רקע
משה ליב לילינבלום
על דבר חקירת קדמוניות: מכתב אל המו"ל "השחר"

אדון נכבד! במשפטך בהשחר חוברת תשיעית (לשנה ד') על ס' “בית המדרש” להד“ר יעללינעק זכרת את ריב משכילי רוסיא המבקשים חיים וירגנו תמיד על אלה, אשר יבלו ימיהם בדרישות וחקירות עד עת הקליר והפיטנים כו' וכל ספרי הקדמונים. לפי דבריך שתי סבות לדבר זה, א) מפני שהם שונאים את התלמוד שאינם מבינים ערכו הרם, ולא למדו אותו אלא בעל־כרחם ויבלו ימי עלומיהם בו ללא תועלת, ב) מפני שידיעתם לא נתבשלה עוד כראוי ואינם יודעים לערוך את התועלת היוצאת מדרישת הקדמוניות להחכמה בכלל, לפיכך נחשבו בעיניהם הקדמוניות לכלי אין חפץ בו, אף־על־פי שעמי אירופא והבריטאנים בראשם מפזרים כסף רב ומבלים ימים הרבה על חפירת מטמונים, להוציא מצבות ושרידי קדומים ממעבה האדמה. הואיל וכפי שמכירים בי קוראי דברי “בהמליץ ובהשחר” וכפי שהעיר עלי אוטאריטעט אחד1 (שאולי לא היה ולא נברא, אלא משל היה בפי מחרפי, ואפילו היה ונברא איננו חושש לו) הריני שייך לאלה המבקשים חיים ומרננים על הקדמוניות נמצאתי מחויב להודיע, שלא הסבות שחשבת אתה הן־הן הגורמות לסופרים אחרים ברוסיא לצעוק על הקדמוניות, אבל סבה אחרת יש לדבר הזה, סבה שיסודה בתנאי המקום והזמן, ואם בזמן הבא תסור הסבה יסור גם המסובב, וגם סופרי ישראל שברוסיא יסכימו לערוך את הקדמוניות כערכן באמת. אין אנחנו בני ישראל יושבי רוסיא כאחינו בארצות הנאורות: שם כל גמול מחלב ידבר בשפת מדינתו וכל אב ואב יודע שהוא חייב לדאוג בעד בנו למצבו הגשמי, וכל אב ואב מכין את בנו לפרנסת עצמו, אשר ללמודים – ללמודים, אשר לסוחרים – לסוחרים, ואשר למלאכה – למלאכה. אנחנו אין דרכנו כן: בהגמלנו משדי אמותינו נדבר שפת עלגים, שאין איש אשר לא מאחינו יושבי ארצנו מבין אותה, ודרך אחד לרוב בני ארצנו: מסינר האם אל החדר, מן החדר אל הישיבה ומן הישיבה אל תחת החופה, לבד הסוחרים הגדולים ובעלי־המלאכה הפחותים הנוטים מדרך זה. נער עברי בן שמונה־עשרה שנה על־פי־רוב הוא פרא אדם ממש לכל הלכותיו: שפת מדינתו אינו יודע ואם יודע הוא אותה – אינו יודע אלא מלים מקוטעים שהוא מבטא באופן זר. כל ידיעה וכל מלאכה המחיה את בעליה זרה לו ובפראותו הזו הוא לוקח רחים על צוארו ומוליד בנים שאין לאל ידו לפרנסם. חלק גדול מן החטא הזה תלוי בצואר ספרותנו. ספרותנו החדשה, לדעתי, היא יותר ספרות הנבראה לטובת צעירי הימים מאשר לטובת העם בכלל. וגם אחד הסופרים הזקנים, ה' צוויפֿעל, אמר לי שכל עיקרה של ספרותנו אינה אלא “לצודד עכברים קטנים”. ובאמת כן הוא, שהרי הבאים בימים (מלבד הסופרים עצמם) קוראים בספרים העברים החדשים אך מעט מאד, ואל פי רוב יקראום הנערים האמונים על התלמוד, שרובם ככולם מבינים שפת־עבר. אך תחת שיבינו הנערים הקוראים כי ערומים הם, כי רעבים ואמללים יהיו בימים הבאים מאין בידם לא חכמה ולא מלאכה, הנה הם מחליפים חקירות בחקירות והיו בידיהם פלפולי בכורי העתים וכרמי החמד תחת פלפולי המהרש”א. בני הנערים קוראים בספרים החדשים וממלאים את מוחם בבאורי מקראות ובחקירות קדמוניות, בשירים ריקים, בהתפעלות רוחנית ובהתרגשות הדמיון וכה הם מבלים גם את שנות עלומיהם ללא תועלת לעצמם לימים הבאים! כמה חללי ההשכלה כאלה יש ברוסיא! לאלפים תמנום ועוד תמצאו יותר! אילו היו בנו סופרים הנוגעים בחיים די צרכם – היו בני הנעורים מתבוננים על עצמם בעוד מועד; אבל עכשו, שגם מוח בני הנעורים דורשי השכלה אינו מלא אלא דברים מפשטים ונאצלים – הרי אין השכלתם מפריעה אותם כלל מבטלתם, מנשואיהם שהם בוסר ומעניותם הבאה בעקבות בטלתם ונשואי בוסר שלהם! נער משכיל הוא כאן, ולבו אינו כלל אתו בעולם הצרכים, אבל בעילם הפאעזיע והפילאלאגיע או הטהעאלאגיע, ורב לו חלקו אם הוא זוכה להכחיש במציאות השדים ובקדושת הזהר, לכתוב שיר במשקל ולהודיע בשורה בשמו באחד מה“ע, ועד שהוא עומד וחולם, צופה בין כוכבים וקורא הערות שונות – הנה הימים חשים, והוא נושא אשה, צריך לפרנסה ואין לו ואובד בעניו! הרבה מסופרי רוסיא המבקשים חיים יודעים את ערך התלמוד, טובו ויפיו גם חסרונותיו, אף־על־פי שעוד לא התעורר אחד הסופרים הישנים המעריצים את התלמוד, לכתוב ספר על חלק המשפטים או על החלק המוסרי שבו, ולא את התלמוד המה, הסופרים, שונאים, אלא את המשא ומתן המפשט שאין תועלת יוצאה ממנו לבני הנעורים הקוראים. ומובטחני בכל הסופרים המבקשים חיים, שהם מזכירים שם ר' יצחק בער לעווינזאָהן ושם ד”ר רובין ביראת הכבוד, אף על פי שגם הם בכלל חוקרי תלמוד וקדמוניות יתחשבו, אבל מאמריהם הכתובים בחקירת התלמוד והקדמוניות מביאים תועלת רבה אין לשער ערכה, והלואי שהיו בנו עוד עשרה חוקרים כמוהם! רשות להבריטאַנים לעסוק בקדמוניות, מפני שהעם הבריטאני יודע כבר חיים והרבה הרבה סופרים יש לו העוסקים בכל דבר חכמה, מלאכת מחשבת ורפואה, מלבד שירים וראמאנים אין מספר, ובין מאה סופרים, ששבעים או יותר מהם עוסקים בכל ענפי החיים, מדוע לא ימצאו שלשים חוקרי קדמוניות החפצים לעבוד לטובת ההיסטוריה ולטובת החכמה? אבל אנו, בני־ישראל יושבי רוסיא, מה העבודה הזאת לנו? האם בכל ספרותנו וחיי עמנו לא יחסרו לנו אלא קדמוניות ופילאָלאָגיאַ? היש לנו סופרים בשאר ענפי החכמה והחיים, בעת שאנו עוסקים בקדמוניות? הלא כמעט כל סופרינו אינם אלא או חיקרי2 קדמוניות, או טעאלאגים או פילאלאגים! בכל מקום אשר נפנה נמצא רק קדמוניות, באורים, כללי דקדוק, ויכוחים פילוסופיים ושירים ריקים, ובין המון הסופרים שיש אתנו לא נמצא אלא אנשים מספר הנוגעים בחיים. בעוד שהאחרונים האלה הם־הם הנחוצים לנו מפני שאין עמנו יודע עוד כלל מה הם החיים! העת היא עתה לסופרים לעסוק בחקירות כאלה שהן מביאות תועלת להחכמה וההיסטוריה בכלל, בשעה שרוב העם חי בשמים וצריכים אנו להורידהו משמים ארצה, לעוררהו לתחיה ולהרגשה? רוב בני העם צריכים ללחם, להרגשת החיים, לידיעת הצרכיים – ורובא דרובא של סופרינו שוכחים את האמללים החיים האלה ודואגים בעד החכמה וההיסטוריה, והספרות הנאצלת והמפשטות. אם ישתנו עלינו העתים לטובה וגם בני עמנו שברוסיא ידעו שחייבים הם לחיות בארץ, והרבה מן הסופרים יעסקו בכל ענפי החכמות והחיים – אז נדע גם אנחנו להוקיר את הקדמוניות ודורשיהם, ועד העת ההיא הרי אנו רשאים לחשבם כמזמרי שירות ערבות ומנגינות מרוממות את הנפש באזני רעבים ללחם.



  1. השחר שנה ד' חוברת תשיעית צד 453.  ↩

  2. “חקרי קדמוניות” – כך במקור (הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות