רקע
בנימין זאב הרצל
פתרונה של שאלת־היהודים (17 בינואר 1896)

1


נתבקשתי לפרושׂ במלים מועטות את הצעתי לפני הקוראים! רוצה אני לנסות לעשות כן, אף־על־פי שנשקפת לי הסכנה, מחמת החיפזון והקיצור, להיות מובן שלא כהלכה. לעגם של היהודים יתנפל אולי על פירסום ראשון ובלתי־מושלם זה. הלעג העצמי הזדוני והאווילי הוא אחת מתכונות־העבדים, שסיגלנו לעצמנו במשך מאות שנים של דיכוי. אדם בן־חורין אינו רואה עצמו נלעג ואינו סובל שיהיו אחרים לועגים לו.

על־כן אני מפנה את דברי הראשונים אל היהודים החזקים, החופשים בנפשם, הללו צריכים להיות שׁומעַי הראשונים בעולם, ואני מקווה – גם ידידַי בקרוב.

אינני מביא לכם רעיון חדש, אלא רעיון עתיק־ימים. כן, זהו רעיון כל־עולמי – ובזה כוחו – ימיו כימי עמנו, שלא חדל מעולם, גם בימי הצרות המרות ביותר, מלהגות בו.

הרעיון הזה הוא כינונה של מדינת־היהודים.

דבר מופלא הוא שאנו היהודים חלמנו את החלום המלכוּתי הזה במשך כל הלילה של תולדותינו. עתה מאפיר היום. אין אנו צריכים אלא להעביר את השינה מעל עינינו, למתוח את איברינו החסונים, ויש בידינו להפוך את החלום למציאוּת. מי שבא לבשר את הבשורה הזאת – אינו עושה זאת כנביא בהעוויות משונות, ואף לא כהוזה.

אמנם אני מקווה ומאמין, שהתלהבות נפלאה תתלקח ביהדות, אבל אני רוצה לדבר היום רק במלים מפוכחות אל שכלם של בני־אדם מעשיים ומשכילים, העומדים על רמה מודרנית. תפקיד מאוחר יותר יהיה לבקש את העניים ברוח, להשכילם ולהלהיבם. את התפקיד הזה לא אוכל למלא ולא אמלא לבדי. אני רק אשׁתתף כאחד מאנשי השורה, בדומה לידידַי ורעַי למלחמה, שאליהם מופנית תחילה קריאתי והזעקתי. אינני אומר: מצדדַי וחסידַי! כי פירוש הדבר היה, לעשׂות את התנועה עניין אישי, ובזה היתה נעשית מלכתחילה נלעגת ובזויה. לא, זוהי תנועת־עם, והיא תיעשה נהדרת, אם תישאר נקיה מתאווֹת אישיות – ולוּ גם יתבטאו תאווֹת אלה בתאוַת־כבוד פּוליטית בלבד. אנו האישים הראשונים, המתחילים תנועה זו, ספק אם נראה את אחריתה אבל כבר על־ידי ההתחלה בא אושר מרומם לשכון בתוך חיינו.

אנו שותלים בשביל הבאים אחרינו, כמו שאבותינו המסכנים שמרו על המסורת בשבילנו. אין אנו מהווים אלא רגע אחד בקיום־הנצח של עמנו. רגע זה יש בו חובות.

[עת־הבניה של היהדות הגיעה. אבותינו לא יכלו אלא לשמור על רעיון־העם, ובאיזו התמדה נפלאה עשו זאת! אבל אנו זכאים, יכולים, חייבים לבנות.]

דבר זה נובע משתי תופעות: ראשית, מן התרבות הגבוהה של זמננו; שנית, מן הבארבאריות העמוקה של זמננו. הּלבשתי קביעת־עובדה זו בכוונה צורה פאראדוכּסאלית. במושג תרבות גבוהה הכוונה היא לההתפתחות הנפלאה של כל אמצעי־העזר הטכניים, שעל־ידיהם שיעבדנו לנו את כוחות־הטבע. במושג בארבאריות עמוקה הכוונה היא לאנטישמיות.2

את שתי הקבוצות של הנמקתי אין אני מביא כאן אלא במרומז ובקיצור. אפשר למצוא אותן, במפורט ככל השאר, בחיבור־המדינה שלי.3

מאת־השנים הזאת הביאה לעולם תחייה יקרת־ערך. אדם משנת 17954, אילו חזר ובא, שוב לא היה מכיר את פני האדמה. המושג “בלתי־אפשר” כמעט אינו קיים עוד בשביל הטכנאים שלנו. כל מקום שאנו המודרניים מופיעים עם מכשירי־העזר שלנו – אנו הופכים את השממה לגן פורח. לשם הקמת ערים מספיקות לנו עתה שנים בדיוק כמספר מאות־השנים שהיו דרושות בתקופות קודמות של ההיסטוריה – [לכך יש מאה דוגמות באמריקה. התגברנו על המרחקים, ומעצורים עוד אינם.] בית־האוצר של הרוח המודרנית כבר מכיל נכסי־עושר לאין־שיעור, שהיו נראים כאגדיים בעיניו של האדם הקודם. כל יום מוסיף עליהם. מאה אלף מוחות הוגים, מחפשים בכל המקומות על־פני האדמה, ומה שגילה האחד, שייך בעוד רגע לכל העולם כולו. עם זה הבעיות הגדולות של האנושות לא נפתרו עדיין.

[והנה חושב אני, כי מאור החשמל לא הומצא כלל בשביל שכמה סנובים יאירו יפה יותר את טרקליניהם – אלא בשביל שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות]. אחת מהן היא שאלת־היהודים.

שאלת־היהודים קיימת. איוולת תהיה זאת להכחיש אותה. היא קיימת בכל מקום שבו חיים יהודים במספר ניכר. מקום שאיננה קיימת, היא נגררת ומוכנסת על־ידי יהודים המהגרים לשם. אנו נמשכים והולכים, כמובן, למקום שאין רודפים אותנו; עם הופעתנו מתחילה אחר־כך הרדיפה. דבר זה נכון, מוכרח להישאר נכון, בכל מקום, אפילו בארצות מפותחות ביותר – והראיה צרפת5 – כל זמן ששאלת־היהודים אינה פתורה פתרון מדיני.

האנטישמיות, שהיא תנועה מורכבת מאד, נדמה לי שאני מבין אותה. אני מתבונן בתנועה זו בתורת יהודי, אך בלי שנאה ופחד. נדמה לי שאני מבחין, מה יש באנטישמיות מן הצחוק הגס, מקנאת־הלחם ההמונית, מדעה־קדומה שבתורשה, מאי־סובלנות דתית – אבל גם מה יש בה מן ההתגוננות הצודקת.

6בתום וביושר ניסינו בכל מקום להיטמע בכלל־העם הסובב אותנו, ולנצור רק את אמונת אבותינו. אין מניחים לנו לעשות זאת. לחינם הננו פּאטריוטים נאמנים ובכמה מקומות גם מופלגים, לחינם אנו מביאים קרבנות ברכוש ובנפש בדיוק כמו שאר אזרחי הארץ, לחינם אנו מתאמצים להרים את כבודן של ארצות־מולדתנו באמנויות ולהגדיל את עושרן על־ידי מסחר ותחבורה. בארצות־מולדתנו, שבהן הרי גם אנו כבר גרים זה מאות שנים, צועקים ומכריזים עלינו כעל זרים; ותכופות עושים זאת אלה, שמשפּחותיהם עוד לא היו בארץ עת אנו כבר נאנקנו בה. ולמרות כל זה אנו פּאטריוטים טובים, כפי שהיו ההוגנוטים, שהכריחו אותם לנדוד. אילו נתנו לנו מנוחה…

[אבל אני מאמין, לא יתנו לנו מנוחה. האנטישמיות תוסיף להתקיים ולגדול, מפני שסיבותיה אינן מסולקות ואין אפשרות לסלקן. ה“סיבה הרחוקה”7 היא כושר ההתבוללות שנסתלק מעמנו בימי־הבינים, ה“סיבה הקרובה”8 היא עודף הייצור שלנו באינטליגנציה מן המעמד הבינוני.] אנו הננו עם – האויב עושה אותנו בלא רצוננו לעם, כפי שהיה הדבר תמיד בהיסטוריה. בעת־צרה אנו עומדים יחדיו, וכאן מגלים אנו פתאום את כוחנו. אכן, יש לנו הכוח ליצור מדינה, ודווקא מדינה למופת. יש לנו כל האמצעים באנשים ובחומרים הדרושים לכך. אינני רוצה לפרוט אותם כעת. אני עושה זאת בחיבור־המדינה שלי, המכיל תשובה קונסטרוקטיבית לכל הטענות נגד התכנית שנודעו לי. כבר הבאתי את תוכניתי לפני מדינאים, תיאולוגים, אנשי־צבא, מלומדים, אמנים, טכנאים, אנשי־עסק מענפים שונים, וביחוד לפני אנשי־כספים.

הדבר בשלימותו פשוט לאין־שיעור בצורתו היסודית, וכזה הרי הוא גם חייב להיות, אם הוא צריך להיות מובן לכל בני־האדם.

תינתן לנו ריבונות בחבל־ארץ על־פני האדמה, שיספיק לצרכי עמנו המוצדקים – את כל השאר נספק בעצמנו.

אני יודע בוודאות, שעל כל מלה ומלה במשפט הזה, ועל כל אות ואות שבמלה, יעוטו לגלגנים ספקנים למרטט אותה ולכלותה. אבל ראוי להם לעשות זאת בזהירוּת־מה, אם הם עצמם מפחדים להיעשות מגוחכים.

התהווּתה של ריבונות חדשה איננה שום דבר מגוחך או בלתי־אפשרי. הרי בימינו היינו עדי־חוויה לכך אצל עמים שאינם עמי המעמד הבינוני כמונו, אלא עניים ופחות־משכילים מאתנו.9 להקנות לנו ריבונות מעוניינות הממשלות, שבארצותיהן פשתה האנטישמיות, עניין רב. הממשלות הללו תתייחסנה לענייננו באהדה מיוחדת, הואיל ואותה נדידת־יהודים שאליה אני מתכוון לא תגרום שום משברים כלכליים. משברים כאלה, שהיו באים בהכרח בעקבות רדיפת היהודים בכל מקום, יהיו נמנעים על־ידי ביצוע התוכנית שלי. אכן, תקופה גדולה של רוב טובה עשויה להתחיל בארצות, שהן אנטישמיות עתה. כי אני מציע תנודה פנימית של האזרחים הנוצרים אל תוך העמדות, שינוטשו בהדרגה ולפי התוכנית על־ידי היהודים.10

אם לא רק ירשו לנו, אלא גם יסייעו בידינו, נגשים העברת נכסים מיהודים אל נוצרים בדרכי־שלום ובממדים עצומים כאלה, שכמותם ההיסטוריה עדיין לא ידעה. עם זה יוצא הכל לפועל תוך שמירה על זכויות שנרכשו, מתוך חוקיות מלאה, באורח חופשי וגלוי, בעצם היום, לעיניהם של השלטונות ובהשגחתה של דעת־הקהל.

בדרך משל אפשר להביע זאת בקיצור ובבירור: אנו מוסרים את ביתנו הישן לאחרים, ובונים לנו בית חדש, יפה ממנו. איך תבוצע ההעברה, איך יוקם הבניין החדש, זאת מתאר אני בחיבור־המדינה שלי.

לשם המשימה הזאת, שהיא קלה בעקרונה ומסובכת בביצועה, ייווצר מפעל־מניות בעל אמצעים כספיים גדולים, “החברה היהודית”.11

“החברה היהודית” מטפלת בחיסול ענייני־הרכוש של היהודים היוצאים.

את יציאת היהודים אין אנו צריכים לתאר לעצמנו כדבר פתאומי. היא תהיה איטית ותימשך עשׂרות שׁנים. ראשונה ילכו העניים ביותר ויַפרו את האדמה.

יש לנו המוני פועלים פשוטים12 ברוסיה, ברומניה, בהונגאריה, בגאליציה וגם בארצות אחרות, מפוזרות בכל העולם. אגודות־ההגירה ואגודות־ציון13 , שכבר הן קיימות, תצטרכנה לקבל עליהן את מרותנו, כי מטרתנו גדולה יותר, כי אנו מייצגים את רעיונו של העם בכללותו. אני מביא בחשבון בוודאות את שיתוף־פעולתן של אגודות אלו, שאין אנו, דרך־אגב, זקוקים להן. אנשים בעלי כוונות טובות יסדו אותן. אך אם יימצאו ביניהן בני־אדם צרי לב, מוגבלים, אכולי־קנאה, נפסח עליהם ונניח לפעולות־הסרק שלהם להיכמש. מי שאינו אתנו, הוא נגדנו.

“החברה היהודית” יהיו לה גם בלעדי זה, מתוך רווחיה העסקיים הגדולים, האמצעים הדרושים כדי לספק לעניים־ביותר את הוצאות־הנסיעה ואת מכשירי־העבודה. הם ישלמו בעבודתם.

אנו ננהיג את יום־העבודה של שבע שעות, ובזה נעשה מלכתחילה נסיון מדיני־חברתי לטובת האנושות כולה.14

וכך נעמוד גם בכל דבר על רמתה של התודעה המודרנית. כאן יספיק לנו רמז קל זה.

הפועלים הפשוטים15 הראשונים שלנו בונים לפי תוכנית קיימת־מראש כבישים, גשרים, טלגראפים, מסדירים את זרמי הנהרות, בונים לעצמם ולפקידים שלנו את בתי־המעון הראשונים. העבודה מרבה תנועה, התנועה מרבה שווקים, השווקים מושכים לכאן מתיישבים חדשים. שכן כל אחד בא מרצונו, בא על חשבונו ועל אחריותו. העבודה שאנו משקיעים באדמה מעלה את ערך הקרקע. היהודים ייווכחו עד מהרה לדעת, כי תחום־פעולה חדש נפתח לזמן רב לפני תאוות־יוזמתם, שהיתה עד עתה שנואה ובזויה. כי־על־כן הארץ המובטחת היא בנו, ברכושנו ובעבודתנו, ובקישורו המתוכנן יפה של שתיהן.

כל הנסיונות ליישוב יהודים על הקרקע, שנעשו עד עתה, התחילו בשגיאה מוזרה. השגיאה היתה בקטנותם ובשימוש באמצעים לא־מודרניים. טיפשות היא לרצות להפוך את היהודי לאיכר. אבל היהודי יכול להיעשות חקלאי קטן או גדול העובד במכונות.16

ואם רוצים היום לייסד ארץ, אין צורך לעשות זאת באותו אופן, שהיה לפני אלף שנים הדרך האחת האפשרית. איוולת היא לחזור אל דרגות־תרבות ישנות, בשעה שרוצים ליצור משהו חדש. אילו למשל עמדנו לפני הצורך להשבית חיות רעות מהארץ, לא היינו עושים זאת בדרך האירופים מן המאה החמישית. לא נהיה דולקים אחרי דובים יחידים בחנית ובכידון, אלא נערוך ציד גדול ורונן, נחריד את השחצים להיאסף יחד, ונזרוק ביניהם פּצצת־מליניט.

ואם נרצה להקים בניינים, לא נתקע בנייני־כלונסאות עלובים על שפת אגם, אלא נהיה בונים כפי שבונים עכשיו. אכן, אנו נבנה בדרך נועזת ונהדרת יותר מכל מה שהיה לפני כן. כי יש לנו אמצעים, שכמותם עוד לא היו בתולדות העולם.

אחרי שכבותינו הנמוכות־ביותר מבחינה כלכלית יוצאות ובאות לשם בהדרגה הגבוהות מהן. אלה הקרובים עתה ליאוש הולכים ראשונה. והם מנוהלים על־ידי האינטליגנציה מן המעמד הבינוני, שאנו מעמידים מתוכנו יתר על המידה והם נרדפים בכל מקום.

הטכנאים שלנו, המשפטנים, הפקידים מכל הסוגים הם חבר־הקצינים של המוני הפועלים הפשוטים. מובן, שיהיה לנו גם צבא לשמירת הסדר מבית ומחוץ.

משפחותיהם של הקצינים והפקידים שלנו מכל הסוגים פותחות את המסע של המעמד הבינוני אל הארץ החדשה. הופעתן שלהן מביאה צרכים מעודנים יותר, תחבורה טובה יותר, שווקים משוכללים יותר, אמנות ותעשייה.

הרועים־הרוחניים17 שלנו, שאליהם בראש וראשונה מופנית קריאתנו, יעמידו עצמם בכל כוחם לשרותו של רעיוננו. עם זה יוסבר להם מלכתחילה, שאין אנו מייסדים תיאוקרטיה,18 אלא מדינה אזרחית מודרנית וסובלנית. אך אנו נשוב ונבנה את בית־המקדש, כמזכרת מאירה לאמונת אבותינו.19

[הרועים־הרוחניים שלנו יבינו לנו הראשונים. אם יימצאו ביניהם כאלה, שלא יבינו לנו, נפסח ונעבור עליהם.

שכן התנגדותם של יחידים בודדים אינה מעלה ואינה מורידה. אין אנו חושבים לערוך הצבעה. מי שאינו רוצה ללכת אתנו, יכול להישאר במקומו.]

אנו מניפים את דגלו החדש של העם היהודי. יש לו רקע לבן עם שבעה כוכבי זהב. הרקע הלבן מסמל את חיינו החדשים הטהורים, שבעת הכוכבים הם שעות הזהב של יום־העבודה. כי בסימן העבודה הולכים אנחנו אל ארץ הבחירה.

אני מביא בחשבון את כל הנוער שלנו השואף להתקדמות, שעכשיו מעכבים אותו בכל מקום בהתקדמותו.

רוּסוֹ האמין, שהמדינה נתהוותה על־ידי אמנה בין האזרחים20. בדבר זה אין אני מאמין. לי נראה, היסוד המשפטי של המדינה הוא negotiorum gestio.21 אם נכס של אדם שהוא אינו יכול להגיע אליו נתון בסכנה, רשאי כל אדם אחר לגשת אליו ולהצילו. זהו ה“גאֶסטוֹר”, המנהל עסקיהם של אחרים. אין לו ייפוי־כוח, כלומר, אין לו ייפוי־כוח מידי אדם. ייפוי־הכוח שלו נתון לו מידי הכרח עליון. אכן, חייב הגאֶסטור לטפל בעניין מתוך הקפדה מדוקדקת.

כך זקוקים אנו גם לשם הנהלת עניינם המדיני של היהודים לגאֶסטור. עַם היהודים22 אין בכוחו בהווה, בגלל הפזורה, לנהל את ענייניו בעצמו. עם זה הוא שרוי במקומות שונים במצוקה קלה או קשה. דרוש לו גאֶסטור. הופעתו של הגאֶסטור קודמת איפוא לכל דבר.

הגאֶסטור הזה ודאי שאין הוא צריך להיות אדם יחיד. אדם יחיד, שהיה מסכים ליטול על עצמו את הנהלת המפעל הענקי הזה, לא היה אלא מטורף או רמאי. משום כך הכרח הוא לשם טוהר הרעיון וכוח הביצוע שלו, שיהיה המפעל לא־אישי.

הגאֶסטור של היהודים מן ההכרח שיהיה, לפי המונח המשפטי, “אישיות מוסרית”23. מתוך החוג של היהודים האנגליים הנכבדים, שהגשתי לפניהם בלונדון את התוכנית,24 תתכונן האישיות המוסרית הזאת.

“אגודת־היהודים”25, ויש להבדיל הבדלה ברורה בינה ובין “חברת היהודים”, שהזכרתיה לעיל, היא המרכזת של תנועת־היהודים המתחילה. ה“אגודה” יש לה תפקידים מדעיים ומדיניים. ייסודה של מדינת־היהודים, כפי שאני מתארו לי, יש לו הנחות־קודמות מדעיות מודרניות. בצאתנו היום ממצרים,26 אין זה יכול להתרחש בדרך התמימה של הזמן הקדום. אנחנו אחרת נחַשב תחילה את מספרנו וכוחנו.

ספר־המדינה שלי נועד לפתוח בוויכוח הכללי על שאלת־היהודים. אוהבים ואויבים יקחו חלק בו – אקווה, לא עוד כמו עד עתה בצורת גדוּפה פרועה או סניגוריה רגשנית. הוויכוח צריך להיות מעשי, גדול, רציני ומדיני. “אגודת־היהודים” תאסוף את כל גילויי־הדעת של מדינאים, פארלאמנטים, קהילות היהודים, חברות ואגודות, שיבואו לידי ביטוי בעל־פה ובכתב באספות, בעתונים ובספרים. כך תדע ותקבע ה“אגודה” בפעם הראשונה, אם היהודים כבר רוצים וצריכים ללכת אל הארץ היעודה. ה“אגודה” תקבל מאת קהילות היהודים בכל העולם את הנתונים לסטאטיסטיקה יהודית מקפת. המשימות המאוחרות יותר, חקירה מדעית של הארץ החדשה ואמצעיה הטבעיים, התוכנית האחידה להגירה ולהתיישבות, העבודות המוקדמות לחקיקה ולמנהלה וכו', יש לפתח בתבונה מן התכלית עצמה. הקיצור, “אגודת היהודים” תהווה את הגרעין של אירגוני־הציבור שלנו.

היהודים המאמינים ברעיון־המדינה שלנו, מתקבצים סביב ל“אגודת־ היהודים”. זו מקבלת על־ידי כך בפני הממשלות את הסמכות לדבר ולישא־ וליתן בשם היהודים.

לאחר שייפתח הוויכוח העולמי בשאלת היהודים, והמעצמות תהיינה מוכנות לזכות אותנו בריבונוּתה של ארץ נייטראלית, תנהל ה“אגודה” משא־ומתן בדבר הארץ שיש לקחתה. שני חבלי־ארץ באים בחשבון: ארץ־ישראל וארגנטינה. נסיונות התיישבותיים ראויים לשימת־לב נערכו בשני המקומות, אמנם על־פי העקרון המוטעה של הסתננות יהודים קמעה־קמעה. ההסתננות אחריתה תמיד רעה.

או שהיהודים המיוצאים הולכים לאיבוד תיכף לבואם, או שהם מגיעים לשיגשוג כלכלי, ובמקרה כזה מעוררת הצלחתם את האנטישמיות.

בשיטת ההסתננות בא תמיד רגע, שבו הממשלה נכנעת ללחצה של האוכלוסיה, המרגישה עצמה נתונה לסכנה, והיא נועלת את השער בפני נהירה נוספת של יהודים. ההגירה אין לה איפוא תכלית אלא אם היא מיוסדת על ריבונותנו הבטוחה.

ה“אגודה” תנהל משא־ומתן עם שליטי־הארץ הנוכחיים, וזאת בחסותן של המעצמות האירופיות, אם הדבר יתקבל על דעתן. אנו יכולים לתת לשליטי־הארץ הנוכחים יתרונות עצומים. יכולים ליטול עלינו חלק מחובות־המדינה שלהם, לבנות להם דרכי־תחבורה, שגם לנו עצמנו הן דרושות, ושאר דברים הרבה. על־ידי ייסוד מדינתנו נשכרות הארצות השכנות, שכן בגדולות כמו בקטנות מעלה תרבותו של חבל־ארץ את ערכה של הסביבה.

היש להעדיף את ארגנטינה או את פלשתינה? אנו ניקח מה שיינתן לנו ומה שיתקבל על דעת הציבור של עם־היהודים.27 ה“אגודה” תקבע את שני אלה.

ארגנטינה היא בטבעה אחת הארצות העשירות שבעולם, בעלת שטח עצום ואוכלוסיה דלילה. לטובת־עניינה של הריפובליקה הארגנטינית היה זה, להקצות לנו חבל טריטוריה. הסתננות־היהודים הנוכחית28 עוררה שם אמנם מורת־רוח, ויהיה צורך להסביר לארגנטינאים את השוני היסודי של הגירת־היהודים החדשה.

ארץ־ישראל היא מולדתנו ההיסטורית הבלתי־נשכחת. השם הזה בלבד יהיה לעמנו קול־קריאה מזעיק, אדיר ומרַגש. אילו הוד מלכותו השׂולטאן נתן לנו את פּלשתינה, היינו מתחייבים להסדיר אה בעית הכספים של תורכיה בשלימות.29 לגבי אירופה היינו מהווים שם חטיבה מן החומה כלפי אסיה. היינו משמשים משמר־חלוץ של התרבות נגד הבארבאריות. בתורת מדינה נייטראלית היינו מוסיפים לעמוד בקשרים עם כל אירופה, שתצטרך לערוב את קיומנו.

לגבי המקומות הקדושים של הנצרוּת אפשר היה למצוא צורה של אֶכּסטריטוֹריאליזאציה30 לפי משפט־העמים. היינו מקיימים את משמר־הכבוד מסביב למקומות הקדושים, והיינו ערבים בקיומנו למילוי החובה הזאת. משמרת־כבוד זו היתה משמשת הסמל הגדול לפתרון שאלת־היהודים לאחר כמעט תשע־עשרה מאות־שנים של ייסורים לעם־היהודים.

בשעה שאני מעלה ניסוח חדש של רעיון עתיק־ימים, יודע אני יפה, שאני מוסר עצמי ללעג ולהתקפות מצדדים שונים. בעלי כוונה טובה יקראו לכך “אוּטוֹפּיה”. אבל מהו ההבדל בין אוּטוֹפיה ובין קוֹנסטרוּקציה אפשרית? האוטופיה יכולה להיות מנגנון מורכב בשנינות מרובה, אלא שחסר הכוח שיביא אותו לידי תנועה. הקוֹנסטרוּקציה האפשרית לעומת זה מבוססת על כוח קיים וידוע.

הכוח הדרוש לנו מיוצר בקרבנו, היהודים, על־ידי האנטישמיות. יימצאו אנשים שיאמרו, כי אני רק מלבּה את האנטישמיות. אין זו אמת, כי האנטישמיוּת היתה מוסיפה לגדול גם בלעדי התוכנית הזאת, כל עוד לא סולקו הסיבות לגידולה. אחדים יהיו חרדים לרכושם ולעסקיהם התקינים. בספרי שכבר הוזכר תכופות מביא אני דוגמות אחדות לכך, כיצד אפשר יהיה לחסל עסקים ולהעבירם ל“התם” באמצעות סניפים, שיוגדלו תחילה בהדרגה, עד שיתפסו את מקומם בשלימות. אין אני נותן אלא רמיזות והצעות – השותף־לעבודה החריף ירחיב אותן וישכללן. השותף הזה הוא העם היהודי כולו.

איזה משטר מדיני יהיה לנו? אני משווה לנגדי ריפובליקה אריסטוקראטית, אם כי במולדתי כאן אני עכשיו מלוכני משוכנע. אבל ההיסטוריה שלנו חלה בה הפסקה גדולה מדי, עצם הנסיון לחזור ולקשור אותה במקום שנפסקה עשוי להביא עליו את קללת הגיחוך.

מה השפה שתהיה לנו? כל אחד יוסיף להחזיק בשפתו, שהיא מולדתן היקרה של מחשבותיו.31 לאפשרות של פדראליזם לשוני משמשת שווייץ מופת חותך. אנו נוסיף להיות גם “שם” מה שהננו עכשיו, כשם שלעולם לא נחדל מלאהוב בתוגה את ארצות־מולדותינו, שנדחקנו מתוכן.

יאמרו, שאני נותן נשק בידיהם של שונאי ישראל. גם זה לא נכון. מה שאני מציע אפשר להוציאו אל הפועל רק בהסכמה מרצון מצד רוב היהודים. הוא יכול להיעשות נגד רצונם של יהודים יחידים, ואפילו נגד הקבוצות של אדירי־היהודים בזמננו – אבל בשום פנים לא מטעם ממשלה כנגד כל היהודים. שוויון־זכויותיהם החוקי של היהודים, במקום שכבר הוא קיים, אין יכולים לבטלו עוד; שכן דבר זה היה מריץ מיד את כל היהודים, כעני כעשיר, אל המפלגות המהפכניות. כבר התחלתן של פעולות־עוולה רשמיות נגד היהודים היתה גורמת בכל מקום משברים כלכליים. אין שונאינו יכולים איפוא, לאמיתו של דבר, לעשות כנגדנו מעשה רע ממש, מבלי לפגוע בעצמם. עם זה הולכת וגדלה השנאה.

32רק נבער־מדעת יראה את האנטישמיות המודרנית כחזרה רגילה על רדיפות־היהודים של המאות שעברו ולתופעה מאותו סוג. במקומות אחדים אפשר שהדבר נכון, אבל הקו הכללי של התנועה אף־על־פי כן אחר הוא. בארצות הראשיות של האנטישמיות היא תוצאה מן האֶמנציפאציה של היהודים. כשהכירו עמי־התרבות את האכזריות שבחוקי הפליה ושיחררו אותנו, כבר איחר השחרור לבוא. כבר התפתחנו בגאֶטו באורח מוזר לעם של מעמד־בינוני, ויצאנו משם כמתחרים מסוכנים למעמד הבינוני. מסיבות היסטוריות הטילו אותנו לתוך עסק־הכספים, שלא היינו נוטים אליו בשום פנים מטבע ברייתנו, כפי שידוע לכל אדם משכיל. אחת המסיבות החשובות ביותר היתה יחסה של הכנסיה הקאתולית אל הריבית.33 בגאֶטו נגמלנו באורח חלקי מעבודה גופנית. ייצרנו בעיקר אינטליגנציה בינונית. כך ניצבנו פתאום אחרי האֶמנציפאציה במעגל הבוּרגנות, וכאן עלינו לעמוד בלחץ כפול: מבפנים ומבחוץ. הבורגנות הנוצרית לא היתה מתנגדת להשליך אותנו קרבן לסוציאליזם; אמנם דבר זה לא היה עוזר הרבה. אולם שאלת־היהודים כשם שאינה שאלה סוציאלית כך אינה שאלה דתית, אף אם היא מתגוונת בצבעון זה או זה. שאלת־היהודים שאלה לאומית היא, ובשביל לפתור אותה עלינו לעשותה קודם־כל שאלת־עולם מדינית, הטעוּנה הסדר במועצת עמי־התרבות. אנחנו הננו עם, עם אחד.34

עוד יאמרו – שהמפעל הזה אין תקווה לו, אף אם נקבל את הארץ ואת הריבונוּת, כי רק העניים ילכו עמנוּ. אבל דווקא אלה הם הדרושים לנו בתחילה. רק הדֶסְפֶּרַאדוֹס35 כשׁרים לכיבוש. האמידים והעשירים יבואו אחרי־כן, לאחר שימצאו את החיים “התם” יפים כמו “הכא”, ועוד יותר מזה. שני הגופים הגדולים שלנו: “אגודת־היהודים” ו“החברה היהודית”, הראשון לסידורים ציבוריים והשני לפרטיים – ייצרוּ את כל כלי־התרבות הדרושים.

אבל הם לא היו יכולים לעשות דבר בלי התלהבותו של עמנו. צריך שהרעיון יתפשט עד אל פינות־העוני הרחוקות ביותר, שבהן מסתופפים אנשינו. הם יינערו מדמדומם הנעכר, כי בחיי כולנו בא תוכן חדש. יהרהר רק כל אדם בגורלו הוא, וכבר תהיה התנועה עצומה. ומה רבה התהילה, הצפויה ללוחמים למען ענייננו לשמו! לכן אני מאמין, כי דור של יהודים נפלאים יצמח מן האדמה. המכבים ישובו לתחייה. וכך יהיה הדבר: דווקא העניים והפשוטים, שאינם יודעים כלל איזו שליטה כבר יש לו לאדם על כוחות־הטבע – דווקא פשוטי־העם שלנו הם יאמינו בבשורה החדשה באמונה החזקה ביותר. כי הם לא איבדו את התקווה לשוב לארץ היעודה.

זה הוא, יהודים! לא אגדה, לא תרמית! כל אדם יכול להיווכח בזה, כי כל אחד נושא עמו לשם חלק מן הארץ־היעודה; זה במוחו, זה בזרועותיו, וזה ברכושו.

אנו רוצים סוף־סוף לחיות כבני־חורין על כברת אדמתנו ולמות במנוחה במולדתנו.



  1. מאמר זה כתב הרצל לפי בקשתה של מערכת השבועון הלונדוני “ג'ואיש־כרוניקל”, בשעה שחוברתו “מדינת היהודים” כבר היתה בדפוס, והוא תמצית מן החוברת וחוזר על ניסוחים רבים שבה מלה במלה. המאמר נכתב גרמנית והופיע בתרגום אנגלי ב“ג'ואיש כרוניקל” מ־17 בינואר, 1896 חודש ימים לפני פירסום “מדינת היהודים” (16 בפברואר 1896). ב“ג'ואיש כרוניקל” הושמטו כמה פיסקאות ואנו מביאים אותן בסוגריים מרובעים [ ]. כאן תורגם המאמר לפי הנוסח הגרמני המקורי, שנדפס בראשונה ב“אֶסטרייכישאֶ ווֹכאֶנשריפט” בווינה מ־26 בפברואר 1896, ואחר־כך בשנתון־הרצל Herzl־Jahrbuch)), שהוציא לאור בשנת תרצ"ז טוּלוֹ נוּסנבלאט. בארכיון הרצל שמורים שני עמודים של טיוטה בכתב־ידו של הרצל למאמר זה. נוסח הטיוטה שונה מן הנוסח הסופי. תרגום הטיוטה ראה בנספחים.  ↩

  2. אנטישמיות – הרצל מתכוון כאן לא לשנאת־היהודים בכלל, אלא לתנועה האנטי־יהודית הגזענית, שקמה בגרמניה ואוסטריה בשם זה בערך בשנת 1880 והתארגנה כתנועה פוליטית.  ↩

  3. במקור in meiner Staatsschrift הכוונה, כמובן, לספר “מדינת היהודים”.  ↩

  4. כלומר אדם מלפני מאה שנה.  ↩

  5. בצרפת, שהיתה הראשונה בין מדינות אירופה להענקת שיווי־זכויות ליהודים, גברה בשנות התשעים של המאה הי"ט התנועה האנטישמית, שהביאה לידי משפט דרייפוס (סוף 1894) ולסירוב הממושך לתקן את עיוות הדין שנעשה לקצין היהודי, על אף הראיות שלזכותו.  ↩

  6. כאן מופיעה ב“ג'ואיש כרוניקל” הפיסקה שבין המספרים 31–33 (ראה להלן).  ↩

  7. במקור:causa remota (לאטינית).  ↩

  8. במקור: causa proxima (לאטינית).  ↩

  9. הכוונה בעיקר לתקומת מדינות הבאלקאן, שהשתחררו משלטון הממלכה התורכית: יוון (1829), סרביה, בולגאריה, רומניה (1878).  ↩

  10. במקור: in die langsam u. planvoll evakuierten Positionen der Juden  ↩

  11. במקור: Jewish Company – הרצל קרא למוסדות שעמד להקים שמות אנגליים, וכוונתו היתה לייסדם באנגליה.  ↩

  12. במקור: unskilled labourers, פועלים ללא הכשרה מקצועית.  ↩

  13. במקור:die Auswanderungs־ und Zionsvereine. הכוונה לאגודות חובבי־ציון ויישוב ארץ־ישראל למיניהן, שדגלו בתמיכת ההתיישבות בארץ־ישראל בלי מטרה לאומית, או לפחות בלי מטרה לאומית מוצהרת.  ↩

  14. יום־העבודה היה במאה הי"ט כמעט ללא הגבלה. תנועת הפועלים שאפה בימי הרצל לקביעת יום־עבודה של שמונה שעות, והשיגה זאת ברוב הארצות רק אחרי מלחמת־העולם הראשונה.  ↩

  15. במקור: ”unsere ersten “Unskilleds  ↩

  16. במקור: Es ist töricht, den Juden zu einem Bauer machen zu wollen. Aber der Jude kann ein mit Maschinen arbeitender kleiner oder grosser Landwirt werden  ↩

  17. במקור: Seelsorger, הכוונה לרבנים.  ↩

  18. שלטון־אלוהים; מדינה שיש בה שלטון של כנסיה דתית.  ↩

  19. ראה על־כך תיאורו של הרצל ב“אלטנוילאנד”, פרק חמישי, ספר ראשון – (כתבי הרצל, כרך א‘, החזון, עמ’ 256 ואילך).  ↩

  20. הכוונה לספרו של ז‘אן ז’אק רוסו Rousseau)) (1778–1712) על “האמנה החברתית” Le contrat social))  ↩

  21. לאטינית: הנהגת העניינים. ראה על־כך בפרטות ב“מדינת היהודים”, פרק “אגודת־היהודים ומדינת־היהודים” (החזון, עמ' 62 ואילך).  ↩

  22. “ההודים”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  23. כלומר אגודה או חברה רשומה לפי החוק שיש לה זכויות וחובות בדומה לאדם פרטי.  ↩

  24. בנובמבר 1895 הרצה הרצל לשם־כך לפני מועדון המכבים בלונדון. ראה על־כך יומן הרצל, 21 בנובמבר 1895 ואילך.  ↩

  25. במקור: Society of Jews.  ↩

  26. כך במקור: Mizrajim  ↩

  27. ועיין מכתבו של הרצל אל מאכס נורדאו מ־21/20 באפריל 1896 (אגרות, מס' 76א): “היום כבר ברור לי בתכלית כי ההמונים אינם רוצים אלא לארץ־ישראל; אך לשם הם רוצים בסערת־נפש”.  ↩

  28. במקור:die jetzige Judeninfiltration; הכוונה להקמת המושבות החקלאיות על־ידי בארון מוריץ פון הירש וחברת יק"א וההגירה היהודית המוגברת לבוּאֶנוֹס איירס, שבאה בעקבות פעולה זאת.  ↩

  29. משק הכספים של ממלכת תורכיה היה בכל רע. על האוצר התורכי רבצו חובות כבדים. אי־יכולתה של תורכיה לפרוע חובות אלה ואי־אימון המעצמות בסידורי המשק התורכי גרמו לתלוּת מתמידה של ממשלת תורכיה ברצונן של המעצמות הגדולות. הצעתו של הרצל התכוונה לשחרר את תורכיה מתלות כספית־מדינית זו.  ↩

  30. במקור: eine völkerrechtliche Form der Exterritorialisierung כלומר: הוצאה מן התחום המשפטי של המדינה השליטה.  ↩

  31. על עמדתו של הרצל לגבי השפה העברית, אשר אחרי פירסום “מדינת היהודים” שמע על התנועה להתחדשותה, ראה דברי מיכל ברקוביץ מפי הרצל בהקדמה לתרגומו העברי של “מדינת היהודים”. דברים אלה צוטטו בלשונם ב“כתבי הרצל”, כרך ראשון, החזון, עם' 84.  ↩

  32. הפיסקה ב“ג'ואיש כרוניקל”.  ↩

  33. במקור: Anatozismus; הכוונה כאן לעמדת הכנסיה לבעית הריבית בכלל.  ↩

  34. ראה ועיין מכתבו של הרצל אל מאכס נורדאו מ־21/20 באפריל 1896 (אגרות, מס' 76א): “היום כבר ברור לי בתכלית כי ההמונים אינם רוצים אלא לארץ־ישראל; אך לשם הם רוצים בסערת־נפש”.  ↩

  35. ספרדית: המיואשים, כלומר העניים ביותר.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות