כרך ז - בפני עם ועולם: נאומים ומאמרים ציוניים 1899־1895

מאת

בנימין זאב הרצל

הספר הזה, על שני כרכיו, שקראנו לו בשם “בפני עם ועולם”, מכונסים בו כתביו של הרצל כדַבָּר הציונוּת, בוויכוח הציבורי עם ידידים ומתנגדים, עם ציונים ולא־ציונים, עם יהודים ולא־יהודים. ב“מדינת היהודים” (ובמידת־מה עוד לפני כן ב“גיטו החדש”) ניסח הרצל את דעותיו על בעיית היהודים ופתרונה; ב“אלטנוילנד” תיאר בשלל צבעים את תקומתם של העם והארץ לפי תוכנית זו; איגרותיו של הרצל – בהן פנה, כפי שרשם בעצמו, אל רצון המוּענים, כדי לעורר אותם לפעולה המשותפת; היומן, ספר־המסע הנפלא דרך ההרפתקה הציונית על כל אירועיה החיצוניים והפנימיים, מראה את הרצל בעבודה היום־יומית למען הציונוּת; הכתבים הספרותיים משקפים את השקפותיו הכלליות של הרצל על העולם. ואילו הספר שלפנינו מקבץ את דבריו של המדינאי ומנהיג־העם בפני העם והעולם. הוא איננו איפוא ספר תיאורטי, ספר המכוּון להסביר שיטתית את תורתו של הרצל ואת האמצעים לביצועה. הוא מכיל דברים שנכתבו ונאמרו בכל צורות הכתיבה והדיבוּר, בפגישה עם הקהל, עם קהל של רבים ושל מעטים, כפנייה, כקריאת התעוררוּת, כדברי הסבר, כתגובה על דברים של אחרים, שנאמרו גם הם בכתב או בעל־פה. הם אינם איפוא פרי עבודתו של הוגה־דעות, המבקש בראש וראשונה להבהיר דברים לעצמו, אלא תגובות שהשעה גרמה אותן.

מן התכונה הזאת נובעות מגרעותיהם וגם מעלותיהם של הכתבים האלה. המגרעות נראות לעין מיד: אין זה ספר מתוכנן מתחילתו ועד סופו; אין כאן הסבר התורה הציונית לפי מבנה הגיוני וסדר מחושב של פרקים וסעיפים וסעיפי־משנה; אין אחידות בין החלקים השונים, ויש אפילו סתירות מסוימות בין דברים שנכתבו או נאמרו בזמנים שונים. גם הצורה החיצונית של החומר אינה אחידה: יש כאן מאמרים שנכתבו בהקפדה, עם כל אמנות הניסוח והליטוש הסיגנוני של הרצל, ובצדם רשימות חטופות, שנכתבו כתגובה מהירה; יש נאומים שהוכנו במחשבה רבה, וכל משפט בהם יש לו כוונה מחושבת, בתכנון ולעיתים קרובות אפילו בהתייעצות עם אחרים; ובצדם נאומים מאוּלתרים ונאומי־תשובה לדברי נואמים בוויכוח; על־יד דברי־עיון מעמיקים עומדות הערות קלות לשעה, ולאו דווקא על התורה הציונית או בעיות המדיניוּת, אלא על ענייני נוהל ושיגרה בחיים הפרלמנטאריים של התנועה הציונית. אך המגרעות האלה הן במידה מרובה גם מעלותיו של הספר המקובץ הזה, הן המשוות לו את חיוּניוּתוֹ. לפנינו תעוּדות על התפתחותו של הרצל כציוני בכל הבחינות: בהגות ובפעוּלה המדינית, בהסברה לפנים ולחוץ באירגון התנועה וההסתדרות הציונית וביצירת מוסדותיהן הכספיים. דברי הרצל במגע עם הציבור כציבור (לא עם יחידים) מכונסים כאן, כביטוי חי, אוּלי אפשר לומר אֶכּסיסטנציאלי, של הסופר בהתפתחותו למנהיג ציוני ובפעולתו כנשיא ההסתדרות הציונית ובא־כוחה.

הספר פּּותח במאמר על “פתרונה של שאלת היהודים”, תמצית של “מדינת־היהודים”, שהופיעה כחודש ימים לפני הספר עצמו ב“ג’וּאִיש כרוֹניקל” בלונדון. במאמר הזה שומעים אנו בפעם הראשונה את נושא ה“פוּגה” הגדולה, המתפתחת בכל שאר הקטעים שלפנינו בשינוּיי צורה ודגש: מהות בעיית־היהודים ודרך פתרונה על־ידי הקמת מדינת־היהודים. בכרך הראשון ניתנת התפּתחות זו מצעדיו הראשונים של הרצל כסופר בדרכו אל הקהל – כנואם, כתעמלן, כמארגן ומנהיג וכמדינאי מתהווה – עד לגיבוש תוכניתו המדינית בדרישת הצ’ארטר לארץ־ישראל. אנו רואים בו את הופעותיו הראשונות של הרצל לפני חוגים שונים של יהודים בווינה ובלונדון, את פגישתו עם המוני העם, את פולמוסו עם מתנגדים מבפנים ומבחוץ, את יצירת השבועון “די ואֶלט” כביטאון גאה וגלוי־לב לתנוּעה הציונית המתהווה, את הרצל כנשיא הקונגרס הציוני הראשון והקונגרס השני, את מתכנן התוכנית של באנק לאוּמי להתיישבות ואת נסיעתו לארץ־ישראל כבא־כוח ההסתדרות הציונית.

אם הכרך הראשון מצטיין בהתפתחות רעיונית מתמדת, בדרך עלייתו של הרצל למנהיג מוכר בתנועת הציונית ובעם היהודי, הרי באה בכרך השני לידי ביטוי הבעייתיוּת של התנועה הציונית הצעירה ומנהיגה הצעיר־המזדקן־מהר. מתברר כי הדרך אל המטרה איננה כל־כך קצרה וישירה, כפי שתיאר לעצמו הרצל בתחילה. אירגון התנוּעה הציונית מתרחב ומשתפר, אך בו בזמן עולים גם הקשיים בדרכה המדינית ומחריפות הבעיות. ארבעת הקונגרסים הציוניים, שדברי הרצל בהם תופסים מקום נרחב בכרך השני הזה, מראים את הדרך הזאת בעליל: הקונגרס השלישי, שבו הביא הרצל בפעם הראשונה לפני הנציגות הרשמית של התנועה הציונית את תוכנית הצ’ארטר; הקונגרס הרביעי בלונדון, שבו פנה הרצל באופן חגיגי אל הציבור באנגליה; הקונגרס החמישי,עם ייסוד “הקרן הקיימת לישראל” וההתגבשות הראשונה של אופּוזיציה נגד הרצל ב“סיעה הדמוֹקראטית”; הקונגרס השישי, עם ההתנגשות החריפה מסביב לתוכנית ההתיישבות באפריקה המזרחית. פגישתו של הרצל עם התנועה הציונית מתפתחת כאן להתנגשות טראגית בין המנהיג, שמאחוריו עומדים המוני העם בכל אמונתם, ובין נציגות העם, ובוויכוח נוקב נחשפים היסודות של התורה הציונית ושל גישתו של הרצל אל עיקרי הציונוּת ואל בעיותיה החולפות בחתירתה אל מטרתה. כאן ממלאים הדיוּנים בישיבות של הוועד הפועל הציוני, המתפרסמים רוּבם בפעם הראשונה, תפקיד מכריע, והם משלימים את ידיעתנוּ בדבר יחסו של הרצל אל בעיות העם היהודי בתהליך התקומה.

שני הכרכים מסתיימים בדברי הרצל, שהם כמעט זהים, אם כי נאמרו או נכתבו בשלבים שונים בהתפתחותו: הראשונים בשנת 1899, באמצע דרכו הציונית, והשני במאי 1904, כחודשיים לפני מותו. בשניהם הוא מסתייג מתפיסה לאומית מוגבלת, שוֹביניסטית ולאוּמנית, בשניהם הוא מדגיש את הקשר העמוק בין לאוּמיות צרופה ובין אהדת האנושות, בשניהם הוא מביע את אמונתו בציונוּת כאידיאל שאין לו סוף, שיש לשאוף להגשמתו גם אחרי הקמת מדינת־היהודים.

*

אין כאן המקום לתאר את תורתו של הרצל בפשטותה הגאונית ובהתפתחותה והסתעפותה לענפים וענפי־ענפים. הקורא ימצא רמזים לכך בכל עמוד של הספר, ומפי הרצל עצמו. כאן נוכל לשרטט רק קווים אחדים, שבכוחם אולי לסייע להבנת הדברים.

תורתו של הרצל אינה תורה לאומית־רומאנטית, אפשר אולי לומר אפילו שהיא תורה אנטי־רומאנטית. אין בה תיאור של היהדות ועברה ברוח הרומאנטיקה, אין בה תיאור העתיד באור ובצליל של רומאנטיקה, אין רומאנטיזאציה של הגזע, של הדם, כפי שהיתה נהוגה בחוגים ציוניים מסויימים אחר־כך, ולא של ההיסטוריה או של הפולקלור היהודיים. קיימת אמנם ומתגברת במשך השנים אהבה עמוקה לכל תופעותיה החיוּביות של היהדות והבנה עמוקה גם לגילוייה השליליים; אבל דרך הראייה של בעיית־היהודים היא ריאליסטית לחלוטין, וריאליסטית היא גם ההצעה לפתרונה. בעיית יהודים לא נפתרה, לדעתו של הרצל – העומדת בניגוד לדעת רוב בני־דורו – על־ידי האֶמנציפּאציה; להפך, היא החריפה בעקבותיה. שנאת־היהודים עדיין קיימת ומתגלה בצורותיה השונות; היא מושרשת עמוק בעם. מטעם זה היא גם לא תיעלם מן העולם בזמן הקרוב, ולהפך: על־ידי התגברות הלאומיות בעמים ועל־ידי ההתחרוּת הכלכלית, ההולכת ומחריפה ביחוד במקצועות החופשיים ובמעמד הבינוני, שרוב היהודים משתייכים אליו מתוך גורמים היסטוריים, תלך שנאת היהודים ותתגבר. לעומת שנאת־היהודים המחודשת הזאת, שמצאה את ביטויה החדש בתנועת האנטישמיוּת, אין עוד היהודים המודרניים, כמו בתקופת הגיטו, מאוחדים כגוף לאומי־דתי; הם שוחררו כיחידים, וכיחידים הם עומדים עתה מול האיבה של הסביבה. מבודדים מבחינה חברתית, שנוּאים כמתחרים כלכליים מעוּלים, הרי הם חסרי־מולדת גם במקומות שבהם הם יושבים זה מאות שנים, מפני שהסביבה איננה מכירה בהשתייכותם אליה. הם נמצאים על־ידי כך מבחינה כלכלית ונפשית במצב מיוחד של מצוקה. זוהי “מצוקת־היהודים”. עם התגברוּת האנטישמיוּת תגבר, בדרך הטבע, גם מצוקת־היהודים הפיסית והנפשית. מצב הדברים הזה מן ההכרח שיביא לידי שואה בשביל היהדוּת, אם לא תימצא בעוד זמן דרך קיצונית להצלה. העזרה הזאת לא תוכל להינתן על בסיס פילאנטרופּי; שכן בעיית היהודים איננה בעייה סוציאלית או דתית גרידא, אם כי היא מתלבשת בגוונים האלה ובאחרים. היא בעייה לאוּמית: אנחנו עם אחד, ועלינו לפעול כעם אחד. כבעייה לאומית אפשר לפתור אותה רק באמצעיה של המדיניוּת. רק על־ידי זה שהיהודים יתלכדוּ מחדש כעם, ויקימו מחדש את חייהם כעם על בסיס טריטוריאלי בריא, יכולים הם להציל את עצמם מתוך המצב הקשה שבו הם שרויים. הלחץ המופעל על היהודים עלול להביא לידי חורבנם; אולם אם יתקינו את הדרכים והאמצעים הנכונים, עשוי הוא גם להשתחרר ככוח פורה רב־עוצמה. מטרת דברי־ההסבר של הרצל ומטרת כל פעולתו המעשית היתה ליצור את האירגון, שיהפוך את הקללה של שנאת־היהודים ומצוקת־היהודים לברכה, למקור של כוח בשביל תקומתו של עם ישראל.

אירגון – זוהי משום כך מלת־הקסם בכל פעולתו של הרצל. אירגונה של התנועה הציונית, שבה ראה את חלוץ העם ואת ביאוּת־כוחו, היה גם המפעל הראשון ואולי ורב־התוצאות ביותר. כינוס הקונגרס הציוני הראשון באוגוסט 1897; יצירת ההסתדרוּת הציונית העולמית עם תוכניתה, תוכנית באזל, שנוסחה מבוסס לחלוטין על ניסוחים, שהשתמש בהם הרצל עוד לפני הקונגרס הציוני ובפתיחתו; וכן יצירת מוסדות־ביצוּע, כגון הבאנק “אוצר התיישבות היהודים” עם חברת־הבת שלו, באנק אנגלו־פלשתינה, והקרן הקיימת לישראל, בשנים המעטות שניתנו לו לפעוּלה, היו מאורע היסטורי מכריע לא רק בתנוּעה הציונית¹, שנעשתה על־ידי כך תנועה לאומית־מדינית בעלת כושר־פעוּלה. פעולת האירגון, שהתחילה עם כינוס הקונגרס הציוני הראשון, היתה מרחיקה־לכת הרבה יותר. העם היהודי, שליכודו החברתי נתרופף בעקבות החלשת שלטון התורה על העם וכניסתם של היהודים כאזרחים שווי־זכויות (לפחות מבחינה פורמאלית) לתוך חיי העמים, חסר היה כל קשר אירגוני. יסוד ה“אליאנס איזראֶליט” ב־1860 היה מעין נסיון לתקן את החסר הזה, אך נכשל בהתנגשוּת עם הפּאטריוטיזמים החדשים של היהודים, שנעשו זה־עתה אזרחים מלאי־זכוּיות בארצותיהם. הקונגרס הציוני הניח את היסוד לאירגון כלל־יהודי בצורה חופשית, דמוקראטית־פּארלאמנטארית, בניגוד לצורת השלטון של נכבדים, שהיתה נהוגה במוסדות היהודיים. צורת האירגון של הקונגרס הציוני וההסתדרוּת הציונית, שהונהגה על־ידי הרצל, הועברה לשטחי פעולה כלל־יהודיים רבים, וגם לשטח של האירגון הארצי בקרב יהודי התפוצות. כל ההתארגנוּת היהודית מאז ועד זמננו, בתפוצות הגולה ובחיים הממלכתיים בארץ, התפּתחה בכוח הדחיפה שנתן הקונגרס הציוני הראשון. אין לתאר את ההיאבקוּת של העם היהודי עם מתנגדים ושונאים ואת פעולת היצירה בארץ ובתפוצות במשך שני הדורות האחרונים בלי הכוח האירגוני העצום, שהשתחרר עם הדחיפה הראשונה הזאת, כהמשך לה וכתגובה עליה.

הרצל התכוון במאמץ האירגוני הזה בראש וראשונה ליצור כוח – כוח מוסרי, מדיני וכספי – למען השגת מטרתו הפוליטית. ככל האישים הגדולים – והגיוניותו של הגאון דומה בפשטותה ובישרוּת־דרכה לזו של הילד, שהמבוגרים נוהגים לזלזל בה מתוך פּקחוּת של בעלי־נסיון מאוכזבים – תיאר לעצמו הרצל את הדרך המדינית למטרה בפשטוּת יתירה, והוּא תמה על תגובת בני־דורו, שלא חפצו ולא יכלוּ להבין את הגיוניוּתן של הצעותיו. תפיסתו המדינית־הכספית שלו היתה מבוססת על תיקונן המשולב של שלוש מצוקות: מצוקת העם היהודי, מצוקת ארץ־ישראל, ומצוקתה הכספית־מדינית של תורכיה. העם היהודי – על מצוקתו כבר דובר לעיל; הארץ – הרצל לא חשב שהיא ריקה מאדם, בזה פירש בראשונה ישראל זאנגוויל, ופירשו אחריו אחרים, את כוונת דבריו שלא כהלכה; אך הרצל ראה את הארץ בדלדולה, בשוממותה, עם אוכלוסיה ללא יוזמה וללא יכולת, והוּא חשב בצדק שהיהודים יביאו אתם לארץ הון וידיעה, יוזמה ואהבה, ובכוחות אלה יחדשוה, יפתחו את כל הגלוּם בה וירחיבו את כוח קליטתה עד לאין גבול כמעט, לפי יכולתה של תקופת המדע והטכניקה המודרניים עם פלאיהן החדשים יום־יום. ומצוקת תורכיה – הרי היא תלויה² ברצונן ואי־רצונן של המעצמות, בגלל מצבה הכספי המעורער עד היסוד. אם יצליח איפוא לארגן את הכוח הכספי הרדום של העם היהודי, יוכל לפתור את מצוקתה הכספית של הממלכה העותומנית, ויקבל תמורת עזרה מכריעה זו את ארץ־ישראל כמדינה עצמאית יהודית, או כמדינה ואסאלית תחת שלטונו העליון של השולטן, או לפחות – ואלה הן דרגות ההתפּתחות במחשבתו הפוליטית – זכיון להתיישבות אוטונומית עם שלטון עצמי והגנה עצמית, על סמך צ’ארטר מטעם ממשלת תוּרכיה ובהסכמת המעצמות. זאת הסיבה, שהרצל ייחס חשיבות רבה כל־כך לייסוד באנק לאוּמי להתיישבות, שבשבילו ביקש וקיווה לגייס, על־ידי פנייה אל העם לאחר סירובם של עשיריו, הון־מניות יסודי בסך 2 מיליון לירות שטרלינג. בכך לא הצליח. העם היהודי, שבינתיים למד על־ידי צרות ומצוקות אין־סוף לגייס שנה־שנה סכומים גדולים מזה לאין־שיעור³, עדיין לא היה מוכן בתקופתו של הרצל להגשת עזרה כספית ממשית בצורה מאורגנת. בקושי הצליח הרצל לגייס 250,000 לי"ש לשם ייסוד הבאנק, ואם כי סכום זה היה גדול פי־כמה ממה שרגיל היה לפני־כן בתנוּעה הציונית, הרי היה זה סכום אפסי לגבי המטרה המדינית. הכשלון הזה הוא שנטל בעצם מתוכניתו המדינית של הרצל את הבסיס ודן אותה לכשלון בזמנו, על אף כל ההצלחות הדיפלומאטיות־אישיות הבלתי־רגילות, למן קבלת־הפּנים על־ידי הקיסר הגרמני ב־1898 ועד לראיון אצל השולטן במאי 1901.

מצב־הדברים הזה הוא שגרם למִפנה במדיניוּתו של הרצל, למשא־ומתן על תוכנית סיני־אל־עריש, וכשנכשלה תוכנית זו, בהתנגדותה של ממשלת מצרים – למשא־ומתן על תוכנית ההתיישבות באפריקה המזרחית, זו שנקראה אז בפי מחייבים ומתנגדים בשם “תוכנית אוגנדה”. תוכנית זו, שהביאה את הרצל להתנגשוּת טראגית עם התנועה הציונית שנוצרה על־ידו, פרשת מזרח־אפריקה גרמה דיונים נוקבים מאוד, למן הקונגרס השישי ועד סמוך למותו של הרצל. דברי הרצל בדיונים האלה, ובמידת הצורך גם דברי מתנגדיו, ניתנוּ בספר הזה בפעם הראשונה בשלימותם. בעזרתם ניתן לנוּ לחדור ולהבין את מחשבותיו של הרצל ואת כיווּנו המדיני, גם את היסודות הנפשיים לכך. ייתכן כי הדברים האלה יחזקו אותנו בדעה, שהכיווּן הזה של מדיניוּתו של הרצל היה מוטעה מיסודו, אם כי רכש תוך משא־ומתן זה את אהדתה של ממשלת בריטניה הגדולה וקשר קשרים עם מדינאים בריטיים חשובים, וביניהם באלפור ולוֹיד ג’ורג', שהביאו תועלת לא־צפויה מראש לאחר עשר וחמש־עשרה שנים. אולם ברוּר גם מעל כל ספק, כי מוטעית מיסודה היתה טענתם של מתנגדי הרצל, שהוא מבקש להמיר את ארץ־ישראל בארץ התיישבות אחרת. נאומיו והסבריו של הרצל בוועידת־ההתפּייסוּת של הוועד הפועל הגדול באפריל 1904 מבהירים את עמדתו ומוכיחים הוכחה שלימה, כי לא ראה בתוכניות אחרות אלא תוכניות לשעת־הדחק ואמצעים לקידום מדיניוּתו, וכי לא האמין בשום פתרון אחר של שאלת־היהודים מלבד שיבת העם אל ארצו שלו.

כיצד תיאר לעצמו הרצל את שיבת עם ישראל לארצו? גם על השאלה הזאת שופכים כתביו אור ונותנים תשובה לכל מעיין בהם ביסודיות. ברוּר שהרצל האמין, כי חלק גדול של העם – שרוב מניינו ישב אז במזרח אירופה – ישתמש בהזדמנות לעלייה מאורגנת, לכשיונחו היסודות המשפטיים לכך. אולם לא השלה את עצמו וידע, כי חלק מן העם, ובייחוד העשירים והאמידים וכל אלה שטוב להם בארץ מושבם, לא יעזבו את ארצותיהם. תמיד היה סבוּר, כי יעלו לארץ רק אלה “שאינם יכולים, או אינם רוצים להתבולל” במקומות ישיבתם. הציונות, כך הצהיר פּעמים רבות, אינה דורשת את הגירת כל היהודים מארצותיהם, אלא רוצה במה שהוא קרא “ויסוּת בעיית־היהודים”. עצם העוּבדה, שקיימת מדינת־היהודים, שאליה יכולים כל היהודים לעלות, אם ירצו בכך, בתורת יהודים וללא הגבלה כיהודים, היא שתביא לידי הבראת היחס בין היהודים לבין העמים. מה חזק יהיה זרם היציאה מן הגולה והעלייה לארץ, אילו שכבות ואילו תפוצות יעלו ואילו ישארו במקומן – כל אלה תלויים בגורמים הטבעיים, השולטים בכל תנוּעות ההגירה ותנודות העמים: כוחות הדחיפה בארצות־התפוצה וכוחות המשיכה במדינת־היהודים בארץ. על הכוחות הדוחפים את היהודים מן הגולה אין לנו שליטה, אבל בכוחנו הוא לבנות את ארצנו ומדינתנו בתנאי חברה וכלכלה ובאווירה של חירות וכבוד, שיהיו לגורם מושך את טובי העם ולעוגן ההצלה לכל יהודי מעוּנה.

*

היסוד למהדורה זו של כתביו הציוניים של הרצל היתה מהדורת הכתבים במקורם הגרמני, שנערכה בראשונה שנה אחרי מותו של הרצל על־ידי ליאון קאֶלנאֶר והורחבה והוצאה מחדש בשנת 1934 על־ידי זיגמונד כצנלסון. אולם קובץ־הכתבים הזה היה רק הגרעין הראשון למהדורתנוּ⁴ . בדקנו כל מאמר על־פי המקורות שבכתב ושבדפוס, במידה שהיה אפשר להשיגם, והרחבנוּ את הוצאתנוּ על־פי המקורות האלה הרחבה רבה. המקורות שבכתב שמורים עתה כמעט כולם בארכיון הציוני המרכזי. החשוּבים שבהם הם קודם־כול כתבי־היד שהיוּ בארכיון הרצל, והאוסף הגדול של מאמרים בשביל השבועון “די ואֶלט”, שנשתמר בידי ד“ר אֶרווין רוֹזנבּרגר, מעוזריו הראשונים של הרצל בעריכה “די ואֶלט”, והועבר על־ידו בשנת 1954 לרשות הארכיון הציוני המרכזי. בעזרת כתבי־היד האלה יכולנוּ לקבוע בוודאוּת לגבי מאמרים רבים, שהופיעוּ ב”די־ואֶלט" בעילום־שם, כי הרצל היה מחברם; ומאמרים ורשימות רבות נצטרפו על־ידי כך לכתבים הציוניים האלה. כן צירפנו מדברי הרצל בדיוּני הקונגרסים הציוניים והוועד הפועל הגדול והמצומצם, במידה שנשתמרוּ ברישום מפורט. בבחירת הדברים השתדלנוּ להראות בתיעוד מוסמך לא רק את הרצל הוגה־הדעות, אלא גם את הפועל והמפעיל, את המארגן, את נשיא הקונגרס, המחדיר את היסודות הפארלאמנטאריים־הדמוקראטיים לחיי הציונוּת והעם, כיסודות לחייו המדיניים המחודשים, וגם את הרצל האיש.

כל הכתבים תורגמו מחדש מן המקור והוּשווּ בקפדנות ונערכו בדיוק מאכסימאלי. בהערות ניתנוּ הסברים על אישים, מושגים, מאורעות וכו', שאינם ידועים אולי לכל קורא בימינו; כן צוינו בהערות שינויי־נוסח בכתב־היד, במידה שהם משקפים שינוי במחשבתו של הרצל, מתוך נימוקים עיוניים או מדיניים, והובאו ביטויים בודדים מתוך המקור, שנראו לנו אופייניים ביותר והתרגום העברי אינו ממצה אותם עד תומם.

התקנת הכתבים המקוריים לפירסום נעשה, תוך שיתוף פעוּלה הדוק אתי, על־ידי עוזרַי משה שרף ויוסף ונקרט. בשלב מוקדם יותר השתתף בעבודת ההכנה גם אורי אֶפּשטיין. רוב ההערות נכתבו, בהתייעצות מתמדת אתי, על־ידי משה שרף, והוא שעסק בהשוואת התרגומים למקורם ובהבאת החומר לדפוס. הכתבים תורגמו על־ידי י. ייבין, ח. איזאק וש. מלצר. כמה רשימות תורגמו גם על־ידי מ. שרף. י. ייבין תירגם בעיקר את הכתבים שפורסמו לפני־כן במהדורות הקודמות, הגרמניות, של כתביו הציוניים של הרצל; ח. איזאק תירגם בעיקר את דברי הרצל בדיוּנים של הקונגרסים ובישיבות הוועד הפועל וכן כמה מאמרים ורשימות מאוסף רוזנברגר. ש. מלצר ערך את כל הכתבים מבחינה לשונית, בצמידות למקור, והשתדל לשווֹת להם סיגנון אחיד; כן תירגם, מלבד הדברים שבחרוזים, כמה כתבים שנצטרפו בשלב מאוחר של העריכה והפירסום. כתבי־היד המקוריים הועתקו על־ידי מאגדה שפירא, כתבי היד העבריים – על־ידי תמר קריסטל. בית־הדפוס של “דבר” השקיע מאמצים רבים בהוצאה הנאותה של הכתבים. יעמדו כולם על הברכה!

אא. ביין

ירושלים, אפריל, 1961

¹

נתבקשתי לפרושׂ במלים מועטות את הצעתי לפני הקוראים! רוצה אני לנסות לעשות כן, אף־על־פי שנשקפת לי הסכנה, מחמת החיפזון והקיצור, להיות מובן שלא כהלכה. לעגם של היהודים יתנפל אולי על פירסום ראשון ובלתי־מושלם זה. הלעג העצמי הזדוני והאווילי הוא אחת מתכונות־העבדים, שסיגלנו לעצמנו במשך מאות שנים של דיכוי. אדם בן־חורין אינו רואה עצמו נלעג ואינו סובל שיהיו אחרים לועגים לו.

על־כן אני מפנה את דברי הראשונים אל היהודים החזקים, החופשים בנפשם, הללו צריכים להיות שׁומעַי הראשונים בעולם, ואני מקווה – גם ידידַי בקרוב.

אינני מביא לכם רעיון חדש, אלא רעיון עתיק־ימים. כן, זהו רעיון כל־עולמי – ובזה כוחו – ימיו כימי עמנו, שלא חדל מעולם, גם בימי הצרות המרות ביותר, מלהגות בו.

הרעיון הזה הוא כינונה של מדינת־היהודים.

דבר מופלא הוא שאנו היהודים חלמנו את החלום המלכוּתי הזה במשך כל הלילה של תולדותינו. עתה מאפיר היום. אין אנו צריכים אלא להעביר את השינה מעל עינינו, למתוח את איברינו החסונים, ויש בידינו להפוך את החלום למציאוּת. מי שבא לבשר את הבשורה הזאת – אינו עושה זאת כנביא בהעוויות משונות, ואף לא כהוזה.

אמנם אני מקווה ומאמין, שהתלהבות נפלאה תתלקח ביהדות, אבל אני רוצה לדבר היום רק במלים מפוכחות אל שכלם של בני־אדם מעשיים ומשכילים, העומדים על רמה מודרנית. תפקיד מאוחר יותר יהיה לבקש את העניים ברוח, להשכילם ולהלהיבם. את התפקיד הזה לא אוכל למלא ולא אמלא לבדי. אני רק אשׁתתף כאחד מאנשי השורה, בדומה לידידַי ורעַי למלחמה, שאליהם מופנית תחילה קריאתי והזעקתי. אינני אומר: מצדדַי וחסידַי! כי פירוש הדבר היה, לעשׂות את התנועה עניין אישי, ובזה היתה נעשית מלכתחילה נלעגת ובזויה. לא, זוהי תנועת־עם, והיא תיעשה נהדרת, אם תישאר נקיה מתאווֹת אישיות – ולוּ גם יתבטאו תאווֹת אלה בתאוַת־כבוד פּוליטית בלבד. אנו האישים הראשונים, המתחילים תנועה זו, ספק אם נראה את אחריתה אבל כבר על־ידי ההתחלה בא אושר מרומם לשכון בתוך חיינו.

אנו שותלים בשביל הבאים אחרינו, כמו שאבותינו המסכנים שמרו על המסורת בשבילנו. אין אנו מהווים אלא רגע אחד בקיום־הנצח של עמנו. רגע זה יש בו חובות.

[עת־הבניה של היהדות הגיעה. אבותינו לא יכלו אלא לשמור על רעיון־העם, ובאיזו התמדה נפלאה עשו זאת! אבל אנו זכאים, יכולים, חייבים לבנות.]

דבר זה נובע משתי תופעות: ראשית, מן התרבות הגבוהה של זמננו; שנית, מן הבארבאריות העמוקה של זמננו. הּלבשתי קביעת־עובדה זו בכוונה צורה פאראדוכּסאלית. במושג תרבות גבוהה הכוונה היא לההתפתחות הנפלאה של כל אמצעי־העזר הטכניים, שעל־ידיהם שיעבדנו לנו את כוחות־הטבע. במושג בארבאריות עמוקה הכוונה היא לאנטישמיות.²

את שתי הקבוצות של הנמקתי אין אני מביא כאן אלא במרומז ובקיצור. אפשר למצוא אותן, במפורט ככל השאר, בחיבור־המדינה שלי.³

מאת־השנים הזאת הביאה לעולם תחייה יקרת־ערך. אדם משנת 1795⁴, אילו חזר ובא, שוב לא היה מכיר את פני האדמה. המושג “בלתי־אפשר” כמעט אינו קיים עוד בשביל הטכנאים שלנו. כל מקום שאנו המודרניים מופיעים עם מכשירי־העזר שלנו – אנו הופכים את השממה לגן פורח. לשם הקמת ערים מספיקות לנו עתה שנים בדיוק כמספר מאות־השנים שהיו דרושות בתקופות קודמות של ההיסטוריה – [לכך יש מאה דוגמות באמריקה. התגברנו על המרחקים, ומעצורים עוד אינם.] בית־האוצר של הרוח המודרנית כבר מכיל נכסי־עושר לאין־שיעור, שהיו נראים כאגדיים בעיניו של האדם הקודם. כל יום מוסיף עליהם. מאה אלף מוחות הוגים, מחפשים בכל המקומות על־פני האדמה, ומה שגילה האחד, שייך בעוד רגע לכל העולם כולו. עם זה הבעיות הגדולות של האנושות לא נפתרו עדיין.

[והנה חושב אני, כי מאור החשמל לא הומצא כלל בשביל שכמה סנובים יאירו יפה יותר את טרקליניהם – אלא בשביל שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות]. אחת מהן היא שאלת־היהודים.

שאלת־היהודים קיימת. איוולת תהיה זאת להכחיש אותה. היא קיימת בכל מקום שבו חיים יהודים במספר ניכר. מקום שאיננה קיימת, היא נגררת ומוכנסת על־ידי יהודים המהגרים לשם. אנו נמשכים והולכים, כמובן, למקום שאין רודפים אותנו; עם הופעתנו מתחילה אחר־כך הרדיפה. דבר זה נכון, מוכרח להישאר נכון, בכל מקום, אפילו בארצות מפותחות ביותר – והראיה צרפת⁵ – כל זמן ששאלת־היהודים אינה פתורה פתרון מדיני.

האנטישמיות, שהיא תנועה מורכבת מאד, נדמה לי שאני מבין אותה. אני מתבונן בתנועה זו בתורת יהודי, אך בלי שנאה ופחד. נדמה לי שאני מבחין, מה יש באנטישמיות מן הצחוק הגס, מקנאת־הלחם ההמונית, מדעה־קדומה שבתורשה, מאי־סובלנות דתית – אבל גם מה יש בה מן ההתגוננות הצודקת.

⁶בתום וביושר ניסינו בכל מקום להיטמע בכלל־העם הסובב אותנו, ולנצור רק את אמונת אבותינו. אין מניחים לנו לעשות זאת. לחינם הננו פּאטריוטים נאמנים ובכמה מקומות גם מופלגים, לחינם אנו מביאים קרבנות ברכוש ובנפש בדיוק כמו שאר אזרחי הארץ, לחינם אנו מתאמצים להרים את כבודן של ארצות־מולדתנו באמנויות ולהגדיל את עושרן על־ידי מסחר ותחבורה. בארצות־מולדתנו, שבהן הרי גם אנו כבר גרים זה מאות שנים, צועקים ומכריזים עלינו כעל זרים; ותכופות עושים זאת אלה, שמשפּחותיהם עוד לא היו בארץ עת אנו כבר נאנקנו בה. ולמרות כל זה אנו פּאטריוטים טובים, כפי שהיו ההוגנוטים, שהכריחו אותם לנדוד. אילו נתנו לנו מנוחה…

[אבל אני מאמין, לא יתנו לנו מנוחה. האנטישמיות תוסיף להתקיים ולגדול, מפני שסיבותיה אינן מסולקות ואין אפשרות לסלקן. ה“סיבה הרחוקה”⁷ היא כושר ההתבוללות שנסתלק מעמנו בימי־הבינים, ה“סיבה הקרובה”⁸ היא עודף הייצור שלנו באינטליגנציה מן המעמד הבינוני.] אנו הננו עם – האויב עושה אותנו בלא רצוננו לעם, כפי שהיה הדבר תמיד בהיסטוריה. בעת־צרה אנו עומדים יחדיו, וכאן מגלים אנו פתאום את כוחנו. אכן, יש לנו הכוח ליצור מדינה, ודווקא מדינה למופת. יש לנו כל האמצעים באנשים ובחומרים הדרושים לכך. אינני רוצה לפרוט אותם כעת. אני עושה זאת בחיבור־המדינה שלי, המכיל תשובה קונסטרוקטיבית לכל הטענות נגד התכנית שנודעו לי. כבר הבאתי את תוכניתי לפני מדינאים, תיאולוגים, אנשי־צבא, מלומדים, אמנים, טכנאים, אנשי־עסק מענפים שונים, וביחוד לפני אנשי־כספים.

הדבר בשלימותו פשוט לאין־שיעור בצורתו היסודית, וכזה הרי הוא גם חייב להיות, אם הוא צריך להיות מובן לכל בני־האדם.

תינתן לנו ריבונות בחבל־ארץ על־פני האדמה, שיספיק לצרכי עמנו המוצדקים – את כל השאר נספק בעצמנו.

אני יודע בוודאות, שעל כל מלה ומלה במשפט הזה, ועל כל אות ואות שבמלה, יעוטו לגלגנים ספקנים למרטט אותה ולכלותה. אבל ראוי להם לעשות זאת בזהירוּת־מה, אם הם עצמם מפחדים להיעשות מגוחכים.

התהווּתה של ריבונות חדשה איננה שום דבר מגוחך או בלתי־אפשרי. הרי בימינו היינו עדי־חוויה לכך אצל עמים שאינם עמי המעמד הבינוני כמונו, אלא עניים ופחות־משכילים מאתנו.⁹ להקנות לנו ריבונות מעוניינות הממשלות, שבארצותיהן פשתה האנטישמיות, עניין רב. הממשלות הללו תתייחסנה לענייננו באהדה מיוחדת, הואיל ואותה נדידת־יהודים שאליה אני מתכוון לא תגרום שום משברים כלכליים. משברים כאלה, שהיו באים בהכרח בעקבות רדיפת היהודים בכל מקום, יהיו נמנעים על־ידי ביצוע התוכנית שלי. אכן, תקופה גדולה של רוב טובה עשויה להתחיל בארצות, שהן אנטישמיות עתה. כי אני מציע תנודה פנימית של האזרחים הנוצרים אל תוך העמדות, שינוטשו בהדרגה ולפי התוכנית על־ידי היהודים.¹⁰

אם לא רק ירשו לנו, אלא גם יסייעו בידינו, נגשים העברת נכסים מיהודים אל נוצרים בדרכי־שלום ובממדים עצומים כאלה, שכמותם ההיסטוריה עדיין לא ידעה. עם זה יוצא הכל לפועל תוך שמירה על זכויות שנרכשו, מתוך חוקיות מלאה, באורח חופשי וגלוי, בעצם היום, לעיניהם של השלטונות ובהשגחתה של דעת־הקהל.

בדרך משל אפשר להביע זאת בקיצור ובבירור: אנו מוסרים את ביתנו הישן לאחרים, ובונים לנו בית חדש, יפה ממנו. איך תבוצע ההעברה, איך יוקם הבניין החדש, זאת מתאר אני בחיבור־המדינה שלי.

לשם המשימה הזאת, שהיא קלה בעקרונה ומסובכת בביצועה, ייווצר מפעל־מניות בעל אמצעים כספיים גדולים, “החברה היהודית”.¹¹

“החברה היהודית” מטפלת בחיסול ענייני־הרכוש של היהודים היוצאים.

את יציאת היהודים אין אנו צריכים לתאר לעצמנו כדבר פתאומי. היא תהיה איטית ותימשך עשׂרות שׁנים. ראשונה ילכו העניים ביותר ויַפרו את האדמה.

יש לנו המוני פועלים פשוטים¹² ברוסיה, ברומניה, בהונגאריה, בגאליציה וגם בארצות אחרות, מפוזרות בכל העולם. אגודות־ההגירה ואגודות־ציון¹³ , שכבר הן קיימות, תצטרכנה לקבל עליהן את מרותנו, כי מטרתנו גדולה יותר, כי אנו מייצגים את רעיונו של העם בכללותו. אני מביא בחשבון בוודאות את שיתוף־פעולתן של אגודות אלו, שאין אנו, דרך־אגב, זקוקים להן. אנשים בעלי כוונות טובות יסדו אותן. אך אם יימצאו ביניהן בני־אדם צרי לב, מוגבלים, אכולי־קנאה, נפסח עליהם ונניח לפעולות־הסרק שלהם להיכמש. מי שאינו אתנו, הוא נגדנו.

“החברה היהודית” יהיו לה גם בלעדי זה, מתוך רווחיה העסקיים הגדולים, האמצעים הדרושים כדי לספק לעניים־ביותר את הוצאות־הנסיעה ואת מכשירי־העבודה. הם ישלמו בעבודתם.

אנו ננהיג את יום־העבודה של שבע שעות, ובזה נעשה מלכתחילה נסיון מדיני־חברתי לטובת האנושות כולה.¹⁴

וכך נעמוד גם בכל דבר על רמתה של התודעה המודרנית. כאן יספיק לנו רמז קל זה.

הפועלים הפשוטים¹⁵ הראשונים שלנו בונים לפי תוכנית קיימת־מראש כבישים, גשרים, טלגראפים, מסדירים את זרמי הנהרות, בונים לעצמם ולפקידים שלנו את בתי־המעון הראשונים. העבודה מרבה תנועה, התנועה מרבה שווקים, השווקים מושכים לכאן מתיישבים חדשים. שכן כל אחד בא מרצונו, בא על חשבונו ועל אחריותו. העבודה שאנו משקיעים באדמה מעלה את ערך הקרקע. היהודים ייווכחו עד מהרה לדעת, כי תחום־פעולה חדש נפתח לזמן רב לפני תאוות־יוזמתם, שהיתה עד עתה שנואה ובזויה. כי־על־כן הארץ המובטחת היא בנו, ברכושנו ובעבודתנו, ובקישורו המתוכנן יפה של שתיהן.

כל הנסיונות ליישוב יהודים על הקרקע, שנעשו עד עתה, התחילו בשגיאה מוזרה. השגיאה היתה בקטנותם ובשימוש באמצעים לא־מודרניים. טיפשות היא לרצות להפוך את היהודי לאיכר. אבל היהודי יכול להיעשות חקלאי קטן או גדול העובד במכונות.¹⁶

ואם רוצים היום לייסד ארץ, אין צורך לעשות זאת באותו אופן, שהיה לפני אלף שנים הדרך האחת האפשרית. איוולת היא לחזור אל דרגות־תרבות ישנות, בשעה שרוצים ליצור משהו חדש. אילו למשל עמדנו לפני הצורך להשבית חיות רעות מהארץ, לא היינו עושים זאת בדרך האירופים מן המאה החמישית. לא נהיה דולקים אחרי דובים יחידים בחנית ובכידון, אלא נערוך ציד גדול ורונן, נחריד את השחצים להיאסף יחד, ונזרוק ביניהם פּצצת־מליניט.

ואם נרצה להקים בניינים, לא נתקע בנייני־כלונסאות עלובים על שפת אגם, אלא נהיה בונים כפי שבונים עכשיו. אכן, אנו נבנה בדרך נועזת ונהדרת יותר מכל מה שהיה לפני כן. כי יש לנו אמצעים, שכמותם עוד לא היו בתולדות העולם.

אחרי שכבותינו הנמוכות־ביותר מבחינה כלכלית יוצאות ובאות לשם בהדרגה הגבוהות מהן. אלה הקרובים עתה ליאוש הולכים ראשונה. והם מנוהלים על־ידי האינטליגנציה מן המעמד הבינוני, שאנו מעמידים מתוכנו יתר על המידה והם נרדפים בכל מקום.

הטכנאים שלנו, המשפטנים, הפקידים מכל הסוגים הם חבר־הקצינים של המוני הפועלים הפשוטים. מובן, שיהיה לנו גם צבא לשמירת הסדר מבית ומחוץ.

משפחותיהם של הקצינים והפקידים שלנו מכל הסוגים פותחות את המסע של המעמד הבינוני אל הארץ החדשה. הופעתן שלהן מביאה צרכים מעודנים יותר, תחבורה טובה יותר, שווקים משוכללים יותר, אמנות ותעשייה.

הרועים־הרוחניים¹⁷ שלנו, שאליהם בראש וראשונה מופנית קריאתנו, יעמידו עצמם בכל כוחם לשרותו של רעיוננו. עם זה יוסבר להם מלכתחילה, שאין אנו מייסדים תיאוקרטיה,¹⁸ אלא מדינה אזרחית מודרנית וסובלנית. אך אנו נשוב ונבנה את בית־המקדש, כמזכרת מאירה לאמונת אבותינו.¹⁹

[הרועים־הרוחניים שלנו יבינו לנו הראשונים. אם יימצאו ביניהם כאלה, שלא יבינו לנו, נפסח ונעבור עליהם.

שכן התנגדותם של יחידים בודדים אינה מעלה ואינה מורידה. אין אנו חושבים לערוך הצבעה. מי שאינו רוצה ללכת אתנו, יכול להישאר במקומו.]

אנו מניפים את דגלו החדש של העם היהודי. יש לו רקע לבן עם שבעה כוכבי זהב. הרקע הלבן מסמל את חיינו החדשים הטהורים, שבעת הכוכבים הם שעות הזהב של יום־העבודה. כי בסימן העבודה הולכים אנחנו אל ארץ הבחירה.

אני מביא בחשבון את כל הנוער שלנו השואף להתקדמות, שעכשיו מעכבים אותו בכל מקום בהתקדמותו.

רוּסוֹ האמין, שהמדינה נתהוותה על־ידי אמנה בין האזרחים²⁰. בדבר זה אין אני מאמין. לי נראה, היסוד המשפטי של המדינה הוא negotiorum gestio.²¹ אם נכס של אדם שהוא אינו יכול להגיע אליו נתון בסכנה, רשאי כל אדם אחר לגשת אליו ולהצילו. זהו ה“גאֶסטוֹר”, המנהל עסקיהם של אחרים. אין לו ייפוי־כוח, כלומר, אין לו ייפוי־כוח מידי אדם. ייפוי־הכוח שלו נתון לו מידי הכרח עליון. אכן, חייב הגאֶסטור לטפל בעניין מתוך הקפדה מדוקדקת.

כך זקוקים אנו גם לשם הנהלת עניינם המדיני של היהודים לגאֶסטור. עַם היהודים²² אין בכוחו בהווה, בגלל הפזורה, לנהל את ענייניו בעצמו. עם זה הוא שרוי במקומות שונים במצוקה קלה או קשה. דרוש לו גאֶסטור. הופעתו של הגאֶסטור קודמת איפוא לכל דבר.

הגאֶסטור הזה ודאי שאין הוא צריך להיות אדם יחיד. אדם יחיד, שהיה מסכים ליטול על עצמו את הנהלת המפעל הענקי הזה, לא היה אלא מטורף או רמאי. משום כך הכרח הוא לשם טוהר הרעיון וכוח הביצוע שלו, שיהיה המפעל לא־אישי.

הגאֶסטור של היהודים מן ההכרח שיהיה, לפי המונח המשפטי, “אישיות מוסרית”²³. מתוך החוג של היהודים האנגליים הנכבדים, שהגשתי לפניהם בלונדון את התוכנית,²⁴ תתכונן האישיות המוסרית הזאת.

“אגודת־היהודים”²⁵, ויש להבדיל הבדלה ברורה בינה ובין “חברת היהודים”, שהזכרתיה לעיל, היא המרכזת של תנועת־היהודים המתחילה. ה“אגודה” יש לה תפקידים מדעיים ומדיניים. ייסודה של מדינת־היהודים, כפי שאני מתארו לי, יש לו הנחות־קודמות מדעיות מודרניות. בצאתנו היום ממצרים,²⁶ אין זה יכול להתרחש בדרך התמימה של הזמן הקדום. אנחנו אחרת נחַשב תחילה את מספרנו וכוחנו.

ספר־המדינה שלי נועד לפתוח בוויכוח הכללי על שאלת־היהודים. אוהבים ואויבים יקחו חלק בו – אקווה, לא עוד כמו עד עתה בצורת גדוּפה פרועה או סניגוריה רגשנית. הוויכוח צריך להיות מעשי, גדול, רציני ומדיני. “אגודת־היהודים” תאסוף את כל גילויי־הדעת של מדינאים, פארלאמנטים, קהילות היהודים, חברות ואגודות, שיבואו לידי ביטוי בעל־פה ובכתב באספות, בעתונים ובספרים. כך תדע ותקבע ה“אגודה” בפעם הראשונה, אם היהודים כבר רוצים וצריכים ללכת אל הארץ היעודה. ה“אגודה” תקבל מאת קהילות היהודים בכל העולם את הנתונים לסטאטיסטיקה יהודית מקפת. המשימות המאוחרות יותר, חקירה מדעית של הארץ החדשה ואמצעיה הטבעיים, התוכנית האחידה להגירה ולהתיישבות, העבודות המוקדמות לחקיקה ולמנהלה וכו', יש לפתח בתבונה מן התכלית עצמה. הקיצור, “אגודת היהודים” תהווה את הגרעין של אירגוני־הציבור שלנו.

היהודים המאמינים ברעיון־המדינה שלנו, מתקבצים סביב ל“אגודת־ היהודים”. זו מקבלת על־ידי כך בפני הממשלות את הסמכות לדבר ולישא־ וליתן בשם היהודים.

לאחר שייפתח הוויכוח העולמי בשאלת היהודים, והמעצמות תהיינה מוכנות לזכות אותנו בריבונוּתה של ארץ נייטראלית, תנהל ה“אגודה” משא־ומתן בדבר הארץ שיש לקחתה. שני חבלי־ארץ באים בחשבון: ארץ־ישראל וארגנטינה. נסיונות התיישבותיים ראויים לשימת־לב נערכו בשני המקומות, אמנם על־פי העקרון המוטעה של הסתננות יהודים קמעה־קמעה. ההסתננות אחריתה תמיד רעה.

או שהיהודים המיוצאים הולכים לאיבוד תיכף לבואם, או שהם מגיעים לשיגשוג כלכלי, ובמקרה כזה מעוררת הצלחתם את האנטישמיות.

בשיטת ההסתננות בא תמיד רגע, שבו הממשלה נכנעת ללחצה של האוכלוסיה, המרגישה עצמה נתונה לסכנה, והיא נועלת את השער בפני נהירה נוספת של יהודים. ההגירה אין לה איפוא תכלית אלא אם היא מיוסדת על ריבונותנו הבטוחה.

ה“אגודה” תנהל משא־ומתן עם שליטי־הארץ הנוכחיים, וזאת בחסותן של המעצמות האירופיות, אם הדבר יתקבל על דעתן. אנו יכולים לתת לשליטי־הארץ הנוכחים יתרונות עצומים. יכולים ליטול עלינו חלק מחובות־המדינה שלהם, לבנות להם דרכי־תחבורה, שגם לנו עצמנו הן דרושות, ושאר דברים הרבה. על־ידי ייסוד מדינתנו נשכרות הארצות השכנות, שכן בגדולות כמו בקטנות מעלה תרבותו של חבל־ארץ את ערכה של הסביבה.

היש להעדיף את ארגנטינה או את פלשתינה? אנו ניקח מה שיינתן לנו ומה שיתקבל על דעת הציבור של עם־היהודים.²⁷ ה“אגודה” תקבע את שני אלה.

ארגנטינה היא בטבעה אחת הארצות העשירות שבעולם, בעלת שטח עצום ואוכלוסיה דלילה. לטובת־עניינה של הריפובליקה הארגנטינית היה זה, להקצות לנו חבל טריטוריה. הסתננות־היהודים הנוכחית²⁸ עוררה שם אמנם מורת־רוח, ויהיה צורך להסביר לארגנטינאים את השוני היסודי של הגירת־היהודים החדשה.

ארץ־ישראל היא מולדתנו ההיסטורית הבלתי־נשכחת. השם הזה בלבד יהיה לעמנו קול־קריאה מזעיק, אדיר ומרַגש. אילו הוד מלכותו השׂולטאן נתן לנו את פּלשתינה, היינו מתחייבים להסדיר אה בעית הכספים של תורכיה בשלימות.²⁹ לגבי אירופה היינו מהווים שם חטיבה מן החומה כלפי אסיה. היינו משמשים משמר־חלוץ של התרבות נגד הבארבאריות. בתורת מדינה נייטראלית היינו מוסיפים לעמוד בקשרים עם כל אירופה, שתצטרך לערוב את קיומנו.

לגבי המקומות הקדושים של הנצרוּת אפשר היה למצוא צורה של אֶכּסטריטוֹריאליזאציה³⁰ לפי משפט־העמים. היינו מקיימים את משמר־הכבוד מסביב למקומות הקדושים, והיינו ערבים בקיומנו למילוי החובה הזאת. משמרת־כבוד זו היתה משמשת הסמל הגדול לפתרון שאלת־היהודים לאחר כמעט תשע־עשרה מאות־שנים של ייסורים לעם־היהודים.

בשעה שאני מעלה ניסוח חדש של רעיון עתיק־ימים, יודע אני יפה, שאני מוסר עצמי ללעג ולהתקפות מצדדים שונים. בעלי כוונה טובה יקראו לכך “אוּטוֹפּיה”. אבל מהו ההבדל בין אוּטוֹפיה ובין קוֹנסטרוּקציה אפשרית? האוטופיה יכולה להיות מנגנון מורכב בשנינות מרובה, אלא שחסר הכוח שיביא אותו לידי תנועה. הקוֹנסטרוּקציה האפשרית לעומת זה מבוססת על כוח קיים וידוע.

הכוח הדרוש לנו מיוצר בקרבנו, היהודים, על־ידי האנטישמיות. יימצאו אנשים שיאמרו, כי אני רק מלבּה את האנטישמיות. אין זו אמת, כי האנטישמיוּת היתה מוסיפה לגדול גם בלעדי התוכנית הזאת, כל עוד לא סולקו הסיבות לגידולה. אחדים יהיו חרדים לרכושם ולעסקיהם התקינים. בספרי שכבר הוזכר תכופות מביא אני דוגמות אחדות לכך, כיצד אפשר יהיה לחסל עסקים ולהעבירם ל“התם” באמצעות סניפים, שיוגדלו תחילה בהדרגה, עד שיתפסו את מקומם בשלימות. אין אני נותן אלא רמיזות והצעות – השותף־לעבודה החריף ירחיב אותן וישכללן. השותף הזה הוא העם היהודי כולו.

איזה משטר מדיני יהיה לנו? אני משווה לנגדי ריפובליקה אריסטוקראטית, אם כי במולדתי כאן אני עכשיו מלוכני משוכנע. אבל ההיסטוריה שלנו חלה בה הפסקה גדולה מדי, עצם הנסיון לחזור ולקשור אותה במקום שנפסקה עשוי להביא עליו את קללת הגיחוך.

מה השפה שתהיה לנו? כל אחד יוסיף להחזיק בשפתו, שהיא מולדתן היקרה של מחשבותיו.³¹ לאפשרות של פדראליזם לשוני משמשת שווייץ מופת חותך. אנו נוסיף להיות גם “שם” מה שהננו עכשיו, כשם שלעולם לא נחדל מלאהוב בתוגה את ארצות־מולדותינו, שנדחקנו מתוכן.

יאמרו, שאני נותן נשק בידיהם של שונאי ישראל. גם זה לא נכון. מה שאני מציע אפשר להוציאו אל הפועל רק בהסכמה מרצון מצד רוב היהודים. הוא יכול להיעשות נגד רצונם של יהודים יחידים, ואפילו נגד הקבוצות של אדירי־היהודים בזמננו – אבל בשום פנים לא מטעם ממשלה כנגד כל היהודים. שוויון־זכויותיהם החוקי של היהודים, במקום שכבר הוא קיים, אין יכולים לבטלו עוד; שכן דבר זה היה מריץ מיד את כל היהודים, כעני כעשיר, אל המפלגות המהפכניות. כבר התחלתן של פעולות־עוולה רשמיות נגד היהודים היתה גורמת בכל מקום משברים כלכליים. אין שונאינו יכולים איפוא, לאמיתו של דבר, לעשות כנגדנו מעשה רע ממש, מבלי לפגוע בעצמם. עם זה הולכת וגדלה השנאה.

³²רק נבער־מדעת יראה את האנטישמיות המודרנית כחזרה רגילה על רדיפות־היהודים של המאות שעברו ולתופעה מאותו סוג. במקומות אחדים אפשר שהדבר נכון, אבל הקו הכללי של התנועה אף־על־פי כן אחר הוא. בארצות הראשיות של האנטישמיות היא תוצאה מן האֶמנציפאציה של היהודים. כשהכירו עמי־התרבות את האכזריות שבחוקי הפליה ושיחררו אותנו, כבר איחר השחרור לבוא. כבר התפתחנו בגאֶטו באורח מוזר לעם של מעמד־בינוני, ויצאנו משם כמתחרים מסוכנים למעמד הבינוני. מסיבות היסטוריות הטילו אותנו לתוך עסק־הכספים, שלא היינו נוטים אליו בשום פנים מטבע ברייתנו, כפי שידוע לכל אדם משכיל. אחת המסיבות החשובות ביותר היתה יחסה של הכנסיה הקאתולית אל הריבית.³³ בגאֶטו נגמלנו באורח חלקי מעבודה גופנית. ייצרנו בעיקר אינטליגנציה בינונית. כך ניצבנו פתאום אחרי האֶמנציפאציה במעגל הבוּרגנות, וכאן עלינו לעמוד בלחץ כפול: מבפנים ומבחוץ. הבורגנות הנוצרית לא היתה מתנגדת להשליך אותנו קרבן לסוציאליזם; אמנם דבר זה לא היה עוזר הרבה. אולם שאלת־היהודים כשם שאינה שאלה סוציאלית כך אינה שאלה דתית, אף אם היא מתגוונת בצבעון זה או זה. שאלת־היהודים שאלה לאומית היא, ובשביל לפתור אותה עלינו לעשותה קודם־כל שאלת־עולם מדינית, הטעוּנה הסדר במועצת עמי־התרבות. אנחנו הננו עם, עם אחד.³⁴

עוד יאמרו – שהמפעל הזה אין תקווה לו, אף אם נקבל את הארץ ואת הריבונוּת, כי רק העניים ילכו עמנוּ. אבל דווקא אלה הם הדרושים לנו בתחילה. רק הדֶסְפֶּרַאדוֹס³⁵ כשׁרים לכיבוש. האמידים והעשירים יבואו אחרי־כן, לאחר שימצאו את החיים “התם” יפים כמו “הכא”, ועוד יותר מזה. שני הגופים הגדולים שלנו: “אגודת־היהודים” ו“החברה היהודית”, הראשון לסידורים ציבוריים והשני לפרטיים – ייצרוּ את כל כלי־התרבות הדרושים.

אבל הם לא היו יכולים לעשות דבר בלי התלהבותו של עמנו. צריך שהרעיון יתפשט עד אל פינות־העוני הרחוקות ביותר, שבהן מסתופפים אנשינו. הם יינערו מדמדומם הנעכר, כי בחיי כולנו בא תוכן חדש. יהרהר רק כל אדם בגורלו הוא, וכבר תהיה התנועה עצומה. ומה רבה התהילה, הצפויה ללוחמים למען ענייננו לשמו! לכן אני מאמין, כי דור של יהודים נפלאים יצמח מן האדמה. המכבים ישובו לתחייה. וכך יהיה הדבר: דווקא העניים והפשוטים, שאינם יודעים כלל איזו שליטה כבר יש לו לאדם על כוחות־הטבע – דווקא פשוטי־העם שלנו הם יאמינו בבשורה החדשה באמונה החזקה ביותר. כי הם לא איבדו את התקווה לשוב לארץ היעודה.

זה הוא, יהודים! לא אגדה, לא תרמית! כל אדם יכול להיווכח בזה, כי כל אחד נושא עמו לשם חלק מן הארץ־היעודה; זה במוחו, זה בזרועותיו, וזה ברכושו.

אנו רוצים סוף־סוף לחיות כבני־חורין על כברת אדמתנו ולמות במנוחה במולדתנו.

¹

רבותי!

מאז היה לי הכבוד לדבר לפניכם בפעם האחרונה,² זכה העניין היהודי להתקדמות. לא אוכל היום לומר לכם כאן הכל, כי דווקא הדברים החשובים ביותר שנתרחשו דורשים טיפול עדין מאד,³ אבל מסרתי פרטים סודיים לשלושה אישים, שהם מכובדים עליכם. שלושת האישים האלה הם קולונל גולדסמיד,⁴ סאֶר סמואל מוֹנטאֶגיוּ⁵ והרֶוורֶנד סינגר.⁶ כל מה שאני מוכרח לדבר עליו בדרך רמז בלבד, או לעבור עליו בשתיקה של ממש, נתון תחת ערבותם המוסרית של שלושת האישים האלה.

כהתקדמות לא קטנה מותר לי לראות, מאמין אני, את העוּבדה, שהתוכנית להקמת מדינה יהודית נידונה עמי על־ידי אישים בעלי־שלטון⁷ דיון רציני ביותר. הדבר הזה יפתיע אנשים מסוימים, שלפני חדשים אחדים הואילו להשקיף מגבוה עלי ועל הרעיון המטורף שלי מתוך חיוך אירוֹני ביותר. צחוק, צריחה, גידופים וחשדות מלווים כל אידיאה אנושית בדרך־היסורים שלה. בכך לא היה מחסור גם במקרה הזה. העיקר הוא שאנו הולכים הלאה, בלא לשים לב לכך.

כשכתבתי את ספרי הקטן על מדינת־היהודים, חשבתי שאני נוהג בעורמה יתירה שעה שאני מנסה לסתור מראש את כל הטענות שכנגד. אבל זה לא הועיל ולא־כלום. כל הנימוקים שכנגד, שכבר נסיתי להפריכם בחיבורי בדרך ההגיון, הועלו אף־על־פי־כן, בלא התחשבות בהפרכתי המוקדמת.⁸ שימו לב: נימוקי שלי לא נלחמו בהם, אלא התעלמו מהם. הרבה אנשים אינם קוראים בספר מה שכתוב בו, אלא מה שהם מכניסים בו מהרהורי לבם. וביחוד אלה היודעים מן הספר את שמו בלבד! הללו משפטם היה ממורמר ביותר. מדינת־היהודים! איזה טירוף־דעת ובלבול־מוח! או שמא ראוי לומר: טיפּשות? ושמא אין זו אלא הלצה של הוּמוֹריסטן, שחשקה נפשו להצחיק פעם את העולם צחוק נלבב ביותר – על חשבון עמו שלו האומלל? הערות־הגנאי הללו לא היה להן מספר. כמה מהן שמרתי, והן תשמשנה ביום מן הימים מצבת־זכרון נאה למחבריהן, אם מדינת־היהודים תקום. מה שהכניס נימה של בדיחות בפילוסופיה שלי בעניין הזה היתה העובדה, שהמבקרים סתרו זה את דבריו של זה בחריפות יתירה משסתרו את דברַי. אני עמדתי עם חיבורי שלי, אם אפשר לומר כך, באמצע. האחד הכריז עלי שאני אוֹפּטימיסטן שוטה, האחר הכריז עלי שאני פסימיסטן מוג־לב. הנה הוארה התכנית כחלום בענני־שמים, והנה – כעסק מסחרי ממולח. העמים, שביניהם אנו חיים מפוזרים, היו שמחים אילו הלכנו מהם, אבל אנו לא נלך. לא, הכריז והודיע האחר באותה ודאות עצמה, לא יתנו לנו לצאת, אם כי היינו רוצים לצאת. מובן שעסקו גם באישיוּת שלי, ונפוצה הסברה, שאני רוצה להיות למלך או למיניסטר במדינת־היהודים, ואילו רבים אחרים נראתה להם דעה אחרת: שאני מצפה למשרה יהודית בחוץ־לארץ, כגון משרה של שגריר בווינה. On ne peut pas contenter tout le monde et son père"⁹

אך אל נא תאמינו משום כך, שאני נאחז מתוך צדקנות יתירה בכל דיבור ודיבור הכתוב בחוברת שלי. זה הוא רעיון מדיני, ובמדיניות מוכרח אדם לתכן דרכו לפי קו התועלתיוּת – כמובן, מתוך שמירה נאמנה על המטרה.

פעמים רבות הסכמתי לאנשים שהעמדוני על טעויותי. בתוכנית חלו שינויים חשובים, שדורש אותם הביצוע המעשי. אני הרי לא רציתי אלא לעורר באנשים את המחשבה, איך נוכל אולי להושיע את עמנו ממצוקתו העמוקה, הנושנה. אבל טעויותי הביאו תועלת לענייננו. הרבה מוחות עתירי־מחשבה משתפים פעולה בכך שהם מתקנים את שגיאותי. בכוח הדיבור והכתב נתגבש הרעיון של מדינת־היהודים על־ידי טובי האנשים, וכיום הוא כבר נישא על־פני יבשות וימים.

וזו היתה הגדולה שבטעויותי, שההכרה וההודיה בה גורמת לי אושר: התחלתי לדבר מתוך היסוסים ובזהירות והכרזתי והודעתי: אינני יודע, אם חיבור־המדינה שלי אינו אלא רומאן־מדינה בלבד.

קריאה של הסכמה נתרוממה בכוח בכל המקומות, שבהם היהודים סובלים. לכל־כך הרבה התפּעלות אני עצמי לא פיללתי, אף־על־פי שאני כידוע אופּטימיסטן. בהחלטות מרובות של אגודות ואסיפות נדרשתי למעשה־בפועל לאחר המעשה־שבכתב. וכך החלטתי להוסיף וללכת בדרך המעשה, אף־על־פי שאני כידוע פסימיסטן.

את כל אלה גילויי־האהדה, המכתבים, ההחלטות ודעות־העתונים אספתי בקפידה. לכתחילה רציתי לקרוא אותם לפני הציבור בהזדמנות הראשונה, שבה אנאם בפומבי, אבל חששתי, שהדבר ייראה כהתהדרות, והייתי עלול ליצור רושם, שנתכוונתי להסב אל עצמי את תשומת־הלב שכוּוונה, בלי ספק, אל העניין עצמו. את האוסף הזה של תעודות שבכתב אמסור ל“אגודת היהודים”, העומדת להתייסד עכשיו.¹⁰ מתוך התעודות הללו נובעת בכוח משכנע המסקנה, שמדינת־היהודים אינה עוד חלומו המבודד של אדם יחיד, אלא הוא משותף לבני־אדם רבים לאין־ספור. אני יודע כבר כהיום הזה, ומחר יהא יודע כל העולם, שהיהודים רוצים במדינה משלהם, שבה יוּכלוּ סוף־סוף לחיות ולשגשג כאנשים בני־חורין. הרי רבים עדיין משפשפים להם את עיניהם מתוך תמיהה ושואלים: אם הם חולמים או אני הוא החולם? במשך שנים רבות, רבות כל־כך, היינו אומרים “לשנה הבאה בירושלים!” ¹¹ והתרגלנו לראות זאת כאמירה בלבד, כאנחה בלבד. והנה פתאום נראה הדבר אפשרי. הוא אפשרי, כשם שאפשרית היקיצה לאדם שאינו מת, אלא רק ישן. הוא אפשרי, כשם שאפשרית החלמתו של חולה, שכוח־החיים שלו בלתי־נכחד. הוא אפשרי, כשם שאפשרי שחרורו של שבוי, שאין לגזור עליו שביה של נצח.

היהודים רוצים להיגאל מן הפחד מפני רדיפות חוזרות ונשנות תמיד. שכן אפילו באותן הארצות, שבהן אין אחינו נתונים לסבל ברגע זה, שמחתם מעורבת בחרדה. יש לי הרבה הוכחות לכך. כל מחאה, שמשמיעים נגד תוכניתי היהודים האלה המסודרים יפה, היא הוכחה. הם סבורים, שלא־בצדק, שאני מסכן את הסובלנות, שממנה הם נהנים, בשעה שאני מדבר על מדינת־היהודים. ועם הקריאה הראשונה של שנאת־ישראל הפורצת מפיו של איזה ברנש, הם נחרדים מתוך שלוותם העלובה ומביטים סביבם בפחד: האם זה כבר מתחיל?

¹²אמור אמרו, כי העלאת הרעיון של מדינת־היהודים מטילה חשד על הפאטריוטיות של היהודים במקומות מגוריהם הנוכחים. האנשים החושבים כך, דומה כי מעולם לא הקשיבו, בשעה שהבריות מדברים עלינו. כזרים הללו רואים אותנו, במקרה הטוב ביותר כזרים, שמציאותם נסבלת – עד לביטול הסובלנותjusqu’a nouvel ordre) ¹³). הרי זו באמת הפרזה בערך שמייחסים לנו, אם מאמינים, כי באיזו ארץ מן הארצות ייפרדו מאתנו לא ברצון. כן, אילו יצאו ועזבו העשירים שלנו יחד עם עושרם, אפשר שהיו מתנגדים לכך. אבל העשירים אינם חושבים כלל ללכת אתנו. התכנית שלי מיוסדת על כך, שהעניים שלנו יהגרו אל המולדת החדשה, שהיא מולדתנו העתיקה, בתמיכתם של בעלי־היכולת, שאינם מפסידים בזה כלום, אלא מרוויחים, ובהנהגתם של אנשי האינטליגנציה שלנו מן המעמד הבינוני, הסובלים מחמת עודף מספרם, ובמקומות מגוריהם הנוכחים הם הופכים, מחמת הרדיפות על היהודים, לפרוֹלאֶטארים! ¹⁴

לא, לא, נוטה אני יותר להאמין, כי בארצות שבהן אין מחבבים את היהודים – ואפילו בארצות האחרות – יזקפו את הדבר לזכותנו כפעולה פאטריוטית, אם נפתור סוף־סוף את השאלה היהודית הנושנה והמטרידה; אם נַטה ונכוון את היהודים המיותרים¹⁵ למקום אחר, ונרחיק בכך את הסכנה של מהפכה, העלולה להתחיל ביהודים ואין יודע היכן תסתיים.

יכול אני לומר, שאנוס הייתי לשמוע דברים רבים, אבל מן הצד הלא־יהודי לא התרעמו עלי עד עתה בגלל הרעיון לייסד מדינה יהודית. אדרבה, הוא מעורר אהדה. אלא שסבורים כי היהודים עצמם לא ירצו בכך. והרי אין פלא בכך, אם אומץ־הלב המדינתי¹⁶ שלנו נתקפח במשך מאות השנים רבות־הרדיפות. אבל זו היתה תכליתה ההיסטורית של האֶמנציפאציה היהודית בתקופה החדשה, שעל־ידיה נשוב ונשיג את אומץ־הלב המדינתי, כי האמנציפאציה אינה יכולה וצריכה להוליך אל הטמיעה, דבר זה מוכיחה ההתפתחות של עשרים השנים האחרונות. מספר מסוים של יהודים יכולה לשאת ולסבול כל ארץ וארץ, והללו רשאים גם להתבולל, הם הולכים ונספגים. אבל אם אך עוברים על המספר הבלתי־מוגדר הזה, מיד קוראת האנטישמיות: עצור! סבור אני, כי מדינת־היהודים תביא תועלת גדולה במיוחד לאותן הארצות, שבהן אין אנטישמיות גלויה קיימת עדיין. תנו דעתכם על כך: השמועה, שבאיזה מקום מן המקומות מצבם של היהודים אינו רע, מושכת לשם את האומללים. הם מהגרים לשם. אוי להם, אם הם נשארים עניים ועל־ידי הסתפקותם במועט בתנאי־קיומם הם גורמים להורדת שכר־העבודה. אז הם יורדים לחייהם של ילידי־המקום! אבל גם אבוי, אם המהגרים מקרוב־באו מתעשרים – אז הם מצצו את לשדו של העם! משום כך זקוקים אנו בשביל עניֵינוּ למולדת, לארץ, שתהא שייכת לנו לפי משפט־העמים. עמים יותר קטנים משלנו העזו לתבוע לעצמם כברת־אדמה על־פני כדור הארץ בתורת קניין מדיני. ומשום שהעזו, משום שהיה להם האומץ המדינתי, גם קיבלו אותה. ועמנו המהולל והאומלל כאחד, שתולדותיו כתובות בכתבי־הקודש, אסור לו להכריז ולהודיע משאלה זו? כן, האם אין מתנגדיה היהודיים של מדינת־היהודים מבינים, כי על־ידי עצם הבעתה בלבד של דרישה זו כבר אנו רוכשים לעצמנו יחס של כבוד בעולם? יש לנו זכות לפחות במידה שיש לאחרים, לדרוש לנו ארץ בתורת גוף לקיומנו המדיני. רכשנו לנו זכות זו על־ידי יסורים, שאין להם משל בתולדותיו של המין האנושי. זרם של דם ליווה את מהלכנו בדרך מאות השנים. העינויים הללו היו נטולי טעם, אלמלא עמדנו בהם מתוך תקווה למדינת־היהודים. הבה נשליך את יהדותנו מעלינו, כבגד בלוי וקרוע, אם אין אנו חושבים על מדינת־היהודים!

אך הרי זה חלום שאינו ניתן להתגשם?

מי אומר זאת?

בשעה זו, שאני מדבר אתכם, מטפלים נסיכים אדירי־כוח בתוכנית זו מתוך כובד־ראש. באיזו צורה תתגשם התוכנית, דבר זה אינני יודע. אבל התגשם תתגשם, בכך אני משוכנע עד עומק נפשי. אלה שאתמול עוד צחקו על ההזיה שלנו, יהיו מחר בושים ונכלמים.

אף־על־פי־כן אין עולה כלל על דעתי להכריז, שכל מתנגדי תוכניתנו כולם הם טיפשים או רשעים. ביניהם נמצאים אפילו אישים מצוינים, שאת פעולותיהם לטובת אחינו האומללים אני מפליא בהכרת־תודה. לצערי, הם יותר מדי – יותר מדי אוהבי־אדם. זה נשמע כפּאראדוכּס. עם שלם אין יכולים להושיע בדרך פילאנטרופּית, אלא אך ורק בדרך מדינית. עושי־צדקה אלה יש להם רק אי־רצון מסוים נגד רעיון־המדינה היהודי, מפני שהם חוששים, שמא תיגרם הפרעה למפעל־ההתיישבות המועיל, אם ייוודע לחוּגים השליטים, שהיהודים מתכוונים לייסודה של מדינה. יכול אני להרגיע את המיישבים, שכן אני בא מקושטא. השולטאן נוטה חסד ליהודים. ולא עוד, אלא אני מעז לומר, שאין כיום ליהודים בעולם כולו ידיד נדיב־רוח יותר מהוד מלכותו השולטאן השולט עתה.¹⁷

כיום כבר ברור, שלא גרמתי שום נזק לפעולת־ההתיישבות, כפי שהתנהלה עד עכשיו. מכל מקום רואה אני פעולה זו כבלתי־מספקת, ויהא צפון בה רצון טוב כל־כמה שיהיה. כי שאלת־היהודים עדיין איננה פתורה, אם אנו מיישבים בארץ־ישראל כמה מאות או אלפים משפּחות. יותר מזה, אני סבור, כי הסכנה לגבי הבאים ומתיישבים גדלה והולכת במידה שמספרם גדל והולך, מבלי שתהא להם הגנה ממלכתית משלהם. שכן אותה שעה הם תלויים בחסדם של שליטים מתחלפים. נסיך אחד נוח ונוטה־חסד, ואילו יורשו אדון קשה – כמה תכופות הרגישו זאת היהודים.

אין לחלוטין תועלת בכך, לעצום את העיניים בפני העובדות והמסקנות ההכרחיות מהן, שכל אדם בעל השכלה היסטורית מן הדין שתהיינה ברורות לו.

ההתיישבות המצומצמת הנוכחית בארץ ישראל יש לשער שלא יגרמו לה קשיים חדשים מצד “השער העליון”.¹⁸ אבל אני חושב, שלא ירשו בהחלט הסתננות בקנה־מידה גדול יותר, מבלי שיהיה בכך מעשה־איבה הקטן ביותר כלפי היהודים. הסתננות גדולה־יותר תיתכן רק אם יהיה רעיון־המדינה מונח ביסודה; ואם קיימת בכלל נטיה להרשות את הקמתה של קהיליה יהודית עצמאית פחות או יותר, הרי לא יתנו לנו דבר זה, שהוא בשבילנו רב־ערך כל־כך, בלא לקבל פיצויים. וזה נכון מאד, זה גם כולו בקו־האינטרסים שלנו. שומה יהיה עלינו לגמול, וגם נגמול, בעד הקצאת טריטוריה בכוח משפט־העמים – תהא זו ארץ־ישראל או ארץ אחרת – ביתרונות חומריים גדולים; אלא שומה יהיה עלינו להשיג, וגם נשיג בהזדמנות זו כל אותן הערובות, הדרושות כדי להבטיח סופית את עתידו של הקיום הלאוּמי. הליקוּי החמור ביותר של ההתיישבות הפילאנטרופית הוא זה, שאין היא מתחשבת באפשרות של שינויים בהלך־הרוחות בארצות שבהן נערכת ההתיישבות. אם מציעים לבני־אדם, המהגרים מחמת רדיפות, מולדת חדשה – ותהא זו אפילו המולדת ההיסטורית – הרי מן ההכרח הוא, שיהיה אפשר לפחות להבטיח להם, שלעולם לא יהיו עוד רודפים אותם מטעמים דתיים או לאומיים. דבר זה מבטיח הרעיון המדיני שלנו, הרעיון של מדינת־היהודים. זה הדבר היחיד שהוא מבטיח. שהרי אין בכך משום קולניוּת של שוק. אין אנו מבטיחים את הכחליל מן הרקיע. גם במדינה היהודית יהיו מצויים אומללים, חולים ועניים. אבל הלחץ, המוסיף עוד מרירות לכל סבל, יחדל וייפסק, ושום כשרון לא ילך שם לאיבוד, משום שהוא ממוצא יהודי. דבר זה מרגישים האנשים הצעירים והעניים שלנו בבירור, ולפיכך התלקח הרעיון בלבותיהם כאש להבה. ומי שרוצה באמת לעזור לאנשים העניים והצעירים שלנו, מוכרח לעבור מן הציונות הנדבנית אל הציונות המדינית.

אל נא תחשבו, שאני אומר זאת כדי להשיג גם את ההנהגה על הכוחות הללו של העם היהודי. ההפך הגמור מזה, משאלתי הנלבבת ביותר היא לפרוש מהנהגתה של התנועה הזאת, שהיא צריכה להיות בלתי־אישית כולה, טהורה וחזקה. אין אני אלא סופר בלבד. רעיון־המדינה היהודי גירש אותי מחדר־עבודתי, ולאמיתו של דבר אני מותמה מאד, כשאני שומע את עצמי נואם באספות כגון זו כאן, או מנהל משא־ומתן עם מדינאים שליטים. בקושי מעז אני להודות בפני אחד מידידינו, שנתן אתמול ראיון עלי,¹⁹ כי אני נושא ונותן אפילו עם אנשי־כספים. שכן דעתי היא, שהכסף טוב הוא או רע הוא בדיוק לפי השימוש שעושים בו. היה יפה יותר אילו יכולנו לכבוש את הארץ בשביל המדינה שלנו על־ידי איזה שהוא מסע־כיבוש רומאנטי, אבל צריך אדם להיות בן עשרים, כדי לחשוב שדבר כזה הוא בגדר האפשרות. לא, הדבר צריך לצאת אל הפועל על קרקע התבונה, באמצעים העומדים לרשותנו, ובתוך תחומיה של מדיניות מעשית. כל כוחותינו המעוּלים ביותר חייבים להעמיד עצמם לשירותו של העניין הנפלא שלנו; ובשביל להתחשב בכל החששות המוצדקים, מנסח אני את התכנית של “אגודת־היהודים”, העומדת להיווסד בימים אלה, בצורה הבאה:

“אגודת־היהודים” מטילה על עצמה את המשימה לרכוש בדרך של משפט־העמים טריטוריה בשביל אותם היהודים, שאינם יכולים להיטמע.²⁰

תוכנית זו רשאים לחתום עליה, כפי הנראה לי, גם הפאטריוטים הטובים־ביותר של כל הארצות. אין אדם צריך אפילו להיות יהודי, כדי לחתום עליה. אם אין אני טועה, הרי מיסטר הולמן האנט²¹ מוכן לחתום עליה מיד. ואיש אחד היה בוודאי הראשון לחתום עליה, אילו זכה לחיות ולראות את המאורעות המופלאים של החדשים האחרונים.

קשה לדבר בשנת האבל על הבארון הירש²² באסיפה יהודית, בלי להזכיר את האיש הזה. הרי זה הרבה, הרי זה מספיק, אם יכולים לומר על אדם: לבו היה נתון לאֶחיו העניים. משום כך לא תיעלם דמותו של הבארון הירש מזכרונו של העם היהודי. הוא אמנם האמין, שאפשר להושיע ליהודים בדרך פילאנטרופּית; אבל תבונתו היתה נרחבת למדי בשביל לקבל גם את הציונות המדינית, אילו ראה שהשאיפה הזאת זוכה ליחס של כובד־ראש מצד הממשלות. באחד מימי האביב של השנה הזאת הופתעתי ונזדעזעתי כמוכם כולכם, לשמע הידיעה על מותו של הבארון הירש, והיה כאן צירוף מקרים מפליא: בו ביום קבלתי את הדרישה להרצות את עניין־היהודים לפני אחד השליטים.²³ באותו יום־אביב מתה הציונוּת הנדבנית ונולדה הציונוּת המדינית. את תוכנו של אותו ראיון יכול אני למסור לפי שעה רק לחוג מצומצם של אנשי־סוד, כי השליט שעליו אני מדבר, הנותן לנו את תמיכתו הדורשת־טובה, חושש באצילות־רוחו, שמא מתוך אי־הבנה יפרשו נתיניו היהודיים כאנטישמיות את פעולתו לקידום הקמתה של מדינת־היהודים.

כל אי־ההבנות הכרח הוא לסלק אותן מלכתחילה. כל העולם חייב לראות בבירור מה אנו רוצים; ואף אם אנו ניגשים לעניין ומנהלים אותו בכל מלוא הזהירות, שהיא הכרחית במשא־ומתן מדיני, הרי בכל זאת אין לנו שום דבר להסתיר.

מן החוגים של אנשינו המשכילים צריך הרעיון המאיר והמאשיר הזה להיות נישא ונפוץ בקרב כל עמנו, בקרב כל העמים. משום כך משתמש אני בהזדמנות זו, לדבר לפניכם במועדון־המכבים. תכליתה של אגודתכם היתה להראות לעולם, שהיהודים יש להם עוד גם עניינים אחרים, מלבד זה של הכסף. הרי אנו חייבים להרוס כל־כך הרבה אגדות־איבה נושנות, לפני שמאמינים שאין אנו פּחותים מבני־אדם אחרים. ועד כמה שהמושבות החקלאיות של הבארון אֶדמונד דאֶ־רוטשילד מבקשות להרוֹס את האגדה על אי־הרצון היהודי לעבודה גופנית, מברכים אנו גם אותן בהבנה של תודה. בתערוכה הברלינית הנוכחית²⁴ רואים המבקרים בהשתוממות, אולי גם מתוך בושה, את פרי השקידה היהודית במושבות. וביניהן יש אחת, ששמה מתחיל להתפרסם ברבים: ראשון־לציון! הנרדפים המסכנים שבאו לשם כבר יושבים כיום חופשים ומאושרים על האדמה הברוכה, השייכת להם. על ראשון־לציון כבר מדברים עכשיו אנשינו העניים בכל העולם מתוך התרגשות, הנושאת בתוכה תקווה.

ארץ אבותינו קיימת איפוא עוד. אין היא שוכנת על קרקע הים. יש בני־אדם החיים שם ועובדים בשמחה. האדמה העתיקה מחדשת שם את נעוריה למגע הידיים השקדניות. שוב היא נושאת פרחים, שוב היא נושאת פירות, ואפשר שביום מן הימים, ביום יפה אחד, תהא נושאת את אשרם וכבודם של היהודים.

[אחרי נאומו של הרצל התקיים ויכוח, שבו השתתפו הצייר הולמן האנט, הסופר ישראל זאנגוויל, העו“ד הציוני הרברט בנטוויטש, ההיסטוריון ישראל אברהמס, מזכיר חובבי־ציון באנגליה ד”ר ש. א. הירש ואחרים. הדו"ח על כך בשבועון “ג’ואיש כרוניקל” מסתיים במלים אלה:]

ד"ר הרצל השיב אחר־כך לשאלות שונות. בהדגישו שיש יהודים רבים, שהם מנועים מהתבוללות על־ידי כוחן המדכדך של הרדיפות, הוא לא הביע, אמר, מלה אחת נגד רציוּתה של ההתבוללות. רק באנגליה בלבד יכול אדם להתווכח בשאלה של מדינה־יהודית. מצב־הדברים ברוסיה קשה עד לאין־תיאור, והמוני־העם אינם מעיזים להתאונן. אכן, היה יהיו קשיים בייסודה של מדינה־יהודית, כשם שישנם קשיים בכל דבר גדול. בעם היהודי קיימות יחד בזמן־אחד דרגות שונות של התפתחות. תכניתו שלו היתה דרושה לחלק זה של העם, שהוא הפחות־מפותח.

¹

[קהל נלהב ביותר נאסף במועדון הפועלים היהודים ביום ראשון שעבר בערב, לחלוק כבוד לד“ר תיאודור הרצל, שהופיע לפניהם בפעם הראשונה. לפני המועד שנקבע היה האולם מלא עד אפס מקום, והדלתות נסגרו בפני אלפים, שחזרו באי־רצון כלעומת שבאו. הרב החכם ד”ר גאסטר,² שישב ראש, הציג את ד"ר הרצל והוא נתקבל בתשואות רמות.]

ד“ר הרצל, שדיבר גרמנית, תיקן תחילה את הסיפור המהלך בציבור על תנועותיו האחרונות.³ הוא אמר, כי אין צורך לתאר את הרדיפות השונות שעברו על היהודים. האנטישמיות של ימינו שונה היא, וחשוב יותר לעמוד עליה, משום שהיא באה בעיקבות האֶמאנציפּאציה החלקית שלנו, שפתחה פתח להתעוררות קנאה. הרבה חקירות וסברות למדניות לא היה ביכולתן לפתור את השאלה־היהודית. מתברר יותר ויותר, כי אומות העולם אינן רוצות באֶמאנציפּאציה שלנו. הרי זה לטובת האינטרס שלהן, לטובת האינטרס של קיומן שלהן עצמן, שהן חייבות להתנגד לכניסתנו להתחרות עמהן על בסיס של שוויון. הפתרון היחיד טמון איפוא בלאוּמיוּתנו שלנו. עובדה זו הוכרה בצורות האחרונות של הקלת התוצאות של הרדיפות. בין אלה נמצא גם אותו מאמץ ראוי־לציון של בארון הירש⁴ המנוח בארגנטינה. אף־על־פי שדבר זה העיד על מגמה נכונה, היה בשיטתו הרבה שעמד למכשול בדרך להצלחה. בארון הירש בחר כשדה לפעולותיו ארץ, שלא פעלה על עמנו כמאגניט. ד”ר הרצל לא חשב הוא עצמו תחילה, כי יש חשיבות רבה לשאלה, אם תיבחר ארץ־ישראל או מקומות אחרים בשביל המדינה היהודית החדשה. אבל מאז פירסם קונטרסו נתברר יותר מיום ליום, כי ארץ־ישראל, וארץ־ישראל בלבד, היא המקום הנכסף; ולכן צריכים אליה לפנות כולנו. (תשואות.) לשלוח יהודים למקום חדש פירושו לפתוח שם בשאלה היהודית, ולגרום רדיפות באותם המקומות החדשים, כל אימת שתתגלה רווחתם. אף־על־פי שיש צורך לעזור למתיישבינו – בשר מבשרנו – המבקשים לקיים את עצמם ולהוציא לנו מוניטין בחקלאות, אין הוא יכול לראות זאת כפיתרון השאלה היהודית. גם אין זה מן הראוי שנעודד מפעלים אלה, בלי לברר תחילה מה הם מבקשים להשיג. מאמצינו צריכים להיות מרוכזים בהשגת הכרה בנו כמדינה, מפני שהננו עם, אם כי מדוכא ונרדף, עם הממלא תפקיד חשוב בין העמים. (תשואות.) מה שדרוש לנו הוא ארץ, בית, שבו יהיו מאמצינו מרוכזים בפיתוח מדינתנו שלנו, ובפיתוח האפשרויות לניצול אותה מידה גדולה של גאון־רוח, שכיום היא מתבזבזת בקרבנו. אין אנו זקוקים לא למושבה ולא לשורה של מושבות, אלא למדינה מיוסדת על בסיס של ממש. יש בתוך עמנו כאלה, שהרעיון של מדינה יהודית הוא בעיניהם רעיון דמיוני ובלתי־אפשרי. אבל אין הוא נראה כל־כך דמיוני ובלתי־אפשרי בעיניהם של מדינאים במקומות גבוהים, ואם רק נתאחד יחדיו להאמין כי הוא אפשרי, הוא יכול להיות מוצא אל הפועל. (תשואות.) התכנית אינה צריכה ללבוש בדיוק אותה צורה שהתווינו לה. תקח נא היהדות כולה את הבעיה בידה, ותפתור אותה בדרך הטובה ביותר. אין הוא יכול לדמות בנפשו שום אדם נורמאלי, יהודי או שאינו־יהודי, שבלב־לבו – מלבד חששותיו האישיים למעמדו, או להפסד־ממון – יהיה משולל אותו רגש לאומי, שעליו אפשר יהיה לכונן את המדינה היהודית. פחד־שוא הוא, שיהיו חושדים בפאטריוטיזם הכללי שלנו, ואם מהלכת טעות כזו, העובדות יכחישו אותה. הביטו וראו את ההתיישבות המתנהלת על־ידי כל מדינה אירופית, ואיך כל המתיישבים נשארים נאמנים לארץ־מכורתם. יש גם אומות אחרות, שבניהן מפוזרים ומשרתים בנאמנות את אדוניהם השונים; אך אין דבר זה מונע אותם מלקוות לתקומה. כן חייבים אנחנו להוסיף ולהחזיק באמונתנו, כשם שהוספנו לומר בשפתותינו: “לשנה הבאה בירושלים”.⁵ הוספנו לומר זאת שנה אחר שנה, מתוך הכרה כי במוקדם או במאוחר יהיה הדבר לעובדה מוגמרת. (תשואות.) כסף, אם לא יבוא מאת בני עמנו העשירים, ייתרם על־ידי נוצרים. ראו איך נפרעו פיצויי־המלחמה העצומים של צרפת לגרמניה,⁶ ובאותה קלות עצמה ימצא כוחו של עם מאוחד את הכסף. שאלת הכסף אינה צריכה להטריד אותנו יותר כרגע. נשמע ערעור על כך, שמדינתנו תהיה מיוסדת על מעמד הפרולטאריון. אין הם יודעים היסטוריה, אלה שהם מתנגדים לכך. כל המדינות הוקמו על־ידי הפרולטאריון ועמו, שהוא לבדו, בעמל כפיו, יצר חרושת והפך מדבריות ציה לשדות ירוקים. (תשואות.) ראו את היתרונות של ההגירה בימינו. שכן אנו נביא אתנו את כל יתרונות הקדמה של המדע והציביליזציה החדישים. המהירות שבה מתפשטות החדשות היא אחת מן התופעות החשובות של זמננו, והחדשות שלנו ייהנו מן היתרון של עיתונות מאורגנת ומצוידת היטב. יכולים אנו להתחיל בהגשמת תוכניותינו בלי שיתופם של המוני עמנו; כי יש לנו שהות לחכות, עד שתתלווה ההצלחה למאמצינו והבשורה הטובה תגיע בעת ובעונה אחת אל אחינו בקצווי תבל. ויש עוד יתרון אחד בציביליזציה המודרנית, שיעשה את תנאי הגירתנו החדשה מיוחדים במינם וללא דוגמה בהיסטוריה. תוצאותיהם של סקרים גיאוגראפיים, של השיט, של המחקר, של ההנדסה ותחבורת־הקיטור ישמשו את הגירתנו החדשה. מה בכך, אם אומרים על ארץ־ישראל היום שהיא ארץ שממה. הארץ לא תישאר כזאת באמצעים שאנו יכולים להפעיל בה. הארץ היתה פוריה לפנים, ואותה שמש עצמה, שהיתה מחייכת מעליה אז, מוכנה עכשיו לתת שכר לעמלנו; ואם נשפיע לה באורח מדעי את תנאי הפוריות, היא תשוב להיות ארץ זבת חלב ודבש. (תשואות.) השקרים הכזבניים ביותר, שנתלו בנו, יתבדו. אומרים עלינו, שאין אנו מוכנים לעסוק בעבודה מפרכת. אנשי איסט־אֶנד יודעים, כי אין הם מתרחקים מעבודה קשה. היהודי הוא אולי אינטליגנטי יותר מדי, שיעבוד עבודה מפרכת שעה שהוא יכול לעשות את המלאכה ביתר קלות. האיכר הפשוט לא שיפר מעולם את שיטותיו הישנות, והוא עושה את עבודתו היום, כמו שהיה עושה אותה מימים ימימה. אבל עמנו, שהוא אינטליגנטי, יסגל לעצמו את השיטות החדישות ביותר. אותם הנסיונות החקלאיים, שכל האומות האירופיות מעודדות אותם, אנחנו נסגל אותם לעצמנו, נהרוס את האגדה הישנה, שאין אנו לוקחים חלק ביצירת העושר הטבעי. (תשואות.) אנשים באנגליה, שנהירות להם השיטות האנגליות להתיישבות על־ידי חברות־צ’ארטר,⁷ חזקה עליהם שיבינו איך יכולה עבודה כזאת להתגשם בהצלחה. נהיה מאוחדים בכוח העובדה של היותנו יהודים, על אדמתנו שלנו. שם ישוקע כל מרצנו בהנחת היסוד למדינה היהודית. אף־על־פי שהוא [הרצל] ישתדל לרכוש את עזרתם של אישים, והיה מאושר אילו הוסר משכמו עול המנהיגות, והוא היה מוסיף לתת ידו למפעל הנעלה; הנה מן הצד⁸ האחר, אם לא יוכל למצוא מנהיג, ידע הוא עצמו איך לעורר את ההמונים. (תשואות רמות.)⁹

¹

אחדים מכם בוודאי שמעו, שאני רוצה לייסד את המדינה היהודית, והם באו לכאן בשביל לראות את האדם המוזר והמצחיק, שיש בדעתו להתחיל מפעל שבכל אופן הוא כל־כך בלתי־רגיל, ולפחות לא היה כמותו במשך זמן רב. אחדים שמעו בוודאי על רעיון תמוה, שקוראים לו ציונוּת, גם הוא נראה להיות עניין משעשע מאד. דבר ברור, אמנם, עדיין אין יודעים על כך. אומרים רק, שכל היהודים יצררו פּתאום את צרורם, יעזבו את ארצות מגוריהם ויפליגו לאי־שם לחבל־ארץ חדש, בשביל להתיישב בו.

באופן זה, על־כל־פנים, הסביר לי בשנה שעברה חבר נודע למדי של הקהילה היהודית המקומית את תפיסתו בעניין זה. הגיעה לאזניו שמועה, אמר, שיש ברצוני להוליך את היהודים למקום, שעוד לא היה בו אדם. והנה, גבירותי ורבותי, חבלה זדונית כל־כך באנטישמיים שלנו אינה בשום פנים מכוונותיה של הציונות. תארו לכם, שהצעקה כנגד היהודים נעלמת מן החיים הציבוריים, ומה נשאר מלבד זה? יש איפוא בדעתי להסביר לכם, מהו בעצם טיבה של הציונות הדמיונית הזאת, המולעזת והמובנת שלא־כהלכה. הריני מעיר את תשומת־לבכם לכך, שאני לא אומר לכם כלל, שאני הנני ציוני. לא, אתם כולכם הנכם ציונים. גם אפתיע אתכם מאוד בכך, שלא אספר לכם שום דבר חדש, אלא דברים שהם ידועים לכם. אין אני רוצה להראות לכם אלא דברים שאתם רגילים לראותם מזמן. אמנם, אסיק מסקנות מסויימות שאינן מקובלות כל־צרכן, ולמטרה זו אתם מוכרחים להרשות לי למסור סקירה קצרה על התפתחותה של היהדות, שאני רואה אותה כאומה.

אתם יודעים כי תולדותינו, תולדות הפזורה,² התחילו בשנת ה־70 לספירת הנוצרים. מסע הכיבוש של טיטוס, שמוֹמסן³ רואה בו את הסיבה להתפשטותה של הנצרות ושנסתיים בהגלייתנו מן הארץ לעבדות של שבי־מלחמה⁴ , הוא לאמיתו של דבר התחלתה של ההיסטוריה היהודית הנוגעת לנו ביותר, משום שאנו סובלים עד היום מתוצאותיהם של המאורעות של אותם הימים. יש כאן משהו שאנו, אנשים מן הדור הזה, קשה לנו לתארו לעצמנו. גם אנו יודעים שיש מלחמות בעולם, ושתכליתן הסופית – למגר את כוחו של המתנגד עד לחוסר־הגנה גמוּר. אבל שמלבד המלחמה תפגענה תוצאותיה באדם היחיד פגיעה קשה כל־כך, כפי שהיה הדבר בזמנים הקדומים, זאת אין אנו יכולים לתפוס. והעבדות של שבי־המלחמה פגעה לא רק ביהודים החיים באותו דור, לא רק באלה שהיו שותפים־באשמה של סיבות־מלחמה, אלא היא פגעה בשישים דורות. זה שישים דורות מוסיפה הגליה זו לשבי־המלחמה לפעול ולהשפיע – עובדה הנראית לנו מוזרה, ואף־על־פי כן היא מוסיפה לפעול במסיבות חיינו. הריני פוסח על שלבי־התפתחות רבים, כיצד חדרנו אל המושבות הרומאיות, כיצד נדדנו מסביב לאגן הים התיכון והגענו עד אל אותה “אוּלטימָה טוּלֶה”,⁵ שהיתה לרומאים המקום הרחוק ביותר. רוצה אני רק להתחקות על מצב היהודים בשלב אחד ויחיד חשוב מאוד בתולדותיהם, בתקופה שבה יצרו לעצמם מולדת חדשה, השלישית במספר, לפי דבריו של ההיסטוריון גראץ, ספרד של ימי־הביניים. בספרד, גם בזו של המאוּרים גם בזו של הנוצרים, היה מצב היהודים חליפות טוב ורע, כמו בכל מקום. אתם יודעים, ובקשר לדברים שאני עתיד לנמק אחרי־כן רוצה אני להצביע על־כך, איזה סדר־דברים טיפוסי מתגלה בתמורות־גורלנו בכל מקום שאנו באים לשם.

אנו מהגרים ובאים לארץ, שבה הפחד מפני היהודים, או יותר נכון, האיבה אל היהודים, עדיין אינה קיימת. אנו מתיישבים שם, מסתגלים, מתבוללים, מנסים להכות שרשים; והואיל ואנו מפוכחים, חסכנים ושקדנים, ומפני העבודה אין אנו מפחדים, כפי שמספרת עלינו האגדה, אנו מתחילים להצליח אפילו בתנאים הקשים ביותר. אנו מתקדמים במסחר ובחברה, אנו נכספים לפעילות בשטחי־הכבוד, אנו מטפחים אמנויות ומדעים, ומתחילים להרגיש בנו שלא בנעימות. פתאום נותן הרוב את דעתו על כך, שאנו שונים ממנו, שאנו מיעוט, והאנטישמיות, שכבר לבשה צורות שונות ונקראה שמות שונים וביסודו של דבר תמיד אחת היא, עולה ובאה.

אם התנאים של החיים הציבוריים מרשים את הדבר, שודדים, מבעירים והורגים בנו, ולבסוף מתבקשים היהודים מטעם השלטון, לשם השכנת שקט, לעקור ולנדוד הלאה. דרך זו היתה קלאסית ממש בארץ ספרד, שבה מילאו היהודים תפקידים גדולים מאד. שכן תמיד זמן קצר לפני הרדיפות היה שיא של פריחה ושל שגשוג. כך היתה תמיד בולטת בחצרות־המלכים השונות דמותם של יהודים גדולים, שעוררו בדרך־הטבע אי־רצון וקנאה, ואם אפשר היה לטפול על אחד מהם אשמת־שוא, הרי נעשׂה הדבר. אם השליט דוֹן־פֶּדרוֹ, למשל, עשה מעשי־אכזריות, היה אשם בכך מקורבו דון שמואל אבוּלעפיה.⁶

והנה באותה ספרד, בתקופה חשובה מאוד, לאחר שגורשו ממנה המאוּרים, ראו הכרח לעצמם לעשות את הארץ גם טהורה־מהיהודים. הדבר הוצא לפועל בשני שלבים. תחילה רדפו וגירשו את היהודים הנאמנים, זקופי־הקומה, בעוד שמספר מסויים מהם, נקרא להם: טכססני־דת, הסתגלו אל הדת האחרת והוסיפו להתקיים כאנוסים. אבל גם האנוסים הללו לא ניצלו אחר־כך מן הרדיפות וגם הם הושלכו החוצה.

בפרשה הזאת, שהיא הטיפוסית, מעניין אותי במיוּחד הזמן שבו נתרחשה. הרי זה היה באותה שנה, שבה הפליג כריסטוף קולומבוס עם ספינות־המפרש שלו, כדי לגלות את היבשת החדשה; מאורע שהיו לו תוצאות מופלאות כל־כך בשביל התפתחותה של האנושות. באותה שנה עצמה, שבה התחילה תקופה חדשה בשביל האנושות, הוכרחו היהודים לפתע לצאת חסרי־בית וחסרי־כל ולנדוד אל ארצות־גלות, שהיו אפופות־זוועה בשבילם.⁷

באותה המאה החמש־עשרה, שבה התחיל עולה שחרו של הראֶנאֶסאנס, שאנו מעריצים ואוהבים אותו כל־כך, חי גם אדם אחר, שנודעה לו השפעה עצומה על התפתחותה של האנושות: גוּטאֶנבּאֶרג.⁸

והנה הייתי רוצה להרשות לעצמי, להעלות אנטיתיזה שרירותית למדי משני השמות הללו, ולהוכיח בשני שמות הללו את הטעות, שנכשלו בה היהודים מראשיתה של התקופה החדשה.

שכן בשביל היהודים קיימת הצלה אחת, דרך אחת לשחרור מן הלחץ ומן הבזיונות על כל תוצאותיהם: או, כפי שטוענים אחדים, בכוח המלה, כלומר, על־ידי הארת עיני הבריות, על־ידי העלאתם לדרגה גבוהה יותר של השכלה ומוסר, או כפי שאחרים סוברים, על־ידי המעשה. המלה היא הדרך, שבה עלינו בכוח המצאתו של גוּטאֶנבּאֶרג. המעשה הוא דרכו של קולומבוס; במצבים שאי־אפשר לשנותם על־ידי סברות בלבד, רוצה הלה להשתמש לא בדרך־ההסברה, אלא במעשה הממשי. להיכן הוליכה אותנו הדרך, כשהתהלכנו כמשרתי הרעיון של השכלת־ההמונים, עוד זמן רב לפני תקופת ההשכלה, עוד קודם שהפילוסופים הצרפתיים הביאו בספריהם את המהפכה, שאחר־כך רק הודגמה ברחוב בצורה מוחשת – כפי שאמר פעם ז’יל גאֶד⁹ – להיכן כל זה הוליך אותנו, דבר זה יודעים אתם.

מה שעשינו בלחץ המסיבות לטובת ההשכלה, משום שאנו מוכרחים לדאוג להשכלתו של המין האנושי לטובת עצמנו, – והרי יש חושבים, כי בזה כלולה תעודתה ההיסטורית של היהדות – דבר זה ידוע לכם היטב. כן יודעים אתם, מה הן הפסגות הפילוסופיות, שאליהן הגיעו מאמציו של מנדלסון, ואתם גם יודעים, כיצד לאחר תקופת ההשכלה התחלנו שוב יורדים בהדרגה במורד־ההר. בתנועה זו הוטל עלינו תמיד, אם אפשר לומר כך, לרעות את החזירים. משתמשים ביהודי כל זמן שנמצאים בדרך, אבל לאחר שמגיעים למטרה נפטרים מן היהודי, שכבר עשה את חובתו. אז באה יקיצה מחלום, כפי שהיא צפויה עוד גם לסוציאל־דמוקראטים.

הרשו לי לאחר סקירה חטופה זו על תקופה יחידה ומיוחדת של ההיסטוריה המדינית לומר דבר על תולדות התחבורה. אנו שוכחים תכופות, שהננו חיים בתנאים שנשתנו לגמרי; ואף־על־פי שאנו מושלכים פעם בפעם אחורנית, לתקופות הקודמות, מחמת הרשעות והאכזריות שהן, כמדומה, נחלתו הנצחית של טבע האדם, הרי אותה שעה עצמה קיימת גם התפתחות אחרת ואמיתית, המתקנת מה שהאחרת פוגמת.

בשנת 1885 ראיתי בבריסל תהלוכה חגיגית מופלאה. היה בה משהו בלתי־רגיל ומעורר הרהורים: זו היתה התהלוכה החגיגית לכבוד יובל החמישים של מסילת־הברזל.¹⁰ זכורני שבתהלוכה הובלו אמצעי־התעבורה העתיקים ביותר, למן העגלה הראשונה, שגלגליה היו עוד דיסקוסים שלמים; קרונות, שבהם התגוררו העמים הנודדים של אירופה, וגם כיום מצויים קרונות־מצודות כאלה אצל הלוליינים; ואחר־כך העגלות המפותחות בהדרגה, עד אל המרכבות הנאות ואמצעי־התעבורה של הזמן החדש. אגב־כך תעניין אתכם אולי העובדה, שהנסיכים מתקופת המאֶרובינגים¹¹ עדיין היו נוסעים בקרונות רתומים לבני־בקר. קארל הגדול היה מסייר בארצותיו בעגלה רתומה לארבעה שוורים. רק במאה השתים־עשרה נרתם לראשונה הסוס אל העגלה; במאה השלוש־עשרה צוידה העגלה בארבעה גלגלים והונהגה בארצות אירופה; והדיסקוסים שהחלק הפנימי שלהם נפרץ וניטל מהם, והמרכבה הסגורה שגלגליה חבויים למחצה מתחת לדפנותיה – כל אלה היו מעשים גדולים. רכבת־הברזל הראשונה, קרון־הרכבת הראשון, עדיין היו מטילים עגמומיות באי־הנוחות שבהם; ואם אתם רואים כיום רכבת־מותרות או רכבת מלכותית, מכירים אתם מיד מה ההבדל המרובה שבין נסיעתו של קארל הגדול באותם הזמנים ובין נסיעתו של הצאר בימינו.

בימי הרדיפות על היהודים בחבל הרהיין התחילו משתמשים באיטליה העילית בשטרות, שהקלו הרבה על עסקי־המטבעות ואיזנו את הפרשי־הערך במקומות השונים.¹² המנייה, שהופיעה גם היא במאה הארבע־עשרה בערי איטליה העילית, היתה עדיין בראשית התפתחותה.¹³ בתחילת המאה השמונה־עשרה, כשנוסדו החברות הגדולות מעבר־לים, התפתחה המניה ושוכללה עד לתעודת־קניין.

והנה כל היסודות הללו הם כיום גורמים חשובים בחיינו ובתרבותנו, וכל זה עדיין אינו ולא־כלום. בשנות השלושים של המאה שלנו התחילה תקופה חדשה. כל השאר – המלחמות, חוזי־השלום, נשואי הנסיכים, וכל שאר דברים שמעמיסים עלינו בספרי ההיסטוריה, אינם אלא דברים של־מה־בכך לעומת נקודות אלו, שהן בבחינת פרשות־המים הגדולות של ההיסטוריה. אם תזכרו שאנו כיום קצרי־רוח מאוד, משום שאין אנו יודעים מיד ובו ביום בדיוק את תוצאות הבחירות של מק־קינלי או של ברייאן,¹⁴ ושאבות אבותינו לא יכלו להעלות על דעתם כלל, שאפשר לקבל ידיעה במהירות מרובה יותר מנסיעתה של עגלה – שלא להביא בחשבון את הטלגרף האופטי¹⁵ חסר־הישע – תכירו כמה עצומים השינויים, שחלו בתבל כולה. הרי אין זו סקרנות של הולכי־בטל סתם, אם אנו רוצים לדעת מה מתרחש שם באמריקה הרחוקה. הרבה עניינים חשובים מאוד תלויים בכך, משברים נוראים ביותר עלולים לפרוץ, ואתם יודעים כי אירופה כולה ציפתה בחרדה מסוימת לתוצאותיהן של הבחירות. והנה, אם מן השינוי הזה בדמותו של העולם, אם מן ההקלה שבאה בתחבורה, יש הכרח להסיק את המסקנה כי הסבל שנבע מדחק המסיבות בזמנים הקודמים, שוב אינו מוצדק בתנאי הזמן הנוכחי, הרי תהיו מוכנים במידת־מה לקבל את הדברים שיש בדעתי להרצות לפניכם עכשיו. אנו יכולים לומר כיום, שהארץ באמת יש בה מקום בשביל כולם. אתם כולכם מכירים את הציורים של הערים מן המאות הי“ב, הי”ג והי"ד, כמה קטנות היוּ הללוּ, ואנו כמעט מבינים, כי אוכלוסיה צרת־לב ולא שקדנית ביותר שנאה והציקה ליסוד כלכלי, שהיה מצטיין במרצו ובחריצותו. אבל כל זה הרי שוב אין לו טעם כיום. אין הכרח בדבר. האנטישמיוּת היא אנאכרוניזם, אך לא במובן זה שנוהגים לומר: “מאה שנה לאחר לסינג!”,¹⁶ וכדומה. אכן, מאה שנה לאחר לסינג עדיין מצויים בני־אדם למדי, שהם מוגבלים ואינם מסוגלים לרחשי־לב נאצלים כלשהם – וכאלה יהיו מצויים תמיד. אבל בכל זאת אין הכרח עוד לסבול מן האנטישמיות. בכל אופן יעבור עוד זמן־מה, עד שיגיעו הבריות למסקנה זו, ולא אנו בלבד, שהיינו והננו כולנו סוף־סוף אנשים נדכאים, שאין להם אפילו רשות לחלום חלומות גדולים, אלא אף המדינאים המקצועיים לא הסיקו את המסקנות מפלאי התחבורה אלא במאוחר מאוד. כי מהי המסקנה מהתפתחות התחבורה? המדיניות הקולוניאלית. ואנו רואים, כי במדינות החושבות על עתידן – והרי לא בכולן יקרה כדבר הזה – מתנהלת מדיניות קולוניאלית. אנו רואים, כיצד נחקרת ומסוירת היבשת השחורה לאורכה ולרוחבה, כיצד תופסים את הבעלוּת עליה ונאבקים על כל שטח אדמה, כי האנשים החולשים על גורלם של בני־אדם יודעים מהו ערכה של אדמה, והם דואגים מראש לימים הבאים.

במאה הבאה עתידים לפנות ליבשת אחרת; המדיניוּת של המאה הבאה היא מדיניוּת אסיאתית, מאז המלחמה בין סין ויאפאן והמלווה המחושב, שבא בעקבותיה ושבזכותו אנו חיים כיום בתנאים של שלום ארעי.¹⁷

והנה לאחר שמפנה זה במדיניות הקולוניאלית כלפי אסיה כבר מורגש כיום, הרי אין זה מעשה חסר־תבונה אם גם אנו, דחוקים על־ידי תחושת היומיום ההולכת ורעה, חושבים על מדיניות קולוניאלית.

מדיניוּת זו אינה מתחילה מעכשיו, ואני רחוק מאוד מלתבוע לעצמי כאן זכות־ראשונים; אני לא נדחפתי לכך אלא על־ידי התוצאות המוצלחות והמופלאות, שכבר הושגו לפני־כן. המדיניות הזאת קיימת בתוכנו כבר מזמן. התחיל בה בשנות הארבעים סאֶר משה מונטיפיורי, שנשא ונתן עם המשנה־למלך של מצרים, כדי לרכוש טריטוריה בשביל היהודים. שמעתם כיצד הוסיפו לטפח רעיון זה ולטפל בו שוב הבארון הירש והבארון אדמונד רוטשילד.

נסיונות ההתיישבות השונים, שנעשו על־ידי האגודות הבודדות בכל ארצות תבל, מוכיחים בראש וראשונה, כי תנועת התיישבות זו נולדה בכל המקומות באורח ספונטאני, כרעיון של הכרח וחזות־מראש, של מניעה ודאגה לעתיד, למקרה של התפתחות שתהיה – מקווים אנו – פחות נוראה ממה שמתארים לעצמם כמה פסימיסטים.

על־כל־פנים זהו רעיון הגיוני בהחלט, ובאמת אינו ראוי לזלזולים הניתכים עליו; רעיון שאפשר ללמד עליו זכות, אם תתנו דעתכם על המצב שאנו שרויים בו, ואם תתבוננו לראות, מה טיבה של האנטישמיוּת שנתברכנוּ בה.

האנטישמיות הזאת שונה לגמרי מכל הצורות של שנאת־ישראל, שהכרנו אותן בתולדות העבר; והכרח הוא שתהיה שונה, הואיל והופיעה אחרי אֶמאנציפאציה גמורה. תנועת ההתיישבות איננה בשום פנים תנועה לא־פאטריוטית, כפי שטענו רבים, שהם אפיפיוריים יותר מן האפיפיור, שהרי היא רוצה רק להביא הקלה באותם המקומות, שבהם מורגשות תופעות־לחץ.

האנטישמיוּת הזאת של עכשיו, כפי שכבר ציינתי פעמים רבות,– אלא אני חוזר ומשמיע דברי באזניהם של אלה שלא שמעו אותם עדיין,– יש לה שתי סיבות. הסיבה הראשונה היא, שבמשך הדורות המרובים של הרדיפות נעשינו בלתי־מסוגלים להיטמע ללא־שיור. אנו נשארים מורגשים, הננו קיבוץ, קיבוץ היסטורי של בני־אדם, השייכים זה לזה שייכות ניכרת ברורה, ויש להם אויב משותף, וזאת נראית לי הגדרה מספקת לאומה. אין אני דורש מן האומה לשון משותפת או סימני־גזע מובהקים משותפים. הגדרה צנועה ופשוטה זו מספקת לאומה. הננו קיבוץ היסטורי של בני־אדם, השייכים זה לזה שייכות ניכרת ברורה, וליכודם נשמר בתוקף קיומו של אויב משותף. כאלה הננו, בין אנו מכחישים זאת ובין לא, בין אנו יודעים זאת ובין לא, בין אנו רוצים בכך ובין לא. הסיבה השניה של האנטישמיות היא, שאנו מייצרים יותר מדי אינטליגנציה, וצרה זו מחמירה והולכת משנה לשנה ומיום ליום. צריך יהיה איפוא לסגור לחלוטין את המאגרים הגדולים, שמהם מוסיפים לזרום כוחות־האדם שלנו, כפי שכבר ניסו לעשות, או להטות אותם לכיוון אחר. והנה הייצור העודף שלנו באינטליגנציה הוא גם פנימי, וגם נוסף־וזורם מבחוץ. כיצד רוצים אתם להתגבר על הפנימי בלבד? הרי בשביל להשמיט את הקרקע מתחת לאַנטישמיוּת, מוכרחים אתם לסלק את סיבותיה, ואל נא תתפתו להאמין, כי על־ידי שיקולים פילוסופיים, על־ידי פנייה אל הרגש האנושי, תניעו אפילו אנטישמי אחד מעמדתו. מן האנטישמיוּת אין אתם יכולים ליטול לא את סיבותיה ההיסטוריות ולא את סיבותיה שבהווה. הבארון הירש סבור היה, שיש הכרח להנמיך את רמתם הרוחנית של היהודים. כוונתו היתה טובה, אבל מחשבתו לא היתה נכונה, שכן ההתפתחות מוכיחה, שקיימת עלייה מתמדת. פשוט אי אפשר להנמיך את הרמה, אלא היא מוסיפה ועולה. כל בעל־בית יהודי, כל סוחר ואומן יהודי, יש בו הדחף האציל הזה, ללמד את בניו משהו נכבד, משום שהוא יודע, כי הדעת מוליכה אל החירוּת, כשם שאנו יודעים, כי גם אותנו היא תוליך אל החירות.

קחו לכם איזו סטאטיסטיקה שהיא, ותוכלו לראות, כי באוניברסיטאות ובכל הענפים שבהם אנו פעילים, קיים יחס־עודף של האינטליגנציה שלנו. אין אתם יכולים איפוא למנוע את הדבר הזה, והמצב הולך ורע, כאמור; וכיוון שאנו מסגלים לעצמנו את הקידמה במהירות יתרה – אמנם, אין אנו ממציאים את כל האמצאות, אבל אנו ממהרים להשתמש בכולן, ולכך יש לנו זכות – הרי תהליך זה נמשך ללא־הפסק, ואיש אינו יודע, באיזו מידה עתיד דבר זה להגביר עוד את ההתמרמרות.

אבל מהו המצב בדבר מניעת הזרימה של האינטליגנציה הבאה מן החוץ? כאן נעשו נסיונות־התגוננות מסוימים, חלקם מצד הממשלות וחלקם מצד היהודים. מצד אחד לא התנגדו לכך שהיהודים יֵצאו מרוסיה, ואף יעצו להם לצאת ממנה; ומן הצד האחר, שגם בו אין רוצים לראותם בעין יפה, נוסדו ועדי־צדקה, ששילחו את האנשים במהירות האפשרית לארץ אחרת. משל כאילו היה מישהו אומר: “שלחו אותו מלפני עיני, הוא שובר את לבי”. אנשים אלה פוזרו איפוא בתוך גולה חדשה, הופצו על־פני מרחביו של כדור־הארץ. ואביא לכם כאן שתי דוגמות, שיש בהן עניין גם מבחינת כושר־ההתיישבות של יהודים. את הדוגמה האחת מספק לנו התייר האפריקני יונקר, שבא יום אחד באפריקה הדרומית־המערבית אל הסוכנות של הסוחר בחיות־טרף האגאֶנבּאֶק מהאמבורג. לפני הבית השתעשע ילדו הקטן של הסוכן בגורי־אריות ובנמרמרים, ושמו של הסוכן היה כהן.

מתוך דין־וחשבון על איי האוקיינוס הדרומי שאבתי את העובדה הבאה: בקירוב באמצע הדרך בין אוסטראליה ואמריקה הדרומית נמצאת קבוצת־ איים קטנה, קבוצת־קוק. אחד מן האיים הללו נקרא בשם רארונטונגה. באי הזה המנהל של מפעל־התחבורה החשוב ביותר, חברת־המסחר של קוק, הוא אוסטרי בשם כהן.

בכל מקום מצויים איפוא יהודים, ובשום מקום אין מניחים להם להיות בביתם. גם לא כל מקום מתאים לקליטתם.

כך מוכרחה יק"א, חברת ההתיישבות היהודית,¹⁸ יורשתו של הבארון הירש, כבר עכשיו לדון בעובדה, שתוצאות ההתיישבות בדרום־אמריקה אינן מניחות את הדעת. היהודים אינם מצליחים שם, וכבר מסתמנת אנטישמיות מובהקת גם שם.

מה יהא איפוא בסופם של היהודים? להרוג את כולם – אין יכולים, ותופעות־הלחץ מתרבות. כל יום ויום מספק לנו ידיעות, וצריך רק לקרוא את העתונים שלנו, כדי לקבל סקירה תמציתית על הרדיפות וההתעללוּיות ביהודים, המתרחשות כל שבוע.

¹⁹ במסיבות האלה נכפתה עלינו המחשבה, לבנות בית־קיבול שיאסוף לתוכו מכל מקום את היהודים הנראים כמיותרים ונחשבים כמזיקים; ובתורת בית־קיבול כזה נראה בעיניהם של שוחרי ההתיישבות המקום ההיסטורי העתיק, שבו חי עם התנ"ך לפנים ושהמונינו הרחבים, שעדיין אינם ממושכלים ביותר, אוהבים אותו בכל נפשם עד היום. הדבר נראה כמגוחך. בארץ הזאת, שאליה הם נמשכים בכוח כביר, השרשתם־בקרקע היא על־פי מקרה מפליא בגדר האפשרות. כולכם יודעים מה מתרחש עכשיו על הבוספורוס. זה הדבר הידוע בשם “מצבה של תורכיה”. מצבה של תורכיה הוא רע למדי.

הייתי שם ביוני של השנה, כדי להחוויר לעצמי את כל הנסיבות לאשורן, וגם הצלחתי לקבוע עובדות כלשהן. המצב רע מאוד, ובדבר הזה אפשר להשתמש לשם פתרונה של שאלת־היהודים. ודאי שמעתם וקראתם אך לפני זמן מועט על הנסיונות, הנעשים כדי להבריא את מצבה הכספי של תורכיה.

המצב הכספי הוא שם באמת שורש כל הנסיבות הללו. תורכיה היא ארץ, שעלתה לגדולה על־ידי מלחמות, שמרה על קיומה על־ידי מלחמות, ובתנאים הקיימים עכשיו של שלום מזוין, העולה ביוקר, היא יורדת לאבדון. כשהגיע הזמן, שציינו אותו למעלה כ“פרשת־הדרכים של ההיסטוריה”, זמן האמצאות המודרניות, לא יכלה מדינה זו להסתגל ולהשתתף, וכך ירדה בהדרגה מטה־מטה.

התרבות החקלאית בתורכיה מעציבה. כשאתם עוברים את הגבול הבולגארי, אתם נמצאים לפתע בלב הישימון. בולגאריה עודה מתורבתת, תורכיה כבר לא. מדינה זו אינה יכולה לשאת את השלום שלנו בצביונו הנוכחי, כי הוא מצריך הרבה מאוד כסף, ואילו הארץ מתרוששת יותר ויותר. התוצאות מתגלות גם בהנהלה, שאינה פועלת כהלכה. דבר זה מביא לידי שחיתות, וזו מביאה לידי מרידות, לידי שחיטות, והללו – לידי איגרות דיפלומאטיות. לקחת את מערכת הכספים של תורכיה בידים אפשר רק בעזרתם של הבאנקאים היהודים הגדולים.

חושב אני, כי פעולה דיפלומאטית־פינאנסית זו תגרום נזק להתיישבות, ולפיכך גם לפתרונה של שאלת־היהודים. ואני מקווה, שהבאנקאים היהודים הגדולים לא יתנו ידם לכך.²⁰

אמנם משאלה המובעת כאן בצורה כזאת עדיין אין לה תוקף רב ביותר, אבל מבקש אני מכם להאמין לי, שכבר יש ביכולתנו כיום להביא את משאלותינו לפני מקומות שונים ובערים ובארצות שונות, ואוּלי לא יהיה זה נטול־השפעה לחלוטין, אם נפנה את תשומת־לבם של אנשי־הכספים היהודים למשאלה זו.

הסכנה שהאינטרבנציה הכספית הזאת תבוא מיד עכשיו אינה גדולה ביותר, דרך אגב, משום שהשולטאן יש בו אי־רצון גמור לכך, שאנשים זרים יתערבו בענייני המסים שלו. קיימת איפוא תקווה, שמצבה הנוכחי של תורכיה יתמיד עוד במשך זמן־מה. כי השולטאן יכול להשיג עזרה למערכת הכספים שלו, את העזרה המועילה היחידה, את העזרה הכנה היחידה, אך ורק על־ידי הבנה עם יהודים, ועם אותם היהודים דווקא, המנהלים את המדיניוּת היהודית, ולא מדיניוּת־סתרים בשליחותו של מישהו. אסביר לכם זאת תיכף־ומיד.

ההתיישבות בקנה־מידה גדול, שאנו חושבים אותה לרצויה, תתואר אך ורק כהתיישבות הנשענת על כוח־מגן משלה ויש לה זכויות אוטונומיות, שאם לא־כן אנו מיישבים ארמאֶנים ²¹ חדשים במקום מן המקומות.

והנה, הרשיון לעלייה המונית היה נחשב ויתור גדול מצדה של הממשלה התורכית, וכנגד זה היינו צריכים גם אנחנו לעשות לה ויתורים. דבר זה יכול להיעשות באופן כזה בקירוב: תמורת רשיון־הכניסה של היהודים לארץ־ישראל בקנה־המידה הגדול, כפי הדרוש, אנו מציעים מילווה. המילווה הזה מבוסס על התשלום,²² שהיהודים יהיו חייבים לשלם. לכך יש בהיסטוריה דוגמות לרוב; אין בזה איפוא שום דבר בלתי־רגיל. התשלום יהיה נקבע בעד השנים הראשונות בראשיתו בשיעור 100,000 לי“ש ויעלה בהדרגה עד לגובה של מיליון לי”ש בקירוב. על יסוד תשלום זה יינתן אחר־כך המילווה. תורכיה תוכל איפוא לקבל מילווה בשיעורים גדלים והולכים, שיתחיל בשני מיליונים לי“ש בתחילה ויעלה ויגדל על עשרים מיליון לי”ש. זהו לפחות משהו, הנדון בכובד־ראש, ולא רק ליד שולחן בית־קפה או בפונדק, אלא על־ידי אנשים, היכולים להכריע בכמה עניינים. את התשלום, שיהיה מונח ביסודו של המילווה, אפשר יהיה להבטיח על־ידי ערבותן של החברות להתיישבות הקיימות כיום. והרי קיימת קרן גדולה מאוד, שכמעט היתה מספקת לכך. בכל אופן נהיה זקוקים לשיתוף־פעולתם, אם גם לא לכספם, של הבאנקאים הגדולים.

אבל אם לא נגיע בזמן הקרוב ביותר להבנה כזו עם תורכיה, יוכלו היהודים לאסוף בינתיים קרן למטרה זו. הקרן תצטרך כמובן להישאר בכל מקום למשמרת בידיהם של אלה שאספו אותה. גם חתימות־על־תנאי תהיינה מספיקות.

רציתי בזה רק למסור לכם בקווים כלליים את התוכנית, איך אפשר להגשים את ההתיישבות בארץ־ישראל בקנה־מידה גדול.

מה שדרוש לה לארץ הזאת, שהיא גדולה בערך כמו בלגיה ויש לה אקלים קר, אקלים ממוזג ואקלים חם, וחוף־הים שלה מבורך באקלימן ובפירותיהן של דרום־איטליה וסיציליה – מה שדרוש לה לארץ זו אחר־כך עוד לשם התפתחותה, ואיך אפשר לעשות זאת, על־־כך אין אני רוצה להיכנס בפרטים. אם רעיון ההתיישבות של ארץ־ישראל יהיה לנחלת הרבים, כפי שהוא ראוי להיות, לא יהא מחסור במשימות גדולות וחשובות. כי יש לייסד קרן כזאת, דבר זה יתקבל על דעתו של כל יהודי. לא רק של אלה, דוגמת הציונים הרוסיים, המגרילים ביניהם את הקרקע שהם רוצים לקנותו, ועורכים לשם כך מין הגרלה. הוא יתקבל גם על דעתם של אלה, שאין בלבם מחשבות על הגירה, כי יכירו לדעת מה מידה של ביטחון לקיומם יש בזה, אם נצליח ליישב שם את המוני היהודים מרומניה ומרוּסיה.

לניהול הפעולות המשקיות והטכניות השונות נוכל להשתמש באותם הצעירים, שכבר כיום קשה להם מאוד בארצות רבות לפלס לעצמם דרך. על־ידי כך תיגרם הקלה גדולה, שבהכרח תהיה מורגשת בכל מקום; כלומר, עד למצב שבו תרגיש הסביבה, שהיהודים אינם מצויים עוד במספר מספיק. הדבר הזה יביא לידי הצטמקותה ותמוטתה של האנטישמיות.²³

מה שהעליתי כאן לפניכם, לצערי באמצעים בלתי־מספיקים של נאום, אפשר יש בו משהו אידיאלי, אידיאלי יתר על המידה, אם־כי אמרתי לכם דברים מעשיים רבים, הנוגעים אל החיים. אבל אם גם הדבר הוא משהו אידיאלי, אפשר שיקדמו אותו בברכה ומתוך קורת־רוח. אמנם המסיבות כפו עלינו את האידיאל הזה, אבל הוא ישנו והוא מחזיר אותנו לאפיק שממנו הוסחפנו והוצפנו²⁴ כמעט.

מתכוון אני לסביבה של הרוח והאופי שלנו, שבה החזיקו מעמד דורות רבים כל־כך לפנינו.

ואם החזיקו מעמד בתנאים קשים כל כך, ודאי שהיה להם אופי טוב וחזק מאוד; ולמעשה כל תולדותיהן של רדיפות־היהודים הן בשבילנו פרק רב־תהילה בתולדות האנושות. מעשי־האכזריות של ימי־הביניים היו משהו שאין לו משל; ואנשים שידעו לעמוד בעינויים האלה ודאי היה בהם משהו חזק מאוד, היתה בהם אחדות פּנימית, שאבדה מאתנוּ. דור שגדל בריחוק מן היהדות, משולל אחדות פּנימית זו, ואינו מסוגל להתחשב בעבר כשם שאינו מסוגל להביט אל העתיד. משום כך רוצים אנו לחזור ולהתכנס בתוך היהדוּת, ושוּב לא ניתן להשליך אותנו מן המעוז הזה. יכול אדם לנסות לבטל את רעיון־העם הזה בחיוך של זלזול, אבל הוא קיים. אנו נרים אותו מעלה־מעלה וננופף אותו ברמה. ולאחר שנמסור הודאה זו, לאחר שנכריז כי יהודים אנחנו, רק אז נשתף את עצמנו בצרתם של אחרים.

לנו אין שום דבר אנושי זר. גם אנו רוצים להשתתף בפעולה לשיפור המצב הכלכלי, אבל כיהודים, ולא כבני־אדם בלתי־מוגדרים, ומה שנעשה אז כיהודים, יהיה גם לכבוד לנו. ילמדו להוקיר אותנו, אם גם לנו יהיה אידיאל כמו לעמים אחרים. רבים חושבים בוודאי כי זוהי עקשנות עתיקה, שגם אנו נאחזים בה. אבל זהו עניין שכולו מודרני, כשם שמודרניים הם ייסורינו וגורלנו כיום הזה. תמיד היו ייסורים מנת־חלקנו, ואנו עמדנו בהם; ועכשיו הרי אנו עומדים בתקופה אחרת, תקופה נאורה־יותר, שבה העמידה האיתנה תהיה קלה יותר.

אל נא יאמרו עלינו בהלצה זולה, שאנו מדברים ברוחם של האנטישמיים. זהו סילוף! נוצרים רציניים מאוד, ובשום פנים לא שונאי־יהודים, מדברים בהתלהבות על הרעיון הזה. כשם שבזמן היוונים ²⁵ מצאה תקומתה של יוון חן בעיניה של האנושות, כן תעבור קריאת־התפעלות על פני העולם בזמן שהיהודים הנדרסים יגביהו קומתם מתחת למטר הגידופים. ומשום כך אני מאמין כי בתקופה כזאת, אף אם מפרידה בינינו השקפה בודדת כלשהי, אף אם האחד מרחיק את האידיאל שלו קדימה יותר ואחד קֵדְמה יותר מחברו – מאמין אני שאנו צריכים להתקרב זה לזה ולהתלכד ביחד, כי גם בנו נלחמים כנגד כולנו ביחד.

אין אני יודע, אם נזכה ונגיע לראות עוד בדור הזה את השחרור מן החרפה והצרה. הדבר הוא בגדר האפשרות, בתנאי שנהיה חכמים ונכוני־החלטה. אבל זאת אני יודע, שכבר הליכתנו בלבד בדרך זו תעשה אותנו בני־אדם אחרים. אנו רוכשים לנו מחדש את אחדותנו הפנימית שאבדה לנו, וביחד עמה קורטוב של אופי, כלומר, האופי העצמי שלנו. לא אופי אנוסי, שאול, מזוייף, אלא אופי עצמי שלנו. ורק אז נהיה מתחרים עם בני־אדם ישרים אחרים במידת־יושר, באהבת־הזולת וברוח־החופש הנאצל, נשתתף בכל שטחי־הכבוד, נחתור להתקדמות באמנות ובמדע, למען ייאצל מזיוון של פעולותינו על העניים ביותר של בני־עמנו.

כך אני מבין את היהדוּת.

¹

אצל בעלי הדעה המיושבת נחשב אני, כידוע לכם, לאדם המתעה את הנוער; ולגבי החלוקה לבחורים טובים ורעים באוניברסיטה הרי הובאה לעיתים קרובות בחשבון התעיה זה, שאני מנסה להתעותכם. ביהירות מסוימת של מלומדים מציינים כבחורים רעים אותם צעירים יהודים באוניברסיטה, שאינם נותנים דעתם על לימודי־הלחם בלבד, אלא מתוך מחשבה המקיפה גם את החיים הנרחבים יותר הם מטפחים אידיאלים והצטרפו אל הכיווּן היהודי־הלאומי. בפולמוס שנתעורר על־ידי כך שהסטודנטים היהודיים־הלאומיים גם מביעים בכל מקום מה שהם חושבים ומרגישים, גילה במפתיע מחנה הבחורים הרעים אופי ואישיוּת יותר ממחנה הבחורים הטובים; וגם עכשיו אנו מקווים ומאמינים, כי האדונים מן הצד שכנגד יבואו אלינו בעוד זמן לא רחוק ביותר, ויתקיים מה שנאמר בשיר־סטודנטים עתיק: “ביום מן הימים יהי אור במוחם של כל האחים”. אבל האדונים הללוּ חובה עלינו להסביר להם דברים שונים. קודם־כל דבר זה, שהציונים אינם מבקשים להפגין את כוחם בשתי ובסיוף², אם כי הם יודעי־לחימה³ ומשתדלים להיות יודעי־לחימה גם להבא, במידה שהדבר דרוש בתנאים הנוכחיים; אלא הם מעריכים את השאיפה לנכסים רוחניים הערכה גבוהה מאוד, לפחות גבוהה כמו אצל האחרים.

בבית־הספר הצרפתי לקצינים בסאֶן־סיר מנהג הוא, שכל מחזור העוזב את בית־הספר, כל פּרוֹמוֹציה,⁴ נוטלת לעצמה שם מאיזה שהוא מאורע שנתארע באותה שנה ונגע ללבו של העם ובפרט ללבם של הקצינים. כך למשל קיימת פרומוציה, שחגגה לפני זמן קצר את מחצית היובל לכינוסי חבריה, הפּרוֹמוֹציה de la revanche⁵. החבורה מתאגדת על־ידי מלה, שבזמן שבו עזבו את בית־הספר הגבוה הסעירה היא את כל הרוחות. כך יש גם לנו פּרוֹמוֹציוֹת שלנו, שהן הפּרוֹמוֹציוֹת של האנטישמיוּת. הפּרוֹמוֹציוֹת הללוּ – אין הן מן השנה שעברה, אלא הן קיימות כבר מלפני כמה שנים ועתידות הן להתקיים גם בשנים הבאות – הוכיחו שאין זו הליכה משותפת מקרית בשם איזו שהיא סיסמה, אלא צורך־הזמן הממשי כינס וליכד את ההמונים האלה יחד. והנה ראינו עתה, כי מתוך הפּרוֹמוֹציוֹת הללו התפתחה בהדרגה הפּרוֹמוֹציה של הציוֹנוּת. וכיום הזה הפּרוֹמוֹציוֹת הללוּ הן אלה, שלהן צפוּי בלי ספק העתיד. אלה שעדיין אינם מאמינים בכך, יראו בעיניהם ויאמינו כי למעננו עובדים לא היהודים בלבד, אלא כל מאורעות הזמן. אין אני רוצה לומר, כי גם באנטישמיוּת יש למצוא משהו טוב, המסייע להתעוררוּתה של הרוח הלאוּמית, כפי שכבר הראתה המציאוּת. כי הייסורים שגרמה האנטישמיוּת ליהודים עדיין הם גדולים מדי, וגם עתידים להיות גדולים מדי, משנבוא להעריך אמצעי־התעוררוּת נורא זה. אבל מה שאנו רוצים, מאחר שהאנטישמיוּת ממילא כבר קיימת, הרי זה שהשאלה הזאת, שכבר נתעוררה, לא נניח לה לשוב ולהירדם. ביסודו של דבר, שאלת־היהודים – נודה בכך בענווה – לא אנו עצמנו עוררנו אותה. אבל כיוון שכבר היא מעוּררת, שתהיה נפתרת; ולא נסתפק עוד בשלום רקוב, בניווּנו של מחנה האויב; אלא מאחר שהזמן נותן בידינו את האמצעים, רוצים אנו לפתור את השאלה הזאת פתרון סופי ומוחלט. זוהי במלים קצרות מטרתם של הציונים.

רובכם הרי יודעים את תוכניתנוּ, ויהיה בכך משום בזבוז דיבורים לבטלה, אם נרצה לחזור על פרטיה או על כולה. בעצם החג המאחד אתכם כאן היום, כלוּל רמז מסוים המלמד אותנוּ, כיצד עלינו לנהל את מאבקנוּ החדש. אתם יודעים כי יהודה המכבי ניהל את מלחמותיו בשני כיווּנים, נגד האויב החיצוני ונגד האויב הפּנימי. האויב הפּנימי הוא הקרוב לנו ביותר מכל הבחינות. נגד האויב הפנימי הזה, ששמו אדישות, חייבים אנו קודם כל לכוון את מלחמתנוּ, שלפחות בראשיתה לא תהיה מלחמת־שמד נגד אישיותו של היריב, אלא מסע־הסברה. את המלחמה הזאת רוצים אנחנו לנהל – וכל אחד מכם מתבקש לנהל אותה בחוגו שלו – בעקשנוּת ובחכמה. ההמונים הנרחבים, דבר זה אין צורך לאומרו עוד, הם אתנוּ. אין אתם צריכים אלא לצאת לרחוב ומיד תראו, איך הסיסמות האנטישמיות הללוּ מביאות תוצאות מעשיות, איך ההמונים העניים הללו מוכנים בשלימות לקלוט את רעיונותינו. אין הם חסרים אלא את ההבנה של זמננו ושל האמצעים העומדים לרשותנוּ. זאת צריכים אנו להסביר להם. אתם הסטודנטים, הרי אתם מתפשטים על־פני כל הארץ ובאים בחוגים רבים, ויכולים אתם להשפיע השפעה גדולה על־ידי הסברה בכובד־ראש, תוך מסירת עובדות בלבד, אם תעלו לפניהם את הידיעות שרכשתם לכם בתוקף השכלתכם על רוחה של התקופה; ועל־ידי כך שתתנוּ תקוות בלבותיהם של האנשים האלה – וזה בשבילם הרבה מאד.

המוני העם מוכנים איפוא. מי שעדיין אינו מוכן הם אלה, שמצבם עדיין טוב מדי, או שרגש־הכבוד שלהם עדיין לא נתעורר. אין אנו מאחלים להם שמצבם יוּרע, אלא שתימצא לשון נמרצת יותר לעורר את רגש־הכבוד שלהם, כי הם מוכרחים לבוא, כי אין מוצא אחר חוץ מזה שאנו מציעים. הנה כי כן אנו מאמינים, שאם נדבר אל העם בדרך נבונה, לא מתוך התלהבות רגעית של נשף־סטודנטים, החולפת ליום מחר, אלא מתוך כובד־ראש ובשפת הגיון של משכילים – נשפיע עליהם במשך־הזמן, שייכנסו כולם לתוך שוּרותינו וישירו אתנו קול אחד את השיר שאנו שרים כאן, והשיר הזה, שהוא עתיק־ימים, יוּשר לבסוף בפי בחורים טובים ורעים, בפי נערים וזקנים, בפי עניים ועשירים. והשיר הזה הוא שירה של האוּמה היהודית.

¹

הרב הראשי של וינה, האדון ד“ר גידאֶמאן, נטל על עצמו את הטורח לכתוב חוברת על הציונוּת; ביתר דיוק: נגד הציונוּת. אין כמוני מוכן להודות בסמכותו של כבוד הרב, ליטול לעצמו את רשוּת־הדיבור בשאלה זו. הוא מכיר אותה היטב. הוא ידע לפחות עד לזמן מסוים כל מה שנתרחש בתנועתנוּ. וייתכן כי אנשים מסוימים יתעניינו לשמוע, שאני הגשתי לכבוד הרב את חיבורי “מדינת היהודים” ביריעות־ההגהה. ידעתי כי בפירסומי זה ניגשתי לעשות מעשה כבד־תוצאות; ולא רציתי להוציא בקלוּת־ראש לאוויר־העולם ספר, שחובר בכוונה הטובה ביותר להיות לתועלת לבני־עמי, ומסיבות הנמצאות מחוץ לתחום־רצוני עלול היה אולי להזיק ליהדוּת. משום־כך באתי במגע עם אישים אחדים, שהייתי רשאי לראותם אנשים כבדי־ראש ושקולי־דעה, עמהם נמנה גם האדון ד”ר גידאֶמאן. עוד מפאריס קיימתי עמו חליפת־מכתבים בדבר שאלת־היהודים, ואחר־כך קיימנו חליפת־דעות תכופה פה־אל־פה. האדון ד"ר גידאֶמאן הכיר את חיבורי לפני חתימתו האחרונה,² וכשכתב לי ב־2 בפברואר 1896, לאחר בדיקת ההגהות: “קראתי את הכל ואיני מוצא דבר שיש להעיר עליו”, היתה זאת הרגעה בשביל מצפוני. אני מצטט רק את הדיבור האחד הזה מתוך מכתביו, המכילים התלהבות מרובה למדי אל הרעיון והבעות־דעה ידידותיות על כוונתי.³

בהזכירי זאת אינני רוצה בשום־פנים לערער על זכותו של כבוד הרב לשנות את דעותיו. זו נתונה לכל אדם. כן זכאי כל אדם לטעות. זכות זו היתה לו לאדון ד“ר גידמאן אז, והיא ישנה לו גם עכשיו. אין אני מעז להכריע, אימתי עשה בה שימוש גדול יותר. אנו הרי אין אנו מאמינים שאדם יכול להיות נעלה מעל כל טעוּת. מספיק, אם אנו רוצים את הדבר הצודק, ודבר זה אני מניח אצל יריבי הנכבד כהנחה מוקדמת. האם איני זכאי לריב אתו? סבורני שכן. הציונוּת, שאני משרת אותה לפי כוחותי, הותקפה נמרצות על־ידי האדון ד”ר גידמאן. אמנם המתקיף מתנועע בתחומן של הערות בלתי־אישיות סתומות, אבל הכל יודעים למה ולמי מתכוון מחברה של “היהדות הלאומית”. כן הודיע על־כך במפורש אותו אדון, שכתב ב“אֶסטאֶרייכישאֶ־ווֹכאֶנשריפט” הודעה על הופעת חיבורו של ד“ר גידמאן: “הספרון מוקדש בשלושת פרקיו הראשונים לעבר, וברביעי הוא מופנה אל העתיד. החלק הראשון אפשר היה להכתירו: ישראל כאויבו הטבעי של רעיון הלאומיות; והשני פשוט: ד”ר גידמאן נגד ד”ר הרצל."

הודעה זו היא נכונה בשלימות. אכן, האדון ד“ר גידמאן בוודאי אינו הרב הראשי הראשון, המגדיר עצמו בפומבי נגד היהדות הלאומית. הרב הראשי הנכבד של לונדון כבר הקדים אותו בכמה חדשים. כלומר, הרב הראשי האחד, ד”ר אדלר⁴ – אדם שהיגר מגרמניה לאנגליה ובוודאי היה רוצה, שיהיה מוצאו מן האנגלוסאכּסים – בעוד שהרב הראשי האחר ד"ר גאסטר⁵ הביע באותה החלטיוּת עצמה דעתו הציונית. הדבר שנוי במחלוקת.

והנה אני במקצת מותמה, אך בשום־פנים לא מרוגז, על ההתקפה שבה האדון ד"ר גידמאן מכבד את ענייננו. שמחה אמיתית היא, שיהיה לו לאדם יריב כזה, שדיבורו ושתיקתו אינם מכוונים לנשיאת־חן בעיני מישהו. כבוד הרב הראשי נמצא בעמדה כל־כך בלתי־תלויה, שאין להעלות כלל על הדעת את המחשבה, שהוא מגן, כמו רבים אחרים, על עניינם של העשירים בפני העניים. רק נימוקים פנימיים אפשר שהניעו אותו להופעתו הפומבית. אבל גם אם אנו קובעים עובדה זו מתוך רגש־כבוד, הרי מוכרחים אנו לציין בצער, כי הוא עבר בשתיקה על הנימוקים החזקים ביותר של תפיסתו הנוכחית, והנימוקים שהוא מביא אותם בחוברת רופפים הם.

אין מאריכים בקריאה, וכבר נתקלים בסתירה מתמיהה. מיד בהתחלה (עמוד 4) אומר המחבר, שסמכותו בנקודה זו שום אדם לא יהיה מטיל בה ספק, כי “הדת היהודית מעולם לא היתה לה שום שייכות לתנאים המדיניים הקיימים באותה שעה”. אולם את הקביעה הזאת שכח כבר בעמוד שלאחריו (עמ' 5) והוא כותב: “אבל בגלל המאבק הנטוש בין המפלגות בדבר גורלם העתיד של היהודים, התעלמו הצדדים כמעט לגמרי מן הדת היהודית. אך קולה מן הראוי היה לא זו בלבד שיהא נשמע בראש וראשונה, אלא שיהא גם בעל משקל מכריע בכל השאלות הנוגעות ליהודים”.

והנה, כפי שקובע בינתיים ד"ר גידמאן בעצמו קביעה צודקת, הציונות נוצרה מתוך תנאים מדיניים מסוימים ושואפת ליצור בשביל היהודים תנאים מדיניים אחרים. התנוּעה היהודית הלאוּמית היא מדינית כל־כולה. ובכן, או כך – או כך! או שהדת היהודית לעולם אין לה שום נגיעה לעניינים מדיניים, או שקולה יהא נשמע בראש וראשונה. אבל שלא תהיה לה שום נגיעה לענינים מדיניים, ואותה שעה עצמה תהיה לה ההכרעה בעניינים אלו, דבר זה לדעתי קשה ליישבו.

נניח נא איפוא לרגע, שהסברה השנייה היא הנכונה: הדת צריכה להיות המכרעת. מה פירוש הדבר? פירושו יהיה, שעלינו להפקיר את כל העניין להתנצחותם של התיאולוגים, והאדונים הנכבדים האלה הם מלומדים יתר על המידה משיוכלו לבוא פעם לכלל דעה אחת. הרב הראשי האחד אומר לאו, הרב הראשי האחר אומר הן; שלא לדבר על הרבנים, האומרים גם הן וגם לאו. אמנם, ד“ר גידמאן מגייס שורה של ציטאטות ומציג אותן במערך קרבי נגד הציונוּת. אבל אני משער, שאפשר למצוא ציטאטות לפחות באותו מספר בעד הציונוּת. אני אמנם חסר־בקיאוּת מכדי להמציא אותן. האדון ד”ר גידמאן היה יכול לעשות זאת; לפחות יכול היה לעשות זאת ב־2 בפברואר 1896, שהרי אז לא היה לו “שום דבר להעיר”. אך הנה אני מוצא בחוברת קטנה שהופיעה לאחרונה מאת הסוחר המלומד אהרון מארכוס מפּוֹדגוּרז’אֶ⁶ קטע אחד, המסייע לנו:

“תנועת ההתיישבות נתעוררה לחיים לפני למעלה מחמישים שנה בחוגים חרדים מובהקים על־ידי הרבנים הנכבדים ביותר, במגמה מפורשת להקמה מדינית. החיבור “שיבת ציון”⁷ מכיל למעלה ממאה הסכמות מאת גדולי הרבנים שלנו”. כיצד יכול האדון ד"ר גידמאן נוכח עובדה זו למצוא צידוק לטענתו (עמ' 4): “אבל מעולם לא יצאה מטעם איזה צד מוסמך שהוא הקריאה אל היהודים, לערוך מעין מסע־צלב בלא שפיכות דמים, לשם השגת עצמאותם הלאוּמית מחדש”?

ואותו אהרון מארכוס עצמו אומר במקום אחר, ש“היהודים החרדים־ביותר מקבלים ברצון את ההצעות לתחייתה המדינית של היהדות, הבאות מן המודרניים־ביותר שבין האישים החפשים בדעותיהם”. אותו אהרון מארכוס בפּוֹדגוּרז’אֶ בוודאי יודע זאת; הוא עצמו הוא חסיד⁸, אך עם זה סופר מלומד ובעל שאר־רוח, שחיבר ספר מופלא על הפילוסופיה החדישה.⁹ אבל לפי מעמדו הוא סוחר. “הוא איננו חי מן היהדוּת”, כפי שאומר ידידנו ליאון קאֶלנאֶר,¹⁰ “אלא למען היהדוּת”.

כי החופשים העקיבים יכולים ללכת בציונות יד־ביד עם החרדים העקיבים, דבר זה לא יבין רק מי שאינו יודע ציונוּת מה היא. הציונוּת מקיפה את כל בניה של האוּמה היהודית. אחד מעקרונות־היסוד של הציונות שלנו הוא חופש־מצפון גמור. אותם האנשים, שאמונתם שלימה וללא־קרע, המביעים את דעתם בלא התחשבות באוהב או באויב, מכבדים זה את זה בתוך הציונוּת בלבביוּת גדולה. אנו מניחים לכל אחד להיות מאוּשר על־פי דרכו. ובייחוּד אנחנוּ החופשים־בדעות מפליאים את האורתודוכסיה ביותר, שקיימה ושימרה את הדת היהודית מתוך ייסורים שאין לתאר, בלי אופּורטוניזם עוקפני, בלי התרפסות לפני החזקים והעשירים, והיתה קשת־עורף, נאמנה ובלתי־נכפפת.

אך האם אין זו petitio principii,¹¹ כשאני אומר שהציונוּת מקפת את כל בניה של האומה היהודית? הרי את קיום האומה יש תחילה להוכיח. על נקודה זו מסתער האדון ד"ר גידמאן במלוא עוזו. את העוּבדה שהיהודים הם עם רוצה אני להוכיח תחילה במלים שלו, ואחר־כך במלים שלי. הוא אומר (עמ' 7) “כי היהודים, או כפי שנקראו מבראשית, אבל גם עכשיו הם מכונים כך ובצדק, האיזראֶליטים, היו לפנים עם – זוהי עובדה היסטורית”. כאן כבר שוב שכח מה שהטיח נגד הציונים שני עמודים לפני כן. שם (עמ' 5) הוא סובר, כי “הדיון על היהדוּת בהתאם לצורך הרגע הוא בלתי־מדעי”. במה איפוא אנו נשארים? האם אנו יוצאים מנקודת־הראוּת של עוּבדה היסטורית, או אנו “דנים על היהדוּת בהתאם לצורך הרגע”?

הלאה אומר כבוד הרב (עמ' 7):

“בואו ונבדוק איפוא, איך מתגלה אצלם (אצל היהודים) אותו דבר, העושה ריבוי של אנשים לעם אחד, נאמר – נשמת־העם או הרוח הלאוּמית; עד כמה הם דומים בכך לעמים אחרים, ולעומת זה במה הם שונים מהם! למן ההתיישבות בארץ־ישראל ועד לחורבנה השני של ירושלים, כלומר במשך כל זמן קיוּמו של העם הישראלי־היהודי, מתגלות אצלו כל אותן התופעות שאנו מוצאים גם אצל עמים אחרים ושעליהם מתבססת ההכרה הלאומית: אחידוּת המולדת, השפה, הדת, המשפּט והמנהג”.

האם מתבססת באמת הכרתו של עם על אחידוּיות אלו בלבד, כפי שהוא סבור? אין היא מתבססת על אחידות המולדת, על דבר־זה מעידים חלקיהם של עמים אחרים המפוזרים בעולם, ובקנה־מידה גדול יותר – המושבות. שכן כל העמים חיים כיום במידה מסוימת בפזורה; אלא privilegium odiosum¹² יש לנו, שאנו בכל מקום קולוניסטים בלי ארץ־האם. יש לנו מולדות, הארצות שאנו אזרחים בהן – במידה שמתירים זאת לנוּ – אבל אין לנו ארץ־אם.¹³ ולארץ־האם הזאת הציונות נושאת את נפשה.

אך נראה הלאה. הכרתו של עם אף אינה מתבססת על אחידותה של השפה, וההוכחה – אוסטריה או שווייץ. לא על אחידותה של הדת, וההוכחה – כל מדינות־התרבות. לא על אחידות המשפט, וההוכחה – גרמניה לפני האיחוּד. לא על אחידוּתו של המנהג, וההוכחה – כל ארץ שקיימים בה הבדלי־מעמדות. הכרתו של עם אינה מתבססת כלל על התופעות הללו, אלא היא המולידה אותן, לאחר שכבר נתחזקה מאוד. על מה מתבססת איפוא הכרתו של עם, שאין ד"ר גידמאן יכול להסביר אותה?

היא מתבססת על הכרתם של מספר אנשים, כי מחמת מסיבות היסטוריות בעבר הם משתייכים זה לזה, ובהווה הם תלויים זה בזה וסמוכים זה על זה, אם אין ברצונם לכלות מן העולם. כיצד חודרים במשך הזמן רעיונות נעלים לתוך התועלתיוּת שבליכוד הזה, והוא מזדכך מן הגס והפשוט, דבר זה היה בוודאי נושא יפה למחקרים, אלא שהיה מרחיק אותנוּ עכשיו יותר מדי מענייננו. על־כל־פנים אפשר לומר זאת בלי התרברבות פּלפּלנית ובמלים פשוּטות, כי דבר פשוט הוא והלבבות הפשוטים־ביותר מבינים אותו על־נקלה.

אנו הננוּ אומה. מי זה הנמצא בסתירה להיסטוריה? אלה המכחישים זאת או אלה המחייבים זאת? על הגדרתי למושג האומה חזרתי כמה פעמים: האוּמה היא קבוצה היסטורית של אנשים, שהשתייכותם זה לזה ניכרת והם מלוכדים יחדיו על־ידי אויב משוּתף.

אגב, ד"ר גידמאן בעצמו (עמ' 13) מודה שכל עם מתהווה על־ידי האויב. הרי זה מקסמי הרצאתו, שהוא מרבה לסתור את עצמו. האם הוא סבור, שאסור לנוּ להיות עוד עם, אם־כי או משום שהיינו כזה מבחינה היסטורית? יכולים היינו לומר לו, כי אנו עצמנוּ, בלי אותו קשר עתיק־ימים, יש לנו הזכות שאינה־פוקעת־לעולמים ליצור לנו קשר חדש. הריני מביא משפט אחד מעמוד 13: “לפיד־המלחמה ליבה את ההתלהבות הלאוּמית, ובאשו חושל הקשר, שאיחד את ההמונים ועשה אותם לאוּמה”.

אך לאמיתו של דבר אותו קשר מימים קדמונים עדיין הוא קיים, זאת יודע כל יהודי, ואילו כבוד הרב הראשי אפשר שאינו יודע זאת? הו, הוא מסתמך גם על המשותף לנוּ, עד כמה שהדבר מתאים לו. הוא מדבר על משימותינו המשותפות ועל מטרותינו המשותפות, על ה“תעודה” שלנו. הו, התעוּדה הזאת! בכך אין להבין משהו הדומה לעבודתם של אותם הנזירים המסכנים, ההולכים אל אוכלי־אדם בחלקי־עולם פראים, בשביל להכניסם תחת כנפי הנצרוּת. היהדוּת אינה מבקשת לעשות גרים, זאת יודע אני בוודאוּת; שכן שמעתי זאת מפי האדון ד“ר גידמאן בעצמו. ה”תעוּדה" היהודית היא משהו שבע, נוח, רחבותי. זה ימים ושנים מתבונן אני בבריות, המגישים לי את ה“תעודה” הזאת כתשובה, כשאני מדבר על מצוקתם הגוברת והולכת של העניים שלנו. מטיפי־“תעודה” אלה כולם מצבם מצוין. אבל האדון ד"ר גידמאן אומר כנגד היהודים הלאומיים בלגלוג שבעליונות: “אגב־כך ייתכן, שבגלל הכוונה לעזור ליהודים, תיחרב היהדוּת”.

איזו יהדוּת? זו שהוא מייצג היום, או זו שייצג בפברואר 1896? דומה, הוא מגן על הדת מפני הלאום. אך מי מגן על הדת מפני האדון הרב הראשי? מה שהוא אומר (עמ' 40 ו־41) שייך אל ההאשמות־העצמיות הכבדות ביותר, שמשום כך בלבד אינה פוגעת בכל הרבנים, משום שלא כל הרבנים באמת תמימי־דעים הם אתו. הוא אומר: “ציון נחשבה ונחשבת ליהודים כסמל של עתידם שלהם, אבל גם כסמל של העתיד המקיף את כל האנושות כולה. ברוח זו, הרחוקה מכל כוונה לאוּמית, יש להבין גם את תפילתנו על שיבה לציון, התופשת בהתאם לכך מקום נכבד בסידור התפילות”.

כך! ובכן, כשהיהודים מתפללים על השיבה־לציון, הרי יש להבין בזה את ההפך? המלים של התפילה אין להן איפוא אותה משמעות, שקושרת בהן עדת המתפּללים, הנאמנת אל המלה הכתובה? ובשעה זו, שבה צירופי המסיבות ביחסי־העולם, האנטישמיוּת שצצה לאחר האמאנציפּאציה והיא עוּבדה קיימת ועומדת, היהדוּת הלאוּמית החוזרת ומתעוררת, המצב במזרח וההישגים הטכניים, פועלים יחדיו כדי לעשות את השיבה אל ציון לאפשרות קרובה – בשעה זו אומר רב ראשי: “אל תשימו לב לכך – זה לא היה אלא ‘סמל’ בלבד!”

וכאן רוצה עוד כבוד הרב ללמד אותנו פרק בדבר “הציונות הנכונה”? “שכן הציונות הנכונה אין להפריד בינה ובין עתידה של האנושות” (עמ' 40). אכן, זאת אנו יודעים, וכזאת היא גם כוונתה של הציונוּת שלנו על תיקוניה הסוציאליים (יום עבודה של שבע שעות וכו'), על סובלנותה, ועל אהבתה לעניי־העניים ולנידחים.

אני אוסר עלי היום להשיב עוד יותר. ביסודו של דבר מצטער אני על־כך, שהאדון ד"ר גידמאן הכריח אותי להיכנס לפולמוס, שבו לא יכולתי לחוס עליו, כפי שהייתי רוצה לעשות זאת בחפץ־לב, מפני שהוא אדם בא בימים, ומפני שקיימנו בינינו לפני־כן יחסי ידידות. מאמין אני, בתום־לבו ניאות להיעשות לכלי־שרת בידי אנשים המתחבאים מאחורי הקלעים, והללו שעתם עוד תגיע. בני־אדם אלה פירשו שלא כהלכה את המתינות, שעליה שקדה הציונוּת וגם תוסיף לשקוד, אם לא יביאוה לידי מרירות ולא ירעילו אותה על־ידי מעשי בוגדנות. בני־האדם הללו, ששומעים עליהם בלי־הרף, פעם בגלל השערוריה של פילגשיהם, פעם בגלל הנצחון של סוסי־המירוץ שלהם, פעם בגלל תימרוני־הבורסה שלהם, שבהם הם הופכים את המעמד הבינוני של אנשי־הבורסה לפרולטארים, ופעם בגלל השחיתות, שהם מפיצים אותה סביבם כמשב־המגיפה; בני־האדם הללו, שרואים אותם בכל מקום, ורק לא במקום שעניי היהודים עומדים במלחמה קשה – בני־האדם הללו מן הראוי שייזהרו לנפשותם, שלא תקום מאחרי גבם תנועת־עם שנייה כנגדם, חלשה יותר מבחינה מספרית, אבל דווקא משום־כך נואשת יותר מן הקודמת. אמנם כן, קיימים ביניהם אנשים, המכונים אנשי־צדקה; הווה אומר הם מטפחים “שנוררים”. כלומר, הם מזיקים לעם היהודי גם על־ידי נדיבות מתוך אותו הרכוש, שצברו תכופות בדרכים מבישות. אכן, האדונים הללו גם זריזים הם למדי לפדות עצמם באופן אישי מן האנטישמיוּת: על־ידי טובות, כסף, והקרבת דעותיהם – אלה האחרונות ביחוד עולות להם בזול. אבל עם הציונים יש רק דרך אחת להסדר, והיא ציון.

“אם נותנים לאותם היהודים, שתנאי מלחמת־הקיוּם בארצות־מגוריהם נעשו להם קשים ביותר, הזדמנוּת להתיישב במקומות אחרים, הרי זה מעשה מועיל, הראוּי לשבח גדול ולהוקרה”. מי אומר זאת? אותו אדון ד“ר גידמאן עצמו בעמוד 39 של חוברתו הזאת. מוצאים אצלו הכל. שהציונות שלנו רוצה לצייד את המתיישבים האלה הגנה בינלאומית ומשפטית־מדינית מספקת, הרי אין זה מתנגד לשכל! כבר הנסיונות שנעשו עד עתה הוכיחו, כי האדמה בארץ־ישראל טובה היא וה”חומר האנושי" מצויין. ואין לך דבר קשה יותר מיצירת צורות־התיישבות חקלאיות. מה שלא הצליח בידי הבארון הירש בארגנטינה, מצליח בארץ־ישראל. מדוע? משום ש“יהדוּת לאומית” מטייבת את הקרקע עתיק־הימים. הדבר נראה מופלא, כל דבר טבעי מופלא הוא. והדבר יתגשם במהירות וברוממוּת רוּח, אם תקיץ בשלימות האוּמה, שאנו הציונים מעירים ומעוררים אותה. הנה היא רואה את ארצה הקדומה שוכנת בתפארת־נופים על שפת ים־התיכון, עם אקלים קר, ממוזג וחם; ארץ המתאמת לגידול כל צמחי־התרבות שבעולם, עם אוצרות־אדמה מוברים זה דורות ובכל־זאת חסרת־ערך בשביל אחרים, משום שהאחרים אין ביכולתם לכוון אל הארץ את זרמי־האדם המפרים, הסרים למשמעתה של הציונות. ואם אין אנו בוהים אל העננים מתוך חלום־תעתועים או מתוך אשליה עצמית, אלא מבטנו השקט צמוד לאותה הנקודה שהיא־היא גאולת־האמת, אין אנו זקוקים לפתרונות־חרטומים מסתוריים. שם שוכנת ציון של העניים, של הצעירים וגם של יראי־השמים.

¹

איני רוצה לשאת נאום רב־מידות על הציונות. רק בצדדים אחדים של התנועה הזאת, שהיא נפלאה באמת, רוצה אני לנגוע. נוכחים כיום בלי ספק מתנגדים אחדים ואוּלי רבים של הציונות. ואם הללו יתברר להם בחילוף־המחשבה שלנו, כי הדבר שאנו מבקשים איננו מליצה של עצרת־סטודנטים או תיאור אוטופּי, הרי הושגה בזה תכלית ויעודנו. שהרי הציונות היא לפי שעה תנועה של הסברה בכל הכיווּנים. הלא אין מאמינים כלל, כמה משגים, כמה אימים, אופפים את שאלת־היהודים מכל הצדדים, מבית ומחוץ; וגם זו צרה, שעדיין אין רוצים לשמוע את דבריהם הגלויים של אלה, הרואים את שאלת היהודים כאילו בעיניים חדשות. יש כל כך הרבה יהודים, הנבהלים כשנזקקים למלה יהודי. והנה הציונים העֵזו לדבר על שאלת־היהודים בגילוי־לה ובצורה כזאת, שנוצרי ויהודי יכולים סוף־סוף להתווכח עליה. והנה היה זה מופלא, ואם תרצו, אולי מעציב, כל מה שנתנסינו בו בדרכנו, שעכשיו כבר היא מתחילה להתרומם אל רמה מוארה יותר. תחילה התמיהה המהומה, הצחוק, אחר־כך השתיקה הנבוכה או המרושעת, ולבסוף – אנו קידמנו אותה בקורת־רוח – ההתקפה הגלוּיה הראשונה.

יש יהודים רבים, שלאחר שהגיעוּ בכוח עצמם למעמד נעים בחיים, רואים הם את דברי־ימי־העולם כאילו נסתיימו. ודברי־ימי־העולם לא נסתיימו. גם אם אנשים יחידים כוננו לעצמם עמדה מובטחת, בכוחה של עבודה זריזה ובכוחו של מזל, עדיין לא נסתיימו דברי־ימי־עולם לא לגביהם ולא לגבי עמם. אני חושב, כי זה משהו הראוי לשבח בשביל הללוּ, שמצוקתו או מאבקו של העם לא נגעו בהם במישרין, אם הם שמרו בלבם את זכר הזמן הראשון של מאבקיהם שלהם עצמם, ואם הם זוכרים ברגע זה את אלה, שמצבם הולך ונעשה קשה יותר ויותר בזמנים שמכינים לנו.

אילו רציתי לומר לכם כל מה שטענו כנגד הציונוּת, היו רבים מכם חוזרים ומוצאים את הרהורי־לבם, את השגותיהם של עצמם. אופייני היה הדבר האחד הזה: טענות רבות היה בהם משום דבר והיפוכו הגמוּר. אחדים מוצאים את הרעיון מהפכני יותר מדי, אחרים רואים אותו ריאקציוני יותר מדי. אחדים אמרוּ: “הוא מחזיר אותנו הרחק מדי אחורה, זהו אסון בשבילנו”. ואחרים אמרו: “הוא סוחף אותנוּ יותר מדי קדימה, זהו אסון בשבילנו.” הקיצור, הוא היה בעיני האחד בהיר מדי, בעיני האחר חום מדי, בעיני האחד גדול מדי, בעיני האחר קטן מדי, בעיני האחד מבולבל מדי, בעיני האחר מפוכח מדי. והנה נתעוררה בי לאט־לאט ההשערה: אם התכנית הזאת יכולה לשמש סיבה להשקפות מנוגדות כל־כך, הרי היא מונחת באמצע ומהווה משהו נבון בתכלית. ואכן, דבר זה אנו גם מבקשים להוכיח במסע־ההסברה, שבו עתידים להשתכנע כל בעלי הרצון הטוב.

מעניין הוא, איך עניין ייסוד־המדינה שבתוכניתנוּ נתקבל באותן הארצות, שבהן היה הדור החי עֵד לייסודה של מדינה. בעיני טיפוסית היא הדוגמה של בולגאריה.² דווקא בחצי האי הבאלקאני הובנה תוכניתנוּ במהירוּת המרובה ביותר. בחג־הפסח שעבר נתקיימה בסופיה אסיפה, שבה נפגשוּ יחד דרך־אחדות בבית־הכנסת ספרדים ואשכנזים, שבמשך מאות שנה היו שרויים באיבה אלה עם אלה, וערכו בשלום הפגנה למען מדינת־היהודים. הפגנה חוקית, ידוּעה לגמרי לממשלה ומקובלת עליה.

נאמר ונרמִז – באורח זדוני למדי – כי יש בה בציונוּת סגסוגות לא־פאטריוטיות. הדבר הזה פשוט אינו אמת. הציונוּת לא אמרה מעולם, ולא תאמר לעולם, כי יהודי חייב לפעול באיזו דרך שהיא נגד חובותיו כאזרח, או שיוותר על זכוּיותיו. נהפוך הוא, יש בציונוּת מן היסוד המקיים־מדינה, בכך שהיא מעבירה מן העולם על־ידי פּיתרון של שלום ניגודים מסויימים, שאינם ניתנים להתאחות בשום פּנים.

דבר המובן מאליו הוא, כי עכשיו בשעה שהציונוּת מתחילה לובשת צורה גדולה יותר, מתחילים להשמיע דיבורים אותם האנשים, שתחילה היו צוחקים ואחר־כך היו מנסים לשתוק. בכך הם סיכנו את כבודם שלהם עצמם, ומה שנעסו לעשות – אין בו כדי להוסיף כבוד לרגש־השותפות, שראוי היה להם ליהודים לחוש בה חרף כל חילוקי־הדעות. אתם יודעים, כי במערכות שנגזר על הציונים לעמוד בהן, עומדת בשורה הראשונה תמיד מחלוקת תיאולוגית. כאן הייתי רוצה כבר עכשיו להעיר את תשומת־לבכם על מכתב מעניין מאת אביו של הרב הראשי של לונדון כיום, הרב אדלר, הוא הרב שהביע תחילה את דעתו מעל הדוכן נגד הציונוּת.³ המכתב הוא תעודה שאין־ערוך לה לגבי הציונות. יש בו הודאה בכל מה שאנו אומרים.

דווקא עכשיו אין לנו יסוד להתייאש מן הציונות משום שהיא, כביכול, בלתי־ניתנת להגשמה. שכן במזרח נוצר מצב, הדוחף לקראת חיסול והסדר של היחסים. לעשות את ההסדר הזה כך, שיהא מניח את דעתם של כל הצדדים, נוצרים, מוסלמים ויהודים, זה הוּא עניינה של הציונוּת, שכן מינהל ממשלתי כמו התוּרכי, שאינו יכול להושיע לעצמו מחמת נגעים שהעמיקו להשתרש, והוּא זקוק עתה לתגבורת בכוחות, באמצעי־תחבורה ובאמצעים אחרים, מוצא אפשרות לתגבורת זו בעלייתם של אותם יהודים, שהגירתם מארצות אחרות מביאה להן הקלה ופתרון לקשייהן הפּנימיים. משום כך הציונות היא לשני הצדדים אמצעי־השלמה והשקטה ראשון־במעלה.

אחד מן הנואמים שקדמו לי אמר אמירה טובה מאוד: “כבוד מביא לחם”. זה נכון. הכבוד סופו להביא לחם, ולדאבון־לבנו הרי זו עוּבדה מעציבה של העבר, שיהודים שכחו את הקשר בין הלחם והכבוד. הם האמינו, כי אפשר להשתכר ללחם בלי כבוד וכי הכבוד סוף־סוף אינו אלא דבר־מותרות, למי שאינו דואג עוד ללחם, אלא כבר לעוגות. טעוּתה של אותה דעה מתגלה באותם זמנים, שבהם מתחילות שוב הרדיפות. אותה שעה אתם רואים כי חסרי־הכבוד מבחינה חברתית הולכים ומתקשים יותר ויותר בהשגת לחמם, וכי העניים־ביותר נפגעים מיד פגיעה חמוּרה ביותר, מפני שהם עומדים מיד במלחמה על כיכר־הלחם.

אם הדבר הנראה רק כדיבור אידיאלי של אנשים צעירים, שאינם פעילים באופן בלתי־אמצעי בחיי־המעשה, הופך למעשה – הרי ברוּר, שהדבר ישפיע בהכרח השפעה מבורכת ניכרת על תנאי־המחיה של היהודים.

אנו מתכוונים לפי שעה רק לזרם־יציאה מובטח, בתנאים שהם מנוסחים מראש. זרם־יציאה זה, ומניעתו והפנייתו של זרם־כניסה חדש, הם דבר שהכול עתידים להיות נשכרים ממנו, גם אלה שלא ירצו להצטרף אל זרם היציאה. הגירתם של כוחות פּרולטאריים עודפים תסייע סיוּע נמרץ ביותר לייסודה של מדינה חדשה. אם המדינה תעלה ותפרח, כפי שאנו מצפים ורשאים לצפות, תבואנה אחריהם לאט־לאט אותן שכבות, שכבר ימצאו שם אותה רווחה, המהווה את אווירת־חייהם. בכך תתפתח תנועה, שאפשר להמשילה לתנועה שבין הכלים המשולבים.

זרם־היציאה הזה יהיה קיים כל זמן שיהיה דרוש בשביל היהודים, אבל גם בשביל הנוצרים, כי לאחר שתושג אותה הנקודה שבה שוב אין יכולים או רוצים לוותר על היהודים, שבה כל עם ירגיש, שאינו יכול להוציא עוד מקרבו יהודים, הרי הוא יוכיח זאת באותו אופן עצמו, שבו הוכיח את ההפך. במקום האנטישמיוּת יבוא יחס לויאלי ולבסוף יחס ידידותי אל היהודים.

כי האדמה, שאליה אנו רוצים ויכולים להוליך את המונינו – וכי הם הולכים אחרינו, דבר זה ידוע לנו מתוך הכרזות כנות רבות – ובכן, כי האדמה הזאת מאפשרת שגשוג, לכך יש ראיות במידה מספקת. והנה עוד כמה נתונים ומספרים, שהם מועילים מאוד, בייחוד כשמדברים על “אוּטופּיות”.

כיום עובדים בישראל כחקלאים רק שכירי־יום פשוטים. יש כפר בארץ־ישראל, שהוא עתיד ביום מן הימים להיות מפורסם: כפר־קאטרה⁴ “בעל ההשכלה האקדמית”. סטודנטים רוסיים ייסדו את הכפר הזה, וחיי־השיתוף מצליחים בו להפליא. איך נטעו את גפני בּוֹרדוֹ בהצלחה על אדמתה המשובחת של ארץ־ישראל, דבר זה ידוע לכם. ועוד דבר: בימים האחרונים סיפרו, כי כתוצאה מן התנוּעה הלאומית עלו מחירי הקרקעות בסביבה מסויימת של ארץ־ישׂראל פי ארבעה. זאת היא סִפרה העשׂויה לעורר הרהורים רבים, שׁכן היא מעידה על זיקתו של הרעיון הלאומי אל החיים המעשיים.

בקונטרס שהופיע זה מקרוב ניסו לנגח אותנו במימרה בזו הלשון: “מן האנושיות, דרך הלאוּמיות אל הבהמיות”.⁵ אנו אומרים: מן הבהמיות, דרך הלאוּמיות שלנו אל האנושיות. כי מה שהציונים רוצים איננו כינונו של גאֶטו עצום, לא התבדלות מן האחרים.

מה שאנו מנסים לפעול על אדמתנו החפשית, נעשה לברכת הכול. כך אמרנו זאת תמיד. דרכנוּ עוברת על־פני הלאומיות אל ההומאניות, ומפני שהיא זוכרת את העניים שבעניים, תהיה תנועתנוּ לברכה לכול.

¹

השבועון שלנו הוא “עתון־יהודים”.²

אנו לוקחים את המלה הזאת, שיש רואים אותה כמלת־גידוף, ואנו רוצים לעשות אותה מלה של כבוד.

“די ואֶלט” הוא עתון של היהודים. של אֵילו יהודים? האם של התקיפים, שעוזרים להם גם בלאו הכי? לא, לא, הללו אינם זקוקים לשום עזרה.

קבוצה ב' בקובץ 17 –תמונה של דף השער של העתון, ומתחתיו המשפט: עמוד א' מן הגליון הראשון של “די ואֶלט” עם מאמרו של הרצל.

“די ואֶלט” הוא עתונם של העניים, של החלשים, של הצעירים, אבל גם של כל אלה, שמבלי להימצא במצב דחוק, מצאו את דרך התשובה אל עמם. אל יעֵז שום אדם לומר, שאנו מכניסים את מלחמת־המעמדות לתוך הציבוּר היהודי, מפני שאנו מתייצבים לימינם של החלשים שבין אחינו. בשורותינו נמצאים אנשים רבים למדי, שאינם לא “פּרולטאריים”, לא מהפכנים ולא חמוּמי־מוח. העניין שאותו אנו משרתים גדול ויפה הוּא, מפעל של שלום, פּתרון־הפיוס של שאלת־היהודים. רעיון שהוא מסוגל להלהיב כל אדם אציל – בין נוצרים, בין מוסלמים ובין יהודים.

אנו רוצים, אם לבטא זאת במלים שכבר הן ידועות וקרובות לידידינו:

ליצור בית־מולדת מובטח לפי משפט־העמים³ בשביל אותם היהודים, שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל במקומות מגוריהם הנוכחיים.

תחת דגלה של ציון מתכנסים אנו כולנו. אך אם גם נשואות עינינו אל מטרה רחוקה, הנה אסור לנו להסיח את דעתנו, וגם לא נסיח אותה, ממצבם הנוכחי של היהודים. “די ואֶלט” צריך לשמש לעם היהודים מגן ונשק, ודווקא נשק טהור. כנגד מי? כנגד אויביו – בלי הבדל דת.

אל נא יצפו עם זה, כי נרד אל לשונו של האספסוף, או שנרומם ונפאר כל מעשה שיהודים עושים ונמנעים מלעשות. ביקורת עצמית כנה ורצינית ודאי שתהיה לברכה ליהדוּת, ואותה רוצים אנו להשמיע, גם אם יהיו כאלה שיקוננו מר על כך, שהדבר נעשה “לעת כזאת”.⁴

אחת מתוצאותיה הקשות ביותר של האנטישמיות היתה זו, ש“לעת כזאת” נהנו בני־אדם מסוימים ממין פיטור־מעונש. מה שאמרו עליהם צוררי ישראל נחשב כמובן כהגזמה זדונית, והיהודים הישרים חשבו כי מחובתם לעבור על הכל בשתיקה. מזה יכלו שונאינו ליצור להם תורה, שכל ישראל ערבים ואחראים לשפלותם של יחידים בישראל. ודווקא הנחותים שבין היהודים היתה להם חסות מאחורי ההתקפות של אויבינו, בשעה שהטובים שבתוכנו נפגעוּ ברגש־הכבוד שלהם.

התנוּעה היהודית־לאוּמית רוצה ליצור שינוי גם בדבר הזה. תנועה זו יצאה מן האוניברסיטות שלנו לפני חמש־עשרה שנה, והילה של אידיאלים חופפת עליה עד היום, אף־על־פי שהיא נכנסה לפני שנים לתוך החיים המעשיים ומוכרחת להתחשב בתנאי המציאות.

כמה בדיות טפשיות הופצו על היהדוּת הלאוּמית שלנו הקמה לתחייה! “די ואֶלט” יפזר אותן כאבק.

מונים אותנוּ כריאקציונרים ומהפכנים כאחד, והרי לאמיתו של דבר אין אנו מבקשים אלא התקדמות מתונה ובריאה.

אנו דבקים בהלך־רוחנו בישן זה, זה נכון, אנו אוהבים את עברו היפה, רב־המאבקים ורב־היסורים של עמנו; אבל בכל זאת, אין אנו רוצים לשוב ולהידחק לאיזה מיצר רוחני שהוא. ויהא זה רק תפקידן של השירה וההיסטוריוגראפיה, שנטפח אותן בעתון לפי מידת השטח, לספר לנו על מצבנו בתקופות העבר.

זכרונות כאלה שייכים לנו בלבד; אולם ביופי התקוות אנו משותפים עם כל בני־האדם. “לעת כזאת”, לעת התחדשותה של אנקת־היהודים, מתרחשים גם דברים נפלאים בעולם. מדבירים את כוחות־הטבע, התרבות כובשת בלי־הרף שטחים חדשים, מתוך הקשרים בין העמים מתפתחות מידות אדיבות יותר, וכמיהה עמוקה לתיקונים סוציאליים מניעה יחד עם העניים־ביותר גם את הטובים־ביותר. גברותה הצעירה של היהדוּת הלאוּמית לוקחת חלק בכל העבודות והשאיפות הללו – וזאת לאו דווקא לשם תועלתו האנוכית בלבד של עמנו, אלא גם לטובת בני־אדם אחרים. גם הדבר הזה יהיה ניכר בעתוננו.

ובין זכרונות לתקווֹת עומד המעשה שלנו. על חקר המסיבות, על הכרת המצב המדיני העולמי ועל ליכוד כל הכוחות מתבסס מפעלנו.

“די ואֶלט” יהיה עתונם של האישים, הרוצים להוליך את העם היהודי מן העת הזאת אל עיתים טובות יותר.

וינה, 3 ביוני, 1897.

המערכת של “די ואֶלט”

¹

(26 באוגוסט 1898)

בפעם השנייה מתכנסים נציגי העם היהודי בבאזל. אנו, שהגשמנו מתוך קשיים בלא-מספר בשנה הקודמת את כינוסו של הקונגרס העולמי הראשון של הציונים, הננו שרויים נוכח מאורע זה במצב-רוח חגיגי וחרד כאחד. הרי שומה עלינו להמשיך מפעל שהתחלנו בו ברוב יגיעה, ולא רק להוסיף ולבנות, אלא גם לשמור על ההתחלה מפני הרס.

בשנה זו אנו צריכים להיזהר כבר פחות מבשנה הקודמת מפני אי-הבנות מצדם של לא-יהודים. בכל מקום ומקום נודע בדרך כלל, מה הציונים רוצים, מאיזה סוג היא ההתכנסות בבאזל. בשנה שעברה היינו אנוסים עוד להתגונן מראש מפני הדעות-הקדומות האוויליות ביותר. מוכרחים היינו להודיע במפורש, שאין אנו רוצים להקים ברית בינלאומית לשם מלחמה בשכנינו-האזרחים הנוצרים, שאין אנו מייסדים הסתדרות, שתפרוש את רשתה על-פני כדור-הארץ כדי לשעבדו להשפעה היהודית. השנה אין אנו זקוקים עוד להסברות מעין אלו. אם יבוא מישהו וישמיע כיום עלילות-שקר כאלה. לא יהיה זה אלא אדם המבקש לסלף את האמת במזיד. כיום כבר ידוע בכל העולם, שהקונגרס הציוני אינו אלא המקום לדיון פומבי, הבא לסלק באמצעים חוקיים את מצב המצוקה המורגשת בהרבה צורות, המצוקה הבלתי-רגילה של עם שלם.

הדיונים הללו נערכו בקונגרס הראשון מתוך רצינות ורגש-כבוד, שהיו מסוגלים לעורר כלפינו רגשי השתתפות בקרב חוגים נרחבים. לא הושמעו שם נאוּמים מבולבלים ומסוכסכים; התלונות על מצבם נטול-הנחמה של אחינו, הקיים לצערנו במקומות רבים כל-כך, הושמעו בלי שנאתנות, אבל גם בלא יללה ונהי. מי שעקב בלא משפט קודם אחרי הוויכוחים של היהודים שהתכנסו בבאזל, מוכרח היה לומר לעצמו, שכל יחיד ויחיד הטיל שם על עצמו סייגים, שהלמו את המקום ואת המסיבות, משום שכל ציר וציר של הקונגרס הרגיש, כי מדובר כאן על הקמתו של מוסד, שהוא חשוב לאין-ערוך בשביל האומה כולה, וכי באי-כוחו של עם ישראל דווקא, שהשנאה אליו גדולה כל-כך, חייבים להקפיד על התנהגות ללא-דופי בכינוס ובוויכוח הפומבי. כך התאזרחה בקונגרס הבאזלאי נעימה טובה באמת, בלא כל כפייה, בלא שיהיה קיים תקנון פורמאלי, בלא כל אמצעים משמעתיים, שהם הכרחיים לעתים קרובות כל-כך במוסדות אחרים, המשמשים במה לוויכוחים. מתוך ציוּת זה שברצון טוב לחוקה של האסיפה הזאת, חוקה בלתי-כתובה ובלתי-רשומה, אך מורגשה במידה עזה על-ידי כל הנאספים כאחד, נבעו אותם הוויכוחים היפים והפוריים, שיהיו לכבוד-נצח לקונגרס הציוני הראשון. ניגודים עקרוניים מסוימים היו אמנם קיימים; אבל הם הובעו בצורה הוגנת, בלא התקפות אישיות, ובלא להציג לראווה לעיני העומדים-בחוץ את המחזה המכוער של מדנים בין אחים. מכל זה נבע הלך-הרוח הכללי הנהדר והבלתי-נשכח של הקונגרס, שסייע כל-כך הרבה להרמת קרנה של תנועתנו ולהתפשטותה בעולם כולו.

מאָז נדם צליל המלה האחרונה של הקונגרס המכונן בבאזל, עברה שנה. היא היתה מלאה טורח ודאגה בשביל מנהלי העניינים הציוניים, שנתמנו על-ידי הקונגרס. הם עבדו במיטב כוחותיהם, ועכשיו ימסרו דין-וחשבון לקונגרס וידרשו הצבעת-אמון. אין אנו רוצים למסור כאן פרטים מן הדין-וחשבון קודם זמנם, משום שעליהם ידון הקונגרס, אבל דבר זה בלבד כבר אפשר לומר, שהיתה זו שנה של התפשטות והתחזקות כבירה של הרעיון הציוני. התנועה נתבססה וצוידה בהרבה מכשירים חשובים. כל זה לא נעשה מאליו, אלא נתגשם מתוך התגברות על קשיים מסוגים שונים. כל ההנהלה הוקמה בצורה תקינה ומסודרת, ואף-על-פי שמנהיגי התנועה מסרו בשמחה את כוחותיהם לשירוּת, שקיבלו עליהם כמשרת-כבוד, לא התעלמו מן האפשרוּת, שביום מן הימים יזכו אנשים אחרים באמונו של הקונגרס. מתוך התחשבות-מראש באפשרות זו דאגו מראש להקים סדר בלתי-אישי, אם אפשר לומר כך. ממלאי-התפקידים הנוכחיים הקימו איפוא את המינהל וניהלוהו בדייקנות; לנהל אותו הלאה יהיה על-כל-פנים קל יותר. מסביב לגרעין המרכזי, שנוצר על-ידי הוועד הפועל במשך השנה שעברה, עשויים להתגבש וגם יתגבשו, מתוך עצמה גדלה-והולכת, הכוחות הנוספים בשנים הבאות.

מה היתה הרוח שהנחתה את הוועד הפועל בפעולותיו, דבר זה יתברר בקונגרס. אולי לא נגיד יותר מדי, אם נאמר על הפעולה שהתנהלה עד עתה, שהיא השתדלה להתחשב בכל הקשיים הקיימים. צריך היה לעצב את תנועתנו כתנועה שקטה, שומרת-על- מידה וחדורה כולה רוח של חוקיוּת ואהבת-הבריות. רק לאחר שהצלחנוּ לסלק כל אי-אמון מצד הגורמים המדיניים הבאים-בחשבון, אפשר היה לקוות להתפתחות מוצלחת. יהיו כאלה שיחשבו בוודאי, כי הקצב שקבענו בהכרח היה אטי מיד. אבל נראה היה לנו תכליתי יותר, שלא לסכן כלום ממה שהושג, מלעשות צעדים נמהרים וניסויים, העלולים להביא קץ חטוף על כל התנועה. דווקא על -ידי התנהגות שקולה, האמין הוועד הפועל, ימלא את חובתו על הצד הטוב, והוא סמך על כך, כי גם בלא הסברות מפורשות ומפורטות תהיה משמעותה של המדיניות המנוהלת מובנת לכל ציוני טוב. אנו מוקפים מתנגדים, לצערנו הכרח הוא לומר: מתנגדים יהודיים, שהם יחד עם זה גם סקרנים, וקשה לספּק להם ידיעות במידה שתשביע את סקרנותם. יש ביניהם כאלה, הרוצים לקבל בלי הרף ידיעות על-כך, מה בעצם עושה הוועד הפועל. אבל התעניינותם זו אינה אלא התחסדות, אילו היתה הנהגת התנוּעה שלנו חלשה למדי, בשביל להשיב על כל שאלה שרירותית כזו – אולי מתוך רצון שיעזבו אותה לנפשה – ודאי שהיתה נכשלת בטעוּת חמורה. כי גיבוב השאלות והביקורתנוּת היוּ מתחילים רק אז כראוי. על-ידי כך היוּ עלולים כמה מפעלים שעדיין לא נשלמו ליהרס לגמרי, ולעומת זה השתיקה והשקט יפים לגידולם ולהבשלתם. אי-אילו נסיונות מעציבים ומבישים, שנעשו בבני-אדם שאינם יודעים לשמור סוד, הוכיחו בבירור רב, שבהנהלת העניינים אי-אפשר כלל להיזהר יתר על המידה. מטבעה של תנועתנו הוא, שהיא רוצה לכלול בתוכה את כל היהודים; ואף אלה, שנלחמו תחילה בשאיפות הציוניות, עתידים להיקלט בשורותינו, אם יקבלו עליהם את תוכניתנו ככתבה. עם זה אנו מוכרחים לסמוך על דיבורו של כל אחד ואחד, אם הוא מכריז על עצמו כ“בעל תשובה” ומצטרף אלינו. הרי גם מתוך חוגים אלה עשוי לקום חבר של עוזרים פעילים, שנקדם אותם בברכה ובשמחה בעבודתנו המשותפת. אבל אם יתברר, שההצטרפות לא היתה אלא מעשה-ערמה, ה“חזרה בתשובה” היתה העמדת-פנים ושיתוף-העבודה – מסווה לבגידה, הרי אין שום דיבור חריף מדי בשביל להוקיע שפלות כזאת.

בקונגרס, אנו מקווים בבטחה, לא יימצאו בני-אדם מסוג זה. חוּשם הבריא של ידידינו היה בלי ספק מגלה מיד את הנוכלים ומונע מהם את היכולת להזיק. אבל מי שינסה למשוך את ההתייעצוּיות שלנו לרמה נמוכה יותר –אם מתוך חוסר-זריזות ואם מתוך כוונה רעה – ייווכח מיד לדעת כי הציונים לא ירשו למעט את דמותו של הקונגרס, שהוקם על-ידיהם בעמל רב כל-כך.

על צמצום חופש הדיבור אין חושב משום-כך שום אדם. להיפך, כל ההשקפות שתובענה בנעימה של בני-אדם משכילים והגונים מן-הראוי שתגענה בקונגרס שלנו לידי ביטוי חופשי. כי עם כל המשותף שברעיון המקשר אותנו, קיימים גם דירוגים וגיווּנים שונים, שיש להם זכות קיום שלהם, וזכותם זו אינה צריכה להיפגע. זהו קונגרס של הציונים, של כל הציונים – אבל גם של הציונים בלבד. מי שקיבל מאנדאט של ציר, ומשמש בסמכותו זו, יכול לעשות זאת רק על בסיס התוכנית הבאזאלאית. בעוּבדה זו אין לשנות כלום. שאינו-ציוני אין לו מקום בין הצירים בקונגרס ציוני.

הקונגרס יבחר לעצמו אותו ועד-פועל, שיהיה רצוי לרוב. בהרכבתו של הוועד-הפועל במסגרת החוקית של הבחירות, ודאי שכל הסיעות הדוגלות ברעיון הציוני זכאיות במידה שווה להביע את משאלותיהן והשקפותיהן; ואם יש ביכולתן – גם להשיג ולהגשים אותן. אבל מכל ציוני טוב יש לצפות, שיכיר מתוך רצון בסמכות שנוצרה על-ידי הרוב. רק בדרך זו אפשר להמשיך בהצלחה בהנהלת המפעל ולהעניק לוועד-הפועל גם את הסמכות כלפי חוץ, שהוא זקוּק לה, בשביל שיוכל לשאת-ולתת ולעשות הסכמים בשמו של העם.

דבר זה חייב לשווֹת לנגד עיניו כל מי שיש לו הכבוד לקבל מאנדאט בקונגרס הציוני השני, ולפעול עמנו יחד לטובת הגאולה של עמנו, שכולנו כל-כך נכספים אליה. העם לא יסלח לשום אדם על חטא שיחטא לקונגרס. באסיפה הזאת יצרנו לנו נכס לאומי אידיאלי וחדש. ויש לשמור עליו, להאדירו ולרוממו. אכן, הקונגרס צריך להזכיר לנו את השבת. במשך ימות-החול בני-אדם טרודים ועמוסי דאגות, נגררים בדרך-החיים הקשה. אבל בשבת גם העני-שבעניים בתוכנו בן-חורין הוא ואדון בביתו. כך הקונגרס הוא השבתון היפה והחופשי בחיי-הדכאון של עמנו. יהא היום הזה מוקדש למחשבות נשגבות, כיצד נתקן את גורלנו ועם גורלנו את עצמנו. שִׁמרוּ אותו בטוהרתו, את יום האוּמה,²) הוקירו אותו ורוממוהו!

¹

הקונגרס שנועד להתכנס באמצע אוגוסט במינכן² יהווה, כפי שיש לשער, תאריך בתולדות היהודים. כבר עכשיו יש לו לקונגרס הכבוד, שנלחמים כנגדו בערנוּת יתירה. ויש לו המזל להיות מובטח שיתקיים.

מרוב ארצות אירופה כבר הודיעוּ על בואם, וכן מאסיה ומאפריקה, ונהדר התחילה בארצות־הברית של אמריקה התעמולה לשם שיגור צירים לקונגרס. כל דבר הנוגע ליהודים גורלו מאז ומכבר, שהוא מובן שלא כהלכה או שהוא מסתלף. לא שונה מזה גורלה של תנועתנוּ. אבל גרוע יותר מלגלוגיהם קלי־הערך של אויבינו משפיע במקרה זה מורך־לבם של רבים מבני־שבטנו³ שאינם רוצים לשמוע, למען השם, על שום דבר יהודי, ובפרט על עניין משותף לכל היהודים! כי מתנגדינו הכרח הוא שיהיה מותר להם להושיט ידיהם זה לזה מארץ אל ארץ. ולנו לא. אנו חייבים להיות נרדפים כמשתייכים זה לזה וערבים זה לזה, ולהתגונן מותר לנו מתוך בידוד חסר־אונים, אם מותר לנו בכלל…

אך מה טיבו של העניין המשותף, שאנו מתכוונים להעלותו במינכן? האם מתכוונים אנו לכרות ברית בינלאוּמית⁴ לשם מלחמה בשכנינו הנוצרים, או לשם הקמת ארגוּן, שיקיף את חוג־הארץ וישעבד אותו להשפעה היהודית?

אנו מייעצים לא רק לידידינו, אלא גם לישרי־הלב שבין אויבינו, לדחות בשאט־נפש סיפורים הרפתקניים כאלה ולהסתכל אחר־כך בפניהם של המספרים, לראות אם הם שוטים גמורים או אישים אפלים. מה שאנו רוצים אנו אומרים בעצמנו, אומרים בכל הפשטוּת, ואם צליל האמת נשמע בדברינו, יהיו מרגישים בו כל האנשים אוהבי־האמת.

בענייניהן הפנימיים של ארצות־מולדתנו אין אנו עוסקים לא בקונגרס ולא בשום מקום אחר בדיון משותף. בעניינים אלה אין שום דבר משותף בינינו, ואנו דוחים בפירוש ובהדגשה כל שיתוף־פעולה. הרי היינו שוטים גמורים, אילו התכנסנו בפומבי, כדי לבוא לכלל דעה אחת בעניינים כגון אלה. מי ששוקל את הדבר בתבונה ובשקט, קרוב הרבה יותר שיסיק את המסקנה ההפוּכה, שהבירור הפומבי המתוכנן של השאלה היהודית הוא הוכחה ללויאליוּת הגמורה של שאיפותינו. הקונגרס אינו בינלאומי, אלא במידה שהשאלה עצמה היא כזאת. לשם פתרונם של הקשיים הללו, הקיימים בארצות רבות והם דומים בטיבם, אם־כי שונים בדרגתם, נדרש שיתוף־המעשה של היהודים מכל הארצות הללו. זאת רוצים אנו – לא פּחות ולא יותר.

אין אנו טומנים את ראשנו בחול: שאלת־היהודים קיימת, היא נעשית אפילו מיום ליום קשה יותר, ומקום שאיננה מצויה כיום, תהיה שם מחר. בלי השתתפותנו הפעילה אין היא יכולה להיפתר בדרך שלום. משום כך המפעל שאנו מבקשים להתחיל בו הוא מפעל של פיוס. אנו מרכזים את כוחותיו של העם היהודי, שבכל־אופן אינם נטולי־ערך, על הנקודה הזאת. אין עכשיו הרגע המתאים לדבר באריכות ובפרוטרוט, כיצד הדבר נעשה ועוד ייעשה בעתיד.

כובד־הראש, חוש־המידה ויושר־הלב שבפעולתנו עשויים לרכוש לענייננו גם אהדות לא־יהודיות, בכך אין להטיל ספק. הדיונים של הקונגרס יתקנו, יש לקוות, משהו בתמונה המקובלת, שהעולם משווה לו מן היהודים. כבר קמים לנו מכל צד ידידים מסוג חדש, ידידים המתלהבים מרעיוננו באמת ובתמים ולא כאנטישמיים, והם רוצים לעזור להעביר את הצרה הנושנה הזאת מן העולם.

כמה גדולה צרתם של היהודים המפוזרים, דבר זה בעצם אין יודעים עדיין כלל מחוץ ליהדוּת. הקונגרס ימציא סקירה מן המצב וייוועץ בדבר האמצעים לתקנתו. וזה צריך להיעשות בלי בכיינוּת, בלי פּשיטת־יד, אבל גם בלי חרופים וגידופים כנגד אנשים שדעתם אחרת. הקונגרס נכון לו תפקיד כל־כך גדול, שעל דברים של מה בכך יעבור בשקט לסדר־היום.

לפי צירוף מופלא ביותר של ההשגחה נכנסנו עם שאיפותינו לתקופה, שבה סיבוכים ממינים שונים במזרח דורשים תיקון המצב.

נהירת ההמונים היהודים אל ארץ־האבות משמעוּתה תהיה לא רק הקלה למדינות המסוערות על־ידי האנטישמיוּת, שבהן נדחקים היהודים למפלגות המהפכניות הקיצוניות, אלא היא גם תביא תוספת של תרבות ואמידות לממלכה התורכית. פתרונה של שאלת היהודים מהווה סילוקן של שתי צרות – האחת יכולה להיות מסולקת על־ידי האחרת. את חלוקתה של תורכיה אין מבקש עכשיו שום צד, כי דבר זה פירושו היה מלחמת־עולם. עם זה מצבה הכספי של תורכיה משווע בכל זאת להסדר, ואין רואה ברור, כיצד יוכל הסדר זה לבוא. אך אילו היו היוונים מסוגלים להבטיח בלבד פּיצויי־מלחמה,⁵ הרי בכל־זאת לא יאמין שום אדם, שאפשר יהיה לספק בכך את הצרכים הדחוּפים ביותר. היה נשאר איפוא שוב רק המשחק הישן של המלווים בריבית קצוצה, המשקעים את הממלכה העותומאנית יותר ויותר בצרה, בתנאים גרועים יותר ויותר, ובסופו של דבר גם לנזקם של הכסילים שנתפתו לתת את ההלוואות האלה. להסדר ממשי של מצבה הכספי יכולה תורכיה לצפות רק מן היהודים הלאומיים בלבד.

השולטאן עבדול חמיד המולך בתורכיה הוא שליט נדיב־רוח, מלא השתתפות לכל סבל אנושי. מי שמכיר אותו יודע כי דווקא הכליף הזה, שרבים ישנאוהו, לבו הרחום מלא צער ודאגה לאסונם של רבים מנתיניו, שמתוך הלך־מחשבתו הפּאטריארכאלי היה רוצה להיות להם לאב.⁶

אנו רואים הסדר־שבהבנה עם השליט הטוב והמיטיב הזה, בהסכמתן של המעצמות שתשתחררנה מן המצוקה היהודית, לא בלבד כדבר הרצוּי, אלא גם כדבר אפשרי. מכל מקום יוכל הסדר כזה להיערך אך ורק על יסוד ערובות מספיקות, שיהא בהן כדי להבטיח את גורלם של המתיישבים היהודים בעתיד מפני פגיעות מקריות וסכנות. הציונות המדינית אינה שואפת רק להוציא את היהודים הסובלים ממקומותיהם; הכרח הוא גם לדאוג מראש לכך, שהם לא יחליפו את המצוקה הנוכחית במצוקה אחרת, שהיא בלתי־ידועה ושאין לחשב כלל את ממדיה. אין אנו רוצים לעסוק בהברחת בני־אדם. יישובם של אנשים יחידים או של קבוצות קטנות בארץ־ישראל אינו בא בחשבון לאמיתו של דבר. אין אנו נלחמים בנסיונות תמימים אלה, שכן הם מעידים בכל־זאת על חריצותם של פועלינו העניים ועל כמיהתם לעבודת־האדמה. פּתרון סופי של שאלת היהודים אין ניסויים אלה, הנובעים מן הכוונות הנעלות ביותר, יכולים להביא; ואילו רצינו לערוך אותם בקנה־מידה גדול יותר, ייתכן שהיו מעוררים אי־אמון אצל הממשלה התורכית. אבל אנו אין דבר יותר רחוק מאתנוּ מלהתחיל בתנוּעה חסרת תוכנית. זה היה דווקא נגד האינטרסים שלנו, אילו פיתחנו את הארץ בתנאים משפטיים בלתי־מספיקים.

הקונגרס יצטרך למצוא את הצורה הנכונה והטובה בשביל כל הדברים, שדובר בהם כאן רק ברמז ובמרופרף. זה שבוּעות, מיום שנתפרסם דבר כינוסו של הקונגרס ברבים, זורמות אליו הקובלנות והמשאלות של אחינו המדוכאים. הקונגרס יצטרך להצדיק את אמונם של אלה, שיהיו קשובים לדבריו ומוכנים להתייצב במערכה לפי פקודתו. עדיין אין אנו יודעים, אימתי ובאילו דרכים נגיע אל המטרה. אבל ההכרה המשמחת הזאת משותפת לכולנו, לכל אלה המשתתפים במפעל: כי נתנוּ לרבים את מתנת התקווה, ולעניי־העניים הענקנו את אושר האופקים הנרחבים.

¹

אשר את תמונתו אנו מביאים בזה לקוראינו, נולד בשנת 1849 בבוּדאפסט כבנו של יהודי תלמיד־חכם. בפאֶשׂט² בילה את שנות־נעוריו, למד רפוּאה והתחיל עוד כסטודנט כותב לעיתונים. שנות־הנדודים הביאוהו לכל ארצות אירופה. פרי המסעות האלה היו ספרים מלאים תיאורי־תרבות מזהירים ועמוקים, שעכשיו כבר הם מתורגמים לכל הלשונות. נורדאו השתקע בשנת 1878 בעיר־מולדתו כרופא, אך עבר בשנת 1880 לגור בפאריס, שבה הוא יושב עד עתה ופועל כמשורר, כעיתונאי וכרופא. הוא פועל – מלה זו מתאימה לו. ספרו הנועז על “השקרים המוסכמים של האנושות התרבותית”, היה ראשון לפרסם את שמו בעולם. ורושם כביר כזה עשה גם ספרו האחרון “התנוונוּת”. בין ספרי־התיגָר האלה, בצדה של פעילות עיתונאית מפוארת ועבודתו הרפואית, עוד מוצא האיש הבלתי־רגיל הזה שהות ליצור יצירות־אמנות ברומאנים ובמחזות לתיאטרון. וכשם שהוא מיטיב לכתוב, כך הוא מיטיב לדבּר. הוא אחד מטובי הנואמים, והוּא כזה בכמה לשונות. חיים עשירים חזקים, שאינם חסרים סיפוק חיצוני. בפאריס הוא תופס עמדה חברתית מכובדת מאוד, אם כי הוא איש זר. ולנו הוא יותר מכל אלה.

¹²

ה“אגודה להגנה בפני האנטישמיות”³ ערכה את האסיפה הכללית שלה, והיה בה כדי להעכיר את הרוח. האדונים הללו מתחילים להכיר ולדעת, שהם נמצאים בדרך סתומה. הם האמינו, כי יוכלו לפעול נגד התנועה של שנאת־ישראל על־ידי נימוקים שבהגיון ודברים היוצאים מלבותיהם החמים. אנו רוצים להודות להם על הנסיון הזה באותו יושר־לב, שבו ניגשו הם לעניין. באגודה הזאת נועדו יחד אנשים אחדים החדורים הלך־רוח נאצל באמת, וכל אחד מהם מעורר בנו אהדה, שאין ביכולתנוּ להביע אותה באורח נלהב־יותר, רק משום שיוזמתם הראויה־לשבח לא הביאה לנו היהודים תועלת. אבל בחוסר־התועלת אין אנו מתכוונים להיעדר־ההצלחה. מי זה מחשבתו שפלה כל־כך, שיהא מגנה את חוסר־התוצאות של מעשה, שעשה מי שביקש לסייע לו מתוך כוונה טובה? הרי חוסר־תוצאות זה, אפשר היה בהחלט לראותו מראש, ורק מי שהבנתו בתנאים המציאותיים מועטת יכול היה להניח, כי האנשים המצוינים האלה יצליחו להחזיר את מישהו למוטב מן האנטישמיות. ביכולת כזאת של “החזרה למוטב” גם לא היה מונח כלל ערכה של “האגודה להגנה וכו'”. כי אכן היה לה ערך, ואנו הננו הראשונים השמחים להכיר בו. אלא שאנו שמחים להכיר בערכה של הפגנה זו יותר בתורת בני־אדם מאשר בתורת יהודים. בתורת בני־אדם מרוממת את רוחנו העוּבדה, שאישים “אשר אין להם צורך בזה”, מטילים עצמם למערכה נגד השיסוי ביהודים בכל כובד המשקל של שמם הטוב, עברם המפואר וכוונותיהם הטהורות. אבל בתורת יהודים אנו יותר מצטערים על־כך. יש פעולות עזרה, שהן מביישות. האגודה להגנה משפילה דווקא אותם יהודים, המחפּשים להם בימים הקשים את המקלט האחרון ברגש־העצמי הבלתי־נשבר שלהם. אל יגלו פנים שלא כהלכה גם בדברינו אלה; אין הם מכילים שום יהירות או דחייה גסה, מה שהיה בלתי־הולם כלל לגבי אישים כמו זוּטנר,⁴ נוֹטנאגל,⁵ זיס והאחרים. – פּרופיסור נוטנאגל אמר באסיפה: “אין אני תולה שום תקוות בקריאה אל הרגש המוסרי; אנו השמענו אותה, זה לא הועיל ולא־כלום. אנשים שהיינו סבורים עליהם, כי ילכו אתנו, נסוגו אחור. אבל רוב בני־האדם אין להם עמוד־שדרה; הם חוששים שמא יזיקו לעצמם, לכן אנו כל־כך מעטים. כי רוב בני־האדם אדישים הם, ואינם מרגישים אלא בשעה שביתם שלהם בוער”⁶.

אלה הם דברים הנאמרים מתוך יאוש, אבל זוהי לצערנו האמת. ואם הושמעה כאן קובלנה על חוסר עמוד־שדרה אצל בני־אדם רבים, הרי האשמה זו נוגעת בראש וראשונה למחוסרי־האופי בין היהודים, “שהם אדישים, ואינם מרגישים אלא בשעה שביתם שלהם בוער”. על יהודים כאלה לא היתה האגודה להגנה צריכה להגן, לשם כך חבריה הם טובים מדי. אבל היהודים האלה, שהם אנשים זקופי־קומה, רוצים וחייבים להגן על־עצמם בעצמם, ודבר זה בלבד ירים במקצת את כבודם בעיני מתנגדיהם. האגודה להגנה יכולה לעשות לנו עוד טובה אחת: אם היא תתפרק. משום־כך תישאר הפעולה שניסתה בה בכל־זאת בלתי־נשכחת. נוכל להודות לאישים אצילי־המחשבה האלה, בלי שנצטרך להתבייש, רק בשעה שייוועדו יחדיו לא עוד למעננו.

¹

משביתת הטראמוואי בווינה מנסים כל מיני אנשים לעשות הון מכל המינים. מצד אחד ספסרי־הממון, מצד שני ספסרי המדיניוּת. לנו נדמה שלא יהא זה מיותר, אם בשאלה זו נגלה לפחות ברמיזה, היכן אהדתנו נתונה. הפסקת־העבודה של עובדי הטראמוואי הפיצה אור על אחת מאותן המצוקות, שאנו עוברים על פניהן יום־יום, מתוך קהות חושים שבאה מחמת הרגל. קיימות בוודאי עוד צורות אחרות רבות של מצוקה, שהן יותר קשות־מנשוא. עובדי הטראמוואי מוציאים את לחמם ביגיעה קשה, אך סוף־סוף יש להם קיוּם בטוח. משום כך גם מתכוונת התנועה לא לשכר, אלא לשעות העבודה המרובות מדי. שש־עשרה שעות ביום! במשך שש־עשרה שעות לנהוג בסוסים במעומד או למכור כרטיסים במעומד ובמטולטל בתוך צפיפות הנוסעים, בשמש, ברוח ובגשם, בכל עונות השנה. זהו מצב הראוי לחמלה. האנשים שביקשו תיקון למצב הזה ודאי שפעלו בניגוד לתקן השירותים, אך הצדק היה אתם. יש להצטער על כך, שניווּנו של חוש־העסקים מנע את נציגיהם של בעלי־המניות מלראות, באיזו מידה נוגדת עמדתם את רצונם של האוכלוסים. יש משהו מרגיז בעובדה, שבמפעל־תחבורה שהוא ללא ספק גרוע יותר ממפעלים דומים לו בערים אחרות, באים להגן מתוך קשיחות־לב על רווחיהם של המעבידים, שהם עצומים גם בלאו הכי. קהל הנוסעים בטראמוואי מזיע או קופא, העובדים כורעים תחתם מרוב עייפות, ואף־על־פי־כן מעזים “לנהל את המפעל ביעילות”, בלי לדבר על מעשי־התרמית בבורסה, הנעשים כרגיל במקביל. אין אנו יודעים, אם וכמה יהודים משותפים ברווחי־הטראמוואי האלה; אך שינצלו את העניין הזה נגד כל היהודים, דבר זה נראה לנו ברור. משום כך רוצים אנו לתחוֹם קו־תחוּם ברוּר, מתוך סיכוּן שיכנו אותנו “אנטישמים יהודים”. מי מזיק יותר ליהודים, האנשים האלה או אנחנו, בשאלה זו לא נדון לפי שעה.

¹

הרברט בנטוויטש הוליך לעת־הפסח את מחנה עולי־הרגל של יהודים² אנגליים לארץ־ישראל. על־ידי המעשה הזה רכש לו לאורך־ימים את הזכות לרחשי־תודה של כל הציונים. אמנם אפשר היה לחשוב, כי המשלחת הזאת – שנסעה בכל הנוחיוּת המודרנית, וסוכנות־נסיעות לונדונית ידועה שימשה לה מכין ומורה־דרך – לא נסעה אלא מסע עינוגים בלבד. אבל המשלחת עברה במקומות רבים דרך אזורים בלתי־נושבים לפי־שעה, ואם גם לא היה זה מסע־גילויים מדעי־טהור, הרי היה בכל אופן לאומי. זכותו של ידידנו הרברט בנטוויטש היתה קודם כל בכך, שלא נרתע ולא נתן להעביר עצמו על דעתו על־ידי דברי ליגלוג ודברי־שינאה; והדרך שהתווה לעצמו הלך בה עד הסוף. כך רוצים כולנו לעשות. הרברט בנטוויטש הוא משפטן מעשי עמוס־עבודה בלונדון. הפיכחון של מקצועו לא החניק בו את כושר ההתלהבות! בכתבה מלונדון מוצאים קטע מן הנאום רב־המעוף, שנשא הרברט בנטוויטש במסיבה החגיגית, שערך “מועדון המכבים”, האגודה היהודית המכובדת ביותר בלונדון, לכבודו ולכבוד חברו לנסיעה, המשורר זאנגוויל. הקורא ימצא בנאום הזה אמירה מצויינת, לתאר בה את פוריותה של ארץ־ישראל: האדמה מחייכת במזרע־זהב, אם הערבי הנע־ונד נוגע בה רק במטה עקום. והוא מכנה עצמו “עולה־רגל מאוכזב”, כי ארץ־ישראל איננה כלל מדבר, כפי השם־הרע שהוציאו עליה. הרברט בנטוויטש חזר והצלחה נאה אתו. הוא ראוי לכל הכבוד, שחולקים לו.

¹

בשביל הסוציאל דמוקראטים נעשתה שאלת היהודים עניין המטיל מבוכה. הרי אין תועלת בכך, להכחיש בפשטות את העוּבדה ולומר: אין קיימת שאלת־יהודים, קיימת רק שאלת בני־האדם. “שאלה” קיימת בו ברגע, שדעת הקהל מעוררת אותה, וכי דבר זה מתרחש במקרה שלנו במידה גדושה, הרי יודע כל אחד. והנה, לא היה צריך העניין היהודי להיות בשביל הסוציאליסטים עניין לא־נעים כל־כך, אילו גדלה המפלגה שלהם באורח תקין. אבל הם קיבלו תוספת־חברים, שלא היתה בשבילם למעשה כל הישג. היהודים שאוכזבו מן הליבראליזם, שהודחו בלעג מן המפלגות הלאומיות, התחילו לחפש להם מקלט במחנה הסוציאליסטי, ובמסיבות אלו נעשה הסוציאליזם “מיוהד”. כל מקום התחיל רוחש פּתאום מארכסונים ולאסאלונים, ואת אלה ודאי שאין תנועת הפועלים יכולה לשאת למעלה משיעור מסוים. האם הסוציאליזם כבר ספוג יהודים עד לנקודת־הרוויה? האם נתמלאה הסאה בלי משים, בעקבות הזרימה הגדולה שנגרמה על־ידי הלחץ האנטישמי? כמעט כך נראה הדבר, כשקוראים את הדין־וחשבון מן הוועידה הסוציאל־דאֶמוקראטית.² והנה האדונים האלה – או נאמר, שלא לפגוע בהם: החברים האלה – אינם רוצים בעד כל הון שבעולם להיות לגדוד־מגיני־היהודים, ומוטב שלא להזכיר להם כלל שיש יהודים בעולם. הו, האומנם הוכו האדונים והחברים בסנוורים עד כדי כך, שאינם רואים את התוצאה הבלתי־נמנעת מכניסתם הפתאומית של יהודים רבים כל כך לתוך תנועתם? את מי יפתו להאמין לאורך־ימים, שהם אינם יהודים? אף לא את חבריהם העניים, שאינם אדונים, כן, את הללו פּחות מכול. הרי הם מוכרחים להתיירא מפני המלה הפשוטה, שתצביע על מספרם הגדל והולך ועל כוחם הגדול שלא בהתאם למספרם במפלגה. יש משהו טראגי בזה, כי מצויים ביניהם אנשים שהקדישו לשאיפה זו את רצונם הטוב־ביותר ואת כוחם הטוב־ביותר, את כל חייהם. האידיאל הסוציאליסטי ודאי שהוא נעלה, ואם כי אנו סבורים שאין ניתן להשיגו, הנה אנו מאמינים, כי בדרך אליו ימצאו בני־אדם הרבה טובה. ואת הסוציאליסטים האמיתיים אנו מכבדים, גם אם אין אנו מסכימים לדעותיהם; מכבדים אותם במיוחד, אם הצטרפו לתנועה בזמנים הרעים של ההתחלה.³

אבל הפּסֶבדו־סוציאליסטים החדשׁים־ביותר, היהודים המפורכסים אדום, מעוררים בנו מעט מאוד אהדה. הסוציאליזם יפריש אותם מתוכו, מתוך חוש השמירה העצמית, בכך אין ספק. והואיל והם יהודים, תהיה ההבדלה הזאת אנטישמית.⁴ היהודים האדומים ייאלצו אז לעבור למפלגות קיצוניות. הסוציאליזם המבוּרגן⁵ של ימינו ממילא איננו עוד מהפכני. ואילו היהודים, אם הם רוצים בכך ואם לאו, הם חומר מהפכני נעיע,⁶ כל עוד לא תיפתר שאלת־היהודים בדרך המוצעת על־ידינו.

המשא־ומתן לשלום בין תורכיה ויוון¹ מזדחל באטיות קדימה. אין גם מה למהר במיוחד בדבר הזה, העוּבדה המשמחת היא, ההריגות הגיעו לקיצן. בימי השלום ניהלו היוונים מלחמה נגד תורכיה. עכשיו, במצב מוכרז של מלחמה, שומרים התורכים על השלום. אפילו יריביו של השולטאן מוכרחים להודות, כי בתורת מנצח הוא מגלה נדיבות־לב מרובה. לעיתים רחוקות נוצל נצחון כל־כך שלם בחוש־מידה כל־כך מובהק. מובן הדבר, שהתנהגות מתונה זו מעוררת בכל מקום הלך־רוח ידידותי לתורכיה. אופיניים מאוד בשביל כך הם דבריו של ראש־הממשלה הרומני סטורזא² בשיחתו עם בא־כוח “ניו־יורק הראלד”, שאנו מוסרים אותה במקום אחר. לאט־לאט מתגבשת אצל כל מדינאי אירופי רציני ההכרה, שהדיפלומאטיה האירופית הלכה במשך זמן רב בדרך לא נכונה. “האיש החולה”³ מגלה חיוּניוּת מפליאה, והבעיה האמיתית במזרח הקרוב היא לא חלוקתה של תורכיה, אלא הבראת התנאים. תורכיה בריאה וחזקה מסייעת לשמירה על השלום הכללי. יתכן איפוא כי מלחמה זו, שחלפה על־פנינו זה עתה ברעש, משמעותה תהיה משבר עם תוצאה רצויה בשביל העולם כולו.

¹

[שני רבנים מתנגדים לציונות]

ב“אלגאֶמיינאֶ צייטוּנג דאֶס יוּדאֶנטוּמס”,² המתיימר לשמש “בטאון בלתי מפלגתי לכל הענינים היהוּדיים”, מוחים הרבנים מאיבאוּם מברלין ופוֹגלשטיין משטטין באורח רעשני למדי נגד הציונוּת. “אנו מתנגדים לכך”, כותבים הם, “כי המכנסים [את הקונגרס], ששום קהילה יהודית אינה עומדת מאחריהם, ישאו דברם בשמה של היהדות; ואנו משוכנעים, כי שום רב או חבר־ועד של קהילה גרמנית לא יופיע בקונגרס, ובאופן זה יופגן לעיני כל העולם, כי היהדות הגרמנית אין לה שום דבר משותף עם מגמותיהם של הציונים”.³ – אנו מאשרים לאדונים מייבאום ופוגלשטיין ברצון, שאין להם שום שייכות אלינו. אנו איננו מדברים בשמם, ומבקשים ברוב הכנעה, שלא ידברו גם הם בשמנו. מה שכתב ד"ר מאכס נוֹרדאוּ בגליון הקודם נגד רב אחד,⁴ כוחו יפה נגד כל “רועי הנשמות”⁵ מן הסוג הזה. כי חוצפה היא לטעון שכל הרבנים השקפתם היא ההשקפה המאיבאומית־הפוגלשטיינית, דבר זה מתברר מתוך גילוי־הדעת של רבנים נכבדים רבים, שלבם מלא דאגה כנה ונלבבת למצבם הרוחני והגופני של אחינו כבדי הסבל. וכבר פנה אלינו אחד מן הרבנים הגרמניים החשובים ביותר⁶ והשמיע דבריו נגד חוות־דעתם של מאיבאוּם־פוגלשטיין. בסופה של ההצהרה רבת־הרושם “נגד הציונות” נאמר, כי הרב הראשי של צרפת חיווה את דעתו המוחלטת נגד התנועה החדשה. דבר זה אינו אמת.

[לגלוג על תקומת ישראל]

מאותה סביבה עצמה של היהדוּת סוּננה אל העיתונים רשימה לגלגנית על “הקמתה מחדש של מלכות ישראל”. באופן כזה מנסים לעשות לצחוק את תנועתנו הרצינית. מובן כי לעגם של פרחחי־הרחוב לא החמיץ את ההזדמנות הנאה, להשליך אחרי היהודים כמה דברים מועטים מן הרחוב. דבר זה לא יעציב אותנו ולא יסיח את דעתנו מן העבודה.

[הדים לכינוס הקונגרס]

קריאתנו לכינוס הקונגרס גרמה כבר עכשיו לאיחודים של יהודים שהיו מפורדים עד עתה. בברלין מושכים מתבוללים ו“פילאנטרופּים” בחבל אחד. ה“יידישאֶ פּראֶסאֶ”⁷ של הד"ר הילדסהיימר מזמין לעצמו שוב מניו־יורק משהו על “החוגים של יודעי־דבר”. אנו מפנים את תשומת־לבם של קוראינו למכתבו של סופרנו הניו־יורקי, מיכאל זינגר, המופיע בגליון הזה.⁸ האמת היא, שהקונגרס זוכה לדיון ערני בדעת הקהל האמריקאית. עיתונים לא־יהודיים מביאים מאמרים של טורים שלימים על הציונות, ומטפלים בה בכובד־ראש ובאהדה. ואם חברות־צדקה אחדות מתייחסות אלינו בהסתייגות או גם בשלילה, יכולים אנו לעבור על כך בשקט גמור. הרי לא היה ברצוננו לשנורר.

[תעמולה נגד כינוס הקונגרס במינכן]

במינכן מנהלים תעמולה נגד כינוסו של הקונגרס בעיר זו. עדיין אין אנו מבינים, משום מה? מקום־הכינוס לא איכפת לנו כלל ועיקר. העיר החביבה ומכניסת־האורחים מינכן נבחרה, משום שהיא נקודת־צומת בדרכי־העמים הגדולות החדשות. יכולה להיות גם עיר אחרת. בקונגרס המינכני לא מינכן היא העיקר, אלא הקונגרס. אנו מאמינים כי לעתיד־לבוא לא יהיה זה זכרון נטוּל־תהילה בשביל העיר שבה אנו מתכנסים לדיונינו, כי הקונגרס שלנו נתקיים שם.

¹

בין ההערות־בכתב, שהגיעו אלינו לאחר הופעת הגליון הראשון של כתב־העת שלנו, נמצא גם המכתב דלהלן, הראוי לתשומת־לב. אנו מוסרים אותו ככתבו ולשונו, אלא שהשמטנו אי־אלו דברי סיום ידידותיים של הפּרופיסור. האיש הוא מלומד, ששמו נודע ברבים. אנו מכבדים כמובן את משאלתו, שלא לפרוש בשמו. אבל המכתב המיוחד־והמרתק הזה מעורר אותנוּ להנהיג בעיתוננו מדור קבוּע, שבו נשיב תשובה פומבית על שאלות בעלות עניין כללי, שתבואנה אלינו מתוך הקהל. הציונות² היא לרבים תופעה כל־כך בלתי־צפויה, היא מעוררת שפע של שאלות, שתהיה בזה תועלת לעניינינו אם נערוך ויכוח בדבר פרטים מסופּקים במקום הזה.

המערכת

[כאן בא מכתב של שני תלמידים, המביעים את התלהבותם לציונות, ומכתב של אביהם, פּרופיסור ספקני, שסייר את ארץ־ישראל, התרשם מן המושבות ודוכא ממצב היהודים בירושלים. “קודם־כל, אין אני יכול לפסוח על עובדה זו: ירושלים היא אדמת קודש”³ לא בשביל היהודים בלבד, אלא גם בשביל שתי הדתות האחרות. לעולם לא יסכימו הללוּ לייהוּד־מחדש של המקום, שבו נמצאת כנסיית־הקבר של ישו, ושממנו עלה מוחמד אל השמים – זוהי הטראגיקה הנוראה של המצב"].

תשובה

השאלה של אדמת־הקודש⁴ היא אחת החשובות ביותר בתוך הסבך של מכשולים, שהציונות, ככל רעיון גדול, נתקלת בהם בדרכה. אך מפליא הדבר, שהשאלה הזאת הועמדה לפנינו עד עתה רק מצד יהודים. זה סימן מעודד, אולי, וייתכן, אם יובן כראוי על־ידי הנוצרים, שהוא יעיד רק לטובתנוּ. שהרי מכאן אנו נמצאים למדים, שאין אנו חסרים חוש עדינות כלפי רגשותיהם הדתיים של האחרים. הכרח הוא מכל מקום למצוא צורה – ואפשר למצוא אותה – איך לשמור על זכויותיהם של כל הצדדים. ד“ר הרצל מביא ב”מדינת היהודים" את ההצעה, להכריז על המקומות הקדושים של האמונות האחרות ועל מקומות אֶכּסטאֶריטוריאליים⁵ מבחינת משפט־העמים. לגבי המקומות הקדושים הרי המדובר הוא לא בדבר זכות־הבעלות הממשית, כמו לגבי חלקת־אדמה רגילה. המקומות הללו, מקודשים על־ידי אמונתם של עמי־תרבות רבים כל־כך, יש לראותם באופן אחר. אין לשכוח, כי בכנסיית הקבר הקדוש עומדים חיילים תורכיים במשמר־הכבוד. הציונים הנוצריים, שיש כבר עתה רבים מהם בכל העולם, אינם נפגעים משום כך אף במלוא נימה מחמת הרעיון של יישוב ארץ־ישראל על־ידי יהודים. הרי הציונוּת מהווה פּתרון מפייס לשאלת־היהודים ובתורת כזאת היא מובנת ומעוררת־כבוד גם בלבם של נוצרים, המלאים רגש דתי עמוק. השאלה הועמדה לוויכוח. לבסוף יצטרכו הנוצרים, השואפים לפתרונה של שאלת־היהודים, לבוא לעמק השווה עם עצמם בנידון זה, אם הם רוצים בפתרון היחיד באמת ובתמים. לפי תפיסתנו שלנו המקומות הקדושים הם במובן נעלה מאוד של המלה res nullius⁶ ומן הדין שכך יישארו לצמיתות. המקומות הקדושים אינם יכולים להיות שייכים לשום צד, כי הם שייכים לעולם־התרבות כולו.

¹

הוועדה המכינה של קונגרס־הציונים רואה חובה לעצמה להעביר את הכינוס הזה ממינכן לבאזל.² הסיבה להחלטה זו היא עמדתה השלילית של הקהילה היהודית במינכן כלפי הקונגרס. אמנם, לא היה הכרח להתחשב בהתנגדותו של ועד הקהילה המינכנית, שהרי אין האדונים האלה יכולים לאסור על שהייתם או על התייעצוּיותיהם של אנשים מספר, שאתם אין הם עומדים ובפירוש אינם רוצים לעמוד בשום קשר. כן יש להטיל ספק, אם היה ביכולתו של ועד־הקהילה הנכבד להפריע לכינוסה של העצרת בכוח השפעתו. אבל הוועדה המכינה רואה זאת כתפקידה, לכנס את הקונגרס בדרך נכבדה לחלוטין.

כל כמה שיהיה זעפם של האדונים ממינכן מחוסר יסוד, וכל כמה שיהיה נקל להתעלם ממחאתם, בכל זאת לא חפצו מכנסי הקונגרס להציג לפני שונאיה של היהדוּת את המחזה של מריבה חסרת־טעם כזאת. יתכן גם שאנשים מסוימים היו נמנעים מלבוא לקונגרס, אילו צריך היה להניח, כי באי־כוחם הרשמיים של היהודים תושבי המקום יתייחסו אל האורחים יחס לא־ידידותי.

מתוך נימוקים אלה התייאשנו ממינכן וקבענו את באזל כמקום הכינוס, לאחר שהוברר לנו מתוך שיקולים מספיקים, שהכנס בבאזל לא ייתקל בשום קשיים. עיר שוויצית הובאה גם מלכתחילה בחשבון כמקום־הקונגרס, והרוב של הוועדה בחר בניגוּד להצעה הראשונה, בעיר מינכן המכניסה־אורחים והשוכנת במקום מרכזי,³ משום שהאורחים ממזרח אירופה מעדיפים את מינכן מטעמים מדיניים. על־ידי קביעת מקום־הכינוס במינכן הוכח על כל פנים, שהקונגרס רצה להתכנס בעיר גרמנית.⁴ העובדה שהדבר הזה לא יצא אל הפועל אינה צריכה להעמיד ולא תעמיד את הקונגרס באור אחר. אמנם צריכה הציונוּת, ככל תנועה חדשה, להיות מוכנה מראש לאי־הבנות ולהערכות מסולפות; אך מתוך כוונת המכַנסים, ללכת למינכן, יסיק כל אדם ישר־לב את המסקנה, כי מטרותיו ושאיפותיו של הקונגרס לא היה להן מה לפחד מפני פיקוחם הקפדני ביותר של השלטונות ומפני דעת הקהל גם במקומות אחרים מחוץ לשווייץ.

חליפת המכתבים בין הוועדה ובין הקהילה היהודית במינכן נמסרה לנו לשם פרסום.

וינה, 11 ביוני 1897.

אל הראשות הנכבדה של קהילת־הדת האיזראֶליטית, מינכן⁵

אדונים נכבדים מאוד!

ידיעות אחדות בעיתוני מינכן הפנו את תשומת־לבנו אל תעמולה, שנפתחה שם נגד עריכת קונגרס־הציונים שלנו. ביחוד מספרים, כי ועד־הקהילה המינכנאי מסתייג מן הקונגרס הזה, שלא היה מוזמן אליו. כדי להבהיר דבר זה, אנו פונים אליכם במישרים.

אם לא הזמנו את ועד־הקהילה המינכנאי לקונגרס, הרי נמנענו מזאת לא מחסרון נימוס או משום שראינו אתכם כראות מי שאינו שייך לכך. אדרבה, רצינו להניח לכם לגמרי, שתשתתפו כאורחים רצויים בקונגרס או שתרחקו ממנו. סבורים היינו, שאנו נוהגים בטאקט, כשהנחנו בידכם את ברירת עמדתכם לקונגרס וחסכנו לכם את המבוכה האפשרית, שתהיו מוכרחים, מטעמי אופּורטוּניוּת מדוּמים, להצהיר עצמכם נגד בני־שבטכם. אמנם אין הציונות כוללת שום דבר, שיהא פוגע במוסר או בחוק, ורק בעלי־זדון עשויים להשמיץ את התנועה הזאת כאנטי־פאטריוטית. אך אנו מיטיבים לדעת, כמה השגות מוטעות מופצות עדיין על נסיוננו לפתור את שאלת־היהודים בשלווה ובדרך אנושית.

אחד מתפקידי הקונגרס שלנו הוא להשכיל את דעת הקהל על מהות הציונוּת. אנו מתכבדים לשלוח לכם גליון של עיתון־המפלגה שלנו, “די־ואֶלט”, שם תמצאו מאמר מסביר על תכליות הקונגרס.⁶

קראנו את הקונגרס למינכן, מפני שעיר זאת נחשבת מכניסת־אורחים והיא מרכז־תחבורה נאות. למחאה מצד יהודי על אסיפתנו לא ציפינו, ואנו סבורים כי שאינם־יהודים גם הם לא יבינו מחאה כזאת.

נראה לנו, כי האיזראֶליטים שאינם רואים עצמם כיהודים לאומיים אלא כשייכים לאומה אחרת, צריכים היו להניח אותנו בשקט להרגשות־העם שלנו. אין אנו מדברים בשמם, אלא בשמנו אנו בלבד; אנו מכבדים את לאוּמיוּתם, יכבדו־נא הם את שלנו, כנהוג בין העמים.

עוד חשש, העשוי אולי לבצבץ ולעלות, צריכים אנו, כמדומה, לפזר מראש. קונגרס־הציונים הוא אסיפה סגורה, שאי־אפשר לבוא לתוכה אלא בכרטיס־כניסה, והמכַנסים וכן המשתתפים שכבר נרשׁמו מנוי וגמור עמהם, לשַׁוות לאסיפה זו אופי נכבד ולעמוד בו.

אין אנו מאמינים, כי אסיפתנו תפגום בשמו הטוב של כלל־היהודים או תעורר לעג ובוז – על כל פנים לא יותר, משהוא כבר נשפך עלינו ממילא.

אנו מסיימים. אנו שואלים אתכם, אדונים נכבדים מאד, כיוון שהמסיבות מכריחות אותנוּ לשאלה זאת: מה עמדה תופס ועד־הקהילה הנכבד במינכן לגבי הקונגרס שלנו? האם הוא מוחה על כינוסו של הקונגרס במינכן? או הוא רואה את כל העניין כזר לו, שאין הוא נוגע בו?

מתוך התשובה האדיבה נסיק את המסקנות. אנו רואים לויאליוּת בכך שנסב את דעתכם כבר עתה לכך, כי נפרסם את איגרתנוּ זאת, במקרה שנהיה אנוסים, בשל התנגדותכם, להעתיק את הקונגרס ממינכן למקום אחר.

אנו מבקשים מכם, כי תואילו לשלוח לנו תשובתכם בהקדם. אם לא תיתכן התייעצות של הוועד הנכבד מייד, אנו מבקשים הודעה על המועד, שאנו רשאים לצפות בו לתשובתכם.

הואילו־נא, אדונים נכבדים מאוד, לקבל רחשי כבוד רב,

הוועדה המכינה של קונגרס־הציונים⁷

ד“ר תיאודור הרצל ד”ר ע. קוקש

יושב ראש מזכיר

עם המכתב הזה נצטלב בדרך מכתב של ועד־הקהילה המינכנית מאותו תאריך אל יושב־ראש הוועדה המכינה. במכתב המינכני – שלא נמסר לנו לפרסום, משום שהשולחים עוד לא ידעו, כי חליפת־המכתבים עתידה להתפרסם – במכתב הראשון, מפרט איפוא ועד־הקהילה את החששות, שלפי נקודת־השקפתם של יהודי מינכן הם מדברים נגד הכינוס.⁸ אחר־כך בא המכתב השני, שאותו אנו מפרסמים בזה.⁹

מינכן, 14 ביוני 1897

כבוד מעלתכם!

מכתבכם הנכבד מן ה־11 בחודש זה הגיע אלינו היום, קרוב לוודאי באותו זמן, שבו קיבלתם את מכתבנו מאתמול.

ההסברות שניתנו לנו על מטרותיה ומגמותיה של תנוּעת־הציונים אינן מסוגלות לשנות את עמדתנו לגבי עריכתו של קונגרס־הציונים במינכן ובבאוואריה.

אנו רואים איפוא צורך לחזור על בקשתנוּ, ובשביל למנוע כל אי־הבנה, למחות רשמית נגד עריכת הקונגרס במינכן.

ברוב כבוד,

הנהלת הקהילה הדתית האיזרָאֶליטית במינכן

הוועדה המכינה הסיקה את המסקנות מן ההודעות האלה. הקונגרס מתכנס ב־29 באוגוסט בבאזל. אנו מאמינים באמונה שלימה, כי מהלכו של הקונגרס יעורר בדעת הקהל אהדה אל ענייננו. הרי אין זה עניינם של היהודים בלבד, אם אנשים שקטים מנסים לפתור את שאלת־היהודים בדרך של כבוד ושלום, והם מרהיבים עוז לבקש את שיתוּף־הפעוּלה של כל הגורמים המדיניים. ונוסף על־כך אנו מקווים, כי הקונגרס הזה, שכיום הזה מבריחים אותו ממינכן, עתיד בימים הבאים להרבות את כבודה ההיסטורי של כל עיר המאכסנת אותו; וכי הקונגרס השני או השלישי מסוג זה כבר יהיה מוזמן על־ידי רשוּיות עירוניות ועל־ידי ועדי־קהילות. אם גם האדונים המינכנאים יהיו בין המזמינים את הקונגרס, לאחר שיווכחו בטעותם בנוגע לתנועה הזאת, אין ספק שהמכַנסים יעניקו להם זכות עדיפות.

¹

ליהודים הפושרים, הרופפים, שעזבו את היהדות מבחינה פנימית או חיצונית, תהיה דמוּתו של האיש הזה פשוט בלתי־מובנת. הוא קולונל בצבא האנגלי, עשה עוד בשנותיו הצעירות קאריאֶרה מוצלחת, הוא יוצא ונכנס בחברה האנגלית הגבוהה־ביותר – ואינו רוצה להיות משהו אחר, אלא יהודי. הוא מודה ביהדוּתו לא איכשהו מתוך היסוּס, בשעה שאי־אפשר עוד להסתיר אותה, אלא מכריז ומודיע עליה בקול רם ובגאווה. הוא איננו יהודי בהסתר, אלא בגלוי ובקומה זקופה.

הקולונל היהודי־האדוק הזה נולד כבנו של אנוּס, וחזר אל אמונת אבותיו, בדומה לאוריאל אקוֹסטא, רק בתור אדם מבוגר. הוא כבר היה ליטנאנט בצבא הבריטי, בשעה שעבר אל היהדוּת. הדבר הזה לא הזיק לו. הוא עלה במהרה בסולם־הדרגות הצבאי. הוא היה שלישו של הנסיך מואֶלס, בשעה שחיפּש הבארון הירש² מארגן בשביל ארגנטינה. יורש־העצר האנגלי המליץ לפני הבארון הירש על הקצין היהודי בעל־המרץ הזה. קולונל גולדסמיד ביקש חופשה, והלך עם אשתו המקסימה ועם שתי בנותיו החמודות־ביותר אל ארגנטינה, בשביל לנהל את ההתיישבות של היהודים העניים. שני כפרים בארגנטינה נושאים את שמותיהן של בנותיו: רחל וכרמל. תוצאותיה של ההתיישבות הארגנטינית היו, כפי שידוע, בלתי משביעות־רצון. גולדסמיד גם המליץ תמיד על ההתיישבות בארץ־ישראל. לאחר שחזר מארגנטינה לאנגליה, קיבל קולונל גולדסמיד את הפּיקוד על המחוז של דרום־ואֶלס. היהודים העניים של קארדיף ראו את מפקד המחוז כל שבת בבית־הכנסת החדש שלהם, שבחנוכתו היו נוכחים האנשים הנכבדים־ביותר של העיר ושל הארץ. קולונל גולדסמיד הוא ראשם של חובבי־ציון באנגליה, שכידוע הם מאורגנים ב“אוהלים”. זאת היא התאחדוּת פילאנטרופּית בעיקרה, שבאהדתה המלאה והעמוקה אל הציונוּת שלנו אין בכל זאת להטיל ספק.

אל איזו מטרה ראוי לשאוף, בדבר הזה חובבי ציון האנגליים תמימי־דעים הם אתנו. ד"ר הרצל קיבל מקולונל גולדסמיד, בעל־פה ובכתב, כמה פעמים הבעות־אהדה הידידותיות ביותר. על הדרכים שבהן ראוי ללכת יש לפעמים דעות שונות, אבל פילוג מעמיק יותר מטעמים אישיים מן הנמנע הוא בין עובדיה של הציונות. כל מי שבא לעבוד למען עניינו של העם היהודי, מכניע את אישיוּתו בשמחה לעניין הזה. ובסופו של דבר חייבים מנהיגיהם של העניינים היהודיים, מנהליהן של הקרנות הגדולות, לשמוע רק בקולו של העם, שאותו הם רוצים לעבוד, שאותו הם מוכרחים לעבוד.³

¹

[מסע הונגאריה של לוּאֶגר]

מסעו של ד“ר לוּאֶגר² אל הגבול ההונגארי ראוי לתשומת־לב מסוימת. השליט של וינה מרחיב את תחומי שלטונו. כמו שבעיר־הבירה נשען על הרבעים הנאמנים לו תמיד, לאנדשטראסאֶ ומארגאראֶטן ובהדרגה התקדם גם אל הסביבות האחרות, עד שכל העיר המשתטחת לרגליו של מגדל־סטאֶפאן³ נעשתה כנועה לו, כך הוא כובש עכשיו בזו אחר זו את עריה של אוסטריה. היינבורג⁴ כבר מוטלת לרגליו. טיולו למקום הזה היה שרשרת של נצחונות: קישוטי פרחים, דגלים, נערות לבושות לבן, מוסיקה, חרוזים, כל התענוג של נצחון. אך לכל זה ד”ר לוֹאֶגר כבר רגיל, ואנו שוב אין אנו תמהים על כך. רק המקום ראוי לתשומת־לב, וגבולה הקרוב של הונגאריה “המחוסנת מפני המגפה”. ד"ר לוּאֶגר אינו חדל מלדאוג להונגאריה. בזמן האחרון כבר נדמה כי נשמעת נעימה חדשה מתוך נאוּמיו. יש רושם כי הוא סבור, שכבר הגיעה שעתו. הוא מדבר עם המאדיארים בסבר־פנים רב יותר מקודם.

במסיבה בהיינבוּרג אמר ד"ר לוּאֶגר:⁵

“היום זו הפעם השלישית שאני מבקר בהיינבורג ויכול היום לציין שוב בשמחה, כי תנוּעתנוּ מכה שרשים עמוקים יותר ויותר. אנו הווינאים מודים לפיכך גם לאנטישמיים ההיינבורגיים על קבלת־הפנים הידידותית מאוד, ומקווים כי בקרוב תזכה היינבורג לתואר “העיר האנטישמית על הגבול ההונגארי”. (קריאות “בראווֹ” ו“אִלייֶן”⁶ ממושכות). קודם שבאתי אליכם, מאזינים נכבדים מאוד, סיירתי מעט בארץ “האנשים המאושרים”, כלומר, בהונגאריה, הארץ חמת־המריבות ורבת־התהילות של היהודים, או יותר נכון, של המאדיארים היהודיים בני חמש־הפרוטות. הרי כולכם יודעים, כי בייחוד המאדיארים היהודיים אינם רוחשים לי חיבה יתרה (צחוק), והנה רצה עוד רוע מזלי, כי בפראֶשבורג⁷ הקבילו את פני בקריאות “צא, לוּגאֶר!”⁸ לא התרגשתי מזה, המשיך הנואם, כלל וכלל, כי מלבד כמה יהודים שנאסרו בשל המהומה שעוררוּ, יודע אני יפה, כי גם כל יהודי הונגאריה יהיו חייבים ואנוסים לתקוע לנסיגה וליציאה מן הארץ. גם בהונגאריה מתחיל העם לזוז; נתחוור להם למאדיארים, לשלטונו של מי הם משועבדים. לא רחוק הזמן שבו תזרח שמש־החופש האמיתית גם להונגאריה, ובו יושיטו הגרמנים וההונגארים יד אחים זה לזה, כנתיניה של שושלת אחת. (קריאות “אלייֶן” סוערות של ההונגארים שבאו לאסיפה)”.⁹

אחד מן ההונגארים הנוכחים נשא אחר־כך נאום במאדיארית – מוסיף הדין־וחשבון הלאה – וההונגארים המרובים פרצוּ בקריאות־“אליין” מהדהדות עד למרחוק. זהו הדבר הראוי לתשומת־לב במסע ההיינבורגי. אלייֶן! קריאה זו עדיין לא שמע ד"ר לוּאֶגר. נראה גם, כי סוכניו בישרו לו בשורות טובות מהונגאריה: כי החיטה שזרע עולה כפורחת, כי תנועה טרופה נגד היהודים מתחילה להתעורר שם. אולי משום־כך חמק־עבר את הגבול לשעה קלה והגיע לפרשבורג, מקום שבו הכירוהו אמנם היהודים וירקו¹⁰ בפניו, ואף־על־פי־כן יצא משם לא ברוח עכורה. בהיינבורג היה מצב־רוחו מצויין.

[פרעות בפרס]

מעשי־הזוועה המחרידים בפרס¹¹ מוכיחים לנו, שכל הצורות של האנטישמיוּת עדיין חיות וקיימות. בפרס, שהיא שייכת לארצות־הבארבארים החשוכות־ביותר, אין אנטישמיות של רשויות עירוניות או “פארלאמנטים”, מטעמים “כלכליים” או לאומיים. מספיק בלי הסבר מרובה, שתוטל קריאת־שיסוי לתוך האספסוף, בשביל שחיות־הטרף תשתערנה באכזריות נאלחת על חסרי־המגן. וכך הוטל עלינו לציין מדי שבוע בשבוע רדיפות על היהודים, בכל חלקי תבל. קוראים את הידיעות האלה מתוך פלצות, וחוזרים ונרגעים לאט־לאט, שהרי זה רחוק כל־כך מאתנו. אחר־כך הרדיפות קופצות ועוברות למקום אחר. ושוב אנוסים לסבול ולדמום אנשים אחרים בשל צרה שבכל מקום היא אותה הצרה.

[יהודי גרמניה והאנטישמיוּת]

בגרמניה נלחמים כידוע באנטישמיות באופן זה, שהיהודים משדלים עצמם להאמין שאין אנטישמיות קיימת עוד. אבל בעיתון המופיע בקאסל מוצאים אנו תיאור של הלך־רוח, המראה את המצב באור אחר במקצת. שם נאמר:¹²

“ליברמאן פון זוננברג רצה למשוח כל מפלגה בטיפה אחת של שמן אנטישמי. כיום הזה שוב אין לו צורך בכך; משיחה זו כבר גמורה כמעט בכל המפלגות, ובאופן כל־כך יסודי, שהאדונים האנטישמיים עצמם כמעט נעשים מיותרים. השמרנים מבקשים לכוון הרוח האנטישמית אל מפרשיהם בקריאה “נגד יהודים ונגד חבריהם של יהודים”, והליבראלים הלאומיים מצהירים, שעה שיהודי הפרסומת־החצר־והחסות האחדים שלהם נעדרים, שהם סומכים את ידיהם על דרישותיהם “המוצדקות” של האנטישמיים במלואן ובשלימות. המרכז, שטעם בעצמו את טעם סבלותיו של מיעוט במידה מלאה, והשיסוי של “הקולטורקאמפּף”¹³ עדיין שמור לו כזכר מדאיב, מסתכל בקרירוּת ובמתינות ב”שבת־המכשפות" וממתין. מפלגת החפשים בדעותיהם רואה בליבראל הלאומי נגע גדול יותר מאשר באנטישמי, ואילו במחנה הסוציאל־דימוקראטי אפשר לשמוע לעתים קרובות קריאות־תגר נגד היהודים, שלשמען היה עולז וצוחק לבו של כל אנטישמי עומד־בפני־כביסה. האיגוד הכל־גרמני אינו מקבל יהודים לחברים.

כל העולם לוגם את האנטישמיות וסופג אותה לאט־לאט, כמעט בלי להרגיש. היא חודרת דרך כל הנקבוביות. בתאוותנות הגדולה־ביותר היא נקלטת על־ידי אלה העוסקים יותר מאחרים בספרים, בדיבוּר – על־ידי כמרים ומורים. הללוּ מוסרים אותה לנוער, שהשכלתו מופקדת בידיהם, וכך האנטישמיות היא לפתע אופנה, שהכל מפליגים בשבחה. הסטודנטים, חבר־הקורפּוראציות מחקים את הקצינים, שאינם סובלים ביניהם יהודים. אגודות־הבּוּרשים אינן רוצות לפגר, ולוּ רק מתוך התחשבות בגימנזיסטים, שהם מצדם מתבדלים מן השמיים עוד בשבתם על ספסלי בית־הספר ובהתאחדוּיות־התלמידים אינם סובלים את היהודים אלא במקומות שאי־אפשר להם בלעדיהם. המתעמלים אינם רוצים שיהיו בתוכם עקומי־רגלים (אמירה יפה מאוד!), החותרים, רוכבי־האופניים ושחקני־הכדוּר – גם הם אינם רוצים!"

מה נגיד לכל זה? יש יהודים שאינם מסתפקים־במועט כלל, אם כל זה יחד עדיין אינו נחשב אנטישמיות בעיניהם. אכן, לעומת פָּרַס אין כל זה ולא כלום.

¹

מר אנאטוֹל לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ,² שהוא כבר חייב תודה ליהודים על אחד מספריו הטובים ביותר: “ישראל בקרב האומות”,³ שוב העסיק עצמו אתנו לפני זמן קצר. זאת הפעם היה הסופר המבריק מצליח פּחות מבספרו היזראֶליטי הקודם. בספרונו “האנטישמיות”⁴ הוא עושה רושם כאילו אין לו הרבה מה לומר על שאלת־היהודים. ובשעה שאפשר היה לקרוא את 433 העמודים של הספר “ישראל בקרב האוּמות” מתוך השתתפות מתמדת ולהתענג על למדנוּתו השוחחנית־הקלה של המחבר, הרי למקרא הרצאתו הקצרה הזאת בת 75 העמוּדים הקטנים מרגיש הקורא מיד ריקנוּת מסוימת.

שכן ה“אנטישמיוּת” היתה הרצאה חופשית, מה שמכנים Conférence, שערך מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ במכון הקאתולי⁵ בפאריס לפני חדשים אחדים. מקום המעשה הזה, אישיותו של הנואם, וטיבן של קריאות־הביניים, שבהן שוסעו דברי המרצה, מן־הדין היה בעצם שיניעו את העתונים הגדולים לדון בפרוטרוט באותו עניין. אבל אין מדברים כידוע מרצון, על שאלת־היהודים; עדיין מאמינים הבריות, שאפשר להמיתה מיתת־השתקה. יש משהו מבעית בעיוורונם זה של אנשים נבונים בדרך־כלל. משל לאדם הנמצא במקום שבו אסור לעשן, והריהו תוחב את מקטרתו הבוערת לתוך כיסו. סופו שהוא מקבל חור במעילו, אחר־כך הוא נתפס בכל זאת בקלקלתו.

אל האירועים המושתקים בהתפתחותה המודרנית של שאלת־היהודים שייכת גם הרצאתו של לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ במכון הקאתולי. זה היה מאורע מיוחד במינו, שנסתיים באי־שביעות רצון כללית. האנטישמיים, שעליהם הסתער מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ מעל הקאתדרה הקאתולית, היה להם יום רע. אבל גם למר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ לא היה זה יום טוב. אך רע מכל היה חלקם של היהודים, שכן מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ לימד עליהם סניגוריה. סניגור שכמותו הרי זה האסון הקשה ביותר, שיכול לקרות לו לנאשם; מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ מדבר על היהודים מתוך נטיית־חסד, שיש בה כדי להכחיד ממש; הוא מבייש אותם על־ידי טוב־לבו, ולעולם אין להם סיבה יתירה להיות מדוכדכים, כמו בשׁעה שׁהוא מְסַלֵחַ אותם. יהודי בעל רגש־כבוד בריא ולא בלתי־צנוע, מן־ההכרח שירגיש את עצמו מושפל לחלוטין לאחר שקרא את חיבורו האקדמאי רב־האדיבות הזה עד סופו. מה יכולה להיות הסיבה לכך? הרי באמת אין אנו מפונקים. אנו שומעים יום־יום את הבריות מדיינים בשאלה, הקשה כנראה, אם גם אנו הננו בני־אדם כמו האחרים. יש אנשים, העונים לשאלה זו בשלילה מוחלטת, ושוב כאלה, העונים עליה מתוך הסתייגות בחיוב; מעטים עומדים לצדנו בלי תנאי, ודבר זה ניתן להסברה מבחינה אנושית. מצוות “ואהבת לרעך כמוך” איננה עניין יומיומי רגיל – אלמלא כך, כלום היתה מעוררת רושם כזה בתולדות־העולם?… בקיצור, אין אנו מפונקים.

אנו כבר נגמלנו גם מלהתאונן על גורלנו. אנו נושאים אותו כמות שהוא. והנה בא אחד ואוחז בנו ביד רכה וחלקלקה, כאילו בשביל להיטיב עמנו; אבל אנו מרגישים בכך רק כאב. האם אשמה בכך רגישותנוּ־היתירה החולנית? לא, האיש הטוב הזה מלטף את פצעינו הפתוחים. יכול הוא לצרוב אותם, לחתוך בהם, יכול הוא לפצוע אותנוּ פצעים חדשים, אם הוא אויב אמיתי; אך לשם מה הליטוּף הזה, אם אין הוא ידיד אמיתי?

הוא הדבר. על שאלת־היהודים יכול אדם לכתוב כיום רק בתור בר־מפלגה גלוּי. כלומר: שאלת־היהודים יש לה שתי בחינות, אחת היסטורית ואחת אקטואלית. ההיסטורית אפשר להתבונן בה בשלוה קרירה, והמתינות האקדמאית למצווה גדולה תיחשב כאן. אבל שאלת־היהודים האקטואלית אינה סובלת דרך קרירה של עיסוק בה. מעבר מזה ומעבר משם סובלים ולוחמים, מעבר מזה רב יותר הסבל, מעבר־משם רב יותר המאבק. אבל אם בא אדם, הרוצה להסתכל, אפשר היה לומר: להתענג על המחזה הזה בשלוות־נפש גמורה, הרי הוא מעורר זעם בשני המחנות כאחד. מי שרוצה כיום לקחת חלק בשאלת־היהודים, חייב קודם־כל להכריז: הלנו הוא אם לצרינו.⁶ כותבי־היסטוריה אין להם עדיין מקום במצב הזה של המערכה, לכל־היותר – כתבים צבאיים, והללו ראוי להם להיות זהירים, שאם לא כן, יהיו נידונים לפי חוקי המלחמה.

היה זה איפוא חוסר־זהירות מצדו של מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ, שהלך ב־27 בפברואר 1897 אל המכון הקאתולי, בשביל להסביר לאנטישמים בנחת, עד כמה אין הוא יכול להסכים עמהם הסכמה גמורה, ואילו ליהודים, שהקשיבו מרחוק – אילו מומים הוא מוצא בהם. בשביל דברי־הכיבושין, הצמצומים וההסתייגוּיות המחוכמים שבנאום הזה – אין לשום אדם הבנה. קשה להאמין, כמה רוגז עשוי בירור־דברים רך ונוח כזה לעורר. הרצאתו של מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ היא דוגמה יפה לכך, מה מטורפת יכולה להיות תוצאתה של הזהירוּת. ואף־על־פי כן הוא עומד כאז כן עתה על השקפתו בספרו “ישראל בקרב האוּמות”, אין הוא אומר מלה אחת, שלא בדק תחילה את כוח־השפעתה; האיש החכם הזה רק שכח, כי ספר ונאום, היסטוריה ומדיניוּת, דברים שונים הם. פילוסוף חייב לדעת לשתוק, ומדינאי – לדבּר.

אחרי־כן, לאחר ה“שיחה” שלו, הודה בכך מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ. ראיה לכך, ההקדמה לספר הקטן. כאן מפרסם הוא את תשובתו אל “הציר הראשי של הליגה האנטישמית בצרפת”.⁷ המכתב הוא עסיסי. מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ איבד את שלוות־רוחו, שהפלאנו אותה אצלו, כל זמן שהיהודים היו המותקפים. המלומד יפה־הרוח הזה יש לו גם טמפראמנט. הוא כותב אל הנציג הכללי: “אדוני! הזמנת אותי במכתב גלוּי לוויכוח בחסות הליגה האנטישמית של צרפת. אתה מואיל בטובך, להבטיח לי מראש את אדיבותם של ידידיך. את האדיבות הזאת הכרתי לדעת, לרוע מזלי, בשעת הרצאתי במכון הקאתולי. אם היה בפאריס מקום, שבו היו ידידיך, המכנים את עצמם נוצרים והמעמידים פנים של לוחמים למען הכנסייה, חייבים לגלות את חינוכם הטוב ואת יחס־הכבוד שלהם בפני חופש־הדיבור, הרי זה בלי־ספק האמפיתיאטרון של המכון הקאתולי. הם לא הבינו זאת, לצערנו. למורת־רוחם של הרוב הגדול של שומעי, הם שיסעו אותי בלי־הרף בבדיחות טיפשיות ובתעלולי־רחוב. קניתי לי נסיון. מי שהיה סומך על כנותם או על חינוכם הטוב של ידידיך, היה אדם תמים”.⁸

הסופר ההונגארי אגאי⁹ מספר בפיליטון אחד את סיפור המעשה הנאה שלהלן. פעם אחת היה באוסטֶנדֶה¹⁰ עם הגמון הונגארי אחד ביחד. כוהן־הכנסייה רם־המעלה היה נעול מגפיים מתחת למעילו הארוך. אבל מעיל ארוךְ ומגפיים הם הסימנים, שבהם מכירים נערי־הרחוב באוסטֶנדֶה את היהודים הפולנים. וכך רצו הנערים מאחרי ההגמון, התגרוּ בו והשליכו בו אבנים, כפי שהם נוהגים לעשות ליהודים הפולנים שנתעו לאוֹסטנדה. איש־הכהונה רם־התואר יצא מכליו מרוב כעס וביקש רק למצוא שוטר, שיגן עליו מפני תוקפנותם הבלתי־מובנת של הנערים. ואת השוטר שאל, מה יש להם לנערים כנגדו. הלה חייך בטוב־לב: “הרי כך הם עושים תמיד ליהודים”. – “מה, יהודי? אני הגמון!” והוא פתח את המעיל לרווחה, כך שהשוטר הנדהם ראה פתאום את צלב הזהב הגדול. אך כשנפגש ההגמון, בעודו נסער ונרעש מן ההרפתקה, עם בן־ארצו הסופר אגאי וסיפר לו את הדבר, אמר הלה: “עכשיו רואה אתה, רום מעלתך, מה טעם הדבר – להיות יהודי. אתה לא טעמת את הטעם הזה אלא רבע־שעה אחד – אנחנוּ עומדים בכך אלף ושמונה מאות שנה…”

מה שאירע לאותו הגמון באוסטנדה, אירע למר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ במכון הקאתולי בפאריס. וזאת אף־על־פי שפתח תכופות את מעילו לרווחה והראה את הצלב שעל חזהו. פעמים אחדות חזר על כך, שהוא ארי כשר, נוצרי טוב וצרפתי נאמן. הכרזות כאלה מועילות בפעם הראשונה, והן נשמעות עמומות כשחוזרים עליהן. והן לא שמרו עליו מפני אי־רצונם של האנטישמיים, שהוא ביקש לרכוש את אהדתם. אבל הוא ממורמר על צורתה של התנגדותם. כבר לאחר זמן כל־כך קצר, מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ? עוד כמה נסיונות כאלה, ותתפוש את השאלה אולי בדרך פּחות “מדעית”.

בדרך מדעית הוא תופס אותה, זה נכון. הוא מבחין את שלוש הבחינות של האנטישמיוּת: הדתית, הלאוּמית, החברתית. מכל שלושת הצדדים, אומר הוא, תלונותיהם של האנטישמיים מוצדקות בחלקן. ובזה הלשון הוא כותב: “ההבדל ביני ובין האנטישמיים בכל המערכה המשולשת הזאת הוא בעיקר ההבדל בגישה ובשיטה; אבל זה דבר כשלעצמו חשוב למדי”.

זוהי הצהרה לויאלית של “הסניגור” שלנו, ואותה אנו רושמים לעצמנו ונזכיר אותה בהזדמנות לרפופי־המוח היהודיים. האנטישמיים לא הסתפקו בהצהרה זו, והם ליווּ את ההצהרה בריטון והתנגדות תקיפה. והנה הכרח הוא לומר, כי אופן הנמקתו של מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ מצטיין בדקוּת הנעימה ביותר. מי שאינו לא יהודי ולא אנטישמי, יקרא את הדברים בהנאה, אם נניח, שהשאלה תהיה עוד אז מעניינת כל־עיקר. לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ יש לו אותה למדנות עריבה, שׁנציגיה הגדולים בצרפת היו רֶנאן¹¹ וטֶן.¹² את הדברים שהוא מדבר עליהם הוא יודע ידיעה יסודית, אם גם מרצה עליהם בדרך קלה ומתחנחנת. הוא מגלה ידיעה עמוקה, ובה־במידה גם נטולת־אהבה, של המהות היהודית. הוא רואה כל קיסם בעינינו. לא היינו רשאים להתאונן ולא היינו מתאוננים על כך, אילו דיבר כיריב שלנו. אבל הוּא רוצה שנראה אותו כצדיק ושופט־צדק, ולשם כך חסר לו, אם אפשר לומר כך, העדר־החיבה גם כלפי הצד שכנגד. אפשר שאין אלה אלא גיווּנים דקים בלבד, “הבדלים בגישה ובשיטה”, אבל הם מספיקים בהחלט. ניתן לו את מקומו הנכון, נכיר אותו בתורת מה שהנהו, בתורת יריב שלנו, והוויכוח עמו יהא נשכר בבהירות. הוא אחד מיריבינו המשכילים, המעוּדנים והאדיבים ביותר, אבל יריבנו הוא. האנטישמיים, הסבורים שהוא נלחם בהם, משום שהוא מדבר נגד צורתם שלהם בשנאת־ישראל, לא הבינו אותו: הוא מזיק לנו.

מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ מזיק לנו, כשם שמזיקים לנו יהודים מסוימים שהתנכרוּ לאוּמה שלנו, והלכי־מחשבותיהם הם גם לעתים תכופות הלך־מחשבותיו שלו. היפים ביותר וגדולי־רוח ביותר הם באופן יחסי שיקוליו נגד האנטישמיות הדתית. זה הוא החלק הראשון של מסקנותיו. תחילה הוא מתקן את הדעה המוטעית, כאילו התנועה האנטי־נוצרית במאה הקודמת, ובייחוד בצרפת, יצאה ממקור ישראל. “לא יהודי היה זה, שהפריח את הסיסמה ¹³Ecrasons l’infâme. ווֹלטר היה האיש, ובמקום להיות נחשב כחניכם או ידידם של היהודים, יכלו יותר האנטישמיים להתפאר בו שהוא אחד מחלוצי תנועתם”.

בימי לוּאי השישה־עשר נמצאו בפאריס כמה מאות יהודים בלבד, רוּבם היו עניים ובלתי־ידועים, מגורשים אל פרברים רחוקים. הללוּ היוּ חלשים מדי, משיוכלו להשפיע באיזו מידה שהיא על המהפכה, על חילון החברה המודרנית והתפרקותה מן הנצרות. אמנם, בתקופה מאוחרת יותר לקחו היהודים כנראה חלק נכבד בנטילת אופייה הנוצרי של החברה. כיצד עשו זאת? בתורת יחידים או באיגודים יהודיים ומיוהדים? בתורת יחידים הם היו והוֹוים חדלי־אונים. מאיגודים יהודיים יודע מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ רק אחד שראוי להזכירו: חברת “כל ישראל חברים”. ובתורת איגוד מיוהד אפשר היה להזכיר לכל־היותר את הבונים החופשים.

לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ עומד על אופייה של חברת “אליאנס־איזראֵליט” (“כל ישראל חברים”) שנוסדה על־ידי כְּרֶמְיֶה¹⁴ בשׁנות השׁישׁים ומתפקידה להגן על ענייניהם של היהודים בכל הארצות, ובייחוד בארצות הבארבאריות, ולהבטיח להם את חופש הפולחן הדתי ואת בטחונם האישי. בחברה זו, שנוסדה כמתכונת ה“אליאנס האֶוואנגאֶלית”¹⁵ אין הוא מוצא דבר שיש לערער עליו. אנו הציונים יש לנו כאן דעה אחרת מזו של מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ ושל יהודי־האליאנס.¹⁶ אנו רואים את המוסד הזה כדבר אווילי. מעולם לא גרם השגעון של עסקנות נזק עצום כל־כך ביחס למיעוט התועלת שהביא, כפי שגרמה ה“אליאנס אוּניברסאֶל”, ברית יהודית כל־עולמית מגוחכת זאת, שאינה, לא ברית ולא כל־עולמית ופחות־מכל – יהודית.¹⁷ בשמה המליצי המנופח עוררה חברה זו את מתנגדינו להאמין, שהנה קיימת ברית־אחווה בינלאוּמית חשאית לכינונו של שלטון יהודי עולמי. ככל שתמהר האליאנס הזאת להיעלם מעל־פני האדמה, כן ייטב הדבר. אנו הציונים הננו בבהירות ובהחלטיוּת נגד כל ברית בינלאוּמית כזאת של יהודים, שאילו היתה קיימת ופעילה היתה מהווה באמת “מדינה בתוך מדינה”, המתועבת בפי כל ובצדק; והואיל והיא חסרת אונים ואפסית, אין היא מביאה אלא נזק. אין כאן המקום לברר במפורט את השקפתנו המנוגדת. ורק דבר זה יש לומר, שאין אנוּ רוצים לשם פתרונה של שאלת־היהודים באיגוּד בינלאוּמי, אלא בדיוּן בינלאוּמי, כלומר: לא אגוּדת־סתרים, לא פעוּלות־חרש, לא דרכי־מחתרת, אלא משא־ומתן חפשי וגלוי תוך אפשרות של ביקורת מתמדת ומקיפה מצד דעת הקהל.

מעניינות מאוד הן מסקנותיו של מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ על הבונים החופשים. הוא מוכיח כי רק בתקופה מאוחרת הותרו היהודים להיכנס ל“לשכות”, ובכמה ארצות דבר זה אסור עד היום. האנטי־קלריקליוּת של הבונים החופשים אינה איפוא מפעלם של היהודים, אף־על־פי שבהדרגה התחילו היהודים להשתתף בפעוּלה זו, ואוּלי גם בהתלהבות. זו היתה בוודאי שגיאתם המדינית הקשה ביותר של היהודים, שזכו זה עכשיו לשיווּי־זכוּיות. אכן, מבחינה פסיכולוגית אפשר להבין שגיאה זו. בתענוג אמיתי השתתפו בהסתערות נגד הכנסייה, אשר מידה באו על היהודים רדיפות אכזריות במשך מאות שנים. גם בנקודה זאת הגענו לידי שלימוּת יתרה בחינוכנו היהוּדי המודרני, גם אם הוא חפשי בדעותיו, ודווקא משום כך, מוכן להניח לכל אדם להיות מאושר על־פי דרכו. כלום צריכים אנו כיום לנהל מלחמות־דת, אנו, שלא ניהלנו מלחמות כאלה אפילו בתקופת קיוּמנוּ הממלכתי, אנו שלא רצינו מעולם לעשות גרים? לפני תעלומות־החיים עומדים גם אנו ובפינו מלת־הענווה Ignorabimus.¹⁸ בשביל עידוד החלשים, בשביל חינוך הנוער ובשביל תנחומים לזקנים הנפרדים מן העולם, נראית לנו הדת כדבר שאין לו עד היום תמורה. נמצא שהאנטי־קלריקאליוּת של היהודים לא היתה אלא נטירת־איבה. ונטירת־איבה היא המדיניוּת האווילית ביותר. וזה מתנקם בנו.

חלש הוא לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ בדוּנו על האנטישמיוּת הלאומית. בסיום דברינו תתברר לנו הסיבה לכך. את האנטישמיוּת הלאוּמית הוא מסביר מתוך התחמקוּת. הוא רק מזהיר את הקאתולים, שלא יטיחו כלפי היהודים בקלוּת־ראש את האשמה של קוסמופּוליטיות; שהרי גם הכנסייה קוסמופּוליטית היא; היא כזאת בראש־וראשונה. הוא קובע, מה שאנו יודעים במידה מספּקת: כי עוד לפני שנים אחדות היהודים עמדו להתבולל בכל מקום, וכי תנועה זו שותקה דווקא על־ידי אותם אנשים, המגנים את היהודים על כך שאינם רוצים להיטמע בתוך העמים הסובבים אותם. בהמשך דבריו מלגלג הוא על הדילֶטאנטיוּת האֶתנוגראפית של האנטישׁמיים. היהודים אינם גזע שׁל אנשׁים הדבקים וקשורים זה בזה, וכיוצא באלה דעות. כאילו התנועה של שנאת־ישראל איכפת לה הרבה, שהסיסמה המחובבת עליה פגומה מבחינה מדעית. זוהי תמימות של מלוּמדים.

אם יכולנו ונאלצנו זה עתה לקבוע, בהבאת דבריו של לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ עצמו, שאין הוא ידידם של היהודים, הרי נמצא בחלק השלישי של מסקנותיו, שאין הוא רוצה בכל זאת לעשות ליהודים עוול. היינו מחזיקים לו טובה על־כך, אילו לא נחשב בדרך־טעות לסניגורם של היהודים. אין אנו צריכים לחקור, מי אשם באי־הבנה זו: הוא עצמו או אחרים; אולי רק תפיסת־עמדתו העדינה מדי. בפלמוסי־דעות כגון אלו, שגורמת שאלת־היהודים, contradiction in adjecto¹⁹ היא בלתי־מובנת ועל־כן בלתי־נסבלת. אין אדם יוכל להיות אנטישמי ודורש צדק ליהודים, להיות לנו ולצרינו בעת ובעונה אחת.²⁰

בחלק השלישי הדן בצד הכלכלי של השאלה, מסביר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ, איך נדחפו היהודים על־ידי מסיבות היסטוריות אל המסחר, אל עסקות־כספים; איך דולדלו כוחותיו של העם, שהיה לפנים עם של איכרים ולוחמים; ואיך בכל זאת לא איבד העם הזה את החשק לעבודה גופנית, והראיה לכך דרך חייהם של ההמונים היהודים במזרח אירופה ו“שיטת־ההזעה”²¹ הנוראה באנגליה ובאמריקה, ששם אין מונים את היהודים בטפילות של סחר־הביניים, אלא בהנמכת רמת־חייו של הפועל. אנחנו יודעים את כל זה בדיוק רב, אך הוא אמר זאת לאנטישמיים. הללוּ, אמנם, הדברים נכנסים להם באוזן אחת ויוצאים באחרת. הם קובלים על מצב מסוים, ולא איכפת להם כלל מה הוא הסברו ההיסטורי. לפי מהותה הכלכלית־המדינית האנטישמיוּת היא תנועה למכסי־מגן. האם לא ראו זאת לפני זמן קצר אפילו בהונגאריה ה“ידידותית ליהודים”, שסגרה את הגבול בפני ההגירה מרוסיה – צעד אופייני שלא הושם אליו לב במידה מספקת? מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ מבין כל־כך הרבה, הוא מבין כל־כך יפה; רק את זמנו אין הוא מבין. הוא מאמין עוד מתוך עקשנוּת בעקרון המיושן ²²Laissez faire, laissez aller. כל זה עבר זמנו. בין שנקונן על כך ובין שנרנן על כך – זמנו עבר. ביום מן הימים יחזרו אליו, עכשיו עומד העולם בסימן אחר. מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ אינו מחבב את היהודים, ואף־על־פי־כן הוא נלחם באנטישמיוּת; כאן הגענו סוף־סוף אל הסברת הסתירה. הוא ליבראל, דוקטרינארי מאובן מן האסכולה הישנה, מרכז שמאלי.

עקרונותיו יקרים לו מרגשי האנטיפּאתיה שלו. האנטישמיים השקפותיהם אחידות יותר, אולי משום שהם מכוונים את עקרונותיהם לפי האנטיפּאתיה שלהם.

ומר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ מסיק מהנחותיו את מסקנותיו. הוא בעד חופש, זכוּיות שוות לכל אדם; ראשית, משום שזהו עקרונו; שנית, משום שבשאלת־היהודים אין קיים מוצא אחר. איזה פתרון מציעים האנטישמיים? הגבלת־זכויות או גירוש היהודים. שניהם אינם נראים בעיניו של לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ ראויים להמלצה. הגבלת־הזכויות, שהיתה לו הזדמנות להכיר אותה ברוּסיה, נתגלתה כבלתי־יעילה. וכן יהיה קשה לקחת דבר שהוא אפשרי במשטר אוטוקראטי ולנטוע אותו במשטר דימוקראטי. ואילו נגד הגירוש יש לפי השקפתו לחשוש, שלאחר גירוש היהודים עלול לבוא גירושם של אחרים, ולבסוף של הישועים. ולכך נוסף הקושי, שגם בארצות אחרות היו רוצים לגרש את היהודים. לאן היו צריכים כל אלה ללכת? “הבעיה נראית לי ללא־פּתרון”, כותב הוא ומוסיף מיד:

“מכל מקום קיימת עוד דרך אחת, שהלויאליות שלי אוסרת עלי לעבור עליה בשתיקה. זוהי תקומתה של מדינת־היהודים מחדש”. והוא מדבר בקיצור על התנועה הציונית שלנו. אבל אין הוא מאמין, שהקמתה של מדינת־היהודים היא הפתרון המתאים. הדבר שוב אינו מתמיה אותנו אחרי הנחותיו המוקדמות, ובייחוד לא לאחר הערותיו הרופפות על בחינתה הלאוּמית של שאלת־היהודים. כן סבור הוא, כי ארץ אבותינו אין בה עוד די מקום בשבילנו. את הדאגה הזאת מוטב שיניח לנו. קודם כל, לא כל היהודים היו הולכים לשם. אלה שמצבם טוב היו נשארים במקומם עד שיתפוררו נכסיהם, והם ומשפּחותיהם ייספגו בתוך סביבתם הנוכחית. הרי אפילו הארצות האנטישמיות לא היו מעוניינות לאבּד את כל יהודיהן. היתה מתחילה נהירה בריאה, והיתה קיימת כל עוד קיימת האנטישמיות. בו ביום, בו ברגע שמשתנה הלך־הרוחות של איזו ארץ לטובת היהודים, אין אף אחד זז עוד ממקומו, ובוודאי לא שום יהודי אמיד. הציונות נותנת בידי העמים את האמצעי לווסת את מספרם של היהודים שלהם לפי הצורך. זהו, זה פתרונה של שאלת־היהודים.

ומה יהיה עליהם על תושביה הנוכחים של ארץ־ישראל, המושלמים והנוצרים? – שואל מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ. מה? הללו יהיו לדעתנו הנשכרים ביותר, משום שיקבלו עבודה, תחבורה ותרבות בארצם הענייה והצחיחה. ומה יהא גורלם של המקומות הקדושים? אנו סבורים, שהללו לא יהיו כפופים עוד למרותה של מעצמה אחת כלשהי. מבחינת המשפּט הבינלאומי הרי הם לעולם extra commercium.²³ מה ששייך לכלל כולו, אינו יכול ולא יהיה שייך לשום פרט. מי יכול לתאר לעצמו, שהאמונות הנוצריות השונות תמסורנה את המקומות הקדושים לבעלותה של אחת מהן? ההיבדלות הגדלה והולכת בין הדתות הנוצריות השונות הרי הביאה לידי־כך, שהידיעה כי המקומות הקדושים נתונים לשמירתם של שאינם־נוצרים שימשה מקור ארגעה. ונניח, אם גם נודה בכך, שביום מן הימים יגיעו לידי מסירת המקומות הקדושים לידי מעצמה אחת, הרי ספק גדול הוא, אם יסכימו למסור אותם דווקא בידי צרפת הלא־דתית מבחינה רשמית את ה־res sacrae²⁴ של עולם התרבות.

והרי זוהי הצעתו של מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ, השוכח כי ספרו יגיע לדעת־הקהל הרחבה, והוא אומר: “הואיל ואנו כאן כולנו בינינו לבין עצמנו צרפתים”. הוא היה רוצה – partant pour la Syrie²⁵ – שלאחר חלוקתה של תורכיה, תימסר ארצם של היהודים לצרפת. והנה, בנוגע לחלוקתה של תורכיה – עוד “חזון למועד”. מאז השמיע מר לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ את הרצאתו, הראתה תורכיה סימנים מובהקים לכוחה החיוּני. על חלוקתה של תורכיה אין חושב עוד עכשיו שום מדינאי רציני. אמנם, תורכיה זקוקה לעזרה כספית יותר משהיתה זקוקה לכך אי־פעם; ואת זאת היא תוכל לקבל רק על־ידי היהודים. אין המדובר בכך, שניטול מן השולטאן פרובינציה אחת, אלא בכך שניצור בית־מולדת מובטח במשפט־העמים בשביל אותם היהודים שאינם יכולים להתקיים בשום מקום אחר.

כבר אמרנו זאת תכופות, ואנו נחזור על כך ללא ליאות, עד שיבינו אותנו. אנו הציונים הולכים בדרכנו הלאה, בלא רתיעה, בלא רוגז, נתונים ללעג ולהשמצות־איבה, מתגברים על תככים ועל מעשי שפלות, ממשיכים עד שיבינו אותנו. אבל אם אין מבינים אותנו כראוי רוכלים, קטני־נפש ושפלים, הרי אוהבי הרעיונות הגדולים והנאצלים ראוי היה שיתנו לנו את אהדתם. הרי אין זה דבר של מה־בכך: תחייתו של עם אומלל ואובד. אחד לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ שיקום בעתיד יתאר אולי את תנועתנו – בין היא תנצח ובין תוכרע – מתוך הארת פנים.

ואילו בשביל לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ של היוֹם– הוא יקרא את השורות האלה – רוצים אנו להעלות את בושׂמם וניגונם של חרוזי באֵראנז’אֵ,²⁶ שהוא עצמו אולי שוב אינו זוכרם. הוא יקרא אותם בעונג ויבוא לידי מחשבות:

Combien de temps une pensée,

Vierge obscure attend son époux!

Les sots la traitent d’insensée,

Le sage lui dit: Cachez־vous.

Mais la rencontrant loin du monde,

Un fou, qui croit au lendemain,

L’épouse: elle deviant féconde

Pour le Bonheur du genre humain.

התרגום המלולי הוא:

עַד מָתַי תְּיַחֵל אִידֵיאָה –

בְּתוּלָה רָזִית – לְגוֹאֲלָהּ?

פְּתָאִים חֲשָׁבוּהָ לִמְטֹרֶפֶת,

חָכָם אוֹמֵר לָהּ: הִסְתַּתְּרִי!

הִנֵה, הַרְחֵק מֵעִיר וּמְתִים

תִּפְגשׁ שׁוֹטֶה, שְׁבוּי הוֹד־מָחָר;

הוּא יְחַיֶה מִמֶנָה זֶרַע –

רֹב בְּרָכָה לְכָל אֱנוֹשׁ.

¹

בתנועתנו יש לרשום מאורע, שאין צורך להרבות בהסברת חשיבותו. זוהי קבלת המשלחת הציונית על־ידי הקיסר הגרמני.

בראשית אוקטובר נקבעה הקבלה הזאת. על יסוד זה יצאה באמצע אוקטובר המשלחת, המורכבת מחמישה אדונים, בדרך לארץ־ישראל. אלה היוּ ד“ר ת. הרצל, נשיא, ד”ר מ.ת. שניירר, סגן נשיא הוועד הפועל, דוד וולפסון, נשיא ועדת־הבאנק, העורך־דין ד"ר בודנהיימר, נשיא ההתאחדוּת הציונית בגרמניה, והאינג’ינר י. זיידאֶנר, יועץ טכני של הוועד־הפועל.

בשני בנובמבר נערכה הקבלה באוהל הקיסרי בירושלים, בנוכחות המזכיר־המדינה פון בילוב²). הוד מלכותו הקיסר השיב על נאומו של ד"ר הצל בדרך הידידותית ביותר.

זה הוא בקיצור כל מה שנודע עד עתה בציבור מן העובדות. אנו מאמינים איפוא, כי הקוראים שלנו ימצאו עניין מסויים בכך, להכיר ולדעת את רשמיהם והשקפותיהם של חמשת חברי־המשלחת החוזרים. אנו העמדנו להם שאלות בזה אחר זה וקיבלנו תשובות, שאנו מוסרים אותן בזה להלן. ד"ר בודנהיימר יכתוב בשביל “די ואֶלט” תיאור מפורט של כל הנסיעה.

המערכת.

ד"ר תיאודור הרצל:

³ לא הלכנו לארץ־ישראל כתיירים שואפי־תענוג, אף לא כסיירים־חוקרים, אלא היתה לנו מטרה מדינית קבועה. לאחר שהיא הושגה, יצאנו תיכף ומיד בדרך חזרה. אף־על־פי־כן יכולנו גם כאורחים־לשעה־קצרה לערוך תצפיות אחדות ולהבהיר לעצמנו את מצב־העניינים. עצוב הוא מראה הארץ בדרך כלל, אבל מעל למקומות הנשמים והמוזנחים צוחקים שמים נהדרים, ובמקום שניתנה רשות ליד האדם לפעול, עזר לה בשמחה הטבע המבורך להפיק כמו בקסמים שפע של תנובה. התוצאות שהגיעו אליהן המתיישבים שלנו, בייחוד אלה העומדים על רגליהם שלהם, הן מדהימות ממש. מסביב עוד נראה שטח־הטרשים הצחיח שעליו עלה בחור בן־חיל כזה לפני שנים אחדות – והוא הוציא מן האדמה פרדס תפוזים או כרם משגשג.

מבין הדמויות של כובשי־אדמה ראשוניים כאלה, הכובשים את הקרקע כמו בימי בראשית, עורר את תשומת־לבי בייחוד האיכר ברוֹזאֶ במוצא שלד ירושלים. הוא היה פועל יומי פשוט במושבה רחובות. יום אחד אסף את מעט הפרוטות החסוכות והרעובות, ויצא אל המדרון הסלעי ההוא. הואיל והוכיח עצמו כעובד שקדן וחרוץ, נתמך על־ידי אגודת־התישבות מקאֶלן בהלוואה. לפני שנתיים היה לו בציר־הענבים הראשון. ההכנסה היתה 500 פראנק. בשנה שלאחריה כבר הכניס לו הבציר סכום גדול פי שלושה, והוא מצפה להגדלה מהירה נוספת של הכנסותיו, שכן גפניו משביחות והולכות. מסביב לכרמו המטופח משתרעת עוד השממה, שגם אותה יכול כוח השקידה להפוך לגן פורח.

ומספר הדוגמות הללו כמספרם של המתיישבים בארץ־ישראל. בני־אדם חרוצים ומפוכחים, שאגרופיהם מוצקים ובעינים יש להם התלהבות למען הארץ.

האיכרים היהודים הם קשי־עורף ונבונים, זה היה הרושם שעשו עלינו בכל מקום שנפגשנו עמהם. מובן שהפרטים הציוריים, שקלטנו תוך רפרוף, הפתיעו אותנו ביותר. אבל גם מפרטים כאלה אפשר להסיק כמה מסקנות. המתיישבים הם, למשל, פרשים מעולים. כשבאנו למושבה רחובות, דהרה לקראתנו קבוצת צעירים, עשרים וכמה במספר, שביקשו ללוות אותנו. הם ערכו מסביב לכרכרות שלנו מין “פאנטאזיה” ערבית; ולמראה הבחורים הגזעיים שזופי־הפנים, שהדהירו את סוסיהם למרחקי שדה וחזרו וקרבו אלינו בתרועות, נזכרנו שלא־מדעת בפרשים אוחזי־הפלצורים שב“מערב הפראי” של אמריקה.

לצערנו יכולנו לבקר רק מספר מועט של מושבות, אבל את האיכר היהודי בכל־זאת הכרנו. הוא מבטיח הרבה בשביל העתיד.

כן, אנו מאמינים כאז כן עתה, ומזמן שהיינו שם – עוד יותר מתמיד, כי הארץ הזאת, המחוננת כל־כך נהדר בידי הטבע, ארץ העתיד היא. החוף המרהיב הזה על גדות הים הכחול אפשר לעשותו לריביירה, כשיגיע לשם כוחה התרבותי של התיישבות בממדים גדולים. אכן, השקעות עצומות דרושות לשם כך; יש לצייד את הארץ בכל אמצעי התחבורה וההיגיינה החדשים. אבל איזו זירה נפלאה לרוח־היזמה הזריזה של עם, שכל האמצעים החדשים נהירים לו והוא חונך בכל ארצות התרבות! ומה רב השכר הרומז לבסוף למקימי המפעלים האלה, שהם בגדר יכלתם! דרושות השקעות גדולות של הון ועבודה; אבל תחת רצועת־שמים נהדרת זו נושאת העבודה פירות זהב, וגם ההון יבוא על שכרו.

עמקים, שאפשר להפרותם בקלות, ורכסי־הרים יפים ראינו בחפזנו על פניהם, בכל מקום מחכה הטבע, מחכות המסיבות ליד האדם העוזרת, הצריכה וגם יכולה שוב לנטוע גנים ולבנות בתים⁴) ליישוב האדם.

אדיר היה הרושם בירושלים. גם בעזובה של היום הזה רואים את עקבות יופיה הקדום. ועיר זו של גבעות רבות, המזכירה בכמה דברים את רומא, יכולה להיות שוב עיר־עולם נהדרת. רואים היטב את דמותה של העיר בעתיד, שעה שמשקיפים מהר־הזיתים למטה. כל העיר העתיקה המקודשת צריך לטהר מעסקי־חולין היומיים. כל אותם הרוכלים המלוכלכים⁵) והרועשים צריך יהיה להוציא מחוץ לחומות הללו המכובדות על כל הדתות. מעונות־פועלים, בתים זולים, צריך יהיה להקים בסביבתה של העיר. את השווקים יהיה צורך להוציא מן העיר העתיקה ולהעבירם למקומות מתאימים. העיר העתיקה המטוהרת בדרך זו תהיה מופרשת למוסדות־צדקה ויראת־שמים של כל הדתות, שתוכלנה לבצע את חלוקת השטח הזה ביניהן בדרך שלום. את כל העיר העתיקה אפשר יהיה לשפץ לאט־לאט בסיגנונה הקדום, אבל בתנאי־בריאות מודרניים, והיא תהיה כאבן־יקרה מיוחדת־במידה, שתשתבץ בתוך העושר של כרך מודרני ונאה.

האם לא יהיה מצב כזה הולם יותר את רגשותיהם ומספק יותר את צרכיהם של בני־האדם, הדבוקים בירושלים?

כל זה נעשה ברור כשמש לאדם הרואה את הדברים במקום, כמו מתוך שיעור־הסתכלות לאור היום. והעניין שלנו הוא מסוג כזה, שאנו יכולים לדון בו בכנוּת ובגילוי־לב עם כל הצדדים הנוגעים בדבר בזה אחר זה. מי יש לו להעלות טענה בעלת־משקל כלשהו נגד הגברת התרבות דווקא על פיסת־קרקע זו? פּחות מכל בוודאי תורכיה, לאחר שיסולק כל יסוד לחששות צודקים מצדה, כפי שהבענו תמיד את כל רצוננו לכך. לגבי תורכיה משמעוּתה של הגשמת התכנית הציונית היא בלי שום ספק הגברת שלטונה ועושרה. כמה דברים מן האופן, שבו התנהלה ההתיישבות עד עתה, עלולים היו לעורר את חשדנותה ורוגזה של תורכיה. אבל אנו אמרנו תמיד וחוזרים עכשיו על הדברים בהטעמה יתירה מתמיד, כי נפשנו סולדת מפני הסתננות של קבוצות־אנשים קטנות לארץ. שום אדם אינו רשאי להפקיר אנשים אלה לגורל מפוקפק. רק על־יסוד חוזים רשמיים עם הממשלה התורכית יש להתיישבות סיכויים להתפתחות בטוחה ולשגשוג. לתורכיה יכול העם היהודי להציע יתרונות כאלה, שיש להניח כי חתימתו של הסכם כזה אינה אלא שאלה של זמן.

אבל גם אילו ראתה הממשלה התורכית את עלייתן ההדרגתית של קבוצות קטנות בלי הסכם רשמי בעין יפה, היינו צריכים אנחנו להתנגד בכל־תוקף לניסויים כאלה. יכולים אנו לומר, על יסוד הדעה שהגענו אליה מתוך ידיעת המצב לאשורו, כי ההתיישבות בזעיר־אנפין תדרוש קרבנות אדם גדולים ללא־אחריות. המתיישבים הבודדים, המחפשים להם בעצמם את חלקת אדמתם, מצבם עוד שפר יותר יחסית ממצבן של קבוצות, שאחרים מטילים אותן על שטח־אדמה שנרכש בשבילן, שלא תמיד הוא יפה לבריאות. כי אפשר לייבש כל שטח אדמה מביצותיו ולעשותו ראוי לעיבוד – רק הנבערים מדעת אינם יודעים זאת. אבל הבראת הקרקע יכולה לצאת לפועל רק על־ידי עבודות גדולות וכלליות. ובשביל עבודות כאלה אין מספיקים גם אמצעיהם של היחידים הנדיבים והעשירים ביותר.

והנה אנו יכולים להעמיד מאחרי המשימה הזאת עם שלם; עם, אשר את קיומו אנו מוכיחים על־ידי תנועתנו הציונית הגדולה; עם, אשר שמר את אהבתו אל האדמה המוזנחת הזאת, כאהבת הבן לאם החולה. משום כך גם יכולים אנו להכריז בשקט, בלא כל גינונים דיפלומאטיים, מה הן כוונותינו בנוגע לקרקע זו. כי שום עם אין לו הנכונות או היכולת להביא קרבנות כאלה לשם החיאתה של ארץ זו, כמו העם היהודי. שום צד לא יקדים אותנו, שום צד לא יחטוף זאת מאתנו, כי שום צד אינו יכול להעלות אותו כוח־אדם מלא־ההקרבה, שלא לדבר כלל על הכספים, כמו היהודים.

אצל היהודים לפי מצבם בזמן הזה נמצא חוסר־השלטון המדיני, המאפשר להם להופיע כתובעים הבלתי־מסוכנים ביותר, יחד עם הכוח הכלכלי הדרוש לשם פעולה זו.

אנו הנפנו את הדגל ברמה, והוא כבר מתנופף מעל ראשי בני־האדם⁶). אנו מלאים רוח נכונה ותקווה חזקה והאנשים יבינו, שיש לנו סיבה מספקת לכך, מאחר שהצלחנו לעורר את התעניינותם של שני שליטים⁷) לענייננו הצודק.

ואל יאמר אדם ואל יחשוב בלבו, כי שני הגדולים האלה יש להם בכך כוונה רעה כלשהי. נטייתם התפלה של אי־אלו יהודים ללעוג לעצמם, שבגללה יצא שם רע לכולנו, מסוגלת למצוא גם בשביל היענות זו את ההסבר העוקצני: הם רוצים להיפטר מאתנו! אך לאמיתו של דבר קיימת כאן הכוונה גדולת־הרוח להפיץ תרבות, ליצור מולדת להמוני אדם תועים ואומללים להביא שגשוג לסביבה מוזנחת, ועל־ידי כל זה להרבות מעט את רכושה של האנושות באושר ובתרבות. כזאת היא כוונתה של ההיענות, וכך הבנו אותה ברחשי תודה.

ד. וולפסון:⁸

על השאלה, מה עומד להתרחש בקרוב, יכול אני להשיב בקצרה:

בזמן היעדרי במשך חודש אחד לא שבתה עבודתה של ועדת־הבאנק. אדרבה, בינתיים נעשו בלונדון כל הכנות, בשביל לאפשר את כינונו של הבאנק־להתיישבות היהודי. ועדת־הבאנק שמונתה על־ידי הקונגרס תתכנס בעוד זמן קצר, בשביל לאשר את התקנות ואת הפּרוספּקט של הבאנק לפירסום.

עם המפנה, שבא במצב־הדברים בזמן האחרון, נכון לנו על־כל־פנים עוד עניין נוסף, והוא יסודה של חברת־קרקעות,⁹) שיהיה לה חוג־פעוּלה אחר מזה של הבאנק. תיאומם של שני המוסדות הללו, הנחוצים להגשמתה של תכניתנו, יצטרך להיות בראש תפקידנו אנו. דברים מפורטים יותר אוכל לומר על כך רק לאחר שאבוא בדברים עם כמה אדונים בלונדון.

בשביל חברת־הקרקעות העתידה להיווסד תתעורר בוודאי גם בגרמניה התעניינות יתירה. חששות מסוימים, כאילו עתידים לפרש את הציונות לרעה – אין להם עוד מקום כהיום הזה. בחברת־הקרקעות ישתתף גם הונם של יהודים גרמניים.

על השאלה, אם הייתי רוצה כבר עכשיו לגור בארץ־ישראל, הריני משיב לכם תשובה קצרה וברוּרה: לא! הרי זה בדיוק כך, כאילו שאלו אדם הניגש לקנות בית או האדריכל שלו, אם היה רוצה לגור על מגרש־הבנייה. תחילה יש להקים במקום הזה את הבית ולהכשירו לגור בו, ואז ייכנסו לתוכו ברצון וגם יגורו בו. בינתיים נותן גם בניין שהתחילו להקימו התעסקות לידים רבות, והחלתה של פעולתנו תביא בוודאי בקרוב, כתוצאה שלה, עלייה כלכלית חשובה של הארץ.

¹

הרב הלונדוני אדלר, שהדיקלומים הצבועים שלו נגד הציונות כבר ידועים, שוב השמיע את קולו. הוא מנצל למטרה²) זו לרעה את במת בית־הכנסת של צפון־לונדון, שמעליה דרש דרשה של שבת, המלאה וגדושה התקפות שפלות, דיבות וסילופים. נוסף לכך הפך אותו מוקיון כדרכו את העיניים, הטעים את הפאטריוטיות שלו, של מתאזרח מקרוב בא, פירש פסוקים מן התנ“ך פירוש מסולף, וכל התכבוסת הנאלחת הזאת פורסמה בשם “ציונות דתית נגד ציונות מדינית”. כי מבחינה דתית אמיתית לא זו בלבד שאין לטעון כלום נגד תנועתנו, אלא היא ראויה להתמסרות מלאה, דבר זה כבר הוכח בשלמות ולחלוטין על־ידי גילויי־הדעת המוסמכים והדוגמה הפעילה של האדוקים ביותר בין יראי־השמים, כפי שהיה הרב מוהליבר³) שלנו הבלתי־נשכח. אישיות בעלת סמכות ללא ערעור, הרב הראשי של לונדון ד”ר גאסטר, נמנה על מנהיגי תנועתנו. אין זו איפוא אלא חוצפה, אם אדלר מופיע כחוכר האחד־ויחיד של עיקרי הדת היהודיים. כי הוא נותן את עצמו לניצול על־ידי כנופיה, שתנועתנו העממית הבריאה היא לה כקוץ בעיניים – דבר זה לא מפליאנו עוד. לשחרר את היהדות מהשפעתם של⁴) אנשים כאלה, זו תהיה בוודאי לאחת מזכויותיה הבלתי־נשכחות ביותר של הציונות. להיכנס בפרטים המפורטים של אותו פּטפּוט אדלראי ולסתור אותם בזה אחר זה, אין אנו חושבים שכדאי הטורח. ראשית, הריהו חוזר כאן על כל ההבלותות הישנות שלו שכבר הביאון⁵) עד לאבסורד. שנית,היתה ההנמקה מצדנו עלולה לעשות רושם, כאילו אנו מתייחסים לדבריו ברצינות. הוא ניסה לנקום את נקמתו ונקמת האנשים העומדים מאחוריו בעד נאומו של ד"ר הרצל באיסט־אֶנד הלונדוני נגד רבני־המחאה ובאנקאי־המחאה.⁶) השאלה היא רק עד מתי ירשה הציבור גדול של הקהילה, המשלם משכורתו של האדון אדלר, לנצל עוד לרעה את במת בית־הכנסת למטרותיה של כנופיה קטנה וחבלנית.

¹

הבחירות לוועד־הקהילה בווינה נסתיימו. תוצאותיהן אינן מעלות ואינן מורידות. ההשתתפות במעשה־הבחירות מבוטאה במספרים, שהם מדברים בעדם. בקהילה של 140,000 נפש בקירוב השתמשו כאלפיים בוחרים בזכות־הבחירה שלהם. גם לפי חוקת־הבחירות הקיימת, המוגבלת מתוך צרות־עין ושלא בצדק, היה זה אחוז קטן עד כדי גיחוך של בעלי־זכות־הבחירה. ההתעניינות בקהילה נמצאת בנקודת־האפס. ולהתעניינותם של חברי הקהילה מתאימה גם האבטוריטה של ועד־הקהילה וערכו בשביל העניינים היהודיים. באחת האסיפות שבהן נידונו תוצאות הבחירות אמר היושב־ראש מתוך לגלוג עצמי לא־מכוון, כי מתוך עשרת המאנדאטים שעמדו לחלוקה היו שמונה שמות שהופיעו בכל הרשימות של ועדי־הבחירות השונים. כל המלחמה לא היתה איפוא נטושה אלא מסביב לשאלה, אם ייבחרו האדונים גרינפלד ורפופורט או פיליפּ ואֶלטבוגן. זו היתה הערה נכונה, שגילתה את כל קטנוניותה ואפסות־ערכה של “מלחמת הבחירות”. הציונים לא היה להם כל עניין בהתנצחות אישית זאת.

רגע אחד עלתה מחשבה להגיש רשימה של מועמדים ציוניים. רשימה עם שמות, שנושאיהם נהנים מהערכה ומאהדה כללית, כבר הופצה גם על־ידי מתנגדים מפלגתיים זריזים ברכילות. אבל היה הכרח לבטל את מועמדותם של האדונים האלה, כי משנשאלו במישרין הם הודיעו, שבמסיבות הקיימות אין הם מסכימים להיבחר. אצל אחדים מהם היה חשוב גם שיקול־דעת זה, שהם לא חפצו להפקיר עצמם לפולמוס הבלתי־טהור של אחדים עסקני־הבחירות, שאינם בררנים בבחירת האמצעים.

הציונים הסתפקו איפוא הפעם במה שהשתתפו בדיונים על הבחירות, והביאו לידי ביטוי את נקודת־השקפתם. בהזדמנות זו נתגלה, כי מטרותיה וכוונותיה של תנועתנו עדיין אינן ידועות כלל בקרב חוגים מסוימים של יהודי וינה. עקב סילופים וסירוסים שיטתיים. הרמה של אסיפות־הבוחרים הללו היתה בכלל נמוכה עד כדי דכדוך; ואנו יכולים לומר, כי רק הודות למאמציהם של נושאי־דברה של הציונות, מארמורק,²) ד“ר כהן,³) ד”ר מינץ, ד"ר וייזל ואחרים הועלו לדיון פה ושם גם ענייניה הרחבים והנעלים יותר של היהדות.

הרי הבחירות לוועד־הקהילה יש להן ערך מקומי בלבד; ומשום כך טיפלה תנועתנו – שאת אופיה האוניברסאלי אין אנו צריכים עוד להדגיש – בעניינים מקומיים אלה במידה מועטת בלבד. אך לאורך ימים הרי לא ייתכן, כי אותם הקנים שבהם מתרכזים השיסוי והתככים נגדנו, יישארו מעבר לתשומת־לבנו. נתברר, כי דווקא אותם האנשים – חברי הוועד או מועמדים – שמסרו הצהרות מפותלות פחות או יותר נגד הציונות, הוסיפו עם זה, כי בעצם אין עניין הציונות נהיר להם. קמו גם אנשים והכריזו, כי הם ציונים “למחצה” או “לשלושה רבעים”, או הערות משעשעות אחרות כגון אלה. אנו ניתן איפוא בזמן הקרוב ביותר את ההזדמנות לאנשים, שיש להם רצון טוב, לקלוט דברי הסבר; ולשם כך נערוך הרצאות הסברה על הציונות מרובע לרובע.

איך איפוא עלינו להתייחס אל אי־ידיעתם האמיתית או המדומה של חברי קהילה רבים בדבר מטרותיה ומהותה של הציונות? אין אנו יכולים להאמין למשמע אזנינו. האם מתחוללת התנועה הציונית במסתרים, במקומות שאין להגיע אליהם; האם אין קיימת כבר ספרות שלימה על הנושא הזה, שדי לאדם להעיף בה מבט, אם יש לו עניין קל ביותר בדברים יהודיים? גם אם מחזיקים את הציונות – כפי שאומרות הסיסמות הנאות – מטורפת, בלתי־מבוגרת ומזיקה, על־כל־פנים חייבים להכיר אותה. “עד כמה שיש לי ידיעות על הציונות” היא צורת־דיבור, שמנהליה של קהילה גדולה לא היו צריכים להשתמש בה עוד כיום הזה. הציונות נכנסה אל תחום הדיון העולמי. פרט ליוצאים מן הכלל מעטים דנו עיתוני כל העולם בתנועה הזאת, בספרותה ובקונגרסים שלה. רק ועד־הקהילה של וינה אינו יודע על־כך ולא כלום. נסיכים אדירים ומדינאים רמי־מעלה חקרו את השאלה ביסודיות וחיווּ דעתם עליה בכובד־ראש ובידידותיות. רק חברי־ועד הקהילה של וינה הם אניני־דעת מדי וטרודים מדי בעניינים העומדים ברוּמו של עולם, משיוכלו להפנות את תשומת־לבם היקרה־מפז לעניין זה. ובתוך הגאֶטו הפובליציסטי המוזר הזה, בעיתונות היהודית, משתוללת זה ימים ושנים מלחמה רתחנית מסביב לציונות. המלחמה מתנהלת לצערנו על־ידי היריבים שלנו באמצעים בלתי־הוגנים; אבל את עצם העובדה של המלחמה אין להכחיש. רק ועד־הקהילה של וינה אינו יודע על־כך ולא כלום. כמעט אפשר להאמין, כי האדונים האלה קוראים רק את נאומיהם שלהם, הנדפסים בעיתונים כגון אלה.

קיים בווינה ביטאון בשם “אֶסטֶרייכישאֶ ווֹכנשריפט” של האדון בלוך.⁴) כתב־העת הזה מבזה מדי שבוע בשבוע את התנועה הציונית ואת מנהיגיה. כל הדיבות, כל השקרים המכוונים נגד הציונות, מוצאים להם אכסניה בכתב־העת הזה. ובידוע, שכבת־עת זה מקבל תמיכה מכספי המסים שברשות ועד־הקהילה. אחד מן האדונים ניסה באחת מאסיפות הבחירות ללמד זכות על כך. בכנוּתו של אותו נואם דווקא אין להטיל ספק, אך העניינים אינם ידועים לו כראוי. הוא אמר, כי תמיכה זו היא תשלום של סכום כולל בעד מודעות הקהילה, ושבשכר זה יש לו לוועד־הקהילה בכתב־העת של בלוך “שופר”. אין אנו מתנגדים התנגדות כלשהי לכך, שוועד הקהילה בוחר לו “שופר”, ושהוא תומך בו בדרך זו. ייתכן כי תשלום סכום כולל בעד מודעות כדאי הוא באמת מבחינה כלכלית ולא איכפת לנו כלל, אם לוקחים לשם כך את ה“ווּכנשריפט”, ה“נוֹיצייט”⁵) או כל עיתון אחר. לקוראים שלנו אין אנו צריכים לומר, כי את “די ואֶלט” אין להשיג בשביל עיסקה כזאת; אנו דנים בכך, מכל מקום, בלא משוא־פנים ובלא כל כוונות־סתר שפלות. אבל דבר אחד אין הוועד צריך לשכוח: על־ידי הקשר הקבוע עם ה“ווכנשריפט” סומכים אנשי ועד־הקהילה את ידיהם על כתב־העת הזה; התמיכה אינה חומרית בלבד, אלא גם מוסרית. אין אנו רוצים כלל לבחון, מי משני הצדדים מרוויח כאן יותר" כתב־העת או ועד־הקהילה. נקווה כי שניהם. מצדנו גם לא יבוא ערעור כלשהו, אם הוועד הזה יוסיף לקיים את יחסו עם ה“ווכנשריפט” גם להבא. לא בכך הוא המדובר.

המודבר הוא בכך שוועד־הקהילה אינו יכול עוד להסתלק מן האחריות להתקפות של ה“ווכנשריפט” ברגע שהוא מודה בתפקידו של העיתון הזה כ“שופר”. האדון בלוך העמיד את עצמו בשעתו לרשותה של המפלגה הציונית, אם גם בלא הצלחה; אין לו איפוא על כל פנים, סלידה שאין־להתגבר־עליה מפני הציונות. קרובה ההשערה, שההתנגדות הוטלה עליו בפקודה. אם הוועד רוצה לטהר את עצמו מן החשד הזה, חייב הוא למסור את מודעותיו הרשמיות, כלומר את תמיכתו החומרית והמוסרית, לעיתון בלתי־מפלגתי בהחלט; ובמקרה הגרוע ביותר – להוציא אותו בעצמו, אם לא יימצאו בני אדם בעלי־יזמה, שיקבלו זאת על עצמם תמורת הכנסה קבועה מובטחת. אז יתברר גם לאיש, שלימד סניגוריה על ההסכם הכדאי מבחינה כלכלית, אם לא היה בכל זאת קצת יותר מדי תמים.

אבל אנו היינו רוצים לומר כיום לאנשי ועד־הקהילה עוד דבר אחד של יישוב־הדעת. הם הדחיקו עצמם, כפי הנראה, לתוך עמדה של טעות. תחילה לא הבינו את עניינו ואחר־כך התביישו להודות בזה. מן הראוי שיחזרו בהם, לפני שיפקע אורך־רוחנו ונציג לראווה בפני העומדים בחוץ מלחמה ללא רתיעה. אין אנוּ דורשים מהם אלא זאת, שיחדלו לספּק מחסה ומזון לשפלויות המכוונות נגדנו. אין זה הרבה. הקהילה, שאנו עומדים להחדיר בקרבה את ההסברה שלנו, ממילא לא תבין את התנהגותם של האדונים האלה. הייתכן? הנה קמה בקרב היהדות תנועה המבקשת להושיע את אחינו מן המצוקה החומרית והמוסרית האיומה, זוהי תנועה חוקית בהחלט, וחדורה כולה רגש של אהבת הבריות, נוצרים מכל צורות־האמונה מתייחסים לתנועה זו בכבוד, מנהיגיה של התנועה הזאת אינם מתפרנסים על חשבון היהדות ותופסים עמדה שרכשוה בכוח עצמם בתוך החברה האזרחית, ועובדה ידועה היא לכל, שהם מביאים לתנועה קרבנות בלבד – והאדונים הללו עדיין לא טרחו להכיר את התנועה שכזה אופייה? אם כך הוא הדבר, הרי האדונים האלה רשמו לעצמם אחת מתעוּדות־העניוּת העלובות ביותר, מאלה שהוצאו ביום מן הימים בחותמתה של הקהילה היהודית בווינה.

¹

אנחנו יודעים, וגם יש לנו, כל האמצעים של תקופתנו אשר אנו חיים בה, ואחרי כל אלה, אם קצוֹר תקצר ידנו, כאשר קצרה יד אבותינו בשבתם בגיטו, לעזור לנפשנו? לא! יכולים אנחנו לעזור לנפשנו וגם עזוֹר נעזור. בקיאים אנחנו בחכמות, חרוּצים אנחנו במשא ומתן, ויודעים אנחנו להתהלך עם הבריות ועם המאורעות, מסוגלים אנחנו לעבודה, שואפים לעסקנות ולקבלנות, הננו מנוסים בעשרה נסיונות ומצורפים בכוּר העוני. ומה זה, איפוא, יחסר לנו? ארץ בטוחה, אשר בה נוכל לעבוד לפי כוחותינו וכשרונותינו, בלי כל מפריע ובלי היות לטורח על אחרים. ואתם הלא תדעוּ מה שם הארץ הזאת, הלא הנכם ידועים גם את שם התנוּעה הזאת.

הציונות!

אלף ושמונה מאות שנה של גלוּת ושל תקווה היוּ פרושות על המלה הזאת. יש אמנם יהוּדים שיצאוּ לתרבות רעה, הלועגים לציוניוּת; יש גם צרי־לבב וקטני־מוח, הלוחמים בה. התנועה הציונית, אשר מתחילה עברו עליה בשתיקה, אחרי־כן צחקו ולעגו לה, ולבסוף החלו ללחום בה, – תנועתנו זאת יש לה כוח עצום, כוח של אוּמה שלימה, אשר אי־אפשר בשום אופן להשמידו או גם להחלישו. דרוּש היה הדבר, כי יעירו בנוּ את לאוּמיותנוּ הנרדמה, דרוש היה, כי יגלה העם את רצונו לפני כל העולם בדברים ברוּרים. אוּלם עוד לפני שנה נראה דבר זה כבלתי־אפשרי כלל.

והנה נהיה הדבר.

בחודש אוגוסט בשנת 1897 נקבעה בקונגרס בעיר באזל הצורה האחרונה של הפּרוגרמה הציונית:

הציונות שואפת לרכוש מכוֹן־שֶׁבֶת לאוּמה הישראלית, העומדת תחת חסותן הגלוּיה של הממשלות.

הכול נמנע ובלית־אפשר לחובק את ידיו. אבל אין לך דבר העומד בפני הרצון. הכול אפשר למי שיִקרב אל מלאכתו ועבודתו ברצון חזק וכביר. החובה מוטלת עלינו לעבוד את עבודתנו בלי־חשׂך, על־פי תוכנית מסוימה, שתהיה מכוּונה לתכלית ידועה. במקומות רבים מתעוררים וקמים עוזרים נכבדים למפעלנו הגדול, ולא רק מתוך היהודים, כי אם גם מתוך הנוצרים. לא עתה היא העת לספוֹר ולספר את כל אשר עשו, מימי הקונגרס הראשון בבאזל עד היום הזה, למען ברר והוכיח לדעת־הקהל ולפני הממשלות הנוגעות בדבר את טיבן ומהותן של מגמותינו. כי הנה מסכימות ומתאימות לחוקי הממשלות והארצות, שאנו יושבים בהן, כי הנה מסכימות ומתאימות, בכלל, לרוח אהבת כל האנושות.

והתביעה המוסרית הזאת: לתת ארץ לעם־נודד, תתפשט כעל כנפי נשרים בכל המדינות והארצות, שהיהוּדים יושבים בהן נאנחים ונאנקים. ובכל מקום אשר יישמע שם “הגאולה”, שם ישמח ויגיל לב בן עמנו, אם רק לב־בשר בקרבו ולא נהפך עוד לאבן. ובכל מקום אשר בני עמנו יראו ויוכיחו לעיני התבל, כי עוד מוכשרים ומסוגלים המה להתעוררות לאוּמית, כי מוכשרים המה להבין ולהוקיר כראוי את הרעיון הגדול של תחיית ישראל על אדמתו, שם גם ייוולדוּ להם אוהבים אשר יעמדו לימינם. הן הדבר היותר מגונה ומכוער אשר יִטפלו עלינו הבריות, הוא כי אין לנו אידיאל לאוּמי.

המתנגדים לרעיון הציוני אשר מקרב עמנו, ברצותם להוכיח עד כמה מסוכן ומזיק הוא הרעיון הזה ליהודים בארצות מושבותיהם, יביאו ראיה ומופת להתנגדותם העיוורת, כי האנטיסימיטים מביטים בעין טובה על התנוּעה הציונית.

אבל מתנגדינו אלה לא ידעו ולא יבינו כי הציוניוּת היא היא המבשרת שלום, אותו המפעל עצמו, אשר ישנאוהו שנאת מוות, הוא אשר יביא בכנפיו שלום לכל האנושות.

תנוּעת ייסוד המושבות העבריות בארץ אבותינו תביא מרפא ורווחה לארצות החולות במחלת השנאה לישראל, ויחד עם זה גם תפרה את ארצות המזרח ותרבה בהם את הברכה החומרית והרוחנית ואת הדברים הטובים. גם המושבות שנוסדו עד עתה בארץ־ישראל, אם גם לא רב מספרן, בכל זאת הראו גם הן לדעת, כי אדמת אבותינו עודנה ברוכה ופוריה. ובכלל, כל אדמה פוריה היא, אם רק עובדים חרוצים יעבדוּה וישמרוּה. ומה גם אדמת אבותינו, אשר בימי תקופת־הזהב של תולדותינו היתה ארץ זבת חלב ודבש. ואדמתנו זאת תשוב להיות “ארץ זבת חלב ודבש” אם ישובו בני עמנו, אשר סבלו הרבה בגולה, אל ארץ אבותם.

¹

ד"ר תיאודור הרצל, כותב מחזות, עתונאי ומנהיג התנוּעה הציונית בין היהודים: “כאדם שהוא מושפע מרעיון מוגדר־היטב – הציונות – אך טבעי הוּא, שיהיו לי משאלות מוגדרות־היטב לשנה הבאה. ואחרי ככלות הכול, אין הן מוזרות ומשונות כל־כך, כפי שאנשים מדמים בדרך־כלל. משאלתי הגדולה ביותר היא תקווה: יהי רצון שצאצאיהם של בעליה הקדומים של ארץ־ישראל ישובו במהרה אל המהוללים ביותר שבחופי הים התיכון, להמשיך שם את השלום והתרבות לשם טובת כולנו. שער של אסיה ניצב שם. אני מאמין, כי משאלתנו אין לה אף מתנגד אחד באנגליה, אם אני מוציא מכלל זה קומץ של יהודים מפוחדים”.

¹

הרוצה לפעול למען היהודים, צריך – כמאמר הבריות – לאצטומכא טובה. כשהתחלתי לפני שלוש ששנים ומחצה בערך להעמיד עצמי בשירותו של הרעיון, שעכשיו כבר יש לו לזקוף לזכותו הצלחות גדולות כל כך בכל העולם, עמדו כמה מידידי וספקו ידיהם. טירוף גמור הוא, אמרו. לץ אחד – כמובן, יהודי²) – חיבר את המכתם הבא על ספרי “מדינת היהודים”:

Er sieht ein Ziel, ein Ziel so weit

Im Traume. wie im Wachen:

Er dankt daran, in dieser Zeit

Mit Juden Staat zu machen.(³

זו היתה, כמובן, אחת ההלצות העדינות ביותר, שנעשו עלי ועל מפעלי המטורף. נשאתי אותה כאחרות לרוב בלב קל, ראשון הייתי לצחוק להן, ואפילו קיבלתי אותן בברכה, משום שדעתי היא, כי קאריקאטורות וסאטירות הן אמצעי הטוב ביותר לפירסומם של רעיונות. רק צריך שיהיו לו לאדם עצבים חזקים, כדי לעמוד בלעג, וברוך השם, יש לי עצבים כאלה.

אך לא אחת נזכרתי באותו לץ, שהיה סבור, כי עם היהודים אי אתה יכול “לעשות מדינה”.⁴) הריני בטוח עתה כשם שהייתי לפנים, ואפילו בטוח יותר מיום ליום, כי הציונות תשיג את מטרתה בעתיד הקרוב. אך התקפותיהם של מתנגדי היהודים מעוררים בי הרהורים קשים. הריני שואל את עצמי, אם באיזו אומה שהיא אפשר היה, כי אנשים המבקשים לעשות משהו למען עמם, יהיו נתקפים כדרך שעלה לי בעיתונים האנטי־ציוניים, ובפרט ב“ג’ואיש כרוניקל” הלונדוני. גם מעל בימת־המטיפים מלעיבים בי, וזר־הדפנה נתון עד עכשיו בראשו של מעלת כבוד הרב הראשי של לונדון, ד“ר אדלר.⁵) ב”אמריקן היברוּ" קראתי לפני שבועות אחדים ציטטה מתוך עתון אחר, “אמריקן איזראליט”.⁶) רוצה אני להביא את הדברים כאן שנית, משום שלעולם אין אתה מספיק לקרוא דברים כאלה כל צורכם:

⁷ “אילו היו סומכים על אנשים מסוגם של נורדאו והרצל, היהודים בימינו עדיין היו שרויים בגיטאות ונושאים את טלאי החסות. אף לא אחד משניהם לא היה מעודו יהוּדי; ועכשיו שהם עשו את היהדות עסק לעסוק בו ונעשו יהודים מקצועיים, הם תובעים את השדה כולו לעצמם. בתורת ה’יעקב’ים וה’מוזס’ים האוריגינאליים היחידים בין כל היהודים, הם צמד־חמד של אחים נאים, והנני מציע שיתלו אותו סיפור־אגדה על פּתח הבאנק שלהם – כשיצליחו להקימו – ואל ישכחו את שלושת הכדורים”⁸.

מחברן של השורות האלה אינו יודע מה הוא סח. נראה כי הוא חושב את עסק־היהודים, שאנו עוסקים בו, לעסק מכניס מאוד, ומן הסתם הוא מקנא בנו במקצת בגלל הריווח שאנו מרוויחים. היכן יושב אותו מסכן, אם הוא רואה זאת כעסק, ואפילו כעסק טוב. אין אני רוצה למחול על כבודי עד כדי כך, שאפילו לאחר פּרובוקאציות כאלה אבוא לספּר, כמה כסף כבר עלתה לי התעמולה הציונית שאני עושה. ⁹

אבל האם אין זאת פליאה, כי גם עשייתנו למען היהדות היא עילה לקטרוג עלינו מצד יהודים, כאילו אין זאת העשייה כפוית־הטובה ביותר, חסרת־התועלת ביותר שבעולם! היינריך היינה אומר בשירו על “בית־החולים החדש בהאמבורג”:

"Ein Hospital fϋr arme, kranke Juden Fϋr Menschenkinder, welche elend,

Behaftet mit den bösen drei Gebresten

Mit Armuth, Körperschmerz und Judenthume.

Das schlimmste von den dreien ist das letzte,

Das tausendjährige Familienϋbel…

זֶה בֵּית־חוֹלִים לַעֲנִיִים מִישְׂרָאֵל הוּא,

לִבְנֵיֹ־אֱנוֹשׁ שֶׁהֵם מְשֻׁלְשֵׁי־הָעֹנִי,

שֶׁבִּשְׁלֹשָׁה מַדְוִים רָעִים מְנֻגָדִים הֵם,

בְּעֹנִי, בָּחֳלִי־הַגוּף וּבְיַהֲדוּת.

אַךְ מִשְׁלָשְׁתָּם הָאַחֲרוֹן הוּא הַגָרוּעַ,

חֳלִיֹ־הַמִשְׁפָּחָה זה מִשְׁנות הָאֶלֶף…

ובכן, מעין ריפוי־חולים ישראלי חדש כזה היא הציוניות. כחובשים מתנדבים נכנסנו כאן לפעולה, ורצים אנו לרפא את החולה, העם היהודי הדווי והמסכן, על־ידי אורח־חיים בריא על אדמתו, אדמת אבותינו. והאם ידוע, מה מלבד הכרת־עצמנו, שאנו עושים את המעשה הנכון, היה לנו כוח־המדרבן העז ביותר? דווקא העובדה, ששום אדם ישר אי־אפשר לו שיראה במעשינו חיפוש אחר הנאה אישית. אכן, ראוי שלא ישכחו לעולם, כי היה זה העניין חשוך־התקוה ביותר, האבוד והמבוזה ביותר, זה העניין שהתחלנו לעשות למענו. ואם מעז כבר היום איזה כתבן אלמוני או רב, המקבל את שכרו על יראת־השמים־כביכול שלו, להציג אותנוּ הציונים כסוחרי היהדוּת, הרי זה רק מוכיח, כי ההצלחה מתחילה להיגלות. אילו היה זה עסק, היו דווקא האנשים הללו עושים אותו לפנינו.

אם כן, האם אין אנו חולמי חלומות,¹⁰ אם יש לנו מטרות בלתי־חומריות כל־כך? בשום פנים לא! צריך רק שאדם יתאר לעצמו מכלול חיי־אדם, ואיך הם מתפתחים. בראשית נמצא הרעיון הלאומי, אליו מצטרפת במהלך התהוותה של המדינה המדיניוּת המעשית, ומתוכה צומחים לבסוף החיים החומריים במלאכה, במסחר ובתעשיה. שהציוניות כבר עומדת בשלב השני, שכבר היתה למדיניות מעשית רצינית, בכך לא יפקפק עוד אדם לאחר המאורעות האחרונים.¹¹) תפקידם של הציונים בכל העולם הוא עתה להתארגן אירגון מלוכד באיגודיהם הארציים, כדי שיהיו נכונים, בבוא הקריאה באחד הימים, לצעוד בסדר טוב. ההנהגה המרכזית אין לה כוח רב יותר ממה שהיא שואבת מתוך הקבוצות המקומיות. נסים לא הבטחנו מעולם, וגם לא נעשה באמת נסים. דבר זה ודאי יאמינו לי גם היריבים, האוהבים כל כך לדמות אותי לשבתי צבי ולשאר משיחים. מעולם לא דבק שם כזה באדם שלא־כדין יותר מבמקרה שלי. מעולם לא אמרתי דבר־הזיה, אלא רק אמרתי: אחי היקרים, בשום מקום אין סובלים אותנו. אנו יכולים לעזור לעצמנו, אם נהיה מאוחדים כראוי. אז יהיה בכוחנו לרכוש לנו ארץ יפה וטובה, שבה נוכל לחיות, מכובדים בעיני כל הבריות, שוקדים על עבודתנו ובשלום. ארץ זו שם טוב לה, היא קרויה: ארץ אבותינו. ¹²) כשנהיה יושבים שוב שם, יהיה גם לנו שם טוב!

ועכשיו, אותם יהודים שאינם מבינים זאת ואינם מסכימים לכך, אִתם באמת אי־אפשר לעשות מדינה. אנו מוכנים לוותר עליהם. תאב אני לדעת, מי יקבל אותם באהבה, בשביל לרפא אותם מן החלי המשפּחתי. אבל אפילו נמצא מי שינסה לעשות זאת, אינני מאמין כי אפשר שהריפוי יצליח. שכן, החלי המשפּחתי הם־הם עצמם, כלומר, היהודים הרוצים להיות הכל, ורק לא יהודים.

קבוצה ו' קובץ 20 תצלום עמוד בכתב יד

העמוד הראשון של המאמר "‘דוקטור כהן’ של נורדאו בכתב־ידו של הרצל

¹

הדראמה הזאת, שאין הם מעזים כיום להעלותה על הבמה, תאריך ימים, אף־על־פי־כן. היא שייכת לסוג היצירות החסונות, שיש להן קיום. גרילפּארצר²) היה רשאי לומר:

אִם בְּנֵי דוֹרִי בִּי נֶחֱרִים

לְכָךְ לִבִּי לֹא אָשִׁית –

אֲנִי בָּא מִזְמַנִים אֲחֵרִים וְאֶחְיַה בְּדוֹרוֹת הֶעָתִיד.

אימרה זו כוחה יפה גם לגבי המחזה החדש של מאכס נורדאו. הוא יכול בשלווה לא לשית לב לכך, שאחדים מגדפים אותו ואחרים משתיקים אותו. “דוקטור כהן” יעבור לזמנים הבאים ויספר להם, מה היו ימינו אנו, ואל היצירה עזת־הביטוי נוסף עוד גורלה בציבוריות. בימים הבאים ישתוממו ויזדעזעו על השקרנות והפחדנות, שעמהן הוצרכה להילחם חטיבה שירית כנה כל־כך, וכל זה יוסיף עוד להאדרת תהילתו של המשורר. רודפי־ההצלחה הרגעית הנכנעים יכולים לכוף את קומתם ולהתרפס בפני דעת־הקהל השלטת; האיש בעל־הנפש מוצא את קורת־רוחו העליונה בכך, שהוא הוא עצמו. איזה עיסוק עלוב היתה כתיבת ספרים ומחזות, אילו שימשה רק למסירת הדעות הרווחות בקרב ההמון. קצת משוררים יקרים ומעודנים יתר־על־המידה בוחרים לעצמם את המוצא המחוכם, להתחמק פשוט ממלחמת הדעות. הם מתרחקים, בפשטות, מתבערת בעיות־הזמן, ונמלטים אל בין השיחים. הם שרים כמו שהציפור שרה. האמנות צריכה להתקיים לשם אמנות בלבד, וכיוצא באלה דברי פטפוט. אבל אנו סבורים, כי האמנות מן־ההכרח שתהיה לה קודם־כל איזו משמעות ואין היא יכולה להיות אחרת, אלא המשמעות של החיים המציאותיים, שאנו חיים אותם תוך בכי וצחוק. יחס אל אותו חלק מן החיים, שהוא קרוב ביותר אל לבנו, אל ההווה שלנו עצמנו, שאינו מתמצה בשום פנים במקרים של אירוסין ובגידות שבנישואין, יחס כזה ודאי שלא יהיה שום דבר בלתי־פיוטי. בשנים האחרונות הרבו לשבח בדרך כלל את המנהג, למסור בנאמנות במחזות הספרותיים את הגיווּנים המקומיים של ערים ומחוזות, ואף הניב המקומי. אך הצגתן של תנועות מדיניות של הזמן הזה היא בגדר בל־ייראה. והרי אין זה אלא גיווּן מקומי כרונולוגי של גורלות אדם.

אמנם, הסוציאליסטים אילצו מעט־מעט את הציבור האזרחי לכבד את דראמת־ההווה שלהם, אבל אם השאלה הסוציאלית הותרה סוף־סוף להיגלם בדברי שיר ולעלות על הבמה, הרי עדיין אין כן המקרה בשאלות האחרות. שלנו, למשל, שאלת־היהודים, אסור לה לבוא בתחום הספרות הגבוהה. ראשית, מפני שכבר נידונה דיון סופי ב“נתן” של לאֶסינג.³) שנית, מפני ששאלה יהודית אינה קיימת כלל. שלישית, מפני ששאלה זו יש בה התכוּנה, שהיא מרגיזה נורא את כל הבריות. הרי זה, כפי שרואים, מעין הטענות הידועות בעניין הקדירה השבורה, שהשואל החזיר אותה, ראשית, כשהיא שלימה, ושנית, היתה שבורה בשעת השאילה; ושלישית, לא שאל כלל שום קדירה.

בני־האדם הסוברים כי “נתן” של לאֶסינג הוא המלה הפיוטית האחרונה בשאלת־היהודים, אינם עולים בחכמתם על אלה הרואים את “העתונאים” של פרייטאג⁴) כיצירה הסופית על כתבנות־העיתונים. הו, ודאי, אלה היו יצירות מופלאות בשביל זמנן, אבל הזמן נשתנה. בשביל המנדלסוניוּת – אם מותר להתבטא כך – היה “נתן” בלי ספק המלה האחרונה, ושום אדם מבינינו לא יעלה על דעתו, לזלזל בערכה של מלה זו ושל התנועה התואמת לה ביהדות. אבל ההיסטוריה של היהודים נמשכה הלאה, ולא בלי מכאובים גדולים וחדשים. אותם הימים, שבשביל מחברו של “נתן” היו הימים הבאים, כבר חלפו ועברו בינתיים. שאלת־היהודים מבקשת עיצוב פּיוטי אחר; ויש קשר בין כל הדרך, שבה מתפתחות תולדותיו של עמנו בזמן האחרון, ובין העובדה שהפעם נוטלים היהודים עצמם, לא עוד בגאֶטו, ולא עוד בנעימת־הלחש החשאית של שירת ־הז’ארגון, אלא לנגד כל העולם כולו, את רשות הדיבור הפיוטי בשאלת־היהודים. כשם שאנו הציונים הקימונו בבאזל במה מדינית באירופה, שמעליה אנו יכולים לומר מה שקרוב ללבנו, כך אנו מחפּשים ליצור גם אפשרות ספרותית לשם אותה מטרה עצמה. הישיבה נמשכת! כמו שאמר אותו נשיא בית־הנבחרים הצרפתי.⁵) רשות הדיבור למאכס נורדאו.

וכמו בשביל השומעים בבאזל, כשעולה נואם מפואר זה על הבמה, כדי לצייר בקווים אדירים את מצבה של היהדות הפזורה בשנה החולפת, כך גם הדראמה הזאת שעה של התרוממוּת־רוח היא בשביל הקוראים אותה בספר.

“דוקטור כהן” הוא מחזה־התוּגה של ההתבוללות. בחורים אחדים למודי־תיפלות, שכתבו עליו בעיתונים המצניעים את יהדותם, מובן שלא הבינו את רעיונו של המחזה הזה לחלוטין. או אולי דורש טוב־טעמם של העיתונים מצניעי־יהדותם – כולם הם כאלה הנעשים רק על־ידי יהודים ונקראים על־פי־רוב על־ידי יהודים – מחייב אותם להעמיד פנים, שאין הם מבינים את הדבר הזה? הם הביעו דעתם,⁶) כי כוונתו של המשורר היתה, כביכול, להראות על־ידי דמותו וגורלו של דוקטור כהן, כמה לא נעים הוא בסוף המאה הי"ט להיות יהודי. לא נכון בהחלט. המשורר רצה הרבה יותר להראות,כמה לא־נעים הוא – שלא לדבר על חוסר־התועלת שבדבר – אם אדם מתכחש ליהדותו. “טראגדיה בורגנית” נקרא המחזה. ובכן, היסוד הבורגני של המחזה הוא העניין של יוליוס כריסטיאן מוזאֶר; ואילו הטראגדיה המתפתחת־במקביל של דוקטור כהן היא בעצם מן הסוג הרומאנטי.

מקום המחזה הוא בעיר אוניברסיטאית קטנה בגרמניה התיכונה. כאן חי יוליוס כריסטיאן מוזאֶר, יועץ־סתרים וקאפיטאן של חיל המילואים לשעבר. הוא אדון נכבד ביותר, נשוא־פנים, עשיר, וקשור קשרי־חיתון עם משפּחת הקצינים מבני האצולה פון קווינקאֶ. אשתו היא פוֹן קווינקאֶ, מבית־אביה, בניו הם שונאי־ישראל נמרצים, הבכור הוא לויטנאנט בגדוד חיל־המשמר, הצעיר – “בּוּרש” בקורפּורציה רבת־המרץ “פראנקוֹ־טוּרינגן”. בקיצור, האדון מוזאֶר התקדם במשאת־נפשו כל כמה שיכול היה להתקדם; דומה היה, כל סימן של המום הטבוע בו מלידה נמחה ללא־זכר. שכן האדון מוזאֶר תיחבל תחבולה מוצלחת של חילופי אותיות לשמו – שמו היה בתחילה מוזאֶס! הוא יהודי מומר, אבל מושלם כל־כך בהתבוללותו, ששום אדם, אשר לא ידע את מוצאו, לא היה מסוגל לגלות את קלונו ולראות אותו כבנו של העם הבזוי. על הכּנה היהודית הורכב חוטר גרמני אצילי, והיונקות שהוציא מקרבו, הבנים, אינם מזכירים עוד במאומה את הגזע העתיק; וגם אינם רוצים, שמישהו יזכיר להם על כך. אבל האדון מוזאֶר, הוא מוזאֶס לשעבר, יש לו גם בת־חמודות, כריסטינה, ומצד זה נפתחת עליו הרעה.

שכן באותה עיר אוניברסיטאית קטנה שבגרמניה התיכונה נתמנה מרצה למתימאטיקה פּריוואט־דוצנט בשם ד“ר ליאו כהן. ד”ר כהן מתוודע אל כריסטינה ומתאהב בה, והיא משיבה לו אהבה. אין הוא מעז לבקש אותה לו לאשה, כל עוד הוא פּריוואט־דוצנט בלבד; ואת התואר פרופיסור אין רוצים לתת לו, משום שהוא יהודי ושמו כהן. אבל עם הענקת הפרסים על־ידי האקאדמיה של שטוקהולם הוא זוכה בפרס עולמי למתימטיקה; והואיל ומובטחת לו עכשיו פרופסוּרה, אם גם לא בבית־הספר הגבוה הזה, הרי הוא מחליט לבקש את הצעירה⁷) לאשה. קודם לכן הודיע לו הראֶקטור של האוניברסיטה שבדרך־כלל הוא מסביר לו פנים, כי הסינאט של האוּניברסיטה דחה את בקשתו של כהן שימנוהו פרופיסור שלא־מן־המניין, משום שתקנותיו של בית־הספר הגבוה קובעות את אפיו כמוסד אֶוואנגאֶלי־נוצרי. דוקטור כהן מסתמך כנגדו, על חוקת המדינה, הקובעת שיווּי־זכוּיות לכל אזרחיה, אבל הוא סבור, כי על־ידי גילוי פרצוף זה צמחה בכל זאת טובה כלשהי. השקר שבשוויון־הזכוּיות נתגלה לעיני כל; הנה מכריזים ומודיעים שהחוקה אינה אלא פיסת־נייר, “שאין כדאי לתת עליה את הדעת”.

"ראֶקטור קילהולט: אל תתרגז ללא צורך דוקטור כהן יקירי. סבורני, שלא כדאי לך לשאוף כל־כך לגילוי־פרצוף זה. אישים בעלי־השפעה, המעמידים עוד כיום פנים כאילו הם עדיין מכירים, לפחות להלכה ולעקרון, בשוויון־הזכויות, ראויים בשל־כך מכל־מקום לתודה כלשהי. שכן הם מתנהגים במידת הרחמים לרעתם שלהם. הם מוותרים על אהדתם הוודאית של המוני־העם, שעה שהם טורחים לנקוט לשון־עקיפים, במקום להכריז בגלוי: יהודים אין להם מה לדרוש ומה לקוות.

כהן: ובכן, כך. זוהי, לפחות עמדה ברוּרה. אני מעדיף אותה על הדו־פּרצופיות."

במקום מאוחר יותר:

"קילהולוט:… כשאתה מתייצב בעמדת־סיוּף ושולף חרבך בשם שוויון־הזכויות, הרי זו הטעות הגדולה ביותר. הלוואי ויכולתי להסביר זאת לבני־גזעך. הם מתנהגים, כאילו שי להם משהו לדרוש. סוף־סוף הרי לא כבשו את שוויון־הזכוּיות מידינו באגרוף מזוין. הרי אין הוא חוזה של שני צדדים. הענקנו אותו לכם מתוך רצון חופשי, הוא מתנת־חינם, ואת שיעור המתנה קובע הנותן לבדו.

כהן: זוהי אי־ההבנה הטראגית שבינינו לביניכם. אנו מדמים בנפשנו, כי בתורת בני־אדם זכאים אנו לתבוע לעצמנו את מלאו זכויות האדם, ואילו אתם משוכנעים שהנכם עושים אתנו חסד, כשאתם מודים ביהודי שהוא בן־אדם. ההנחה השתיקתית שלכם היא, שהיהודי אין לו כבוד־אדם מטבע ברייתו, אלא הוא משיג אותו רק לאחר שחסדכם מעניק אותו לו במפורש. כל זמן שאפילו הנוצרים הישרים־ביותר ומסבירי־הפנים ביותר מרגישים כך, הרי התהום המפרידה בינינו היא בלתי־נגשרת".

ד“ר כהן מבקש, איפוא, על יסוד הפרס שקיבל, המבטיח לו שישיג עמדה ציבורית, לשאת את כריסטינה לאשה. ההצעה היא למורת־רוחו של האדון מוזאֶר; אבל בשיחה ממושכת, שהוא מאבק יותר מדו־שיח, מכריח אותו ד”ר כהן להתייחס אליו בכבוד ולהסכים. עכשיו מתחילים המאבקים בשאר בני־המשפּחה. הגברת מוזאֶר, מבית־אביה פון קווינקאֶ, מתפלצת כולה משום שבתה רוצה לעשות אותו מעשה עצמו, שעשתה היא לפנים: להינשא ליהודי! אכן, היהודי כהן, שהוא יהודי של הזמן הזה ובשיחת־המאבק שלו עם מוזאֶר הניף ברמה את האידיאל הציוני כמו שמניפים דגל, אינו רוצה להיכנע; בשעה שהיהודי מוזאֶס מוכן היה לכל השפלה ולכל התכחשוּת עצמית, בשביל שיוּתּר לו לשאת את העלמה פון קווינקאֶ, הלה עושה כל המאמצים, להניא את מוזאֶר מלבוא בקשרי חיתון עם היהודי כהן. אבל כאן מתרחש הדבר המפתיע ביותר. מכל נימוק, שאיש הכמורה מעלה נגד כהן, מרגיש עצמו מוזאֶס נפגע הוא גופו. כהן הנהו זר; אם כן הרי כזה גם הוא, מוזאֶר, לשעבר מוזאֶס. אסור להכניס את כהן לתוך המשפּחה; אם כן הרי גם מוזאֶס נכרי בבית הזה. חליפת־הדעות הופכת למריבה, מביאה להפסקת היחסים בין שני האנשים, שהיו סבורים קודם לכן שכבר עשו ביניהם פשרה לכל ימי חייהם. מוזאֶר, שנתמלא חימה, מגרש את גיסו ואיש־ריבו מן הבית. עניינו של כהן נעשה לו עניינו שלו עצמו. כאן⁸) קמים לו בניו לאויבים; וכאן מגיע מחזה־התוגה של ההתבוללות אל השיא, שני האדונים הצעירים מתקוממים נגד אביהם, מפני שהוא רוצה לקחת לו יהודי לחתן. הסטודנט מתנהג בחוצפה, והאב מאיים עליו משום־כך בעונש מלקות. ואילו קארל, הקצין, מביע את התנגדותו בצורה מנומסת וקרירה יותר, ומשום־כך עוד יותר בלתי־נסבלת.

"קארל: אם אנו רוצים לחיות בחברה מסוימת, הרי אנו חייבים להיכנע למושג־הכבוד שלה. מושג־הכבוד של חברתנו אינו מרשה קשרי־חיתון עם יהודי.

מוזאֶר: זאת אומר אתה, שאתה עצמך יהודי?

קארל (בתמיהה): אני?!

מוזאֶר: אני חושב כך!

קארל: (משתלט על התרגשותו): אתה רוצה להשפיל אותי, אבא.

מוזאֶר: אבא שלך יהודי, וגם אתה כזה במידה מספקת, שהיית צריך להתבייש לחזור על דיבורים כאלה.

קארל (בקדרוּּת): זאת לא אמרת לי מעולם.

מוזאֶר: זה היה הפשע שבחיי".

עד כדי כך הגיע איפוא יועץ־הסתרים והקאפיטאן בחיל־המילואים, שהוא עצמו מעלה את יהדוּתו המושכחת והמוכחשת ומטיח אותה בפני יוצא־ירכו. אכן, הלה אינו רוצה להיכנע. כשמופיע כהן פוגע בו הלויטנאנט בדברי חירוף. הדו־קרב הוא בלתי־נמנע. כדוּרו של הלויטנאנט פוגע בדוקטור כהן.

הוריו העניים של דוקטור הכן, שנפצע פצעי־מוות, באים עכשיו לביתו של מוזאֶר, שבו הוא שוכב. הוא גווע. כשרואה מוזאֶר את שני הזקנים, האדוקים במנהגיהם היהודיים המסורתיים עתיקי־הימים, שלו־עצמו נעשו זרים מזמן, סבור הוא, שהם מצדיקים את פרישתו מן היהדות. עם אנשים כאלה אין לו שום דבר משותף. זאת היא הנקודה, שבה נעשה לנו קשה להסכים עם המשורר. מוזאֶר זה, שהכרנו אותו מתוך תהליך טראגי של הזדככות גוברת והולכת, אסור לו שיגיע לידי מסקנה סופית כזאת. עם אנשים עניים מחוג־חייהם של הזוג כהן לא היה לו ליועץ־הסתרים שום שיתוף עניינים ורעיונות גם אלמלא היו יהודים. צמצום האפקים שלהם, עליבותם, כך, הגיחוך שבהם ואפילו הבוז שהם נותנים לו, אינם יכולים בשום פנים לבטל את העוּבדה ההיסטורית שהם והוא בני עם אחד. בתוך עם אחד מצויים בני אדם שונים בהרגלים, במחשבות וברגשות, שונים במידותיהם הטובות והמגונות. עד כדי כך אין השיתוף בין היחידים בתוך העם הדוּק שיהיה מותר לדרוש התאמה הדדית גמורה או כמעט־גמורה בין כל פרט ופרט. ממפלגה יכול אדם לצאת, לאחר שהשתייך אליה; אבל אין אדם יכול לצאת מעמו, לפחות לא כל זמן שהעם שרוי במצוקה. כאן חייב הרבה יותר כל אחד למהר הביתה אל מתחת לדגל, גם אם התרחק כל־כמה שהתרחק. ואם האדון מוזאַר מרגיע עצמו לבסוף בתרוץ על השוני שבין השקפותיו שלו ובין ההשקפות היהודיות־האדוקות, הרי זה מעמיד אותו לפנינו רופף יותר, מכפי שנראה במשך כל העלילה. וכך הוקהה ברגע האחרון חודו של הלקח הנמרץ, שאנו צריכים ללמוד מן המחזה.

אף־על־פי־כן רוצים אנו לשמוח במחזה רב־הכוח הזה. לבני־אדם שמחוץ לגאֶטו של ימינו יבשר המחזה שהיהדוּת עוד לא מתה, הואיל ובתקופה של סבל מוסרי קשה־ביותר עדיין מסוגלת היא להעלות ציצי לבלוב, אשר רק עַם בלתי־מתייאש ובלתי־נחרב מסוגל להעלותם: יצירות־אמנות לאומיות. ד"ר כהן אומר במחזה לפני היעלמו: “אולי אני נמצא במצב אומלל זה רק משום זה, שלא כל יהודי נתן את דעתו תמיד על כך, ששנאת האויבים מטילה עליו את הכבוד להיות נציג חוּקי של כל בני גזעו. מה שהתנגש כיום בחדר הזה – אלה היו זרמים עתיקים בני אלפי שנים של היסטוריה עולמית…” אי־אפשר למצות באופן קולע יותר את תוכנה הכביר של הדראמה הציונית הזאת. מה שמתנגש בחלל העלילה שלה אינם אלא זרמים בני אלפי שנים. היא מלאה היסטוריה והווה, והיא כובשת כמו האמת.

[א]

[מאכס נורדאו הירצה ב־25 בינואר 1899, באולם אגודת־המוסיקה בווינה על “זרמים ביהדוּת”. אחרי ההרצאה נערכה מסיבה לכבודו. בהזדמנו זו השמיע הרצל בשם הוועד הפועל הגדול, ברכה על הכוס ¹]:

"כל פעם שאני שומע את ידידנו הגדול הנערץ מדבר, הריני מתרשם רושם עמוק ביותר מאישיותו, האדם הבלתי־רגיל הזה שליט בכל סולמי־הגוונים של הלשון, כשם שהוא שולט שליטה גמורה באלה של הרוח. ואף־על־פי־כן, בנאומיו ישנו צליל אחד, שהוא חוזר ונשמע תמיד, באזני שלי לפחות, לפני כל האחרים: זה הוא מעין צליל של חצוצרה, חריף וצלוּל החודר עד אל הנפש פנימה. גם הערב היתה בי שוב הרגשה זאת, כששמעתי את הנאום המזהיר, שלרושם הכביר שלו עדיין אנו נתונים במישרים. הנאום הזה, למרות ההסתייגויות שאני שומר אותן לעצמי – מלאכת מחשבת, כפי שאנו רגילים לשמוע מפיו – מקווה אני, שהוא רכש לנו כמה ידידים בווינה. אני היום, כפי שתבינו בעצמכם, נרגש מדי מן העבודות בזמן האחרון, משאוכל להביע את הוקרתי לידידנו היקר בנאום ארוך יותר. אך הנני מאמין, שאני מביע את רגשות כולכם, כשאני מסיים במלים: “נורדאו שלנו הגדול, הנאמן, יחי!”

[ב]

[למחרת היום, ב־26 בינואר 1899, נערך בווינה על ידי אגודות הסטודנטים הציוניים נשף לכבודו של מאכס נורדאוּ. הרצל נטל שם את רשות הדיבור. והנה מה שמסופר על כך ב“די ואֶלט” ² ]:

הרצל מעיר לאחר כמה דברי פּתיחה, שד“ר נורדאו הכאיב אולי בנאומו מאתמול ליריבינו קצת יותר מדי. מבחינה מסוימת חייבים אנו תודה ליריבינו. יריבים כאלה יכולים רק להביא תועלת לתנועה. ד”ר הרצל מוסר אחר־כך סקירה קצרה על מהלכה של התנועה הציונית: "ואנחנו שהיינו נאלצים כאן תחילה להילחם בשתיקה הגדולה, הרגשנו בהמשך הזמן במהלומות היורדות עלינו; התקפות אלה סוף־סוף יכולנו לעמוד בהן, אך הן שתרמו לכך, שבכל העולם כולו תוסב אלינו תשומת־לב מסוימת. אנו חייבים איפוא גם ליריבינו תודה. במערכון היתולי צרפתי מופיע אדם מוג־לב. והנה קורה שבגלל צירוף־מקרים אומלל הוא אנוס לצאת לדו־קרב. אשתו, שחשבה אותו לפחדן, משתוממת כולה: “מה? אינך מפחד?” – “הו, כן”, עונה הבעל, “אבל אילו לא פּחדתי, היכן היה כאן אומץ־הלב?” אילו לא היו לנו מתנגדים, אילו אפשר היה להשחיל את התנועה הציונית כמו שערה מן החלב, אילו היה הכל כל כך חלק וברור, מהיכן היה בא הכוח הדרוש בשביל ההנהגה. מוכרחים היינו להילחם, מוכרחים היינו להתגבר על צרות וקשיים, מוכרחים היינו לעמוד בפני הטענה שאנחנו מוטרפים, מוכרחים היינו להידחות מבין השורות של אלה, שבחברתם בילינו חיים שלימים, מוכרחים היינו להביא קרבנות, בשביל שנוכל אחר־כך להילחם למען הרעיון באומץ־לב מכופל ובכוח־עלומים מחודש. זה היה המאבק שהרוב מאתנו נאבקו ועמדו בו: כיום כבר אנו יכולים לדבּר על דרגות אחדות של ההתפתחות הזאת מתוך קורת־רוח מסוימת.

ידידנו הנכבד ד"ר נורדאו סקר בהרצאתו את “משמר־הכבוד” של יריבינו, הוא הגדיר את כולם להפליא באותו כוח־האיפיון המצוין שלו, שאנו מכירים בו את יד האמן; את המיליונר הרע, שלפי האמרה הנודעת קשה לו יותר להיכנס למלכות השמים מאשר לגמל לעבור בקוּף של מחט; ואת רב־המחאה, אחת הדמויות המפליאות ביותר; ולבסוף הפרולטארים, שידידי הנערץ נורדאו עשה להם ויתורים יותר מכפי שהייתי אני מסכים להם. שכן אין אני סבור, כי אפשר להעלות את הציונות בשלימות על האימוּם של הסוציאליזם. אבל אני מאמין, כי הציונות היא מסגרת, היכולה לכלול בתוכה את כל המפלגות. זאת היתה גדולתה של תנועתנו עד עתה, זה היה סוד הצלחתם של הקונגרסים הבאזאליים שלנו. העמדנו עצמנו על הבסיס הרחב ביותר של ההפשטה, בשביל כל אלה הרוצים להצטרף אלינו, כחרדים כחפשים, כעניים כעשירים. יש אצלנו מקום. ובדין הוא שכך יישאר תמיד. במצבה הנוכחי של תנועתנו אין לנו תפקיד אחר אלא זה, ליצור שטח מישורי רחב ככל־האפשר, שעליו יוכלו כל אלה להתכנס מסביבנו. ובנידון זה קיים ניגוד־קטן ביני ובין ידידנו נורדאו, ואני משתמש בהזדמנות כדי לומר זאת, בשעה שאנו נמצאים כמעט בינינו לבין עצמנו.

אף־על־פי־כן אני רואה זאת כדבר אפשרי, כי נמצא כאן פלוני או אלמוני, פּלונית או אלמונית, שאינם יודעים בדיוק, מה היא הציונות; ואם נמצא רק אחד ויחיד כזה באולם הזה שאינו יודע זאת, הרי אנו רוצים לדבּר אליו, והאחרים יצטרכו לקבל זאת ברצון. אם ציונים הם, הרי יסכימו לכך, שכן גם אדם יחיד ראוי הוא שנדבר אליו; ואם אינם ציונים, ראוי להם לסבול מעט. אני מוסר את ההגדרה, שכבר נעשתה לדבר שבשגרה: הציונות שואפת לכונן בית־מולדת מובטח במשפט הכלל לעם ישראל בארץ־ישראל. – הריני מבקש לומר לכם זאת על־ידי תמונה אחת, שלא לעייף אתכם על־ידי פירוט ארוך של כל נקודות־הראייה. לפני שבאתי הנה העתקתי לי בית מתוך שיריו של יהודי, של יהודי שאילו היה חי כיום הזה, בוודאי שלא היה נמנה על מתנגדיה של הציונות – בית קטן של הייניך היינה. זה היה משורר אהוב ובעל שאר־רוח, שידע להשרות על כל דבר שנגע בו הילת קסמים, וכשאדם נתקל בספר במה שהוא כתב, הרי זה נקי וטהור כאילו נפלה קרן־שמש על הדף הזה. כך יכול היה המשורר הזה לחבּר שירים על הדבר המדכדך ביותר, המכוער ביותר והעלוב ביותר – שורות המרגשות אותנו בדרך מוזרה ביותר. והרי בידי שיר קטן על “בית־החולים האיזרַאֶליטי החדשׁ בהמבוּרג”:

זֶה בֵּית־חוֹלִים לַעֲנִיִים מִישְׂרָאֵל הוּא,

לִבְנֵיֹ־אֱנוֹשׁ שֶׁהֵם מְשֻׁלְשֵׁי־הָעֹנִי,

שֶׁבִּשְׁלֹשָׁה מַדְוִים רָעִים מְנֻגָעִים הֵם,

בְּעֹנִי, בָּחֳלִי־הַגוּף וּבְיַהֲדוּת.

אַךְ מִשְׁלָשְׁתָּם הָאַחֲרוֹן הוּא הַגָרוּעַ,

חֳלִיֹ־הַמִשְׁפָּחָה זה מִשְׁנות הָאֶלֶף.³

הציונות היא מעין שיטה חדשה לריפוי־חולים בישראל, והיא פונה נגד הגרוע בשלושת המדווים, נגד חולי־המשפּחה משנות אלפֹיים. באיזו תרופה היא משתמשת? במשהו פשוט מאוד, במשהו עממי מאוד – שיטת־ריפוי טבעית. אנו הציונים רוצים לרפּא את חולי המשפּחה על־ידי זה, שאנו מביאים את החולה אל חיק הטבע. אנו מאמינים שכל המיחושים שהוא סובל מהם, וגופניים והמוסריים, ניתנים לריפוי, אם נחזיר אותו לאורח־החיים הטבעי הזה, אם ניישב אותו שוב בכפר, שבו ישב לפנים, אם נושיב אותו שוב באוהליו, כבימי קדם, כאמור בשיר ששרתם זה עכשיו. אנו יודעים, כי אין זו עבודה קלה. היא דורשת התמדה ממושכת ורוח איתנה, שאינה יודעת רפיון. אבל יש לנו גם האמונה הנועזה בעמנו, שיֵצא מחושל מכל הייסורים ורוחו לא תרפה.

אינני רוצה לערוך כאן מסקר של כל מה שהשגנו, רציתי רק להמחיש לפניכם תמונה אחת, שכל מה שאנו ניגשים לעשות, הוא משהו שקול ונבון. אבל ברצוני גם לבקש מכם, שלא תסתפקו במה שתשמעו את נאומינו ותיהנו מהם – אם יש בהם כדי להנות – אלא: אם היו רגעים, שבהם הסכמתם עם דבריהם של הנואמים הבודדים, הרי מן־הראוי שהדבר הזה ידרבן אתכם לפעולות נוספות מצדכם להבא.

כל אחד יכול לעשות זאת, כל אחד יש לו הזדמנות לנהל תעמולה זו, וחובה היא זו לכל אדם ישר־מחשבות, שעה שהוא מאמין כי רעיון חדש, כי תנועה חדשה צפונה בהם טובה – חובה היא לו להשפיע באמונתו החדשה על הזולת ולנהל תעמולה למענה. אתם כולכם חייבים להפיץ את הרעיון. אנו היינו רשלנים עד עכשיו, אפ לא סיימנו כל דיבור שלנו בתביעה נמרצת כלפיכם למלא את חובתכם זו, כדי שהדבר הטוב והצודק ימצא את דרכו הלאה בעולם. אבל אני מאמין, כי השיטה הדשה הזאת של ריפוי החולי היהודי היא דבר טוב וצודק, ושום פעם לא הייתי חדוּר כל־כך אמונה, כמו באותו יום שבו הצלחתי לרכוש את האדם המצוין הזה לשיטת־הריפוי החדשה של החולי היהודי. אתם יודעים, כי בתורת סופר הוא צורף־זהב של המחשבות יפות, וכי אני מברך אותו כאמן של המקצוע, שאני עוסק בו כפי מידת יכולתי. גם בתורת רופא התאמץ לחדור אל צפונות הטבע, ושתי הסגולות האלה מתאחדות על הצד הטוב ביותר בשיטת־הריפוי החדשה של החולי היהודי.

לא נתכוונתי לומר לכם משהו חדש; נשאתי רק את נאום הברכה על הכוס, נאום הברכה לכבודו של ד“ר מאכס נורדאו”.

¹

[מתוך המבוא של בריינין:]

… ד“ר הרצל קיבל אותי בחדר־עבודתו, שחלונותיו פונים אל הגן. החדר גדול וכמעט רבוע. על הקירות תלוּיות תמונות לא גדולות מעשה ידי ציירי איטאליה העתיקים. כלי החדר מרוּוחים ובלי הידוּר מיוחד. לא ראיתי בחדר סימן קל של התהדרוּת והתקשטות, של נוגה וברק. טוב־טעם, פשטות ורווחה ו”הרחבה" – אלה הם היסודות השולטים בחדר הזה. מסביב לשלושת הקירות עומדים ארונות פּתוחים מלאים ספרים מכורכים ובלתי מכוּרכים, רוּבם מן הספרוּת היפה. ד"ר הרצל הציג לפני את אביו, רעייתו ושלושת ילדיו, כעבור רגעים אחדים הושיבני על יד ימינו אצל שולחן־הסופרים הגדול ושיחתנו הציונית החלה:

אני: הנני מודיע לכבודו מראש, כי את הדברים אשר נדבר פה אפרסם במכתב־העת “המליץ”.

הרצל: הנני נותן לך הרישיון לזה.

אני:… הנני נוטל הרשות לנפשי לשאול את פיך אם יש איזה ערך מדיני וממשי לקבלת פּני הציונים בירושלים… איך אנחנו הסופרים העברים נטיף לציוניות מדינית, אם אין אנחנו יודעים את יסודותיה, תכונתה ומגמתה, אם אין אנחנו יודעים אם בכלל מדינית היא, או אוּלי רק דיּפּלומאטית. מלבד זאת אתפלא, כי במכתב־העת “די וועלט” עבר בשתיקה גמורה על דברי מתנגדי הציוניוּת, שכתבו במכתבי־עיתים שונים, כי מלך אשכנז גער בדבריו בהציוניוּת המדינית.²) שתיקה זו בלבד מובנת לרבים.

הרצל: מתנגדינו המה אנשים בלתי ישרים.

אני: יודע אני היטב, כי רבים מהם המה אנשים ישרים ואוהבים את עמם על־פי דרכם.

הרצל: אם כן נבערים מדעת המה. אני לא פירסמתי את דברי הקיסר אל המשלחת הציונית בדפוס, גם לא אל הציונים היותר נאמנים, יהיו מי שיהיו; לא משום גאווה, חלילה, ולא משום שאני חושב כי יתר הציונים אינם ראויים, חלילה, כי יגלו להם סוד זה. אולם, פשוט הדבר, בגילוי סוד זה יש סכנה ליהודים רבים. ואם אגלה סודות כאלה, הלא אינני האיש הראוי לעמוד בראש מפלגתנוּ. לא השיבותי למתנגדינו, כי אינני האיש שיבוא לענות לכל אדם ולהתווכח עם כל איש; ולוּ עשיתי כזאת, כי אז הסכלתי עשׂה, כי מתנגדינו לא היו מאמינים לדברי והיו מכריחים אותי לגלות להם מעט דברים שאי־אפשר לגלותם, למען אטפּח על פניהם ויבושו. הן מובן, או צריך להיות מובן הדבר לכל אחד ואחד, כי הקיסר האשכנזי היה יכול לקבל את פנינו גם בארץ אשכנז, ולא היה לי כל צורך לבזבז כוחות ואמצעים יתרים, למען יקבל את המשלחת הציונית דווקא בירושלים. ואילו לא הסכים הקיסר אל הציוניות המדינית, הגלוּיה וברוּרה לפניו, מי זה הכריח אותו לקבל את פנינו בירושלים, בזמן שהוא אורח השולטאן ובאופן רשמי, במעמד שר־החיצון? הן גם זה צריך להיות מובן, כי קיסר ידע והסכים מלכתחילה, קודם נסיעתו לארץ־ישראל, לקבל את סגל חבורת הציוניים בתורת מורשי מפלגה מדינית. והקיסר ידע מתחילה את אשר אדבר אליו בירושלים. דברי היו כתובים על הגיליון, וביקרוּ אותם מתחילה בלשכת המלך.³ מובן מאליו, כי הקיסר לא יקרא אותנוּ לירושלים, למען יגיד לנו כי הציוניות המדינית לא מצאה חן בעיניו. לקבלת פני הציונים בירושלים יש בודאי ערך נכבד, גם כשהיא לעצמה. הקיסר קיבל אותנוּ בתורת שליחי כל העם, ולא בתורת שליחים של היהודים ממדינה זו או אחרת.

אני:… אדוני חושב כי אין כל נחיצות בחינוך הדור… אם רק איזה מושלים ינענעו לו בראשם… הבט וראה, אדוני הדוקטור, אם לא כל עוזריך וחבריך עתה, כל טוֹבי הציונים המה פרי העבודה הלאומית של אנשי־רוחנו. לולא דאגו לפני שנים רבות להפיץ את הרעיון הלאומי, את רעיון התחיה בקרב עמנו, לא היית מוצא עתה אף איש אחד אשר יבין לרוחך ויקח חלק בעבודתך, והנני מסופּק אם היית לנו בכלל מה שהנך עתה. לולא הקוֹלוֹניוֹת הקיימות בארץ־ישראל, גם המשלחת הציונית לא היתה יכולה לעשות בירושלים מה שעשתה עתה. הנני ירא ומפחד – ודבר זה הנני מביע לך בשם רבים מאחי־לדעה, בשם דעת הקהל העברי – שאם לא תבוא עתה פעולה גדולה ממשית אז יוואשו רבים, כי קבלת המשלחת הציונית בירושלים, והסודות והאגדות האופפים אותה, העירו תקווֹת רבות וחזקות בלב העם, המצפה לישועות ונחמות. והייאוש הזה יביא רעה רבה להתפתחות הטבעית של הרעיון, וגם סכנה לא מעטה כרוכה בעקביו.

הרצל: הקיסר האשכנזי הוא אחד מיוצרי הפּוליטיקה בימינו. לא בהשפעת הרגע דיבר מה שדיבר אל המשלחת, כי זה מכבר ידע את מגמת הציונים. אמנם, אין אני שם לבי אל חינוך הדור הבא, אני עושה מה שאני עושה בעזרת הגורמים הנמצאים עתה מוכנים ומזומנים לפני; אמנם, אני חושב את צירוף הוועד־הקולטורי אל הוועד־הפועל בווינה לאסון; כי זרמים ומגמות לאין מספר נמצאים בקרב היהדות, ואי־אפשר לשפוט מי מהם הנכון ולהכריע ביניהם. אם אתם חפצים ויכולים לעשות מה לטובת החינוך, הפצת השפה העברית וההיסטוריה בקרב יהודי רוסיה, עשו לכם כטוב בעיניכם; אבל מה להוועד־הפועל, שיש לו עבודות אחרות, לענייני הקוּלטוּרה העברית? אנחנו משתדלים לתת להם את ארץ־ישראל, וכאשר יתאחז העם שמה – תכריע נטייתו הטבעית, איזה מגמה היא הנכונה והנאותה למזגו, לרוחו ולהתפתחותו. שר־החוץ של איזו ארץ יכול להסכים או לא להסכים להשקפותיו ולדעותיו של השר־ההשכלה, אבל אין זו מחובת עבודתו להתערב בענייני השכלת העם ולקחת בה חלק. חובתכם, הסופרים, לעצור ברוח העם, לבל ידחוק את השעה ולבל יצפה לניסים.

אני: ודבריך והבטחותיך בנאומך, שנאמת לפני קהל עניי אחיך בלונדון?⁴)

הרצל: (קם מכסאו, סמך ידיו על השולחן למולי, הרכין את ראשו והחריש רגעים אחדים; מצחו קוּמט מעט ועיניו העידו כי הוא שוקל בדעתו מה להשיב⁵): הבטחתי בלונדון היתה מבוססת על הראיון עם הקיסר וילהלם בירושלים. כי אני חושב את קבלת המשלחת הציונית בירושלים מאורע גדול. גם בשאלת האי כרתים,⁶) שאיתני־הארץ לקחו בה חלק, לא יכלו להניע את קיסר אשכנז כי קיבל משלחת, ואת סגל חבורת הציוניים קיבל באופן רשמי. אמנם יקרה, כי המלך ישאל את אחד הסופרים איזה מחזה הוא כותב בשביל התיאטרון, אבל כי ידבר הקיסר עם אחד הז’וּרנליסטים במושב שר־החוץ בענייני מדינה, בעניינים שכל הממשלות הגדולות שמות אליהם לב – דבר זה הוא חזיון היסטורי בלתי־מצוי.

אני: יוכל להיות, כי קבלת המשלחת הציונית על־ידי הקיסר בירושלים היא מאורע גדול ונכבד, אבל מאחר שאין אנחנו יודעים לא את דבריך שדיברת אל הקיסר ולא את תשובתו לך ולחבריך, אין אנו יכולים לשקול את חשיבות המאורע הזה ואת תוצאותיו. אילו ידענו את הפּרוגרמה הפּוליטית שלך ואת דרכי הדיפּלומטיה, שבחרת בהם לפעול על־ידם על לב המושלים, היינו יכולים לדעת אם להחזיק בדרכיך או לבחור באחרים… הסופרים העברים, הישרים והנאמנים, המה מעין נביאים וחוזים בקרב בני עמם ודורם. את אשר נראה נגיד בלי משוא פנים. אין לנו לא בתי־נבחרים, לא בתי־ועד גדולים ולא אסיפות עם, אין לנו קתדראות ולא במות מיוחדות, אשר מעליהן נדבר אל העם. הבמה היחידה והמיוחדת אשר מעליה נשמיע את דעותינו והשקפותינו אל העם היא במת־הספרות, ואם נזלזל גם בה ולא נהיה זהירים בדברינו, לדבר רק את אשר נדע ברוּר, לדבר את הדברים אשר נאמין בהם בעצמנוּ, נהיה בעוכרי העם. והעם ידרוש דין־וחשבון מדיני, מדוּע היינו כצופים עיוורים, ולא הזהרנוהו בעוד מועד, כי לא ישלה את נפשו בדימיונות־שוא וישים לבו אל המציאוּת והתקווֹת האפשריות.

הרצל: בידי שר־החוץ של כל עם ועם יפקדו את חיל־הצבא וגם רבבות כסף, למען יוציא את מחשבותיו המדיניות מן הכוח אל הפועל. והכול מאמינים בו ובשיטתו. ואני דורש רק את השקלים, אשר מחירם לא רב. ונועדו לתמיכות ידוּעות ושכר להאנשים היכולים להועיל לפעלנו, למען יוכלו לעבוד את עבודתם הדרושה לנו – רק זאת אני דורש ולא יותר. ובכל זאת לא יאמינו בי, וידרשו מידי כי אספר ואברר הכול, מה אני עושה ואיך אני עושה. כמה קרבנות הבאתי לראיוננו משאת נפשנו, כמה כסף הוצאתי מכיסי על זה, למן היום שבו החילותי לעבוד עבודתי הציונית. וגם עתה, כאשר קראני מלך אשכנז לבוא אליו עם חברי ירושלימה, העמדתי בחזקת סכנה את משרתי בבית המערכת של ה“נייע פרייע פּרעססע”, ואפזר כסף רב למען אבוא ביום המיועד ירושלימה; אם לא מצאתי אוֹניה על החוף – שכרתי אוֹנייה לתכליתנו זו; אם לא היו סוסים – השגתים בכל מחיר; כל מה שאני עושה הנני עושה מדעת עצמי, מהכרתי הפנימית, ואחרת אין אני יכול לעשות. אם טובים ורצויים מעשי בעיניכם – מוטב; ואם לא – בקשו לכם איש אחר שיעמוד בראשכם. ואם תבחרו באיש אחר, אז הנני בטוח כי גם אדירי הכסף, אנשי האוצרות שבנו, יתנוּ ידם ויפתחו כיסם להציונים. לא כן עתה, משנאה ומקנאה יקפצו את ידיהם; הם אינם חפצים לעמוד בשורה השנייה או השלישית, בשעה שאני עומד בראש. אני כתבתי את ספרי “מדינת היהודים”, ובזה דימיתי לצאת ידי חובתי לעמי, והאמנתי כי יקום איש אחר זולתי להוציא את מחשבתי אל הפועל, ואני אשוב לעבודתי הספרוּתית ולמנוּחתי⁷). והנה באוּ הציונים, והמקרים עזרו על ידם, וימשכוני מחדר־עבודתי ויטלטלוני אל המערכה וישימוני לראש. ואני, אחרי שהחילותי לעבוד לעמי, אין אני יכול לשוב מדרכי אשר בחרתי, ועל אלה שבחרו בי מוטלת החובה לעזור על־ידי ולשמור את המשמעת והסדרים.

אני: גם את הדרכים המדיניות של שר־החוץ יבקרו וידונו עליהם בקרב אוּמה נאורה, אם טובים או רעים הם. הביקורת נחוצה בכל דבר ציבורי ולאוּמי. עוד זאת: הפּרוגרמה והדרכים המיוחדות של איזה שר־חוץ ידוּעות וברוּרות לעם, והעם יודע אם לאחוז ולהחזיק בהן. ואם לא יירצו בעיני העם, ירד שר־החוץ מעל הבמה ויבוא איש אחר במקומו, אשר הפּרוגרמה המדינית שלו יותר רצוּיה לרוב העם… לא כן אנחנו. אתה בחרת בדרך חדשה בלתי־סלולה; אין אתנו איש, גם ממקורביך וחבריך, אשר ידע את שיטתך המדינית והדרכים אשר אתה חושב לבחור בהם לימים הבאים. גורלו של הרעיון הציוני תלוי עתה רק בך. והיה אם בחרת בדרך בלתי נאותה, אם תשגה בדרכיך המדיניות אשר בחרת, תמשוך אחריך המון אדם רב, וכשלו ונפלו גם הם, כי הלכו בעינים עצמות אחריך. ואם גם כיוונת את השעה ההיסטורית, וחשבונך המדיני צודק מכל צד, גם אז יש לפחד, כי שיטתך המדינית לא תביא את הטובה אשר היא יכולה להביא, אם היא תהיה ברוּרה וידוּעה לעוזריך וחבריך. אם כל דרכיך ידוּעות וגלוּיות רק לך, הלא יש לחשוש, מה יהיה אם…

הרצל: כלומר, מה יהיה אם אמות…

אני: הלא כולנו בני תמותה. לכן יוצרים חכמי־המדינה אוהבי־עמם פּרוֹגרמה מדינית, והיה בעת בוא פקודתם, יבואו אחרים ויבחנו את הפּרוֹגרמה שלהם, ויבחרוּ בהטוב והמועיל שבה ויחזיקו בהם. לא כן אם בראש איזו תנועה מדינית יעמוד איש אשר יעבוד את עבודתו המדינית על פי נטיותיו ומחשבותיו, דרכיו ואופניו הידועים רק לו. אם ירד האיש ההוּא מעל הבמה, תרד אתו גם שיטתו ועבודתו, אשר תוכניתן ותכונתן בלתי ידוּעות היוּ לאחרים. האנשים הגדולים יצרו תמיד איזה דבר, שהוּא חזק ונעלה מאישיותם הם.

הרצל: אמנם, אף כי חושב אני את עצמי לאיש בריא ובמיטב כוחותיו, בכל זאת חשוֹב חשבתי הרבה: מה יהיה גורלה של עבודתי אחרי מותי? ועל זאת אענה אותך: כל אשר עשיתי ואשר אני עושה לטובת הרעיון המדיני אשר בחרתי בו – כתוב וחתום בתעוּדות הצפונות ושמוּרות אתי; והתעוּדות האלה תימסרנה אחרי מותי לידי אחַי־לדעה, שיהיוּ ראוּיים לזה. עוד זאת, כי יצרתי את הקונגרס, והיצירה הזאת חזקה ממני. והיה אם אמוּת והקדיש לי ראש־הקונגרס הבא־אחרי הספד קצר. ויגש אל השאלות העומדות על הפרק.

אני: מה הן השקפותיך על היישוב?

הרצל: חלילה לי מלקפח שכרם של חובבי־ציון הישנים. הנני מכיר ויודע את כל ערכם לטובת רעיוננו. אבל חלילה לנו להתעסק בקטנות כאלה, כי עלינו לשאוף לתכליתנו הגדולה.

אני: אבל איך ישאף העם אל המטרה הגדולה. “תכלית גדולה” מבטא נאה הוא, אבל מה יהיה פירושו של המבטא היפה הזה בשפת בני ההמון הגדול? איך יתרגם אותו לשפת־המעשים? נניח כי כל יהודי ישלם את “השקל” שלו ויחתום⁸) על מניות הבאנק לפי יכולתו. גם יקח חלק בבחירת הצירים אל הקונגרס הציוני. האם בזה יעשה את חבותו לעמו, יתקרב אל תכליתו הגדולה? מה נטיף אנחנוּ, הסופרים העברים, שהננוּ גם ציונים־מדיניים, אל קוראינו העברים? מה היא חובתנו כי נעשנה?

הרצל: פה תינתן הסיסמה, ועל הסופרים לשמוע בקולה וללכת אחריה.

אני: ומה היא הסיסמה הנתונה עתה?

הרצל: הבאנק! החובה מוטלת עתה על הסופרים הציונים, להטיף אל העם בכל שפה ולשון, בכל סיגנון ואופן, כי ירבו לחתום על המניות של הקולוניאל־באנק העברי. לחתום! לחתום! (הרצל דיבר בהתלהבות גדולה ובתנוּעות שרירי הפּנים, שלא כדרכו). הבאנק הוא המכשיר בידינו, שעל־ידו ייראו לעין כל אותם הדברים אשר עתה הם מכוסים ובלתי נראים לעין.

אני: כלומר, אדוני יועץ את הסופרים כי יהיוּ סרסורים בין הבאנק והעם.⁹) אבל אני הנני ציוני־מדיני, וגם אני מביט על חברות־היישוב ומטרותיהן כעל דברים קטנים. גם אני חושב, כי אי־אפשר יהי לנו לייסד מדינת־יהודים בלי עזרת הפּוליטיקה… אבל אין אני ואחַי־לעט ולדעה יכולים להטיף בכל כוח אל העם, כי ירבו לקנות את מניות הבאנק, כי הרבה דברים בזה בלתי־ברוּרים לנוּ לעצמנוּ. אין אנחנוּ יודעים, למשל, איך ובאיזה אופן יובילנוּ הבאנק העברי אל מטרתנו הראשית: רכישת מקום־מקלט בטוח תחת חסוּתן הגלוּיה של הממשלות האירופיות. אדוני אומר: פה, כלומר בהוועד־הפועל שבווינה, תינתן הסיסמה, ואל הסופרים לשמוע בקולה. אל איך ידרוש אדוני מאת הסופרים העברים האחראים לפני הקהל העברי לכל מלה היוצאת מפיהם בעניינים רמים כמו אלה – איך ידרוש אדוני מהם, כי ילכו בעינים עצומות אחרי סיסמה הניתנת להם בווינה? הכזאת יעשה סופר? הכזאת יעשה ציוני־מדיני?

הרצל: כל עמלנו יהיה לשוא, אם לא נייסד עתה את הבאנק העברי. את כל דברינו ישא הרוח, אם לא נוציא את מחשבתנו זו בכל שלימותה לפועל חי וקיים. וראָיה לדבר, כי אני בעצמי הנני מאמין בכל נפשי בעתידותיו של האוצר־הלאומי, יהיה לך מופת זה – כי אני בעצמי חתמתי על מניות רבות¹⁰) בשביל ילדי, שבוודאי הנני אוהבם וחפץ באושרם. אתה שואלני: איך ובאיזה אופן יובילנו הבאנק אל מטרתנוּ הראשית? הבאנק העברי ילווה כסף את ממשלת תוגרמה בתנאים הנוחים לה, ועל־ידי זה תמכור לנו רשיונות בארץ־ישראל.

אני: ובאיזה אופן יפעלו על לב שרי תוגרמה הגבוהים, כי יאותו למכור את הרשיונות להציוניים, חלף ההלוואות אשר יתנו להממשלה ברבית מועטה? הלא ידוע, כי שרי תוגרמה אינם נוקפים את אצבעם הקטנה אם אין להם טובת הנאה מזה. האם תדמו למשוך את לב שרי תוגרמה על־ידי הסגולה הידוּעה?

הרצל: חלילה! אבל הדבר פשוט: שרי תוגרמה עמלים להעשיר את קופת הממשלה, למען יבואו על שכרם במועדם; ומובן הדבר, כי טוב להם להיות שרים ושליטים במידה שמצבה בטוח ואוצרותיה מלאים, מלהיות שׂרים במדינה שמצב כספיה רעוע והכול מתמוטט ומתנודד. השרים יבינו עד היכן יועיל הבאנק העברי להחזקת מעמדה של תוגרמה, וממילא גם להם; ודבר זה יכריחם להשתדל לטובתנו ולהקל את קבלת הרשיונות מהממשלה.

אני: באיזה אופן ייעשה הבאנק לאמצעי, שעל־ידו ייראו גלויים לעין הדברים, שהם עתה מכוסים מעיני הקהל?

הרצל: הבאנק יתן בשעת־הכושר מכספו הלוואה לממשלת תוגרמה, הצריכה לזה, בתנאים שיהיו נוחים לה, ועל ידי הלוואות כאלה נקבל ממנה רשיונות שונים.

אני: אבל מה יעשה הבאנק העברי, אם הממשלות האדירות באירופה תתייצבנה לשטן על דרכו? כי מאוד יוכל להיות, כי גם הן תמצאנה חפץ ברשיונותיה של תוגרמה, לצרכן ולתועלתן הן, ואם לא תמצאנה חפץ ישר בזה, יכולות הן להתנגד מטעמים אחרים ומסירת הרשיונות לידי היהודים. איך ובאיזה אופן יהיה בידי הבאנק העברי להתחרות בדבר גדול כזה עם הממשלות האדירות, אשר גם כסף רב להן גם שלטון כביר בידן?

הרצל השתמט משאלתי זו כדיפּלומט חרוץ, ולא נתן עליה כמעט כל תשובה. הוא הסיח במדברו הנאווה את דעתי לעניינים אחרים. כאשר כלה את דבריו היפים, שהיו בהם “פּרחים ולא פּירות”, שאלתיו:

נניח, כי יעלה ויצלח בידי הבאנק העברי לקבל תמורת הלוואותיו הנוחות רשיונות ידוּעים מידי ממשלת תוּרגמה, בלי כל מעצור ומפריע; האם תאמרו די לזה? הלא קבלת הרשיונות, ובתוצאות היותר־טובות הנובעות מזה, הן היישוב המצוי, ורק במידה יותר רחבה; הוא הוא היישוב הישן, רק יישוּב הבא בהיתר!

הרצל: חלילה! ברשיונות בלבד לא נסתפק בשום אופן. אנחנו שואפים לקבל את הסכמת הממשלות על הרשיונות האלה; אנחנו שואפים למשפט וזכוּיות גלוּיות, מאושרות ומקוימות (עֶפפעֶנטליך רעֶכטליך); לזה אנחנו נושאים את נפשנו, וזה הוא תכלית עמלנו.

אני: שתי שאלות יש לי בדבר הזה: (א) אם תאבו להשתמש ברשיונותיה של תוגרמה לתועלת הרחבת היישוב, העבודה, המסחר וחרושת־המעשה עוד קודם שתקבלו את ההסכמה הגלוּיה של הממשלות באירופה? (ב) מה טיבה ותכונתה של ההסכמה ושל המשפט־הגלוי שאתם חפצים לקבל מאת הממשלות האדירות?

הרצל: (א) ברשיונות בלבד שתתן לנו, כתקוותנו, ממשלת תוגרמה, אין אנחנו יכולים ואין אנחנו רשאים להסתפק. נניח נא, כי ממשלת תוגרמה נותנת לנו רשיונות לסלול בארץ־ישראל מסילת ברזל; ואנחנו נסתפק ברשיונה בלבד, ונוציא כסף רב, ונסלול את המסילה בעמל אחינו, והנה אחרי אשר נגמרה ונשלמה המלאכה כראוי, תבוא ממשלת תוגרמה, התקיפה בארצה, ותדרוש מאתנוּ, למשל, כי נוביל את חיל־צבאה חינם במסילתנוּ; או כי תשתמש בה לצרכיה האחרים בלא מחיר, וכדומה. ומי יאמר לה מה תעשה? לכן נחוץ עד מאוד להוכיח ולחזור ולהוכיח לאותן הממשלות את ההנאה והתועלת, שתצמח גם להן עצמן מיישוב היהודים בארץ־ישראל על־ידי הסכמתן הגלוּיה. והיה אם תבוא ממשלת תוגרמה לעשות שינויים ודיוּקים חדשים בכתבי־רשיונותיה, נוכל להכריח אותה לעמוד בדיבורה ולהגן כראוי על הזכיות, שתמכור לנו על־ידי תוקף משפט־העמים ועל־ידי הסכמת הממשלות בגלוי. אין אנחנו רוצים, גם חלילה לנו לרצות, להיות תלויים בדעתה ובמשפטה של תוגרמה בלבד; מצב כזה לא בכל עת ובכל שעה בטוח הוא. הבסיס שאנחנו רוצים להעמיד עליו את מפעלנו הלאוּמי צריך להיות איתן וכביר, בל ימוט גם מרוח בלתי־מצוּיה; ובסיס נאמן כזה יוכל להיות לנו רק ההסכם הגלוי והמשפט הכתוב והחתום של ממשלות אירופה. והנה אנחנו שואפים בכל כוח להשיג את ההסכם הגלוי הזה. (ב) אתה שואלני: מה טיבו ותכונתו של ה“עֶפפענטליך־רעֶכטליך”, שאנחנו שואפים אליו? טבע העניין מחייב, כי אין אני יכול לומר דברים ברוּרים ומפורשים כל־צרכם בנידון זה. אולם בכלל אומר לך, כי נעמול בכל כוח להניע את הממשלות האדירות באירופה, כי תערובנה ותבטחנה לנוּ, כמובן בכתב, מצב בטוח ואיתן בארץ־ישראל, שלא נהיה תלויים בדעת תוגרמה בלבד; כי תערובנה לנו את חסותן הגלוּיה והנאמנה.

אני: התחשוב, כי נחוץ להשיג את הסכמת כל הממשלות באירופה?

הרצל: אין כל צורך בהסכמתן של כל הממשלות באירופה; די לנו בהסכמתן הגלויה של רוב הממשלות האדירות.

אני: אתה הנך מתנגד, מן היום הראשון אשר נתת ידך להציונים, להיישוב בארץ־ישראל כמו שהתנהל עד עתה. אתה קראת למין ישוב כזה בשם הנאה לו “אינפילטראציוֹן”, אתה הראית במספרים את קוטנו ואי־חשיבותו… מספר הציונים הישנים לא רב היה, אבל המה יישארו נאמנים בכל לבם ונפשם אל רעיון התחייה, למרות כל המכשולים והמעצורים, אשר יפגשו בדרכם; ועד נשימתם האחרונה לא יחדלו מלקווֹת לביאת “היום הגדול”. לא כן עתה. הציונות המדינית העירה תקווה בלבות רבים; מספר הציונים עלה בכמותם. אבל ההתעוררוּת העצומה הזאת איננה טבעית, איננה תולדת התחזקות הגוּף הלאוּמי, כי אם התעוררוּת הבאה מסיבות מלאכותיות וחיצוניות, אשר בעוֹברה תחליש ותרפה את הגוף ותרושש את האוצר כוחותיו. כאשר יתפוגגו הציונים החדשים מהתלהבותם, אחרי אשר תחלשנה ותמעטנה התחבולות המלהיבות אותם, ושכלם הקר והיבש יבוא לדרוש דין־וחשבון מידם, מי יודע אם לא יפנו עורף לעמם, מאחר שלא חיזקו ולא פּיתחו את הרגש הלאומי וההכרה הלאוּמית בקרבם?

הרצל: אין כל פלא, אם עצבי מתרגשים ומזדעזעים למשמע דברים כאלה. תחת לבוא ולעזור לציונוּת המדינית, יבואוּ טובי הציונים ויקיפוה בשאלות וספיקות רבים. הן אתה הנך ציוני ותיק, ועליך לדעת מה מעטות ומה דלות הנה פעולותיה של חיבת־ציון בתבניתה הראשונה. סכנה היא לנו להמשיך את עבודת היישוב בדמותו זו גם לימים הבאים. מחויבים גם החובבים להקריב את תכליותיהם הקטנות והדלות בשביל תכליתנו הגדולה והנאדרה. אני לא אסור מן הדרך שהתייצבתי עליה, ואם יחזיקו בידי – יצלח מפעלנו. כי שני מושלים אדירים¹¹) כבר שמו לבם ודעתם אל גדול רעיוננו ומשאת־נפשנו. הרעיון הציוני יצא עתה מגבולו הצר, מעולמו הקטן ומחוג נסיונותיו הקטנים – והוּא היה לשאלה מדינית, שדעת הקהל באירופה עוסקת ומטפלת בה. כתבי־העת הגדולים אשר בארץ מרבים לדרוש בה, והיא עולה על שולחן מלכים ושרים. הן עליך לדעת, כי בשעה שנודע לעולם המדיני, כי מלך אשכנז והשר הממונה על ענייניה החיצוניים נוטים אל הרעיון הציוני, באותה שעה החלוּ גם חכמי המדינה של הממשלות האחרות לשים לבם ודעתם אל טיב הרעיון הזה וגורלו, יען כי כן חייב טבע השאלה המדינית הזאת, הנוגעת נגיעה ישירה בענייני המזרח. ולעת כזאת אי־אפשר עוד לנו לאחוז בדרכינו הראשונים. על־ידי ייסוד הבאנק היהודי יהיה לאל ידינו להתקרב אל מטרתנוּ הגדולה.

⃰

[בריינין מסיים את תיאור השיחה במלים אלה:]

עד הנה מסרתי את דברי הרצל כמעט מלה מלה. אולם בסוף שיחתנוּ האריך בדבריו, אשר שטפו מפיו יותר מחצי שעה בלי הפסקה. הוא דיבר בחום ובהתלהבוּת בלתי מצוּיה. הדיפּלומאט השוקל ובוחן¹²) כל דבריו היה הפּעם למסַפּר פשוט ונעים. בחפצי לקבל את הרושם הכללי מדבריו, לא עצרתי בזכרוני את הפרטים והמבטאים שיצאו מפיו. וכן הנני מוסר גם לקוראי “המליץ” רק את “הרושם הכללי” אשר עשו עלי דברי הרצל בסוף שיחתנו, ולא אשים את דברי בפיו…

הרצל הוא אופּטימיסט, ומאמין כי בעזרת הכסף אפשר לקנות את ארץ־ישראל. לכן יכעס ויתרגז מדי דברו על אודות עשירי עמנוּ, אשר יעמדוּ מרחוק להשקפה הציונית. את עמו, מוריו ומאוריו, תכוּנתו, כוחו וסגוּלות־נפשו – לא ידע. חכמת ישראל, ספרוּתו ושפתו כשהן בפני עצמן, אינן שווֹת כלום בעיניו, ויש להן חשיבות רק באותה מידה שהן יכולות לשרת את הרעיון של “מדינת היהודים”. הרצל חושב, שכל מי שאינו מחזיק ברעיונו שלו לכל פרטיו ודקדוקיו, אינו יהוּדי כלל. “האדם הגדול” של כל אוּמה ולשון הוּא אותו האיש, שבו יתקבצוּ כבנקוֹּדת־השרפה כל המידות והסגולות של בני־עמו, האיש שבו התלבשה, הזדככה והתעלתה נשמת־עמו העליונה. אולם הרצל בכל גודלו הוא כאיש הבא אלינו מעולם אחר, ועולמנוּ אנוּ זר לו. הוּא סיגל לו באופן נעלה את החיצוניוּת האירופית המזהירה, ובזה הוֹּא רוצה לפעול על היהודים “המזרחיים”…¹³₎

סגולה מיוחדת יש להרצל, לשמוע ולהאזין היטב לכל הדברים היוצאים מפי המדבר אתו. אף הגה קל לא ייעלם מאזני השומע הנפלא הזה; וגם הוּא דורש מן המשוחח אתו, כי ישים לבו ודעתו אל כל רמיזותיו הדיפּלומאטיות. והוּא מאמין, כי לכל רמיזה ורמיזה שלו יש ערך גדול, ערך מדיני. הוא יודע להשתמט באופן מצוין מן השאלות שאינו רוצה לתת עליהם תשובה ברורה.

בתוך שיחתי אתו אמרתי לו, כי האנשים הגדולים מבקשים להם עוזרים גדולים, אנשים שיש להם דעה ורצון ורמזתי לו, כי הוא מבכר את האנשים הנכנעים לפניו ומקבלים את דעתו ורצונו על אלה הנכנעים לפני הדעה עצמה. על זה ענה לי, כי לא בו האשם, אם לא רבים המה העוזרים הגדולים… עבודתו הרוחנית של הרצל עברה עד היום על “קרשי הבמה”, ובממלכת המליצות הנאות של הפיליטון; ולכן אין פלא כי הורגל אל “הרשמים”, אל ה“הפעלוֹת”, אל האנשים הלובשים מסווה ואל המושגים העוטים פרחים. אולם עלינו המזרחיים לומר ולחזור ולומר אל מנהיגנו, אשר נדע לכבדו בכל הכבוד הראוי לו, כי אנחנו מבקשים פעוּלות, מושגים פשוטים ודברים פשוּטים. הקונגרס השלישי הולך וקרב.

¹

הבאנק הקולוניאלי היהודי בלונדון, שייסודו הוא פעולתה המעשית הראשונה של הציונות המדינית, גרם עוד לפני היווסדו לתשפוכת גדולה של דיו. כל אי־ההבנות האפשריות נוצרו באופן מלאכותי, אם לא נתהוו מאליהן. המתנגדים ניגשו בשקידה נלהבת לערפל ולסלף את הדבר הפשוט הזה. אבל לא היה כדאי להיכנס בפולמוס עם כל המתכוונים־להרע או עם קצרי־ההבנה. עתה הגיע הזמן לומר כמה מלים על מהותו ותפקידיו של הבאנק, שהפרוספקט והתקנון שלו נשלחים עכשיו מלונדון אל רחבי העולם.

הבאנק הקולוניאלי היהודי, כפי שהשם בעצמו כבר מעיד על כך ברוּרות, ישמש לצורכי ההתיישבות היהודית. והכוונה היא להתיישבות חקלאית ותעשייתית על הבסיס המשפטי הנודע.

דרוש היה זמן מסויים, עד שנוצרו כל התנאים המוקדמים, קודם שאפשר היה לחשוב על הקמת הבאנק ממש. אחד מן התנאים המוקדמים החשובים ביותר היה – הסברה לדעת־הקהל על מגמותיה ומטרותיה של הציונות. הקונגרסים שלנו, פרסומינו הכנים והמשכנעים, תרמו לכך הרבה. כיום אפשר לומר בוודאות, כי הציונות השיגה לעצמה בחוגים מדיניים רציניים את ההכרה, כי היא תנועה שהשפעתה המבורכת לא תצטמצם בתחום היהדוּת בלבד, אלא משמעותה תהיה תוספת כללית של ערכי תרבות. גם בכך אין כיום שום ספק, הציונות אין לה שום קירבה ושום קשר עם התנועות המהפכניות השונות. לא רעיון של הרס, אלא רעיון בניין הוא המונח ביסודה.

כל זה נאמר לעתים תכופות. מישהו יכול למצוא אולי שכבר חזרנו על הדברים תכופות יותר מדי. אבל נוסחות חדשות יש לשנן ולחזור ולשנן בלי די. צריך להטביע אותן בזכרון יפה־יפה. מובן, שבתנועה אסור לה שתצטמצם בתחומי הדיבורים בלבד. הציונים אינם דקלמנים. אין הם רוצים להשתכר מדיבורים, אלא להתעלות מתוך עבודה מפוכחת ושקדנית. הציונות נושאת עיניה אל עזרה־בעבודה בקנה־מידה רחב, עזרה עצמית לשם עבודה.

ולאחר שתיארנו את המטרה הזאת בבירור, וכפי שאנו מקווים גם באורח משכנע, בכוח הסברותינו הפּשוטות בתכלית, רוצים אנו להקים את המכשיר הכספי להגשמתן של התוכניות, שכבר נודעו לכל העולם.

מה יעשה הבאנק הקולוניאלי היהודי? הוא יעשה עסקים. הוא יטפל בכל העסקות הבאנקאיות ההגונות, אבל בזכות־עדיפות מיוחדת לאותן העסקות, המשמשות למטרה ההתיישבותית. בשעת ההחתמה המוקדמת על מניות, שנערכה כדי לבחון את מצב־הרוח הקיים בנוגע לייסודו של הבאנק, נתגלתה עוּבדה שיש בה משום אפתעה נעימה, שהבאנק נתחבב מיד על העם כבר בגלל שמו בלבד. האדונים המנהלים, חברי הדירקטוריון, נשתכנעו על־יסוד הידיעות שהגיעו אליהם בחדשים האחרונים מכל עבר, כי המוסד הזה יגיע במהירות בלתי רגילה להיקף־עסקים נרחב ביותר. העם המפוזר, שרבים בו אנשי המסחר, גילה מיד הבנה והתעניינות במוסד שעלה במחשבתנו. הבאנק הזה רשאי כבר כיום להביא בחשבון ציבור לקוחות מקאנאדה ועד ארגנטינה, ממצרים ועד טראנסוואל, ובוודאי בכל ארץ בעולם.

אבל אם גם יעסוק הבאנק הקולוניאלי היהודי בעסקות־באנק רגילות, הרי תפקידו אינו מתמצה בכך בשום פנים. הוא יתווך ברכישת שטח־ההתיישבות, ואחר־כך יממן את ההתיישבות. אין זה מן־הצורך וגם לא מן־החכמה לקבוע עכשיו את פרטי הדברים. אבל מיד לאחר שיגיעו הזכיונות הדרושים לידיהם של מנהלי הבאנק, יעשו את הצעד הבא וייסדו את חברות־הקרקעות. הוצאת מניות־הבכורה של חברת־הקרקעות, דוגמת ה־ Charterd Company²) תהייה בודאי העסק הגדול ביותר שיטפל בו הבאנק הקולוניאלי היהודי.

אלה הם בקווים כלליים תפקידיו של הבאנק, עד כמה שאפשר כבר עתה לראותם מראש. כל אדם רואה, זהו משהו מעשי, בר־הגשמה והגיוני. בתורת מוסד המבוסס על יסוד מסחרי מובהק – אם כי הוא נתון לפיקוחם של אנשי־אמונים, העושים זאת שלא על־מנת לקבל פרס, מתוך קפידה מדוקדקת על התנהגות ישרה – יעסוק הבאנק בעסקות כספים. ראשית, עסקות־הבאנק הרגילות, עם כל הסתעפויותיהן המודרניות. שנית, תיווך בעסקיה של אותה ממשלה, שממנה יש להשיג את זכויות ההתיישבות. שלישית, ייסודה של חברת־הקרקעות הגדולה, שנועדה להגשים את התוכנית הציונית למעשה.

¹

בתנועה כגון זו שלנו יש ימים טובים וימים רעים. יש ימים שבהם אפשר להגיע לידי ייאוש, כשרואים איך כוונות כנות וטהורות נתונות ללעג ולחוק, ולהחשדה; איך אותם האנשים, שלרווחתם ולישעם רוצים לעשות הכל, עומדים מנגד, קהים ואדישים או גם מלאים איבה. שום התנגדות חיצונית אינה מעוררת חרון כזה, שום מכשולים אינם עשויים לדכדך כל־כך, כאותם המתגלים בתוך עמך שלך. אבל אחר־כך יש גם ימים טובים שבהם בטחונם של הלוחמים לעניין הצודק חוזר וגובר שבעתיים, ובשמחה הוא מעלה ומגביר את התקווה, משום שכוח־החיים של הרעיון מתגלה באדיר.

התנועה הציונית יכלה לרשום לזכותה בשלוש השנים האחרונות כמה הצלחות. לעתים מתמלאים אנו קורת־רוח, כשאנו רואים כי גם בני־אדם העומדים מבחוץ מכירים ברצינותו ובאנושיותו של מפעלנו. הציונות שוּב אינה בבחינת “גאון שלא הכירו בו” לגבי דעת הקהל. אחת מן הבעיות הכאובות־ביותר של האנושות רוצים אנו תפתור, לא על־ידי דיבורים, לא על־ידי חתרנות וקעקוּע משטרים, אלא על־ידי עבודה מוסרית ומרבה־תרבות. על אחת התנוּעות המפחידות ביותר, על האנטישמיות, מצאו יהודים תשובה, שאין יכולים לסרב להסכים עמה גם אנשים, שלא נמנו מעולם עם אוהבי ישראל. ריבוי־תרבות! – היא התשובה. הציונים רוצים להרבות את מכלול נכסיה של תרבות ימינו על־ידי עבודה של שלום. אין אנו צריכים להתפלא על כך ששאיפה כזאת נתקבלה בברכה על־ידי בני־האדם הישרים מכל הארצות ומכל המפלגות; להתפלא מוכרחים היינו רק על־כך, שבתוך עמנו שלנו נתעוררו התנגדויות לזה. כל־מיני אי־הבנות סייעו לכך. הדברים הפּשוּטים ביותר הם לעתים תכופות הקשים ביותר להבנה. הרגלי־מחשבה נושנים אין פושטים בקלות כבגד. ומי שנמצא במצב נוח, יש לו סלידה טבעית בפני כל שינוי. אחת הסיבות העמוקות ביותר לחוסר־ההשתתפות או לפחות לעצלות־ההבעה דווקא אצל החוגים היהודיים הגבוהים־יותר מבחינה סוציאלית, היתה העובדה, שהיהודים נעשו במשך ההפסקה הארוכה שלהם בתולדותיהם לעם לא־מדיני. יש בין הציונים אנשים מצוינים, אך חמי־מזג ביותר, המכלילים דבר והחורצים משפט חריף יותר מדי על התקיפים והעשירים, בקיצור על ה“מיליונרים”. העשירים שלנו הרי בוודאי שאינם גרועים מ“מיליונרים” אחרים. יתר על כן, מסורת של נדבנות שאין לפקפק בה טבועה בדמם; אכן, נדבנות זו מחטיאה את מטרתה, משום שהיא מעוררת את פּשיטת־היד. והרי יש גם דוגמות גדולות ביותר של מעשי־צדקה, שבקוויהם האדירים הם כבר מתקרבים אל מפעל לאומי. מפעלי־הצדקה הגדולים הנודעים לשם מעידים בכל אופן על בעליהם כי לבם ער לצרכי היהדות. אילו באנו לכתוב לאנשים האלה תעודה צודקת, נכון היה לנסח: חשבון – מצוּין, מדיניות – מספיק בקושי.

אבל כבר חלפו הימים, שבהם לא מצאה הציונות המדינית כל הד בחוגים האלה. מיטיבים להבין אותה יותר ויותר טוב; מבינים בייחוד, שאין מתכוונים כאן להכריח את מישהו לנטוש את עמדתו על־כורחו. הציונות אינה מעכבת את התבוללותם של אלה, הרוצים לעזוב את היהדות; ולא עוד, אלא היא מקילה על ההתבוללות על־ידי הטייתה למקום אחר את זרם ההגירה הבלתי־נמנע משטחי המצוק. מתחילים סוף סוף להבין, כי הציונות אינה עניין של מעשי צדקה, וכי היא ראויה שיתלהבו ממנה עוד יותר מאשר מחדרי־חימום, בתי־מחסה לאסופים, בתי־חולים ובתי־נכים. כי הציונות רוצה להושיע למסכנים לא לאחר שהתרוששו, אלא קודם לכן.

טובים הם הימים, שבהם אנו שומעים על התקדמותה של ההבנה אצל הבריות. ולא היה יום טוב יותר מזה, שבו הכריז סאֶר פראנסיס מונטיפיורי, הראש הנוכחי של אותו בית אציל, קבל עם ועדה על הצטרפותו לתנוּעה הציונית. למן סאֶר משה מונטיפיורי לא היה בכל היהדות כולה שם־משפּחה, שזכה להוקרה כזאת, כמו השם הזה. בתימן ובסיביר, באוסטראליה ובארגנטינה, בכל מדינות אמריקה, בכל ארץ באירופה, בארמונו של העשיר כמו בבקתתו של האביון היהודי, היה לשם מונטיפיורי צליל זך מצליל הזהב. סאֶר משה, שהיה שבע פעמים בארץ־ישראל, יכול היה להיחשב ל“ריש גלותא” מודרני. שליטים וממשלות הכירו בו בתורת שכזה, מאחר שקיבלו את הצעותיו ונשאו ונתנוּ עמו על גורלם של היהודים. היכן לא ניסה להשפיע: ברוּסיה, בתוּרכיה, במארוקו, ברומניה. לא על־ידי תרומות גדולות בלבד, לא כאיש עשיר סתם, פעל סאֶר משה; הוא תרם גם מאישיוּתו. כל מקום שנתגלתה מצוקת היהודים, שם ראו גם תיכף ומיד את הבארון האנגלי מופיע. רעידת־אדמה, רדיפות על יהודים, מצוקת רעב, חולירע, ארבה – כל אלה קראו לו, והוא לא הסתפּק במשלוח המחאות־כסף או שליח לחלוקת נדבות, אלא היה נוטש את מעונו הנאה והנוח ועורך מסעות רחוקים – שהיו באותו זמן הרבה יותר קשים ומסוכנים מאשר בימינו – אל מקומות הפורענות. הוא נתן לא בלבד במלוא הידים, אלא גם במלוא הלב. כבר היתה לו התפיסה הגדולה של השותפות הלאומית²) כפי שישנה כיום לציונים המדיניים.

והנה מתגלה סאֶר פראנסיס, יורשה של הבארונוּת, גם כיורש הרוח המונטיפיורית.³) סאֶר פראנסיס מונטיפיורי! קל לנו לחקוק בלבנו את השם הזה. הוא כבר הכיל זכרונות, ועתה מכיל הוא גם תקוות של היהדות.

ההזדמנות החשובה הראשונה, שבה יצא סאֶר פראנסיס בהודעה, היתה כידוע הפדראציה הציונית באנגליה.⁴) הפדראציה הזאת מקיפה מספר גדול של אגודות ציוניות בבריטניה הגדולה. לפני התייעצוּיות הצירים נערכה מסיבת פּתיחה, שבה ישב סאֶר פראנסיס בראש. ושם השמיע, כמנהג האנגלים, נאום־משתה מדיני, שהיה ממש מצוין. הנאום הזה היה גם מלא טאקט וגם תקיף. בקווים נמרצים וממצים ניסח את קטרוגו על היריבים היהודים! כאן הוא מצא את המלים הבאות, שאין להגדירן אלא כביטויים של ג’נטלמן מוחלט. הוא אמר: “דיבות והשמצות מכאיבות תמיד וקשה תמיד, כפי שנראה לי, לשאת אותן, ובייחוד כך הדבר אם האדם מופקר להן, אך ורק משום שהוא רב את ריבו של עניין גדול ונאצל. אבל אני רוצה לקוות בכל הרצינות, שאתם תנו לשאת אותן באורך־רוח; ואם תרצו לשמוע לעצתי, הרי לא זו בלבד שתתיחסו אל הדיבות, שעוד תופצנה נגדכם, במלוא הבוז שהן ראויות לוֹ, אלא גם תזַכּוּ את מפיצי הדיבות במידת האדיבות וההתחשבות שׁמצדדיו של עניין חזק־יותר ועומד־לנצח יכולים לגלות למצדדיו של עניין חלש־יותר ועומד־להיכנע”.

השומעים היו מלאי התפעלות משיקול־הדעת הנאה שבמלים האלה. וגם אנו מתפעלים. התלהבות שקטה כזאת, שהורגשה במידה נוגעת עד הלב בנאומו של סאֶר פראנסיס, מן הראוי שתפעם את האישים שנועדו לשאת ולשמור את דגלו החדש של ישראל. על־ידי הכרזת־אמונים זו רכש לו הבארון מונטיפיורי הנוכחי את הוקרתו של העם היהודי, כשם שרכש אותה ראשו הקודם של הבית המהולל על־ידי מעשי הצדקה שלו. סאֶר משה היה גם הוא כבר ציוני לפי ההשקפות והאמצעים של זמנו. בזכרונותיו מספר מונטיפיורי הזקן על התרגשותו בשעה שהמלכה האנגלית העלתה אותו לדרגת אביר. בחרב היא נגעה בכתפו ואמרה: “קום, סאֶר משה!”. אבל את קורת־הרוח הגדולה ביותר הרגיש בכך, שבשעת הטקס החגיגי הזה התנוסס באולם נס־הסמל שלו עם הכתובת “ירושלם”.

מן הגזע הזה מוצאו של סאֶר פראנסיס. הוא כיום איש במיטב שנותיו, בלתי תלוי, אציל שכל הליכותיו אומרות כבוד. רואים לעתים קרובות אצל יהודים שהוּאצלו תפיסה של האצילות, שיש בה משהוּ מן המשרתיוּת. נדמה להם, כי אם הם זוכים על־ידי מתן הלוואות והתנהגות כנועה להיות יוצאים ונכנסים בבתיהם של אצילים, אף הם עצמם מתעלים לדרגה גבוהה יותר. אבל מהותה של האצילות היא רק בכך, שהאדם מציג את הדרישות החמורות ביותר כלפי עצמו, שהוא נשאר נאמן לעצמו ולאבותיו, שאין הוא מתחמק מהתחייבויות מוסריות, ושאת כל זה הוא עושה בלא לשים לב לדעתם של אחרים.⁵)

לא לאיש המעמד החברתי שייך השבח שאנו אומרים לסאֶר פראנסיס מונטיפיורי, אלא לאיש התפיסה הנפשית הרמה. הוא זכר את עמו ונחפז בשמחה אל הדגל, שהסמל עתיק הימים זוהר עליו. וכך גם עמו לא ישכח אותו לעולמים.

¹²

הנה נכנסה אל שלב ההכרעה העבודה הגדולה, אשר האנשים הוטל עליהם בבאזל לעשותה התמסרו לה באימוץ כל כוחם, מתוך הקרבנות האישיים והחומריים הקשים ביותר. כל חברינו־לדעה האמיתיים יבינו את רצינות השעה. כבר אנו יודעים, לצערנו הרב, יפה מאוד, כי מתנגדינו יעשו עתה שוב את המאמצים הגדולים ביותר, בשביל לבטל את מפעלנו. התקפות לגוּיות והתקפות מן המארב לא תחסרנה. שום ציוני נאמן אל נא ירשה להתעותו בזה מן הדרך! בעוז ובערנוּת קדימה! ינסו להזיק לעבודתנו על־ידי החשדות ודיבות רעות. על־כן צריך להעיר ולחזור ולהעיר על־כך, שעל־ידי הצהרות מחייבות ועל־ידי הקביעות שבתקנון הוצאה מכלל האפשרות כל טובת־הנאה חומרית בשביל מייסדיו של הבאנק. ההשגחה על התנהגותו הגונה של הוועד־המפקח, המורכב אנשים נכבדים, מובטחת לקונגרס בקביעות. המתנגדים שלנו, שאינם רוצים בעם יהודי, גם המכשיר הזה שנוא עליהם בעומק נפשם, המכשיר שבו תוצא אל הפועל, כפי שאנו מקווים, משאלתו של עמנו. זאת יאמר לעצמו כל אחד ולפי זה ינהג כל אחד במקומו. אל יפול רוחנו, וסוף הניצחון לבוא!

¹

סבור אני, כי רבים מכם עדיין אינם יודעים מה טיבה ומהותה של התנוּעה, שבה כולנוּ חיילים. שמעתם אוּלי כמה הערות מטושטשות, רובן בוודאי בעלות אופי הוּמוריסטי, על מאמציהם של אנשים יהודים, הרוצים לעשות משהו לטובת היהודים. והנה כשבאתי לכאן הערב והחוורתי לי במקצת במוחי, מה טיבו של החוג שלפניו אדבר היום על הרעיונות של הציונות, ואיך יקבלו הללו את המלה הראשונה שלי, עלה בזכרוני, מה שסיפר לי פעם סופר ברלינאי אחד על הצגות־בכורה. שימו נא לב! אין אני רוצה להשווֹת אתכם לגמרי להצגות־הבכורה²), אני רוצה רק להגדיר בבדיחה זו את הלך־הרוח שמצאתי תכופות בין אנשי המעמד הבינוני. הסופר הזה סיפר לי על הצגת־בכורה אחת, שבה עולה המסך, מופיע אדון על הבמה ושואל את המשרתת: “האם הגברת רבת־החסד נמצאת בבית?” על־כך קורא אחד מן האולם: “כבר מזוּפּת!”

כך בקירוב ארע לי ואירע לכולנו, הנמצאים בתוך התנוּעה, בזמן הראשון. לפני שנים אחדות פירסמתי חוברת בשם “מדינת היהודים”. את החוברת הזאת קראו רק אנשים מועטים ביותר, על־כל־פנים מועטים ביותר מאלה שהכריזו “כבר מזוּפּת!”. העוּבדה שיהודי, ויהוּדי מודרני דווקא. שבמיטב שנות־חייו שיתף עצמו בשאיפות־תרבות אירופיות, יכול להגיע אל הרעיון, לדאוג לעניין יהודי, לעניין שאינו לא חברה קדישא או ועד־הקהילה, לא הנחת תפילין ולא נשיקת ציצית,³) – דבר זה עשה רושם מתמיה על־כך, שאני מבין לאמיתו של דבר, למה שמעתי מכל צד את הקריאה: “כבר מזוּפּת!”. שהספר לא נקרא, לכך יש בידי כמה הוכחות. הריני אומר זאת בפעם הראשונה באסיפה פומבית. בספר הזה מצוי פרק, הפרק היחיד, שיש בו מלה חדשה, שמן־הראוי היה, מכל מקום, שתעורר עניין כשלהו אצל המשפטן, ולוּ גם כנסיון מוטעה, ולוּ גם כרעיון שלא עוּבּד עד הסוף, שכן הנסיון הזה שלי משתלב שילוב שבניגוד בתיאוריה השלטת עד עתה, וכן הוא מנוגד להשקפה המקובלת עתה באוניברסיטאות במשפט־המדינה, בדבר הכרח־ההגיון, השקפה שהיא עצמה עומדת בניגוד למשנתו הישנה של רוּסוֹ.⁴) הנסיון הזה שלי, להסביר את היסוד המשפּטי של המדינה, לא הוזכר עד עתה אפילו בהברה אחת בשום אחת מאלפי הסקירות והערות־הגידוף שהוקדשו לספר זה. מכאן אני למד, שאנשים רבים מאוד דנו לחובה את “מדינת היהודים” בלא שידעוה.

אינני רוצה לחזור אל זה עכשיו, שהרי התנועה שלנו כיום איננה מצומצמת לאותן ההערות, לו אז סופר מבודד בפאריס, לאחר שנתחוור לו כי הדרך שמצא היא האפשרות היחידה להיחלץ מן הקשיים של שאלת־היהודים.

האמינו לי, בכל מקום על־פני כדור הארץ אפשר היה לכנס אסיפה כגון זו; אבל אתה יהיו בוודאי אנשים, שעל־ידי שרשים עמוקים בהלך־רוחם, או מתוך איזו תפיסה שכלית שבהיגיון, הם נמשכים אל התנועה, שכיום הזה אין רואים אותה עוד מטורפת כל־כך, כמו בזמן הראשון.

בזמן הראשון, שהיה קשה ביותר לעבור אותו, הוכרז העניין בפשטות כשיגעון. אני רוצה לומר לכם, מה הוא העניין הזה, הציונוּת, מה היא רוצה, לאן היא שואפת, באילו אמצעים היא רוצה להגשים את שאיפותיה, ואתם תמצאו, שאם הציונות היא שיגעון, הרי יש לפחות שיטה בשיגעון זה.⁵) ואתם יודעים כולכם, כי בענייני תבונה הולכים אחר הרוב. אם מעשה מטורף רוכש לו את תמיכת הרוב, הריהו דבר נכון. על אחת כמה וכמה נכון הוא הדבר, שגם זכה לאהדת הרוב וגם אינו עומד בניגוד לשכל הישר. אני רוצה להסביר לכם זאת בדרך המחשבה, שאתם משתמשים בה לגבי כל התופעות של החיים הרגילים והחיים הנעלים יותר, הנוגעים למשפּחתכם, לעברכם ולעתידכם, לאבותיכם ולצאצאיכם.

בשביל להבין את הציונות, בואו ונחלק את הנושא לארבעת חלקים: מצבם של היהודים, הרעיון שאליו אנו חייבים להגיע מתוך מצב זה, האמצעים להגשמתו שלה רעיון, וצרת ההגשמה, השימוש שאנו רוצים לעשות באמצעים אלה.

מצבם של היהודים אינו מרנין, וגם על כך אדבר אך בקיצור. הבריות מספרים, פעם אחת הופיעו באחת הקהילות שבמוראביה דרשנים נודדים, הם כינסו את היהודים וסיפרו להם על גורלם ועל מצבם. לאחר שנתסיימה האסיפה יצאו שני יהודים יחדיו, ואחד מהם התחיל לבכות. כאן שואל אותו חברו: “למה אתה בוכה?” ועל־כך השיב לו הלה: “רק עכשיו נודע לי כמה רע מצבי”.

בשכבה זו של העם, שבאוזניה אני מדבר היום, היה צורך באמת להשקיע כוח־שכנוּע גדול בשביל לומר לכם, כמה מצבכם רע, אם מגבילים את המצב הרע בצד החומרי בלבד. אילו הלכנו לאיזה מקום שהוא במזרח אירופה, או אפילו רק לרובע מסוים בווינה, כגון בריגיטאֶנאו,(⁶ אל ה“מובלעות” שבהן שרויים היהודים בתנאים נוראים, לא היה צורך לספר הרבה, נדמה לי, בשביל להביא את האנשים לכלל דעה, שמצבם רע. מצבם רע באמת. האם מצבם רע כמצבם של פּרולטארים אחרים? אנו יודעים שקיימת תנוּעה גדולה, המתקוממת נגד גורלם העגום של כל הפּרולטארים, ואין אנו מתייחסים אליה בשוויון־נפש, כפי שמאשימים אותנו מתנגדינו הסוציאל־דמוקראטים. אנו מחפּשים רק בתוך סבלם הכללי של הפּרולטארים את הדבר, שהוא ספּציפי יהודי, שהוּא נובע מתוך תכונתם היהודית של הפּרולטארים האלה, את הלחץ המיוחד, ולא את הכללי.

ומכאן אנו הולכים הלאה ומוצאים תופעה זו בכל מקום, בכל השכבות, גם בשכבה שלכם.

אם אתם עומדים בחיי־המסחר במישרים, אם אתם פעילים בשתי הבורסות בווינה, לא תרגישוּ ברדיפות על היהודים. אבל אם תצאוּ מן הבורסה החוצה או תקשיבו למה שמדברים בחוץ, תשמעו את הדברים הגרועים ביותר על פעולתכם הישרה לתועלת המדינה, המשק הלאומי והתעשיה, ויאמרו כי זהו עסק יהודי, ואף־על־פי שהנסיונות להיפטר מן העסק היהודי הזה נכשלו באופן מחפיר, ואף־על־פי שנתברר, כי משלַח־היד הזה דרוש מאוד לשם איזון צרכיה הכספיים של המדינה, ואנו נסתפק במשל אחד: בשביל לקיים את המסחר הסיטוני במצב ער תמיד; ואז תדעוּ יפה מאוד, כי משפּט קדוּם, שאין ביכולתכם להתגבר עליו, מתייצב כשטן לפניכם בכל מקום, מיד כשאתם יוצאים מתחומי פעולתכם השגורה אל תוך החיים. נמצא כי גם מצבכם רע, ביחס אל הברכה שאתם מביאים לעם שבקרבו אתם יושבים אבל אם יש לכם בנים, ואתם שולחים אותם, כנהוג אצל יהודים, ללמוד בבתי־ספר גבוהים, או אתם רוצים ל הכניס אותם לאיזה מקצוע שהוא אחר, שאחוז היהודים אינו גדול בו יותר מדי, תיווכחו עד מהרה, כי מצבם של בניכם רע מאוד. ראֹה תראו, כי הנסיונות האלה הראויים לשבח, לפנות אל מקצועות חפשיים, הקשורים פחות במשלַח־יד חומרי, להיות לרופאים, לעורכי־דין, לטכנאים – נתקלים ביחס זועף ועוין ביותר, ולאחר שקיטרגו על האבות, שהם מייהדים את הבורסה, באים ומקטרגים על הבנים, שהם מייהדים את הפרקליטות, את הרפואה, את העיתונות, את התיאטרון.

אינני רוצה כלל להמשיך הלאה בכיווּן זה. הרי מצב הדברים ברוּר לכם. העוּבדה היא, כי מתוך טיבו של האדם כיהודי נובעים בשבילו קיפּוּחים קשים בחייו ובפרנסתו ופגיעות־תמיד ברגש הכבוד שלו. מצבים אלה אינם חדשים בשבילנו. אתם יודעים כמה מאות שנים הדבר נמשך כך, ומפי מליצי־יושר של תקופתנו תשמעו, שהמצב בכל־זאת הוטב הרבה מכפי שהיה בימי־הביניים ועד לראשית המאה הנוכחית, כשיהודים היו זקוקים לרשיונות־ישיבה מיוחדים, בשביל להתיישב בעיר מסוימת. והנה הדבר הזה אינו נכון כלל, כי ביחס למצב התרבותי הכללי של אותם הזמנים, היו הגזירות לא יותר מגרועות מבימינו אלה. תארו לעצמכם, מה היו ימי־הביניים, כמה היו רווּיי־דם ואכזריות, כמה צרי־אופק היו החיים, כמה חוסר ביטחון בדרכים! כמה לא היה הגאֶטו באמת בשביל היהודים תופעה ראויה להבלטה; ואם היו גירושים של יהודים, הרי נרדפו גם הפּרוטסטאנטים בגרמניה, והוּגאֶנוֹטים(⁷ בצרפת. והרי הפּוּריטאנים⁸) המגורשים מאנגליה יצרו את אמריקה המודרנית! מה שנעשה עכשיו ליהודים הוא מדכא כל־כך משום זה, שהוא בא במצב של הקלה והרווחה. מאה שנים לאחר המהפכה הצרפתית, חמישים שנה לאחר ההתמרדוּיות של שנת 1848, ⁹) שבהן נטלו היהודים חלק רב. הלחץ שלוחצים עכשיו את היהודים הוא מוזר ומכאיב ביותר דווקא בשביל אלה שדחקו אותם מתוך הגאֶטו, כדי לענותם.

מה הם מקורות־הריפוי שהמליצו עליהם האחרים לתיקונו של המצב הזה? ההטבה במצבם של היהודים יש לצפות לה עם התפשטותה של ההשכלה בקרב ההמונים, עם עלייתה של רמת־התרבות הכללית. אנו חייבים לדאוג לכל החירוּיות הגדולות ביותר וחייבים להיות השׂאוֹר שבעיסה בכל התנוּעות המתקדמות בהסתערותן. את המצב שבו ישלוט הכלל של “ואהבת לרעך כמוך” רואה אני רחוק לאין־שיעור; רחוק לא רק בין עם לעם, אלא גם בין יחידים שבתוך העם, ואף בין יחידים עמנו שלנו. והנה, אם מציעים פתרון שאיננו דורש את שינויו של הטבע האנושי, אלא שינוי־התנאים שהוא בגדר היכולת שלנו, נדמה לי, שחובה היא לפחות, לדוּן על כך בכובד־ראש. אין אנו אומרים, שאנו רוצים לעשות את בני־האדם טובים יותר, ואפילו לא את עצמנו; אנו רק אומרים, שהיינו רוצים ליצור תנאים מציאותיים מסוימים שבהם יוּסר מעל היהודים הלחץ המיותר, הרובץ עליהם. והנה, אם באים ומכחישים את שאלת־היהודים, ואומרים שאין קיימת שאלת־היהודים אלא¹⁰) שאלת־בני־אדם, הרי זו אולי שיחה שאפשר להתבדר בה, כמו בנושאים יומיומיים אחרים, אבל למצב דחוף כזה של מצוקה אין זה נראה לי כתשובה מספקת. אנו שוקלים בדעתנוּ: באיזו דרך אפשר יהיה למצוא תרופה למצוקה זו, שבה נתון פּרולאֶטאריון עמוס־דאגות, המצופף בבקתות שאינן ראוּיות לדיוּר, בעיירות לאין שיעור במזרח אירופה; והוּא נאנק, נופל קרבן למחלות, הולך לאיבוּד, או שהוא יוצא לדרך, לנדידה טרופה, לערים ולארצות אחרות, והוּא מהווה סכנה לעמים האחרים – איך אפשר יהיה להושיעו ולחלץ אותו מן המצוקה החומרית, ומזו האחרת שאנו קוראים לה מצוקה מוסרית? אנוּ סבורים, כי הדבר הזה יהיה אפשר, אם ננהג כלפיהם כמו שנוהג עם לגבי עודף כוח־החיים שלו, אותו עודף ההופך למקור סכנה, אם אין מזרימים אותו למקומות אחרים, כלומר, על־ידי קולוניזאציה.

הקולוניזאציה, הווה אומר, יישובם של בני־העם בארץ אחרת, היא רעיון של הזמן החדש; ובזמן החדש טיפחו אותו האוּמות המתקדמות בלבד, כך שהפילוסוף של ההיסטוריה יכול לומר: “איזוהי אומה מתקדמת ומודרנית? זו שמטפּחות רעיונות קוֹלוֹניאליים”. הקו החדש הגדול במדיניות הגרמנית, שיש לזוקפו לזכוּתו של הקיסר הגרמני הגאוני, אך הבלתי־נודע כל הצורך, לצערנוּ, הוּא הפעוּלה הקולוניאלית באַפריקה ובאסיה המזרחית. אבל עוד קודם־לכן – אם גם נסיח את הדעת מן התקופה הגדולה של הפּוֹרטוּגיזים, הספרדים וההוֹלאנדים – היתה תקופה של התיישבות קולוניאלית קלאסית: זו של האנגלים. האנגלים, שאנו חייבים לראות אותם כיום כעם ראשון במעלה בין עמי העולם, היו בעת התגלוּתם של אמצעי־התחבורה החדשים, שהם כיום בני 64 שנים בלבד, הראשונים שקלטו את הרעיון ופיתחו את עוצמתם. עם אמצעי התחבורה החדשים התחיל בהיסטוריה פרק־זמן חדש, שהוא יפה יותר מכל הקודמים, ושהוא מתחיל באותו היום, שבו רץ הקטר הראשון של סטיבנסוֹן על־גבי הפּסים. כאן התחילה העת החדשה, העת שהיא בעלת החשיבות הגדולה ביותר בשבילנו לפתרונה של השאלה העתיקה, – קודם־לכן היו פתרונות כאלה, שאנו מציעים ועתידים להגשימם, בלתי־אפשריים כלל. ואם מעמידים במאמרים זדוניים את תנועתנו בדרגה אחת עם איזו תנועה שהיא של משיח־שקר, הרי זה מעיד רק על חוסר ידיעת־החיים של הבריות.

אנו עומדים באמצעה של התקופה שלנו, ומגיעים אמנם אל המסקנות האלה באיחור של שישים שנה אחרי האנגלים; אבל מה שאנו אומרים ומתכוונים לעשות הוא דבר השייך כולו לתקופה החדשה, דבר שלא היה אפשר לפני־כן מעולם. האנגלים הכירו לראשונה ברגע, שבו התחילה חלוקה חדשה של כדוּר־הארץ. הודות לחינוּך המדיני הגדול של עמם השכילו להשתמש מיד באמצעי שנזדמן להם: אוניות־קיטור ומסילות־ברזל; והללו הביאוּ לידי עיצוב אחר של החברה ולידי חלוקתה לשכבות. המרחק וההתגברות עליו הם הכרחיים בקשר לחולי, שהוא חולי של צרוּת־השטח. שאלת־היהודים היא שאלה של צרוּת־השטח, של ציפוּף־יתר. ברגע שאפשר להתגבר על המרחקים, אין מוכרחים לסבול. כולכם יש לכם נסיון בזה. אם מצב־בריאותכם דורש שתעזבו את דירתכם בכרך, הרי יכולים אתם עוד בו ביום להיות באישל או באבּאציה.¹¹) מה שאפשר לכם לעשות למען בריאותכם, מוכרחים אנחנו לעשות גם למען המונינו, ובזה אנו משתחררים גם מסבלותינו שלנו. את הרעיונות האלה גיבשנו לתוכנית, שתכליתה היא לאפשר להמונים שלנו נהירה אל סביבה אחרת. לפני הציונוּת בתורתה הנוכחית הוכר הדבר והוּצא לפועל, אך באמצעים בלתי־מספיקים, על־ידי אישים עשירים מאוד, גדולי־לב ומרחיקי־ראות, והם הבארון הירש והבארון רוטשילד. האישים האלה לקחו יהודים, נתנוּ להם כספים, מכשירי־עבודה או כברת־קרקע, בשביל שיתיישבו באיזה מקום אחר ובשביל שלא ילכו לרכול בגפרורים. הדבר נראה מגוּחך כשחושבים על כך, מה ביקשו הללו למנוע, ואיך ביצעו זאת. אבל רעיון־היסוד היה הרעיון הנכון.

היהודים האלה הכרח היה לתת להם משלַח־יד במרחב החופשי. אך שום אדם אינו עשיר במידה מספקת, שיוכל להביא לידי העברת ההמונים. הדבר הזה יכול לצאת אל הפועל רק אם נוטעים את הרעיון בלבם של ההמונים, אם מעוררים את האדם שיעזור לו הוא עצמו. משל למה הדבר דומה, כאילו רציתם להרים פיל, כדי להביאו למקום אחר; לשם כך היה דרוש מנגנון נורא גדול. אבל ציידי הפּילים מדגדגים אותו בדרבן, ומוליכים אותו למקום שרוצים להביאו לשם. הדרבן הזה, שבו אנו רוצים להביא את ההמונים אל מקום טוב יותר, הוּא הרעיון הלאוּמי. העם הזה שבכל פורענויותיו לא חדל מלטפּח את רגשו הלאומי, יש להעלות בו מחדש את הרגש הזה אל תודעתו, אל מעל לסף־ההכרה. האנשים יהיוּ אסירי־תודה על־כך, מיד ימצאו בכך תנחום ותוחלת; בכוח זה יזקפו את קומתם ויאוֹתו לעלות על הדרך הטובה בשבילם. את זאת איפוא עשינו. החלצנו את צעירינו ואת עצמנו, את החולמים הקשישים, ושוב סיפרנו ליהודים מה שכבר נשתכח מלבם: שיש להם עבר גדול, שאין הם מנותקים מן העבר הזה, שאין הם צריכים להיפטר ממנו, ושממנו ישאבו כוח להתעלות מחדש. גם לסינאגוֹגוֹת עשינו בזה שירות לא רע. עשינו זאת בלי גלגול־עיניים כלפי מעלה; השגנו זאת על־ידי כך, שרמזנו על השתייכותנו ההדדית העתיקה; וכך ראינו כי אנשים שלא העלימו כלל את השקפותיהם המודרניות החופשיות, יכלו להיוועד יחד עם היסודות השמרניים של היהדוּת. ובכוח מה נתגשם הדבר הזה? בכוח זה שהם הבליטו דבר, שכבר היה מקובל להתכחש לו ולהעלימו, שהם לא התביישו לומר שהם יהודים; ובכוח זה שהם עשו זאת לא במסתרים, אלא לנגד עיני העולם כולו.

אבל תארו לעצמכם לאיזה מצב הגיעה היהדוּת, אם בני־האדם שהיהדוּת היא מקצועם,¹²) כלומר, כל אלה הגדלים כספחת מסביב לקהילה, נרתעוּ בפחד, כמו מפני קלון או סכנה, בפני הצורך להכריז על יהדותם בגלוי. בשטח זה חוללנו תמורה, ויריבינו הגדולים ביותר חייבים להחזיק לנו טובה. אם כמה למדנים הבקיאים בתלמוד או שאינם בקיאים בו נתכנסו לשם הכרזה נגד הציונוּת, הרי זוהי בוודאי הפעם הראשונה במשך זמן כהונתם, שהם זכו לכך שקולם יישמע. והנה, אנו קבענו כתחנה בדרכנו את החיאתה וחיזוקה של התודעה הלאומית היהודית. מתוך תודעה זו נובעת תודעת הסולידאריוּת, ואתם יודעים כי עיתוניהם של שונאי ישראל לא חדלו מעולם לטעון, שהסולידאריוּת היהודית היא דבר קבוע ועומד, והסיקו מזה את כל המסקנות השליליות האפשריות. אנו סובלים מכל חסרונותיה, בלא ליהנות משום אחד מיתרונותיה. האויבים נהגו בנו, כאילו אנו מלוכדים ליכוד חזק מאוד. כאילו אנו מוכנים להתגונן ולחפות זה על זה, אך האמת היא, שמעולם לא קרה כדבר הזה. אמנם, עסקו במעשי־צדקה ששום אדם היודע פרק בפּסיכולוגיה של ההמונים לא יטיל ספק בהשפעתם המוסרית המזיקה.

במשך זמן־מה ניהלו תעמולה לרעיונו של כּראֶמיֶה על Alliance Israelite Univrselle.¹³) זה היה אחד הנסיונות האוויליים ביותר שנעשו פעם. ודאי שנמצאו בין אישים אלה בני־אדם מצוינים; אבל הרעיון בדבר הקמת ברית יזראליטית עולמית, ברית שתלכד את כל היהודים, היה רעיון חסר־שחר. כמה בתי־ספר צרפתיים במזרח והענקת דמי־נסיעה מצומצמים ליהודים העוברים דרך ארצם, זה היה כל מה שפעלו למעשה.

כנגד זה סוּפּקה בכך אסמכתא לבדיה בדבר סולידאריוּתם של היהודים. סולידאריוּת זו היתה קיימת אצלנו גם בצורה אחרת. אם מישהו מאתנו עשה מעשה־נבלה אמיתי כלפי יהודי, היה עם זה מבקש בקריצת־עיניים, שינהגו בו לפנים משורת הדין, בשביל שלא יפורסם מעשה התעתוּעים ברבים, שהרי זה עלוּל להזיק ליהודים. סבלנו עד עכשיו מכל הליקויים שבסולידאריוּת: חשדותיהם של האויבים, התגובה הפּנימית, החובה המדוּמה לעבור בשתיקה על מעשי שפלות; אבל הכוח הממשי הנובע מן הסולידאריות לא היה לנו. והנה מופיעה התנועה הציונית ומעלה את השאיפה לכונן סולידאריות אמיתית בין היהודים, סולידאריוּת כזאת, שכל אדם ישר־לב, שכל לא־יהודי ישר־לב, יראה אותה לוֹיאלית; אנו רוצים לכונן סולידאריות למען מטרה לאוּמית, והיא הקלת מצוקתם של אלה, שאצלם הגיעו מים עד נפש. ואם אנו, בני־אדם החיים בתנאים של ההווה, רוצים לעשות זאת בהתאם לתנאי ההוֹוה, הרי זה משהו הגיוני. ואם אנו משתמשים לכך באמצעים של אסיפות, קונגרסים ועיתונים; ואם אנו פונים בשאיפתנו אל המקום, שבו היא עשויה להתגשם; ואם אנו פונים אל המעצמות ומבקשים מהן הסכמה מדינית; ואם אנו רוצים לרכוש את הארץ הדרוּשה לנו מידי בעליה בזמן הזה, הריבוני לפי משפט העמים ,הרי כל זה נובע, נדמה לי, מן ההיגיון של הדברים עצמם. הארץ היא ארץ־ישראל, זו שיריבינו מזכירים אותה כל יום אגב גלגול־עיניים בשם “ציון”; הארץ הזאת קיימת. נמצאים כאן אנשים שהיו שם; הם יכולים לומר לכם, כי זוהי ארץ שיכולים לגור בה, זוהי ארץ שיש לה לא עבר בלבד, אלא גם עתיד. הארץ, שיש לה כוח־משיכה אידיאלי בשביל המונינו, ובתוקף המסיבות המדיניות בזמן הזה היתה לנקוּדה בעלת חשיבות – הארץ הזאת נמצאת כיום במצב של הזנחה מוחלטת. היא נעשתה חסרת־ערך מתוך ניגוד דיאלקטי של ההיסטוריה" משום שהיתה יקרת־ערך. היא גירתה את חשקם של עמים ושליטים כל־כך רבים, שנערכו בה הקרבות הגדולים ביותר, וכך חרבה הארץ וירדה לספל המדרגה. הארץ הזאת האומללה, והעם הזה, האומלל, לאחר שייפגשו יחד, יווצר מצב כזה, שבו יוושעו שניהם. ההתיישבות בארץ הזאת אפשרית היא; נסיונותיהם של הבארון רוטשילד ושל חברות־ההתיישבות השונות הביאו תועלת מרובה מבחינה זו. שכן הם הוכיחו, שקרקע זו יש לה על כל פנים התכונה, שידי אדם יכולות להפרותה ובמידה גדולה הרבה יותר מבמקומות אחרים. אחד מידידינו ביטא זאת בדימוי מוצלח: “האדמה שם צוחקת, שעה שהערבי מדגדג אותה במחרשתו”.¹⁴) ויש לזכור, כי חקלאות כפי שהיא נהוגה בארצות התרבות של אירופה, אינה בנמצא שם כלל. מחמת התנאים הגרועים חסר הגירוי להנהגת משק ראציונאלי; האנשים מתנוונים ואינם עושים כלום, משום שהם חוששים, כי פרי עבודתם יפול לידי אחרים. אבל במקום שהמתיישבים היהודיים והגרמניים מנהלים משקים, שם רואים תוצאות מפתיעות: הכל צומח; שכן האדמה נענית שם ליגיעת העובד הרבה יותר מבמקומות אחרים.

בסביבות יפו עוסקים בגידול תפוחי־זהב. התנובה להקטאר אחד בפרדס בן שש שנים היא 5,000 פראנק ומעלה לשנה. מספרים דומים לאלה מראים כרמי הגפן. מייצרים יינות, שהם כבר עולים על שולחננו, ואפשר לגדל שם כל מני צמחי־תרבות. עוּבדה זו אוּשרה על־ידי נסיונות ההתיישבות. והנה כאן שוב היה ציר, שמסביב לו נכרכו אי־הבנות, וההוּמוֹריסטן הקרתני של “מוֹנטאגבּלאט” היה יכול לצייר זאת כך, שדורשים מהם מן האדונים כהן וזילברפינגר, כי במקום לנסוע כדרכם מבאדן לוינה ושוב בחזרה, ירתמו את עצמם למחרשה וילכו אחריה הלוך וחזור. מובן שאין להעלות על הדעת כי בשעה שנערוך התיישבות גדולה נרד משכבה גבוהה לשכבה נמוכה יותר. אכן, המצב יהיה ההיפך מכך. הפיתוי קיים רק בשביל זה ורצוי רק בשביל זה המוצא שם לעצמו תנאים טובים יותר. לפיכך יהיה כזה סדר העלייה אל הארץ במצבה הנוכחי המוזנח: הראשונים לעלייה יהיו אלה היושבים בקיני־העוני העלובים של רוּסיה ורומניה. הללו ירגישו כבר כיום הקלה גדולה, אם יביאו אותם אל מתחת לשמים נהדרים אלה, ויתנוּ להם את ההזדמנות לאכול פת יבשה, שהם מוכנים להרוויח אותה בזיעת אפּיהם. ולאחר שתועלה השכבה התחתונה של העפר הדשן, ייווצר מקום בשביל שכבה שתונח למעלה הימנה והשכבה הראשונה תשמש לה מצע; ואין ספק בדבר, כי יום יבוא וגם האדונים כהן ובאכשטיינר ייעקרו ממקומם ויעלו. כי ראשוני המתנחלים האלה, מוצאי־האדמה וכובשי־האדמה, שהלכו אל הארץ וברשותם רק שתי ידיהם בלבד, התמחו בינתיים והתפתחו לאיכרים אמידים וחקלאים למופת. אני עצמי ראיתי ליד המושבה מוֹצא אדם בן עשרים וארבע, שבא לפני שש שנים מרוסיה בחוסר־כל, והוּא יצא לעבּד חלקת טרשים צחיחה, ולאחר שנתיים כבר הרחיב את משקו ומעסיק גם שני פועלים ערבים.

אבל גם בני החוגים המשכילים ביותר יזכו שם להרמת קרנם. בשביל אלה שאינם יכולים להיות רופאים, שדוחקים אותם ומגרשים אותם באיבה גלויה, תהיינה נתונות אותן האפשרוּיות הנתונות לבניה הצעירים של אנגליה, היוצאים להודו ולאפריקה כדי לפעול שם; בשביל אלה ייפתח מיד פתח ליציאה כללית.

מה תהיינה תוצאותיה של הפניית זרם־האנשים לאפיק בריא חדש, דבר זה יכול כל אדם לצייר לעצמו. בו ברגע שתפחת התחרוּת, תפחת גם כל אותה המשטמה הזעירה, הרווחת בחוּגים הכלכליים השונים. ככל שימעט מספר היהודים המתחרים, כן תמעט הרגשת הלחץ היהודי. וכן אנו סובלים מעודף ייצור של אינטליגנציה. זה הוא אסוננו הגדול מאז ימי־הביניים. גם בשביל העודף הזה ייפתח אפיק חדש, ובמהרה נראה כי האנשים הצעירים שלנו, שעוד בשנתם השלושים עדיין הם נאלצים להיאבק על מקור־פרנסתם, יסתדרוּ שם במקצועם מיד ויתבססו מבחינה כלכלית.

מה הם האמצעים, שבהם אנו רוצים להשתמש? גם בשטח זה לא ישבנו בטלים. בעת ובעונה אחת עם פעולתנו להתעוררוּת של ההכרה הלאוּמית ועם הסברתנו לפני גורמי־הכוח המדיניים באירופה, התאמצנו גם להשיג את האמצעים. זאת היא הנקודה הכאובה ביותר של היהדוּת ביחסה לתנוּעתנוּ. אמנם היו בינינו יחידים, שהתקיפו ברתחנות מרובה את אלה מן היהודים, שהסתייגו מתנועתנו. אבל צריך להשתדל להבין אותם. מי שיושב בחדר חם, צריך להיות משורר בשביל שיתאר לעצמו בדמיונו יבלות־כפור. ואם בחדר החם היו רק משוררים מועטים, הרי אנו עומדים נוכח העוּבדה הישנה, שרובם של המשוררים מסתופפים בחדרים קרים. עוּבדה היא, כי בשאיפתנו להשגת האמצעים לא נתקלנו בהענות רבה מצד אותם החוגים דווקא, שהיו מסוגלים ביותר לכך. בזמן האחרון נעשו נסיונות שונים לעניין את אלה הקרוּיים בקהילה המיושנת “גדולי ישראל” בגורלם של “קטני ישראל”, ואני מוכרח לומר לכם, כי הסולידאריות שאויבינו כל־כך מכריזים עליה, עומדת להימוג לנחלי מים. אוּלי יש בין הציונים הנלהבים ביותר אי־אילו אנשים, השמחים שמחה רבה על השפעתה זו של התנוּעה שלנו; השמחים ביותר על־כך, שנתגלה עכשיו לעיני כל העולם, שאין אנו בשום־פנים סוֹלידאריים עם בני־אדם מסוימים, האשמים ביותר בהמטת חרפה על היהדוּת! ייתכן כי יהיוּ ציונים, שיאמרו לעצמם: אילו לא השגנו אלא דבר זה בלבד, שיהא העולם מכיר ויודע, כי לא כל היהודים שותפים באחריות לתעלולים הגדולים המעוררים את התמרמרותו – הרי גם זה בלבד הישג הוא. אבל אני מוכרח לומר לכם: אני מן המתונים. אני הייתי רוצה לדחות התפרצוּיות כאלה, כל זמן שאפשר. אני בעד ציונות של בניין. לא הייתי רוצה שניאבק עם יהודים ללא־צורך, הייתי רוצה כי עם היהודים נבנה, כי נשכנע אותם שיש לנו מטרה חשובה, וכי חובתם המוסרית והלאומית היא לסייע בידינו. מקרה בלתי־מלבב העלה אותי לראשות התנועה. נסיתי תכופות לצרף את המועיל עם הנעים, ואמרתי לאדונים מסוימים: “אינני רוצה לשמש מכשול, אני פורש ברצון, אם אתם תמשיכו במפעל. הנעים בכך יהיה בזה, שלא אצטרך לדבר עד לידי צרידות, ואילו מצד אחר יתייצבו אנשי־הכספים לשירותכם”. אבל הגדולים ביהודה לא חפצו בזאת.

הלכנו איפוא הלאה, כדרך שהלכו הגייסות של המהפכה הגדולה, כמו הסאנקילוטים¹⁵) בלא נעליים וגרביים. אמנם זה ציורי יותר, אבל כרוך בהרבה יותר יגיעה. אנו חייבים איפוא, מתוך רצון להמשיך בשאיפותינו, לגייס את האמצעים הדרושים, ולשם כך מוכרחים אנו לסמוך על עשר אצבעותינו בלבד, שאמנם אין בכוונתנו לתחוב אותן לתוך כיסים זרים, ועשינו את הנסיון החדש, כמו שרוב הדברים בתנועתנו חדשים הם, נוכח סירובם של האפיפיורים – לכנס מועצת־הגמונים בלא אפיפיורים.¹⁶) וכבר דמעתם בוודאי כולכם, שאנו עומדים להקים עתה מוסד, שעתיד להיות המכשיר הראשון להגשמת רעיוננו: הבאנק היהודי הקולוניאלי (אוצר התיישבות היהודים) בלונדון.

קודם־כל לבשנו, אם אפשר לומר כך, מעילים בלא כיסים, ומנענו כל אפשרות שתצמח מזה איזו טובת־הנאה בשבילנו. אילו לא הקרבנו את כל הקרבנות הכספיים בלא שום סיכויים לרווחים, היינו עלולים לשמש מטרה להחשדות מגונות. אחר־כך עלינו אל השטח החדש הזה ברוח אמיצה. החתמת המניות הנערכות עתה נמצאת בשלב של החרמה. כשהייתי באוקטובּר בלונדון ונשאתי־ונתתי עם כמה גדולי־ממון שונים, לא מצא חן בעיניהם, שהבאנק נקרא “יהודי”; להיות “יהודי” מותר לו. באותו משא־ומתן אמר לי הבר־פּלוגתא שלי לבסוף: “יודע אתה מה, אנחנו נחרים אתכם!” הואיל והמדובר לא היה במפעל אישי או פרטי, התייחסתי לאיומו בקרירות, ואמרתי לו: “היזהר, אם אתם תחרימו אותנו, ולא תצליחו להחניקנו, הרי לאחר־מכן אנו נחרים אתכם”. בסימן האיוּם ההוא נכנסנו בכל זאת אל העניין הזה; ואני יכול לומר לכם, אנו מוחרמים כיום על־ידי בעלי־השררה. בכל זאת מאמין אני, שאנו יכולים להביט אל העתיד מתוך ביטחון. שכן כבר לפי הידיעות שקיבלנו עד עכשיו סבור אני כי מותר לי לומר, שהחרם נכשל. נאבקנו עם קשיים מגוחכים; גרמו לנו צרות מיותרות ללא טעם, הכבידו על הזמנת הטפסים, על ההחתמה, דבר הנעשה בדרך־כלל בכל באנק.

עובדה אחת יכולנו לקבוע: כשם שהרעיון של הציונות עלה מלמטה למעלה, כך מתרחש הדבר גם בגיוס אמצעי ההגשמה. הם עולים מלמטה למעלה, כדרך כל צמיחה בריאה. כזה הוא חוק ההתפתחות, הכול מוכרח לבוא מלמטה, מתוך מעבה־האדמה, ממנו צומחים הדברים הגדולים.

חושב אני, אם אעמיד עצמי בחוג־מחשבותיו של אדם מעולם הכספים, הרי הוא מתאר לעצמו את המניה של “אוצר התישבות היהודים” כמשהו ממוצע בין כרטיס־חבר באגודה נגד התרוששות וקבצנות ובין מניה של מכרה־זהב על כוכב־הלכת שבתאי. “אוצר התישבות היהודים” אינו לא זה ולא זה; הוא התחלתה של “חברת הצ’ארטר” היהודית. אתם יודעים, כי בתקופה המודרנית נעשתה ההתיישבות על־ידי חברות קרקע פּרטיות. היה טבעי הדבר, שנבצע את הקמתן של חבורת־הקרקע האלה. אמרנו אל הבאנקאים האנגלים: "אנו מתכוונים לייסד חברה גדולה, שבאמצעותה נוכל להגשים את הרעיון הבאזלאי. אנו נמשיך בעבודתנו; אבל אם גם הצלחנו בעבודתנו מאוד, אם גם ניגשנו לעשייתם של כמה דברים, הרי אם תקימו לנו את החברה לקרקעות קודם שנפרסם את הפּרוספּקט, נוותר על ‘אוצר התיישבות היהודים’ ". אבל האדונים הללו לא היו נוטים כלל לעשות את הדבר במהירות גדולה כל־כך. אולי חפצו לחכות עד להתמוטטותה של תנועתנו, בשביל להופיע אחר־כך בתפקיד של מצילים, בעת צרה. הואיל ועד למועד המוסכם לא הוקמה החברה, הלכנו הלאה ופירסמנו את הפּרוספּקט. מה רוצה איפוא הבאנק הזה? הבאנק הזה רוצה ללכד את הכוחות, שכן זקוקים אנו לנקודה, שבה נצטרך להשעין את המנוף; הסולידאריות איננה קיימת. כשהיו לנו אינטרסים משותפים לא העזנו לגלות זאת. נקודת־המשען בשביל המנוף יהיה לנו הבאנק. הוא יכשיר לעצמו את הקרקע, ואגב כך יפעל להגדלת הונו. הוא יקים רשת של סניפים בכל העולם, וייכנס עם הממשלה התורכית במשא־ומתן, שמטרתו השגת זיכּיון שיכלול את כל הסמכוּיות הריבוניות הניתנות לחברות־צ’ארטר; על יסוד הזיכיון הזה יגש הבאנק עצמו להקמתה של חברת־הקרקעות, שהונה יהיה גדול הרבה יותר.

אם יתמידו “הגדולים בישראל” בעמדתם האויבת גם לאחר שנעמוד במבחן־כוחות זה, יישנה ב“אוצר התיישבות היהודים” אותו המחזה שראינוהו בתנוּעה הציונית המדינית. יש לנו הרבה מאוד ידידים נוצריים, גם “אוצר התיישבות היהודים” יהיו לו ידידים נוצריים. יש כך וכך באנקים גדולים, בייחוּד בגרמניה, שכבר הבטיחו לנו את אהדתם. ואחד מן האדונים שלנו זאת מונחים מן התנ"ך: כיוון שיעקב מסרב לעזור, הבטיח עשיו את עזרתו. תפקידו של הבאנק הזה יהיה ליצור נקודת־מרכז חדשה, והוא יחפּש לו את ידידיו במקום שיוכל למצוא אותם. ואם יגיעו הדברים לידי מאבק, כפי שכבר היה מאבק מדיני ועיוני מספיק בין היהודים בגלל הציונות, יפול הדם שיישפך במאבק הזה על ראשם של אלה שגרמו לו.

המדינאי הצרפתי טיאֶר¹⁷) אמר, כשהגיע החוב הממלכתי של צרפת למיליארד הראשון: “אמרו שלום למיליארד הזה, כי לא תשובו לראותו עוד עד עולם”. הוא התכוון לומר, כי החוב של המדינה יש לו נטייה טבעית לגדול. זוהי השקפה רבת־מעוף, כיוון שאיני מומחה לדבר, הריני מתבונן בכל הלוואה, במלווה של המדינה, לא מבחינה של איש־כספים, אלא מבחינה פילוסופית־היסטורית; ונדמה לי, כי עריכת המלווה היא ההנחה המוקדמת החשובה ביותר לתודעה הלאומית. רק עם המאמין בכוחות עצמו יקח מלווה; אבל גם רק עם המאמין בכוחות עצמו יתנו לו מלווה. כי מה זה מלווה? הרי זו אספקת אמצעים בשביל מוסדות ומפעלים, המביאים תועלת לא רק לדור הזה בלבד, אלא גם לדורות הבאים, לכל החטיבה האחידה של העם; הבנים והנכדים, המשלמים את המלווה, הם גם הנהנים ממנו. והנה רואים אנו את העמים הקטנים, שבלא עבר, בלא כל חשיבות היסטורית, אצו באומץ־לב לשוּק ההלוואות וגם קיבלו אותן, ודווקא מידי אותם האנשים שהם קשים כל־כך כשהמדוּבר הוא בצרכיו־של־העם, שהם הקרובים להם ביותר. תאמרו: הלוואה מותנית גם בבטיחוּתו של הלווֹה! כן, אך ממה מורכבת בטיחותו של בית־מסחר? מעברו, ממילוי ההתחייבוּיות שקיבל על עצמו, מכושרו העיסקי הנוכחי ומעתידו המשוער; על סמך זה נותנים בהקפה.

יהיה צורך איפוא לכונן ולהוכיח את בטיחותו וכושר־האשראי של העם היהודי. על־ידי כך שנאמין בכוחות עצמנו, על־ידי כך שנשמש מופת לאחרים, על־ידי כך שאנו בעצמנו נאמין בעתיד שלנו, ולא בעסקות בלבד. ואחר־כך,לאחר שנוכיח זאת, הרי נוכל גם להצביע על עברו של הבית הזה. ומי הם האחרים, שהופיעו בהיסטוריה יחד אתנו? הם נעלמו ואינם! רק אחד עודנו קיים, ולו אנו רוצים לעזור לבסס את האשראי שלו: הוא בית ישראל!

נאום בווינה ¹

(אביב 1899)

גבירותי ורבותי!

שלשום נשאתי במקום הזה עצמו – אני חושש – את הנאום הזה עצמו, שאני עומד לשאת לפניכם עכשיו. חייב אני איפוא לבקש סליחתם של אלה, שאיני מחדש להם כלום, ואני מגייס לעצמי את הנסיבה המקילה, שאם אמנם אני חוזר על דברי, הרי זה מעיד על עקיבוּת. כשאדם עומד כך על קרשי־הבימה, לאחר שעבר כברת־דרך הגונה של חייו כצופה בתוך הקהל, ועיתים אפילו כצופה לגלגלני, הריהו נראה מגוחך בעיני עצמו, וכל פעם שאני מסביר את הציונוּת, אנוס אני להיזכר בתמונה אחת של יריד. ישנה כאן קוּבּה של מתגוששים, כלומר קוּבּתו של המתאבק מארסייל. לפניה עומדים אנשים גברתנים, הקוראים את הקהל להשתתף בהיאבקות אחת. בערך כך, עגום ונלעג, נראה בעיני עצמו אדם, כשׁהוא מֵגֵן יום אחר יום על עניין, שׁהוא ראה אותו נכון, באותם נימוקים עצמם, נגד אותן טענות עצמן. מה טיבו של העניין הזה? הוא עניין יהודי. כבר מעצם טבעו אינו עשוי לעורר אהבתם של היהודים, כלומר, את הכרזתם עליו בקול – שכן בנפשם־פנימה הרי נשארו היהודים יהודים, והם מוכיחים זאת על הצד הטוב־ביותר על־ידי כך, שאינם נכנעים לרדיפות קשות, והם נשארים עומדים הכן במקום שבו העמידום דברי־הימים והמשפּחה. רק בסימן התפתחותנו האחרונה במחצית השניה של המאה הזאת נתגלגלו הדברים כך, שהדבר נראה לא מקובל, לא נכון, לא רצוי להבליט את היהדות. את התפיסה הזאת, שהיתה מקובלת עד עכשיו, עזבה התנועה שאני משתתף בה. אנחנו ראינו זאת כתפקיד ההגיוני הראשון, אם אנו מנסים לתקן את מצבם הרע של בני־עמנו במו־ידינו, שאנו נזדהה על־ידי הכרזתנו, כי אכן שייכים אנחנו אל אותם האנשים, שלמענם ולטובתם אנו רוצים להשתדל. זאת היא הכרזת ההשתייכות היהודית. שאינה יכולה להיות כמובן אלא לאומית. שכן מבחינה דתית מיוצגים, כפי שאתם יודעים, כל הגוונים, למן השחור העמוק ועד לאדום החם ביותר; וכי הדרך שלנו לתפוס את שאלת־היהודים אינה בלתי־טבעית, כבר הוכח מתוך כך שעל הקרקע הכללי הזה של האומה כבר השגנו איחוד של הגוונים השונים ביותר של האמונה הדתית או של חוסר־האמונה הדתית.

כשאני משתמש במלה “לאומי”, ראוי שאביא תחילה את ההגדרה של המושג “לאומי”. מה זאת אוּמה? זאת היא קבוצה היסטורית של בני־אדם בעלי השתייכות הדדית ניכרת, שהיא מלוכדת או מקובצת יחד על־ידי אויב משותף. דמה לי, אם תשוו לנגדכם את התהווּתן של כל האומות, שאנו רואים אותן עכשיו פועלות בימינו, לא יהיה לכם שום ערעור רציני נגד הגדרה הזאת. כל האומות עומדות על היסוד הזה או נתהווּ על היסוד הזה. אתם יודעים, העיקרון הלאומי, שנעשה מכריע בתולדות המדינות של מאת־השנים שלנו, כינס גם אומות שהיו מפוזרות ומפורדות, שלא היו קיימות, והביא אותן לידי חיים בריאים וחסונים. יכולים לומר, כי העקרון הלאומי אינו שווה כלום, כי ראוי לנו שנשתדל לשאוף למדרגה גבוהה יותר, שבה הניגודים הלאומיים כבר נעלמו. אינני חולק על נקודת־השקפה הזאת. אני רק חושב, כי בשעה שכל בני־זמננו מקיימים הלכה למעשה את עקרון הלאומיות ואנו סובלים בשל העקרון הזה, הרי זו איוולת מצדנו לחות בקנה את העקרון הזה, העשוי להיות לנו למגן. (תשואות). עם זה עדיין ראויה אותה נקודת־השקפה רחוקה ונעלה לעתיד, שאיני רואה אותה קרובה לבוא, כי נוסיף לייחל לה. אם אתם מתנגדים ללאוּמיוּת של היהודים, אפשר להשיב להם, מה שאמרו למתנגדי עונש־המוות: “כן, גם אני בעד זה, אבל שיתחילו הרוצחים, אז נהיה גם אנחנו נגד עונש־המוות” (צחוק). לפי שעה נראה לי, כי תמיד אנו מוצאים שהיהודים היו במצב גרוע יותר מן האומות האחרות, כי בשעה שנשלחו האומות נגדם, הם עצמם לא היו אומה. השאלה היא איפוא, אם אפשׁר לנו לשַׁמֵר עצמנו עד למצב הזה,² שׁבוודאי אינו מצבה הסופי שׁל התרבות.

לא הייתי רוצה להצביע על המקרים של רדיפות־יהודים בצורות שונות; אבל גם אם מצבכם עכשיו משביע־רצון, ואתם יכולים לאכול את ארוחת־הערב שלכם בשלווה בלתי־מופרעת, הרי עדיין לא נאמר בכך, כי המצב הזה יהיה תמיד מרנין כל־כך, או שמצבם של אנשים שאינם יושבים בווינה, הנמצאים בנקודות חשופות של שאלת־היהודים, יהיה גם הוא טוב כל כך. מה הייתם אומרים על כלכלן, שאינו נותן דעתו על הצרכים ומילוּים אלא בשעה שהם מופיעים לפניו במפגיע. זהו אדם קצר־רואי, שאינו יודע לחשוב מחשבה כלכלית. בחורף יצטרך לסבול מקור ובקיץ מחום. את המעיל, שהוא צריך לו בחורף, חייב הוא להזמין מוקדם יותר, הוא צריך לדאוג לעצמו בעוד מועד. הייתי משווה את האופן, שבו רגילים היו היהודים לכלכל את ענייניהם, אל הנהלת הבית קצרת־הרואי והיקרה של אנשים עניים מאד, הלוקחים את פּחמיהם מן הסוחר שבשכנותם ואת צרכי־מחייתם מן החנווני הקמעוני. זה יקר וגרוּע לאין־ערוך ממי שדואג לעצמו בעוד מועד. כבר מסיבה זו בלבד, שחברה, בדומה ליחיד, צריכה לחזות מראש את צרכיה לעתיד, נראית לי מוּכחת הנחיצוּת של חיזוק תודעתנוּ הלאוּמית. (תשוּאוֹת סוערות).

שכן היחיד אינו יכול להושיע עצמו, לא מבחינה פּוליטית ולא מבחינה כלכלית, כפי שיכול ציבור, ועל הדבר הזה יעידו דווקא יריבינו, הסוציאליסטים.³ החברה שיש להקימה, תוכל מטעמים הרבה לקום רק על יסוד לאומי. כך הכול יודו, שאני יכול להתגונן יותר טוב, אם מימין ומשמאל יש על־ידי אנשים, שאני חש את מרפקיהם, אנשים ההולכים עמי. ועתה, לידי מה צריכה למעשה להביא ההדגשה הזאת של התודעה המשותפת? האם אנו צריכים להתלכד יחד בכל מקום שאנו שם, וכטיפות פזורות לצאת למערכה נגד הרוב עדיף־הכוח? האם אנו צריכים להשניא את עצמנו עוד יותר, על־ידי כך שנחזק בהדגשת הניגוד אל המון־העם שמסביבנו את האגדות והכזבים הישנים, שאנו אויביה של החברה הזאת? דבר זה אולי לא יהיה בו מן החכמה. הוא עלול עוד להרבות את ההתקפות, שאנו מתענים בהן כבר עכשיו, ובהתלכדות־לחימה זו לא יהיה אפשר למצוא מחסה מספיק. שאין למצוא אותו הרי מוכיחות המפלגות השונות, שבגושפנקא של פירמות כלליות אינן מהווֹת אלא איגוד של יהודים. אתם יודעים, איזה גלגולים עוברות הפירמות האלה, איך מזמן לזמן נמחק כאן חבר, מפני שהוא עבר ונכנס לעסק אחר, כל זה אתם יודעים. אם אנו שואפים לאיחוד כוחותיהם וכשרונותיהם של היהודים על הבסיס הלאומי, הרי אין הדבר נעשה בשביל להתערב ביחסיהן הפּוליטיים של המדינות השונות; דבר זה היה מעוות לחלוטין את דמותה של תנועתנו. מה שאנו רוצים הוא להגיע על־ידי איחוד זה לידי פתרון מעשי איתן, שהוא גדול כל־כך, שכוחו של עם בלבד יוכל להתמודד עמו, הלא הוא: הפתרון הקולוניאלי של שאלת היהודים או של קשי־היהודים. הצורה הנוכחית של הפתרון הזה קדמו לה צורות, שעמדו על יסוד פילאנטרופי בלבד, שהתחילו בהן אנשים יחידים עשירים ונדיבי־רוח. המפעלים האלה היה להם רק הערך הזה, שהוכיחו את האפשרות ליישב יהודים, ליישב אותם יישוב מכוּון לתכליתו. שכן דבר זה כי היהודים הם עם קולוניאלי, הרי כולנו יודעים. הרי הפזורה של היהודים היתה תנועה קולוניאלית. כי היהודים, שפורענות גדולה הפיצה אותם אל העולם הישן, בימים שעמים מנוצחים עוד היו נלקחים בשבי, התפשטו על־פני חבלי-ארץ זועמים באומץ־הלב המיוחד לחלוצים כובשי־דרכים.

היהודים היו תמיד עם קולוניאלי. רוצה אני להביא לפניכם שני מקרים. המקרה הראשון הוא זה שקראתי בידיעה מאיי־קוּק. שם הותקנה חשמלית. בונה הרכבת האירופית הזאת היה אוסטרי בשם כהן. בעל מסעי־אפריקה יונקאֶר מספּר, כי יום אחד בא אל מקום־ישוב; לפני פתחו של הבית הקטן שבו דר סוכן, שיחק ילד קטן עם גור־אריה. יונקאֶר נכנס אל הבית ונודע לו שמו של הדייר. רואים אתם, כהן בונה חשמלית, כהן הצעיר משחק עם גור־אריות, כהן נמצא בכל מקום. (צחוק) – יש לו הכשרון, שפוּתח בו במשך תקופה ממושכת של רדיפות, לעשות חיל בכל מקום.

טיפוס שיש בו סגולה זו, ודאי הוא ניחן איפוא בכישרון להתיישבות. השאלה תהיה איפוא, למצוא ארץ שתאפשר ליישב אותו בה, ולהשיג את אמצעים הנדרשים בשביל המעברים. אלה הן הבעיות של התנועה הציונית. וקודם שאעמוד על כך, רוצה אני להסביר, מפני מה התנועה הציונית מעמידה לעצמה את שאלת־ההתיישבות הזאת. אנו מאמינים, כי די יהיה ליצור זרם־יציאה למורגשים כעוֹדפים, למרגישים את עצמם כמיותרים, בשביל לשפר לא רק את מצבם של האנשים האלה, שיינטעו על אדמת־גידול חדשה, אלא גם את מצבם של אלה, המבקשים להישאר ויישארו. האנגלים יש להם מלה עדינה מאוד להגדרת המלחמה ברעיונות ובתנועות חדשים. הם אומרים: “תיאור דברים שלא כהלכה”. אין הם אומרים, כי שקר, עלילה או נבלה הוא, כשבאים ומציגים תנועות חדשות כאילו הן מסוכנות; אלא הם אומרים, אלה הם תיאורי דברים שלא כהלכה. אנו סובלים מהרבה תיאורים־שלא־כהלכה; אנשים שאינם יודעים מן התנועה הציונית אלא כמה קאריקאטוּרות, כמה בדיחות, שגם אנו הציונים היינו צוחקים עליהן, אילו רק היו טובות, אנשים שאינם מכירים את התנועה הציונית אלא מתוך תיאורי דברים שלא כהלכה, אומרים, כי אנו מבקשים לעקור את היושבים־איתן, את אלה שיצרו לעצמם מעמד, חוג־לקוחות, מצב כלכלי טוב, ולהעבירם אתנו. עד כדי כך מטורפים אין אתם צריכים לראות את הציונים. שום אדם אינו מעלה על הדעת, לעשות תנועה לשם כפיית הגירה. במקרה זה הרי היה נכון גם התיאור המסולף האחר, שאנו עושים את מלאכתם של האנטישמים. בדבר זה אין אנו רוצים. מה שאנו משערים בנפשנו, והדבר שבו אנו רוצים להתחיל תנועה, שתימשך אולי עשרות שנים ושום אדם אינו נביא במידה מספקת לחזות את אחריתה, גם אם אינו נחשב כלום בארץ־מכורתו (צחוק), הוא זה: ליזום זרם־יציאה של יהודים הנמצאים במישרים במצב קשה, ואינני חושב כי מישהו, ואין הוא צריך אפילו להיות יהוּדי, יכול לערער על כך. (תשואות רמות).

מה פּירושו של דבר, כשחברה מתארגנת כדי להעביר, דרך משל, סוגי־פועלים מסוימים מן האֶרצגאֶבירגאֶ⁴ ולנטעם במקומות אחרים; הרי בכל מדינה מצויות בחסותן של הממשלה חברות־התיישבות, המציבות להן מטרה כזאת. חברת־התיישבות גרמנית ניסתה ליישב גרמנים במכסיקו, יש לנו חברות כאלה באנגליה. מפני מה לא תהיה קיימת התאגדות קולוניאלית של יהודים החדורים תודעת עמם, המתלכדים יחד, ובמקום לתת נדבות לאלף שנוֹררים ואגודות־צדקה, שבוודאי אין בהן פיתרון גמור לשאלת היהודים, הם פותחים תנועת־התיישבות בפרהסיה, לעיני כל ובהסכמת הכל, בשביל לעזור ליהודים במזרח ובכל מקום שהם מבקשים עזרה זו. אם הדבר הזה יצליח, בוודאי לא יהיה איש מפקפק בכך, שבדבר הזה נעשה הרבה מאוד מבחינה גשמית ורוחנית כאחת למען ההמונים היהודיים האלה. אתם מכירים כולכם את שיטת־הרפואה החדשה, העולה וקוראת לכם בארשת של חשיבות, בצורה המזכירה במקצת את לשון הז’ארגון: “כך תחיה! (תשואות סוערות.) צריך אתה להשתדל, לקיים את גופך על־ידי עבודה בריאה בקו כושר־המעשה לזמן ממושך”. יודעים אתם, כשאדם אמיד מרגיש פתאום מיחושים בגופו, בא חכם־רפואה ומביא אותו לפני מכונה, שבה הוא צריך מיד להרבות בתנועה או לסחוב משאות. אולם התעמלות־רפואה זו הרי אינה דבר, שהוא יפה רק לאותם אמידים. אנו מאמינים, כי קיימת גם התעמלות־רפואה יהודית, שאליה אנו יכולים להביא את המונינו, וביחוד מאותם המקומות, שבהם הם נוהגים אורח־חיים מנוגד לטבע. כי האנשים שיהיו מועסקים בעבודת־האדמה ובכל עבודה גופנית, ייעשו בריאים יותר, בכך אין ספק. אולם הבריאות הזאת יש לה גם מסקנות מוסריות. הייתי זה מקרוב בארץ־ישראל וראיתי שם את השפעותיה של ההתיישבות היהודית, וזה בשתי צורות, שהן אופייניות ביותר.

ראשון־לציון היא מושבה בקרבת יפו, שקיומה בא לה בזכות נדיבות־לבו של הבארון אדמונד רוטשילד מפאריס. המושבה הזאת היא רעיון־המותרות של אדם עשיר. זהו יישוב, שעכשיו כבר הוא הדור מאוד. המתיישבים גרים בבתים, כמו האיכרים הצרפתים האמידים; הם הנהיגו עיבוד ראציונאלי, ואף־על־פי־כן עדיין אין מצבם כל כך טוב ואין הם זקופי־קומה, כפי שאפשר היה לצפות לאחר הקרבנות האלה. – מהלך שעה מראשון־לציון שוכנת רחובות, מושבה שנוסדה על־ידי אגודות־התיישבות רוסיות באמצעים דלים. כאן נהגו האנשים בצמצום בתמיכה שהצטרכו לה במחצית השנה הראשונה, והמשיכו דרכם אחרי־כן בלי תמיכה. האיכר של רחובות הוא פרש מזהיר. כשאתם רואים את הבחורים של רחובות דוהרים ובאים על סוסיהם הערביים, אין שום דבר מזכיר לכם עוד את מוכרי־הגפרורים לשעבר.⁵ בעצם, את הדמוּיות האלה צריך היה לאמיתו של דבר, להציג לנגד עיניהם של היהודים בכל העולם כולו. הם היו רואים כי גם על האדמה הגרועה ביותר עולות יפה מושבות חקלאיות; והיו רואים, איזה סוג של בני־אדם גדל ועולה במושבות האלה. כבר יש להם דבר אחד: כבוד־אדם. ובכן, אילו ביקשתם לעשות מושבות נוסח ראשון, צריכים הייתם לאוצרות־קורח; בשביל לעשות מושבות נוסח רחובות, די שתשמיעו את קריאת־העם, שתאמרו לאנשים למען איזה רעיון אתם נלחמים על האדמה הזאת. האדמה, שלגבי היהודים שמרה את קסמה הישן לפחות באגדה, ובעיני האדוקים, שאינם רוצים ללכת עמנו – בתפילות, אדמה זו היא היום אולי היחידה שאפשר להשיגה לצורך התיישבות.

העולם כפי שאתם יודעים, מתחלק מזמן לזמן. בדרך־כלל נעשה הדבר בעיקבות חידושי התחבורה. כשנוצרים אמצעי־תחבורה חדשים, התוצאה היא שהארץ נחלקת מחדש, ומה שמתחולל דווקא בימינו באחת הנקודות הקיצוניות של העולם, שהפוליטיקה שלנו לא היתה רגילה מעודה להתחשב בה, דבר זה ידוע לכולכם. באסיה מתחוללת חלוקה חדשה. שמגלה החוקר את היבשת השחורה, עטוֹת המעצמות על אפריקה; כשמוכיחה מלחמה את אפיסות־הכוחות של סין, כבר המעצמות מחלקות אותה. בכלל, כל מקם שתיתכן תפיסת קניין, שם תראו כהרף־עין את המעצמות באות ונכנסות. רק בנקודה אחת, נדמה לי, לא ייתכן הדבר הזה, והנסיון ההיסטורי מנמק זאת; הנקודה האחת הזאת היא באמת זו, שיש בה לגבינו עניין היסטורי, השומרת בלב המונינו בחמימות אידיאלים עתיקים עמוקים, וגם לגבי התחבורה והתעשיה המודרניות, יש לה כבר ערך רב, היא ארץ־ישראל. איני מאמין, כי ארץ־ישראל עשויה להביא עוד פעם לידי תחרות בין מעצמות העולם. מפני שכאן מעורבים אינטרסים של כל המעצמות בעוצמה שווה. הארץ הזאת, שבה צמחו כל האידיאלים הגדולים, תחילה לנו ואחר־כך לכל שאר האוּמות, איבדה את הסגולה להיות מטרה לתאוות־הכיבושים של אדירי־העולם. היא יכולה רק, מאמין אני, ליפול בחלקם של נטולי־כוח, ששום אדם אינו מתיירא מפניהם, שום אדם לא ירצה למנוע מהם דריסת־רגל בנקודה זו, משום שהיו רוצים למנוע מהם דריסת־רגל בכל שאר הנקודות. יישובו של חבל־ארץ זה ביהודים, הזורמים ובאים ממקומות אחדים, הוא רעיון שהוא אהוּד על רוב האנשים באירופה, חוץ מן היהודים (צחוק).

והנה, הארץ הזאת אמנם אינה דבר של הפקר, יש לה בעלים על־פי משפט־העמים, והשאלה היא, אם הוא ימסור אותה, או איך אפשר יהיה לבוא לכלל הבנה עמו. אם אתם מבקשים מוצא מן השאלה הזאת, צריכים אתם לשוות לנגדכם את מצבה הנוכחי של הארץ ושל אוכלוסיה. הארץ נמצאת בשפל המדרגה של ההזנחה והעזובה. התורכים, שהם באמת אנשים מצוינים, יש להם הסגולות הטובות ביותר ורק לא זו שהיא דרושה לפיתוחה ולתירובתה של ארץ. כך הגיעו הדברים לידי זה, שהארץ הזאת היא היום גיא חזיון של עניוּת מנוּולת ביותר. עניותה של ארץ היא, תמיד העניות של חפץ־העבודה וכושר־העבודה ושל רוח־היוזמה. במקום שהאדם בא אליו, שם נוצר הגן; הטבע יוצר ישימונים, הוא חוזר ומחריב את תרבותם של בני־האדם, אבל אין הוא מצמיח גנים. והנה מאחר שאין בתורכיה הסגולה לחשוף מטמון זה, הרי צריך לחשוב שהם יחזיקו טובה לאלה שיבואו לשם ויעשירו את הארץ על־ידי עבודה ומפעלים. שכן מזה יהיו נשכרים מיד, כמובן, אותם הנמצאים שם או בקרבת־מקום, אבל גם כל חלקי הממלכה תהיה להם הנאה ניכרת בעליל מתנועה כזאת, ואין שום סיבה להניח, כי התורכים אינם מבינים, מה פֹירושה של זרימת עושר אליהם. הם רק אינם מבינים לטפח אותו ולהצמיחו; ואם יבואו לדון גזירה־שווה ממצבם הכללי הגרוע של עכשיו, ודאי יהיו מוכנים; ויש לי יסוד לשער, כי שאיפה שאינה פוגעת בריבונותו של השולטאן, אך מביאה רווחה ושגשוג לארץ, יראו אותה החוגים השליטים בתורכיה בעין טובה, והעם לא כל שכן. והנה, בשביל להיכנס במשא־ומתן, שיהיה לו אופי מחייב לגבי שני הצדדים, אין זה מספיק, כמובן, שאיזה עתונאי יהודי יכתוב קונטרסים או ישא נאוּמים, אלא יש הכרח לאשר ולקיים את מציאוּתה של קבוצה זו, לתת לרצונה לבוא לידי גילוי ולהשיג את האמצעים, כדי להגשים את החזון הזה. את כל התחנות השונות הללו הבהרנו לעצמנו וביקשנו להגיע אליהן בדרך רבת־יסורים. תחנה ראשית היתה כינונו של קונגרס־הציונים, כלומר, של היהודים מכל הארצות הנושאים בלבם את תודעת העם וגמרו אומר להביע אותה ולהגשימה. שני קונגרסים כאלה כבר התקיימו על אדמתה החופשית של שווייץ, ועד כמה שאפשר לעמוד על השפעתם על־פי דעת־הציבור שלא עברה עליהם בשתיקה, עשו הקונגרסים האלה רושם טוב, גם על העמים וגם על הממשלות של עולם־התרבות. בקונגרסים הוחלט על־ידי נציגים מכל העולם על תוכנית, המכוּונת ליצור לעם היהודי בית־מולדת מובטח במשפט־הכלל בארץ־ישראל.

התוכנית הזאת ברוּרה לגמרי. אפשר לגלות בה פנים שלא כהלכה ואפשר לתאר אותה שלא כהלכה, אבל אם אתם שומעים אותה בלי להיות מוכנים לכך, לא תמצאו בה פסול. מי שאינו נמנה עם העם היהודי, אין זו בעיניו אלא תנועה כמו זו של היוונים.

האם יכול מישהו, שאיננו יווני, להעלות התנגדות כלשהי לכך, שהעם היווני מטפח בקרבו את המשאלה, לחזור ולהשיג את עצמאותו? אתם יודעים, איך שיתפו עצמם בתנועה הזאת הנאצלים שבאנשי הרוח. מאנגליה יצא משורר מהולל ליוון, כדי להשתתף בתנועה הזאת.⁶ אתם יודעים, כי בגרמניה היו שרים שירים למען היוונים, ותנועה דומה התחילה גם לטובת התנועה היהודית החדשה. יש לנו הרבה ידידים נוצריים, שיהיה עוול נורא לכנותם בשם אנטישמים, לפני ימים מעטים בא אלי דוקטור צעיר אחד, שהציע עצמו לנסוע לאסיפת־מהגרים בפראג ולדבר למען התנועה הציונית. גילויים כאלה הייתי יכול הזכיר באזניכם רבים מאוד ומתוך שכבות כאלה, שבענייני פּוליטיקה אתם רגילים להתייחס אליהם ברצינות יתירה. נמצא איפוא, כי גם אם אדם אינו ציוני, ואינו יהודי לאוּמי, אין לו סיבה להלחם בתנועה הזאת. הרי אין הוכחה טובה יותר לכך, שאתם גרמנים או גאליים, מזו שאתם מניחים לציונים ללכת הלאה בדרכם המטורפת. אך הישמרו מלהודות על-ידי התנגדותכם, שהדבר הזה נשמע לכם במקצת, ושאין אתם מתנגדים לו אלא מטעמים שבאופּורטוניזם, שכן הדבר הזה לא רק הציונים ימצאו בו גנוּת, אלא גם כל השאר. (תשואות רמות)

אם תבוא שעת־כושר לידי הממשלה התורכית, להשיג מקורות־הכנסה ניכרים בשביל הארץ, להביא זרם של רווחה ועבודה אל הארץ, ודאי שלא תהסס להתקשר עם תנועה כזאת, שהוכיחה בדרכה עד עתה כי היא לויאלית בתכלית. אך לאחר שנטייה זו תלבש גם צורה משפטית מחייבת, תתעורר בכם השאלה: איך יעברו היהודים את הים? אני חושב, כי אסור לזלזל ברוח־היוזמה היהודי עד כדי לשער, כי אלפים רבים של אנשים בעלי־הון ושׂשׂים־אלי־יוזמה לא יבינו את שעת־הכושר המזדמנת להם עם יישובה של הארץ.

באמריקה, שגם שם לא נמצא פתרון, בניו־יורק, יש לנו אוכלוסיה יהודית פּרולטארית של כמה מאות אלפים⁷ וגם בכל הארצות האחרות יש המון מזי־רעב ומוכי־יאוש יהודיים; והייתי מראה להם בחפץ־לב, איך יש כיום מחסום המנתק את אירופה בת־התרבות מן המטרה, שמעשה רב היה להתקרב אליה, כשבוצעה לפני שלושים שנה בערך פריצת סוּאֶץ; מיצר־האדמה סואֶץ, שהיה מכשול־תחבורה לאירופה כולה ולמעצמות הקולוניאליות, ובעיקר לאנגליה. הנתיב דרך תעלת־סוּאֶץ נעשה כיום ארוך מדי בשביל קוצר־רוחנו האירופי. וביחוד הוא כזה מיום שהובקעה הדרך הצפונית החדשה, המחברת את רוסיה עם מזרח־אסיה ושאולי תהיה לה חשיבות לכמה וכמה אנשים הנמצאים באולם הזה. הדרך הזאת, שהיא עכשיו הקצרה ביותר מאירופה לאסיה, נמצאת ברשותה של רוסיה בלבד. לגבי כל המעצמות, בין שהן עוסקות במדיניות קולוניאלית ממש, בין שהן צריכות לדאוג רק לאינטרסים של יצוא, דרך קצרה יותר לאסיה היא צורך הכרחי, שגבר עוד מיום שסללה רוסיה לעצמה את הדרך הקצרה ביותר. הדרך הקצרה מוליכה על פני המחסום הזה, מן הים התיכון עד למפרץ הפרסי. את הדרך הקצרה הזאת לא יוכלו לממש אלא על־ידי התיישבות יהודית: לא על־ידי התורכים, משום שאין הם מסוגלים למפעל כזה; לא על־ידי המעצמות האחרות, משום שכל אחת מהן תהיה מקנאה בזו שתעשה את הנסיון להשתלט על הדרך הזאת. אף־על־פי־כן הרי זו משאלה משותפת של כל המעצמות, ולא תהיה זאת המשאלה הקטנה ביותר שתכבוש רחשי אהדה פוליטית בשביל תנועתנו. אם תשאו עיניכם אל ארצות־תרבות חדשות, למשל אמריקה, תמצאו כי התהווּת הערים, שבימי־קדם היתה תלויה במהלך הנהר ובנסיבות אחרות שונות, תלויה עכשיו במהלך הרכבות. יכולים אתם לדמות בנפשכם בלי כוח־דמיון יתיר, כי מסביב לצורך־התחבורה יתפתחו בהכרח הרבה תרבות וציביליזאציה, כמו מסביב לעבודתם החקלאית הבלתי־אמצעית של מתיישבינו העניים. אינני צריך לומר לכם, כי ארץ כזאת היא שוק עצום, שאליו באים אנשים, שלפי שעה עוד נבצר מהם למלא את צרכיהם בעבודת עצמם. סבוּר אני, כי במימושה של תוכניתנוּ זו יהיו ודאי כמה שלבים עיקריים העשויים לעורר עניין בלב היהודי התעשיין, שאינו מעלה על דעתו לחסל את בית־החרושת שלו בנאחוֹד.⁸ הם ימצאו שם שוק, הם ימצאו שם נקודה, שבה יעבּדוּ בשביל אירופה את חמרי־הגלם הבאים מן המאגר הגדול של אסיה. את אלף האפשרויות, המתגלמות מסביב ליישוב מודרני, אינני רוצה לפרט, הרי הן עולות מאליהן. מתוך צרכיו של כל אדם עולה גם מילוּים מאליו, הצורך יוצר תמיד את המכשיר שהוא דרוש לו.

¹

(31 במארס 1899)

בשעה שדעות כנות נלחמות זו בזו, מצוי גם גודל־רוח של המנצחים. אם הוכה אדם בנשק לויאלי, אין הוא נוטר איבה, הוא מכבד אפילו את עצמו בהושיטו את ידו ליריב, שהיה בר־מזל בהיאבקות יותר ממנו. לחיצת־היד לאחר הדו־קרב בין סטודנטים היא אולי התופעה הגברית ביותר בכל פרשת הסיוף. לצערנו, רגש טוב זה חסר תכופות אצל יריבינו היהודים.

את הגורם להתבוננות זו ממציא אירוע מן הזמן האחרון. בעיתונים יהודיים בעלי השקפה אחרת מודיעים מתוך כוונה מסוימת, כי המיליונים של החברה הנקראת יק"א (ראשי תיבות של Jewish Colonisation Association)² עומדים גם הם לרשותה של ההתיישבות בארץ־ישראל. אנשים הנמצאים בתוך העניינים יודעים את המצב לאשורו. יש איפוא מקום לשאול, מפני מה מפרסמים את הדברים עכשיו דווקא ובשקדנות כזאת. לאיזו מטרה נעשה הדבר?

הם מעלים את המיליונים של יק“א (260 עד 270 מיליון פראנק) בשביל שהבאנק היהודי הקולוניאלי ייראה כמיותר. אם כל כך הרבה כסף כבר נמצא לשם המטרה הזאת, לשם מה דרוש עוד באנק עם הון של חמישים מיליונים פראנק בלבד? משיקול הדעת הפשוט הזה, כי הבאנק מיותר, משום שכבר מצוי כסף במידה מספקת, ועד למסקנה, כי הציונים, וכל בני־האדם שיש להם אמון לעניין הזה, אינם צריכים לחתום על מניות – יש רק צעד אחד. על־ידי כך אפשר לחתור בהצלחה תחת הבאנק הקולוניאלי היהודי, שכבר עכשיו הוא שׂנאוּי על גדולי־באנק יהודיים מסוימים. בלבו של החותם הם מעוררים פקפוק, הוא מוכרח לומר לעצמו: כן, אם המיליונים של יק”א כבר ממילא ישנם, למה לי להוסיף עליהם עוד לי“ש אחת או עשר או אלף לי”ש? בסופו של דבר אין מבקשים כאן אלא אמתלה לייסוד באנק כאחד הבאנקים הרבים הקיימים.

אבל סברה כזאת מקורה תהיה באי־הבנה. אנו נברר זאת ביישוב־הדעת. יריבינו שוב עשו לנו טובה, אם כי מתוך הכוונה הרעה ביותר. אולי לא היה עולה כלל על דעתנו לומר כמה מן הדברים שייאמרו להלן, עד כדי כך מובנים־מאליהם נראו לנו הדברים.

קודם־כל אין להתעלם מן ההבדל שבין הון של קרנות־צדקה ובין הון של באנק. שניהם נוזלים כמו מים, אלא שהאחד משול למים עומדים והשני למים זורמים. ההבדל הוא כמו בין אגם ובין נחל. בכוח המים של אגם אין יכולים להניע טחנות; בכוח המים של הנחל יכולים לעשות זאת. דימוי זה חוסך לנו יפה את הצורך לפרט את כל הנקודות, שבהן הבאנק וקרן הצדקה שונים זה מזה. הרי קיומו של אגם אינו עושה את הנחל מיותר.

כן, אבל את טחנותיו של מי יש להניע? שמא של מייסדי הבאנק הזה? החשד המגונה הזה אין לו אחיזה אפילו רגע אחד, אם קוראים את התקנות ואת הפּרוספּקט של הבנק הקולוניאלי היהודי. התקנה הראשונה והבלתי־ניתנת־לשינויים היא, שהמייסדים או בעלי מניות־היסוד אסור להם לקבל כל טובת־הנאה שהיא בזכות מעמדם זה. אכן, מעולם עוד לא נוסד באנק בתנאים כאלה. ואנחנו, הרוצים לסייע לשם היהודי להגיע לידי כבוד מחודש, מוסיפים משום כך בחשק מיוחד את שם־התואר “יהודי” לשמו של המפעל, שהוא בשבילנו מפעל מדיני. אכן, אנו טוענים כי המוסד הזה שונה במהותו מאותם המוסדות הכספיים, שאליהם הרגילה הבאנקאות הגבוהה את העולם. כשנועדים אנשי הבנקאות הגבוהה להקמת מוסד כספי ונותנים את חתימת־ידם לפּרוספּקט, הם מקבלים בעד זה מיד תשלום. אם מתבוננים בתהליך הכספי הזה שלא מבעד למשקפיהם הוורודים וזהובי־המסגרת של סניגורים מקצועיים, הרי מוכרחים לאפיין אותו באופן זה: אנשי הבאנקאות הגבוהה לוקחים לעצמם תשלום בעד חתימותיהם מאותם הכספים, העתידים להיכנס מכיסיהם של חותמי המניות. הם מוכרים איפוא את האמון שרוחש להם הקהל לאותו קהל עצמו, שאינו מרגיש את אבק־התרמית שבדבר. אפשר היה עוד לומר על כך הרבה, אבל אין אנו רוצים להוסיף ולהתעכב בזה. אך מן־הראוי לציין, כי מייסדיו של הבאנק הקולוניאלי היהודי אינם מקבלים שכר בעד חתימתם על הפּרוספּקט, אלא להיפך, הם משלמים בעד זה. כולם עד אחד, כל איש ואיש, חשבו לעצמם לכבוד ולתענוג לתרום fonds perdu á³ לכיסוי הוצאות־הייסוד הגדולות־למדי שלהם, ומן הנמנע הוא, שהם יוכלו ביום מן הימים להרוויח משהו לעצמם מן ההשקעה הזאת. רק במידה שהם חותמים על מניות, בדומה לחותמים אחרים, יוכלו לקבל ואף יקבלו את הדיבידנדות החוקיות. ובשעה שאנשי הבאנקאות הגבוהה מפיקים תועלת בלתי־אמצעית מחתימתם על הפרוספּקט, אבל אינם קונים לעצמם את נייר הערך המוצא, ונוהגים לעבור בשתיקה על עובדה זו, הרי מייסדיו של הבאנק הקולוניאלי היהודי שלא על־מנת לקבל פרס לקחו גם הם עצמם מניות – מהם יחידים, שקנו עד אלפיים חטיבות וגם הודיעו על ההשקעה הזאת בצורה הולמת.⁴ הפירסום בא, כדי שלא יוכלו לחשוד במייסדי הבאנק, במקרה שיעלה שער־המניות במידה ניכרת, כי הם השיגו יתרון לעצמם מבקיאותם במצב העניינים, מה שלא ניתן לעשות לכל אדם אחר. מצד אחר היה צורך להראות, כי אותו אמון למפעל הלאומי, שהם דורשים אותו מאחרים, ישנו גם בהם עצמם. ודאי לי יזיק הדבר, שאנו מבליטים את ההבדלים האלה במהות ובדרכי־הביצוע דווקא בשעה שיש אנשים המדמים בנפשם, כי אנו הולכים בעקבות אנשי הבאנקאות הגבוהה.

חלקים מסויימים ממשימתנו הידועה־יפה אפשר לפתור אותם על־ידי כסף. אבל זוהי טעותם של בני־אדם קטנים לחשוב כי די בזה. בני־אדם שהם נשארים קטנים גם על־גבי הר של שקי־כסף, האנשים ה“מעשיים”,⁵ שאינם רוצים להבין אותנו, או שאינם יכולים להבין מחמת קוצר השגתם, טועים בכך שהם מנסים לפתור את השאלה בדרך חשבונית. אם יישובה של משפּחה אחת עולה 5,234 פראנקים ועוד 27.5 סנטימים, כמה תעלה התיישבות של 17,926 משפּחות? ולזה נוספות עוד כל מיני תסבוכות, המעסיקות בלא הפסק את חריפות־המוח צרת־האופק. 17,926 המשפּחות שרויות לפחות ב־17,926 תנאים שונים. כמה דונאמים קרקע, כמה זרעים או גפנים, כמה סוסים, חמורים, פרות ושוורים צריכות הן? הנה, בדרך ילדותית כל־כך אין לפתור שאלת־חשבון זו. אילו ביקשנו לחשב בדרך זו, כמה כסף יידרש ליישובו של העם היהודי על הקרקע, היינו מגיעים לסכום דמיוני. על־כל־פנים לא יספיק לכך לא הון־המניות של הבאנק הקולוניאלי היהודי (אוצר התיישבות היהודים), לא הונה של יק"א, לא הונן של חברות ההתיישבות הרבות האחרות, ואף לא הונם של בארוני־הבאנקים היהודיים. את הוצאות־יישובם האמתיות של המוני היהודים, המצפים להתיישבות על הקרקע הנכסף, יש בוודאי לאמוד במיליארדים רבים.

בעלי־החשבון ה“מעשיים” בוודאי יאמרו עכשיו בחיוך־היוהרה שלהם, כי הכרח הוא שיהיו המיליארדים האלה מונחים, מוכנים, כשם שמוכנים, דרך משל, מאתיים וחמישים המיליונים של יק“א. ובני־אדם צרי־אופק כאלה רוצים להשפיע על מפעל לאומי גדול כל כך. האם באמת נטולה מהם כל יכולת להבין את התופעות הפשוטות ביותר של הכלכלה הלאומית? סכום כסף שיספיק להעברתו של עם שלם וליישובו על הקרקע אינו קיים במציאות. לעומת זה מספיק לשם כך רעיון אחד ויחיד, פשוט וכולל, כפי שהוא הרעיון הלאומי שלנו. אינני יודע, אם באו פעם אנשים אל הבארון הירש עשיר־התחבולות או על הבארון אֶדמונד רוטשילד, כשם שבאו אלי, הציגו את עצמם כבעלי אמצעים קטנים או גדולים יותר, ושאלו לעצתי כיצד יוכלו להסתדר “שם בארץ”.⁶ היו ביניהם אנשים, שרכושם הגיע למאתיים אלף פראנקים ויותר, או קבוצות שכל אחד מחבריהן הוצרך להוכיח שיש בידו עשרת אלפים רובל. במקרים כאלה מסתתמות טענותיהם של ה”מעשיים“, שהרי אין המדובר כאן במסחר של שוורים, הדבר האחד והיחיד שהם התמחו בו היטב. ואולם, האנשים האלה הרוצים להתיישב על דעת עצמם ובאמצעים משלהם, מבקשים את הערובות המשפטיות הבטוחות, אשר את השגתן קבענו לנו אנחנו הציונים ה”מדיניים" למשימתנו אנו. אין אנו מעמידים פנים של נדבנים רבי־חסד ואין אנו עושים לכמה משפּחות טובות, המצטמצמות בדיוק למעט הנפשות שזכו להן, ואילו קרוביהם ושכניהם כבר נשארים במצוקתם הקודמת הבלתי משתנה. אדרבה, אנו רואים את עצמנו כפקידים מתנדבים, המשרתים את העם שלא על־מנת לקבל פרס, ושואפים ליצור בשבילו תנאי־קיום חדשים. משום־כך הנוסחה החשבונית שלנו היא אחרת, ומי זה יעז לערער על אמיתותה? שכן אנו אומרים: הכסף הנדרש ייקבע לפי מספר האנשים שיבואו. ואילו ה“מעשיים” אומרים להיפך: מספרם של האנשים שיוכלו ללכת לשם ייקבע לפי הכסף המוכן להתיישבות.

לפי חשבוננו אנו, עומד ההון המוכן להשקעה ביחס פּרופּורציונלי ישר למספר המתיישבים, במעוט המתיישבים ימעט הכסף; ברבות המתיישבים ירבה הכסף.

ההתפתחות, הכרח הוא שתהיה טבעית, אורגאנית. האם לא שמעו מתנגדינו מעולם שום דבר מתולדות מפעלי ההתיישבות הגדולים? למן התקופה האֶפית הקדומה של נדודי־העמים ועד לימי טראנסוואל שבדורנו⁷ קו־היסוד הוא אחד. מצוקה כלכלית או מוסרית עוקרת את המהגר מקרקעו, אם כיחידים ואם בהמונים. הוא מחפש לו כברת־ארץ אחרת, והוא ישתקע במקום שבו צפויים לו תנאי־קיום טובים יותר, שבו ימצא עבודה וביטחון לקנייניו, חופש, צדק וכבוד במידה מרובה יותר מאשר במקום שאותו נטש. אין אנו ראים משום כך כתפקידנו, להעביר את האנשים לשם. תפקידנו הוא: ליצור בשבילם שם תנאים טובים יותר. אחר־כך יבוא מי שירצה. אחר־כך יבוא מי שמבקש עבודה וביטחון לקנייניו, מי שרוצה ליהנות ממעט יותר חופש, צדק וכבוד, מכפי שהוא נהנה עכשיו.

ואילו הבאנק ימלא שירותים כספיים לממשלה התורכית כל עוד וכל זמן שהממשלה הזאת תשלם את התמורה בצורת זכיונות מובטחים במידה מספקת לטובת המתיישבים.

ההשקעה של כוח־העבודה והון־המפעלים המתאים צריכה להימשך בהדרגה, מנוהלת על־ידי הבאנק הקולוניאלי היהודי, ובסעד, שאין לזלזל בו בכל אופן, של חברות־ההתיישבות עתירות המיליונים. זאת היא כל התוכנית והרי היא ברוֹּרה ומעשית למדי.

אך מסביב לבאנק כבר נרקמו סיפורי-הבאי אוויליים רבים כל-כך, שיש צורך לסתור אותם, אם כי הסתירה עמה כבר יש בה למעשה צד של גיחוך.

הון-המניות של הבאנק לא נועד בשום פנים להיות מחולק בין המתיישבים, כשם שגם לא נועד לזרום לתוך אוצר המדינה התורכית. אבל תפקידו של המוסד יהיה לתווך בסידור מלוות בתנאים הטובים ביותר, וכן לעודד הקמת מפעלים: חקלאיים, טכניים, תעשייתיים, מסחריים. אלו הן הטחנות שהנחל עתיד להניע אותן. כי פעולת הצדקה, ותהא מפוארת ונדיבה ככל שתהיה, אינה מייתרת את פעולותיו העסקיות והמשקיות של הבאנק. דבר זה מסתבר מתוך דוגמה אחת, שהודיעו עליה בימים אלה מארץ־ישראל. האיכרים שיושבו שם בדרך של צדקה סובלים מתנאי־אשראי קשים. שיעור הריבית מגיע אל 25 עד 30 אחוז לשנה.⁸ באנק הניגש לפעולות במצב־עניינים כזה – יש בו צורך הכרחי, וככל שהסכום הנמצא בעין לצרכי ההתיישבות המעשית גדול יותר, כן יגבר הצורך בבאנק הזה.

אם תסרבנה חברות-ההתיישבות להשתמש בכספיהן לאותן המטרות שהן רצויות לעם, יהיה הכרח בקיומו של הבאנק, הווה אומר: כתחליף להן. אבל אם חברות יק"א השונות, הקטנות והגדולות, תצעדנה באותו כיווּן, שוב יש הכרח בקיומו של הבאנק, הווה אומר: כהשלמה להן.

ההנמקה של מתנגדינו פונה נגד עצמם. ככל שרב יותר מספר המיליונים שברשותן של חברות־ההתיישבות, כן נעשה קיומו של הבאנק הכרחי יותר בשביל ההתיישבות באמת־מידה גדולה.

מי לא יבין זאת?

¹

(14 באפריל 1899)

הרוצה להתמלא זעם וגועל, חייב לקרוא ולשמוע מה שמעלים עכשיו יריבינו היהודים נגד הציונות². הם מרגישים, הם יודעים כי שעה של הכרעה הגיעה, כי התנועה הלאומית עומדת לצאת מתחום החלומות והוויכוחים אל שדה המעשה הגואל, והם מכפילים את מאמציהם, כדי לסכל את המפעל עוד בשעה האחרונה. הם טובלים את חציהם ברעל טרי. בכל כלי הנשק, שבמלחמות הוגנות הם אסורים בשימוש, תוקפים הם אותנו. שום אמצעי אינו פסול בעיניהם, שום עלילה אינה שפלה לדידם ואין הם נרתעים משום סילוף וכזב. היו מדברים על גדוד־הגנה של היהודים. אבל אלה הם גדוד של השמצה.³

אלו הן מלים קשות. אבל לגבי כל מה שמעוללים לנו הן עוד רכות מדי. למזלנו – אם מזל הוא זה – כבר עבר עלינו הרבה וכבר עמדנו בהרבה. כבר אנו יודעים ומכירים את דרך־המלחמה הבזוי, שבו מתנפלים עלינו שוב גם עתה. ומפני מה? מפני שאנו רוצים להעביר מן העולם לעולמי־עד את המצוקה העתיקה והמעיקה של עמנו על־ידי פתרון חוקי וצודק, ברוח של אהבת הבריות. הציונות, שנתקבלה על־ידי המוני עמנו בברכה ובנשימת־הקלה העומדת לעבור לזעקת־הרווחה; שהזרים מביטים עליה בעין יפה, ואפילו האויבים מתייחסים אליה בכבוד שלא במתכוון, ציונות זו רכשה לה בשנים האחרונות עמדה מכובדת בדעת הקהל. אבל הדבר הזה הוא למורת־רוחם של אותם האנשים דווקא, שהם אשמים כל־כך בהכתמת שמה הטוב ובירידתה של היהדוּת. אין הם יודעים, מה הם עושים; דבר זה מסביר את התנהגותם, אך אינו מצדיק אותה. רבים מהם נלחמים בתנועתנו, אך לא נטלו על עצמם מעולם את הטורח להכיר אותה. אין הם רוצים לדעת על האומה היהודית ולא כלום – מצוין! אבל אם כך הוא הדבר, באיזו זכות הם מתערבים בענייניה של קבוצת אנשים, שהיא מרגישה עצמה כאומה הזאת? אין זו הסתירה היחידה, היא רק הגסה והמחוצפת ביותר.

מישהו מכריז, כי אין אומה יהודית קיימת; הוא עצמו על כל פנים, אינו רוצה להיות הנמנה עליה – ולאחר שהקדים אקדמה זו הוא מעז פנים לדבר כחבר של אותו ציבור, שאת קיומו הוא מכחיש.

זאת וכזאת עברו עלינו, כשניגשנו ליצור את הקונגרס, אֵילו התנגדויות, אֵילו חששות “פאטריוטיים”, אֵילו מחאות של רבנים, שעד עכשיו על כל פנים לא היו ידועים כמגיניה של היהדות השמרנית, אלא לכל היותר כנושאי־דרשות בחתונות ובלוויות לפי תעריף מסוים וכל המרבה לנדב הרי זה משובח.⁴ והנה פסחנו ועברנו על כל הלהג, ערכנו את הקונגרס שלנו, וזה רכש לו על ידי הרצינות שבו, כבוד־מה בעולם. לפני זמן קצר אפשר היה לקרוא בעתונים השמרנים ביותר מלים ראויות לתשומת־לב על הציונות. “אם היהודים נזכרים במוצאם הגזעי” – כתוב שם – “ובהתחייבות הנובעת מעוּבדה זו, הרי שום אדם לא יניח משום כך, שהם בלתי־פּאטריוטיים”. אכן, הדברים האלה יש להם צלצול אחר מאותן התשובות, שהיו באות מן הצד הנוצרי על השתפכותם המזויפת של רבני־המחאה.⁵

לאמיתו של דבר, הרי התכסיסון השפלפל־המלשיני הזה, להציג את תנועתנו כאנטי־פּאטריוטית, החטיא את מטרתו. עם בוגדים במולדת ואויבי־החוק לא היו כמה אישים בעלי רמה גבוהה מאוד בעולם באים במגע־ומשא, כשם שבאו אתנו.⁶

אין אנו צריכים לחזור עוד כיום על הדברים הללו.

אנוסים היו איפוא לחפש אחר נשק מורעל ברעל אחר, כדי להכריע את הציונות שהם יראים מפניה ומתנכרים לה.⁷ עכשיו אנו עובדים בהקמתו של הבאנק, וכמו לפני הקונגרס הראשון, שוב כל גדודי־החבלה עומדים על רגליהם. המחזה היה משעשע, אלמלא היה מבחיל כל־כך. חיילים שכירים, שבעד חופן כסף אפשר להשיג אותם לכל מעשה, מתנפלים עלינו מאחרי גבנו; עיתונים מכוּרים, בברית עם כוהני־דת צבועים ועורכי־דין מפוקפקים, עורכים בתורת “לאנדסקנאֶכטים” את השיסוי הגדול נגד הציונות, המתכוננת לעבור מדיבורים למעשים. תהילה לאל! בשעה שאנו כותבים את הדברים האלה, כבר יודעים אנו בוודאות, כי גם הקמת הבאנק תצליח, כשם שהצליח הקונגרס. זאת הפעם היתה לא יגיעתה של האהבה, אלא של השנאה לשוא ולריק. אבל לזכרון עולם רוצים אנו לרשום ולזכור מה שעוללו לנו, מפני שאנו הולכים בכובד־ראש ובתקיפות החלטה לקראת הגשמתו של הרעיון הלאומי.

אכן, מה היו מתנגדינו אומרים, אילולא הוצאנו לפועל את הוראתו הברורה של הקונגרס השני: לייסד את הבאנק הקולוניאלי היהודי? הם היו מוקיעים אותנו כפטפטנים וכלהגנים, במקרה הטוב ביותר – כהוזים חולניים, מה שאין הם נמנעים, דרך אגב, מלעשות גם עכשיו. אך הנעימה השלטת עכשיו היא אחרת. לא עוד כמטורפים, כמקודם, מציגים הם אותנו, אלא כספסרים מנוסים, כאנשי עסקים מן הסוג החשוד ביותר, המוציאים את הכספים מכיסיהם של אנשים על־ידי הבטחות מעורפלות. עלילות־השוא הרי הן שפלות למדי, אבל דווקא גיבובן המרושע עושה אותן מגוחכות. מבין עשרים האישים, ששמותיהם רשומים בפרוספקט כחברי הוועד המפקח, רק שניים בלבד הם אנשי עסקים. שאר השמונה־עשר מעולם לא היה להם שום מגע־ומשא עם ייסוד עסקים. הם עורכי־דין ורופאים, סופרים ופרופסורים, רבנים, אמנים וטכנאים. הם קיבלו את סמכותם בתוקף בחירתם על־ידי הקונגרס, והקונגרס עצמו מבוסס על הבחירות של הציונים מכל הארצות. הם קיבלו את הפיקוח על הבאנק כתפקיד־כבוד כבד־אחריות ששום טובת־הנאה חומרית אינה יכולה לצמוח להם ממנו. תפקידם אינו נמשך אלא מקונגרס אחד לבא אחריו; ואז הם חייבים למסור את מניות־היסוד, שאליהן מצומדת סמכות הפיקוח לפי התקנון, לידי המפקחים החדשים שייבחרו במקומם. מתי הובטח מוסד כספי על־ידי סייגים כאלה? ואף־על־פי־כן מבקרים בזדון את התקנות הברורות והכּנוֹת האלה, כאילו יש כאן כנופיה של רודפי בצע, המבטיחה לעצמה לצמיתות את הבעלות או לפחות את זכות השימוש בכספים השמורים בקופות־הברזל של הבאנק הקולוניאלי. האמת הפשוטה היא, שהוועד המפקח אין לו אלא הסמכות, למנוע שימוש בכספי החברה למטרות העומדות בניגוד לתקנות שנקבעו על־ידי הקונגרס. צריך אדם באמת להיות מורגל למעשי־נבלה כספיים שפלים, אם הוא רוצה לחפש ולמצוא כאן משהו שלא כשורה.

אחר־כך עוברת הביקורת המלוכלכת אל מועצת־המנהלים. אלה הם שבעה אישים,⁸ שסמכותם נובעת מן הוועדה הבאנקאית שנבחרה על־ידי הקונגרס. ארבעה מהם הם באנקאים, הווה אומר, אנשים שעסק הבאנקאות נהיר להם היטב; שלושה הם סוחרים וחרשתנים. כולם הביאו קרבנות כספיים לטובת הבאנק, בלא להבטיח לעצמם טובת הנאה כלשהי. אכן, אין הם Syndikat, לא ⁹Sündikatפינאנסי מאלה שבהם מזדמנים יחד אמני־כספים מקצועיים אחדים, המחלקים הענקות זה לזה, ואחר־כך מגיחים מסבך היער, לשם מסע־שוד נגד הבורסות ונגד הקהל. בפני סינדיקאטים כאלה יש להם דווקא ליריבינו כיום,¹⁰ ל“לאנדסקנאֶכטים”, יראת־כבוד ללא־תקנה. האם “חבורה אבודה”¹¹ זו – כך היו מכנים את חלוצי ה“לאנדסקנאֶכטים” – כבר קיבלה את שכרה, או שתשלום־השכר בעד השירותים הטובים יבוא אחר־כך? בשאלה זו נטפל בהזדמנות מתאימה. גרעינה של השאלה איננו, כמובן, אם הלוחמים־השכירים הללו יש להם איזו השקפה שהיא, אלא לטובתו של מי הם נחלצו למלחמה. זהו האויב.

תנועתנו היתה ועדיין היא עכשיו תנועה שקטה, ש ינה רוצה להזיק לשום אדם, אבל רוצה להיות לתועלת רבים.¹² כבר הגיע הזמן להבין את הדבר הזה. תנועת־עם, כשהיא מגיעה לידי כוח, כפי שהגיעה תנועתנו, אפשר אולי להילחם בה על־ידי רעיונות טובים יותר, אבל לא על־ידי כסף ו“לאנדסקנאֶכטים” מגונים. יריבינו הולכים בדרך רעה. לעצור אותנו לא יוכלו; הם יכולים רק להקניט, להרגיז ולמרר. אחדים מאתנו מתאמצים הרבה מעל לכוחותיהם. ובשעה שמתוך עבודתם המאומצת הזאת הם שותתים אולי דם בפנימיותם עד אפיסת הכוחות, הם אנוסים להפקיר עצמם להשמצה על־ידי אנשים, שהיהדות לא היתה להם מעולם אלא פרה חולבת. אבל החשבון הוא מוטעה. אפילו אם יצליחו, מה שלפי שעה נראה עוד רחוק, לייאש ולעייף יחידים, הרי כוחו של הרעיון לא יוחלש מזה. הציונות תוסיף להתקדם, עד אל המטרה, עד שהחבלנים היהודיים יהיו מנוצחים, והעם היהודי יהיה עומד שוב טהור וחופשי!

¹

(14 באפריל 1899)

[ב־4 באפריל 1899 הרצה באולם רונאכאֶר בווינה ד“ר אלכסנדר מארמורק מפאריס, על “הפסיכולוגיה של הציונות”. לפי הצעתו של הרצל נפתח אחרי ההרצאה ויכוח. כנואם־נגדי ראשון הופיע אדון אחד בשם ד”ר אלוֹיס פולאק. הוא הסביר, כי הציונות סותרת את תעודתה של היהדות ועושה אותה פלסתר; וכי הציונות מטילה קלון על היהודים ומשפילה אותם בעיני העולם. נציגיה המוסמכים של היהדות הם הרבנים וראשי הקהילה; הוא אינו יכול לקבל את הציונות, כי גם נציגים אלו גילו דעתם נגד הציונות].

ד“ר הרצל אינו מוצא בדבריו של ד”ר פולאק נימוקים לטענותיו, ובעיקר לזאת, שהציונים מטילים קלון על היהדות ומשפילים אותה. הוא מרמז על המצב, שאליו הובאה היהדות על־ידי ה“נציגים המוסמכים” כביכול, ובאיזה מצב קיבלו הציונים את היהדות.

“שכן” – ממשיך הנואם – "אנו קיבלנו באמת את היהדות לידינו, אנו הננו נציגיה של היהדות, התקוממו נא נגד עובדה זו כמה שתרצו. (תשואות סוערות.) כל מה שיש ביהדות מן הנמרץ, הצעיר והחזק, מצטרף אלינו, ורק מה שהוא רפה־ידים, בלתי מסוגל להצטרף לרעיונות חדשים, או אפילו לשמור על הישנים כראוי, רק אלה הם נגדנו. אנו קיבלנו את היהודים במצב כזה, שבו נחשבת המלה “יהודי” לשם־גנאי, שאדם תובע עליו את עלבונו. ובמצב הזה אנו מטילים קלון על היהדות ומשפילים אותה?"

הנואם מרמז אחר־כך על השינוי המהפכני שחל בשלוש השנים האחרונות בדעת הקהל באירופה ובאמריקה לגבי הציונות, העומדת עתה עמידה המעוררת כבוד; כן הוא מצביע על הכיבודים המיוחדים במינם בדברי־הימים שנתכבדו בהם מנהיגי התנועה הציונית. אם ד“ר פולאק אינו יודע דבר על המפנה הפּתאומי הזה, הרי הוא כלוא בתוך אותן החומות עצמן, שהקימו ה”נציגים המוסמכים" של היהדות מסביב ליהודים, והן שעשו את היהודים לגוף שאינו מסוגל להתנגד ולשמור על כבודו ועל זכוּיותיו. “אנו רוצים” – מסיים הרצל – “לפרוץ פרץ בחומות הללוּ, אנו כבר התחלנו בכך וגם נמשיך. הטענה שהתנועה הציונית אינה פועלת למען האנושות, אינה אלא מליצה ריקה בלבד. אם אנו פותרים בעיות חברתיות־מדיניות שונות על־ידי מעשים ממשיים, כי אז פעלנו לא רק למען היהודים, אלא למען האנושות כולה”.

¹

(24 ביוני 1898)

הכומר-האב סטויאלובסקי נתן לאנשיו הסברה מטעה. במדינת-חוק מודרנית אסור להבעיר, לרצוח ולשדוד. מושל-המחוז של יאסלוֹ מציין בחוזר רשמי את השמועות כ“מגוחכות והרפתקניות”, ה“שמועות כאילו ניתנה רשות לבצע נגד מי-שלא-יהיה פעולות, שהחוק מעניש עליהן, כגון שוד, מעשי-אלימות וכדומה…”

שכן ידיעה זו הופצה על-ידי חוג-שיסוי, שהכומר סטויאלובסקי הוא ראשו והנפש החיה בו, כפי שמציינת דעת-הקהל כמעט פּה אחד. בחירות עומדות להיערך במחוז סאנוֹק, ובשביל ליצור הלך-רוח מתאים לטובת המועמד ממפלגתו של הכומר סטויאלובסקי, בשביל להטיל אימה על היהודים ולרכוש את האיכרים, הוכן השיסוי הזה ברוב אָמנות. בין האיכרים הנבערים והאכזרים העבירו קול, שהממשלה הרשתה מזמן לזמן לשדוד ולרצוח את היהודים. אחדים ידעו לספר, כי להילולה זו נקבע זמן של ארבעה-עשר יום. אחרים סברו, זו היא חינגה לסירוגים – שלוש פעמים בשבוע במשך חודש אחד. לבסוף היה הכרח לשגר פלוגות צבא חזקות למדי, להשיב את הסדר על כנו בזירה רווית-הדם של אותן השמועות, שמושל-המחוז מיאסלו ציין אותן בצדק כמגוחכות והרפתקניות הרי באמת לא-ייתכן שיורשו מעשי שוד ואלימות וכיוצא באלה, ויהיה נגד מי שיהיה. אפילו נגד היהודים.

אנו לא נטלנו ספק מלכתחילה בתוצאותיה של ההרפתקה, שהיא לא מגוחכת בלבד, אלא גם מזוועת. כי רוח-המרדנות הנושנה של איכרים סלאוויים אלה, הפורצים לעתים מתוך אטימותם הקהה למעשי-אלימות חייתיים, אמנם תרוסן לבסוף, דבר זה אפשר היה לראות מראש. חישובים אנושיים וצרכי המדינה מצווים זאת במידה שווה. בשביל הפוליטיקאים קצרי-הראות, המחשבים רק את חשבון השעה, נסתיימה בזה התקרית. לכל-היותר שמחים כמה בני-אדם שמחת-נצחון על כך, שבהזדמנות זו שוב נתגלתה הסכנה הכמוסה, הצפויה למשטר מן האנטישמיות. שכן בבקתות ובבתי-המוזגים היהודיים הדליקה רק מתחילה, ומשם תעבור ותתפשט על גג הארמונות. האצילים והאדונים חייבים איפוא להיזהר ולהישמר, שלא יותקפו בביתם על-ידי האיכר המתפרע, המרקע תחילה את חרמשו על היהודי, בשביל לקצור בו אחר-כך גם את האדונים. כך אנו מוצאים, כי פּוליטיקאים יהודים מסוימים, היושבים בריחוק-מה ממקום-המעשה, שואבים דווקא בטחון מהתפרעויות ממין זה. מי שרוצה לקיים את המדינה ולשמור על הסדר, מוכרח במוקדם או במאוחר לנקוט עמדה נגד שנאת-ישראל. עם ישראל יכול לישון בשקט. אם תפרוץ דליקה, כבר יֵצאוּ הכבאים בסך. הצוקים והזרנוקים²) של השלטונות ייראו במקום הדליקה, עד שייעלם העשן האחרון מעל לעיים המפוחמים.

אבל מה יש לחשוב על אדם או על ציבור שלם השמים את כל בטחונם, לגבי אובייקט הנתון לסכנת-שריפה, בהופעתם של מכבי-אש בשעה הנכונה. הכבאים יכולים לאַחֵר פעם, הם יכולים להיות באותה שעה נקראים למקומות רבים, ועם כל רצונם הטוב לא יגיעו בעוד מועד. מה יבוא אז? ההשמדה.

אנו בבתינו המוצקים, בלב התרבות, שומרים בקפידה, כפי שאומרת קריאתם של שומרי-הלילה, “על האש והאורה, שכל תקלה לא תארע!”³) לשם כך אנו משלמים בדייקנות את תשלומינו לחברת-הביטוח מפני נזקי-דליקה. הרי זה הוא הקל ביותר באמצעי הזהירוּת, שיכול לנקוט בו אבי-הבית הנבון. אין דרוש לכך הרבה יותר מחכמתו של שומר-הלילה. ועם ישראל, העם שהוציא מתוכו כל-כך הרה הוגי-דעות במשך תולדותיו הארוכות רבות-התהילה והייסורים, עם ישראל אין בו אפילו חכמתו של שומר-לילה. אין אנו חושבים על-כך, למנוע מראש את סכנת הדליקה; ולאחר שהנזק כבר נגרם, אין אנו ידועים אל מי לפנות בבקשת פיצוי בעד האבידה. ומי שמקדים ומזהיר את מחוסרי-ההבנה, להנהיג ביטוח הדדי מפני דליקות, לועגים לו ונלחמים בו.

אבל אנו רוצים לדבר עכשיו לא רק על הצד החומרי הזה של הציונות שלנו. הדליקה שכבר כובתה בגאליציה מספקת לנו גם חומר אחר להרהר בו. קודם-כל: במי פגע גם האסון הזה? שוב באנשים האלה, שמשאם כבד. שוב בעניים, בקשי-היום, במדוכדכים שבין היהודים. שומעים קטרוג, המוזגים שבתי-המזיגה שלהם נשדדו ונשרפו, מלווי-בריבית שם ומנצלים את עם-הארץ הדל. לפי זה אפשר היה לחשוב, כי פרנסה קלה היא לתת בהקפה את המשקה לאיכרים חומדי-שכרות, העונים על דרישת-התשלום באיום או במהלומות אגרוף. אנו העומדים במרכז התנועה הציונית יש לנו לצערנו כל יום הזדמנות לשמוע על הפרולאֶטאריון הגאליצאי ולראותו בצורתו העלובה והמעוררת-רחמים. שום עבודה איננה קשה מדי בשביל האנשים האלה, וגם אנו אומרים זאת מתוך כאב וכמירת-רחמים. בשביל כמה מהם אין שום עיסוק בזוי מדי. Tout compredre c’est tout pardonner.⁴) לחיות הם רוצים, עניי-העניים האלה, ואינם רוצים לתת לנשיהם המפורכות ולתינוקותיהם החולים והתשושים למות ברעב. מי זה יעז ליידות בהם אבן, אם אין להם בעסקי הרוכלות והמוזגות שלהם האיסטניסות המוסרית של ג’נטלמן מושלם? אם הם עוברים עבירה כנגד החוק, כבר הוא תופס בצוורונם כראוי. והאיסטניסיוּת המוסרית, וכי אצל מי היא מצויה? כלום אצל המתעשרים הרברבנים, המדברים בקרירות על מקרי-האסון הגאליצאים, כאילו המדובר הוא על משהו רחוק מאוד המתרחש מחוץ לעולם, ואינם רואים עצמם מחויבים להיחלץ לפעולת-עזרה גדולה למען אחיהם, עצמם ובשרם, המתנוונים בחומר וברוח?

כאן הוא השורש העמוק של כל הפּגעים, שנתרגשו ובאו על העם היהודי. מבחוץ רואים את הסולידאריות שלנו כעוּבדה, ולפי זה פועלים אויבינו. כלל ישראל כולו נחשב לערב למומיו ולחטאיו של הפרט, אבל בתוך עם ישראל אין רגש הסולידאריות מצוי – עדיין לא.

ואף-על-פי-כן נראים אירועים כגון אלה האחרונים בגאליציה מעוררים אותנו בתוקף לסולידאריות. אפילו ההשתתפות באסון שבא על האנשים החפים אינה צריכה להשמיע כאן קולה. הכאב שאין אנו רואים אותו במו עינינו, הילל שאין אנו שומעים אותו באזנינו ממש, אינם נוהגים לזעזע אותנו ביותר. אבל יהודי גאליציה ומצוקתם הם גם סכנה עצומה. נזכור נא, כי בגאליציה חיים בערך מיליון יהודים בתנאים איומים. אין אלה בשום פנים איכרים בעלי השכלה דלה, חסר להם, היינו רוצים לומר, האושר שבקהות ההרגשה ובדמדום-ההכרה. גם העני שבהם והנחות שבהם נתעורר על-ידי אי-אלו ידיעות יסוד להבין ולדעת. ואנשים אלה נמקים בתנאים בלתי אנושיים, וחייהם ספק אם הם ראויים להיקרא חיים. כלום יש להתפלא, אם המצוקה שאין-לה-שם מוליכה אותם בדרכים עקלקלות? כמה תופעות בקרב המונים מעוּנים אלה מעוררות בלבנו חרדה. בין השאר נתברר, כי בנות-גאליציה יהודיות מגיעות בשנים האחרונות באורח מפתיע לבתי-בושת. הן נשלחות כסחורה לכל קצווי-עולם במסחר האיום ביותר. כשאנו נזכרים בטהרתם הקדומה של חיי-המשפּחה היהודיים, הרי העובדה הזאת מביאה את לבנו לידי התפלצות. ואנשים האלה, שכח התנגדותם המוסרי נחלש במידה כזו, נתונים לא רק למחסור החומרי האכזר ביותר, אלא גם לרדיפות ולהתעללוּיות מידי האספסוף. יש להם איפוא סיבות מספיקות, לעזוב את “המולדת” שלהם. אך כל מקום שהם באים, חוזרים והודפים אותם ממש. ספק אם יש כהיום הזה בכל רחבי-תבל אנשים מיואשים יותר מן היהודים הגאליצאיים. הם, פשוטו כמשמעו, אובדי דרך. וכשהם פונים בעיניים תועות אל אחיהם-לגזע המאושרים יותר, דוחים אותם בלא-כלום, או מה שגרוע עוד יותר, נותנים להם נדבות. כך מטפחים את פושטי-היד המאיימים ואת פושטי-היד הפחדנים.

לעבודה זקוקים הם. רק על-ידי עזרה-בעבודה אפשר להצילם. אבל עבודה לא תתואר, אלא אם כן יובטח פרי העבודה. בטחונו של הקניין הוא החיזוק הגדול לאיכר בהיאבקותו הקשה-באמת עם אדמת -החריש. היהודים בגאליציה – ואולי גם במקומות אחרים – חסרה להם התאווה לקניין בטוח ובלתי מעורער לצמיתות. בתקופה של מנוחה ממושכת, הרי היתה גם אצל היהודי מתעוררת תקווה זו מעט-מעט ומתוך הססנות. דוגמה לכך משמשים היהודים בהונגאריה. אבל התפרצוּיות-איבה מצד עם-הארץ מכלות את נבטי-התקווה ועמם יחד גם את חשק-העבודה. בכך רואים אנו את ערכן של כל המהומות האנטי-יהוּדיות, ושל אלו האחרונות בגאליציה בכלל זה. כלום אלו הן האחרונות באמת? מכל מקום, גם ידיהם של תאבי-העבודה רפו לזמן רב, ואין צריך לומר – של הפרולטארים שכבר שקעו יותר עמוק בתהום הקבצנות.

אף-על-פי-כן יש כאן אוהבי-אדם יהודיים ידועי-תנחומים, הקוראים את הידיעות על הפרעות בזמן קפה-שחרית, והם מציינים כי בכמה תריסרים בלבד של מקומות נהרסו בתים, נשדדו חנוּיות ויהודים אחדים נפצעוּ, מה דבר מיוחד יש בכך? גם במקומות אחרים מתרחשים מקרי-אסון, בני-אדם נספים, ונכסים הולכים לאיבוד; רק אנשינו שלנו הם אוהבי-תלונות כל-כך, שמיד הם מעוררים זעקה, כאילו כל העולם חוזר לתוהו ובוהו. כן, יש יהודים שמצבם טוב, והם מתפלספים כך מתוך שאננותם; אכן, אלה הם הפסולת של עמנוּ, וכל ציוני אמיתי יכול לדבר עליהם רק מתוך בוז ושאט-נפש. אל הברנשים האלה, שהגיעו לעיתים אל מצבם הבטוח על-ידי תעלולים מפוקפקים מאוד, אין אנו פונים בדברינו. רק עם בני-עמנוּ הרציניים וישרי-הלב אנו מעלים לדיוּן שאלות אלה, שהן רציניות עד לאימה. על הקשר שבין הפרעות ובין הניווּן המוסרי רוצים אנו להצביע. המהוּמות האלה בגאליציה הוציאו את ההמונים הנרחבים של אחינו שם משיווּי-משקלם אולי לעשר שנים. בשביל כמה וכמה מילדי ישראל יהיו מחזות-הזוועה הבלתי-נשכחים במחוז סאנוֹק-יאסלו הרושם העמוק ביותר מימי הנעורים, שחותמו יישאר טבוע בנפשם לכל ימי חייהם. התמותה גדולה בין ילדי-העוני האלה; אבל אם יישארו בחיים, האם יוּכלוּ פעם להשתחרר בנפשם מחוויות הנעורים האכזריות האלה?

השיקולים האלה אין מטרתם בשום פנים לימוד זכות על יהודי גאליציה. הרי הם לא עשו שום דבר רע, שבגללו צריך היה להעלות את בתיהם באש. הם לא פשעו אלא פשע זה, שהעזו לחיות, לחיות חיים עלובים ועמוסי דאגות. דווקא משום כך מוכרחות ההתנפלויות הבלתי-מובנות וחסרות-השחר הללו להשפיע על נפשם של ההמונים היהודים השפעה קטלנית מבחינה מוסרית. המעמד הבינוני של היהודים הגאליצאים שלנו, עורכי-הדין, הרופאים, הטכנאים, החרשתנים והסוחרים האמידים, כבר מסוגלים בתוקף השכלתם לשמור על רגש-הצדק והכבוד שלהם, בלא לשים לב לפרעות, ואף למרות הפרעות, אבל רגש-הצדק והכבוד של השכבה הנמוכה-יותר נקטל והולך. החוקר בפסיכולוגיה של החברה אינו יכול לפסוח על תופעות כאלה.

עם ישראל! גם על עמים אחרים באות צרות ופורענויות, אבל תמיד חוזרת ובאה להם תקופה של שלווה. לאחר כל מלחמה בא שלום. רק עם ישראל המפוזר תמיד מנוצח, ולאחר המפלות אינו מגיע אל המנוחה. אבל הבטחון החומרי הוא יסוד לבריאות המוסרית, ומשום-כך אנו נכספים בכל להט נפשנו וחותרים בכל כוחנו להשיג לעמנו את הבטחון החמרי, ואת הבטחון הזה הוא יכול למצוא רק על אדמתו שלו. ובריאותו המוסרית של עם המפוזר למעשה על פני העולם כולו יש לו חשיבות בשביל העולם כולו.

נאום בלונדון¹

(3 באוקטובר 1898 )

Ladies and Gentlmen! אלה הן המלים האנגליות היחידות, שתשמעו מפי. לפני שנתיים הייתי גם-כן בלונדון, ונשאתי נאום אנגלי²). זה היה דבר קשה בשבילי. אַבל מה לא יעשה אדם, בשביל להיות מובן לזולתו? באותם הימים נשאתי חוץ מן הנאום האנגלי גם נאום גרמני³). את הנאום האנגלי במערב ואת הנאום הגרמני במזרח של הכרך המפואר הזה. הנאום האנגלי הובן פחות, אף-על-פי שהושמע בלשון המדינה. האשמה היתה אולי בחירת הרובע, שבו עשׂיתי את נסיוֹנוֹתי הראשונים. באיסט-אֶנד נפלו דברי, שהיו אז פּשוּטים ולא אמנות, כשם שיהיה גם הערב, על קרקע פורה. האיסט-אֶנד שלנו הוא![⁶⁶])

[ועתה בפתח דברי, רוצה אני להסביר לכם את הסיבה. אם אָמנות-הנאום שלי תשאיר בכם רושם חזק, כפי שאתם מצפים אולי, הריני חייב להודות כי אהיה נבוך ביותר].

נואם אינני. מלבד זה מדבר אני הערב בלא הכנה מוקדמת, ואני רק שואב מתוך עומקו ושפעו של רעיוננו. נזכר אני עוד באיזה אופן הציג לפניכם בשעתו היושב-ראש שלנו⁴) את הציונות. הוא דיבר אז על כך, שבשביל חוגים מסוימים ציונות ושגעון הן מלים נרדפות. מניין זה בא? חוגים אלה אין להם מושג נכון מכך, מה אנחנו, העם היהודי, דרוש לנו. אתם יודעים, בעיתונות היהודית מתנהל פולמוס סוער בעד וכנגד רעיוננו. והנה אני מבחין בכך, כי מתנגדינו טוענים תמיד רק כנגד מה שהם מדמיינים להם, אבל לא כנגד מה שאנו חושבים, ואף לא כנגד מה שאנו אומרים – ואומרים דווקא ברור מאוד. הם טוענים כנגד אותה ציונות, שאותה הם מנסחים לעצמם. מובן, שלציונות שלהם אין אנו אחראים, ולנפנופי-הסיף שלהם בחלל-האוויר יכולים אנו להתייחס באדישות. מכל מקום מחבלים אלופיהם בתנועתנו. אם כי נמנענו עד עכשיו מתוך רגש אחווה מלהשיב על דברים רבים שבאו אולי מתוך כוונות-זדון ותכליתם היתה למקש את תנועתנו הגדלה והולכת מיום ליום – הרי כיום הזה כשאנו נמצאים בינינו לבין עצמנו, מן-הראוי שנטפל קצת ביריבינו. בין הטענות, שטוענים נגדנו מתנגדי הציונות בארץ הזאת, תופסת את המקום הראשון הטענה, שאנו מביאים את האנטישמיות לאנגליה.⁵)

[הדבר הזה נראה כטענה חשובה. נרמז לנו, כי בדברנו על קיום של עם יהודי אנו מעמידים את האדם האנגלי במצב שממנו נובע כי היהודים אינם אנגלו-סאכסים, ומחדירים את האנטישמיות מן הסוג הקונטיננטאלי לאנגליה].

אני מאמין, וכל שיקול-דעת כנה יאשר אותה אמונה, כי אדרבה, התנועה הציונית תשמור על אנגליה מפני האנטישמיות. [אם תעיינו במצב לאשורו, אם תעקבו בדיוק, אם תתבוננו בדיוק במה שאנו מכריזים כתוכניתנו, תמצאו כי הטענה הזאת אין לה על מה שתסמוך.

מה היו התוצאות לגבי אנגליה, הארץ הגדולה הגאה הזאת, המקלט היחיד של היהודים? מה קרה בארץ, ששמה יצא בכל העולם: כאן המצב טוב! ההמונים נוהרים אליה. אך השאלה היא כמה יהודים יכולה אנגליה לקלוט, מבלי להיעשות אנטישמית? [האם ניסיתם להבין את הבעיה הזאת? מן ההכרח שהדברים יגיעו לידי כך. כמה צריך יהיה לחכות, עד שתנועה של הגנה-עצמית תהיה מוכרחה לקום כנגדנו?] כפי שאני יודע, נתקבלה פעם הצעת חוק הזרים⁶) באנגליה. אבל החוק הזה איננו תריס נאמן בפני שנאת-ישראל כמו הציונות. אוּלי ראו יהודים אחדים בחוק הזה סכר, שיעמוד בפני זרם המהגרים היהודים אל הארץ הזאת. אם יהודים כאלה קיימים ודאי שאין אף ניצוץ של נדיבות-רוח בלבם. כי אם הם סבורים, שהפליטים האלה אינם בני-עמם – הרי מוכרחים הם להודות, כי בני-דתם הם לכל-הפחות, ולוּ יהיו בני-אדם בלבד! [אם הצורך בחוק כזה הורגש, הרי ודאי היתה קיימת נהירה של יהודים.] האנשים האלה חייבים לשאול את עצמם: לאן ילכו בני-עמם או – בשם אלוהים! – אחיהם בני-דתם? האם שאלו את עצמם הג’נטלמנים הללו, המתקוממים נגד הציונוּת, את השאלה הזאת? ואם לא – איך הם מעזים פניהם להתקיף אותנו? אותנו, המתייצבים לימינם של האומללים האלה משום שהם בני-עמנו ובני-דתנו.

מה רוצים הציונים?⁷) אתם יודעים זאת: אנו רוצים בית-מולדת מובטח במשפט-הכלל בשביל עם ישראל. אזל לא ידאיג אותנו שום חוק-זרים, אז לא תהיה קיימת שנאה, לא תהיינה קיימות רדיפות בארצות האנטישמיות, אז תהיה לנו קרקע שעליה יהיה היהודי מוּכּר כיצור אנושי, הרוצה לעבוד ולחיות בחופש. האם יש בתכנית הזאת משהו, המחייב התנגדות? נוכחותו של האדם המכובד הזה האב איגנאטיוס(⁸, היושב לצדי, מוכיחה לכם, שאין צורך אפילו להיות יהודי, בשביל לתמוך בציונות. רעיוננו יש לו באמת משהו מאגי בתוכו. [משהו שהייתי תמיד מופתע ממנו, דהיינו, הוא משחרר משהו מלבם של בני-אדם, וידויים, שמעולם לא היו מוכנים להתוודות. הם מראים, מה הם רוצים, מה הם הנם, מה אינם רוצים.] האגדה מספרת על גביע, שכל השותה ממנו אנוס לומר את האמת. [לאחר שהרים את הגביע, שפתיו מוכרחות לומר את האמת] גביע כזה היא הציונות!

אנשים שבדרך-כלל שום דבר לא איכפת להם, [יוכלו לחיות בשקט ובשלווה]. כשהם באים במגע עם הציונות, מיד יש להם מה לומר. בבת-אחת הם מרגישים את ההכרח להודיע את ה“אני מאמין” שלהם. הכרזה כזאת היא עניין “התעודה”, הסיסמה השנייה שהוצאה נגדנו. [אתם יודעים, שכנגד תחייתם הציונית של היהודים הועלתה סיסמה, שהיהודים צריכים למלא תעודה, הם צריכים להחזיר את האנשים אל הדרך הישר, הם צריכים להיות מוריהם של העמים. תביעה זאת, סבור אני, היא שחצנית מאוד, שאנחנו נתיימר להיות מוריהם של עמים. אילו לא דרשנו אלא דבר זה בלבד, העמים היו מבזים אותנו.]

מה בעצם טיבה של תעודה זו? האם היא מסוג שליחותם של כמרים נוצרים, ההולכים אל חלקי-תבל רחוקים ואומרים לאוכלי-האדם: “אל תאכלו בשר אדם”? לא ולא! התעודה שממלאים את אזנינו בדיבורים עליה, איננה מתיימרת כלל לעשות דבר כזה. היא יושבת בכל הנוחות בפינתה השאננה, משם היא מעיפה מבט מתוך עליונות יהירה אל עתידה של האנושות. [התעודה הזאת יושבת תמיד בלבה של הציוויליזאציה, במקום שהוא הנוח ביותר, ואינני יודע אם התעודה הזאת חינכה עמים אחרים, או לא חינכה.] שוב עולה משל בזכרוני [אף הוא אגדה נודדת, המוכיחה כי אדם עלול לטעות בכל יום. האגדה היא מאגדותיו של אניס].⁹) וזה לשונה:

“יום אחד באו שני הרפתקנים אל המלך והבטיחו לעשות לו בגדים נפלאים, בגדי-מלכות אמיתיים. כל אדם יוכל לראות אותם, אבל לא אויבי המלך ולא אדם רע. השניים קיבלו חדר, שהוקצה להם בארמון, והם הסתגרו בו. והנה כשנעשה המלך קצר-רוח, הביאו החייטים מה שהכינו בינתיים, והלבישו אותו; כלומר – המלך ראה רק את תנועותיהם, את הבגדים לא ראה ולא יכול היה לראות, כי לא היו ולא נבראו כלל. אך הואיל ורק אנשים רעים בלבד עשויים היו לא לראות את הבגדים, העמיד המלך פנים, הראה התפּעלות גדולה מטיב העבודה, ואתו כל החצר, הארץ כולה. כך נמשך הדבר, עד שפעם אחת בשעת תהלוכה, קראה נערה כפרית: “המלך הרי אינו לבוש ולא-כלום!” לבגדים האלה הייתי רוצה להמשיל את ה”תעודה", שרוצים לכפות אותה עלינו בוויכוח, בלי שהיא קיימת כלל. אין לנו תעודה אחרת מזו שישנה לכל האוּמות: לעבוד עמהן יחד לטובת קידומה התרבותי הכללי של האנושות. כן, הם אומרים שאין אנו אוּמה, משום שיהודי פלוני חי בריחוק-מקום גדול מדי מיהודי אלמוני. כאילו אח ואחות חדלים להיות אח ואחות, משום שהאחד חי בניו-יורק והאחר בברלין: האם יכול מישהו לפרוש, לצאת מתוך עמו, מתוך גזעו?

מלבד יהודי התעודה [אשר את נושאי-ויכוחיהם המצויינים ביותר אין אני צריך להזכיר לכם,] יש לנו עוד שתי קבוצות של מתנגדים: רבני-המחאה¹⁰) ובאנקאי-המחאה. הבאנקאים (דרך אגב, לא כולם, רבים מהם ידועים לי כאנשי-כבוד ונמנים עם ידידי) רגילים לחשב כל ריווח במעות קטנות ובפרוטות, הם מכנים את תכניותינו דמיונות-שוא, ואותנו בעלי-חלומות. הם אומרים: אלה הם אנשים, הנושאים נאומים וכותבים מאמרים בלא לקבל שכר טוב! כאלה מזמינים לנשפים, סובלים אותם כל זמן שהם מחברים חרוזים לבידור הגברות שלנו ומשוחחים שיחה נאה. אך אם הם באים ומביאים לפנינו רעיונות רציניים – שיסתלקו להם!

ואולם מה מצבם של בעלי-החלומות ורעיונם הבלתי-מעשי במציאות? [אנו קהל אנשים, הרוצים לעבוד למען המוסר והתרבות של האנושות. המון האנשים הללו יתחברו יחד, כדי לחיות על אדמתם שלהם. זה ישחרר מעודף את האוכלוסין היהודיים בארצות השונות.

אין אנו רוצים לשנות את הטבע האנושי ביסודו. אין בדעתנו לשנות את החברה האנושית, אנו עומדים על קרקעו של הסדר החברתי הישן, על הבסיס של רכוש פרטי. האם זהו דמיון-שוא?] ראו נא את האומות, שרמתן התרבותית נמוכה הרבה מן הרמה שלנו, והם הגיעו תוך זמן קצר מאוד להגשמת המטרה, שאנו שואפים אליה. האם יטען מישהו באמת ובתמים, כי לא נדע להשיג מה שהשיגו עמי הבאלקאן?¹¹) [אולם יש אנשים החוששים, כי על-ידי כך יגיעו לידי סתירה.¹²) מי שיש לו ארמון-מלכים, והוא סבור כי אדם בעל חוטם עקום יכול להיות אנגלו-סאכסי, יש להזכיר לו את יהדותו. היזהרו מפני החשש הזה. האם יש לשלול עזרה ממיליוני בני-אדם, החיים במקומות-עוני כאלה, שסימטאות-העוני בלונדון הן גן-עדן לעומתם? משום שמעטים חוששים, אנו צריכים למנוע עזרה מרבים? אין זו גישה רצינית, אם האדונים האלה סבורים, כי נמנע מהם אי-נוחות זו, שהם סולדים ממנה, הרי הם טועים. אנו נמשיך דרכנו!]

אם כן, בעלי-חלומות אנחנו? – טוב! נצא איפוא מתוך המעגל של “זיו הירח”! נעזוב את החלומות: אנו מייסדים את הבאנק, שעליו הוחלט בקונגרס. [כדי להסתלק מתחומו של “זיו הירח” ולפרוש מן החלומות, אנו חייבים ליצור את המכשירים הדרושים לנו להגשמתן של תוכניותינו. המכשיר הראשון שיצרנו בקונגרס, בקונגרס הבאזלאי, שנתכנס בשנה שעברה, הדהים את האנושות בעלת הרצון הטוב, והראה לה מי הם היהודים, ומה הם רוצים. מי שעקב אחרי דיוני הקונגרס הראשון נוכח לדעת, שלא היתה זאת קומדיה. אתם יודעים, מה שאמרנו תמיד באסיפות הקטנות; אותם הרעיונות הטעמנו בקונגרס. וראה זה פלא! אותה יהדוּת, יהדוּת-הקונגרס, לא עוררה איבה. אדרבה, ראינו אותות רבים של אהדה. התקדמנו, ובקונגרס השני רבו תומכינו שבעתיים.]

ועתה, רבני-המחאה ובאנקאי-המחאה יכולים לומר: קונגרסים – טוב! וכי מה הם עושים מלבד לדבּר? אנו שואלים שאלה שכנגד: וכי איזה דבר אחר נעשה פעם, בשעה שאומות חפצו להשתחרר? הן מדברות. ככל שהרעיונות רציניים יותר, מודרניים יותר, רבת-תהילה יותר האסיפה. אך הבאנקאים שלנו רוצים לראות מספרים. [הכל מוכרח להיות מבוטא במספרים. והם מעמידים פנים כמאמינים, כי הדברים הנגרמים על-ידי כוחות ותכסיסים מוצאים אל הפועל.

שום יש אינו יכול להעלות על הדעת, כי העם היהודי הקטן והנלחץ ישתמש בכוח או בתכסיסים! האם הם מאמינים, כי אנו נביא לארץ-ישראל יהודים מספר, ניישב אותם שם, ואחר-כך נאמר: הנה הם חיים כאן, בבקשה מכם, תנו להם זכוּיות של עם חופשי? זה יהיה משגה. אין אנו חושבים לא על שימוש בכוח ולא על שימוש בתכסיס, אלא אנו רוצים לעסוק בדיון מקובל, רוצים לעשות עיסקה כספית.

הקונגרס השני החליט לייסד באנק קולוניאלי. ובכן, אינני צריך לספר לכם, כי לא הכול מסכימים לרעיון הזה.] נשמעו קולות נגד המכשיר הזה של תנועתנו הלאומית; אמרו: באנק יהודי לא יוכל להחזיק מעמד. מי הוא נותן-הטוֹן של המקהלה הזאת? אנשים שהם עצמם יש להם אינטרסים של מסחר במזרח הקרוב, ומתחשבים בתחרות מצד הבאנק שלנו. אבל זכרו נא, מה שאני אומר לכם עכשיו: כל זה לא יטה אותנו מן הדרך הנכונה! בקרוב תהיה לכם הזדמנות לקרוא ידיעות על המכשיר הכספי שלנו.

תנועתנו שייכת בראש-וראשונה לעניי עמנו, שבשבילם אנו מכינים עתיד טוב יותר. [אולי נדמה למישהו, כי אנו עושים קפיצת-דרך מסוכנת מן ההלכה אל המעשה. מה היה קורה, אילו הבאנו לשם רק את העניים ביותר, והשארנו אותם על קרקע דלה? איך הם היו מתקיימים שם? אכן, אם אין אדם אומר דברים חסרי-מחשבה, אלא הוא משתדל להבין אותם, הבעיה הזאת אינה נראית לו בלתי-אפשרית.] אין ברצוני לצייר לכם תמונה מן השיבה אל המולדת, הרי היא עצמה תתחיל בקרוב. רשאי אני להבטיח לכם זאת: אין אנו רחוקים עוד מנקודת-הזמן הזאת. אני יודע היטב, מה אני אומר לכם, מעולם עוד לא דיברתי בוודאות כזאת. היום אני מכריז ומודיע: אין אני רואה עוד מרוחק מאוד את הזמן הזה, שבו יתחיל העם היהודי לנוע ולצאת לדרך.¹³)

[איך לדעתכם, ייעשה הדבר? האם יבוא מישהו ויאמר לכם לעקור ולצאת מחר בבוקר? אם פעם נתחיל לטפל בהגירה, היא תהיה כמובן מאורגנת בהתאם לאמצעינו ולצרכינו. מועדונינו הציוניים והאוהלים המקומיים ייקראו לקבל על עצמם תפקידים מעשיים האגודות המקומיות הללו תעסקנה מספר אנשים, המוכשרים והפיקחים ביותר, שיפנו את המהגרים אל המחוזות המתאימים ביותר לעבודה. ושם, בלי ספק, מוסדות-הצדקה גם הם יעזרו לנו, כי אף-על-פי שאינם מייחסים חשיבות יתירה לתנועתנו, בכל זאת הם יודעים כי אין אנו באים ליישב יהודים בסיביר, ועל-כן יעזרו לנו. אני משתמש במונחים האלה, מפני שאיני בטוח שהם יתנו לנו את עזרתם. וכך אין הדבר תלוי אלא בנו, שנעסיק את האנשים האלה, למען יוכלו לחיות על-גבי האדמה. ואמנם, בשום מקום לא יהיה כל-כך הרבה לעשות כמו שם, במקום שאנו מבקשים ליצור מדינה לעם!]

זה חלום, אך איזה חלום! נזכור רק את אוסטראליה, את אפריקה [הדרומית]. יש לנו פועלים ברוסיה, ברומניה, בכל מקום אחר. [לאסוננו, הכל מכירים רק יהודים שאינם עובדים. אנשים בעלי-ערך, אולי לא השנוררים, לא זו בלבד שירצו לעזור לנו, אלא גם יוכלו ויהיו חייבים לעשות זאת. מפני מה?] יודעים אתם, מה תהיה התוצאה הראשונה, לאחר שהארץ תהיה ברשותנו? מחירי הקרקע יעלו! כי מותר לנו להניח, כי רבים ינהרו לשם. האם אתם מאמינים, כי היהודים ילכו לשם, אם תהיה לנו אדמה? [השיבו לי! (כן, כן). אם כך הדבר, הרי ברור, כי הכרח הוא שהקרקע תתייקר יותר; יידרשו פועלים בשכר הוגן, ואנו נדאג להשיג אותם. אינני רוצה לתאר לכם את העתיד, אולם כל מי שייצא מן האולם החם הזה, יראה על נקלה, מה יש לעשות בארץ שהיא יקרה לנו כל כך.

האנשים הראשונים שנביא אותם לשם יעבדו לא רק בשביל עצמם בלבד, אלא גם בשביל אחרים, והם ילכו מחיל אל חיל. אינני רוצה לנצל אתכם יתר על המידה, אבל אומר לכם מלה אחת, לאחר שאחזור מיד לטענותי]. בבקשה מכם, בטחו בדברי, אם כי עדיין הם אינם מבוררים כל-צרכם. עוד תזכרו במה שאמרתי לכם היום, והיא, שכבר השגנו הרבה. ויש לקוות, לכשאחזור אליכם, תהיה התקדמותנו הרבה יותר גדולה.

לבסוף [קודם שאפרד מכם], רוצה אני לחזור לנקודה אחת, לטענתם של מתנגדינו, כי אנו מביאים את האנטישמיות לאנגליה. עד עתה רכשה לה הציונות ידידים רבים מבין הנוצרים האדוקים באנגליה. והנה טוענים מתנגדינו, הציוני הנוצרי כנראה הוא אנטישמי, הרוצה להיפטר מאתנו היהודים. נמצא, הציונות מייצרת את האנטישמיוּת. אם כך הדבר, הריני מסיק מזה: או שהאנטישמיות כבר קנתה לה שביתה באנגליה, ואז לא ייתכן כי הציונות היא היא שעוררה אותה, או שאין אנטישמיוּת קיימת באנגליה כלל, אם כן לא ייתכן, כי אלה התומכים בנו הם אנטישמים. אין זה נכון, כי בשביל להיות ציוני חייב נוצרי להיות אנטישמי. [נוצרי כזה אינו אלא מקיים את מצוַת גמילות-חסדים, שמוצאה ממקור היהדות, אין אנו צריכים לחשוש מפני האנטישמיות של מישהו, אם אנו תורמים לפתרונה של בעיה, שאינה נופלת במשקלה מן הבעיה היוונית, או בעיה אחרת, שהעסיקה אותנו בתקופה החדשה].

היום אחר-הצהרים היה לי הכבוד לשוחח עם הבישוף של לונדון. [אינני יודע אם ידוע לכם, מה הבישוף אמר לאחרונה בעניין הציונות בשם אנגליה ואמריקה. באתי אליו בקשר לעניין זה.] הוא אמר: “בעתיד העמים יעסקו לא בבעיות לאומיות, אלא בשאלת שגשוגה של כל האנושות כולה”. ברעיון היפה הזה אנו נשתמש לצרכי-תנועתנו. גם היא מייצגת רעיון נאור, הממלא את כל לבנו ואנו רוצים להגשימו. [אתם יודעים, כי ממקומות גבוהים ניתנוּ הצהרות נאצלות בדבר השלום. האם כבר הגענו לרמת-תרבות גבוהה כל כך? אנו הציונים מאמינים, כי דרכנו אף היא מובילה אל הרעיונות הללו, העשויים לקדם את האנושות.] ואם מישהו יתקשה בכל זאת להבין, מפני מה אנו [כבורגנים טובים או רעים,] שאיננו חייבים למעשה לדאוג לשום דבר, עוסקים בבעיה הזאת, אומר לכם: אם מתעורר בלבו של אדם רעיון המשתלט עליו, מניע אותו ואינו מֵניח לו, הרי הרעיון הזה חותמו אמת. כן, אנו מאמינים כי אנו משמר-כבוד של האמת. הריני קורא לכם, לכוּ בעיקבותיה של אמת אדירה זו כחיילים, עד שיחול מיפנה לטובה בגורל עמנו.

¹

(19 בנובמבר 1897)

הקונגרס הבאזלאי קיבל בין שאר החלטות חשובות גם החלטה אחת, שביצועה דורש את כל שקידתה ואת מלוא עירנותה של ההנהלה. עד לכינוסו של הקונגרס הבא יש לכונן באנק יהודי בשביל תפקידיה הכספיים של התנועה. לפני האנשים שהכינו את הקונגרס כבר היו מונחות כל מיני הצעות כספיות, אך הנשיאות לא רצתה להביא אותן לידי דיון פומבי, משום שהדבר הזה אסור היה לעשותו בדרך של אימפרוביזאציה. האבטוריטה של הקונגרס למען היהדות לא תהיה ניתנת אלא להצעה שאפשר לערוב לה והיא בחונה ובדוקה מכל צדדיה. למעשה היה טוב יותר, שלא הכניסו את הקונגרס הראשון לדיונים מסוג זה. תפקידו של הקונגרס הראשון היה להביא את רצון-העם לידי גילוי. הדבר אירע, ואירע בהיקף כזה, שהעטה כלימה על המפקפקים. עכשיו מתחילים הם לפזם פזמון אחר. “יפה מאוד”, אומרים הם בחיוּך רב-חסד, “אבל הציונים הרי הם בעלי-הזיה, אידיאולוגים, אנשי-ספר בטלנים. הסבר הזה הרי אין לעשותו על-ידי נאומים והכרזות. דבר כזה צריך היה לתפוס בו באמצעים אחרים, אם הוא בגדר האפשר בכלל”.

סבלנות, אנו הולכים הלאה. מובן, ככל שמאשימים אותנו בנטייה להזיות, יותר חייבים אנו בשיקול-דעת ובתבונה. עם זה יש לשמור על הקו העדין ולהקפיד על כך, שבכל הפעילות החומרית לא יהיה מקום להטלת דופי ולחשדות לא על התנועה ולא על מנהיגיה. לאחר שהצליחה הציונוּת זה עכשיו להתגבר על טון הגיחוך, שביקשו להצמיד לה בראשיתה דורשי-טובתה החסודים, רוצים אנחנו עכשיו שלא לתת מקום להחשדתה של העבודה הלאומית. אם ננהג בתבונה, בהחלטיות, ובראש-וראשונה נכלכל את מעשינו לאור היום, נתגבר גם על מכשול זה כעל המכשולים האחרים.

התנועה זקוקה למכשיר כספי בעל יעילות וטוהר מספיקים. התנועה הלאומית חייבת להשתחרר מחסדם של הנדבנים ולהגיע לאי-תלות במוסדות-הצדקה הנדיבים, ויהיוּ הללו גדולים כמה שיהיו. עם זה יש להחזיק בלא רתיעה בעקרון, שלפיו לא יהא שום קשר ושייכות בין מהלך-העניינים המדיני ובין העסקי. למטרות אלו צריך לשמש הבאנק הקולוניאלי היהודי, שהקונגרס רוצה בו. השורות האלה באות איפוא לפתוח את הדיון בנושא הזה.²

באנק יהודי להתיישבות! תחילה יתעוררו בוודאי צחוק וצעקה נגד תואר-השם. מהם יאמרו, באנק דתי אי-אפשר שיתקיים; הכסף איננו לא יהודי ולא נוצרי, אלא מחוסר-דת. אחרים, לעומת זה, יצביעו על התקדימים של באנקים שנוסדו על יסודות דתיים ונתמוטטו באורח עלוב.

ידועות מתולדותיהן של השערוריות הכספיות כמה הרפתקאות, שבהן הוקמו בסיסמה נוצרית מוסדות מן הסוד המפוקפק ביותר, וסופם היה נורא,³ אבל הדוגמות האלה אולי אין בהן כדי להוכיח, המדובר כאן בדרך כלל בנסיונות אנטישמיים, שדווקא בעולם המסחר נתקלו מלכתחילה בשנאה עזה ביותר וגם מובנת ביותר. שדווקא בעולם המסחר נתקלו מלכתחילה בשנאה עזה ביותר וגם מובנת ביותר. מי יודע, אם לא היה חבוי גרעין בריא באחד מן המפעלים הללו, אלא שהוכרע על-ידי הקואליציה של אלה שאותם הוא סיכן. על-כל-פנים מוסד שלא זו בלבד שלא יהיה אנטישמי, אלא גם יהיה מיועד לשמש לפתרונה של שאלת-היהודים במובן חיובי – מוסד כזה אין לחשוש, שיעורר מעשי-איבה מצד עולם-העסקים היהודי למעלה משיעורה של קנאת-מתחרים רגילה. אולם אין לנו צורך להאריך בשיקולים כאלה. שכן כשאנו מדברים על באנק יהודי, אין הכוונה כלל לשום דבר הקשור בדת, אלא למשהו לאומי. אבל שאפשר כי יווסד וגם יהיה קיים מוסד שנועד לספק צרכים נרחבים על יסוד לאומי, דבר זה ידוע לכל אדם.

אכן, דומה שאנו שוב מניחים כאן מראש את התשובה לשאלה, אם היהודים הם אומה. קוראי העיתון הזה כבר נהירות להם השאלה והתשובה עליה. כיום אנו עומדים כבר גם בדבר הזה על הקרקע המוּצק של הקונגרס הבאזלאי. אילו היתה האומה מורכבת רק ממאות-האלפים בלבד, שנציגיהם היו מכונסים בבאזל, הרי כבר מותר היה לדבר בלא אשליה עצמית ובלא הפרזה על האוּמה היהודית. וחוץ מזה, כשם שהקונגרס שימש מיבחן רעיוני לקיומה של האוּמה היהודית, כך תשמש הגשמתו של הבאנק להתיישבות אחד מן המיבחנים החומריים לכך.

את התהווּתה של החברה היהודית להתיישבות יכולים אנו לתאר לעצמנו בצורה כזו בקירוב: קבוצה של אנשים הגונים, הנחשבים מהימנים בעולם-העסקים, באה בדברים עם ראשי תנועתנו. אלה האחרונים מובן שאין זה בתואם עם התפקידים המסורים בידיהם, שישתתפו בהנהלת החברה באיזה תפקיד שהוא בשכר או שיקחו חלק ברווחים באיזו צורה שהיא; אבל הם חייבים להטיח לעצמם את האפשרות, לפקח בכל שעה על מדיניותו של הבאנק. על ההזמנה לחתימת מניות יחתמו גם הם, כדי להבליט את המטרה שלשמה משמש כל הדבר הזה. מקום מושבה של החברה ראוי שיהיה בלונדון. יהיה צריך לגייס הון-מניות של שני מיליונים לי“ש בקירוב, כל מניה של לי”ש אחת.

האם אין להניח, כי בשביל חברה שמטרתה היא התיישבות היהודים, יימצאו חותמים בכמות מספקת בכל העולם כולו? על דבר זה יוכל כל אחד לדון על-פי עצמו. בפרוספקטים של חברות-כספים נוהגים להבטיח התחשבות מיוחדת באלה החותמים על מניות בודדות. נוהג זה יש לנקוט גם בהקמת באנק-ההתיישבות היהודי. וכך תהיה משמעותו של המוסד הזה גם עזרה עצמית של השכבות הנרחבות.

מהו איפוא התפקיד, שאוצר התיישבות היהודים צריך למלא? כשם שהעמדנו עד עכשיו במקומה של הציונות הפילאנטרופּית את הציונוּת המדינית, כך יש צורך שבמקום נתינת נדבות ולקיחתן יבוא בתנועת ההתיישבות היסוד המסחרי הטהור. על-ידי מעשי-הנדבה נידלדלו עד עתה במקצת הנותנים, אבל גם המקבלים. השנוררוּת המטופחת עלתה כפורחת והעבודה היתה חסרה את העיקר: רגש האחריות, המתיישב, שעיניו נשואות תמיד את הפטרון או אל האפוטרופוס הרחוק, אינו שייך לאותו סוג של אנשי-משק יהודיים שהתהווּתו יש לה חשיבות כלשהי לגבי הרמת קרנה המוסרית של האומה. האיכר היהודי ובעל-המלאכה היהודי יש להוליכם בדרך אחרת לקראת החופש הכלכלי על הקרקע הלאומי. האדמה ערכה עולה על-ידי יישוב בני-אדם עליה, והמתיישב מגיע לו משום-כך יותר ממענק; מגיע לו האשראי. לא קשה להבין, כי האשראי ערכו רב בשביל הנותן והלוקח יותר מערכה של ההענקה, לא בלבד מבחינה מוסרית אלא גם מבחינה חומרית. האשראי יש לו המגמה לגדול; המענק יש לו המגמה להצטמק. האדם הנהנה מן האשראי מתחזק והולך מבחינה כלכלית בתנאים תקינים. האדם המקבל הענקות נחלש והולך מבחינה כלכלית בתנאים תקינים. על-כך שהנדבן יוצר רק כפויי-טובה, ועל עוד כמה אמיתות מרות. יכולים אנו לחסוך לנו את הדברים כרגע. בכלל אנו פּותחים רק בקצרה השקפה על הלכי-המחשבה האלה, המניעים אותנו לבקש צורה עסקית יותר לפעולת ההתיישבות היהודית.

בשביל חותמי המניות של הבאנק להתיישבות אין זה צריך להיות אלא עסק בלבד. הם יימלכו בדעתם ויחליטו, אם זה מבטיח להיות השקעת-הון בריאה. אם מוסד, הרוצה לתת ליהודים חפצי-ההגירה סיוע באנקאי: אשראי באנקאי ועזרה באנקאית אחרת על-יסוד ערובות ממשיות ובתנאים זולים – אם מוסד כזה כשהוא מנוהל על-ידי אנשים ישרים, יש לו סיכויים להצלחה? את ההתחלות של הפעולה צריך יהיה לעשות במושבות שכבר הן קיימות. המתיישבים בוודאי יקדמו אשראי חקלאי בהתלהבות בלתי-רגילה. הם זקוקים לו באורח דחוף; דבר זה ידוע לנו מאנחותיהם וקובלנותיהם, שהיו בוודאי קולניות הרבה יותר, אלמלא חששוּ לאבד את חסדיהם של מיטיביהם. אגודות חקלאיות ואיגודים מקצועיים של בעלי-מלאכה מוקמים והולכים עכשיו. כל אלה המכירים את היקפה ואת הרכבה של התנועה הציונית כיום יודעים יפה מאוד, כי המונים רחבים של יהודים המשתוקקים לעבוד עומדים מוכנים, בייחוד במזרחה של אירופה, אבל גם באנגליה, באמריקה ובצפון-אפריקה. בכמה מקומות אפילו התארגנו כבר קבוצות-עבודה לשם המטרה הזאת, ובראש מנהיגי-מפלגה אחראים. אנשים אלה אינם זקוקים אלא לאשראי, שיש להעניקו להם בכל הצורות: אשראי לתובלה, אשראי חקלאי, תעשייתי, מסחרי, ואשראי באנקאי. בהתחשב באפיו המיוחד-במינו של המפעל הזה יש להניח, כי סכנת ההפסדים הנגרמים על-ידי לווים שאינם משלמים, היא מועטת מאוד; שכן הקרקעות שיירכשו על-ידי החברה ערכם יעלה הודות להתיישבות; ועליית-ערך זו יהיה בה משום פיצוי. אין זה מן-הנמנע, שבגלל היתרונות המרובים, שיש לצפות להם, יתעוררוּ גם לא-ציונים רבים לרכוש את מניות הבאנק להתיישבות. אבל יש לקוות, שרוב המניות יגיע בעיקר לידיהם של ציונים, שהרי הללו מאמינים כבר כיום בעניין זה ויודעים את היקפה של התנועה. וקרוב לוודאי הדבר, שעוד לפני ייסודה של החברה תצטרפנה במקומות שונים קבוצות של אנשים, שירצו להבטיח לעצמם מראש מספר מסוים של מניות.

הדיוּן הנפתח בזה עשוי להעלות הצעות מעשיות מכל הסוגים. מעבר למשימות הקרובות-ביותר תיראינה המטרות הרחוקות-יותר. חברה כזאת עם סניפים במקומות הראשיים של הפעילות המסחרית היהודית, ייתכן שנועד לה תפקיד לא-קטן בסחר העולמי. ובשעה שעכשיו כמה באנקים ובאנקאים יהודיים הם, בלי שהם רוצים להודות בכך, ואף-על-פי-כן הם גורמים על-ידי מעשיהם נזק מוסרי חמוּר ליהדוּת – הרי באנק חדש זה יצטרך למלא את שירותו ליהודים באורח נקי מכל דופי. יכול כל אדם לשפוט על-פי עצמו, אם הבאנק היהודי יש לו סיכויים להיות עד מהרה מקובל ורצוי.

מיוסד מלכתחילה על בסיס בריא, מאורגן לפי עקרונות מסחריים נבונים, מנוהל בפיקוח לאומי, הכרח הוא שהבאנק יהיה למוסד חזק מאוד. דביקותו ונאמנותו של הקהל היהודי בבאנק הזה הן דברים שמותר להניחם מראש, ואין צורך בכוח-דמיון מופרז כדי לשער, שהבאנק יוכל לקוות לקהל לקוחות מורחב באירופה, באמריקה ובמזרח הקרוב.

אך האם יש לחשוב כי הבאנק הזה, שהון המניות שלו יגיע לשני מיליונים לי"ש בלבד, יוקם לשם רכישתם הבלתי-אמצעית של שטחי הקרקע הדרושים לצרכי ההתיישבות היהודית?

לא. לשם כך כמובן לא היה ההון הזה מספיק. קיימות קרנות-התיישבות יהודיות גדולות הרבה יותר, המצפות למילוּיו של התפקיד הזה, ומיד לאחר שתיווצרנה ההנחות-המוקדמות לפי משפט-העמים הגלוּי – תשמשנה לרכישות-קרקע פרטיות ולתמיכות פילאנטרופיות בחקלאות. ההתיישבות היהודית צריכה באמת להביא לידי השגת הערובות במשפט-העמים על-ידי המדיניוּת הבאנקאית שלה דווקא. באנק-ההתיישבות היהודי מוקם מלכתחילה בתורת הבאנקאי הבלתי-אישי של התנוּעה הציונית; ונוסף על-כך יצטרך לפעול כמתווך במסיבות מתאימות במתן הלוואה לאותה המדינה, שעמה נגיע לידי הסכם הרצוי לנו. אנו מסתפקים לפי שעה ברמז זה, שאמנם הכול יבינו אותו.

ההערות הללו אינן כמובן “פּרוספּקט”, אלא ההכרזה הראשונה שעל-ידה יתבשרו ידידינו בכל מקום, כי העבודה המעשית שנקבעה והותוותה על-ידי הקונגרס, כבר התחילה. בשביל שנוכל לשפוט על הסיכויים שיש לו לבאנק, יהא צורך לברר את היסודות העובדתיים של ההתיישבות; וכן לערוך בקבוצות נוחות לסקירה את החומר הסטאטיסטי שכבר ישנו בעין או שיש עדיין להשיגו; ולאסוף ידיעות מהימנות על האקלים, על טיב הקרקע, על אמצעי התחבורה ותנאי השיווּק, על כוחות-העבודה שכבר ישנם או שיש להביאם, ולבסוף על התנאים המשפטיים, שבהם כל זה צריך להתגשם. לא התנגדוּת אחת צריך יהיה להתגבר עליה, לא כוונה רעה אחת צריך יהיה לסלק אותה, והאנשים הניגשים להגשמת התפקיד הזה יודעים כל זה ושוקלים בכובד-ראש. הם מביאים בחשבון את שיתוף-הפעודלה רב-המסירות של כל אלה, שהעניין הלאומי קרוב ללבם. העובדה שהם נוטלים לידם גם את הקמת המכשיר הכספי של התנועה תחשוף אותם אולי בזמן הראשון להחשדות זידוניות. אין זה הקרבן הראשון ולא האחרון, שהם מביאים לטובת הרעיון. מלבד זה, הסכנה להיותם נתונים לאי-הבנה בנקודה זו אינה אלא קצרת-זמן. שכן מיד לאחר שיוודעו ברבים שמותיהם של חברי המנהלה, לא יוּכלוּ גם יריבינו להטיל עוד ספק בדבר, שמנהיגיה המדיניים של התנועה אינם רוצים אלא לפקח על הבאנק. תיחום התחום הברור בין העניינים המדיניים ובין ענייני-עסק הוא עניין של כבוד.

¹

(4 במארס 1898)

ביום ראשון, 6 במארס, מתכנסת באוּלם-העיריה של קלארקנוואֶל בלונדון ועידתם של הציונים האנגליים, הכנס הגדול והראשון מסוג זה, מזמן שדרכה הציונוּת המדינית על אדמת אנגליה. שמונה ימים לפני סגירת רשימות הבאים כבר היו הודעות על בואם של מאה ושלושים צירים. מאה ושלושים צירים אלה מייצגים למעלה מעשרת אלפים חברים של גופים ציוניים בבריטניה הגדולה. צירים נשלחו על-ידי שבע חברות לונדוניות; אחר-כך על-ידי התאחדוּיות בבירמינגהאם, דאבלין, אֶסאֶטר, גלאזגו, הנליי, ליברפּוּל, לימריק, לידס, מאנצ’סטר, נורביץ', פּורטסמות, פּלימות,שאֶפילד וסאות-שילדס.

וכשאנו מגוללים לפנינו רשימה זו של ערים אנגליות, מתפעם בלבנו רגע אחד רגש של גאווה. בכל המקומות האלה הוגים ברעיון הציוני ומטפּחים אותו. למן פלימות בדרום ועד לגלאזגו בצפון, למן פורטסמות דרך בירמינגהאם עד מאנצ’אֶסטר, ומן ליברפּוּל על-פני הים האירי עד דאבּלין נמתחים חוטים, ובאוּלם-העיריה של קלאֶרנוול עתידים הם להישזר לחבל-עבות איתן. אבל חבל-עבות זה גם הוא אינו אלא חוט דק לעומת אותו הכבל החזק, הנמתח והולך מכל הארצות, שבאמצעוּתו ננעץ ביום מן הימים את עוגנה של ספינת-האוּמה ברוכת-המזל בחוף ההבטחה.

באולם-העיריה של קלארקנוואֶל מיוּצגת ארץ אחת בלבד ואף לא החזקה-ביותר מבחינת ההשתתפות בציונות. בכמה ארצות אחרות מעמידה היהדוּת אחוז גדול הרבה יותר לתנועה שלנו, שהרי המצב המדיני, החברתי והכלכלי יש לו השפעה שאין-להכחישה על מידת ההתגייסות לשורותינו. טוב כל-כך כמו בקיסרות הבריטית אין כיום מצבם של היהודים בשום מקום בעולם, זה הוא האי המאושר האחרון של היהודים המודרניים. עוד לפני זמן קצר היו מצויים שטחים, שנראו בעינינו כאילו נרכשו קניין-עד לאהבת-האדם ולשוויון-הזכויות. היה זה חלום. בכל מקום היהודי הוא אזרח נחות-ערך, אם בכלל אזרח ייחשב. רק באנגליה היהודי הוא אדם שלם בערכו, וכמעט שעדיין לא יצאו עליו עוררים. אנחנו יהודי היבשת אין אנו יכולים, לאמיתו של דבר, להחזיק לעצמנו טובה יתירה על-כך, שלאחר שנכשלו כל תחבולותינו, לאחר שהושפלנו והודחנו על-ידי כל האומות והמפלגות, ורק על-ידי הקיצונים נסבלנו כגרוּרים, אנו שבים אל גזענו העתיק. אבל היהודים האנגלים, אפשר לומר, אינם זקוקים לכך כיום, ואף-על-פי-כן הם עושים זאת. זהו משהו נהדר ביותר, ומשום כך אנו מביטים אליהם בגאון ובהתרגשות ושולחים ברכה נלהבת לאחינו באולם-העיריה של קלארקנוואֶל. שלא כאחינו בצרפת, שפגעה בהם עכשיו פורענות קשה כל-כך, לא חיכו הם להתפרצות האיבה, כדי לגלות בנפשם את רגש האחדות עם האומה המפוזרת כולה. זה הוא תואר-של-תהילה לציונים האנגלים, אנו מעניקים אותו להם בשמחה. עליהם נשענות רבות מתקוותינו, והללו הרי נשענו עליהם גם בראשיתה של התנועה שלנו.

אמנם היתה התעכרות חולפת, כשהכריזו חובבי-ציון האנגליים בקיץ שעבר, שאינם רוצים להשתתף בקונגרס הבאזלאי. רוב חבריו של אותו ארגון לונדוני לא נראתה להם תכליתיוּתו של הקונגרס הכללי, ונציגותם הרשמית נעדרה. אבל אנו לא הנחהו להתנהגות זו להתעות אותנו אף לרגע קל מן ההסתמכות שלנו על נאמנותם של חובבי-ציון. ידענו כי במוקדם או המאוחר ישובו ויתאחדו עם הגרעין של העם, והדבר הזה אמנם כבר נעשה, ואפילו מוקדם יותר מכפי שציפינו, ובאומץ-לב כזה, שהוא להם לכבוד ולתפארת. מיותרים הם החיטוטים בשאלה, אם הקונגרס הבאזלאי הצטרף אל השקפותיהם של האדונים הלונדוניים או האדונים הלונדוניים הצטרפו אל השקפותיו של הקונגרס. ויכוח על זכות-הראשונות יהיה חסר-שחר. כולנו שואפים לדבר אחד, מטרה אחת מרחפת לנגד עיני כולנו, כיסוף אחד להקלה ממלא את לב כולנו; והאידיאל, שלמענו אנו יוצאים למערכה באומץ-לב ואורך-רוח, הוא דבר מאחד, ולא מפריד.

איזה יהודי בעל-היגיון יכול כיום, לאחר שתי שנים קצרות של הציונות המדינית, להכחיש עוד כי זוהי תנועה מתקדמת? כלפי חוץ היא הרימה את כבודם של היהודים שהיה ירוד ומושפל עד מאוד; כלפי פנים משמעה חיזוק רגש-האחדות ושיתוף-הגורל; ואם גם הייעודים עדיין לא נתקיימו לפי שעה, הרי מנצנץ ועולה בתוך הלילה של גורלנו הלאומי זהרור של ניחומים. שם, בעֵבר ההוא, שוכן החופש; המונים גדולים יותר ויותר נכבשים להכרה שקיים רק מוצא אחד מן המצוקה, והוא המוצא שאנו מצביעים עליו זה שנה תמימה. האנטישמיות גדלה בזמן הזה, המצב הולך ורע בכל מקום, ודיכאון עמוק מן-ההכרח שיתקוף כל יהודי בעל-נפש, כשהוא מנסה להציץ מעבר להווה כבד-הדאגות אל עתידם של ילדיו. כלום יחנך אותם למאראניוּת, שאין בה משום הצלה אלא שעה שפונים אליה מעטים, ולא מרוּבים? או יפקיר אותם לאלפי עלבונות לכל ימי חייהם. הגברים מאוּלם-העיריה של קלארקנוול משיבים תשובה לשאלות האלה, כשהם קובעים כמטרה ראשונה של כינוסם: חיזוקו של הרעיון הלאומי בעם ישראל!

הרעיון הלאומי. בכמה הססנות ביטאו את המלים האלה קודם-לכן. האנשים חששו, שיפקירו עצמם ללעג קטלני, אם יודו בהשתייכותם אל העתיקה-ביותר ובימי-קדם רבת-התהילה ביותר בין כל האוּמות הקיימות. אנו הציונים התחלנו לשנות את הדבר הזה. עוד יש מהססים, אך כולם יבואו, והטובים-ביותר יבואו ראשונים. ונהירה כזאת, לאחר שהתחילה פּעם אחת, אין לעצור בה. דורות חדשים, שנעוריהם כבר מופזים מן האידיאל הזה, גדלים והולכים ונכנסים בכוח עליז לתוך התנועה. הזקנים הממורמרים, המוגבלים וצרי-הלב, מוציאים עצמם בעצמם מן הכלל, ואין להם חלק בדבר, שיכול היה להיות להם מקור תנחומים וגאון.

כשאנו רואים כיום את עמידתם של יריבינו היהודיים, תוקף אותנו כבר עכשיו רגש של רחמנות לקראת עתידם. נבואותיהם כבר היו לחרפה, עמם שלהם כבר פונה להם עורף, ואפילו שונאיהם של היהודים רוחשים כבוד לציונים יותר מאשר לאחרים. אכן, אי-אפשר שלא להרגיש גם בתמורה שחלה בחוגי מתנגדינו היהודיים. במה מכירים אנו כוחה של אידיאה? בזה ששום אדם אינו יכול להתעלם ממנה, בין אם הוא מחייב אותה ובין אם הוא שולל אותה. “לא אְַשַלֵחְַךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתַּנִי”.²

פִּתאום מרגישים אנו שינוי גמור בנעימה של הוויכוח. גם מתנגדינו משתמשים במלים שלנו, מתהדרים בשאיפותינו, ועתה הם טוענים, כי הם הם הציונים האמיתיים. כך טען לפני זמן קצר בעזוּת-מצח עיתון אחד, ששימש מקום-איסוף לכל התככים והשקרים שכוּונו נגדנו, כי הוא ציוני יותר מן הציונים. וטענותיהם הן עלובות, בפשטות. ועכשיו נלחמים באמצעים אחרים. ארץ-ישראל אינה כדאית שנשאף אליה, משום שלפני זמן-מה ירד בה שלג. כאילו קור וחום אינם מצויים גם במקומות אחרים. בארץ הקדושה פרצה מגיפת שנית או חצבת. כאילו אין מחלות אֶנדמיות או אֶפידמיות קשות ביותר מצויות תדיר בכל עיר מודרנית ומתורבתת ביותר. ולבסוף: היהודים שכבר הם נמצאים בארץ-ישראל שרויים במצוקה קשה, הם מוכרחים לפנות לכל קצווי-עולם בבקשת נדבות. הו, יודעים אנו יפה את נגע-הצרעת של הקבצנות הזאת, ואנו רוצים לרפא גם אותו. אין אנו רוצים שיהיו בארץ אבותינו פושטי-יד, אלא פועלים, עובדים ישרי-לב, בריאים ומאושרים. האדמה תחלים את העם והעם יחלים את האדמה.

אולם אלה המתכנסים עכשיו בלונדון לשם מעשה טוב, ראוי להם לזכור ולדעת, כי הם עושים דבר שיהיה דוגמה ומופת; ואם תהיה רוח אחרת מרחפת מעל לכינוסם, הרי עקבותיו של היום הזה לא ידעכו במהרה כל-כך, כמו מחאותיהם והודעותיהם של יריבינו. ואז ישתמר אולם-העיריה שבקלארקנוול בזכרונם של היהודים לאורך-ימים.

¹

(5 במאי 1899)

בקורת־רוח מוסרים עיתוני־היהודים האנטיציוניים הודעה מאמריקה, שלפיה אמר השגריר התורכי בוואשינגטון בראיון לעיתון אחד, כי השולטאן אינו רוצה למכור ליהודים את ארץ־ישראל. את האיוולת הזאת, שאנו רוצים פּשוט לקנות את ארץ־ישראל מידי השולטאן, עדיין לא שמעו מאתנוּ. נמצא איפוא, כי ההערה הנמסרת של השגריר המרבה דברים, אם הידיעה בכלל נכונה היא, מחטיאה לגמרי את המטרה. הדבר הזה לא ימנע אמנם עיתונים מהוגנים, כמו “ג’ואיש כרוניקל” והדומים לו, מלהגיש שוב בהזדמנות הקרובה סיפורים כאלה לקוראים. מה שנוגע לנו, אנו מחכים להבעות־דעה מוסמכות של הממשלה התורכית לא מוואשינגטון, אלא מקושטא, מקום־מושבה. בשביל אויבינו מכל־מקום עיר־הבירה היא באותו מקום, שבו מודיעים משהו בלתי־רצוי על התנוּעה הציונית.²

¹

(27 באוקטובר 1898)

הרגשת ההשתוממות אינה מרפה מאתנו, לאחר שאנו דורכים על האדמה הזאת, שמתוך צחיחותה המדומה יצרה עבודתן של ידים יהודיות דברים כל-כך מופלאים ומרהיבים. רק נדיבות-לבו המפוארת של רוטשילד יכלה לאפשר את ההישג הזה בזמן כל-כך קצר. רגשי-התודה של המתיישבים למיטיבם זה הם משום כך לא רק מובנים, אלא גם חובת-כבוד של המתיישבים. אבל המטרה, שהעמידה לעצמה הציונות מקיפה לא רק את כמה המאות או האלפים של משפחות, שמצאו להן או שיכולות למצוא להן בית על אדמת האבות בדרך הפעולה ההתיישבותית שנעשתה עד עתה, אלא היא מקפת את העם היהודי כולו, הצריך למצוא לו כאן מקלט. אבל רחוק מאתנו הרצון לעודד מחשבה, כאילו יש בדעתנו לעשות משהו נגד רצונם של אדוני הארץ או הרשות המוסמכת של המושבות. וכן אין צורך בכך, שהמתיישבים ישתפו עצמם בשאיפותינו בדרך אחרת מאשר על-ידי עבודת כפיהם,²) המכשירה את הקרקע, שעליו נשב גם אנו ביום מן הימים.

¹

(19 במאי 1899)

[בשבת, 13 במאי, התקיימה בווינה אסיפת הייסוד של סניף הנשים המקומי “ציון”. אחרי יו“ר האסיפה דיבר ד”ר הרצל:]

בציונות כבר נפתרה למעשה אלת הנשים. בקונגרס באזל נכחו גם נשים־צירות, בעלות שיווּי־זכוּיות. הציונוּת בתורת תנוּעת־תרבות קשוּרה בכל שאר תנוּעות התרבות. זהו מפעל תרבותי מובהק, לעורר חיים חדשים על קרקע בעלת עבר גדול, להרים שכבות עממיות נרחבות אל רמה מוסרית ואֶסתאֶטית גבוהה יותר. כל המצאה, הבאה מבית המלאכה של התרבות החדישה, היא אמצעי־עזר להגשמת הרעיון הציוני.

גורלה של תנוּעת השלום [של הבארונית פון זוטנר] מדגים את גורלם של רעיונות חדשים, לעג או אדישות מצד הקהל עומדים על ערשו של הרעיון הצעיר. אולם במרוצת הימים רוכש לו הרעיון את הכרת הציבור. תפקידן של הנשים הוא לקרב את יום־ההכרה הזה, על־ידי סיוען למפעל הציוני.

¹

(9 יוני 1899)

הרומאן המרתק ביותר, שהעלתה המאה התשע-עשרה, הולך ומתקרב אל סיומו.² סיום טוב ופייסני הוא, כפי שנהגו לסיים בכבוד מסַפּרים מן הנוסח הישן בזמנים תמימים יותר. לאחר יסורים ממושכים ומרים מאוד מתגלה החפּוּת־מפשע לאור השמש. לצדקוּת עונדים זר פרחים קלים על מצחה המוצף דם. העוול בא על ענשו, עד כמה שלא הוּגן כבר קודם לכן על־ידי פסק־דין בעל תוקף חוקי באותו עניין גופו, על־ידי ביטול מחמת התיישנות או על־ידי תחבולה מועילה אחרת של החוק – מפני אי־נעימוּיות הצפויות לו. ובתא שבו ישבו דרייפוס ופיקאר³ נמצא עתה די פּאטי דאֶ קלאם⁴ נתון למוסרכליותיו. מי האיש, שלא עברוֹ זעזוע קל לשמע תהפוכה גמורה זו של הגורל? יש איפוא גמול בעולם הזה; לא לעולם תישאר הרשעה עטורת־ניצחון. יום הצדק הולך ובא, כי הכרח הוא שיבוא, כי חברה שאינה יודעת להבחין בין צדק לאי־צדק, סופה שהיתה יורדת בור שחת בגלל שחיתותה שלה עצמה, כמו בגלל מחלה מגונה. בנשימה מאושרת של הרווחה אנו עוזבים את הרומאן הזה המרתק יתר על המידה, שלעתים קרובות כל־כך הבעית ועינה אותנו. הפרק האחרון מפצה אותנו על כמה דברים, יפה הוא, צח וחפשי, הוא פותח פתח־ראייה אלי אנושיות, היכולה להזדכך, אם היא רק רוצה בכך באמת ובתמים.

אבל זה לא היה חלום, רקום ביד משורר סביב לנפשותינו המבוהלות. מציאות היתה זאת. חמש שנים ניתן לה להיות רובצת על צרפת כערפל מבאיש, כמין אד העולה מקרב המון מצופף וחוזר ויורד עליו כסם מרעיל. והוא הדבר המביא אותנו לכלל הירהורים, שעה שאנו סוקרים את הפרק הגמור הזה בתולדותיה של הארץ הגדולה, שכולנו אהבנוה, כל עוד היתה ארץ של מחשבות נאצלות, שאיפות שבאהבת־הבריות, כל עוד היתה ארץ־הניסיונות הנהדרת לכל החרויות הטובות. האם היא רוצה לשוב ולהיות כזאת? זאת היא השׁאלה, המרַגשׁת אותנו היום, בחוזקה. מדוע גם אותנו, הצופים מרחוק? האם זה רק גורלו של יחיד, או אולי של משפּחה, או אפילו של סיעה מפלגתית, אבל לכל היותר של הארץ הזרה הזאת, אמנם גורל כבד, אלא שסוף סוף מצא פתרונו ברווחה ובקורת־רוח? לא, המדובר היה ביותר מזה במחלוקת הזועמת הזאת. אמנם מלכתחילה לא היה זה אלא רוע־מזל פרטי; אבל הוא גדל, התפשט, פרץ מעבר לגבולות הארץ האחת ונעשה עניין מדכא של האנושות התרבותית. ואנו, שחיינו בנפשנו את המאורע המבהיל הזה מקו אל קו, אולי אין אנו נותנים עדיין דין־וחשבון לעצמנו, כמה יהיו למדים מזה ברבות הימים על מצבנו התרבותי כיום.

אדם חף מפשע, שכל דופי לא נמצא בו קודם לכן, נעקר במחי־יד אחד ממקצועו וממשפּחתו. חייל הוא ללא פגם, אוהב־כבוד, שקוד על עבודתו ונאמן. אבל דווקא משום־כך עורר בלב אחדים מחבריו קנאה ורוגז. אולי מתוך הכרה שהוא ממלא את חובתו כראוי, היה במקצת יהיר מדי, צדיק מדי בעיני עצמו. הוא נעשה בלתי־אהוּד, ומפני שאינו מוצא חן בעיניו של חבר זה או אחר, מחפשת לה התאווה־להרע נימוק לפסק־דין שכבר ניתן. לפני ה־ ⁵chose jugeeקיים היה משפט־מוקדם, ואותו ביקשו לבצע. פסק־דין בלתי־צודק הוא עניין רע ביותר; אבל מה הוא גם פסק־הדין הבלתי־הגיוני ביותר לעומת משפט־מוקדם? כאן כבר הגענו אל עצם הגרעין של עניין דרייפוס, שבגללו נקבעה דמותו של הקאפיטאן המסכן בתולדות הזמן הזה. כאן צריכים אנו להתחיל, אם אנו רוצים להבין, מה הוא המזווע כל־כך בדבר זה. טעות בית־דין, רדיפת אדם חף־מפשע – אלו קשורות כנראה תמיד ללא־הפרד בקוצר־דעתו של האדם,. הרי גם שפת חיי־המשפט אומרת זאת בישרות מסותרת ובחרטה משוערת־מראש, בציינה כי משפט צודק מבוקש הוא ופסק־דין נחרץ. מתוך מיטב הדעת והמצפון. במציאת משפט־הצדק יש גם מקריוּת, ודווקא שופט נבון אינו מתעלם מזה לעולם. העובדה, שהמחוקק עמד על אפשרות מזעזעת של חיובם של אנשים חפים־מפשע, מוכחת ברור למדי, מן התקנות המודרניות של הפיצוי, המובטח למעוּנים כאלה. את הטעות עלינו להביא בחשבון, הואיל ואנו רןצים שהשופטים יהיו אנשים, ששום דבר אנושי לא יהיה זר להם.

ורשאים אנו להאמין, כי מכל מקום־משפט עולות צעקות אובדות של אנשים חפים־מפשע. דבר זה יכול לקרות באשמת השופט נטול־המעצורים לינץ' במערב הפרוע, וכן באשמת חבר־דיינים קופא על סעיפים לקויי הסתיידות של חוק המפגר אחרי מהלך החיים. ואולם הצעקה הזאת, שביקשו להחניקה בסתר־החדר של בית־הדין הצבאי הצרפתי, ואף־על־פי־כן פרצה החוצה כבדרך־נס וקולה נתעצם עד כדי כך, שעבר ממנו רטט בכל העולם – זאת היתה צעקה מיוחדת. זו יותר משפרצה בגלל המשפט הבלתי־צודק, פרצה בגלל המשפט־המוקדם.

אכן, איש אומלל היה זה, שנתייסר ביסורים באי־השדים. אבל כמה בני־אדם אומללים סובלים! החיים מלאים דראמות, שאנשים טובים וחפים מפשע אנוסים לשאת בהן הרבה עמל ותלאה. פסק־דין ועונש לפעמים אינם הדבר הרע ביותר. יש עינויים בהווייתם הרגילה של אי־אילו אנשים יותר מאשר בחדרי־העינויים של ספרד עתיקת־האמצאות שבימי־הביניים. הגירוש לאי השומם איננו בשום פנים העונש האכזרי ביותר, שכוח־דמיוננו יכול לדמות לעצמו. ואילו מת אותו בעל־ייסורים באי הרחוק ההוא, בכל זאת לא היה גורלו מסתיים עם מותו. כי עניינוֹ פשט מלכתחילה, אם אפשר לומר כך, את כל הגופניות שבו. הוא נעשה מאורע מופשט.

שוב היו עושים עוול מוזר לקאפיטן המוּרד־בדרגה דרייפוס, אילו ראו אותו כגיבור טראגי או מעוּנה. שכן הוא לא נלחם למען רעיון ולא סבל בגלל שום השקפה. לפי ראות עיניו, לא היתה הרפתקה הזאת אלא מקרה־רע רגיל, אף־על־פי שהראה בה כוח־נפש למכביר וכושר־סבל אצילי. אף אין לומר בוודאות, שהיה יוצא להילחם לטובת הנרדף, אילו קרה דבר מעין זה לאיש אחר בתנאים מעין אלה. אנשים שהכירו אותו קודם־לכן, רגילים היו לתאר את אופיו של השבוי באי־השדים כאנטי־דרייפוסאר⁶ על־פי כל תכונתו והקפתו. בשעה שהאניה הממוזלת, המחזירה אותו הביתה, תתקרב אל חופי צרפת, תהא אולי הקריאה הראשונה של הפדוי: Viva la France![⁴¹] והקריאה השניה תהיה מכל מקום: יחי הצבא! את הקריאה הזאת ישמיע במלוא החזה, זאת הקריאה שבה נאסר ונכלא למשך חמש שנים כמגורש ומנודה. הדבר נשמע כפּאראדוכּס, ואולם כך הוא: אין לך אדם המשתתף בנפשו במאבק הרעיוני, שהתחולל כסערה תחת הסיסמה “דרייפוס”, פּחות מן הנענה הנושא את השם הזה.

לפיכך תהיה זאת המעטה־דמות חסרת־שחר של כל העניין, אם נרצה לצמצם אותו בפסַק דין של הרשעה, גירוש ותשובה של איזה קפיטאן בחיל־התותחנים הצרפתי. כאן התרחש יותר מזה, ומי יודע אם כבר בא הדבר אל קצו. שמו ואישיותו של דרייפוס אינם יותר משמו וגבולותיו של כפר בלתי־נודע לפני־כן, שנתחולל סביבו קרב בעל חשיבות בתולדות־העולם. וכזאת היתה כאן, אחת המערכות המדיניות הכבירות ביותר של זמננו. נַצֵחַ ניצח הדגלון הקטן ורב־התהילה של החירוּת והצדק. בצלו של דגל זה, שהתנודד לעתים קרובות מחמת סכנה, יש לבקש את הגיבורים הטראגיים האמיתיים ואת עדי־הדם עליזי־ההקרבה. ואם יש היום בצרפת לא רק בית־דין לערעורים העשוי לבלי־חת, אלא גם דעת־קהל בריאה בשרשה, הרי היא צריכה לראות כטובים בבניה את המשורר זולא,⁷ המעלים את מקום ישיבתו, ואת החייל פיקאר, השוכן בתא של צינוק.

האם כבר הגיעו עתה בארצו של וולטאֶר, סניגורו של קאלאס,⁸ לדרגה כזאת? דבר אחד אסור לנו לשכוח. ביקורת־המשפט, הניצחון הזה של התבונה ואהבת־האמת, לא הושג במלחמה ברורה וגלויה כל־כך, כפי שהיינו רוצים. האנשים המושלים בצרפת, ואשר הראו כיום, שיש עם לבם לנהל אותה בדרך היושר, לא היו כנראה בטוחים לגמרי בהצלחתם. סבורים היו, שהם חייבים להשתמש בתחבולה מחוכמת, כדי להשתלט בערמה, כביכול, על דעת־הקהל בארץ. הגילויים המקוטעים ב“פיגארו”, ששום איש לא שיער תחילה את גודל חשיבותם, שבצורתם הפוגמנית פנו תחילה אל הסקרנות יותר ממה שפנו אל אהבת־הצדק, היו אמנם מהלך שח־מט מזהיר, אבל בתוך סודות אחרים גילו גם זאת: כי נפש האוּמה, שהיתה לפנים בהירה וגדולת־רוח כל־כך, עבר עליה משבר הידוע יפה לקברניטי המדינה, היה הכרח להכין קודם כל את העם הסוּברני לקראת האמת בכוח מחזה־תעתועים ערום, כדרך שנוהגים בעריץ חולה; אחרת היה אולי דוחה אותה מעל פניו ברוגז.

אולם בשיקולי־דעת אלה אין צורך להתעכב הרבה. מספיק, כי צרפת מבקשת להחלים. אף בתעייתה נתנה אותות של כוח־חיים נפלא. נראה כי המשבר הובלג ונגמר בטוב. וכבר צפה ועולה שאלה אחרת. מה יתרון תפיק התרבות הכללית מן המלחמה והשלום הפנימיים של צרפת? צרפת היא, זה מאה שנים, הַכִּירָה שעליה מבשלים בשׁביל כל בני־האדם. לא ייתכן, כי חמשׁ השנים האלה של פרשת־דרייפוס תעבורנה בלי לקח היסטורי. הפּחד וההתרגשות, ועתה השמחה של כל בני־התרבות, רכשו להם את הזכות לכך, שהדברים לא יחזרו בפשטות ליושנם. הדהר יהיה אווילי ומצער, אם כל המאבקים הענקיים הללוּ לא יביאו לידי תוצאה אחרת אלא זאת בלבד, שסימני־הקצונה ייתפרו מחדש על מעילו המחולל של קפיטאן דרייפוס, ובשעת ההעלאות הקרובות יועלה לדרגת רב־סרן, וכן שהמרקיז די־פאטי דאֶ־קלאם יהיה אנוס לטייל בתא בית־האסורים. ליותר מזה מצפה תודעתו מן המאורע הזה, שהוא רב־תמורות ועתיר־משמעויות כל־כך. הוא נעשה סמל על־ידי מלחמות־הרוח שעורר. על־כן הכרח הוא כי גם יצמח ממנו דבר מה, שיש לו ערך נעלה וכללי יותר משיבתו המאושרת של חף־מפשע. אין דבר זה יכול אלא לשמש אות לכך, שכיסופי־צדק שאין לכבותם שוכנים בלבות בני־האדם – של רובם, אם לא של כל בני־האדם, וכי אסור לנו משום כך להתייאש מן האמונה בעתיד טוב יותר לבני־דורנו; וכי מתוך גורלו המוזר של יחיד נובע לקח בלתי־נשכח של חסד. וכי יותר מאשר לתיקוּן משפטים מעוּותים, צריכים אני לשאוף לתיקוּן המשפטים המוקדמים, בשׂוֹרה כזאת יצאה היום ברטט דרך חוטי־הטלגראף אל נקודות־היישוב הרחוקות ביותר בעולם. וזאת היתה הסיבה לכך, שאנשים רבים מאוד קידמו בברכה את הידיעה על הביקורת של משפט דרייפוס, כאילו קרה להם עצמם משהו טוב. אל חגי האנושיות מוזמנים כל בני־אנוש.

נאום בלונדון¹

(26 ביוני 1899)

גבירותי ורבותי, היודעים אתם את הסיפור על הערבי, שהרג אדם משום שההוא שאל אותו, להיכן הוא נושא את העגל שלו?

את הסיפור סיפרה לי לפני שנים אחדות גברת אחת כאן באנגליה, ואני רוצה מכל מקום לחזור ולספּר לכם אותו, כי הוא סיפור טוב ורב־משמעות. ערבי אחד, שכרוב בני־עמו היה בעל אופי שקט וסבלני, נשא בבוקר אחד עגל קטן מכפרו אל העיר. כשהיה מהלך בדרך המלך ברוח עליזה, בא לקראתו אדם אחד ושאלו: “להיכן אתה נושא את עגלך?” הערבי שלנו ענה: “העירה, ידידי, יברכך אלהים!”

לא הוסיף ללכת אלא רגעים מועטים, והנה עבר אדם שני ושאלו: “להיכן אתה נושא את העגל?” הערבי שלנו ענה: “העירה, ידידי, יברכך אלהים!” שוב לאחר רגעים מעטים באו שלישי, רביעי, חמישי. מראהו של האיש עם העגל העלה בכל אדם מהם אותה שאלה עצמה. והערבי שלנו, הואיל והיה אדם סבלני, ענה כל פעם בסבר פנים יפות: “העירה, ידידי, יברכך אלהים!”

אבל הסבלנות היא חומר, הפוחת והולך עם השימוש. לאחר שהערבי שלנו השיב אותה תשובה עצמה על אותה שאלה עצמה חמש־עשרה או עשרים פעם, התחיל הדבר הזה מרגיז אותו. תשובתו נתקצרה: “העירה, ידידי!” את ברכת האלהים השמיט. כך חזר על תשובתו כתריסר פעמים, עד שהיה לו גם זה יותר מדי. לשואלים שבאו אחר־כך ענה עוד רק בקיצוּר: “העירה!” עם זה נעשתה נעימת דיבורו זעפנית יותר ויותר, ולבסוף גם גסה. דמו הלך ונתרתח; סבור היה, הבריות קשרוּ ביניהם קשר בשביל לשטות בו. והואיל ודימה כי גילה בפניו של השואל התשעים או המאה חיוך לגלגני בשעה ששאלו הלה: “להיכן אתה נושא את העגל שלך”, הניח הערבי את העגל על הקרקע, אחז בגרונו של השואל והרג אותו.

הציונים נמצאים במקצת במצבו של הערבי עם העגל. שואלים אותם אותן השאלות ולאט־לאט סבלנותם פוקעת. בכך יש להסביר את העוּבדה, שהוויכוח על רעיוננו מקבל לעתים צורה רגזנית. אבל הייתי רוצה לייעץ לידידינו שלא לשכוח שבכל פעם העוברים־ושבים חדשים הם והללו עדיין לא קיבלו הסברה. ניתן להם בשלווה את התשובה הרצויה ונזכור נא כי אנו הולכים ומתקרבים יותר עם העגל אל העיר, בה במידה שתשובותינו באו תכופות יותר.

אכן, יותר גרוע המצב אם אנשים שכבר נענו על שאלתם, באים וחוזרים על שאלתם במזיד. או כשהם גם משיבים: “שקר הדבר! אינך הולך העירה!” או:“אין קיימת עיר כלל!” או: “אינני ידידך, ואלהים לא יברכך”. לבעלי “איפכא מסתברא” כאלה צריכים אנו פשוט להפנות את הגב ולהוסיף ללכת ולחשוב: עוד מעט ונהיה בעיר.

אבל את התשובה החוזרת תמיד יכול אני לחסוך. כיום הזה ובמקום הזה, אתם יודעים כולכם, לאן אנו רוצים ללכת. השאלה הצפה ועולה אצל אחדים היא, אולי זו, אם אנו הולכים בדרך הנכונה.

אני חושב שכן.

מה היא מטרתנו? אנו רוצים להכין לעמנו בית מובטח מבחינה משפטית במולדתו העתיקה ארץ־ישראל. בכך רואים אנו את פתרונה הסופי של שאלת היהודים.

הפתרון הזה מצריך שלוש הנחות מוקדמות.

ראשית, קיומו של העם היהודי.

שנית, התאמתה של ארץ־ישראל להתיישבות.

שלישית, הבטחתם של תנאי־היסוד המשפטיים.

להנחה הראשונה. כשהתחלנו את תנועתנו יכולנו רק לשער, כי עם יהודי עודנו קיים. כיום אנו יודעים זאת. הדבר הוכח בצורה הברורה והמודרנית ביותר לפני העולם. שכן יש לנו נציגות־עם יהודית. היא מתכנסת זה שנתיים בבאזל ושמה קונגרס־הציונים. גבירותי ורבותי, אינני יודע אם אני אזכה לראות זאת בעיני, אבל אני מאמין אמונה שלימה, כי אנשים בני־גילי יראו בעיניהם את הגשמת משאלתנוּ. אנו נגור בארץ־ישראל כאנשים בני־חורין. אם אני אהיה שם באותה שעה או לא, אינו חשוב בשביל העניין, אבל אם אזכה להיות שם באותו זמן לא יהיה שום דבר שישמח אותי יותר, שילהיב אותי יותר מן הקונגרס הבאזלאי הראשון בשנת 1897. כי זה היה אות־החיים הראשון של העם היהודי, שהיה מת מוות מדומה. כל כמה שהיתה חלשה הנשימה, כל כמה שהיתה חרישית הלמות־הדופק, שאנו הקשבנו להן אז רועדים מפחד ותקווה, אנחנו היינו משוכנעים, כי עמנו עודנו חי. כל מה שיפעל עוד העם אחר־כך, שוב אינו יכול להפתיע אותנו. הרגע המאושר היה זה שבתחום בין חיים והמוות, שעה שראינו את פּקיחת־העיניים של הנחשב כמת. כי מישהו חוזר אל החיים גם מתהלך ואוכל ושותה ורוקד ומחלל בחליל וחוטב עצים וקורא ספרים ומצייר תמונות, כל זה איננו עוד בגדר פלא. פלאית היא רק השיבה אל החיים, הלמות־הדופק המורגשת הראשונה, תנוּעת־הנשימה הראשונה הנראית לעין. לא לתת עוד לחיים האלה לשוב ולישון־המוות, זו היתה חובתנו, ולמטרה זו משמשת התעמולה של אגודות־ציון הנאמנות בכל העולם. למן סיביר ועד דרום־אפריקה ודרום־אמריקה קיימות כבר כיום אלפי אגודות כאלה, המכירות בחוק־היסוד של הקונגרס הבאזלאי הראשון ופועלות על־פיו. זאת היא האומה, האומה שלנו!

והנה יש בינינו אנשים המעקמים את החוטם ואומרים: “כן, העניים; העשירים – לא!” האנשים המדברים כך אינם ראויים בדרך כלל, שאתן להם עצות טובות. אף־על־פי־כן רוצה אני לייעץ להם, שלא יאמרו כגון זה בפרהסיה, מפני שהם מאשרים על־ידי זה את משפטיהם הגרועים ביותר של האנטישמיים, כי אצל היהודים הכסף הוא מעל לכל; כי היהודים אין להם דרך־ארץ בפני שום דבר חוץ מן הכסף, ולא חשוב באיזה דרכים הוא הושג. נישמר נא מפני תפיסה כזאת, משום שהיא שפלה ואף מן החכמה אין בה. מי שכבר נקלה הוא עד כדי לחשוב מחשבה כזאת, חייב הוא לפחות להיות פּיקח למדי בשביל להסתירה. מלבד זה, כל עם, לצערנו, מורכב ברובו מעניים; וכלום יעז מישהו לכפור בקיומו של העם האנגלי או הצרפתי, משום שכנגד המיליונרים המועטים כל כך יש בו רעבים ללחם רבים כל כך?

אלה הם דברים ידועים לכל,² סלחו לי עליהם. מתנגדינו מכריחים אותנו להשמיע דברי־שגרה כאלה.

להנחה השנייה, התאמתה של ארץ־ישראל להתיישבות. בהוכחה לכך כבר התחילו עוד לפנינו הציונים הנקראים “מעשיים”,³ אם כי בקנה־מידה קטן, והיא הצליחה. דיברתי תמיד מתוך הוקרה על עבודתם של האנשים האלה, אם כי אני רואה אותה כבלתי־מספקת בשביל לפתור את הבעיה הגדולה. משום כך דווקא הכאיבו לי ביותר ההתקפות שבאו מן הצד הזה. אם מתחילים כיום להכיר בכל מקום ולהעריך את נסיונותיהם של המעשיים, יש אולי לזקוף זאת לזכותה של התעמולה הגדולה שלנו, כי יהודים רבים, שעדיין אינם מוכנים לקבל את תפיסתנוּ אנו, רואים עכשיו את דרישותיהם הצנועות יותר של המעשיים בעין יפה יותר. וכך בא הדבר, שהמעשיים יכולים כיום ללכת שלובי־זרוע עם אנשים כאלה, שהיו מזלזלים בהם או לועגים להם קודם לכן.

אך כל הסיסמאות והכינויים המפלגתיים האלה אינם מעלים ואינם מורידים. הייתי יכול להוכיח לכם בקלוּת, כי אלה הקרויים “מעשיים” רוצים באמת להיות מדיניים; וכי אנו, המדיניים, חושבים את עצמנו באמת למעשיים. כי המעשיים סבורים שינהגו ביתר ערמה, אם יכניסו כמה מאות־אלפים יהודים לארץ־ישראל בהדרגה ובלי שירגישו בהם, ואחר־כך כשיהיו שם, ידרשו זכוּיות בשבילם. בלי שירגישו בהם? כמה מאות־אלפים איש? ריבונו של עולם! איך הם מתארים זאת לעצמם? נדמה לי, הם אינם מתארים זאת לעצמם כלל. הם רק מתחילים לעבוד. בערך כאילו עלה בדעתם של בני־אדם אחדים, להקים בית במקום מסוים. מה הם עושים? אין הם לא חולמים ולא בעלי־הזיה. הם יודעים, כי בית בונים מאבנים. הם סוחבים איפוא אבן אחת בהתאמצות גדולה אל מגרש הבנייה. והם סבורים, אם גם האחרים יעשו כך, יוקם הבית.

לעולם לא! כך לא יוקם הבית לעולם! אבל הוא יוקם, אם תיערך מקודם תוכנית־בניין, אז תהיה תועלת באבן שלכם. קודם לכן – לא.

וכאן אנו מגיעים אל ההנחה השלישית, להבטחת תנאי־היסוד המשפּטיים. אם תהיה זאת איוולת, לבנות בלא תוכנית־בניין, הרי לא מן־החכמה יהיה גם לתכנן תוכניות־בניין, כל זמן שלא הובטחה לנו הזכות על מגרש־הבנייה. שאם לא כן יהרוס בעל־המגרש את בנייננו או יגרש אותנו מן הבית שאנו בונים.

האם אין זה מעשי יותר, לפיכך, להבטיח קודם־כל את הזכות לבניין? איך צריך הדבר להיעשות? אם אין המסיבות מרשות קנייה מיידית ובלתי־אמצעית של מגרש־הבנייה, יש לקבוע חכירה או תשלום־שכירות. הרי כאן, באנגליה, מקובלים יחסים משפּטיים על־יסוד Superficies and Emphytensis,⁴ שביבשת אירופה ידועים הם אך מעט. רוצה אני, מקווה אני, להביא לידי קביעת יחס־משפט כזה, מועתק לתחום המדיני, עם הממשלה התורכית. והואיל ואין הדבר פוגע במאומה בריבונותו של הוד מלכותו השולטאן; והואיל והעלייה המובטחת לארץ־ישראל לא זו בלבד שאין פירושה צמצום שטחיה של תורכיה, אלא להיפך, ייצובה הכספי והרמת־ערכם של נכסיה – הרי יש לקוות כי ההסכם אמנם יבוא. הצלחתי לרכוש בשביל הרעיונות וההצעות האלה תומכים אדירי־השפעה. אך הואיל ואין מצבי כמצבו המאושר של סאֶר סאֶסיל רודס,⁵ הריני חייב לגזור על עצמי שתיקה מוחלטת בנוגע לכמה שיחות בעלות חשיבות היסטורית, גם נוכח הסכנה שיריבינו יאמרו כי אין לי מה לומר.⁶

בסתיו של השנה שעברה, לפני מסעה של המשלחת הציונית לארץ־ישראל, כשרמזתי כאן בלונדון⁷ על אירועים המתרגשים לבוא, כבר ידעתי משהו על הדברים העתידים להתרחש. והנה, זהו מצב קשה עד מאוד, העשוי להביא במבוכה גם אנשים חכמים ומנוסים ממני, כשאדם חייב מצד אחד להצדיק על־ידי שתיקה את האמון שרוחשים אליו אישים בעלי רצון טוב, ומצד שני הוא מותקף בהמון שאלות: מה המצב? היכן אנו עומדים? מתי, מתי, מתי?

בתוך ברירה זו אני יודע בלי כל היסוסים את חובתי. חובתי היא לשתוק, גם על חשבון הפּופּולריות, עד שיושלם המפעל שהתחלתי בו.

יודע אני, מה יאמרו מתנגדינו לכך. יודע אני זאת, כאילו כבר שמעתי את נאומיהם וכבר קראתי את עיתוניהם. הוא כבר שוב התחמק, נתן הבטחות סתמיות, הרגיע את האנשים המסכנים בתנחומי־שוא, כל העניין כולו אינו אלא אחיזת־עיניים גדולה. אך אנו נושאם בכל האחריות לכל מה שאנו אומרים ושאמרנו.

למזלי אין שעתי פנויה לקרוא את כל הגידופים, המושלכים עלי מן הצד היהודי. רק מזמן לזמן מזדמן לי לראות לקט, זר שלם של שיקוצים. ויותר משאני מתכעס על הדבר, אני מתבייש בו. אני מתבייש בתורת יהודי, על שיש בינינו אנשים המגדפים אדם העובד למען העם.⁸ אם יצא הוויכוח הזה אל מחוץ לחומות־הגאֶטו של דיוננו ויגיע לידיעת הציבור הנרחב, יניע אולי לא־אחד את ראשו בהשתוממות ולא־אחד אויב יאמר: ראו, כך הם היהודים! כך הם נוהגים בבניהם שלהם, המוסרים נפשם למען טובת העם.

האם לא הרחיקו לכת עד כדי לומר, שאני נהנה הנאת־כסף מעבודתי? אכן, האנשים האלה ראויים, שאעשה בגלוי את החשבון בכמה עלתה לי התנוּעה מלבד זמני ועבודתי גם בקרבנות־הכסף. ידידי הקרובים ביותר ידועים זאת. אבל רוצה אני גם בזה לגזור על עצמי שתיקה, משום שאני חרד לכבודם של היהודים.

ביליל-חימה מיוחד התנפּלו עלי שעה שניגשנו להקמתו של הבאנק “אוצר התיישבות היהודים”, בהתאם להחלטתו של הקונגרס. זאת היתה אחת מנקודות־המיפנה בדרכנו אל העיר, ומי שראה אותנו כאן נושאים את העגל שלנו, יכול היה לצערנו להגיע לידי השערה, כי זהו עגל הזהב. בשביל ידידי ובשבילי היה ייסודו של “אוצר התיישבות היהודים” הקרבן הגדול ביותר שהבאנו עד עתה למען התנועה הציונית. אינני מדבר כאן על הכסף, שהשקענו בזה מכיסנו הפרטי.

כי אף־על־פי שאנחנו יהודים, רחוק הכסף מלהיות לנו הקניין העליון. הקרבן היה בכך שקרבנו אל מפעל עסקי, אם גם בלא כל כוונה לרווח חמרי.

כשהגענו אל הנקודה, שבה לא יכולנו להשהות עוד את יצירת המכשיר הכספי, כתבתי אל ידיד באנגליה מכתב, שבו אמרתי לו: “עכשיו חלף הזמן היפה, שבו הוקיעו אותי כמטורף בלבד; מעכשיו יציגוני כאיש־העסקים. אבל גם בדרך זו מוכרח אני לעבור”.

אין אני חושב, שיש משהו בלתי־הוגן בכך, שאדם מתמסר לעסקים. אבל סופר אל יהיה איש־עסקים; ולגבי מי שמשרת תנועת־עם זהו דבר שאין הדעת סובלתו.

מעולם לא ניבאתי נבואה כל־כך נכונה כמו אז; והיהודים יכולים להיות מרוצים, אם כל דברי יתקיימו כפי שנתקיימו הדברים שכתבתי אז. כלומר, נבואתי נתקיימה הרבה יותר משניבאתי. כאן בלונדון היה הדבר, באספה פומבית; אדון אחד, שאינני מכירו מקרוב, אבל על־כל־פנים עסק בחייו בעסקי־כספים יותר ממני, הביע את ההשערה, שאנו רוצים לגזול מן האנשים המסכנים את כספם מכיסם. מדוע אמר כך? הואיל ומימי לא עשיתי עסקים משום סוג שהוא, אין אני יודע אם נתכוון לומר, שכל מפעל כספי הוא גזל, ולא יהיה זה אלא שינוי־גירסה באימרתו של אלכסנדר דיומה: “Les affaires c’est l’argent des autres”.⁹ או, שמא נתכוון לומר כי רק מפעליהם הכספיים של יהודים אופיים הוא כזה? אם כן אני תמה, שכבוד הרב הראשי לא הטיל עליו חרם; ומה שהיה פוגע בו עוד יותר – שהבנקאים בני דת משה לא ניתקו את הקשר אתו. אבל כנראה רצה רק לומר בשפה הממולחת של אותו חוג, שאליו הוא משתייך, כי אין לו אמון לענייננו. ורואים אתם, מה הושג בזה? דווקא גסותם שׁל הגידופים היא שׁנטלה מהם את העוקץ. ידידַי ואני היינו מצטערים עד מעמקי־הנפש, אילו העמידו אותנו כאנשי־עסק – והיינו מוכנים לצער זה. אבל הנה התייחסו אלינו כאל שודדים, והדבר ניחם אותנו. ומה חשובות כל שׂריטות־העור הקלות הללו לגבינו, המוכנים להקריב את כל חיינו למען הרעיון היקר? העניין מתקדם – ורק זה חשוב.

באנק ההתיישבות הזה, שהולעז ושוקץ מראש, קיוּמו מובטח כיום. הוא עובדה קיימת, מספר מוחשי, שגם אנשי המספרים יהיו מוכרחים להתחשב בו, ובייחוד הם. לא יהיה זה מספיק, אם אצהיר כי הבאנק יהיה טוב יותר מן השם, שניסו להוציא עליו. הוא יהיה טוב בכלל. משום מה? אם אומר, כי באנק ההתיישבות יהיה מנוהל בישרות, משום שאמונם הנוגע עד־הלב של המוני בני־אדם קטנים בכל העולם מטיל עלינו חובה מוסרית מתמדת וכבדת־משקל – ישיבו המתנגדים: כן, אבל דווקא הדבר הזה טעון עדיין הוכחה. משום כך רוצה אני להביא לפניכם את הנימוק האחר: הוועד המפקח, שיש לי הכבוד להימנות עליו, יחד עם אנשי־מדע, סופרים ואנשים רבים אחרים, שאינם אנשי־עסק, הוצא לפי התקנון מכלל כל אפשרות להפיק כל טובת־הנאה שהיא. משום כך, אם לא יחשבו אותנו לחסידיו של ספורט חדש, שעניינו הוא בכך, שאנשי הוועד המפקח מתבוננים כיצד המנהלים שודדים את בעלי־המניות, ואוּלי מהמרים גם ביניהם, מי מן הקופאים יקדים לרוקן את הקופה, הרי יש בכל־זאת להניח, כי הוועד־המפקח הזה, המצוייד בסמכות מספקת, ימלא את חובתו.

אבל חובה זו אינה מתמצה בשמירה מתמדת על הסדר בלבד. המדובר כאן אינו בהקמת באנק יהודי נוסף. כאלה כבר קיימים בהסוואות שונות במידה מספקת. זה צריך להיות הבאנק הציוני, וכזה הוא יהיה. מה פירוש הדבר?

האם צריך הון־המניות לשמש לכך, שנקנה את ארץ מאוויינו? לשם כך שני מיליונים לי"ש הם סכום קטן מדי. בסברות כאלה הרי רוצים רק לעשות אותנו מגוחכים, להעמיד אותנו כטיפשים. הבאנק יש לו תפקיד אחר. הוא צריך לתווך בהשגת הצ’ארטר, שניסיתי לפני־כן להמחישו להם בצורת ה־lease hold.¹⁰ אנו רוצים לרכוש צ’ארטר מידי הממשלה התורכית, בשביל ליישב את ארץ־ישראל תחת שלטונו הריבוני של השולטאן. יתרונות עצומים יפלו בחלקה של תורכיה, אם היא תתן ליהודים החרוצים, רודפי־השלום וברוכי־היוזמה לגשת לפיתוח אוצרותיה הטבעיים של הארץ. יש כיום בוודאי רק מדינאים תורכיים מעטים, שלא יבינו מה רבה התועלת שתצמח להם מן התנועה הציונית. עם בוא היהודים עתידים לבוא ברכה ושגשוג כלכלי מודרני לתורכיה.

מה חשיבותה של הגשמת תוכניתנו בשביל אירופה, בדבר הזה הכירו אדונים שליטים ודיפלמאטים בעלי עמדה גבוהה בצורה הברורה ביותר. פּירושה יהיה הקץ לשאלת־היהודים הארסית, המכוערת, אם כי אין איש מאתנו חושב על כך, שכל היהודים ילכו לארץ־ישראל. ילך רק מי שיהיה לו חשק, מי שיתקן את מצבו בלכתו לשם. ושיקול־הדעת שלנו פשוט בתכלית הפשוטה: כשיפחת ההיצע של יהודים, יעלה הביקוש ליהודים. ערכנו יעלה בעיניהם. וערכנו גם יעלה באמת. אנו נביא תרבות למזרח. ושוב תרוויח בזה אירופה. למסחר נפתח דרכים חדשות – ושום ארץ אינה מעוניינת בכך יותר מאנגליה עם נחלותיה האסיאתיות. הדרך הקצרה־ביותר להודו מוליכה על־פני ארץ־ישראל.¹¹ אנו נהיה זקוקים למוצריהן של ארצות־התרבות, עד שנתחיל לייצר גם בעצמנו ככל המהר מוצרים משלנו.

במשך חמישים השנים האחרונות חלו בחייה הכלכליים של האנושות שינויים גדולים יותר מאלה שחלו קודם־לכן במשך אלף שנים. עם הקיטור והחשמל באה רוח חדשה ומפלאה אל העולם. הרוח הזאת מן־הראוי שתרחף על־פני התנועה הציונית. אינני רוצה לדבּר על ענפי־התעשייה הרבים לאין־ספור, שעל־ידם נעשו חיינו רבי גוונים כל־כך. מה הייתי יכול אני, הבארבאר המסכן מן היבשת, לומר על־כך לתושבי אנגליה? אתם עולים עלינו הרבה בכל ההישגים הטכניים, כשם שהמדינאים הגדולים של ארצכם היו הראשונים שהכירו את הצורך בהתפשטות קולוניאלית. משום כך מתנפנף דגלה של בריטניה הגדולה־יותר¹² על כל הימים. ומשום כך נוטה אני לחשוב כי פה, באנגליה, יהיה בוודאי הרעיון הציוני, שהוא רעיון קולוניאלי, מובן עד מהרה, ודווקא בצורתו המודרנית ביותר. כל מה שחריצות האדם מסוגלת ליצור בארצות אחרות, הרי תהיה מסוגלת ליצור גם באותה ארץ, שבימי קדם מופלאים היתה זבת חלב ודבש. מפני מה לא יהיה הדבר אפשרי דווקא שם? אם משום שכיום התקדמנו כל־כך בהשתלטות על כוחות הטבע? הביטו נא לאחור, אל חוסר־הישע של הימים הקדמונים, והשיבו לכם בעצמכם את התשובה.

אילמלא כבר הארכתי בדיבור, הייתי מראה לכם את מצרך המזון הפשוט ביותר, את הלחם – תולדותיו, התפתחותו ומצבו בימינו. למן מחרשות הקיטור, מכונות הזריעה והדישה, ועד לבדיקה הבאקטריולוגית של פטריות־התסיסה – מה רב ההבדל לעומת זמנם של אבותינו, שהיו נאלצים לרוות את לחמם זיעה יותר מאתנו, שימו לבכם לכל תעשיות־התסיסה המופלאות, לחם ובירה, יין וחומץ, רום וקוניאק, טאבאק וגבינה – כמה נשתנה הכל.

כן, אילמלא פּחדתי פּחד גדול כל־כך להיות נקרא אוטופּיסטן ובעל־הזיה, הייתי מצייר לפניכם את סידוריה העתידים של ארצנו, עם מסילות־ברזל, קווי טלגראף, טלפונים, מכוניות ועוד דברים אגדיים שכאלה, שאדם עוד לא ראה מימיו.

אבל בשכלולים כאלה על הקרקע החדש, שהוא אדמתנו העתיקה, אין מתמצה הדבר, שהוא בשבילי הציונות. אין אני מאמין, כי עם התנ"ך, שהתמיד בקיומו מתוך סבל קשה כל־כך, לא עשה זאת אלא בשביל להביא את אמצעי התחבורה החדישים לביתו. הכרח הוא, שיהיה טעם אחר ותכלית אחרת לייסוריו של העם עשיר־הנסיונות.

כיסופים אל הצדק, אל התעלות אנושית, אלה בוודאי קיימים בנפשנו ואנו חייבים להביא אותם על סיפוקם. אולי אין זאת החברה ההדורה ביותר, אם אדם צועד לקראת מטרתו עם קבצנים ומזי־רעב ביחד. אבל אני הרי אינני מדבר מעל בימת־ההטפה של סינאגוגה, ועל־כן יורשה נא לי לומר, כי אנו הציונים אין אנו נרתעים מללכת יחד עם קבצנים ומזי־רעב, אם המטרה היא הצדק. אולי נגלה בהזדמנות זו אפשרות של שיפורים חברתיים וגם נגשים אותם, שתצמח מהם תועלת גם לחלכאי ולקשי־היום של אומות אחרות, ואז רק נהיה ישראליים במלוא מובן המלה.

¹

(28 – 31 באוגוסט 1898)

[ישיבת לפני-הצהרים, 28 באוגוסט 1898.

לאחר שאלה של הציר יוסף שטרן (בוקארשט), מה יהיה טיב עבודתה של הוועדה המתמדת]

במידה שהעניין נהיר לי – זהו סידור שלא יצא מלפני הוועד-הפועל – בחרו הצירים בשיחה מוקדמת ועדה של 25 חברים, שמחמת קוצר זמננו יהיו צריכים להסדיר את עבודות-ההכנה בשביל הקונגרס, כדי שלא נבלה בגינוני פורמאליות את הזמן השמוּר לעניינים חשוּבים יותר. בוודאי יודעים כל הצירים, באיזה אופן קמה ועדה מתמדת זו. מטעם כל הנציגוּיות הארציות נשלחו חברים לוועדה זו.

[לאחר בחירת לשכת-הקונגרס נשא הרצל את דברי ההספד הבאים על חברי הקונגרס שנפטרו בשנה שעברה]²)

חובתנו הראשונה בתחילתו של הקונגרס היא להזכיר את מתינו. (הנאספים קמים).

אבדו לנו השנה אחדים מטובי אנשינו. אחד מהם היה בתוכנו בשנה שעברה, ואתם זוכרים את ההתלהבות שפיעמה את האיש הזה ושהוא ידע להאציל ממנה גם לאחרים: היה זה ד"ר הרמן שפירא,³) פרופסור באוניברסיטה של היידלברג.

דרך-חייו של האיש המצויין הזה, שזכה להגיע רק באיחור ללימודים מסודרים, אך השלימם באופן יוצא מגדר-הרגיל, ידועה לרובכם. הוא נעשה דוקטור אך בגיל ארבעים ומיד אחר-כך פרופסור, ובשים לב שמימיו לא הסתיר את יהדותו, ודאי אין לתלות דבר זה אלא בזכויותיו המזהירות בשדה המדע. אין כאן המקום לצאת ידי חובה לגבי האיש מבחינת הישגיו ועבודותיו המדעיים; כאן רוצים אנו להדגיש רק מה שהיה לנו, ובייחוד בזמן הראשון הקשה שלא-כרגיל, ואיך תרם תרומתו להצלחת הקונגרס הראשון, שכפי שכולכם יודעים, היה נלהב ממנו מאד. הוא גם מת בשעת מסע שערך לשם הפצת רעיונותינו, ועל קברו נאספו ידידינו בקאֶלן וחלקו לו את הכבוד הראוי לו.

וכן אנו דואבים על פטירתם של שני אנשים צעירים, והם אנטון ואסילבסקי, שהוכיח יכולת-תעמולה יוצאת מגדר-הרגיל, ושל ד"ר קוֹרוֹלטשוּק, שמת אף הוא בשעת מסע-תעמולה.

ועוד אני דואבים על מותו של נשיא הציונים בקראיובה, ד"ר יעקבסון ושטֶרנֶר בלבוב.

ולסוף הרשוני להזכיר את הרב הגדול, שהצטרפותו אלינו עוררה תנועה מופלאה כל כך במזרח; היה זה ר' שמואל מוהילבר,⁴) שבחייו המעוררים יראת-כבוד, במסירותו אל רעיונותינו, בקרבנות שהקריב למען תנועתנו, קנה לעצמו זכויות בל-יימחו.

למן שנת 1875 עמד בתוך תנועתנו. הוא ייסד בשנת 1882 בווארשה את האגודה הציונית הראשונה והתחיל במעשה יישוב ארץ-ישראל עם ייסודה של המושבה ראשון-לציון. מוהילבר, שהיה מן היהודים היראים והאדוקים, הביא על-ידי הצטרפותו אלינו בלא סייגים, את הראָיה החותכת, שאחרים עוד רואים צורך בה. הוא לא זכה לראות במלוא ההתקדמות של שאיפותינו, אבל קורת-רוח מסוימת היא לנו כשאנו מעלים על דעתנוּ, כי האיש הזקן הזה חזה בסוף ימיו בנצנוצו של אור, שהוא, כמונו, ראה אותו כאורה של השמש העולה.

קמתם לאות אבל; סבורני כי על הפגנה זו אין להוסיף כלום.

[לאחר נאומו של מאכס נורדאו, בתשובה להצעה להדפיס בנפרד את נאומיהם של הרצל ונורדאו ולהפיצם חינם בלשונות שונות לצרכי תעמולה].⁵)

רבותי! כבר אשתקד, לרגל הצעה דומה, הבעתי דעתי נגדה, והנני מרשה לעצמי לעשות כן גם השנה בהסכמה עם ד"ר נורדאו. אולי תהיה בזה העדפה לא-מוצדקת של הנאומים הראשונים האלה, אם יהיו זוכים להדפסה נפרדת. הרי אנו רוצים לעשות את מלאכתנו עשייה מפוכחת ככל האפשר ובלא נוצות-פאר. הייתי רואה בכך גם פגם לדיוני הקונגרס שלנו, שהרי באמת עתיד עוד לבוא חומר עובדתי מרובה, ומאחר שהכרח הוא לנו בראש וראשונה להבהיר את שאיפותינו, לא תהיה תועלת בכך שיפורסמו רק נאומים כלליים והקהל יהיה נפטר מן החובה ללמוד את המובא במספרים, בנתונים ובעוּבדות. אם אתם מאמינים, כי הנאומים האלה יש להם כוח-דחיפה מסוים, מן הראוי שיהיו לעזר בעבודה הממשית, הנעשית על-ידי שותפים למלאכה רבים כל-כך במסירות-נפש כל-כך רבה.

בעיני יהיה בכך מעשה רב יותר ממה שידביקו אותנו אל הקיר, כל שכן שהשנה נעשו סידורים כדי שהפרוטוקול הסטנוגראפי יהיה מוכן בדפוס בזמן קצר ביותר – בשבועיים או בשלושה שבועות. לפיכך באמת אין צורך לעשות דבר זה פעמיים. אביא את ההצעות להצבעה, אך אבקש לדחותן.⁶) [ד"ר ש. ר. לנדאו מציע, כי בשעת הרכבתה של ועדת-האירגון ייבחר לפחות נציג אחד של אירגוני הפעלים הציוניים].⁷)

אין שום צורך להכניס ניגודים כאלה לתוך התייעצויותינו. הנני מרשה לעצמי להעיר, כי גם אני בא-כוחם של פועלי המכרות בבוריסלאב. הללו ראויים לתשומת-לב על כל פנים כמו הפועלים שהוזכרו על-ידי הנואם שקדם לי, ומטעם זה יכול הייתי לדרוש כמוהו להיבחר לוועדה. מלבד זה הרי יוכלו האדונים להביא בשעת הבחירה את דעותיהם לידי ביטוי. רוצה אני רק להיזהר מזה, שייעשו הבדלות מעמדיות מראש. (תשואות סוערות ומחיאות כפיים).⁸)

[בשעת נאומו של הציר הסוציאליסטי נחמן סירקין נגד ההרכב המוצע של ועדת-התרבות, שישובים בה לדעתו רבנים רבים מדי, ונציגי השקפות-עולם חפשיות-יותר אינם זוכים להתחשבות ראויה, נשמעו קולות “סוף לדבר!” וקמה מהומה]. ⁹)

אם אתם עייפים, גבירותי ורבותי, מוטב שנפסיק את הקונגרס מיד. אך כל זמן שאנו יושבים, אבקש להקדיש יתר שימת-לב לדיוּנים.

{בסוף ישיבת לפני-הצהרים, לאחרי האישור הכולל של רשימת החברים של ועדת-התרבות, שהוצעה על-ידי הוועדה המתמדת. גב' גוטהייל מדברת צרפתית. הרצל מתרגם דבריה}.¹⁰)

מרת פּרופ' גוטהייל מעירה, שהיתה רואה בכך צדק, אילו בוועדה, שתפקידה לעסוק בחינוך-העם היהודי, היה גם לאשה אחת מקום וקול.¹¹ ) ( תשואות סוערות ומחיאות-כפיים).

הוועדה המתמדת מציעה איפוא על-ידי היושב-ראש שלה, כי שיקול-דעת זה יתקבל, ומציעה לכם עם זה לבחור את מרת פּרופ' גוטהייל לוועדה זו. (תשואות סוערות).

[ד"ר פרידאֶמאן: הוועדות נבחרו en bloc, אני חושב משום-כך, שלא ייתכן להוסיף עוד איזה שם].

אמנם זה נכון, אבל נדמה היה לי, כי עניין בחירתה של מרת פּרופ' גוטהייל זכה למידה כזאת של אהדה, שאפשר לי להימנע מדרך-העקיפים של הצבעות, והרשיתי את ההצעה שהוגשה על-ידי הוועדה המתמדת.

[ד"ר בודנהיימר הציע עתה, שהאסיפה תחליט להמליץ לפני ועדת-התרבות לצרף אליה את מרת פּרופ' גוטהייל].

בזה האופן נרגע כל מצפוננו המשפטני (שחוק), והעניין ירד מן הפרק.

[ישיבת אחר-הצהרים, 28 באוגוסט 1898. לאחר דין-וחשבון של הוועד-הפועל, שנמסר על-ידי ד“ר שנירר, נותן ממלא-מקום היושב-ראש הרב ד”ר גאסטר את רשות הדיבור להרצל]¹²

בזמן קביעת סדר היום סידרנו תמיד, מתוך התחשבות בצורך לחסוך זמן, את הדברים כך, שההרצאה על המצב הכללי תקושר איך-שהוא עם הדינים-והחשבונות של הוועד-הפועל. וכאן הייתי רוצה בעניין המצב הכללי למלא שליחות, שהטילו עלי הכורים מבוריסלאב.

הכורים בבוריסלאב שרויים מחמת תחיקת-המכרות החדשה במצב נואש ממש. אמנם ערכנו למענם מפעל-עזרה על-ידי סיוע כספי ישיר, אבל האנשים האלה, הרוצים לעבוד, ולעבוד בצורה שברגיל אין מאמינים כי יהודים מסוגלים לה, האנשים האלה לא ייוושעו בנדבות. מאמין אני, שיהיה זה מכל הבחינות מאלף ונחוץ להביא את זעקת-השבר ואת הקובלנות של האנשים האלה לידיעת ציבור רחב יותר. הם מודיעים במכתב, שאמסור לכם רק את תמציתו, כי בשל התקנות החדשות של משטרת-המכרות עלה הכורת על קיומם של 5000 יהודים בבוריסלאב שבגאליציה. הם ניסו בבוריסלאב להביא למתנגדינו את הראיה החותכת ביותר, שאפילו בתחום העבודה הקשה והמסוכנת ביותר, כמו במכרה בכלל ובבוריסלאב בפרט, הם מוכנים לא לחשׂוֹֹך כל עמל בהתחרות ישרה.

והנה עתה מונע אותם המצב החדש שנוצר מלהוכיח חפץ-עבודה זה. הם מציינים, כי בכפר קטן, שעוד בשנת 1854 דרו בו פחות מ-80 משפּחות איכרים, מתקיימות היום 10,000 נפש, כי הכפר נעשה מקום של חרושת במשמעה המובהק ביותר של המילה. היהודים גילו כאן את הנפט, היו הראשונים שהתחילו לנצלו, הם התקינו מכרות, בנוּ בתי-חרושת, גילו בשנת 1862 דונג-אדמה, הלכו ללונדון ללמוד מפי הכימאים את הטכניקה, וסיפקו נפטא ושעווה באמת-מידה גדולה.

מכל קצווי גאליציה יצאו אוהבי-עבודה לבוריסלאב בשביל לבקש שם לחם. היהודים שלחו ידם בעבודה הגופנית ויגעוּ יגיעה מרה וקשה. לא שגורלם היה כפי שיקרה כרגיל במפעלים-של-אקראי, והתוצאה היתה מוטלת בספק. אף-על-פי-כן עבדו בלי ליאות. בשנת 1881 חל מיפנה במצב. באנק-האשראי הגאליצאי קנה שטח-אדמה, התקין מכרות, הסתייע תחילה ביהודים, אבל אחר-כך, משנתחזק, דחק אותם והרחיקם. עתה השתמשו רק, או בחלק המכריע, בפועלים לא-יהודים בלבד. בשעה ההחכרה מותנים ליהודים התנאים הבלתי-נוחים ביותר. בשנת 1891 באה ה-Compagnie Commercielle ¹³Française) לבוריסלאב, ונוכח מצבם הדחוק של היהודים קנתה את רובה של בוריסלאב במחיר מגוחך, ועכשיו אין היא סובלת קבלני-משנה יהודים.

כך מתגלגלים הדברים. האנשים המסכנים מספרים, כי המצב שבו הם שרויים, המצוקה, מחרידים הם. המכרות הקטנים שהפעילו היהודים הולכים ומושבתים מיום ליום, מצוקת-העבודה גוברת, וגם הרבה פועלים נוצרים הולכים בטלים ותולים את סיבת בטלתם ביהודים ומאיימים עליהם במוות. מגיעים גם לידי סכסוכים…

[היושב-ראש ד"ר גאסטר: עם כל הכבוד לנשיא הייתי רוצה להעיר לו, כי אין זה שייך לעניין].

זהו דין-וחשבון, שחשבתי כי חייב אני לקרוא אותו כאן. אלה הם איפוא 5000, יהודים שפנו אל הקונגרס בבקשה לתת את הדעת על מצבם. באיזו מידה דבר זה אפשר, אין אנו יכולים לפסוק כאן; לא רציתי אלא שנרשום לפנינו, כי יש 5000 יהודים בגאליציה, שהושמו מכשולים לפני עבודתם וכפועלים הם שרויים במצוקה גדולה. (תשואות סוערות ומחיאות-כפיים).

[וולפסון מציע עתה, שלא יורשה ויכוח על הפּוליטיקה הסוציאלית, וד"ר מינץ הביע התנגדותו להצעה זו].

נפלה אי-הבנה. מר וולפסון סבור, שלא יבוא כל ציר וציר ויעלה את הקובלנות של בוחריו, משום שכל הצירים יש להם קובלנות להעלותן. מלבד זה נתחלפו כאן המלים סוציאל-פוליטי וסוציאליסטי. (הסכמה ערה ותשואות).

[בשעת ויכוח על הדין-וחשבון של הוועד הפועל המצומצם (ההנהלה).¹⁴)

לפי דעתי אין מר ברנשטיין צריך לנהל את הסניגוריה של הוועד-הפועל. נניח לוויכוח יד חופשית!

[לאחר הרצאתו של ד"ר היינריך לווה, לדחות את קבלת ההחלטה בעניין אישור פעולותיו של הוועד-הפועל עד לאחר הדין-וחשבון הכספי].

אני מצטרף להצעת לווה. אנו מנהלים ויכוח צולע ומבולבל ביותר. מדברים כאן על אמצעים, ובצורה בלתי-מובנת לגמרי, ומדברים כך אדונים , שלא עיינו כלל בדין-וחשבון הכספי. לטובת נושא הוויכוח ראוי היה להם לאדונים האלה שלא לזרוק מלים, שאחר-כך לא יוכלו לקבל אחריות גמורה להן. אני מצטרף להצעת לווה, משום שאין פוסקים מלדבר בדין-וחשבון של ועדת-הכספים קודם-זמנו, והנני מציע את ההצעה הפורמאלית להפסיק את הוויכוח על הדין-וחשבון ולחדש את הדיון רק לאחר שתבדוק ועדת-הכספים את הפנקסים ואת החשבונות. בינתיים יכולים אנו להעלות סעיף אחר של סדר-היום, או לעשות הפסקה עד שהעניין יסודר. (תשואות).

[ישיבת הערב, 28 באוגוסט 1898. נאום תשובה של הרצל על הדין-וחשבון של הוועד-הפועל המצומצם].¹⁵)

גבירותי ורבותי! אנו צריכים להגן עכשיו על הדין-וחשבון הכספי, שקראוֹ ד"ר שנירר לפניכם, בפני ביקורתכם. הביקורת בכללותה אפשר היה לשאתה, ואני מאחל לבאים אחרינו בשנה הבאה, שלא יהיה מצבם קשה ממצבנו אנו. בכלל נשאלו שאלות אחדות, שאני רוצה לעמוד עליהן ביתר הרחבה.

תחילה עורר מר ראפאפורט את השאלה, מה כוונת דיבורנו על ערובה בטוחה להתיישבות או להגשמת תוכניותינו. הסברנו דבר זה פעמים רבות. ואם אבוא לחזור ולומר זאת, יהא בכך משום חזרה מיותרת, ביחוד על מה שתפס את כל זמנו של הקונגרס הראשון בבאזל.

במצענו נאמר: הערובות הן אותם בטחונות שבמשפט-הכלל, שבלעדיהם אין אנו יכולים לתאר לעצמנו פתרון של קיימא. לנו העיקר איננו הצלחה בת-רגע, ולא פיתוחה של איזו פעילות מדומה, שאולי תתבטא בכך, שתעבורת הסחורות ואוּלי גם תעבורת האנשים תוחש קצת, אלא העיקר הוא, אם אמנם אנשים רציניים אנחנו ומטפלים בשאלות גדולות כפי שתובעת חובתנו – לנו העיקר הוא ליצור מצבים של קיימא, ועל כך שקודים אנו כל יום. באיזה רגע תוכלו לראות זאת בעליל, אין אני יכול לומר. גם לא הבטחתי לכם מעודי, לאיזה מועד תשלַם המלאכה. נדמה לי, שיכול אני לומר: העיקר הוא קודם כל להתקין מכל הבחינות את התנאים ההכרחיים. כשיתקיימו התנאים האלה, כשיגיעו כל החוטים אל המקום הנכון, עתידים הם להיות מקושרים. הדבר הזה לא יצריך אלא זמן מועט; אבל חייבים אתם להאריך רוח. מי שמאמין או מי שהאמין, כי נוכל לעשות בזמן קצר מאוד עבודה מעשה-חלום, לא הבין אותנו מלכתחילה או שגה באשליה. דווקא משום שאנו עושים מלאכה רצינית, אי-אפשר לתת לכם את הערובה מרגע אחד למשנהו או משנה אחת למשׁנֶהָ. אבל מבקש אני מכם שתזכרו, כי באותו רגע שנזכה אנחנו או הבאים אחרינו להניח לפניהם את הערובות כדבר מוגמר, יתארע אחד המאורעות הגדולים ביותר בדברי ימי העולם. (תשואות סוערות ומחיאות-כפיים).

אז אולי לא תדקדקו עמנו כל-כך בחשבון תקופות-הזמנים, שבהן זכינו עד עתה לעבוד. מכל מקום, סבורני כי לאחר מה שראיתם עד עתה, יש לי קצת זכות לסבלנותכם, אם תרצו, או גם לאמונתכם. שכן כבר קיימות עובדות, ואחת החשובות שבהן היא דבר קיוּמו של העם היהודי, שכפרו בו לפנים. (תשואות סוערות ומחיאות-כפיים).

דבר זה יש לי לומר למר ראפאפורט ולא תמצאו בכך שום חידוש.

נואם אחר, ד"ר לנדאו, בא אל הוועד-הפועל בשאלות שונות שלא הבנתי את הראשונה שבהן. אינני יודע, מה פירושה של השאלה, מדוע לא מסר הוועד-הפועל הודעה על העיתונות המפלגתית. הנני מבקש להפסיק אותי ולהסביר לי את משמעותה של השאלה הזאת.

[ד"ר ש. ר. לנדאו: אני מרשה לעצמי להעיר, שהסתמכתי על החלטה שנתקבלה על-ידי הקונגרס הקודם, ושלפי דעתי היתה כוונתה של החלטה זו, כי מתפקידו של הוועד-הפועל יהיה ללמוד במשך הזמן הזה את התנאים ולקבוע על אילו עיתונים תוכל המפלגה לסמוך, היינו, אילו עיתונים יש לראותם כעיתוני-מפלגה ואילו אין לראותם כך, היינו, אילו עיתונים גם אם ציוניים הם, אין המפלגה יכולה לקבל אחריות להם. אני מרשה לעצמי להזכיר זאת, משום שקרו מקרים רבים, שחברי-מפלגה שונים ראו הכרח לעצמם להכריז, שאין הם יכולים לקבל על עצמם שום אחריות למה שנכתב בעיתונים שונים, המוחזקים ציוניים…]

התשובה על כך פשוטה מאוד. הוועד-הפועל אינו צריך, כמובן, לקבל אחריוּת לעיתונים, המוּצאים מטעם חברים כל-שהם של התנועה, שהם רחוקים מן הוועד-הפועל או אפילו עוינים לו.

אינני יודע, אם הכול נוהגים לקרוא קריאה מרובה כל כך, כפי שאנו אנוסים לעשות. אילו עשיתם כך, אולי הייתם יודעים, שעברנו הרבה על מידותינו כשלא נענינו לפולמוס שנקשר עלינו פעמים הרבה, ולפולמוס שנקשר עלינו לעיתים שלא בנסיבות כשרות לגמרי על-ידי עיתונים בעלי גוון ציוני ברב או במעט.

לרשותו של הוועד-הפועל עומד כלי-מבטא, שאינו מצריך שום הוצאה של כספי-הציבור, ואף-על-פי-כן הוא מוסר את הודעותיו של הוועד-הפועל לציבור.¹⁶) אולם להמליץ לפני הציונים על העיתונים המתנגדים לוועד-הפועל והנלחמים בציונות, ולעשותם עיתוני-המפלגה, בכך יהיה משום מידת רחמים וּוַתרנוּת, שעד עכשיו לא הרהבנו עוז לנקוט אותה.

מלבד זה יכול אני לומר לבעל-השאלה, כי לתקופה הקרובה תוכננה הוצאתו של עיתון-ז’ארגוֹן, שגם הוא לא יהיה למשא על כספי הציבוּר ויעמוד לרשותו של הוועד-הפועל, בתנאים נוחים לתנועה. פרטים נוספים יימסרו לכם בבוא המועד.

ואשר לשאלה בעניין הוועדה הסטאטיסטית, אינני יכול להשיב לד“ר לנדאו אלא זאת, שהוא היה אחד מבעלי-ההצעה בשנה שעברה, ושלאחר דרישתו של הוועד-הפועל להתחיל בעבודות – פרש. [ד”ר לנדאו: מטעמים אישיים!] על כל פנים, הרי זה מכלל השאילות המבדחות ביותר, כשאדם מבקש להטיל על הוועד-הפועל אחריות לדבר, שעל הכשלתו שקד הוא עצמו שקידה מרובה ביותר. (תשואות סוערות ומחיאות-כפיים). אגב, הוועדה הסטאטיסטית קיימת והתחילה בעבודתה כבר לפני זמן רב.

מה שנוגע למר באמבוס,¹⁷) הנה שאל שלוש שאלות בולטות ביותר, שאני רוצה להשיב עליהן.

ראשית, השאלה מה עשינו בעניין הפרעות הגאליצאיות באוסטריה. העיקרון הוא, והקדמתי להכריז עליו בקונגרס הראשון והשני, שאין לנו להתערב כאן בענייניהן הפּנימיים של המדינות השונות, ושאני סבור, כי אפשר יהיה להמשיך להבא בהתייעצויותינו באין-מפריע ומתוך יחס-כבוד, רק אם נוסיף להיות דבקים בעיקרון זה דבקות איתנה. (תשואות הסכמה)

אשר לרעיון שהעלה, למסור לקצת אנשי-אמון ידיעות נוספות, שעדיין אינן בשלות לדיון פומבי, בעניינים הנוגעים בהתחלות, שאין עדיין השגה ודאית על צורת המשֵׁכן, הרי כבר נתתי לאדון אחד מרוסיה, שבא אלי בשאלה זו, ועשה כן בצורה עדינה, ולא בישיבה פומבית, תשובה מניחה-את-הדעת, שהניחה במידה מלאה את דעתו של האדון שבא בשליחות הרוסים.

לבסוף סבור היה מר באמבוס, שאגב אינו בלתי-מרוצה לגמרי בניהול-העניינים על-ידי הוועד-הפועל, כי ראוי לנו להודיע מראש על העודף לשנה הבאה וכי ראוי לנו לחשב מראש מעין תקציב. [הציר באמבוס: לא אמרתי, שראוי להודיע על העודף של השנה הבאה, אלא אומדן, על הסכומים שיעמדו לרשות הפעולה}.

ובכן, זוהי שאלה, שקשה להשיב עליה. התקדמות תודעתנו היא בלתי-רגילה ביותר.

מתוך הטבלאות, שאולי לא זכו כאן להערכה ראויה, ראיתם איך מתקדמת תנועתנו קפיצות-קפיצות. איני מצפה לעמידה-במקום או לנסיגה. אדרבה, מאמין אני שהנני יכול לומר בלא שום חשש, הריני מצפה להתקדמות גדולה מאוד. (תשואות הסכמה). כמה גדולה תהיה, בשום פנים אי אפשר לאמוד דבר זה.

לא הייתי רוצה לתת אומדן כלשהו, ומשום כך גם הייתי מייעץ לכם, שתוותרו על כך. אמנם בתנאים שונים מאלה שאנו פועלים בהם יש אומדן-מראש שכזה, אלא שכאן מצויים נסיונות וחישובי-ממוצעים של כמה וכמה שנים, שאינם עומדים לרשותנו. אנו עומדים לגמרי בהתחלה, אבל אינני מפקפק, שבעוד שנים אחדות יהיה לאל-ידנו להכין תקציב ולהתקרב לאותם תנאים מסודרים, שהיום עדיין אינם אפשריים לנו, אך כולנו חפצים בהם. לפיכך גם הייתי מציע לכם, בתנאי שהדין-וחשבון הניח דעתכם ואתם מוכנים להרגיע את עצמכם בהבטחתה של ועדת-הכספים, כי ענייני הכספים התנהלו כהלכה, – שתאשרו את מה שנעשה עד עתה ותסתפקו במה שקיים עכשיו, משום שדבר אחר הוא עכשיו מן הנמנעות. אנו פועלים בנסיבות מיוחדות ואלה טעונות התחשבות. זוהי שאלה, שנשמעה ברוב הנאומים של האדונים, שהיו רוצים לשמוע פרטים על ניהול-הכספים והיו חפצים לשמוע הנמקות לדברים שונים.

מר הֶרבּסט מסופיה רוצה היה בכך, משום שביקש להקישׁ מן הסטאטיסטיקה של שוקלי-השקל על התקדמות התנוּעה. מר טולקובסקי ומר שאך היו רוצים לדעת את הפרטים, כדי שיוכלו לבקר אותנו, אם אנו משמשים בכהונתנו כיאות.¹⁸)

רק הטענה שאנו עוסקים פּחות מדי בתעמולה, לא נשמעה כלפינו עד עתה. הרי השאלה היא לעיתים קרובות, מה היא הצורה הנאותה ביותר לתעמולה. אם דווקא העלונים הם תמיד הדבר הנכון, על כן יש דעות שונות. הכל לפי הנסיבות. פעם הצורה הנאותה היא – עלונים, פעם אחרת צורות אחרות, שהכרח הוא להניחן לשיקול-דעתו המיושב של הוועד-הפועל. סבורים היינו, שאסור לנו להרשות הוצאת דברי-דפוס נפסדים יותר מדי. השתדלנו בעיקר לעשות את התעמולה באותן צורות שהבטיחו לנו הצלחה טובה. ההצלחה מניחה לנו בכל זאת להסיק מסקנה מסוימת על התעמולה, גם אם אין אנו יכולים ואין אנו רוצים לכפור, שהתעמולה נעשתה בסניפים הארציים השונים. דבר זה מובן מאליו. אל המרכז זורמות ובו מתלכדות התוצאות של מה שנעשה על-פי ההערות וההתייעצויות המתמידות של הוועד המרכזי.

האדונים השונים ביקשו איפוא את כל הפרטים.

אנחנו בוועד-הפועל סבורים היינו, שאין השעה כשרה לפרסם את פרטי ניהול העניינים, חוץ מד“ר קוקש,¹⁹) שבתורת הנאמן הידוע ברבים לניהול ענייני הכספים, חש בצורך הטבעי לקבל שיחרוּר ממשא זה; ובייחוּד שהאיש הזה שפעל במסירות יתרה, שאנו בלבד מכירים ויודעים להעריך אותה, משום שראינו אותו פועל בהתמדה, – עליו ניסו, לדאבון-הלב, למתוח ביקורת, שכפי שאני מקווה אי-אפשר שתזכה לעולם להסכמתכם. (תשואות סוערות ומחיאות-כפיים). חייב הוא להסתפק בכך, שחברי הוועד-הפועל האחרים נושאים באחריות עמו יחד באורח סולידארי ועומדים לימינו בלי סייג, שהם המציאו לוועדת הכספים את פרטי ניהול העניינים על-ידיו, את הפנקסים ואת הנתונים, שכפי ששמעתם מפי ועדת-הכספים, ננהלו כשורה, ואיפשרו לוועדה זו עיון מלא. אולם דעתה המאוחדת של ועדת-הכספים היא, שאין השעה כשרה לפרסם את פרטיו של ניהול ענייני הכספים, וזו גם דעתו של הוועד-הפועל, להוציא ד”ר קוקש, שהתרנו לו להביע לפני הקונגרס את השקפתו הנפרדת, מטעמי כבודו האישי, אלא שאין אנו מסכימים עמה. וכן נבקשכם לקבל את דעתה והשקפתה של ועדת הכספים, לוותר על פרטים נוספים ולהסתפק בתוצאה, שאנחנו – ואפשר שאין לומר דבר זה על כל מנהלותיהן של תנועות גדולות – השגנו עוד לאחר כיסוי ההוצאה לתנועה זו, שאיננה קטנה, עודף של 61,000 פראנק, (תשואות סוערות ומחיאות-כפיים).

ועתה אני מגיע אל מר ברנשטיין-כהן, שתחילה לא הבנתי אותו כהלכה, אך לבסוף הואיל להביע את שביעת-רצונו מפעולתנו, והרי אין אני יכול לחלוק עליו. (צחוק). רק בנקודה אחת חייב אני לחלוק עליו. הוא רמז רמיזה שאני חושש, כי לא הבנתי אותה כראוי. הוא אמר, כי אם בחלק של זמננו – שהרי כולנו יש לנו גם מקצוע אזרחי, הנוטל חלק גדול מזמננו – כי אם עשינו איפוא בחלק של זמננו דברים שעוררו את שביעת-רצונו, ודאי מוטב היה אילו היינו מקדישים את כל זמננו לתנועה, ויש בדעתו – ודבר זה כבר נמסר לי, אגב, מצד אחר – לתת לנו פיצוי כלשהו על פעילותנו. רבותי! ודאי אין אני צריך לומר, כי בשום פנים אין אנו יכולים להסכים לכך. בכמה חפץ-לב אנו פועלים למען העניין המשותף, – לומר זאת על דרך מליצה, יהא באמת מיותר. אתם משלמים לנו שכר מרובה במתן כבוד, שלא לדבר על קורת-הרוח, שאנו חשים, כשניתן לנו לומר, מה שאנו חושבים. אבל הואיל ובתורת מקבלי שכר, שכר של כבוד, לא נוכל, כמובן, להסכים לעולם להפחתת שכרנו (צחוק סוער), אבקש לא להאמין אף לשנייה אחת, כי נוכל להסכים פּעם להקטנת שכרנו. (תשואות סוערות ומחיאות-כפיים).

[סגן הנשיא ד“ר גאסטר מוסר רשות הדיבור לד”ר לנדאו, לתיקוּן עוּבדות. הציר ד"ר לנדאו:… בעניין הנקודה השנייה, ביחס לוועדה הסטאטיסטית, מתמיהה אותי מאוד הערתו של האדון הנשיא, כי לאחר שפרשתי, שוב לא היתה אפשרית עבודתה של הוועדה הסטאטיסטית; אולם אני אינני רואה את עצמי בלתי-עניו עד כדי כך, שלא אוכל להאמין, כי אולי בכל זאת היה יכול לעשות המלאכה חלק אחר מחברי מפלגתנוּ, שברובם הלא הם משפטנים ומומחי כלכלה מדינית, לאחר שאני לא יכולתי להשתתף בעבודה].

אמרתי לד“ר לנדאו רק זאת, שלא הוא האיש הראשי להאשים את הוועדה, שלא עשתה את העבודה הסטאטיסטית. אך כיוון שהוא שואל בעניין העבודה הכללית, יכול אני לענות לו, כי באמת התחלנו; כי זימַנוּ את המזכיר הכללי ד”ר בירנבוים ומינינו ועדה; כי זו התחילה בעבודה, שהיא מן העבודות הרבות שלא נשלמו עדיין; וכי משום-כך אין אנו רוצים להלאות את הקונגרס בדיבורים ריקים. (תשואות סוערות ומחיאות-כפיים).

[בפתיחת הישיבה לפני-הצהרים ביום השני לקונגרס, 28 באוגוסט 1898].²⁰)

הנני פותח את הישיבה בקריאת ההודעות שנתקבלו. הן כוללות גילויי-דעת מכל חלקי העולם ומכל הארצות. נתקבלו מברקים גדולים מאנגליה ומאמריקה. בהם אחדים שיש בהם יותר מ-100 מלים, ולא אקרא אותם, לא מתוך זלזול בגילויי-הדעת, אלא משום שהם יקחו זמן רב מדי. האדונים יוכלו לראות את המברקים במזכירות. מלבד זה הגיעוּ גילויי-דעת מרוסיה ומגאליציה. רובם מאסיפות-המונים של אגודות ציוניות, של אגודות סטודנטים, אגודות של צעירות ונשים וכו', בלשון האנגלית, הצרפתית, הספרדית, הרוסית והעברית. בסך-הכל יש לי כאן 235 מברקים, וכמספר הזה נפתחים ונרשמים עכשיו במזכירות. מתוך 130 מכתבים שהגיעו יותר מ-40 מהם מאת רבנים אורתודוכסיים, המציינים בפירוש, כי אין הציונות המדינית עומדת בסתירה לדת. (תשואות סוערות).

וכן שלחו קהילות רבות באורח רשמי את רגשי אהדתן החמה ביותר ואת ברכותיהן. לבסוף ארשה לעצמי להזכיר גם את גילוּי-דעתה של גברת אחת, והוא שיר פולני, שהוקדש על-ידי סופרת נוצרית מווארשה לקונגרס. (תשואות סוערות).

כדי לתת לכם סקירה על ההודעות שנתקבלו, ורובן כאמור ברכות וגילויי-דעת נלהבים למען הקונגרס, רצוני להודיעכם את מקומות-המוצא (קורא את שמות השולחים).

לבסוף אזכיר עוד מברק מקאהיר, שנתקבל מאת אגודת בר-כוכבא.

[לאחר הצעתם של ב. לאזאר והרברט בנטויטש להוציא את כל הפירסומים הרשמיים גם באנגלית ובצרפתית.]

ראשית כל אני מעיר, כי אנו מנהלים את פעולותינו, שולחים את פירסומינו וכו' לא רק בלשון הגרמנית. שלחנו אך מקרוב למזרח חיבור אחד, שנכתב גרמנית, צרפתית, עברית וערבית, ושנפוץ איפוא מאוד בכל המזרח כולו.

עם זאת אין אנו מתנגדים, כמובן, אם יוחלט להוציא את הפירסומים בצרפתית, באנגלית וּבלשונות אחרות.

והנה מונחת לפנינו הצעה של מר לוריא, הכולל את כל זאת יחד, היינו לפרסם את הדין-וחשבון הסטנוגראפי של הקונגרס בגרמנית, בצרפתית, באנגלית וברוסית. סבור אני, כי הצעה זו כוללת הכל ולא יהיו עוד כאן אי-הבנות. (תשואות סוערות ומחיאות כפיים).

[ד"ר ש. ר. לנדאו מציע להדפיס את הפרוטוקול גם באידיש, וא. טורצ’ינר מציע להדפיסו גם בעברית]

הרצל: הרי כבר אמרתי, יש הצעה הכוללת את כל השאר.

[הרב רבינוביץ' (פּולטאבה) עולה על במת הנואמים ומתקבל בתשואות סוערות ובמחיאות כפּיים]

הרצל: חשבתי כי מן הראוי הוא, שלא לערוך הפגנות לכבוד כל נואם ונואם. בירכנו זה את זה, וסבור אני, כי זה מספיק.

[הרב רבינוביץ' מדגיש בנאום עברי את הצורך בהוצאת הפירסומים גם בלשון העברית].

הרצל: ד"ר מנצ’ל מציע, להעביר לוועד-הפועל את ההצעות, שהוגשו עתה בעניין הוצאת הפרוטוקול בלשונות שונות, כחומר למחשבה בלבד, ולהניח את הביצוע המעשי לוועד-הפועל. זוהי ההצעה המרחיקה ביותר, שעלי להעמיד אותה להצבעה תחילה. התומכים בהצעה זו ירימו ידם. (הדבר נעשה). מי נגד? (לאחר הפסקה): ההצעה נתקבלה.

הוועד-הפועל יתחשב, כמובן, במידה מרחיקת-לכת ביותר בכל המשאלות, משום שזהו אחד ממצעי התעמולה היעילים ביותר. הוא גם ידאג, מעבר להצעות שהוגשו כאן, לפירסומים בלשונות הדרושות. לשם כך יהיה די בהחלט, אם האנשים הנוגעים-בדבר יפנו במשאלותיהם אל הוועד-הפועל, שכבר עד עתה הרי היה מתחשב בכל הערה ובכל משאלה ועונה על כל מכתב. (תשואות סוערות).

לפיכך אני סבור, כי הנואמים הרשומים, המבקשים לדבר בעניין זה, אין לתת להם עוד רשות-הדיבור.

[בשעה שהציר אשכנזי-דלין הגיש (כנראה בהסכמתו של הרצל) הצעה בעניין ועידת-השלום המוצעת על-ידי הקיסר הרוסי ניקולאי השני,²¹) נפלה מהומה בקונגרס. הציר הסוציאליסטי נחמן סירקין הפסיק את הנואם בקריאות “בוז”, משום שההצעה הזכירה לשבח צעד מדיני זה של הצאר, שליטה האוֹטוֹקראטי של רוּסיה וצורר היהודים].²²)

הרצל (משסעו): אם אין אתה רוצה, שאפסיק את הישיבה כדי להשכין שקט, תואיל נא לתת לנואם לסיים את דבריו. (רעש גדול, קריאות: "שקט! קריאת ביניים של הציר סירקין).

[הציר אשכנזי-דלין מנמק את הצעתו בלשון הצרפתית].

הרצל: נאמר לי, כי הושמע ביטוי מעליב כלפיך. לא שמעתי אותו, שאלמלי כן הייתי קורא לסדר את האדון שהשמיע אותו. (המהומה נמשכת). אני מבקש שקט.

[אשכנזי-דלין: אמרתי, רק באהבה אפשר לצעוד קדימה. מברק זה מכיל דבר של אהבה…]

הרצל: רבותי! אין לי הזכות להתערב בוויכוח, אבל נבצר ממני להבין, כי מצד שבו מחבבים מאוד, כפי שאני מאמין, תנוּעות מוסריות ומעשי-קידמה, מתנגדים לאישורו של אחד המעשים המופלאים ביותר, ודאי, מעשה מוסרי מאוד, שנעשה עכשיו. (תשואות ומחיאות-כפיים). ידעתי מראש, מה מבקש מר אשכנזי לומר. הוא הואיל להודיע לי את הצעתו ולא היה לי ספק אף רגע אחד, כי היא תתקבל פה-אחד. הנני מעיר לתשומת לבם של האדונים, המבקשים לעורר כאן התנגדות, דבר אחד. זה הוא רגע, שבו אתם עלולים להזיק מאוד לקונגרס אם תרצו להתערב בוויכוח באיזו צורה שהיא, שתהא פוגעת הרבה יותר משיהיה ערך להחלטת-האהבה שאנו רוצים לקבל. (תשואות הסכמה)

אתן את רשות הדיבור קודם-כל לד"ר נורדאו, לשם תרגום דבריו של ס. אשכנזי, כדי שיידעו כל האנשים על מה נערכה כאן מחאה כזאת. (תשואות סוערות).

[ד"ר מאכּס נורדאו מתרגם את דברי אשכנזי-דלין, שהעיר על החשיבות ההיסטורית של יזמת הצאר הרוסי למען שלום עולמי. –כאן נשמעו תשואות מצד אחד וקריאות-ערעור מצד אחר].

הרצל (בצלצלו בפעמון): אם ירצה עוד מישהו להפגין הפגנה לא-נאותה, אבקש את התערבות סדרנים..

[נורדאו קורא בגרמנית את ההצעה הבאה של אשכנזי-דלין:

"לאחר ששמענו את קריאת המברק מסט' פטרבורג, המכיל את נוסחו של מכתב מאת מיניסטר-החוץ אל הנציגים המואמנים בפטרבורג של כל המעצמות הזרות, הנקראות אל ועידה שבה ידונו על האמצעים לכינונו של שלום-עולם כללי וקיים – מחליטים הציונים הנאספים בקונגרס השני בבאזל, נפעמים עד עומק-לבם ומאושרים בראותם אחת הממשלות האדירות שבעולם מתייצבת בעוז-החלטה על קרקעה של הנצרוּת האמיתית, שכל הממשלות מודות בה להלכה, אך בלי לקיימה תמיד למעשה:

ראשית: להביע תודתם לעם הרוסי הגדול ולשליטו על יזמה נאצלת זו, לשים קץ לשנאה ולאיבה בין העמים.

שנית: מביעים הם משאלה, כי יישלח אל הממשלות האירופיות, שתהיינה מיוצגות בוועידה העתידה לבוא, תזכיר שיתבע מהן לזכות סוף-סוף את העם היהודי באותה מידת-צדק, שבה מתגלמת האהבה, עצם מהותה של הנצרוּת, שבה הם דוגלים ושמקורה ביהדות, ויעודדו את שיבתו של העם היהודי לארץ אבותיו. (תשואות סוערות מצד אחד, קריאות מחאה מצד שני)].

הרצל: יהיה זה רע מאוד, אם יגיעו²³) הדברים אצלנו לידי אוֹבּסטרוּקציה של הקונגרס, אבל לא ארשה אובסטרוקציה של הציונות. (תשואות סוערות ומחיאות-כפיים).

מונחת לפנינו הצעה, שנעבור לסדר-היום.

סבור אני, כי מן הראוי שלא נפסיד את זמננו בהצבעות מסובכות. יש אמצעי בידי הנוכחים לציין את עמדתם, ובאופן כזה, שיאמרו ברור את דעתם, אבל באותה שעה לא יסַכנו את כבודו של הקונגרס ואת האינטרסים של הציונות לעתיד. צורה זו היא, שאביא את הצעת-ההחלטה של דלין להצבעה.

[כמה צירים מבקשים את רשות-הדיבור]

הרצל: אתן את רשות-הדיבור רק לתרגום הדברים הקודמים.

[ד"ר גאסטר קורא תרגם אנגלי. הציר טמקין קורא תרגום רוסי].

הרצל: ועכשיו נבהיר את ההצבעה,

[ד"ר בודנהיימר הביע עתה את דעתו, כנראה בהסכמה עם הרצל, כי הקונגרס יוכל לתת ביטוי במחיאות-כפיים לשמחתו על הפעולה היזומה למען שלום-העולם, והציע לעבור לסדר-היום בלי ויכוח נוסף – הדברים נתקבלו בתשואות ובמחיאות-כפיים].

הרצל: קבלת-הפנים, שזכו לה דבריו של ד"ר בודנהיימר, מאשרת את דעתה המקורית של הנשיאות, כי ההכרזה על עובדה, שאמנם לא ניתנה לה עדיין צורה מסוימת, אך כוונתה שיקיץ הקץ על השנאה והאיבה בין העמים, תעורר אך קורת-רוח גדולה ביותר בקונגרס של ציונים.

סבור אני, שיהיה זה מיותר להצביע עוד על כך. האסיפה הביעה, בתשואות הראוּיות שחָלקה לד"ר בודנהיימר, מה הם הרגשות המפעמים אותה נוכח עובדה זו. הדבר הזה יתבטא בפרוטוקול, וסבור אני, כי זה מספיק. (תשואות סוערות ומחיאות-כפיים). אם יש למישהו דעה שונה מזו שהבעתי עתה, אתן לו את רשות-הדיבור. (איש אינו נרשם). אין. (תשואות סוערות וממושכות ומחיאות-כפיים).

[בוויכוח על סדר-היום, בנשיאותו של מאכס נורדאו, בשאלה אם להתחיל מיד, לפי הצעתו של מנחם אוסישקין, בדיון על התכנית לייסודו של באנק יהודי קולוניאלי].²⁴)

הרי מובן מאליו, כי נשיאות הקונגרס אינה יכולה לקבוע סדר-יום שונה מזה שהקונגרס רוצה בו. סמכות זו של סעיף 23²⁵) אינה חלה אלא במקרה שאין שום משאלות ברוּרות, ואז קובעת הנשיאות את סדר-היום.

אם רוצים אתם להיכנס היום בוויכוח על הבאנק הקולוניאלי, יהיה צורך שתתאספו לא בשעה 4 אחר-הצהרים, אלא תקיימו ישיבת-לילה. במקרה זה תהיה צריכה להתבטל הישיבה הפומבית אחר-הצהרים, שבה רצינו להתחיל בוויכוח על תכניתו של פּרופ' מאנדלשטאם,²⁶) ויהיה הכרח לדחות גם את הוויכוח על ההתיישבות שנועד להתקיים היום אחר-הצהריים.

אני משער, שאילו נקבעה חלוקה אחרת של סדר-היום, היו אומרים, כי רוצים אנו להחניק את הוויכוח על ההתיישבות. כיוון שסברנו, כי תרצו להרחיב את הדיבור בוויכוח על ההתיישבות, שיש בו נקודות-השקפה שונות, התקַנו איפוא את סדר-היום כךְ. אולם אם ירצה הקונגרס לדחות את הוויכוח על ההתיישבות למחר, או לדון בשאלת-התרבות²⁷) כבסעיף אחרון, הרי תצטרכו פשוט להחליט על כך. אנו קבענו את סדר-היום, משום שחשבנו שכך הוא מעשי ביותר ושבדרך זו נוכל לסיים את התייעצות-הבאנק שלנו בשקט.

אגב, הנני מציע כי היושב-ראש יערוך את ההצבעה בצורה כזאת, שיוצבע תחילה על השאלה, אם מסכימים האדונים להצעתה של הנשיאות. במקרה שלא תהיה הסכמה כזאת, יבואו ההצעות האחרות להצבעה.²⁸)

[בתחילת הישיבה שלפני-הצהרים ביום השלישי לקונגרס, 30 באוגוסט 1898].²⁹)

קודם כל חייב אני לחזור לעניין תקרית אחת בישיבת אתמול. ההערות שנשמעו כאן בעניין המאורע העולמי של ועידת-השלום הובנו כנראה שלא כהלכה על-ידי כמה אדונים מן העיתונות. ודאי לא מתוך חוסר רצון טוב. אך לא נוכל להתייחס בשוויון-נפש לדבר, אם יוצא מכאן מברק האומר, כי הצעתו של ציר אחד להשיב בהודעת-הסכמה על הצעת פירוק-הנשק עוררה את התנגדותם של הצירים. ההיפך הוא הנכון. כפי שאתם זוכרים, הוחלט לאחר נאום-ההסבר של ד"ר בודנהיימר להסכים בתשואות למאורע הנאדר הזה. לא נשמע שום קול מתנגד לכך. (תשואות סוערות ומחיאות-כפיים). איש באולם לא הביע דעתו נגד זה. היתה אולי תקרית אישית, שנגרמה על-ידי כך שלא ירדו עדיין לסוף כוונתו של בעל ההצעה. אך הקונגרס, רשאי אני לומר, הביע פה-אחד את התלהבותו מן המעשה הגדול הזה. (תשואות סוערות ומחיאות-כפּיים). רוצה אני לבקש מעמיתי מן העתונות בקשה חברית, לעקוב בקצת תשׂומת-לב אחרי התיעצויותינו: מובטח יהיה לי אז, כי לא יֵצאו מכאן אי-הבנות. אין אנו יכולים תמיד לתקן טעוּיות, אבל חשוב לנו מאוד, שיהיה ידוע בדיוּק מה נעשה פה, ושאפשר סוף-סוף לסמוך על הפרוטוקולים הסטנוגראפיים.

[לאחר הצעה של י. בוכמיל, כי רק הקונגרס הבא ידון בתקנון הבאנק וייסד אותו, נשמעו תשואות ושריקות. על כך העיר הרצל בתורת יושב-ראש:]³⁰)

הריני מבקש לא לשרוק; אמנם אפשר למחוא כפיים, אך לא מן המידה היא לשרוק.

[לאחר הצעה של נחמן סירקין, בשעת הדיון על הבאנק, לתת רשות-הדיבור גם למיעוט, ולאחר הצעה של ד"ר כהן-ברנשטיין, להניח להרצל מתוך אימון, שינקוט בצעדים המתאימים לייסוּד הבאנק.]³¹)

הרצל: סבור אני כי ספיקותיו של מר סירקין מוצדקים בהחלט, ואני עצמי רואה צורך לבקש, שלא תפסיקו את הוויכוח קודם זמנו. (תשואות סוערות ומחיאות-כפיים).

לא הפסקתי את ד"ר כהן-ברנשטיין, כשביקש להטיל עלי, כביכול, את האחריוּת לעניין כולו. ודאי שאני נושא בה, אבל אל נא תשכחו, כי עבודות-הכנה אלה, כל המסמכים המונחים לפניכם, הם פרי יגיעה ממושכת; כי חודשים שקדו על המלאכה, לפני שנמסרה ההודעה הראשונה; וכי נתוועדו ועידות-הכנה מכל המינים, והללו נמשכו עד לרגע האחרון. בעיני דבר נמנע לגמרי הוא, שיהיה מישהו מתקין תוכנית מעובדת, שתהיה מתקבלת על דעת הכל. מה שמונח לפניכם כאן הרי זו עבודה גדולה ורצינית, שאמנם יש גם לי זכות בה – אך מועטת, גם אם אני נוטל על עצמי את מידת האחריות המרובה ביותר.

לפיכך אבקשכם שלא לבלום ויכוח זה, משום שאולי עוד יתגלו כמה נקודות-השקפה אחרות. נראה אז, מה טענות יש בפי האדונים, שהם מתנגדיו של הבאנק שהקונגרס הכריז עליו. (תשואות).

[לאחר הצעתם של כמה צירים, להאריך את הקונגרס ביום אחד, כדי שלא לקצץ בוויכוחים מחוסר זמן].

לא התרעמתי על חוסר-הזמן. גיליתם בדברי פנים שלא כהלכה. אדרבה, אמרתי כי עוד יש לנו די זמן אפילו לפי הצעותיה של הוועדה המתמדת שכן עוד כל הלילה לפנינו. על כל פנים חייב אני להעיר לכם על כך, שלא תאמרו אחרי-כן, כי הוויכוח על ההתיישבות או על שאלות-התרבות או על האירגון נחנקו באיבם; משום ששוררת מגמה, ולוּ רק בקרב חלק קטן, בשעת ויכוחים שאין לסיימם בשלושה ימים, להניח מראש, כי הנשיאות מבקשת לבלום את הוויכוח. אביא עתה להצבעה את ההצעה בדבר סיום הוויכוח. אלה שהם בעדה, ירימו את ידם. (הדבר נעשה). מי נגד? (מרימים את ידם). ההצעה בדבר סיום הוויכוח בלי לשמוע נואמים נוספים מתקבלת (תשואות סוערות).

[ד“ר פרידאֶמן מעיר, כי ההצעות שאינן פוסקות לסיום ויכוחים יביאו ליד כך, שיצא הקול, כי בולמים את הנאומים וסותמים את פיות האופּוזיציה. לפיכך הוא מציע, שיינתן לנואמים לכלות את דבריהם. להצעה זו הצטרף הציר ד”ר י. טהון, והציע שייבחרו שני נואמים כלליים, הן מטעם האופּוזיציה והן מטעם “מפלגת הממשלה”]³²)

הרצל: הרשו נא גם לי לדבר לסדר. סבורני, כי בשאלה ממין זה מוטב שייעשה מעשה קטן של חוסר-עקיבות, על-ידי ביטול החלטה שנתקבלה אך עתה, משיהיו נואמי המיעוט עוזבים את ההתייעצות במורת-רוח רבה כל כך. אמנם יהיה בזה משום ביטול ההצבעה שנערכה עתה, אם אעמיד להצבעה את הצעת טהון, אבל אולי יהיה גם הרוב תומך בהצעה, שניתן רשות-הדיבור למיעוט. (הסכמה).

אעמיד איפוא להצבעה את ההצעה בדבר בחירתם של נואמים כלליים, דהיינו שניים-שניים מכל צד. (קריאות: רק אחד מכל צד!).

[הציר ד"ר טהון: אני מצטרף לכך.].

ובכן, אותם שהם בעד בחירתם של נואמים כלליים, אבקש שירימו ידם. (הדבר נעשה). מי נגד? (לאחר הפסקה): הבחירה של נואמים כלליים נתקבלה.

אבקש עתה מן האדונים, שייוועדו ויסכימו על נואם כללי אחד מכל צד. רשומים עוד לרשות-הדיבור…

[ד"ר פרידאֶמן: רצוני להציע, שישאלו את הנואמים השונים, אם הם רוצים לדבר בעד תוכנית הבאנק או נגדה]

הרצל: טוב! אבקש איפוא מן האדונים להודיע בעת אחת, אם הם רוצים לדבר בעד או נגד, ואבקש מן האדונים המזכירים לרשום זאת…

אבקש עתה מן האדונים שייוועדו ויסכימו על נואם כללי אחד מכל צד. [בהמשך הוויכוח על ההחלטות שהוגשו על-ידי ועדת-הבאנק, שישמשו יסוד לתקנון “הבאנק הקולוניאלי היהודי”].³³)

אם הבנתי את הדברים נכונה, מבקשים נואמי-בעד, שבחרו בד"ר מארמורק, כי בפיסקה 1 של סעיף 1 יוסיפו לאחר התיבה “מזרח”: “ביחוד בארץ-ישראל ובסוריה”, ובפיסקה השניה לאחר התיבה “מושבות חקלאיות” המלים: “בארץ-ישראל ובסוריה”.³⁴)

אני מעיר, כי שורה שלימה של הצעות יש להן אותו תוכן בקירוב. גם נואמי-נגד לפחות במידה שירדתי לסוף דעתו של מר באמבוס, יש להם עניין בארץ ישראל. סבור אני, כי ד"ר בודנהיימר יתן דעתו על הסתייגות זו, ולכן לא אקרא לפי שעה את ההצעות האלה, כדי לקצר את העניין.

[לפני ההצבעה על ייסודו של הבאנק הקולוניאלי].³⁵)

הרצל: תחילה תועמד להצבעה ההחלטה הראשונה³⁶) שהוצעה. השנייה תבוא אחר-כך, אם ייווסד הבאנק עכשיו, אם יתן הקונגרס לוועד [הפועל המצומצם] את הסמכוּיות הדרושות לייסד את הבאנק, או אם אתם רוצים שייסודו של הבאנק יידחה לשנה.

זאת מטרת ההצבעה, שאתם עומדים לערוך עכשיו. אתם עורכים אותה תחילה לגבי ההחלטה הראשונה, המורכבת משבעת הסעיפים הידועים לכם, שדנתם בהם זה שעות אחדות.

[הציר ברנארד לאזאר, מדבר צרפתית. תשואות סוערות ומחיאות-כפּיים].

הרצל: גבירותי ורבותי! נהגתי בניגוּד לנוֹהל, כשנתתי את רשות הדיבוּר למר לאזאר, אך כיון שהדבר נעשה, כדי שיסביר את הצבעתו נגד ההצעה, סברתי שראוּי להפליג במידת הוותרנוּת עד קצה הגבול. אבל חידושו של הוויכוח הוא מן הנמנעות. (תשוּאות).

נתרגם את הדברים שאמר מר לאזאר, ואחר-כך נעבור להצבעה, בלי שניתן רשות-הדיבור לאחרים.

מר לאזאר אמר, כי ההצעה שהוגשה לפניכם עדיין איננה בשלה כל-צרכה בשביל להתקבל על-ידי הקונגרס הזה. אין הוא רוצה שתתקבל החלטה שהציבור היהודי לא יהיה יודע אותה מראש במידה מספיקה בשביל שיוכל לעיין בתוכנית לכל פרטיה. הוא חושב, כי דחייה לשנה הבאה אין פירושה הפסד השנה הזאת, אלא שיהיה זה הפסד גדול, אם נהיה מחליטים על ייסודו של הבאנק עכשיו (קריאות ערעור), ושאין זו מידה דמוקראטית לחתוך בפזיזות שכזו החלטות, שלא כל בני העם קיבלו ידיעות מספיקות עליהן.

הואיל והנחתי למר ב. לאזאר לדבר, הרשוני נא להעיר בקצרה שאני סבור כי אם נרצה לשאול תחילה בדעת כל האנשים, לעולם לא נפעל דבר.

מה שאמר מר ב. לאזאר, אבקש עתה לתרגם לרוסית ולאנגלית, (הדבר נעשה).

ועכשיו ניגש להצבעה. אלה שהם בעד ההחלטה הראשונה…

[הציר ד"ר וילנסקי: רצוני להעיר לאדון הנשיא, כי יש לקרוא את ההצעה של מר סירקין ושלי קודם ההצבעה].

הרצל: מעמידים להצבעה את ההצעה המתוקנת, שנתקבלה על-ידי הוועדה. ההצבעה הוסברה כל צרכה, דהיינו בארבע לשונות. עכשיו נצביע. אלה שהם בעד קבלת החלטה א' המודפסת בתוך הנספח עם התוספות, ירימו ידם. (הדברים מתורגמים לרוסית ולאנגלית). (הדבר נעשה).

מי נגד? (5 מצביעים נגד). ההחלטה נתקבלה. (תשואות סוערות ומחיאות-כפּיים. – הנאספים קמים).

ועתה אעמיד להצבעה את ההחלטה השנייה.³⁷) אבקש לקרוא את השמות.

[הציר ד"ר מינץ קורא את השמות].

הרצל: אבקש לקרוא את ההצעה. נאמר בה, כי ועדת הבאנק חייבת מלבד זאת לעמוד בקשר גם עם הוועד-הפועל.

התיערך הבחירה בצורה כוללת, או בפתקי-ההצבעה?

רצוני להעיר לכם על כך, שאם תיערך הבחירה על-פי פתקי-הצבעה, יתבטלו הצעותיהם של אנשים אחרים. יש לכם החופש הגמור לקרוא בשמות הנראים לכם, ובהפסקה שתבוא אחר-כך, אפשר יהיה לערוך את מניין הקולות,

[הציר יוסף שטרן: רצוני לשאול את הנשיאות, איך משערים את שיתוף-הפעולה בין האדונים שייבחרו אל הוועדה, אין כאן שניים שהם דרים בעיר אחת. כיצד תתנהל הוועדה ואיך יהיה שיתוף-המעשה?]

הרצל: במידה שאני יודע, אומרים האדונים תחילה לכונן את הוועדה ואחר-כך להסכים על פגישות קבועות. מה שנוגע למסירת ההודעות לחברים, הרי נוכח קיומו של הטלגראף אין שום קושי.

[הציר גרינברג (מדבר אנגלית)].

הרצל: מיסטר גרינברג מבקש, כי בשביל אנגליה ייבחר באֶנטוויטש; אולם זה מוסר אותה הצהרה עצמה כמו ד"ר בודנהיימר.³⁸)

כולנו קרובים אל הוועדה; מלבד זאת יש לה הזכות לספח לה חברים. מלבד זה יכולים אתם להביע את רצונכם על-ידי כך שתצביעו על השאלה, אם רצונם בתשעה או ביותר חברים, ובמקרה הראשון, אם רוצים אתם לקיים את הבחירה en bloc או על-ידי פתקי הצבעה. (קריאות: en bloc! ).

עכשיו נצביע, אם תהיה הוועדה, הצריכה להגשים את ייסוד הבאנק, מורכבת מתשעה חברים או יותר; אלה שהם בעד תשעה חברים, היינו בעד הצעתה של ועידת-ההכנה, ירימו נא ידם. (ההצבעה נערכת, וכן מצביעים אומרי הלאו).

הרצל: בחירתם של תשעה חברים נתקבלה ב-99 קולות כנגד 54. (תשואות סוערות). מעירים לי על כך, כי צירוף חברים על-ידי הוועדה לא הוצא מכלל אפשרות. הנבחרים יצטרפו לאחר התייסדות הוועדה. (תרגום).

אותם שהם בעד קבלת הרשימה en bloc, ירימו נא ידם (הדבר נעשה). מי נגד? (מרימים ידם). 6 מתנגדים.

הרשימה שנקראה לפניכם נתקבלה. (תשואות). הנני מעיר לתשומת-לבכם, כי בסעיף; של ההחלטה הראשונה מדובר על הגוף שהבאנק הקולוניאלי היהודי יהיה נתון לפיקוחו. מטעמים מעשיים לא נקיים את הבחירה אלא בסוף הסעיף “התיישבות”, לאחר שייבחר הוועד-הפועל.

מונחות לפנינו כמה וכמה הצעות, הנוגעות לאופני הביצוע. כל אלה יועברו לשם עיון לוועדה זו, שהוסמכה עכשיו. מובן מאליו, כי שום הצעה רצינית לא תיגנז, והאדונים עתידים להיווכח בזאת, על-ידי כך שיבואו במגע עם הוועדה.

עכשיו, לאחר שסיימנו את הסעיף הזה, נפוש לשעה קלה. אפסיק עכשיו את הישיבה, ואחדש אותה בשעה חמש ומחצה. נמשיך אז בוויכוח על ההתיישבות, שהופסק אתמול ושבו נסגרה רשימת-הנואמים.

[ישיבת ערב, 30 באוגוסט 1898, לאחר ההצעה של ועדת-הבחירות, לא לאשר את בחירתם של שפירא (קראקא) ושל סוֹן (ארגנטינה)]³⁹)

היו“ר ד”ר הרצל: ראשית, האם האדונים שפירא וסון נמצאים כאן? (לאחר הפסקה): נדמה לי, מר שפירא לא בא לבאזל כלל. אבל מר סוֹן נמצא כאן, וחושב אני, כי מן הראוי שיהיו דבריו נשמעים.

[הציר שאך: צר לי מאוד, שאני חייב לבקש מכם לדחות את הצעתו של הנשיא. רוצים אנו שיושלט העקרון, כי אנו נציגיו החוקיים של העם היהודי, ושלא יוכל כל אחד לבוא לכאן ולומר: אני נציג חוקי. שאם לא כן נהיה לשנינה. – מה שיטענו שני האדונים, עלול רק לעורר ויכוח גדול, שלתוכו ייגררו דברים שמוטב כי לא יהיו מתבררים כאן. אם תפסלו את הבחירות, יוּרד העניין מן הפרק אחת לתמיד].

הרצל: אך כנגד הפסילה עומדת מידת-הצדק, שלפיה אין לשלול מנדאט מאדם עד שלא נשמעו דבריו.

[הציר ד"ר מינץ: לפי סעיף 3 של סדר-היום שנתקבל על-ידינו אין צריך להתקיים ויכוח בשאלת ההכרה או הביטול של הבחירות].

הרצל: ובכן, מקרה שפירא אין להעמידו לדיון כל עיקר. מקרה סון נדון בו בסוף לפי סדר-היום. אגב, נדמה לי כי דבר מאוד משמח הוא, שמתוך בחירות מרובות כל-כך, רק מעטות כל-כך קמו עליהן עוררין בדין.

[בשעת נאומו של ו. באמבוס, בוויכוח על הצעות ועדת-ההתיישבות].⁴⁰)

מר באמבוס, חרגת הרבה ממסגרת הזמן הקצוב. דווקא משום שאתה מייצג נקודת-השקפה אחרת, נתתי לך להמשיך דבריך. אבל אם אתה מסתייג ממה שהודיענו מר מוצקין, שנשלח על-ידנו לארץ-ישראל, חקר במקום את התנאים שבועות רבים,⁴¹) ויש לנו כל היסוד להאמין לו, הרי בכל זאת לא הייתי רוצה, שתהיה מדגיש מצד אחר את זכויותיהם של אנשים, שאולי אין הכול בטוחים בהם כמוך. (תשואות סוערות ומחיאות-כפיים). לפיכך דעתי היא כי תדון בעניין אגב הימנעות מרובה ככל האפשר מהזכרת שמות של אנשים, ותצטמצם בדברים הנחוצים ביותר. (תשואות סוערות ומחיאות־כפיים). לא ארצה להגביל אותך, והריני משוכנע כי קונגרס ישמע את הסבריך המעניינים מאוד. אלא שלא הייתי רוצה, כי שאלות אישיות, מכל סוג שהוא, ייזרקו לחלל האוויר מבימה זו. (תשואות סוערות).

[ישיבת-לילה, 30– 31 באוגוסט 1898. בשעת נאום בוויכוח על הרצאתו של מארמורק בעניין “הארגון” הזכיר ד"ר ז. ר. לנדאו את שאלת המעמדות. מיד התערב הרצל בוויכוח:]⁴²)

ד"ר לנדאו, (קריאות: סוף!) נדמה לי, שאין להסכים לכך, שתַּרצה עכשיו הרצאה על שאלת המעמדות. הואילה-הא לדבר לענין התעמולה.

[ד"ר לנדאו: אני מדבר לעניין התעמולה, וסבור אני כי הדברים אחוזים ודבוקים בעניין זה. וסבור אני כי חובתי היא לעמוד מראש על דברים המרחפים כאן באוויר והנואמים הבאים עתידים להזכירם. מלבד זאת סבור אני, כי בשום פנים לא הוגבלה חירות-הדיבור (קריאות: סוף!), ויכול אני להבטיח לכם, שאהיה מצטער מאוד, לא למעני אלא למען תנועתנו כולה, אם יהיו שולטים כאן רעיונות מודרניים כל-כך מועטים, עד שיבקשו להפסיק בכוח את הדיון בשאלה בעלת חשיבות עליונה כזאת. (תשואות סוערות ומחיאות-כפיים. – מחאות)].

הרצל: ד"ר לנדאו, אנו מוכנים להקריב את הלילה, בשביל לדבר על הציונות; אבל גם אם נישאר עֵרים כל הלילה, לא נפתור את השאלה הסוציאלית. (תשואות סוערות וצחוק).

[בהמשך נאום-הוויכוח של ד"ר ש. ר. לנדאו נשמעו קריאות: סוף! על כך אמר הרצל כיושב-ראש]:

נשמעו קריאות-סוף; ניהלנו את רוב הוויכוחים בהגבלת זמן של חמש דקות, וד“ר לנדאו ודאי שאינו יכול לקבול, כי נקצבו לו הדקות בצרות-עין. אבל עכשיו אשאל את פי האסיפה, אם היא רוצה, כי ד”ר לנדאו יסיים את דבריו. (שוב קריאות-סוף!) אני שואל: האם רוצים, כי ד"ר לנדאו…

[ד"ר ש. ר. לנדאו: לפי סדר-היום שלנו אסור להפסיק נואם בשעת נאומו, אלא אם כן…]

היו"ר הרצל (מפסיקו): קודם כל חייב אתה לשתוק בשעה שאני מדבר.

הריני מעיר על כך, שאין אנו יכולים לשמוע עכשיו נאומים, העלולים לגזול שעות מרובות.

[ד"ר לנדאו: אני מדבר רק רבע שעה].

הרצל: שמעתי מצדדים רבים קריאות-סוף.

[ד"ר לנדאו: הנשיאות חייבת לשמור על חופש-הדיבור].

הרצל: אל נא תבוא בטענות כאלה. חופש-הדיבור נשמר, וכל זמן שקריאות-הסוף לא היו מרובות מדי, נתתי לך להמשיך דבריך. (שוב קריאות-סוף!). אי-אפשר שיהיה יחיד כופה רצונו על האסיפה, זאת היא אובּסטרוּקציה. (תשוּאות סוערות ומחיאות-כפּיים). אלה שאינם רוצים בהמשכת נאומו של ד"ר לנדאו, ירימו את ידם. (הדבר נעשה). מי בעד? (מרימים ידם). אני שולל ממך את רשות-הדיבור. (תשואות סוערות ואי-שקט).

הריני מבקש מן הנואם לעזוב את הבימה.

[ד"ר לנדאו: הריני קובע, כי נאנסתי. (מחאות נמרצות).

הרצל: (מצלצל בפעמון – רעש גדול ומהומה): ידוע לנו יפה, כי המהלך המוצלח והמכובד של הקונגרס אינו לרצון הכול. (תשואות סוערות). אבל רצון-ההפרעה של יחידים צריך שייעצר על-ידי האסיפה. (תשואות סוערות ומחיאות-כפּיים).

אני מבקש, קל מאוד לעורר מחזות כאלה. (אי-שקט). לשם כך מספיק שיהיו משתמשים לרעה במידת הוותרנות והסובלנות שנהנו ממנה. (תשואות סוערות ומחיאות-כפיים). ד"ר לנדאו, אף-על-פי שלא דיבר לעניין, היתה לו רשות-הדיבור זמן מרובה יותר משהיתה לכל אחד. (קריאה: 15 דקות. – הסכמה). הוא נגע בכל דבר אפשרי, לבסוף גרם לקוצר-רוחו של הקונגרס, שיש לו עבודה ממושכת מאחריו. לא ייתכן, שנסכים להפריע לקונגרס באופן הזה ברגע האחרון. (תשואות סוערות ומחיאות-כפּיים}. כולנו עצבנים במקצת מחמת אריכוּתו של הדיוּן. אולם אין אנו רוצים, שיהיה הקונגרס לוקה משום כך. לפחות, אני משער זאת (תשואות סוערות).

לתיקון דבר לגופו רשות-הדיבור למר רוזנטאל. (קריאות: מוטב שלא! לא לתקן!)

[הציר ל. רוזנטאל: אני מוותר. (תשואות סוערות)].

הרצל: ד"ר שור. (לאחר הפסקה) איננו.

[פורץ דין-ודברים חריף בין הנשיא ד“ר הרצל ובין הציר סירקין בתוך מהומה גדולה ושריקות של צירים רבים.⁴³) סגן-הנשיא ד”ר מ. מאנדלשטאם: אני מציע, כי כל הסוציאליסטים יוצאו מן הקונגרס הציוני. (תשואות ומחיאות-כפיים ממושכות מצד אחד, מחאות ושריקות נמרצות מן הצד האחר. – צירים שונים מבקשים את רשות-הדיבור לסדר)].

הרצל: תרשו לי עכשיו מלה אחת! (המולה גדולה, ממושכת. קריאות: הנשיא רוצה לדבר!) הצעתו של פרופסור מאנדלשטאם, כמובן, לא אתחשב בה. (תשואות סוערות ומחיאות-כפיים). אין אנו יכולים להעלות על הדעת, להוציא מכלל הציונות שום השקפה פוליטית. (תשואות סוערות ומחיאות-כפּיים). מקרה זה צריך לראותו כמחוסל. אלא שאני מעיר את תשומת-לבכם לדבר אחד. מחזות כגון אלה, ואף נסערים הרבה יותר, כבר התחוללו בכל הפּארלאמנטים, ולא הקישו מהם כלום כנגד הפּארלאמנטאריזם. אבל אם מתרחשים דברים כאלה בקונגרס ציוני, יהיו מסיקים מסקנות שליליות מאוד בגנותה של התנועה כולה. (הסכמה קולנית). אינני מאמין, שיש כאן אדם אחד ויחיד, בין שהוא נוטה לימין ובין שהוא נוטה⁴⁴) לשׂמאל, הרוצה בכך. (תשואות סוערות). ומטעם זה עוברים אנו עתה בלי שהיות יתירות לסדר-היום. (תשואות סוערות ומחיאות-כפיים). ניגש עכשיו אל הבחירות, ותחילה תיערך בחירת הוועד-הפועל.

[הציר פאפּאֶרין (מדבר צרפתית)].

הרצל (עונה לו בצרפתית וממשיך אחר כך בגרמנית): אני מבקש, הסברתי באר היטב, כי ברגע זה לא נרשה לעורר את שאלת המפלגות משום צד. הריני נותן לידכם אמצעי, שבו תוכלו לכפר על הפרה זו שׁל סדר היום. הַציעו הבעת אי-אמון לקונגרס נגד ניהול הדיון! אני מבקש מאלה, שאינם מסכימים עם ניהול הדיוּן, שירימו ידם. (תשואות סוערות וממושכות ומחיאות-כפיים).

[בשעת בחירת הוועד-הפועל המצומצם, לאחר שדחו ד“ר שנירר, ד”ר קוקש וד"ר מינץ את בחירתם שהוצעה על-ידי הוועדה המתמדת].⁴⁵)

הרצל: גבירותי ורבותי! הואיל ואינני יכול, לצערי, למסור הצהרה בדומה לידידי ושותפי-לעבודה המכובדים, עם כל חפצי לעשות כן לעתים, יכול אני לדבר במידה מסוימת של חוסר-פניות על הצעתה של הוועדה המתמדת. מבקש אני מכם לקבל אותה כולה כמות שהיא – ואם תעשו כן ובתשואות-הסכמה, – לא אייחס מכך מאומה אלי. אותי כיבדתם למעלה מן הראוי – הרי במעשה זה רק תהיו מביעים לאנשים, שעבדו במסירות בלתי-רגילה, את התודה שהם ראויים לה. (תשואות סוערות וממושכות ומחיאות-כפיים).

[לאחר הצעה של ד"ר בודנהיימר, לבחור את הוועד-הפועל כמוסד לפיקוח על הבאנק שייווסד].⁴⁶)

מוצעת קבלת הצעה en bloc. מי שרוצה לקבל את ההצעה en bloc, יואיל להרים את ידו. (הדבר נעשה). מי נגד? (לאחר הפסקה): ההצעה נתקבלה בכל הקולות כנגד 2 קולות. (תשוּאות סוערות). עוד יש לי כמה הודעות למסור. מונחות לפנינו הצעות מספר, שאולי תמסרו אותן לוועד-הפועל. ראשית, הצעה לקיים את הקונגרס הבא בהאג שבהולאנד. זהו דבר שלא כל-כך קל להחליט בו. יודעים אתם, איך היו הדברים בקונגרס הראשון. תחילה מינכן, אחר-כך באזל, אחר-כך לונדון, ואחר-כך חזרו לבאזל. יש כאן המון נסיבות כלליות, שצריך להביאן במניין.

אני מבקש להניח לוועד-הפועל לקבוע מקום-הקונגרס גם לשנה הבאה.

[לאחר שנימק ד"ר היינריך לווה את הצעתו להעברת הקונגרס להאג].

הרצל: הצעתו של ד"ר לווה ודאי שיתחשבו בה בעיתה.

מלבד זאת יש כאן הצעה, שהוגשה על-ידי האדונים ריינובסקי וחבריו, בעניין הקמתם של משקים-לדוגמה באמצעים פרטיים.

אני חושב, כי הצעה זו ראוי שתימסר לוועדת-ההתיישבות. (הסכמה).

מלבד זאת יש הצעה של מר בוּייאֶס בעניין ייסודם של בתי-ספר חקלאיים. אף היא תועבר לוועדת-ההתיישבות. (הסכמה).

ועוד נתקבלה הצעה ועליה שלושים וכמה חתימות, שהקונגרס הציוני הבא יארך לפחות ארבעה ימים. אף זו תובא בחשבון.

לבסוף יש הצעה, ועליה מספר מספיק של חתימות בהתאם לתקנות, שהוגשה על-ידי מר כצמן.

וזו לשונה: “בהסתמך על כך, שלמען עקרונות-היסוד של הציונות דבר חשוב הוא עד מאוד, שחמשת חברי הוועד-הפועל יהיו אנשים בעלי כוח ומרץ, שיהיו מעמידים לרשות עניין-העם את כל פעילותם וזמנם, ומתוך הנחה, שאנשים מתאימים כאלה יוכלו להימצא לא לבד בין בעלי-היכולת החומרית אלא גם בין מעוטי-האמצעים, שהם רוב העם, הננו מרשים לעצמנו להציע לקונגרס, שתתקבל החלטה לקבוע לחברי הוועד-הפועל [המצומצם] משכורת ראוּיה”.

כבר אמרתי לכם שלשום דעתי בעניין זה. אני כשלעצמי לא הייתי משתייך לעולם אל ועד-פועל כזה, ובמידה שאני יודע את דעותיהם של ידידי, גם הם דוחים זאת. לפיכך אבקשכם לא לפתוח בוויכוח על-כך. במקרה שלפנינו יהיו אלה דברים בטלים.

[לאחר הצעתו של הציר אֶטינגר, כי לפי החלטת כינוס ביאליסטוק יישארו 50 אחוז מכלל כספי השקל לשם תשלום שכרם של חברי הוועדות].

הרצל: זוהי שאלה, שכבר נתעוררה כמה פעמים. סבור אני, כי ראוי לקונגרס להניח לוועדות שכבר נבחרו והמתייסדות מחר, לברר שאלה זו בינן לבין עצמן. אין בינינו שום חילוקי-דעות, שאין ליישבם בדרכי-שלום. מי שיֵשׁב בוועדה זו שבחרתם, ויהיה מי שיהיה, או שנניע אותו שיקבל דעתנוּ, או שאנו נהיה מקבלים דעתו. (תשואות סוערות).

אבקשכם לא לדון בהצעה זו כרגע. אביא להצבעה את ההצעה בדבר תשלום לחברי הוועד, ואבקשכם מראש לדחות אותה, בשם הוועד הפועל.

[הציר בוכמיל (מדבר צרפתית)].

הרצל: אני מעמיד איפוא להצבעה את הצעת כצמן וחבריו, בדבר תשלום שכר לוועד-הפועל. הוועד-הפועל שולל הצעה זו ומבקש מכם לדחותה.

אני מבקש מאלה שהם נגד הצעה זו, שירימו את ידם. (הדבר נעשה). מי בעד? (לאחר הפסקה): ההצעה נדחתה.

[הציר בוכמיל (עומד על הצעתו של מר אטינגר)].

הרצל: אנא, הניחו לנו סוף-סוף להצביע. העיתונאים והקצרנים סופם להתמוטט מעייפות, אם לא נחוס עליהם.

אני מציע לכם להעביר שאלה זו לוועד-הפועל המצומצם. מי שתומך בהצעה זו, אבקש שירים ידו. (הדבר נעשה). מי נגד? (לאחר הפסקה): נתקבלה.

[עם נעילת הקונגרס ⁴⁷ ]

עבודתנו כמעט נשלמה. מחר, או אפילו עוד במשך היום, יתקיימו הישיבות המכוננות של הוועדות הנבחרות, שיהיו מתפזרות אחר-כך על-פני העולם.

ועדת הכספים זומנה לשעה תשע. אך יהיה זה מוקדם מדי. נראה לי, הדבר הטוב ביותר יהיה, אם יהיו כל הוועדות מתכנסות בשעה אחת-עשרה, היינו: ועדת-הכספים, ועדת-הבאנק הגדולה, הוועד-הפועל הגדול וועדת-ההתיישבות, כולם כאן בחדרי בית הקונגרס.

(בקומו): בשאתי אליכם את הדברים האחרונים, חייב אני ראשית-כול לצאת ידי חובת-תודה (הנאספים קמים), בכך שאביע לשלטונות באזל את תודתנו החמה והנלבבת ביותר על כל הסברת-הפנים שנהגו כלפי הקונגרס שלנו, בפרט בשאלת הדיור, גם השנה. (תשואות סוערות ומחיאות-כפיים).

ועוד חייב אני להודות לכל הידידים הלא-יהודיים של ענייננו, שעקבו באהדה רבה כל כך אחרי ועידתנו, וודאי שאבו מתוך כך את האמונה, כי תנועתנו היא תנועה הראויה לאהדת הרבים. (תשואות סוערות).

תנועתנו – נדמה לי, זאת רשאי אני לומר – היא תנועה מוסרית, שהיא לכבוד למחננו. בשעה זו עייפים אנו כולנו מלחזור ולומר מה שאמרנו במשך שלושה ימים, אבל ברגע זה, שבו מתפעמים הלבבות לפרידה, עוברת אותנו בכל זאת ההרגשה, כי לא ייתכן, שרעיון רגיל הוא שבו אנו הופכים את שיא מכאובנו לשיא אושרנו: הציונות היא לא רק כורח עגום, כפי שנהגו לכנותה, היא גם אידיאל מפואר. (תשואות ומחיאות-כפּיים סוערות).

הריהי, אם לנקוט מימרה לא-ידועה אך מזהירה של מאכס נורדאו, בחינת המאמץ האחרון של היהדות. (תשואות סוערות). ולוואי ויצליח, ולוואי ולא יחריבו יצרים שפלים את המפעל, שהחילונו בו ושיכולנו לקיימו עד עתה בהצלחה, לפני שנוצר דבר-של-קיימא. אנחנו שרויים בנדידה. הנדידה המוסרית של היהודים החדשים התחילה. לאן תוליכנו? הבה נקווה: אל ימים טובים יותר. (תשוּאות צהלה ממושכות).

נאום־תשובה של הרצל¹

(26 ביוני 1899)

אכן, לעתים קרובות נאמתי את הנאום שהשמעתי באזניכם הערב, מפני שאני חייב לחזור תמיד אל אותן מלים עצמן. אף־על־פי־כן אינני מעוייף, מפני שהציונות נותנת לנו חמימות חדשה, היא משהו שאני אוהב יותר מכל דבר אחר בחיים. (תשואות). כן, אף־על־פי שאנו מוכרחים לבוא אליכם כל פעם במלים הישנות, הן תופסות אותנו תמיד ברעננות. אני שמח להיות בין אלה שהם אתי במערכה, נושאי־דגלה של האוּמה היהודית החדשה. כל אסיפה כזאת, שהיא עדות לגדולת עניינו, מעודדת אותנו, וכל אחד מאתנו ישא אתו מכאן את זכר ההתלהבות הזאת כמזכרת יקרה שנשמור אותה בלב. ההתלהבות הזאת נותנת לנו את הכוח ללכת הלאה. אולי אחדים באו לכאן בכוונה לשים ללעג ולבוז את הציונות המטורפת, והם מצאו בחילופי תודה אלה עניין ללעוג עליו. אל נא יטעו, אלה אינם דברי־תודה אישיים, אלא ראיות שאנחנו נאמנים לעקרוננו. הקושי הגדול ביותר שלי כציוני הוא לדבר באסיפה כאת של ציונים משוכנעים, שבה הכל תמימי־דעים הם. רוחי טובה עלי יותר כשאני צריך לקדם פני מתנגד, כשיש לי הזדמנות להיאבק בתיאוריות ובטעויות – אותה שעה יפה כוחי ביותר כציוני.

יש אנשים שאינם מבינים אותנו כראוי, וסבורים כי מטרת מאמצינו היא לשוב אל ארצנוּ. האידיאל שלנו הולך הלאה מזה; האידיאל שלנו הוא חזון האמת הנצחית הגדולה; הוא אידיאל שהוא הולך תמיד קדימה; הוא אידיאל שאין לו סוף, שלעולם הוא גדל והולך, כך שבכל פסיעה ופסיעה שאנו פוסעים לפנים, אופקנו הולך לפנינו, ובפרספקטיבה אנו רואים לפנינו תכלית עוד יותר גדולה ונאצלת, שאליה נשתדל לשים את פנינו. (תשואות).

שונים אנו מנוסעי־הצלב, ששיבתם מן המזרח הביאה אל המערב בקפלי בגדיהם את האידיאלים, את הציביליזציה, את התרבות ואת האָמנוּיות של המזרח וחוללה אותו ראֶנאֶסאנס באמנות, ושיוותה אותו גוון רומאנטי לשירתם של הטרוּבּאדוּרים, והניחה רישומה בציביליזאציה האירופּית. שלא כנוסעי־הצלב הללו, שחזרוּ אל המערב וחזיונות המזרח מרקדים לנגד עיניהם, אנחנוּּ היהוּדים נשוּב את המזרח, כשחזיונות התרבות המערבית יהיו תדיר במחשבתנו. אכן, אנו נישא שוב אל ארצות־הקדם כל מה שהוא טוב, כל מה שהוא נאצל ביותר, כל מה שהוא גדול בארצות המערב, שמהן נצא לדרכנו. אנו נשוב ונשתול את עצמנו כפרח זה הצץ מן האדמה, גדל ופורח ונותן את ניחוחו ואת יופיו לעולם. אנו נחזיר את התרבות הגבוהה ביותר לעמנוּ. אנו נרומם את הנשמה היהודית למרום־פסגתה. אם נזכה להיות שם, ואני מקווה להיות שם (קריאות רמות “אמן”), אנו ניתן להמוני עמנו העניים את כל המחשבות הנעלות הללו, נגאל את נפשותיהם, נעזור להם להגשים את האידיאל הגדול‏־ביותר של הצדק והיושר.

אינסופי, אינסופי הוא האידיאל. לא ידעתי, עד שבאתי אל התנוּעה, כי הנוצרים כיהודים רואים את שיבתנו כתחילתם של ימי־פלאות. פלא הימים האלה יהיה שאיפתנו אל האידיאל האינסופי שלנו, האצלתה של האנושות. (תשואות רמות וממושכות).

¹

(2 בנובמבר 1898)

הוד מלכותו הקיסר והמלך!

קיסר ונגיד רב-חסד!

משלחת של בני ישראל קרבה מתוך יראת-כבוד עמוקה אל הקיסר הגרמני, בארץ שהיתה ארצם של אבותינו [ואינה שייכת עוד לנו]. בשום תואר-קניין בר-תוקף אין אנו קשורים באדמה הקדושה הזאת. דורות רבים באו והלכו מאז היתה האדמה הזאת יהודית. אם מדברים על כך, הרי זה עוד רק כמו על חלום מימים קדומים מאוד. אבל החלום חי עוד, חי בהרבה מאות-אלפים לבבות; הוא היה והווה נחמה נפלאה בהרבה מאוד שעות עתירות-מכאוב של עמנו [האומלל]. [כל פעם כשלחצו עלינו אויבים בהאשמות וברדיפות, כשהיתה עינם צרה במעט הזכות שלנו לחיות, כשהוציאו אותנו מכלל חברתם של שכנינו-האזרחים, שאנחנו הרי מוכנים היינו תמיד לשתף עצמנו שיתוף נאמן בגורלם – עלתה המחשבה על ציון ברוחנו הנדכאה.] יש משהו נצחי ברעיון הזה, שאמנם החליף הרבה את צורותיו יחד עם חילופי האנשים, המוסדות והזמנים.

התנועה הציונית של הימים האלה גם היא איפוא מודרנית בהחלט. היא קושרת תוכניתה במסיבות ובתנאים של החיים בהווה, ורוצה לפתור את שאלת-היהודים מתוך אפשרויות של זמננו. כן, אנו מאמינים כי עכשיו סוף-סוף עשוי הדבר להצליח, משום שהאנושות התעשרה כל-כך באמצעי-תחבורה ובהישגים טכניים. מפעלים שעוד לפני מחצית-המאה נראו דמיוניים, נעשו כיום עניין יומיומי. הקיטור והחשמל שינו את קלסתר פני האדמה. יש להסיק מכאן גם מסקנות שברגש אנושי.

[אנו עוררנו קודם-כל את תודעתם הלאומית של אחינו המפוזרים. בקונגרס בבאזל נוסחה לעיני כל העולם תוכניתה של תנועתנו. היא אומרת: יצירת בית מולדת מובטח במשפט הכלל בשביל העם היהודי.]

הנה לפנינו ארץ אבותינו, הראויה להתיישבות ולפיתוח. הוד מלכותו ראה את הארץ. היא משוועת לאנשים, שיעבדו אותה. ואנו יש לנו בין אחינו פּרולאֶטאריון נורא. האנשים האלה משוועים לארץ, שהם מבקשים לעבד אותה. והנה רוצים אנו מתוך שתי המצוקות – של הארץ ושל העם – על-ידי זיווּג מתוכנן של שניהם ליצור הווית-ברכה חדשה. כל-כך טוב וחשוב אנו רואים את העניין הזה, כל-כך ראוי להשתתפותם של נדיבי-עולם, שאנו מבקשים את הוד מלכותו הקיסר להושיט את עזרתו הרמה למפעל הזה.

אבל לא היינו מעזים לבקש זאת אילו היתה בלבנו איזו מחשבה שהיא, העשויה לצער את השליט של הארץ הזאת או לקפחו. ידידותו של הוד מלכותו הקיסר כלפי הוד מלכותו השולטאן ידועה כל-כך, שאין מקום לשום ספק בדבר כוונותיהם של אלה, הפונים אל הוד מלכותו בבקשת תיווּך לשם מילוי משאלותיהם.

אנו משוכנעים באמת, כי הגשמתה של התוכנית הציונית מן ההכרח שתביא ברכה גם לתורכיה. כוחות וחומרים יוכנסו לארץ, הפראה אדירה של חלקי-ארץ צחיחים ושוממים אפשר לחזות מראש, ומכל זה יצמחו יתר אושר ויתר תרבות לאנשים רבים.

אנו מתכננים הקמת חברת-קרקעות יהודית בשביל סוריה וארץ-ישראל, שתתחיל בהגשמת המפעל הגדול. [ואנו מבקשים בשביל חברה הזאת את חסותו של הקיסר הגרמני²)].

שום אדם אין נשקפת סכנה לזכויותיו או לרגשותיו הדתיים מצד הרעיון שלנו, [שהתפייסות נכספת-מזמן נושבת ממנו]. אנו מבינים ומכבדים את רגש יראת-הכבוד שרוחשים בני כל הדתות לאדמה זו, שממנה הלא צמחה גם האמונה של אבותינו.

זוהי המולדת של אידיאות,שאינן נחלת עם אחד ולא נחלת דת אחת בלבד. ככל שבני -האדם מתעלים יותר ברמת תרבותם, יותר ברורות הם מכירים את המשותף באידיאות האלה. וכך גם היתה העיר המציאותית ירושלים, עם חומותיה כבדות-הגורל, לעיר סמלית, שהיא קדושה לכל אנשי התרבות.

קיסר של שלום נכנס באדיר אל העיר הנצחית! אנו היהודים מברכים את הוד מלכותו ברגע הנעלה הזה, ומאחלים עם זה ממעמקי הלב, שיבוא ויגיע תור של שלום וצדק בשביל כל בני-האדם. [וגם בשבילנו.]

קובץ 59 – צילם העמוד הראשון של המאמר “המשלחת הציונית בארץ־ישראל” בכתב ידו של הרצל

המצב ¹

[א]

(21 באפריל 1899)

עד 28 באפריל, כלומר, עד יום ו' הבא, חייבים כל מקומות־ההחתמה להמציא את תוצאות־ההחתמה שלהם ללונדון, אל המרכז. מן התוצאה הכללית יהיה תלוי הדבר, אם אפשר יהיה לגשת אל חלוקת המניות בין החותמים, אם אפשר יהיה לראות את הבאנק הקולוניאלי היהודי, במובנן של ההחלטות הידיעות מן הפּרוספקט, כמיוּסד וקיים.

כיום הזה אין עוד כמעט ספק בדבר, שהבאנק יקום ויהיה. אמנם, עד עתה עדיין אי־אפשר לסקור את התוצאה הכללית, משום שיש להתחשב במרחקים עצומים, במרוץ־דואר איטי וגם בנסיבה הזאת, שההחתמה נערכה לא רק במרכזי־המסחר הגדולים, אלא גם ובעיקר במקומות קטנים ומרוחקים לאין־מספר. אבל לפי הידיעות שהגיעוּ אלינו, יש לראות את ההחתמה כמובטחת. למן הגבוּל הרוּסי־הסיני עד אל אפריקה הדרומית ואמריקה הדרומית נערכה ההחתמה הזאת, שנאבקה בכל־כך הרבה קשיים. תוצאות מזהירות ביותר מצוּיות עד עתה מן המקומות בריסק דליטא, גרודנו, קיוב, אודסה, וארשה ווילנה. מן הארצות מעבר־לים מתחילים המכתבים באים רק עכשיו, מה שיובן על נקלה, שהרי יש לנכות מזמן־ההחתמה שעבר עד עתה את הימים שבהם הלכו בדואר הפּרוספּקטים שנשלחו מלונדון. אבל הידיעות מאמריקה מצוינות ומעוררות תקווה להצלחה גם בארץ הזאת. עוד יותר מאוחר יגיעוּ ידיעות מידידינו בטראנסוואל, שבה כידוע יש לציונות עדת־נאמנים נכבדה מאוד ובעלת יכולת כספית רבה.

בלי לשים לב לסיכויים הטובים, שאנו רושמים אותם בכל הזהירוּת המחויבת, אממינים אנו בכל זאת כי אנו צריכים לדרוש מכל חברינו, שלא יניחו למסירותם להצטנן דווקא עתה, בימי ההכרעה. המדובר הוא בשאלת־חיים של הציונוּת! דבר זה צריך לזכור כל אחד, בכל מקום שהוא נמצא, ובכל כובד־הראש. האם אנחנו בעלי־הזיה, מוחות מעורפלים, פטפטנים, או רוצים אנחנו להוכיח עצמנו כלוחמים מעשיים ויודעי־מטרה למען עניין גדול מאוד? בעוד זמן קצר מאוד נתן את התשובה לשאלה הזאת. את התשובה הזאת נתן לא לנו עצמנו בלבד, אלא גם לידידנו שמחוץ ליהדות ולאויבינו שבתוך היהדוּת. כל אחד יבין, מה תלוּי בתשוּבה הזאת.

אויבינו ה היהודיים – מתנגדינו איננו עוד הביטוי המתאים בשבילם, כי מתנגדים הגוּנים מואסים באמצעי־מלחמה מורעלים של אויבים מלאי־משטמה – אויבינו היהודיים עשו לפני ובשעת ההחתמה מעשים שלא ייעשו. זה היה מסע־מלחמה אמיתי של החשדה ודיבות. אף־על־פי־כן אין אנו רוצים להשיב להם, כפי שהם ראויים לזה, לאחר שתקוותינו יתמלאוּ ולמרות כל נסיונותיהם המאוסים המכשיר הכספי של התנועה הציונית היווצר ייווצר. הם עצמם ראוי להם לשמוח על־כך ביותר, שמאמציהם נכשלים, משום שכל זעמה של מפלגתנו, שאיננה עוד נטולת־כוח כלל, היה פונה כנגד המחבלים במפעל. והיוּ מטיחים להם בפניהם לא רק את החטאים שחטאו כנגדנו, אלא גם שאר כל חטאיהם שלהם. הציונוּת יכולה ועתידה לחוס על אויביה רק כל זמן שהיא הולכת, כמו עד עתה, מנצחון אל נצחון.

ההצלחה מחייבת לחוס על המנוצחים, דבר זה צריך תמיד להישאר כלל גדול אצלנו. וזה יקל לנו ביותר לעשות במקרה כמו זה עתה, שבו יש לנו רק לציין התזות־בוץ, שלא השיגו אותנוּ. אם ביקשו להעמיד את הבאנק הקולוניאלי היהודי כמוסד לשדידת בעלי־המניות או כמשהו אחר נפשע, הרי מהלך־העסקים הזהיר, הישר והמצפוני והפיקוח המתמיד של אַנשי־האמון הנבחרים כל שנה מחדש על־ידי הקונגרס, יתנוּ את התשובה לכך. ועד כמה שיתגלה צורך להכניס תיקוּן בנקוּדה זו או אחרת של התקנון, הרי קיימת אצל בעלי מניות־היסוד הזמניים ההסכמה המלאה, למלא את כל הדרישות הצודקות מיד באסיפה הכללית הראשונה. העובדה, שהבאנק הזה מתקבל על־ידי העם בהתלהבות כזאת, מטילה על המנהלים ועל המפקחים של המוסד היהודי הזה חובה מוסרית רצינית, שהם יודעים אותה היטב, ושהם נושאים באותה בכבוד, כמו את יהדוּתם עצמה.

באנקים רבים, שהם כבר קיימים עשרות שנים, עדיין אינם מפורסמים וידועים בארצות השונות הרחוקות זו מזו, כמו שמפורסם כבר כיום הזה, עוד קודם שהתחיל בפעולתו, הבאנק היהוּדי הקולוניאלי בלונדון. מה מסקנה יש להסיק מכאן בשביל הסיכוּיים העסקיים של הבאנק, זאת יאמר כל אדם לעצמו. אבל יאמר נא כל אחד לעצמו גם זאת, הרי במפעל כגון זה אין צריכים לסמוך על השכן או על החבר. כל אחד חייב לעשות את שלו, כי אז יתקדמו כולם. דרכנוּ יש בה תחנות. הראשונה היתה הקונגרס. עוד התאמצות קטנה, והתחנה השנייה הושגה!

המצב ²

[ב]

(28 באפריל 1899)

ראוי יהיה לזכור תמיד, באיזה תנאים ההחתמה של הבאנק הקולוניאלי היהוּדי התחילה, באיזה נסיבות היא הצליחה. משום שכבר כיום הזה יכולים אנחנו להביע את התקווה, כי הדירקטוריון, שיתכנס ב־2 במאי בלונדון, יגש לחלוקת המניות, מפני שכבר עברוּ את מינימום־ההחתמה שנדרש.

ההחתמה של הבאנק הקולוניאלי היהוּדי נערכה בנסיבות, שלעתים קרובות עוד נשוב לדבר בהן. מצד מסוים, שממנו באות כל הצרות וכל המארות בשביל עמנו, הוטל חרם על ההחתמה הזאת. נסה ניסו להטיל עלינו חרם ונידוי. האופן, שבו נעשה הדבר, באמת לא היה רע. תחילה התאפקו פלוני ופלמוני, שרגילים לראותם בעניינים יהודיים, אבל גם בעסקים כספיים, ועמדו מרחוק מן הדבר הזה. אחר־כך באוּ אחרים והעמידו פנים של מופתעים, מפני שפלוני ואלמוני חסרים. לבסוף נשלחו אל המערכה עבדי־העיתונות המלוכלכים, שבמחיר דמי־שתייה אפשר להשיג אותם למען כל דבר. כאן היתה המסקנה על כף־היד: אם אפילו הכתבנים הנקנים הללוּ יש להם לטעון משהו כנגד הדבר, כמה רע הוא מוכרח להיות. אפשר היה לקרוא זאת בעיתונים אנטישמיים: “אם פלוני ואלמוני חסרים בזה, הרי אין המוסד הכספי הזה ראוי שימליצו עליו!” זאת היא הצורה, שבה מוציאים אל הפועל חרם כזה – אם הוּא מצליח.

לפי הידיעות שבידינו הוא לא הצליח. מסירת המניות, כלומר, התווסדותו של הבאנק, עתידה להיות מוחלטת ב־2 במאי על־ידי הדירקטוריון בלונדון. אז תהיה קיימת עּוּבדה, שמתנגדינו יצטרכו להתרגל אליה. על כל שאר טענות תצטרך לענות ההנהלה הישרה וההגונה של הבאנק.

אבל אם גם יש לנו מן הידיעות המונחות לפנינו האמונה, כי המינימום הנדרש בפּרוספּקט כבר נחתם, הרי ההחתמה בכל זאת עדיין לא נגמרה. יתר על־כן, לפי הקביעות שבפרוספקט אפשר עוד במשך שלושה חדשים נוספים לחתום לפי התנאים הראשוניים, כלומר על־ידי תשלום מקדמה של 20 אחוזים ואחר־כך תשלומים נוספים, עד שיושג ההון של 2 מיליון שטרלינג בשלימות.

אבל אותו זמן תיערך גם מכירת המניות הבלתי־אמצעית במחיר הנומינאלי. מיד לאחר שהבאנק יהיה מיוּסד, יוציא מניות־בעלים בתשלום של לירה־שטרלינג אחת המניה. בזה תהיה התחשבות במשאלה שהובעה פעמים רבות, כי לשם הקלה על ההעברה מאדם אחד אל חברו, תוכלנה המניות להיות רשוּמות גם על שם המוכ"ז.

אנו חוזרים איפוא: בתקופה של שלושה חדשים נוספים שנקבעה בפּרוספּקט, עד להשגת שני המיליונים לירות שטרלינג, אפשר לבקש במקומות ההחלמה המפורטים להלן של הבאנק הקולוניאלי היהודי מניות רשוּמות על־שם המזמין בתשלום 20 אחוזים, ונגד תשלום מלא אפשר גם לקנות מניות רשוּמות מיד על־שם המוכ"ז.

ממקומות שונים מגיעות ידיעות, כי ההחתמה נמצאת אך עתה במלוא מהלכה. כך מודיעים בימים האחרונים, כי בבאקו נחתמו 1000 מניות, בסבסטופּול 900, ובסימפּרופּול 650.

לצערנו חסרות עוד ידיעות מהרבה מקומות, והמשרד הלונדוני יש לו משימה קשה ביותר, מפני שהוא צריך להמציא לישיבה של הוועד־המנהל ביום 2 במאי סקירה על התוצאות שהושגו. חסרות עוד הרשימות מן המקומות, שלפי ידיעות פּרטיות מצוּיות שם תוצאות טובות מאוד, כך שמותר לנו להניח, כי ההחתמה עברה הרבה על המינימום. אבל הדירקטוריון אינו יכול, כמובן, לסמוך על הערכות בלתי־בטוחות, אלא הוא חייב לבסס את החלטותיו על מספרים ותשלומים ודאיים.

לפי זה יראה כל אחד את הנחיצות הדחופה, לשלוח מיד את טופסי־ההחתמה החתומים ואת הרשימות ללונדון. דבר זה יכול ומוכרח להיעשות בלי להפסיק את המשך הפעוּלה של ההחתמה.

אחר־כך אנחנו מקווים כי נוכל בגליוננוּ הקרוב להביא לקוראינו וידידינו את ההודעה, כי בישיבה של 2 במאי 1899 בא לעולם הבאנק הקולוניאלי היהודי והוּא חי וקיים.

¹

(30 ביולי 1897)

הבאנקאי הלונדוני הזה הוא איש ישר וחרוץ מאוד. בכוח עצמו התרומם לעמדה כל־כך גבוהה בחברה, שבוודאי לא פילל הוא עצמו לכך בתורת בנו של שען קטן בליוורפּוּל, בשעה שפתח בשנת 1853, בגיל של 21, את עסקו בסיטי [של לונדון]. הוא כיום בארונט, ציר של וייטצ’אֶפל² בבית־הנבחרים האנגלי, והוא אחד היהודים המכובדים ביותר בעולם כולו, משום שהוא אחד הנאמנים ביותר. אין לנו ההרגל לפאר בני־אדם עשירים; הרי אנו חושבים את הקידות בפני שק־הכסף לדבר המכוער ביותר, שדבק בקצת מן היהודים. אבל שטות ועוול יהא זה, שלא להלל יהודי טוב מפני שהשכיל גם לרכוש לו הון. השבח הטוב ביותר, שאפשר לומר עליו, הרי זה שהוא זכר תמיד את החובות שהרכוש מטיל על בעליו. הוא נתן ונותן, אבל לא בדרך היהירה, אפשר לומר: חסרת־הלב, של נדבנים מסוימים, שרגשיהם האצילים נראים וניכרים עוד בבהירות ביציע הרביעי. הוא טיפל בבעיות העוני בדרך מודרנית כל־כך, כמו שחקר באופן יסודי את עניין ההתעשרות. היהודים העניים של וייטצ’אֶפל, שהוא בוודאי הרובע האומלל ביותר בכרך הגדול הזה של לונדון, יודעים את ידו הפתוחה ומכירים את פניו הזקנים הנלבבים. הוא דואג להם דאגת־אב, כאילו הוא מצוּוה ועומד על כך, כאילו חובה היא, שלא להוציא את הרווחים מן העסקים המוצלחים לצרכי שעשועים והתפארות בלבד. אבל אין זו דרכו, להשפיל עוד יותר את האנשים העניים על־ידי נדבות; אלא הוא מנסה לשפר את תנאי עבודתם וחייהם, להעלות את רמת השכלתם, לעשות אותם בריאים יותר, עצמאיים יותר, חופשיים יותר. כמה מוסדות־חסד רבי־ערך במזרחה של לונדון נקראים על שמו. וגם אל המזרח הרחוק־יותר, המקום שבו גרים אחינו האומללים, היה מבטו מופנה תמיד. 1875 הלך לירושלים וייסד שם בתי־ספר. 1882 יצא אל הגבול הרוסי, כדי להשתתף בפעולת העזרה לטובת היהודים המגורשים. 1886 שוב נסע לרוסיה, להקל ממצוקת היהודים. בהזדמנות זו גורש משם בעצמו, והוא מסר אחר־כך הודעה בפארלאמנט האנגלי על החוויה הזאת. “היהודי מונטאֶגיו גורש”, סיפר לפארלאמנט; ומופלא הדבר, הוא לא היסס ולא התבייש כלל לספר זאת, כאילו אין אדם צריך להתבייש להיות יהודי לאחר שהגיע למשהו בחייו. בשנת 1884 נסע גם אל המערב הרחוק של אמריקה, לראות את המושבות החקלאיות של היהודים שיושבו שם. פעם אחת, כשערכה המפלגה הליבראלית, שהוא משתייך אליה בפארלאמנט, מסיבה לכבודו, יכול היה לומר על עצמו את המלים הפשוטות האלה: “קורת־הרוח של כל חיי היא, שמעולם לא הקרבתי את עקרונותי הדתיים, מעולם לא הפרתי הסכם ומעולם לא הנחתי הבטחה שלא קיימתיה”.³ הוא אדם ישר ואמיץ, הוא אחד הטובים בתוכנו,⁴ מי יתן ויוסיף לחיות אתנו עוד שנים רבות.

¹

(31 בדצמבר 1897)

היה היה איש שהרגיש את המצוקה להיות יהודי בעומק נשמתו. תנאי-חייו החיצוניים לא היו בלתי-משביעים רצון. היתה לו פרנסה מספקת, והיה לו מקצוע מבורך, שבו יכול היה ליצור את הדברים, שלבו משכו אליהם. שכן הוא היה אמן. במוצאו היהודי ובדת אבותיו חדל כבר מזמן להתעניין, והנה חזרה ונתגלתה השנאה הנושנה בלבוש של סיסמה חדישה.² יחד עם רבים אחרים האמין האיש הזה, כי הנחשול במהרה יחלוף, אבל המצב לא נשתנה לטובה, אלא הורע יותר ויותר, וההתקפות הכאיבוהו כל פעם מחדש, אם כי לא פגעו בו פגיעה בלתי-אמצעית; עד שהיתה נשמתו לאט-לאט לפצע אחד שותת דם. והנה אירע לו, שעל-ידי היסורים הפנימיים, הכבושים האלה, הגיע ליתן את דעתו על מקורם, כלומר על יהדותו, ומה שהיה אולי נבצר ממנו בימי הטובה, משום שכבר היה רחוק מזה כל-כך: הוא התחיל לאהוב את היהדוּת בלב ונפש. וגם על נטייה מוזרה זו לא עמד במחוּוָר תיכף ומיד, עד שהיתה לבסוף כל-כך אדירה, שעלתה כמתוך הרגשות האפלולים ונתגבשה לרעיון צלול, שאותו גם הביע אחר-כך באזני רבים. זה היה הרעיון, שיש רק מוצא אחד ממצוקת-היהודים, והוא – השיבה אל היהדוּת.

כשנודע הדבר הזה לידידיו הטובים ביותר, שנמצאו במצב דומה למצבו, הניעו עליו ראשיהם והיו סבורים, שמא יצא האיש מדעתו. שכן איך יוכל להיות מוצא הדבר הזה, שאין משמעותו אלא החרפת הרעה והעמקתה. אבל הוא חשב, שהמצוקה הנפשית נעשתה פוגעת כל-כך, משום שהיהודים החדשים איבדו אותו משקל-שכנגד, שהיה להם לאבותינו החזקים בפנימיוּתם. מלגלגים היו מאחרי גבו, אחרים אפילו צחקו בגלוי בפניו, אבל הוא לא הניח להלצותיהם התפלות של בני-אדם, שלא היתה לו לפני-כן הזדמנות להעריך את דעותיהם הערכה יתירה, שישגעו אותו, והוא נשא את ההלצות המרושעות או התמימות באורך -רוח. והואיל ובשאר הדברים התנהג לא בלי-תבונה, הניחו לו לאט-לאט להתמסר לרעיונו התמהוני, שאמנם אחדים הגדירו אותו במלה קשה יותר: “שגעון לדבר אחד”.³

אבל האיש הסיק, כדרכו הסבלנית, מסקנה אחר מסקנה מן הדעה שלו שכבר קבע לעצמו. וזה היה כרוך בכמה מעברים, שלא עלו לו עצמו בנקל, אם כי לא הראה זאת לאחרים מתוך עקשנות. בתורת אדם ואמן בעל השקפות מודרניות, התערו בנפשו הרבה הרגלים בלתי-יהודיים, וספג מתוך תרבוּיותיהם של העמים, שדרכם הובילו הלך-השכלתו, ערכים שלא יימחו. איך אפשר היה ליישב זאת עם שיבתו אל היהדוּת? בכך צמחו ועלו כמה ספיקות בנוגע לנכונותו של רעיונו המנחה, של ה-Idee maitresse⁴, כפי שמכנה זאת הוגה-הדעות הצרפתי. אולי הדור הזה, שגדל בהשפעת התרבויות האחרות, שוב אינו מסוגל לאותה שיבה הביתה, שהוא מצא בה את הפתרון. אבל הדור הבא כבר יהיה מסוגל לכך, אם ידריכו אותו בעוד מועד בכיוון הנכון. לכן הוא דאג לכך, שילדיו לפחות יעלו על הדרך הנכונה. אותם רצה לחנך ליהודים מלכתחילה.

קודם לכן לא היה נותן דעתו על החג, שהקרין במשך דורות רבים כל-כך על התופעה המופלאה של המכבים באור הנרות הזעירים, ולא היה חוגג אותו. אך עכשיו השתמש בהזדמנות זו, כדי להכין לילדיו מזכרת יפה לימים הבאים. כוונתו היתה לנטוע בנפשות הצעירות האלה במוקדם את הזיקה לקנייני-העם. מנורת-חנוכה נרכשה, וכשהחזיק בידו לראשונה את המנורה בת תשעת הקנים, נתמלא רגש מופלא. גם בבית אביו דלקו הנרות הללו בתקופת-נעורים רחוקה, וזה היה משהו חביב-ונעים, ביתי-וחמים. המינהג המסורתי לא נראה כמשהו מת, כמשהו קפוא. זה עבר כך מדור אל דור, תמיד הודלק נר בנר. גם הצורה העתיקה של המנורה עוררה בו מחשבות. מתי נוצר המיבנה הפשוט של כלי-המאור הזה? ברור שהצורה הזאת נלקחה לפנים מן האילן. באמצע הגזע החסון. מימין ומשמאל ארבעה-ארבעה ענפים, זה מתחת לזה, וכולם נמצאים במישור אחד, וכל השמונה הם בגובה אחד. צירוף-סמלים מאוחר-יותר הביא את הקנה התשיעי הקצר, הבולט קדימה ונקרא “שמש”. מה סודות הצפינו הדורות, שבאו בזה אחר זה, בצורת-אמנות זו, הפשוטה במקורה ושאולה מן הטבע? והאיש הזה שלנו, שהיה אמן, הרהר בלבו, האם זה לא יהיה אפשר להחיות מחדש את צורתה הדוממת של המנורה, להשקות את שרשיה, כמו את שרשיו של אילן. גם צלצולו של השם, שביטא אותו בכל ערב בפני ילדיו, היה נעים לאוזנו. צלילו היה ערב בייחוד, כשנשמע מפי התינוקות.

הנר הראשון הודלק, ועם זה סופר על מקורו של החג. ההתרחשות המופלאה של פך השמן, שהספיק באורח בלתי-צפוי לזמן רב כל-כך, ונוסף לזה פרשת השיבה מגלות בבל, הבית השני, המכבים. ידידנו סיפר לילדים מה שהיה ידוע לו. זה לא היה דווקא הרבה, אבל לילדים זה הספיק. עם הדלקת הנר השני סיפרו הם לו את הפרשה בחזרה. וכשסיפרו הם לו, נראו בעיניו הדברים, שהיו ידועים להם מפיו, חדשים לגמרי ויפים ביותר. מכאן ואילך שמח כל יום על הערב, שאורו היה מוסיף והולך. נר בצד נר קמו ועמדו במנורה, ועם הילדים ביחד שקע האב בחלומות על הנרות הזעירים. זה היה לבסוף יותר ממה שביקש ויכול לספר להם, כי זה היה עוד למעלה מכוח השגתם.

כשגמר בלבו לשוב אל גזעו העתיק ולהודות בשיבה זו בגלוי, לא נתכוון אלא לעשות משהו ישר ונבון. כי ימצא בדרך-שיבתו זו גם סיפוק לגעגועיו על היופי, דבר זה לא שיער. ודבר גדול זה קרהו. המנורה עם זוהר-נרותיה המוסיף והולך היה משהו יפה ביותר, ולאורה יכול האדם להרהר בדברים נשגבים מאוד. והנה הלך והעלה בידו המנוסה רישום של מנורה, שביקש לתיתה במתנה לילדיו בעוד שנה. ביד חפשית עיצב את המוטיב של שמונת הקנים, היוצאים לגובה אחד והם נמצאים מימין ומשמאל במישור אחד עם חתך-הגזע. הוא לא ראה עצמו קשור בצורה המסורתית הנוקשה, אלא יצר שוב מתוך היסוד הטבעי, בלא להשגיח ברמזי-משמעות אחרים, שאמנם גם הם יכלו להיות מוצדקים כשלעצמם. הוא ביקש את היופי הבא מן החיים. אבל גם אם הכניס לתוך הצורות הנוקשות תנועה חדשה, שמר בכל-זאת באמונה על חוק ישותן, על הסיגנון האציל העתיק של עירוכן. היה זה אילן עם ענפים תמירים, שקצותיהם נפתחים כגביעים ובגביעי-הפרחים האלה נעוצים יהיו הנרות.

מתוך התעסקות רבת-הרהורים זו חלף השבוּע. בא הערב השמיני, שבו דולקת כל השורה, גם הנר התשיעי הנאמן, ה“שַמָש”, שבדרך כלל אינו משמש אלא להדלקת הנרות האחרים. זוהר גדול שפע מן המנורה. עיניהם של הילדים הבהיקו. אבל האיש הזה שלנו נעשה לו כל זה משל להלהבתה של האוּמה. מתחילה נר אחד, עדיין אפלולית מסביב, והאור הבודד נראה עוד עצוב. אחר-כךְ הוא מוצא לו רֵעַ, עוד אחד, עוד רבים. החשכה מוכרחה לסגת. אצל הצעירים והעניים עולה האור לראשונה, אחר-כך מצטרפים האחרים, האוהבים את הצדק, את האמת, את החופש, את הקידמה, את האנושיות, את היופי. ושעה שכל הנרות דולקים, מוכרחים להשתאות ולשמוח על המעשה שנעשה. ושום תפקיד אינו נותן-אושר יותר מתפקידו של שַמַש האור.

¹

(12 בנובמבר 1897)

אם רוצים להכיר את מצב היהודים ואת שאלת-היהודים מבחינה מיוּחדת במינה חייבים – לבקר בבורסה. אולי על שום מקום של פעילות אנושית לא הופצו דעות מוטעות ואגדות-זוועה כל-כך רבות, כמו על נקודת-צומת זו של דרכי משא-ומתן רבים. בכל כרך גדול נמצא בנין מפואר הנקרא “בורסה”. בשעות מסוימות של היום מתכנסים באולמו הענק והיחיד של הבניין הרבה מאות אנשים צווחים ומניעים ידיהם בריגשה. זוהי מהומה מתמדת, המתרחשת בתוך תחומי החוק הקיים; על כל מי שאינו בקי בדרכי המשא-ומתן עושה היא את הרושם המוזר ביותר. זהו השיח-והשֹיג הנרגש של שוק בלא סחורות נראות לעין. וכך גם אפשר להגדיר את הבורסה: היא השוק המופשט.

אדם נכנס לסכנה, להיות ברגע הראשון מובן שלא-כהלכה ונלעג, אם יאמר שהבורסה היא אחד מן המוסדות המחוכמים וההכרחיים ביותר של החיים המודרניים. שכן אחת התכונות המתמיהות ביותר של המקום הזה היא, שהוא כאילו מוקף עב-ערפל של אי-כבוד. מי האשם בזה, מי מחבל במוסד הזה, מוציא עליו לעז, רוקם מסביבו אגדות של דופי, ומי הוא המטיל קלון על אלה שהם קרבנותיו למעשה, לאחר שנמצץ כל לשדם, על כך ננסה לרמוז כאן.

כל אדם משכיל יודע כיצד נתהוו הבורסות, כיצד התפתח המכשיר הזה בהדרגה מתוך צרכי המשא-ומתן שגדלו, כיצד נתהווּ מתוך המיפגשים שערכו הסוחרים בתדירות לשם דיוּן על המחירים וקביעתם, כללי-התנהגות מנוסחים בכתב ומנהגים בלתי-כתובים. הבורסה היתה והיא גם כיום מרכז-העצבים של המשא-ומתן. מתוך כך מוסברת לנו העובדה, כי עליתה הגדולה הראשונה של הבורסה חלה עם הסתעפותן של דרכי הים, וכי במאה הנוכחית, עם כניסתה לתקופה של מסילות הברזל, היא הגיעה לכוח ולחוסן רב. היא הוסיפה עוצמה ושיכלול, שעה שחוטי הטלגראף, ובזמן האחרון גם הטלפון, ניקבו וחדרו לתוך חומותיו של בניין-הבורסה. הצורות של סחר-הכסף, שיטת המניות, שהצריכה קלוּת-תנוּעה והיא גם שיצרה אותה: וקודם-כל פעוּלותיהן הכספיות הפומביות של המדינות – כל אלה הגדילו את חשיבותה של הבורסה בלי הרף. כמה חריפות-מוח יש בסיווּגן של העסקות השונות, הנעשות בשוק המופשט הזה! כמה ברכה צפונה לחייו המשקיים של כל עם ועם ושל כל העמים ביחד בקיוּמו של מכשיר כלכלי זה!.

זהו ריכוז שאין-למעלה-ממנו של הביקוש וההיצע, האיזון המהיר של המחירים העולמיים; הוא נותן לאדם היחיד את האפשרות להפוך נכסי-דניידי שברשותו לכסף עובר-לסוחר, בלי שרצון-המכירה בלבד יגרום להפחתה ניכרת בערכו של העצם הנמכר; הוא מפרה את כל ענפי החרושת והמסחר; בשביל מערכת-האשראי של המדינות הוא גם ערובה בטוחה וגם גורם מקל. את התרבות המודרנית שלנו לא היינו יכולים, פשוט, לתאר לעצמנו עוד בלי המכשיר הזה.

אם אנו מזכירים כאן את האמיתות הבאנאליות הללו, הרי זה נעשה קודם-כל בשביל להסביר, שאין מדבר כאן אחד שהוא מזלזל בבורסה או מתנגד לה. כלום ייתכן כלל, שאדם בר-דעת יזלזל בה או יתנגד לה? מעשה כזה יהיה אווילי, כמו הקללות על הכסף, לעתים קרובות שומעים את הבריות אומרים: הכסף משחית את האדם, אבל ההיפך הוא הנכון: בני-אדם משחיתים את הכסף על-ידי השימוש לרעה שהם עושים בו.

גם לאחר כל מה שנאמר עד כאן אין להבין, משום מה כבודם של הבורסה ושל משמשיה פגום בעיני החברה האזרחית. והרי איש לא יכחיש, שכך הוא המצב לאמיתו. אם לפני כמה שנים עוד אפשר היה להכחיש זאת ולהתעלם מהלך-הרוח השלילי הרווח בעם כלפי הבורסה, הרי כיום אין הדבר אפשרי עוד. השיסוי שהתנהל בחלק הריאקציוני של דעת הקהל נתעבה עוד לידי נגישות אדמיניסטראטיביות, ולבסוף עד לידי חוקי דיכוי והעמסת מסים כבדים.

משום מה? כלום רוצים להרוס מכשיר הכרחי של המשק הלאומי, כלי-רֶכֶב של הסַחַר העולמי? ואם הקובלנות נגד הבורסה, כלומר: נגד בני-האדם העוסקים בה, מוצדקות הן, האם גם אמצעי-הדיכוי הזה הוא ההולם אותן? ואם אמצעי-הדיכוי מוצדק. האם הוא גם פוגע באשמים? השאלות האלה צפות לעולות כעת מתוך אקטואליות מסוימת, הואיל ומסי-הבורסה החדשים פוגעים קשה במספר אנשים, שגם בלאו-הכי נאלצים היו להיאבק קשה על קיומם. והנה אין אנו מספרים כאן שום דבר חדש, שעה שאנו מציינים, כי האנשים האלה ברובם הגדול והמכריע יהודים הם. דחוקים ודחופים מחמת מסיבות היסטוריות אל המסחר, מיוצגים היהודים, כמובן, ייצוג חזק ביותר, גם בשוק המופשט. ודאי שהרבה מן ההתפתחות חריפת-המוח של המשא-ומתן בבורסה יש לזקוף לזכותה של הרוח היהודית, הנוטה אל המופשטות, ובעיצוב-דמות זה של הבורסה אין למצוא דבר, שאפשר לדרוש אותו לגנותם של היהודים.

כתב-העת הזה איננו כתב-עת של הבורסה, אבל הוא הכריז על עצמו בגלוי כעל “עיתונם-של-היהודים”; ² ואין אנו עוברים באדישות על שום צרה של יהודים, אם המדובר הוא על התעללות באחינו שבארצות הבארבאריות, או בגורלן של הנערות החיוורות בבתי-החרושת לגפרורים שבגאליציה או בסבלם של הפּרולאֶטארים בבורסה הוינאית.

הזכרנו לפני-כן את ברכותיה הכלכליות של הבורסה – הנבערים מדעת רשאים ללגלג על הביטוי הזה כאוות-נפשם. גם אנו יודעים שמצויים שם כל מיני גידולים ממאירים ומעשי-שחיתות. כל שיכלול מעודן נושא בקרבו את גרעין השחיתות.

הביקוש וההיצע מזדייפים לעתים תכופות, קביעת-המחירים מסתלפת לעתים על-ידי תמרונים שונים, היחיד מתקפח לפרקים בהשקעה ובשימוש בממונו, ענפי תעשיה ומסחר עלולים להגיע לידי הפסדים בגלל מעשי תרמית או חבלנות של הבורסה, ואף אשראי-המדינה גופו אינו מוגן בפני המשחק בידיעות כוזבות. אבל גם כל זה נכון הוא, הרי רק אוויל ידון לחובה את המוסד כולו, ורק רשע ירשיע את כל עובדי הבורסה כולם.

אל נתעכב על אותה אווילות, שהציבה לעצמה מצבה קיימת באימרה המפורסמת על “עץ התרעלה”.³ אם מצויים מעשי שחיתות, אין לייחס אותם אלא לאלה שעשו ועושים אותם. האם קשה או גם בלתי-אפשרי לקבוע זאת? אם כן, מן הראוי לצמצם את תחומי החקירה באנשים האלה בלבד, שיש להם הכוח לבצע מעשים כאלה. אם נעשה באיזה מקום מעשה-פשע, ונעשה במכשיר שאדם חזק בלבד מסוגל להניף אותו, הרי על-פי השכל לא יחשידו ילדים ותשושי-כוח באותו מעשה. מי איפוא יש בידו הכוח, להשתמש בבורסה לשימוש ברעה? זוהי השאלה! אין לדבר כאן על קנוניות ומעשי-תרמית פעוּטים. Minima non curat praetor⁴ שום נזק ממשי אינו נגרם על-ידי כך. מותר אפילו להעֵז ולקבוע בשקט, כי בשום שוק שבעולם אין נוהגים אמת ואמונה בכובד-ראש כזה, כמו בבורסה. אין זה פּאראדוכס. כל המשא-ומתן מבוסס על האמון אל דיבור חטוף, או אל רישום נחפז בפנקס-כיס. כן, האנשים הקטנים בללו של הבורסה, שנוטים כל-כך להעליל על כל-כולם ביחד, שנוהגים לדבר עליהם בנימה של זלזול, לאמיתו של דבר הם אנשים ישרי-לב בתכלית, פרט ליוצאים מן הכלל המהווים כמות מובטלת, והם עוסקים בישרות במקצוע שהוא גם מפרך מבחינה גופנית. וכאן ברצוני לשלב מכתב מאת אדם מהוגן מאוד מאנשי הבורסה:

וינה, 3 בדצמבר 1897

“כשקיבלתי ממך שלשום את ההצעה, שהיא לי לכבוד, להמציא לך כמה ידיעות על הבורסה, גמרתי בלבי להמתין עד לאחר פגרת החג, כדי לראות ביום-המעשה הראשון את השפעתו של מס-העיסקות החדש, המוגדל פי חמישה, והנה הלכתי אתמול בבוקר כרגיל אל הבורסה, שהיא לצערי משלח-ידי זה 26 שנים. השעון צילצל עשר. תחילה ראיתי קבוצות אנשים מתכנסות, וקיוויתי שאלה הם תאבי-עסקים. אבל לא עברו אלא כמה דקות, עד שראיתי לצערי, כי אלה הם סקרנים בלבד. אכן, במהרה פורקו ה”קלעים“⁵ והחברים התפּזרו לכל רוח. רובם נראו מצרים ודואגים, כמהים לכל ריווח קל שבקלים. על פניהם של אחדים היה טבוע יאוש קודר, שלא הוסווה כל הצורך. כל אותן הקבוצות, שלפנים היו מהוות בצפיפות את ה”קלעים" שבהם נשאו -ונתנו בקולי-קולות בניירות-הערך העוברים-לסוחר, כל אלה נתדלדלו ונתמעטו. חסרים ה-faiseurs⁶ שהיו נוהגים להשתמש בהם, שהיו נזקקים להם בדחיפות, כדי לערוך מאחריהם קנוניות חוקיות ובלתי-חוקיות. נדמה לי, משום כך מכנים קבוצות אלה בשם “קלעים”. כל זמן שהממשלות נצטרכו לממש הלואות משלהן, דאגו סוכני-סוכניהן שיהיו קיימים “קלעים” חסוני-ריאות ואדירי-כוח, שישמשו כרוזים צעקניים בשוק. עכשיו, בזמן המעבר ללא-גרעון, סבורים השלטונות שיכולים לוותר עליהם. נוסף לכך, כל רצון ליוזמה דוכא והוברח על-ידי האנטישמיות. לבסוף נגרמו בשנים הקודמות הטעיות בדרכי הבורסה על-ידי אישים רשמיים, והבורסה הוסגרה לידי כמה ליסטים. הדמיון המטורף-ביותר לובה והוגבר עד כדי שגעון, ולאחר-מכן באה מקלחת קרה מחושבת מראש, וזו הרסה את המנגנון כולו. שנת 1895 היתה זו, שבה הופקרה הבורסה לליסטאות. מכאן ואילך קיפחה הבורסה לא כספים וכבוד בלבד, אלא גם את זכויותיה המסחריות. חוסר זכוּיות הוא העילה העיקרית להתנוונותה. נמצא שלא סיבה אחת בלבד גרמה לירידה הנוכחית. היו סבות הרבה, ואני רוצה לסקור ולסכמן כאן: מחסור בעיסקות ממשלתיות, פחד מפני יזמה, הגזמות והערכות מופלגות של הכוחות העצמיים ושל כוחות הזולת, ופולחן האבטוריטה. ולאחרונה באה המפלצת האנטישמית בדמות מס-עיסקות כפול חמישה. המס הזה נודע לפגוע בעשיר, והוא קוטל את העני. כל הבאנקים והבאנקאים החליטו בוועידה, שנתקיימה ב“קראֶדיטאנשטאלט”, לגול את כל המס בכובדו המלא על שכמי הלקוחות. הבאנקים האלה אינם נפגעים מן המס, לעומת זה מצטמצם רווחו הפעוט של האדם הקטן עד לידי מינימום, שבו אין הוא יכול להתקיים עוד כלל. הקרבן הוא איש-ה“קלעים” מחוסר-האמצעים; הלה עומד במקומו ומצפה, למרות קשי הזמנים, צורח ומצעק, ומבקש להשתכר בזיעת אפיו לפרנסת יומו. כדי להציל עצמו מהפסדים גדולים-יותר, אנוס הוא תכופות לממש את הפרקמטיה שבידו “מימוש מוטעה” בהפסדים קטנים, כדי שיוכל לנסות מיד עיסקה חדשה, שגם בה כרוכה סכנת ההפסד. עד שאדם כזה מרוויח משהו, עולות ההוצאות עד לאין שיעור.

אצל אדם כזה עלולים המסים והוצאות-הסידורים המצטברים במשך חודש שלם להחריב את קיומו".

זוהי תעודה מאלפת. מה שמפתיע אותנו בה ביותר, הרי זו העמדת מבקרי-הבורסה חסרי-האמצעים והבאנקים המאוחדים אלה כנגד אלה. היא עושה רושם כמעט כמו הניגוד הנודע ומפורסם שבין העבודה והרכוש. האם קיים הדבר הזה גם בבורסה? כאן עומדים מצד אחד אנשי-השוק שבבורסה, עייפים ויגעים כמו משרתים, טרופים מרוב ריצה וצרודים מחמת צעקות, ועם זה עמוסי-דאגה, ומתוך ההגיון המוזר של העוּבדות – אנוסים להיכנס ל“עיסקות מוטעות”. כלום ייחשבו האנשים האלה ראויים לכבוד ולהשתתפות-בגורלם פּחות מתגרים נכבדים בשווקים אחרים, אך ורק משום שהפרקמטיה שם מוחשית-יותר? מס חדש בא עליהם כחתף ומנחית עליהם מכה ניצחת. מחייתם מבוססת על תכיפות העיסקות, תכיפות זו נפגעת על-ידי המס; נמצא שהעסק מחוסל, פשוט, מחוסלת המחייה. דבר זה, לפחות, אינו “מסקנה מוטעית”, ואין נשארת עוד אלא השאלה, מה יעשה אדם כזה ביום המחרת? הרי אלה אינם שכירי-יום, אלא סוחרים משכילים. רובם ראו זמנים טובים-יותר, וילדיהם רוצים גם בזמנים הרעים לאכול משהו, פרוסת לחם, למשל.

מלבבת-יותר נראית התמונה אצל הצד השני. כאן רואים חברה, שלא חרגה כלל משיווּי-המשקל שלה. מתכנסים יחד לישיבה מתייעצים, אולי אף לא שעה ארוכה. המלה הגואלת נמצאת תיכף ומיד: מגוללים את המס על שכמי האחרים. למה לא אמרתם זאת מיד?.. מכאן אנו למדים שוב, שהחזקים יוצאים גם הפעם מן ההרפתקה מחוזקים עוד יותר. אַה, גלילת המס על אחרים היא אמצאה שלא תסולא בפז. החזקים מגוללים כל משא על החלשים יותר, וככל שהאדם חזק יותר, כן פּחות העומס שעליו לשאת. הרי המשחק הזה אינו חדש. בכל מקום מנצח ההון הגדול את ההון הקטן-יותר. אבל בשעה שתופעה זו גורמת בכל השטחים האחרים להתפרצויות-זעם ולקובלנות עזות ביותר, הרי הבורסה המסכנה אילמת היא. האם אין יתרון כוחם ואכזריותם של הגדולים מורגשים כאן כמו במקומות אחרים? לא, היא גרועה הרבה יותר מבכל שטח אחר. חייו של האדם הקטן נתונים כאן ממש לשבטו ולחסדו של הגדול. תיק-השטרות העבה-יותר מכריע כאן, בדומה לאותו משחק מזל אמריקאי ידוע לשמצה, שבו זוכה מי שיש בידו להניח יותר כסף על השולחן. הכיצד, ואף-על-פי-כן אין הקטנים נקטלים בלי-הרף על-ידי הגדולים? בסופו של דבר טמונה נדיבות-לב בעניין הזה, נותנים להם לאותם העלובים להשתכר כדי פת-לחם, נותנים להם לחיות? נו, נו; האמת היא, שאין נותנים להם למות – על-כל-פנים לא תמיד. מחזיקים אותם – כלשון הפתגם העממי – על סף הפגירה;⁷ שכן זקוקים להם מפקידה לפקידה, שעה שיש צורך ברגשה וברעש-השוק, שבו מצליחים מעשי-התרמית הגדולים, בלא שיעוררו תשומת-לב. אלה “הקנוניות החוקיות והבלתי חוקיות”, שעליהן מדבר כותב המכתב שלנו. אבל מכל זה אין דבר מגיע לידיעת הקהל. אילמת היא הבורסה המסכנה, אילמת – משום שהיא מסכנה. Silence aux pauvres![²¹] הגיעה השעה, שיקום נוקם לאנשים המסכנים האלה.

שכן, העברת המעמסה אינה מצטמצמת במסים חוקיים בלבד. הכל מגוללים על האנשים הקטנים: גם את האחריות לתמוטות הכספיות, גם את השנאה, שהתהליכים האלה מעוררים בקרב האוכלוסיה. מכאן בא אי-הכבוד של הבורסה. משום כך מודה מבקר קטן כזה של שוק-הכספים רק מתוך היסוס, כמעט מתוך הסמקת-פּנים, כי “איש-בורסה” הוא; כאילו זהו מִשלח-יד נקלֶה, ולא מקצוע הוגן, שהוא לתועלת הכלל. ואילו ה“באנקאי”, ועל אחת כמה וכמה מנהל הבנק, הסר כובעך לפניהם! ויש משרתים רבים למדי לצערנו גם בעיתונאות, העושים לפני האדונים הללו את הקידות העמוקות ביותר, אה, האדונים הללו אינם מרגישים ולא -כלום ממהלך-העסקים הרע, אף לא מן האנטישמיות, שהם יצרו אותה. הם כבר מוצאים לעצמם אמצעים ודרכים, כדי לפדות עצמם מהתקפותיה של העיתונות הרעשנית הזוללת-יהודים; וזו מסתערת אחר-כך בשצף-קצף “רב-אצילות” על אנשי הבורסה הקטנים. גלילת המעמסה שלימה היא ומוחלטת. ואנו עדים למשחק המרגיז את הנפש, ורואים כיצד האדונים הללו מציגים לראווה את רכושם, שנרכש בדרכים הפוגעות בכל מושגי המוסר, בדומה לפרוצות שעל במות-השעשועים, העונדות על החזה חסר-הבושה את תכשיטיהן המתנוצצים, מחיר נאפופיהן.

הרי אין אנו ילדים, הרי אנו יודעים יפה, כי אותה הגברת מבמת-השעשועים ואותו מנהל-הבאנק אי-אפשר שהם “חסכו” להם כל-כך הרבה ממשכורתם. האבנים הטובות הללו והמיליונים ההם עדים הם לתופעה המבישה ביותר. מתוך התוצאות אפשר לנחש מה אירע לפני-כן. רואים היטב את נער-הבאנק, העושה בחשאי עיסקות בבורסה על יסוד ידיעות סודיות שקלטה אוזנו במשרד והוא משתמש בהן לרעה, עד שיש לו כסף מספיק כדי לנהל אתץ עסקיו השחורים באורח עצמאי; ולאחר מכן, או שהוא מרכיב לעצמו חבר לקוחות התלויים בו, ושעליהם הוא מטיל כל מיני שליחוּיות בזויות, או שהוא מגיע למעלה של מנהל-באנק, ובתור כזה הוא “מנצח” על השוק, ובאמצעיו של הבאנק הוא קובע לניירות-הערך שערים של רמאוּת, וכשהם מתמוטטים הוא מביא להרבה בתים עוני, מצוקה ומוות. ולבסוף רואים את העולה-לגדולה ענוד אותות-הצטיינות, עטור תוארי-כבוד, איך הוא שולח ידו ב“עסקי המדינה”, רואה אותו קושר קשרים, כדי להגן על עצמו מפני רדיפות אפשריות, רואים כתבנים המתמכרים לו בשכר, ואוי לו לבלתי-תלוי, שירים קולו נגד שחיתות נתעבת זו! אדם בלתי-תלוי כזה יהא נתון לעלבונות ולזלזולים, ואם אפשר – גם יטילו עליו חשדות; ואם אי-אפשר לומר עליו, כי לכלך פעם את ידיו בקבלת “דמי שתייה”, ילעיזו עליו, יאמרו כי כל מה שהוא אומר אינו אלא מתוך קנאה….

בינתיים מצוקת הבורסה משוועת לעזרה. אַה, כן, באמת כבר מתחילים להתעסק בזה, והבריות אומרים, כי לשכת הבורסה מתכוננת לאחוז באמצעים, כדי “לטהר” את הבורסה. ל-ט-ה-ר! זהו רעיון טוב. כיצד יעשו זאת האדונים הללו? האם יגרשו משם את חונקי-הבריות הידוּעים, העושים כמעשי הליסטים שבלונדון, המתנפלים בערפל על קרבנותיהם ההולכים-לתומם וחונקים אותם? האם יפסלו לצמיתות את אלה, שערכו התנקשוּיות בשוּק כיוזמים או כמסייעים -לדבר-עבירה? מה יהא טיבה של העזרה? האם הכוונה היא רק להכביד על הגישה אל העסקים, הרי יש לחשוש, שהשאלה לא תיפתר על-ידי כך. הפּרולאֶטאריים בפנים הביניין לא יתמעטו אלא במספר הגולגלות, שיתווסף על הפּרולאֶטאריים הנמצאים בחוץ – בתנאי שכמה מהם לא יחליטו לצעוד עוד כמה צעדים הלאה, עד לקצה התחתון של השונטנרינג,⁸ כדי לחפש את המוצא בתעלת הדאנובה. אל נשכח, כי מצוקת הבורסה לא תוקל על-ידי כך, שאחדים מבאי-הבורסה יושלכו לרחוב. להיכן יפנה אדם כזה לעת כזאת? להיכן, למען השם?

מצוקת-הבורסה היא חלק מצרת-היהודים הכללית, היא גם מעציבה וגם מרגיזה. אין מכירים אותה בצורתה האמיתית. להפיץ מעט אור בעניין הזה – לא יוכל להזיק, גם לא ליהודים ישרי-הלב שבתוך הבורסה וגם לא ליהודים הישרים שמחוצה לחוג הזה. משום כך היה צורך וגם הכרח לומר פעם אחת את הדברים האלה.

מילאנו היום חובה, שהיתה מוטלת עלינו.

¹

ראיון לכתב העת הציוני “YOUNG ISRAEL” בלונדון

(יולי 1989)

“כן, בחפץ-לב נותן אני לך ראיון בשביל ‘יאנג ישראל’,” אמר ד"ר הרצל, "אף-על-פי שאני עייף לא-מעט מן השאלות. העובדה היא כי ‘יאנג ישראל’ הוא שעשה אותי ציוני – אני מתכוון ל’ישראל הצעיר', לבני האנס בן שבע השנים. כשהסתכלתי בבחור הקטן, ושאלתי את עצמי, ‘מה, בשם אלוהים, יהיה גורלו, אם שנאת היהודים תלך ותגדל בקצב זה?’ – באה אלי התשובה לאמור: ‘ארץ אבותינו לבנינו!’

"וכך נתתי דעתי, כי אבות למשפּחות, ובייחוד אלה שיש להם בנים, מגיעים להבין את הציונות הבנה מהירה ועמוקה יותר, מאנשים שאינם נשואים או שאין להם ילדים.

הציונות היא מטרה כבירה, אך הדרך אליה זרועה חתחתים, לעיתים קרובות מאוד התקדמותנו נבלמת על-ידי אנוכיוּת עלובה, רוח-חנוונים מנוולת, כל מיני מורך-רוח ורגישות מזויפת מפני מה-יאמרו-אחרים. אך ככל שהמכשולים גדולים יותר בדרכנו, כן יקרים יותר מאמציהם של הציונים לרומם את האופי היהודי, שלהוותנו הוא נידרדר במדרון של סְתַגְלָנוּת, חיי-שעה ואינטרסים חומריים בזויים.

"אנו החזרנו לנוער היהודי אידיאל. אני מאמין באמונה שלימה – והיא המחזקת אותי בתוך מסותי הרבות – שכבר עשינו, על-ידי דבר זה עצמו, מעשה שאין לו בטלה עולמית. מה עוד אומר בשביל ‘יאנג ישראל’?

“בזמן הזה אנוסה תנועתנו לפסוח ולהבקיע לה דרך בין סבכי-שיחים. אנו זקוקים למכשיר כספי גדול לתכלית זו; ומאחר שהבאנקאים הגדולים חייכו כנגדנו חיוך של בוז בלי לעזור לנו, אנו חייבים לעזור לנו בעצמנו. אתם יודעים, מימי לא היה לי ולא-כלום עם ענייני-עסק. אך עכשיו אנוס אני לטפל בכינונו של באנק, אם כי אין בדעתי לנהל אותו לאחר שיוקם. אנו מצפים לרשימת חותמים עצומה”.

“כן”, ממשיך הרצל, “כל המכשירים שאנו צריכים להם, אנו מוכרחים ליצור אותם בעצמנו, כמו רוֹבינזוֹן קרוּזוֹ באי שלו – קוראיכם ודאי יבינו רמיזה זו. בימים הבאים יהיה סיפור התפתחותה של הציונות כרומאן נפלא. שלוש שנים מלאו עתה מיום שהתנוּעה התחילה. ידעתי מיד, כי עתידה היא להיות עניין בעל משמעות היסטורית, ולכן התחלתי תיכף ומיד בכתיבת יומן, שבו רשמתי כל נסיונותי ונפתולי. כבר מילאתי חמישה כרכים, ויש בדעתי לפרסם ביום מן הימים ספר-מסעות זה של התנועה הציונית. ואז יראו הבריות עד-מה הכבידוּ עלי קצת יהודים להקל גורל העם היהודי”.

[ואיך מתקדם עניין הבאנק שלך?" שאלתי.}

“באורח משביע-רצון עד-מאוד”, השיב ד"ר הרצל. “אם כי צורה כזאת של החתמה לא היתה רגילה – היא נכפתה עלינו מחמת איבתם צרת-המוחין של הבאנקאים העשירים – היא נתקבלה בכל מקום בהתלהבות הגדולה ביותר. השג נשיג את הון-המניות, וכך ניצור מקור עממי של כוח לתנועתנו. ואז יראו הבנקאים היהודים אם השכילו עשות כשהפכו לאויב להם את הבאנק הלאומי היהודי, לשון אחר, את בני המעמד הבינוני הפזורים על פני כל העולם. הבאנק הקולוניאלי היהודי עתיד למלא תפקיד בחיי-העסק היהודיים, שלא בקשר למטרותיו הנעלות. הדבר הזה היה מובן יפה בכל העולם, מיד לאחר שפירסמנו את הקול-קורא הראשון שלנו”.

[“מה יהיה העניין הראשי של קונגרס הבא?”]

“יהודים מכל חלקי העולם יהיו מיוצגים על-ידי ציריהם. העבודה שהכרח היה לעשותה מעשה-אילתוּר בקונגרס הראשון, תועמד עתה על יסוד של קבע, וההסתדרות שלנו תלבש צורה מוגמרת. אנו עומדים לכונן את לשכת-הקונגרס שתהיה קבועה בבאזל. נקבל דינים-וחשבונות נוספים על מצבה הכללי של הציונות, על פעילותן של אגודות ההתיישבות ועניינים אחרים. ונתווה את תוכניותינו לשנה הבאה”.

[“האם תואיל לומר לי, ד”ר הרצל, מה דעתך על יחסם של יהודי אנגליה אל התנוּעה הציונית?"]

“חושש אני”, ענה בחומרה, "כי מצב ענייניהם יצטרך להיות הרבה יותר רע – כל-כך רע כמו שהוא אצלנו – לפני שיבואו לידי הכרת האמת הגואלת של הציונוּת. חוק-הזרים של לורד סוֹלסבּאֶרי²) הוא אות ראשון מבשר-סערה. רק על-ידי קבלת הציונות בלב שלם ובזמן הנכון יינצלו יהודי אנגליה מפריצת אנטישמיות בצורתה האירופית. מי שאינו רוצה לשמוע מוכרח להרגיש.

"אם יהודי אנגליה לא יקחו על עצמם במהרה את הטורח להבין את הציונות, ולסייע לתנועה, הם יגורשו מן החברה הגבוהה, כמו בצרפת; על-ידי מפלגה אנטישמית בפארלאמנט, כמו בצרפת. דברי אלה שלי, אולי תהיה מייחס להם חשיבות מסוימת אם אזכיר לך, כי חזיתי מראש את כל פרשת דרייפוס כמה שנים לפני התרחשוּתה. כתבתי את ‘מדינת היהודים’ לאחר שהייתי בצרפת ארבע שנים, ובאמת כתבתי אותו בפאריס. וכיום אני יודע את מגמת הדברים באנגליה.

“הציונוּת היא לא רק צורך עגום, כמו שאמר קלוֹד מונטיפיורי,³) אלא גם – ולי בפרט – אידיאל מפואר. אם היהודים האנגליים לא יקבלו אותה היום, בשעה שהם יכולים עוד לעשות זאת בכבוד, כאידיאל מפואר, סופם שיושפלו למדרגה שבה יקבלו אותה כצורך נוּגה. ואז לא יוּכלו להאשים אלא את עצמם.”

קובץ 9 – צילום העמוד הראשון של המאמר “הקונגרס” (26 באוגוסט 1898) בכתב־ידו של הרצל.

הערות־תשובה¹

(21 ביולי 1899)

ניגוד בין העמים השונים ובין יהודים עשוי להתהוות בשל הציונות רק במקרה זה, שהציונים יסַגלו לעצמם הרגֵלים שוביניסטיים פרועים. ידידַי ואני השתמשנו בכל שעת־כושר, כדי להזהיר מפני משוגה כזאת. וכן אני מאמין, כי שום דבר בתנועתנו אינו נותן מקום להנחה, כי חפצים אנו, כביכול, להתנשא התנשאות נואֶלת או להיבדל היבדלות של איבה מכלל שאר האנושות התרבותית. להיפך, הדגשנו תמיד הדגשה ברורה, כי אנו מתארים לעצמנו את קיומו של עמנו לעתיד כקיום המיוסד על אחדות כל העמים וכי נרצה לפעול מען אחדות זו. נמצא שאין האידיאל הציוני שולל את הרעיונות ה“הומאניים”, של אהבת האנושות הכללית; הוא כולל אותם. אלא שאין אנו רוצים להיות קוסמופּוליטים חסרי־מין, אלא להודות בלאומיותנו, בשעה שאנו מטפחים את העקרונות הנעלים ביותר של ההומאניות. כי אהבת־אמת זו תזיק לנו בעיני אנשים אוהבי־צדק, קשה להאמין. ואילו האנשים שאינם אוהבים את הצדק, לעולם לא נפיק רצון מהם. הללו ממילא מאשימים אותנו מאז ומתמיד בכל מעשי־תועבה. אך יהיה זה בעתיד אחד מן התפקידים היפים והגדולים ביותר של הציונות להוכיח במעשה ובהתנהגות, כי שום דבר אנושי לא נעשה זר לנו, גם אם רוצים אנו להיות חופשים עד כדי כך, שלא נתכחש לגזע שלנו, האומלל והמבוזה. אנו רוצים להיות נאמנים לעצמנוּ; אז גם יאמינו לנו יותר, כי אנו יכולים להיות נאמנים לאחרים, הראויים לכך. זאת היא נקודת־ההשקפה הציונית. אם נרכוש ידידים, אל ננסה להיעשות שווים להם, אלא להיות נאמנים להם. זאת, נדמה לי, היא הדרך המכובדת יותר, ובה נרכוש לנו, מקווה אני, ידידים רבים יותר ממה שסבור עוד היום האדון הכומר נאומאן.

¹

(16 ביולי 1897)

הדבר החדש־ביותר בתנוּעת־היהודים הם רבני־המחאה. מאכס נורדאו כבר התווה את תו־הקלון על הטיפוס הזה בדימוי שיישאר לדורות: אלה הם אנשים היושבים בסירה בטוחה, ולטובעים, הרוצים להיאחז בשולי הסירה, הם חובטים במשוט על ראשיהם.² כזה הוא כבר טבעו של שונא־ציון התוקפני הרגיל מבין היהודים. אם נצרף עוד לתכונות אלו עמדה של “רועה רוחני”³ לעדה יהודית גדולה למדי,⁴ הרי לפנינו רב־מחאה גמור. חמישה רבני־מחאה כאלה פירסמו ב“באָרלינר טאַגאָבּלאַט”,⁵ ובמקומות אחרים את ההצהרה דלהלן:⁶

הוועד המנהל של איגוד הרבנים בגרמניה: ד“ר מאיבאום (ברלין), ד”ר הורוביץ (פראנקפורט), ד“ר גוטמן (בראָסלאו), ד”ר אוּאָרבאך (האלברשטאט), ד"ר ואֶרנאֶר (מינכן) מפרסם את גילוי־הדעת דלהלן:

"על־ידי כינוסו של קונגרס־ציונים ועל־ידי פירסום סדר־היום שלו הופצו השגות מוטעות כל־כך על תוכנה התורתי של היהדוּת ועל שאיפותיהם של מאמיניה, שהוועד החתום מטה של איגוד הרבנים בגרמניה רואה חובה לעצמו למסור את גילוּי־הדעת הבא:

1. שאיפותיהם של אלה המכונים ציונים,⁷ להקים מדינה יהודית לאוּמית בארץ־ישראל, עומדות בניגוּד לייעודיה המשיחיים של היהדוּת, כפי שהם כלולים בכתבי־הקודש ובמקורות דתיים מאוחרים יותר.

2. הדת היהודית מחייבת את מאמיניה לשרת בכל נפשם ובכל מאודם את המולדת, שאליה הם שייכים, ולסייע לענייניה הלאומיים בכל לבם ובכל כוחם.

3. אבל התחייבוּת זו אין שום סתירה בינה ובין אותן השאיפות הנעלות, שמטרתן ליישב איכרים יהודים בארץ־ישראל, משום שאין להן שוּם שייכות לייסודה של מדינה לאוּמית.

הדת ואהבת־המולדת מטילות עלינו איפוא במידה שווה את החובה לבקש מכל אלה, שענייני היהדוּת קרובים ללבם, שיתרחקו מן השאיפות הציוניות הנזכרות לעיל. וביתר־ייחוּד מן הקונגרס, שלמרות כל האזהרות והאתראות עדיין מתכננים את כינוסו."

זוהי התעודה הראויה לתשומת־לב. הרושם הראשון שאנו מתרשמים ממנה, הוא, שאין היא עשויה דווקא להרים את כבוד היהודים. הרי כל גילוי־הדעת הזה כפי שיבחין כל יהודי במבט ראשון, מכוון כלפי חוץ. זוהי אחת מן ההכרזות הנבזות והבזויות, המתחננות ביבבנות לחסד האויבים.⁸

לאשרנו לא כל הרבנים⁹ כאלה הם.¹⁰ שמות כמו אלה של הרב מוהילבר¹¹ בביאליסטוק, צדוק כהן¹² בפאריס, רילף¹³ בממל, גאסטר¹⁴ בלונדון ורבים־רבים אחרים אנו יכולים להזכיר רק מתוך הוקרה אמיתית. ואין אנו עושים זאת כאנשי־מפלגה. הציונוּת אינה מפלגה. יכולים לבוא אליה מכל המפלגות, כשם שהיא מקפת את כל הצדדים של חיי העם. הציונוּת היא העם היהודי בדרך. ומשום כך התנהגותם של רבני־המחאה היא מעשה־זוועה.¹⁵

אם רוצה מישהו לפרוש מן האומה היהודית, שממנה מוצאו, ולעבור אל עם אחר, הרשות בידו לעשות כן. אנו הציונים לא נעכב אותו. אלא שהוא נחשב זר לגבינו. ענייני־העם החדשים שלו אינם מעניינים אותנו עוד, אבל גם ענייני־העם שלנו אינם מעניינים עוד אותו. אין לו שום זכות להשמיע קולו בענייננוּ ואם פיקח הוא – גם לא ינסה לעשות זאת, כי ייתכן שיחשיד את עצמו בעיני הטבטונים, הגאלים או האנגלוסכסים, אם יהיה דואג עוד לענינים יהודיים פנימיים. אם הוא רוצה לעשות נפשות לפתרון השאלה היהודית בדרך הטמיעה, הרי האמצעי הטוב־ביותר לכך הוא: שיראה כמה יפה מקבלים אותו, כמה מלאה ההכרה שמכירים בו, כמה טובה הרגשתו במקום החדש.

אבל להיות שייכים אל היהדות, ולעשות את היהדות משלח־ידם, אם אפשר לומר כך, ועם זה להילחם נגדה – זהו דבר שכל רגש של צדק מוכרח להתקומם לו.¹⁶

בואו ונעיין, סעיף אחר סעיף, ב“הצהרתם” של חמשת האדונים. היא מיוסדת על סילוף האמת מעיקרה. חמשת האדונים טוענים, כי “על־ידי כינוסו של קונגרס ציוני ועל־ידי פירסום סדר־היום שלו הופצו השגות מוטעות כל־כך על תוכנה התורתי של היהדות ועל שאיפותיהם של מאמיניה…” היכן מצאו חמשת האדונים¹⁷ ב“כינוסו” של הקונגרס או ב“סדר יומו” איזה רמז שהוא על “תוכנה התורתי של היהדות”? אין אף מלה אחת, אף לא רמיזה קלה שבקלות על־כךְ בפרסומיהם של המכַנסים. ייתכן איפוא, כי “ההשׂגות המוטעות כל־כך על תוכנה התורתי של היהדוּת”, שהאדונים¹⁸ הללו טוענים לדעתו לאמיתו, משהו אחר אשם בהן, ולא כינוסו של הקונגרס. אגב, חמשת האדונים צחקו ודאי במלוא הפה, שעה שהעלו את האמתלה הזאת בדבר “ההשגות המוטעות על תוכנה התורתי של היהדות” וכו‘. והנה הם עוברים לסעיף הראשון. “שאיפותיהם של האלה המכונים ציונים” וכו’. “המכונים” זה טוב, “המכונים” זה אפילו טוב מאוד. יש בזה אירוניה. הפרשנים שיקומו בעתיד יכנו את הסעיף הראשון של ההכרזה הסעיף האירוני. איזה מין פרצוף־פנים יכלו לעשות חמשת האדונים הללו, שעה שהוציאו מפיהם את “ייעודיה המשיחיים של היהדות”? הרי אנו כבר יודעים, שכל דבר משתנה ומסתלף בידיהם להיפוכו. כשהם מדברים על ציון אפשר להבין בזה כל דבר, אך למען־השם רק לא ציון.

מאדם אחד מלומד וירא־שמים באמת¹⁹ נמסרה לידינו הפרכה יסודית של הסעיף הראשון הזה. דווקא מתוך כתבי־הקודש וממקורות דתיים מאוחרים־יותר מוכיח ידידנו את נכונותן של השאיפות הציוניות. אבל אנו נמנעים מלהעלות את הנימוקים הללו, שכן אין המדובר כאן בוויכוח תיאולוגי.

והנה אנו מגיעים אל הסעיף השני.²⁰ מה משמעותו של המשפט, ש“הדת היהודית מחייבת את מאמיניה לשרת את המולדת שאליה הם שייכים בכל נפשם ובכל מאודם..” וכו'? הרי אין לו אלא משמעות דילאטורית. דרך אגב ניכר, שעריסתו של ד"ר מאיבאום לא עמדה בגרמניה.²¹ רבני־המחאה של פראנקפורט, ברסלאוּ, הלברשטאט ומינכן ראוי היה להם למסור את חיבור הכתוב הזה לסופר שהוא חזק יותר בגרמנית שלו. גרמני לא היה כותב לעולם: “המולדת שאליה אני שייך”, אלא “מולדתי”, “מולדתך”, “מולדתם”. אין אדם שייך למולדת, אלא המולדת שייכת לו; לכל אחד ויחיד שייכת המולדת כולה. אבל מי שהמולדת אינה שייכת לו רע ומר לו. עדיין הוא מוסיף לאהוב אותה, פשוט משום שאינו יכול לחדול מלאהוב אותה. האהבה הזאת אינה מתבטאת במליצות נבוכות, היא כוללת נכונות לכל קרבן; אבַל אין היא מוציאה מן הכלל, שיהיו בעלי־המרץ שביניהם עושים את חשבון־נפשם ומחפשים אחר פתרון שיש בו כדי להושיע. ואין שום פלפול בתפיסתם של הציונים: שכל אדם משרת במסירות גם את מולדתו וגם את האומה, שאליה הוא שייך – כאן מלה זו במקומה היא – בשעה שהוא שואף להשכין שלום פנימי בתוך ציבור האזרחים על־ידי תנועת התיישבות נבונה ומודרנית.

אכן, בסעיף השלישי, שיכולים לכנותו: סעיף ההתחמקות, מחווים חמשת האדונים²² קידה גם בפני “השאיפות הנעלות” ליישוב איכרים יהודים בארץ־ישראל. ודבר זה מגלה פזילה קלה אבל מובנת לצד עשירים מסוימים מאחינו בני ישראל, הרוצים להביא קרבנות גדולים לטובת ההתיישבות. והנה, אנו הציונים רואים את יישוב האיכרים בארץ־ישראל כדבר שהוא אווילי יותר משהוא נעלה, אם הוא נעשה בלי ערובות משפּטיות בינלאוּמיות. הרי אנו רוצים לא רק לשלח בחיפזון את אחינו המדוכאים והנרדפים, אלא גם להבטיח את עתידם. וכשאנו רוצים להשיג את הערובות הללו, מעיזים להחשיד את רצוננו, להתקיף אותנו?

חמשת האדונים מסיימים בדרישה הנמרצת, שהקהל יתרחק “מן הקונגרס שלמרות כל האזהרות והאתראות עדיין מתכננים את כינוסו”.²³ האדונים יכולים להזהיר ולהתרות כל כמה שהם רוצים; הקונגרס יתקיים, משום שהוא מוכרח להתקיים, משום שהעם המפוזר מצפה לו בכמיהה ובתקווה, ענותם של היהודים היא ללא משל ודוגמה, כלום יאסרו עלינו להתייעץ על־כך בשקט ובחוּקיוּת גמוּרה, לעיני כל העולם כולו? איזה נוצרי ישר ימצא בכך משהו הראוי לגנאי? אם שאיפותינו לא תעוררנה אהדה, הרי שליטי העולם פשוט לא יתמכו בנו, והעמים לא יסייעו לנו במפעל־הגאולה – והצרה תישאר צרה. את מצבו של מי אנו משנים בכך לרעה? האם קיימת איזו האשמה שהיא, שעוד לא טפלו אותה עלינו לפני־כן? את נאומי השיסוי וההסתה, שהשמיעו נגדנו תשעים ותשע פעמים, ישמיעו עתה בפעם המאה. אבל גם בזה אין אנו מאמינים. יש לנו סימנים ברוּרים לכך, שהלויאליות שלנו וגילוי־הלב אינם מעוררים אי־רצון אפילו אצל יריבינו, שאנו מתייצבים לפניהם בקומה זקופה. סוף־סוף הרי סבל אנושי גדול מדבר מתוך תנועתנו, ובדבר אנושי מוצאים תמיד את הדרך אל לבם של אנשים. מי זה יתרעם עלינו, אם אנחנו, שעל־פי־רוב אין אנו מן הנפגעים במישרים, איננו עוברים בקרירות על־פני ייסוריהם של אחינו, שאין למצותם בשפת אנוש?

אבל היכן היו והווים רבני־המחאה עם מחאותיהם, שעה שיהודים אומללים, אומללים אך ורק משום שהם יהוּדים היוּ והווים בזויים, בזוזים והרוגים? עכשיו באלז’יר, ועכשיו ברוסיה, הנה בפרס, והנה בגאליציה, פה ושם ובכל מקום קינים והגה והי. ורבני־המחאה מפטפטים לכל־היותר בשעות־העיכול שלהם משהו על תעודה מסוימת; על תעודה, שהיתה ראויה להיחשב כיהירות הנבובה ביותר, אילו היתה לה בכלל משמעוּת כלשהי, שכן עמי־התרבות היו יכולים וצריכים לאסור עלינו בהחלט, שנפעל ביניהם כמיסיונרים. אם יצאה איזו תורה ממקור ישראל אל העמים, הרי היתה זאת הנצרות, וזו שוב אינה זקוקה לסיועם של רבני־המחאה.

ואילו הציונוּת, דבר זה אנו רואים כל פעם בבהירות יתירה, תהיה למשבר של מרפא ביהדוּת. הניגודים המתהווים יביאו בהכרח לידי הבהרה של עניינים מושחתים רבים, ולבסוף לידי זיכוך אופיו של העם. הכל לטובה! גם זו לטובה, שרבנים מסוימים תופסים עמדה כזאת נגד עמם שלהם. ואילו לא העלינו מכך אלא דבר זה בלבד, שהשגנו כינוּי חדש בשביל האדונים האלה, הרי גם זה יש לו ערך.²⁴ אנשים כמו מוהילבר, כמו רילף, אישים אצילי־רוח, מורמים־מעם, שלבם הנאמן נתענה בכל שנתענו אחיהם האומללים, העומדים בתוך־תוכו של העם, במקום שהוא נרדף ביותר, – הם לא נבדלו בתוארם במאומה מכל נושא־הספד בלוויה או דורש־דרשה בחתונה, עכשיו ישנה בידינו ההבחנה. ובשביל שלא יחליפו אותם עוד לעתיד עם הרבנים הטובים, נכנה מעתה את פקידי הסינאגוגה, המוחים נגד גאולתו של עמם: רבני־מחאה.

¹

(29 ביולי 1897)

ב“קווֹטרלי רביוּ”² צפה ועלתה הצעה, שעוררה תשומת־לב מסוימת. מציעים כאן לא פּחות ולא יותר אלא את חלוקתה של תורכיה! העובדה שבשעה זו, לאחר מסע הנשק המזהיר־במפתיע של התורכים נגד היוונים, משמיעים רעיון כזה מעל במה מכובדת, מתמיהה היא למדי. עכשיו, לאחר שנתגלתה חיוּניוּתה של תורכיה – לפחות במלחמה³ – לדבר על חלוקתה של הארץ הזאת לפי הדוגמה של פולין, הרי זה נראה כהעזה. משום כך גם יש רצון לראות את כדור־הנסיון של “קווֹטרלי רביוּ” קודם־כל כנסיון להטיל פחד על תורכיה. הממשלה התורכית אינה נחפזת לעשות את השלום שמשתוקקים אליו מכל צד, ורוצים אולי מצד אנגליה להוסיף אל הבקשות, העצות והדרישות, שהופנו אל השולטאן, גם איום אחד. אם לא תיכנע תורכיה לקונצרט אירופי, יחלקו אותה. אבל הססנותם של המדינאים התורכים לגבי חתימת חוזה השלום עם יוון איננה כולה בלתי־מובנת. המלחמה עלתה למנצח ביוקר רב, ולפי חוק המלחמה הקשוח, הוא תובע את הפיצוי בעד קרבנותיו. המצב רע למדי. כושר־התשלום של יוון אינו דווקא מזהיר. שני אביונים נאבקו זה עם זה, והעני־יותר צריך עוד אחר־כך לשלם. לא בנקל תיפתר השאלה. אפילו יבטיחו היוונים לשלם, לא יושג בזה הרבה. במקום שאין כלום מאבד גם השולטאן את זכותו. הואיל ואין יכולים להציע לו טובת־הנאה, מציעים לו – הפסדים. אם לא יסתגל, יחלקו את ארצו. אלה שבהשראתם נכתב המאמר ב“קווטרלי רביוּ” מתעלמים רק מן העובדה, כי דווקא מחמת גודלו של האיום הזה מוכרח השולטאן להטיל ספק ברצינותו. ועם כל עניותו, עם־התורכים מלא רוח־גבורה ללא־חת. חלוקה זו עשויה להיות הריגה גדולה, וכיצד מתארים לעצמם הללוּ את גורלם של האירופיים החיים במפוזר בקיסרות התורכית, כשיפרוץ המאבק האחרון של מלכות העותומאנים? לא, הצעת־החלוקה יש לה עכשיו מעט סיכויים לחדור ולהתקבל. מעניינת היא נשארת אף־על־פי־כן, בייחוד בשל פרט מסוים אחד בתוכנית של “קווטרלי רביוּ”. לעניין “החלוקה” מובאת בחשבון חוץ מאוסטריה ורוּסיה רק עוד אנגליה בלבד. כי באיזור הים התיכון קיימות עוד מעצמות אחרות בעלות תיאבון מבורך, כגון איטליה, שלא היתה מסרבת לגידול ניכר של שטחיה, וכגון צרפת, שאינה מן המסתפקות במועט, בכך אין החַלקן מן ה“קווֹטרלי רביו” מבחין כלל. הוא דורש בשביל אנגליה פשוט את מצרים ואת סוריה. “את זו האחרונה לשם בניית מסילת־ברזל למפרץ הפרסי, ובזה לשם דרך יבשתית קצרה להודו”. יש מעט מאוד סיכויים לכך, כי צרפת, השואפת להוציא את האנגלים ממצרים, תסכים עוד סתם־כך לוותר גם על סוריה. אילו לא היתה קיימת בחלוקה שום נקודת־מחלוקת אחרת, הרי משהו־מועט זה של סוריה היה מספיק,בשביל להבעיר מלחמת־עולם כהלכה.

ה“דרך היבשתית הקצרה להודו” – זהו הביטוי הראוי ביותר לתשומת־לב במאמר של “קווֹטרלי רביוּ”. אנגליה זקוקה לדרך קצרה זו, כמאמר הבריות, כמו לפת־לחם. תעלת־סואץ היא כבר כיום הזה, מחמת האפשרויות הטכניות החדשות, דרך מיושנת להודו. אמנם, זה מתמיה מאוד, אבל כך הוא הדבר. מדיניותה של אנגליה, המקיפה את כל כדור הארץ, יש בה השתלבוּיות של גורמים כבירים. מסילת הברזל הסיבירית של רוסיה⁴ היא מהלומה נוראה לענייניה האסיאתיים של אנגליה. מסילת־הברזל עדיין לא הושלמה, אבל אנגליה כבר חרדה מפניה, ובצדק. היא משוועת ל“דרך יבשתית קצרה להודו”. דרך זו מוליכה – ואין אחרת מוליכה להודו – על פני רוחבה של ארץ־ישראל אל המפרץ הפרסי. אבל דבר זה יודעת לא אנגליה בלבד, זאת יודעות גם מעצמות אחרות. תעלת סואץ לא הובנה תחילה באירופה כראוי – איזו נחמה למחפשי דרכים חדשות, הנתונים ללעג ולגידופים! בייחוד באנגליה התנגדוּ למפעלו הכביר של לאֶסאֶפּס. אבל כיום הזה יש להבנה הקולוניאלית של האירופיים דרגה אחרת של בגרות. כיום הזה יקדישו ל“דרך היבשתית הקצרה להודו”, הנראית תמימה כל־כך, תשומת־לב מיוחדת ביותר. היתה לנו לפני זמן קצר, בסקירת ספרו של לאֶרואַ־בּוליאָ,⁵ ההזדמנות להיווכח כי הצרפתים דורשים את סוריה, דורשים אותה במפגיע. על “הדרך הקצרה” היקרה הזאת לא תוותר שום מעצמה לאחרת. אבל אולי תגענה כולן לידי הסכמה, למסור את התפקיד של סלילת הדרך הקצרה לידי חטיבת מדינה קטנה וניטראלית, היכולה לקום בארץ־ישראל, וכבר חולשתה לא תשמש מכשול לשום צד. דבר זה יכול להיות פתרון לקשיים, לא במעט בשביל תורכיה – וביותר בשביל היהודים, שיגיעוּ סוף־סוף אל המנוחה ואל הנחלה.

ידיעה קצרה עברה־חלפה בעתונים: הקיסר הגרמני מתכונן לצאת בקרוב לירושלים.⁶ האם יש לראות את המניע לנסיעה זו ב“דרך הקצרה”? בדרך־הקצרה ביותר להודו נמצא הרבה בשביל האנושות: נחקרו חופי אפריקה, נתגלתה אמריקה, בותר מיצר־היבשה של סואֶץ. בדרך הקצרה־ביותר להודו מונח אולי גם פתרונה של שאלת־היהודים.

במאמרו של האדון פון זוּטנר⁷ בגליון הקודם שלנו הובע החשש, כי עליה של יהודים לארץ־ישראל עלולה לעורר גם שם אנטישמיות. אמנם כן – אם עליה זו תתרחש בלי ערובות שהושגו קודם־לכן. משום כך הרי מתנגדים הציונים המדיניים לנסיונם של הפילנתרופים, לשלוח לשם את היהודים העניים סתם כך. בלא הגנה מספקת במסגרת משפט־העמים אין אנו רוצים לפתוח במסע; היינו רואים זאת כניסוי המסוכן־ביותר. המעצמות שהן שותפות לשאלת־היהודים תצטרכנה להתייעץ ולהחליט, אם הן רוצות וצריכות לפתור יחד עם שאלת־היהודים גם חטיבה משאלת המזרח הקרוב. אם אין כאן דרך לכונן מחדש את השקט בכמה ארצות אירופיות ויחד עם זה להשכין סדר בארץ מוזנחת של המזרח, שעה שתקבלנה את הצעותיהן של הציונים. אכן, זאת יכולה באמת להיות דרך קצרה לכמה עניינים טובים.

¹

(29 באוגוסט 1897)

חברי־קונגרס נכבדים! כאחד מן הקוראים לקונגרס, נפל בחלקי הכבוד לברך אתכם. רוצה אני לעשות זאת במלים מועטות, שכן כל אחד מאתנו ישרת את העניין על הצד הטוב, אם ינהג חיסכון ברגעיו היקרים של הקונגרס. במשך שלושה ימים צריכים אנחנו לסדר הרבה דברים חשובים. אנו רוצים להניח את אבן־היסוד לבית, העתיד להיות בית־מבטחים לאומה היהודית. הדבר הזה הוא כל־כך גדול, שאנו חייבים לדבר עליו רק במלים הפשוטות ביותר. עד כמה שאפשר לשפוט על־כך כבר עכשיו, תימסר במשך שלושת הימים האלה סקירה על מצבה הנוכחי של השאלה היהודית. החומר העצום מתחלק פרקים־פרקים על־ידי המרצים שלנו.

נשמע ידיעות על מצבם של היהודים בארצות השונות. כולכם יודעים, אם כי אולי רק באורח בלתי־ברוּר, כי המצב הזה, פרט למקרים מועטים יוצאים מן הכלל, אינו משמח. ספק אם היינו נועדים כאן יחדיו, אילו היה המצב אחר. אחידותו של גורלנו באה בה הפסקה ארוכה, אף־על־פי שחלקיו המפוזרים של העם היהודי נגזר עליהם לשאת במקומות שונים סבל דומה. רק בזמננו שלנו נתונה, הודות לפלאיה החדשים של התחבוּרה, האפשרוּת של מסירת־ידיעות ויצירת־קשר בין המפורדים. ובזמן הזה, שהוא כל־כך מרומם בדרך כלל, רואים אנו ומרגישים את עצמנו בכל מקום מוקפים באיבה הקדומה. אנטישמיות הוא שמה המודרני, הידוע לכם יפה, של התנועה הזאת. הרושם הראשון שנתרשמה מזה היהדות המודרנית היתה אפתעה, שעברה במהרה לכאב ולזעם. מתנגדינו אולי אינם יודעים כלל, כמה העמיקו לפגוע דווקא בנפשם של אלה מאתנו, שאולי לא נתכוונו לפגוע בהם בשורה הראשונה. היהדוּת המודרנית המשכילה, זו שעזבה את הגאֶטו, זו שנגמלה מן הסחר־מכר, נדקרה בלב־לבה. אנו יכולים לומר זאת כיום בשקט גמור, בלי לעורר חשד שאנו משתדלים להשפיע על בלוטות־הדמע של מתנגדינו. אנו יודעים את חשבון נפשנו.

מאז ומתמיד היו הידיעות שבידי העולם עלינו לקוּיות בשיבוש ובסילוף. רגש ההשתייכוּת והשיתוף, שבו היו מונים אותנו תכופות כל־כך וזעופות כל־כך, הוא היה נתון בתהליך של התפוררות גמורה, שעה שהסתערה עלינו האנטישמיוּת. וזו חזרה והגבירה אותו שוב. אנו, אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ־היהודים. אנו הבנים השבים הביתה מוצאים בו כמה דברים הטעונים תיקון במפגיע;² ובייחוד שיש לנו אחים, השרויים בדרגות הנמוכות של עוני. אבל בבית העתיק מקבלים את פנינו בברכה, משום שגלוי וידוע, שאין אנו הוגים מחשבה מחוצפת, לקעקע יסודות מקודשים. הדבר הזה יתגלה בשעה שתגולל לפנינו התוכנית הציונית.

כבר הצליחה הציונוּת להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני־כן כבלתי־אפשרי הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים־ביותר. הואיל והדבר הזה אירע, בלא שיצטרך אחד משני הצדדים לעשות ויתורים שלא לכבודו ולהקריב קרבנות נפשיים, הרי זו ראיה נוספת לכך, אם היתה דרושה עוד ראיה, לעובדה שהיהודים הם עם. ליכוד כזה לא ייתכן אלא על הרקע של אומה.

והנה ייערכו גם ויכוחים על התארגנות, שכל אחד רואה את נחיצותה. ההתארגנות היא הוכחה ליסוד התבונה שבתנועה. אבל כאן יש נקודה, שחובתנו להבליטה הבלטה ברורה וחזקה ביותר. אנו הציונים אין אנו רוצים לשם פתרון השאלה היהודית מין אגודה בינלאוּמית,³ אלא אנו רוצים בדיון בינלאומי. ההבדל הזה הוא בשבילנו בעל חשיבות עליונה, ואין אני צריך להסביר לכם עוד את הדבר הזה. ההבדל הזה הוא גם המכשיר ברבים את כינוסו של הקונגרס שלנו. אי־אפשר שיהיה מדובר אצלנו בהתאגדוּיות חשאיות, בהתערבוּיות סודיות ובדרכים נסתרות, אלא רק בדיון חופשי וגלוי, הנתון לביקורתה המתמדת והשלימה של דעת־הקהל בעולם. אחת מהצלחותיה הקרובות־ביותר של תנועתנו, שבקוויה הכלליים אפשר להבחין בה כבר כיום הזה, תהא זאת שאנו נהפוך את שאלת־היהודים לשאלת ציון.

תנועת־עם כל־כך גדולה הכרח הוא לתפוס בה מהרבה צדדים. הקונגרס יתעסק משום־כך גם באמצעים הרוחניים להחיאתה ולטיפוחה של ההכרה הלאומית היהודית. גם בנקודה זו צריכים אנו להילחם באי־הבנות. אין אנו חושבים כלל לוותר על מלוא רוחב כף־הרגל מן התרבות שרכשנו לנו, אלא אנו חושבים על העמקתה הנוספת של התרבות, כפי שהיא מתפרשת בכל הרחבת־הדעת.

מלבד זה, חייהם הרוחניים של היהודים היו כידוע מאז ומתמיד פגומים פחות מהתעסקותם הגופנית. זאת הבינו אנשי־המעשה שקדמו לציונות הנוכחית, שעה שהתחילו לטפח חקלאות יהודית. על נסיונות־ההתיישבות האלה בארץ־ישראל ובארגנטינה אין אנו יכולים וצריכים תמיד לדבר אלא מתוך רחשי־תודה גלויים. אבל הם לא היו אלא המלה הראשונה, ואינם המלה האחרונה של התנועה הציונית. התנוּעה הזאת חייבת להיות גדולה יותר, אם היא צריכה להיות בכלל. עַם יכול לעזור לעצמו רק הוא עצמו; ואם אינו יכול לעשות כן, הרי שאין לעזור לו כלל. אבל אנו הציונים רוצים לעורר את העם לעזרה עצמית. עם זה אין לעורר תקוות שלפני־הזמן ובלתי־בריאוֹת. גם מבחינה זו פומביותם של הדיונים, כפי שאנו מתכוונים לערוך אותם בקונגרס הזה, יש לה חשיבות גדולה. מי ששוקל את הדברים בדעה שליווה, כבר יהיה מוכרח להודות בכך, שאין הציונות יכולה להשיג את מטרתה אלא על־ידי בירור גלוי עם הגורמים הפּוליטיים הנוגעים בדבר. הקשיים בהשגת רשות לפעולות ההתיישבות לא נוצרו כידוע על־ידי הציונות בצורתה הנוכחית. אנו מוכרחים לשאול את עצמנו, מה הן כוונותיהם של המפיצים אגדות כאלה. את אמונה של הממשלה, שאתה יש לנהל משא־ומתן על התיישבותם של המוני יהודים בקנה־מידה גדול, אפשר לרכוש על־ידי דיבורים גלויים ועל־ידי התנהגות לויאלית. היתרונות שיש בידו של עם שלם⁴ להציע בתורת תמורה, הם בעלי משקל עד כדי כך, שהם משווים לדיוּנים מלכתחילה אופי רציני מספיק. להרבות דיבורים על־כך כבר כיום, באיזו צורה משפטית ייערך לבסוף ההסכם – הרי זו התעסקות־שוא. רק את הדבר האחד הזה יש לקבוע כחוק־ולא־יעבור: בסיס יכול לשמש רק מצב של זכות משפטית ולא של סבילה שבחסד. בסובלנות וביהדות־של־חסוּת על־תנאי⁵ הרי נתנסינו סוף־סוף נסיונות מרובים למדי.

תנועתנוּ לא תהיה מבוססת על אושיות התבונה, אלא אם היא תשאף להשגתן של ערובות מובטחות במשפט־הכלל.⁶ ההתיישבות שהתנהלה עד עכשיו השיגה מה שיכלה להשיג לפי עצם אופיה. היא הוכיחה למעשה, שהיהודים מסוגלים לעבודת־האדמה, דבר שרבים היו מערערים עליו. היא קבעה את הדבר כהוכחה לצמיתות, כפי שאומר המונח המשפטי. אבל פתרונה של שאלת־היהודים היא איננה, ואין היא יכולה להיות בצורתה הנוכחית. אף היא לא מצאה, נודה בכך לעצמנו בגלוי, הד ניכר בקרב העם. מפני מה? מפני שהיהודים יודעים חשבון, ויש אפילו הטוענים, שהם יודעים זאת יותר מדי יפה. אם נניח איפוא, כי קיימים תשעה מיליונים יהודים, וכי פעולת־היישוב תצליח ליישב עשרת־אלפים יהודים בארץ־ישראל כל שנה – הרי ידרוש פּתרונה של שאלת־היהודים תשע מאות שנה. הדבר הזה נראה כבלתי־מעשי.

והרי אתם יודעים, כי המספר של עשרת אלפים מתיישבים בשנה במסיבות הקיימות הוא דמיוני ממש. במקרה של התיישבות במספר כזה היתה הממשלה התורכית מחדשת מיד את איסור־הכניסה – ודבר זה דווקא היה נכון לגבינו. כי מי שמאמין, שהיהודים היו יכולים כאילו להתגנב אל ארץ האבות, משלה את עצמו או משלה את האחרים. בשום מקום אין הופעתם של יהודים חדשים מעוררת כל־כך מהר אותות־אזעקה כמו במולדת ההיסטורית של העם, דווקא משום שהיא המולדת ההיסטורית. אף אין אנו מעוניינים לבוא לשם לפני בוא העת. כניסתם של יהודים פירושה תוספת־כוחות בשפע לא־ישוער בשביל הארץ הענייה כיום, ואף בשביל הקיסרות העותומאנית כולה. אכן, הוד־מלכותו השולטאן יודע מן הנסיון, כי הנתינים היהודים הביאו לו ברכה מרובה, כשם שגם הוא הנהו להם שליט מיטיב. קיימים איפוא תנאים, שבטיפול נבון ומוצלח עשויים הם להוביל אל המטרה. העזרה הכספית, שיכולים היהודים להציע לתורכיה, איננה מזערה, ועשויה לשמש לסילוקם של כמה נגעים פנימיים, שהארץ הזאת סובלת מהם. אם תיפתר חטיבה משאלת המזרח הקרוב יחד עם פתרונה של שאלת־היהודים, הרי זה בוודאי לטובתם של כל עמי התרבות. התיישבותם של היהודים תגרום בוודאי גם להטבת מצבם של הנוצרים במזרח הקרוב.

אבל לא רק מצד זה בלבד זכאית הציונות לקוות לאהדתם של העמים. אתם יודעים, כי בכמה ארצות הפכה המחלוקת בדבר היהודים של העמים. אתם יודעים, כי בכמה ארצות הפכה המחלוקת בדבר היהודים לתקלה חמוּרה בשביל הממשלה. אם היא מתייצבת לימין היהודים, מתקוממים נגדה ההמונים המשוסים. אם היא מתייצבת נגד היהודים, הרי הדבר מביא תכופות לידי תוצאות כלכליות קשות, בשים־לב להשפעתם של היהודים על הסחר העולמי. יש דוגמות לכך ברוסיה.⁷ ואם לבסוף הממשלה נוקטת עמדה ניטראלית, רואים את עצמם היהודים מופקרים ללא הגנה ונמלטים אל המהפכנות. הציונות, העזרה־העצמית של היהודים, פותחת איפוא מוצא מן הקשיים השונים והמשונים האלה. הציונות היא פשוט הגורם המשכין שלום. אכן, גם מזלה הוא כמזלם של משכיני־השלום בדרך כלל: היא מוכרחה להילחם יותר מאחרים. אבל אם בין הנימוקים הכנים פחות או יותר נגד תנועתנו מביאים גם את זה, שיאשימו אותנו בחוסר פאטריוטיזם, הרי טענה חשודה זו נפלה מאליה.⁸ על יציאה שלימה וגמורה של היהודים לא ייתכן לדבּר בשום מקום. אלה הרוצים או יכולים להתבולל, יישארו במקומותיהם וייטמעו. אם לאחר קביעת ההסכם עם הגורמים המדיניים המוסמכים תתחיל יציאת היהודים בכל הסדר הדרוש, הרי היא תימשך לגבי כל ארץ רק עד כמה שתרצה זו לשלח יהודים מקרבה. על־ידי מה תיפסק היציאה הזאת? פשוט, על־ידי שיכוכה ההדרגתי, ולבסוף על־ידי היעלמה הגמוּר, של האנטישמיוּת, כך אנו מבינים וכך אנו מצפים לפתרונה של שאלת־היהודים.

את כל זאת אמרנו, ידידַי ואני, לעתים קרובות. אנו לא ניעף ולא ניגע מלשנן ומלחזור ולשנן את הדברים האלה, עד שיבינו לנו. בהזדמנות חגיגית זו, עת יהודים מארצות רבות כל־כך נועדים יחדיו, לשמע קול הקריאה, קריאתה עתיקת־הימים של האומה, עלינו לחזור ולהשמיע חגיגית את אמונתנו הזאת. האם אין חייבת לכנוף אותנו תחושה של מאורע כביר, שעה שאנו מעלים על דעתנו, כי ברגע זה תקוותיהם וייחוליהם של מאות־אלפים רבות מבני־עמנו תלויים באסיפתנו זו? לארצות רחוקות, ועד מעבר ליַמי־העולם, תעבור בעוד שעה בחפזה הידיעה על התייעצוּיותינו והחלטותינו. על־כן תצא נא מן הקונגרס הזה הסברה והרגעה. ייוודע נא בכל מקום מה היא למעשה הציונות, שניסו לתאר אותה כמורא כיליאסטי: ⁹ הרי זוהי תנועה חוקית ותרבותית ומלאה אהבת־הבריות, לקראת המטרה העתיקה הנכספת של עמנו. מה שאמרו או כתבו היחידים מבינינו, אפשר היה ומותר היה לעבור עליו בלי תשומת־לב – אך לא ייעשה עוד כן למה שיעלה הקונגרס. על־כן מי יתן והקונגרס, שהוא מעתה השליט על דיוניו, יכלכל את מעשיו כשליט נבון.

ולבסוף, הקונגרס ידאב להתמדת קיומו, בשביל שלא נשוב ונתפזר בלא רושם ובלא פעולה. בקונגרס הזה אנו יוצרים בשביל העם היהודי מכשיר, שלא היה לו עד עכשיו, אך הוא הכרח דחוף בשבילו, הכרח־חיים, ענייננו גדול מדי לגבי תאוות הכבוד והשרירות של אנשים יחידים. יש להעלות אותו אל התחום הבלתי־אישי, אם נרצה שיצליח. והקונגרס שלנו צריך להיות לעד, לא רק עד אל הגאולה מן המצוקה הישנה, אלא אחר־כך בייחוד. היום אנו נמצאים כאן, על קרקעה המכנסת־אורחים של העיר החופשית הזאת – היכן נימצא בשנה הבאה?

אבל בכל מקום שנהיה, וכל־כמה שיימשך מפעלנו עד להשלמתו, הקונגרס שלנו יהיה רב־רצינות ורם, ברכה לאומללים, לשום אדם לא למפגע, כבוד לכל היהודים, וראוי לעבר, שתפארתו אמנם כבר רחוקה, אך לא תחלוף לעולם.

¹

[פרעות ביהודי טארנוב]

מעשה⁻פרעות ביהודים בטארנוב.² אנו מציינים אותו, כמו את האחרים, שמודיעים עליהם מכל העולם. רבים עוד יבואו אחריו.

אנו רושמים את המאורע העצוב בלא כל הגזמה; אין הוא חשוב יותר מן האחרים, ולצערנו גם לא פחות חשוב מהם.

הפעם התפרעו חיילים נגד יהודים. האם אין זה אלא אחד מן המקרים, הצצים ועולים בעיתונים מפקידה לפקידה תחת הכותרת השנונה “מעשי־חרב”? בזמנים החשוכים של ההיסטוריה, שאנו נזכרים בהם תמיד מתוך חרדת⁻לב, לא התרחשו על כל פנים הדברים באופן אחר. גוש של ימי־הביניים משתולל פראי וצמא־דם ברחובותיה של עיר מן הימים האלה, וישנו פחד, הפחד העתיק, הקם מדי פעם לתחייה. חדש הוא בעצם רק זה, שהידיעה נמצאת מיד למחרת היום בכל עתוני העולם, ושלמחרתיים כבר היא נשכחת. אפשר שכך מוכרח להיות. דעת הקהל שוב אינה מתרגשת מכך. היא קובעת את העובדה, כשם שהיא מודיעה על המולד החדש, על השלג הראשון, על חיפושית־הקיץ הראשונה. היהודים קיימים כנראה לשם כך, שמזמן לזמן יפרעו בהם פרעות. אולי זו ה“תעודה”³ שלהם שכל⁻כך הרבו לחפש אחריה.

[החרמת המסחר הזעיר היהודי בווינה]

התנועה האנטישמית הווינאית הולכת ונעשית עדינה יותר באופן ניכר, לפחות עברה לידיים עדינות יותר. עכשיו הגברות הן המנצחות על התעמולה. הגברים מושלים במועצה העירונית של העיר הטובה הזאת, ונאלצים לעתים ללכת בדרכי־פשרה, שעליהן מתבסס כל ממשל. הרי הם מוכרחים, “אם במישרים ואם בעקיפים”, לבוא במגע עם יהודים מסוימים, הם מוכרחים לעשות אתם עסקים, שבהם היהודים מתעטפים בגלימות הקפלים של חברות־מניות; אבל ידוע לכל אדם, מה חבוי מאחורי זה. אלה הם היהודים ה“גדולים”, שכפי שאפשר היה לשער מראש, אינם נפגעים הרבה. אבל הקטנים! הקטנים מסורים איפוא עתה לגברות, לגברות־הרובע האנטישמיות של זִימֶרִינְג⁴ ואזורים דומים. כאן מוכרז החרם על אנשי־המסחר היהודיים – שׂימו לב, החלשים, חדלי־הישע, שעסקם אינו מגיע לגודל של חברת־מניות. כך שחמתם של ההמונים מתקררת על החנווני או הרוכל המסכן ושׂבע־הצרות, שאינו משתכר בעבודה קשה במשך חודש, כמה שהיה בשבוע האחרון שיעור ההפרש בשער המנופח של מניה אחת של חברת־הטראמוואי.⁵

[גירוש “זרים” ממאָמאָל]

ממאָמאָל⁶ שוב גורשו משפחות רבות. היו אלה “זרים”⁷, כלומר: יהודים. הם צוררים איפוא את צרורם, הם עוקרים ויוצאים; הארץ, שבה לא עשו שום מעשה רע, שבה רק חפצו לעשות את הנסיון המחוצף, לחיות – נאסרה עליהם מכאן ואילך כמקום־ישיבה. והנה כאן עומדת שאלה אחת. האם אין שואל אותה אף אחד מן הקוראים את הידיעה, כי משפחות, מורכבות מגברים נשים, ילדים, ישישים וחולים, אנוסים פתאום לצאת מן הארץ! לאן הולכים האנשים האלה? היא השאלה. לאן?…

¹

(26 באוגוסט 1897)

השבוע הבא יהיה שבוע הקונגרס. אין אנו יכולים למצוא כיום נושא חשוב ונכבד לדיונינו יותר מעצרת זו, שעל־אף כל הלעג, התככים וההשמצה, פילסה לה את דרכה. ידידינו יודעים, באילו אמצעים פסולים שונים ניסו להילחם נגד הקונגרס. אנו עברנו על רובם של התכסיסים השפלים הללו בשתיקה גמורה, משום שלא רצינו להרחיב יותר את המסכת המעציבה הזאת. לאחר־זמן בוודאי לא תיחשב לכבוד ליריבינו² העובדה, שהם נלחמו באמצעים כאלה נגד תנועה, שאולי לא היה מיד ברור, שהיא תביא תועלת רבה לכול, אבל כל אדם ישר־לב משתכנע ממנה, שאין היא עשויה להזיק לשום אדם. כבר כיום נקל לנו להתייחס ביתר סלחנות לנסיונות ההפרעה והחבלה בקונגרס, משום שהם נכשלו. כיום הזה עדיין אין אנו יכולים לדעת, מה הם הערכים החיוביים, שיביא אתו הקונגרס לאור העולם. אבל עצם העובדה שהוא מתכנס, שיהודים מן הארצות השונות ממהרים להתכנס לקול הקריאה הלאומית, היא עובדה של חשיבות. עכשיו יהיה התפקיד, שלא להניח לעובדה זו להתעמעם ולדעוך. בקונגרס הבאזלאי יוצג בפעם הראשונה בעיני העולם נסיון כנה, לפתור את שאלת־היהודים בדרך הומאנית ומודרנית.

התנועה הציונית כבר עוררה את תשומת־לבם של מדינאים רציניים בכל מקום. כל יום מביא לנו חוות־דעת ראוּיות לתשומת־לב של עתונים יומיים וכתבי־עת רבי־חשיבות. אולי נוכל להגדיר תופעה זו בדרך הטובה ביותר, אם נאמר כי שאלת־היהודים מתחילה להיהפך ולהיות שאלת־ציון. מי אטום כל־כך – גם אם הוא נמנה על מתנגדיה של הציונות – שיסרב להודות, כי בכך מסתמן והולך שיפור מהותי בצורת־הדיונים לטובת כל היהודים? מי שעדיין אינו מודה בכך היום, יהיה מוכרח להודות בכך מחר. גם זאת היא עובדה מתהוה. מי שמתנכר לעובדה המתהווית, הרי ירכין ראשו בפני זו שכבר נתהוותה, ואולי אפילו ההרכנה העמוקה ביותר. אלה הממתינים להצלחה המוגמרת, הם אחר־כך המשרתים המסורים ביותר. אבל יהודים רבים עדיין הם ביישנים או מעמידים פנים של ביישנים, כי פחד ישן מפני דיון פומבי בעניינים יהודיים נעוץ להם באבריהם. ולמען השם, בלבד שלא נהיה לצחוק! כאילו יש ערך כלשהו למעט צחוק של מטומטמי־ מוח ולהלצות התפלות שמשליכים אחרי מישהו. נזכור נא את דברי התפלות, שנאמרו ונכתבו על הסוציאליזם לפני עשר שנים. אילו קאריקאטורות בעתונים, גם בשאינם־היתוליים, כמה התמוגגו הפיקחים מצחוק, כמה רעדו בעלי־הנכסים מפחד עם הזכרת שמו בלבד! כיום שוב אין אדם אחד, שאינו מתייחס לסוציאליזם בכובד־ראש, ואין מדינאי שאינו מתחשב בו. ובכן, חזקוּ לב וזקפוּ ראש, ואַל נא לגלות חולשת־עצבים!

הרבה מן הרושם, שיעשה הקונגרס הבאזלאי על העולם המדיני, תלוי בחוש־המידה וברגש־הכבוד שבהתייעצוּיות שתיערכנה בו. כל ציר וציר של הקונגרס נושא בחלק מן האחריות הזאת. אל ישכח שום איש, כי חולשותיהם הקטנות של חברי־אגודות ועסקני־ציבור עלולות בבאזל דווקא לעשות רושם רע יותר מבמקומות אחרים. מריבות, התגרויות, מהומה ורעשנות, אובּסטרוּקציות – אף־על־פי שהן מצויות בכל כינוס גדול, משום שאנשים אחדים מספיקים בשביל לעורר אותן – הרי בבאזל הן תנופחנה עד כדי לשמש עדות חותכת נגד נכונותם של עקרונותינו ונגד האפשרות להגשמתן. אכן, אנו מאמינים בחושה הבריא וברצונה כבד־המשקל של העצרת שלנו. היא לא תסבול שום הפרעה, עם כל החופש בהבעת הדעות, בתוך תחומי הנימוס ההוגן. אבל מה זו הפרעה ומה זה נימוסי והוגן? קשה לפרט זאת בפרוטרוט, וספק אם הדבר ניתן להגדרה, אבל חוש־המידה הבריא נותן תשובה על־כך בכל מקרה ומקרה.

אם אנו נותנים כאן בכלל מקום לשיקולים כאלה, הרי זה נעשה רק מתוך רצון להביא בחשבון מראש את כל האפשרויות, אף את הרחוקות ביותר, העלולות לחבל במפעלנו. אנו סבורים כי כמעט מן־הנמנע הוא, שרצון זדוני יתגנב לתוך העצרת הזאת, שאליה נשואות עיניהם של אלפים ורבבות מאחינו³ האומללים מתוך כיסופים וציפייה.

הקונגרס הזה הוא המועצה הגדולה, שאחריה צריך לבוא, חייב לבוא, ובוא יבוא המעשה הגדול. דבר זה ישים נא לנגד עיניו כל מי שמשתתף באסיפה הזאת, והוא משום־כך שותף באחריות לכבודו של הקונגרס. כן אסור יהיה לשכוח אף רגע אחד שכל מלה בלתי־זהירה עלולה להזיק לאחינו באותן הארצות דווקא, שבהן מצבם כבר רע גם בלאו הכי.⁴ מי יתן, ותעבור האסיפה רבת־התקווה בלא שום צרימה, בלא בכיינות בלתי־גברית, בלא קטרוּגים חסרי־תכלית, בלא דברי־שיסוי, בלא קנאוּת בלתי־סובלנית. יש להבליט אך ורק את הגורמים המאחדים אותנוּ ושאיחדוּ אותנוּ בזמנים הקשים ביותר. וככל שתגביר צרוּת־העין את מאמציה לשים את הקונגרס ללעג ולבוז, כן צריכות שאיפותינו להיות מכוּונות יותר לכך, שהוא לא יהיה לא מגוחך ולא עלוב, אלא רציני וגדול, ולכל היהודים להתעלוּת מתמדת.

¹

(29–31 באוגוסט 1897)

[לפי הצעת שמואל פינלס נבחר הרצל לנשיא הקונגרס, ד“ר מאכס נורדאו לסגן־נשיא ראשון, ד”ר אברהם זאלץ לסגן שני, שמואל פינלס לסגן שלישי. הרצל, בקבלו לידיו את תפקיד היושב־ראש]²

זרם גילויי־הדעת הבאים מכל העולם הוא כל כך כביר, שהלשכה לא יכלה עד עתה להכניס בו סדר. אנו רוצים משום־כך לדחות לפי שעה סעיף זה שבסדר־היום, עד שייכון סדר כלשהו, ועוברים תחילה אל הסעיף: “מצבם הכללי של היהודים” הריני נותן את רשות־הדיבור למרצה ד"ר מאכס נורדאו.³

[לאחר נאומו של מאכס נורדאו הציע אוסקאר מארמוראֶק להפיץ את נאומיהם של הרצל ונורדאו בצורת תדפיס מיוחד. על כך השיב הרצל בתורת נשיא:]⁴

הוחלט לפרסם את הפרוטוקול הסטאֶנוגראפי כולו. אני רואה את הדפסתם המיוחדת של שני הנאומים כדבר שאינו רצוי כלל וכלל, לפי שנהא מקפחים על־ידי כך את שאר הנואמים שהרצאותיהם לא שמענו עדיין; מכל מקום אביא את הצעת מארמורק להצבעה. איני סבור, שאני רשאי להתיר דיון נוסף. אותם האדונים, שהם בעד ההדפסה המוצעת של שני הנאומים האלה, ירימו נא את ידם.

[ההצעה מתקבלת פה־אחד. לאחר הפסקה:]

הודיעו על כמה הצעות־תוספת להצעת מארמורק; אך כיון שמדובר בהן בביצועה הטכני בלבד של ההחלטה, הריני סבור, כי תניחו לוועדת־הקונגרס לסדר עניין זה סידור סופי; לעומת זאת רצוני לבקשכם, כי מכאן ואילך כל ההצעות שיוצעו – יימסרו בכתב לי או לאחד מחברי הלשכה.

הריני נותן את רשות־הדיבור למרצה על מצבם של היהודים בגאליציה, לד"ר זאלץ.

[לאחר הרצאה באנגלית של דאֶ האז על מצבם של היהודים באנגליה:]⁵

סובר אני, שאפשר לוותר על תרגום מילולי של הדברים שנשמעו עתה. הדין־והחשבון של מר דֶא האז הרי יפורסם גם הוא בדפוס, ומחמת ענייניותו למופת אין הוא מתאים לתמצית. רשות־הדיבור נתונה למר באַהאַר על מצבם של היהודים באלז’יריה.

[בסוף הישיבה הראשונה בבוקרו של יום 29 באוגוסט 1897, לאחר הדין־וחשבון של שמואל פינלס על מצבם של היהודים ברומניה והערה באנגלית מאת ס.ב. רובינשטיין, לונדון:]⁶

מר רוּבינשטיין סבור, כי מן הראוי שההרצאות השונות לא יהיו נקראות עוד בהיקף שכזה, כדי שאפשר יהיה לעמוד יותר על בירור הסעיפים השונים. אבל דעתי היא, שאם נהא מחליטים כך, יהיה בזה משום קיפוח שאר האדונים. אפשר יהיה למצוא מוצא, אם נבקש מן האדונים, שידברו בקיצור רב ככל האפשר על הנקודות החשובות ביותר. יש לקוות, שעוד נספיק היום לעשות חטיבת־מלאכה גדולה. המרצים ינצלו את שעת־הצהרים לשם קיצור הרצאותיהם. הריני מפסיק את הדיוּנים עד לשעה שלוש.

[בסוף הישיבה השניה (אחר הצהרים), 29 באוגוסט 1897]⁷

התוכנית מבשרת מסירת דין־וחשבון על הדואר שנתקבל. כמות הדואר שנתקבל היתה עצומה כל־כך, עד שאי־אפשר למסור פרטים עליו, לפי שיש כאן למעלה מ־550 מברקים, מכתבי־הסכמה, הצעות וכדומה. העצומות שנתקבלו מקיפות כ־50,000 חתימות. כל רגע מביא מברקים חדשים מכל חלקי שני העולמות, ונוטלים חלק בכך הן צפונה של אמריקה והן דרומה. מיעוטם של המברקים חתוּמים חתימות אישיות, רוּבם יצאו מלפני אסיפות, אגודות וכו'. כל הדואר הזה יסודר עד מחר, אם אפשר, ותימסר עליו הודעה מפורטת.

[בשעת הפתיחה של ישיבת־הבוקר, 30 באוגוסט 1897]⁸

גם עכשיו אי־אפשר עדין למסור סקירה שלימה על הדואר שנתקבל, רק סקירה שבקירוב, שכן בלי הרף זורם ובא דואר חדש. מתוך אומד תוכנו של זה ניכר, שבנקודות השונות ביותר שבעולם מסכימים לקונגרס. סטטיסטיקה מרופרפת העלתה, כי מתחת ל־550 המברקים והודעות־ההסכמה מכל המינים יש 6000 חתימות. ראוי לציין, כי על הודעות־הסכמה רבות מצוּיות חתימות של אגודות וכן של רבנים אורתודוכסיים, ומרוּסיה של רבנים־מטעם. מתוך שאר הארצות מיוצגים בכתבות כמה וכמה חברים מצוינים של הקהילות היהודיות. הסכמות הרבה באות מאסיפות־עם ומאגודות. על אלה נוספות העצומות, שמניין חתימותיהן ממש כביר. אתמול נקבו את המספר של חמישים אלף; אך מניין החתימות כבר הפליג הרבה למעלה מזה. בשלושה ימים אלה אי־אפשר יהיה בכלל לעבד את כל החומר הזה. בפירסום מאוחר יותר יימסר, כמה חתימות היו על העצומות ויינתנו גם שאר פרטים מדויקים יותר. ידיעות אלה ישמשו גם כחומר לעבודתה של הוועדה הסטאטיסטית.⁹ אולי יהיה מן העניין, אם אקרא כאן את נוסח העצומות שנאספו במיוחד על־ידי האגודה הגאליצית למען ההתיישבות.

"אל כבוד האדונים הצירים של אגודת ‘אהבת ציון’ לקונגרס הציוני בבאזל. אנו החתומים מטה מבקשים מכם בזה להמציא בשמנו לקונגרס הנעלה את ההצהרה הנתונה בזה, כי על סמך ערובות מדיניות־משפטיות וחומריות שהקונגרס עומד להשיג אותן, ובפרט במקרה של יישוב ארץ־ישראל מוגן במשפט־העמים, נהיה מוכנים להתיישב בארץ אבותינו.

בתוך כך הואילו נא לקבל לידיעתכם ולקבוע במקום־ויעודכם, כי על ידי הצהרה זו אין אנו רואים עצמנו קשורים באיזו צורה שהיא, ואין אנו מטילים עליכם או על הקונגרס הנעלה התחייבויות כלשהן, ורוצים אנו לראות את הצהרתנו מסורה אך ורק לצרכי אינפורמאציה. הנתונים המפורטים ביותר בעניין מצבנו החומרי ומצבנו המשפחתי רשומים כדיוקם בטורים המתאימים. ולבסוף מבקשים אנו מכם להבטיח בשמנו לקונגרס הציוני הנעלה בבאזל את אהדתנו החמה ביותר; יהי רצון והחלטותיו יהיו לטובת עמנו הנענה; יהי רצון ויזכה להניח את היסוד לתקומת האומה היהודית!"

מכל אחד ואחד, שחתם על העצומה, נגבתה תרומה קטנה. הרי שאוסף החתימות לא היה בחינם. הוועד ישתמש באלה לשם מטרות־ההתיישבות הנזכרות.

מבין המכתבים שנתקבלו אבקש לקרוא תחילה את איגרת־הברכה העברית של הרב שמואל מוהילבר מביאליסטוק.

[לאחר שהרב קאמינקא קרא לפני האספה את אגרתו של הרב מוהילבר ותרגמה לגרמנית]¹⁰

הנשיאות סבורה שפעלה ברוחו של הקונגרס, כששלחה הודעות תודה לרבנים שמואל מוהילבר וד“ר רילף, שהביעו את אהדתם לקונגרס. (תשואות הסכמה). בעניין מכתבו של ד”ר רילף, סבורני שראוי לוותר על מסירת תוכנו, מאחר שתימצא שעת־כושר לפרסמו.

[ד"ר ש. מנדלקרן (לייפציג): “כבר אתמול נתתי דעתי, שלא דובר כלום על המעשים הגדולים שעשה אֶדמונד דֶא רוטשילד בהתיישבותו. הנני סבור, כי רק הצלחתו של זה עודדה את היהדות בכללה להמשיך מה שפעל הוא כיחיד. הנני סבור כי דבר נאה היה, אילו היה נזכר מעשה זה בתחילת הישיבה, ועל כן חושב אני כי טוב יהא שנקרא קריאת “יחי” לכבודו”. על כך העיר הרצל:]¹¹

חייב אני להעיר על כך, שבהצעה זו אנו באים לקבוע תקדים לגבי שאלה חשובה; בכך אנו מעבטים דרכו של הקונגרס. צריכים אנו לבחור בין מראית־העין של כפיון־הטובה ובין הוויתור על עקרונות, שאנו חייבים עוד בדיון עליהם. לפיכך סבורני, כי נסתפק בשמיעת הנאום הזה ונעבור על פני הצעה זו אל סדר־היום. (תשואות־הסכמה).

רצוני לקרוא עוד הודעה אחרת, שיש בה עניין רב. אמנם לא נאמר במכתב מפורש, כי הוא נועד לפירסום, אך מאחר שלא נוסף לו ציוּן הסודיות, חושב אני שלא אנהג שלא־כשורה, אם אקרא את מכתבו של הרב הראשי צדוק כהן¹². (קריאת המכתב).

[לאחר שקרא ד“ר מאכס נורדאו את הצעת־התכנית, שעוּבדה על־ידי ועדת־המצע: “הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית־מולדת בארץ־ישראל מובטח במשפט”, הציע ד”ר פאביוס שאַך (קאֶלן) את החלפת התיבה “במשפט” בביטוי “במשפט־העמים”. שאם לא כן – הוא טען – ייעשה פלסתר היסוד ועיקר מטרתה של הציונות. נתעורר אי־שקט. אחרי־כן הרצל:]¹³

הפסקה קטנה זו אולי סייעה להשכין מידה מסוימת של שקט לצורך הוויכוח. סבורני כי מר שאך מקָלן שרוי בטעות מסוימת. בשביל הצעת־התוכנית נתבקשה הצורה הפשרנית ביותר ועם זאת צורה ברורה כל צרכה. אין אני פרשנה של הוועדה. אני עצמי השתמשתי בנאומי אתמול במלה, שאולי רצוי יהא לקבלה, היינו במלה “במשפט־הכלל”.¹⁴ מה שאנו צריכים, יודעים אנו כולנו, ואין צורך שנפתח בוויכוח על דברים־מובנים־מאליהם בשביל שניווכח אחר־כך, שלא היה כאן אלא ריב על מלים. ההבדל בין שאיפותינו עתה לבין העבר הוא בכך, שאנו מעדיפים בעליל את המשפט על הסובלנות. הואילו נא לא להכביד על תפקידו של הוועד הפועל על־ידי ביטוי מדוקדק אולי יותר מדי של מה שאתם חושבים. לא נאמר עדיין, שתתקבל על דעתנו גם הצעה שלא תהיה שווה יותר ממה שיש לבני־עמנו כבר עכשיו במקום שהם יושבים. הרי ההנחה־שבשתיקה היא, שאפשר יהיה לקבל רק תנאים כאלה, שיש בהם כדי לקיים את התוכנית שעלתה במחשבה והמפעמת לב כולנו. רוצה אני לשוב ולהציע, שלא להפליג בהיקפו של הוויכוח יתר על המידה. אל נא נתמסר להפלגה בדברים!

[לאחר קבלת הצעתו של ד"ר רפאל לנדאו לבחור בנואמים כלליים:]

ובכן ייבחרו נואמים כלליים. כדי שהאדונים יוכלו לפחות לקחת דברים זה עם זה, הריני מפסיק את הישיבה לחמש דקות. כמובן, ישתתפו בבחירת הנואמים הכלליים רק אותם האדונים שביקשו את רשות־הדיבור. (הפסקה).

[ד"ר קורנבּלי: “רצוני רק לשאול, אם הגבירות זכאיות להצביע או לא”.]

הגבירות הן, כמובן, אורחות נכבדות מאוד, אבל אין הן משתתפות בהצבעה.¹⁵

[לאחר שליאו מוצקין הציע ונימק את הנוסח “בית־מולדת מובטח במשפט־העמים”,¹⁶ ולאחר שתמכו ד“ר מינץ ומאכס נורדאו בהצעה המקורית וד”ר בלומנפלד הציע הצבעה שמית:]¹⁷

מונחות לפנינו למעשה שלוש הצעות: הצעתה של הוועדה, אחר־כך הצעתו של מר מוצקין, ושלישית ההצעה “לפי משפט־הכלל”. והנה ייתכן כי רבים מן הנוכחים נתפסו לאי־הבנה. האדונים מן הוועדה, מתוך שהיו חדורי רצון להביא לידי גילוי־דעת מאוחד של הקונגרס הראשון, הסכימו על המעגל ההגיוני הרחב ביותר, שהוא כולל גם את המעגל הקטן יותר; בכך לא גילו כל עיקר, באיזו מידה הם מחזיקים במעגל הפנימי ביותר, אם רשאי אני להגדיר את הדברים כך, היינו בנקודת־ההשקפה של משפט־העמים; הם נמנעו מלומר דעתם, אך לא משכו ידיהם מנקודת־השקפה זו. אם אנו עומדים, כפי שאפשר הדבר, קרובים להגשמת חזוננו יותר משמשערים, הרי ייתכן, כי טעמים מסוימים שהזמן גרמם ושעדיין אין הכרח למצוא בהם בשום פנים ויתור על נקודת ההשקפה, מצדיקים ניסוח זהיר יותר אני מאמין, כי מי שמביא לידי פתרון מהיר יותר, הוא המשרת את העניין. יחס הקולות הריהו כבר ברוּר. אבל בכל זאת תהא זאת משאלת־לב כולנו, שנקבל את הצעת המצע פה־אחד, וברוח זה הריני בא להזכיר, כי לבחירת הביטוי “לפי משפט הכלל” יהיה אולי מסכים כל משפטן. רוצה אני ליטול רשות לעצמי להציע לוועדה שתימלך על תוספת זו, שאין בה משום סירוס מצענו, ואם היא תסכים לה לערוך את ההצבעה.

[אחרי הצעתו של פאביוס שאך לחדש שוב את הוויכוח:]

הויכוח נסתיים עם בחירתם של נואמים כלליים. הצעתי שהוועדה תתכנס, כדי לעשות ראֶוויזיה ולהודיע עליה לקונגרס.¹⁸

[אחרי הצעתו של ד"ר בלומנפלד, להדפיס את המצע ואת הנימוקים לו בתורת פירוש מוסמך למצע:]¹⁹

רצוני להעיר לד"ר בלומנפלד, שלא ייתכן פירוש מוסמך כשלעצמו; אבל סבור אני שמבחינה מסוימת טמון פירוש כזה בוויכוח של הקונגרס, שכל אחד ואחד יכול לקרוא אותו ושיימצא בדין־וחשבון הסטאֶנוגראפי. – מונחת לפנינו ההצעה: הדפסת התכנית, וכן הוספת הנימוקים.²⁰

[אחרי הרצאה של ד"ר מ. י. בודנהיימר על יצירת הסתדרוּת ציונית והגשת הצעות בשאלה זו על־ידי צירים אחדים הציע דויד ווֹלפסוֹן, שתיבחר ועדה בת שבעה חברים, שאליה יופנו כל הצעותיהם של חברי הקונגרס בעניין הארגון של ההסתדרוּת הציונית]²¹

אני מבין את סדר־היום כך, שנצביע תחילה על הצעת וולפסון, ושאר ההערות יבואו אחר־כך; אני יכול לתאר לעצמי, שהצעותיה של הוועדה יהיו נוהגים בהן מנהג רע יותר מאשר בהצעות היוצאות מתוך הקונגרס.

[קריאת־ביניים: מן הראוי שכל ההצעות יימסרו לוועדה לשם מיון, כדי שאפשר יהיה לקבוע את סדר־העדיפות.]

אין אנו יכולים לנהוג בגינוני דקדקנות פרלמנטארית, משום שרק שלושה ימים עומדים לרשותנו. אם יש הצעה הסותרת את תקנון הקונגרס, הריהי נדחית, כמובן. ההצעות החופפות זו את זו, הלא מונחות לפני המרצים. אינני חושב, שנגיע לקיצור מרובה יותר, אם נביא תחילה להצבעה את עקרון מינויה של וועדה, שתגיש אחר־כך למליאה את ההצעות השונות של אנשים מתאימים.

[לאחר הערותיו של ד"ר בודנהיימר בשאלות ארגון התנועה הציונית]²²

סעיף 3 של סדר־היום מורכב משלושה פרקים.²³ החשוב שבהם הוא הפרק על ריכוז העבודה הציונית. סעיף א זה נוגע בשאלה עדינה מבחינה משפטית,²⁴ ואילו השניים האחרים נוגעים בדברים שאין בהם קושי מורכב כל־כך. אפשר גם יתעורר ההכרח לדחות סעיף זה לפי שעה עד מחר, ולהעמידו אחר־כך בראש סדר־היום. אבל שתי ההצעות ראוי יהיה לדוּן בהן כבר עכשיו.

[בפתיחת הישיבה שלפני־הצהרים ביום־הדיונים השלישי, 31 באוגוסט 1897]²⁵

עלי לוותר על קריאתם של גילויי־הדעת כאן, ולא אעכב בזה את חברי הקונגרס. נניח את גילויי־הדעת השונים באחד מאולמי־המבוא, ושם תהיה לכם אז ההזדמנות לראות בעיניכם את השפע הגדול של החומר שנתקבל. בין גילויי־הדעת שבאו אזכיר עוד רק את של הראֶווראָנד גאסטר, הרב הראשי של הקהילות הספרדיות באנגליה,²⁶ המביע בביטויים החמים ביותר את אהדתו למטרות הקונגרס.

לעניין רשימת הנוכחים שנקראה אתמול רק אעיר, כי אותם אדונים שאינם מופיעים ברשימה המודפסת או מבקשים להכניס תיקון, יפנו בנדון זה אל מר וולפסון.

[לאחר שהגיש ה. יורק־שטיינר (וינה) הצעת־אירגון בשם ועדת־הארגון:]²⁷

לא יהיה זה מיותר להדגיש, כי מה שנוצר עכשיו אין לו אלא אופי ארעי. על־ידי כל אופן כינוסו והתהווּתו של הקונגרס אין אנו יכולים לקבוע רצונם של קונגרסים לעתיד־לבוא, אלא המדובר יכול להיות רק במתן צורה, שאין לערער עליה ושתהא הולמת את רוח התקופה, לפעולות שעתיד הקונגרס לעשות בשנה הבאה. אם לא תקבלוּ את הארגוּן המוצע כמוחלט ותניחו שהוועדה תהיה נכונה לתקן עצמה ולהציע לקונגרס הבא משהו טוב יותר, תסתפקו במוצע כאן.

[לאחר הצעתו של ד"ר אֶהרנפּרייז, לקבוע שיש לכנס את הקונגרס מדי שנה בשנה:]

גם דבר זה יהיה בו לדעתנו משום כבילת הרצון לעתיד־לבוא, ואין צורך בה עכשיו. אם נחליט בסיומו של הקונגרס הנוכחי, שנתכנס בעוד שנה, יקבע הקונגרס של השנה הבאה, מתי נתכנס שוב.

[בהמשך הוויכוח:]

הריני מעיר על כך, שאם נמשיך את הוויכוח באופן זה לא נתקדם אלא עד לנקודה זו. אך הקונגרס צריך להינעל הערב. אם רוצים אתם שנסיים הכל, הריני מייעץ לכם לשקוד על קיצור מרובה ביותר.

[לאחר הצעתו של פרופסור שפירא: שמשתתפי הקונגרס שאינם צירים – מכל 20 מהם יבחרו ציר, שגם הוא יהיה בעל זכות הצבעה. ההצעה הוגשה לקונגרס על־ידי דובר ועדת־הארגוּן, יורק־שטיינר:]²⁸

צר לי, שהוועדה לא הודיעה לי עניין זה קודם. נראה שיש כאן רצון להביא במניין אנשים שהתעניינו מאוד בציונות, ואף־על־פי־כן אין מאנדאט בידיהם. אבל אני סבור, שאפשר לצאת ידי עניין זה באופן אחר. הרי יהיה ידוע זמן רב למדי מראש, מתי יהיה הקונגרס והנה יפנה הציוני האיתן בהכרתו אל הוועד [הפועל] וישאל את הלשכה, באילו תנאים אוכל להשתתף? ולשכה זו יהיו לה טפסים מודפסים בצירוף ההערה: השג לך יפוי־כוח מאת כך וכך אנשים בעלי זכות בחירה. הרי הלשכה תדע, מאין הם אותם האנשים המבקשים צירים. אילו נתקבלה הצעת שפירא, היינו מפירים בזה את עקרון הייצוג.²⁹ בכלל מדובר בכל ההצעה הזאת בשנה אחת בלבד. דבר ארעי הוא. אם הצלחנו לכנס אסיפה זו בדרכי־ארעי, הרי יוכל הוועד [הפועל] העתיד לבוא לפעול עוד גדולות מאלה. שיהיו 20 אנשים, הבאים מרוּחות־שמים שונות, בוחרים בא־כוח אחד, דבר זה נראה לי בלתי־מעשי. הניחו שאלה זו פתוחה… אם נקבל את הפיסקה המוצעת על־ידי פרופסור שפירא, יישארו תמיד אנשים רבים יושבים ביציע, ואפשר שבין אלה יהיה דווקא אחד, שיהיה לו לומר יותר מאשר לכל השאר.

[שטיינר: “הריני מבטל את הצעת התוספת”.]

הסעיף הזה יוחזר עתה לוועדה, כדי לשוות לו ליטוש משפטי מסוים. הוגשה הצעה על־ידי ד“ר בלומנפלד, וזו לשונה: “ציונים משלמים [את השקל], המשתתפים בקונגרס כאנשים פרטיים, זכאים לקחת חלק רק בהתייעצויות בלבד, אך לא בהצבעות.” רשות הדיבור למר ד”ר בלומנפלד.

הנני מעיר על כך, שנאמר כאן: “ציונים משלמים”. הזכות להשתתף תהא תלויה בכך, שאדם יהיה משלם. איני חושב, כי צורה זו נאה. אילו התכוונו לכך, היינו מתחשבים גם בקונגרס זה בציונים משלמים.

[ד"ר בודנהיימר הצביע אחר־כך על אי־הבנה נוספת בעניין השתתפותם של הציונים הבודדים בקונגרס.]

יש להצטער על כך מאוד, שכולנו הננו משפטנים, לפי שהללו מוצאים את הדברים הברוּרים ביותר בלתי־ברורים. מאחר שבעיקרו של הדבר כבר הגענו להסכמה, הרי נוכל למסור סעיף זה לוועדה. בכך יכולים אנו איפוא להרגיע את נפשנו, ואל לנו לאבד עוד זמן על כך, שכן נהיה זקוקים כל כך לשעות אחר־הצהרים. אני מעיר על כך כבר עכשיו.

[ד"ר בלומנפלד: “הריני מבטל את הצעתי.”]

סידור העניין בוועדה אינו יכול, כמובן, להיות מחייב לגבי הקונגרס. אבל תהיה לכם הזדמנות בוועדה לעורר החלפת־דעות בעניין זה, שיש לקוות כי תניח את דעתכם. עלינו לצמצם את החלפת־הדעות שלנו, נוכח חוסר־הזמן שיחול אחר־הצהרים. ד"ר בלומנפלד יש לו ספק משפטי מסוים. אם אנו נוקטים צורה מרוכזת זו של ויכוח, הרי לא נאמר בזה, כמובן, שהספק אינו מוצדק לגמרי. אנו עוברים אתה לסעיף 3. (קורא אותו.)

[פ. שאך: "בשעת ההתייעצות על סעיף 2 השמטנו את המשפט, שאדם אחד יכול לרכז על עצמו רק 10 קולות.]³⁰

לא נדרשה כלל הפרדה, ולכן המשפט הזה נתקבל. הוא נקרא ונשנה ונקרא כמה פעמים. כוונתו של חלק זה הלא היא דווקא הגנתו של המיעוט.

[סעיף 3 מתקבל בלי ויכוח. לסעיף 4 של תקנון האירגון (“הוועד הפועל”) הוגשו הצעות שונות בדבר ייצוגן של הארצות השונות בוועד הפועל. ד"ר בודנהיימר הציע 21 חברים.]

הוועדה תנסח כמובן גם את המשפט הזה בצורה סופית. הוועדה מסכימה גם היא ל־21 נציגים, ואלה ייבחרו כדלקמן: חמישה, היושבים קבע בווינה, ייבחרו על־ידי הקונגרס במישרין.³¹ האחרים ייקבעו על־ידי האיגודים הארציים וּסניפיהם. התוצאות שתוּגשנה על־ידי האיגודים הארציים, תהיינה רק מתאשרות על־ידי הקונגרס. לשם ההתחשבות בארצות השונות מונחת לפנינו הצעה זו: וינה 5, אוסטריה בלי גאליציה ובוּקובינה 1, גאליציה, 2, בוקובינה 1, רוסיה 4, צרפת 1, אנגליה 1, אמריקה 1, ארץ־ישראל 1, רומניה 2, בולגאריה וסרביה 1, גרמניה 2. יש לנו איפוא בסך־הכול 22 וצריך למחוק אחד.³²

[אחרי הצעה של איזידור שליט: “המזכיר הכללי הוא חבר בוועד הפועל ויש לו מקום וקול בו”:]³³

הנני מעיר על כך, כי הצעתו של שליט ממש מטרימה וקובעת את דרך כינונו של הוועד [הפועל]. או שאנו מתחשבים בזה במעמד המיוחד, או שאנו מכתיבים בזה לוועד מראש, מי יהיה מזכירו הכללי. איני סבוּר, ששוּם אדם יהיה מקבל תפקיד בתנאי כזה. הרי אין אנו יכולים למנות פּקיד, בלי להטיל עליו תפקיד. איני מבין את ההצעה כל עיקר.

[ד"ר קורנבּלי: “האם יהיה המזכיר הכללי מקבל־שכר, או יהיה זה תפקיד־כבוד? אם הוא מקבל־שכר, אין מקום להצעה זו”.]

ההצעה היא בשבילי נמנעוּת משפטית. כשמקבל חבר־לדעה כהונה בתשלוּם, אי־אפשר שדבר זה יהיה פוסלו וגם אין איש מעלה דבר זה על דעתו. נואיל נא רק לבחור במי שהוכיח את כושרו.

[אחרי הערה של ד"ר קורנבלי, שכל יהודי הדבק בדת, חייב להיות סוציאל־דמוקראט.]

הריני מעיר לכם על כך: לא התאחדנו בשביל לדון בשאלה זו. סבור אני, שהדבר הנכון־ביותר הוא, שאנו הננו כל המפלגות. אין אנו נמצאים כאן בתורת ועידה של מפלגה, לא נסכים שאיזו מפלגה שהיא תיטול לעצמה שליטה על הקונגרס.

[ברומברג: “אני מציע, שמתוך הוועד הפועל ייבחר המזכיר הכללי על־ידי הקונגרס, ושיהיה זה מזכיר מקבל־שכר.”]³⁴

יש כאן שוב סיבוך של שני עניינים. הרי אם אנו בוחרים מזכיר כללי, ועם זה אנו קובעים את שכרו, הרי אנו מעמידים בכך עסקן חדש בעל תפקידים שאינם מוגדרים עדיין ומקנים לאותו אדם שכר־כבוד. נראה לי נכון יותר, להפריד בין שתי השאלות. בשאלות של שכר־כבוד לעולם אין דנים ברבים. דווקא האדונים, שיזמו כנראה את הוויכוח הזה, הרי ודאי אינם רוצים למעט דמותו של אותו אדם. משום כך נראה לי נכון, להניח שאלה זו לוועד. אם לא יקיים ועד זה את תפקידו לשביעת־רצונו של הקונגרס, הרי יהיו האמצעים להחליף עמו דעות. דברים כאלה מן הראוי שלא ידיינו בהם מראש.

[ד"ר שנירר: “הצעת ברומברג אינה ברורה כל צרכה, משום שאין הוא אומר, על־ידי מי ייבחר המזכיר.”]

רוצה אני להעיר לכם על כך, כי הוועדה מציעה, שהוועד הפועל יבחר המזכיר.³⁵

[ישיבת אחר־הצהרים ביום השלישי לקונגרס )31 באוגוסט 1897). יורק־שטיינר מציע את שמותיהם של חמשת החברים מווינה לוועד הפועל. ביניהם שמו של ד“ר נתן בירנבאום. הלה מודה על ההצעה ומודיע שאינו יכול לקבל את הבחירה. שלמה שילר (לבוב) מעיר, כי הופעל לחץ מוסרי על ד”ר נתן בירנבאום, שיסרב לקבל את הבחירה כחבר הוועד הפועל.]

אני מבקש מן הנואם שיתבטא בצורה ברורה יותר. אני מבקש ממנו שיפרט, מאיזה צד הופעל לחץ על ד"ר בירנבאום, אם מצד הנשיאות או מאיזה צד שהוא של האסיפה. (תשועות סוערות. קריאות: שמות! נבלה! אי־שקט גדול.)

[שילר: שמות אינני יכול לקרוא. (רעש אדיר.) ד“ר מאלץ: ד”ר בירנבאום חייב לקבל את המאנדאט. אין אנו צריכים לשים לב לוויתוּרו. (תשואות רמות.) בלי בירנבאום לא היה הרצל, לא היתה תנוּעה ציונית באוסטריה. (תשואות הסכמה וקריאות מחאה, קריאות “סוף”).]

תבינו שבעניין זה דווקא איני יכול לנהל את הנשיאות במידת הקפדנות הדרושה. עם זאת אבקש מן הנואם לדבּר לעניין, כדי שלא יתן עילה לשלילת רשות הדיבור ממנו. (תשואות סוערות, מחאות נמרצות.) אך כדי שלא לתת מקום לשום ספק ושלא להפריע למר ד“ר מאלץ בהבעת דבריו, מוסר אני את הנשיאות לד”ר נורדאו. (תשואות סוערות. קריאות: לשלול את רשות־הדיבור!)

[בפתיחת ישיבת־הסיום בערב של היום השלישי לדיונים (31 באוגוסט 1897)]³⁶

הנני רואה כהכרח ומבקש מן הוועד הפועל להכין ולהגיש עד לקונגרס הבא תוכנית, כיצד לטפל בכספים שיתקבלוּ. אבל הנה כבר מונחת לפנינו הצעה של פרופסור שפירא. רוצים אנו לתת רשות־הדיבור לנואמים בקצת רוחב־לב, כל זמן שאין הדבר מביא לידי אובסטרוקציה. פרופסור שפירא מבקש את רשות־הדיבור.

[לאחר הצעתו של פרופסור שפירא בעניין ייסודה של קרן לאוּמית]³⁷

הוגשה הצעה מנומקת לסיום הוויכוח. סבור אני, שאין אנו יכולים לקבל שום החלטה סופית, משום שקיימות תוכניות שאין אפשרות להמשיך בוויכוח עליהן, בלי שיימסרו לבדיקה על־ידי מומחים. לפיכך אולי לא יהיה זה בלתי־נעים, אם נניח את בדיקת כל ההצעות הללו לוועד [הפועל]. אתם עתידים לקבל ידיעות על הנעשה על־ידי עבודות הוועד, ודי בזה שההצעה נודעה. הנני מעמיד להצבעה את ההצעה בדבר נעילת הוויכוח.

[מתקבלת ההצעה על נעילת הוויכוח בלי שמיעת נואמים נוספים. ליאו מוצקין שואל, בקשר לתוכניתו של פרופסור צבי הרמן שפירא על הקמת “קרן קיימת”: “הייתי רוצה רק להעלות את השאלה: האם יצירתה של קרן לאומית תלויה עוד בקונגרס הבא, או שהיא תתקיים מיד?”]

מי שרוצה למסור משהו לקרן הלאומית, יעשה כן. אם לא ירצה אחר־כך הקונגרס לקבל זאת, יועמד הכסף שוב לרשותו.

[בפתיחת ישיבת־הערב של היום השלישי לדיונים]³⁸

מונחות לפנינו עוד כמה הצעות, השייכות כנראה לדברים שכבר הוחלט בהם. אקרא אותן ואחר־כך אמסור אותן לוועדה.

הצעת ד“ר לנדאו וד”ר ואֶרנאֶר בעניין מינוּייה של ועדה לקביעת סטטיסטיקה של מקצועות היהודים, נמסרת לוועדה.

[ש. מאסל, מדבר אנגלית]

הרצל (מתרגם): מר מאסל רוצה באיחודם של חובבי־ציון ושאר אגודות ההתיישבות הקיימות עם תנועתנו. זוהי משאלה שאנו הוגים בעצמנו. אבל אינני מאמין, כי הדבר יכול להיעשות מצד הקונגרס, אלא הדרך צריכה להיות הפוכה.

[אחר נאום־ברכה של הרב ד"ר כהן מבאזל, המביע את קורת־רוחו על מהלך הקונגרס, לאחר שהוא עצמו לא היה תחילה ידיד הציונוּת, ומבקש מן הנשיאות הצהרה, מה יחסה של הציונות אל השאלה הדתית ביהדוּת]³⁹

ראשית כל מודה אני לכבוד מעלתו, מר ד"ר כהן, על הופעתו הלויאלית בתורת מי שהיה עד עכשיו יריבנו, ועל גילוי־הלב שבשאלתו, שבוודאי לא אשיב עליה בפרטיה. יכול אני להבטיחכם, שהציונות אינה מתכוונת לשום דבר שיש בו כדי לפגוע באמונתו הדתית של כל כיווּן שהוא בתוך היהדות. (תשואות סוערות.)

כתוספת לסעיף אחד של סדר־היום חייב אני להעיר הערה קצרה. במשך השנה האחרונה הגיעו אלי תלונות רבות מארץ־ישראל על קלקלות במושבות. נדמה לי שאהיה נוהג לפי רגשותיו של הרוב בקונגרס, אם לא אעמוד בפרוטרוט על התלונות האלה, אלא אשאיר זאת לוועדה, שתשיג לה הסברים מפורטים על כך. כל מהלכו של הקונגרס שלנו היה נכבד כל־כך, שאין אנו רוצים להכניס בו נימה צורמת. קיימים קשיים בכל מקום, בכל המפעלים האנושיים, כן גם כאן. הריני סבור שאני יוצא ידי־חובה כלפי התלונות האלה, אם אני מצביע עליהן.

[עם נעילת הקונגרס]

עכשיו אנו עומדים לפני סיומה הזמני של עבודתנו. עלינו להביע קודם כל תודה לעיר מכניסת־אורחים זו, שקיבלה אותנו בסבר־פנים כזה; לממשלה, שגילתה לנו סימנים שונים של אהדתה, על־ידי הקלת עבודות־ההכנה לקונגרס ועל ידי נוכחותו של נשיא הקאנטון, יועץ־הממשלה פרופסור ד“ר פאול שפייזר, במשך חלק מן הדיונים. כן חייבים אנו להודות – ודבר זה ודאי אינו עומד בסתירה להצהרה שנמסרה למר ד”ר כהן – לציונים הנוצרים, והריני מזכיר לכם שמותיהם של מר דינאן, יוזמו של הצלב האדום, הראֶוואֶראֶנד ג’ון מיטשל, הראֶוואֶראֶנד האָכלאָר מוינה, בארון מאנטויפאֶל, קולונל רוזן באָנטינק, שגם הוא השתתף בדיונינוּ, ורבים אחרים. ודאי נזכור גם את הציונים היהודים, שעמלו לפנינו במפעל הזה. השמות ידועים ועומדים לנגד עיני כולנו ויכול אני להקיף את כולם בתודתנוּ.

רבותי! לעת עתה סיימתי. הרשו נא לי עוד כמה מלים אישיות. אפשר שבניהול הדיונים נהגתי לעתים נשיאות חלשה מדי ולעתים חזקה מדי, אבל הרצון היה טוב והוצאנו משהו אל הפועל. אני חושב, שבמקומות רבים ארבו בשׂמחה־לאיד לכך, שיהיו מתרחשים פה הרבה מעשי הבאי והזאי. אני מאמין, כי הציונות אינה צריכה להתבייש בקונגרס הראשון שלה. הקונגרס היה מתון ועם זה החלטי. מה יהיו פני העתיד, אי־אפשר לומר היום. שאנו עושים משהו למען עמנו, הסובל במישרין ובעקיפין, כשאנו מתכנסים בדרך זו לדון בגורלו, בכך נודה לא רק אנחנו, אלא גם אלה שמחוצה לאולם שלנו. אם רוצים אנו לתת בידי המושפלים את המחרשה, וכי עדיין שאלה היא, אם הם מעדיפים את העבודה על־פני הדלוּת וחוסר־ההגנה? ישאלו נא אותם! אולם ביום, שבו תהיה שוב המחרשה בידו המחוזקת של האיכר היהודי, תיפתר שאלת־היהודים.

¹

(אוקטובר 1897)

בשלושת הימים האחרונים של אוגוסט 1897 נתקיים בבאזל קונגרס, שכבר עכשיו מאוחדים ידידים ואויבים בהכרת חשיבותו כמעט אחדות גמורה. זה היה הקונגרס של הציונים. השם הזה עצמו היה לפני־כן כמעט ולא ידוע כלל בציבור הרחב. בבאזל הציונות הציגה עצמה, אפשר לומר, לפני העולם הלא־יהודי, ונודע מתוך הדיונים, אילוּ הן המטרות, שהתנועה הזאת שואפת אליהן.

מי שהשתתף במקצת בחיים הציבוריים יודע, באילו אי־הבנות, קיטרוגים ודיבות מגיע כל רעיון מדיני לידי ויכוח. הדבר נובע בוודאי מכך, שבעניינים כלליים מאמין כל אדם שיש בידו לחרוץ משפט פסקני, וככל שהאדם מסוגל פחות לראות את המסקנות האחרונות. כן הוא נוהג לחוות דעה החלטית ונמהרת יותר. לגבי המתבונן במתינות בחולשות בני־האדם הרי זה מעיין נובע של בדיחות־הדעת. נוטל אדם על עצמו להקים מפעל רב־קשיים, הריהו חייב להשלים עם זכותם של היריבים לחופש השקפות. במקרה כזה משמשים לו ליוצר אף מאמציהם הרגזניים והזדוניים ביותר רק מקור של עידוד. יכול אני לומר, כי מאז אני דואג לגורלם של אחי העניים, ועיני ראו הרבה צער ועוני, לאין־שיעור יותר מכפי ששיערתי בתחילה, הרי מאמציהם העקשניים של יריבַי היה בשׁבילי המקור היחיד של הנאה. That is the humour of it²

מחוץ לבחינה זו העניין הוא מעציב. התנועה שלנו נולדה מן המצוקה, מתוך מצוקתם של היהודים בעולם כולו. אבל קודם שאמשיך רוצה אני לתת בשביל אותם הקוראים, שעדיין אינם יודעים את ה“אלף־בית” של הדבר, את הגדרתה של הציונות. ההגדרה הזאת נוסחה בספרי “מדינת היהודים” שהופיע לפני שנה ומחצה, והקונגרס הבאזלאי סמך את ידו עליה. “הציונות שואפת להקים בית־ מולדת מובטח במשפט הכלל בשביל אותם היהודים, שאינם יכולים או שאינם רוצים להתבולל במקומות מגוריהם הנוכחים”.

כשאני חוזר וקורא את המשפט הזה, שהוא כבר כל־כך שגור לי, וכל־כך תכופות ביטאתי אותו, ופעמים אין ספור הגינותי עליו – ועם זה אני מעלה על דעתי, לאילו מאבקים פנימיים עזים הוא כבר גרם בקרב היהדוּת, וכשאני רואה כיצד עכשיו, לאחר שיצא מתוך הגאֶטו, הוא מותקף מכל עבר, ממורט ולפעמים גם נגרר דרך ביב־השופכין – הריני מוכרח להשתומם על עוורונם של יצרי־אנוש. אולי ירגישו כך גם הקוראים הישרים של שורות אלו, הרי אפשר היה לחשוב לכאורה, כי דרישה צנועה כל־כך, שאינה מסכנת ואינה פוגעת בזכוּיותיו של שום אדם, לא תחולל סערות טרופות כאלה. יש לכך רק הסבר אחד המניח את הדעת: שאלת־היהודים מסעירה עוד את הרוחות גם כיום כמו בתקופות קדומות ובשנה הזאת לספירה עדיין אין בני־אדם מסוגלים לדיבור שקט וצלול על היהודים, ממש כמו במשך כל אותן שמונה־עשרה מאות־השנים, מאז הוצאו אבות־אבותינו המנצחים בשבי־המלחמה ופוזרו על־פני כל כדור־הארץ. והנה עוד יש יהודים המעזים לטעון, כי שאלה יהודית אינה קיימת כלל. לא, לא, השאלה היהודית קיימת לצערנו באמת, ומי שטעם את טעמה בגוף או בנפש, שוב לא ייפתר מן הכאב הזה לעולם. ובמצב כזה נמצאים רוב היהודים בעולם. אין כוונתי כיום, כשם שלא היתה מעולם, לעורר הלך־רוח של רגשנות כלפי היהודים. אני קובע בפשטוּת, שאנו סובלים. מאכס נורדאו אמר זאת בקונגרס הבאזלאי במלים שהכאב הנאצל וזַכּות־הביטוי שלהן אין למעלה מהם. הוא אמר: “מצוקת היהודים המוסרית מרה היא ממצוקתם החומרית, משום שהיא פוגעת באנשים מעודנים יותר, גאים יותר ודקי־רגש יותר”.³

יש להודות בלי עקיפין, כי אנו הציונים רואים את הסבל המוסרי כסבל הגדול יותר, אף־על־פי שיש לנו בכמה ארצות אחים הנתונים לרדיפות־דמים ולהתעללויות והם מקופחים בפרנסתם ובבטחון רכושם. מעשי אכזריות וסבל מכל הסוגים מוכרחים לסבול גם מיעוטים לאומיים ויחידים אחרים בכל העולם, הואיל ואנו רחוקים עדיין מאותו המצב האידיאלי, שבו יוכל כל פרט לבלות באושר את ימי חלדו בתוקף שלטון הצדק הכללי. אף אין אנו דורשים, שיהיה מצבם של היהודים דווקא טוב יותר ממצבם של שאר בני־האדם. רק אותה זכות לגנאי⁴ רוצים היינו לבטל, שעלינו להיות נתונים במצב מיוּחד, משום שנולדנו יהודים. כל אחד לפי מעשיו! זוהי גם אימרה שלנו, ואין אנו רואים שום דרך אחרת לכינון המצב הצודק הזה, אלא בהקמת בית־מולדת של קבע מובטח במשפט בשביל העם היהודי.

אך נדמה היה, שבראשונה יש להשיב על שאלה מוקדמת: אם קיים עדיין בכלל עם יהודי. מובן שכפרו בכך אלה, הרואים עם רק במקום שהמון בני־אדם מכונסים בשטח טריטוריאלי אחד ודרים בכפיפה אחת. כי המקרה המיוחד של היהודים מחייב גם גישה מיוחדת, וכי יש צורך להגיע תחילה להגדרה ממצה של המושג לאום, דבר זה נעלם מעיניהם של הוגי־דעות חריפי־מח אלה. אני סבוּר, האומה היא קבוצת אנשים בעלת עבר היסטורי משותף והשתייכות מוכּרת בהווה, המלוכדת על־ידי קיומו של אויב משותף. נעיף נא מבט בתולדותיהן של האוּמות ונראה אם יש ביניהן אחת ויחידה, שנתהוותה בדרך אחרת. ואם נסכים להגדרה היסטורית זו של המושג עם, קשה יהיה לערער על ההנחה, שהיהודים הם עם. יתר על כן – הם אפילו אומה בעלת כוח־קיוּם עקשני יוצא מן הכלל, שהרי הוסיפו להתקיים לאחר אבדן מדינתם ומולדתם אלף ושמונה מאות שנים של ייסורים, שאין להם משל ודוגמה.

את ההנחות האלו קבעתי עוד ב“מדינת היהודים”. כיום שוב אין אנו זקוקים לשיקול־דעת כזה, שכן במקום הסקת מסקנות הגיוניות והעלאת הוכחות היסטוריות קמה לפנינו עובדה בת תוקף וערך חדשים לגמרי: הקונגרס הבאזלאי! בקונגרס הבאזלאי גילו היהודים את לאוּמיותם לעין כל על־ידי פעולות חד־משמעיות והצהרות מפורשות. מובן, גם על כך נמצאו מערערים. כל מה שאנו אומרים ועושים, נמצאים מערערים עליו. רק לעתים רחוקות, נדמה, יקרה כדבר הזה, שיהיו אנשים כופרים בעזות־מצח כזאת בעוּבדות גלויות ונראות לעין כל, כפי שאנו רואים במקרה שלנו. הם שמים שחור ללבן, ישר לעקום והן ללאו. מי שעמד בכך פרק־זמן ממושך, נעשה מחוסן לחלוטין בפני התנגדוּת מסוג זה; בייחוד כשיש לו עסק עם יריבים, שאינם נשארים נאמנים אפילו לטענותיהם שלהם.

מן הצד הלא־יהודי אין מכחישים כלל את העובדה של היותנו עם. למסקנות הנובעות מן העמיוּת הזאת אמנם לא הכול מסכימים, אבל על העוּבדות עצמן שום אדם ישר אינו חולק.

בחלקם של יהודים נפלה הזכות היתרה, להתקומם נגד עובדה זו; יהודים כאלה ישנם, המתייצבים נגדה בכל כוחם. מדוע? יש כאן אי־הבנה מתוך פחד, ובפחדם מפליגים האדונים הללו יותר מדי. ראוי היה להם להסתפק בכך, שיכריזו – אם יתברר שיש דווקא צורך בשביל יחידים מסוימים בהכרזה כזאת –שאין הם באופן אישי שייכים, או אינם שייכים עוד, אל העם היהודי. הודיה כזאת ישמע כל אדם בכבוד, אם אופיו של המתוודה יש בו בכלל כדי לעורר כבוד; אם אינו חשוד, שהוא אומר כך מתוך נימוקים שפלים.⁵

אבל להעביר את כל העם כולו מן העולם על־ידי הכחשה, אך ורק משום שבני־אדם אלו אינם רוצים להשתייך אליו, זוהי מידה יתירה של זהירות וגם חוסר־ענווה בדרך ההנמקה. האדון פלוני או הגברת פלמונית אינם יהודים – מצויין! (במקרים מסוימים אף מצוין מאוד בשבילנו.) אך משום כך הרי עוד אפשר שיהיה קיים עם של יהודים.

ואילו כרכורים מבדחים עוד מכרכרים יריביה היהודים של האומה היהודית! אני מוכרח בזה להיזכר לעתים בבדיחה אחת מחיי הגאֶטו, אחת מאותן הבדיחות, אשר היינריך היינה מצא אותן משעשעות כל־כך. שני יהודים באים לפני השופט. התובע דורש תשלום בעד קדירה שהשאיל והנתבע החזירה לו כשהיא שבורה. הנתבע טוען כנגד זה שלוש טענות: “ראשית, לא השאיל לי כלל שום קדירה. שנית, שבורה היתה עוד בשעה שנתנה לי. שלישית, החזרתיה לו כשהיא שלימה”. המשל מגוחך והנמשל עצמו – עוד הרבה יותר. מצחיק הדבר, כשיהודים יחידים אומרים: “ראשית, אין היהודים מהווים אחדות לאומית.⁶ שנית, חייבת היהדות למלא שליחוּת בעולם.⁷ שלישית, אין אנו אלא פאטריוטים, שכל מאווייהם אינם נתונים אלא למולדתם המיוחדת.”

אל"ף. היהודים אינם מהווים אחדוּת לאוּמית? אם כן, הרי גם השולל אינו מוסמך להביע אלא את דעתו האישית בלבד, שמשקלה לגבי האחרים אינו אלא כמשקלו האישי של הדובר היחיד הזה.

בי"ת. היהדוּת יש לה שליחוּת. אם כן, קיימת בכל־זאת אחדות לאוּמית? שכן היהדוּת, שלפי סברה זו מצב־הפזורה הכרח הוא לה, הרי אין לה קיום אלא בבני־האדם הנושאים אותה. התוכן הרעיוני של היהדות הרי הוא בלתי־תלוי בנושאים החיים, הוא גלום מזמן ברעיונות מוסריים ובכתבים נצחיים, שהם נחלת האנושות התרבותית כולה. ולפי זה אפשר שהיהודים מרגישים בנפשם, כי תעודתם היא להיות מאלפים ומדריכים לכל העולם כולו? אין זה נכון. אילו היה הדבר כך, היה בו משום התייהרוּת מגוחכת ומבחילה כאחת. יהירות זו ייתכן שהיא מנת־חלקם של יחידים; כלל־היהודים ודאי שהוא חופשי ממנה. אין אנו רוצים אלא לעבוד שכם־אחד עם העמים האחרים בהבאת זמנים טובים יותר לכל בני־האדם. החלום הזה גדול למדי.

גימ“ל. הנימוק הפטריוטי. אנו הציונים יש לנו ההרגשה, שאנו פועלים לטובת ארץ־מגורינו, שעה שאנו מסייעים להעברתם המסודרת של בני־אדם מיותרים, המעוררים אי־שביעת רצון והם עצמם אומללים עד־היסוד. בארצות מסוימות פירושו של הדבר הזה הוא לא פחות ולא יותר מהשכנת שלום בין האזרחים. האם זו היא פעולה בלתי־פאטריוטית? ומי הם נציגיה, הסוערים לעתים בחמת־זעם, של הטענה הזאת? ראש הלוחמים לפטריוטיות באנגליה הוא הרב הראשי בלונדון האדון אדלר,⁸ יהודי גרמני. את תורת הפטריוטיות הפּרוּסית מלמד ד”ר מאיבאום,⁹ איש הונגאריה. ובזמן האחרון נצטרף למחאה בתורת בלגי גם רבה הראשי של בריסל, מר בלוך, שאם נדון לפי שם משפּחתו אינו לא פלמי ולא ואלוֹני.

לגבי ארצות אחדות יש לה לציונות ערך כגורם מונע. קיימים כיום שני נאות־מדבר בתוך העולם האנטישמי: אנגליה והונגריה. אבל בהונגריה כבר דנו בכובד־ראש בהצעה לסגור את הגבול בפני הגירת יהודים אומללים מגאליציה ומרוסיה. ואנגליה תהיה אנטישמית מחר אם יוסיפו מהגרים יהודים מסכנים להופיע באיסט־אֶנד הלונדוני, ובו־בזמן יתרבו ארמונותיהם של עשירי היהודים מסביב להייד־פּארק באופן בולט. גם באנגליה ובהונגריה הגיעה השעה, השעה האחרונה, שנכיר בקיוּמו של הכרח להטות את היהודים למקום אחר. והנה קצתם מאלה שמצבם החמרי מבוסס ואולי אף כולם, היו ודאי נוטים להסכים להצעתנו בדבר התיישבותם של כוחות־העם הפּרולאַטאריים; אלא שאסור לדעתם לדבר על ערובות מובטחות במשפט הכללי, דבר זה עלול לעורר אי־אמון כלפי פאטריוטיותם של אלה הרוצים להישאר.¹⁰ איזה אדם בר־דעת וכנה יראה משהו רע בכך, שבשביל תנועה עממית כל־כך גדולה באים לדרוש בראש־וראשונה ערובות בטוחות במשפט־העמים? למשמעתה של הציונות כבר סרים כיום המוני־עם גדולים מתוך מסירות־נפש אבל רק בתנאי אחד – שלא נוותר על שאיפתנו לבסיס משפטי־חוקי. ויתור על עקרון זה עשוי לבטל כהרף־עין אחד את כל סמכותם של המנהיגים, והמוני־העם עצמם, שכבר נתלכדו בהכרתם הלאומית, עשויים לחזור ולהתפורר מיד לאבק־אדם. מאלפת מאוד מבחינה זאת היתה העובדה בקונגרס הבאזלאי, שדווקא נציגיהן של שכבות־העם הרחבות התנגדוּ בחריפות יתירה לכל נסיון לצמצם את עקרון הערובות המשפטיות־הגלויות. ועדת־הניסוח הציעה את הנוסחה של “בית־מולדת מובטח במשפט”. כנגד זה הושמעה דרישה סוערת, שיש לנסח “מובטח במשפט־העמים”. ולא הסכימו אלא לנוסח־הפשרה: “מובטח במשפט הכלל”. תוכנו הפנימי של מאבק־המלים הזה הוא הרצון להבליט, שהקונגרס שואף לא לרכישת אדמות, אלא לרכישת ארץ¹¹ בשביל האומה, והרצון להבליט דבר זה בבהירות כל־כמה שאפשר, בלי לפגוע ברגשותיהם של שליטים ושלטונות חוקיים מסוימים.

אדמות יכולים אנו לרכוש בדרך פרטית בכל מקום בעולם ובכל שעה. דבר זה אינו מעניינם של הציונים כלל. יסוד הקניין הפרטי אינו מעלה ולא מוריד במקרה שלנו; הדבר יבוא לאחר־מכן, עם הצלחת תנועתנו, כשיופיעו על פני השטח ספסרי הקרקעות. עיניהם של הציונים נשואות למשפט־העמים הגלוי בלבד. בכך הם מבקשים את הפתרון לצרה הנושנה. אילו רציתי להביע זאת בצורה של פּארדוכס, הייתי אומר: ארץ, השייכת לפי משפט־העמים הגלוי לעם היהודי, אף־על־פי שכל שטחיה עד החלקה האחרונה שייכים ללא־יהודים לפי הרשום בספרי האחוזה, יש בה פתרון לשאלת־היהודים לעולמי־עד. לעומת־זה גידולו של הרכוש הקרקעי הפרטי הנמצא בידי היהודים מעורר בכל מקום את האנטישמיות. כאן גרעינה של כל השאלה. הרבה פעמים נשמעה הטענה כי הכיווּן הציוני שאני מייצג אותו אינו אלא מה שכבר ניסו הבארון הירש¹² ואחרים לעשות, כדי להפוך את הפּרולאֶטארים היהודים לעובדי־אדמה. אבל אני מאמין, כי בכל זאת זה משהו אחר ושונה מזה. הירש וחובבי־ציון¹³ ניגשו אל השאלה מבחינת הקניין הפרטי, בשעה שאנחנו, הציונים המדיניים, רוצים לתפוס את העניין הזה מבחינת המשפט הגלוי.

אם אין אני מוכה בסנוורים, הרי אין בכך לא שגעון־גדלות ולא שום כוונה מנוגדת לחוק. אין זה אלא הנסיון לטפל בעניין הגדול הזה טיפול המתאים לו. וכבר בהופעתנו הפומבית נתונה ההוכחה, שאין לנו שום כוונה לפגוע בחוק או במוסר. אנו ערכנו בבאזל כנס לעיני כל העולם, וכאן הגיעוּ תודעת־העם ורצון־העם לידי גילוי בביטויים, שהיו מזעזעים לפרקים. לבאזל נהרוּ יהודים מכל הארצות, מכל הלשונות, מכל המפלגות, מכל הצורות של האמונה הדתית. היוּ שם למעלה ממאתיים נציגים של העם היהודי, רוּבם היו שליחיהם של מאות ואלפים. הצירים מרומניה בלבד הביאו אתם יותר מחמישים אלף חתימות של שולחיהם. מעולם לא היה מפגש ססגוני יותר של דעות בחלל כל־כך מצומצם. אבל בכל גוף מתייעץ אחר היתה בוודאי מלחמת הדעות חריפה יותר מכפי שהיתה כאן. כאן נועדו ביחד אנשים המתנגדים זה לזה בחריפות בהשקפותיהם הפילוסופיות והדתיות, המדיניות והכלכליות, אנשים המכירים זה את דעותיו של זה ואינם מעלימים אותן. קיצורו של דבר, המפלגות, הקיימות בכל עם, ושאינן מפריעות לשגשוגה של האומה, אלא מסייעות לה. אבל בבאזל נדחו כל הניגוּדים, כאילו הוסכם בין האנשים מראש, כי ברגעים הגדולים, שבהם קמה האוּמה לתחיה, לא יהיה עוד סוציאלי ליבראלי או שמרני, לא יהיה עוד חפשי־בדעות או חרד, אלא יהודי בלבד. אנו כולנו, שהלכנו לבאזל בשביל להתייעץ בדבר פתרונה של שאלת־היהודים, כולנו היינו מופתעים, נדהמים, שעה שהתרחש כאילו מעל לראשינו איזה דבר, שלא שיערו כמותו לעצמה כזאת ולשפע כזה: אחדות־הלבבות בתוך היהדוּת! היינו גם נרעשים מדי, משנוכל מיד לתת לעצמנו דין־וחשבון מדויק על כך.

הרב של באזל,¹⁴ שלא היה חבר בקונגרס, אלא נכח בדיונים בתור משקיף, ביקש בישיבה האחרונה את רשות הדיבור כדי להצהיר חגיגית, שהיה מתנגד חריף של הציונוּת ועכשיו הוא חוזר בתשובה. ואותו אדם ישר־לב, שרחשנו לו כבוד גם קודם לכן, בעודו מתנגד לנו, נעשה מאז שליח וכרוֹז לתנוּעתנוּ.

אפילו השומעים הקרירים, הזרים, וגם אלה שבאו בכוונה ללגלג, נרגשו ונרעשו – כפי שנודע לנו לאחר מכן – ממה שנתרחש. ומה היה זה בשביל עצמנו, מה הרגשנו אנחנו, עת האוּמה הנולדת־מחדש פּקחה את עיניה בפעם הראשונה? גברים ישישים לבני־זקן התייפחו מרה. בעיניהם של הצעירים נתלקחה רצינות גדולה.

אבל אין ברצוני לדבר על ההרגשות שלנו.

ג’נטלמן יהודי אחד פּירסם ב“טיימס, כמה הערות נחפזות על הקונגרס הבאזלאי. אילו היה בבאזל, אולי היה חוסך לעצמו דיבורים אוויליים אלה. הוּא חיווה דעתו, בין השאר, שהקונגרס לא היה אסיפה לאומית כהלכתה, משום שמוסדות־צדקה מסויימים וועדי־קהילות לא היו מיוצגים. הם לא היו שם? כן, הרי לא הזמנו אותם. מה לנו ולכל אלה ועדי־הקהילות, מוסדות־הצדקה ומועדוני־הפּיקוויקים¹⁵ היהודיים הידועים? שולח־המכתב הטוב של ה”טיימס" פשוט לא הבין אותנו. אין הוא יודע, תחיית האומה מה היא. הוא לא הבחין בכך, שבלא מסיבות־ערב מהודרות, ובלא אוסף־תרומות כבר התחלנו לכונן את היהדות על יסודות חדשים. אין כאן המקום לדבר על חיי־הקהילה היהודיים ועל גידולי־הפּרא שלה. גיוליי האווילות, התהדרוּיות־השוא והסילופים המגוחכים המצויים בחיים אלה, אינם יכולים לשמש נושא לדיוננו כיום הזה.

הרבה מכל זה נראה מגוחך או מכוער, אם אין מתבוננים בו מתוך רחמים ומנסים להסבירו מתוך תהליך־התהווּתם של הגופים האלה. תפקידם של העשירים בתוך הקהילה, סתגלנותם של כוהני־דת מסוימים, השאיפה המפוקפקת לאחד את המסורת הישנה עם חיקוּי מוגזם של מינהגי הארץ, הקבצניוּת המחוצפת של דלי־האמצעים – לכל זה מוצא האיש הבקי בהיסטוריה הסברים מלאים סלחנות, אבל גם אם אין בלבנו כעס על הקהילה, הרי אנו רחוקים מאוד מלקבל השפעה ממנה. הציונות מקימה קהילה אחרת של היהדות, חדשה, גדולה יותר, אחת ויחידה, וכן שיטת־ייצוג אחרת.

¹⁶קיימת גם יהירות מערב־אירופית מסוימת, המתייחסת אל היהודים בארצות האחרות כמו אל יצורים נחשלים ביותר.

תמיד נחשב בארבאר מי שאין מבינים אותו. Earbarus hic ego sum quia non intelligorulli.¹⁷ וכך מתארים לעצמם את היהודי המזרח־אירופי כמין קאליבּאן.¹⁸ איזו טעות! בשבילי, אני מודה, היתה הופעתם של היהודים מרוסיה המאורע הגדול ביותר של הקונגרס. כבר עמדתי זמן מסוים בקשרי־מכתבים מרתקים עם רבים מהם, גם נערכו אצלי ביקורים שונים, שעוררו בי עניין. אבל נזהרתי מלתאר לעצמי את דמותם של ההמונים לפי אנשי־התרבות האלה. רק את הידיעות על הכושר הגופני והחשק לעבודה של השכבות היהודיות העניות ברוּסיה קיבלתי כאמיתיות, ומוכרח הייתי לקבל אותן כאמיתיות, הואיל ונראו מהימנות בהחלט ואוּשרוּ על־ידי כל עד־ראייה, שראה את היהודים הרוסיים העניים בעבודתם בבתי־מלאכה או בעבודה חקלאית. בתחנות־הנסיון, הפילאנטרוֹפּיוֹת המכונות “מושבות”¹⁹ הרי חריצותם של הפועלים והעובדים הבלתי־מקצועיים האלה היא אחד היסודות של תוכניתנוּ. שכן בחלקם של אלה נופל התפקיד, לבצע את עבודת־התרבות הראשונה בארץ השוממה. הם רוצים להיות ויהיו המַפרים הראשונים של אדמת־הבוּר. אבל מעולם לא תיארנו לעצמנו אחרת, אלא שהם יהיו זקוקים לעזרתנו ולהנהגתנו הרוחנית שלנו. והנה צפה ועלתה לפנינו בקונגרס הבאזלאי יהדוּת רוּסית, שבעוצמה תרבותית כזאת לא פיללנו לה. אין זה קאליבאן, אלא פּרוֹספֶּרוֹ.²⁰ כשבעים איש מרוסיה הופיעו בקונגרס, ואנו יכולנו לומר בוודאות, שהם מייצגים את דעותיהם ואת רגשותיהם של חמשה מיליוני היהודים ברוּסיה.

ואיזו חרפה היא לנו, שהאמנו כי אנחנו מעוּלים מהם. כל אלה הפרופסורים, הרופאים, עורכי־הדין, המהנדסים, החרשתנים והסוחרים, יש להם רמת־השכלה שבוודאי אינה נמוכה מזו של המערב־אירופּיים. הם מדברים וכותבים בממוצע בשתיים או בשלוש לשונות־תרבות חדישות, וכי כל אחד מהם בוודאי מוכשר במקצועו – דבר זה אפשר לשער על־פי התנאים הקשים של מלחמת־הקיום, שבה הם צריכים לעמוד בהם בארץ־מגוריהם. בדיונים הפומביים של הקונגרס נמנעו בכוונה מלהתבלט יתר על המידה, משום שיש הכרח להתחשב בעוּבדה, שמטרותיה ומגמותיה של הציונות עדיין אינן ידועות בעולם במידה מספקת. אפשר היה שיתעורר רושם מוטעה, או שאנשי־זדון יעוררו אותו בכוונה תחילה, כי בבאזל מטכסים משהו נגד המשטר הקיים. הרוסים הוצרכו משום כך להטיל על עצמם הסתייגות מסוימת, עד שיתיישרו ההדוּרים בשטח הזה, וכל נואם ונואם, מכל ארץ שהיא, גילה התחשבות למצב הזה. כיום כבר מותר להניח בוודאוּת, שהממשלה ודעת־הקהל ברוסיה יש להן הסברה מלאה בעניין הציונוֹּת. העיתונים הרוסיים טיפלוּ בקונגרס מתוך תשומת־לב.

אבל אם הציונים הרוסיים שלנו לא השתתפו בדיונים הפומביים אלא השתתפות צנועה, הנה הכרנו אותם בשיחות הפרטיות ולמדנו להעריכם. אם אנסח את הרושם הזה, שהיה חזק ביותר, במשפט ממצה אחד, אומר: יש להם אותה האחדות הפּנימית שאבדה לרוב היהודים האירופיים. הם מרגישים את עצמם כיהודים לאומיים, אבל בלי יוהרה לאומית מוגבלת ומחוסרת סובלנות, שאמנם גם קשה היה להבין אותה במצבם הנוכחי של היהודים. אין מענה אותם המחשבה שיש להתבולל, מהותם היא פשוטה ולא קרע־שבנפש. היהודים הרוסיים האלה נותנים בכל מהותם את התשובה על השאלה הקנטרנית ששואלים אותם פטפטנים עלובים לעתים קרובות: אם הלאוּמיות היהודית לא תביא עמה כתוצאה בלתי־נמנעת את ההתרחקות מן התרבות האירופית? לא. האנשים האלה הולכים בדרך הנכונה בלא חיטוטים יתרים, אולי גם מבלי שהרגישו בכך קושי בזמן מן הזמנים. אין הם מתבוללים בשום אוּמה אחרת, אבל הם שקוּדים ללמוד את כל הטוב מכל העמים. כך הם מצליחים להיות זקופי־קומה ואמיתיים. והרי אלה הם יהודי־גאֶטו, יהודי־הגאֶטו היחידים, שעוד ישנם בימינו. לאחר שראינו אותם, הבינונו, מה נתן לאבותינו את הכוח להחזיק מעמד בתקופות הקשות ביותר. בדמוּיות אלו נתגלתה לנוּ ההיסטוריה שלנו במלוא ייחוּדה וכוח־חיוּניוּתה. אנוס הייתי להרהר בכך, שבזמן הראשון היו טוענים כנגדי לעתים קרובות: רק את היהודים הרוסיים תוכל לרכוש לעניין הזה. אילו אמרו לי כיום שוב דבר זה, הייתי משיב: זה מספיק![¹²⁰]

אף־על־פי־כן, אין זו בשום־פנים תנועה מזרח־אירופית בלבד. הציונות יש לה נאמנים שלה בכל העולם כולו, וכלשון המקרא הם באו מארבע כנפות הארץ – לבאזל אל הקונגרס.

ומה פעלנו באסיפת־הפזורים הזאת? האם לא נתאספנו אלא בשביל לבכות, לשאת נאומים ולשמוע נאומים? אני מאמין, בבאזל גם פעלנו משהו.

בעתיד, כשיתבוננו בתנועה שלנו ממרחק היסטורי, בלי הכעס והלעג של היום החולף, אולי יודו בהגיון של התנהגותנו. בשביל להגיע לידי בית מולדת מובטח במשפט הכלל, חייבים היינו קודם־כל לתת לעמיוּת שלנו להופיע לעיני העולם. אם העם ישנו הרי הוא משיג לעצמו את שטח האדמה שהוא זקוק לו. סבור אני, שהתהליך לא היה שונה מזה גם בימים קדומים, שעה שקבוצת אנשים הוכרחה לבקש לה חבל־ארץ להיאחז בו. אנו עושים זאת בצורות של ההווה, זהו כל ההבדל. אנו מתאימים את תנועתנו לצורות הכלכלה והתחבורה של זמננו. אנו זוכרים תמיד, כי אף־על־פי שהרעיון שלנו הוא עתיק ופשוט, הרי אנו יכולים וגם חייבים להיות מודרניים בביצועו. הידיעה על תנועתנו אינה מופצת עוד על־ידי רועים נודדים או דייגים שהסערה טלטלה אותם למרחקים, אלא היא הומה בחוט־החשמל על־פני היבשה והים ומהמה במאות אלפי הגליונות של עתונות־העולם. דינים־וחשבונות מישיבות שיחות עיתוניות, דברי מלל שונים וגם – קאריקאטורות נושאים את רעיוננו למרחקים. וכך יהיה גם להבא, כשנצעד קדימה ונעבור מדיונים למעשים. ביום שנקבל לידינו את הארץ, שאנו זקוּקים לה, נתחיל מיד למלא אותה תרבוּת, מסילות־ברזל, קווי־טלגראף וטלפון, בתי־חרושת, מכונות, וקודם־כל נכניס בה אותם תיקונים סוציאליים, שכל אדם מתורבת נכסף אליהם בימינו בדיוק כמו למהירות התחבורה, לטיפוח האָמנויות והמדעים ולנוחיות החיים. דבר זה צריך בעצם להסביר רק לאנשים תמימים ביותר, הרי הוא מובן מאליו על־פי השכל מן המסיבות הקיימות. במקום שמצויים בני־אדם, שם מצוי הכל. להביא את בני האדם לידי תנועה, זאת היא המשימה. את הכוח הזה גילה כבר עכשיו רעיוננו ויוסיף לגלות אותו יותר ויותר. המהירות שהושגה מן ההכרח שתלך ותגדל, ונוסף על־כך יפעל כאן הכוח המושך של ההמונים המכונסים.

לפעמים הייתי רוצה להימצא מחוץ לתנוּעה, לא רק מחמת הצרות שגורמים לי, אלא מתוך סקרנות, כי אני מתאר לעצמי, שתנועתנו מהווה למסתכל מבחוץ מחזה מרהיב־עין. את המומחה למשפט־המדינה צריכה היא, לדעתי, לעניין באופן יוצא מן־הכלל. אם תצליח ואם לאו, הרי היא ניסוי מודרני, המספק חומר להבנת חיי־הנפש של ההמונים, שעדיין לא נחקרו כל צרכם, והוא מראה את הרצון המכוּון לחוק ולסדר תוך כדי התהווּתו. כלום אין זה אחד מאותם הרגעים, שבהם ניתנת לאדם, חלף יגיעו ודאגותיו, ההזדמנות להתבדח למראה האווילות האנושית – שעה שהתנועה שלנו, הרוויה ממש כיסופים לחוּקיוּת, מוצגת כתנועה של מקעקעי משטרים? האם אין זה מצחיק ביותר, כשמחליפים אותנו בסוציאל־דאֶמוקראטים, משום שאין אנו עיוורים כלפי דרישות הזמן?

אבל המומחה למשפט־המדינה יתעניין במיוחד לראות, כיצד בוראה לה הציונוּת בהדרגה את מוסדותיה הנבדלים. צרכיו המיוחדים של העניין הזה הולידו דרך־פעולה מיוחדת. עדיין לא הגיעה השעה להסביר את הדברים לפרטי־פרטיהם. המראה מחצית־מלאכה, אינו רואה סימן ברכה. כבר קיימות אי־הבנות מספיקות מסביבנו, ותינוקות עם טיפשים אינם יכולים לתפוס, כיצד יוכלו אנשים לדור בבית, שהם רואים רק את חומות המסד שלו עולות מן האדמה.

רבות מפעולותינו נעשות כמובן בעת ובעונה אחת, ועלינו להיאבק עם מכשולים רבים. את מנהרת מוֹן־סָאני²¹ קודחים משני העברים, ועד הרגע האחרון שבו אורה ואורה ייפגשו, מטרידה את האנשים הדאגה, אם הקודחים מזה ומזה נמצאים באותו מפלס עצמו. גמרנו בלבנו לעמוד בלא רתיעה. בהסרת כמה מכשולים חייבת לעזור לנו דעת־הקהל בעולם כולו. הרי אנו מפלסים נתיב חדש לשגשוגם של בני־אדם.

רבים ושונים הם הקשיים הדיפולומאטיים. קודם־כל יש להחדיר בציבוּר הרחב את ההכרה, שאנו פותרים חלק ניכר של בעית המזרח, שעה שאנו מגיעים לידי חתימת אמנה עם ממשלת הוד־מלכותו השולטאן בהסכמתן של המעצמות. הופעתם של היהודים בעלי התרבות האירופית במזרח תגביר בלא־ספק גם את בטחונם של הנוצרים היושבים שם או הבאים לשם, כשם שהיא תגרום להטבת המצב בקיסרות העותומאנית מכל הבחינות. כיצד? יאמר מי שיאמר כלום צריכים אנו לחזק משטר, שבחסותו נעשו מעשי האכזריוּת הבלתי־נשכחים של השנים האחרונות?²² מי שטוען כך, נדמה לי, אינו מכיר את התורכים. לפי טבעם יש בהם אדישות וטוב־לב, אלא שלפעמים הם פורצים בצורת מעשי־אלימות חמוּרים. הארץ ויושביה מתרוששים יותר ויותר, ומה שרוצים לראות כהתפרצוּיות של הפאנאטיזם, אפשר שייראה בהסתכלות מקרוב כביטוי פרוע לרוגז הרווח בין האוכלוסים על מצבם הרע שלהם. למעשה, דווקא המושלמים, לפחות אלה היושבים כעת בתורכיה, סובלניים הם ביותר לגבי אמונתם של אחרים. יודע אני, שדברי אלו יעוררו אי־רצון בלב אי־אלו אנשים באנגליה,²³ שיש להם דעה קדומה בנידון זה; אבל מה שאני אומר נובע מתוך הסתכלוּיותי שלי בשעת מסעי במזרח ומתוך ידיעות מהימנות שנמסרו לי. מצבם של התורכים רע, וכדרכם של ילדים ואנשים תמימים הם מטילים את האחריות לכך על הכל, רק לא על עצמם. אם נסייע בידי האנשים הפשוטים האלה להיטיב את מצבם החמרי, אם נביא אליהם את השפעתם של חיי־התרבות המודרניים, אם נעזור להם בדרך שלום להכניס תיקונים במערכת־המינהל המוזנחת שלהם, לא יהיה אצלם עוד בעתיד מקום להתפרצוּיות כאלה.

העניין שיש לה לממשלה התורכית, לבוא לידי הסכם עם היהודים, נראה לפי זה ברור. אבל משום־מה תהיינה ממשלות אחרות מעוניינות לסייע להקמת קהילייה יהודית מובטחת בערובות לפי משפט־העמים? מידת העניין שתמצאינה בכך המדינות שונה בכל ארץ וארץ, אך הוא קיים באיזו צורה שהיא בכל מקום. זהו ההכרח להטות מן המדינות זרם של אוכלוסיה אומללה, שנואה ונדחפת על־ידי כך יותר ויותר לצד הייאוש; אוכלוסיה שהיא מושלכת באי־מנוחה על־פני כל כדור־הארץ ומוכרחה משום כך ליפול בחלקן של המפלגות הקיצוניות. הממשלות וכל ידידי המשטר הקיים אי־אפשר שיסתייגו בפני ההכרח, שיש בידם לשכך סוג־אדם זה, הנדחק על־ידי מצוקתו המרה לקעקוּע המשטר, ומחמת פיזורו אין הוא בלתי־מסוכן, והדרך להרגעתו היא תמיכה בפתרון המוצע על־ידינו. זה הוא בלי ספק הקו המזעזע ביותר בטראגיקה הלאומית שלנו, שעַם היהודים, השמרני מאוד, נדחף ונדחק תמיד לעבר התנוּעות המהפכניות. לדבר הזה יושם קץ. תוצאות מרחיקות־לכת, שאת שפע הברכה האצורה בהן אין אנו יכולים כיום אפילו לשער, תצמחנה מכאן לגבי מצבם הכללי של בני־האדם.

אמנם, קיים מספר רב של קשיים מדיניים אקטואליים, שיש הכרח להתגבר עליהם, אך אם יהיה רצון טוב, גם נוכל להתגבר עליהם. שאלת המקומות הקדושים כשלעצמה היא רצינית למדי. בידיעות מרומא, שפורסמו לאחר הקונגרס הבאזלאי בעיתונות העולמית, נמסר כי הוד־קדושתו האפיפיור חושב לנקוט עמדה נגד הציונות.²⁴ המדינאי הגדול, היושב כיום על כיסא פטרוס,²⁵ ייתכן כי אין לו עדיין אינפורמאציה מספקת על הצד העובדתי של תנועתנו. אימתי חשבו הציונים אפילו מחשבה רחוקה, או אימתי דיברו אפילו ברמז, על רצונם להגיע פעם לידי בעלוּת על המקומות המקודשים באמונתה של כל האנושות המונותאיסטית? כשם שהמשפט הרומאי יצר את המושג על דברים שהם extra commercium,²⁶ כך סבורים גם אנו, כי מקומות־הקודש הללו איבדו את הכושר להיות קניינו של איזה שלטון ארצי שהוא.

בשום פנים לא ייעשה הנסיון הנמהר, לשנות משהו במצב הקיים שאולי אינו מניח לגמרי גם את דעתה של הנצרות, אם לא יהיה בעד השינוי הזה העולם הנוצרי כולו או לפחות רוּבו המכריע.

בכלל – ובכך רוצה אני לראות את זכותו של הקונגרס הבאזלאי – קיבלה התנועה הציונית מעתה אופי של פרהסיה מלאה וגמורה. מה שאנחנו אומרים ועושים נתון לביקורתה ולוויכוחה של דעת־הקהל. אין אנו מפחדים מפני אור־היום, אנו מחפשים אותו. אם אנו זוממים משהו בלתי־כשר, הרי ירגישו בכך המסתכלים בנו באלף עיניים ואלף זרועות ימנעונו מכך.

במאמר אחד לאו־דווקא ידידותי כלפינו בעיתון פרוסי הובע לפני זמן מה הרעיון, כי ישו הנוצרי הכרח היה שיקום מתוך העם היהודי החלש, משום שדמותו העל־אנושית היתה מסייעת לכל עם אחר, שאליו היתה שייכת, להגיע לשלטון על כל האנושות כולה. אפשר להרהר ברעיון מוזר זה ימים על ימים. אבל זה היה מרחיק אותנו עכשיו הרבה מן הנושא שלנו. אך מותר אולי לקשור בכך רעיון אחר: גם הבעלות על המקומות שבהם חי ופעל ישו היתה מסייעת בידי כל אומה אחרת חוץ מן היהודים להגיע לידי מעמד של עליונות כזאת בקרב העולם הנוצרי, שקשה להאמין כי שאר האומות תסכמנה לכך ביום מן הימים.

אך מה יהיה, אם למרות הכול, גם לאחר ההסברה הגמורה לדעת־הקהל, גם לאחר שנרכוש את אהדת כל המעצמות לרעיוננו, גם לאחר הבטחת יתרונות גדולים לתורכיה, לא נצליח להגיע לידי הסכם עם ממשלת השולטאן? אז באמת נהיה מוכרחים לחכות להתפתחותו ולסיומו של המשבר הזחלני במזרח. עַם יכול לחכות. ימי חייו ארוכים מאלה של בני־אדם וממשלות. וכפי מצב־העניינים הקיים במזרח, אפשר לחשב את שעת־ההתפוררות המתקרבת עם השעון ביד. מלחמות מוצלחות אינן משנות בכך ולא ־כלום. אומץ־לבם של המושלמים לא היה זקוק עוד להוכחות, וכיבושים חדשים שוב אין מרשים להם לכבוש. כל המהלך של המלחמה התורכית־היוונית²⁷ היה מאלף עד מאוד מבחינה זו. הכליף אינו יכול עוד איפוא להעמיד לשירותו כוחות־תרבות חדשים על־ידי כוח־הנשק.

אבל לפי מצב העניינים כיום, אין היהודים מעוניינים לשלוח לשם אפילו מתיישב אחד. אלה שכבר נמצאים שם יכולים להישאר, ויש בארץ־הקודש קבצנים למכביר, שיש צורך ואפשרות לספּק להם עבודה ולהפכם לבעלי־מלאכה ולאיכרים. חזקה על הממשלה התורכית, שתתייחס אליהם בעין יפה, ובייחוד לאחר שאנו מכריזים בגלוי ובבירור, שבמסיבות הקיימות אין אנו רוצים בעליה נוספת, הקונגרס הבאזלאי הביע במפורש, כי שמירת המושבות היהודיות הקיימות, שנתנוּ תוצאות מצוינות, רצויה היא, אבל אין להוסיף עוד מושבה יהודית אחת, עד שיושגו ערובות משפטיות מספיקות. אין אנו רוצים לייסד מושבות מחוסרות הגנה, המעלות את ערכו של הקרקע, בלא שנקבל שום תמורה מדינית לכך, ויחד עם זה מופקרות הן לכל שינוי בהלך־רוחה של הממשלה, או בנטיותיהם של האוכלוסים המקומיים, המתייחסים אלינו עכשיו באהדה.

אבל אם תרצה תורכיה, תושט לה העזרה. קרנות עשירות קיימות למטרה זו. מנהליהן של הקרנות הללו אפשר שאינם מסכימים לדעתי בכמה פרטים;²⁸ אך הרי אין זה עניין אישי לא בשבילם ולא בשבילי. אלה הם, דרך אגב, אישים שאני מוקיר אותם. הם ייקראו לשיתוף־פעוּלה, כשתגיע שעת ההגשמה.

האפשרות של סירוב מצדם – אין אפילו להביא אותה בחשבון ברצינות; הם הוכיחו למעשה את כוונותיהם הטובות ואת אהבת־הבריות המפעמת אותם. חוץ מזה היו צריכים לפחד מפני כל יהודי קרוע ובלוי, שיזדמן להם בדרכם ובעיניו זעף. כפי שהעמדנו את העניין מעכשיו, שוב אין הוא נתון לחסדם או לשבטם של הפילאנטרופּים. העם יש בו הכוח לעזרת־עצמו בו בעצמו, לאחר שהוא נתעורר לרצות.

לפני הקונגרס הבאזלאי היו מונחות הצעות שונות לייסוד הקרן־הלאומית²⁹ ומוסדות כספיים אחרים. הצעתו של הפרופסור באוניברסיטה של היידלברג, שפירא, להקמת הקרן הלאומית נתקבלה.³⁰ גם על רצון לחתום על מניות כבר הודיעו. אבל הלשכה, הוקמה על־ידי הקונגרס, רוצה קודם־כל לקבוע את היסודות לניהול ענייני כספים ולמסירת חשבונות מדוקדקים, ושום אדם אינו מוכן לסכן את שמו הטוב על־ידי נוהג של סודיוּת בענייני כספים.

באותה זהירות עצמה נדונו גם הצעות־הבאנק והכספים האחרות, והדיון הפומבי עליהן בקונגרס הראשון לא הורשה כלל. יש ברצוננו לעודד את רוח היוזמה לשם תועלת הכלל, אבל נמליץ בפני העם היהודי רק על אותם מפעלים פרטיים שאנו יכולים להניח מתוך מידת־מה של בטחון, שהם יקדמו את העניין הלאומי. הרי אנו יודעים, כמה יריבינו אורבים לכך, שבנקודה זו דווקא יתגלה מקום־התורפה שלנו. בימים הראשונים של תנועתנו, בזמן שראו את רעיוננו כבלתי־ניתן להגשמה, קראו לנו טיפשים. ככל שיכירו במחוּוָר יותר שהעניין הוא בר־הגשמה, כן יזדרזו להחשיד אותנו כ“אנשי־עסק”. האישים העומדים בראש התנועה מעולם לא עשו עסק, כשם שלא היו וגם אינם פוליטיקאים מקצועיים. נגד החשדות כאלה אנחנו מבקשים את הגנתם של האצילים שלנו,³¹ האמנים והפילוסופים. הם צריכים לדעת לקרוא בתוך־תוכם של דברינו וליטול על עצמם את הערבות לכנות דעתנו.

קמנו מלפני שולחן־הכתיבה בחדר עבודתנו, שעה שהצעקה על היהודים בחוץ נעשתה קשה מנשוא. מוכרחים היינו לצאת אל עמנו, משום שהוא שרוי במצוקה ולא יוכל להיחלץ ממנה בלא הנהגה. אבל בשעה שאנו, האוהבים יותר מכל את עיצוב חלומותינו לדמוּיות ואת ההתעמקות בסדרי בראשית, כשאנו אנוסים לומר באסיפות תמיד אותם הדברים עצמם, תמיד אותם הדברים עצמם, כשאנו מרגישים כי האמיתות היקרות לנו מכל יקר הופכות בפי עצמנו למושגים נדושים – הרי עולים בנו הכיסופים לעולם ההוּא, השקט יותר. אלא שמוטלת עלינו עכשיו החובה ללכת הלאה עד אל הסוף. ואם נצליח להביא את העם אל המקום, שבו אנו רוצים לראותו, נכלים עוד הפעם את דמיונם המלוכלך של יריבינו. וכי מה נהיה רוצים שם בשביל עצמנו? שם יהיה עמנו שולט על עצמו ויסדר את חייו כפי שירצה ויוכל. בלי ספק יהיו גם שם מצויים ספסרים ופוליטיקאים, בוודאי לא־פּחות, ונקווה כי גם לא יותר, מבמקומות אחרים. ואנו עצמנו אין לנו אלא משאלה אחת: לשוב אל המקום אשר ממנו באנו, אל שולחן־הכתיבה.

¹

(10 בספטמבר 1897)

אם נרצה להשתדל להיות צודקים, הרי מגעת תודתנו הראשונה והטובה־ביותר לישרים שביריבינו, שבהשפעתו של הקונגרס היפה בבאזל סרו מדרכם המוטעית והודו ולא בושו, כי למדו לקח וקיבלו מוסר. אין אנו רשאים לצאת מגדר הענווה ולהריע תרועת־ניצחון על־כך שאישר הקונגרס את ההנחות שקבענו מראש. נשמח בשקט, בלי צדקנות יוהרנית, משום שאנו עומדים רק בהתחלתו של מפעל אדיר, ומי שהיה אתמול נגדנו והוא נספּח היום אלינו בלב נרגש, מוכיח בזה סגולה אצילה להתלהב, ועל־כך אנו חייבים להחזיק לו טובה מרובה מאוד. ברוכים איפוא הידידים החדשים בתוך שורותינו.

כבר שכחנו את התרעומות והטרוניות מאתמול. הקונגרס הצליח למעלה מן המשוער, זהו העיקר; נוכח עובדה זו בטלים כל הפרטים האחרים. גם אלה המוסיפים עוד לקצוף ולחרף, יהיו מוכרחים לבוא ביום מן הימים, ויהיו אנוסים להרכין ראש, ולוּ רק בפני עוצמתן של העובדות.

מה אירע בבאזל? האם היה זה כנס של מנעימי־נאום ובעלי־דמיון? האם נתבסמו שם האנשים מדברי־עצמם ומחלומות חסרי־שחר? ולבסוף, האם נתפזרו לאחר קומדית־ההתכנסות ובלב אשליות ריקות? אנו מנסחים את השאלה בצורה זו בכוונה תחילה, שיריבינו הלגלגנים יצטרכו רק להשיב בחיוב. רשאים הם לעשות כן. מי שהיה בבאזל בשלושת הימים הללוּ של היסטוריה יהודית מתעוררת, ידחה את לגלוגם של אבירי־הלצון בשאט־נפש. הרי היו כאלה שבאוּ לשם מפני שביקשוּ לצחוק, והחשק לצחוק אבד להם שעה שהאומה היהודית האומללה, המעוּנה, השותתת דם מפצעיה הרבים, המוכרזה כמתה, המוחזקת כמתה, ולמרות־הכל אינה יכולה ואינה רוצה למות – קמה לפניהם פתאום בכל תפארת ייסוריה, וזוהר התקווה בעיניה. אנו הננוּ עם אומלל, אבל עם, עם אחד, על־כך העידו שליחיהם של מאות־האלפים המרוּבות בבאזל. מי שיש לו עוד חשק, יכול ללגלג על כך.

יכול אדם ממוצא יהודי לעמוד מרחוק לתנועתנו; אבל אין אנו סבורים כי מישהו יכול לרכוש לעצמו את אהדתם או הוקרתם של שאינם־יהודים על־ידי כך, שבתורת יהודי הוא מטיל שיקוצים על הציונות. מי שרוצה להוכיח בדרך זו, שהוא “אנוס”² אמיתי ונאמן, כל זחלנותו הנקלה לשוא היא.

המשפט האחד, שהיה מקובל עד עכשיו למעשה כיסוד של תנועתנו – יצירת בית־מולדת מובטח במשפט־הכלל בשביל אותם היהודים, שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל בארצות מגוריהם – אושר מעתה חגיגית על־ידי הקונגרס. הצענו את המשפט היסודי הזה, כביטויו של רצוננו הלאומי, לשיפוטו של העולם, ואנו מחכים באורך־רוח לפסק־הדין שהוא יוציא. האם יש עוד להטיל ספק בדבר, מה יהיה משפטם של בני־אדם שאהבת־האדם לא ניטלה מהם לחלוטין, על משאת־נפשם צנועה כל־כך, צודקת כל־כך? פרשׂנוּ בלא בכיינות את מצוקת היהודים לעיני כל העולם, ויחד עם זה הגשנו הצעה, כיצד ליצור בכוחות עצמנו את התרופה לה, לטובת העולם כולו. האם אנו מעוקשים ביותר באשליה שלנו, כשאנו מניחים, כי לשון של גילוי־לב כזה מן ההכרח שתעורר את השתתפותם של כל בני־האדם ההגונים?

עד עכשיו היתה תנועתנו כאילו שרויה בתוך הגאֶטו, וגם שם כבר עוררה אי־הבנות ומלחמות למכביר. והנה יצאה למרחב, והיא מעסיקה את דעת־הקהל על־פני כל כדור־הארץ. מאות רבות של עיתונים הודיעו עליה בשבוע שעבר לקוראיהם. יש עוד נקודות מתות, שבהן שותקים מתוך מבוכה; גם זה לא יימשך עוד זמן רב. אם פעם מתחילים הפעמונים לצלצל, מוכרחים לצלצל כל הפעמונים.

עתה הנה נודע בעולם, מה היא הציונות ומה היא רוצה. “כי היא דבר־מה והיא רוצה דבר־מה” – כפי שאמרנו לפני כמה חדשים ב“הודעתנו הארעית”,³ שנתקלה בהתנגדות רבה כל כך. תיאור מצבם של היהודים, ניסוחה של התוכנית, הנהגת ההסתדרוּת והערכתם של נסיונות ההתיישבות שנעשו עד עכשיו – נותנים לכל אדם, הרוצה לראות ולשמוע, תמונה ברורה של התנועה הציונית. האם אנו אומרים מלה אחת יתירה, שעה שאנו טוענים, כי זוהי תנועה מנומסת וחוקית, תנועה של אהבת־הבריות? היא עשויה להביא תועלת לרבים מאוד, ובשום פנים לא ליהודים בלבד – ולמי יש ביכולתה להזיק? האם לאלה שכבר התבוללו, או שהם בדרך אל ההתבוללות? איזו שטות? לאלה היא דווקא מקלה את המעבר, הם פשוט מנתקים עצמם משותפות־השבט לעולם – ואין כאן מקום לרוגז.

אבל אם אנו מרשים לעצמנו לציין כאחת התוצאות החשובות של הקונגרס את העובדה, שהבריות יש להם עכשיו בכל מקום ידיעה נכונה על מהותה של הציונות, שעד עכשיו היו מסלפים אותה או עוברים עליה בשתיקה, הרי אנו צריכים לראות בכך רק תוצאה ראשונה בלבד. בגלל כל מהותה ומִבנֶהָ של תנועתנוּ, שפעולותיה נעשות לאור־היום ולעיני־כל, זקוקים אנו לאהדתן ולעזרתן של דעת־הקהל ושל הממשלות הנוגעות בדבר. אם שאיפתנו להסיר מן העולם מכשול גדול וגדל־והולך עוררה באמת אהדה במידה זו, שאנו מאמינים לראותה – הרי מן־ההכרח היא שיבואו לעזרתנו. הוועד הפועל שנקבע בווינה⁴ הוטל עליו, מלבד הכנתו של הקונגרס הקרוב, גם התפקיד להבטיח את הסכמתם של החוגים הרשמיים. בקרוב יתברר אל־נכון אם העולם מבין את כוונותינו הטובות ומעריך אותן כראוי. אין אנו יכולים לעבוד, ולא נעבוד, אלא אם יעזרו לנו בלב נכון. שאם לא־כן, נהיה מוכרחים להסתפק בכך שנתַנו לוויכוח הפומבי בסיס חדש, ונצטרך לחכות בשקט, עד שתתבהר בכל מקום ההבנה לרעיוננו. אם רוצות הממשלות בפתרון השאלה היהודית, שיניח את דעתם של כל הצדדים, תהיה להן ההזדמנות להוכיח זאת על־ידי היענותן לנוּ. אם נזהרנו מהתלהבות־שווא עד עתה, על אחת כמה וכמה שאין לנו עכשיו סיבה לנטוש את נתיב הבינה הצלולה והעבודה הבריאה והשקטה. ומי שסובר או אומר, כי הצלחתו של הקונגרס תניע אותנו למעשי שטות, אנו שוב נאכזב אותו, כשם שׁהֵזַמְנו גם עד עכשיו את ניחושיהם השחורים של יריבינו ואת מזימותיהם עשינו לחרפה. הציונות לא הזיקה ליהודים עד עכשיו, היא לא תזיק להם גם להבא. להיפך. רבים שהיו רגילים לבטא את שמו של גזענו בנעימה של בוז, נתרשמנוּ מתנוּעתנוּ, ואוּלי גם הוכלמו בפניה. אזרח ישר־לב של באזל, שעקב אחר הדיונים תוך ישיבה ביציע, ביטא את הדבר בדרך תמימה. ביציאתו אמר לאחד מאנשינו, שחשב כי גם הוא אחד מן הצופים: “כך לא תיארתי לעצמי את היהודים”. יש חרטה ונביטתה של הכרה חדשה באמירה הפשוטה הזאת. מטווה אגדות־רשע, מעווה בהאשמות־שוא, כך מצטיירת דמותנוּ בדמיונם של העמים. אילו לא פּעל הקונגרס אלא דבר זה בלבד, שלא יראו עוד את כולנו ביחד כחבר רמאים שוחרי־טרף, שמעתה יתעוררוּ למדוד כל אחד מאתנו לפי מעשיו, הרי בזה בלבד כבר הושג משהו. וכן השגנו בקונגרס, שהציבור היהודי התחיל זוקף את קומתו מעמדת־הכריעה שעמד בה לפני אחדים מאילי־הכסף.

על־ידי יחידים מבין הצירים הרי נעשה אפילו נסיון להציג את התנועה כתנועה סוציאל־דמוקראטית. כזאת היא איננה; והיושב־ראש יכול היה לדחות את הנסיון הזה בהסכמתו של הרוב המכריע של הקונגרס. הציונות מקיפה את כל המפלגות ואין היא יכולה להעדיף שום כיווּן, לא מדיני ולא דתי, שכן היא מייצגת את האומה, את האומה כולה.

אבל התוצאה הגדולה ביותר של הקונגרס היא זו: נתגלה כי הרעיון הלאוּמי היהודי יש בו הכוח המאחד, העשוי ללכד את כל היסודות השונים מבחינה לשונית, חברתית, דתית ומדינית ולעשותם לגוף אחד. דבר זה נשלל עד עכשיו שלילה נמרצת ביותר, ודווקא הוא הוכח בבאזל הוכחה מזהירה ביותר. ניגודים מפלגתיים, שבכל מקום שהם נפגשים דרכם להשמיע יללתם המטורפת, נאלמו כהרף־עין עם הקריאה הראשונה של האוּמה. האחים מצאו זה את זה.

קדושה כזאת היתה חופפת על הימים האלה, שהיה זה חטא לגבי האומה, אילו הועמדוּ לדין פומבי ליקויים מצערים מסוימים שנתגלוּ בעבודה ההתיישבותית שהתנהלה עד עתה. בכל מפעל המוקם מתוך הכוונות הטובות־ביותר, מתרחשים מעשי ניצול פסולים. והדברים ידוּעים כמעט לכל אדם, פרט לאותם שתמימות־לבם היא המנוצלת ביותר. בקונגרס הסתפקו בכך, שרמזו על התופעות האלה. מחמת נימוקים בעלי חשיבות עליונה לא היה אפשר לעשות יותר מזה; ישמעו־נא המסכנים, שכמעט שאינם מעיזים אפילו להשמיע אנחת קובלנה, את הבשורה המעודדת, כי זוכרים אותם ואף רוצים לעזור להם.

ילד־הייסורים של ההתיישבות – מעתה יש לטפל בו באופן אחר, זו היתה משאלתו המובעת והברורה של הקונגרס. מאחר שהרעיון הציוני הוכרז עתה ברמה בפני כל העולם, ממילא אין עוד מקום לדבר על הגנבת מתיישבים. מה שנקרא “הסתננות”⁵ מוכרח להיפסק, עד שיושגו הערובות הבטוחות במשפט הכלל, שדרש אותן הקונגרס פה אחד. מה שהוקם עד עכשיו יש לשמור ולטפח, אבל את המושבות הקיימות יש לסייע באנשים לא מן החוץ, אלא מתוך האוכלוסיה דלת־האמצעים שבארץ־ישראל עצמה. על־ידי כך תינטל מן הממשלה התורכית כל סיבה להכביד על הכניסה לארץ, כי לפי־שעה לא תהיה שום עליה נוספת. כשתכיר ממשלת הוד מלכותו השולטאן, אילו מקורות עשויים להיפתח לה על־ידי העם היהודי, הרי היא תעשה לכך את שלה. לדבר זה יש להמתין באורך־רוח, ואילו אנו נוסיף גם להבא לטפח בנפשנו בנאמנות הישנה את הרעיון הנצחי של עמנו. אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני.

¹

(15 באוקטובר 1897)

מאושל הוא אנטי-ציוני. אנו כבר מכירים אותו זמן רב, ותמיד נתעורר בנו רגש של גועל שעה שראינו אותו, שעה שהביאו אותנו החיים בקרבתו או גם במגע עמו. אבל לרגש הגועל, שהוא עורר בנו, נתלווּ עד עכשיו תמיד נעווה, מעוקם ועלוב. וחוץ מזה: הרי אחינו בן-עמנו הוא – אם גם אין סיבה הקטנה ביותר להתגאות במשהו על האחווה הזאת. אמרנו לעצמנו, שאנו מוכרחים לסבול אותו, יתרה מזו, תפקידנו הנעלה הוא לעדן אותו, וכולנו נגדל עם תפקידנו זה, ובמין חיבה רומאנטית, או חולשה רומאנטית, הגינונו עליו תמיד, משום שהיה ריקא. אם עשה מאוּשל מעשה נבלה, השתדלנוּ אנחנו לטשטש אותו. אם היה מאוּשל שפל ביותר, הזכרנו לעולם את גדולי עמנו. אם מאוּשל הביא על כולנו חרפה, התביישנו או קצפנו במסתרים – אך שתקנו.

והנה סוף-סוף עשה מאושל מעשה הראוי לשבח, מעשה שהוא לנו לכבוד ושבו הוא מפצה אותנו על דברים רבים, שנאלצנו לסבול בגללו. הוא הודיע שאין לו כל שייכות אלינו. מאושל, מעשה נאה עשית!

אבל אנו מדברים על מאושל, עוד קודם שהצגנו אותו כראוי. וכי מי הוא מאושל זה? הוא טיפוס, ידידי היקרים, הוא דמות החוזרת תמיד במהלך-הזמנים, בן-לוויתם הנורא של היהודים, והוא כל-כך צמוד אל היהודים ללא-היפרד, שתמיד מחליפים אותם זה בזה. היהודי הוא אדם ככל האחרים, לא טוב ולא רע מהם, לכל היותר מבויש וממורמר מחמת הרדיפות, ובעל כושר-עמידה גדול ביסורים. מאוּשל לעומת זה הוא עיווּת של האופי האנושי, משהו שפל ומבחיל עד אין להביע. במקום שהיהודי מרגיש כאב או גאון, יש בפניו של מאושל פחד עלוב או לגלוג ארסי. בזמנים הקשים זוקף היהודי את קומתו. מאושל לעומתו מתעקם עוד ביתר שפלות. משתנים הזמנים לטובה, רואה היהודי חובה לעצמו לגמול חסד עם הזולת, להתייחס אליו באורך-רוח, לעבוד לטובת הכלל; וכנגדו מאושל נעשה מחוצף וגס הרוח. היהודי נושא בלבו המעונה כמיהה לוהטת ומתמדת להשגת מעלות תרבות גבוהות יותר; מאושל מנהל מאחרי הקידמה כמו מאחרי הריאקציה את עסקיו המלוכלכים בלבד. היהודי נושא את העוני מתוך כבוד ואמון באלהים; בעושר נפתח לבו לרווחה בפני קשי-היום והסובלים, והוא מטיל מס מרצונו הטוב על שיגשוגו על-ידי מתן תרומות גדולות. מאושל בעוניו הוא שנורר עלוב, ובעשירותו – שחצן עלוב עוד יותר. היהודי אוהב את האמנות ואת לימוד התורה; הללו היו לעתים קרובות ובמשך תקופה ארוכה נחמתו היחידה באותה הבדידות, שכפתה עליו חברה אויבת. מאושל מתעסק אפילו באמנות ובמדע לשם התועלת הגסה בלבד. כך אפשר היה למצוא בעמנו בכל הזמנים גם סוחרים ואמנים, אנשים בעלי השכלה מעמיקה, מוצנעת בביישנות – בדמוּיות כאלה הופיע היהודי. פעם אחת היה שמו ברוך שפינוזה, הוא לטש משקפים והתבונן בעולם sub specie aeterni;² וכן מצויים היו ומצויים גם עכשיו מצד שני רבנים, סופרים, עורכי-דין, רופאים, שאינם אלא רודפי-רווחים ערמומיים – בדמויות כאלו הופיע מאושל. היהודי מסוגל להתנגד בגלוי ובקשיות-עורף לממשלה של ארצו מתוך טעמים עקרוניים, או לצדד בה בגלוי וביושר-לב. מאושל מסתתר מאחרי האופּוזיציות העוינות את הממשלה ומסית אותן בחשאי, אם השלטון הקיים אינו נוח בשבילו, או שהוא נמלט אל מתחת לכנפי המשטרה ומשמש לה דילטור, שעה שנופל עליו פחד המהפכה. משום כך היה היהודי בז תמיד למאושל והלה הטיח כלפיו את החירוף “טיפּש”. ואלה השנים, שהיו נפרדים זה מזה בכל הזמנים על-ידי שנאה עמוקה של מהותם, הוחלפו תמיד זה בזה. האין זאת אי-הבנה מחרידה?

כאילו ברגע אפל אחד של ההיסטוריה שלנו חדר לתוך אומתנו האומללת איזה ערב-רב שפל ונטמע בתוכה, כך נראים הניגודים התהומיים האלה שאין להם הסבר. והנה, הואיל והיינו תמיד, מזמן שהעמים זוכרים, החלשים שבחלשים, לקחו כנציגו של האופי הלאומי שלנו לא את היהודי, אלא את מאושל. עמים חזקים נשפטים לפי הטובים שבבניהם, וחלשים – לפי הגרועים שבהם. הגרמנים הם עם של משוררים והוגי-דעות, משום שהוציאו מתוכם את גֶיתֶה, שילר וקאנט. הצרפתים הם הגיבורים ועתירי-הרוח, משום שהקימו מתוכם את באַיאַר³, דיגֶסקלֶן⁴, מוֹנטיין,⁵ ווֹלטֵר ורוּסוֹ. אנו הננו עם שׁל תגרים ורמאים משום שמאושל מלווה בריבית ומספסר בבורסה. מאושל סיפק תמיד את התואנות שבהן התקיפו אותנוּ. מאושל הוא קללתו של היהודי. בנפשו הרגיש בכך היהודי תמיד, וייתכן שתכופים היו המקרים, שיהודים ישרי-לב התרחקו מן העם ומדת אבותיהם, משום שלא יכלו לשאת עוד את השותפות הזאת. כך התיש מאושל את כוחה של היהדות גם כלפי-פנים וגם כלפי-חוץ.

אבל הגיע הזמן, זמננו שלנו, שבו גם הבריחה מן הדת אינה משחררת עוד את היהודי מן הזהות עם מאושל. הגזע! כאילו יהודי ומאושל בני גזע אחד הם. אכן, קשה היה לבסס את ההוכחה שכנגד, ובעיניה של האנטישמיוּת נראו היהודי ומאושל קשורים לעולם קשר בל-יינתק, קשר שאין ממנו הצלה. בזמנים כאלה היה מאושל לא-אחד פורש מן היהדות, יהודי – ודאי שלא. והנה הופיעה הציונוּת – יהודי ומאושל נאלצו לנקוט עמדה כלפי השאלה הזאת. ועכשיו, בפעם הראשונה, עשה מאושל ליהודי שירות מוסרי שאין לשער את גודלו. מאושל מסתלק מן השותפות, מאושל הוא אנטי-ציוני!

אל יגלו פנים בדברינו שלא כהלכה. אין אנו כל-כך מעוקשים ומשוגעים-לדבר-אחד, כפי שהיו רוצים לתאר אותנו. אין אנו מכריזים ומודיעים, שכל המתנגד להשקפותינו ולתנועתנו הוא בחור רע. ישנם נימוקים חשובים מאוד ונכבדים מאוד, שבגללם יתכן שיהודי פלוני או אלמוני לא יוכל, או לא ירצה, להשתתף באופן אישי בתנועה הלאומית הזאת; אך משום כך עדיין אין הוא צריך להחשידה ולהילחם בה. התנהגותו של יהודי, שאינו רוצה ללכת עם התנוּעה הציונית, מסתברת בעצם מאליה: הוא מעמיד עצמו מן הצד. הוא טמוע בסביבתו הזרה בשלימות כל כך, שגורלם של היהודים שוב אינו נוגע לו כלל. אולי רק מתוך הגינות, מתוך רגש-כבוד, לא ניתק את הקשר החיצון. אין הוא מתעניין עוד בבני עמו לשעבר, וכן הוא יכול להיות בטוח בכך, שגם הם אינם רוצים לדעת עליו ולא כלום. אך ככל שהתרחק כבר יותר מן היהדות, כן יצטרך להתבונן בגילויי הכרתו הלאומית של העם הזה, הזר לו מעתה, מתוך יראת-כבוד גדולה יותר. אולי הוא גם מבין, כי על-ידי תנועה זו אין מצבו משתנה לרעה, אלא לטובה. היא מאפשרת לו לפרוש מעם-מחצבתו ולהיספח אל עם אחר, הקרוב ללבו יותר, בלא ויתורים מבישים. הוא פשוט אינו ציוני, אך אין הוא גם אנטי-ציוני. הוא נשאר נייטראלי, קריר, זר. ואם שיווי-משקלו הפּנימי מאוזן, ירחש אהדה בתורת זר, לשאיפותיהם של הציונים, שיסודן באהבת הבריות, ויתמוך בהן, כשם שעושים זאת ידידינו מבין הנוצרים, השייכים לאומות מאוּמות שונות.

מאושל לעומת זה הוא אנטי-ציוני, ודווקא באורח צעקני וטרדני. מאושל לועג, מגדף, מלשין ומדלטר. כי מאושל מרגיש, שהפעם נאחז בציצית ראשו. הוא הרגיש בכך מיד, כמעט מתוך חוש גאוני, עוד לפני שהציונוּת קרעה את הלוט מעל כל סוללותיו. מאושל גם הזדרז להפריח סיסמה ארסית נגד הציונות: הם אנטישמים יהודיים כביכול. אנחנוּ.? אנחנו, המכריזים על עצמנו קבל כל העולם כעל שמיים, בלא לחשוש לסיכוּן המעמד שרכשנו לנו ולסיכון התקדמותנוּ בחברה, המטפחים את קניינינו הלאומיים עתיקי-הימים מתוך הערצה והעומדים לימין אחינו העניים. אבל הוא תפס במהירות הבזק, מה אנחנו הננו. אויבי-מאושל הננו.

מאושל כמעט שכבר השלים עם האנטישמיוּת. בארצות-התרבות הרי המדובר הוא רק בעניין הכבוד. מאושל מושך בכתפיו: מה זה כבוד? לשם מה דרוש הכבוד? כשהעסקים מתנהלים כסדרם, וגם הבריאות בסדר, אפשר לסבול את השאר.

במקרה הגרוע ביותר מפנה מאושל את מבטו למרחקים, אבל לא לציון, אלא לאיזו ארץ שהיא, שבה יוכל, עם כל צרה שלא תבוא, למצוא מסתור בצל כנפיה של אומה אחרת. הגיע לשם, הרי הוא משחק לאחר זמן קצר תפקידו של שובניסט, נותן שיעורים בפאטריוטיות החדשה ומחשיד את כל מי שאינו כמותו. עם זה הוא נוהג חוסר-עקיבות מוזרה: הוא מסתלק מן היהודים ואותו זמן הוא גם מדבר בשמם. כך קורה הדבר, שאנו מוכרחים לשמוע לפעמים מפי ידידים רציניים של הציונות את ההערה: “הרי היהודים עצמם אינם רוצים לשמוע דבר על הציונות”. היהודים? לא ולא. רק מאושל אינו רוצה. שום יהודי אמיתי אינו יכול להיות אנטי-ציוני, רק מאושל הוא שכזה.

מוטב, שיהא כזה. דבר אינו משחרר אותנו ממנו. זוהי אחת מן התוצאות הראשונות, מן המבורכות ביותר של תנועתנו. אנו ננשום לרווחה, שעה שניפטר לגמרי מן האנשים האלה, שעד עכשיו היינו אנוסים להתייחס אליהם מתוך בושה נסתרת כאל בני-עמנו. הם אינם שייכים אלינו – אבל גם אנחנו איננו שייכים אליהם! האם כבר נוכחים אנו מעט-מעט לדעת, איזו תנועה לאומית בריאה היא הציונות שלנו; וכיצד נוכל להגיע לידי כך, שנטהר את עצמנו מן היסודות הנקלים? הקץ לסבלנות הנרפה. שוב אין לנו צורך להסמיק בגלל תעלוליו של מאושל, אין לנו צורך לעבור עליהם בשתיקה, ולא ללמד עליהם זכות מתוך רגשנות. כלום כסילים אנחנו? ובכן, עד כדי כך אין אנו מטורפים, שנוסיף עוד לשאת את האחריות למעשיו של מאושל, שאתה משתמש בה לרעה בתורת רב-המחאה! אנו רוצים לבוא שוב אל בתי-הכנסת המטוהרים, שבהם יהודים טובים בתורת רבנים מתפללים גם למען העניים. צא, מאושל, מכל הנציגוּיות של העם היהוּדי, שלפי דבריך אין אתה מכיר אותו. ואם אמת היא, כי המדוכאים בלבד דבקים בציונות, ולא התקיפים, הרי יש לגייס את מלוא כוחם המקובץ של האומללים. רוצים אנו לראות, מה יהיו פני הדברים, אם נכריז חרם על מאושל בכל השטחים.

אם נרחיק מתוכנו רשמית את כל אלה, המוחים נגד השותפות הלאומית שלנו, יתגלו לנו המופרשים הללו כחברה משונה ומגוונת מאוד. הנה איש-כספים, שיש לו כל-כך הרבה חמאה על הראש,⁶ עד שהוא מפחד מפני מאושל חשוד אחר, מפני העתונאי הסחטן, הוא מכלכל אותו. והנה הפרקליט, שלקוחותיו נאחזים בשוליהם של הסעיפים הנה הפוליטיקאי הצבוע אודם, המתעסק עכשיו בסוציאליזם, מנצל אותו ומבאיש את ריחו. הנה אנשי-העסק המפוקפקים, הנכבדים המזויפים, אנשי-היושר הצבוּעים, אנשי-האמונים השקרניים, הנצלנים הערמומיים…

מאושל, היזהר! כאן ישנה תנועה, שאפילו שונאי ישראל מודים, שאין להקל בכבודה. כאן עומדים להתחיל בהעברת המוני בני-אדם. אומללים מבחינה כלכלית ונתונים בסכנה חמורה מבחינה מדינית, למולדת של קבע על יסוד ערובות משפטיות בטוחות. נגד זה מתקומם אתה, מאושל? דבר זה רוצה אתה למנוע על-ידי מעשי-תועבה, משום שאינך רואה בכך טובת-הנאה לעצמך? וכי מה עשית אתה מימיך למען “האחים” שלך? קלון המטת עליהם, נזק גרמת להם, ועתה כשהם רוצים להושיע לעצמם, עוצר אתה בעדם מלעשות זאת. מאושל, היזהר! הציונוּת עלולה להתנהג כמו וילהלם טאֶל⁷ באגדה. כשמתכונן טאֶל לירות בתפוח שעל ראש בנו, יש לו מן המוכן עוד חץ אחד נוסף. אם תחטיא היריה הראשונה את המטרה, ישמש החץ השני לנקמה. ידידים, החץ השני של הציונות נועד לחזהו של מאוּשל!

¹

(12 בנובמבר 1897)

המפעל, שבו עוסקים ידידי הציונים ואני זה שנתיים, לא היה בלתי-פורה, הואיל והצלחנו לתת לוויכוח על שאלת-היהודים את צביונו הנוכחי. השאלה נידונית עכשיו לפי מה שהיא: בעיה מדינית גדולה מאוד. לאחר הקונגרס העולמי, שכינסתי בבאזל בשלהי אוגוסט שנה זו, על אף התנגדותם של כמה מיליונרים ושל הכמרים היהודים הנתוּנים למרוּתם, התחיל בעיתונות של כל הארצות הוויכוח על הציונות. קודם לכן לא ידעו כלל מחוץ לתחומי הגאֶטו, הציונוּת מהי. שכן הגאֶטו קיים עדיין בכל מקום, כל-כמה שתהיינה חומותיו בלתי-נראות לעין.² הגאֶטו מתבטא בחשדנותם של הגויים,³ בהצטופפותם של היהודים יחדיו, ובפחדם להודות בגלוי בהשתייכותם זה לזה. אחת מן הסתירות התמוהות המרובות של חיי עמנו היא: שאנו פזורים וזרויים על-פני העולם כולו, ואף-על-פי-כן בכל נקודה ונקודה אנו מצופפים יחד עד כדי אי-נעימות. הגאֶטו יש לו דעת-קהל משלו, שקולה אינו נשמע מחוץ לחומותיו הסמויות מן העין, וכלוּם אין זו הוכחה נוספת לקיוּמו של הגאֶטו, אם כל הצעקה הרתחנית מסביב לציונות לא הורגשה עד עכשיו בחוץ כל-עיקר?

מה רוצה הציונוּת? לכונן מולדת-קבע בשביל עם מחוסר-ארץ, שהוא מרובה אוכלוסים מדי – ונגיד בגלוי – גם אדיר-כוח מדי, משאפשר יהיה לטלטל אותו מארץ לארץ בלא סכנה לו לעצמו ולאחרים כאחד. שם יהיה העם פּחות אומלל, אבל גם פּחות מסוכן.

היתה זו טעות, שכבר מתחילים להשתחרר ממנה, לחשוב כי בתוקף מה שאנו מכנים הקידמה של האנושות תיעלם כביכול שאלת-היהודים מעצמה. אם מתכוונים בכך לזמן, שבו זאב וטלה ירעו כאחד בשלום, הרי אין לצפות לכך ברבע-השנה הקרוב. כל אחד רואה את עצמו כטלה. האחר הוא תמיד הזאב. אבל בשאלה היהודית נתגלה משהו מופלא. התחבוּרה המודרנית, המקרבת כל-כךְ את העמים זה לזה, הֵרֵעה את מצבם המדיני והחברתי של היהודים, בשעה שהגבירה את עוצמתם הכלכלית, או מוטב שנאמר הכספית. היהודי נעשה בלתי-יציב יותר, ומשום כך גם אומלל ושנוא יותר, ממה שהיה מעולם. כלום ידוע בעולם, אילו נדידות-עמים" עברו היהודים בעשרים השנים האחרונות? מדובר כאן בתנועה של המונים, שלעומתה לא היה חילוּף-המקומות של שבטים מרובים בראשית ימי-הביניים אלא משחק ילדים בלבד. ממאורות-העוני⁴ האיומות שבמזרח אירופה מתפרצים זה עשרים שנה מאות-אלפי בני-אדם מיואשים, כדי לבקש להם במקומות אחרים פת-לחם וקורטוב של חופש. איזה אדם, שאינו נושא בחזהו לב-אבן, יוכל להתבונן בלא זעזוע עמוק בנדידה הזאת מן הצרה האחת אל הצרה האחרת? אבל המנודים האלה, הרעבים למחצה והמיואשים עד תום, נושאים אתם לא את מצוקתם שלהם בלבד, אלא גם את מצוקתם של האחרים, כך הם בורחים מפני האיבה, ויוצרים אותה בכל מקום שהם מופיעים. בכול עניותם הגדולה-יותר מוציאים הם את פרוסת-הלחם מפי אלה, שנחשבו עד עכשיו לעניים-ביותר את האהבה הסבלנית לרגב האדמה, שבה כוחו של האיכר, מרעילים אצלם או אוסרים אותה עליהם. הנדידה מאונס עושה אותם, כבר בשלב התחתון של החיים הכלכליים, לרוכלים. בכל מקום נאבקים הם עם חוסר-בטחון אין-דומה לו של הקיוּם – נאבקים וגם מתגברים. מסע-יגונים זה בטראגיקה שבו, בקומיקה העלובה שבו, הוא גם מסע-כיבוּש. אבל גם לאחר שהיחידים היכו שורש בקרקע, המצוקה עדיין לא תמה. סוגי הפעולה, שהמדינה בחכמתה והחברה, מתוך חושה הבריא, משלמים שכרם במתן-כבוד בלבד, סגורים ומסוגרים ברוב הארצות בקפדנות בפני היהודים. לפי כך הם מושלכים אל המסחר, ובייחוד אל אותו המסחר, שלא -זו-בלבד שהוא סובל ניידות גדולה ביותר, אלא גם מצריך אותה: אל סחר הכסף. שלילת הקרקע בשכבות הנמוכות, שלילת הכבוד בשכבות הגבוהות-יותר – עושות את היהודי למה שהוא כיום.

והנה יש בני-אדם, הרואים ב“התבוללות” את הפתרון לשאלת-היהודים. אבל ההתבוללות מהי? הרי לא ה-swell.⁵ המוצלח פחות או יותר משהם מדברים, לא גזיזת הזקן והתלבושת לפי האופנה, ואף לא הרגלי החיים היומיומיים. ההתבוללות היא רכישת קרקע וכבוד באיזו ארץ. היהודים היו מוכנים לכך בכל מקום, האם מרשים זאת? ובמקום שמרשים זאת היום, האם ירשו זאת מחר? אנחנו היהודים של ארצות-התרבות שנעשו אנטישמיות, רצינו להתבולל, אבל דווקא נסיונות ההתבוללות שלנו הם שעוררו את האנטישמיות המודרנית, כי זו היתה רכישת קרקע וכבוד. וכך יהיה הדבר, כך הוא מוכרח להיות, בכל מקום ואף באנגליה. יאמרו בוודאי, שאני מביא את האנטישמיות לאנגליה. כבר אני מורגל אל כל דברי התועבה, ושום דבר לא ימנע אותי מלומר את האמת, שאני משוכנע בה. רק הצלחה מלאה של הציונות עשויה לשמור על יהודי אנגליה מפני האנטישמיות, כי נהירתם של יהודים עניים וכובשניים תוטה על-ידי כך לצד אחר. אלה הם דברים פשוטים: כשיש יהודים מעטים – רוצים בטמיעתם; כשהם מתרבים – רואים בטמיעתם סכנה לאומית. אנגליה היא בזמן הזה אותה הארץ, שיש לה כוח-משיכה הגדול-ביותר לגבי היהודים בכל העולם, משום שהיא כל-כך גבוהה בתרבות וכל-כך סובלנית ביחסה אל עמנו. כתוצאה מכך גדל מספר היהודים באנגליה, אם הידיעות שבידי נכונות הן, פי -שלושה בעשר השנים האחרונות. אינני יודע מי מכם היה רוצה, שכך יהיה מהלך-העניינים גם להבא. אני חושב, היהודים תושבי אנגליה ירצו בכך פּחות מכול; אלא שהעניין הזה הוא בשבילם “עדין” במידה מסוימת. על יסוד איזה עקרון יוכלו היהודים שכבר נכנסו לארץ להתקומם נגד כניסתם של אחיהם? בכל אופן קשה לומר: לך לך למקום אחר לגווע ברעב, פה אתה מפריע לי בעיכול; ולך התענה לך במקום אחר, כאן רוצה אני לשמור על נוחיוּתי. אכן, זוהי צרה אמיתית, והיא היתה נראית כחסרת-מוצא. אבל הציונות רוצה לחסל אותה, על-ידי מה שהיא מחפשת בשביל העם חסר-הארץ קרקע משלו וכבוד משלו. הפּרולאֶטארים התלוּשים יתערו בקרקע – באדמה שמותר סוף-סוף להם לאהוב אותה, ושמעולם לא חדלו מלהיות נכספים אליה: במולדתם ההיסטורית.

שם יכוננו עם הופעתם סדר וחיי תרבות, שאינם מצויים כיום הזה במזרח.

לכך ולא לשום דבר אחר מתכוונת הציונות. עובדה משמחת היא, שתנועתנו מצאה הד רב כל-כך בדעת-הקהל האנגלית, כפי שנתבטא ברשימותיהם האחרונות של “דיילי כרוֹניקל” ו“פּאל מאל גאזאֶט”. הצעתו של מר ארנולד ואיט,⁶ לכנס ועידת אירופית לשם פתרונה של שאלת-היהודים, חופפת את הדברים שאמרתי בספרי “מדינת היהודים”: כי את השאלה הזאת יש להעלות לדיוּן ולפתור בסוד עמי התרבות. אם שני עיתונים נכבדים, שגיוונם המדיני הוא שונה כל-כך, יש להם דעה אחת בעניין מסוים, הרי מותר לראות בכך ביטוי גמור להלך-הרוחות הרווח בקרב העם האנגלי. אינני יודע אם לורד סוֹלסבּאֶרי⁷מצא לו בתוך טרדת ענייניו שעת פנאי לרכוש לו ידיעות על הנושא הזה, שבוודאי אינו מחוסר-עניין בשביל בריטניה הגדולה ובריטניה רבתי. אבל בין אם יהיה זה טוֹרי או ויג – הרי האיש שייטול על עצמו לפתור ביחד עם השאלה היהודית גם חלק של שאלת המזרח, יגשים מפעל של מדינאי גדול-מעוף, ומובטח לו שהעולם, במידה שהוא בר-תרבות, יעקוב אחר דיבוריו ומעשיו מתוך השתתפות, ואולי מתוך הערצה. עוד בראשיתה של התנוּעה סבור הייתי, כי יוזמה דיפלומאטית מצדה של אנגליה מן ההכרח שתבוא, משום שאנגליה כשהיא מביטה – כאילו בקו-האוויר – לעבר-הודו, מוכרחה היא לרפרף על פני ארץ-ישראל; ומשום שאנגליה שומרת עדיין על מידה מסויימת של בהירות-רוח⁸ בהשקפותיה על השאלה היהודית. אם ההתעוררות לכינוסו של האריאוֹפאג⁹ האירופי לא תבוא מצדו של משרד-החוץ הבריטי, ייתכן שהקיסר הגרמני¹⁰ יתן ידו לדבר הזה, שהוא נהיר לו. למעשה מעניין הוא את כל המדינות, זוהי בעיה בין-לאומית במובן הנעלה-ביותר, וכינוסה של ועידה כזאת תהיה בוודאי לרצון לכל העמים. עתידה זו להיות ועידת-שלום מסוג בלתי-רגיל ולכבודה של האנושות.

אך האם היהודים רוצים בכך? על השאלה הזאת השיב הקונגרס הבאזלאי בחיוּּב פה-אחד ורוח-אחת. השכבות של עמנו היו מיוצגות שם על-ידי סופרים, מלומדים, עורכי-דין, רופאים, טכנאים, וגם סוחרים ובאנקאים.

כי רובם המכריע של היהודים בעולם כולו מסכימים עם ההחלטות הבאזלאיות, דבר זה מותר כיום לקבוע בבטחון. מכל חלקי-תבל, מכל ארץ-אירופית, מגיעות אלינו בלי הרף ידיעות מאגודות ואספות-המונים, שבהן משתתפים 200, 500 , 1000 איש, והם מאשרים בהתלהבות את ההחלטות של נציגיהם בבאזל. מה ערך יש איפוא בכך, אם במקומות בודדים קמים רבנים ומוחים נגד הציונוּת? לעתים קרובות מפריזים מחוץ לתחומי היהדוּת בהחשבת דעותיהם של האדונים הללו. להבעת דעה בעניינים מדיניים אין הם מוסמכים כלל מטעם קהילתם. אם אחד מתמנה דרך משל רב-ראשי, משום שכמה אנשים עשירים נוטים אליו חסד, אין זה מקנה לו עדיין את הסמכוּת הקטנה-ביותר; שאלמלא כן היינו מגיעים לידי כך, שהתורה בהיכל תהא נקבעת על-ידי שקי-הממון. הרבנים גדולי התורה שלנו, אלה שהם יראי-שמים באמת ובתמים, מביעים את דעתם ברוח הדת והתורה בעד שיבת היהודים למולדתם.

והנה נראה לכאורה, כי תמיכתם של חוגי הבאנקאות הגבוהה¹¹ דרושה בשביל העניין שלנו. נכון הדבר, אנשי-הכסף הבינלאומיים הללו עשירים במידה מספקת, כדי לקדם את המפעל; אבל אין הם עשירים כל-הצורך, כדי למנוע אותו. אם יש ביכולתם לקנות את הכול – את פיסת-הפח שממנה עשויה ציפורן-עטו של סופר בלתי-תלוי אין הם יכולים לקנות. החלק המושחת של העיתונות עשוי לשרת אותם בעסקותיהם החשודות; אך תנועה לאומית, שגידולה כל-כך מהיר, אין בידם להחניק. יכולים הם רק למשוך בכתפיים וללגלג על ה“אוטופּיות והחלומות”. אולי לא רחוק היום, שבו יראו אחרת את סיפור-האגדה הזה.De te fabula narratur![³⁴] אפשר שיתרחש הדבר, כי תנועה מוזרה זו של העניים, המונהגת על-ידי כמה אנשים מטורפים, עוד תתיצב לפניהם בכל מורא רצינותה. כיצד? יש כמה בני-אדם, המחוללים את הגשם ואת מזג-האוויר הנאה¹² בתופעות-החיים החשובות ביותר של העמים. אבל כל אמצאה מביאה טובת-הנאה רק להם, כל צרה מגדילה את עוצמתם. ולשם מה הם משתמשים בעוצמה זו? האם העמידו עצמם בשירותו של איזה רעיון מוסרי? האם הם עומדים לפחות לימין עמם, שמצבו כל-כך רע ומר?

את זאת נראה. השאלה מנוסחת והיא מתחדדת והולכת.

בלעדיהם אין יכולים לא לערוך מלחמה ולא לעשות שלום. הם מחזיקים את האשראי של המדינות ואת מפעליהם של היחידים בידיהם החמדניות. כל אמצאה חדשה אנוסה לחזר על פתחיהם מתוך הכנעה, ובזחיחות-דעת שחצנית הם חורצים משפט על צרכיהם של האחרים.

האם תלויה איפוא גם הציונות בחסדם? לא, בדרך פלא אינה תלויה. בלא לשים לב לקימוט-מצחיהם בזעף וללעגם, ועל אף ההתקפות מצד משרתיהם העיתונאים, צועדת תנועת-העם שלנו קדימה. לאחר שנתקבלה בתרועה וברגשת-לב על-ידי הפּרולאֶטאריון שלנו, כבר כבשה לעצמה את האינטליגנציה והיא מתחילה לרכוש לה את המעמד הכלכלי הבינוני. ומה משמעותו של הדבר? האם אלה הם דקלומים נבובים, התקהלויות לשם בידור או התאגדוּיות לשם בדיחות-הדעת? לא, משמעותו של הדבר היא אירגונם של היהודים, שביום-מן-הימים אפשר יהיה לנצל אותו לשם הכרזת חרם, שעדיין לא נראה כמותו. כוחם של אנשים אלה יותר משהוא מתגלם בצרור-הכספים שבידיהם, מתבטא הוא באשראי העומד לרשותם ובמחזור של עסקיהם. כוחות מבחוץ לא הצליחו עד עתה להתגבר עליהם, אף-על-פי שנעשו כמה נסיונות ראויים-לשבח בכיווּן זה. כל נסיון כזה, שנעשה עד עכשיו, נחשב לאנטישמי, ומשום כך נתקל מראש בהתנגדותו של עולם-המסחר היהודי. אבל פני הדברים יהיו אחרים, אם נקומם בשם הרעיון הלאומי את המעמד הבינוני היהודי, הדחוּק מכבר, נגד אדירי-הממון היהודים. לשכנע אותם או להכניע אותם!.

לפי שעה עדיין לא הגענו לכך. דיון חטוף זה בעניין החרם הכספי לא בא אלא לרמוז, שאנחנו בעלי-החלומות יש בדעתנו להשתמש במקרים מסוימים באמצעים ממשיים מאוד. הקונגרס הבאזלאי החליט, כידוע, גם על ייסוד באנק יהודי. הנשיאות לא הרשתה לערוך דיון מיידי על ההצעות שהוגשו, הואיל ואין זה מן הראוי להשתמש בסמכותו של הקונגרס לשם ההצעה הראשונה שנזדמנה. באנק לצרכי-ההתיישבות היהודיים עם הון-מניות של שני מיליונים לי“ש, יהיה מכשיר חזק במידה מספקת לשם ביצוען של הפעולות הכספיות הקרובות. מי שמכיר את היקפה של תנועתנו, תתקבל על דעתו ההנחה, כי שני מיליונים מניות בנות לי”ש אחת כל אחת שיופצו בכל העולם, ייחתמו במהירות מרובה. אדם שאינו איש-עסקים מרגיש מעין סלידה מפני נגיעה בנושאים אלה. אבל אנו מוכרחים להתגבר על העניין הזה, עקיבותו של הרעיון מחייבת לכך, והסייגים שקבענו, כדי למנוע כל אפשרות של עירבוב-תחומים בין המדיניות לבין הפעולות הכספיות, אפשר שיגנו על מנהיגי התנועה מפני התקפות מזוהמות ביותר.

ברצוני לסיים, אף-על-פי ששאלות רבות עדיין צפות ועולות. מדי מי יש לרכוש את הקרקע ובאילו דרכים וכיוצא בזה. דנתי בעניינים האלה בפרוטרוט בחוברת אוקטובר של ה“קונטמפּוררי רביו”,¹³ ולא הייתי רוצה לנצל את הכנסת-האורחים שנהגתם בי בעיתונכם. הפעם נסתפק ברמיזות. הבטאונים החפשים-מפניות של דעת-הקהל ודאי ידונו בכל מקום בהצעה הדבר כינוסה של ועידה אירופית למען שאלת-היהודים. ואם תכונס אחר-כך ועידה כזו, עשויה היא להגשים מפעל הראוי לתרבות של ימינו. הפתרון הטריטוריאלי של השאלה היהודית פירושו הקלה בשביל אירופה והגאולה בשבילנו.

¹

(5 בנובמבר 1897)

הריב הגדול בבוהמיה בדבר תקנות-הלשונות² מראה את היהודים האוסטריים במצב מוזר. הם הולכים בנאמנות עם אלה, שהיו אתמול אויביהם הנמרצים ביותר, ומחר שוב יהיו כאלה. אלמלא היה הדבר כל-כך רציני עד כדי מורא, אפשר היה לראותו כמגוחך עד בלי די. יהודי לאומי זה או אחר, שנאבק עם עצמו עד שהגיע להכרת הלאוּמיוּת שלו, יתכן שיצחק צחוק מר למראה היהודים האלה, הנאחזים ברעדה בכנף בגדיהם של האנטישמיים הגזעניים. אבל לעג זה יהיה בו אי-צדק מסוים, ולא נגרום אי-כבוד להשקפתנו, אם ננסה להבין את מצבם והלך-רוחם של יהודים גרמניים-לאומיים אלה.

קודם כל חייבים אנחנו להפריד ביניהם לפי סוגי-המשנה שלהם. יש ביניהם בוודאי כאלה, שריצתם או היגררותם אחרי הגרמנים נובעת אך ורק מתוך חשבונות של הנאה פרטית או דאגה לביטחון מדומה. הם מודחסים ולחוצים כאותו עורק של מחצב בתוך רובד של חומר זר לו. גם בזמנים כתיקנם הם מורגשים על-ידי הרוב שמסביבם כגוף זר. אבל שעה שרגש-הלאומיות של האחרים מרוגז, מצוּוים הם על זהירות מכופלת. מחמת מצבם הכלכלי המיוחד של היהודים, שרובם עוסקים במסחר, תלויים הם במצב-רוחם ובשרירות-לבם אם לא של יחידים, הרי לפחות של חוגי העסק והלקוחות שלהם. אסור להם להקניט את בני סביבתם. ומשום כך, אם הם נוטים להסתגל ושוחים עם הזרם, אל נשפוט אותם בכל חומר הדין. מי שלא ויתר מעולם שום ויתור לשם קיוּמו – הוא יזרוק בהם את האבן ראשונה. בשביל אבי-המשפּחה ממלמל פי ילדיו את דברי ההצדקה. הפּקיד, הנושא בסבלנות את שגעונותיו של הממונה עליו, עורך-הדין, הנזהר שלא להכעיס את לקוחותיו, בעל-המלאכה, המחווה קידות לפני לקוחותיו, וכל התלויים במהלך החיים המשקיים – חייבים להבין גם את איש-המסחר היהודי, כשהוא משתתף, שלא ברצונו בתנוּעות המדיניות של סביבתו.

אבל יש גם כאלה, המגזימים בדבר הזה. רואים כאן תופעות של פּחיתות, רואים את מאוּשל³ מחופּש כטבטוֹני; אבל רואים גם את היהודי המתבולל ישר-הלב, הנמצא כיום במצב טראגי. עליו נייחד עכשיו את הדיבור. שיטת-המלחמה, הרוצה להראות כל יריב כמגוחך או כנקלה, בה מואסת הציונות. אדרבה, אחינו אלה, שנתלשו מאדמת מטעם והם מטולטלים בלא משען, אנו רוצים לפקוח את עיניהם, שיראו את מצבם.

היהודים בני התרבות הגרמנית, שתקופת עלומיהם וראשית גבורתם חלה בזמן שלטונם של הרעיונות הליבראליים, הצטרפו בכל חום לבם אל האומה הגרמנית. הם אהבו את גרמניוּתם אהבה יתירה, ושירתו גם את העם הגרמני ואת רעיון החופש האזרחי שירותים נאמנים ורבי-הקרבה. הם נצמדו אל האוּמה הגרמנית במאבקיה ובסבלותיה הצמדה קרובה – קרובה מדי, כנראה. אותה שעה התחילו פּתאום להתנער מהם. פּתאום הכריזו עליהם, שהם טפילים, המוצצים את לשד הגזע.

במחי-יד אחד לא היו עוד גרמנים, אלא יהודים. זה היה שינוי-דמות ללא מעבר, פּתאום כיקיצה מחלום. המציאוּת אפפה אותם שוב מתוך אכזריות, שכבר נגמלו ממנה למחצה. הם התהלכו מוכי תדהמה. כל מה שהיה עד עכשיו היה איפוא טעוּת, כל חשבון חייהם היה בנוי על שגיאת-יסוד. כל קרבנותיהם לשוא, וכל מסירותם לריק.

בני-אדם וכוח-תפיסתם שונים הם זה מזה: המסיבות משוות צביון מיוחד לרושם, שעושים עלינו האירועים, כל גיל-וגיל – ואורח הרגשתו. כך כמובן יש להסביר את העובדה, שהגירוש בכוח מתוך הגרמניוּת פעל על היהודים פעולות שונות. מהם ראו את עצמם לפתע עומדים מבודדים, חסרי-מולדת במקום-לידתם. שהרי מולדת אינה מושג של מקום בלבד: זו היא אפילו התפיסה הקלה ביותר של מולדת, שמחפשים אותה בהתרגלות אל עיר, אל רחוב או אל בית – המולדת חייבת להיות מהתקשרות אל דברים שאין בהם רוח חיים – המולדת חייבת להיות יותר מהתקשרות אל דברים שאין בהם רוח חיים. המולדת היא שיתוף מוכּר בהגותו ובתחושתו של כלל-העם. וההטעמה היא על מוכּר. בלא שיתוף מוּכּר אין מולדת… יהודים אחרים שואפים במרץ לשיתוף לאומי שממנו לא יהיה אפשר עוד להרחיקם לעולמים על-ידי שינוי שהוא במזג-האויר המדיני, ושאיפה זו יש לה כבר כיום הזה בשם ציונות צליל מתכתי, המתפשט בכל רחבי תבל. בני הסוג השלישי עדיין לא חפצו להאמין, שכבר הם מושלכים מחוץ לגרמניות, גם לאחר שנטרקה הדלת בגסוּת ובבירוּר לפני חוטמם.

והנה הגיעה שעת משבר בשביל הגרמניוּת באוסטריה; נאמר, שלא להגזים: בבוהמיה. זהו משבר רציני, בכך אין להטיל ספק על-פי הידיעות מן העתונים. הגרמנים בבוהמיה מרגישים עצמם במצב קשה, מרגישים אפילו סכנה לקיומם הלאומי. אנחנו, העומדים בעצמנו על נקודת-המוצא הלאומית, איננו יכולים להסתכל במאבק כזה בלי השתתפות שבלב. השאלה המדינית בשבילנו היא רק עד היכן זה נוגע ליהודים. זהו רגע, שבו נרעדות בנפשנו כל הנימים המקשרות אותנו אל התרבות הגרמנית. ודווקא משום כך ראוי לנו לשקול בדעתנו ולהחוויר לעצמנו יפה, מהי העמדה המכובדת ביותר שאנו צריכים וחייבים לנקוט בה. בשבילנו הציונים השאלה וגם התשובה פשוטות הן. אנו בעד התפתחותה הטבעית והבלתי-מעוכבת של כל עמיוּת, ובכן גם של הגרמנית. אנו נגד שיעבודו ודיכוּיו של כל עם חפץ-חיים, משמע: גם של העם הצ’כי. אך מה שיש בריב הזה אינו אלא סכסוך-גבוּלות, שאינו נוגע אלא לצדדים המעונינים בלבד. היכן נמצא הצדק? מן-הסתם באמצע. עתים גובר הצד האחד ועתים הצד האחר. כך שכל אחד מן הצדדים היריבים בלתי-צודק לסירוגין. כך נראה לנו הדבר מבחינה אוביקטיבית. אנו סבורים שאין זה מן המידה, שנרצה להבליט בריב הזה בראש וראשונה את טרוניותינו אנו, ועל כל פנים היינו דנים לכף-גנוּת את אלה מבין היהודים, שבשעה שהגרמנים נתונים בצרה, יזדרזו להיהפך ממתבוללים גרמניים למתבוללים צ’כיים.

כל הכבוד לרגשותיהם של היהודים הגרמנים היושבים בבוהמיה – אין אנו נטולי יכולת להבין אותם. אבל מה בנוגע לגילוייהם החיצוניים של רגשות אלה? עד לאיזו דרגה הם הולמים את רגש-הכבוד, והאם יש בהם בכלל תבונה מדינית? אך קודם כל השאלה העיקרית: מה הם האזרחים בני דת משה כהיום הזה בבוהמיה? האם הם גרמנים או הם יהודים?

לפי הדרך הנמרצת, שבה מתנהלת התנועה הגרמנית-הלאומית בבוהמיה, אפשר היה אפילו לדרוש ממנהיגיה תשובה רשמית על כך. תמוה הדבר, שהגרמנים בני דת משה מחמיצים את ההזדמנות להשגת ידיעות ברוּרות בנידון זה, שעכשיו אולי המקום והזמן המתאים להן. הרי לא די בכך, שהם “מרגישים את עצמם כגרמנים”, כפי הביטוי המחובב עליהם. האם גם האחרים רואים אותם כבני הכלל הגרמני? מעניין היה עכשיו יותר מתמיד להיוודע על כך בבירור.

שאלה לבטלה היא, כלום אין התשוּבה ידועה לנו מכבר? וכי טורחים המנהיגים הגרמנים טרחה כלשהי, בשביל להעלים את דעתם האמיתית? לא, לכבודם של האדונים האלה ייאמר, שלעולם אינם חוטאים, אפילו בעצם ימי המלחמה שהם מנהלים בחזית אחרת, בחוסר עקיבות מבחינת התנגדותם ליהודים. אכן, גם אם אין להם כל צורך לקנות עזרה, המושטת להם חינם מתוך התבטלות גמוּרה. וכאן הגענו לנקודה, שבה לא נוכל עוד, עם כל רצוננו הטוב, לרדת לסוף דעתם של העברים הגרמניים-הלאומיים. אילו הסתפקו המנהיגים הגרמנים בשתיקה, אפשר היה לדמות, שחלק מן היהודים סובלים מחולשת-הזכרון, והרי זה דבר אנושי הוא, בעיטה, שקיבלו אותה לפני שלושה חדשים, היא במידת-מה נחלת ההיסטוריה, ופוליטיקן ריאלי אינו חייב להרחיק במחשבתו יותר מעשרים וארבע שעות. אבל ביטויי הזלזול והשנאה מתחדשים עליהם בכל יום, ובוודאי יש להם הרבה צמר גפן באזניהם, אם אינם שומעים כל זאת. אילו לפחות היתה להם הנחמה, שהשירותים שלהם במאבקם של הגרמנים בבוהמיה ייזקפוּ לזכותם. לא איגודי בתי-הספר והאגודות להתעמלות ולזמרה הולכים ונעשים יותר ויותר אריים “נקיים מיהודים”. אפילו את כספם של היהודים, שהיו צריכים לחשוב עליו “non olet”,⁴ דוחים הם בהעוויות של זלזול. באיגוד בתי-הספר, שהיו לו בין היהודים עובדים כל-כך מסורים, מתווכחים על כך אם יש לקבל עוד כסף יהודי. הלך-הרוח הכללי הוא נגד הדבר. מה רב מספר האסיפות הגרמניות הנערכות שהכניסה אליהן אסורה ליהודים במפורש, ובאסיפות מדברים צירי-פארלאמנט, שנבחרו בקולות יהודיים. אבל היהודים הגרמניים משלימים עם כל השפלה. אולי יש להם תקווה, כי מכאן ולהבא לא יתנפלו עליהם, אם כי לעולם לא יתייחסוּ אליהם כאל שווים-במעלה? לא, הציר הופמאן פון ואֶלאֶנדורף הצהיר במפורש כי “עונת החיסה”⁵ לא תימשך אלא כל זמן שנמשכת המלחמה הנוכחית נגד הממשלה. הציר ווֹלף העיר בישיבת הרייכסראט מ-26 באוקטובר: “לא שני לאומים קיימים בבוהמיה, אלא שלושה, והם הגרמנים, הצ’כים והיהודים… “ואחר-כך:”… יריבינו הקשים ביותר, שעמהם אנו נאבקים כעת, עד שתגיע השעה שבה נושיט את ידינו, מעל לראשיהם של היהודים והממשלה, להבנה ולשלום”.

אה, הרי אלה הם רק אנשי-המפלגות הקיצונים: ואילו השקולים בדעתם הם אוהבי-ישראל מימים ימימה – איזו השפלה עצמית! – והם מחזיקים בעקרונות החופש. אמנם כן, הם כבר נעשו מפלגה אחת עם האנטישמיים הגרמנים, על מקצת-המשהו של שאלת-היהודים התגברוּ על נקלה. זה בזרועותיו של זה נתונים הם, ובוכים מכאב ומשמחה. ליבראל גרמני? זה היה שמו של פזמון עתיק מתקופת הקרינולינה.⁶ האנשים מאותם הימים שבקו חיים או שאבד עליהם כלח, ואת אלה האחרונים אפשר למצוא בבית העליון או לראותם באפס-מעשיהם במשרותיהם הגבוהות. אך כאן אפשרית עוד טענה אחת אחרונה: אם היו אנשים כאלה לשעבר, הרי ייתכן שעוד יקומו שכאלה בעתיד. הנה, מה היה טיבה האמיתי של הליבראליוּת שבה דגלו האדונים רבי-החסד הללו, מתחילים לאט-לאט להבין כראוי. ה“פּוליטיק” הפּראגאי מספר על ד“ר שמייקאל, מנהיגם המנוח של הגרמנים בבוהמיה, משהו המתאשר גם על-ידי “פולקסבלאט” הגראצאי בזכרונות אחרים המתפרסמים עליו. “פּוליטיק” כותב: “כי ד”ר שמייקאל הרגיש עצמו בפנימיוּתו אנטישמי, בערך כמו האחרים, דבר זה סוד גלוי הוא. במשרדו שבוועד הארצי נוהג היה לתת לשנאת-היהודים ביטוי גס למדי. כן, הרי הוא הוא האיש, שערער בפומבי על הדעה, שהיהודים הגרמנים גרמנים הם. במקרה הטוב ביותר מוכן היה לסבול אותם כרע הכרחי בתורת “איזראָליאים חובבי-אשכנז” בתשלום מסים ובהליכה לקלפי.”

היהודים הגרמניים, המסכנים והאוויליים! יגיעת האהבה היתה לשוא. הנכם מה שהייתם; ותהיו מה שהנכם: איזראליטים חובבי-אשכנז. וזאת אמר שמייקאל ה“ליבראלי”. כן, כן, היקיצה מן החלום הזה מהולה במרירות. ולכן קבלו סוף-סוף את העוּבדות כמות שהן, ומלטו עצמכם מתוך מצב, הנעשה רע ועלוב יותר מיום ליום.

אין זה חסר-עניין, להתבונן בחלוקתם של היהודים על-פני מחוזות לשוניים שונים של בוהמיה. התרשים דלהלן מוסר סקירה על כך:

3,576 קהילות צ’כיות טהורות, ובהן 1597 יהודים.

1,510 קהילות צ’כיות-גרמניות ובהן 55,899 יהודים.

796 קהילות גרמניות-צ’כיות, ובהן 19,782 יהודים.

1,148 קהילות גרמניות טהורות, ובהן 3,201 יהודים.

נמצא כי מבין 7,210 קהילות 3,576 הן צ’כיות טהורות; מבין 94,479 יהודים יושבים 15,597 במחוזות צ’כיים טהורים ן-55,899 במחוזות מעורבים עם רוב צ’כי.

ואם היהודים במסיבות כאלה, כשהם עומדים נוכח עדיפות מכרעת של הצ’כים, ויודעים יפה שהם עושים אותם בכך לאויבים בנפש, מוסיפים אף-על-פי-כן להחזיק בגרמניוּתם המדוּמה, הרי אפשר היה לראות בכך משהו הראוּי לתהילה, ואפילו גילוי של “הנאמנות הגרמנית”, שעליה מדובר בפזמוני-משתאות רבים כל-כך. אבל מי שהוא גבר גרמני כהלכה אינו מתרגש מכל זה, והאדון הופמאן פון ואָלאָנהוף יודיע לנו, מתי “תקופת החיסה” נסתיימה.

“עונת החיסה” היא העונה, שבה אסור לירות בחיות ועופות-בר שיש בהם תועלת. סבלנוּת! הרי שוב יבוא היום, שבו אפשר יהיה לזלול יהודים. אז תצהלנה שוב היריות במרחבי היער.

אלא שגם לדולקים ולציידים צ’כיים תהיה אז רשות להצטרף אל הגרמניים. המעגל יצטמצם, והארנבות המסכנות שלנו מבוהמיה תתרוצצנה מוכות תדהמה.

¹

(24 בדצמבר 1897)

אישים נאמנים ואמיצי-לב אחדים ניסו לגול את האבן הכבדה מעל הקבר, שבו הוא טמון. אבל כנופיה גדולה התנפלה על המשחררים והתגברה עליהם. האבן מונחת שוב במקומה הקודם, והאיש החי שמתחתיה נשאר קבור כמקודם. כך נראים כיום פני העניין, שזכה לפירסום עגום בעולם כולו בשם “עניין דרייפוס”. העם של צרפת, נדיב-הרוח, המאוהב בצדק, העם של זכוּיות-האדם, המוסר את כל המשפטים לבירור מחודש, ולעולם אינו יכול לראות שום גזר-דין כמוחלט וסופי – העם הזה אינו רוצה, כי אשמתו של הקאפיטאן היהודי תועמד עוד בכלל בסימן-שאלה. הפגנות סוערות ברחוב, דיקלומים פּאטריוטיים בבית-הנבחרים, שמצה אספסופית בעתונות – הכול פועל ביחד, הכול לא נועד אלא למטרה אחת: להוסיף ולהחזיק את היהודי שם, בארץ הגזירה באי-השדים. הם עדיין מוסיפים לרצוח אותו, אף-על-פי שכבר נקבר קבורה מעולה כל כך. ומוכרחים להרהר כאן בפתגם שלהם: “Quand on est mort, c’est pour longtemps”² אה, ובייחוד שהדבר פוגע באדם חי, הרי הוא מת לזמן ממושך.

אבל בלבם ובמוחם של רבים, ולאו-דווקא הגרועים ביותר ואף לא של יהודים בלבד, נשתרש הרעיון, שיהודי אומלל זה על האי שבקו-המשווה, שהם תלשו את סרטי-הקאפיטאן מעל שרווליו בטקס-הקבורה רב-הרושם של כבודו – שיהודי אומלל זה חף מפשע. את הרעיון הזה שוב אין להניס על-ידי צריחות-רחוב והסתה בעיתונות, ומי שהוגה אותו שייך גם הוא לנושאים בסבלו של אותו האדם החי. מותר לומר, כי הספק שנתעורר לא פג כוחו מחמת התנהגותם של הממשלה הצרפתית, שהיתה הססנית ומלאת סתירות ונבעה, כפי שמסתבר, מתוך יצר שמירת הקיום העצמי. בכל מקרה אחר היו ניגשים לבירור המשפטי השני – נניח את המקרה הגרוע ביותר – היה יכול להביא שוב לידי הרשעתו של הנידון, ובזה היה ניתן לפחות סיפוק לרגש-הצדק הנחרד. אבל זהו העניין: לא העזו אפילו לחדש את המשפט, משום – משום שאסור היה שהקאפיטאן דרייפוס יהא חף מפשע. העם היה בוודאי רואה את עצמו במקרה כזה כמרומה. הוא היה מאמין, שביימו לפניו קומדיה של משפט ושל זיכוי, ושלאמיתו של דבר פעלה כאן השפעתם של אנשי-הכסף היהודים, והיה מקום לחשוש במקרה זה מפני התפרצות נוראה של זעם ההמונים. יתכן כי זה “נימוק-המדינה”,³ שגרם לחיסולו “המרגיע” של נסיון-הערעור. ממשלת מלין⁴ לא מצאה לה מוצא אחר להיחלץ מן העניין, שגאה עד לממדים מאיימים; חכמת הממשל הרי לעתים תכופות אינה אלא בחירה בין סוגי עוול שונים. אפשר אפילו לחשוב, שיהודי זה או אחר בצרפת העדיף סיום זה של הטראגדיה, שלא היה בו אלא מת אחד. הרי אפשר היה שהעניין ייגמר באופן הרבה יותר גרוע. “פלוריאן הקדוש! גנון על ביתי, הבעֵר בתים אחרים!” ⁵ מתפלל גם לא-אחד שאיננו איכר. דרייפוס המסכן בכל אופן כבר אבוד, מוטב איפוא שלא יתווספו לפחות קרבנות חדשים.

אבל שיקול-דעת זה אינו אנוכיי בלבד, הוא גם בלתי-מניח-את-הדעת. עניין דרייפוס אינו מתמצה בשום פנים בכך, שאותו אדם מסכן גוסס גסיסה אטית באי-הקדחת הרחוק. מכבר הפכה מצוקתו המרה של יחיד זה לשאלה בעלת טווח גדול הרבה יותר. השאלה אומרת: עוונו של מי הוא נושא? של מי?

אין אנו מתכוונים בכך לאותו נבל שהוא אלמוני עד היום, שעשה את מעשה הבגידה המיוחס לדרייפוס, אם נעשה כאן מעשה-בגידה בכלל, ולא מעשה-זיוּף בלבד, כמו בעניין נורטון⁶ המפורסם לגנאי שקדם לו. אנו מתכוונים הרבה יותר לאותם אנשים או קבוצות, שבעטיים הוא מתייסר. ישנם כאלה, בכך אין ספק. נתאר לעצמנו רגע אחד, כי אכן ביצע את הפשע המיוחס לו. בני-בליעל כאלה היו גם לפניו, זמן קצר לפני הרשעתו היו בצבא הצרפתי עוד מקרים אחדים כאלה. לא שמענו כלום על כך, שפושעים אלה הובלו לקבורת-כבודם תוך ילל-פראים של אוכלי–אדם, כמו שאירע כאן. אבל עליו השתערו מתוך השתוללות-זעם תאוותנית. יותר מכול היו רוצים למרוח אותו בעטרן ולכסותו בנוצות ולהתעלל בו התעללות גופנית שאיני יודע לכנותה בשם. משום מה? שוב לא היתה זו נקמה על מסירת סודות צבאיים, שבימי שלום אינה מעוררת, כפי שמוכיחים המקרים האחרים, זעם של טירוף, הו, זה היתה התפרצות-זעם אחרת לגמרי, קרובה קרבה יתירה להשתוללותו של אספסוף בהתקוממותו. והם גם ידעו לנסח תיכף ומיד את הקטרוג הכולל. לא “הלאה דרייפוּס!” צרחו הללו, אלא “הלאה היהודים!” ⁷ זה היה הדבר למן הרגע הראשון, וזה הוא נשאר עד היום. כן, הקאפּיטאן דרייפוס הועמד על יסוד אותה התעודה היחידה, אותו “בּוֹרְדֶרוֹ”⁸ שכל עולם רואה אותו היום כחשׁוד, בפני בית-דין המורכב משבעה בעלי-דרגה מכובדים בצבא הצרפתי. אבל הקצינים השופטים האלה היו נתונים ללחץ איום. דווקא משום שהדיונים היו חשאיים, היה הלחץ מצד דעת-הקהל עצום מאוד. שבעת אמיצי-הלב הללוּ, מעולם בוודאי לא חששוּ לחייהם, אבל באותה מידת הוודאות אפשר לומר שהם חששו לכבודם שלא ייפגע. כי בחוץ, ברחוב לפני בית-הדין הצבאי, כבר ארבה הדיבה הרעה מוכנה לזינוק. כלום לא נתגלתה עוד בראשית העניין עלילת-השקר הערמומית, המרושעת, על הממון היהודי הזומם לשחרר את הבוגד?

יהודי אומלל, עמוס מארת הממון, מארת ממונם של אחרים. לו לא היתה כל שייכות אליהם,⁹ ולהם לא היתה כל שייכות אליו, ואף-על-פי-כן הומצא מיד הקשר בינו לבינם. אם אין יכולים להשיג את אלה ששונאים אותם, שונאים את אלה שיכולים להשיגם. וכך הראה לנו דרייפוס שנאת-ישראל אצורה וצבורה, שלא שיערנו כלל למצוא כמותה במידה גדושה כל-כך בצרפת. מי אשם בכך? ודאי שלא הקאפיטאן השקדן מחיל התותחנים, איש אלזאס, שהיה מוכן להקריב את חייו בעד צרפת בשדה-הקרב. בבית-הנבחרים הרפובליקאי של הארץ הזאת קם אחד הצירים והציע, כי מהיום והלאה לא יורשה שום יהודי לתפוס משרה ממשלתית. הצעה דומה לזו, אם גם מצועפת יותר, הוגשה לבית-הנבחרים עוד לפני שנים אחדות, לאחר שערורית-פּאנאמה,¹⁰ וריכזה מסביבה קרוב למאה ושישים קול. אילו הוגשה ההצעה הזאת להצבעה היום, כמה צירים היו תומכים בה? צרפת היא כיום אנטישמית עד תוך-תוכה, בדבר הזה אין עוד מקום לשום אשליות. “פיגארו” אחד העיתונים העשירים והאדירים ביותר, שניסה במשך זמן-מה לעמוד לימינו של דרייפוס, הוכרח על-ידי דעת-הקהל להיכנע, והעורך הראשי אנוס היה להתפטר מעריכת העיתון, שלא לסכן את מצבו. ועיתונאי במעמדו של עורך ה“פיגארו” הוא בלתי-תלוי יותר מצירי בית-הנבחרים, הפּופּלאריוּת שלהם אינה, כמאמר הבריות, אלא מן היד אל הפה. השערוּריות הפּארלאמנטאריות של השנים האחרונות ערערו את סמכותם של הצירים גם בלאו הכי ערעוּר קשה. כלום יעֵזו הללו, אף אם יראו את הדברים נכונה, להתנגד ליצרי המון העם? הבחירות לפּארלאמנט עומדות מאחורי הכותל, והנקל לחזות מראש, שהאנטישמיוּת תהיה למצע המשותף לבחירות. למן השמרנים-הקיצונים ועד למהפכנים-הקיצונים טסה ועוברת קריאה על-פני המדינה: “נגד היהודים!” זהו הלך-רוח כמו בימי מרידה. אבל אלה שהדבר נוגע להם הם כמוּכי-עיוורון וחרשוּת, ועדיין הם סבורים כי “זה יחלוֹף”, הו כן, ודאי זה יחלוף, כי הכול חולף; השאלה היא רק: כיצד?

האם סבור מישהו, כי זוללי היהודים, שהוכיחו זה עתה את כוחם במעשה נגד דרייפוס האומלל, יסתפקו בקרבן היחיד הזה? הם טעמו עכשיו טעם דם והם ידרשו דם נוסף, ובתאוותנות יתירה ומתוך בטחון בנצחונם, לאחר שנוכחו לדעת, כי אין מי שיעמוד בפניהם. כל העניין הזה הראה את סמכותה של הממשלה הצרפתית במבוכתה ובחולשתה המדאיגות. זרמי המים מוכנים תמיד לפרוץ, משעה שהסכר נעשה רופף. בצרפת אין ענייניהם של השמרנים מזדהים עם ענייני הממשלה,¹¹ אף-על-פי שהם “מצטרפים”¹² תמיד עם כל ממשלה קבועה. והנה נתברר עם נאומו של הגראף מאַן, ¹³ שזכה לתשואות הרבה, כי גם ה“מצטרפים” הם נגד היהודים. רק בין האופּורטוניסטים¹⁴ יש עוד ליהודים אחיזת-מה, מחוסרת כל ערך, משום שהאופּורטוניסטים שותקים אחוזי-פחד. נוהגים לומר, שהאופורטוניזם הלך לאיבוד בגלל היהודים. נכון יותר יהיה לומר, שהיהודים הולכים לאיבוד בגלל האופורטוניזם. הראדיקאלים והריאקציונרים הם נגדם, ומפלגות-הביניים יכולות להציל את עצמן, רק אם הן מפקירות את היהודים. אנו רואים, המצב בצרפת רציני למדי.

שוב אין המדובר על הקאפיטאן האומלל שניטל ממנו כבודו, שגם מתנגדיו המרים ביותר לא יכלו לטעון, כי הוא התעשר מפשעו המשוער. אוי ליום, שבו תהיה ההתעשרות עצמה הנאשמת. כאן לא ישאלו עוד לאשמה או לחפות-מאשמה. לא יהיה אפילו משפט למראית-עין. והיצר שלוח-הרסן ישמיע את הגזר.

¹

(8 בפברואר 1898)

גבירותי ורבותי! יש לי לצערי רק שעה קצרה הזדמנות לשהות אתכם, בשביל לסייע להבהרת הדברים. היה לי רצוי מאוד לראות כי בשני האדונים הנואמים שקדמו לי מיוצגים שני כיוונים של ההתנגדות. האדון קלאוזנר כבר הראה לי פעם אחת קודם לכן את הכבוד להתקיף אותי. זה היה בזמן, שבו עוד היתה לי האפשרות לקרוא את כל ההתקפות, ואני מטיל ספק בדבר, אם היו דבריו של האדון קלאוזנר שמוּרים עוד בזכרוני, אילמלא היו בין הראשונים שהיו מכוונים כנגדי. האדון קלאוזנר התבטא בשעתו, כשהופיעה “מדינת היהודים”, במאמר-ביקורת עליו: “אם אלה הם רעיונותיו של יחיד, הרי הם רעיונות של מטורף”. בינתיים מצא לו היחיד חברים, ואני סבור, שהיה צורך להגדיל במידה ניכרת את בתי-המשוגעים ואף לבנות חדשים, אילו ביקשו לכלוא בתוכם את כל אלה. אנו השגנו לפחות משהו, השגנו שהתנועה חרגה ממסגרת של ויכוח, בשעה שהאדון קלאוזנר הסתפק בכך, שהכריז על העניין כעל דבר מטורף, הוא מודה בעצמו, שאינו מכיר את מהותה של הציונות. לי מזכיר הדבר את אמרתו של חבר-פּארלאמנט אנגלי: “אין אני מכיר את נימוקיה של הממשלה, אבל אני מגנה אותה. אני רוצה משום-כך לחזור לפניכם על שאיפותיה של הציונות, כפי שקבע אותן הקונגרס הבאזלאי. הקונגרס הבאזלאי ניסח את תכניתה של הציונות כדלהלן: “אנו רוצים ליצור בית-מולדת מובטח במשפט הכלל בשביל אותם היהודים שאינם יכולים או אינם רוצים להיטמע”. סבורני, כל מלה ומלה שבמשפט הזה מאמין שאני אוכל להגן עליה, ואתם תיווכחו לראות, שלא אהיה חוטא הרבה למידת התבונה. קודם-כל טען האדון קלאוזנר בפולמוסו, שאחינו בבאזל נתנו עין רעה ב”מדינת היהודים", ילדי שלי, כפי שהוא מתבטא, והתכחשו לה. אל תשכחו, מה היא ומה היתה החוברת הזאת, ולמה היה ונעשה הקונגרס הבאזלאי. החוברת הזאת היתה נסיונו של יחיד, להביא קצת אור והצעה לפתרונה של שאלת-היהודים הזאת, ושום אדם זולתי אינו אחראי לכך. ומה היה הקונגרס הבאזלאי? שם כבר נתכנסו נציגיהם יודעי-המטרה של היהודים, והשתדלו לקבוע לציוֹנוּת את מטרותיה הקרובות ואת תחומיה.

אל השטח העדין ביותר של תפיסתכם האזרחית-המדינית אין אני רשאי להיכנס, מאחר שאני מדבר אליכם כבן חוץ-לארץ. אין ברצוני אלא לומר לכם, שאינני יכול להבין היטב, איך יכול הנסיון ליצור מולדת בשביל חלק מן העם המרגיש את עצמו מיותר, איך השגת הטריטוריה בדרך של דיון פומבי, איך כל זה עשוי להשפיע השפעה מזיקה על זכוּיותיהם של אלה הרוצים להישאר. כלום אין אתם יודעים, באיזו תקופה קולוניאלית אנו חיים? תוצאה מעודף-האוכלוסים היא, ומן הבעיה החברתית המחריפה והולכת משום כך, שכמה עמים שואפים לייסד מושבות מעבר-לים, בשביל להפנות לשם את זרם ההגירה. זוהי המדיניוּת, שאַנגליה מנהלת אותה זה עשרות שנים, והיא שמשמשת מופת לעמים אחרים. סבורני כי גם גרמניה פתחה במרוץ להיות גרמניה-רבתי, מאז התחילה צופה מעבר לימים ומתאמצת לייסד מושבות בכל מקום.

אם למשל מהגרים איכרים גאליצאיים לאמריקה, אין אני יכול להבין, באיזו דרך עשוי הדבר להשפיע לרעה על מצבם של הנשארים. הגירה מתוכננת של המונים יהודים איננה עשויה להזיק. ואמנם אנו ננסה להוליך את ההגירה במסלולים נכונים, לקבוע לה מטרה ברורה, כדי שלא נוציא אותם אל ההפקר והאסון. האדון קלאוזנר אינו מתנגד לכך, שנוליך אותם לכל מקום שהוא. כדי לשפּר את מצבם, רק למקום אחד אין הוא רוצה שילכו: לארץ-ישראל, מפני שהוא מאמין, כי ביום מן הימים יבואו לשם ברצון האלוהים. סבור אני, שאם יוּכל האדון קלאוזנר להשתחרר לשעה קלה ממושגיו ה“נבואיים”, ימצא אף-על-פי-כן בטריטוריה ארץ-ישראל – והרי קיימת טריטוריה כזאת, היא שוכנת על שפת הים התיכון – מקומות הראויים להתיישבות. והנה, אם אנו סבורים שהארץ הזאת מתאימה לנו במיוחד, משום שאנו עדיין קשורים בה עד היום בקשר אידיאלי, אם אנו סבורים, כי הדבר שלא יכול היה להתרחש עד עכשיו בשום פנים, יכול להתגשם, אם נדע לנצל את המצב, אם נלביש את אידיאל-האומה עתיק-הימים צורות מדיניות – הרי גם בזה איני רואה שום עוול.

הרי ניסו לייסד מושבות בארצות אחרות, ואתם יודעים את שמו של האיש הנדבן, הבארון הירש, שניסה לייסד התיישבות בארגנטינה. לפי שהורתה המציאות, ארגנטינה היא מעין קבר-מלכים בשביל הבארון הירש. העבירו לשם מספר אנשים ושתלוּ אותם בקרקע, בלא להיטיב להם. ומפני שלא היה להם הקשר הנפשי, שהוא הכרחי בשביל להשריש אנשים בקרקע, הרי מושבת-נדבנים זו מופקרת לאבדון. והנה נראה הדבר, שהאדונים הללוּ לא היו מתנגדים כלל לציונות של צדקה, כלומר, אל זו המיישבת יהודים בארץ-ישראל בדרך של מעשי-צדקה. אבל אין אתם יכולים לטפל בעם שלם בדרך של מעשי-צדקה. אין כוחה יפה אלא לגבי היחיד. אצל שום עם אין שנוררים רבים יותר מאשר אצל היהוּדים, והשנוררוּת היא מום קשה. צדקה הנעשית לעם שלם נקראת מדיניות, והצדקה שעושה אותה עם למען הצלחתו הוא – היא המדיניות של אותו עם. אין מדיניות בעולם שאינה חדורה כוונות לטובת הבריות. אנו סבורים, שאי-אפשר לפתור את השאלה הגדולה על-ידי כך שנשַלח מעל פנינו את היחידים, שמספרם אינו ניתן כלל להגדרה: “השלךְ אותו החוצה, הוא קורע את לבי!” השאלה אינה ניתנת להיפתר בדרך זו; שכן הוא חוזר, האיש שמצווים להשליכו, והשנורר שהועבר ונשתל בקרקע אחרת לא נושע, אבל אם נפתור את השאלה מראש במלוא היקפה, ייוושעו גם זה ההולך וגם זה הנשאר. מי שרוצה להתבולל, יתבולל. אלא סבורים אנו, כי האדונים הללו, שהתועלתיוּת מייעצת להם שלא לקדם את הציונות, אל נא להם לנסות לבלום את התפתחותו הפורייה של הרעיון הזה על-ידי טיעון כל מיני טענות אפשריות. ואם אנו עושים דבר, הנראה פסול בעיניהם של האדונים הללו, אם אנו רוצים לא רק לעשות את ההתיישבות מדינית, אלא שואפים גם להבטיח אותה מלכתחילה על-ידי ערובות במשפט-הכלל, הרי נראה לי שאין בכך שום דבר בלתי-נבון. לא לעתיד בלתי בטוח צריכים אנו להפקיר את עמנו. חובה היא לדאוג לכך, שהעם יוכל לחיות בביטחון, ואם אנו מנסים להגיע לכך לעיני כל העולם, בדרך המקובלת על העמים המודרניים, הרי בכך אין לראות שום סכנה. שני הנואמים נראים כנרתעים באימה מפני המלה “מדינה”. והנה, מה זה מדינה? מושבה גדולה. מה זו מושבה? מדינה קטנה. והאנושות מעולם כנראה לא ראתה בכך שום דבר נורא. והנה סבור הנואם הראשון, כי אם נצליח לכונן קהיליה² בארץ-ישראל, היא תועיל רק מעט לפרוליטאריון, וכי המצב הכלכלי לא יוטב שם יותר מכפי שהוא כאן אצלנו. אינני יכול להבין, משום מה חושש הנואם לגורלו של הפרולטאריון באותה קהיליה משוערת. יכול אני לומר לכם, כי אין אני מבחין הבחנת-פּרולטאריון זו, כי אין בשבילי שום שוני בין היהודים, וכל מהותה של התנוּעה היא התחשבות בגורלם של עניי-העניים שלנו דווקא. ואם אין אנו יכולים לערוב להם שתהיה להם תמיד “תרנגולת בסיר”,³ כלום הסוציאליזם נותן להם זאת? מאמין אני, כי משתי מדינות-העתיד, הסוציאליסטית והציונית, יש לה לזו האחרונה יותר סיכויים להגשמה מזו הראשונה.⁴ כשאני שוקל את העוּבדה, שבבניינים חדשים הכול נעשה תמיד יותר טוב ממה שהיה בישנים, הריני משתעשע בתקווה, שבמדינה היהודית המיוסדת החדשה יהיו קיימים גם יחסים כלכליים בריאים. וכשאנו ניגשים לייסוד מפעל חדש, הרי יש להם לאדונים, הרואים את עצמם כאפיטרופסים של הפרולטאריון, הזדמנות להביע את משאלותיהם ולדאוג להגשמתן.

אין אני רוצה לחזור על עצמי יתר על המידה, לכן תרשו לי לסיים. השקפתנו אינה פאנאטית, אנו בני-אדם מודרניים, ולא יכולנו להבין, מפני מה ליקויים של זמן קדום חייבים להוסיף ולהתקיים עוד בזמן הזה. הביטו על תנועה זו כעל תנועה של תיקון ושלום, הרוצה לשרת את העניים, אינה עוינת שום צד, ועשויה להביא לאנושות הקלה מסוימת.⁵

¹

(10 בדצמבר 1897)

כשאנו הציונים מצביעים בלב מלא צער על מצוקתם של היהודים בכמה ארצות, ומנסים לעורר את תבונתם ואת מצפונם של היהודים שחלקם טוב יותר, נוהגים להאשים אותנו, שאנו מציירים את הדברים בצבעים שחורים. כל כך רע אין המצב למעשה, אנו מפריזים על מידת המצוקה, אין אנו רואים אלא מה שמתאים למרכולת הפּוליטית שלנו – וכיוצא באלה דברים קלוקלים. אין אנו רוצים כלל לבדוק מי הם האנשים, המשמיעים קטרוגים כאלה נגדנו; לאילו מנעימי-עולם הם שואפים, באילו עסקונים הם טרודים, או לאיזו משרונת הם נושאים את עיניהם. בציונוּת נתכנסו יחד אנשים, שנפשם מלאה דאגה חמורה לגורל-בני-עמם, הם שואפים להגיש את העזרה הנכספת מזמן ודחיפותה גדלה והולכת מיום ליום, והם פוסחים ועוברים בשלוות-נפש על-פני הסילופים, שמקיפים אותם בהם מתוך אווילות או מתוך זדון.

לכל היותר בלמנוּ במקצת בזמן האחרון באוסטריה את הערות-הקיטרוג, שנתגבבו מסביבינו מיום ליום. כאן השתתפו היהודים באורח בלתי-מובן ממש במריבות המדיניות שבין הלאומים, בייחוד בארץ בוהמיה, מתוך קוצר-ראות, שלמעשה הוא ראוי לזעם פּחות משהוא ראוי לרחמים, סבורים היו שיזכו להכרת-תודה לאורך-ימים מצד שבטי-העמים הנאבקים זה עם זה, על-ידי כך שיטילו את עצמם לתוך מערכות הקרב. והנה, אנו אמנם החזקנו ומחזיקים בדעה, כי המתבוללים ראויים לכבוד רק במקרה, שהם מסכימים ליטול על עצמם בכנות גם חלק בסכנות הצפוּיות לאותו העם, שאליו הם מבקשים להספח. אבל יש לקבוע בצער: אף במקרים כאלה, כשמגיעה המלחמה לשיאה, נחשבים היהודים בעיני חבריהם למערכות-המלחמה כלגיון-זרים בלבד, שאין להתייחס אליו אלא בזלזול. בחגיגות-הנצחון אין הם רשאים להשתתף כבני לאום שווי-זכוּיות, ואילו את הכעס על המפלות שופכים עליהם בשני המחנות גם יחד. תהיינה תוצאות המלחמה אשר תהיינה – הם הניגפים תמיד.

לפני כמה שבועות טיפלנו במקום הזה במצב של יהודי בוהמיה². לא היתה דרושה חריפות-מוח יתירה, כדי להגיד מראש מה תהיה התפתחות העניינים, כפי שבאה אחר-כך למעשה, להיפך, רק אדם מוכה-סנוורים יכול היה לצפות למשהוּ אחר. על-כן אל-נא נעריך למעלה מן הראוי את נבואתנו מאותו הזמן, ש“עונת-החיסה”³ תסתיים בגילוּיי זוועה. אבל שהדברים נתאמתו כל-כך מהר, דבר זה ממלא את לבנו צער. כן, אנו פוליטיקאים גרועים כל-כך, שאין אנו מרגישים קורת-רוח ממאורעות, המוכיחים את צדקתנו והם עשויים ללא-ספק להרבות את מספר חברינו. את נצחונו הסופי של רעיוננו לא היינו רוצים לראותו כשהוא נחוג בבתי-כנסת שהוחרבו, ואם קיומו של יהודי, שהיה עד עכשיו רחוק מתנועתנוּ, נחרב עד היסוד, אין אנו מתנחמים על-כך בעוּבדה, שהוא מעתה אוהב ציון משוכנע כראוי. מפני מה כל-כך קשה, כל-כך בלתי-אפשרי כמעט, להפעיל את יסודות התבונה הטבעית בנפשו של אדם? אין הם רוצים לשמוע, הם מוכרחים דווקא להרגיש.

כשהן לעצמן הפרעות בבוהמיה כמעט שאינן שונות במאומה מפרעות בפרס, ברוסיה וברומניה. ואנחנו, הרואים תמיד ביהודים מכל הארצות רק אחים שלנו, נהיה דואבים על התפרצות אנטישמית בטהראן לא פחות מאשר על מסע-שוד כזה בפראג. אבל, כשאנו מתבוננים בתהליכים הללו, המצערים בדרך-כלל, חייבים אנו לשים לב גם למקום ולמסיבות שבהם אפשר היה להם שיתהווּ. כך, למשל, כשהיינו נוהגים להסתייע בכמה דוגמאות היסטוריות, בייחוד מספרד שלפני גירוש-היהודים הגדול; כשהיינו מצביעים על כך, שלפני התלקחותם הגדולה של יצרני-ההמון נגד היהודים היתה תקופה של שגשוג מיוחד ליהודים;⁴ ועל כן אסור להפריז בערך האפיזודות של שיוּוי-זכויות – כשאמרנו כך, היו החכמים המחוכמים צוחקים בפנינו מתוך זחיחות-הדעת. אלה הם גילויים של גסות המונית שכבר התגברו עליהם, זמנים שחלפו ללא שוב. וכיום מונח לפנינו מכתבו של אדם משכיל ושקט, שנשלח מפראג, העיר המודרנית, ביום 3 בדצמבר 1897. ובמכתב נאמר בין השאר:

"לא תיאור של האירועים בפראג רוצה אני לשלוח לכם. הרי זה לא היה אלא הפזמון הישן בן האלפיים, שפוזם כאן מחדש.

Ty kluku zidovsky⁵ היה החרוז החוזר, והוא הושר אגב שדידה, הצתה והתעללות בהמית. לא היה חסר אלא הרצח, כדי להחזיר את הזמנים “שחלפו ללא שוב” של ימי-הביניים. נהרסו גם בתי-ספר גרמניים מכל הסוּגים, שרוב תלמידיהם יהודים. בתיהם של גרמנים נכבדים הופצצו באבנים. הללו אמידים הם למדי. בשביל להבליג על הנזק של כמה שמשות שנשברו. אבל החנונים היהודים הזעירים, שכל רכושם נשדד או הושמד, הובאו עד כיכר לחם".

הדברים נקראים בפשטוּת מספקת, אין כאן לא הגזמה ולא מליצה. הידיעות בעיתונים היומיים הכילו פרטים ותיאורי מצב-רוח מרגיזים הרבה-יותר. וכי גם העיתונים לא הגדישו את הצבעים, דבר זה יוצא בבהירות רשמית מהכרזת המצב הצבאי בעיר הנסערת מן המהומות. וכי המצב הצבאי הוכרז בשעת-דמים רצינית עד מאוד אנו רואים מתוך מנוסתם של אנשים רבים, שלמזלם הם אמידים לא פּחות ממה שהם נפחדים. הללו עלו ברכבות, ותודות לאמצאות של התקופה החדשה נמלטו בחפזון מחוץ לטווח-היריות. רק העניים נשארו שם. הללו אמנם היתה להם עבודה דחופה לעשותה. אנוסים היו להישאר בדירותיהם ובחנוּיותיהם, משום שהדלתות והחלונות נעקרו על-ידי האספסוף הפרוע. אמנם, לא היה במקומות הנחרבים הרבה מה לשמור. אך בשביל האנשים האלה חזרו באמת “הזמנים שחלפו ללא שוב”, כפי שמעיר בצדק ובצער כותב המכתב הנ"ל.

וכי מה הם עשו, היהודים הקטנים של פראג, הסוחרים ישרי-הלב מן המעמד הבינוני, האזרחים השלווים מכל השלווים? על שום מה ולמה באו עליהם שוד, תבערה והתעללות? בפראג האשימו אותם שאינם צ’כים, בזאאץ ובאייגר – שאינם גרמנים, יהודים מסכנים, וכי איך צריכים היו לנהוג? היו כאלה, שהתאמצו להיות צ’כיים; והנה נטלו את שלהם מתחת ידם של הגרמנים. היו כאלה, שביקשו להיות גרמניים; והנה התנפלו עליהם הצ’כים – והגרמנים גם הם. יש בזה כדי לאבד את הדעת – או כדי למצוא אותה סוף-סוף.

ערכנו לנו סיכום של המהומות. בפראג השתולל האספסוף בייחוד ברבעים וַיְנְבֶּרְגֶה וזִ’יז’ְקוֹב. ביוֹסֵפְשְטַאדט נהרסו שלושה בתי-כנסיות, עד כדי כךּ, שלפי “נַארוֹדְנִי פּוֹלִיטִיקָה”, מראיתם היא עתה כמראית “צריפים העומדים להיהרס”. פרופיסור באוניברסיטה הגרמנית בפראג מספר:" תחילה היה אמנם להפגנות אופי לאוּמי, אבל אחר-כך נשמעה תמיד הקריאה: “Pojdme na zidy!” “נעלה על היהודים!”. הנוצרים הציגו את פסל הצלוב בחלונותיהם…

מעשי-שוד ופרעות ביהודים נעשֹו על-ידי הצ’כים נוסף על כךְ גם בכְרוּדים, נַאחוֹד, קראלוֹפ, מֶלניק, נויבידשוֹב, טאבוֹר קֵניגגרֶץ,

גיטשין וכן בלאוּן, שׁבה פוֹצצה רקיטה ממולאה אבק-שֹריפה לפני חנותו של יהודי. אבל אם הצ’כים היוּ מרוגזים כל-כך משום מה איפוא השתוללו הגרמנים באֵגר ובזאץ נגד היהודים שלהם? כאן טמוּנה החידה.

ואף-עלך-פי-כן אין זו חידה כלל. כשמתבוננים בעמדתם העקמומית לחלוטין של יהודי בוהמיה, מבינים מפני מה גומלים להם על שירותיהם במהלומות. שני השבטים הלאומיים הרבים זה עם זה בבוהמיה המציאו באורח מוזר נוסח חדש לבדיחה הישנה על שני רכבי-הדואר. בבדיחה הזאת נפגשות שתי כרכרות-דואר בדרך צרה. אף אחד מן הרכבים אינו רוצה לנטות הצדה, ובכרכרה יושב גם פה וגם שם יהודי. אותה שעה מצליף כל אחד משני העגלונים בשוטו של הנוסע בצד שכנגד: “אם אתה מכה את היהודי שלי, הרי אני מכה את היהודי שלך”.⁶ אבל בבוהמיה עוד מוסיפים: “ואת שלי גם-כן!” כך שיהודי בוהמיה סופגים בעד נסיעה אחת מלקות בכפליים. אמנם הם ניסו להחמיק עצמם דרך ריב-הלאומים כנוסעים סמויים. הדבר לא עלה בידם. כאן נעשתה השגיאה שאנו הצבענו עליה תכופות, אך קולנו לא נשמע, לצערנו. עמדה גלויה ונבונה כלפי המחלוקת הגרמנית-צ’כית – זאת היתה הדרך הנכונה היחידה. היהודים היו חייבים בפשטוּת, להסתמך על לאוּמיוּתם היהודית ושני הצדדים היו מתייחסים אליהם אחרת. הם לא ממלאים תפקיד של גרורים מגוחכים או בזויים בזמן המריבה, ושל שעירים לעזאזל בכל מפלה.

היהודים בבוהמיה ברובם הגדול ספוגים תרבות גרמנית. משום כך לא היוּ יכולים אפילו צ’כים מהוגנים לחשוב להם לרעה, אילו גילו את אהדתם, עם כל ההסתייגות שלהם, ללאום הקרוב להם בתרבותו. ואילו הגרמנים היו בוודאי אסירי-תודה יותר ליהודים, אילו גילו הללו, תוך שמירת לאומיוּתם היהודית המיוחדת ובהטעמתה היתירה, יחס חיוּני למלחמת-קיומם של הגרמנים. הואיל והם הציגו עצמם כגרמנים בני דת משה, אנוסים היו להפריז על מידת השובניזם הטבטוני שלהם, כדי לעורר אמון כלשהו, ואף-על-פי-כן לא הצליחו להשפיע אלא על הצ’כים בלבד, כדי לעורר אמון כלשהו, ואף-על-פי-כן לא הצליחו להשפיע אלא על הצ’כים בלבד, שיחשבו אותם לגרמנים. ואילו לגבי הגרמנים נשארו מה שהיו תחילה, לפני “עונת החיסה”; וראיה לכך: אייגר וזאץ.

לעומת זה,אילו התראו, כפי מה שהם באמת: כיהודים בני תרבות גרמנית, היה כל המצב אחר. הצ’כים לא היו מטילים עליהם את האחריוּת, אלא למה שהם עשו באמת. ואילו הגרמנים היו צריכים להיות אסירי-תודה ונאמנים להם הרבה יותר בעד עזרה צנועה הרבה יותר. גם במדיניות יפה כוחה של מידת היושר, אף-על-פי שטכסיסי ערמה עשויים להביא הצלחות ארעיות. אימתי יבינו זאת היהודים?

כל זמן שיתרוצצו מתוך הססנות וחוסר-כנות ממפלגה למפלגה, מאומה לאומה, ורק כדי להשיג מעט הגנה בשביל אותו דבר, שהם רואים אותו כדבר שאין להודות בו בפה מלא, כלומר – בשביל יהדותם – לא יזכו לא לכבוד ולא לאהבה, ואף לא ליחס סובלני. מי שמעמיד פנים שהוא משהו אחר ממה שהוא באמת, מעורר חשדות, והרגש העמום הזה, שהוא הולך ויורד בשלבי החברה, מתבטא אצל ההמונים הנבערים במעשי אלימות.

הנה הם הזמנים ש“חלפו ללא שוב”; והיהודים, אף בארצות התרבותיות, חייבים לצערנו להשלים עם הרעיון, כי שוב ישובו עוד כיום כמו לפני מאות בשנים.

¹

מכתב ל“בֶּרלינֶר טאגאֶבּלאט”

( 4 ביאנואר 1898)

תוך העמדת-פנים של יחס אוהד לשאיפות, שמגמתן להקל על מצוקתם המדינית והחברתית של היהודים בארצות השונות של אירופה, על-ידי פעולת יישוב נבונה, בראש וראשונה של ההמונים היהודים הפּרולאֶטאריים, ניסה ד"ר גלאַזר,² התייר בארצות-ערב, להנחית מעל דפי עיתון זה “באֶרלינאֶר טאגאֶבּלאט” אל שאיפותינו הציוניות איננו ידידותי. אף-על-פי-כן מצפה אני מאדיבותכם, שתתנו מקום בעיתונכם להבהרות הבאות.

ד“ר גלאזר, שהיה רוצה גם הוא ליישב את המוני-היהודים הפּרולאֶטאריים על הקרקע, אמנם לא במקום שהם רוצים אלא במקום שהוא רוצה, כלומר בערב – ד”ר גלאזר שואף מתוך הגיון לחתור קודם-כל תחת ההתיישבות הארצישראלית, ונראה שהוא מאמין כי רעיונו, רעיון מבודד של יחיד, יכפה עצמו אחר-כך מעצמו על דעתם של נציגי היהדות. לשם מטרה זו מספר הוא באזני העולם את מעשיותיו הערביות-ביותר. הציונים עומדים כביכול בשירותה של המדיניות האנגלית, הם מתכוונים כביכול “לביתורה ולחלוקתה המעשיים הראשונים של תורכיה”; הוא כבר רואה בעיני רוחו את ה“צבא היבשתי היהודי האפשרי” שאמנם “בגלל מיעוט מספר לא יעשה רושם לא על הצרפתים ולא על שום צד אחר”, כשהוא יוצא לצדו של חיל-היבשה האנגלי למערכה נגד “הצרפתים והרוסים שחדרו אל הארץ מצפון”. אם יבקשו את ד"ר גלאזאֶר, אולי יספר גם על מהלך הקרב, שבו ניגף כמובן “הצבא היהודי היבשתי האפשרי” ונמלט על נפשו, משום שלא נלחם לפי העצה הגלאַזאֶרית, ולא פנה לצדדים אל הסבכים הערביים. כל זה דורש עוד הפרכה יסודית? אלה הם סיפורי-מעשיות, ששומעם נרדם בעמידה.

אבל אנו היהודים כבר ניטל עלינו לסבול כל-כך הרבה מאגדות-דם ומאגדות-שקר אחרות, שהנסיון מצווה לנו לקטול את מעשֹיות-הזדון כל עוד הן צעירות וזעירות. האמת היא, שהציונים אינם מנהלים מדיניות “אנגלית טהורה”, כשם שאינם מנהלים מדיניוּת “אנטיצרפתית, אנטירוסית או אנטיתורכית”. הציונים רוצים בפשטות גמורה, מה שהם ניסחו בקונגרס הבאזלאי בגילוי-לב ובכנוּת בגוּף התוכנית:

“יצירת בית-מולדת מובטח לפי משפּט הכלל בשביל אותם היהודים, שאינם רוצים או אינם יכולים להיטמע במקומות מגוריהם הנוכחיים”.

לא יותר ולא פּחות מזה. מה שמוסיפים עוד על-כך אינו אלא בדיה, סילוּף או אי-הבנה.

הציונים מאמינים, כי לשם פתרונה המוחלט של המצוקה המעיקה ביותר במזרח-אירופה, אך מורגשת גם במקומות אחרים, יש הכרח ליישב יישוב-קבע את הפרולאֶטארים (היהודים) המושלכים מארץ אל ארץ. על-ידי כך היתה מתאפשרת גם העסקתם של אותם יסודות יהודים משכילים ושואפי-פעולה, שבארצות האנטישמיות ממררים להם כיום כל התעסקות במקצוע, שוללים מהם כל משרה, מכבידים עליהם כל פעולה מסחרית. הרי לפני זמן קצר הושמעה אפילו באוסטריה הקריאה, שירחיקו את היהודים מן המלאכה, אפילו מן המלאכה! ובכן, לא רק ממעמד השופטים, לא רק מן המינהל המדיני, לא רק מן הצבא (כמו ברומניה), מן ההוראה, מן הפרקליטות, מן – בקיצור מן הכל. והנה דורש היקפו של תפקידנו, שנרכוש לנו את התעניינותן ואף את אהדתן של כל הממשלות הנוגעות בדבר. את המטרה הזאת אפשר להשיג רק על-ידי דיוּן פומבי ללא-רתיעה, ואנו מדיינים בפומבי וללא-רתיעה. כל המדינות צריכות להיווכח, ונקווה כי אמנם תיווכחנה בקרוב, כי הציונות מביאה את העזרה בתוך היהדות עצמה, עזרה שלא היה אפשר להביאה משום מקור אחר. העברה מסודרת של חלקי-העם היהודיים המיותרים תורגש ללא-ספק כהקלה בשביל נוצרים ויהודים כאחד, גם בשביל היהודים שכבר נטמעו או שהם מסוגלים להיטמע, וגם בשביל האחרים, האומללים הרבה יותר.

וכיצד יתגשם הדבר? על-ידי יישובה של פינה מוזנחת מאוד וחשובה מאוד במזרח הקרוב. מי יבוא על-ידי כך לידי סכנה או נזק? למעשה שום צד לא. תורכיה לא, בשבילה הרי זה הרבה יותר תוספת של אמידות, תוספת של כוחות-עם עמלים ושוחרי שלום, ובשוּרה ראשונה כבר בעתיד הקרוב-ביותר הסדר של מצבה הכספי, שהוא כיום לאחר ייאוש. גם שאר המעצמות האירופיות לא תיפגענה, שכן אין הכוונה להקים “מדינת-חיץ” ולא שום מיבנה דמיוני אחר, שיש בו כדי להדאיג. אלא יישוב שקט ונייטראלי בהחלט של אנשים, הנכספים בכל כוח-נשמתם למנוחה. נכון הדבר, שבתוך ההתפתחות הטבעית של העניינים תהיה גם הנחת מסילת-ברזל מן הים התיכון עד לקצהו הצפוני של המפרץ הפרסי. אך האם רוצה מישהו להכחיש, שנתיב-עמים חדש כזה הוא לטובת ענייניהן של כל מדינות-התרבות האירופיות? המשלחת הגרמנית למזרח-אסיה מוכיחה בעליל, שלא האנגלים בלבד מעוניינים מטעמים מדיניים וכלכליים לחפש דרכים קצרות-יותר מן הקיימות לאסיה. היישוב היהודי בוודאי ייזהר מלשאוף לחסותה האנוכיית של מעצמה יחידה שעה שהוא יכול לרכוש את אהדתן הבטוחה של כולן כאחת. המאורעות היווניים³ הוכיחו, שקיימת אירופה השואפת להחזקתו של ה“סטאטוס-קווֹ”,⁴ ואף אם אין לקיימו אלא על חשבון התמדתם של התנאים העגומים במזרח. ואילו התוכנית הציונית עתידה להיטיב את התנאים, בלא לשנות את ה“סטאטוּס קווֹ” מבחינת משפט-העמים. איזה ידיד של השלום ושל תורכיה יוכל להתנגד לכך, שאחד ממחוזותיו של הכליף יובא לידי פריחה ושגשוג?

הבאנק היהודי הגדול להתיישבות,⁵ שיווסד בזמן הקרוב-ביותר, נועד להיות המכשיר הכספי להגשמתן של התוכניות האלה. הרי ייתכן הדבר, שעל-ידי השפעות על שליטה החוּקי של הארץ תעוּכב הגשמתה של התוכנית, או תסוכל לגמרי. אם יקרה המקרה הזה, שתוצאותיו תהיינה מדאיבות בשביל תורכיה יותר מאשר בשביל היהודים, נהיה אנוסים לחכות לסיומו של תהליך-ההתפוררות [שלה] או לחפש טריטוריה אחרת. היהודים חיכו כל-כך הרבה, הם יכולים לחכות עוד. רק זאת היא השאלה, כמה זמן יכולה עוד תורכיה לחכות לעזרה כספית. בנוגע לכוח-האשראי אין כיום מקום לאשליות. תורכיה יכולה להיוושע על-ידי היהודים, והיהודים על-ידי תורכיה. ובסופו של דרך-המוצא הזה צפונים מעט אנושיות, ריבוי התרבות ותוספת-עושר למשק-העולם.

במאמרו של ד"ר גלאזר מדובר על הנוצרים "השותפים לדבר עבירה,⁶ העוזרים לציונות. אני הייתי מציע להשתמש בביטוי “ידידים נוצרים” לגבי אותם האנשים, שמתוך רגש אנושי טהור סייעו בידינו ועדיין הם מסייעים בידינו בהגשמת המפעל שהולעג תחילה וגם עכשיו עודו כרוך בקשיים גדולים. מימי “שכרון הסובלנות”, שעבר על-פני אירופה – וחלף, לא נראתה עמידה נלבבת כזו של נוצרים לימינם של יהודים, כפי שהיא נראית עכשיו בכל הארצות בהשפעתה של הציונוּת. אפשר כמובן ללגלג על-כך: “הם היו רוצים להיפטר מאתנוּ!” אבל מי שרוצה להבין את הדבר לאשורו, יראה בזה, מתוך שמחת-אמת, מבשר לאותו זמן, לאותו פיוס, שאנו צועדים לקראתו.

¹

(מאי 1898)

אדוני הנשיא!

בפעם הראשונה מתכנסים ציוני אמריקה לוועידה. הדבר מתרחש בשעה שאירופה צופה מתוך מתיחות גדולה עוד יותר מן הרגיל אל הענק-המדינה הצעיר שם מעבר לימים. כשאנו קוראים כאן בכל ערב מה שאירע שם בבוקר,² ברמה.³ וכשאנו מתבוננים בהשתלשלות-הדברים ההיסטורית, מתמלאים אנו, בייחוד אנו היהודים, רגשות מוזרים, העולם החדש המתנשא כיום בכוח אדיר כזה, עדיין היה נח לא-מגולה באוקיינוס בזמן שגירשה ספרד האכזרית⁴ את אבותינו. כיום המעצמה הזאת, שהיתה אדירה כל-כך לפנים, קרובה להתמוטטות. אבל זוהי עדיין הקלה שבפליאות. מלחמה ונצחון בים וביבשה, התהווּת מדינות ואבדנן מצויים היו תמיד. ראוּיות לתשומת-לב הרבה יותר הן המסיבות, שבהן מתרחשים הדברים בזמננו. על מסילות-הברזל אצים בני-אדם וסחורות דרך היבשות, ספינות-מדחף חופזות על-פני ימי תבל, לאחר שעה אחת יש בידינו ידיעות על אירועים, שנתרחשו במרחקים שהיו לגבי אבותינו בלתי-נתפסים. ורק דבר אחד עדיין הוֹיֶה כמו שהיה בזמן שכבשו התוּרכים את ביזאנץ, בזמן שעלה קולוּמבוּס על ה“קאראוואֶלה” שלו, בזמן שהתנודדו אנשים על-פני דרך-מלך בכרכרת-דואר, והדבר האחד הזה הוא מצוקתו של העם הזרוי על-פני כל כדור הארץ, העם שאליו אנו שייכים. כן, לאחר הפסקה קצרה על תפיסת-הנשימה באה שוב בשבילנו היהודים המודרניים ה“משוחררים”, עת רעה. בסיסמה חדשה צפה ועלתה שוב המשטמה הנושנה, לא רק בארצות הבארבאריות של אסיה ואסיה-למחצה, אלא גם באלה המכונות מתורבתות. חלום, אשליה היתה זאת, שהאמנו כי האנטישמיות חלוף תחלוף. היא גדלה, היא מוסיפה לגדול. היא כובשת לה שטחים, שנראו אבודים לה לעולמים, כמו צרפת, צרפת של דרייפוּס. יתירה מזו, לפי ידיעות שקשה להאמין להן נתגלתה אפילו באמריקה החפשית. אתם, רבותי, תדעוּ בעצמכם, מה מן האמת יש בזה. דומה, שכל פּרולאֶטארי יהודי אומלל, המציג את כף-רגלו על אדמת העולם החדש, מביא אתו בבלואים העלובים של לבוש-הקבצנים שלו מעט אנטישמיות. האם לא יהיה קץ לצרה ולא מוצא מן המצוקה?

והנה נצנץ רעיון במוחותיהם של אנשים יהודים. אתם כבר יודעים אותו, את הרעיון הזה, שהרי הוא המאחד אתכם היום. אתם יודעים כי לשם ריפוי הצרה הישנה-נושנה צריך להשתמש באמצעים החדישים ביותר, דרוש פּתרון up to date⁵ אנו מכירים את כל אמצעי-העזר של ההווה והם עומדים לרשותנו, האם נוסיף עוד להיות חדלי-ישע כמו שהיו אבותינו בגאֶטו ולא נושיע לנו? לא! אנו יכולים להושיע לעצמנו גם נושיע. אנו מנוסים במדעים, חרוצים במשא-ומתן, שקדנים בעבודה, רבי-יוזמה ותאבי-פעולה, מחושלים, מה שדרוש לנו אינו אלא האדמה הבטוחה שעליה נוכל לפעול באין מפריע. ואתם גם יודעים, מה שמה של האדמה ההיא, אתם יודעים מה השם שבו נראית תנוּעתנו. ציונוּת! שמונה-עשרה מאות-שנים של סבל ותקווה כלולות במלה זו. יש יהודים מנוונים, הצוחקים על כך, ויש צרי-לב ומוגבלים, הנלחמים בכך. אבל תנועתנו, שמקודם הושתקה, אחר-כך הולעגה ולאחר-מכן הותקפה, יש בתוכה כל כוחו של עם שאין לכלותו. היה רק צורך לנער את כוח-העם הזה מתרדמתו. היה רק צורך לדובב את רצון-העם הזה. עוד לפני שנה נדמה היה, שהדבר הזה הוא בלתי-אפשרי. אך הוא בא והיה. באוגוסט 1897 בקונגרס שבבאזל ניתן ניסוח סופי לתוכנית הציונית:

“בית-מולדת מובטח במשפט הכלל בשביל אותם היהודים שאינם יכולים או אינם רוצים להיטמע”.

אבל ה“מעשיים”, החכמים-יותר והחכמים פּי-תשעה, ילגלגוּ: תוכנית! מליצות, דיקלומים! האם הדבר בר-ביצוע הוּא?

שום-דבר אינו בר-ביצוע, אם טומנים את הידים בחיק. כל דבר הוא בר-ביצוע, אם יש רצון עז וניגשים אל העבודה. אנו חייבים להתקדם באורח מתוכנן ובלי הרף. בכל מקום כבר נחלצים וקמים עוזרים נמרצים לענייננו, גם נוצרים, לא יהודים בלבד. אין זו השעה לפרט כל מה שנעשה מאז הקונגרס הבאזלאי, כדי להסביר לממשלות המעוניינות ולדעת-הקהל בעולם את שאיפותינו הלויאליות החדורות רוח של אהבת-הבריות. רוצה אני יותר לדבּר באזניכם על עניין אחד, שבו תוכלו כולכם יחד וכל אחד מכם לחוד לתרום תרומה להגשמת הרעיון. אני מניח, שתעשו זאת בשמחה.

קיבלנו מן הקונגרס הראשון בין השאר את ההוראה, ליצור מכשיר כספי יעיל בשביל התנועה. זה יהיה הבאנק הקולוניאלי היהודי. מנהליה של התנועה הציונית אין להם כמובן שום שייכות לבאנק הזה, אלא זאת שהם דואגים לייסודו ולניהולו על-ידי אנשים מהימנים ונכבדים. קווי-היסוד של הבאנק העומד להיווסד כבר ידועים גם באמריקה. מושבו של הבאנק יהיה בלונדון. הון-המניות של הבאנק צריך היה להגיע לשני מיליונים לי“ש, במניות של לי”ש אחת כל אחת.⁶ מיד לאחר פירסום ההודעה הראשונה התחילו באות מכל קצווי-תבל הודעות על חתימת מניות. מכך נולד הרעיון לעשות את הון-המניות מלכתחילה גדול יותר לעסקותיו הכספיות, ויוכל למלא את תפקידו להשגת המטרה הסופית במהירות גדולה יותר. מאיש כספים מובהק ונודע, שהבטיח את הצטרפותו, נובעת ההצעה לייסד את הבאנק בהון של חמישה מיליונים לי"ש. אנו צריכים איפוא לדעת, מהו בערך שיעור ההשתתפות מצדם של הציונים המאורגנים, שיש להביאו בחשבון. קביעת עובדה זו יש לעשותה בכל מקום במהירות הגדלה ביותר. האגודות הציוניות צריכות לאסוף חתימות על מניות. תשלום של הסכום הנרשם לפי שעה אינו נדרש. מנהלי האגודות צריכים רק לבדוק את מהימנותם של החותמים ולערוב להם. אני מייעץ איפוא לוועידתכם, לדון בשאלה זו בכל ההדגשה האפשרית, לפתוח בתעמולה לטובת הבאנק הקולוניאלי היהודי בלי דיחוי ולהודיע על התוצאות ללשכת הקונגרס בבאזל.

עם זה תואילו בטובכם להחוויר לעצמכם, מה הוא אופיים של התשלומים השונים הנאספים לטובת התנועה הציונית.

1.  השקל משמש להוצאות ההנהלה והתעמולה. מן הקרן הזאת משלמים לפקידים העובדים בשכר. חברי הוועד עובדים כמובן ללא שכר. השקל מקנה לשוקל את זכוּת הבחירה לקונגרס.

1.  התרוּמות לקרן הקיימת נתונות לפיקוחם של מורשים, אסור בשום פנים להוציא אותן, ולאחר-כך תשמשנה לרכישת קרקעות. מקום להפקדת הכספים ישמש הבאנק הקולוניאלי היהוּדי, מיד לאחר שהמוסד הזה יקום.

1.  המניות של הבאנק הקולוניאלי היהודי הן מניות רגילות של חברת כספים. ריבית ודיבידנדים ישולמו לבעלי-המניות. כל אחד ישקול בדעתו ויאמר לעצמו, אם מוסד כספי גדול, שנועד לשרת את ענייניה של היהדות, יש לו סיכויים למלא תפקיד בעולם-העסקים היהודי, לקנות לו שם טוב בזמן הקרוב ביותר ולעשות עסקות גדולות, ולא במזרח בלבד.

המוני-העם היהודיים יתייצבו בעזרתו של הבאנק הקולוניאלי הזה על רגליהם שלהם. לדבר זה יש לשאוף. אנו הולכים ומתקדמים מתוך יישוב-הדעה, אבל בלא ליאות. מה שאנו רוצים הוא דבר צודק. מה שאנו דורשים בשביל העם היהודי מגיע לו.

ודרישה זו עוברת בכל הארצות, שבהן יהודים חיים ונאנקים, ועושה לה נפשות. בכל מקום חודרת מלת-חופש אל הלבבות שלא נתאבנו ומפעימה אותם בקול רם יותר. בכל מקום קמים ידידים לעם ישראל, לאחר שהוא מתגלה מסוגל לשאת אידיאל לאומי. מתנגדינו היהודים⁷ אומרים, כי האנטישמיים דנים את הציונות לכף זכות. שכן האנטי-ציוניים אינם מבינים, כי זהו מבשר-שלום, שאנו מביאים לבני-האדם בעניין שהוא כל-כך מורעל מאיבה. תנועת-התיישבות יהודית הנוהרת לארץ-האבות פירושה גם ריבוי השפע והסדר במזרח. כל-כמה שמצומצמים נסיונות-ההתיישבות שנעשו עד עכשיו בארץ-ישראל, הנה הוכיחו בכל-זאת שהאדמה שם עדיין טובה. כל אדמה היא טובה, כשהאדם העמל בא אליה לעבדה. והרי בימי-הזוהר של ההיסטוריה היתה הארץ הזאת זבת-חלב ודבש. וכזאת היא תהיה שוב, עת היהודים מרובי-הנסיונות ישובו הביתה⁸ אל ארץ-אבותיהם הבלתי-נשכחת.

בברכת ציון

שלכם בכל לב

ת. הרצל

(1887)

עוד לפני שנתוודעתי אליו בראגאץ כבר נפגשתי עמו פעמיים. תחילה על גשר מסילת־הברזל במעלה מפל הריין, ליד שאפהאוּזן, שעליו ניצבים היינו שנינו ערב אחד ומסתכלים במים המקציפים. כל אחד מאתנו חשב אותה שעה, שהאחר הוא מועמד להתאבדות, שאינו ממתין אלא לאפלה גמורה, כדי שיפּיל עצמו מעבר למעקה־הגשר. אלא שכדרך אנשים בעלי נימוס, סבורים היינו, שעלינו להימנע לחלוטין מהתערב בדרך המיתה שברר לעצמו אדם פלוני. לאחר ימים מעטים הגעתי לקונסטאנץ בדיוק ברגע שהוא יצא אותה. משמע שנינו עודנו בחיים. לבסוף הסבנו, זה מוּל זה במלון קוואֶלאֶנהוֹף שבראגאץ, אצל ה־Table d’hôte.¹

כבר עם פגישה ראשונה הבחנתי בו את הצרפתי, על אף חיבתו הגלויה להתבודדות. שהרי אך לעתים נדירות עורכים בני ארצו מסעי־עינוג שלא בלוויית ידיד או ידידה. הוא היה אדם אֶלֶגנטי מאד, בלי כל גינוני־תיירים; לא לבש מעיל־אבק, לא חבש כיפה של יושבי־תא ברכבת ולא נשׂא עמו מדריך של בּאֶדאֶקאֶר, או Guide Conty.² בעיניים עצוּמות למחצה ובחיוך אדיש סבב נסע על פני שווייץ, ממש כשם שהיה נוסע, כנראה, בחורשת בּוּלוֹן או ביאפאן. הוא לא נתכוון לאחז עיני אדם, ובכך נבדל היה לטובה מן האנשים שבצאתם למסע של שלוש שעות, לא הרחק ממקום מושבם, כבר הם מבקשים לעורר על עצמם התפעלותם של עובדי הרכבת. כל אימת שלא עורר הדבר תשומת־לב ליד השולחן הייתי מסתכל בו. פנים עדינות, מחודדות קמעה, שגוון חיוור להן; לחיים וסנטר מגולחים. השיער החום־בהיר גזוז קצרות, וליד רקותיו חוטי־כסף אחדים שהופיעו, דומה, לפני זמנם; שכן היה ודאי אך בתחילת שנות השלושים. אף לא היו אלה פנים של בעל־הנאה שכילה כוחו; מרץ היה בהן, וכאשר התרוממו לעתים העפעפיים השקועים־למחצה, היית מופתע מן העצמה המבריקה של עיניו החוּמות. בלב השוויתי הברקת־פתע זאת אל ניצנוּצו של תער חד הנשלף מנדנו… מיוחדת לו היתה גם אותה העווייה מעוצבנת, שבה סילסל כלפּי מעלה את קצהו השמאלי של שׂפמוֹ, שעה שהקצה הימני נשאר מוזנח.

לאחר הסעודה נערך בפרוזדור של מלון קוואֶלאֶנהוֹף קונצרט של להקת צוענים נודדת. ישב שם ההמון הבינלאומי המגוּון של אורחי המלון, מבקש לעכל בנעימים את הסעודה לקול הצלילים הזרים של שירי־הפּוּשטה,³ שנוגנו בחשקה עלי כינור. הצעירות בנשים, בשמלות קלות־שקופות, משׂחקות במניפות ובתנוּעוֹת־חן; נְעִימוּת מכוּוֶנת, חיננוּת להוּטה אחר רוֹשׁם. בכךְ ודאי הרהר הצרפתי, שעה שעמד שם מאחורי המנגנים, נסמך בגבו אל מעקה־המדרגות ובוחן בארשת של עליונות את הקהל. היה משהו מן ההתגרות בדרך שבה שמט ראשו לאחור והסתכל בכל האנשים מלמעלה למטה, כשהסיגריה הדולקת לאיטה תקועה בין שפתיו הלחוצות. הוא נשא חן בעיני הנשים, זה היה ברור לעין. פוזלות היו לעברו בשקידה מרובה; ופלונית ואלמונית אף הרכינה עצמה לפניה או לצידה, כל שעה שאפשר היה לעשות כן בלא לפגוע בנימוס, כדי לראותו. הוא הקביל גילויי חיבה אלה, שהשגיח בהם היטב היטב, באדישות גמורה, אך בלא אותה יהירות נודעת של הגברים היפים. וכשלאחר הקטע הראשון של להקת־הצוענים עלה אחד, שביקש להוכיח כשרו ב“ידיעת־מחשבות”, נתרחק הצרפתי בהבעה גלויה של שיעמום.

היודע־מחשבות היה טיפוס נחות למדי ממשפחת הפרופסורים־לביליארד, מאחזי־העינים ורופאי הקסמים.⁴ הוא הירבה להשתמש בשפות שונות בבת אחת, ובשום אחת מהן לא שלט אף למחצה. הלהטים השגורים: גילוייה של סיכה שהוצפּנה, ניחושו של מספר והבלוּתות כיוצא באלה. עד מהרה שבעתי כל אלה ויצאתי אל הגן. היה ליל קיץ פושר ואור־ירח חיוור. על שביל־החצץ לפנַי נע עוד מישהו, שהכרתי אותו לפי דמותו הגבוהה, הרכונה קמעה לפנים: אותו אדם מעניין. לאחר שעברתי על פניו, פנה אלי בצרפתית ואמר: “טוב כאן מאשר בפנים, הלא כן?”

לא היה כמעט שום דמיון בינו ובין הפטפטנים הרגילים, הטורדים עצמם על זולתם, עד כי נעצרתי ונעניתי לדברו: “אין כל דמיון! המוסיקה טובה היתה, ואולם דברי־הילדות היומרניים של היודע־מחשבות אין בכוחי לעמוד בהם.”

הפסענו לאטנו זה בצד זה.

הוא צחק חרש: “הצדק עמך. אין שטוּת גדוֹלה מזו. וכשאתה נותן דעתך, שביסודו של דבר הרי מה שמסתלף כאן לעינינו, הוא העניין המופלא והחשוב ביותר, אין אתה יכול לעצור בעד רוגזך.”

הסתכלתי בו מן הצד. הוא סלסל קצהו השמאלי של שפמו.

“אתה מאמין בכך?” – שאלתי.

“זהו הדבר היחיד שאני מאמין בו. אולם אין אני ספּיריטיסט. אף אין אני יודע, מה בעצם מבקשים האנשים הללו. אפשר שלא אל הכסף בלבד עיניהם. מעולם לא נתתי דעתי על עניינים שבדוקטרינה. אך זאת אדע, יש אנשים שיש להם, לאסונם, היכולת לנחש מחשבות אדם. שכן אני עצמי הנני אחד מהם.”

“כלום אסון הוא?”

“הגדול באסונות שבעולם. אפשר טעות היא בידי. הן כל אחד חושב, שאסונו הוא הגדול ביותר… ראה, הנה אתה חושב עכשיו: ‘האדם הזה הוא אֶכסצאֶנטרי, וייתכן שאני לומד כאן להכיר מקרה חדש של טירוף־דעת!’ אין אתה צריך לאשר דברי או להכחיש – אני יודע תמיד, מה חושב האדם העומד לידי.”

שתקתי נדהם.

ושוב צחק חרש לעצמו: “והצדק עמך; אפשר מקרה חדש של אווילות הוא, אך אפשר גם של תבונה. הן זה מן הדברים, שאין יודעים בהם לעולם… אציע לך הצעה: הבה נלך יחד לפּפאֵפאֵרס! ⁵ הלילה נאה. נוכל אין אני בעיניך. אתה ודאי עכשיו סקרן לדעת, ואני נוטה היום לספר. נלך?”

וכבר הפסענו דרך הכפר המבריק באור הירח, מעבר לגשר שעל הטאמינה.⁶

“אני בעל נטיות חברתיות” – אמר. “אני משוחח ברצון; אבל לא כדי לשמוע עצמי מדבר. אני משפיע עליך לאהדה – בכך כבר הבחנתי לאחרונה ליד מפל הריין. אתה רוחש אלי מעין ידידות עמומה. ולא הייתי אפילו תמה, אילו היית מביא למעני קרבן מועט; שהרי אין אנו מכירים איש את רעהו. לא אמרתי בזה שום דבר שנון. הרי רק ידידינו, כלומר: ידידינו הטובים, הם העוזבים אותנו בשעת צרה. רק אהובתנו היא הבוגדת בנו… ואולם אל־נא תיחפז במסקנתך: אין אני שונא־אדם! דעתי על טיבם של רעי היא טובה ביותר, אלא שמבין אני בהזדייפות.”

“הזדייפות?”

“כן. או, אם תמצא לומר – במעברים. זה משהו מיוחד במינו. ההתבוננת מימיך בדמדומים? ההשגחת מימיך איך צבעי השחר או הערב משתלהבים או מחווירים בשׁמַיִם כל אלפית הדקה? עין חריפה לי. אני רואה מעברים אלה, כל אחת מהן בנבדל. וחליפוֹת כיוצא בהן מתרחשות גם באדם. גם את אלה אני רואה ברורות. החלוקה לאנשים טובים ורעים מיושנת היא כמאֶלוֹדראמה רגשנית, המוצגת באחד התיאטראות שבבולווארים שלנו הרחוקים ממרכז העיר. אין אנשים טובים ואין אנשים רעים. דעתי היא, שמעיקרו – כל אדם הוא טוב או, כפי שאני מכנה זאת: אמיתי.⁷ האשה אוהבת, והיא משקעת מלוא אהבתה בעדנת מבטה. הידיד מסור, והוא לוחץ ידך בחום. לימים מתרחש משהו – אולי רק זרם הזמן – והם נעשים לא־אמיתים.⁸ מן האהבה לא נשאר אלא עדנת־המבט, מן הידידות – לחיצת־היד החמה. ואולם אני עומד מיד על כך, גם אם עדיין דומה הדבר לקודמו עד להטעות. להטעות עד כד כך, שאתה נכון להישבע בכל קדשי־קדשים, שהדבר אמיתי הוא. אני יודע את המחשבות. אני מריח את ריח ההזדייפות. כיצד, זאת לא אדע בעצמי. האם מבחין אני בכך, משום שביטוי הרגש דרכו להשתמר בצורה שנטבעה לו פעם? אין בזה כדי הסבר לדבר. יודע אני, שהרגשות הגדולים עניים מביטוי הם. לעומת זאת יש וירטוּאוֹזים המזהירים בהבעת הלך־נפש. אני מבין לכל גוון של משחקם, שאיננו כובש אותי. אין אני מתכוון לצביעות – זו מלה גסה לעניין מגושם – אני מדבר אך על ההזדייפות בלבד. ואני רואה אותה בשירה אצל המשורר, החורז רגשות שכבר זה מזמן נגמל מהם; בפוליטיקה אצל הנואם האוֹפּוֹרטוּניסטי, שקולו עדיין רועם בהתרגשות ממש כמו בימי־הנעורים הנלהבים, בעוד שבפנימו – כבר נצטנן ונתפכח מאד מאד. רואה אני את ההזדייפות בכל מקום שהיא מצויה. בכשרון זה לראות ללבב אדם אפשר שיכולתי להיות דיפלומאט גדול, או איש־עסקים מצליח. אין אני משתמש בכך כהלכה ואין אני אלא הולך־בטל ואיש־הבולוואַרים. איזו שליטה יכולתי לרכוש על בני־האדם, אני המכיר את כל המכוער והמזוהם השוטף ורוטט בנפשם. דמה עצמך במצבו של אותו אומלל, שראייתו חריפה להפליא, עד כדי שהוא מבחין בעין בלתי־מזויינת בחיידקים אשר במי־השתיה. בין הצמא לבין הבחילה סופו לרדת שאולה. כך אירע לי… עמך הסליחה! אני מונע ממך בדיבורי אלה את ההנאה מליל־ירח קיצי זה!..”

עתה טיילנו שעה קלה בלי שיח בדרך התלולה בין חומות־הסלעים. לשמאלנו אשדות־המים של הטאמינה, שסאנו ושטפוּ מעל לגושי האבן. נעצרנו והסתכלנו אל תוך הנחל הפראי.

“טוב הדבר!” – מלמל כאילו לעצמו.

“כן!”.

אחר כך פנינו וחזרנו בדרך לראגאץ. עד כה לא דיברתי דבר.

“אתה חושב, שמחובתך לעבור בשתיקה על שאלה אחת!” – אמר; “זו השאלה על החוויות, שעשאוני למה שהנני. יש בידי לספר לך זאת. אין אני יודע, מי אתה. גם את שמי לא תדע, שכן אין אני רושמו בספר־האורחים. לאמיתו של דבר לא היה איכפת לי, אילוּ ידעת את מעמדי האזרחי. יכול אני לספר זאת בצמצום. נעורי חלפו בבּראֶטאַן,לחוף הים. זה מרחיב ומחריף את אופק הראות. בגיל שמונה־עשרה באתי לפאריס, כדי ללמוד תורת המשפטים. עשר שנים חייתי אז חיים קלים־רופפים, כפי שהם ודאי ידועים לך. את פירותיהן של השנים הללו יכולתי לסכם כך: אדם לומד להחשיד בבת־צחוק. נעשה ערום, וממולח, מיומן בכל התרמיות והנכלים והעקמונות. זכיתי להצלחת־מה אצל הנשים, ואולם שום אחת לא החזיקה מעמד עמי זמן רב; הן לא יכלו לשאת את מבטי, טענו אחדות מהן. אמת הדבר, שחשפתי במבטי את מעשי־המרמה הקטנים והגדולים שלהן. ביום בהיר אחד נמאסה עלי הווייתי זו, ביקשתי לשים קץ ונשאתי אשה. בריה תמימה, פשוטה, מחונכת כהלכה, שאהבה אותי באמונה וביושר. לבחירה טובה מזו לא יכולתי לצפּות. ידידי ארמאנד, בחור טוב, חבר־נעורי ובן־לווייתי בשנות הסערה, שיבח את החלטתי. – לאחר נישואי אירע בי הדבר המפתיע: נתאהבתי באשתי. גם לא יכול היה להיות אחרת. יצור קטן, בהיר־שער, ורוד, נלבב וחייכני עשאני בכוח תמימותו למאוהב במידה שלא עלה הדבר בידי שום גנדרנית גדולה. בשנה השניה לנישואינו, בקיץ, יצאתי עמה לכפר. ילדים לא היו לנו וחיינו יחדיו חיים נעימים. זה היה עונג! עד אז לא הכרתי אלא את הנשים הערמומיות, ואילו נפש זכה זו השפיעה עלי רעננות ואושר. רוויתי נחת מן החלום החסוד של חיי־הבית. נתפסתי לזעיר־בורגנות קרתנית… והנה הזמנתי פעם את ידידי ארמאנד לביתנו, לימים אחדים. הוא בא ועמו הבדיחות הפאריסיות האחרונות, שטרם ידעתי אותן, והעליצות הוותיקה של בעלי־ההנאה. אשתי השתעשעה להפליא. הוא נשא חן בעיניה, והיא בעיניו. והם הפגינו ואמרו זאת. לעיני חיזר אחריה דרך שׂחוֹק. צחקתי; צחקתי עד ליום, שבו הוברר לי, שליצנות זו שהם ממשיכים בה, הוא והיא, איננה אלא עשויה למראית־עין. פתאום החליט לעזוב אותנו. נתברר לי, שכבר מאוחר היה וכי ממילא סופם שימצאו זה את זו שנית. עצרתי בו באכזריות, אכזריות כלפי כולנו. אני עצמי נשאתי ביסורים שלא יתוארו, אולם מה ערך היה לאלה נוכח הסבלות האיומים, אשר עוללתי לשניהם. במקומותינו יכול הבעל המרומה להרוג את האשמים; תדיר מצויים שופטים־מושבעים נשואים, המזכים אותו. בעיני נראה הדבר פשטני וקל מדי, לגזור על שניהם עונש־מוות. חשבתי ומצאתי יסורים קשים מזה: אעניש אותם בפחד־מוות ממושך. תחילה הנחתי לעניינים שיתפתחו מעצמם. העמדתי פנים כבעל עיוור; אני, אשר זמן רב לפניהם ניחשתי את הבלתי־נמנע, וכחוקר התבוננתי, בדם קר, בהזדייפותם. הם צחקו לי בלבם, לי, שידע את מחשבותיהם המזוהמות ביותר והנסתרות ביותר. אחר כך התחלתי באורח בלתי־צפוי מתקרב אליהם, אולם עשיתי זאת, כאילו לא הבחנתי בחרדתם. מזמן לזמן הייתי מעמיד פני חשדנות, שהקפיאה הדם בעורקיהם. ובינתיים הייתי שוב חומד לצון על הבעלים קצרי־הראות, והם היו מעלים על פניהם בכאב חיוך של פחד. מרושע וערום הייתי. החיים היו להם למעמסה, זאת ראיתי בעינַי. האשה לא העיזה עוד להירדם לפני, משום שפחדה, שמא תדבר מתוך השינה. כשעשיתי בלילה את התנועה הקלה ביותר היתה נבהלת עד מוות. ההתרגזות הבלתי־פוסקת הרסה עצביה. והוא, אדם זקוף־קומה לפנים, נעשה כפוף ורצוץ, ומבטו מבועת, קודר. הוא הפחדן הגדול שבשניהם. לא אחת כבר ניסה שלא לבוא. אך אני מביאו תמיד חזרה. אני כובלם עתה יחד, את שני האסירים, השונאים זה את זה. שכן גם הבחנתי עד דקה ממש בהזדייף אהבה נפשעת זו… זה כמה זמן יוצא אני למסעות. בשעת פרידה אני מסתכל בה במט חודר. מעולם אין אני אומר, לאן אני נוסע, או כמה זמן אשהה מחוץ לבית. הם מפחדים כל רגע, שמא אני חוזר…”

שוב היינו בכפר. יתרת הדרך הלכנו בשתיקה. ליד שער המלון הוא נעמד ואמר: “עכשיו מאמין אתה, שאסון הוא לאדם שהוא יודע מחשבות?”

למחרת הבוקר מסר לי השוער אגרת קטנה, ובה נאמר: “היודע־מחשבות אומר לך שלום!”… לא ראיתיו עוד.

¹

( 18 בפברואר 1898)

הוועד -הפועל החליט לקיים את קונגרס-הציונים השני בבאזל, דהיינו בשבוע האחרון של אוגוסט השנה. ב-27,28,29 וב-30 באוגוסט 1898 יתכנסו איפוא שוב נציגי היהדות מכל העולם בתחומה המסביר-פנים של העיר הזאת, בשביל להמשיך במפעל שהוחל בו שם בשנה שעברה, מתוך שימת-לבם האוהדת של חוגים רחבים מאוד.

הקונגרס הראשון הטיל על לשכתו את המשימה, לקבוע את המועד ואת המקום לוויעוד הבא בהתאם לנסיבות הכלליות. הוועד הוצרך משום כך לעיין קודם-כל בשאלה, אם השנה צריך שוב לכנס קונגרס. אחרי שיקולים מספיקים ניתנה עליה תשובה חיובית.

עוד זכור לכול, מה היה הקונגרס הראשון. אימפּרוביזאציה מוצלחת עד-להפתיע. האסיפה הזאת, שנקראה בחיפזון נוכח לגלוגם של יריבינו, נוכח חשדנותם של האדישים, כדי לדוּן במצוקתם של היהודים, כבשה לעצמה במשך שלושה ימים, בכוח הרצינות של דיוּניה, את הערכת הרבים, דבר זה רשאים אנו לומר בלי ספק. אבל בהחלטותיו ובתקנותיו של הקונגרס המאוּלתר הזה כמעט אי-אפשר היה להימנע מפזיזות מסויימת. כבר הנסיון של החודשים הראשונים העלה את הצורך לָצוּר למעשה לכמה דברים צורה אחרת מזו שעלתה במחשבה תחילה.

עתה יהיה תפקידנו להביא לפני הקונגרס לעצה ולהכרעה אותן הצורות, שבהן אפשר להנחות לטובה את תנועתנו, הגדלה ומתעצמת מיום ליום.

אם בקונגרס הראשון פרשנו את היריעה של מצב-היהוּדים בכל העולם, הנה יהא צריך הקונגרס השני וכל קונגרס שיבוא אחריו לסכם את קורות השנה שחלפה ולהסיק מתוכן את המסקנות הנדרשות לכלל. הרי אל המאורעות החשובים-ביותר שייכת גם התקדמותה של התנועה הציונית שלנו, שעליה נרצה למסור סקירה.

הגופים שמונו על-ידי הקונגרס הראשון יצטרכו למסור דינים-וחשבונות ולבקש אישור להם. הכרח הוא שתינתן לקונגרס הזדמנות להביע את הסכמתו או מורת-רוחו על הנעשה.

הקו-המנחה בשביל הפעולה לעתיד יתברר מתוך הוויכוחים.

באופן זה יפותח ויבוצר המרכז למשאלותיה וקובלנותיה של היהדות.² וכאן אנו חוזרים ומעירים במלוא ההדגשה על העקרון, שכבר נקבע לגבי הקונגרס הראשון וגם קוים באמונה: בענייניהן הפּנימיים של ארצות מולדתנו אין אנו עוסקים לא בקונגרס ולא בשום דבר אחר בדיון משותף. בעניינים האלה אין שום דבר משותף בינינו ואנו דוחים בפירוש ובהדגשה כל שיתוף פעולה. הקונגרס אינו בין-לאומי אלא במידה שהשאלה עצמה היא כזאת. לשם פתרונם של הקשיים הללו, הקיימים בארצות רבות, שהם דומים בטיבם אם כי שונים בדרגתם, נדרש שיתוף המעשה של היהודים מכל הארצות הללו. זאת רוצים אנו – לא פחות ולא יותר".³

ראו אותנו בעבודתנו, ולכן כבר יודעים, כי זוהי האמת המלאה.

עבודתנו אמנם קשה וגדולה. הכינוס השנתי הכרחי הוא בהחלט, דווקא משום שתנועתנו נזקקת לאמצעים של ויכוח פומבי. האימפרוביזאציה של השנה שעברה יש לתת לה קבע, ואת ההתפתחות הנוספת צריך להבין ולסדר.

לאחר שענינו בחיוּב על כינוסו של הקונגרס לשנת 1898, עדיין נשאר לנו לנמק את בחירת המקום. כל ציוני כבר חש היום איזה רגש של יראת-הכבוד אל באזל, שבה נתקיימה אסיפתנו הראשונה. בבאזל קיבלו אותנו הממשלה, האוכלוסיה ודעת-הציבור בדרך אצילה. זה יהיה, נדמה לנו, עוד דף תהילה נוסף בתולדותיה של העיר היפה הזאת על הריינוס השווייצי, שהאנשים אשר נועדו כאן להתייעץ על גורל עמנו האומלל, נתקבלוּ בה כפי שנתקבלוּ. הנה כך מושך אותנוּ רגש של תודה שוב אל המקום הזה.

גם טעמים שבתבונה מדברים בעד כינוסו של הקונגרס בבאזל. זה הוא מקום נייטראלי בשלימות, ויכולנו לעמוד על כך, שבשום מקום לא נתעוררו בדעת-הציבור ספיקות נגד כינוסנו בעיר שוויצית זו. התנועה הציונית איננה רוצה לעמוד בחסותה של שום מעצמה אירופית יחידה, אלא מבקשת להבטיח לעצמה את אהדת כולן, ומקווה גם להשיג אותה לאט-לאט. משום-כך נדחתה לבסוף ההצעה המקורית, לכנס את הקונגרס בלונדון. זדון-לבם של יריבינו, המוכן לזינוק בכל עת, עלול היה להשתמש בנסיבה זו לשם מתן פירוש מסולף.

הנה כי כן, במקום שהונחה האבן הראשונה, שם תיווסף גם השניה לבניין העתיד, שאנו מקימים באורך-רוח ובלב מלא-תקווה. בשבוע האחרון של אוגוסט השנה שוב יתראו נציגיהם של הציונים בבאזל, להגדיל ולהאדיר את כבוד עמנו. הם יבואו, כדברי הכתוב, מארבע כנפות הארץ.

¹

( 28 בפברואר 1898)

אדוני הנשיא!

לצערי הגדול אין באפשרותי להשתתף בוועידת הציונים האנגלים. אבל הוועד המרכזי הווינאי מיוצג אצלכם על-ידי איש-אמונים.²

הבעת צערי, שאינני יכול ברגע הזה לבוא ללונדון, איננה מליצה. ידידי באנגליה יודעים, מה מאוד אני מרגיש קרוב אל הציונים האנגלים, וכמה הרבה אני מצפה מהם למען המפעל המשותף לכולנו, היקר כל-כך לכולנו. למן הרגע הראשון, שבו נכנסתי לתנועה, היתה תשומת-לבי מופנית כלפי אנגליה, שכן בהתחשב במצב העניינים הכללי ראיתי בה את הנקודה הארכימאֶדית, שעליה יש להשעין את המנוף.

מצבם המאושר עוד של יהודי אנגליה, רמתם התרבותית הגבוהה ודבקותם הגאה בגזע העתיק – כל אלה גרמו שאראה אותם מלכתחילה כאנשים הנאותים להגשמת הרעיון הציוני. כשלונם של כמה נסיונות, בייחוד בזמן הראשון, לא היה בו כדי להתעות אותי, ואף כשהודיעו חובבי-ציון באנגליה, שאינם רוצים לבוא לבאזל לקונגרס העולמי, לא עירער הדבר את אמוני ואת ידידותי כלפי הציונים האנגלים. ידעתי וגם אמרתי, כי הם עוד יבואו.

והדבר הזה קרה לשמחתי, עוד מוקדם יותר משציפיתי. על-ידי הצטרפותכם אל התנועה הכללית הראיתם דוגמה מפוארת לכך, כיצד צריכים יחידים ואף קבוצות שלימות לשעבד רצונם לשאיפותיו ולמשאלותיו של העם. כך חייב לנהוג כל אחד מאתנו, כפי שעשיתם אתם באומץ לב לאחר הקונגרס הבאזלאי. תנוּעות שבהן היחיד, גם כשהוא עומד בראש, משעבד תמיד רצונו לעניין המשותף – תנועות כאלה אין לעמוד בפניהן.

ועידתכם הנוכחית, נדמה לי, היא הוועידה הראשונה מסוג זה באנגליה. אני רואה אותה חשובה מאוד מכל הבחינות. יש לקוות, שתבוא הסכמתם של כל ציוני אנגליה לתוכנית הבאזלאית. יחד עם זה תעשו את הצעדים הדרושים לקראת הקונגרס השני, העומד לחדש את דיוניו ביום א' האחרון של אוגוסט, השנה בבאזל. תתארגנו לשם שיגור נציגים לקונגרס הזה, וכן תדאגו לייצוגן של המושבות האנגליות.

כפי שידוע לכם, מטפל הוועד המרכזי הווינאי בשקידה מרובה בעבודות ההכנה לייסודו של הבאנק היהודי הגדול להתיישבות³ – משימה שהוטלה עליו מטעם הקונגרס הראשון. טבע הדברים מחייב, שלא לפרסם ידיעות קודם זמנן על הצעדים השונים הנעשים בכיוון זה. אף-על-פי-כן יכול אני להודיע לכם, שכבר עכשיו מגיעות מן הפינו הנידחות ביותר בעולם הודעות בדבר חתימה על מניות, אם כי ההחתמה עדיין לא התחילה כלל. חושם המעשי של האנשים אומר להם, כי הבאנק הזה הוא המכשיר הנכון להשגת מטרותינו, וכי הבאנק הזה גם יקנה לו מיד לכשעצמו שם טוב בין היהודים, ובכוח זה גם יתפוס מיד את המקום הראוי לו בסחר העולמי.

הואיל ולונדון עתידה להיות מקום מושבו של הבאנק, יוצא מכאן בשביל ועידתכם מכלול של שאלות מעשיות, שהדיון בהן רצוי מאוד לטובת העניין הכללי. אני משוּכנע, כי בירוריכם יספקו לנו את החומר רב-הערך ביותר.

על גידולה האדיר של תנועתנוּ, יש לשער, נמצאות בידיכם ידיעות. הרעיון הציוני כובש כל יום כיבושים חדשים, אפילו במקומות, שבהם שנאו אותו ביותר, אפילו בחוגים, שתחילה הסתגרו בפניו מתוך מקצת יהירות.

הנצחונות המפתיעים האלה בדעת הקהל אינם צריכים להשרות עלינו שאננות. הם צריכים לשמש לנו תביעה, לשמור על השם הטוב שקנתה לה התנועה ולהאדירו. אנו נגיע למטרותינו במהירות וברוממות, אם לא יהא מקום בתנועתנו לשרירות-רוח יחידית, לנטייה אישית ולטינה אישית, ועיניו של כל אחד ואחד תהיינה נשואות באמונה אל המקום שבו מתנופף דגל האומה.

בברכות ציון

המסור לכם

ת. הרצל

¹

(6 במאי 1898)

ב“אמריקן היברו” משמיע האדון קלוד ג. מונטיפיורי את קולו נגד הציונות. המאמר ראוי מאוד לתשומת-לב בגלל אישיוּתו של המחבר, בגלל האֶלגאנציה של הצורה והתוכן הברור ללא-פשרה. מחמת טעמים אלה רוצים אנו לטפל במתנגד הזה ביתר פרטיות מכפי שהדבר נעשה תמיד, שעה שמשמיעים כנגדנו את הנימוקים הידועים מכבר, המוכחשים והמבוטלים מכבר, נגד התנוּעה היהודית הלאומית.

אנו יכולים כיום, לאחר כמעט שלוש שנים של הפולמוס הזה, להניח בלי ספק, שהוויכוח הכללי על ערכה של הציונות כבר נתמצה עד תום. בשני המחנות כאחד כבר מצאו להן ההשקפות השונות לגוני-גוניהן את ביטוין המלא. המפלגות תפסו גם הן את עמדותיהן הסופיות. אלה שעדיין הם מהססים או שהעניין עדיין אינו נהיר להם כל הצורך, נשאר להם רק להחליט, לאיזה משני המחנות עליהם להצטרף. על-כן נראה בעינינו מיסטר קלוד ג. מונטיפיורי כמין נואם ראשי של הצד שכנגד, החוזר ומסכם בבהירות שאין למעלה ממנה ובסגנון גדול באמת, את כל מה שאפשר להעלות נגד שאיפותינו. הוא ישר למדי כדי להודיע מראש שהוא מתנגד מוחלט של הציונות, שהוא רוצה להסביר אותה לקוראיו של “אמריקן היברו”. אין הוא רוצה לאחז את עיניו של שום אדם, אין הוא מגלגל עיניים כלפי מעלה מתוך קדושה של צביעות, אף אינו מסלף את העובדות. הוא אומר: כך וכך הוא מצב העניינים האובייקטיבי, כזאת וכזאת היא דעתי הסובייקטיבית שלי, של קלוד מונטיפיורי. כל הכבוד לאויב כזה! אבל לאחר הברכה מן-ההכרח שיורשה לנו להכות אותו אל החומש.

הוֹ, מיסטר קלוד מונטיפיורי הוא אישיות מייצגת מצוינת של מתנגדינו . הוא חפשי, גאה, מלומד, וגם, במידה שמתנות חיצוניות של הגורל יש בהן כדי להקנות זאת, הוא אדם מאושר על פני האדמה הזאת. הוא חי בארץ, שבזמן הזה עדיין היא אי-האושר בים הגדול של שנאת היהודים. הנה הנהו, מה שאי-אפשר אמנם להבין לאלתר על-פי שמו הוואֶלשי, אנגלי מושלם. מוצאו ממשפּחה, שלפי תעוּדות-היוחסים שלה היא יושבת בבריטניה זה זמן רב והגיעה שם לעושר ולכבוד. אין אני מכיר את דרך-חייו בדיוק, אבל לפי שהופיע לפני באותה שיחה, שהוא עצמו מזכיר אותה ב“אמריקן היברו”, קרוב לוודאי שעבר את שלבי ההתפתחות של אנגלי מוצלח מבית עשיר-נכסים. הוא כיום בן ארבעים וכמה, נעוריו חלו איפוא כבר בזמן הטוב-יותר, שבו חימם – אז מוטב לומר: ריכך – בנימין ד’ישראלי את לבות בני-ארצו הנוקשים הקרים, בשביל שיווּי-הזכויות החברתי של היהודים. האדונים הצעירים מדורו של קלוד מונטיפיורי חייבים היו תודה מרובה לרומאנטיקה של ד’ישראלי. שעה שהתאמנו באיטון או בהרראוּ² לקראת תחרות-קריקט עם בניהם של האצילים האנגלים; שעה שעסקו באוכספורד או בקיימברידג' בשיט או בלימודים, ודאי שלא הרגישו עוד כלל, שלפני זמן-מה היו שרויים במצוק. אדם המסתכל בדור החדש, שקלוד מונטיפיורי מייצג אותו כל-כך יפה, נזכר בלי-משים במשחקי-התחרויות הנאים של האנגלים ובערכם החינוכי. משחקי-התחרוּיות עזים אלה נראים בעינינו כחיקוי וכתחליף לאותן מלחמות-הקיום, שבהן מתפתח בדרך-כלל מרצם של מעוטי-האמצעים. מאבק ותחרות הריהם כל החיים, והואיל ודלדול-המרץ היה מאיים דווקא על השכבות העליונות של החברה, מאחר שהנוער הגברי שלהן לא נאבק ולא תיחר במאמץ גופני, הנהיג החינוך האנגלי מתוך המדיניות רבת-מעוף את המשחקים האלה.

ליהודים הצעירים באנגליה עדיין נכונו אמנם בבית-ספר מלבד זה גם מרורות ודאגות במידה מספקת. ד’ישראלי תיאר את ייסורי-הנפש של הנערים ה“זרים” האלה באורח משכנע,³ והתוצאה לא איחרה לבוא. דורו של קלוד מונטיפיורי חלקו שפר יותר. כמה נחמד ונעים עתה לחשוב, כי העלמים היהודיים המתבגרים נעשו זרים יותר לצור-מחצבתם האמיתי, משום שסבלו פחות סבל מוסרי, הודות ל-oratio pro domo⁴ של משורר יהודי! צא וראה, הרי כאן מקרה שבו הסולידאריות היהודית היו לה גם הצדדים הטובים שלה בשביל האנגלוסאכסים בני-דת-משה ובעלי השם האיטלקי. הם מפיקים תועלת מביטולו של המשפט הקדום, שאחד מהם השיג אותו בכוחו. משחקי הקריקט באיטון או בהארראו, בתחרוּיות השיט באוקספורד או בקיימברידג' לבשו אותם הצבעים שלבשו חבריהם. הטלאי הצהוב נעלם.

והדור הזה, שכבר גדל בחיים של טובה וחדווה, המכיר את מלחמת-החיים רק מתוך המשל של המשחקים, רואה את עצמו פתאום עומד מול תנועה של אנשים מרי-נפש. יהודים הם אלה, כלומר, בני אותו עם שממנו יצא ד’ישראלי, וּבְמִרְוָח מתאים מאותו גדול – גם קלוד מונטיפיורי. מה רוצים היהודים הללו בקריאתם לציון, הבוקעת ממעמקי ישותם? האם אין חיים כבר בטוב שבעולמות האפשריים? האם אין אנו משחקים קריקט עם בניהן של משפּחות אנגליות מפורסמות? האם עדיין אנו נושאים את הטלאי הצהוב? האם אין אנו מגיעים לפעמים עד לבית העליון? האין אנו עושים עסקים טובים? ואם אין אנו בעלי אמצעים, האין אנו יכולים להתמסר לתרגולים מדעיים?

מיסטר קלוד מונטיפיורי הוא אדון מלומד. הוא מתעסק, כנראה, בעיקר במדעי-היהדות, מרצה הרצאות לשם סיפוק עצמו, ויש לשער שמעולם לא הכתים את ידו בהשגת-ממון. הוא גם בעל-צדקה – לפי הסגנון הישן. מוצאים את שמו בכל רשימת התורמים, הוא עומד בראש מפעלי-צדקה שונים; ואם ליידי פלונית-אלמונית שולחת אליו גליון-התרמה, הוא רושם בוודאי את הסכום הגבוה ביותר. בכל זה אין שום פגם. ועדותו של ג’נטלמן מושלם כזה ודאי שיהיה לה תוקף בכל דבר – פרט לציונות, אם הג’נטלמן הזה מתנגד לה. שכן הציונוּת יש בה תופעה מופלאה. ככל שמעמדו של אדם גבוה יותר, ככל שמצבו טוב יותר, כן פּוחת המשקל של התנגדותו. בשעה שלהיפך, הצטרפותו של אדם שמעמדו איתן, משמשת הוכחה חזקה ביותר. על-יסוד זה אנו יכולים כבר כיום לנסח כלל גדול: בנידון הציונוּת ערך הצטרפותו או התנגדותו של אדם נמצא ביחס הפוך למידת עשרו. האדון מונטיפיורי מרגיש את עצמו טוב ואינו רוצה בשום שינוי במצבו הנוכחי? זה נחמד מאוד, ואין עיננו צרה בו. אבל מוח תקין קשה לו לתפוס, מה סמכות תובע הוא לפי זה לעצמו, לשפוט על סבלותיו וצרכיו של המון-עם עצום ורב כזה, שמצוקתו כל-כך בלתי-מוכחשת, שאף הוא עצמו אינו מכחיש אותה.

דעותיו הסובייקטיביות של מיסטר קלוד ג. מונטיפיורי אין איפוא להביא מהן ראיה. לכל היותר מצער הדבר, שהוא משפיע בדוגמה שלו על כמה בני-אדם מוגבלים ברוחם, או שהוא גורר אחריו אותם רפי-הרוח, המשתוקקים להימצא בחברה כל-כך טובה. תנועת עם חסונה כתנועתנו יכולה לשאת הפסדים כאלה. האובדים האלה עתידים להצטרף אלינו כולם, לאחר שיתברר כי הצדק היה אתנו, ואנחנו נאמר להם בחיוך “ברוכים הבאים!”

הוא מסביר בבירור גמור את הסיבות, שבגללן אדם נעשה ציוני. הוא מודה, כי יהודים חרדים וריפורמיים עם חפשים-בדעות כאחד משתייכים לציונוּת. אנו כנגד זה נודה ברצוננו הטוב, כי גם המחנה שכנגד מורכב מאותם הסוגים. כבר מכאן מתחוור, כי על-פי השכל יש להסתייג מכל נימוקים דתיים. כל אחד מאמין וחושב גם בתורת ציוני לפי נטייתו האישית. חופש-המצפון, המלא והשווה, הוא נכס יקר-ערך מדי של האנושות התרבותית המודרנית, משנרשה אפילו להעמיד אותו לוויכוח בתנועתנו. שיקוליו של מיסטר מונטיפיורי הם איפוא לחינם, ואין אנו מתעכבים עליהם כלל.

הגרעין של מסקנותיו הוא כזה:

“מדינת-היהודים, אומרים, היא הפתרון היחיד לשאלת-היהודים. נניח רגע אחד, שהדבר הזה נכון; ואם כן הרי הרבה תלוי בכך, באיזה אופן ניגשים אל הפתרון הזה. האם זהו פתרון עצוב או משמח? האם זהו הכרח עגום, או אידיאל רב-תהילה?”

לאחר שהעמיד מיסטר מונטיפיורי לעצמו את השאלה בצורה זו של דילמה, הוא עונה לעצמו מתוך קורת-רוח. אפשר לקרוא את הדילמה שלו, וכן התשובות שהוא כופה עלינו, מתוך בדיחות-דעת גוברת. לפני שנים אחדות צחקו הרבה בצרפת על ראש-הממשלה באותה שעה, מר דיפי, שבאחד הימים קרא לעבר הסוציאליסטים: “Je vous emferme dans un dilemme, dir=”rtl“>”⁵ אבל הכלוּאים בתוך הדילמה של הגיונו הוסיפו להתהלך חפשים ורוחם היתה טובה עליהם, וכך הם מתהלכים גם כיום, בשעה שמר דיפי מזמן חדל למשול ולכלוא את הבריות בתוך דילמות.

ובכן, הקרן האחת בדילמה של מונטיפיורי: “האידיאל רב-התהילה”. אם מישהו רואה את ציון בתורת כזאת, אי-אפשר שיהיה עוד, לדעתו, אזרח במדינה שהוא נמצא בה. ריבונו של עולם, מדוע לא? האם קיימת בין ההווה והעתיד רק ברירה יבשה כזאת? האם אין אדם יכול להפעיל את זכויותיו ולמלא את חובותיו בהווה, ועם זה לשאוף לימים טובים יותר ולקדם את בואם? כן, כיצד נתהוותה התרבות האנושית כולה? איש ההגיון מונטיפיורי יאמר – וגם יוכיח, כי הוא מוכיח הכול – שאין אדם יכול לגור בשני בתים. כמה נכון! אך אין אדם יכול לבנות בית חדש, שעה שעדיין הוא דר בבית הישן? לא, יאמר הוא, אסור, כי הוא בעל שכל שיטתי, הרואה קפיצות כאלה בלתי-הגיוניות ומסוכנות. לפי זה היו בני-אדם גרים עוד עד היום במיבני-כלונסאות או בחורי-עפר, אילו לא היו קיימים מוחות אחרים שונים ממוחו שלו.

אבל ציון בתורת “אידיאל רב-תהילה” יש בה חסרונות אחרים: היא מוכרחה לעורר את האנטישמיוּת. והנה כבר יש לנו מאחרינו נסיון של שלוש שנים בארצות מארצות שונות. בשום מקום לא עוררה הציונוּת את האנטישמיות ולא הגבירה אותה. ההיפך הוא הנכון. האנטישמיים הגרועים ביותר מודים, שהכיווּן האידיאלי הזה של היהדות החדשה ראוי לכבוד. אילו לא היה מיסטר מונטיפיורי מודאג כל-כך וחושש למצבו הטוב, אילו עמד בחוץ נתון במלחמת-הקיוּם כמו הרוב העצום של בני-עמו, ודאי שהרעיון על הרעת-המצב לא היה עולה בדעתו. לא, לדבר זה אין לחשוש; הרבה יותר אפשר לחזות מראש, שבכל ארץ יהיה ערכם וכבודם של היהודים עולה, אם מספרם יהיה פּוחת והולך. ולבסוף, כשיישארו המתבוללים בלבד, יביטו עליהם כעל סוג יקר-המציאות, כפי שהם באמת. אבל נניח, שהדין עמו: האדון מונטיפיורי והדומים לו יצמחו להם אי-נעימויות מן התנועה הציונית – באיזו זכות דורש הוא מאתנו, שאנחנו, העם היהודי, נוותר על שאיפתנו להטבת מצבנו, נחניק את זעקת כאבנו, ונעבור בשתיקה על כל המצוקה החומרית והמוסרית המענה אותנו? תביעה כזו היא גרוטסקית. מי שמעז להעלות אותה, רושם לעצמו תעודת-עניוּת. לצערנו הרבה אנשים חושבים כך, אבל רובם החכמה אוסרת עליהם לדבר כך.

וכאן מציג לפנינו מיסטר מונטיפיורי את הקרן השנייה: “ההכרח העגום”, ושוב הוא “מניח משהו”. מה הוא מניח? “שהאנטישמיות תעבור מחר מן העולם, שהיהודים ברוסיה וברומניה יזכו פתאום בשיווי-זכויות מוחלט, שהמשטמה והנידוי החברתי, שמהם סובלים היהודים באוסטריה ובגרמניה ואפילו mirabile dictu⁶ בארצות-הברית, יימוגו וייעלמו לפתע פתאום”. אז תחדל הציונות להיות “הכרח עגום” תיכף ומיד. כן, אם הוא כבר עוסק בהנחות, למה לא יניח מיד, שאנו נמצאים על הירח, או במאה העשרים ושלוש לספירה, או שאנו יודעים לעוף. אכן, אילמלא ידענו, כי מיסטר מונטיפיורי הוא אדם בעל-נימוסים ובעל-צדקה, היינו סבורים שהוא חומד לו הלצות תפלות על חשבון אסונו של העם.

לכל ההנחות המחוכמות האלה שמיסטר מונטיפיורי מפריח כבועות בחלל-האוויר של חדר-לימודיו ברוב נוחיות, חסרה לנו הסבלנות. נסיון מלא מרירות עמוקה לימד אותנו, היהודים המודרניים, ה“משוחררים”, כי האנטישמיות אינה נעלמת ואינה יכולה להיעלם, משום שסיבותיה אינן מסולקות. אמרנו זאת תכופות. כל יום חדש מביא הוכחות חדשות, – אבוי! בכל העולם. זרם-יציאה של המוני-היהודים הלחוצים-קשה מן הארצות שבהן הם למשא על עצמם ועל סביבתם, עתיד להתקבל על-ידי היהודים והנוצרים כאחד בקריאת-תודה של הקלה. ואנו, בתורת בני-אדם רציניים, המכירים יפה את האחריות הגדולה המוטלת עלינו, נדאג לכך שיציאה זו תתנהל על יסוד ערובות המשפט הכלל. חסרה לנו הקלות, שבה מסלקים כמה נדבנים רבי-חסד את המהגרים היהודים המסכנים אי-שמה, הרחק מעבר לים, הרחק ככל-האפשר. חוסר-הערך של הנסיונות האלה, גם אם הם נעשים באמצעים הגדולים ביותר, מתגלה יותר ויותר ברוּר. כל דין-וחשבון של חברות-הצדקה הללו מכלי הודאה מוסווית פּחות או יותר, שמאמציהם של האפוטרופסים לא נשאו פרי. כל זמן שהאדונים האלה לא היה להם מושג מהתעוררוּתה של התודעה הלאומית החדשה של עם ישראל, היו מעשי-הנדבנות שלהם ראויים לא רק להידון לכף-זכות, אלא גם לשבח. המצב הזה נשתנה בהדרגה.

האם הציונות היא הכרח, שואל עוד מונטיפיורי. מי שאין לו ארמון באנגליה, לא יטיל ספק בדבר.

אבל האם אין הציונות “ארמון באספמיה”, טירת-עננים ברקיע, אוּטופּיה, חלוּמה על-ידי בעלי חלומות? אין אנו רוצים לענות על כך בנימוקים שבתבונה, שהרי הללו אינם משפיעים אלא על אנשי-בינה, הבלתי-מוגבלים ברוחם. הציונים שלנו בבולגאריה, בדרום אפריקה, משיבים תשובה בסער תרועות. בבולגאריה הם ראו, כיצד יצירת מדינה מתרחשת בהווה. בדרום אפריקה השתתפו בעשור האחרון בגידולה המהיר של המושבה. הציונים מן הבאלקאן, ציוני ה-Chartered Company⁷ הם נימוקינו המשכנעים ביותר. כן, וכל האותות של התחבורה העולמית, הכבל במעמקי הים, הקיטור של הלוקומובילים, מכונת הזריעה, הקצירה והדישה, הכותנה ההודית, החיטים האמריקאיות, העברת-הכוח בתיל הדק – בקצרה, כל מכלול הפלאות, המלבלבים ביומיום שלנו, האם אין הם מדברים אל חוּשו האטוּם של מיסטר קלוד מונטיפיורי המלומד? נימוקי-ההוכחה שלנו הם מהיום, שלו הם מתמול ומשלשום. הוא מצטט מתוך יתרון-ידיעה ושביעת-רצון את הפילוסוף היהודי העתיק פילון.⁸ האם אין מנצנץ מעולם במוחו של מיסטר קלוד המלומד הרעיון, כי החכמים העתיקים יכלו להיות חכמים רק בתוך זמנם, וכי תנאי-חיים אחרים מולידים גם חכמת-חיים אחרת? כל זמן יש לו חכמתו שלו, חכמיו שלו.

והאם אין מיסטר קלוד מונטיפיורי יכול לשער לעצמו, מה ירחב לבם של אלה שאינם חושבים על נוחיוּתם שלהם, אלא משרתים רעיון מסוים, על אפּו וחמתו של המון מתנגדים? במשך הזמן הקצר של מלחמתנו כבר התגברנו על מכשולים, שהם קשים יותר מן הדילמות היגעות של מיסטר מונטיפיורי. אכן, כל-כך פשוטים, כפי שמצייר אותם לעצמו הוגה-הדעות האנגלי-היהודי הזה, אין הדברים באמת. “הכרח עגום” או “אידיאל רב-תהילה”? ובכן, גם זה וגם זה. נימוקיהם של האנשים הם שונים כשם שהם עצמם שונים זה מזה. כולם יחד הם מהווים את מעבה-היער של האוּמה. אבל מי שעיניו אינן חפשיות לראות נכוחה אינו רואה, כפי שנוהגים לומר, את היער מרוב העצים. ואחד כזה ילמד אותנו בינה? לא, לא, תודה רבה. אנו רואים את היער, אנו מאמינים ביער. והציונוּת עוברת כמו סופה מטאטאה על-פני כל היהדות. הענפים היבשים יופלו, בצמרות יש לפנות מקום בשביל הזלזלים הצעירים-תמיד, הרוצים לפרוץ למעלה, אל זיו השמש.

במקור: Representative man (אנגלית): אישיות מייצגת. הביטוי לקוח כנראה משמו של ספר-מסות מפורסם של הפילוסוף האמריקאי ראלף ואלדו אֶמרסון (1803–1882) : Representative men.