רקע
אלכסנדר ביין
מבוא - בפני עם ועולם: נאומים ומאמרים ציוניים 1899־1895 בנימין זאב הרצל

הספר הזה, על שני כרכיו, שקראנו לו בשם “בפני עם ועולם”, מכונסים בו כתביו של הרצל כדַבָּר הציונוּת, בוויכוח הציבורי עם ידידים ומתנגדים, עם ציונים ולא־ציונים, עם יהודים ולא־יהודים. ב“מדינת היהודים” (ובמידת־מה עוד לפני כן ב“גיטו החדש”) ניסח הרצל את דעותיו על בעיית היהודים ופתרונה; ב“אלטנוילנד” תיאר בשלל צבעים את תקומתם של העם והארץ לפי תוכנית זו; איגרותיו של הרצל – בהן פנה, כפי שרשם בעצמו, אל רצון המוּענים, כדי לעורר אותם לפעולה המשותפת; היומן, ספר־המסע הנפלא דרך ההרפתקה הציונית על כל אירועיה החיצוניים והפנימיים, מראה את הרצל בעבודה היום־יומית למען הציונוּת; הכתבים הספרותיים משקפים את השקפותיו הכלליות של הרצל על העולם. ואילו הספר שלפנינו מקבץ את דבריו של המדינאי ומנהיג־העם בפני העם והעולם. הוא איננו איפוא ספר תיאורטי, ספר המכוּון להסביר שיטתית את תורתו של הרצל ואת האמצעים לביצועה. הוא מכיל דברים שנכתבו ונאמרו בכל צורות הכתיבה והדיבוּר, בפגישה עם הקהל, עם קהל של רבים ושל מעטים, כפנייה, כקריאת התעוררוּת, כדברי הסבר, כתגובה על דברים של אחרים, שנאמרו גם הם בכתב או בעל־פה. הם אינם איפוא פרי עבודתו של הוגה־דעות, המבקש בראש וראשונה להבהיר דברים לעצמו, אלא תגובות שהשעה גרמה אותן.

מן התכונה הזאת נובעות מגרעותיהם וגם מעלותיהם של הכתבים האלה. המגרעות נראות לעין מיד: אין זה ספר מתוכנן מתחילתו ועד סופו; אין כאן הסבר התורה הציונית לפי מבנה הגיוני וסדר מחושב של פרקים וסעיפים וסעיפי־משנה; אין אחידות בין החלקים השונים, ויש אפילו סתירות מסוימות בין דברים שנכתבו או נאמרו בזמנים שונים. גם הצורה החיצונית של החומר אינה אחידה: יש כאן מאמרים שנכתבו בהקפדה, עם כל אמנות הניסוח והליטוש הסיגנוני של הרצל, ובצדם רשימות חטופות, שנכתבו כתגובה מהירה; יש נאומים שהוכנו במחשבה רבה, וכל משפט בהם יש לו כוונה מחושבת, בתכנון ולעיתים קרובות אפילו בהתייעצות עם אחרים; ובצדם נאומים מאוּלתרים ונאומי־תשובה לדברי נואמים בוויכוח; על־יד דברי־עיון מעמיקים עומדות הערות קלות לשעה, ולאו דווקא על התורה הציונית או בעיות המדיניוּת, אלא על ענייני נוהל ושיגרה בחיים הפרלמנטאריים של התנועה הציונית. אך המגרעות האלה הן במידה מרובה גם מעלותיו של הספר המקובץ הזה, הן המשוות לו את חיוּניוּתוֹ. לפנינו תעוּדות על התפתחותו של הרצל כציוני בכל הבחינות: בהגות ובפעוּלה המדינית, בהסברה לפנים ולחוץ באירגון התנועה וההסתדרות הציונית וביצירת מוסדותיהן הכספיים. דברי הרצל במגע עם הציבור כציבור (לא עם יחידים) מכונסים כאן, כביטוי חי, אוּלי אפשר לומר אֶכּסיסטנציאלי, של הסופר בהתפתחותו למנהיג ציוני ובפעולתו כנשיא ההסתדרות הציונית ובא־כוחה.

הספר פּּותח במאמר על “פתרונה של שאלת היהודים”, תמצית של “מדינת־היהודים”, שהופיעה כחודש ימים לפני הספר עצמו ב“ג’וּאִיש כרוֹניקל” בלונדון. במאמר הזה שומעים אנו בפעם הראשונה את נושא ה“פוּגה” הגדולה, המתפתחת בכל שאר הקטעים שלפנינו בשינוּיי צורה ודגש: מהות בעיית־היהודים ודרך פתרונה על־ידי הקמת מדינת־היהודים. בכרך הראשון ניתנת התפּתחות זו מצעדיו הראשונים של הרצל כסופר בדרכו אל הקהל – כנואם, כתעמלן, כמארגן ומנהיג וכמדינאי מתהווה – עד לגיבוש תוכניתו המדינית בדרישת הצ’ארטר לארץ־ישראל. אנו רואים בו את הופעותיו הראשונות של הרצל לפני חוגים שונים של יהודים בווינה ובלונדון, את פגישתו עם המוני העם, את פולמוסו עם מתנגדים מבפנים ומבחוץ, את יצירת השבועון “די ואֶלט” כביטאון גאה וגלוי־לב לתנוּעה הציונית המתהווה, את הרצל כנשיא הקונגרס הציוני הראשון והקונגרס השני, את מתכנן התוכנית של באנק לאוּמי להתיישבות ואת נסיעתו לארץ־ישראל כבא־כוח ההסתדרות הציונית.

אם הכרך הראשון מצטיין בהתפתחות רעיונית מתמדת, בדרך עלייתו של הרצל למנהיג מוכר בתנועת הציונית ובעם היהודי, הרי באה בכרך השני לידי ביטוי הבעייתיוּת של התנועה הציונית הצעירה ומנהיגה הצעיר־המזדקן־מהר. מתברר כי הדרך אל המטרה איננה כל־כך קצרה וישירה, כפי שתיאר לעצמו הרצל בתחילה. אירגון התנוּעה הציונית מתרחב ומשתפר, אך בו בזמן עולים גם הקשיים בדרכה המדינית ומחריפות הבעיות. ארבעת הקונגרסים הציוניים, שדברי הרצל בהם תופסים מקום נרחב בכרך השני הזה, מראים את הדרך הזאת בעליל: הקונגרס השלישי, שבו הביא הרצל בפעם הראשונה לפני הנציגות הרשמית של התנועה הציונית את תוכנית הצ’ארטר; הקונגרס הרביעי בלונדון, שבו פנה הרצל באופן חגיגי אל הציבור באנגליה; הקונגרס החמישי,עם ייסוד “הקרן הקיימת לישראל” וההתגבשות הראשונה של אופּוזיציה נגד הרצל ב“סיעה הדמוֹקראטית”; הקונגרס השישי, עם ההתנגשות החריפה מסביב לתוכנית ההתיישבות באפריקה המזרחית. פגישתו של הרצל עם התנועה הציונית מתפתחת כאן להתנגשות טראגית בין המנהיג, שמאחוריו עומדים המוני העם בכל אמונתם, ובין נציגות העם, ובוויכוח נוקב נחשפים היסודות של התורה הציונית ושל גישתו של הרצל אל עיקרי הציונוּת ואל בעיותיה החולפות בחתירתה אל מטרתה. כאן ממלאים הדיוּנים בישיבות של הוועד הפועל הציוני, המתפרסמים רוּבם בפעם הראשונה, תפקיד מכריע, והם משלימים את ידיעתנוּ בדבר יחסו של הרצל אל בעיות העם היהודי בתהליך התקומה.

שני הכרכים מסתיימים בדברי הרצל, שהם כמעט זהים, אם כי נאמרו או נכתבו בשלבים שונים בהתפתחותו: הראשונים בשנת 1899, באמצע דרכו הציונית, והשני במאי 1904, כחודשיים לפני מותו. בשניהם הוא מסתייג מתפיסה לאומית מוגבלת, שוֹביניסטית ולאוּמנית, בשניהם הוא מדגיש את הקשר העמוק בין לאוּמיות צרופה ובין אהדת האנושות, בשניהם הוא מביע את אמונתו בציונוּת כאידיאל שאין לו סוף, שיש לשאוף להגשמתו גם אחרי הקמת מדינת־היהודים.

*

אין כאן המקום לתאר את תורתו של הרצל בפשטותה הגאונית ובהתפתחותה והסתעפותה לענפים וענפי־ענפים. הקורא ימצא רמזים לכך בכל עמוד של הספר, ומפי הרצל עצמו. כאן נוכל לשרטט רק קווים אחדים, שבכוחם אולי לסייע להבנת הדברים.

תורתו של הרצל אינה תורה לאומית־רומאנטית, אפשר אולי לומר אפילו שהיא תורה אנטי־רומאנטית. אין בה תיאור של היהדות ועברה ברוח הרומאנטיקה, אין בה תיאור העתיד באור ובצליל של רומאנטיקה, אין רומאנטיזאציה של הגזע, של הדם, כפי שהיתה נהוגה בחוגים ציוניים מסויימים אחר־כך, ולא של ההיסטוריה או של הפולקלור היהודיים. קיימת אמנם ומתגברת במשך השנים אהבה עמוקה לכל תופעותיה החיוּביות של היהדות והבנה עמוקה גם לגילוייה השליליים; אבל דרך הראייה של בעיית־היהודים היא ריאליסטית לחלוטין, וריאליסטית היא גם ההצעה לפתרונה. בעיית יהודים לא נפתרה, לדעתו של הרצל – העומדת בניגוד לדעת רוב בני־דורו – על־ידי האֶמנציפּאציה; להפך, היא החריפה בעקבותיה. שנאת־היהודים עדיין קיימת ומתגלה בצורותיה השונות; היא מושרשת עמוק בעם. מטעם זה היא גם לא תיעלם מן העולם בזמן הקרוב, ולהפך: על־ידי התגברות הלאומיות בעמים ועל־ידי ההתחרוּת הכלכלית, ההולכת ומחריפה ביחוד במקצועות החופשיים ובמעמד הבינוני, שרוב היהודים משתייכים אליו מתוך גורמים היסטוריים, תלך שנאת היהודים ותתגבר. לעומת שנאת־היהודים המחודשת הזאת, שמצאה את ביטויה החדש בתנועת האנטישמיוּת, אין עוד היהודים המודרניים, כמו בתקופת הגיטו, מאוחדים כגוף לאומי־דתי; הם שוחררו כיחידים, וכיחידים הם עומדים עתה מול האיבה של הסביבה. מבודדים מבחינה חברתית, שנוּאים כמתחרים כלכליים מעוּלים, הרי הם חסרי־מולדת גם במקומות שבהם הם יושבים זה מאות שנים, מפני שהסביבה איננה מכירה בהשתייכותם אליה. הם נמצאים על־ידי כך מבחינה כלכלית ונפשית במצב מיוחד של מצוקה. זוהי “מצוקת־היהודים”. עם התגברוּת האנטישמיוּת תגבר, בדרך הטבע, גם מצוקת־היהודים הפיסית והנפשית. מצב הדברים הזה מן ההכרח שיביא לידי שואה בשביל היהדוּת, אם לא תימצא בעוד זמן דרך קיצונית להצלה. העזרה הזאת לא תוכל להינתן על בסיס פילאנטרופּי; שכן בעיית היהודים איננה בעייה סוציאלית או דתית גרידא, אם כי היא מתלבשת בגוונים האלה ובאחרים. היא בעייה לאוּמית: אנחנו עם אחד, ועלינו לפעול כעם אחד. כבעייה לאומית אפשר לפתור אותה רק באמצעיה של המדיניוּת. רק על־ידי זה שהיהודים יתלכדוּ מחדש כעם, ויקימו מחדש את חייהם כעם על בסיס טריטוריאלי בריא, יכולים הם להציל את עצמם מתוך המצב הקשה שבו הם שרויים. הלחץ המופעל על היהודים עלול להביא לידי חורבנם; אולם אם יתקינו את הדרכים והאמצעים הנכונים, עשוי הוא גם להשתחרר ככוח פורה רב־עוצמה. מטרת דברי־ההסבר של הרצל ומטרת כל פעולתו המעשית היתה ליצור את האירגון, שיהפוך את הקללה של שנאת־היהודים ומצוקת־היהודים לברכה, למקור של כוח בשביל תקומתו של עם ישראל.

אירגון – זוהי משום כך מלת־הקסם בכל פעולתו של הרצל. אירגונה של התנועה הציונית, שבה ראה את חלוץ העם ואת ביאוּת־כוחו, היה גם המפעל הראשון ואולי ורב־התוצאות ביותר. כינוס הקונגרס הציוני הראשון באוגוסט 1897; יצירת ההסתדרוּת הציונית העולמית עם תוכניתה, תוכנית באזל, שנוסחה מבוסס לחלוטין על ניסוחים, שהשתמש בהם הרצל עוד לפני הקונגרס הציוני ובפתיחתו; וכן יצירת מוסדות־ביצוּע, כגון הבאנק “אוצר התיישבות היהודים” עם חברת־הבת שלו, באנק אנגלו־פלשתינה, והקרן הקיימת לישראל, בשנים המעטות שניתנו לו לפעוּלה, היו מאורע היסטורי מכריע לא רק בתנוּעה הציונית1, שנעשתה על־ידי כך תנועה לאומית־מדינית בעלת כושר־פעוּלה. פעולת האירגון, שהתחילה עם כינוס הקונגרס הציוני הראשון, היתה מרחיקה־לכת הרבה יותר. העם היהודי, שליכודו החברתי נתרופף בעקבות החלשת שלטון התורה על העם וכניסתם של היהודים כאזרחים שווי־זכויות (לפחות מבחינה פורמאלית) לתוך חיי העמים, חסר היה כל קשר אירגוני. יסוד ה“אליאנס איזראֶליט” ב־1860 היה מעין נסיון לתקן את החסר הזה, אך נכשל בהתנגשוּת עם הפּאטריוטיזמים החדשים של היהודים, שנעשו זה־עתה אזרחים מלאי־זכוּיות בארצותיהם. הקונגרס הציוני הניח את היסוד לאירגון כלל־יהודי בצורה חופשית, דמוקראטית־פּארלאמנטארית, בניגוד לצורת השלטון של נכבדים, שהיתה נהוגה במוסדות היהודיים. צורת האירגון של הקונגרס הציוני וההסתדרוּת הציונית, שהונהגה על־ידי הרצל, הועברה לשטחי פעולה כלל־יהודיים רבים, וגם לשטח של האירגון הארצי בקרב יהודי התפוצות. כל ההתארגנוּת היהודית מאז ועד זמננו, בתפוצות הגולה ובחיים הממלכתיים בארץ, התפּתחה בכוח הדחיפה שנתן הקונגרס הציוני הראשון. אין לתאר את ההיאבקוּת של העם היהודי עם מתנגדים ושונאים ואת פעולת היצירה בארץ ובתפוצות במשך שני הדורות האחרונים בלי הכוח האירגוני העצום, שהשתחרר עם הדחיפה הראשונה הזאת, כהמשך לה וכתגובה עליה.

הרצל התכוון במאמץ האירגוני הזה בראש וראשונה ליצור כוח – כוח מוסרי, מדיני וכספי – למען השגת מטרתו הפוליטית. ככל האישים הגדולים – והגיוניותו של הגאון דומה בפשטותה ובישרוּת־דרכה לזו של הילד, שהמבוגרים נוהגים לזלזל בה מתוך פּקחוּת של בעלי־נסיון מאוכזבים – תיאר לעצמו הרצל את הדרך המדינית למטרה בפשטוּת יתירה, והוּא תמה על תגובת בני־דורו, שלא חפצו ולא יכלוּ להבין את הגיוניוּתן של הצעותיו. תפיסתו המדינית־הכספית שלו היתה מבוססת על תיקונן המשולב של שלוש מצוקות: מצוקת העם היהודי, מצוקת ארץ־ישראל, ומצוקתה הכספית־מדינית של תורכיה. העם היהודי – על מצוקתו כבר דובר לעיל; הארץ – הרצל לא חשב שהיא ריקה מאדם, בזה פירש בראשונה ישראל זאנגוויל, ופירשו אחריו אחרים, את כוונת דבריו שלא כהלכה; אך הרצל ראה את הארץ בדלדולה, בשוממותה, עם אוכלוסיה ללא יוזמה וללא יכולת, והוּא חשב בצדק שהיהודים יביאו אתם לארץ הון וידיעה, יוזמה ואהבה, ובכוחות אלה יחדשוה, יפתחו את כל הגלוּם בה וירחיבו את כוח קליטתה עד לאין גבול כמעט, לפי יכולתה של תקופת המדע והטכניקה המודרניים עם פלאיהן החדשים יום־יום. ומצוקת תורכיה – הרי היא תלויה2 ברצונן ואי־רצונן של המעצמות, בגלל מצבה הכספי המעורער עד היסוד. אם יצליח איפוא לארגן את הכוח הכספי הרדום של העם היהודי, יוכל לפתור את מצוקתה הכספית של הממלכה העותומנית, ויקבל תמורת עזרה מכריעה זו את ארץ־ישראל כמדינה עצמאית יהודית, או כמדינה ואסאלית תחת שלטונו העליון של השולטן, או לפחות – ואלה הן דרגות ההתפּתחות במחשבתו הפוליטית – זכיון להתיישבות אוטונומית עם שלטון עצמי והגנה עצמית, על סמך צ’ארטר מטעם ממשלת תוּרכיה ובהסכמת המעצמות. זאת הסיבה, שהרצל ייחס חשיבות רבה כל־כך לייסוד באנק לאוּמי להתיישבות, שבשבילו ביקש וקיווה לגייס, על־ידי פנייה אל העם לאחר סירובם של עשיריו, הון־מניות יסודי בסך 2 מיליון לירות שטרלינג. בכך לא הצליח. העם היהודי, שבינתיים למד על־ידי צרות ומצוקות אין־סוף לגייס שנה־שנה סכומים גדולים מזה לאין־שיעור3, עדיין לא היה מוכן בתקופתו של הרצל להגשת עזרה כספית ממשית בצורה מאורגנת. בקושי הצליח הרצל לגייס 250,000 לי"ש לשם ייסוד הבאנק, ואם כי סכום זה היה גדול פי־כמה ממה שרגיל היה לפני־כן בתנוּעה הציונית, הרי היה זה סכום אפסי לגבי המטרה המדינית. הכשלון הזה הוא שנטל בעצם מתוכניתו המדינית של הרצל את הבסיס ודן אותה לכשלון בזמנו, על אף כל ההצלחות הדיפלומאטיות־אישיות הבלתי־רגילות, למן קבלת־הפּנים על־ידי הקיסר הגרמני ב־1898 ועד לראיון אצל השולטן במאי 1901.

מצב־הדברים הזה הוא שגרם למִפנה במדיניוּתו של הרצל, למשא־ומתן על תוכנית סיני־אל־עריש, וכשנכשלה תוכנית זו, בהתנגדותה של ממשלת מצרים – למשא־ומתן על תוכנית ההתיישבות באפריקה המזרחית, זו שנקראה אז בפי מחייבים ומתנגדים בשם “תוכנית אוגנדה”. תוכנית זו, שהביאה את הרצל להתנגשוּת טראגית עם התנועה הציונית שנוצרה על־ידו, פרשת מזרח־אפריקה גרמה דיונים נוקבים מאוד, למן הקונגרס השישי ועד סמוך למותו של הרצל. דברי הרצל בדיונים האלה, ובמידת הצורך גם דברי מתנגדיו, ניתנוּ בספר הזה בפעם הראשונה בשלימותם. בעזרתם ניתן לנוּ לחדור ולהבין את מחשבותיו של הרצל ואת כיווּנו המדיני, גם את היסודות הנפשיים לכך. ייתכן כי הדברים האלה יחזקו אותנו בדעה, שהכיווּן הזה של מדיניוּתו של הרצל היה מוטעה מיסודו, אם כי רכש תוך משא־ומתן זה את אהדתה של ממשלת בריטניה הגדולה וקשר קשרים עם מדינאים בריטיים חשובים, וביניהם באלפור ולוֹיד ג’ורג', שהביאו תועלת לא־צפויה מראש לאחר עשר וחמש־עשרה שנים. אולם ברוּר גם מעל כל ספק, כי מוטעית מיסודה היתה טענתם של מתנגדי הרצל, שהוא מבקש להמיר את ארץ־ישראל בארץ התיישבות אחרת. נאומיו והסבריו של הרצל בוועידת־ההתפּייסוּת של הוועד הפועל הגדול באפריל 1904 מבהירים את עמדתו ומוכיחים הוכחה שלימה, כי לא ראה בתוכניות אחרות אלא תוכניות לשעת־הדחק ואמצעים לקידום מדיניוּתו, וכי לא האמין בשום פתרון אחר של שאלת־היהודים מלבד שיבת העם אל ארצו שלו.

כיצד תיאר לעצמו הרצל את שיבת עם ישראל לארצו? גם על השאלה הזאת שופכים כתביו אור ונותנים תשובה לכל מעיין בהם ביסודיות. ברוּר שהרצל האמין, כי חלק גדול של העם – שרוב מניינו ישב אז במזרח אירופה – ישתמש בהזדמנות לעלייה מאורגנת, לכשיונחו היסודות המשפטיים לכך. אולם לא השלה את עצמו וידע, כי חלק מן העם, ובייחוד העשירים והאמידים וכל אלה שטוב להם בארץ מושבם, לא יעזבו את ארצותיהם. תמיד היה סבוּר, כי יעלו לארץ רק אלה “שאינם יכולים, או אינם רוצים להתבולל” במקומות ישיבתם. הציונות, כך הצהיר פּעמים רבות, אינה דורשת את הגירת כל היהודים מארצותיהם, אלא רוצה במה שהוא קרא “ויסוּת בעיית־היהודים”. עצם העוּבדה, שקיימת מדינת־היהודים, שאליה יכולים כל היהודים לעלות, אם ירצו בכך, בתורת יהודים וללא הגבלה כיהודים, היא שתביא לידי הבראת היחס בין היהודים לבין העמים. מה חזק יהיה זרם היציאה מן הגולה והעלייה לארץ, אילו שכבות ואילו תפוצות יעלו ואילו ישארו במקומן – כל אלה תלויים בגורמים הטבעיים, השולטים בכל תנוּעות ההגירה ותנודות העמים: כוחות הדחיפה בארצות־התפוצה וכוחות המשיכה במדינת־היהודים בארץ. על הכוחות הדוחפים את היהודים מן הגולה אין לנו שליטה, אבל בכוחנו הוא לבנות את ארצנו ומדינתנו בתנאי חברה וכלכלה ובאווירה של חירות וכבוד, שיהיו לגורם מושך את טובי העם ולעוגן ההצלה לכל יהודי מעוּנה.

*

היסוד למהדורה זו של כתביו הציוניים של הרצל היתה מהדורת הכתבים במקורם הגרמני, שנערכה בראשונה שנה אחרי מותו של הרצל על־ידי ליאון קאֶלנאֶר והורחבה והוצאה מחדש בשנת 1934 על־ידי זיגמונד כצנלסון. אולם קובץ־הכתבים הזה היה רק הגרעין הראשון למהדורתנוּ4 . בדקנו כל מאמר על־פי המקורות שבכתב ושבדפוס, במידה שהיה אפשר להשיגם, והרחבנוּ את הוצאתנוּ על־פי המקורות האלה הרחבה רבה. המקורות שבכתב שמורים עתה כמעט כולם בארכיון הציוני המרכזי. החשוּבים שבהם הם קודם־כול כתבי־היד שהיוּ בארכיון הרצל, והאוסף הגדול של מאמרים בשביל השבועון “די ואֶלט”, שנשתמר בידי ד“ר אֶרווין רוֹזנבּרגר, מעוזריו הראשונים של הרצל בעריכה “די ואֶלט”, והועבר על־ידו בשנת 1954 לרשות הארכיון הציוני המרכזי. בעזרת כתבי־היד האלה יכולנוּ לקבוע בוודאוּת לגבי מאמרים רבים, שהופיעוּ ב”די־ואֶלט" בעילום־שם, כי הרצל היה מחברם; ומאמרים ורשימות רבות נצטרפו על־ידי כך לכתבים הציוניים האלה. כן צירפנו מדברי הרצל בדיוּני הקונגרסים הציוניים והוועד הפועל הגדול והמצומצם, במידה שנשתמרוּ ברישום מפורט. בבחירת הדברים השתדלנוּ להראות בתיעוד מוסמך לא רק את הרצל הוגה־הדעות, אלא גם את הפועל והמפעיל, את המארגן, את נשיא הקונגרס, המחדיר את היסודות הפארלאמנטאריים־הדמוקראטיים לחיי הציונוּת והעם, כיסודות לחייו המדיניים המחודשים, וגם את הרצל האיש.

כל הכתבים תורגמו מחדש מן המקור והוּשווּ בקפדנות ונערכו בדיוק מאכסימאלי. בהערות ניתנוּ הסברים על אישים, מושגים, מאורעות וכו', שאינם ידועים אולי לכל קורא בימינו; כן צוינו בהערות שינויי־נוסח בכתב־היד, במידה שהם משקפים שינוי במחשבתו של הרצל, מתוך נימוקים עיוניים או מדיניים, והובאו ביטויים בודדים מתוך המקור, שנראו לנו אופייניים ביותר והתרגום העברי אינו ממצה אותם עד תומם.

התקנת הכתבים המקוריים לפירסום נעשה, תוך שיתוף פעוּלה הדוק אתי, על־ידי עוזרַי משה שרף ויוסף ונקרט. בשלב מוקדם יותר השתתף בעבודת ההכנה גם אורי אֶפּשטיין. רוב ההערות נכתבו, בהתייעצות מתמדת אתי, על־ידי משה שרף, והוא שעסק בהשוואת התרגומים למקורם ובהבאת החומר לדפוס. הכתבים תורגמו על־ידי י. ייבין, ח. איזאק וש. מלצר. כמה רשימות תורגמו גם על־ידי מ. שרף. י. ייבין תירגם בעיקר את הכתבים שפורסמו לפני־כן במהדורות הקודמות, הגרמניות, של כתביו הציוניים של הרצל; ח. איזאק תירגם בעיקר את דברי הרצל בדיוּנים של הקונגרסים ובישיבות הוועד הפועל וכן כמה מאמרים ורשימות מאוסף רוזנברגר. ש. מלצר ערך את כל הכתבים מבחינה לשונית, בצמידות למקור, והשתדל לשווֹת להם סיגנון אחיד; כן תירגם, מלבד הדברים שבחרוזים, כמה כתבים שנצטרפו בשלב מאוחר של העריכה והפירסום. כתבי־היד המקוריים הועתקו על־ידי מאגדה שפירא, כתבי היד העבריים – על־ידי תמר קריסטל. בית־הדפוס של “דבר” השקיע מאמצים רבים בהוצאה הנאותה של הכתבים. יעמדו כולם על הברכה!

אא. ביין

ירושלים, אפריל, 1961




  1. “הציונות”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  2. “תלותה”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  3. “לעין”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  4. “למהדרותנו”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות