רקע
בנימין זאב הרצל
כתבי הרצל

 

מבוא    🔗

הספר הזה, על שני כרכיו, שקראנו לו בשם “בפני עם ועולם”, מכונסים בו כתביו של הרצל כדַבָּר הציונוּת, בוויכוח הציבורי עם ידידים ומתנגדים, עם ציונים ולא־ציונים, עם יהודים ולא־יהודים. ב“מדינת היהודים” (ובמידת־מה עוד לפני כן ב“גיטו החדש”) ניסח הרצל את דעותיו על בעיית היהודים ופתרונה; ב“אלטנוילנד” תיאר בשלל צבעים את תקומתם של העם והארץ לפי תוכנית זו; איגרותיו של הרצל – בהן פנה, כפי שרשם בעצמו, אל רצון המוּענים, כדי לעורר אותם לפעולה המשותפת; היומן, ספר־המסע הנפלא דרך ההרפתקה הציונית על כל אירועיה החיצוניים והפנימיים, מראה את הרצל בעבודה היום־יומית למען הציונוּת; הכתבים הספרותיים משקפים את השקפותיו הכלליות של הרצל על העולם. ואילו הספר שלפנינו מקבץ את דבריו של המדינאי ומנהיג־העם בפני העם והעולם. הוא איננו איפוא ספר תיאורטי, ספר המכוּון להסביר שיטתית את תורתו של הרצל ואת האמצעים לביצועה. הוא מכיל דברים שנכתבו ונאמרו בכל צורות הכתיבה והדיבוּר, בפגישה עם הקהל, עם קהל של רבים ושל מעטים, כפנייה, כקריאת התעוררוּת, כדברי הסבר, כתגובה על דברים של אחרים, שנאמרו גם הם בכתב או בעל־פה. הם אינם איפוא פרי עבודתו של הוגה־דעות, המבקש בראש וראשונה להבהיר דברים לעצמו, אלא תגובות שהשעה גרמה אותן.

מן התכונה הזאת נובעות מגרעותיהם וגם מעלותיהם של הכתבים האלה. המגרעות נראות לעין מיד: אין זה ספר מתוכנן מתחילתו ועד סופו; אין כאן הסבר התורה הציונית לפי מבנה הגיוני וסדר מחושב של פרקים וסעיפים וסעיפי־משנה; אין אחידות בין החלקים השונים, ויש אפילו סתירות מסוימות בין דברים שנכתבו או נאמרו בזמנים שונים. גם הצורה החיצונית של החומר אינה אחידה: יש כאן מאמרים שנכתבו בהקפדה, עם כל אמנות הניסוח והליטוש הסיגנוני של הרצל, ובצדם רשימות חטופות, שנכתבו כתגובה מהירה; יש נאומים שהוכנו במחשבה רבה, וכל משפט בהם יש לו כוונה מחושבת, בתכנון ולעיתים קרובות אפילו בהתייעצות עם אחרים; ובצדם נאומים מאוּלתרים ונאומי־תשובה לדברי נואמים בוויכוח; על־יד דברי־עיון מעמיקים עומדות הערות קלות לשעה, ולאו דווקא על התורה הציונית או בעיות המדיניוּת, אלא על ענייני נוהל ושיגרה בחיים הפרלמנטאריים של התנועה הציונית. אך המגרעות האלה הן במידה מרובה גם מעלותיו של הספר המקובץ הזה, הן המשוות לו את חיוּניוּתוֹ. לפנינו תעוּדות על התפתחותו של הרצל כציוני בכל הבחינות: בהגות ובפעוּלה המדינית, בהסברה לפנים ולחוץ באירגון התנועה וההסתדרות הציונית וביצירת מוסדותיהן הכספיים. דברי הרצל במגע עם הציבור כציבור (לא עם יחידים) מכונסים כאן, כביטוי חי, אוּלי אפשר לומר אֶכּסיסטנציאלי, של הסופר בהתפתחותו למנהיג ציוני ובפעולתו כנשיא ההסתדרות הציונית ובא־כוחה.

הספר פּּותח במאמר על “פתרונה של שאלת היהודים”, תמצית של “מדינת־היהודים”, שהופיעה כחודש ימים לפני הספר עצמו ב“ג’וּאִיש כרוֹניקל” בלונדון. במאמר הזה שומעים אנו בפעם הראשונה את נושא ה“פוּגה” הגדולה, המתפתחת בכל שאר הקטעים שלפנינו בשינוּיי צורה ודגש: מהות בעיית־היהודים ודרך פתרונה על־ידי הקמת מדינת־היהודים. בכרך הראשון ניתנת התפּתחות זו מצעדיו הראשונים של הרצל כסופר בדרכו אל הקהל – כנואם, כתעמלן, כמארגן ומנהיג וכמדינאי מתהווה – עד לגיבוש תוכניתו המדינית בדרישת הצ’ארטר לארץ־ישראל. אנו רואים בו את הופעותיו הראשונות של הרצל לפני חוגים שונים של יהודים בווינה ובלונדון, את פגישתו עם המוני העם, את פולמוסו עם מתנגדים מבפנים ומבחוץ, את יצירת השבועון “די ואֶלט” כביטאון גאה וגלוי־לב לתנוּעה הציונית המתהווה, את הרצל כנשיא הקונגרס הציוני הראשון והקונגרס השני, את מתכנן התוכנית של באנק לאוּמי להתיישבות ואת נסיעתו לארץ־ישראל כבא־כוח ההסתדרות הציונית.

אם הכרך הראשון מצטיין בהתפתחות רעיונית מתמדת, בדרך עלייתו של הרצל למנהיג מוכר בתנועת הציונית ובעם היהודי, הרי באה בכרך השני לידי ביטוי הבעייתיוּת של התנועה הציונית הצעירה ומנהיגה הצעיר־המזדקן־מהר. מתברר כי הדרך אל המטרה איננה כל־כך קצרה וישירה, כפי שתיאר לעצמו הרצל בתחילה. אירגון התנוּעה הציונית מתרחב ומשתפר, אך בו בזמן עולים גם הקשיים בדרכה המדינית ומחריפות הבעיות. ארבעת הקונגרסים הציוניים, שדברי הרצל בהם תופסים מקום נרחב בכרך השני הזה, מראים את הדרך הזאת בעליל: הקונגרס השלישי, שבו הביא הרצל בפעם הראשונה לפני הנציגות הרשמית של התנועה הציונית את תוכנית הצ’ארטר; הקונגרס הרביעי בלונדון, שבו פנה הרצל באופן חגיגי אל הציבור באנגליה; הקונגרס החמישי,עם ייסוד “הקרן הקיימת לישראל” וההתגבשות הראשונה של אופּוזיציה נגד הרצל ב“סיעה הדמוֹקראטית”; הקונגרס השישי, עם ההתנגשות החריפה מסביב לתוכנית ההתיישבות באפריקה המזרחית. פגישתו של הרצל עם התנועה הציונית מתפתחת כאן להתנגשות טראגית בין המנהיג, שמאחוריו עומדים המוני העם בכל אמונתם, ובין נציגות העם, ובוויכוח נוקב נחשפים היסודות של התורה הציונית ושל גישתו של הרצל אל עיקרי הציונוּת ואל בעיותיה החולפות בחתירתה אל מטרתה. כאן ממלאים הדיוּנים בישיבות של הוועד הפועל הציוני, המתפרסמים רוּבם בפעם הראשונה, תפקיד מכריע, והם משלימים את ידיעתנוּ בדבר יחסו של הרצל אל בעיות העם היהודי בתהליך התקומה.

שני הכרכים מסתיימים בדברי הרצל, שהם כמעט זהים, אם כי נאמרו או נכתבו בשלבים שונים בהתפתחותו: הראשונים בשנת 1899, באמצע דרכו הציונית, והשני במאי 1904, כחודשיים לפני מותו. בשניהם הוא מסתייג מתפיסה לאומית מוגבלת, שוֹביניסטית ולאוּמנית, בשניהם הוא מדגיש את הקשר העמוק בין לאוּמיות צרופה ובין אהדת האנושות, בשניהם הוא מביע את אמונתו בציונוּת כאידיאל שאין לו סוף, שיש לשאוף להגשמתו גם אחרי הקמת מדינת־היהודים.

*

אין כאן המקום לתאר את תורתו של הרצל בפשטותה הגאונית ובהתפתחותה והסתעפותה לענפים וענפי־ענפים. הקורא ימצא רמזים לכך בכל עמוד של הספר, ומפי הרצל עצמו. כאן נוכל לשרטט רק קווים אחדים, שבכוחם אולי לסייע להבנת הדברים.

תורתו של הרצל אינה תורה לאומית־רומאנטית, אפשר אולי לומר אפילו שהיא תורה אנטי־רומאנטית. אין בה תיאור של היהדות ועברה ברוח הרומאנטיקה, אין בה תיאור העתיד באור ובצליל של רומאנטיקה, אין רומאנטיזאציה של הגזע, של הדם, כפי שהיתה נהוגה בחוגים ציוניים מסויימים אחר־כך, ולא של ההיסטוריה או של הפולקלור היהודיים. קיימת אמנם ומתגברת במשך השנים אהבה עמוקה לכל תופעותיה החיוּביות של היהדות והבנה עמוקה גם לגילוייה השליליים; אבל דרך הראייה של בעיית־היהודים היא ריאליסטית לחלוטין, וריאליסטית היא גם ההצעה לפתרונה. בעיית יהודים לא נפתרה, לדעתו של הרצל – העומדת בניגוד לדעת רוב בני־דורו – על־ידי האֶמנציפּאציה; להפך, היא החריפה בעקבותיה. שנאת־היהודים עדיין קיימת ומתגלה בצורותיה השונות; היא מושרשת עמוק בעם. מטעם זה היא גם לא תיעלם מן העולם בזמן הקרוב, ולהפך: על־ידי התגברות הלאומיות בעמים ועל־ידי ההתחרוּת הכלכלית, ההולכת ומחריפה ביחוד במקצועות החופשיים ובמעמד הבינוני, שרוב היהודים משתייכים אליו מתוך גורמים היסטוריים, תלך שנאת היהודים ותתגבר. לעומת שנאת־היהודים המחודשת הזאת, שמצאה את ביטויה החדש בתנועת האנטישמיוּת, אין עוד היהודים המודרניים, כמו בתקופת הגיטו, מאוחדים כגוף לאומי־דתי; הם שוחררו כיחידים, וכיחידים הם עומדים עתה מול האיבה של הסביבה. מבודדים מבחינה חברתית, שנוּאים כמתחרים כלכליים מעוּלים, הרי הם חסרי־מולדת גם במקומות שבהם הם יושבים זה מאות שנים, מפני שהסביבה איננה מכירה בהשתייכותם אליה. הם נמצאים על־ידי כך מבחינה כלכלית ונפשית במצב מיוחד של מצוקה. זוהי “מצוקת־היהודים”. עם התגברוּת האנטישמיוּת תגבר, בדרך הטבע, גם מצוקת־היהודים הפיסית והנפשית. מצב הדברים הזה מן ההכרח שיביא לידי שואה בשביל היהדוּת, אם לא תימצא בעוד זמן דרך קיצונית להצלה. העזרה הזאת לא תוכל להינתן על בסיס פילאנטרופּי; שכן בעיית היהודים איננה בעייה סוציאלית או דתית גרידא, אם כי היא מתלבשת בגוונים האלה ובאחרים. היא בעייה לאוּמית: אנחנו עם אחד, ועלינו לפעול כעם אחד. כבעייה לאומית אפשר לפתור אותה רק באמצעיה של המדיניוּת. רק על־ידי זה שהיהודים יתלכדוּ מחדש כעם, ויקימו מחדש את חייהם כעם על בסיס טריטוריאלי בריא, יכולים הם להציל את עצמם מתוך המצב הקשה שבו הם שרויים. הלחץ המופעל על היהודים עלול להביא לידי חורבנם; אולם אם יתקינו את הדרכים והאמצעים הנכונים, עשוי הוא גם להשתחרר ככוח פורה רב־עוצמה. מטרת דברי־ההסבר של הרצל ומטרת כל פעולתו המעשית היתה ליצור את האירגון, שיהפוך את הקללה של שנאת־היהודים ומצוקת־היהודים לברכה, למקור של כוח בשביל תקומתו של עם ישראל.

אירגון – זוהי משום כך מלת־הקסם בכל פעולתו של הרצל. אירגונה של התנועה הציונית, שבה ראה את חלוץ העם ואת ביאוּת־כוחו, היה גם המפעל הראשון ואולי ורב־התוצאות ביותר. כינוס הקונגרס הציוני הראשון באוגוסט 1897; יצירת ההסתדרוּת הציונית העולמית עם תוכניתה, תוכנית באזל, שנוסחה מבוסס לחלוטין על ניסוחים, שהשתמש בהם הרצל עוד לפני הקונגרס הציוני ובפתיחתו; וכן יצירת מוסדות־ביצוּע, כגון הבאנק “אוצר התיישבות היהודים” עם חברת־הבת שלו, באנק אנגלו־פלשתינה, והקרן הקיימת לישראל, בשנים המעטות שניתנו לו לפעוּלה, היו מאורע היסטורי מכריע לא רק בתנוּעה הציונית1, שנעשתה על־ידי כך תנועה לאומית־מדינית בעלת כושר־פעוּלה. פעולת האירגון, שהתחילה עם כינוס הקונגרס הציוני הראשון, היתה מרחיקה־לכת הרבה יותר. העם היהודי, שליכודו החברתי נתרופף בעקבות החלשת שלטון התורה על העם וכניסתם של היהודים כאזרחים שווי־זכויות (לפחות מבחינה פורמאלית) לתוך חיי העמים, חסר היה כל קשר אירגוני. יסוד ה“אליאנס איזראֶליט” ב־1860 היה מעין נסיון לתקן את החסר הזה, אך נכשל בהתנגשוּת עם הפּאטריוטיזמים החדשים של היהודים, שנעשו זה־עתה אזרחים מלאי־זכוּיות בארצותיהם. הקונגרס הציוני הניח את היסוד לאירגון כלל־יהודי בצורה חופשית, דמוקראטית־פּארלאמנטארית, בניגוד לצורת השלטון של נכבדים, שהיתה נהוגה במוסדות היהודיים. צורת האירגון של הקונגרס הציוני וההסתדרוּת הציונית, שהונהגה על־ידי הרצל, הועברה לשטחי פעולה כלל־יהודיים רבים, וגם לשטח של האירגון הארצי בקרב יהודי התפוצות. כל ההתארגנוּת היהודית מאז ועד זמננו, בתפוצות הגולה ובחיים הממלכתיים בארץ, התפּתחה בכוח הדחיפה שנתן הקונגרס הציוני הראשון. אין לתאר את ההיאבקוּת של העם היהודי עם מתנגדים ושונאים ואת פעולת היצירה בארץ ובתפוצות במשך שני הדורות האחרונים בלי הכוח האירגוני העצום, שהשתחרר עם הדחיפה הראשונה הזאת, כהמשך לה וכתגובה עליה.

הרצל התכוון במאמץ האירגוני הזה בראש וראשונה ליצור כוח – כוח מוסרי, מדיני וכספי – למען השגת מטרתו הפוליטית. ככל האישים הגדולים – והגיוניותו של הגאון דומה בפשטותה ובישרוּת־דרכה לזו של הילד, שהמבוגרים נוהגים לזלזל בה מתוך פּקחוּת של בעלי־נסיון מאוכזבים – תיאר לעצמו הרצל את הדרך המדינית למטרה בפשטוּת יתירה, והוּא תמה על תגובת בני־דורו, שלא חפצו ולא יכלוּ להבין את הגיוניוּתן של הצעותיו. תפיסתו המדינית־הכספית שלו היתה מבוססת על תיקונן המשולב של שלוש מצוקות: מצוקת העם היהודי, מצוקת ארץ־ישראל, ומצוקתה הכספית־מדינית של תורכיה. העם היהודי – על מצוקתו כבר דובר לעיל; הארץ – הרצל לא חשב שהיא ריקה מאדם, בזה פירש בראשונה ישראל זאנגוויל, ופירשו אחריו אחרים, את כוונת דבריו שלא כהלכה; אך הרצל ראה את הארץ בדלדולה, בשוממותה, עם אוכלוסיה ללא יוזמה וללא יכולת, והוּא חשב בצדק שהיהודים יביאו אתם לארץ הון וידיעה, יוזמה ואהבה, ובכוחות אלה יחדשוה, יפתחו את כל הגלוּם בה וירחיבו את כוח קליטתה עד לאין גבול כמעט, לפי יכולתה של תקופת המדע והטכניקה המודרניים עם פלאיהן החדשים יום־יום. ומצוקת תורכיה – הרי היא תלויה2 ברצונן ואי־רצונן של המעצמות, בגלל מצבה הכספי המעורער עד היסוד. אם יצליח איפוא לארגן את הכוח הכספי הרדום של העם היהודי, יוכל לפתור את מצוקתה הכספית של הממלכה העותומנית, ויקבל תמורת עזרה מכריעה זו את ארץ־ישראל כמדינה עצמאית יהודית, או כמדינה ואסאלית תחת שלטונו העליון של השולטן, או לפחות – ואלה הן דרגות ההתפּתחות במחשבתו הפוליטית – זכיון להתיישבות אוטונומית עם שלטון עצמי והגנה עצמית, על סמך צ’ארטר מטעם ממשלת תוּרכיה ובהסכמת המעצמות. זאת הסיבה, שהרצל ייחס חשיבות רבה כל־כך לייסוד באנק לאוּמי להתיישבות, שבשבילו ביקש וקיווה לגייס, על־ידי פנייה אל העם לאחר סירובם של עשיריו, הון־מניות יסודי בסך 2 מיליון לירות שטרלינג. בכך לא הצליח. העם היהודי, שבינתיים למד על־ידי צרות ומצוקות אין־סוף לגייס שנה־שנה סכומים גדולים מזה לאין־שיעור3, עדיין לא היה מוכן בתקופתו של הרצל להגשת עזרה כספית ממשית בצורה מאורגנת. בקושי הצליח הרצל לגייס 250,000 לי"ש לשם ייסוד הבאנק, ואם כי סכום זה היה גדול פי־כמה ממה שרגיל היה לפני־כן בתנוּעה הציונית, הרי היה זה סכום אפסי לגבי המטרה המדינית. הכשלון הזה הוא שנטל בעצם מתוכניתו המדינית של הרצל את הבסיס ודן אותה לכשלון בזמנו, על אף כל ההצלחות הדיפלומאטיות־אישיות הבלתי־רגילות, למן קבלת־הפּנים על־ידי הקיסר הגרמני ב־1898 ועד לראיון אצל השולטן במאי 1901.

מצב־הדברים הזה הוא שגרם למִפנה במדיניוּתו של הרצל, למשא־ומתן על תוכנית סיני־אל־עריש, וכשנכשלה תוכנית זו, בהתנגדותה של ממשלת מצרים – למשא־ומתן על תוכנית ההתיישבות באפריקה המזרחית, זו שנקראה אז בפי מחייבים ומתנגדים בשם “תוכנית אוגנדה”. תוכנית זו, שהביאה את הרצל להתנגשוּת טראגית עם התנועה הציונית שנוצרה על־ידו, פרשת מזרח־אפריקה גרמה דיונים נוקבים מאוד, למן הקונגרס השישי ועד סמוך למותו של הרצל. דברי הרצל בדיונים האלה, ובמידת הצורך גם דברי מתנגדיו, ניתנוּ בספר הזה בפעם הראשונה בשלימותם. בעזרתם ניתן לנוּ לחדור ולהבין את מחשבותיו של הרצל ואת כיווּנו המדיני, גם את היסודות הנפשיים לכך. ייתכן כי הדברים האלה יחזקו אותנו בדעה, שהכיווּן הזה של מדיניוּתו של הרצל היה מוטעה מיסודו, אם כי רכש תוך משא־ומתן זה את אהדתה של ממשלת בריטניה הגדולה וקשר קשרים עם מדינאים בריטיים חשובים, וביניהם באלפור ולוֹיד ג’ורג', שהביאו תועלת לא־צפויה מראש לאחר עשר וחמש־עשרה שנים. אולם ברוּר גם מעל כל ספק, כי מוטעית מיסודה היתה טענתם של מתנגדי הרצל, שהוא מבקש להמיר את ארץ־ישראל בארץ התיישבות אחרת. נאומיו והסבריו של הרצל בוועידת־ההתפּייסוּת של הוועד הפועל הגדול באפריל 1904 מבהירים את עמדתו ומוכיחים הוכחה שלימה, כי לא ראה בתוכניות אחרות אלא תוכניות לשעת־הדחק ואמצעים לקידום מדיניוּתו, וכי לא האמין בשום פתרון אחר של שאלת־היהודים מלבד שיבת העם אל ארצו שלו.

כיצד תיאר לעצמו הרצל את שיבת עם ישראל לארצו? גם על השאלה הזאת שופכים כתביו אור ונותנים תשובה לכל מעיין בהם ביסודיות. ברוּר שהרצל האמין, כי חלק גדול של העם – שרוב מניינו ישב אז במזרח אירופה – ישתמש בהזדמנות לעלייה מאורגנת, לכשיונחו היסודות המשפטיים לכך. אולם לא השלה את עצמו וידע, כי חלק מן העם, ובייחוד העשירים והאמידים וכל אלה שטוב להם בארץ מושבם, לא יעזבו את ארצותיהם. תמיד היה סבוּר, כי יעלו לארץ רק אלה “שאינם יכולים, או אינם רוצים להתבולל” במקומות ישיבתם. הציונות, כך הצהיר פּעמים רבות, אינה דורשת את הגירת כל היהודים מארצותיהם, אלא רוצה במה שהוא קרא “ויסוּת בעיית־היהודים”. עצם העוּבדה, שקיימת מדינת־היהודים, שאליה יכולים כל היהודים לעלות, אם ירצו בכך, בתורת יהודים וללא הגבלה כיהודים, היא שתביא לידי הבראת היחס בין היהודים לבין העמים. מה חזק יהיה זרם היציאה מן הגולה והעלייה לארץ, אילו שכבות ואילו תפוצות יעלו ואילו ישארו במקומן – כל אלה תלויים בגורמים הטבעיים, השולטים בכל תנוּעות ההגירה ותנודות העמים: כוחות הדחיפה בארצות־התפוצה וכוחות המשיכה במדינת־היהודים בארץ. על הכוחות הדוחפים את היהודים מן הגולה אין לנו שליטה, אבל בכוחנו הוא לבנות את ארצנו ומדינתנו בתנאי חברה וכלכלה ובאווירה של חירות וכבוד, שיהיו לגורם מושך את טובי העם ולעוגן ההצלה לכל יהודי מעוּנה.

*

היסוד למהדורה זו של כתביו הציוניים של הרצל היתה מהדורת הכתבים במקורם הגרמני, שנערכה בראשונה שנה אחרי מותו של הרצל על־ידי ליאון קאֶלנאֶר והורחבה והוצאה מחדש בשנת 1934 על־ידי זיגמונד כצנלסון. אולם קובץ־הכתבים הזה היה רק הגרעין הראשון למהדורתנוּ4 . בדקנו כל מאמר על־פי המקורות שבכתב ושבדפוס, במידה שהיה אפשר להשיגם, והרחבנוּ את הוצאתנוּ על־פי המקורות האלה הרחבה רבה. המקורות שבכתב שמורים עתה כמעט כולם בארכיון הציוני המרכזי. החשוּבים שבהם הם קודם־כול כתבי־היד שהיוּ בארכיון הרצל, והאוסף הגדול של מאמרים בשביל השבועון “די ואֶלט”, שנשתמר בידי ד“ר אֶרווין רוֹזנבּרגר, מעוזריו הראשונים של הרצל בעריכה “די ואֶלט”, והועבר על־ידו בשנת 1954 לרשות הארכיון הציוני המרכזי. בעזרת כתבי־היד האלה יכולנוּ לקבוע בוודאוּת לגבי מאמרים רבים, שהופיעוּ ב”די־ואֶלט" בעילום־שם, כי הרצל היה מחברם; ומאמרים ורשימות רבות נצטרפו על־ידי כך לכתבים הציוניים האלה. כן צירפנו מדברי הרצל בדיוּני הקונגרסים הציוניים והוועד הפועל הגדול והמצומצם, במידה שנשתמרוּ ברישום מפורט. בבחירת הדברים השתדלנוּ להראות בתיעוד מוסמך לא רק את הרצל הוגה־הדעות, אלא גם את הפועל והמפעיל, את המארגן, את נשיא הקונגרס, המחדיר את היסודות הפארלאמנטאריים־הדמוקראטיים לחיי הציונוּת והעם, כיסודות לחייו המדיניים המחודשים, וגם את הרצל האיש.

כל הכתבים תורגמו מחדש מן המקור והוּשווּ בקפדנות ונערכו בדיוק מאכסימאלי. בהערות ניתנוּ הסברים על אישים, מושגים, מאורעות וכו', שאינם ידועים אולי לכל קורא בימינו; כן צוינו בהערות שינויי־נוסח בכתב־היד, במידה שהם משקפים שינוי במחשבתו של הרצל, מתוך נימוקים עיוניים או מדיניים, והובאו ביטויים בודדים מתוך המקור, שנראו לנו אופייניים ביותר והתרגום העברי אינו ממצה אותם עד תומם.

התקנת הכתבים המקוריים לפירסום נעשה, תוך שיתוף פעוּלה הדוק אתי, על־ידי עוזרַי משה שרף ויוסף ונקרט. בשלב מוקדם יותר השתתף בעבודת ההכנה גם אורי אֶפּשטיין. רוב ההערות נכתבו, בהתייעצות מתמדת אתי, על־ידי משה שרף, והוא שעסק בהשוואת התרגומים למקורם ובהבאת החומר לדפוס. הכתבים תורגמו על־ידי י. ייבין, ח. איזאק וש. מלצר. כמה רשימות תורגמו גם על־ידי מ. שרף. י. ייבין תירגם בעיקר את הכתבים שפורסמו לפני־כן במהדורות הקודמות, הגרמניות, של כתביו הציוניים של הרצל; ח. איזאק תירגם בעיקר את דברי הרצל בדיוּנים של הקונגרסים ובישיבות הוועד הפועל וכן כמה מאמרים ורשימות מאוסף רוזנברגר. ש. מלצר ערך את כל הכתבים מבחינה לשונית, בצמידות למקור, והשתדל לשווֹת להם סיגנון אחיד; כן תירגם, מלבד הדברים שבחרוזים, כמה כתבים שנצטרפו בשלב מאוחר של העריכה והפירסום. כתבי־היד המקוריים הועתקו על־ידי מאגדה שפירא, כתבי היד העבריים – על־ידי תמר קריסטל. בית־הדפוס של “דבר” השקיע מאמצים רבים בהוצאה הנאותה של הכתבים. יעמדו כולם על הברכה!

אא. ביין

ירושלים, אפריל, 1961



 

פתרונה של שאלת־היהודים5 (17 בינואר 1896)    🔗


נתבקשתי לפרושׂ במלים מועטות את הצעתי לפני הקוראים! רוצה אני לנסות לעשות כן, אף־על־פי שנשקפת לי הסכנה, מחמת החיפזון והקיצור, להיות מובן שלא כהלכה. לעגם של היהודים יתנפל אולי על פירסום ראשון ובלתי־מושלם זה. הלעג העצמי הזדוני והאווילי הוא אחת מתכונות־העבדים, שסיגלנו לעצמנו במשך מאות שנים של דיכוי. אדם בן־חורין אינו רואה עצמו נלעג ואינו סובל שיהיו אחרים לועגים לו.

על־כן אני מפנה את דברי הראשונים אל היהודים החזקים, החופשים בנפשם, הללו צריכים להיות שׁומעַי הראשונים בעולם, ואני מקווה – גם ידידַי בקרוב.

אינני מביא לכם רעיון חדש, אלא רעיון עתיק־ימים. כן, זהו רעיון כל־עולמי – ובזה כוחו – ימיו כימי עמנו, שלא חדל מעולם, גם בימי הצרות המרות ביותר, מלהגות בו.

הרעיון הזה הוא כינונה של מדינת־היהודים.

דבר מופלא הוא שאנו היהודים חלמנו את החלום המלכוּתי הזה במשך כל הלילה של תולדותינו. עתה מאפיר היום. אין אנו צריכים אלא להעביר את השינה מעל עינינו, למתוח את איברינו החסונים, ויש בידינו להפוך את החלום למציאוּת. מי שבא לבשר את הבשורה הזאת – אינו עושה זאת כנביא בהעוויות משונות, ואף לא כהוזה.

אמנם אני מקווה ומאמין, שהתלהבות נפלאה תתלקח ביהדות, אבל אני רוצה לדבר היום רק במלים מפוכחות אל שכלם של בני־אדם מעשיים ומשכילים, העומדים על רמה מודרנית. תפקיד מאוחר יותר יהיה לבקש את העניים ברוח, להשכילם ולהלהיבם. את התפקיד הזה לא אוכל למלא ולא אמלא לבדי. אני רק אשׁתתף כאחד מאנשי השורה, בדומה לידידַי ורעַי למלחמה, שאליהם מופנית תחילה קריאתי והזעקתי. אינני אומר: מצדדַי וחסידַי! כי פירוש הדבר היה, לעשׂות את התנועה עניין אישי, ובזה היתה נעשית מלכתחילה נלעגת ובזויה. לא, זוהי תנועת־עם, והיא תיעשה נהדרת, אם תישאר נקיה מתאווֹת אישיות – ולוּ גם יתבטאו תאווֹת אלה בתאוַת־כבוד פּוליטית בלבד. אנו האישים הראשונים, המתחילים תנועה זו, ספק אם נראה את אחריתה אבל כבר על־ידי ההתחלה בא אושר מרומם לשכון בתוך חיינו.

אנו שותלים בשביל הבאים אחרינו, כמו שאבותינו המסכנים שמרו על המסורת בשבילנו. אין אנו מהווים אלא רגע אחד בקיום־הנצח של עמנו. רגע זה יש בו חובות.

[עת־הבניה של היהדות הגיעה. אבותינו לא יכלו אלא לשמור על רעיון־העם, ובאיזו התמדה נפלאה עשו זאת! אבל אנו זכאים, יכולים, חייבים לבנות.]

דבר זה נובע משתי תופעות: ראשית, מן התרבות הגבוהה של זמננו; שנית, מן הבארבאריות העמוקה של זמננו. הּלבשתי קביעת־עובדה זו בכוונה צורה פאראדוכּסאלית. במושג תרבות גבוהה הכוונה היא לההתפתחות הנפלאה של כל אמצעי־העזר הטכניים, שעל־ידיהם שיעבדנו לנו את כוחות־הטבע. במושג בארבאריות עמוקה הכוונה היא לאנטישמיות.6

את שתי הקבוצות של הנמקתי אין אני מביא כאן אלא במרומז ובקיצור. אפשר למצוא אותן, במפורט ככל השאר, בחיבור־המדינה שלי.7

מאת־השנים הזאת הביאה לעולם תחייה יקרת־ערך. אדם משנת 17958, אילו חזר ובא, שוב לא היה מכיר את פני האדמה. המושג “בלתי־אפשר” כמעט אינו קיים עוד בשביל הטכנאים שלנו. כל מקום שאנו המודרניים מופיעים עם מכשירי־העזר שלנו – אנו הופכים את השממה לגן פורח. לשם הקמת ערים מספיקות לנו עתה שנים בדיוק כמספר מאות־השנים שהיו דרושות בתקופות קודמות של ההיסטוריה – [לכך יש מאה דוגמות באמריקה. התגברנו על המרחקים, ומעצורים עוד אינם.] בית־האוצר של הרוח המודרנית כבר מכיל נכסי־עושר לאין־שיעור, שהיו נראים כאגדיים בעיניו של האדם הקודם. כל יום מוסיף עליהם. מאה אלף מוחות הוגים, מחפשים בכל המקומות על־פני האדמה, ומה שגילה האחד, שייך בעוד רגע לכל העולם כולו. עם זה הבעיות הגדולות של האנושות לא נפתרו עדיין.

[והנה חושב אני, כי מאור החשמל לא הומצא כלל בשביל שכמה סנובים יאירו יפה יותר את טרקליניהם – אלא בשביל שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות]. אחת מהן היא שאלת־היהודים.

שאלת־היהודים קיימת. איוולת תהיה זאת להכחיש אותה. היא קיימת בכל מקום שבו חיים יהודים במספר ניכר. מקום שאיננה קיימת, היא נגררת ומוכנסת על־ידי יהודים המהגרים לשם. אנו נמשכים והולכים, כמובן, למקום שאין רודפים אותנו; עם הופעתנו מתחילה אחר־כך הרדיפה. דבר זה נכון, מוכרח להישאר נכון, בכל מקום, אפילו בארצות מפותחות ביותר – והראיה צרפת9 – כל זמן ששאלת־היהודים אינה פתורה פתרון מדיני.

האנטישמיות, שהיא תנועה מורכבת מאד, נדמה לי שאני מבין אותה. אני מתבונן בתנועה זו בתורת יהודי, אך בלי שנאה ופחד. נדמה לי שאני מבחין, מה יש באנטישמיות מן הצחוק הגס, מקנאת־הלחם ההמונית, מדעה־קדומה שבתורשה, מאי־סובלנות דתית – אבל גם מה יש בה מן ההתגוננות הצודקת.

10בתום וביושר ניסינו בכל מקום להיטמע בכלל־העם הסובב אותנו, ולנצור רק את אמונת אבותינו. אין מניחים לנו לעשות זאת. לחינם הננו פּאטריוטים נאמנים ובכמה מקומות גם מופלגים, לחינם אנו מביאים קרבנות ברכוש ובנפש בדיוק כמו שאר אזרחי הארץ, לחינם אנו מתאמצים להרים את כבודן של ארצות־מולדתנו באמנויות ולהגדיל את עושרן על־ידי מסחר ותחבורה. בארצות־מולדתנו, שבהן הרי גם אנו כבר גרים זה מאות שנים, צועקים ומכריזים עלינו כעל זרים; ותכופות עושים זאת אלה, שמשפּחותיהם עוד לא היו בארץ עת אנו כבר נאנקנו בה. ולמרות כל זה אנו פּאטריוטים טובים, כפי שהיו ההוגנוטים, שהכריחו אותם לנדוד. אילו נתנו לנו מנוחה…

[אבל אני מאמין, לא יתנו לנו מנוחה. האנטישמיות תוסיף להתקיים ולגדול, מפני שסיבותיה אינן מסולקות ואין אפשרות לסלקן. ה“סיבה הרחוקה”11 היא כושר ההתבוללות שנסתלק מעמנו בימי־הבינים, ה“סיבה הקרובה”12 היא עודף הייצור שלנו באינטליגנציה מן המעמד הבינוני.] אנו הננו עם – האויב עושה אותנו בלא רצוננו לעם, כפי שהיה הדבר תמיד בהיסטוריה. בעת־צרה אנו עומדים יחדיו, וכאן מגלים אנו פתאום את כוחנו. אכן, יש לנו הכוח ליצור מדינה, ודווקא מדינה למופת. יש לנו כל האמצעים באנשים ובחומרים הדרושים לכך. אינני רוצה לפרוט אותם כעת. אני עושה זאת בחיבור־המדינה שלי, המכיל תשובה קונסטרוקטיבית לכל הטענות נגד התכנית שנודעו לי. כבר הבאתי את תוכניתי לפני מדינאים, תיאולוגים, אנשי־צבא, מלומדים, אמנים, טכנאים, אנשי־עסק מענפים שונים, וביחוד לפני אנשי־כספים.

הדבר בשלימותו פשוט לאין־שיעור בצורתו היסודית, וכזה הרי הוא גם חייב להיות, אם הוא צריך להיות מובן לכל בני־האדם.

תינתן לנו ריבונות בחבל־ארץ על־פני האדמה, שיספיק לצרכי עמנו המוצדקים – את כל השאר נספק בעצמנו.

אני יודע בוודאות, שעל כל מלה ומלה במשפט הזה, ועל כל אות ואות שבמלה, יעוטו לגלגנים ספקנים למרטט אותה ולכלותה. אבל ראוי להם לעשות זאת בזהירוּת־מה, אם הם עצמם מפחדים להיעשות מגוחכים.

התהווּתה של ריבונות חדשה איננה שום דבר מגוחך או בלתי־אפשרי. הרי בימינו היינו עדי־חוויה לכך אצל עמים שאינם עמי המעמד הבינוני כמונו, אלא עניים ופחות־משכילים מאתנו.13 להקנות לנו ריבונות מעוניינות הממשלות, שבארצותיהן פשתה האנטישמיות, עניין רב. הממשלות הללו תתייחסנה לענייננו באהדה מיוחדת, הואיל ואותה נדידת־יהודים שאליה אני מתכוון לא תגרום שום משברים כלכליים. משברים כאלה, שהיו באים בהכרח בעקבות רדיפת היהודים בכל מקום, יהיו נמנעים על־ידי ביצוע התוכנית שלי. אכן, תקופה גדולה של רוב טובה עשויה להתחיל בארצות, שהן אנטישמיות עתה. כי אני מציע תנודה פנימית של האזרחים הנוצרים אל תוך העמדות, שינוטשו בהדרגה ולפי התוכנית על־ידי היהודים.14

אם לא רק ירשו לנו, אלא גם יסייעו בידינו, נגשים העברת נכסים מיהודים אל נוצרים בדרכי־שלום ובממדים עצומים כאלה, שכמותם ההיסטוריה עדיין לא ידעה. עם זה יוצא הכל לפועל תוך שמירה על זכויות שנרכשו, מתוך חוקיות מלאה, באורח חופשי וגלוי, בעצם היום, לעיניהם של השלטונות ובהשגחתה של דעת־הקהל.

בדרך משל אפשר להביע זאת בקיצור ובבירור: אנו מוסרים את ביתנו הישן לאחרים, ובונים לנו בית חדש, יפה ממנו. איך תבוצע ההעברה, איך יוקם הבניין החדש, זאת מתאר אני בחיבור־המדינה שלי.

לשם המשימה הזאת, שהיא קלה בעקרונה ומסובכת בביצועה, ייווצר מפעל־מניות בעל אמצעים כספיים גדולים, “החברה היהודית”.15

“החברה היהודית” מטפלת בחיסול ענייני־הרכוש של היהודים היוצאים.

את יציאת היהודים אין אנו צריכים לתאר לעצמנו כדבר פתאומי. היא תהיה איטית ותימשך עשׂרות שׁנים. ראשונה ילכו העניים ביותר ויַפרו את האדמה.

יש לנו המוני פועלים פשוטים16 ברוסיה, ברומניה, בהונגאריה, בגאליציה וגם בארצות אחרות, מפוזרות בכל העולם. אגודות־ההגירה ואגודות־ציון17 , שכבר הן קיימות, תצטרכנה לקבל עליהן את מרותנו, כי מטרתנו גדולה יותר, כי אנו מייצגים את רעיונו של העם בכללותו. אני מביא בחשבון בוודאות את שיתוף־פעולתן של אגודות אלו, שאין אנו, דרך־אגב, זקוקים להן. אנשים בעלי כוונות טובות יסדו אותן. אך אם יימצאו ביניהן בני־אדם צרי לב, מוגבלים, אכולי־קנאה, נפסח עליהם ונניח לפעולות־הסרק שלהם להיכמש. מי שאינו אתנו, הוא נגדנו.

“החברה היהודית” יהיו לה גם בלעדי זה, מתוך רווחיה העסקיים הגדולים, האמצעים הדרושים כדי לספק לעניים־ביותר את הוצאות־הנסיעה ואת מכשירי־העבודה. הם ישלמו בעבודתם.

אנו ננהיג את יום־העבודה של שבע שעות, ובזה נעשה מלכתחילה נסיון מדיני־חברתי לטובת האנושות כולה.18

וכך נעמוד גם בכל דבר על רמתה של התודעה המודרנית. כאן יספיק לנו רמז קל זה.

הפועלים הפשוטים19 הראשונים שלנו בונים לפי תוכנית קיימת־מראש כבישים, גשרים, טלגראפים, מסדירים את זרמי הנהרות, בונים לעצמם ולפקידים שלנו את בתי־המעון הראשונים. העבודה מרבה תנועה, התנועה מרבה שווקים, השווקים מושכים לכאן מתיישבים חדשים. שכן כל אחד בא מרצונו, בא על חשבונו ועל אחריותו. העבודה שאנו משקיעים באדמה מעלה את ערך הקרקע. היהודים ייווכחו עד מהרה לדעת, כי תחום־פעולה חדש נפתח לזמן רב לפני תאוות־יוזמתם, שהיתה עד עתה שנואה ובזויה. כי־על־כן הארץ המובטחת היא בנו, ברכושנו ובעבודתנו, ובקישורו המתוכנן יפה של שתיהן.

כל הנסיונות ליישוב יהודים על הקרקע, שנעשו עד עתה, התחילו בשגיאה מוזרה. השגיאה היתה בקטנותם ובשימוש באמצעים לא־מודרניים. טיפשות היא לרצות להפוך את היהודי לאיכר. אבל היהודי יכול להיעשות חקלאי קטן או גדול העובד במכונות.20

ואם רוצים היום לייסד ארץ, אין צורך לעשות זאת באותו אופן, שהיה לפני אלף שנים הדרך האחת האפשרית. איוולת היא לחזור אל דרגות־תרבות ישנות, בשעה שרוצים ליצור משהו חדש. אילו למשל עמדנו לפני הצורך להשבית חיות רעות מהארץ, לא היינו עושים זאת בדרך האירופים מן המאה החמישית. לא נהיה דולקים אחרי דובים יחידים בחנית ובכידון, אלא נערוך ציד גדול ורונן, נחריד את השחצים להיאסף יחד, ונזרוק ביניהם פּצצת־מליניט.

ואם נרצה להקים בניינים, לא נתקע בנייני־כלונסאות עלובים על שפת אגם, אלא נהיה בונים כפי שבונים עכשיו. אכן, אנו נבנה בדרך נועזת ונהדרת יותר מכל מה שהיה לפני כן. כי יש לנו אמצעים, שכמותם עוד לא היו בתולדות העולם.

אחרי שכבותינו הנמוכות־ביותר מבחינה כלכלית יוצאות ובאות לשם בהדרגה הגבוהות מהן. אלה הקרובים עתה ליאוש הולכים ראשונה. והם מנוהלים על־ידי האינטליגנציה מן המעמד הבינוני, שאנו מעמידים מתוכנו יתר על המידה והם נרדפים בכל מקום.

הטכנאים שלנו, המשפטנים, הפקידים מכל הסוגים הם חבר־הקצינים של המוני הפועלים הפשוטים. מובן, שיהיה לנו גם צבא לשמירת הסדר מבית ומחוץ.

משפחותיהם של הקצינים והפקידים שלנו מכל הסוגים פותחות את המסע של המעמד הבינוני אל הארץ החדשה. הופעתן שלהן מביאה צרכים מעודנים יותר, תחבורה טובה יותר, שווקים משוכללים יותר, אמנות ותעשייה.

הרועים־הרוחניים21 שלנו, שאליהם בראש וראשונה מופנית קריאתנו, יעמידו עצמם בכל כוחם לשרותו של רעיוננו. עם זה יוסבר להם מלכתחילה, שאין אנו מייסדים תיאוקרטיה,22 אלא מדינה אזרחית מודרנית וסובלנית. אך אנו נשוב ונבנה את בית־המקדש, כמזכרת מאירה לאמונת אבותינו.23

[הרועים־הרוחניים שלנו יבינו לנו הראשונים. אם יימצאו ביניהם כאלה, שלא יבינו לנו, נפסח ונעבור עליהם.

שכן התנגדותם של יחידים בודדים אינה מעלה ואינה מורידה. אין אנו חושבים לערוך הצבעה. מי שאינו רוצה ללכת אתנו, יכול להישאר במקומו.]

אנו מניפים את דגלו החדש של העם היהודי. יש לו רקע לבן עם שבעה כוכבי זהב. הרקע הלבן מסמל את חיינו החדשים הטהורים, שבעת הכוכבים הם שעות הזהב של יום־העבודה. כי בסימן העבודה הולכים אנחנו אל ארץ הבחירה.

אני מביא בחשבון את כל הנוער שלנו השואף להתקדמות, שעכשיו מעכבים אותו בכל מקום בהתקדמותו.

רוּסוֹ האמין, שהמדינה נתהוותה על־ידי אמנה בין האזרחים24. בדבר זה אין אני מאמין. לי נראה, היסוד המשפטי של המדינה הוא negotiorum gestio.25 אם נכס של אדם שהוא אינו יכול להגיע אליו נתון בסכנה, רשאי כל אדם אחר לגשת אליו ולהצילו. זהו ה“גאֶסטוֹר”, המנהל עסקיהם של אחרים. אין לו ייפוי־כוח, כלומר, אין לו ייפוי־כוח מידי אדם. ייפוי־הכוח שלו נתון לו מידי הכרח עליון. אכן, חייב הגאֶסטור לטפל בעניין מתוך הקפדה מדוקדקת.

כך זקוקים אנו גם לשם הנהלת עניינם המדיני של היהודים לגאֶסטור. עַם היהודים26 אין בכוחו בהווה, בגלל הפזורה, לנהל את ענייניו בעצמו. עם זה הוא שרוי במקומות שונים במצוקה קלה או קשה. דרוש לו גאֶסטור. הופעתו של הגאֶסטור קודמת איפוא לכל דבר.

הגאֶסטור הזה ודאי שאין הוא צריך להיות אדם יחיד. אדם יחיד, שהיה מסכים ליטול על עצמו את הנהלת המפעל הענקי הזה, לא היה אלא מטורף או רמאי. משום כך הכרח הוא לשם טוהר הרעיון וכוח הביצוע שלו, שיהיה המפעל לא־אישי.

הגאֶסטור של היהודים מן ההכרח שיהיה, לפי המונח המשפטי, “אישיות מוסרית”27. מתוך החוג של היהודים האנגליים הנכבדים, שהגשתי לפניהם בלונדון את התוכנית,28 תתכונן האישיות המוסרית הזאת.

“אגודת־היהודים”29, ויש להבדיל הבדלה ברורה בינה ובין “חברת היהודים”, שהזכרתיה לעיל, היא המרכזת של תנועת־היהודים המתחילה. ה“אגודה” יש לה תפקידים מדעיים ומדיניים. ייסודה של מדינת־היהודים, כפי שאני מתארו לי, יש לו הנחות־קודמות מדעיות מודרניות. בצאתנו היום ממצרים,30 אין זה יכול להתרחש בדרך התמימה של הזמן הקדום. אנחנו אחרת נחַשב תחילה את מספרנו וכוחנו.

ספר־המדינה שלי נועד לפתוח בוויכוח הכללי על שאלת־היהודים. אוהבים ואויבים יקחו חלק בו – אקווה, לא עוד כמו עד עתה בצורת גדוּפה פרועה או סניגוריה רגשנית. הוויכוח צריך להיות מעשי, גדול, רציני ומדיני. “אגודת־היהודים” תאסוף את כל גילויי־הדעת של מדינאים, פארלאמנטים, קהילות היהודים, חברות ואגודות, שיבואו לידי ביטוי בעל־פה ובכתב באספות, בעתונים ובספרים. כך תדע ותקבע ה“אגודה” בפעם הראשונה, אם היהודים כבר רוצים וצריכים ללכת אל הארץ היעודה. ה“אגודה” תקבל מאת קהילות היהודים בכל העולם את הנתונים לסטאטיסטיקה יהודית מקפת. המשימות המאוחרות יותר, חקירה מדעית של הארץ החדשה ואמצעיה הטבעיים, התוכנית האחידה להגירה ולהתיישבות, העבודות המוקדמות לחקיקה ולמנהלה וכו', יש לפתח בתבונה מן התכלית עצמה. הקיצור, “אגודת היהודים” תהווה את הגרעין של אירגוני־הציבור שלנו.

היהודים המאמינים ברעיון־המדינה שלנו, מתקבצים סביב ל“אגודת־ היהודים”. זו מקבלת על־ידי כך בפני הממשלות את הסמכות לדבר ולישא־ וליתן בשם היהודים.

לאחר שייפתח הוויכוח העולמי בשאלת היהודים, והמעצמות תהיינה מוכנות לזכות אותנו בריבונוּתה של ארץ נייטראלית, תנהל ה“אגודה” משא־ומתן בדבר הארץ שיש לקחתה. שני חבלי־ארץ באים בחשבון: ארץ־ישראל וארגנטינה. נסיונות התיישבותיים ראויים לשימת־לב נערכו בשני המקומות, אמנם על־פי העקרון המוטעה של הסתננות יהודים קמעה־קמעה. ההסתננות אחריתה תמיד רעה.

או שהיהודים המיוצאים הולכים לאיבוד תיכף לבואם, או שהם מגיעים לשיגשוג כלכלי, ובמקרה כזה מעוררת הצלחתם את האנטישמיות.

בשיטת ההסתננות בא תמיד רגע, שבו הממשלה נכנעת ללחצה של האוכלוסיה, המרגישה עצמה נתונה לסכנה, והיא נועלת את השער בפני נהירה נוספת של יהודים. ההגירה אין לה איפוא תכלית אלא אם היא מיוסדת על ריבונותנו הבטוחה.

ה“אגודה” תנהל משא־ומתן עם שליטי־הארץ הנוכחיים, וזאת בחסותן של המעצמות האירופיות, אם הדבר יתקבל על דעתן. אנו יכולים לתת לשליטי־הארץ הנוכחים יתרונות עצומים. יכולים ליטול עלינו חלק מחובות־המדינה שלהם, לבנות להם דרכי־תחבורה, שגם לנו עצמנו הן דרושות, ושאר דברים הרבה. על־ידי ייסוד מדינתנו נשכרות הארצות השכנות, שכן בגדולות כמו בקטנות מעלה תרבותו של חבל־ארץ את ערכה של הסביבה.

היש להעדיף את ארגנטינה או את פלשתינה? אנו ניקח מה שיינתן לנו ומה שיתקבל על דעת הציבור של עם־היהודים.31 ה“אגודה” תקבע את שני אלה.

ארגנטינה היא בטבעה אחת הארצות העשירות שבעולם, בעלת שטח עצום ואוכלוסיה דלילה. לטובת־עניינה של הריפובליקה הארגנטינית היה זה, להקצות לנו חבל טריטוריה. הסתננות־היהודים הנוכחית32 עוררה שם אמנם מורת־רוח, ויהיה צורך להסביר לארגנטינאים את השוני היסודי של הגירת־היהודים החדשה.

ארץ־ישראל היא מולדתנו ההיסטורית הבלתי־נשכחת. השם הזה בלבד יהיה לעמנו קול־קריאה מזעיק, אדיר ומרַגש. אילו הוד מלכותו השׂולטאן נתן לנו את פּלשתינה, היינו מתחייבים להסדיר אה בעית הכספים של תורכיה בשלימות.33 לגבי אירופה היינו מהווים שם חטיבה מן החומה כלפי אסיה. היינו משמשים משמר־חלוץ של התרבות נגד הבארבאריות. בתורת מדינה נייטראלית היינו מוסיפים לעמוד בקשרים עם כל אירופה, שתצטרך לערוב את קיומנו.

לגבי המקומות הקדושים של הנצרוּת אפשר היה למצוא צורה של אֶכּסטריטוֹריאליזאציה34 לפי משפט־העמים. היינו מקיימים את משמר־הכבוד מסביב למקומות הקדושים, והיינו ערבים בקיומנו למילוי החובה הזאת. משמרת־כבוד זו היתה משמשת הסמל הגדול לפתרון שאלת־היהודים לאחר כמעט תשע־עשרה מאות־שנים של ייסורים לעם־היהודים.

בשעה שאני מעלה ניסוח חדש של רעיון עתיק־ימים, יודע אני יפה, שאני מוסר עצמי ללעג ולהתקפות מצדדים שונים. בעלי כוונה טובה יקראו לכך “אוּטוֹפּיה”. אבל מהו ההבדל בין אוּטוֹפיה ובין קוֹנסטרוּקציה אפשרית? האוטופיה יכולה להיות מנגנון מורכב בשנינות מרובה, אלא שחסר הכוח שיביא אותו לידי תנועה. הקוֹנסטרוּקציה האפשרית לעומת זה מבוססת על כוח קיים וידוע.

הכוח הדרוש לנו מיוצר בקרבנו, היהודים, על־ידי האנטישמיות. יימצאו אנשים שיאמרו, כי אני רק מלבּה את האנטישמיות. אין זו אמת, כי האנטישמיוּת היתה מוסיפה לגדול גם בלעדי התוכנית הזאת, כל עוד לא סולקו הסיבות לגידולה. אחדים יהיו חרדים לרכושם ולעסקיהם התקינים. בספרי שכבר הוזכר תכופות מביא אני דוגמות אחדות לכך, כיצד אפשר יהיה לחסל עסקים ולהעבירם ל“התם” באמצעות סניפים, שיוגדלו תחילה בהדרגה, עד שיתפסו את מקומם בשלימות. אין אני נותן אלא רמיזות והצעות – השותף־לעבודה החריף ירחיב אותן וישכללן. השותף הזה הוא העם היהודי כולו.

איזה משטר מדיני יהיה לנו? אני משווה לנגדי ריפובליקה אריסטוקראטית, אם כי במולדתי כאן אני עכשיו מלוכני משוכנע. אבל ההיסטוריה שלנו חלה בה הפסקה גדולה מדי, עצם הנסיון לחזור ולקשור אותה במקום שנפסקה עשוי להביא עליו את קללת הגיחוך.

מה השפה שתהיה לנו? כל אחד יוסיף להחזיק בשפתו, שהיא מולדתן היקרה של מחשבותיו.35 לאפשרות של פדראליזם לשוני משמשת שווייץ מופת חותך. אנו נוסיף להיות גם “שם” מה שהננו עכשיו, כשם שלעולם לא נחדל מלאהוב בתוגה את ארצות־מולדותינו, שנדחקנו מתוכן.

יאמרו, שאני נותן נשק בידיהם של שונאי ישראל. גם זה לא נכון. מה שאני מציע אפשר להוציאו אל הפועל רק בהסכמה מרצון מצד רוב היהודים. הוא יכול להיעשות נגד רצונם של יהודים יחידים, ואפילו נגד הקבוצות של אדירי־היהודים בזמננו – אבל בשום פנים לא מטעם ממשלה כנגד כל היהודים. שוויון־זכויותיהם החוקי של היהודים, במקום שכבר הוא קיים, אין יכולים לבטלו עוד; שכן דבר זה היה מריץ מיד את כל היהודים, כעני כעשיר, אל המפלגות המהפכניות. כבר התחלתן של פעולות־עוולה רשמיות נגד היהודים היתה גורמת בכל מקום משברים כלכליים. אין שונאינו יכולים איפוא, לאמיתו של דבר, לעשות כנגדנו מעשה רע ממש, מבלי לפגוע בעצמם. עם זה הולכת וגדלה השנאה.

36רק נבער־מדעת יראה את האנטישמיות המודרנית כחזרה רגילה על רדיפות־היהודים של המאות שעברו ולתופעה מאותו סוג. במקומות אחדים אפשר שהדבר נכון, אבל הקו הכללי של התנועה אף־על־פי כן אחר הוא. בארצות הראשיות של האנטישמיות היא תוצאה מן האֶמנציפאציה של היהודים. כשהכירו עמי־התרבות את האכזריות שבחוקי הפליה ושיחררו אותנו, כבר איחר השחרור לבוא. כבר התפתחנו בגאֶטו באורח מוזר לעם של מעמד־בינוני, ויצאנו משם כמתחרים מסוכנים למעמד הבינוני. מסיבות היסטוריות הטילו אותנו לתוך עסק־הכספים, שלא היינו נוטים אליו בשום פנים מטבע ברייתנו, כפי שידוע לכל אדם משכיל. אחת המסיבות החשובות ביותר היתה יחסה של הכנסיה הקאתולית אל הריבית.37 בגאֶטו נגמלנו באורח חלקי מעבודה גופנית. ייצרנו בעיקר אינטליגנציה בינונית. כך ניצבנו פתאום אחרי האֶמנציפאציה במעגל הבוּרגנות, וכאן עלינו לעמוד בלחץ כפול: מבפנים ומבחוץ. הבורגנות הנוצרית לא היתה מתנגדת להשליך אותנו קרבן לסוציאליזם; אמנם דבר זה לא היה עוזר הרבה. אולם שאלת־היהודים כשם שאינה שאלה סוציאלית כך אינה שאלה דתית, אף אם היא מתגוונת בצבעון זה או זה. שאלת־היהודים שאלה לאומית היא, ובשביל לפתור אותה עלינו לעשותה קודם־כל שאלת־עולם מדינית, הטעוּנה הסדר במועצת עמי־התרבות. אנחנו הננו עם, עם אחד.38

עוד יאמרו – שהמפעל הזה אין תקווה לו, אף אם נקבל את הארץ ואת הריבונוּת, כי רק העניים ילכו עמנוּ. אבל דווקא אלה הם הדרושים לנו בתחילה. רק הדֶסְפֶּרַאדוֹס39 כשׁרים לכיבוש. האמידים והעשירים יבואו אחרי־כן, לאחר שימצאו את החיים “התם” יפים כמו “הכא”, ועוד יותר מזה. שני הגופים הגדולים שלנו: “אגודת־היהודים” ו“החברה היהודית”, הראשון לסידורים ציבוריים והשני לפרטיים – ייצרוּ את כל כלי־התרבות הדרושים.

אבל הם לא היו יכולים לעשות דבר בלי התלהבותו של עמנו. צריך שהרעיון יתפשט עד אל פינות־העוני הרחוקות ביותר, שבהן מסתופפים אנשינו. הם יינערו מדמדומם הנעכר, כי בחיי כולנו בא תוכן חדש. יהרהר רק כל אדם בגורלו הוא, וכבר תהיה התנועה עצומה. ומה רבה התהילה, הצפויה ללוחמים למען ענייננו לשמו! לכן אני מאמין, כי דור של יהודים נפלאים יצמח מן האדמה. המכבים ישובו לתחייה. וכך יהיה הדבר: דווקא העניים והפשוטים, שאינם יודעים כלל איזו שליטה כבר יש לו לאדם על כוחות־הטבע – דווקא פשוטי־העם שלנו הם יאמינו בבשורה החדשה באמונה החזקה ביותר. כי הם לא איבדו את התקווה לשוב לארץ היעודה.

זה הוא, יהודים! לא אגדה, לא תרמית! כל אדם יכול להיווכח בזה, כי כל אחד נושא עמו לשם חלק מן הארץ־היעודה; זה במוחו, זה בזרועותיו, וזה ברכושו.

אנו רוצים סוף־סוף לחיות כבני־חורין על כברת אדמתנו ולמות במנוחה במולדתנו.


 

נאום במועדון המכבים40 (6 ביולי 1896)    🔗


רבותי!

מאז היה לי הכבוד לדבר לפניכם בפעם האחרונה,41 זכה העניין היהודי להתקדמות. לא אוכל היום לומר לכם כאן הכל, כי דווקא הדברים החשובים ביותר שנתרחשו דורשים טיפול עדין מאד,42 אבל מסרתי פרטים סודיים לשלושה אישים, שהם מכובדים עליכם. שלושת האישים האלה הם קולונל גולדסמיד,43 סאֶר סמואל מוֹנטאֶגיוּ44 והרֶוורֶנד סינגר.45 כל מה שאני מוכרח לדבר עליו בדרך רמז בלבד, או לעבור עליו בשתיקה של ממש, נתון תחת ערבותם המוסרית של שלושת האישים האלה.

כהתקדמות לא קטנה מותר לי לראות, מאמין אני, את העוּבדה, שהתוכנית להקמת מדינה יהודית נידונה עמי על־ידי אישים בעלי־שלטון46 דיון רציני ביותר. הדבר הזה יפתיע אנשים מסוימים, שלפני חדשים אחדים הואילו להשקיף מגבוה עלי ועל הרעיון המטורף שלי מתוך חיוך אירוֹני ביותר. צחוק, צריחה, גידופים וחשדות מלווים כל אידיאה אנושית בדרך־היסורים שלה. בכך לא היה מחסור גם במקרה הזה. העיקר הוא שאנו הולכים הלאה, בלא לשים לב לכך.

כשכתבתי את ספרי הקטן על מדינת־היהודים, חשבתי שאני נוהג בעורמה יתירה שעה שאני מנסה לסתור מראש את כל הטענות שכנגד. אבל זה לא הועיל ולא־כלום. כל הנימוקים שכנגד, שכבר נסיתי להפריכם בחיבורי בדרך ההגיון, הועלו אף־על־פי־כן, בלא התחשבות בהפרכתי המוקדמת.47 שימו לב: נימוקי שלי לא נלחמו בהם, אלא התעלמו מהם. הרבה אנשים אינם קוראים בספר מה שכתוב בו, אלא מה שהם מכניסים בו מהרהורי לבם. וביחוד אלה היודעים מן הספר את שמו בלבד! הללו משפטם היה ממורמר ביותר. מדינת־היהודים! איזה טירוף־דעת ובלבול־מוח! או שמא ראוי לומר: טיפּשות? ושמא אין זו אלא הלצה של הוּמוֹריסטן, שחשקה נפשו להצחיק פעם את העולם צחוק נלבב ביותר – על חשבון עמו שלו האומלל? הערות־הגנאי הללו לא היה להן מספר. כמה מהן שמרתי, והן תשמשנה ביום מן הימים מצבת־זכרון נאה למחבריהן, אם מדינת־היהודים תקום. מה שהכניס נימה של בדיחות בפילוסופיה שלי בעניין הזה היתה העובדה, שהמבקרים סתרו זה את דבריו של זה בחריפות יתירה משסתרו את דברַי. אני עמדתי עם חיבורי שלי, אם אפשר לומר כך, באמצע. האחד הכריז עלי שאני אוֹפּטימיסטן שוטה, האחר הכריז עלי שאני פסימיסטן מוג־לב. הנה הוארה התכנית כחלום בענני־שמים, והנה – כעסק מסחרי ממולח. העמים, שביניהם אנו חיים מפוזרים, היו שמחים אילו הלכנו מהם, אבל אנו לא נלך. לא, הכריז והודיע האחר באותה ודאות עצמה, לא יתנו לנו לצאת, אם כי היינו רוצים לצאת. מובן שעסקו גם באישיוּת שלי, ונפוצה הסברה, שאני רוצה להיות למלך או למיניסטר במדינת־היהודים, ואילו רבים אחרים נראתה להם דעה אחרת: שאני מצפה למשרה יהודית בחוץ־לארץ, כגון משרה של שגריר בווינה. On ne peut pas contenter tout le monde et son père"48

אך אל נא תאמינו משום כך, שאני נאחז מתוך צדקנות יתירה בכל דיבור ודיבור הכתוב בחוברת שלי. זה הוא רעיון מדיני, ובמדיניות מוכרח אדם לתכן דרכו לפי קו התועלתיוּת – כמובן, מתוך שמירה נאמנה על המטרה.

פעמים רבות הסכמתי לאנשים שהעמדוני על טעויותי. בתוכנית חלו שינויים חשובים, שדורש אותם הביצוע המעשי. אני הרי לא רציתי אלא לעורר באנשים את המחשבה, איך נוכל אולי להושיע את עמנו ממצוקתו העמוקה, הנושנה. אבל טעויותי הביאו תועלת לענייננו. הרבה מוחות עתירי־מחשבה משתפים פעולה בכך שהם מתקנים את שגיאותי. בכוח הדיבור והכתב נתגבש הרעיון של מדינת־היהודים על־ידי טובי האנשים, וכיום הוא כבר נישא על־פני יבשות וימים.

וזו היתה הגדולה שבטעויותי, שההכרה וההודיה בה גורמת לי אושר: התחלתי לדבר מתוך היסוסים ובזהירות והכרזתי והודעתי: אינני יודע, אם חיבור־המדינה שלי אינו אלא רומאן־מדינה בלבד.

קריאה של הסכמה נתרוממה בכוח בכל המקומות, שבהם היהודים סובלים. לכל־כך הרבה התפּעלות אני עצמי לא פיללתי, אף־על־פי שאני כידוע אופּטימיסטן. בהחלטות מרובות של אגודות ואסיפות נדרשתי למעשה־בפועל לאחר המעשה־שבכתב. וכך החלטתי להוסיף וללכת בדרך המעשה, אף־על־פי שאני כידוע פסימיסטן.

את כל אלה גילויי־האהדה, המכתבים, ההחלטות ודעות־העתונים אספתי בקפידה. לכתחילה רציתי לקרוא אותם לפני הציבור בהזדמנות הראשונה, שבה אנאם בפומבי, אבל חששתי, שהדבר ייראה כהתהדרות, והייתי עלול ליצור רושם, שנתכוונתי להסב אל עצמי את תשומת־הלב שכוּוונה, בלי ספק, אל העניין עצמו. את האוסף הזה של תעודות שבכתב אמסור ל“אגודת היהודים”, העומדת להתייסד עכשיו.49 מתוך התעודות הללו נובעת בכוח משכנע המסקנה, שמדינת־היהודים אינה עוד חלומו המבודד של אדם יחיד, אלא הוא משותף לבני־אדם רבים לאין־ספור. אני יודע כבר כהיום הזה, ומחר יהא יודע כל העולם, שהיהודים רוצים במדינה משלהם, שבה יוּכלוּ סוף־סוף לחיות ולשגשג כאנשים בני־חורין. הרי רבים עדיין משפשפים להם את עיניהם מתוך תמיהה ושואלים: אם הם חולמים או אני הוא החולם? במשך שנים רבות, רבות כל־כך, היינו אומרים “לשנה הבאה בירושלים!” 50 והתרגלנו לראות זאת כאמירה בלבד, כאנחה בלבד. והנה פתאום נראה הדבר אפשרי. הוא אפשרי, כשם שאפשרית היקיצה לאדם שאינו מת, אלא רק ישן. הוא אפשרי, כשם שאפשרית החלמתו של חולה, שכוח־החיים שלו בלתי־נכחד. הוא אפשרי, כשם שאפשרי שחרורו של שבוי, שאין לגזור עליו שביה של נצח.

היהודים רוצים להיגאל מן הפחד מפני רדיפות חוזרות ונשנות תמיד. שכן אפילו באותן הארצות, שבהן אין אחינו נתונים לסבל ברגע זה, שמחתם מעורבת בחרדה. יש לי הרבה הוכחות לכך. כל מחאה, שמשמיעים נגד תוכניתי היהודים האלה המסודרים יפה, היא הוכחה. הם סבורים, שלא־בצדק, שאני מסכן את הסובלנות, שממנה הם נהנים, בשעה שאני מדבר על מדינת־היהודים. ועם הקריאה הראשונה של שנאת־ישראל הפורצת מפיו של איזה ברנש, הם נחרדים מתוך שלוותם העלובה ומביטים סביבם בפחד: האם זה כבר מתחיל?

51אמור אמרו, כי העלאת הרעיון של מדינת־היהודים מטילה חשד על הפאטריוטיות של היהודים במקומות מגוריהם הנוכחים. האנשים החושבים כך, דומה כי מעולם לא הקשיבו, בשעה שהבריות מדברים עלינו. כזרים הללו רואים אותנו, במקרה הטוב ביותר כזרים, שמציאותם נסבלת – עד לביטול הסובלנותjusqu’a nouvel ordre) 52). הרי זו באמת הפרזה בערך שמייחסים לנו, אם מאמינים, כי באיזו ארץ מן הארצות ייפרדו מאתנו לא ברצון. כן, אילו יצאו ועזבו העשירים שלנו יחד עם עושרם, אפשר שהיו מתנגדים לכך. אבל העשירים אינם חושבים כלל ללכת אתנו. התכנית שלי מיוסדת על כך, שהעניים שלנו יהגרו אל המולדת החדשה, שהיא מולדתנו העתיקה, בתמיכתם של בעלי־היכולת, שאינם מפסידים בזה כלום, אלא מרוויחים, ובהנהגתם של אנשי האינטליגנציה שלנו מן המעמד הבינוני, הסובלים מחמת עודף מספרם, ובמקומות מגוריהם הנוכחים הם הופכים, מחמת הרדיפות על היהודים, לפרוֹלאֶטארים! 53

לא, לא, נוטה אני יותר להאמין, כי בארצות שבהן אין מחבבים את היהודים – ואפילו בארצות האחרות – יזקפו את הדבר לזכותנו כפעולה פאטריוטית, אם נפתור סוף־סוף את השאלה היהודית הנושנה והמטרידה; אם נַטה ונכוון את היהודים המיותרים54 למקום אחר, ונרחיק בכך את הסכנה של מהפכה, העלולה להתחיל ביהודים ואין יודע היכן תסתיים.

יכול אני לומר, שאנוס הייתי לשמוע דברים רבים, אבל מן הצד הלא־יהודי לא התרעמו עלי עד עתה בגלל הרעיון לייסד מדינה יהודית. אדרבה, הוא מעורר אהדה. אלא שסבורים כי היהודים עצמם לא ירצו בכך. והרי אין פלא בכך, אם אומץ־הלב המדינתי55 שלנו נתקפח במשך מאות השנים רבות־הרדיפות. אבל זו היתה תכליתה ההיסטורית של האֶמנציפאציה היהודית בתקופה החדשה, שעל־ידיה נשוב ונשיג את אומץ־הלב המדינתי, כי האמנציפאציה אינה יכולה וצריכה להוליך אל הטמיעה, דבר זה מוכיחה ההתפתחות של עשרים השנים האחרונות. מספר מסוים של יהודים יכולה לשאת ולסבול כל ארץ וארץ, והללו רשאים גם להתבולל, הם הולכים ונספגים. אבל אם אך עוברים על המספר הבלתי־מוגדר הזה, מיד קוראת האנטישמיות: עצור! סבור אני, כי מדינת־היהודים תביא תועלת גדולה במיוחד לאותן הארצות, שבהן אין אנטישמיות גלויה קיימת עדיין. תנו דעתכם על כך: השמועה, שבאיזה מקום מן המקומות מצבם של היהודים אינו רע, מושכת לשם את האומללים. הם מהגרים לשם. אוי להם, אם הם נשארים עניים ועל־ידי הסתפקותם במועט בתנאי־קיומם הם גורמים להורדת שכר־העבודה. אז הם יורדים לחייהם של ילידי־המקום! אבל גם אבוי, אם המהגרים מקרוב־באו מתעשרים – אז הם מצצו את לשדו של העם! משום כך זקוקים אנו בשביל עניֵינוּ למולדת, לארץ, שתהא שייכת לנו לפי משפט־העמים. עמים יותר קטנים משלנו העזו לתבוע לעצמם כברת־אדמה על־פני כדור הארץ בתורת קניין מדיני. ומשום שהעזו, משום שהיה להם האומץ המדינתי, גם קיבלו אותה. ועמנו המהולל והאומלל כאחד, שתולדותיו כתובות בכתבי־הקודש, אסור לו להכריז ולהודיע משאלה זו? כן, האם אין מתנגדיה היהודיים של מדינת־היהודים מבינים, כי על־ידי עצם הבעתה בלבד של דרישה זו כבר אנו רוכשים לעצמנו יחס של כבוד בעולם? יש לנו זכות לפחות במידה שיש לאחרים, לדרוש לנו ארץ בתורת גוף לקיומנו המדיני. רכשנו לנו זכות זו על־ידי יסורים, שאין להם משל בתולדותיו של המין האנושי. זרם של דם ליווה את מהלכנו בדרך מאות השנים. העינויים הללו היו נטולי טעם, אלמלא עמדנו בהם מתוך תקווה למדינת־היהודים. הבה נשליך את יהדותנו מעלינו, כבגד בלוי וקרוע, אם אין אנו חושבים על מדינת־היהודים!

אך הרי זה חלום שאינו ניתן להתגשם?

מי אומר זאת?

בשעה זו, שאני מדבר אתכם, מטפלים נסיכים אדירי־כוח בתוכנית זו מתוך כובד־ראש. באיזו צורה תתגשם התוכנית, דבר זה אינני יודע. אבל התגשם תתגשם, בכך אני משוכנע עד עומק נפשי. אלה שאתמול עוד צחקו על ההזיה שלנו, יהיו מחר בושים ונכלמים.

אף־על־פי־כן אין עולה כלל על דעתי להכריז, שכל מתנגדי תוכניתנו כולם הם טיפשים או רשעים. ביניהם נמצאים אפילו אישים מצוינים, שאת פעולותיהם לטובת אחינו האומללים אני מפליא בהכרת־תודה. לצערי, הם יותר מדי – יותר מדי אוהבי־אדם. זה נשמע כפּאראדוכּס. עם שלם אין יכולים להושיע בדרך פילאנטרופּית, אלא אך ורק בדרך מדינית. עושי־צדקה אלה יש להם רק אי־רצון מסוים נגד רעיון־המדינה היהודי, מפני שהם חוששים, שמא תיגרם הפרעה למפעל־ההתיישבות המועיל, אם ייוודע לחוּגים השליטים, שהיהודים מתכוונים לייסודה של מדינה. יכול אני להרגיע את המיישבים, שכן אני בא מקושטא. השולטאן נוטה חסד ליהודים. ולא עוד, אלא אני מעז לומר, שאין כיום ליהודים בעולם כולו ידיד נדיב־רוח יותר מהוד מלכותו השולטאן השולט עתה.56

כיום כבר ברור, שלא גרמתי שום נזק לפעולת־ההתיישבות, כפי שהתנהלה עד עכשיו. מכל מקום רואה אני פעולה זו כבלתי־מספקת, ויהא צפון בה רצון טוב כל־כמה שיהיה. כי שאלת־היהודים עדיין איננה פתורה, אם אנו מיישבים בארץ־ישראל כמה מאות או אלפים משפּחות. יותר מזה, אני סבור, כי הסכנה לגבי הבאים ומתיישבים גדלה והולכת במידה שמספרם גדל והולך, מבלי שתהא להם הגנה ממלכתית משלהם. שכן אותה שעה הם תלויים בחסדם של שליטים מתחלפים. נסיך אחד נוח ונוטה־חסד, ואילו יורשו אדון קשה – כמה תכופות הרגישו זאת היהודים.

אין לחלוטין תועלת בכך, לעצום את העיניים בפני העובדות והמסקנות ההכרחיות מהן, שכל אדם בעל השכלה היסטורית מן הדין שתהיינה ברורות לו.

ההתיישבות המצומצמת הנוכחית בארץ ישראל יש לשער שלא יגרמו לה קשיים חדשים מצד “השער העליון”.57 אבל אני חושב, שלא ירשו בהחלט הסתננות בקנה־מידה גדול יותר, מבלי שיהיה בכך מעשה־איבה הקטן ביותר כלפי היהודים. הסתננות גדולה־יותר תיתכן רק אם יהיה רעיון־המדינה מונח ביסודה; ואם קיימת בכלל נטיה להרשות את הקמתה של קהיליה יהודית עצמאית פחות או יותר, הרי לא יתנו לנו דבר זה, שהוא בשבילנו רב־ערך כל־כך, בלא לקבל פיצויים. וזה נכון מאד, זה גם כולו בקו־האינטרסים שלנו. שומה יהיה עלינו לגמול, וגם נגמול, בעד הקצאת טריטוריה בכוח משפט־העמים – תהא זו ארץ־ישראל או ארץ אחרת – ביתרונות חומריים גדולים; אלא שומה יהיה עלינו להשיג, וגם נשיג בהזדמנות זו כל אותן הערובות, הדרושות כדי להבטיח סופית את עתידו של הקיום הלאוּמי. הליקוּי החמור ביותר של ההתיישבות הפילאנטרופית הוא זה, שאין היא מתחשבת באפשרות של שינויים בהלך־הרוחות בארצות שבהן נערכת ההתיישבות. אם מציעים לבני־אדם, המהגרים מחמת רדיפות, מולדת חדשה – ותהא זו אפילו המולדת ההיסטורית – הרי מן ההכרח הוא, שיהיה אפשר לפחות להבטיח להם, שלעולם לא יהיו עוד רודפים אותם מטעמים דתיים או לאומיים. דבר זה מבטיח הרעיון המדיני שלנו, הרעיון של מדינת־היהודים. זה הדבר היחיד שהוא מבטיח. שהרי אין בכך משום קולניוּת של שוק. אין אנו מבטיחים את הכחליל מן הרקיע. גם במדינה היהודית יהיו מצויים אומללים, חולים ועניים. אבל הלחץ, המוסיף עוד מרירות לכל סבל, יחדל וייפסק, ושום כשרון לא ילך שם לאיבוד, משום שהוא ממוצא יהודי. דבר זה מרגישים האנשים הצעירים והעניים שלנו בבירור, ולפיכך התלקח הרעיון בלבותיהם כאש להבה. ומי שרוצה באמת לעזור לאנשים העניים והצעירים שלנו, מוכרח לעבור מן הציונות הנדבנית אל הציונות המדינית.

אל נא תחשבו, שאני אומר זאת כדי להשיג גם את ההנהגה על הכוחות הללו של העם היהודי. ההפך הגמור מזה, משאלתי הנלבבת ביותר היא לפרוש מהנהגתה של התנועה הזאת, שהיא צריכה להיות בלתי־אישית כולה, טהורה וחזקה. אין אני אלא סופר בלבד. רעיון־המדינה היהודי גירש אותי מחדר־עבודתי, ולאמיתו של דבר אני מותמה מאד, כשאני שומע את עצמי נואם באספות כגון זו כאן, או מנהל משא־ומתן עם מדינאים שליטים. בקושי מעז אני להודות בפני אחד מידידינו, שנתן אתמול ראיון עלי,58 כי אני נושא ונותן אפילו עם אנשי־כספים. שכן דעתי היא, שהכסף טוב הוא או רע הוא בדיוק לפי השימוש שעושים בו. היה יפה יותר אילו יכולנו לכבוש את הארץ בשביל המדינה שלנו על־ידי איזה שהוא מסע־כיבוש רומאנטי, אבל צריך אדם להיות בן עשרים, כדי לחשוב שדבר כזה הוא בגדר האפשרות. לא, הדבר צריך לצאת אל הפועל על קרקע התבונה, באמצעים העומדים לרשותנו, ובתוך תחומיה של מדיניות מעשית. כל כוחותינו המעוּלים ביותר חייבים להעמיד עצמם לשירותו של העניין הנפלא שלנו; ובשביל להתחשב בכל החששות המוצדקים, מנסח אני את התכנית של “אגודת־היהודים”, העומדת להיווסד בימים אלה, בצורה הבאה:

“אגודת־היהודים” מטילה על עצמה את המשימה לרכוש בדרך של משפט־העמים טריטוריה בשביל אותם היהודים, שאינם יכולים להיטמע.59

תוכנית זו רשאים לחתום עליה, כפי הנראה לי, גם הפאטריוטים הטובים־ביותר של כל הארצות. אין אדם צריך אפילו להיות יהודי, כדי לחתום עליה. אם אין אני טועה, הרי מיסטר הולמן האנט60 מוכן לחתום עליה מיד. ואיש אחד היה בוודאי הראשון לחתום עליה, אילו זכה לחיות ולראות את המאורעות המופלאים של החדשים האחרונים.

קשה לדבר בשנת האבל על הבארון הירש61 באסיפה יהודית, בלי להזכיר את האיש הזה. הרי זה הרבה, הרי זה מספיק, אם יכולים לומר על אדם: לבו היה נתון לאֶחיו העניים. משום כך לא תיעלם דמותו של הבארון הירש מזכרונו של העם היהודי. הוא אמנם האמין, שאפשר להושיע ליהודים בדרך פילאנטרופּית; אבל תבונתו היתה נרחבת למדי בשביל לקבל גם את הציונות המדינית, אילו ראה שהשאיפה הזאת זוכה ליחס של כובד־ראש מצד הממשלות. באחד מימי האביב של השנה הזאת הופתעתי ונזדעזעתי כמוכם כולכם, לשמע הידיעה על מותו של הבארון הירש, והיה כאן צירוף מקרים מפליא: בו ביום קבלתי את הדרישה להרצות את עניין־היהודים לפני אחד השליטים.62 באותו יום־אביב מתה הציונוּת הנדבנית ונולדה הציונוּת המדינית. את תוכנו של אותו ראיון יכול אני למסור לפי שעה רק לחוג מצומצם של אנשי־סוד, כי השליט שעליו אני מדבר, הנותן לנו את תמיכתו הדורשת־טובה, חושש באצילות־רוחו, שמא מתוך אי־הבנה יפרשו נתיניו היהודיים כאנטישמיות את פעולתו לקידום הקמתה של מדינת־היהודים.

כל אי־ההבנות הכרח הוא לסלק אותן מלכתחילה. כל העולם חייב לראות בבירור מה אנו רוצים; ואף אם אנו ניגשים לעניין ומנהלים אותו בכל מלוא הזהירות, שהיא הכרחית במשא־ומתן מדיני, הרי בכל זאת אין לנו שום דבר להסתיר.

מן החוגים של אנשינו המשכילים צריך הרעיון המאיר והמאשיר הזה להיות נישא ונפוץ בקרב כל עמנו, בקרב כל העמים. משום כך משתמש אני בהזדמנות זו, לדבר לפניכם במועדון־המכבים. תכליתה של אגודתכם היתה להראות לעולם, שהיהודים יש להם עוד גם עניינים אחרים, מלבד זה של הכסף. הרי אנו חייבים להרוס כל־כך הרבה אגדות־איבה נושנות, לפני שמאמינים שאין אנו פּחותים מבני־אדם אחרים. ועד כמה שהמושבות החקלאיות של הבארון אֶדמונד דאֶ־רוטשילד מבקשות להרוֹס את האגדה על אי־הרצון היהודי לעבודה גופנית, מברכים אנו גם אותן בהבנה של תודה. בתערוכה הברלינית הנוכחית63 רואים המבקרים בהשתוממות, אולי גם מתוך בושה, את פרי השקידה היהודית במושבות. וביניהן יש אחת, ששמה מתחיל להתפרסם ברבים: ראשון־לציון! הנרדפים המסכנים שבאו לשם כבר יושבים כיום חופשים ומאושרים על האדמה הברוכה, השייכת להם. על ראשון־לציון כבר מדברים עכשיו אנשינו העניים בכל העולם מתוך התרגשות, הנושאת בתוכה תקווה.

ארץ אבותינו קיימת איפוא עוד. אין היא שוכנת על קרקע הים. יש בני־אדם החיים שם ועובדים בשמחה. האדמה העתיקה מחדשת שם את נעוריה למגע הידיים השקדניות. שוב היא נושאת פרחים, שוב היא נושאת פירות, ואפשר שביום מן הימים, ביום יפה אחד, תהא נושאת את אשרם וכבודם של היהודים.

[אחרי נאומו של הרצל התקיים ויכוח, שבו השתתפו הצייר הולמן האנט, הסופר ישראל זאנגוויל, העו“ד הציוני הרברט בנטוויטש, ההיסטוריון ישראל אברהמס, מזכיר חובבי־ציון באנגליה ד”ר ש. א. הירש ואחרים. הדו"ח על כך בשבועון “ג’ואיש כרוניקל” מסתיים במלים אלה:]

ד"ר הרצל השיב אחר־כך לשאלות שונות. בהדגישו שיש יהודים רבים, שהם מנועים מהתבוללות על־ידי כוחן המדכדך של הרדיפות, הוא לא הביע, אמר, מלה אחת נגד רציוּתה של ההתבוללות. רק באנגליה בלבד יכול אדם להתווכח בשאלה של מדינה־יהודית. מצב־הדברים ברוסיה קשה עד לאין־תיאור, והמוני־העם אינם מעיזים להתאונן. אכן, היה יהיו קשיים בייסודה של מדינה־יהודית, כשם שישנם קשיים בכל דבר גדול. בעם היהודי קיימות יחד בזמן־אחד דרגות שונות של התפתחות. תכניתו שלו היתה דרושה לחלק זה של העם, שהוא הפחות־מפותח.


 

נאום באיסט אֶנד64 (13 ביולי 1896)    🔗


[קהל נלהב ביותר נאסף במועדון הפועלים היהודים ביום ראשון שעבר בערב, לחלוק כבוד לד“ר תיאודור הרצל, שהופיע לפניהם בפעם הראשונה. לפני המועד שנקבע היה האולם מלא עד אפס מקום, והדלתות נסגרו בפני אלפים, שחזרו באי־רצון כלעומת שבאו. הרב החכם ד”ר גאסטר,65 שישב ראש, הציג את ד"ר הרצל והוא נתקבל בתשואות רמות.]

ד“ר הרצל, שדיבר גרמנית, תיקן תחילה את הסיפור המהלך בציבור על תנועותיו האחרונות.66 הוא אמר, כי אין צורך לתאר את הרדיפות השונות שעברו על היהודים. האנטישמיות של ימינו שונה היא, וחשוב יותר לעמוד עליה, משום שהיא באה בעיקבות האֶמאנציפּאציה החלקית שלנו, שפתחה פתח להתעוררות קנאה. הרבה חקירות וסברות למדניות לא היה ביכולתן לפתור את השאלה־היהודית. מתברר יותר ויותר, כי אומות העולם אינן רוצות באֶמאנציפּאציה שלנו. הרי זה לטובת האינטרס שלהן, לטובת האינטרס של קיומן שלהן עצמן, שהן חייבות להתנגד לכניסתנו להתחרות עמהן על בסיס של שוויון. הפתרון היחיד טמון איפוא בלאוּמיוּתנו שלנו. עובדה זו הוכרה בצורות האחרונות של הקלת התוצאות של הרדיפות. בין אלה נמצא גם אותו מאמץ ראוי־לציון של בארון הירש67 המנוח בארגנטינה. אף־על־פי שדבר זה העיד על מגמה נכונה, היה בשיטתו הרבה שעמד למכשול בדרך להצלחה. בארון הירש בחר כשדה לפעולותיו ארץ, שלא פעלה על עמנו כמאגניט. ד”ר הרצל לא חשב הוא עצמו תחילה, כי יש חשיבות רבה לשאלה, אם תיבחר ארץ־ישראל או מקומות אחרים בשביל המדינה היהודית החדשה. אבל מאז פירסם קונטרסו נתברר יותר מיום ליום, כי ארץ־ישראל, וארץ־ישראל בלבד, היא המקום הנכסף; ולכן צריכים אליה לפנות כולנו. (תשואות.) לשלוח יהודים למקום חדש פירושו לפתוח שם בשאלה היהודית, ולגרום רדיפות באותם המקומות החדשים, כל אימת שתתגלה רווחתם. אף־על־פי שיש צורך לעזור למתיישבינו – בשר מבשרנו – המבקשים לקיים את עצמם ולהוציא לנו מוניטין בחקלאות, אין הוא יכול לראות זאת כפיתרון השאלה היהודית. גם אין זה מן הראוי שנעודד מפעלים אלה, בלי לברר תחילה מה הם מבקשים להשיג. מאמצינו צריכים להיות מרוכזים בהשגת הכרה בנו כמדינה, מפני שהננו עם, אם כי מדוכא ונרדף, עם הממלא תפקיד חשוב בין העמים. (תשואות.) מה שדרוש לנו הוא ארץ, בית, שבו יהיו מאמצינו מרוכזים בפיתוח מדינתנו שלנו, ובפיתוח האפשרויות לניצול אותה מידה גדולה של גאון־רוח, שכיום היא מתבזבזת בקרבנו. אין אנו זקוקים לא למושבה ולא לשורה של מושבות, אלא למדינה מיוסדת על בסיס של ממש. יש בתוך עמנו כאלה, שהרעיון של מדינה יהודית הוא בעיניהם רעיון דמיוני ובלתי־אפשרי. אבל אין הוא נראה כל־כך דמיוני ובלתי־אפשרי בעיניהם של מדינאים במקומות גבוהים, ואם רק נתאחד יחדיו להאמין כי הוא אפשרי, הוא יכול להיות מוצא אל הפועל. (תשואות.) התכנית אינה צריכה ללבוש בדיוק אותה צורה שהתווינו לה. תקח נא היהדות כולה את הבעיה בידה, ותפתור אותה בדרך הטובה ביותר. אין הוא יכול לדמות בנפשו שום אדם נורמאלי, יהודי או שאינו־יהודי, שבלב־לבו – מלבד חששותיו האישיים למעמדו, או להפסד־ממון – יהיה משולל אותו רגש לאומי, שעליו אפשר יהיה לכונן את המדינה היהודית. פחד־שוא הוא, שיהיו חושדים בפאטריוטיזם הכללי שלנו, ואם מהלכת טעות כזו, העובדות יכחישו אותה. הביטו וראו את ההתיישבות המתנהלת על־ידי כל מדינה אירופית, ואיך כל המתיישבים נשארים נאמנים לארץ־מכורתם. יש גם אומות אחרות, שבניהן מפוזרים ומשרתים בנאמנות את אדוניהם השונים; אך אין דבר זה מונע אותם מלקוות לתקומה. כן חייבים אנחנו להוסיף ולהחזיק באמונתנו, כשם שהוספנו לומר בשפתותינו: “לשנה הבאה בירושלים”.68 הוספנו לומר זאת שנה אחר שנה, מתוך הכרה כי במוקדם או במאוחר יהיה הדבר לעובדה מוגמרת. (תשואות.) כסף, אם לא יבוא מאת בני עמנו העשירים, ייתרם על־ידי נוצרים. ראו איך נפרעו פיצויי־המלחמה העצומים של צרפת לגרמניה,69 ובאותה קלות עצמה ימצא כוחו של עם מאוחד את הכסף. שאלת הכסף אינה צריכה להטריד אותנו יותר כרגע. נשמע ערעור על כך, שמדינתנו תהיה מיוסדת על מעמד הפרולטאריון. אין הם יודעים היסטוריה, אלה שהם מתנגדים לכך. כל המדינות הוקמו על־ידי הפרולטאריון ועמו, שהוא לבדו, בעמל כפיו, יצר חרושת והפך מדבריות ציה לשדות ירוקים. (תשואות.) ראו את היתרונות של ההגירה בימינו. שכן אנו נביא אתנו את כל יתרונות הקדמה של המדע והציביליזציה החדישים. המהירות שבה מתפשטות החדשות היא אחת מן התופעות החשובות של זמננו, והחדשות שלנו ייהנו מן היתרון של עיתונות מאורגנת ומצוידת היטב. יכולים אנו להתחיל בהגשמת תוכניותינו בלי שיתופם של המוני עמנו; כי יש לנו שהות לחכות, עד שתתלווה ההצלחה למאמצינו והבשורה הטובה תגיע בעת ובעונה אחת אל אחינו בקצווי תבל. ויש עוד יתרון אחד בציביליזציה המודרנית, שיעשה את תנאי הגירתנו החדשה מיוחדים במינם וללא דוגמה בהיסטוריה. תוצאותיהם של סקרים גיאוגראפיים, של השיט, של המחקר, של ההנדסה ותחבורת־הקיטור ישמשו את הגירתנו החדשה. מה בכך, אם אומרים על ארץ־ישראל היום שהיא ארץ שממה. הארץ לא תישאר כזאת באמצעים שאנו יכולים להפעיל בה. הארץ היתה פוריה לפנים, ואותה שמש עצמה, שהיתה מחייכת מעליה אז, מוכנה עכשיו לתת שכר לעמלנו; ואם נשפיע לה באורח מדעי את תנאי הפוריות, היא תשוב להיות ארץ זבת חלב ודבש. (תשואות.) השקרים הכזבניים ביותר, שנתלו בנו, יתבדו. אומרים עלינו, שאין אנו מוכנים לעסוק בעבודה מפרכת. אנשי איסט־אֶנד יודעים, כי אין הם מתרחקים מעבודה קשה. היהודי הוא אולי אינטליגנטי יותר מדי, שיעבוד עבודה מפרכת שעה שהוא יכול לעשות את המלאכה ביתר קלות. האיכר הפשוט לא שיפר מעולם את שיטותיו הישנות, והוא עושה את עבודתו היום, כמו שהיה עושה אותה מימים ימימה. אבל עמנו, שהוא אינטליגנטי, יסגל לעצמו את השיטות החדישות ביותר. אותם הנסיונות החקלאיים, שכל האומות האירופיות מעודדות אותם, אנחנו נסגל אותם לעצמנו, נהרוס את האגדה הישנה, שאין אנו לוקחים חלק ביצירת העושר הטבעי. (תשואות.) אנשים באנגליה, שנהירות להם השיטות האנגליות להתיישבות על־ידי חברות־צ’ארטר,70 חזקה עליהם שיבינו איך יכולה עבודה כזאת להתגשם בהצלחה. נהיה מאוחדים בכוח העובדה של היותנו יהודים, על אדמתנו שלנו. שם ישוקע כל מרצנו בהנחת היסוד למדינה היהודית. אף־על־פי שהוא [הרצל] ישתדל לרכוש את עזרתם של אישים, והיה מאושר אילו הוסר משכמו עול המנהיגות, והוא היה מוסיף לתת ידו למפעל הנעלה; הנה מן הצד71 האחר, אם לא יוכל למצוא מנהיג, ידע הוא עצמו איך לעורר את ההמונים. (תשואות רמות.)72



 

יהדות. נאום בהתאחדות היהודית־האוסטרית73 (7 בנובמבר 1896)    🔗


אחדים מכם בוודאי שמעו, שאני רוצה לייסד את המדינה היהודית, והם באו לכאן בשביל לראות את האדם המוזר והמצחיק, שיש בדעתו להתחיל מפעל שבכל אופן הוא כל־כך בלתי־רגיל, ולפחות לא היה כמותו במשך זמן רב. אחדים שמעו בוודאי על רעיון תמוה, שקוראים לו ציונוּת, גם הוא נראה להיות עניין משעשע מאד. דבר ברור, אמנם, עדיין אין יודעים על כך. אומרים רק, שכל היהודים יצררו פּתאום את צרורם, יעזבו את ארצות מגוריהם ויפליגו לאי־שם לחבל־ארץ חדש, בשביל להתיישב בו.

באופן זה, על־כל־פנים, הסביר לי בשנה שעברה חבר נודע למדי של הקהילה היהודית המקומית את תפיסתו בעניין זה. הגיעה לאזניו שמועה, אמר, שיש ברצוני להוליך את היהודים למקום, שעוד לא היה בו אדם. והנה, גבירותי ורבותי, חבלה זדונית כל־כך באנטישמיים שלנו אינה בשום פנים מכוונותיה של הציונות. תארו לכם, שהצעקה כנגד היהודים נעלמת מן החיים הציבוריים, ומה נשאר מלבד זה? יש איפוא בדעתי להסביר לכם, מהו בעצם טיבה של הציונות הדמיונית הזאת, המולעזת והמובנת שלא־כהלכה. הריני מעיר את תשומת־לבכם לכך, שאני לא אומר לכם כלל, שאני הנני ציוני. לא, אתם כולכם הנכם ציונים. גם אפתיע אתכם מאוד בכך, שלא אספר לכם שום דבר חדש, אלא דברים שהם ידועים לכם. אין אני רוצה להראות לכם אלא דברים שאתם רגילים לראותם מזמן. אמנם, אסיק מסקנות מסויימות שאינן מקובלות כל־צרכן, ולמטרה זו אתם מוכרחים להרשות לי למסור סקירה קצרה על התפתחותה של היהדות, שאני רואה אותה כאומה.

אתם יודעים כי תולדותינו, תולדות הפזורה,74 התחילו בשנת ה־70 לספירת הנוצרים. מסע הכיבוש של טיטוס, שמוֹמסן75 רואה בו את הסיבה להתפשטותה של הנצרות ושנסתיים בהגלייתנו מן הארץ לעבדות של שבי־מלחמה76 , הוא לאמיתו של דבר התחלתה של ההיסטוריה היהודית הנוגעת לנו ביותר, משום שאנו סובלים עד היום מתוצאותיהם של המאורעות של אותם הימים. יש כאן משהו שאנו, אנשים מן הדור הזה, קשה לנו לתארו לעצמנו. גם אנו יודעים שיש מלחמות בעולם, ושתכליתן הסופית – למגר את כוחו של המתנגד עד לחוסר־הגנה גמוּר. אבל שמלבד המלחמה תפגענה תוצאותיה באדם היחיד פגיעה קשה כל־כך, כפי שהיה הדבר בזמנים הקדומים, זאת אין אנו יכולים לתפוס. והעבדות של שבי־המלחמה פגעה לא רק ביהודים החיים באותו דור, לא רק באלה שהיו שותפים־באשמה של סיבות־מלחמה, אלא היא פגעה בשישים דורות. זה שישים דורות מוסיפה הגליה זו לשבי־המלחמה לפעול ולהשפיע – עובדה הנראית לנו מוזרה, ואף־על־פי כן היא מוסיפה לפעול במסיבות חיינו. הריני פוסח על שלבי־התפתחות רבים, כיצד חדרנו אל המושבות הרומאיות, כיצד נדדנו מסביב לאגן הים התיכון והגענו עד אל אותה “אוּלטימָה טוּלֶה”,77 שהיתה לרומאים המקום הרחוק ביותר. רוצה אני רק להתחקות על מצב היהודים בשלב אחד ויחיד חשוב מאוד בתולדותיהם, בתקופה שבה יצרו לעצמם מולדת חדשה, השלישית במספר, לפי דבריו של ההיסטוריון גראץ, ספרד של ימי־הביניים. בספרד, גם בזו של המאוּרים גם בזו של הנוצרים, היה מצב היהודים חליפות טוב ורע, כמו בכל מקום. אתם יודעים, ובקשר לדברים שאני עתיד לנמק אחרי־כן רוצה אני להצביע על־כך, איזה סדר־דברים טיפוסי מתגלה בתמורות־גורלנו בכל מקום שאנו באים לשם.

אנו מהגרים ובאים לארץ, שבה הפחד מפני היהודים, או יותר נכון, האיבה אל היהודים, עדיין אינה קיימת. אנו מתיישבים שם, מסתגלים, מתבוללים, מנסים להכות שרשים; והואיל ואנו מפוכחים, חסכנים ושקדנים, ומפני העבודה אין אנו מפחדים, כפי שמספרת עלינו האגדה, אנו מתחילים להצליח אפילו בתנאים הקשים ביותר. אנו מתקדמים במסחר ובחברה, אנו נכספים לפעילות בשטחי־הכבוד, אנו מטפחים אמנויות ומדעים, ומתחילים להרגיש בנו שלא בנעימות. פתאום נותן הרוב את דעתו על כך, שאנו שונים ממנו, שאנו מיעוט, והאנטישמיות, שכבר לבשה צורות שונות ונקראה שמות שונים וביסודו של דבר תמיד אחת היא, עולה ובאה.

אם התנאים של החיים הציבוריים מרשים את הדבר, שודדים, מבעירים והורגים בנו, ולבסוף מתבקשים היהודים מטעם השלטון, לשם השכנת שקט, לעקור ולנדוד הלאה. דרך זו היתה קלאסית ממש בארץ ספרד, שבה מילאו היהודים תפקידים גדולים מאד. שכן תמיד זמן קצר לפני הרדיפות היה שיא של פריחה ושל שגשוג. כך היתה תמיד בולטת בחצרות־המלכים השונות דמותם של יהודים גדולים, שעוררו בדרך־הטבע אי־רצון וקנאה, ואם אפשר היה לטפול על אחד מהם אשמת־שוא, הרי נעשׂה הדבר. אם השליט דוֹן־פֶּדרוֹ, למשל, עשה מעשי־אכזריות, היה אשם בכך מקורבו דון שמואל אבוּלעפיה.78

והנה באותה ספרד, בתקופה חשובה מאוד, לאחר שגורשו ממנה המאוּרים, ראו הכרח לעצמם לעשות את הארץ גם טהורה־מהיהודים. הדבר הוצא לפועל בשני שלבים. תחילה רדפו וגירשו את היהודים הנאמנים, זקופי־הקומה, בעוד שמספר מסויים מהם, נקרא להם: טכססני־דת, הסתגלו אל הדת האחרת והוסיפו להתקיים כאנוסים. אבל גם האנוסים הללו לא ניצלו אחר־כך מן הרדיפות וגם הם הושלכו החוצה.

בפרשה הזאת, שהיא הטיפוסית, מעניין אותי במיוּחד הזמן שבו נתרחשה. הרי זה היה באותה שנה, שבה הפליג כריסטוף קולומבוס עם ספינות־המפרש שלו, כדי לגלות את היבשת החדשה; מאורע שהיו לו תוצאות מופלאות כל־כך בשביל התפתחותה של האנושות. באותה שנה עצמה, שבה התחילה תקופה חדשה בשביל האנושות, הוכרחו היהודים לפתע לצאת חסרי־בית וחסרי־כל ולנדוד אל ארצות־גלות, שהיו אפופות־זוועה בשבילם.79

באותה המאה החמש־עשרה, שבה התחיל עולה שחרו של הראֶנאֶסאנס, שאנו מעריצים ואוהבים אותו כל־כך, חי גם אדם אחר, שנודעה לו השפעה עצומה על התפתחותה של האנושות: גוּטאֶנבּאֶרג.80

והנה הייתי רוצה להרשות לעצמי, להעלות אנטיתיזה שרירותית למדי משני השמות הללו, ולהוכיח בשני שמות הללו את הטעות, שנכשלו בה היהודים מראשיתה של התקופה החדשה.

שכן בשביל היהודים קיימת הצלה אחת, דרך אחת לשחרור מן הלחץ ומן הבזיונות על כל תוצאותיהם: או, כפי שטוענים אחדים, בכוח המלה, כלומר, על־ידי הארת עיני הבריות, על־ידי העלאתם לדרגה גבוהה יותר של השכלה ומוסר, או כפי שאחרים סוברים, על־ידי המעשה. המלה היא הדרך, שבה עלינו בכוח המצאתו של גוּטאֶנבּאֶרג. המעשה הוא דרכו של קולומבוס; במצבים שאי־אפשר לשנותם על־ידי סברות בלבד, רוצה הלה להשתמש לא בדרך־ההסברה, אלא במעשה הממשי. להיכן הוליכה אותנו הדרך, כשהתהלכנו כמשרתי הרעיון של השכלת־ההמונים, עוד זמן רב לפני תקופת ההשכלה, עוד קודם שהפילוסופים הצרפתיים הביאו בספריהם את המהפכה, שאחר־כך רק הודגמה ברחוב בצורה מוחשת – כפי שאמר פעם ז’יל גאֶד81 – להיכן כל זה הוליך אותנו, דבר זה יודעים אתם.

מה שעשינו בלחץ המסיבות לטובת ההשכלה, משום שאנו מוכרחים לדאוג להשכלתו של המין האנושי לטובת עצמנו, – והרי יש חושבים, כי בזה כלולה תעודתה ההיסטורית של היהדות – דבר זה ידוע לכם היטב. כן יודעים אתם, מה הן הפסגות הפילוסופיות, שאליהן הגיעו מאמציו של מנדלסון, ואתם גם יודעים, כיצד לאחר תקופת ההשכלה התחלנו שוב יורדים בהדרגה במורד־ההר. בתנועה זו הוטל עלינו תמיד, אם אפשר לומר כך, לרעות את החזירים. משתמשים ביהודי כל זמן שנמצאים בדרך, אבל לאחר שמגיעים למטרה נפטרים מן היהודי, שכבר עשה את חובתו. אז באה יקיצה מחלום, כפי שהיא צפויה עוד גם לסוציאל־דמוקראטים.

הרשו לי לאחר סקירה חטופה זו על תקופה יחידה ומיוחדת של ההיסטוריה המדינית לומר דבר על תולדות התחבורה. אנו שוכחים תכופות, שהננו חיים בתנאים שנשתנו לגמרי; ואף־על־פי שאנו מושלכים פעם בפעם אחורנית, לתקופות הקודמות, מחמת הרשעות והאכזריות שהן, כמדומה, נחלתו הנצחית של טבע האדם, הרי אותה שעה עצמה קיימת גם התפתחות אחרת ואמיתית, המתקנת מה שהאחרת פוגמת.

בשנת 1885 ראיתי בבריסל תהלוכה חגיגית מופלאה. היה בה משהו בלתי־רגיל ומעורר הרהורים: זו היתה התהלוכה החגיגית לכבוד יובל החמישים של מסילת־הברזל.82 זכורני שבתהלוכה הובלו אמצעי־התעבורה העתיקים ביותר, למן העגלה הראשונה, שגלגליה היו עוד דיסקוסים שלמים; קרונות, שבהם התגוררו העמים הנודדים של אירופה, וגם כיום מצויים קרונות־מצודות כאלה אצל הלוליינים; ואחר־כך העגלות המפותחות בהדרגה, עד אל המרכבות הנאות ואמצעי־התעבורה של הזמן החדש. אגב־כך תעניין אתכם אולי העובדה, שהנסיכים מתקופת המאֶרובינגים83 עדיין היו נוסעים בקרונות רתומים לבני־בקר. קארל הגדול היה מסייר בארצותיו בעגלה רתומה לארבעה שוורים. רק במאה השתים־עשרה נרתם לראשונה הסוס אל העגלה; במאה השלוש־עשרה צוידה העגלה בארבעה גלגלים והונהגה בארצות אירופה; והדיסקוסים שהחלק הפנימי שלהם נפרץ וניטל מהם, והמרכבה הסגורה שגלגליה חבויים למחצה מתחת לדפנותיה – כל אלה היו מעשים גדולים. רכבת־הברזל הראשונה, קרון־הרכבת הראשון, עדיין היו מטילים עגמומיות באי־הנוחות שבהם; ואם אתם רואים כיום רכבת־מותרות או רכבת מלכותית, מכירים אתם מיד מה ההבדל המרובה שבין נסיעתו של קארל הגדול באותם הזמנים ובין נסיעתו של הצאר בימינו.

בימי הרדיפות על היהודים בחבל הרהיין התחילו משתמשים באיטליה העילית בשטרות, שהקלו הרבה על עסקי־המטבעות ואיזנו את הפרשי־הערך במקומות השונים.84 המנייה, שהופיעה גם היא במאה הארבע־עשרה בערי איטליה העילית, היתה עדיין בראשית התפתחותה.85 בתחילת המאה השמונה־עשרה, כשנוסדו החברות הגדולות מעבר־לים, התפתחה המניה ושוכללה עד לתעודת־קניין.

והנה כל היסודות הללו הם כיום גורמים חשובים בחיינו ובתרבותנו, וכל זה עדיין אינו ולא־כלום. בשנות השלושים של המאה שלנו התחילה תקופה חדשה. כל השאר – המלחמות, חוזי־השלום, נשואי הנסיכים, וכל שאר דברים שמעמיסים עלינו בספרי ההיסטוריה, אינם אלא דברים של־מה־בכך לעומת נקודות אלו, שהן בבחינת פרשות־המים הגדולות של ההיסטוריה. אם תזכרו שאנו כיום קצרי־רוח מאוד, משום שאין אנו יודעים מיד ובו ביום בדיוק את תוצאות הבחירות של מק־קינלי או של ברייאן,86 ושאבות אבותינו לא יכלו להעלות על דעתם כלל, שאפשר לקבל ידיעה במהירות מרובה יותר מנסיעתה של עגלה – שלא להביא בחשבון את הטלגרף האופטי87 חסר־הישע – תכירו כמה עצומים השינויים, שחלו בתבל כולה. הרי אין זו סקרנות של הולכי־בטל סתם, אם אנו רוצים לדעת מה מתרחש שם באמריקה הרחוקה. הרבה עניינים חשובים מאוד תלויים בכך, משברים נוראים ביותר עלולים לפרוץ, ואתם יודעים כי אירופה כולה ציפתה בחרדה מסוימת לתוצאותיהן של הבחירות. והנה, אם מן השינוי הזה בדמותו של העולם, אם מן ההקלה שבאה בתחבורה, יש הכרח להסיק את המסקנה כי הסבל שנבע מדחק המסיבות בזמנים הקודמים, שוב אינו מוצדק בתנאי הזמן הנוכחי, הרי תהיו מוכנים במידת־מה לקבל את הדברים שיש בדעתי להרצות לפניכם עכשיו. אנו יכולים לומר כיום, שהארץ באמת יש בה מקום בשביל כולם. אתם כולכם מכירים את הציורים של הערים מן המאות הי“ב, הי”ג והי"ד, כמה קטנות היוּ הללוּ, ואנו כמעט מבינים, כי אוכלוסיה צרת־לב ולא שקדנית ביותר שנאה והציקה ליסוד כלכלי, שהיה מצטיין במרצו ובחריצותו. אבל כל זה הרי שוב אין לו טעם כיום. אין הכרח בדבר. האנטישמיוּת היא אנאכרוניזם, אך לא במובן זה שנוהגים לומר: “מאה שנה לאחר לסינג!”,88 וכדומה. אכן, מאה שנה לאחר לסינג עדיין מצויים בני־אדם למדי, שהם מוגבלים ואינם מסוגלים לרחשי־לב נאצלים כלשהם – וכאלה יהיו מצויים תמיד. אבל בכל זאת אין הכרח עוד לסבול מן האנטישמיות. בכל אופן יעבור עוד זמן־מה, עד שיגיעו הבריות למסקנה זו, ולא אנו בלבד, שהיינו והננו כולנו סוף־סוף אנשים נדכאים, שאין להם אפילו רשות לחלום חלומות גדולים, אלא אף המדינאים המקצועיים לא הסיקו את המסקנות מפלאי התחבורה אלא במאוחר מאוד. כי מהי המסקנה מהתפתחות התחבורה? המדיניות הקולוניאלית. ואנו רואים, כי במדינות החושבות על עתידן – והרי לא בכולן יקרה כדבר הזה – מתנהלת מדיניות קולוניאלית. אנו רואים, כיצד נחקרת ומסוירת היבשת השחורה לאורכה ולרוחבה, כיצד תופסים את הבעלוּת עליה ונאבקים על כל שטח אדמה, כי האנשים החולשים על גורלם של בני־אדם יודעים מהו ערכה של אדמה, והם דואגים מראש לימים הבאים.

במאה הבאה עתידים לפנות ליבשת אחרת; המדיניוּת של המאה הבאה היא מדיניוּת אסיאתית, מאז המלחמה בין סין ויאפאן והמלווה המחושב, שבא בעקבותיה ושבזכותו אנו חיים כיום בתנאים של שלום ארעי.89

והנה לאחר שמפנה זה במדיניות הקולוניאלית כלפי אסיה כבר מורגש כיום, הרי אין זה מעשה חסר־תבונה אם גם אנו, דחוקים על־ידי תחושת היומיום ההולכת ורעה, חושבים על מדיניות קולוניאלית.

מדיניוּת זו אינה מתחילה מעכשיו, ואני רחוק מאוד מלתבוע לעצמי כאן זכות־ראשונים; אני לא נדחפתי לכך אלא על־ידי התוצאות המוצלחות והמופלאות, שכבר הושגו לפני־כן. המדיניות הזאת קיימת בתוכנו כבר מזמן. התחיל בה בשנות הארבעים סאֶר משה מונטיפיורי, שנשא ונתן עם המשנה־למלך של מצרים, כדי לרכוש טריטוריה בשביל היהודים. שמעתם כיצד הוסיפו לטפח רעיון זה ולטפל בו שוב הבארון הירש והבארון אדמונד רוטשילד.

נסיונות ההתיישבות השונים, שנעשו על־ידי האגודות הבודדות בכל ארצות תבל, מוכיחים בראש וראשונה, כי תנועת התיישבות זו נולדה בכל המקומות באורח ספונטאני, כרעיון של הכרח וחזות־מראש, של מניעה ודאגה לעתיד, למקרה של התפתחות שתהיה – מקווים אנו – פחות נוראה ממה שמתארים לעצמם כמה פסימיסטים.

על־כל־פנים זהו רעיון הגיוני בהחלט, ובאמת אינו ראוי לזלזולים הניתכים עליו; רעיון שאפשר ללמד עליו זכות, אם תתנו דעתכם על המצב שאנו שרויים בו, ואם תתבוננו לראות, מה טיבה של האנטישמיוּת שנתברכנוּ בה.

האנטישמיות הזאת שונה לגמרי מכל הצורות של שנאת־ישראל, שהכרנו אותן בתולדות העבר; והכרח הוא שתהיה שונה, הואיל והופיעה אחרי אֶמאנציפאציה גמורה. תנועת ההתיישבות איננה בשום פנים תנועה לא־פאטריוטית, כפי שטענו רבים, שהם אפיפיוריים יותר מן האפיפיור, שהרי היא רוצה רק להביא הקלה באותם המקומות, שבהם מורגשות תופעות־לחץ.

האנטישמיוּת הזאת של עכשיו, כפי שכבר ציינתי פעמים רבות,– אלא אני חוזר ומשמיע דברי באזניהם של אלה שלא שמעו אותם עדיין,– יש לה שתי סיבות. הסיבה הראשונה היא, שבמשך הדורות המרובים של הרדיפות נעשינו בלתי־מסוגלים להיטמע ללא־שיור. אנו נשארים מורגשים, הננו קיבוץ, קיבוץ היסטורי של בני־אדם, השייכים זה לזה שייכות ניכרת ברורה, ויש להם אויב משותף, וזאת נראית לי הגדרה מספקת לאומה. אין אני דורש מן האומה לשון משותפת או סימני־גזע מובהקים משותפים. הגדרה צנועה ופשוטה זו מספקת לאומה. הננו קיבוץ היסטורי של בני־אדם, השייכים זה לזה שייכות ניכרת ברורה, וליכודם נשמר בתוקף קיומו של אויב משותף. כאלה הננו, בין אנו מכחישים זאת ובין לא, בין אנו יודעים זאת ובין לא, בין אנו רוצים בכך ובין לא. הסיבה השניה של האנטישמיות היא, שאנו מייצרים יותר מדי אינטליגנציה, וצרה זו מחמירה והולכת משנה לשנה ומיום ליום. צריך יהיה איפוא לסגור לחלוטין את המאגרים הגדולים, שמהם מוסיפים לזרום כוחות־האדם שלנו, כפי שכבר ניסו לעשות, או להטות אותם לכיוון אחר. והנה הייצור העודף שלנו באינטליגנציה הוא גם פנימי, וגם נוסף־וזורם מבחוץ. כיצד רוצים אתם להתגבר על הפנימי בלבד? הרי בשביל להשמיט את הקרקע מתחת לאַנטישמיוּת, מוכרחים אתם לסלק את סיבותיה, ואל נא תתפתו להאמין, כי על־ידי שיקולים פילוסופיים, על־ידי פנייה אל הרגש האנושי, תניעו אפילו אנטישמי אחד מעמדתו. מן האנטישמיוּת אין אתם יכולים ליטול לא את סיבותיה ההיסטוריות ולא את סיבותיה שבהווה. הבארון הירש סבור היה, שיש הכרח להנמיך את רמתם הרוחנית של היהודים. כוונתו היתה טובה, אבל מחשבתו לא היתה נכונה, שכן ההתפתחות מוכיחה, שקיימת עלייה מתמדת. פשוט אי אפשר להנמיך את הרמה, אלא היא מוסיפה ועולה. כל בעל־בית יהודי, כל סוחר ואומן יהודי, יש בו הדחף האציל הזה, ללמד את בניו משהו נכבד, משום שהוא יודע, כי הדעת מוליכה אל החירוּת, כשם שאנו יודעים, כי גם אותנו היא תוליך אל החירות.

קחו לכם איזו סטאטיסטיקה שהיא, ותוכלו לראות, כי באוניברסיטאות ובכל הענפים שבהם אנו פעילים, קיים יחס־עודף של האינטליגנציה שלנו. אין אתם יכולים איפוא למנוע את הדבר הזה, והמצב הולך ורע, כאמור; וכיוון שאנו מסגלים לעצמנו את הקידמה במהירות יתרה – אמנם, אין אנו ממציאים את כל האמצאות, אבל אנו ממהרים להשתמש בכולן, ולכך יש לנו זכות – הרי תהליך זה נמשך ללא־הפסק, ואיש אינו יודע, באיזו מידה עתיד דבר זה להגביר עוד את ההתמרמרות.

אבל מהו המצב בדבר מניעת הזרימה של האינטליגנציה הבאה מן החוץ? כאן נעשו נסיונות־התגוננות מסוימים, חלקם מצד הממשלות וחלקם מצד היהודים. מצד אחד לא התנגדו לכך שהיהודים יֵצאו מרוסיה, ואף יעצו להם לצאת ממנה; ומן הצד האחר, שגם בו אין רוצים לראותם בעין יפה, נוסדו ועדי־צדקה, ששילחו את האנשים במהירות האפשרית לארץ אחרת. משל כאילו היה מישהו אומר: “שלחו אותו מלפני עיני, הוא שובר את לבי”. אנשים אלה פוזרו איפוא בתוך גולה חדשה, הופצו על־פני מרחביו של כדור־הארץ. ואביא לכם כאן שתי דוגמות, שיש בהן עניין גם מבחינת כושר־ההתיישבות של יהודים. את הדוגמה האחת מספק לנו התייר האפריקני יונקר, שבא יום אחד באפריקה הדרומית־המערבית אל הסוכנות של הסוחר בחיות־טרף האגאֶנבּאֶק מהאמבורג. לפני הבית השתעשע ילדו הקטן של הסוכן בגורי־אריות ובנמרמרים, ושמו של הסוכן היה כהן.

מתוך דין־וחשבון על איי האוקיינוס הדרומי שאבתי את העובדה הבאה: בקירוב באמצע הדרך בין אוסטראליה ואמריקה הדרומית נמצאת קבוצת־ איים קטנה, קבוצת־קוק. אחד מן האיים הללו נקרא בשם רארונטונגה. באי הזה המנהל של מפעל־התחבורה החשוב ביותר, חברת־המסחר של קוק, הוא אוסטרי בשם כהן.

בכל מקום מצויים איפוא יהודים, ובשום מקום אין מניחים להם להיות בביתם. גם לא כל מקום מתאים לקליטתם.

כך מוכרחה יק"א, חברת ההתיישבות היהודית,90 יורשתו של הבארון הירש, כבר עכשיו לדון בעובדה, שתוצאות ההתיישבות בדרום־אמריקה אינן מניחות את הדעת. היהודים אינם מצליחים שם, וכבר מסתמנת אנטישמיות מובהקת גם שם.

מה יהא איפוא בסופם של היהודים? להרוג את כולם – אין יכולים, ותופעות־הלחץ מתרבות. כל יום ויום מספק לנו ידיעות, וצריך רק לקרוא את העתונים שלנו, כדי לקבל סקירה תמציתית על הרדיפות וההתעללוּיות ביהודים, המתרחשות כל שבוע.

91 במסיבות האלה נכפתה עלינו המחשבה, לבנות בית־קיבול שיאסוף לתוכו מכל מקום את היהודים הנראים כמיותרים ונחשבים כמזיקים; ובתורת בית־קיבול כזה נראה בעיניהם של שוחרי ההתיישבות המקום ההיסטורי העתיק, שבו חי עם התנ"ך לפנים ושהמונינו הרחבים, שעדיין אינם ממושכלים ביותר, אוהבים אותו בכל נפשם עד היום. הדבר נראה כמגוחך. בארץ הזאת, שאליה הם נמשכים בכוח כביר, השרשתם־בקרקע היא על־פי מקרה מפליא בגדר האפשרות. כולכם יודעים מה מתרחש עכשיו על הבוספורוס. זה הדבר הידוע בשם “מצבה של תורכיה”. מצבה של תורכיה הוא רע למדי.

הייתי שם ביוני של השנה, כדי להחוויר לעצמי את כל הנסיבות לאשורן, וגם הצלחתי לקבוע עובדות כלשהן. המצב רע מאוד, ובדבר הזה אפשר להשתמש לשם פתרונה של שאלת־היהודים. ודאי שמעתם וקראתם אך לפני זמן מועט על הנסיונות, הנעשים כדי להבריא את מצבה הכספי של תורכיה.

המצב הכספי הוא שם באמת שורש כל הנסיבות הללו. תורכיה היא ארץ, שעלתה לגדולה על־ידי מלחמות, שמרה על קיומה על־ידי מלחמות, ובתנאים הקיימים עכשיו של שלום מזוין, העולה ביוקר, היא יורדת לאבדון. כשהגיע הזמן, שציינו אותו למעלה כ“פרשת־הדרכים של ההיסטוריה”, זמן האמצאות המודרניות, לא יכלה מדינה זו להסתגל ולהשתתף, וכך ירדה בהדרגה מטה־מטה.

התרבות החקלאית בתורכיה מעציבה. כשאתם עוברים את הגבול הבולגארי, אתם נמצאים לפתע בלב הישימון. בולגאריה עודה מתורבתת, תורכיה כבר לא. מדינה זו אינה יכולה לשאת את השלום שלנו בצביונו הנוכחי, כי הוא מצריך הרבה מאוד כסף, ואילו הארץ מתרוששת יותר ויותר. התוצאות מתגלות גם בהנהלה, שאינה פועלת כהלכה. דבר זה מביא לידי שחיתות, וזו מביאה לידי מרידות, לידי שחיטות, והללו – לידי איגרות דיפלומאטיות. לקחת את מערכת הכספים של תורכיה בידים אפשר רק בעזרתם של הבאנקאים היהודים הגדולים.

חושב אני, כי פעולה דיפלומאטית־פינאנסית זו תגרום נזק להתיישבות, ולפיכך גם לפתרונה של שאלת־היהודים. ואני מקווה, שהבאנקאים היהודים הגדולים לא יתנו ידם לכך.92

אמנם משאלה המובעת כאן בצורה כזאת עדיין אין לה תוקף רב ביותר, אבל מבקש אני מכם להאמין לי, שכבר יש ביכולתנו כיום להביא את משאלותינו לפני מקומות שונים ובערים ובארצות שונות, ואוּלי לא יהיה זה נטול־השפעה לחלוטין, אם נפנה את תשומת־לבם של אנשי־הכספים היהודים למשאלה זו.

הסכנה שהאינטרבנציה הכספית הזאת תבוא מיד עכשיו אינה גדולה ביותר, דרך אגב, משום שהשולטאן יש בו אי־רצון גמור לכך, שאנשים זרים יתערבו בענייני המסים שלו. קיימת איפוא תקווה, שמצבה הנוכחי של תורכיה יתמיד עוד במשך זמן־מה. כי השולטאן יכול להשיג עזרה למערכת הכספים שלו, את העזרה המועילה היחידה, את העזרה הכנה היחידה, אך ורק על־ידי הבנה עם יהודים, ועם אותם היהודים דווקא, המנהלים את המדיניוּת היהודית, ולא מדיניוּת־סתרים בשליחותו של מישהו. אסביר לכם זאת תיכף־ומיד.

ההתיישבות בקנה־מידה גדול, שאנו חושבים אותה לרצויה, תתואר אך ורק כהתיישבות הנשענת על כוח־מגן משלה ויש לה זכויות אוטונומיות, שאם לא־כן אנו מיישבים ארמאֶנים 93 חדשים במקום מן המקומות.

והנה, הרשיון לעלייה המונית היה נחשב ויתור גדול מצדה של הממשלה התורכית, וכנגד זה היינו צריכים גם אנחנו לעשות לה ויתורים. דבר זה יכול להיעשות באופן כזה בקירוב: תמורת רשיון־הכניסה של היהודים לארץ־ישראל בקנה־המידה הגדול, כפי הדרוש, אנו מציעים מילווה. המילווה הזה מבוסס על התשלום,94 שהיהודים יהיו חייבים לשלם. לכך יש בהיסטוריה דוגמות לרוב; אין בזה איפוא שום דבר בלתי־רגיל. התשלום יהיה נקבע בעד השנים הראשונות בראשיתו בשיעור 100,000 לי“ש ויעלה בהדרגה עד לגובה של מיליון לי”ש בקירוב. על יסוד תשלום זה יינתן אחר־כך המילווה. תורכיה תוכל איפוא לקבל מילווה בשיעורים גדלים והולכים, שיתחיל בשני מיליונים לי“ש בתחילה ויעלה ויגדל על עשרים מיליון לי”ש. זהו לפחות משהו, הנדון בכובד־ראש, ולא רק ליד שולחן בית־קפה או בפונדק, אלא על־ידי אנשים, היכולים להכריע בכמה עניינים. את התשלום, שיהיה מונח ביסודו של המילווה, אפשר יהיה להבטיח על־ידי ערבותן של החברות להתיישבות הקיימות כיום. והרי קיימת קרן גדולה מאוד, שכמעט היתה מספקת לכך. בכל אופן נהיה זקוקים לשיתוף־פעולתם, אם גם לא לכספם, של הבאנקאים הגדולים.

אבל אם לא נגיע בזמן הקרוב ביותר להבנה כזו עם תורכיה, יוכלו היהודים לאסוף בינתיים קרן למטרה זו. הקרן תצטרך כמובן להישאר בכל מקום למשמרת בידיהם של אלה שאספו אותה. גם חתימות־על־תנאי תהיינה מספיקות.

רציתי בזה רק למסור לכם בקווים כלליים את התוכנית, איך אפשר להגשים את ההתיישבות בארץ־ישראל בקנה־מידה גדול.

מה שדרוש לה לארץ הזאת, שהיא גדולה בערך כמו בלגיה ויש לה אקלים קר, אקלים ממוזג ואקלים חם, וחוף־הים שלה מבורך באקלימן ובפירותיהן של דרום־איטליה וסיציליה – מה שדרוש לה לארץ זו אחר־כך עוד לשם התפתחותה, ואיך אפשר לעשות זאת, על־־כך אין אני רוצה להיכנס בפרטים. אם רעיון ההתיישבות של ארץ־ישראל יהיה לנחלת הרבים, כפי שהוא ראוי להיות, לא יהא מחסור במשימות גדולות וחשובות. כי יש לייסד קרן כזאת, דבר זה יתקבל על דעתו של כל יהודי. לא רק של אלה, דוגמת הציונים הרוסיים, המגרילים ביניהם את הקרקע שהם רוצים לקנותו, ועורכים לשם כך מין הגרלה. הוא יתקבל גם על דעתם של אלה, שאין בלבם מחשבות על הגירה, כי יכירו לדעת מה מידה של ביטחון לקיומם יש בזה, אם נצליח ליישב שם את המוני היהודים מרומניה ומרוּסיה.

לניהול הפעולות המשקיות והטכניות השונות נוכל להשתמש באותם הצעירים, שכבר כיום קשה להם מאוד בארצות רבות לפלס לעצמם דרך. על־ידי כך תיגרם הקלה גדולה, שבהכרח תהיה מורגשת בכל מקום; כלומר, עד למצב שבו תרגיש הסביבה, שהיהודים אינם מצויים עוד במספר מספיק. הדבר הזה יביא לידי הצטמקותה ותמוטתה של האנטישמיות.95

מה שהעליתי כאן לפניכם, לצערי באמצעים בלתי־מספיקים של נאום, אפשר יש בו משהו אידיאלי, אידיאלי יתר על המידה, אם־כי אמרתי לכם דברים מעשיים רבים, הנוגעים אל החיים. אבל אם גם הדבר הוא משהו אידיאלי, אפשר שיקדמו אותו בברכה ומתוך קורת־רוח. אמנם המסיבות כפו עלינו את האידיאל הזה, אבל הוא ישנו והוא מחזיר אותנו לאפיק שממנו הוסחפנו והוצפנו96 כמעט.

מתכוון אני לסביבה של הרוח והאופי שלנו, שבה החזיקו מעמד דורות רבים כל־כך לפנינו.

ואם החזיקו מעמד בתנאים קשים כל כך, ודאי שהיה להם אופי טוב וחזק מאוד; ולמעשה כל תולדותיהן של רדיפות־היהודים הן בשבילנו פרק רב־תהילה בתולדות האנושות. מעשי־האכזריות של ימי־הביניים היו משהו שאין לו משל; ואנשים שידעו לעמוד בעינויים האלה ודאי היה בהם משהו חזק מאוד, היתה בהם אחדות פּנימית, שאבדה מאתנוּ. דור שגדל בריחוק מן היהדות, משולל אחדות פּנימית זו, ואינו מסוגל להתחשב בעבר כשם שאינו מסוגל להביט אל העתיד. משום כך רוצים אנו לחזור ולהתכנס בתוך היהדוּת, ושוּב לא ניתן להשליך אותנו מן המעוז הזה. יכול אדם לנסות לבטל את רעיון־העם הזה בחיוך של זלזול, אבל הוא קיים. אנו נרים אותו מעלה־מעלה וננופף אותו ברמה. ולאחר שנמסור הודאה זו, לאחר שנכריז כי יהודים אנחנו, רק אז נשתף את עצמנו בצרתם של אחרים.

לנו אין שום דבר אנושי זר. גם אנו רוצים להשתתף בפעולה לשיפור המצב הכלכלי, אבל כיהודים, ולא כבני־אדם בלתי־מוגדרים, ומה שנעשה אז כיהודים, יהיה גם לכבוד לנו. ילמדו להוקיר אותנו, אם גם לנו יהיה אידיאל כמו לעמים אחרים. רבים חושבים בוודאי כי זוהי עקשנות עתיקה, שגם אנו נאחזים בה. אבל זהו עניין שכולו מודרני, כשם שמודרניים הם ייסורינו וגורלנו כיום הזה. תמיד היו ייסורים מנת־חלקנו, ואנו עמדנו בהם; ועכשיו הרי אנו עומדים בתקופה אחרת, תקופה נאורה־יותר, שבה העמידה האיתנה תהיה קלה יותר.

אל נא יאמרו עלינו בהלצה זולה, שאנו מדברים ברוחם של האנטישמיים. זהו סילוף! נוצרים רציניים מאוד, ובשום פנים לא שונאי־יהודים, מדברים בהתלהבות על הרעיון הזה. כשם שבזמן היוונים 97 מצאה תקומתה של יוון חן בעיניה של האנושות, כן תעבור קריאת־התפעלות על פני העולם בזמן שהיהודים הנדרסים יגביהו קומתם מתחת למטר הגידופים. ומשום כך אני מאמין כי בתקופה כזאת, אף אם מפרידה בינינו השקפה בודדת כלשהי, אף אם האחד מרחיק את האידיאל שלו קדימה יותר ואחד קֵדְמה יותר מחברו – מאמין אני שאנו צריכים להתקרב זה לזה ולהתלכד ביחד, כי גם בנו נלחמים כנגד כולנו ביחד.

אין אני יודע, אם נזכה ונגיע לראות עוד בדור הזה את השחרור מן החרפה והצרה. הדבר הוא בגדר האפשרות, בתנאי שנהיה חכמים ונכוני־החלטה. אבל זאת אני יודע, שכבר הליכתנו בלבד בדרך זו תעשה אותנו בני־אדם אחרים. אנו רוכשים לנו מחדש את אחדותנו הפנימית שאבדה לנו, וביחד עמה קורטוב של אופי, כלומר, האופי העצמי שלנו. לא אופי אנוסי, שאול, מזוייף, אלא אופי עצמי שלנו. ורק אז נהיה מתחרים עם בני־אדם ישרים אחרים במידת־יושר, באהבת־הזולת וברוח־החופש הנאצל, נשתתף בכל שטחי־הכבוד, נחתור להתקדמות באמנות ובמדע, למען ייאצל מזיוון של פעולותינו על העניים ביותר של בני־עמנו.

כך אני מבין את היהדוּת.






  1. “הציונות”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  2. “תלותה”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  3. “לעין”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  4. “למהדרותנו”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  5. מאמר זה כתב הרצל לפי בקשתה של מערכת השבועון הלונדוני “ג'ואיש־כרוניקל”, בשעה שחוברתו “מדינת היהודים” כבר היתה בדפוס, והוא תמצית מן החוברת וחוזר על ניסוחים רבים שבה מלה במלה. המאמר נכתב גרמנית והופיע בתרגום אנגלי ב“ג'ואיש כרוניקל” מ־17 בינואר, 1896 חודש ימים לפני פירסום “מדינת היהודים” (16 בפברואר 1896). ב“ג'ואיש כרוניקל” הושמטו כמה פיסקאות ואנו מביאים אותן בסוגריים מרובעים [ ]. כאן תורגם המאמר לפי הנוסח הגרמני המקורי, שנדפס בראשונה ב“אֶסטרייכישאֶ ווֹכאֶנשריפט” בווינה מ־26 בפברואר 1896, ואחר־כך בשנתון־הרצל Herzl־Jahrbuch)), שהוציא לאור בשנת תרצ"ז טוּלוֹ נוּסנבלאט. בארכיון הרצל שמורים שני עמודים של טיוטה בכתב־ידו של הרצל למאמר זה. נוסח הטיוטה שונה מן הנוסח הסופי. תרגום הטיוטה ראה בנספחים.  ↩

  6. אנטישמיות – הרצל מתכוון כאן לא לשנאת־היהודים בכלל, אלא לתנועה האנטי־יהודית הגזענית, שקמה בגרמניה ואוסטריה בשם זה בערך בשנת 1880 והתארגנה כתנועה פוליטית.  ↩

  7. במקור in meiner Staatsschrift הכוונה, כמובן, לספר “מדינת היהודים”.  ↩

  8. כלומר אדם מלפני מאה שנה.  ↩

  9. בצרפת, שהיתה הראשונה בין מדינות אירופה להענקת שיווי־זכויות ליהודים, גברה בשנות התשעים של המאה הי"ט התנועה האנטישמית, שהביאה לידי משפט דרייפוס (סוף 1894) ולסירוב הממושך לתקן את עיוות הדין שנעשה לקצין היהודי, על אף הראיות שלזכותו.  ↩

  10. כאן מופיעה ב“ג'ואיש כרוניקל” הפיסקה שבין המספרים 31–33 (ראה להלן).  ↩

  11. במקור:causa remota (לאטינית).  ↩

  12. במקור: causa proxima (לאטינית).  ↩

  13. הכוונה בעיקר לתקומת מדינות הבאלקאן, שהשתחררו משלטון הממלכה התורכית: יוון (1829), סרביה, בולגאריה, רומניה (1878).  ↩

  14. במקור: in die langsam u. planvoll evakuierten Positionen der Juden  ↩

  15. במקור: Jewish Company – הרצל קרא למוסדות שעמד להקים שמות אנגליים, וכוונתו היתה לייסדם באנגליה.  ↩

  16. במקור: unskilled labourers, פועלים ללא הכשרה מקצועית.  ↩

  17. במקור:die Auswanderungs־ und Zionsvereine. הכוונה לאגודות חובבי־ציון ויישוב ארץ־ישראל למיניהן, שדגלו בתמיכת ההתיישבות בארץ־ישראל בלי מטרה לאומית, או לפחות בלי מטרה לאומית מוצהרת.  ↩

  18. יום־העבודה היה במאה הי"ט כמעט ללא הגבלה. תנועת הפועלים שאפה בימי הרצל לקביעת יום־עבודה של שמונה שעות, והשיגה זאת ברוב הארצות רק אחרי מלחמת־העולם הראשונה.  ↩

  19. במקור: ”unsere ersten “Unskilleds  ↩

  20. במקור: Es ist töricht, den Juden zu einem Bauer machen zu wollen. Aber der Jude kann ein mit Maschinen arbeitender kleiner oder grosser Landwirt werden  ↩

  21. במקור: Seelsorger, הכוונה לרבנים.  ↩

  22. שלטון־אלוהים; מדינה שיש בה שלטון של כנסיה דתית.  ↩

  23. ראה על־כך תיאורו של הרצל ב“אלטנוילאנד”, פרק חמישי, ספר ראשון – (כתבי הרצל, כרך א‘, החזון, עמ’ 256 ואילך).  ↩

  24. הכוונה לספרו של ז‘אן ז’אק רוסו Rousseau)) (1778–1712) על “האמנה החברתית” Le contrat social))  ↩

  25. לאטינית: הנהגת העניינים. ראה על־כך בפרטות ב“מדינת היהודים”, פרק “אגודת־היהודים ומדינת־היהודים” (החזון, עמ' 62 ואילך).  ↩

  26. “ההודים”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  27. כלומר אגודה או חברה רשומה לפי החוק שיש לה זכויות וחובות בדומה לאדם פרטי.  ↩

  28. בנובמבר 1895 הרצה הרצל לשם־כך לפני מועדון המכבים בלונדון. ראה על־כך יומן הרצל, 21 בנובמבר 1895 ואילך.  ↩

  29. במקור: Society of Jews.  ↩

  30. כך במקור: Mizrajim  ↩

  31. ועיין מכתבו של הרצל אל מאכס נורדאו מ־21/20 באפריל 1896 (אגרות, מס' 76א): “היום כבר ברור לי בתכלית כי ההמונים אינם רוצים אלא לארץ־ישראל; אך לשם הם רוצים בסערת־נפש”.  ↩

  32. במקור:die jetzige Judeninfiltration; הכוונה להקמת המושבות החקלאיות על־ידי בארון מוריץ פון הירש וחברת יק"א וההגירה היהודית המוגברת לבוּאֶנוֹס איירס, שבאה בעקבות פעולה זאת.  ↩

  33. משק הכספים של ממלכת תורכיה היה בכל רע. על האוצר התורכי רבצו חובות כבדים. אי־יכולתה של תורכיה לפרוע חובות אלה ואי־אימון המעצמות בסידורי המשק התורכי גרמו לתלוּת מתמידה של ממשלת תורכיה ברצונן של המעצמות הגדולות. הצעתו של הרצל התכוונה לשחרר את תורכיה מתלות כספית־מדינית זו.  ↩

  34. במקור: eine völkerrechtliche Form der Exterritorialisierung כלומר: הוצאה מן התחום המשפטי של המדינה השליטה.  ↩

  35. על עמדתו של הרצל לגבי השפה העברית, אשר אחרי פירסום “מדינת היהודים” שמע על התנועה להתחדשותה, ראה דברי מיכל ברקוביץ מפי הרצל בהקדמה לתרגומו העברי של “מדינת היהודים”. דברים אלה צוטטו בלשונם ב“כתבי הרצל”, כרך ראשון, החזון, עם' 84.  ↩

  36. הפיסקה ב“ג'ואיש כרוניקל”.  ↩

  37. במקור: Anatozismus; הכוונה כאן לעמדת הכנסיה לבעית הריבית בכלל.  ↩

  38. ראה ועיין מכתבו של הרצל אל מאכס נורדאו מ־21/20 באפריל 1896 (אגרות, מס' 76א): “היום כבר ברור לי בתכלית כי ההמונים אינם רוצים אלא לארץ־ישראל; אך לשם הם רוצים בסערת־נפש”.  ↩

  39. ספרדית: המיואשים, כלומר העניים ביותר.  ↩

  40. מועדון המכבים (Maccabean Club ) היה חוג של יהודים אנגלים משכילים ורמי־מעלה, שנוסד בשנת 1891, במטרה “לאחד בחיי־חברה את חבריו, לשם פעולה לטובת היהודים”. נשיאו היה בימים ההם (עד 1900) הצייר סוֹלוֹמוֹן י. סוֹלוֹמוֹן, ובתקופה מאוחרת יותר – לורד רוטשילד. הרצל בא אז ללונדון אחרי ראיונו אצל הדוכס־הגדול מבאדן ואחרי ביקורו הראשון בקושטא. כתב־היד של הנאום בגרמנית לא נשתמר בארכיון הרצל, אך היה עוד בידי פרופ‘ ליאון קאֶלנר, בשעה שפירסם אותו בקובץ Zionistische Schriften (עמ' 136 ואילך), שיצא לאור במהדורה ראשונה בברלין, 1905. לפני־כן פורסם הנוסח האנגלי, שתורגם מכתב־יד על־ידי מרת סילביה ד’אביגדור, שתירגמה לפני־כן גם את “מדינת־היהודים” לאנגלית. בארכיון הרצל שמור נוסח־התרגום המקורי (במכונה כתיבה), עם הוראות למיבטא רשומות בכתב־ידו של הרצל מעל למלים קשות. כמה פסקאות נמחקו שם על־ידי הרצל, ויש לשער שלא אמר אותן בשעת נאומו. ראה על כך להלן. בשעת פירסום הנאום ב“ג'ואיש כרוניקל” לא התחשבו במחיקות אלה. כנראה הדפיסו את הנאום מהעתק ולא היו בו המחיקות. כן לא שמו לב לחלוקת הנאום לפרקים, כפי שהיתה בכתב־היד המקורי. בנוסחנו החזרנו את החלוקה המקורית של הנוסח הגרמני.  ↩

  41. ב־24 בנובמבר 1895 הוזמן הרצל להרצות במועדון המכבים, בתיווּכו של הסופר ישראל זאנגוויל. על נאום זה, שנוסחו לא נשתמר, מפני שהרצל דיבר באופן חופשי ובלי להישען על רשימות, ראה יומני הרצל, 24 בנובמבר 1895.  ↩

  42. הפיסקה בין שני המספרים 3–6 אינה מופיעה בכתב־היד האנגלי המקורי. במקומה כתוב שם: I beg of you to pardon my reticence on certain points for the sake of the very cause I have at heart (אני מבקש מכם לסלוח לי, שאני עובר בשתיקה על נקודות מסוימות, למען עצם העניין הקרוב אל לבי). אך הדברים היו בכתב־יד הגרמני וגם נאמרו, כפי שמסתבר מהוצאת הכתבים הציוניים בגרמנית, ומן הדפוס ב“ג'ואיש כרוניקל”.  ↩

  43. גולדסמיד (Goldsmid), אלברט אֶדווארד (1846–1903), קולונל בצבא הבריטי, בן למשפחה יהודית שהתנצרה, חזר ליהדות בגיל עשרים, עמ ד בראש חובבי־ציון באנגליה. וראה להלן המאמר “קולונל גולדסמיד”.  ↩

  44. מונטאֶגיו (Montagu), סֶאר סמואֶל (1834–1911), באנקאי ועסקן יהודי באנגליה, חבר הפּארלאמנט. וראה להלן המאמר “סאֶר סמוּאֵל מונטאגיוּ”.  ↩

  45. סינגר Singer)), שמעון (1848–1906), רב במערב לונדון, מראשוני תומכיו של הרצל. “רוורנד” (“ראוי להערצה”) – תואר מקובל של אנשי־הכהונה באנגליה ואמריקה.  ↩

  46. כך נכתב בנוסח הגרמני von regierenden Persönlichkeiten)) בכתב־היד האנגלי:persons in position of high standing and authority. המילים: high, in position נמחקו אחר־כך על־ידי הרצל.  ↩

  47. המשפט בין שני המספרים נמחק בכתב־היד האנגלי. (בין המספר הזה וזה שלאחריו – הערת פב"י)  ↩

  48. פתגם צרפתי: “אין אדם יכול להניח את דעתו של כל העולם ודעת אביו גם יחד”, כלומר להשביע רצונם של הקרובים והרחוקים כאחד.  ↩

  49. אגודת־היהודים (Society of Jews) ) לפי תכניתו של הרצל ב“מדינת היהודים” ביאות־כוחו של העם היהודי בדרכו להקמת המדינה. הרצל קיווה, שמחוג מועדון המכבים תצא היוזמה לייסוד אגודת־היהודים. תקווה זאת לא נתקיימה.  ↩

  50. כך במקור:leschono haboh b’jeruscholajim .  ↩

  51. הפיסקה בין שני המספרים נמחקה בכתב־היד האנגלי. (הכוונה בין ההערה הזאת וההערה שאחרי הבאה – הערת פב"י)  ↩

  52. צרפתית: עד להוראה חדשה.  ↩

  53. ראו הערה לפני הקודמת – הערת פב"י  ↩

  54. המלה הזאת מחוקה בכתב היד האנגלי.  ↩

  55. במקור: Staatsmut.  ↩

  56. דברי שבח כאלה על השולטאן חזר ואמר הרצל, כדי להכשיר את הקרקע למשא ומתן אתו.  ↩

  57. השער העליון – מושב השולטאן וממשלתו בקושטא.  ↩

  58. הכוונה לישראל זאנגוויל, שנתן ראיון על הרצל ל“סאנדיי טיימס”. ראה יומני הרצל, 5 ביוני 1896.  ↩

  59. כאן הוסיף הרצל בכתב־היד האנגלי את המלים: to the populations among which they now live (באוכלוסין, שבתוכם הם חיים היום).  ↩

  60. האנט Hunt)), ויליאם הולמן (1827–1910), צייר אנגלי, נוצרי, ממייסדי האסכולה של הפראֶ־רפאליטים. ביקר בארץ־ישראל וצייר בה. ב־27 בפברואר 1896 אמר, בראיון לכתב “דיילי כרוניקל”, שהוא למעשה אבי הרעיון של מדינת־היהודים, הואיל וכתב מכתב על נושא זה ליהודי אנגלי אחד, עוד לפני פירסום מאמרו של הרצל “הפתרון לשאלת היהודים” ב“ג'ואיש כרוניקל” (ראה לעיל, עמ' 1 וראה גם יומני הרצל, 27 בפברואר 1896). האנט היה נוכח בעת הנאום, והשתתף בוויכוח שהתקיים אחריו.  ↩

  61. הירש Hirsch)) בארון מוריץ פון (1831–1896), נדבן יהודי, שהקדיש רוב הונו להתיישבות יהודית בארגנטינה ולמפעלים פילאנטרופיים אחרים לטובת היהודים. ראשית פעולתו הציונית של הרצל היה, כידוע, הנסיון לרכוש את בארון הירש לרעיון מדינת־היהודים.  ↩

  62. הכוונה לדוכס הגדול מבאדן, שהסכים (בדיוק ביום מותו של הבארון הירש), לקבל את הרצל לראיון ולשיחה על בעית היהודים. ראה על כך יומני הרצל, 21 באפריל 1896, ואיגרות הרצל, מס' 76א.  ↩

  63. הכוונה לתערוכת־המלאכה בברלין (1896), שבה הוצגה, לפי יוזמת ד"ר היינריך לוה, תוצרת מן המושבות היהודיות בארץ־ישראל.  ↩

  64. נאום זה, שנאמר בגרמנית, לא נשתמר במקור. תמציתו (באנגלית) הופיעה בראשונה ב“ג'ואיש כרוניקל” מ־17 ביולי 1896. הרצל נשא את הנאום ב־13 ביולי 1896, באסיפה שהתקיימה במועדון הפועלים היהודיים (Jewish Working Men's Club) ברובע היהודי העממי במזרח לונדון (East End). האסיפה נערכה על־ידי חובבי־ציון צעירים מסניף “בני־ציון”, שאירגנו ועד מיוחד לשם קבלת פניו של הרצל במזרח־לונדון.  ↩

  65. גאסטר, הרב ד"ר משה (1939־1856), חוקר בתולדות ישראל, רב ראשי (חכם) של העדה הספרדית באנגליה, מראשוני הציונים ומראשיהם שם.  ↩

  66. הכוונה בעיקר למודעות באידיש שהודבקו באיסט־אנד לקראת הנאום, ובהן היה כתוב בטעות, כי הרצל שוחח עם השולטאן בעת ביקורו בקושטא (ראה “יומני הרצל”, 13 ביולי 1896).  ↩

  67. ראה “נאום במועדון המכבים”,.  ↩

  68. כך במאמר האנגלי: Leshono habo’o berushalem.  ↩

  69. אחרי המלחמה משנת 1870/71 חויבה צרפת המנוצחת לשלם 5 מיליארדים פראנק פיצויי־מלחמה לגרמניה המנצחת, סכום שנחשב כעצום באותם הימים. עד לתשלום הפיצויים היה חלק משטחה של צרפת בידי הכובש. הצרפתים שילמו עד ספטמבר 1873 את כל הפיצויים, וצבא גרמניה עזב את צרפת.  ↩

  70. במקור: Chartered Companies: חברות בעלות זכיון, כלומר חברות שקיבלו זכיון ממלך אנגליה לסחור בחבל־ארץ מסויים, ליישב אותו ולמלא בו גם את רוב תפקידי הממשלה. חברה כזאת פעלה גם באפריקה הדרומית.  ↩

  71. “המצד”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  72. אחרי הנאום דיברו עוד: הרמאן לנדאו, אוסוואלד י. סימון, יוסף פראג, ואיש־כישור. הרצל ענה למתווכחים.

    בספרו על הרצל, עמ‘ 121, כותב יעקב דאֶ האז, כי הרצל אמר, בין שאר דברים: “Der Osten ist unser” (המזרח הוא שלנו), והתכוון בזה לאיסט־אֶנד שבלונדון; ואילו קהל שומעיו הבין כי הכוונה למזרח, לארץ־ישראל, והגיב בתשואות רמות ובהתרגשות רבה. בתמציתו של הנאום, שנמסרה על־ידי "ג’ואיש כדוניקל“, אינו נזכר המשפט הזה. לעומת זה הוא מופיע בנאום שנשא הרצל באיסט־אֶנד שנתיים יותר מאוחר, באוקטובר 1898. אין איפוא בטחון, שהרצל אמר את הדברים האלה גם בנאום משנת 1896 (או בדברי התשובה שלו, שלא סוכמו ב“ג'ואיש כרוניקל”), או אם טעה דאֶ האז בזכרונו והחליף את הנאום במזרח לונדון משנת 1898 עם זה משנת 1896 (“1836” במקור המודפס – הערת פב"י.) ראה:.Jacob de Haas: Theodor Herzl. A Biographical Study 2 כרכים, שיקאגו וניו־יורק 1927, וראה להלן, ”השיבה אל המולדת תתחיל בקרוב" (1898),  ↩

  73. Österreichisch־lsraelitische Union אירגון פוליטי להגנת הזכויות האזרחיות, שהשתתף בו חלק מיהודי אוסטריה. נוסד ב־1885 ביוזמתו של ד“ר יוסף ש. בלוך. הנאום פורסם לראשונה לפי סטנוגראמה ב”אֶסטרייכישאֶ ווֹכאֶנשריפט“ מ־13 בנובמבר 1896 בשם: Judentum. בארכיונו של יעקב דאֶ האז נתגלה כתב־יד של הרצל לחלק חשוב של הנאום (ראה להלן), ונוסח זה שונה מן הנוסח שפורסם ותורגם כאן. לעניין הנוסח שבכתב־היד, ראה בנספחים ”נספח לנאום בהתאחדות היהודית האוסטרית", ועיין גם באיגרות הרצל, מס. 149 ומס' 153.  ↩

  74. במקור: Die Diasporageschichte  ↩

  75. ראה תיאודור מומסאֶן, תולדות רומא, כרך ה', יהודה והיהודים.  ↩

  76. במקור: Kriegssklaverei  ↩

  77. Ultima Thule = טוּלאֶ האחרונה, הסופית, אי מעֵבר לאנגליה, שנתגלה על־ידי החוקר היוני פיתיאס במאה הרביעית לפני הספירה ונחשב כמקום הצפוני ביותר של העולם. הכוונה היתה כנראה לאיסלאנד.  ↩

  78. דון שמואל הלוי אבוּלעפיה (1320–1369), היה שר־הכספים של דון־פאֶדרו האכזרי, מלך קאסטיליה (1333–1369)` הכנים סדר באוצר הממלכה ועזר להצלת מלכו מן השבי. אף־על־פי כן הפקירו פאֶדרו לשונאיו, והוא מת בכלא מעינויים.  ↩

  79. באותה שנה, 1492, גורשו היהודים מספרד ונתגלתה יבשת אמריקה על־ידי כריסטוֹף קולוּמבוּס.  ↩

  80. גוטאֶנבאֶרג, יוהאנס (1400–1467), המציא את הדפוס באותיות יצוקות נפרדות.  ↩

  81. גאֶדGuesde)), ז'יל (1845–1922), מדינאי ונואם צרפתי, ממנהיגי המפלגה הסוציאליסטית.  ↩

  82. הרכבת הראשונה הוכנסה לשימוש בבלגיה ב־1835, בקו מסילת־הברזל בין בריסל למאלין.  ↩

  83. מאֶרובינגים, שושלת מלוכה אצל הפראנקים, מסוף המאה החמישית. המלך המאֶרובינגי האחרון הורד מכסאו על־ידי פּאֶפּאֶן הקצר, אביו של הקיסר קארל הגדול (768–814).  ↩

  84. במקור:differentia loci – הבדלי המקום, ביטוי לאטיני, שהיה נהוג בבנקאות ובבורסה.  ↩

  85. במקור: noch sehr rudimentär  ↩

  86. מק־קינלי, ויליאם (1843–1901), נבחר בנובמבר 1896 הנשיא ה־25 של ארצות־הברית, כמועמד המפלגה הרפובליקאנית, נגד וויליאם ג'. ברייאֶן Bryan)) מועמד הדמוקראטים. לבחירה זו קדמה מערכת־בחירות עזה, שבה הנושא השנוי במחלוקת היה המדיניות הכלכלית־המונאֶטארית. באירופה עקבו בעניין רב אחרי מהלך המערכה.  ↩

  87. הטלגראף האופטי – שיטה להעברת ידיעות בעזרת קרני־אור. אמצעי קשר זה, שהיה כמובן איטי למדי, היה בשימוש בצורות שונות ובארצות רבות לפני תקופת הטלגראף החשמלי.  ↩

  88. במחזה הידוע “נתן החכם” הטיף המשורר הגרמני גוטהולד אפרים לסינג (1729– 1784), ידידו של משה מנדלסון, לסובלנות בין הדתות והגזעים.  ↩

  89. מלחמת סין־יאפאן (1894–1895) נסתיימה בנצחונה של יאפּאן, וסין הוכרחה לשלם פיצויי מלחמה גבוהים מאוד. תשלום זה נתאפשר על־ידי הלוואה בינלאומית, שהשתתפו בה בנקאי צרפת, גרמניה, אוסטריה ורוסיה.  ↩

  90. חברת יק"א (ראשי תיבות של Jewish Colonisation Association ) מיסודו של הבארון הירש, עסקה באותן השנים, כידוע, ביישוב יהודים בארגנטינה.  ↩

  91. הקטע שהרצל ייחס לו חשיבות מיוחדת, הופיע, תוך שינויים ניכרים, בשבועון “ג'ואיש ואֶרלד” בלונדון, ב־13 בנובמבר 1896. ולהלן, הנספחים.  ↩

  92. כלומר: לפעולת־הצלה כספית לממשלת תורכיה, בלי לקבל תמורתה ויתורים פּוליטיים למען ייסוד מדינת היהודים. וראה להלן. את האזהרה הזו ציין הרצל כעיקר מטרת נאומו. ועיין על כך יומני הרצל, 8 בנובמבר 1896.  ↩

  93. בעיית המיעוט הארמאֶני, הנרדף על־ידי התורכים, העסיקה, בסוף המאה שעברה ובהתחלת המאה שלנו, את מדינאי אירופה ודעת־הקהל.  ↩

  94. במקור: Tribut, כלומר תשלום של מדינה, שבו היא מכירה בזה כי היא כפופה לריבונותה של מדינה אחרת, והכוונה לתשלום לממשלה התורכית בעד זכות הכניסה והתיישבות בארץ־ישראל. וראה הניסוח המפורט יותר של אותה פיסקה בנספח: נוסח מקביל לנאום בהתאחדות היהודית האוסטרית.  ↩

  95. חסר תוכן הערת פב"י  ↩

  96. “והושצפנו”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  97. הכוונה להתלהבות, שבה נתקבלה בחוגים רחבים באירופה תקומתה של יוון ומלחמת השתחררותה מתורכיה בשנים 1821–1832.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות