מבני יהודה, וראשי ישיבה של ארץ ישראל היו יושבים בדמשק (כאשר יספר רבי בנימין שהיה שם בפרק ההוא), ולא רחוק הדבר כי היו הולכים משם שנה בשנה לארץ ישראל לעבר השנים כאשר עשה כזאת רבי אליהו בשבתו בצור, ולכן יכול הרמב“ם לומר כי על קביעתם אנו סומכים. אולם קרני ההוד אשר הופיעו על חכמי ארץ הקדש כבר אספו נגהם. זה מספר דורות הלכו ישיבותיה הלוך ודל, וחכמיה לא יכלו להיות עוד למופת לחכמי הגולה אשר ידעו כי נעלים הם עליהם בתורה וגדולה, על כן לא חשבום בלבם וגם בסמיכתם שמו תהלה, כאשר יתאונן רבי שלמה באגרתו המובאה במאמרנו על מצב ישיבת ארץ ישראל, ובתוך יתר דבריו יאמר: “כל רעיה בגדו בה להשמיץ כל נסמך בה”⁴⁵⁶. נפש הרמב”ם דאבה למראה המעציב הזה, ולבו הגה אימה פן עוד מעט וכלה גם השריד הקל הזה אשר כבר היה מוטל בספק, והסמיכה תאבד כלה. אך בכל זאת נחם את נפשו בתקוה כי לא יטוש ה' את עמו ולא ימחה משם כלה את רושם האומה, כאשר יאמר בספר המצות: “ואלו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מא”י —חלילה לאל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא למחות אותות האומה מכל וכל — ולא יהיה שם ב“ד, ולא יהי בחו”ל ב“ד הנסמך בארץ⁴⁵⁷, הנה חשבוננו זה לא יועיל לנו כלום, לפי שאין לחשב חדשים ולעבר שנים בחוצה לארץ וכו'”. אכן בכל בטחונו באלהיו לא חדל גם לחשוב מחשבות מה לעשות אם תוסיף קהלת ארץ ישראל לנפול עוד יותר ויעדרו ממנה לגמרי חכמים סמוכים, ויחפז עצות לחדש משפט הסמיכה כבראשונה.

אולם מגורת הרמב“ם באה. לא עברו מאה שנה, והנה מצא הרמב”ן בבואו לארץ ישראל אך שני אחים צבעים בירושלים ואליהם יאספו עד מנין ומתפללים בביתם בשבתות (אגרת הרמב"ן הנדפסה בספרו תורת האדם). למראה השממון החרוץ הזה הוזקק הרמב“ן לבקש לו פתרון אחר לשאלה הקשה על איזה יסוד אנו קובעים היום מועדינו, ומצא כי “מרפא הקושי הגדול הזה הוא שרבי הלל בנו של רבי יהודה הנשיא תקן חשבון העיבור, שהוא ע”ה ראה שיתבטלו המועדות מפני הפסד הסמיכה⁴⁵⁸) ועמד ותיקן החשבון, וקידש ועיבר בו חדשים ושנים עד שיבנה ביהמ”ק, ולפיכך הוא שבטלה הראיה⁴⁵⁹ לפי שאין לנו ב“ד הראוי לקבל עדות ולקדש על פיהם” (הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצות במקומו, ועיין בספר המלחמות איש מסכת ביצה).

מכל האמור עד כה נראה, כי לרגלי קורות הימים ויחוסם לעם בני ישראל הוזקקו הדורות לשנות דעותיהם על אודות אבן הפנה אשר קביעת המועדים נשענה עליה. רק אחאי משבּחא אשר חי בטרם קמו הקראים לחלוק על התלמוד, לא היה זקוק לכסות דבר במשאון, ויאמר בפה מלא כי לפנים בישראל היו כל הימים כשרים לראש השנה, ואחרי כן נפסלו אחדים מהם. רב האיי הראשון ורב סעדיה, אשר בימיהם כבר גברה כת הקראים, כבר היו אנוסים לבקש תחבולות לסתום פי צורריהם, להתלות באחד הקדמונים או לשום הדברים הלכה למשה מסיני. רבינו האיי האחרון — שהיה בבבל וראה את חכמי ארצו קובעים שנותיהם לעצמם (וכמו שאמר כן אחד מחכמי בבל באגרתו אשר כתב לבן מאיר) מבלי לכוון לבם לחשב מועדיהם על מנת שירצה נשיא החבורה בארץ ישראל — הסביר לעצמו הדבר, כי אחרי תיקון החשבון יד כל ישראל שוה בו. ורבי אביתר, שהיה בארץ ישראל ורצה לקיים גם בזמנו את המקרא: כי מציון תצא תורה, גזר אמר שכל בני הגולה צריכים לכוון לבם אל דעת הנשיא, אשר הוא היתד אשר יתלה עליו כל כבוד בית ישראל. הרמב“ם אשר בימיו עוד היו בארץ הקדש קבוצים שונים מישראל גדולים וקטנים, בשומו לו משפט חכמי ארץ ישראל לקו, יכול עוד לחרוץ משפט, שעל פיהם קביעת המועדים נחתכת; והרמב”ן אשר כבר מצא את הארץ בחרבנה לא מצא לו דרך אחרת כי אם להתלות באילן גדול, ברבי הלל הנשיא, ולומר עליו כי בתקנו את החשבון שבידינו נעשה כאלו קבע הוא בעצמו ובכבודו את כל המועדות עד ביאת הגואל.

ולכן אם יתאשרו דברינו בענין חשבון העיבור שקבל את צורתו האחרונה בראשית ימי פריחת המדעים אצל הערביים, אשר כן הוא לפי הנראה גם דעת בעל המכתב אשר יחסנוהו לאחד מחכמי בבל וכמו שכתבנו בפנים, הנה אז נצטרך לשנות מעט סברת הרמב"ן, ולומר כי אנו סומכים עתה לא על רבי הלל, שהיה אך המתחיל בהחשבון, כי אם על חכמי הדורות אשר קמו אחריו אשר השלימו בנינו, ואשר היו סמוכים גם הם, כי לא שבתה עוד הסמיכה בימיהם, ונוכל לקרוא עליהם אשר תקראו אותם — אשר תקראו אתם.

כל החכמים אשר הזכרנו דעותיהם חיו בארצות המזרח, במקומות אשר הקראים היו יושבים שם, וכמעט כולם היו להם דין ודברים עמהם, ולכן הוצרכו להזהר בדבריהם לבלתי תת מקום למינים לרדות, וכאשר אמרו כזאת מקצתם בפירוש. נשמעה נא עתה דברי חכם אחד אשר חי בארצות המערב בריחוק מקום מן הקראים, אשר היה יכול לדבר עם אחיו ככל אשר היה בלבבו. החכם הזה הוא רבי משנה הדרשן, אשר חי בצרפת בפרק אשר חי בו רבי אליהו אבי רבי אביתר בארץ הצבי, אשר כבר שמענו דעתו בדבר מדת החדש שהיתה אחרת אצל התנאים, גם ראינו את השתדלותו להתאים עמה את מולד יציאת מצרים לדברי חז“ל. המפרש למחזור כ”י המביא את דבריו כותב: “ורבי משה הדרשן היה אומר, אפילו משה ואפילו דוד לא עמדו במינוי זה של ז”ט תרמ“ב עד שבאו בני יששכר והבינו בו והכתוב מעיד בהם ובני יששכר יודעי בינה לעתים”. כרחוק מזרח ממערב, כן רחקו דברים אלה מדברי החכמים אשר אמרו, כי חשבון העיבור הלכה למשה מסיני, “כי משה רבינו למד את ישראל עקרו של סוד הזה” כלשון רב האיי. אם ננסה להפשיט מן המאמר הזה מעטה האגדה והמליצה אז תראה לנו כוונתו, כי חשבון העיבור איננו מעשה ידי נושאי דגל התורה הכתובה למשה בסיני, לא מעשה ידי נושאי משרת הנשיאות יוצאי ירך דוד המלך, כי אם פרי פעולת חכמי התכונה אשר בישראל המתאמרים בשם בני יששכר אשר היו לפי דברי האגדה בקיאים בחישוב תקופות ומולדות (עי' תרגום לדברי הימים א' י“ב ל”ב, בראשית רבה פ' ע“ב ובמדבר רבה פי”ג סימן י"ז), ואגדה אחרת תיחס לבני יששכר אלה גם חלוקת השעה לתתר“ף חלקים (אשר בימי המשנה והתוספתא אחרת היתה, עיין נספח ג' סימן 2): “אמר שמואל (ירחינאה) כשעלו בני יששכר לרקיע (כשעמדו על מהלך המאורות ברקיע השמים) קבעו תתר”ף חלקים לשעה שנאמר ובני יששכר יודעי בינה לעתים, עתים בגימטריא תתר”פ" (הקדמה לספר עברונות). את כל הדברים האלה נוכל לאמר בצדק על חכמי התכונה הראשונים אשר עמדו לישראל בארצות ערב.

אחרי אשר אספנו יחד את דברי קדמונינו בענין סוד העיבור כפי אשר עלו לפנינו בזכרוננו, אמרנו להשלים את השמועות בענין הזה מתוך ספרו של החכם הערבי אלבירוני שהזכרנוהו פעמים אחדות.

החכם המלומד הזה, אשר חי בארץ כואריזמי (הידועה היום בשם חיוא), כתב ספר נכבד בחשבון הזמנים אשר לעמים שונים וקרא את שמו אלאתאר אלבאקייה (עקבות הדורות שעברו), והוציאו לאור החכם E. Sachau (לפסיא 1878) ויתרגמו לשפת אנגליה בשם The chronology of ancient nations (לונדון 1879). בספר הזה, אשר כתבו מחברו בשנת ד“א תש”ס (יותר ממאה ועשרים שנה לפני כתוב רבי אברהם הנשיא את ספר העיבור, שהוא הספר הראשון בעברית שהגיע לידינו בענין הזה), הקדיש אלבירוני חלק גדול לחשבון העיבור אשר ליהודים, שהוא מורה אותו לכל פרטיו וחקותיו, וכל חשבונותיו מדוקדקים היטב. ראוי אפוא הדבר כי נשים לב לשמועות שהביא גם הוא בתולדות חשבון העבור.

אלבירוני בדברו על דבר חשבון היהודים בני כת הרבנים, יאמר עליהם שהם קובעים חדשיהם עפ“י המהלך האמצעי של שני המאורות בלי שים לב אם נראה הירח או לא, ויוסיף לאמר, שהם מודים בעצמם כי בראשונה בשובם ירושלימה (מגלות בבל?) היו מושיבים צופים בראשי ההרים להשגיח על הלבנה החדשה, והיו משיאים משואות ונותנים סימנים לאחיהם כי נראה הירח. אך אחר שקלקלו אויביהם הכותים, והשיאו משואות שלא בזמנם, והטעו בהן את ישראל, עד כי קרה לפעמים כשהיו כן, אז הוזקקו לפנות בדבר הזה אל החכמים אשר בדורם, והם הנהיגו אצלם החשבון תמורת הראיה. וסמכו בזה על נח שהיה מקדש את החדשים בשנת המבול על פי החשבון מפני שהיו השמים מכוסים בעבים. אחרי כן יאמר, כי חכמי החשבון התקינו להם מחזורים וגם למדום למצוא בחשבון מולד הלבנה וזמן הראותה, וכי בין זה לזה יעברו כ”ד שעות. פרטי הדברים האלה, כל אחד לעצמו, ידועים לנו, אך קבוצם יחד וחבורם בקשר סבה ומסובב חדשים המה לנו ולא נדע מקורם. אך נפלאים מהם הדברים הבאים אחרי כן: התקון הזה, יאמר, נעשה כמאתים שנה בקירוב לחשבון אלכס נדרוס (לשטרות). אכן לפני הזמן הזה היה מנהגם להשגיח על התקופות שהן ארבע עתות השנה, ולערוך אותן עם מולדות החדשים המכוונים להן. ואם מצאו שהמולד קדם לתקופה כשלשים יום, אז היו מעברים חדש אחד בשנה ההיא, ככה אם מצאו את מולד תמוז קודם לתקופתו כשלשים יום היו מעברים בשנה ההיא חדש תמוז והיו להם שני חדשים תמוז ותמוז. ובזאת עשו גם בשאר התקופות (בגוף הערבי צד 58 ובתרגום האנגלי צד 68).

הדברים האלה, שהיה זמן שהיו היהודים מעברים בו בכל ארבע עתות השנה הם מתמיהים באמת⁴⁶⁰ אם אמנם לא נעלם ממנו שמלבד עיבור אדר ואדר היו הבבליים מעברים גם אלול ואלול⁴⁶¹, גם מצאנו אצלם ניסן שני (עיין בספר אסטראנאמישעס אויס באבילאן להחכם עפפינג צד 5), אשר יעלה על זכרוננו הטעות שיחסו חז"ל לחזקיה שעיבר ניסן בניסן (פסחים נו.).

גם זמן התיקון שהוא כמאתים שנה לשטרות, חידוש הוא בעינינו ולא שמענוהו מפי איש עד כה. הזמן הזה מכוון עם ראשית ימי החשמונאים (כי כנודע מלכות יון בפני הבית ק"פ שנה). ואם אין השמועה הזאת נובעת מבאר חפרוה קראים, אשר מקצת מהם אומרים, כי שמעון בן שטח חידש את כל התורה שבעל פה בזמן ינאי המלך, כמו שכתב בעל דוד מרדכי, אולי יש לכוון הדברים אל דברי רס“ג שקביעת החדשים עפ”י הראיה היתה נהוגה רק לשעתה, כי “בני דורו וב”ד של אנטיגנוס איש סוכו התקינו דין ראיית הלבנה בחדושה להראות איך הוא העיון מעיד על אמתת החשבון" (מדברי הישראלי), “וכיון שראו כך חודש [אחר חדש] שנה אחר שנה נתברר להם שאין העיקר אלא החשבון ובטלו דברי החולקים” (מדברי רבנו חננאל), “ואח”כ חזרו לעמוד על עיקרן כמו שאמר הקב“ה למשה” (מדברי רה"ג). ואל זה תוכל לכוון השמועה של אלבירוני, כי בערך מאתים שנה לשטרות, לאחר אשר הוכיחו למדי כי חשבונם אמת, תקנו אותו לדורות.

אחרי הדברים האלה יוסיף אלבירוני לאמר: “ויש מן הרבנים אשר יכחישו את הדבר, כי העמידו צופים וכי העלו משואות וסימנים, ויאמרו כי סבה אחרת היתה לתקון החשבון, כי חכמי ישראל בדעתם כי סופם להזרות בארצות אחרי החרב הבית בשניה, דאגו פן תפול ביניהם מחלוקת בקביעת המועדים אם יסמכו על הראיה, לכן עמדו ותקנו להם החשבון הזה”. והוא מסיים דבריו ואומר: “והשתדל בו אליעזר בן פרוח, והזהיר אותם בשמירתו ופקד עליהם שמושו ופנותם אליו בכל מקום ובכל זמן. ובזאת לא תפול מחלקת ביניהם”. (שם, ובערבית: ואעתני בהא אליעזר בן פרוח ואמרונהם באלתזאמהר ואוצוהם באסתעמלאהא ואלרגוע אליהא חית כאנוא ואין כאנוא פלא יכון ביניהם אכתלאף).

הדברים האחרונים האלה נודעים לחכמים עוד לפני זה מתוך דברי הסופר הערבי מקריזי, אשר חי בזמן מאוחר במאה התשיעית למנין הישמעאלים ודבריו נדפסו על ידי החכם De Sacy בכרסטומטיא הערבית שלו, וכבר נתחבטו החכמים בשאלה, מי הוא אליעזר בן פרוח הנזכר בדבריו. החכם De Sacy ואחריו אידעלער (573, I) חשבו כי כוונת מקריזי לר“א בן הורקנוס בעל פרקי ר”א, והרמש“ט שיער בתחלה כי הכוונה לרבי אליעזר הסובר שבתשרי נברא העולם שהוא יסוד (!) חשבון העיבור (היונה צד 18), ולשתי ההשערות האלה הכנוי בן פרוח איננו מובן⁴⁶². אולם אחרי כן יוסיף עוד השערה אחרת שהכוונה לאנדרוזגאר בן זאדי פרוך הנזכר למעלה בנספח ו', כי אות חית החזקה של הערביים, שאינה נבדלת מן החית הרפה בהברתה כי אם ע”י נקודה בלבד, נהגו היהודים לכתוב ע"י אות כ' בעברית, ואולי שם הקדש של אנדאוזגאר היה אליעזר.

כמה דברי אמת נמצאו בשמועת אלבירוני וכמה יש בו מילידי הדמיון קשה להחליט בבירור. אגן את זאת הננו רואים מפורש, כי עוד בימים קדמונים התפשטה השמועה בעם אשר יחסה את תיקון חשבון המולדות לאליעזר בן פרוח. ואם אמנם ממרצת לשונו של אלבירוני נראה קצת כי חשבו לאחד מן הקדמונים, הנה אין הדבר נמנע כמו כן, כי כוונתו (או כוונת המקור אשר ממנו שאב דבריו) לומר, כי אליעזר בן פרוח השתדל ללמד ולהפיץ בישראל את החשבון אשר שם הראשונים נקרא עליו. ואחרי כי ספרי המשנה והתלמוד פתוחים לפנינו ולא נמצא בהם איש אשר נקרא בשם הזה, ולעומת זאת דברי ימי הדורות אשר במאות הראשונות למנין הישמעאלים לוטים וחתולים בערפל, הנה לא רחוק להאמין כי שרש דבר נמצא בשמועה הזאת, כי בקהל החכמים אשר נתנו לחשבון העיבור או לחשבון המולדות את תמונתו האחרונה ויפיצו ויפרסמו אותו בעם, נמצא גם חכם אחד ששמו אליעזר בן פרוח, ואשר נשאר ימים רבים בזכר העם כמיסד החשבון ומפרסמו. ואולי הוא, כהשערת רמש"ש, אנדוזגאר בן זאדי פרוך אשר אחרי שנותם את שמו מפרסית לעברית נעשה לאליעזר בן פרוח (השם פרוח אשר אליו הוסב אולי השם הפרסי פרוך נמצא גם במקרא מ“א ד' י”ח, ונפלא הדבר כי שם נקרא בשם הזה אחד מבני יששכר אשר שמתם האגדה לחכמי העיבור).

__________

נספח ט.    🔗

רשימת כל השנים מראשית האלף החמישי עד ראשית האלף השביעי

שתוספת תרמ"א חלקים או פחותה ממנה יכולה לגרום שינוי בקביעתן.

במשך העת הזאת (משנת ג“א תתקנ”ב שהיה מולדה רנ“ה חלקים לאחר חצות יום ב', עד שנת ו”א ח‘, שמולדה תפ"ה חלקים לאחר חצות יום ה’), נמצאו עשרים מולדות שחלו בפחות מתרמ"ב חלקים לאחר חצות היום, וגרמו שינוים בקביעת שבע ועשרים שנה, יש מן המולדות האלה הגורמים שינוים במועדים של שנה אחת (בר“ה ויו”כ וסכות של אותה השנה ופסח ושבועות בשנה שלפניה), ויש שכל אחד מהם גורם שינוים בשתי שנים (בכל המועדים של השנה האמצעית בפסח ושבועות שלפניה ור“ה יו”כ וסכות שלאחריה), השנים ששינויהן תלוים במולד אחד ערוכות בשורה אחת, ואצלן רשום המולד הזקן שהוליד את השנוים בהן. בצד כל שנה נמצאים שני סימני קביעה, הראשונה לפי חשבוננו, והשניה כפי מה שהיתה ראויה להיות לפי חשבון בן-מאיר.

אם נחלק את השנים האלה לפי סדר ימי השבוע שראשי השנים חלים בהם יראו לפנינו כסדר הזה:

מלואים    🔗

להבנת דברי המשיגים על בן מאיר.

כבר ראינו כמה פעמים כי בני מחלקתו של בן מאיר אמרו עליו, כי בתחלה הבדיל בין הימים הכשרים לקביעת ר“ה את יום ב' משאר הימים, ואחרי כן נתן משפט אחד לכולם. אחד ממשיגיו אומר בפה מלא: “חשבון אמר”ת הזכיר בו שני דרכים שסותרין זה את זה. בתחלה אמר נולד ניסן באג”ה ותשרי בגה“ז עד ו' שעות אין דוחין, אם לאחר ו' שעות דוחין אותו, ניסן בשבת ותשרי בשני עד ו' שעות ואמר”ת; חזר ואמר: כל תשרי שנולד בבגה“ז, בארבעת הימים, עד ו' שעות ואמר”ת אין דוחין אותו" (צד 81). הדברים האלה ברורים ומפורשים אך גם מתמיהים ומפליאים מאד, שאם כן איזה מקום היה למחלקת בשנות תרפ“ב—ד‘, שמולד זקן שלהן חל בשבת, שאפילו בן מאיר מודה בו שנדחה משש שעות? ולכן הרשיתי לעצמי לשנות את פני הדברים, ולומר כי לפי שיטת בן מאיר בתחלה יום ב’ נדחה משש שעות וגה”ז משש שעות ובמר“ת. גם בדברי המשיג השני הוזקקתי להכנס לפרצה דחוקה (צד 77—76 ע"ש בהערה) וגם לבקש טעם וסבה למה הבדיל בתחלה את יום ב' מיתר הימים (צד 29). אולם עתה אראה כי הדברים כאשר הם לפנינו מתפרשים בדרך יפה יותר. מן הרשימה אשר בנספח ט' (צד 158) אנו יודעים, כי מולד תשרי בשנת ד' תקמ”ד חל ביום שני תקב“א חלקים לאחר חצות. מה היה משפט השנה ההיא השוה בדינה לשנת תרפ”ד? הנקבעה ביום ג' לפי דרכי חשבוננו או ביום ב' לפי שיטת בן מאיר? או אולי לפי חשבון ברייתא דשמואל אשר לפיה חל מולד תשרי כמה שעות לפני חצות? או גם אז נפלגו בני ישראל לשני מחנות? כל הדברים האלה נעלמו ממנו, כאשר לא ידענו עוד לפני שנים מעטות כל מאומה על אדות המחלקת שבשנות תרפ“ב—תקפ”ד. אולם כפי שאני רואה מתוך שרידי דברי המשיגים קרוב בעיני לשער, כי בן מאיר היה אומר עליה שנקבעה בשני, או כי על כל פנים צריכה היתה להקבע בשני. ועוד כמה שנים לפני פרץ המחלקת בשנת תרפ“ב היה מפרסם ומגלה בקהל, כי לפי “דת קדמונים” וכפי “שלמד וירש מאבותיו” קביעתה חלה בשני, אף שמולדה היה לאחר חצות, מפני שאין יום שני נדחה אלא משש שעות ובמר”ת. על ימי נה“ז כפי הנראה לא דבר אז בן מאיר, כי לא בא אז להודיע את עיקרי שיטתו. ולכן בפרוץ המחלקת, באמור בן מאיר גלוי ומפורש, כי כל ארבעת הימים שוים אצלו לענין מולד זקן, שכולם אינם נדחים אלא משש שעות ובמר”ת, מצאו אנשי ריבו מקום לומר עליו, שסותר הוא דברי עצמו, שבתחלה (בטרם פרץ הריב) לא גזר דינו אלא על שני בלבד, ועתה הוא חוזר בו והוא מרחיבו על כל ימי בגה"ז.

גם את דברי המשיג השני, אשר בהשלימי אותם בראשונה הקדמתי ואמרתי כי במקצתם מלאתי החסרון רק כדי שלא להוציא הנייר חלק (צד 73), נוכל לתקן עתה בדרך פשוטה יותר, באופן כזה: “ושכתב ראש ישיבה: אבל אנו נסמכים על דברי חכמ' (=חכמינו), שאם ניסן באג”ה ותשרי בגה“ז אין דוחין אותו מיומו (אולי יתכן יותר להגיה מו' או מוי"ו כלומר משש שעות) [אלא] אם מולד תשרי בגה”ז רואין, אם נשתייר רביע יום חסר אמר“ת חלקים ביומו אין דוחין אותו, ואם חסר במר”ת דוחין אותו [ועוד לא הגענו לגבול], נודיע לפני ראש ישיבה כי זה הדבר של[א כמנהג שלנו אשר קבלנו אותו] מן הראשונים, ולא כמנהג שכתב [ראש ישיבה בתחלה שמסורת היא בידו מאבותיו] אם נולד ניסן בשבת [ותשרי בשני עד ו' שעות ואמר“ת אין דוחין, שהם] לא היו אומרים אלא על ניסן בשבת ועל תשרי בשני בלבד, ותשרי של שנה השלישית, היא שנת רל”ה לשטרות, מולדו ביום שבת שש שעות רל“ז חלקים, ולא בשני בשבת הוא נולד, ואינו בכלל אמר”ת במר“ת” (צד 76). המשיג אומר לבן מאיר: זה שאתה מוסיף אמר“ת בימי גה”ז, לא זו בלבד שהיא כנגד מנהג בני בבל, אלא אף זו, שאינו מסכים עם הדברים שאתה אומר עליהם שקבלתם מרבותיך, כי אפילו לדבריך הם לא אמרו כזאת אלא על יום ב‘, ואתה דן גזרה שוה מעצמך ומוסיף אמר“ת גם על גה”ז. ולכן בין כך ובין כך משפט ר“ה של שנת תרפ”ד להדחות לשני, כי מולדו חל בשבת, שאינו בכלל אמר“ת במר”ת. ולבלתי יחשוב בן מאיר כי המשיג מודה לו עכ“פ בשני, שאינו נדחה אלא משש שעות ובמר”ת, הוא מוסיף ואומר: " כשאנו מחשבין את חשבון אמר“ת במר”ת על ניסן בשבת ועל תשרי בשני אין אנו מוצאין את החשבון שהוא נכון עליהם (צ"ל עליו, או מלת עליהם מוסבה על הימים, כלומר: החשבון שיהיה מכוון לשבת בניסן ולתשרי בשני)". והוא מביא ראיה מארבעה שערים, שיום ב’ נדחה משש שעות ובמוצאי עיבור גם מט“ו תקפ”ט. וחותם דבריו: “הרי למדנו שאפילו על יום שני (שאתה נשען בו על קבלה שבידך) לא יכון חשבון אמר”ת במר“ת וכל שכן על גה”ז (שאתה מוסיף מדעתך) שלא יכון". וכל הדברים ברורים ואין עוד כל מקום לקושי שנתקשיתי בהערתי שם.

והנה כבר שיערנו כי חתימת חשבון העיבור שלנו היתה בערך סוף המחצית הראשונה למאה הששית, כי אלו נעשתה קודם לכן היה בן מאיר מסתייע ממחלקת שהיתה צריכה לפרוץ גם בשנות תצ“ט, תק”ג ותקמ“ד (צד 30 בהערה). והנה לפי השערתי עתה נראה, כי בן מאיר באמרו: “תשרי בשני” רומז באמת לקביעת שנת תקמ”ד. אולם בכ“ז לא נוכל להקדים את הזמן הזה, כי אלו היה חשבון מולדותנו נהוג מקודם היה לו לבן מאיר להזכיר גם ימי ג”ה המכוונים לשנות תצ“ט ותק”ג (ואלו הוסיף לחזור עד שנת שנ"ט היה מוצא דוגמא גם ליום ז'), וכן נראה גם מדברי רב אחאי, אם הטיבונו לדקדק בהם, שביומיו (ברבע הראשון למאה הששית) “לא היו חכמים בקיאין בחשבון תולדות לבנה ובדקדוקי סוד העיבור” (צד 141); ובצרפנו לזה דברי ברייתא דשמואל היינו יכולים לצמצם קביעת החשבון שלנו בגבול צד, בין שנת תקל“ו שמולדה, לפי הברייתא הזאת, מוקדם למולדנו יותר משלש שעות, ובין שנת תקמ”ד, שמולדה כפי הנראה כבר היה מסכים עם חשבוננו, ולא היה בו מקום למחלקת אל מטעם תוספת אמר“ת. אולם לדעתי קרוב יותר לשער כי בקביעת שנת תקמ”ר לא היתה מחלקת למעשה, שהיתה צריכה להשאיר רושם מפורש יותר בדברי בעלי הריב, כי אם מחלקת עיונית, שיצאה מחשבון קביעת השנים למפרע, ולא היתה ידועה כי אם ליחידי סגולה, ואפשר היה להראות בה פנים לכאן ולכאן. חשבון העיבור שלנו, שכל אבני פנתו לקוחות משיעורי תלמי שנודעו למיסדים מספרו שנעתק בימיהם לערבית (מלבד סדר גו“ח אדז”ט או עיקרה של “תקופת רב אדא” שחשבונה “דבר למבט” חכמי ערב הראשונים, או עם העיון של ברייתא דשמואל, אשר אולי אליה יכוון הנשיא באמרו שהיא “קרואה (גם) על שמו” של רב אדא, כמו שנראה ג“כ על שם ר”א בן הורקונוס, עיין צד 173, 163, 131) נגמר לפי דעתי אחר שנת תקמ“ר, אולי במשך מחזור ר”ם שהתחיל בשנת תקמ“ב. חכמי בבל המונים את השנים מתשרי בחשבם ממולד תלמי למפרע עד תחלת בריאתו של עולם, ובעתיקם אותו על מקום ישיבתם, קבעו את מולד תשרי במספר שלם ומכוון וי”ד, ויצא להם מולד ניסן שקדם לו ד“ט תרמ”ב; אבל חכמי א“י המתחילים את השנים מניסן, בהתיקם את מולד תלמי אל ירושלים ובחשבם אותו למפרע עד ניסן של בריאה, מצאו מולדו במספר שלם ד”ט, אך נלחצו להרכין ראשם לפני חכמי בבל שהיו גדולים מהם בחכמה ובמנין ולקבל את חשבון מולדותיהם. בעת חוסר החשבון לא היה בדבר כל נפקר מינא לדינא, כי לא היה אז מולד תשרי שחל לאחר הצגת בפחות מבמר“ת. אולם כאשר חשבו חכמי א”י את קביעת השנים עד ראש המחזור למפרע, פגשו בשנת תקמ“ד אשר לפי חשבון המולדות מן וי”ד זקוקה היתה להדחות, ולפי דעתם ראויה היתה להקבע ביום מולדה, כי מולדה לא נעשת עוד זקן בארצם, (ואולי באמת נקבעה שנת תקמ“ד בשני ע”פ עיון ברייתא דשמואל שלפיהו חל המולד קודם חצות, ולפ"ז היתה קבלת בן מאיר נכונה אבל לא מטעמיה), וירשמוה להם לזכרון וגם מסרוה מאבות לבנים, ואל הקבלה הזאת רמז בן מאיר באמרו בתחלה, כי תשרי בשני אינו נדחה אלא משש שעות ובמר“ת, ועל פיה דן משפט קביעת שנות תרפ”ב—ד' וגם משפט ימי בגה“ז בכלל. סמך להשערה זו מצאנו בעגול דרב נחשון גאון, אשר כפי מה שהעליתי מתוך דברי הישראלי התחיל משנת דתקמ”ב (עיין צד 114 בהערה).

אוסיף עוד ביאור ותיקון גם לקטיעה א' שבסימן V. שם יאמר המשיג: “ושאמר בו אמ[ר”ת] ביומו במר“ת למחר אין לו עיקר מדברי חכמים, ואף מי [שבדאו מלבו] וכתבו לא היה יודע בסוד העיבור בין ימינו לשמאלו. [וכמו שטעה באמרו ניסן] באג”ה ותשרי בגה“ז עד שש שעות אין דוחין א[ותו לאחר שש שעות] דוחין אותו ולא השיב אל לבו כי בהולד [ניסן בג' שעות בכל ימי אג”ה] יהיה כנגדו (מע) [מולד תשרי] לא[חר ז' שעות ביום בכל ימי גה“ז, כך] א[ינו מבין דברי חכמים, שאמרו כל תשרי שיש בו עיבור ונולד עד תצ”א חלקים משעה] תשיעית ביום ששי וכו‘" (צד 79). המשיג מראה את חסרון ידיעתו של בן מאיר, ואומר, כי מלבד מה שטעה בכלל (גם בטרם הוסיפו במר“ת על ימי גה”ז, ולכן הזכיר פה המשיג רק שש שעות בלבד) בהרכיבו יחד מול ניסן ותשרי, שהוא דבר הסותר א"ע, וכאשר יוכיח ברחבה יותר בקטיעה ב’ משורה י“א והלאה (ופה יפקוד עליו עונו זה אך בדרך “אגב ארחך לבעל דבבך אשתמע”) כן לא ירד לעומקם של ארבעה שערים, שכולם מוכיחים, שכל ארבעת הימים נדחים משש שעות. והוא מתחיל מן השער הראשון ומוכיחו לו, כי אף שלא נזכר בו דבר זה מפורש הנה אם נעמוד על טעמן של דברים, נמצא שימי גה”ז נדחים משש שעות. ונראים הדברים, כי עבר המשיג גם על שלשת השערים האחרים, להוכיח כי נזכרו בהם כל ימי בגה"ז ודחייתם משש שעות, בפירוש או מדיוק, כי כן דרך המשיג הזה להכניס עצמו בפרטים ולהרחיב הדבור בהם, כאדם האוהב להתגדר במלאכתו, וכאשר העירותי כבר. והרהורי לבו אלה מבצבצים ועולים (מדעת או שלא מדעת) גם מקטיעה ג', באמרו: “ואם הוא כדבריו למה לישראל חכמים וראשים לחשב מולד לבנה ולקבוע מרחשון וכסלו כפי המצאו על פי החוקות אשר קבלנו מן הנביאים?” (צד 87).